פורום פסיכולוגיה קלינית

הבן שלי בן 9 מפחד להירדם לבד אלא רק אם אנחנו לידו זה התחיל לפני כחודשיים לפתע עקב סרט מפחיד שראה אצל חבר כיצד כדאי להתייחס לכך והאם זה לא חריג פחדים כאלה בגילו

רומי שלום פחד להירדם לבד אינו חריג כמעט באף גיל אך צריך לראות כיצד להרגיע את החרדה. צריך לזכור שביטויי החרדה גבוהים יותר בלילה בחושך, אבל למעשה מצביעים על מצב חרדתי כללי, שכאמור, מאפיין תקופות מסויימות בחיים ולא תמיד נחוצה התערבות מיוחדת והדברים חולפים לבד. לפעמים הדברים קשורים גם למערכות יחסים בתוך המשפחה ולא בהכרח לחרדה, לדוגמא צורך בתשומת לב ודאגה. תופעה שהחלה מסרט אינה יכולה להימשך חודשיים רק מתוך האירוע הזה. החרדות הללו מוזנות מדברים נוספים, מודעים או שאינם מודעים. הם יכולים להיות קשורים לאירועים שקורים בסביבה הרחבה, ולצערנו הסביבה מספקת לנו בתקופה האחרונה מספיק סיבות להיות בחרדה, בסביבה הקרובה, בבית ומתהליכים פנימיים. כדאי לשוחח עם הילד ול"שים על השולחן" את העובדה שחל שינוי בחודשיים האחרונים ושכדאי לחשוב כדאי לעזור לו להירגע, גם כדי שישן יותר טוב וגם כדי שלא יוטרד מדברים. אפשר לנסות בהדרגה להוריד את השהייה ביחד, לשים מקור אור קטן, להשמיע מוסיקה לפני השינה ועוד פטנטים מסוגים שונים. אם התופעה לא חולפת מאליה תוך חודש נוסף ואם אתם מזהים מצוקה ניתן לפנות לייעוץ פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם יש הבדלים ברמות החרדה או הלחץ בין זכר לנקבה?

אתר שלום ההבדלים הם ברמה האישית בין בני אדם. מדובר בחוויה אישית ואי אפשר להשוותה, בוודאי לא בהבדלים בין גברים לנשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

בהחלט ישנם הבדלים ידועים בהפרעות נפשיות שונות בין גברים לנשים. באחת מהן, הדיכאון, ד"ר גידי רובינשטיין, מנהל פורום פסיכותרפיה באתר זה דן בכתבה הבאה: http://doctors.co.il/magazine/article/437/ והייתי מציעה להפנות את השאלה גם אליו משום שזה אחת מתחומי התמחותו.

הבנתי שאתה לא מת על איבחונים פסיכיאטריים, אבל שזה קיים בכל מיני מצבים. האם זה לא מה שגם פסיכולוגים מאפיינים לפעמים? בהתאם לזאת, האם אתה בעד איבחונים פסיכולוגיים? האם זה חשוב והאם זה אפשרי להחליף להחליף את האבחוים הפסיכיאטריים וקרובי משפחתם במשהו אחר?

ליצוף שלום אנסה לעשות קצת סדר במונחים השונים. אבחון הוא תהליך הכרחי שנעשה במסגרת המפגש בין איש מקצוע למטופל שפונה. זה יכול להיעשות במסגרת פסיכיאטרית או פסיכולוגית והתהליך בפני עצמו חשוב והכרחי כדי לקבוע מטרות טיפול. לפסיכולוגים יש כלי נוסף והוא מבחנים פסיכולוגיים מסוגים שונים. במצבים מסויימים כדאי לפנות גם לאבחון כזה, למרות שברוב המקרים הוא אינו נדרש. ספר האבחנות (ויש כמה סוגים) הפסיכיאטרי כולל סוגים רבים של אבחנות. מדובר בספר שיוצר שפה משותפת בין מטפלים וחוקרים. בתוך ספר האבחנות ישנו פרק מסויים בנוגע להפרעות אישיות. הסתייגותי הינה ספציפית לפרק זה ולא לכל סוגי האבחנות. הסתייגותי שמגובה גם ממחקרים בנושא, נובעת מקושי שקיים במציאות ליצור מכנה משותף לאנשים שלכאורה סובלים מאותה הפרעת אישיות כאשר בפועל מדובר בבעיה אישית מאוד. בתחום האישיותי יש דרכים רבות לאפיין אנשים או "להתחבר" לבעיה שלהם דרך תיאורטיקנים רבים וכאן האבחנה הפסיכיאטרית פשוט אינה מספיקה או מדוייקת. מה שחשוב הוא לדעת להגדיר את הבעיה כדי להתאים טיפול מתאים, אופן הגדרת הבעיה יכול להיות מגוון ואין דרך אחת בלעדית לשם כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

במציאות קשה למצוא מכנה משותף גם לאנשים שלא סובלים מהפרעת אישיות, וזה מאוד קשה לעבור בין כל מיני פסיכולוגים שצריכים לתת אבחנה לכל מיני גופים, ולספר לכל פסיכולוג דברים מההתחלה ולשמור על פאסון בשביל שהוא לא ירשום שאני עצבנית במיוחד. חוץ מזה, כל פסיכולוג ואולי גם כל פסיכיאטר-לא בטוח, נותן אבחנה לפי מה שהוא חושב וזה בכלל לא רפואי ויכול להיות שונה אצל פסיכולוג אחר- אז למה זה נחשב לדבר כל כך קביל ? אפילו אתה כתבת שאופן הגדרת הבעיה יכול להיות מגוון ושאין דרך בלעדית. אני חושבת, על סמך נסיוני, שאבחון כזה משקף רק את מצבו (הנפשי נניח) של הנבדק בזמן האבחון, וזה לא מדוייק לאפיין אישיות של מישהו על סמך איבחון שנעשה בתנאים המלאכותיים אצל הפסיכולוג. כל טוב

הייתי מעוניינת לדעת באילו תנאים ומה דרוש כדי לאשפז בן אדם שלא מרצונו. איך ניתן לבצע זאת. תודה.

מיכל, כדי להגיע למצב של אישפוז בכפייה צריך להוכיח (עד כמה שאפשר) שהאדם מהווה סיכון ממשי לעצמו או לסביבה. כדי לבצע אישפוז בכפיה יש צורך בצו שחתום ע"י הפסיכיאטר המחוזי. כעקרון רצוי להימנע ממצבים כאלה, ולנסות לשכנע את האדם להתאשפז מרצונו. HERA.

מיכל שלום הנושא עלה מספר פעמים בפורום בימים האחרונים. בעיקרון מדובר בתהליך חריג שנעשה בלית ברירה במצבים בהם יש סכנה ממשית לאדם או סביבתו בשל מצבו הנפשי. במקרה כזה יש לפנות לפסיכיאטר המחוזי או לחדר מיון בבי"ח פסיכיאטרי לבירור העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום יש לי כמה תופעות שאני רוצה לדעת אם נכללות בהגדרה הנ"ל. שמתי לב שהרבה מההרגלים שלי מוזרים ולא מוסברים אז ככה. אני בודקת כמה פעמים אם הדלת נעולה או לא - זה כולל ללכת הלוך חזור מכל חדר בבית לפני שאני הולכת לישון. אני בודקת כמה פעמים שהשעון מעורר מכוון. לא שהזיכרון שלי לא טוב אבל אני מפחדת שאני שוכחת לעשות את הדברים האלה. הסדין תמיד יהיה מתוח ואם לא אני אקום באמצע הלילה לסדר אותו הפתק יהיה תמיד למטה בצד הפנימי כל גרם מדרגות שאני אעלה או ארד אני מנסה שזה יהיה ברגל שמאל. לא יודעת למה כל שולחן שאני יושבת לידו אני חייבת ליישר שיהיה בקו מקביל לרצפה. תודה על תשובתך

יפית, התשובה הכי מדוייקת תתקבל אם תיפגשי עם איש מקצוע. אפשר לומר, שמה שאת מתארת יכול להיכלל במאפיינים של OCD אך אבחנה חד-משמעית מעל דפי האתר לא תהיה נכונה. HERA.

יפית שלום התופעות שאת מתארת אופייניות ל OCD וכדאי לפנות לטיפול בנושא. תוכלי לקרוא עוד בקישורים הבאים: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm זו סקירה כללית על חרדה ובתוכה מידע גם על OCD http://www.hadassah.org.il/hebrew/PUB/obses/1.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ברצוני לשאול מספר שאלות בקשר בני בן השבע וחצי : מזה שנתים הוא מסרב בתוקף ללכת לחברים (מוכן בתנאי שישארו איתו ) לפני זה לא היתה שום בעיה הוא היה הולך לחברים באופן חופשי כשמנסים לדובב אותו לפשר הסירוב הוא מתחמק או אומר שלא בא לו להשאר בנוסף לבעיה זו ,יש לו קורה כשאנו נוסעים ברכב המשפחתי ,ליעד מוגדר ,וישנה איזו סטיה מהדרך הרגילה לדרך אחרת הילד נכנס לחרדה עד כדי בכי ,מזה שהינו מכיר את הדרך (אם מחוג הדלק נמצא פחות מרבע הוא בחרדה מתמדת שלא נתקע ללא דלק וכל הזמן משדר לחץ ) מבחינה חברתית כמעט ואין לו חברים ,גם אם מגיע אליו חבר מהכית הוא אינו משחק איתו מלבד כדור רגל ,והחבר לא מוכן לשחק עימו כדור רגל הוא פשוט מתיחס אליו לא יפה עד ממש קללות ועלבונות, המוזר הוא כלשחק למטה כדור רגל לבד הוא לא חושש ,אבל אצל חבר הוא מסרב להשאר. הרקע המשפחתי :הוא ילד שני מבין 3 הילד היה בגן שפתי וזאת מאיחור התפתחותי קל ,אובחן כסובל מהיפוטניה קלה אודה לך אל התיחסותך בתודה מראש

אבישי שלום נשמע שאכן בנך סובל מתנודות רגשיות. קשה לי לומר דרך הפורום האם מדובר בתקופה קשה שתעבור מאליה או משהו שדורש טיפול. לכן אני ממליץ שתפנה לפסיכולוג ילדים לייעוץ. אגב, ילדים רבים שאובחנו בעבר כסובלים מליקויי למידה, איחורים התפתחותיים וכדומה סובלים בהמשך מפגיעה בבטחון ובדימוי העצמי ויש צורך בטיפול בנושא גם אם הבעיה עצמה אינה מפריע כיום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אחי בן השמונה חזר מבית הספר ביום ראשון וסיפר שנחטפה ילדה, הוא היה מאוד מוטרד ולחוץ מכך. אימי הסבירה לו שלא בטוח שהילדה נחטפה ובכל מקרה דברים כאלה קורים פעם בהרבה מאוד שנים. אחי התחיל לעקוב בדריכות אחר החדשות ושמע שהילדה נמצאה מתה דבר שגרם לו לפחד גדול אף יותר. אימי סיפרה לו שאבא של הילדה היה האיש שהרג אותה , היא סיפרה לו שהוא אדם חולה נפשית. למרות חששותי שאחי לא יפרש זאת נכון הוא לא מראה סימני פחד מאבא שלנו להפך הוא ניגש לשאול אותו עוד ועוד על העניין. הבעיה היא שגם לאחר שהסתיימה הפרשה אחי עדיין מוטרד מאוד, מרבה לדבר על הנושא, לא מוכן להישאר בבית לבד גם לא לכמה דקות ואפילו לא מוכן לעלות לבד למפלס השני שבביתנו. איך אפשר להרגיע אותו? האם זה יחלוף עם הזמן ?

יעל, הוא גם מרגיש את ההורים שלך, חמודה. כשצץ סיפור הכיסוי (האב טען שהילדה נחטפה מהבית)! הוא הרגיש שהבית הוא כבר לא המבצר הפרטי שלו. צריך לתת לו כמה שאפשר יותר להוציא את הסיפור ואת הרגשות. אפשר בציור, משחק, כתיבה, מחשב, וככל העולה על רוחכם. עדי (לא פסיכולוגית אבל עם הרבה ניסיון חיים(

יעל שלום מה שקרה להודייה מטריד אנשים רבים, מבוגרים וילדים. בימים האחרונים הנושא נמצא על סדר היום כמעט בכל מקום בארץ כיוון שהוא מעורר הרבה מחשבות וחרדות. טבעי לכן שילדים כמו אחיך יהיו מוטרדים ואף יפתחו תגובות חרדה. חשוב להשרות תחושת ביטחון, לחבק ולהקרין שמדובר באירוע חריג ביותר. הבעיה שהנושא מציף חרדות ממקומות רבים נוספים מעבר למקרה הטרגי הזה. סביר להניח שהדברים יחלפו תוך מספר ימים וזאת במידה שאכן התגובה היא מקומית למקרה של הודייה. אם אחיך סובל מחרדה גם כך יתכן שההתעסקות בנושא הגבירה משהו שכבר היה קיים קודם. אני מציע לעקוב אחרי תגובותיו בשבוע הקרוב ואם אין שינוי לטובה ניתן לפנות לייעוץ בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני בת 23 סטודנטית, יש לי חברה טובה כבר 8 שנים ובחצי שנה האחרונה גנבתי ממנה כספים מחשבון הבנק. המצב בבית לא הכי טוב מבחינה כספית. לא התכוונתי שזה יגיע למצב הזה ויצאתי מכלל שליטה. רציתי להפסיק אבל לא יכולתי. לאחרונה הוריה גילו זאת (בדקו את חשבונה) וניהלו אתי שיחה קשה. בתחילת השיחה הכחשתי בתוקף אך כל העדויות הצביעו עליי. בכל פעם שמשכתי לה כסף מהחשבון הרגשתי זוועה אך לא יכולתי להפסיק. אני מרגישה נורא, מעלתי באמונה של חברתי ושל הוריה. חברתי שוחחה אתי לאחר השיחה ואמרה שהיא בהלם אך היא מנסה להבין אותי. סיכמתי עם אימה על סכום שאני אחזיר כל חודש, אך בנוסף היא מתעקשת שמישהו ממשפחתי ידע על כך, הסתבכתי עד מעל לראש. בשום פנים ואופן אני לא מסוגלת לספר על מישהו מבני משפחתי על כך. אני אובדת עצות ולא מסוגלת לספר על כך לאיש. אני מתחרטת על מה שעשיתי, זה לא מתאים לי. אני בחורה רצינית ואחראית , "ילדה טובה". אני אשמח לקבל עצה בהקדם האפשרי. תודה

שירה שלום מה שקרה לך נבע ממצוקה שחשת, אבל אי אפשר שלא לקחת אחריות על מה שקרה. יתכן שישנה גם הקלה מסויימת מהידיעה שהדברים נחשפו ועכשיו צריך לתקן את מה שדורש תיקון. חשוב שתעמדי בהסכם ותחזירי את הכסף כפי שסוכם. אני מבין את הקושי לשתף מישהו מבני המשפחה אך יתכן שלא תהיה לך ברירה שכן הוריה של חברתך יכולים לחשוף זאת בעצמם. כמו כן, אם תשתפי מישהו קרוב תוכלי אולי לקבל עזרה כספית להשיב את הכסף כעת ואולי לסגור את העניין מבלי למתוח אותו לזמן רב. מעבר לכל העניינים הפרקטיים לסגירת הנושא בצורה הוגנת ויפה יש גם פרק שתצטרכי להתמודד איתו בעצמך. טוב שאת מודעת למה שקרה ומרגישה שזה לא מתאים לך. מצד שני זה בכל זאת קרה לך ואני חושב שאת עם עצמך תצטרכי לעבד את האירועים כדי לצאת בשלום מהסיפור לא רק ברמה הפרקטית אלא גם ברמה הנפשית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום שמי דנה בת 17 יש לי בעיה כל יום בלילה מתחת לשמיכה אני מדמה עצמי לרופאה שגופי החולה ואני מטפלת בו בעזרת לחיצות עזות על הבטן דחיפת מד חום לפי הטבעת אוננות חזקה הכנסת מכשור לפות ומים בתוך זריקה לאיבר המין ולחור של פי הטבעת מה העשה? מרוב שאני מכורה לכימיה ביולוגיה מתה על גסטרואנטרו וגו עושה זאת וצורחת בכאילו די די זה יעדבור מרגיעה את הגוף מלטפת ממששת וגו אי שלא יודע איני מעוינינת שידע עזרה דחוף! תודה

דנה שלום אני מציע שתפני לטיפול. אין אפשרות לעזור לך במסגרת הפורום. בברכה ד"ר אורן קפלן

יא אללה אתכם!

שלום למי שיכול לעזור. יש לי בעיה, ואני לא יודע איך לפתור אותה. כשהייתי צעיר הייתי משתמש בסמים בעיקר בחשיש וטריפים(18-21). גם באלכהול. היום אני בן 29. בגיל 21 עברתי תאונת דרכים ומאז אני שרוי בדכאון ופחד מאנשים. גם לפני שעברתי את תאונת הדרכים לא הייתי הכי יציב בעולם והיו לי פחדים שהסמים פתרו כמעט את כולם. אחרי התאונה הסמים הפסיקו לעבוד והם רק היו מעלים יותר את הפחדים. בגיל 23.5 הפסקתי עם כול הסמים וניסיתי לחפש דרך חיים חדשה. למרות זאת הייתי חוזר ונוגע בסמים מידי פעם. למרות זאת הצלחתי להחזיק תקופות ארוכות בלי סמים , אבל מרבית הזמן הייתי מתוסכל ועצבני. בגיל 25 חפשתי כול דרך לפתור את הבעיות שלי והייתי הולך לקבוצות תמיכה וכן גם טיפול פסיכולוגי. בעקבות הטיפול הצלחתי להבין את הפחדים ומניעים שלי. זה לא עזר לי לפתור את הפחדים שלי. בגיל 27 הלכתי ללמוד ובזמן הלימודים התחלתי לחוש דיכאון חריף ביותר שבעיקבותיו פרשתי מהלימודים(לפני חצי שנה) כמו כן הכרתי מישהי לפני חצי שנה וזאת הפעם הראשונה שהצלחתי להחזיק מעמד עם קשר זוגי מספר חודשים. בזכותה הלכתי לטיפול פסיכיאטרי בכדור Seroxat. הכדור פתר לי את הדיכאון אבל לא את הפחדים שלי. לבסוף גם נפרדתי מהקשר לאחר שגליתי שהבחורה לא נאמנה והיא יכולה להיות עם מישהו אחר כאשר אני לא איתה. הפרידה השפיעה אלי אבל לא בצורה חריפה. משכן התחלתי להשתמש בסמים חזקים יותר כמו הרואין. כאשר אני לוקח את הסם הזה כול הפחדים שלי נעלמים ואני כן מודע למחיר שאני אלול לשלם. אבל נמאס לי לחיות כמו פחדן. אני מפחד למצוא עבודה אני פוחד להכיר מישהי או להכנס למוחיביות ועוד מלא פחדים לא הגיונים. הטיפול התרופתי גרם לי להיות פחות פחדן הקשר לתשלום שאני אלול לשלם בגלל הרואין. כמו כן לא עבדתי מספר שנים וקוותי שהתרופה תעזור לי להתמודד יותר טוב עם הפחדים שלי. כמו כן בנוסף לטיפול התרופתי אני מקבל טיפול פסיכולוגי, והפסיכולוגית שלי אמרה לי ללכת לביטוח לאומי ולהוציא נכות כללית על סעיף נפשי. וזאת בגלל שהיא לא רואה אותי משתלב בעבודה או לימודים. אני אישית לא יודע מה לעשות אין לי רצון ללכת לביטוח לאומי כול כך אני רוצה לחיות כאדם נורמאלי עם עבודה. כמו כן אני חיי עם הורי וכן גם על חשבונם. וזה גם גורם להיות כעוס על עצמי. לעיתים אני שוקל לסיים את חיי אבל אין לי אומץ לבצע זאת. אבקש עצה מבעל מקצוע או אדם עם ניסיון דומה.

אדם שלום לצערי הדברים נשמעים לא טוב, אתה במסלול של התדרדרות ולא רואה כרגע מוצא מהמצב. אני מציע שתישאר בטיפול באופן קבוע ובטווח הארוך, בתקווה שעם הזמן תוכל להיגמל מהסמים ולייצב את מצבך הנפשי. אם הפסיכולוגית שלך הפנתה אותך לביטוח הלאומי לקבל נכות כנראה שזה הדבר הנכון לעשות כעת. אתה נמצא במצב סיכון גבוה וחייב להיות בהשגחה עם כל הקושי והכעס הכרוכים בכך. אני מתאר לעצמי שלא מעט כעס מופנה כלפי פנים ולכן גם מחשבות האובדנות. מודעות לעניין תוכל לשמור עליך ולמנוע התדרדרות נוספת. הכי חשוב שתשמור על קשר קבוע ומסודר עם גורמים הטיפול הפסיכיאטרי והפסיכולוגי. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

קרוב משפחה שלי במצב נפשי קשה, הוא בטיפול תרופתי + פסיכולוג ופסיכיאטר רציתי לדעת אם אדם מסוכן לעצמו אפשר לאשפזו בניגוד לרצונו אם בכלל יש דבר כזה.

אפשר לאשפז אדם בניגוד לרצונו כאשר התנהגותו מהווה סיכון לעצמו או לסביבתו. למשל אם הוא מאיים בהתאבדות או מאיים לפגוע ולהזיק לאחרים. צריך לפנות איתו לפסיכיאטר שמטפל בו כדי שיחליט על חומרת מצבו ועל טיפול בהתאם.

שלום כפי שצבי כותב כדאי לנסות ליצור קשר עם גורמי הטיפול ולהסביר את המצב כפי שאתם רואים אותו. בד"כ במקרי צורך באישפוז מנסים להגיע לאישפוז מרצון ורק בלית ברירה יוזמים אישפוז כפוי. הבעיה היא שסוג כזה של אישפוז גורם משבר אמון עם הקרובים והגורמים המטפלים. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני כבן 9 מסרב להישאר לבד בבית. גם ביום ובשעות הערב. ניסיתי בהדרגה, והוא מוכן רק מכסימום הוא מחזיק מעמד 40 דקות. כמה זמן מותר להשאיר ילד בגיל הזה לבד? - תודה - טובה. לציין, שהוא בעל בטחון עצמי,חכם ותלמיד מצטיין, אך כשאני צריכה לעזוב אותו אפילו לרגע מהבית הוא מתכווץ מפחד. מה עושים ומתי זה יעבור?

לחרדות מהסוג של "גנבים שודדים ועוד" זה יעבור , אין מה לדאוג.

טובה שלום אין כלל חד משמעי כמה זמן מותר להשאיר ילד לבד. העניין הוא למנוע סבל מצד אחד, אך למנוע הרגל וחיזוק הפחד מצד שני. את כותבת שהוא מתכווץ מפחד, כלומר, התגובה חזקה ביותר. במידה וזה פוגע באיכות חייו וחיי המשפחה יש מקום לפנות לטיפול פסיכולוגי. במידה והעניין "נסבל" אפשר לתת לזמן לעשות את שלו, לפחות לבינתיים. קשה לי לתת לך המלצה חד משמעית האם לפנות לטיפול מאחר וצריך להבין את הרקע המשפחתי, הקשר שלו עם בני משפחה אחרים, תפקוד חברתי, הסטוריה אישית ועוד. אולי תוכלי לקבל שיחה עם פסיכולוג/ית ביה"ס שלו באמצעות השירות הפסיכולוגי של העיריה ותוכלי לספר יותר בפירוט על המצב ולקבל עצה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי אני בת 21 יש לי אחות מושלמת שמבוגרת ממני בכמה שנים, למה מושלמת? כי היא חכמה בצורה בלתי רגילה, (אובחנה כמחוננת בגיל מאוד צעיר) כולם מתפעלים מהחוכמה שלה, היא כותבת וכולם מוקסמים, היא מוכשרת בכל מה שהיא תעשה, היא יפיפיה (היתה דוגמנית) בכל מקום שרואים את התמונות שלה, אנשים נדהמים מהיופי שלה, בצבא, היו באים אלי מיחידות אחרות רק כדי לראות תמונות שלה שהיו אצלי, אף אחד לא בא בשביל לראות אותי לדוגמא, עכשיו אני מאוהבת בבחור, שראה אותה (הסתרתי אותה ממנו) ואז שהוא ראה אותה, הוא נדלק עליה, זה לא הוגן, למה אני שאני אובחנתי בגיל צעיר עם בעיות למידה, שלי היה יותר קשה מבחינה הזאת, שרמת ההשכלה שלי נמוכה יחסית לגיל שלי, אני לא יפה בכלל, אמא שלי מקנאת לאחותי אבל עלי היא מרחמת, למה אני יצאתי ככה והיא כזאת מושלמת??? אני לא יכולה לתקן כלום, אני חושבת שלנצח אשאר טיפשה, כי אני לא מצליחה לקלוט כלום ואני לא יפה בכלל גם לא מבפנים.

אחות שלום עצוב לי לקרוא את התיאור שלך. לכאורה הכל מושלם אצל אחותך, ואת מרגישה בצל, זנוחה ולא מוצלחת. נשמע לי שדימויך העצמי בצל אחותך הופך את ההתמודדות עם החיים לקשים. המשפטים האחרונים שלך מספרים הכל, תחושה שאת חסרת תקנה ויופי. גם מבלי להכיר אותך אין לי ספק שיש בך דברים יפים, מבפנים ומבחוץ. השאלה האם תאפשרי לעצמך לגלות אותם. בינתיים את מיואשת מדי והדשא של השכן נראה כל כך ירוק. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לשנות את התפיסה העצמית הפגועה. זה מוביל אותך כל הזמן למקומות לא טובים וחשוב שתמצאי דרך לשינוי דפוס החשיבה הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן שלום רב, אני אמא לשלושה ילדים בגילאי 9, 5,4, מאד הקפדתי לא לחשוף את הילדים לחדשות האחרונות בקשר להודייה קדם אפילו נמנעתי לבקר אתם אצל הוריי (ששם תמיד שוגים ומדברים ליד הילדים על כמעט הכל). לגבי ילדי הגדול הוא נחשף לכל גם בבית הספר וזה בסדר, אני גם משוחחת עמו ומסבירה בגבולות האפשר. לגבי ילדתי הקטנה - היא עדיין לא מבינה ולא מודעת לעניין. הבעייה היא לגבי ילדי האמצעי בן ה-5. הוא מאד עירני לכל ורוצה להבין כל דבר אבל גם מאד רגיש וכל דבר משפיע עליו הסיפור הזה הוא ממש בגדר טראומה (לכולם!). ביום השני להעלמותה של הודייה כשהגעתי להוציא את הילד מהגן הוא סיפר לי שילדה בשם הודייה נעלמה ומחפשים אותה. הבנתי ממנו שהגננת ספרה להם על המקרה. דיברתי איתו על כך והרגעתי אותו שבטח בסוף ימצאו אותה וכו'. לתדהמתי הרבה אתמול כשהוצאתי את ילדי מהגן הוא אמר לי "אמא, מצאו את הודייה מתה, ואת יודעת? אומרים שאבא שלה הרג אותה אבל זה בטח לא נכון". נדהמתי מאד ושאלתי אותו כיצד הוא יודע דבר כזה? והוא אמר שהגננת סיפרה להם. באופן טבעי הרגשתי כעס גדול על הגננת, שלא איפשרה לי לגונן על ילדי וכל עוד הוא בחזקתי יכולתי להעביר איתו את הימים הבאים מבלי לחשוף אותו לפחות לאמת המזעזעת. האם זהו תפקידה של הגננת לחשוף את הילדים לחדשות? או שמה עליה לעשות סלקציה כל שהיא, לשלוח מכתב להורים ורק הורה שמרגיש שקשה לו עם ילדו אז היא יכולה לדבר איתו על כך אם ברצונה לעזור. למה לחשוף ילדים תמימים לחדשות? חלק מהילדים בגן של ילדי לא ממש "בוגרים" ומודעים לכל דבר, הם עדיין תינוקות! האם אני צודקת בנוגע לגננת? ברצוני לקבל ממך דעה לפני פנייתי אל הגננת תודה רבה ויום נעים

שלום איילה אני מבינה את הכעס לך על הגננת. זהו נושא קשה מאוד, וכולנו היינו רוצים שהילדים לא יהיו חשופים לדברים מזעזעים כמו זה. אך, כגננת אני יכולה להבין גם את הגננת של ילדך. כשקורים דברים מסוג זה, יש בתים בהם הילדים הקטנים כן נחשפים למה שקורה..., עלייך לזכור שבגן יש כשלושים ילדים נוספים... לרוב, הילדים מעבירים את המידע שיש להם האחד לשני... . גננת אחראית, תקח את המידע שיש לילדים, ותדבר איתם על הנושא ברמה המתאימה להם. היא תספר להם על המקרה, ותעשה סדר במידע שיש להם, ותנסה לתת להם תחושת בטחון - שהם יהיו בסדר, שלהם לא יקרו דברים כאלה וכד'... לדעתי זה טוב יותר מאשר הילדים יסתובבו עם מידע שסופק להם מחבריהם לגן, עם תחושה שמסתירים מהם דברים, ואולי בעצם גם להם זה יכול לקרות...

איילה שלום המקרה של רצח הודייה גורם לזעזוע עצום ובאמת אי אפשר להבין ולעכל את הידיעה שאותו אב שהופיע בדמעות ובכי בטלביזיה הוא הרוצח של בתו. זו התגשמות הזוועה שכל כך מנוגדת לטבע ולכן מעוררת תגובות כל כך חזקות בציבור שבסך הכל מורגל בזוועות רבות בשנתיים האחרונות, ועדיין, המקרה הנוכחי יוצר הד אחר. אני לא חושב שיש דרך להבין ולהסביר את הדבר, וכל דרך שהגננת תבחר לא תהיה מתאימה לגמרי. בימים הראשונים היה אפשר להסתיר את הזוועה מהילדים הקטנים, אולם ככל שהימים עברו המידע זרם גם אליהם. כפי ששירה כתבה, אני בספק אם לגננת היתה אפשרות אחרת. סביר להניח שהשמועה על רצח הודייה הסתובבה כך או אחרת בגן ואכן במצב כזה עדיף לעבד ולהסביר לילדים מה קרה כדי להפחית חרדה ואי וודאות. אני מתאר לעצמי שזה ההסבר שתקבלי גם מהגננת. אני מבין מדבריך על הוריך שמדברים גם על מה שאת מעדיפה שלא ידברו ליד הילד, שאת רגישה במיוחד לעניין ורצונך לגונן על נפשו הצעירה של ילדך מאוד מובנת וברורה. לצערנו הסביבה יוצרת התמודדויות קשות וצריך לנסות לחשוף את הילדים בצורה מבוקרת וסבירה למציאות הזו. אני חושב שכדאי למקד את השיחה עם הגננת על בירור מה האוירה בגן, כיצד הנושא עלה, כיצד הילדים הגיבו. אני מקבל בימים האחרונים הרבה תגובות ממשפחות חרדות. ילדים בגילאים שונים מגיבים באופן קשה בסוגים שונים של פחדים. זה זמן לחבק אחד את השני ולנסות להשרות עד כמה שניתן ביטחון ביציבות ובבטחון של המשפחה שדימויה קיבל מכה כל כך חזקה מהמקרה הטרגי של הודייה ומשפחתה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לידיעתכם, פורום נוסף בפסיכולוגיה: http://www.hebpsy.net/

בהצלחה לפורום החדש. רשימות התפוצה של עדי הם מקור מידע מעולה לכל מי שמתעניין בתחום. אורן

שלום רב, אני סטודנטית בת 24 וסובלת מהתקפי חרדה לעיתים, ההתקף מתבטא בדפיקות לב מואצות, בחילה, רעד בכל הגוף, עורי מלבין (פעם ידיד שאל אותי מה זה האיפור הלבן ששמתי על כל הפנים) ואני מרגישה חולשה עד כדי קושי ללכת. עם הזמן פיתחתי דרכים שונות שאינן קליניות לטיפול בהתקפים. משחר ילדותי אני מדברת בקול רם בצורה בלתי נשלטת וצועקת ללא שליטה כאשר אני נזכרת בדברים שקרו לי והפריעו לי. הבעיה היא שתופעות הדיבור בקול רם הולכות ומתגברות וכמו כן עם הזמן אני מפתחת עוד ועוד אובססיות של חזרה על משפטים בראש או פעולות שאני חוזרת עליהם. שאלתי היא: האם כל התופעות שהזכרתי מעידות אך ורק על חרדות או שהן מעידות על בעיות נפשיות נוספות?

לטפל אצל פסיכולוג או/ו פסיכיאטר. התסמינים מתגברים ואת צריכה לעצור אותם לפני שיתפחו.

שחף שלום אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי. חבל שאיכות חייך נפגעים כל כך מהמצב ויש אפשרות לעזור לך. אינני יודע לענות לך האם את סובלת רק מחרדה, זה דבר שצריך לבדוק באופן אישי ומקצועי. תוכלי לקרוא בקישור הבא סקירה על חרדה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

בטיפול פסיכולוגי כבר עשרה חודשים. בנתיים, מקיאה יותר ויותר... מה לעשות?

א. שלום מאחר ואת בטיפול אני מציע להמשיך ולברר את הדברים שקורים לך במסגרת הטיפול. מדובר על נושא רציני ועמוק וקשה לתת לך עצה משמעותית בכמה מילים בפורום. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום, אחותי בת השבע עשרה וחצי נמצאת מזה שנתיים (!) בטיפול פסיכולוגי פרטי. היא ילדה חכמה ורגילה (לפחות לדעתי) שהתחילה בגיל 14 לסחוב שוקולדים מחנויות. ההורים שלי הלכו איתה לפסיכולוגית במשך כחצי שנה כדי לפתור בעיה זו ואת בעיית ההשמנה שלה. לאחר מכן היא המשיכה אצל פסיכולוגית פרטית כבר שנה וחצי, מדי שבוע. היא נראית לי כמו כל מתבגרת טיפוסית (רגזנית, נוטה למצבי רוח וכולי). אגב, אני אחותה בת ה23. היא לא שיפרה דבר בהתנהגותה מאז, לא נעשתה מאושרת (זאת אני יודעת משיחות איתה) לא נעשתה שקדנית יותר בלימודים ולמרות כישרונה הרב היא לא לומדת ומתבטלת רוב הזמן. בעצת הפסיכולוגית היא מקבלת מזה חודשים רבים דמי כיס מדי חודש של 500 שקלים. בנוסף הטיפול עולה 350 שקלים לפגישה. זאת ועוד, לפני מספר חודשים גיליתי כי אחותי מעשנת. אחרי שיחה איתי היא הפסיקה. לפני כשבועיים תפסתי אותה מעשנת מריחואנה בחדרה. בעת שההורים היו בבית. דיברתי איתה. מסתבר שהפסיכולוגית יודעת, מתנגדת אבל נותנת לה את הזמן שלה. אני נזעמת. היא לפני שירות צבאי וככה הפסיכולוגית נותנת לה להתדרדר??? האם מותר לה לא לידע את ההורים (אחותי קטינה), אפילו שעתידה של אחותי בסכנה? איזו מין פסיכולוגית זו???

י. שלום אפשר לראות מדבריך עד כמה את דואגת לאחותך וחוששת מהתדרדרותה. זה בפני עצמו מאוד חשוב כי גם אם לא היתה לך כל תלונה לפסיכולוגית, חשובה מאוד התמיכה הסביבתית ובמיוחד של המשפחה הקרובה. נשמע שאחותך אינה מתבגרת טיפוסית, למרות שמאוד היית רוצה שכך היא תהיה. נשמע שיש לה נטיות מרדניות ומצבי רוח שהם יותר מאשר מרד נעורים קלסי. במצב הזה יתכן מאוד שהקפדה רבה יותר מצד הפסיכולוגית, לדוגמא, לדבר עם הוריך על העישון, תגרום לאובדן מוחלט של האמון וסיום הטיפול. יתכן שבמצבה של אחותך שמירת האמון עם הפסיכולוגית ובעזרתו שמירה על הטיפול היא במקום ראשון, לפני הקפדה על נושאים חשובים אחרים. יש לי הרגשה שאין לך מידע מספיק לבדיקת מערכת השיקולים של הפסיכולוגית, למרות שכמו בכל מקצוע יש גם אפשרות שהפסיכולוגית שוגה בהחלטותיה או שיקוליה. אני מציע לנהוג בעדינות בנושא כי את בקלות יכולה גם לגרום נזק לאחותך בהמרדתה נגד הטיפול. כדאי שתהיי בטוחה בכך שהטיפול מזיק או לא עוזר לה לפני שאת משכנעת אותה בכך. במידה ויש לך מידע מספיק בנושא, בהחלט יש מקום לשוחח עם אחותך ולבדוק האם הטיפול הנוכחי מתאים לה. בברכה ד"ר אורן קפלן

דיברתי עם אחותי מספר פעמים. איני יודעת. היא אכן מרדנית יותר מכולנו אך איני רואה איך אחותי מקבלת משהו מהטיפול. היא נשארה לא אחראית, עצלה ומרוכזת בעצמה ובטובתה בלבד. במקום לדבר עם חברות, לנסות להיפתח לבני המין השני וליצור קשרים, היא שוקעת בתלות בפסיכולוגית שלה שמהווה את חברת נפשה לה היא יכולה לספר הכל. יש לי חשש שמדובר כאן בפיתוח תלות של ממש. מדובר בבחורה בת 17.5. מדוע הטיפול לוקח כל כך הרבה זמן? מדוע אין כל תוצאה? מדוע היא רק מתדרדרת? נראה שההורים שלי פוטרים את עצמם מלהתעניין באחותי ובמה שמציק לה ע"י זה ש"יש לה פסיכולוגית". הם מרגישים שאין צורך שהם יתעניינו או ידברו איתה בשל כך. ההורים שלי בני 50 פלוס ובאמת שאין להם כח אליה. זה ברור מאוד מהתנהגותם ומתגובותיהם. . אז נח להם לפטור עצמם בכך שלפחות הם מספקים לה פסיכולוגית. האם זה הפתרון? האם לא כדאי שהיא תנסה להתמודד בעצמה קצת? סה"כ מדובר בבחורה שיש לה כל התנאים להיות מאושרת אם רק תנסה ותעז- יפה, חכמה, מוכשרת בתחומים רבים... תודה.

אני בסוף שנות הארבעים ובשנים האחרונות הפסקתי לעבוד מחוץ לביתי מסיבות בריאותיות. אולי בגלל שהייתי צעירה יותר או גם בריאה יותר אך מעולם לא הרגשתי תלות בבני משפחתי והיה לי הבטחון שאם אצטרך אתמודד יפה עם משימות החיים. מאז שחליתי (לא מחלה קשה המצריכה ריתוק אלא יותר ממושכת וכרונית) אני נמצאת יותר בבית והפכתי להיות תלותית בבני משפחתי. כלומר, אם יש משהו לסדר עם הרשויות, או להתעמת עם ממסד אני שולחת אותם. אין לי הבטחון שאצליח בכך. הפכתי חסרת בטחון. המצב הגיע לידי כך שלאחרונה אני חרדה (לא חרדות הסטריות במשך כל הזמן) שיאונה רע לבני משפחתי ואשאר לבד ולא אוכל להתמודד. אני לא מבטאה את הפחדים הללו בהצמדות אליהם או בדרישה שיהיו איתי והם אפילו לא יודעים מה עובר לי בראש. אך לאחרונה זה יותר ויותר מטריד ומפחיד אותי. מה יקרה אם אשאר לבד? מי ידאג לי? אשמח לעצה מכל מי שיוכל לתת.

רחל שלום כנראה שמה שקרה השפיע עליך ואת מגיבה בסוג של חרדה. אמנם לא פיתחת ממש אגורפוביה שזו סוג של חרדה שגורמת לאנשים להסתגר בבית, אבל מה שאת מתארת הוא בכל זאת סוג התמודדות שמעורבת בו חרדה. מאחר ומצבך הבריאותי השתנה לאחרונה זו תגובה שעשויה להיות טבעית, אך עדיין יש מקום לטפל בה. חשוב שלמרות הבעיה הרפואית תשארי עומדת בזכות עצמך עם דימוי עצמי איתן. כשתמודדים עם מחלה לא תמיד מודעים לצדדים הפסיכולוגיים שמתרחשים במקביל או כתוצאה ממנה. פסיכולוגים שיקומיים ורפואיים מתמחים בדיוק בנושא הזה ואולי כדאי לך להייעץ עם איש מקצוע מהתחום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אשמח להענות לבקשתי. אבי ג.

אבי שלום אינני מכיר פסיכולוג ילדים ברשל"צ, אולי משתתפים אחרים בפורום ידעו להמליץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום וברכה . בני בן ה- 5 ובתי בת ה- 4 שמעו כמובן על המקרה המזעזע של היעלמותה של הודיה קדם. בני בן ה- 5 מאוד אוהב להתחבא לי במקומות שונים וכשפורסם שהילדה נעלמה אמרתי לו שזה מה שקורה כשילדים מתחבאים ומאבדים קשר מסויים עם ההורה (קשר עין , שמיעה וכו'). לא האמנתי ביום שבת שכך יסתיים הסיפור וטעיתי כשהעברתי לילדים את המסר בצורה שכזו. היום שפורסם דבר הרצחה של הילדה על ידי אביה הרגשתי איום ונורא וכמובן הסברתי לבני שהאב היה חולה מאוד ועשה מעשה מאוד לא מקובל וכמובן שהוא יהיה בבית משוגעים כך שהוא לא יוכל לצאת, משום ששום הורה לא מתנהג כל לילדו. אבל נשארתי בתחושה כמו גם חברות נוספות שלי שהילד עלול לקלוט משהו מאוד שגוי ולא בריא על יחסי אבות וילדים . כמובן שבביתנו אין דברים כאלה אפילו לא אלימות כלפי הילדים . הסברתי אף לילד כי הסיפור נגמר ומטוב שנשכח מזה כי זה משהו שאף פעם לא קורה. כיצד להסביר בצורה נכונה על מנת שהילד וכמובן ילדים נוספים לא יחושו תחושה לא טובה בגלל הסיפור המזעזע הזה ? - לא התיחסתי לילדה היות והיא לא יודעם כיצד נגמר הסיפור , אני מניחה שהיא כבר שכחה. תודה מראש, אפרת .

אפרת, להגיד את האמת! אין טעם לסבן אותם כי הם הרבה יותר חכמים מאיתנו. עדי

אפרת שלום מקרה ההעלמות והרצח של הודיה משאיר כל הורה עם תחושה נוראית. זה מסוג הדברים שלא ניתן לעכל, כיצד ילדה כה צעירה מאבדת את חייה. המבוגרים מקבלים את המידע כפי שהוא, עם יותר או פחות מודעות, ילדים צעירים סופגים רסיסים מתוך המידע הזה ומעבדים אותו בדרכם. במקרה כזה אני לא חושב שהמסר צריך להיות קשור לרצח ילד ע"י הורה. אני מאמין שרוב הילדים וההורים לא יתחברו לאפשרות שרצח כזה יקרה במשפחתם בצורה קונקרטית, אלא יותר לתכנים של פרידה, מוות, משבר שכרוכים בסיפור הנורא. אני חושב שבמצבים כאלה אנשים קרובים, הורים וילדים, רוצים לחבק אחד את השני ולהרגיש שלעולם לא יפרדו. אין ספק שאירועים כאלה מערערים עוד יותר את סף החרדה המעורער גם ככה בתקופה בטחונית קשה של פיגועים ומוות בסביבה. מאחר שבכל זאת מדובר באירוע טרגי ויוצא דופן צריך להמשיך הלאה ולא הייתי מקדיש שיחה לעניין עם ילדים צעירים, אלא אם הילד עצמו שואל ומגלה סמני חרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום בד"כ רק פעם בשבוע יוצא לי להכנס לפורום מפני שאני לא גרה בבית ורק שאני באה לבקר אני נכנסת לפורום. אז הסיפור הוא ... הבוקר השותפה שלי למגורים (אשא בת 48 ),שאלה אותי אם פתחתי את דלת הכניסה, באמצע הלילה?,היא סיפרה לי שהיא קמה ב-5 בבוקר וראתה שהדלת פתוחה והחתולים נכנסו פנימה, הגעתי למסקנה שכנראה הלכתי מתוך שינה. האם זה נשמע הגיוני? שנה שעברה בשירות הלאומי מתנדבת שישנה אצלנו במגורים סיפרה שהלכתי מתוך שינה ואמרתי שאני הולכת לרכב על סוס שאני נורא אוהבת(קלווין).בשביל להגיע לאורוות היה צריך לרדת במדרגות. המתנדבת ראתה אותי פותחת את הדלת ולמזלי היא עצרה אותי והחזירה אותי חזרה לחדר. אני פוחדת!!! מה לעשות?

אן שלום הליכה מתוך שינה היא סוג של הפרעה בשינה. חשוב לאבחן את העניין וצריך לפנות לשם כך למעבדת שינה. יש מעבדות טובות בטכניון ובשלוחות שלו וכן בתל השומר. במעבדה יש אפשרות לתת לך אקטיגרף שזה מכשיר שנראה כמו שעון יד ומודד תנועות תוך שינה. המכשיר יתן אינדיקציה ברורה האם את סהרורית או לא בשנתך. לעיתים יש צורך לישון לילה במעבדה כדי למדוד מדדי שינה שונים בלילה. אני מציע שתפני לייעוץ ראשון במעבדה, גם ללא הפניית קופת חולים מדובר בהוצאה קטנה יחסית וכדאי לבדוק את העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום ההליכה מתוך שינה קרתה לי רק פעמיים, האם עדיין כדאי ללכת למעבדת שינה? האם יש לך פרטים על המעבדות האלה?

על מה ולמה אני צריכה לקבל חוות דעת נוספת? אם לא הבהרתי את עצמי, עכשיו אני לא פונה לשום עזרה פסיכולוגית או רפואית כי אין לי צורך, אבל העזרה הפסיכולוגית שנשמות טובות כפו עלי לקבל, השאירה אצלי מעט מאוד אנרגיות בזמנו. לקבל את דעתו של מי שנחשב כמומחה ,בלי שיקול דעת, זו ממש עבירה כי יש שרלטנים לא מעטים - (הגבתי כאן להערה שלך שאני לא לגמרי מבינה איך היא קשורה לנושא). איך אפשר להתלונן על חריגה אתית בכללי ההתנהגות כשהכל נעשה תחת הסודיות המקודשת של מטפל-מטופל ורק בגדר שיחות? אפשר להגיד שהפסיכולוג העליב אותי או משהו כזה? מה היה חושב מטפל כזה על הטיפול שלי בזמנו זה לא ממש קשור. אני חושבת שאני סבלתי ושזה הדבר היחיד שחשוב. לאמא שלי היו באמת כוונות טובות טובות ורצון לעזור לי, אבל אבא שלי פשוט כמעט שלא נקט עמדה. אין לי מטפלים ומי שטיפלו בי אז פשוט עשו מה שהם יודעים לעשות , שלא בהכרח השתלב עם מה שטוב לי ומה שהתאים לי. פסיכולוגים כיום מייצגים עבורי אנשים שבמקום לקבל את דברי ולעזור, מנסחים אותם מחדש סתם. ברור שכשאני מתומללת על ידי מישהו אחר זה לא טוב. איזו מטרה בדיוק יתכן שיום אחד ארגיש שדווקא טיפול פסיכולוגי עוזר לי ליישם? בידידות, לירון

ליצוף/לירון שלום ראשית כל עוד אין מצוקה הפניה לפסיכולוג אכן אינה במקום. בד"כ פניה נעשית במקום של משבר או מבוי סתום בו נחוצה תמיכתו של גורם מקצועי. מאחר ואינני מכיר אותך למעט התכתבותנו בפורום בוודאי שאינני מתיימר לומר שאת צריכה או לא צריכה טיפול, ואת כותבת חד משמעית שהעניין לא רלוונטי כיום גם בלי קשר לעמדתך הספציפית בנושא. אני מרגיש שיש בדבריך הכללת יתר על הטיפול הפסיכולוגי. אני מבין את הפגיעה שעברת אבל כמו בכל קשר אנושי העובדה שהיה לך מפגש שלילי לא אומרת שכך חייבים להיראות כל שאר המפגשים מאותו סוג. אני באמת לא מרגיש צורך לגייס אותך לטיפול פסיכולוגי ואני אומר זאת רק ברמה העקרונית. בברכה ד"ר אורן קפלן

א. אני לא חושבת שטיפול פסיכולוגי הוא כמו כל קשר אנושי. ב. זה בכלל לא העיקר . חשוב לי לדעת איך אפשר להתלונן על חריגה אתית בכללי ההתנהגות בשיחות הפרטיות בין פסיכולוג למטופל. ג. העניין היה רלוונטי מאוד פעם . הייתי במשבר שרק הוחרף מאוד על ידי הטיפול הפסיכולוגי שניתן לא על ידי פסיכולוג אחד, אלא על ידי כמה , כל אחד בזמנו.

הי תמיד אמרו לי שיש לי פוטנציאל, רק כמה קשיי למידה וחוסר יכולת לשבת על התחת ולדגור על לימודים או חוסר ריכוז, או לפחות חוסר יכולת לקרוא ספרים (להתמיד במשימה) עכשיו אני כבר בת 21 בלי תעודת בגרות (לומדת לזה עכשיו אבל כבר לא מגיעה לשיעורים) אני מרגישה ממש טיפשה אני לא יודעת כלום על כלום לא פוליטיקה, לא היסטוריה, לא ידע כללי, לא כלום. וכמה שיגידו שאני אינטליגנטית, אני מרגישה סתומה. אין לי מה להגיד בשיחות, אני לא מתעניינת, וכשאני מנסה להתעניין אני מאבדת ריכוז תוך שניות אין לי הרגלי למידה, כשאני מנסה להתעניין בדברים אני מסתכבת ולא מבינה כלום, כשאני מדברת עם אנשים אני עושה את עצמי כאילו יש לי מושג על מה הם מדברים, אחותי הגדולה והחכמה קוראת לי טיפשה, וסתומה, ואני יודעת על עוד אנשים שחושבים ככה. מה אני יכולה לעשות עם זה????? רע לי

להיות חכמים מהסוג שאת חושבת שאת צריכה להיות. בוודאי שיש לך את האיכויות שלך בתחומים שלך

שלום לך גם אני בת 21 וגם לי אין תעודת בגרות,את לא צריכה להרגיש רע אם זה,תמצאי תחום שבאמת מכל הלב את אוהבת ורוצה ללמוד ואני מאמינה שתגיעי למשהו. אני בעצמי בחראתי תחום שאני אוהבת(סוסים) ואני מתכננת להכנס לתוך עמוק לתוך התחום. מקווה שזה מעודד אותך.

שלום את מסתובבת בעולם עם דימוי עצמי נמוך. זה מסוג הדברים שלא נשארים רק בתור תמונה על הקיר אלא בתור מראה שגם מקרינה חזרה ומשפיעה על ההמשך. אם תאמיני בעצמך יותר דימויך העצמי בוודאי ישתפר, אבל איתו יגברו גם רמת האנרגיה והכוחות להתמודד עם מטלות החיים. את לכודה איכשהו בתוך הדימוי העצמי ומזינה אותו. השאלה איך אפשר לקטוע את מעגל הקסמים. זה דורש גם התמודדות בעולם החיצוני כך שיהיו לך דברים שתרגישי את טובה בהם, וגם בעולמך הפנימי שדורש "עיצוב" מחדש, לפחות בעניין הממוקד הזה. יתכן שכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי מאחר ומדובר במשימות לא פשוטות ואני לא בטחח שתוכלי להתמודד איתן כיום לבדך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אין לי שום תחומי עיניין אני סתומה לגמרי, לא אמרתי שבלי תעודת בגרות אני אפס, זה בכלל לא קשור, שני דברים שונים, אבל השכל שלי חלול, אני לא מוכשרת בכלום, בכל התחומי עיניין שלי שהם אומנות לא יוצא לי כלום, ואוצר המילים שלי בכלל לא גדול, אני לא בקושי יודעת מזה המילה "טריוויאלי". לדוגמא.

רציתי לדעת מה ההבדל המרכזי (פרט לעלות) בין טיפול אצל פסיכולוג פרטי לבין טיפול במרפאה לבריאות הנפש? האם בזו הסודיות נמוכה יותר? האם משהו יכול להגיע לתיקים שם ? ושאלה אחרונה - מהו אישפוז בכפיה ומי יכול לבצע אותו? תודה

דנה, ההבדל המרכזי הוא בפרטיות לטעמי. כשאת מגיעה למטפל פרטי, שעובד במקום שבו הוא בחר, תמיד תהיה לך יותר פרטיות מאשר במרפאה ציבורית, שמעצם היותה ציבורית שוקקת יותר חיים. לא צריך להיות הבדל בסודיות, רק שבד"כ - במרפאה ציבורית - את עוברת דרך יותר מאדם אחד, דבר שנמנע אצל מטפל פרטי. כל אחד שעובד שם יכול להגיע לתיקים; החל מהמנקה וכלה במנהל/ת המקום. רק פסיכיאטר מחוזי רשאי להוציא צו אישפוז בכפיה. המשמעות היא, שמגיעים למישהו הביתה ולוקחים אותו - בלי לשאול שאלות מיותרות - לביה"ח/מחלקה פסיכיאטרי/ת הקרוב/ה. HERA.

על סמך מה יכול פסיכיאטר מחוזי להוציא צו אישפוז בכפייה? על סמך אילו דברים הוא יכול נניח לקבוע שמישהו מסוכן לעצמו ו / או לסביבתו?

דנה שלום הרה התייחסה לתחושת הפרטיות שאולי בולטת יותר בטיפול הפרטי. בנוסף, בטיפול פרטי את יכולה לבחור את המטפל ובמרפאות בד"כ יבחר מטפל מצוות המרפאה בלי אפשרות בחירה. כיום ברוב המרפאות הציבוריות יש תור המתנה ואורך הטיפול מוגבל. במרפאה לא אמורה להיות בעיית סודיות, החוק תקף שם לא פחות מאשר במרפאה פרטית. אני מתאר לעצמי שאכן אפשרות הפריצה לשם גבוהה יותר, אבל מדובר בפעולה לא חוקית בכל מקרה. אישפוז בכפיה עלול לקרות כאשר אדם מאבד את בוחן המציאות ונעשה מסוכן לעצמו או לסביבה. בסה"כ מדובר בתופעה נדירה למדי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, בני, בן 14, מאובחן כ-ADD ומטופל בהתאם. אובחן כ- adjustment disorder with mixed anxiety and despessed mood. רציתי לדעת בלשון העם מה זה אומר, הוא התחיל טיפול - לפי ההמלצה "ארוך טווח" )-:, ההמלצות כללות גם ייעוץ לנו (כהורים). אשמח לכל תשובה. תודה אמא מותשת ומוטרדת

פרחבר שלום אני לא חסיד של אבחנות פסיכיאטריות. מאחורי האבחנה ישנו ילד פרטי ואישי מאוד שיש לו סיפור אישי ששום אבחנה לא תדע לספר. חשוב שתפנו לגורם המטפל והמאבחן ותבקשו ממנו להסביר לכם בדיוק מה משמעותה של האבחנה מבחינתו של ילדכם. ההמלצה הטובה ביותר מבחינה מעשית היא להתמיד בטיפול ולהקפיד שלא רק הילד יגיע לייעוץ אלא שגם אתם כהורים תגיעו לעיתים קרובות למפגשי ייעוץ שיעזרו לכם להתמודד בצורה טובה יותר על הילד. משמעות האבחנה היה לילד יש כנראה בעיות הסתגלות לסביבה החיצונית במצבים שונים המלווה בתגובות רגשיות של חרדה ו/או דיכאון. בברכה ד"ר אורן קפלן

הילדה שלי בת 4 ויש לה בעית קשב וריכוז היא היתה באיבחון פסיכולוגי ואיבחון ריפוי בעיסוק בתה"ש היא לא מקשיבה לנו ההורים היא צועקת וכועסת מאד כאשר לא עונים לציפיות שלה ."לא רוצה" היא מילה אהובה אצלה. ודי קשה להשתלט עליה חוץ מזה היא מאד חברותית ויכולה לתפוס שיחה עם סתם אדם או ילד ברחוב . [ באיבחון הפסיכולגי היא אובחנה כבעלת בעית קשב וריכוז ובעלת אימפולסיביות חזקה שגורמת לה בעיות בחיי היום יום עם משפחה, חברים וכו'. לפי דעתי איבחון זה אינו יכול לשקף בדיוק מה הבעיה של הילד כי כאשר הילד נמצא בסביבתו הטבעית הדברים יוצאים אחרת מאשר בשתי פגישות עם פסיכולוגית. האמת שאנחנו ההורים חסרי אונים לפעמים ולא יודעים איך להתיחס ולפעול איתה כי יש לה גם התנהגות שאנו מרגישים שנוצרה כתוצאה מדחף בלתי נשלט, כמו שישבנו אני ואחותי אצל סבתי היתה מונחת לה עוגה בשולחן ופתאום היא באה ונתנה מכה על העוגה. יש לציין שמחוץ לבית ההתנהגות שלה יותר טובה(בקניון,בגן שעשועים וכד') מה עושים עם הבעיה הזאת בגיל כל-כך מוקדם? מההורים שקרובים ליאוש...

שירה שלום, כאם לבן בגיל ההתבגרות אשר בנוסף אובחן כ-ADD (כלומר הפרעת קשר וריכוז ללא היפר) + לקויות למידה נוספות...)-:, מצאתי אוזן קשבת והמון, המון עזרה, כתף תומכת, ועודף רצון לעזור מהורים שנמצאים במצב דומה לשלך ואפילו יותר חמור (יש גם הרבה כאלה...), כנסי לפורום תמיכה ב-ADHA - כדאי לך. ורד

שירה שלום מאחר ופניתם לאבחון מקצועי אני מציע שבשלב ראשון תמשיכו להיעזר בגורמי המקצוע כדי לקבל ייעוץ כיצד להתמודד. לפחות בשלב ראשון כדאי ליצור מסגרת קבועה של פעם בשבוע בה תוכלו להביא דוגמאות מחיי היום יום ולנתח עם הגורם המקצועי את אשר אירע ואת האפשרויות לפעולה בעתיד. כאשר תבינו יותר טוב את דפוסי התגובה ומתי הם קורים יהיה אפשר להתייחס לשאלותיך ביתר קלות. כרגע יש שאלות פתוחות רבות כמו האם יש גורם ביולוגי (היפראקטיביות ובעיות קשב קשורים גם לגורמים ביולוגיים ולכן יש לעיתים גם שימוש בתרופות), ומהם המצבים שמאיצים את התגובות והדחף המתפרצים. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה זה יכול להיות הסיבה. כשגבר לא צעיר במיוחד חוזר מעבודתו מחנה את המכונית ליד ביתו, ומתי כשהוא במקרה רואה אותי הוא לא יוצא מהמכונית , הוא מביט דרך המראה של המכונית ועוקב אחרי עד שלא רואה אותי ואחר יוצא מהמכונית לביתו. וכשהוא לא רואה אותי הוא יוצא מייד מהמכונית. בקיצור: מה גורם לגברים להביט בבחורות או נשים בעיקר בזמן שמחשיך מתוך המכונית לעברם, האם סקרנות, האם זה מעורר אותם וזה בעיקר קורה לגברים, מ ד ו ע??- שולי.

שוב את? כמה סיפורים את ממציאה? בטח אף אחד לא מסתכל עלייך וזה מה שמתסכל אותך.

זה נורמה של הגברים אם רואים אישה או בחורה יפה. זה נובע מתוך תשוקה , פשוט מושכת לעין. אישה לא יפה, לא היו מביטים בה גברים. יתכן והגבר מפנתז עליה. יש גם נשים שמביטות על גברים חתיכים, אך יותר מקובל שגברים מביטים, כי הם חרמנים יותר. מקווה שעזרתי לך - אתי.

שולי, ערב טוב לך. תקראי מה שכתבה לך אתי, דעותי זהות לשלה. מתוך מכונית הגבר יותר משוחרר ויש לו את השליטה והאומץ לעשות כלבבו מתוך המכונית החוצה, ברור, שמחוץ המכונית לא יהיה לו האומץ לעשות מה שעושה מתוך המכונית שכאילו מגנה עליו ממעשיו. אגב, אני בתור אישה נוהגת הרבה על הכביש וכשאני רואה גברים שפים, אני מעיפה אליהם מבט חד. לגברים יש אמנם יותר תעוזה והם יותר חרמנים מטבעם, לכן מתנהגים כך.

שולי, הינך חכמה, טוב שאת מתעלמת ולא מגיבה למטומטמת ולמתוסבכת הזאת שמשקרת עליך בפורום. "שימי פס על סוליפז".

שלום ד"ר קפלן. רציתי לשאול מס' שאלות, אשמח אם תוכל לענות לי או להפנות אותי למקור מידע בעברית. מהו בורדרליין? האם זוהי הפרעת אישיות? מהי הפרעה דו קוטבית? מהו DSM? תודה שירה

שירה, 1. בורדרליין = הפרעת אישיות גבולית. האבחנה די שנויה במחלוקת, מכיוון שהסימפטומים יכולים להעיד על הפרעות אחרות. 2. הפרעה דו-קוטבית זה שם נוסף למאניה-דיפרסיה שנקראת גם בי-פולרית. כעקרון, יש תתי סיווג להגדרה של הפרעה דו-קוטבית, והאבחנה נעשית לפי התרשמות של פסיכיאטר מן המטופל במצב נתון ולפי ההיסטוריה ההתנהגותית. 3. ה - DSM הוא המדריך לסיווג הפרעות/מחלות/בעיות נפשיות של האמריקאים. המקבילה הבינ"ל שלו נקראת ICD כשהמספרים המלווים את ראשי התיבות הנ"ל מצביעים על מספר המהדורה. HERA.

הרה תודה רבה על התשובה... עשית לי קצת סדר... שירה

שירה שלום בנוסף להסבריה של הרה תוכלי לקרוא מעט בקישורים הבאים. אם תציבי את המונחים במנועי חיפוש תקבלי חומר רב נוסף. בורדרליין היא אכן סוג של הפרעת אישיות http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/bpd-narrow.html דו קוטבית http://www.infomed.co.il/questions/q_120402_4.htm SDM Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders ספר האבחנות הפסיכיאטריות המקובל בארצות הברית ומדינות נוספות בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני כותבת פה וקוראת רבות על תגובותיך לבעיות שונות, ומאחר ואני הורה לשתי בנות, אני מוצאת עניין רב בייעוץ שלך בתחום ההורות. ומוצאת שבאמת העצות וההכוונה שלך אפקטיביות מאוד. רציתי לשאול שאלה קצת אישית שמסקרנת אותי. האם אתה הורה בעצמך? ואם כן אז מה הגיל או הגילאים של ילדיך? אם השאלה חטטנית מדי אני חוזרת בי. פשוט נחמד יהיה לדעת שאתה מדבר ממקום של פסיכולוג והורה גם יחד. ואם לא ,אז לא. תודה קרן

קרן שלום אחת הסוגיות הנפוצות בלימודי פסיכולוגיה היא כיצד להגיב לשאלות אישיות. בד"כ מקובל לחשוב שהפסיכולוג לא צריך לענות, או לפחות לא לענות מייד, ועליו להחזיר שאלה כגון, כיצד השאלה הזו מתחברת אליך. ההסבר התיאורטי קצת מורכב אבל בשורה התחתונה מדבר על כך שהתשובה הקונקרטית לא עונה על השאלה האמיתית ובעצם חוסמת את השאלה האמיתית והלא מודעת. אולי עומדת מאחורי זה גם התגוננות לא מודעת של הפסיכולוגים עצמם. כמובן שמסגרת הפורום הזה אינה טיפולית כך שהעניין לא מסובך עד כדי כך, אבל אני מוצא שמתן התשובה במקרה הזה אינו יוצא לי בצורה חלקה. אני כנראה עוד צריך לחשוב מדוע. בכל מקרה, כפי שאפשר להבין מתוך חלק מהתשובות שאני נותן בפורום, אני אכן גם הורה, ואני שמח לשמוע שאת נעזרת לעיתים בתשובות. בברכה ד"ר אורן קפלן

ילד שלעיתים טופס מעין התקפת עצבים כאשר לא מבצעים את מבוקשו. לא מדובר בכל פעם שתאמר לו "לא" אלא לעיתים הוא נכנס למעין כעס בלתי מוצדק. מדובר בילד בן 7 חרוץ נבון ילד חביב לכל הדעות , ההתפרציות האלה קורות רק בבית עם ההורים ומלוות בצעקות הרמת ידיים והמון עצבים לאחר מכן הוא נורא מצטער ומסביר כי לא שלט בעצמו. כיצד להגיב עימו? כיצד לעזור לו להגיב גם כשכועסים או נעלבים בצורה קצת שונה?

דקלה, תפני ליועצת בית הספר, מהר לפני שזה יחמיר. עדי

דקלה שלום את מציינת שזה קורה בבית עם ההורים ולא במקומות אחרים. חשוב לבדוק האם זה קורה אותו דבר אתך, עם בן זוגך, עם ילדים אחרים בבית, ומה הגורם להתפרצות. אין ספק שצריך להציב גבולות ולמנוע התפרצות אלימה, מצד שני, אסור לדכא את הילד וצריך לתת לו דרך לבטא את תחושותיו, אבל בדרך פחות הרסנית. במידה ואתם לא מוצאים את קצה החוט כדאי לאולי לפנות ביחד לייעוץ אצל מטפל משפחתי. אסור שתפחדו לזוז בבית או שתנהגו בו בכפפות של משי כי הילד יתחיל להתפרץ וזה לא נעים לאף אחד. עצם העובדה שהוא ירגיש שהוא הרסני היא שלילית מאוד עבורו ועבור דימיו העצמי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובל מהבעיה שנים-אנא,מי יכול לעזור??????? הייתי בטיפול-ללא עזרה

הי יש קבוצות מיוחדות לדברים האלה, ראה באתר לחרדה חברתית

את יכולה למצוא מידע על פחד קהל/חרדה חברתית בכתובת הזאת: http://www.zarut.com/social בהצלחה

שלמה שלום אני לא יודע באיזה סוג טיפולים היית, אבל בנושא פחד קהל טיפול התנהגותי עשוי להיות יעיל. חשוב להבין האם החרדה מתמקדת רק בהופעה מול קהל או שזו תופעה רחבה יותר שקוראת במקומות נוספים. ככל שהיא ממוקדת יותר, כך יעילות הטיפול הממוקד עולה. אם מדובר בחרדה שמופיעה במצבים רבים נחוץ טיפול יותר ארוך טווח ואולי שימוש בתרופות נוגדות חרדה. ניתן לשלב בטיפול שיטות כגון היפנוזה ו EMDR. תוכל לקרוא עליהן בקישורים הבאים: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

לכל מי שיתן עצה טובה התודה והברכה. אני בשנות החמישים לחיי וילדי גדלו ופרחו מהקן. אמנם אני עסוקה בשעות היום וגם לא חסרים לי עיסוקים מפרים ומעניינים כמו קריאה, כתיבה, מוסיקה לימודים באוניברסיטה הפתוחה וכו'. אבל בן זוגי חוזר רק בשעות הערב ולמרות שהיחסים בינינו מצוינים בכל זאת אני מרגישה מאד בודדה בשעות הארוכות עד בואו. לא תעסוקה חסרה לי כי אם חברת בני אדם. אינני יכולה לעבוד במשרה מלאה מסיבות בריאותיות ועבודה בחצי משרה קשה לי למצוא גם בגלל גילי. איך אפשר ליצור קשרים עם אנשים כאלה שיתנו לי להרגיש שייכת אהובה ורצויה כמו שילדי נתנו לי בשעתו והשאירו חלל ריק וכואב היום?

הדס שלום חשוב שלא תישארי לבד ותמצאי לך עיסוקים שכוללים מפגש חברתי. מאחר ואת לא יכולה לעבוד אולי כדאי להתנדב. למשל, יש מסגרת התנדבותית של הביטוח הלאומי שמחפש אנשים לעזור לקשישים. תוכלי לקבל על כך מידע בסניף הביטוח הלאומי הקרוב לביתך. יש כמובן מסגרות רבות נוספות. אני חושב שעזרה לאנשים אחרים תוך כדי מפגש בין אישי עם צוות המתנדבים עשוי להשלים משהו שחסר לך. מחקרים מראים שאנשים שמתנדבים בעזרה לאנשים אחרים נהנים מאיכות חיים טובה יותר. מה דעתך? בברכה ד"ר אורן קפלן

חברי (בן 26) אובחן ע"י מאבחנתי דידקטית ועכשיו אמור לפנות לרופא,איזה רופא זה והאם יש אפשרות לפנות אליו דרך קופת חולים (כללית)? בתודה מראש

נוירולוג

שלום רצוי לפנות לנוירולוג או פסיכיאטר. יש בהחלט אפשרות לפנות דרך קופת החולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, אני בן 26 ולפני כ-4 חודשים אני ובת זוגתי נפרדנו עקב מחלוקות על ראיית עולם .הפרידה הייתה לי מאוד קשה ומאוד רציתי לחזור למרות שאני זה שנפרדתי ולא בפעם הראשונה.לעומת זאת חברתי למרות שהיא מאוד אהבה אותי ידעה לומר לי לא וזהו.מניסיון חיי הקצר שצברתי עד כה מתקבל אצלי הרושם שנשים רואות דברים בצורה יותר "בריאה" להן ולסביבה כשהגברים/בנים רואים דברים בצורה מאוד אימפולסיבית וחיים יותר את הרגע ופתרון זמני לבעיות ארוכות טווח. הדבר בא לידי במיוחד בהפרדה וראיית היום יום בצורה הנכונה .שאלתי היא ,האם ייתכן כי יש פה הבדל מחשבתי בין נשים וגברים ? אם כן איך הדבר ייתכן? תודה. אדם

אדם, שאלה טובה. לא חושבת שמישהו עשה על זה מחקר, למרות שכל הזמן עושים מחקרים על ההבדלים בין גברים לנשים. אני לא יודעת אם המקרה הספציפי שלך מהווה תמונת מצב לחיים בכללותם. אתה רצית לסיים את הקשר פעם נוספת, ואח"כ לחזור פעם נוספת. אולי לחברתך לשעבר פשוט נמאס מכל ה"נפרדים-חוזשים" הזה? היא ראתה מה יותר טוב לה, כי למרות שהיא עדיין אהבה אותך (ואולי בגלל זה) היא חוותה בכך פעם מחדש תקווה ואח"כ אכזבה. ואם אפזר למנוע פעם נוספת - למה לא? אני מכירה בנות אימפולסיביות ובנים עם ראיה/מחשבה לטווח ארוך. הטענה הכללית היא, שבנות רגשניות יותר, ובנים הגיוניים - וזה בדיוק הפוך הפוך ממה שכתבת. אבל - גם לטענה הנ"ל יש הרבה סייגים = עובדות בשטח. בקיצור - לא ניתן לעשות הכללות. זה בלתי אפשרי. אגב, אני כן חושבת שנשים וגברים חושבים בצורה שונה. ממה זה נובע? ציפיות חברתיות, הבדלים הורמונליים וכו'. HERA.

אדם שלום יתכן שיש הבדלים בין נשים לגברים, אבל אני לא בטוח שבמקרה שלך זה העניין המרכזי. אני לא חושב שכדאי להכליל את כל הנשים או הגברים בסל אחד. אני חושב שהכללה כזו גם עלולה לפספס משהו אישי ומשמעותי. מה שקרה לך אינו תוצאה מכך שאתה גבר ובת זוגתך אישה, אלא קשור ליחסים שלכם ולאישיותכם. הגישות היום מתבוננות רבות על הצד הנשי בגבר והצד הגברי באישה וההתייחסות למינו של האדם הופכת יותר לאנלוגיה לתכונות שנתפסות לכאורה כיותר נשיות או גבריות. לכן סביר להניח שתוכל להתחבר (אם תרצה בכך) לחלקים הנשיים שבך ולראות יותר נכון את המציאות, כפי שאולי אתה מיחס לבת זוגתך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רציתי לדעת מה זה אומר על אדם שקל לו יותר לרכוש חברים בני המין השני דוקא? (בגן בבביה"ס)

חני שלום שאלתך כללית מדי. מדובר בוודאי במשהו אישי שצריך להבין אותו על רקע אישי ולא בהכללה. אם יש משהו מסויים שמטריד אותך בנושא אנא הסבירי במה מדובר ואשמח להשיב. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום רב: מאחר ולא מצאתי אתר פסיכולוגיה קלינית לילדים אני אודה לך מאד באם תוכל ולתת לי קצת פרטים על הבעיה : אני אמא לילד בן 4 וחצי והגעתי איתו להתפתחות הילד עקב גמגום . בפגישה ארוכה עם פסיכולוגית קלינית ששוחחה איתו כמובן בנוכחותי הילד פשוט ערבב לחלוטין בין דימיון למציאות בכל מיני סיפורים על מפלצות אריות וזאבים , מעבר מנושא לנושא ללא כל שייכות וכו'. היא טענה שזה יותר מדאיג אותה מאשר הגמגום ( שהוא לא חריף במיוחד) האם התופעות שציינתי לילד בגיל הזה הן נורמליות? כלומר דימיון פורה ופרוע וערבוב של דימיון ומציאות יחד. הייתי מעונינת לקבל את דעתך והצעתך להמשך טיפול , אם בכלל צריך טיפול תודה רבה

לאם שלום דעתי היא שאם פסיכולוגית שפגשה את הילד היתה מודאגת, צריך להתייחס לעניין ברצינות. דמיון פורה אינו תכונה שלילית אבל יש חשיבות ליכולת להבחין בין מציאות לדמיון, וזו משתנה במהלך השנים. אני חושב שכדאי להמשיך את הבירור ואולי לעשות גם אבחון בעזרת מבחנים פסיכולוגיים. ההחלטה על טיפול צריכה להיעשות בידי איש מקצוע שמכיר את הילד והמשפחה ולא ניתן לתת המלצה כללית במסגרת הפורום. אני מציע לך להפגש עם הפסיכולוגית ללא נוכחות הילד ולהבין יותר לעומק מה דעתה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לאם שלום דעתי היא שאם פסיכולוגית שפגשה את הילד היתה מודאגת, צריך להתייחס לעניין ברצינות. דמיון פורה אינו תכונה שלילית אבל יש חשיבות ליכולת להבחין בין מציאות לדמיון, וזו משתנה במהלך השנים. אני חושב שכדאי להמשיך את הבירור ואולי לעשות גם אבחון בעזרת מבחנים פסיכולוגיים. ההחלטה על טיפול צריכה להיעשות בידי איש מקצוע שמכיר את הילד והמשפחה ולא ניתן לתת המלצה כללית במסגרת הפורום. אני מציע לך להפגש עם הפסיכולוגית ללא נוכחות הילד ולהבין יותר לעומק מה דעתה. בברכה ד"ר אורן קפלן

כלומר האם ישנם אנשים שהמתח והלחץ והחרדות אצלם הם ביולוגיות גנטיות וטיפולים פסיכולוגים לא יכולים לעזור להם כי הם זמניים...

רון שלום תרופות שמטפלות בתת פעילות באיזורים במח שיפרו באופן דראמטי את איכות החיים. אני מניח למרות שלשמחתי כמעט ולא היה צורך שטיפול שיחתי לא היה עוזר לי. שמעתי אנשים שהיו בטיפול שיחתי שנים ושום דבר לא זז אצלם וטיפול ב SSRI שיפר את מצבם. לשם האיזון אגיד שגם אני בצורה זאת או אחרת נעזרתי בפסיכותרפיה. תודה שאול

רון שלום מתח וחרדה עשויים להיות תורשתיים, ועם זאת, הם מסבירים חלק קטן מתוך תופעת החרדה. בד"כ גם קשה להפריד בין החלק התורשתי הביולוגי לבין החלק הנלמד מעצם החיים ביחד עם הורה חרד. לכן גם אם יש רכיב בין דורי עדיין טיפול פסיכולוגי עשוי לעזור. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם ישנם תרופות שפותרות את הבעיה לא רק זמנית? שמורידות את רמת החרדה ויצור ההורמונים האלה שגורמים למתח ולחץ לכל החיים ולא רק לכמה זמן עד שהשפעת התרופה פגה?

שלום רב, בני בן חמש וחצי סובל מכאבי בטן איומים עקב עצירויות, היתה תקופה של עצירות מלווה בכאבי בטן וכשהיתה לו קיבה הוא עשה עם כאבים, מאז כבר מעל חודש ימים הוא בטראומה ויש לו מעצור מלעשות קיבה, במשך שלושה שבועות הוא עשה רק פעמיים, הוא בוכה באופן היסטרי מכאבים ואף הגננת קוראת לי לבוא לקחת אותו כי הילד פשוט סובל, נתנו לו את כל הדברים שאפשר על מנת לרכך את הקיבה אך ללא הועיל , הבעיה היא פסיכולוגית. אנא עזרו לי הילד סובל, והוא לא מוכן בכל דרך שהיא לעשות את צרכיו, הוא יושב בשירותים ופשוט בוכה איך ניתן להסיר ממנו את המעצור , אנא עזרו לי תודה

שימרית שלום התופעה מוכרת ואינה נדירה. אפשר להתייעץ בשלב ראשון עם רופא הילדים אבל מדובר כאן בבעיה המשלבת גוף ונפש ולכן במידה ואין פתרון מהיר אני מציע לפנות לפסיכיאטר ילדים לייעוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם יש מי ליכול ליעץ לי כיצד לנהוג הילדתי בת -8 שהחלה בימים אלה ממש למצמץ העין (אנו ממתינים לתור את נירולוג אבל זה לוקח המון זמן . ) האם בינתים כדאי להעיר לה או פשוט להתעלם?

שלום מדובר בד"כ בתגובות לא רצוניות ולכן לא כדאי להציק לילדה. חשוב שהיא תהיה מודעת למה שקורה לה, אבל אין טעם להעיר בכל פעם שזה קורה. כדאי שתעשו מעקב מתי מוגבר המצמוץ ותעשו רישום בנושא. פעמים רבות מדובר בתגובה לחרדה או לחץ. הבדיקה אצל נוירולוג חשובה. ניתן גם להיבדק עם פסיכיאטר ילדים. אחרי שלילת ממצא נוירולוגי ניתן לנסות טיפול בהיפנוזה שעשוי להיות יעיל מאוד במקרים כאלה ובמיוחד בגיל זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני זקוקה לעזרה, אבל לא יכולה להרשות לעצמי טיפול פסיכולוגי אצל מטפל פרטי (כלכלית). האם יש אפשרות לטיפול פסיכולוגי דרך הקופה או לפחות השתתפות בהוצאות? אני חברת קופ"ח כללית (עם ביטוח מושלם) תודה!

מדוכאת, אם איני טועה, קופ"ח כללית לא מספקת למבוטחיה טיפול פסיכולוגי, אלא עובדת בשיתוף עם המרפאות הציבוריות לבריאות הנפש, שנותנות טיפול חינם. כדאי שתרימי טלפון לקופ"ח ותבררי למה את זכאית. HERA.

יש לקופ"ח כללית פסיכולוגים אבל לפני זה את צריכה לעבור בדיקה פסיכיאטרית. נכון להיום הכללית היא הקופה היחידה שמספקת למבוטחים טיפול פסיכולוגי. בשאר הקופות אין בכלל פסיכולוגים והם מופנים למרפאות של משרד הבריאות. יש אפשרות לגשת לפסיכולוג פרטי ולבקש החזר על חלק מהסכום אך מדובר בבירוקרטיה פנימית של הקופה ואת יכולה לברר את הנושא טלפונית איתם.

כתבת בדיוק הפוך - כל קופות החולים מספקות שירות פסיכולוגי (בין אם בחינם או בהשתתפות עצמית) מלבד כללית. דווקא בקופות אחרות (מכבי לדוגמא) אין בירורקרטיה בכלל.

שלום אכן כפי שנאמר לך ניתן לפנות למרפאות לבריאות הנפש של משרד הבריאות ושל קופת החולים הכללית ולבקש טיפול. יש הבדלים בין המחוזות השונים וכדאי שתבררי בסניף אליו את שייכת מה הם ממליצים. בכל מקרה ניתן לפנות לשירות הציבורי של משרד הבריאות ולקבל טיפול בחינם או מוזל. קחי בחשבון שיש כיום מכשולים כגון תור המתנה ובירוקרטיה, אבל בסופו של דבר אפשר להגיע לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אורן קפלן. יש לי בעיה שמאד מטרידה אותי. אני בת 31 גרושה ואמא לשתי בנות בנות 9 ו-6. הבעייה שלי היא שהתחתנתי מאוד צעירה -בת 21 ובגיל 27 כבר הייתי גרושה . אני עובדת בעבודה מאוד מכובדת ,מפרנסת בכבוד את עצמי ואת הבנות,מחזירה משכנתא לבדי,דואגת מבחינה חומרית (ואני בכוונה מציינת חומרית)לבנות. אינני מחסירה מהן דבר - תמיד הבגדים הכי יפים,החוגים הכי טובים הבלויים הכי טובים שיש ולו רק בגלל הסיבה שלא ירגישו שונות מכיוון שהן בנות להורים גרושים. יש לציין שגם היחסים אם האב נפלאים והן רואות אותו המון . בקיצור הילדות מורעפות באהבה משני הכוונים. הבעייה שלי היא שעד לפני שנה בערך הייתי מאוד חזקה נפשית ,התמודדתי עם הכל אבל היום פשוט התמוטטתי - אין לי סבלנות לבנות, אין לי כוחות נפש ואנרגיות להשקיע בחינוך המנטלי - סתם לדוגמא - לקרוא להן ספור או להשקיע "זמן איכות" מה שנקרא... מהרגע שאני חוזרת מהעבודה - בערך ב17:00 אני כל הזמן לחוצה - לחוצה להספיק לבשל להן ארוחת ערב,לחוצה להספיק לקלח אותן,לחוצה שהכל ידפוק כמו שעון והן תהינה במיטות בשעה 21:00 לכל היותר,לחוצה לבדוק את השעורים של הגדולה ,לחוצה שהביית יהיה נקי ומצוחצח,לחוצה שלא יחסר אוכל ועוד ועוד ועוד,,, אני כל הזמן מוצאת את עצמי עצבנית ,צורחת עליהן ללא כל סיבה (הן מאוד תובעניות וזה פשוט מתיש אותי),הגעתי למצב - וזה מה שהכי מטריד אותי ואני חשה רגשי אשמה נוראיים שאני פשוט רואה בהן מטרד (אוי ואבוי לי על המחשבה הזו) אני כל הזמן חושבת רק על הרגע שהיום ייגמר והן יהיו במיטה ואני אתפנה קצת לעצמי. יש לציין שאין לי עזרה מאף אחד - לא מהוריי ,לא מחברות , ולא משום גורם,,, לפעמים אני פוחדת מהמחשבה שאני לא אוהבת אותן מספיק אם אני חושבת דברים כאלו ואני פשוט נחרדת מהרעיון,,, אני מחכה בכיליון עיניים לרגע שהן תגדלנה ותהינה קצת יותר עצמאיות וקצת פחות תלותיות , אין לי פשוט סבלנות אליהן בגלל כל בעיות הקיום היומיומיות האחרות. במקום להנות מהן אני פשוט כל הזמן מקטרת שקשה לי מנטלית וגם כמובן נפשית ופיסית. אני יודעת שהכי פשוט להפנות אותי לפסיכולוג אבל אני באמת מבקשת הכוונה ואני רוצה לדעת אם מה שאני מרגישה הוא נורמלי ? סליחה על האריכות ותודה על תשובתך . עירית

היי עירית, תנסי ב: http://msn.tapuz.co.il/chat/ForumMsn.asp?id=200 חוץ מזה, כדאי לנסות לקחת עוזרת לבית. עדי

עירית שלום המצב שאת מתארת אינו חריג, אבל אני לא בטוח שזה ינחם אותך. נשמע שאיכות החיים שלך נפגעת כיום וחוסר הסבלנות שלך כלפי הילדות מבטאת תחושת אי שקט פנימית שקשורה גם אליהן, אך בוודאי גם לדברים נוספים. השאלה המרכזית היא כיצד את משנה את המצב, ולצורך זה צריך לנסות ולהבין קודם כל את הבעיה. האם יש עליך יותר מדי לחץ, האם חסרה לך תמיכה, האם זה קשור לזוגיות, אולי אפילו לדברים שמחוץ לבית כגון עבודה וקשרים חברתיים. פניה לטיפול פסיכולוגי היא דרך לבחון את הדברים הללו, אבל יש גם דרכים אחרות. הייתי מציע לך לשוחח עם האנשים שקרובים לך ולנסות להבין מה קורה ומה השתנה. חבל לחכות לכך שהילדות תגדלנה כדי למצוא שקט. אני לא בטוח שהשקט ימצא רק בחוץ עם ירידת עומס החובות. אולי מציאת השקט הפנימי כיום תשפר את איכות חייך ולא תצריך המתנה רבת שנים בתוך תסכול. בברכה ד"ר אורן קפלן

עירית, אני ילדה (כבר מתבגרת) שיש לה את הבגדים הכי יפים החוגים הכי טובים אבל זה לא שווה כלום כי מה שבלב שלי זה בור עמוק וחלל גדול של חוסר תשומת לב מאמא, שתמיד דאגה שהבית יהיה נקי והאוכל יהיה מוכן... חסר לי את השעות של סתם לשבת ולדבר עם אמא חסר לי את הרגעים שאמא קוראת לי סיפור שאמא הולכת איתי לסרט והכי חסר לי זה אמא רגועה שכיף לעשות איתה שטויות ולצחוק איתה. את חייבת להבדיל בין העיקר לטפל , עצרי רגע קחי פסק זמן וחשבי מה באמת חשוב, נכון לפעמים דינמיקה של היום יום שוחקת ולוקחת את הכוחות לדברים שבאמת חשובים, הבנות שלך לא יכולות להבין את זה ולא צריכות, מה שהם מקבלות זה אמא רק צועקת ולחוצה. כדי לך כן לדבר עם מישהו (פסיכולוג) כי לפעמים מישהו מהצד יכול להכניס אותך לפרופורציה ויכול להראות לך את הצד הטוב של כל דבר מה שאת בשחיקתך לא מסוגלת לראות כרגע, לסיכום הבנות שלך זקוקות לאהבה שלך ולאמא שמחייכת ומשדרת חיוך גדול וחיבוק חזק, את מחכה שהם יגדלו אך זכרי שאי אפשר להחזיר את הימים אחורה וכל הילדות של הבנות תשאר עם חלל כמו שלי ואי אפשר בשום גיל פשוט אי אפשר למלא את זה בחזרה. יפה שאת מודעת לכך שחל בך שינוי אך זה לא מספיק עליך לטפל בזה. אז קחי לך עוזרת שתנקה וקחי לפעמים את הבנות לאכול איתך ביחד בחוץ ולא לבשל.. וכו'...אפשר להשתנות רק צריך לרצות ולקבל עזרה נפשית המון הצלחה. תמיד אשמח לעזור

האתר עוסק בפסיכולגיה אבל משלב גם נושאי התענינות דומים הנעים בקוי מחשבה דומים. מומלץ!!! מי שמכיר- האתר שייך לסופרת והפסיכולוגית אילת פורת שכתבה בין השאר את הספרים "אם אין אני לי מי לי?" ואת "מעבר להרים". תהנו.

שלום מה כתובת האתר?

www.ayeletp.up.co.il

מהם "העברה" ו"העברה נגדית"? תודה!

לד"ר אורן השארתי שאלה בנושא התאהבות בפסיכולוג איך מתמודדים עם זה והאם זה קשור להעברה? אני נמצאת בטיפול ממושך והנושא הזה מאוד מכביד עלי?

אחרת שלום מקובל לחשוב שהתאהבות בפסיכולוג בהחלט קשורה להעברה. ההתאהבות אינה קשורה בהכרח למי שהפסיכולוג באמת בחייו הפרטיים, כיוון שזה צד שקשה להתרשם ממנו בחדר הטיפול, אלא לגבי מה שהוא מייצג עבורך. העברה אינה רק נטל אלא גם דרך להבין יותר טוב דברים שקורים לך גם מחוץ לחדר הטיפולים. אני מציע לך לשתף את הפסיכולוג במה שקורה לך ודרך זה תוכלי להתמודד עם ההתאהבות ולהעביר אותה אולי למימד רגשי אחר, כמו חיבה והערכה, כשאת ההתאהבות האמיתית תייחדי לדמויות במציאות החיצונית לחדר הטיפולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

הדר, שאלת על שני מושגים בסיסיים בפסיכולוגיה. התשובה יכולה להיות ארוכה מאוד. אני אשתדל לקצר. העברה - תהליך שבו המטופל מעביר אל המטפל התייחסויות ורגשות ש"מיועדים" לדמויות מן העבר. מטפל יכול להיות כל דמות מהעבר (הורה, אח/ות) וכו'. דרך ההעברה המטופל חוזר שוב על דפוסי התנהגות שאותם הוא חווה עם אובייקט זה או אחר - החזרה על ההתנהגויות הללו מאפשרת למטופל ולמטפל לראות ולהבין חוויות וזכרונות מודחקים ו/או לא מודעים. העברה נגדית - הרגשות וההתייחסויות הלא מודעות שהמטופל מעורר במטפל. לפעמים מטפל עלול לכעוס על מטופל, לחשוש ממנו וכו', וזה בלי הסבר רציונלי מוגדר. על המטפל לזהות בעצמו (או בהדרכתו של מדריך מוסמך) את ההעברה הנגדית, ואין לשתף בה את המטופל. HERA.

הדר שלום תשובתה של הרה מגדירה את המושגים הללו: העברה או טרנספרנס היא השלכה של המטופל על המטפל והטיפול דברים הקשורים לחוויות ומקומות אחרים. העברה נגדית או קאונטר טרנספרנס הוא המצב ההפוך בו מטופל מעורר במטפל תחושות הקשורות לעולמו הפרטי של המטפל ואינן קשורות בהכרח ישירות לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם מישהו יודע האם ניתן לבקר מישהו המאושפז במחלקה סגורה! בבית חולים לחולי נפש אם אין קירבה משפחתית? או לפחות האם יש דרך לברר את מצבו? תודה על כל תשובה שלא תהיה.

רויטל שלום תוכלי פשוט להתקשר למחלקה ולברר. לפעמים ניתן ולפעמים לא, זה תלוי במצבו של המטופל. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני רוצה לצאת חוצץ נגד תופעה שמי שנפצע והוא חלש, יש נטייה אוטומטית (לפעמים, עפ"י אבחון של מישהו) לשלוח אותו לטיפול פסיכולוגי. לא תמיד זה עוזר ולא תמיד זה מתאים,אפילו שפסיכולוגים הם אקדמאים. הרי לא כל בני האדם שווים , נכון?

היי ליצוף, טיפול פסיכולוגי בעיניי הוא מומלץ לכל בנאדם ובמיוחד אנשים שחוו חוויות קשות בחייהם על מנת לעבדן. כמובן, שטיפול פסיכולוגי המבוסס על שיחות מתאים לאנשים מסויימים- בעלי יכולת ביטוי בסיסית, מוטיבציה מסוימת וכו'. אבל יש כל מיני צורות טיפול- פסיכודרמה, טיפול באמצעות אומנות , ביבליותרפיה וכו'. כל אחד עם מה שמתאים לו.

ליצוף שלום יש גם מצבים הפוכים שאנשים שנפגעים ויכולים להיעזר בטיפול פסיכולוגי לא פונים כי פוחדים שזה יאמר עליהם שהם חלשים. אני חושב שצריך לתת לאנשים את האפשרות לבחור, לפתוח אפשרויות שונות לפיתרון. כל אחד יבחר מן הסתם את מה שהכי נכון עבורו. בברכה ד"ר אורן קפלן

למה אי אפשר להתחשב באנשים שמעדיפים לטפל בעצמם בבעיות שלהם או לדבר עם אנשים שהם רוצים לדבר איתם ולאו דווקא עם פסיכולוגים, למה יש מוסכמה חברתית ששיחה עם מישהו מומחה לפסיכולוגיה יכולה רק לעזור? למה לא מקובל בכלל שלפעמים היא יכולה להזיק? ולמה את חושבת שלמי שלא רוצה לדבר איתם בהכרח יש בעיה בהתבטאות או במשהו אחר? אולי זה לא ככה? אולי הם סתם אנשים זרים ולא לכל אחד מתאים לדבר על העניינים שלו עם אנשים זרים , ואפילו הם פסיכולוגים?

שלום לכולם אני סובלת מחרדה כללית והתקפי פאניקה כבר בערך שש שנים. נשואה +2 בנות , עובדת , לומדת , מתאמנת בספורט כל החיים , אני בטיפול תרופתי כבר 4 שנים , שנתיים פרוזק , ושנתיים אפקסור , ישנו שיפור מסויים , אבל עדיין ישנם גם נפילות ארוכות (של חודשים שלמים) שבהם אני מרגישה תחושות חרדה כללית , חוסר שקט , ועוד כהנה וכהנה . התחלתי לפני כחודש טיפול פסיכולוגי , פסיכותרפיה רגילה , (לא טיפול קוגנטיבי התנהגותי) השאלה שלי היא , האם הטיפול הפסיכולוגי יכול להשפיע על האיזון הכימי שלי במוח , כי הרי מצבי חרדה הם חוסר בסרוטונין , אז מה יעזרו השיחות ? והאם מניסיונך אפשר לצאת מן הצרה הזו , או שזה עונש לכל החיים? בברכה יונית

אין לי מושג בקשר לבעיה הספציפית שלך אלא רק שפסיכולוגית אחת רשמה לי תרופות נגד חרדה, ואם יש לי חרדה בכלל, היא כנראה חרדה מפסיכולוגים. בהצלחה

יונית שלום אני לא מסכים איתך שמצבי חרדה הם רק חוסר בסרוטונין. אין אף מחקר שהוכיח זאת. טיפול תרופותי יכול לעזור ולאזן דברים מסויימים ולא פעם השפעתו הפסיכולוגית (עצם הידיעה שלוקחים תרופה) חזקה לא פחות מהשפעתו הפיזיולוגית. המחקרים דווקא תומכים בכך ששילוב בין פסיכותרפיה (טיפול בשיחות) ותרופות מביא לתוצאות מיטביות יחסית לכל אחת מהשיטות לבד. אני לא רואה הרבה ברירות, הטיפול התרופתי לבדו לא עוזר לך. כנראה שיש מתחת לפני השטח סיפור נוסף שאותו תצטרכי למצוא ולעבד בטיפול הפסיכולוגי. לחרדה יש מקורות פסיכולוגיים ולכן פסיכותרפיה עשויה לעזור לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי יונית, אני הייתי מאד ממליצה לך, בהמשך למה שכתב ד"ר קפלן, כן להתמיד בשיחות כי באמת שחרדות הרבה פעמים "יושבות" על קשיים רגשיים שונים. וברגע שמשחררים אותם ומדברים עליהם ולא שומרים בבטן, החרדה מופחתת. כדאי לנסות. מעבר לזה, אני ממליצה לך לבדוק טיפול בביופידבק. ללמוד לעשות הרפיות או מדיטציה. כך תוכלי יותר לשלוט בחרדות והן תפחתנה. אז יש גם פחות תלות בכדורים, לטעמי. הטיפול הזה יעיל בטיפול בחרדות ומתח.

אני אמנם "חדשה" בתחום ויודעת שאני סובלת מהפרעת חרדה רק מספר חודשים אך התחלתי טיפול פסיכולוגי ואני לא יודעת אם הוא אי פעם יפתור לי את בעיית האיזון הכימי וייתכן כי תמיד אני אהיה יותר חרדה מאנשים אחרים אבל הוא נותן לי כלים להתמודד עם החרדות האלו בצורה כזאת שהן לא יפריעו לי לנהל אורכ חיים תקין באופן קבוע.

לילית כתב/ה: > > אני אמנם "חדשה" בתחום ויודעת שאני סובלת מהפרעת חרדה רק מספר > חודשים אך התחלתי טיפול פסיכולוגי ואני לא יודעת אם הוא אי פעם > יפתור לי את בעיית האיזון הכימי וייתכן כי תמיד אני אהיה יותר > חרדה מאנשים אחרים אבל הוא נותן לי כלים להתמודד עם החרדות האלו > בצורה כזאת שהן לא יפריעו לי לנהל אורכ חיים תקין באופן קבוע. מעולה אולי אם יש לך חוסר איזון כימי את צריכה לשקול בנוסף טפול תרופתי ע"י איש מקצוע או לפחות לדבר על זה עפ הצטפל/ת הפסיכולוגי/ת אם לא עשית זאת קודם.

אילת שלום חפשי במנועי החיפוש תחת המונח Kleptomania אני לא מכיר מקורות מסודרים, אבל באנגלית יש הרבה חומר כתוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום וברכה! אני בת 24 בעלת תואר ראשון במדעי המחשב ועובדת בעבודה מכניסה בתחום המחשוב. הבעיה שלי היא זו : מאד נהניתי מהלימודים מבחינה אינטלקטואלית ובזמן הלימודים לא היה לי בעיה אם התחום שבחרתי. משהתחלתי לעבוד במשך כשנה וחצי אני מרגישה שהעבודה הזו מדכאת אותי. אני לא אוהבת לעבוד מול המחשב למרות שאני מגיעה להשגים גבוהים בעבודה ולמשכורת גבוהה. יש לי חלום לשנות כוון לעבודה יותר פעילה ברמה האנושית ומעורבת עם בני אדם. אין לי ספוק מהעבודה שלי והשאלה שלי היא : האם יש צורך לחשוב על לימודים נוספים לשנות כוון? או אם יש אפשרות למלאות את החסר בשעות הפנאי ז"א האם לא הרגיש מבוזבזת בשעות העבודה שהם די רבות לא מצאתי עדין דרך לכך. למרות שאני עובדת אני מרגישה כאילו אין אני עושה כלום. יש לציין שמקום העבודה שלי נחמד אין לי בעיה עם אנשי הצוות שלי פשוט בלי סיבה הגיונית אני לא מוצאת את עצמי שם. האופציה היחידה ללימודים שיש לי לדעתי זה מקצוע שיותר יכול להתאים לי אבל עדין זה לא מה שאני רוצה. המקצוע שאני רוצה פשוט אין לי אפשרות לילמוד מאחר ואני לא יכולה להפסיק את החיים שלי ללמודים לכמה שנים טובות ללימודים מכמה סיבות. האם כדאי ללמוד מקצוע שעדיף לי ממחשבים ועדין הוא לא חחחחלומי? תודה מראש אפרת

אפרת שלום אני לא חושב שיש רק פתרון אחד לבעיה. יתכן שהסבה מקצועית הוא פתרון, אבל יכול להיות שבתוך התחום בו את עוסקת יש פתרונות נוספים. לדוגמא, לעסוק יותר בניהול אנשים בתחום המחשבים, לעסוק בתחום מעניין שצריך בו מחשבים, למשל, בחינוך, למידה מרחוק. כמובן שיש אפשרות ללמוד משהו חדש ואולי בהמשך הדברים גם יתקשרו אחד לשני. אני מתקשה להאמין שהמקצוע שבחרת לחלוטין לא מתאים לאופייך, בכל זאת בחרת בו. הוא כנראה לא מספק לך את כל צרכיך וצריך לחשוב כיצד משלימים את מה שחסר. אולי כדאי להתייעץ עם פסיכולוג תעסוקתי על כיוונים אפשריים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני מחפשת מידע על טיפול בדמיון מודרך במחלות קשות, הפניה לספרים. ובנוסף האם יש מרכזים או מטפלים שתוכל להמליץ לי עליהם? תודה.

איריס שלום יש ספר שנקרא היפנוזה עצמית של אולמן ולמברו שתורגם לעברית. יש ספרים נוספים, לדוגמא ספר+קלטת של ד"ר ברוך אליצור. המטפלים בהיפנוזה עשויים להתאים גם לדמיון מודרך. אם תרצי הפניה תוכל לשלוח אלי מייל ע"י הקלקה על שמי. אני מכיר בעיקר באזור המרכז. בברכה ד"ר אורן קפלן