פורום פסיכולוגיה קלינית

אורן שלום דבר ראשון רציתי להגיד שאני שמחה שהפורום הזה קיים. רציתי לדעת אם אתה מעוניין לדעת ממה התחילו לי התקפי החרדה ולמה. האם זה בסדר לשתף אותך בנושא?

בטוח שאורן מעוניין וגם אני אשמח לשמוע . . .

אן שלום הפורום פתוח לכל נושא שעולה ואת בוודאי מוזמנת לכתוב ולשתף. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום הסיפור מתחיל כך... בגיל 15 (כיום אני בת 21) ,צפיתי בסרט אימה, בית קברות לחיות 2.,באותו שבוע הכלבה שלי חלתה ,בזמן שצפיתי בסרט יצאתי לבדוק מה קורה עם הכלבה ,היא הסתכלה אלי בצורה מוזרה כאילו מנסה להגיד לי שהיא עומדת למות . יום אחרי הסרט הכלבה שלי מתה ואבי קבר אותה ליד א חד העצים ,בזמן שתליתי כביסה ,הסתכלתי לכיוון העצים והיה נדמה לי שראיתי את הרוח של הכלב מהסרט אימה,פרווה ארוכה עיניים אדומות חושף אלי שיניים ברחתי מהחדר כביסה לסלון התישבתי על הספה והתכווצתי ,אחיותי התחילו להקניט אותי והתחילו להגיד מילים שקשורות למוות ,כמו: גולגולת קבר וכו, מאז אני נמנעת להכנס לחדר כביסה שמחשיך אני נמנעת גם להסתובב הרבה בחוץ. היו לי חלומות אימה מהסרט,ותמונות רודפות אות י ,אני נמנעת מללכת להלוויות(כמעט שלא באתי להלויות של הסבים שלי),אני פוחדת מבתי קברות ... לפעמים חושבים שאני עושה הצגות אבל אותי זה לא מצחיק. אם יש לך שאלות תכת וב . תודה אן

יש לי תינוק בן בן 4 חודשים וילד בן 5 אחרי חיפושים מייגעים אחר מטפלת מצאתי מישהיא טובה שמהווה מבחינתי גם קצת תחליף אם שאין לי. גם תומכת אך לא דומיננטית מידי. השבוע נודע לי שביתה שחיה איתה נשאית איידס. הדבר מעורר אצלי פחדים קמאיים. עשיתי ברור מעמיק לגבי סיכויי ההדבקה והתשובות זהות: אין סיכוי. מה עלי לעשות מצד אחד זהו עוול לפטר ואולי גם בלי סיבה וכמובן כל הטרטור של חיפוש מטפלת תוך כדי עבודה מצד שני אני פוחדת שאני חלשה מידי מכדי לןהיות חלק מהטרגדיה הזאת , אפילו אם היא תשתדל לא לערב אותי. דרך אגב, היא כמובן הסתירה זאת מאיתנו אנא עזרתך הדחופה!

תראי, תבדקי את התפקוד שלה, ואז תחליטי. עדי

שוש שלום את נמצאת בקונפליקט קשה ביותר. השכל אומר שהפחד אינו הגיוני אבל אני מתאר לעצמי שמאחר ומדובר במישהי שמטפלת בילדיך כולל נגיעה וטיפול קרוב החרדה מובנת. אני לא חושב שיש לי את הכלים לפתור את הקונפליקט במסגרת הפורום. אני חושב שאת צריכה לעשות איתה קודם כל שיחה כנה ולחלק את רגשותיך. בסופו של דבר היא הסתירה ממך משהו, אולי מתוך ידיעה שהמידע היה מונע מראש את העסקתה. זו טרגדיה נוראית לאותה אישה וכעת את מעורבת בה וזו המציאות. העזרי בקרובים לך כדי להגיע להחלטה מושכלת שתאפשר לך לחיות עם מצפונך בשלום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. היכן ניתן לקנות "בובות אנטומיות" (כאלו שנין לאבחן בעזרתן פגיעות מיניות/גופניות אצל ילדים? תודה, יערית.

http://www.mahmad.co.il/mini/mekorot.html

יערית שלום במידה ואינך מומחית בנושא אני מציע לא לנסות לעשות אבחון בכוחות עצמך. פני לקבלת עזרה וייעוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני מאוהבת בפסיכולוג שלי. בעבר העזתי לומר לו שאני נמשכת אליו, והוא טפח לי על שכמי על האומץ שהיה לי לחשוף את רגשותיי. אך המצב מאז החמיר, אני פשוט מאוהבת בו. כך שנורא קשה לי להיחשף בפניו. והדבר מעכיר את פגישותינו, אני כל הזמן בודקת את האיכפתיות שלו... הדבר מתסכל אותי מאוד - באתי לטפל בבעיות קיימות והאבסורד הוא שכעת נולדה בעיה חדשה! אני מאמינה שהוא יודע, כי שפת גופי בטוח הפלילה אותי. אני נורא מפחדת שזה לא נורמלי, שאני נחשבת חריגה בעניין אני בדילמה אדירה - האם לחשוף את רגשותיי (אולי סוף סוף יוקל לי) או שמא להספיק את הטיפול ? (מה שיקשה עליי מאוד) מה עליי לעשות ?!

ולא האחרונה. מה שלא תחליטי - זה לא יגמר בטוב (לא אם הוא אדם הגון) נסי להפחית נזקים - את כבר יודעת איך.

זו תופעה נפוצה, המסגרת הטיפולית יוצרת מצב שמאפשר התאהבות כזאת. מדובר באדם שמקשיב לך ומתרכז כל כולו בך ובבעייותייך, מגלה אמפתיה, בד"כ לא מבקר וגם לא נחשף בעצמו,כך שנוח מאוד להשליך עליו את כל הפנטזיות ולראותו בעיני רוחך כפי שהיית רוצה - להתאהב בדמותו כפי שהיא נמצאת בדמיונך על מנת להקל על חששך תוכלי לקרוא על תופעת ההעברה transference באינטרנט ו/או בכל ספר בסיסי על טיפול, בעיקר בגישה פסיכודינמית/פסיכואנליטית - בה נהוג להתייחס להעברה ככלי להתפתחות הטיפול. במוקדם או במאוחר הנושא יעלה ויהווה ציר בטיפול דרכו תוכלי לבדוק קשרים בינאישיים שלך בקיצור, עם כל ההתרגשות - זה בסדר וקורה לכולם, בואריציה זו או אחרת מומלץ לקרוא הפרק "אחת אפס לבריאות הנפש" בספרה של גפי אמיר - שם יש סיפור נחמד והתייחסות להעברה, גם ב"סערת נפש" של ד"ר יורם יובל ובספרים של ארוין יאלום (למשל- פרק המבוא ל"על הספה" לוקח לזה זמן לעבור, אם בכלל וזה בסדר - זה משרת את התקדמות הטיפול כדאי לדון בכך עם המטפל, תתפלאי שהוא לא יופתע ובינך לבין עצמך - את חשה שאת מכירה אותו על מנת להתאהב ממש או שזו התאהבות בפנטסיה ובתפקידו? בהצלחה ושלא תסבלי כל כך, זה כואב, אני יודעת

שיין שלום כפי שאסתר כתבה זו אינה תופעה נדירה ויש מקום להעלות את הנושא בטיפול למרות המבוכה. הדבר יכול להוות מכשול לטיפול אך גם נושא שיקדם אותו ואת הבעיה עימה הגעת לטיפול. הפסקת הטיפול באופן מיידי אינה נראית לי רלוונטית כעת. יש צורך לעבד את העניין בתוך המסגרת הטיפולית. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לכל העונים. שמחה לדעת שאני לא חריגה ושהתופעה נפוצה. בתקווה שלסיפור יהיה Happy End ברוכים תהיו, שיין

היי שיין בטח באת לפסיכולוג כדי לפתור בעיות מסוימות . האינטימיות והיחס המפרגן של הפסיכולוג הם מתכון מובן להתאהבות, ביחוד אם הוא גם נראה טוב, אבל לדעתי את צריכה לזכור את הסיבה המקורית שבגללה הגעת אליו, לזכור באיזה מצב משפחתי הפסיכולוג שלך. גם אני פעם הייתי צריכה ללכת ללכת לטיפול פסיכולוגי, ובדרך כלל זה לא ממש הצליח כי הקפדתי להפריד בין הרגשות שאולי קצת התחילו לפעמים להתפתח לבין המציאות הברורה מאליה. לדעתי חשוב להפריד ולדעת את המטרה של הטיפול הפסיכולוגי, ולהתמקד בה. אולי עדיפה לך פסיכולוגית אישה או שאת יכולה להמשיך עם הפסיכולוג הזה ולזכור את מה שכתבתי לך עכשיו. בכל מקרה,בהצלחה. :)

כן אלה כנראה השפעות הלוואי של צורת ריפוי זו. רק חבל שהפסיכולוג בתחילת הטיפול לא מציג את תופעות הלוואי של הטיפול. התאהבות, תלות וחוסר יכולת להתנתק. אשה שמתחילה טיפול פסיכולוגי לא יודעת על סכנה זו. וכשהיא בתוך זה לעיתים הנזק כבר נעשה ובמקום להתמקד בטיפול קיימת אובססייה לגבי הפסיכולוג. מה עושים עם פסיכולוג שמעודד מצב זה אולי זה מגביר אצלו את האגו ומה לגבי המטופלץ?

בני הוא ילד בגיל 11, אובחן לאחרונה כילד עם בעיות קשב ורכוז וזאת לאחר תלעות של אבחונים שכללו: אבחון דידקטי, אבחון פסיכולוגי, אבחון ניורולוגי. כשהגענו לבסוף לפרופ' תירוש שהוא מומחה להתפתחות ניורולוגית של ילדים, קיבלנו כותרת לבעיה שעד כה טיפלנו בתסמיניה בלבד ולא בבעיה עצמה. כמו טיפול בבעיה המוטורית והדיסגרפית שנתגלו כבר בצעירותו. בני גם טופל גם בשיטה הקינסולוגית לבעיות קשב ורכוז וביקר אצל פסיכולוג זמן רב. בנוסף כל משפחתינו עברה טיפול משפחתי אצל פסיכולוג, בכדי להתמודד עם בעית הקשב ורכוז של ילד בכור בין שלושה ילדים במשפחה. בני מטופל בתרופה שנקראת פרימוניל שהיא עוזרת לו כיום לעלות את הדימוי העצמי והבטחון העצמי שלו. עלה כמה רמות מבחינה חברתית ולימודית. באתרים רבים ממליצים הרבה על טיפול אלטרנטיבי שמאוד מצליח לצד אתרים שממליצים על טיפול תרופתי שלא פחות מצליח, המצב מאוד מבלבל ולא נותן מענה לשאלות במה כן לטפל בסופו של דבר. בברכה, מילה

מילה שלום אני מבין שאת מתייחסת לשאלה בנוגע לתרופות והאם לנסות גם בשיטות רפואיות אלטרנטיביות. מאחר ואינני יועץ בתחומים הללו אני חושב שכדאי להתייעץ בפורומים הרפואיים וכן באלו של רפואה אלטרנטיבית המצויים באתר זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בעיות קשב וריכוז יכולות לנבוע מכל כך הרבה סיבות.. תרופות אלטרנטיביות עוזרות רק בחלק מן המקרים וכך גם התרופות הכימיות - והסיכויים של כל אחת כמעט שווים.. ( בנוגע לתרופה אלטרנטיבית - את מתכוונת ל ST. JOHNS WART ?) ADD או ADHD לא תמיד מגיבים לתרופות רק משום שהסיבה לא תמיד נעוצה בכימיה של המוח. מניסיון, נוירולוג ילדים לא יהסס להוציא תרופות כמעט מייד... וזה כדי "להשתיק" את הבעיה. את חוששת שהילד לא מגיב לתרופות כימיות? תרופות אלטרנטיביות יעזרו אך ורק אם הגורם הפיזי יהיה שונה.. לא בגלל שהטבע עדיף על הכימיה. אם תקראי באתרים על הפרעות קשב, עדיין מנסים לעקוב אחר כל הגורמים מהם יכולה לנבוע הפרעת קשב - עודף סוכר, פחות מדי שעות שינה, וכו'. הילד נמצא בטיפול פסיכולוגי אישי? לדעתי כדאי.

שלום לכולם , הגעתי למסקנה כי יש לי מספר בעיות הדורשות טיפול מקצועי. שאלתי בעצת מספר חברים , ונותרתי מבולבל - לא הצלחתי להבין מהם ההבדלים בין טיפול פסיכולוגי ובין טיפול פסיכיאטרי . האם נכון שפסיכיאטר אינו רושם רק תרופות , אלא גם יכול להגיש טיפול פסיכולוגי ? האם ישנם מטפלים אשר הינם גם פסיכולוגים וגם פסיכיאטרים ? ואם כן - איך אני מוצא אותם ? אני מודע כי לחלק מהתשובות נדרשת יותר אינפורמציה לגבי הבעיות , אולם השאלות שלי הינם בבחינת אינפורמציה ראשונית כללית , על מנת להכיר קצת יותר טוב את העולם אליו אני נכנס. אני מניח כי לחלק מבאי הפורום ישנו ניסיון מה בענינים אלו , ואשמח לשמוע את דעותיכם. תודה לכולם , ג.

ג שלום פסיכיאטר הוא רופא שהתמחה בתחום הנפש ועוסק במתן תרופות כשיטת טיפול מרכזית. חלק מהפסיכיאטרים גם עברו הכשרה לפסיכותרפיה ועוסקים בטיפול באמצעות שיחות. פסיכולוגים קליניים אינם מטפלים באמצעות תרופות. שיטת הטיפול היחידה היא בשיחות. עם זאת יש גישות פסיכולוגיות רבות לטיפול, דינמי, התנהגותי, קוגניטיבי ועוד. צריך להתאים את הטיפול לבעיה שממנה אתה סובל, ולעיתים נדרש שילוב בין טיפול פסיכולוגי ותרופתי-פסיכיאטרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, מה ההבדל בין סוגי הטיפולים (דינמי, התנהגותי ועוד) והאם גם עובד סוציאלי מוכשר לעסוק בטיפול בשיחות ?

שלום רב, אני אם לשלושה ילדים בת שנה בת שלוש ובן שמונה בני בן השמונה בעת האחרונה לא מסתדר עם אחותו בת השלוש וזאת מציקה ודורשת את תשומת ליבו ואף מבטאת אהבה רבה אליו אך הוא אינו מחזיר בתמורה. הוא מיתעקש איתה רוב הזמן ומתייחס אליה כאילו היא בת גילו על אף כל הסברי ונסיונותיי להסביר לו שאין מקום לעקרונות ולדווקא אין הוא מבין וכך מהרגע שהוא חוזר מביס' זה צעקות ובכיות והם לא מסתדרים מה עוד שלבתי הקטנה בת השנה הוא נותן תשומת לב...ובת השלוש מקנאה ומנסה להצטרף למשחק אך הוא לא משתפה ואומר עזבי אותה היא תיפול אל תיגעי וכו' שאלתי היא האם יתכן כי ילד בן שמונה לא מבין את הסיטואציה למרות כל הסבריי? הוא ילד נבון אך עקשן איך אוכל למצוא את הדרך להבין האם הוא מתנהג בעקשנות או שמא הוא באמת לא מבין עניין אודה לתשובתך.

אושר, הייתי מציעה לך לא להתערב. הם צריכים ללמוד להסתדר ביחד, וזה לא בריא למערכת היחסים בין הילדים שההורים מתערבים. עדי

אושר שלום אני לא חושב שמדובר בעקשנות. ילד בן 8 מבין בוודאי במה מדובר והבעיה אינה בהבנה הקוגינטיבית אלא בחוסר יכולתו הרגשית להשלים עם המצב ולהתגבר. אני מציע לנסות ולהבין מה מפריע לו ולעזור לו במקום שבו הוא מרגיש חלש ופגוע. במידה והעניין מתמשך אפשר להתייעץ עם פסיכולוג ילדים או משפחתי כיצד לתכנן שינוי התנהגותי. בברכה ד"ר אורן קפלן

בן השמונה רואה בתינוקת בת השנה צעצוע חמוד ואהוב שכיף לשמור עליו. בת השלוש כבר מהווה איזשהו סוג של איום - היא כבר לא סתם תינוקת קטנטנה, אלא ילדונת עם אישיות משלה. סביר להניח שזו הסיבה שדווקא אתה הוא לא רוצה לשתף פעולה - זה כבר הרבה יותר מחייב! אני משערת שהוא לא עושה שום דבר בכוונה כדי להרגיז, אלא שכרגע הוא לא מסוגל או לא רוצה להתאמץ ולהיות חבר של מי שנתפסת כעת כאיום. בד"כ אלה דברים תקופתיים שעוברים אחרי זמן מה. אצל בנותיי (4,7) יש כל מיני תקופות של עליות ומורדות - אני יודעת שזה לא אותו מצב - אבל זה ככה תמיד עם אחים. לא נראה לי שהוא "עקשן". הוא פשוט יותר ילד ממה שנדמה לך...

אני בדיכאון כבר המון זמן!!! מאז הצבא לא מצאתי את עצמי בכלום. כרגע אני לא עובדת ובכלל בכל העבודות שניסיתי להתקבל לא התקבלתי כי אני חסרת ביטחון ומשדרת את זה. בכל התקופה הזאת אני רק "אוכלת את עצמי" (וזה ע"י אוכל כמובן)ונמאס לי מהמצב! אין לי כוח לחיות בכלל והכל חסר משמעות בשבילי וכבר שום דבר לא מעניין אותי. בנוסף אין לי גם אפשרות לשיחות עם פסיכולוג כי אין לי תקציב לזה.ואין סיכוי שאפנה לבריאות הנפש כי אני נגד זה. כולם מסביבי מצליחים ועובדים ואני לא רוצה עזרה אבל איך?

את לא נותנת לעצמך סיכוי לעזרה- אם אין כסף לפסיכולוג ואת לא רוצה לפנות לבריאות הנפש-איך תעזרי לעצמך??ממליצה לך כן לפנות לבריאות הנפש,ובהקדם האפשרי כי זמן ההמתנה גם ככה ארוך.בנוסף, יש לך גם אפשרות לפנות לפסיכולוג שעובד עם אחת מקופות החולים במחיר מופחת לכל פגישה. שווה לברר בקופת החולים שאת משתייכת אליה.

אני מסכים עם יערה. כדי לשנות צריך גם מקור לעזרה ותמיכה. צריך קודם כל להבין לעומק במה העניין ואם את בדיכאון ממש יתכן שאת זקוקה גם לטיפול תרופתי מעבר לשיחות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב אני אישה בת 26 נשואה+ילדה בת 10 חודשים. אני ובעלי עובדים במשרה מלאה ובתי נמצאת במשפחתון במשך שעות היום. אני ובעלי רואים את בתנו אותו מספר שעות. הבעיה: לבתי יש העדפה חזקה להיות עם בעלי ועם הסבתא(אמי) ואינה מראה כל אהבה כלפי שמתבטא בכך שאינה רוצה לבוא אלי כשהיא אצלם ואינה מפסיקה לבכות התנהגות זאת של בתי פוגעת בי מאוד ומתסכלת. יש לציין כי אני מרעיפה עליה המון חום ואהבה. אז מדוע היא אינה מחזירה לי אהבה???????? אנא עזרו לי להבין.

נטע, לכולם יש העדפות, גם לי היו העדפות להיות יותר עם אבא שלי. בסופו של דבר זה עובר. עדי

נטע שלום גם לי היו העדפות כאלה עקב גירושים של הורי אולי את לא מתיחסת אליה מספיק (קיימת סדנא שבה לומדים איך להעניק לילד אהבה) יש הורים שפשוט חושבים שהם מעניקים לילד מספיק אהבה .אבל באופן מעשי זה לא כך. לכן אני ממליץ לך לעבור את הסדנא הזו. גם על פי התאור שלך לגבי ביתך - זה פשוט מתבקש(על פי ניסיון אישי) חשוב לציין שיש להסביר לילד על דברים שהוא לא עושה נכון. לא חייב לכעוס ואף להכות.

נטע שלום לכל ילד תגובות אחרות והתנהגותה אינה מסמנת את חוסר אהבתה. עם זאת היא כנראה מגיבה אליך לגבי משהו. למשל, לפעמים ילדים שמרגישים ש"נזנחו" בשעות היום מענישים את הוריהם ע"י תגובת בכי וחוסר היענות. אין קשר לכך שבעלך לא רואה אותה אותו מספר שעות, התגובה היא ספציפית ויתכן שזה נוגע בה בהקשר שלך אחרת. אני לא יודע כמה זמן נמשך המצב אבל מה שמדאיג בו הוא לא תגובתה של התינוקת אלא העלבון שלך מולה. אם תרגישי שזה ממשיך להעיק כדאי אולי לפנות למרפאה לאם ולתינוק, יש כזו למשל באיכילוב במרפאה הפסיכולוגית. בברכה ד"ר אורן קפלן

נטע שלום אני חייב לציין שהמקרה שלך גרם לי לחזור שלושים שנה אחורה. שבשבילי זאת תקופה מאוד קשה. לכן הייתי רוצה להיות יותר מהורה באיך שטיפלת במקרה הקשה הזה. כמו כן הייתי שמח אילו הייתי שומע שהצטרפת לסדנא. מחכה לעדכון.

תומר היקר שלום לא הצטרפתי לסדנא היות ששמעתי המון תגובות על אנשים במצב כזה ובכל הפעמים נאמר לי שזהו מצב זמני ויחלוף בקרוב, ואין מקום לדאגה. לפי מכתבך התרשמתי שהמצב שונה מאוד, ומה שאתה עברת בעייתי ומורכב יותר ( זה לא המצב אצלי) בכל אופן ההיתי מעונינת לשמוע יותר על מצבך בעבר ( כמובן אם אתה מעונין) יום טוב נטע .

ביתי בת שנה וחצי ועד היום, דיברנו איתה רק בשפה העיברית. אני רוצה ללמד אותה אנגלית כשפה נוספת. שפת האם שלי היא עיברית ואני מדברת אנגלית ברמה טובה ומסוגלת להקנות לה את השפה. השאלה היא איך עושים זאת. אבקש לקבל ייעוץ במס' אפיקים: 1. אבקש לקבל ייעוץ מקצועי בנוגע להשלכות הפסיכולוגיות של התהליך על הילדה. 2. אבקש לקבל הפנייה למקורות בעיברית/אנגלית אשר יכולים לכוון אותי בביצוע התהליך הלכה למעשה. 3. אשמח לקבל תגובות ועצות מהקהל הרחב בעל הניסיון בנושא. בברכה, מיכל

מיכל שלום כדאי לפני התחלת הלימוד להבין מה את רוצה להשיג בכך. קוגניטיבית אין בעיה בעניין, ילדים תופסים מהר שפה בגיל הזה, אבל צריך לראות האם אין כאן שאיפה למשהו שלא יועיל לה ויכניס מתח או אי שקט לבית. הפתרון הרציני היחיד הוא לדבר איתה באנגלית. צריך להיות עקבי ולתת חשיפה ממושכת, לא רק מול תוכנית טלביזיה כזו או אחרת: העברת שפת השיחה בבית לאנגלית, מטפלת דוברת אנגלית, וכדומה, יביאו לתוצאות. אם הכוונה רק ליצור תשתית לעתיד אפשר בהחלט לחכות עם זה כמה שנים, אלא אם אתם מוכנים באמת להעביר את התקשורת הבינאישית בבית לשפה האנגלית ולהיות מודעים לכך שהשימוש בשפה בכלל, האנגלית והעברית, תואט. בברכה ד"ר אורן קפלן

נעים מאוד וערב טוב. אני מחפש אחר נושא לניסוי הקשור בפסיכולוגיה היתפתחותית כלומר האם גורם סביבתי כלשהו (אימון, רקע תרבותי רקע סוציואקונומי וכ"ו), משפיע על התפתחות קוגנטיבית ואיך?(מיומנות מרחבית לדוגמא.) נשמח לקבל את עזרתך המיידית. תודה מראש D&M !

סטודנט שלום במצב הבטחוני הקיים חשוב ומעניין לבדוק כיצד החיים בצל המתח והטרור משפיעים על תפיסה בכמה היבטים: של האחר והזר, של הביטחון האישי, הביטחון העצמי, תפיסת המוות, ועוד. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי ילדה מתוקה, מדליקה ומצחיקה בת רבע לארבע. מאז לידתה היא חובבת מיני מתיקה, ובשנה האחרונה זה כבר ממש חמור. היא לא מפסיקה לחשוב על ממתקים, לדבר על ממתקים, לקשר דברים שונים בחייה עם ממתקים, לצפות לממתקים. מכיוון שהיא מעט שמנמונת, ומכיוון שאכילת ממתקים אינה בריאה לאף אחד, אנו נלחמים בבקשותיה הבלתי פוסקות. ניסינו דרכים שונות ומשונות, ומסקנתי היא כזו: אפשר אולי לטפל באכילה עצמה, אך לא בצורך! כלומר, אפשר לכפות עליה לאכול פחות ממתקים, אך בזאת עדיין לא טיפלנו בבעיה האמיתית והיא - למה היא כל כך אובססיבית לעניין הממתקים??? למותר לציין שזה עניין מביך ולא נעים: כשמגיעים אלינו חברים, כשאנו מתארחים אצל אנשים וכו' - תמיד היא מבקשת ממתקים, וגם לועסת במרץ כל ממתק או חטיף שמגיע אליה . אף פעם היא לא משאירה ממתק מותחל בצד, אלא מחסלת עד הסוף. זה מאוד מטריד!!! אני חושבת שיש צורך בבדיקה מעמיקה. בסה"כ היא כן ילדה סקרנית, מרוכזת למדי ופעילה, ואין לי כוח לחארטה הפסיכולוגית של חסכים בהנקה או פיצוי על יחסים עכורים עם האם. ייתכן שיש כאן עניין של פיצוי כלשהו, אבל מה עושים עם זה? איך מטפלים בצורך עצמו? ממה הוא יכול לנבוע ומה אפשר לעשות? אם עליי לפנות לייעוץ מקצועי אשמח לקבל שמות - באזור שבין חדרה לחיפה. תודה!

דובשנית שלום צריך למצוא דרך לתת לילדה סיפוקים מבלי לפגוע בבריאותה. בשלב ראשון אפשר להתייעץ עם דיאטנית שמתמחה בילדים. אולי יש ממתקים שמזיקים פחות מאחרים ואולי אפשר לעשות תהליך משותף עם הילדה בהגדרת הגבולות. ילדה בת 4 מסוגלת להבין בד"כ מגבלות וגבולות וזה לא מדוייק שאם תפסיק לאכול המחשבות ישארו. עצם העובדה שאין לה מסגרת ברורה מה מותר לה ומה אסור מגבירה את הרעב לממתקים. צריך למצוא דרך ביניים שאינה מלחמת חורמה בממתקים ונסבלת על כולכם. יש בהחלט אפשרות לפנות לייעוץ פסיכולוגי אצל פסיכולוג ילדים, אינני מכיר אנשים באזורך, כדאי לברר עם אנשים מהאזור, אולי עם רופא הילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום. קודם כול תודה על תגובתך המהירה עד מאוד. מכיוון שעניין הגבולות ברור לי כבר הצבתי גבולות ברורים: ממתק אחד בבוקר (לפני הגן, בד"כ זה קורנפלקס מאחד המינים המתוקים), ועוד ממתק אחד כשחוזרים הביתה מהגן. היא משקיעה מחשבה רבה בבחירת הממתק של אחה"צ... אבל אם הולכים לחברים היא כבר קלטה שלא נעים לי להעיר לה כל הזמן, אז - הרסן משתחרר. כך גם כשמגיעים ילדים אלינו. היא מבינה שאלה הגבולות שלי, אך הם בהחלט לא הגבולות שלה... והיא מנסה שוב ושוב ושוב!!! ואני מתחרפנת לגמרי מהניסיונות הבלתי פוסקים, ומהשהות שלה ליד המקרר והמזווה בבית שלנו ובבתים אחרים. פירות למיניהם וחטיפי בריאות לא מסיחים את דעתה מהדבר האמיתי. גם בגן היא מציקה לעתים לגננות עם האובססיה הזו, לא באופן קבוע, אך מדי פעם זה צץ. בעיקר כשהיא משועממת, אך לפעמים גם באמצע משחק שכן גורם לה הנאה ועניין. משונה, הלא כן? רופא הילדים שלנו די פסל את תחושתי בעניין האובססיביות, ואמר לי לעזוב אותה בשקט. אני מעריכה את האינטואיציות שלו, אבל את שלי אני מעריכה יותר... איך אני משיגה בדרך אחרת שמות של מטפלים בבעיות מסוג זה???

שלום לך, אני יכולה להציע לך: תעיפי את דברי המתיקה מהבית!!! למעט הקורנפלקס, אין בממתקים שום דבר טוב. אם כבר חייבים דברים מתוקים, שזה יהיה לפחות עם כמה שפחות סוכר. כן, אפשר להציע גם פירות בתור כיבוד ולבקש לדבר עם ההורים אחרים שכך יציעו כשביתך מתארחת. עדי

ניסיתי גם את זה. איכשהוא, הם תמיד צצים בחזרה. חוץ מזה - החוסר הופך את הממתקים למשהו עוד יותר נשאף, ואז איני משיגה את המטרה. זו באמת בעיה!!! מטריד אותי על מה היא מפצה כאן את עצמה, ואיך אפשר להילחם עם הצורך ולא עם האכילה עצמה.

יש לי חברה שאני יוצא איתה 3 חודשים,בכול זמן שאיני נמצא עם חברתי אני חש רייקנות מסוימת,געגועים עזים כלפיה,אני שקוע כול הזמן במחשבות עליה,וכמעט אין לי חשק לעשות דבר,אני חש מין דיכאון כזה שגורם לי להרגיש מדוכדך....יש לציין שחברתי ואני אוהבים אחד תשני ואין פה מדובר בחשש לבגידה או משהו ,חושב אני כי יש פה מין קטע אובססי .[זכור לי כי בחברותיי הקודמות גם הייתי חש ככה שאייניי נמצא איתם...]למה זאת?......

רונן שלום אני לא יודע אם זה קטע אובססיבי אבל נשמע שאתה עסוק מאוד בקשר ומרגיש ריקנות בלעדיו. זה אולי מספר קצת משהו עליך ואיך אתה מרגיש לבד באופן כללי. יתכן בהחלט שבת הזוג ממלאת אצלך חלל פנימי ובאופן טבעי נוצרת חרדת נטישה או דיכאון בהעדרה. אני לא מכיר אותך באופן אישי כך שאתה בוודאי תוכל לחשוב מהי הסיבה האמיתית לעניין. השאלה האם בעוד תקופה כאשר הקשר יעמיק החרדה הזו תעלם ובנוסף, האם הכמיהה הגדולה לקשר לא דוחקת הצידה קצת את הקשר עצמו. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר. אורן, שלום ! ישנה בעיה אישית שאני מתקשה לפתור בעצמי, ושחוששני שהיא מפריעה לי "להתקדם" במישור האישי בחיי. בשיחת ייעוץ יחידה שערכתי עם פסיכולוגית, היא הגדירה זאת כסוג של פחד (פירוש שאני כרגע לא מצליחה להתחבר אליו), והציע לי טיפול מאוד לא ריאלי עבורי הן מבחינה כספית, והן מבחינת האינטנסיביות וההתמדה הנדרשת (3 שנים, 4 פעמים בשבוע...). שאלתי היא, האם ישנן אסכולות נוספות שכדאי לי לנסות ולבחון אותם? היכן אוכל להוזיל את הטיפול? והאם היפנוזה הינה שיטה מקובלת, היכולה לאפשר פתרון מהיר יותר? תודה, רון (לשעבר סטודנטית שלך...)

רון שלום אני שמח לפגוש אותך גם במסגרת הזו ולענות לשאלתך למרות שברגע זה אני לא יודע מי את בדיוק בשל האנונימיות של הפורום. את צודקת שטיפול למשך 3 שנים 4 פעמים בשבוע הוא נטל גדול הן מבחינה כלכלית אך גם מבחינת משאבי זמן ואנרגיה נפשית. זו בהחלט לא האסכולה הנפוצה לטיפול, היא אופיינית לפסיכואנליזה שהוא אכן טיפול עמוק ומעניין, אבל דורש הרבה התמסרות ומוטיבציה. בנוסף, גם סוגים כאלה של טיפולים מתחילים בד"כ במינון קטן יותר של פעמיים בשבוע שלאחריהם מחליטים אם להרחיב את הטיפול. הבעיה שאת מציגה אינה ברורה לי מספיק כדי לייעץ לך איזה טיפול מתאים לך. עם זאת, גם טיפולים דינמיים ארוכי טווח מתנהלים ברוב הפעמים פעם עד פעמיים בשבוע. ישנם גם טיפולים ממוקדים יותר, והיפנוזה ככלי טיפולי יכולה להשתלב בסוגים שונים של טיפולים. תוכלי לקרוא מעט על השיטות הבאות שהן יותר ממוקדות בד"כ בבעיה, אבל כפי שציינתי, דרושה כאן היכרות מעמיקה יותר כדי להחליט מה מתאים לך: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm http://www.psychologia.co.il/emdr.htm http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/dynamic1a.htm אם יש לך עוד שאלות אשמח לענות. אם את עדיין סטודנטית תוכלי לפנות אלי בקמפוס. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בזמן האחרון לא חולמת בכלל! יותר נכון כנראה- לא זוכרת בכלל את חלומותיי. מדוע זה? בת 14

מיכל שלום את חולמת בוודאות מידי לילה, ואכן כפי שכתבת אינך זוכרת את החלומות. ניתן לזכור רק חלומות מהם מתעוררים בסופו של דבר. יש סיבות רבות לאי זכירת חלומות ותמיד לא זוכרים את רובם. שכחה מוחלטת אופיינית לתקופות מסויימות בחיים מסיבות רבות. באופן מפתיע אם תזמיני את החלומות, תניחי מחברת לכתיבת החלומות ליד המיטה, ותלכי לישון, רוב הסיכויים שתוך ימים מספר תזכרי בקלות חלומות רבים. בברכה ד"ר אורן קפלן

קראתי על זה פעם, ובכל פעם שאני חולמת.... החולם תמיד מרגיש לבד וחסר אונים בחלומו, גם אם מסביבו יש המון אנשים. בכל אופן, האמת היא ששתי הכתבות לא היו עם מספיק תוכן. התוכן נראה מתומצת וניתנו רק מעט דוגמאות. אולי לא יקשיבו לדעתי, אבל שיהיה בת 14

מיכל שלום יש חלומות מסוגים רבים, מה שאת מתארת הוא סוג אחד ואינו מתאר את הכלל. דווקא הערתך האחרונה שאולי לא יקשיבו לדעתך תפסה את עיני ומחשבותי. אולי היא יכולה להיות מפתח להבנה של דברים שקורים לך ושאולי לא רק בחלום האדם מרגיש לבד וחסר אונים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, הפסקת טיפול פסיכולוגי במרפאה לבריאות הנפש בשל הטענה "את לא בשלה לטיפול", יש בזה הגיון? וכן אמירה של הפסיכולוג " יש עוד הרבה אנשים שמחכים בתור לטיפול"... נכון, היה לי קשה להפתח, היה לי קשה לתת אימון וכל זה אחרי שנה של טיפול. בקשתי פסיכולוגית במקום פסיכולוג כי שערתי שהקשיים שלי נובעים מעצם היות המטפל גבר. אך הוא שכנע אותי שעדיף שגבר יהיה המטפל שלי על רקע הקשיים שלי בקשר עם אבי והשפעותיהם על מערכות היחסים שלי בהווה. מערכת הבריאות לא תתן לך טיפול חינם אם קשה לך ואם לא נוצרה כימיה בינך לבין הפסיכולוג הראשון שקבלת, אתה חייב להפתח מהר ולעשות את כל התהליך הקשה הזה בפרק זמן קצוב אחרת "אתה לא בשל לטיפול". ד"ר קפלן, מה דעתך? תודה ויום נעים.

האם את זו שכתבת גם בפורום פסיכיאטריה?

היא מעוניינת בעוד דעות. ואם אפשר להוסיף את דעתי הצנועה: עזבי את המרפאות הציבוריות , הרמה של הפסיכולוגים/פסיכיאטרים שם נמוכה מאוד . הם מרגישים שהם נחותים כשהם נאלצים לעבוד שם - והם משדרים סנוביות כלפי המטופלים. אם הם היו מספיק טובים הם היו בשוק הפרטי. הטענה כאילו דווקא פסיכולוג זכר ולא נקבה - זה מה שיועיל לך ועוד בגלל שהבעיה שלך היא עם האב - זוהי שטות שגובלת בשרלטנות. מי הוא שיחליט מה עדיף לך? מעולם לא נשמע כדבר הזה שהמטפל יבחר לפי הבעיה שברקע!!! ואם יש לך בעיות עם האימא, את אמורה לחפש דמות אימהית כפסיכולוגית?! אולי עדיף לראות את זה מפקספקטיבה נשית ודווקא ממרחק מכל דמות גברית וכך גם יהיה לך יותר קל להיפתח! ועוד דבר: אם הוא היה מטפל בך באופן פרטי הוא לא היה אומר לך לחפש פסיכולוגית אישה רק בגלל שהבעיה שלך היא עם דמות האם(נניח שהבעיה היא עם האם) נסי טיפולים של פסיכולוגים עם השתתפות של קופת חולים- תקבלי שם רמה יותר גבוהה ויחס נאות. בקיצור שמרי נפשך מפסיכולוגים שעובדים במקומות כאלו. את יכולה להדפיס לו את חוו"ד שאת מקבלת ולשלוח לו לדואר.

שירה שלום אני לא מכיר אנשים שאינם בשלים לטיפול. הטיפול איננו סיירת מטכ"ל או לימודים מתקדמים, הוא נועד לאנשים שמרגישים מצוקה או בעיה שאותה הם רוצים לפתור. עצם קיום הבעיה או רצונך בטיפול "מבשיל" אותך לטיפול, ואם לא היית רוצה, מטבע הדברים לא היית פונה. צר לי לשמוע על חילופי הדברים הללו. אני רק יכול לקוות שדבריו של הפסיכולוג הוצאו מהקשרם בשל תקלה בתקשורת ואולי בירור נוסף יעלה שלא לזה הוא התכוון. בהחלט שווה לברר כי מנסיוני יש פעמים רבות פספוסים מסוג זה. בכל מקרה, אם אכן זה מה שנאמר לך בכוונת תחילה כנראה שהמרפאה והפסיכולוג אינם בשלים לטפל בך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אם בת 26 גרושה +ילדה בת שנתיים וארבעה חודשים לאחרונה יש שינוי בהתנהגותה של בתי לרעה, ההתנהגות כוללת צעקות רמות, היא מרביצה בצורה רצינית, נושכת, צובטת. וכל זה כאשר אני מנסה להציב לה גבולות (לא עשיתי זאת קודם). אין מצב שהיא תכנע ותשמע בקולי, לאחרונה גם היא מגיבה לאבא שלה באותה התנהגות , מה שלא קרה קודם , וכשהוא בא לקחתה היא מסרבת בכל תוקף, יש לציין שהיא מאוד אוהבת אותו , שאלתי היא איך אוכל לשנות את התנהגותה ? (אני מוכנה לנסות כל דרך וגם כמובן ללכת ליעוץ שכמובן מתמחה אך ורק בנושא ילדים ותינוקות.) תודה מראש על תשובתך.

אלמונית שלום הצבת הגבולות על רקע חופש רב יותר קודם עשויה להיות לא פשוטה, אבל היא הכרחית לטובתה של בתך ולטובתכן שתיכן. צריך לחשוב איך לעשות זאת בצורה נכונה ואולי כדאי באמת לקבל ייעוץ. תוכלי לפנות לפסיכולוג השירות החינוכי של העיריה או למרפאה אחרת שמתמחה בילדים. זה יאפשר להבין את העניין לעומק כיוון שאני מתאר לעצמי שעל הפרק לא רק נושא הגבולות אלא גם נושאים נוספים, כמו לדוגמא הגירושין, גידול הילדה ללא אביה ועוד. הייעוץ במקרים כאלה ניתן כמובן להורים ואין צורך בטיפול ישיר בילדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה-14.5 מזה מס' חודשים מעשן, מתחצף למוריו ולנו. לאחרונה גם נסע ללא רשות לחברים. בבסיס הוא ילד טוב עם נשמה זהב . היום יצא מהבית והודיע שלא יחזור,אני חרדה לו ובכלל אינני יודעת כיצד לעזור לו. הסביבה הינה תומכת.שאלנו אותו מה הוא רוצה?לדבריו מנסה ולא מצליח ,ללמוד ,להתנהג כיאות ,

מרי שלום גם אם לילד יש לב של זהב כנראה שיש כאן בעיה שצריך להתמודד איתה. להשאיר את הדברים כמו שהם זה לסמוך על המזל, והוא יכול לעזור, אבל גם יכול לדרדר את המצב עוד יותר. לפי מה שאת מתארת היה כדאי לפנות לייעוץ משפחתי אתם עימו יחדיו. אתם יכולים לפנות קודם ולקבל ייעוץ. חשוב לחשוב איך עוזרים לו ומקבלים אותו, אך מצד שני מצליחים להציב לו גבולות. יש לי הרגשה שתזדקקו לאדם חיצוני שיוכל לייעץ לכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני אישה בת 43 נשואה ואם לארבעה. בשנים האחרונות אני חווה בלילה בעת השינה סיוטים להם נלווים תגובות פיסיולוגיות קיצוניות. בחודשים האחרונים אותם סיוטים נחווים מדי לילה. ראשית אבהיר דבר: אותם מצבים, להם קראתי סיוטים, הם אינם מצבים בהם אני רואה חזיונות כבחלומות רגילים. במצבים אלה איני רואה תמונות כלל אלה רק חווה ומרגישה תחושות שליליות קיצוניות {פיסית}. בסיוטים אלה {אם כי אני מרגישה ערה בעת התרחשותם} אני מרגישה תחושת חנק ושיתוק - בעת ה"סיוטים" הללו אני מודעת להתרחשותם ומנסה להתעורר אך איני מצליחה. כמו כן כאשר אני מנסה להזיז את גופי לצורך "התגוננות" נדמה שגופי ואבריי אינם מצייתים לי - כמו שציינתי "שיתוק". כדי לתאר בצורה קצת יותר ברורה את תחושתיי אסביר: באומרי מחנק ושיתוק אני מרגישה שאני נשאבת למעין "סחרור שחור" שממנו איני מצליחה להינתק. כל נסיון שלי להתגבר על כך עולה בתוהו. אציין שוב שמקרים אלו נחווים כמעט מדי לילה, זאת בשלב בו שנתי עמוקה - אציין גם שבסוםו של "סיוט" זה אני תמיד - תמיד מתעוררת, וכשאני מתעוררת כמעט תמיד אני חשה כרגיל, ולעיתים כאשר אני חוזרת ומנסה להירדם שוב בשכנעי את עצמי ש"זהו רק חלום" ה"סיוט" חוזר על עצמו שוב. יש לציין שבכל המיקרים התחושות הן זהות. אודה לכם אם תשיבו בהקדם וברצינות. תודה

מירה שלום אני מציע לך לפנות למעבדת שינה לייעוץ. יש מעבדות טובות בתל השומר ובטכניון ובעוד מספר מקומות נוספים. הייעוץ הראשוני אינו יקר גם ללא מימון קופת החולים ואם יש צורך בבדיקה מקיפה הם ינחו אותך מה לעשות. יש כמובן היבטים פסיכולוגיים לחלומות סיוט, אבל צריך לבדוק קודם כל אם יש כאן בעיה פיזיולוגית שדורשת טיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

כיצד ניתן לשפר את היכולת שלנו להרגיש . לדוגמא שמציאים לאדם ללכת לסרט : הוא ישר מרגיש אם הוא רוצה ללכת או לא רוצה ללכת (אם זה תורם לו או לא) וזה לא שיקול רציונלי אלא רגשי... אני לפעמים מוצא שקשה לי להרגיש... קשה לי להחליט החלטות שלא קשורות לרציונל. כיצד אני משפר זאת?

חיליק שלום אין נוסחה חד משמעית ליצירת רגש. לכל אדם הסיפור האישי שלו ולא כל אחד רוצה בכלל להתחבר לרגש. עליך לנסות ולהבין מה הקושי שלך בחיבור לרגש, האם תמיד זה היה כך, האם היו שינויים לאורך החיים? בד"כ יש סיבה לדברים ולכן לקושי שלך לקבל החלטות על בסיס רגשי יש בוודאי רקע בהסטוריה האישית שלך. במידה ותרגיש שזה פוגע באיכות חייך יש מקום לפנות לייעוץ פסיכולוגי, למרות שגם פיתוח מודעות עצמית למצבים השונים איתם אתה מתמודד עשויה לעזור. בברכה ד"ר אורן קפלן

בת 47 ,אם חד הורית לארבעה,עובדת, חיה בירושלים. אובחנתי לפני כשלושה חודשים כסובלת מדכאון עם תסמונת חרדתית משמעותית. מטופלת,הן תרופתית והן אצל פסיכותיראפיסטית. (פגישה שבועית). יש שיפור בתפקודים השונים,אין כמעט התקפי חרדה, אלא שהחיים בירושלים בצל איומי הפיגועים והפיגועים עצמם-סוחטים אותי. ילדי נוסעים באוטובוסים,מנסים לבלות,לערוך קניות, בתי שהשתחררה מן הצבא לפני ארבעה ימים- מתחילה היום לעבוד במסעדה..שניים אחרים-תלמידי תיכון החשוף לפיגועים,הרביעי חייל.עצוב לי וקשה להתמודד עם החרדות היומיומיות, למרות הסיוע הרפואי והנפשי שאני מקבלת, למרות יכולות ההתמודדות שלי, הטובות בדרך כלל. היאוש גר בי דרך קבע. אני מתקשה להיות גם "אמא המשדרת בטחון",גם זו המאפשרת "חיים נורמלים" וגם להתמודד עם הדכאון ועם החרדות שלי, שיש להן בסיס עובדתי כל כך.אינני יכולה לעזוב את העיר,אם כי הייתי רוצה בכך מאד. חשבתי על קבוצת תמיכה. אולי אתה מכיר כזו, בירושלים? קבוצה שאוכל לבכות בה מבלי לחשוש שאני מכבידה על אחרים?

דפנה שלום אני חושב שקבוצת תמיכה היא רעיון מצויין למה שאת מתארת. לצערי אני לא מכיר מסגרות מתאימות, אבל אולי כדאי לפנות לתחנות לבריאות הנפש בירושלים ולשאול אם פועלות אצליהן קבוצות כאלה. מאחר ומצבך קשור למצב הבטחוני ניתן גם להתקשר לנט"ל ולהתייעץ איתם הקו הפתוח טלפון 1-800-363-363 או באינטרנט http://www.natal.org.il בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך! אני בשבוע ה17 הריון (תודה לאל)תקין. אני מטבעי טיפוס דאגן כמו כן אני עוסקת בתחום החינוך המיוחד ( הקשה ), שילוב שני גורמים, מביאים אותי למצב של כל הזמן אני לחוצה ודואגת, דבר המשפיע על מצב רוחי . כדוגמה: 3 שבועות לקח לי להחליט אם לעשות מי שפיר או לא ולאחר שהחלטתי לו לעשות עברתי למחשבה הבאה : אני כועסת על עצמי שלא עשיתי את כל הבדיקות הגנטיות ועכשיו אני רוצה לעשות . בקיצור כל הזמן בחששות ואני יודעת שזה משפיע על העובר . מה אפשר לעשות כדי להרגע??. ברצוני לציין שלמדתי לעשות הרפיות ובעבר הצלחתי לעזור לעצמי בכוח חשיבה חיובי, אך כעת זה קשה אשמח אם אקבל תשובה מהירה . תודה

שיר שלום הדאגה מובנת וטבעית, בעיקר אם מדובר בהריון ראשון (לא ציינת במפורש אם הוא אכן ראשון). עבודתך בחינוך המיוחד מספקת בוודאי הרבה חומר למחשבות שליליות בתקופה רגישה זו. אם את מרגישה שהלחץ מפריע לך כדאי אולי לפנות לכמה פגישות עם פסיכולוג. אפשר לנצל את הידע שלך בהרפיה כדי לשלב אותו בחשיבה חיובית יותר. אולי כדאי לנסות היפנוזה, היא עשויה להיות שימושית גם בלידה עצמה להתמודדות עם הכאב. תוכלי לקרוא מעט בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

עוד מעט אני הולכת לקבל ריטלין במסגרת הטיפול, רציתי לדעת אם זה שילוב גרוע - לקחת גם ריטלין וגם פרוזאק. ועוד שאלה: האם "פריזמה" זה הגרסא ה"זולה" לפרוזאק? תודה וחג שמח לכולם!

לא נראה לי שאת מתעסק בזה

נכון. כדאי להתייעץ עם רופא בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אני בת 19, סובלת (בעיקר) ממניה דפרסיה, מהפרעת אישיות גבולית קשה, הפרעות אכילה והפרעות דיסוציאטיביות. עברתי אונס והתעללות מינית מצד אבי החל מגיל שמונה ועד גיל חמש עשרה, וכרגע נזכרתי בזכרון שעליו לא חשבתי מזה שנים: כאשר הייתי קטנה יותר, נהג אבי תמיד לנשוך אותי בחוזקה בשורש כף היד עד שנותר סימן שדמה לשעון - הוא תמיד אמר לי שעתה "יש לי שעון". הזכרונות האלו מעט מעורפלים, ואני לא כל כך זוכרת אם נהניתי מהנשיכות או שמא לא רציתי שינשוך אותי. בכל מקרה, האם גרימת נזק שכזה לילד היא בגדר התעללות בילד או נשארת חוקית ורציונלית במסגרת משחק עם הילד? האם אני מוציאה את העניין מכלל פרופורציה? מהי חשיבות העניין? אשמח אם תוכל לשפוך לי מעט אור על העניין. תודה רבה, מ.

מ. שלום את מעלה כאן נושא רציני וסדרה של תופעות נפשיות משמעותיות שמהם את סובלת. אני חושב שכדאי להעלות את השאלה במסגרת הטיפול שאני מקווה שאת נמצאת בו. בברכה ד"ר אורן קפלן

למה תמיד אחרי שלבנות יש חבר, הן שוכחות מהחברות, ומבלות אתו את כל שעות הפנאי, ורק כאשר הוא לא בסביבה או שהן נפרדות ממנו הן זוכרת לחזור לקשר? האם עלי לנתק את הקשר עם חברתי? או שאחכה לה שהיא תזכר בי שוב מתי שהו?

מיכל, אני חושבת שזה יותר תלוי באופי של האנשים ולא במין. עדי

מיכל שלום אני מתאר לעצמי שנפגעת מהתנהגותה של חברתך, למרות שאת כניראה מכירה את התופעה גם ממקומות אחרים. אכן אנשים נוטים להסתגר בתוך הזוגיות שלהם לעיתים קרובות ובמצבים הללו משתנה שיווי המשקל ביחסים האחרים עם הסביבה. במידה והיה לכן קשר טוב עד כה שווה לדבר על המצב החדש שנוצר ולבנות לאט לאט שיווי משקל חדש שבו מן הסתם יהיה לקשר שלכם פחות זמן אובייקטיבי, זה לא אומר בהכרח שעומק הקשר צריך להשתנות. בברכה ד"ר אורן קפלן

גם לי היתה חברה בדיוק כזאת, היא אפילו פגעה בי בגללו, אני כבר לא חברה שלה גם בגלל זה וגם בגלל סיבות אחרות.. כנראה שאני לא מספיק חשובה לה.... יש לה דברים יותר חשובים ממני

שלום הייתי רוצה לדעת איפה זה ביתן 7 (מקום לבריאות הנפש) באזור הצפון ועם לקבל עליו מידע. תודה

אנונימי שלום אישית אינני יודע במה מדובר. אולי משתתף אחר בפורום יוכל להסביר. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם מישהו יכול להמליץ על מטפלת שעומדת לסיים ללמוד או סיימה לא מזמן לטיפול שעיקרו אוזן קשבת אפשר עו"ס או פסיכולוגית או פסיכיאטרית תודה

ד. שלום אני מתאר לעצמי שהגדרה זו נובעת מרצון למצוא טיפול זול יותר. אוכל לנסות לעזור באזור המרכז. ניתן לשלוח אלי מייל ע"י הקלקה על שמי. רצוי להגדיר מיקום רצוי וטווח עלויות שניתן לעמוד בו. עם זאת, מדוע לא לפנות לקופת חולים? בברכה ד"ר אורן קפלן

מי אמור להיות אחראי על אופן הטיפול? המטפל או המטופל? האם כשהמטופל רוצה לשנות את תכיפות הפגישות או לסיים טיפול מחובת המטפל לגלות אחריות ולומר אם לדעתו זה טוב או לא? או שהוא צריך להמנע מכך על מנת לתת למטופל את מלוא המרחב לבדוק, להתנסות ולהחליט?

שירי שלום אני מתאר לעצמי ששאלתך אינה תיאורטית אלא נובעת ממקרה מסויים שניתקלת בו. למטפל יש בהחלט אחריות על הטיפול אך כמו שכתבת לעיתים ההתערבות האקטיבית שלו עם דעותיו עלולה לפגוע בטיפול. לכן זה לא טוב או רע אלא צריך לבדוק כל מקרה לגופו. אם מדובר במטפלך האישי אני מציע להעלות את הנושא בצורה גלויה בתוך הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לשאול, אם כשנמצאים בטיפול וקורה משהו קשה בחיים, (לא סתם דכאון חולף אלא ארוע מסויים), הפסיכולוג אמור/יכול/רצוי ש.. יתקשר אל המטופל מעניין אותי לדעת אם במסגרת גבולות הטיפול, ההתקשרות צריכה להיות רק מכוון המטופל כשקשה לו, או שבמקרים מסוימים, קיים סוג מסויים של אמפטיה שגורם לפסיכולוג להתעניין ולהתקשר מיוזמתו. אני אישית נפגעתי מדבר כזה, ולכן אני שואלת, כי אומנם אין כללים וכו, אבל מעניין אותי מה דעתך. התשובה שאני נתתי לעצמי על מנת להמעיט את הפגיעה היא, שזה נובע משיקול דעת מקצועי כזה או אחר, אבל ייתכן שזו הדרך הקלה, לייחס כל דבר לזה שזה נובע משיקולים מקצועיים, ואולי זה סתם חוסר אכפתיות או חוסר תשומת לב לחשיבות של זה? האם הפסיכולוג אמור להיות כזה פאסיבי?

נעמי שלום בד"כ חדר הטיפול הוא המקום לאינטראקציה. הטלפון משמש יותר לתיאומים. עם זאת, במידה וקרה משהו חריג יכולה בהחלט להתקיים שיחה טלפונית. מאחר ונפגעת ממה שקרה רצוי קודם כל לדבר על זה בטיפול ולראות כיצד המטפל מתמודד עם השאלה. אין לגבי זה כללים ברורים וידועים מראש. יש כאן עמדות מקצועיות ואישיות לכל מיני כיוונים ומה שנכון עבורי כמטפל עם מטופל מסויים, לא יהיה זהה למישהו אחר וטיפול אחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

כנראה שאכן יש גבולות לטיפול. אני מרגישה מאוד קרובה למטפל שלי בתוך החדר, ומרגישה שהוא מאוד "איתי", קשוב לי, לבעיותיי, איכפתי, מתעניין, צוחק איתי, בוכה איתי, כואב איתי. אך, כאשר אנחנו מחוץ לחדר וגם בטלפון, הוא פשוט משדר אליי קרירות אדירה שהופכת אותו לאדם זר בין רגע (על אף שהוא האדם הכי קרוב לי). הסיטואצייה הזו מאוד מבלבלת, ויוצרת בי משבר כל פעם מחדש האם אני צריכה לשתף אותו בהרגשתי ?

שלום! רציתי לדעת היכן ניתן למצוא יועץ נישואין טוב באיזור ירושלים. דחוף

חיים שלום אישית אינני מכיר מטפלים בירושלים. בכל מקרה, יש בוודאי תחנה לייעוץ נישואין ששייכת לעיריה. אולי אפשר לברר את הטלפון במדריך הטלפונים או ביחידת הרווחה בעיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

Dear Chaim Sorry my computer does not know hebrew. I am a marriege counslor and a family therapisst Hanan

ד"ר קפלן שלום! בני בן ה-4 אינו רוצה לעשות את המוטל עליו, כגון לרחוץ פניו וידיו, לאכול לבד, וכל זאת בטענה (או בתירוץ) שאינו רוצה לגדול. ניסינו להיות גמישים ולנסות להבין, ניסינו להתעלם, וניסינו גם להילחם ולאסור עליו בתמורה (לא כעונש) לא לשחק במחשב, לא לצפות בטלויזיה וכדומה. בקיצור, אנחנו חסרי אונים מרוב המלחמות וההתלבטויות. יש לציין שנולדה לו אחות לפני כחצי שנה, והדבר התחיל בערך עם לידתה. אנו מנסים ללכת איתו בדרך נעימה, להבין אותו, לנסות לראות אם יש דבר המציק לו, אך יוצא מכך שאנו נאלצים לוותר לו על ארוחת צהריים, או על זה שהרביץ לאחותו הגדולה. נודה לך מאד על תשובתך.

סיגל, גם אני עשיתי את זה. בסופו של דבר, עבר לי. עדי

אני חושבת שהוא פשוט מקנא , זה לא שהוא לא רוצה לגדול, הוא פשוט רוצה שתפני אליו את תשומת הלב שלך, אני חושבת שאת צריכה לנהוג כלפיהם שווה בשווה, כי יכול להיות שאת מצפה ממנו שיגדל לבד בעוד את מפנה את רוב תשומת הלב לילדה החדשה.. לפי דעתי את צריכה לנסות לדבר איתו על זה, הוא ילד אומנם אבל לא נראה לי שהוא לא יבין אם תדברי איתו נכון

סיגל שלום אני לא חושב שמשפט או פטנט קצר יעשו את העבודה. צריך לנסות ולהבין את שורש התנהגותו של בנך ומה חוסם אותו מלהפנים את מה שאתם מבקשים שיפנים. במידה ואתם מודאגים ואינכם מצליחים ליצור הרגעה לבדכם אולי יש מקום לפנות לייעוץ להורים כדי שתוכלו לעזור לו בדרך לגדילה. אם הוא בגן עירוני ניתן להתייעץ עם פסיכולוגית הגן מטעם השירות הפסיכולוגי העירוני. בכל מקרה, דרושות כמה פגישות כדי להגיע להבנה ולמצוא דרך לשינוי המצב הקיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. נשואה כבר שלוש שנים, התקשורת לא הכי טובה בעולם-בעלי לא אדם פתוח, לא הכי מתעניין, אי אפשר לקיים איתו שיחות נפש- אין תובנות עמוקות, סקס- כמעט ואין. המצב בינינו דיי בסדר, כלומר התרגלתי למצב. הוא משתדל אך לא מצליח לרצות אותי. עברנו תקופות קשות של מריבות ואז הכרתי בחור בצ'ט- מבין, דואג, אכפתי, משקיע.. כמובן שנפגשנו ומייד נקשרנו אחד לשני, הסקס פשוט היה מעולה. עם בעלי- את האמת, מאז שהכרנו הסקס אף פעם לא היה מדהים, ויש אלף ואחת סיבות לכך.. ניצול מיני שעברתי- זאת הסיבה שתמיד אמרתי.. לא היו תשוקות עם בעלי.. חשבתי שמשהו דפוק איתי אך כשהכרתי את הבחור ההוא. הסקס בינינו היה פשוט מעולה כלומר, אין לי שום בעיה- הוכחתי לעצמי. הבעיה העיקירת שלי היא שאני אוהבת את בעלי ואין לי שום חרטות לגבי הבגידה. אינ אכן רוצה להגיע למצב בו היחסים עם בעלי יהיו טובים. מה עושים? תודה

לפי דעתי תבדקי אם את באמת אוהבת אותו או אם התרגלת לאהוב אותו כי לפי מה שאת מספרת אני לא בטוח שאת אוהבת אותו בכל הלב או ליתר דיוק אכפת לך ממנו ולא היית רוצה לפגוע בו אבל את לא אוהבת אותו

אנונימית שלום יש כאן מרכיב של התמודדות אישית שלך עם עצמך ומרכיב אחר של הקשר עם בעלך. אני חושב שיש מקום לתת תשומת לב לשני הנושאים. נשמע שיש מקום לשיפור בקשר שלך עם בעלך והשאלה איך עושים זאת. האם ייעוץ זוגי עלה או בא בחשבון? עם זאת, באופן בלתי תלוי נראה לי שיש כמה דברים לא מעובדים שאת מסתובבת איתם, כמו למשל נושא הניצול המיני ותפיסת המיניות שלך שקיבלה כעת חיזוק חיובי. אני לא חושב שעכשיו הזמן "לעשות". את העשיה כבר עשית והיא יצרה תנאים או מנוף להתקדם הלאה, או לחליפין, ליפול. עכשיו כדאי אולי להקשיב (לעצמך) ורק אח"כ לחשוב מה לעשות. אני מציע לך לפנות לפסיכולוג ולבדוק את מה שקורה לך כעת. אחרי שתביני ותעבדי את המצב תוכלי בוודאי לקבל החלטות יותר נכונות. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה-6, שחף, גדל לא אב או דמות אב (יש לי עוד ילד בן 18). מה שאומר שכל מערכת החינוך והתמיכה מוטלת על כתפיי. הוא ילד חברותי, שנון ומלא חיים. הבעייה הבולטת היא חוסר היכולת או הרצון שלו לשלוט בכעסיו. על כל סרוב שהוא מקבל, בכל נושא, הוא נוטה להגיב באלימות מילולית: מטומטמת, טיפשה, מכוערת וגם קללות עסיסיות וגם באלימות פיזית: מכות, בעיטות, והשתוללות. אני חייבת להגיד שאני לא "נשברת" ומחזקת את התופעה של "תשתולל ותקבל" - אבל הענין הזה מקשה עלי מאוד ודורש ממני שליטה אדירה! אלימות מכל סוג לא מקובלת עלי. הסברתי רבות לשחף על האפשרות להביע את כעסו בדרכים אחרות, כולל לכעוס בקול רב, להכות בכרית וכו'. אשמח לקבל עיצה כלשהי איך לפתור או להקל גם עלי וגם על שחף! תודה מראש.

מאירה שלום כשאחי היה בגיל הזה, גם הוא עבר את המשבר הנ"ל מאחר וההורים שלנו התגרשו והוא לא ידע היכן להוציא את כל הכעס והזעם שהיה בתוכו וזה התבטא באותם דברים שציינת. אימי רשמה אותו לחוג ג'ודו, שם היה לו מדריך מעולה שלימד אותם כיצד להתמודד עם הכעסים שלהם וכיצד לשלוט עליהם גם בצורה מילולית וגם בצורה פיסית (העניין היה לרשום את הילד לחוג כלשהו שיוציא ויפרוק שם את כל האנרגיה השלילית שמצטברת אצלו). במקביל היה גם טיפול פסיכולוגי שעזר מאוד. בהצלחה

מאירה שלום שתי הצעותיה של אורית מנסיונה האישי נראות לי מתאימות גם לבנך. אין ספק שטוב להציב גבולות ברורים ולעצור את פרץ האלימות. עם זאת, צריך לחשוב איך לעשות זאת כיוון שפעמים רבות במצבים כאלה ילדים בוחנים את תגובות הוריהם ומה שאת עוברת הוא חלק מהבדיקה. התוצאה המצופה גם על ידו היא גבולות ברורים מחד, אבל גם אמפתיה והבנה מאידך. זוהי משוואה מורכבת שאולי בלתי אפשרי לייצר אותה. לכן אני חושב שאת צריכה לחפש מטפל משפחתי או מטפל בילדים כדי קודם כל להתייעץ עימו בהרחבה תוך תיאור כל הסיפר המשפחתי. אני לא חושב שאפשר לתת באמת טיפים יעילים שגם יעבדו לבעיה שהיא למעשה לא משהו גרעיני ברור אלא תהליך של גדילה וצמיחה בתוך משפחה על הרקע האישי שלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ידיד טוב שלי התוודה בפניי כי הוא חובב סאדו-מאזוכיזם, ורוצה להיות "עבד" הוא משוטט שעות רבות באינטרנט בחיפוש אחר חומר בנושא, ולאחרונה גם מנסה לחפש את זה מחוץ למסגרת הוירטואלי. הוא בן 24 , סטודנט. אני חושש שהוא מתחיל לפתח הפרעת אישיות תוכל להסביר לי למה בנאדם ירצה להיות מזוכיסט? האם זו הפרעה נפשית? איך מטפלים בזה? מה אני צריך לעשות בתור ידיד שלו? איך להתייחס לעניין? בתודה מראש

גיל שלום מזוכיזם משתלב עם נטייה אישיותית וסביר להניח שנטייה זו קיימת זמן רב ולא מתפתחת בהכרח עכשיו. עם זאת, יתכן שהמימוש של הפנטזיה נעשה כעת בעקבות תהליך כלשהו שעבר חברך. במידה והוא אינו מרגיש מצוקה אין סיכוי לטפל בעניין. רק אם זה נראה לו חריג או בעייתי הוא יוכל לפנות לטיפול פסיכולוגי ולבקש לשנות את נטייתו או לפחות להבין את מקורותיה טוב יותר. אתה יכול להקשיב, לומר את דעתך הכנה, אני בספק אם יש משהו יעיל של ממש שאתה יכול לעשות כדי למנוע את התופעה למעט מלברר איתו לגבי טיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם פגיעה בזיכרון הפעיל (בשנות העשרים לחיים) כתוצאה מלחץ וחרדה חברתית זו תופעה מוכרת שיש לה טיפול?

איתי, אם אכן יש קשר בין הזכרון לחרדה, הרי שטיפול בחרדה ובלחץ אמור לפתור גם את בעיית הזברון, שמהווה סימפטום. HERA.

איתי שלום הזיכרון לטווח קצר מושפע מאוד מחרדה ולחץ, פשוט פחות משאבים פנויים לקשב למטלות שונות כי חלק מהמשאבים מופנה לגורמי הלחץ. אין מה לטפל בזיכרון, טיפול במקורות החרדה והלחץ ולימוד של אסטרטגיות התמודדות טובות יותר עם המציאות יפתרו בהמשך גם את בעיות הזיכרון, בהנחה שזה אכן המקור לבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום חשבתי על לחזור לטיפול,הבעיה שאני עובדת בגליל המערבי ,והמשפחה שלי גרה בבנימינה ליד חדרה. אני לא יודעת אם אני אחזיק מעמד בעבודה ,ואני שוקלת לא יזה שרות פסיכולו גי לפנות. מה אפשר לעשות?

אן שלום מאחר והטיפול הפסיכולוגי מתקיים בד"כ פעם בשבוע נסי לבחון היכן הכי סביר שתוכלי לקיים את הפגישה השבועית. כמו כן כדאי לבדוק איפה יש פחות תור המתנה לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום המקום הכי הגיוני לקיים את הפגישה זה באזור של מקום העבודה שלי ,שם אני גם חיה כרגע אבל הבעיה מה יקרה אם אני אעז וב את מקום העבודה?

היי אני בן 17 תלמיד כתה י"ב בערך בגיל 5 הגננת ביקשה שאני אעשה איבחון האיבחון הראה שאני ילד מחונן אך עם קשיי למידה מסוג דיסגרפיה כל היסודי ההורים שלי חשבו שאני אוכל להתגבר על הבעיה בעצמי אך הבעיה כמובן לא יכלה להפטר בכתה ג-ד גם הייתה לי מחנכת שלא בדיוק ידעה מה היא עושה בחיים שלה והיא דיי התעללה בי על אותו רקע (שנתיים אחרי זה היא נפלטה מממערכת החינוך והפסיקה להיות מורה) לאחר מכאן עברנו לתל אביב שם כבר המערכת הייתה יותר ערוכה לילדים כמוני בחטיבה שוב עברתי איבחון ששוב העלה את אותן תוצאות ואז הגעתי למורה שעשתה איתי ריפואי בעיסוק במקביל הציעו לי לקחת כדורי רטלין הגעתי לד"ר סגל ניורולוג בביה"ח שניידר הוא הציע לי להתחיל עם חצי כדור לפי הצורך אך אני בחרתי שלא לקחת את הכדור כי הוא אמר שלכדור יש תופעת לוואי של פגיעה בצמיחה ולעיתים תופעה של התמכרות. עד עכשיו עברתי בחינות בגרות בהצלחה חלקן נחשבות לבגריות קשות (כלכלה,מינהל עסקים,מתמטיקה,היסטוריה) אך לפני כמה ימים ניגשתי לבחינת תאוריתית בנהיגה הגגעתי לבחינה עם רקורד של שני נכשלים אך הפעם זה היה קשה לי במיוחד להבחן פחדתי להכנס לבחינה ושהגיעה התור שלי חשבתי לקום ולברוח הביתה אבל החלטתי להכנס ואז התחילו לי רעידות בכל גוף היה לי מאוד קשה להתרכז פחדתי פחד שבחיים שלי לא חוותי פחדתי מהכשלון לבסוף עברתי אבל נזכרתי שאם היה לי כדור רטלין אולי הייתי עובר את זה בקלות בקרוב אני ניגש שוב לבגרות חורף בתנך כי זאת הבגרות היחדיה שנכשלתי בה אני פוחד שהפחד מכשלון חוזר שוב יכה בי ואני לא אוכל לשבת 3 שעות רצופות בתוך חדר ולהתרכז כאן השאלה האם ממולץ לקחת את הכדור

שלום לגבי ההחלטה האם לקחת או לא כדורים כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר. בכל מקרה, נשמע שאת מפתח סוג של חרדת בחינות. יש אפשרות להתמודד עם בעיה כזו לא רק באמצעות כדורים אלא גם בטיפול פסיכולוגי ממוקד. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי ילד בן 6 שיתחיל טיפול ברטלין הוא עדין לא מודע לבעית הקשב והריכוז שלו והחלטנו לא לספר לו על מתן התרופה עבור הבעיה המסוימת כדי שהוא לא ירגיש חריג האם זה בסדר?

שלום רב , נושא החזקת שני ילדינו הקטינים נדון בביהמ"ש לענייני משפחה. עו"ד העלתה אפשרות כי שניינו נעמוד להערכה של מסוגלות הורית. התוכל לתאר לי את התהליך, מי מוסמך לבצע את הערכה ובכלל הניתן להעמיד בספק את הורותי לאחר 10 שנים…. ועוד, מי מקבל את דו"ח הערכה ? הניתן לערער עליו בחוו"ד פסיכולוגית סותרת ??? תודה גדולה

דנית שלום בד"כ מבחני מסוגלות הורית נעשים ע"י צוות מקצועי מתחומים טיפוליים. לדוגמא, יש צוות בבי"ח איכילוב שמורכב מפסיכיאטר, פסיכולוג ועובד סוציאלי. בעיקרון מדובר על תהליך הערכה ששמו קצת מטעה. פעמים רבות זה ראיון פסיכולוגי רגיל לכל דבר שנעשה בין אנשי המקצוע לכל אחד מההורים והילדים שבסופו נקבע מה הכי מומלץ לעשות מבחינת הילדים. במקרים בהם שני ההורים כשירים יומלץ על סוג כזה או אחר של משמורת משותפת. כמובן שהכל תלוי במצב הספציפי במשפחה ואישיות המשתתפים בתהליך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שמי ליאור ואני בשנות העשרים המאוחרות לחיי, נשוי באושר ומחפש תשובה לבעיה המפריעה לי בחיי היומיום - איני נמנע ממגע עם חברים אבל בנוכחות זרים אני "נעלם", קשה לי מאוד להיפתח ורבים רואים התנהגות זו כסממן להתנשאות וריחוק (מה שרחוק מאמת מרחק רב). כאשר אני חושב להשתלב בשיחה עם אנשים שאיני מכיר, לרוב הדברים שאומר מקוצצים באופן ניכר ממה שתכננתי להגיד וזאת בשל מעין לחץ ועצבנות למשמע קולי שמביא לאובדן הזיכרון באשר למה שרציתי להגיד. לפני ראיונות או הופעה בפני קהל (נדיר) לרוב אני סובל מכאבי בטן ומסימטומים שמחייבים אותי להתפנות לשירותים הקרובים, ובכלל כאשר אני מבצע פעולה כלשהיא בפני זרים (לא בחוג החברים!) - לדוגמא שתיה מכוס, סביר להניח שידיי ירעדו מהתחושה שבוחנים את מעשיי. כמו כן, ניתן להגיד, שאוטומטית אני נכנס ללחץ מבעלי סמכות, מעין יראת כבוד אוטומטית, שגורמת ללחץ שמביא להתנהגות לא טבעית. אלה סימפטומים מייצגים. האם אני סובל מחרדה חברתית? אם לא, יש הסבר הגיוני לתופעות? האם יש טיפול? רק פסיכיאטרי? תרופתי? אודה מאוד על התייחסותך.

ליאור שלום אכן יתכן שאתה סובל מחרדה חברתית ואם הדבר פוגע באיכות חייך, כפי שנשמע מהודעתך, כדאי לפנות לטיפול בנושא. אני ממליץ לפנות קודם לטיפול פסיכולוגי, יש אפשרות לטיפול אישי ו/או קבוצתי. לאחר הפניה אפשר לשקול גם שילוב תרופות נוגדות חרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סבלתי גם מתופעות כאלה כמו של ויש רבים כמונו. יש אתר חרדה חברתית בעברית, תקיש בגוגל את המושג ומשם יש קישורים רבים לתופעה הזו. אני אישית התחלתי ליטול תרופה בשם רסיטל, נוגדת חרדה וזה מצויין, אתה מרגיש נינוח וטבעי עם אנשים כפי שלא הרגשת אף פעם. התרופהלא משנה את האישיות שלך, אבל אתה מרגיש מול זרים כמו מול חברים. וזה כל כך מוריד לחץ ומשפר את החיים. בי נטע

שלום, אשמח אם תוכל להמליץ לי על ספרים (קריאהו/או עיון) שיכולים לתרום בהתמודדות והשלמה עם אובדן של אדם אהוב (של ילד להורים) ובמיוחד התמודדות עם רגשות האשם והצער. תודה

איריס שלום יש ספרים רבים בנושא, הן תיאורטיים והן סיפוריים. אולי כדאי לנסות את הספר "כבר לא ילדה של אף אחד" של ציפי גון גרוס. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה12 מאד מבודד חברתית כל היום מול המחשב והטלויזיה איננו מעונין להפגש עם חברים כי לדבריו זה משעמם.אין מה לעשות.אני מאד מודאגת מה לעשות. תודה

טל, תנסי להסביר לו שבגילו זה כן חשוב, ואולי כדאי לפנות למורה וליועצת. עדי

טל שלום השאלה מי מרגיש את בידודו. אם הילד אינו חש במצוקה אני לא בטוח שאת צריכה להתערב בעניין. יש תקופות יותר חברתיות ויש פחות. אם את מרגישה שזה מפריע גם לו אז יש מקום לעזרה והתערבות, החל מלעזור לו למצוא תחומי עניין חברתיים שכן מעניינים ועד אפשרות לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי טל בתור מישהו שהיה בגיל של הבן שלך לא מזמן ועדיין זוכר חוויות משם אז אני יכול להגיד לך שגם אני הייתי ככה וזה לא בגלל שהייתי דוחי דווקא להיפך בכתה הייתי מאלה שנקראו "מקובלים" אבל בימי שישי דווקא הייתי מעדיף להשאר בבית כי בדיוק קיבלתי אינטרנט וזה היה נראה לי יותר מענין מאשר ללכת לראות סרט ולשבת במקדונלד או ללכת לדיסקוטק כזה של ילדים או אפילו לשחק אמת או חובה מה שרוב הילדים בגיל הזה עושים שלא לדבר על התנגדות שלי ללכת לחוגים ופעיליות שההורים שלי מאוד רצו שאני אלך אבל מתבגרים ועוד מעט וא יתחיל קצת יותר להתענין בבנות ויהיה לו חשוב לצאת והלראות את עצמו ואת תגעגעי לימים שיכלת ללכת "להציק לו" כי זה מה שקורה עכשיו איתי אני חוזר מבית ספר ישן כמה שעות והולך למגרש או הולך לחברים שלא לדבר על ימי חמישי ושישי שאז בכלל אני בא בערב רק להתקלח להחילף בגדים וגם אז יוצא למועדון או לפאב אז למסקנה:תני לו את הזמן אם זה לא מפריע לו אז זה לא צריך להפריע לך כי בסוף את תגעגעי לימים האלה מקווה שנררגעת

1. שמי מיטל ואני בת 27. לפני כשלושה חודשים ילדתי(זהו ההריון הראשון שלי), וסבלתי מאוד כתוצאה מהתפרים שלאחר הלידה עד כדי כך שבמהלך החודש הראשון לא יכולתי ממש לתפקד ולטפל בתינוקת ואמא שלי טיפלה בה במהלך התקופה הזו(עשתה לה אמבטיות,האכילה אותה מבקבוק,החליפה לה,ואפילו ישנה איתה באותו החדר במהלך הלילה). כשהרגשתי יותר טוב נתקפתי בפחד נוראי מהאחריות הכבדה שנפלה בחלקי ולקח לי קצת זמן להתרגל לטיפול היומי הנדרש ממני כאמא לתינוקת שרק נולדה, ולכן גם במהלך החודש השני אמא שלי טיפלה בה. במהלך החודש האחרון התחלתי לטפל בה בצורה אינטנסיבית והתחלתי להתרגל אליה, לטיפול בה ולאחריות הכרוכה בכך. הבעיה היא שכשאני נמצאת איתה או מנסה לשחק איתה, להאכיל אותה וכו´... היא לא מראה סימני התלהבות ולפעמים אפילו בוכה ואז אמא שלי לוקחת אותה והיא נרגעת. גם לחייך אליי היא לא ממש מחייכת ולאמא שלי היא מחייכת כל הזמן. האם היא חושבת שאמא שלי היא אמא שלה? האם ישנה דרך לשנות את הדברים ולגרום לתינוקת שלי להיות יותר קרובה אליי? ברצוני רק לציין שאני, בעלי והתינוקת עדיין גרים עם ההורים שלי בבית (3 חודשים)ואנחנו נשהה שם עוד חודשיים. אודה לכם מאוד על תשובתכם המהירה !!!

מיטל שלום את ניכנסת כעת לעולם חדש שלא הכרת וההתחלה קשה לאמהות והורים רבים. כנראה שלך זה היה קשה במיוחד גם ברמה הפיזיולוגית. טוב שהיתה לך עזרה מאמך שיכלה לתמוך בך ובתינוקת שלך. אין טעם להיכנס כעת ללחץ. תני לזמן לעשות את שלו ולתינוקת ולך להתרגל אחת לשניה. סביר להניח שאם אמך טיפלה בתינוקת חודשיים התינוקת מגיבה אליה בצורה טובה, וזה מצויין. היא איננה יודעת מה זו אמא, אלו דברים שמגיעים בשלב הרבה יותר מאוחר. יתכן שאת מרגישה אשמה על הזמן שחלף ולכן את לחוצה יותר לזרז את היווצרות הקשר. קחי את הזמן, תהני ותנצלי את הזמן שיש לך עזרה ותמיכה בחודשיים הקרובים כדי להתקרב ולהתרגל לתפקיד החדש שיש לך בחיים. ככל שאת תהיי רגועה יותר כך ייטב הן לך והן לקשר שלך עם בתך. במידה ותרגישי קושי תוכלי לפנות לייעוץ פסיכולוגי, לדוגמא למרפאה לאם ולתינוק במרפאה הפסיכולוגית בבי"ח איכילוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום כבר שבוע אני נוטל תרופה :"אדרונקס" ומאז תחילת נטילת התרופה אני סובל מעצירות אני בן 48,מעולם לא סבלתי מעצירות. מה עושים? ישי

לדעתי התשובה שתקבל , להתייעץ בפורום פסיכיאטריה ששם מתעסקים בתרופות. אגב, יש ככ הרבה תרופות, וטובות, אז למה לא להחליף.

ישי שלום אנא פנה לאחד הפורומים הרפואיים מאחר ואני איני יועץ בתחום התרופות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום,ברצוני להתייעץ אתך בנושא הקנאה והתחרות, אני אם לתאומות לא זהות, האחת יפה בצורה בלתי רגילה ואילו השניה אינה יפה אך בעלת אישיות מקסימה. כאשר העוברים והשבים עוצרים את עגלת התאומים להסתכל בבתי היפה הם אינם מתיחסים כלל לבתי השנייה. כרגע גיל התאומות הוא שנתיים וחצי, לפתע אמרה לי בתי על אחותה שהיא יפה-כך סבתא אומרת וכך אומרת השכנה, אני מניחה שמשלב זה העניין יתחיל לגרום לה למועקה מה עליי לעשות??. נ.ב לי אחות הקטנה ממני בשנה, דוגמנית מפורסמת, אשה יפיפיה אמי דחפה אותה מגיל צעיר לתחרויות ומאחר ואני לא יפה ,זה גרם לי לצער אינני מוכנה שבתי תסבול.

קארין שלום לא תוכלי לשלוט בעוברים ושבים ברחוב, תוכלי את לנהוג בצורה שווה בשתיהן. את צריכה להיזהר מלקפח את בתך שמקבל יחס מיוחד ברחוב, זה עלול לקרות אפילו בצורה לא מודעת כרצון לפצות את בתך השניה. לכל אדם חוזקה ויופי משלו וחשוב שכל אדם יפתח מודעות ליתרונותיו. בנותיך יגדלו ויתפתחו ואינך יכולה לדעת לאיזה כיוון זה יוביל. מה שקרה לך ולאחותך אינו בהכרח הגורל שנדון גם לבנותיך. דווקא המחשבה על הדמיון בין המצבים עלולה להגביר את האפליה ביניהן, לא בטוח שבנותיך חוות את העניין באותה צורה כמוך. בשלב זה הן עדיין צעירות מאוד. אני מציע לך לעקוב אחר התפתחות הדברים ואם תחושת המועקה תשאר יש אולי מקום לבירור ממוקד אצל פסיכולוג ילדים או מטפל משפחתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! אני מטופלת בפסיכותרפיה- שיחות, פעמיים בשבוע. המטפלת שלי המליצה לי לעבור אצלה פסיכואנליזה, כאשר יהיה מדובר בארבע פגישות בשבוע. המחיר ללא שינוי... אני מהססת משום שקשר העין חשוב לי וקשה לי לדמיין את עצמי מדברת אל התקרה... עם זאת, המטפלת שלי טוענת שפסיכואנליזה זה הרבה יותר אינטנסיבי... רציתי לדעת מה ההבדל בדיוק? האם תוכל להרחיב על פסיכואנליזה והאם מניסיונך זה אכן יעיל יותר?

הדר שלום מדובר אכן על טיפול הרבה יותר אינטנסיבי בעיקר בשל העובדה שנפגשים ארבע פעמים בשבוע. השכיבה על הספה היא חלק מהתנאים שמאפשרים גלישה יותר נוחה אל האסוציאציות. יש יתרונות וחסרונות למפגש הישיר וקשר העין. הוא גם מונע דברים מסויימים והמטרה בפסיכואנליזה לאפשר תנאים נוחים ככל הניתן לאסוציאציות חופשיות שעשויות להעלות ולגעת בצורה נגישה יותר בתכנים מהלא מודע. הנושא רחב מאוד וקשה לתת לך במסגרת הפורום מספיק מידע. אני חושב שחשוב שאת תהליך הבירור תעשי עם הפסיכולוגית שלך בחדר הטיפולים, אני לא בטוח שמדובר רק במידע אלא גם במשמעות הרגשית של השינוי. מזוית אישית ומבלי להכיר אותך הייתי אומר שאם את נמצאת היום במסגרת של פעמיים בשבוע ויש לך אפשרות להגיע בתדירות של 4 פעמים בשבוע לפסיכואנליזה הייתי מציע לך לנצל את ההזדמנות שקיבלת. אבל כאמור, זו צריכה להיות החלטה שמתאימה לך באופן מאוד סובייקטיבי. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר שלום רב !!! בננו היום בן 15. תמיד (גם בגן ובהמשך) אראה סימני חרדה ופחד ממצבים קצת לא שגרתיים ואכן גם לא התמודד איתם. היום, כשהוא בחטיבת הביניים הוא חושש מילדים (אפילו קטנים ממנו) ולעצם תיאורו שלו, הוא "רועד" ואינו יודע להגיב במצבים שיכולים להגיע לאלימות. אין צורך לומר שהדימוי העצמי שלו מאוד נמוך. היום הוא מגלה סימני ייאוש קשים (זה 3 שנים שחלה ירידה משמעותית בהישגיו הלימודיים) . אנחנו כהורים מנסים בכל דרך לתמוך בו בכל תחום, גם לחזק אותו ולהראות לו את הצדדים החזקים שלו, אך ללא הועיל. אבקשך : להתייחס לנושא ונשמח לקבל המלצה על איש מקצוע (מאזור המרכז) אשר יכול לעזור לבננו וגם לנו כמשפחה לעזור לו. בתודה מראש אבי ג.

אבי שלום אשמח להפנות אתכם לפסיכולוג מתאים במידה ותשלחו אלי מייל ע"י הקלקה על שמי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, יש לי אחיין בן 8, מקובל מאוד בחברה ותלמיד טוב, אך ישנה תופעה והיא שהוא אוגר כל דבר שמקבל וגם אם לא צריך אותו שומר, גם ממתקים, משחקים, הולך לחבר עם שקית עם דיסק בתוכה, לא מניח את השקית ואף לרגע. יש לו בארון שקית (לבנה של סופר) מלאה בממתקים מלפני שנה ומסרב להפרד ממנה, אם מזיזים לו את מנורת הלילה החדשה במילימטר הוא יבכה על זה במשך שעה שלמה ויכעס ויצעק. זהו בית בריא למיטב הבנתי, הורים מפנקים ונותנים, ויש גם לא כשצריך, האם מוכרת התופעה? האם זה נורמלי לבני גילו? תודה

דונה שלום הנטיה לאיסוף היא סוג של התנהגות כפייתית וקשורה בד"כ לסוג של חרדה או פיצוי על חרדה. במידה שהוא וסביבתו אינם סובלים מהעניין אין מקום לטפל בכך. אולם אם מזהים שהילד במצוקה וזה עשוי להיות ביטוי למצוקה, כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. אפשר להתחיל מהתייעצות עם פסיכולוגית ביה"ס. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם ישנה אפשרות להסתפק בשתי פגישות בשבוע בטיפול פסיכואנליטי? האם קיימת סכנה של תלות-יתר בטיפול כשתכיפות הפגישות היא גדולה יותר? הכוונה היא אצל אדם עם הפרעת אישיות קשה הכוללת קווים תלותיים. האם טיפול כזה עלול לגרום למצב פסיכוטי אצל אנשים עם אישיות פרה-פסיכוטית? תודה מראש וסליחה על כל השאלות.

עדי שלום בד"כ טיפול פסיכואנליטי הוא לפחות 3 פגישות בשבוע ואף יותר, אולם טיפולים פסיכולוגיים רבים מועברים באורינטציה פסיכודינמית פעם או פעמיים בשבוע. תלות אינה תמיד דבר שלילי. האם היא יתרה או מיותרת, זו חוויה אישית. אני מתאר לעצמי שפסיכואנליטיקאי שהוא בד"כ איש מקצוע מיומן בעל נסיון רב יודע להמנע מכניסה למצבים מסוכנים. זה מסוג הדברים שדורש היכרות אישית ועמוקה ואני לא חושב שיש טעם להחליט זאת על סמך אבחנה פסיכיאטרית כזו או אחרת, בוודאי לא במסגרת הפורום. בברכה ד"ר אורן קפלן

אנחנו עומדים לנסוע לאנגליה עם בנינו בן השלוש לשנה.האם עלול השנוי בסביבה הטבעית שלו והנתוק מהמשפחה המורחבת אליה הוא מאוד קשור להשפיע בצורה שלילית על מצבו הנפשי והחברתי?האם חשוב לחפש גן עם ילדים ישראלים,או אולי ילדים בגיל זה מסתגלים מהר למצבים חדשים ולשפה זרה?לאילו תגובות ניתן לצפות?

אתי שלום אני יכול להבין את החרדה שמתעוררת לקראת הנסיעה וכמובן שיש מידה רבה של אי וודאות במצב שנוצר. קשה לנבא את תגובתו של בנך. בסך הכל ילדים בגיל הצעיר מסתגלים יחסית מהר לסביבה חדשה. בגיל הזה חשובה במיוחד הנוכחות שלכם כהורים בצורה צמודה יותר בתקופה ההתחלתית עד רכישת השפה והמוכרות עם הסביבה. אם אתם כעוגן תהיו שם עבורו סביר להניח שהוא יוכל לעבור את השינוי ולהתסגל למציאות החדשה. בברכה ד"ר אורן קפלן