פורום פסיכולוגיה קלינית

לכל מומחי ההיפנוזה שלום ! הם ניתן לעשות היפנוזה, כך שלאחר ההתעוררות מן ההיפנוזה ניתן יהיה לזכור חיים של גלגולים קודמים, כאילו שהם היו חלק מן החיים הנוכחיים. תודה מראש על התשובה, אורן

אורן שלום מאחר ואישית אינני מאמין בגלגולים קודמים קשה לי לקבל אפשרות שבהיפנוזה יעלו גלגולים קודמים. יש מהפנטים שכן עובדים עם חומר שעולה בהיפנוזה בנוגע לגלגולים קודמים, ואני מפרש את זה כביטוי למצב האסוציאטיבי דמוי חלום הקיים בהיפנוזה שבו עולים תכנים לא מודעים. מי שמאמין בגלגולים קודמים עשוי להשליך עליהם את עולמו הפנימי ולהאמין בכך. למען האמת זה לא ממש משנה מבחינה טיפולית. הרעיון הוא לנסח מחדש את מקורות הבעיה ולשנות באמצעות זאת את המציאות האישית. זה לא מפריע לי אם אדם מבין את עצמו דרך הארה פנימית או דרך הבנה על גלגולים קודמים כל עוד זה מביא להתקדמות אישית. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה על תשובתך !

3 שאלות חשובות לי אליכם: 1.שאלה שהייתי שמחה לקבל עליה תשובה ברמה מדעית עד כמה שאפשר......חודש לאחר תחילת נטילת פבוקסיל מקבוצת ssriאני סובלת מסיוטים מדי לילה שגורמים לי להתעורר בערך 4 שעות לאחר נטילת הכדור.קראתי באתר החרדה שסיוטים אלו נפוצים מאד בקרב נוטלי פבוקסיל .רציתי לדעת-מה גורם לסיוטים?איזה מנגנון מוחי מפעיל אותם ?אני זוכרת את חלומותי בבהירות גדולה בהרבה משזכרתי אי פעם וכמות הסיוטים גדלה לאין שיעור מאז תחילת השימור בתרופה וחשוב לי מאד לדעת למה--ברמה העמוקה אבל גם תשובה שטחית יותר תתקבל בברכה..... 2.שאלה נוספת לגבי מנגנוני המח המופלאים -כשאני נזכרת באירוע מהעבר הרחוק הוא מתחוור לי בבהירות רבה .אני רואה את הפרטים בופן חד ואין לי קושי להיזכר באירועים. מה בכדור גרם לזה?? ומה גורם לשיכחות ולבאגים שיש לי בטווח הקצר?? 3.חוץ מזה- אני מוטרדת לגבי הכדור --כפי שצינתי אני נוטלת פבוקסיל במשך חודש, לפני שבועיים העלינו את המינון לכדור וחצי ביום. החרדה אמנם קטנה במימדיה כמו תופעות הלוואי(שעדיין קיימות אבל ברמה אחרת, נמוכה יותר) אבל התחושה היא של סם, משהו לא טבעי, כאילו אני לא מי שהייתי קודם לכן.השאלה אם להמתין ואם אני עדיין בשלב הסתגלות לתרופה או שיש צורך להחליף תרופה ובכלל..........כל מי שחווה פבוקסיל בעצמו או יודע משהו מוזמן להגיב......

אני לקחתי פבוקסיל במינון כזה ויותר גבוה, למשך תקופות ארוכות מאוד לא זכורים לי שום סיוטים סתם הרהור- האם את לא מתמקדת יותר מדיי בכדור? אוליי פשוט תניחי לו לפעול את פעולתו, ואז תראי? יכול להיות שיש בהתחלה מן תחושה של היי כזה, כי יש קונטרסט (ניגוד) גדול בין המצב הקודם לנוכחי. אבל לדעתי זה מתאזן אח"כ. בסהכ תרופה טובה מאוד, שאם כבר עברת את שלב הבחילות ו/או תופעות הלוואי האחרות, שווה להישאר עליו. לפחות לגבי הגמילה אני יכולה לומר לך שלא הייתה לי שום בעייה לרדת ממנו. מה שיש וויכוח אליו לגבי התרופות החדשות יותר. מצד שני לגבי החרדות אני נאלצתי להשלים את זה עם תרופה אחרת. נילי.

תודה במיוחד--את עונה לי תמיד ובהרבה סבלנות ופירוט ואני מעריכה ת זה מאד...אני פשוט נמצאת עכשיו בשלב שאני מקווה שהוא לאט לאט עובר .זה מין שלב כזה שהתרופה עצמה עם תופעותיה המחרידות היוותה סיבה נוספת לחרדות ומכאן ההתעסקות(חוץ מנטיי כללית שלי לעניין)אבל באמת תודה, מכל הלב.......

שירי שלום איני יועץ בתחום התרופות ומומלץ לפנות בנושא לפורומים העוסקים ברפואה. אני מציע לך לפנות לרופא המטפל בך שיוכל לתת תשובות הנוגעות לך באופן אישי לאור היכרותכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, שמתי לב שדילגת על שאלתי בעניין סחרחורות עקב מתח נפשי. מדוע?

אני שלום עניתי על שאלתך במקום המקורי בו כתבת אותה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אבל בגלל שאמרת שרק תשובה של פסיכולוג מעניינת אותך אני לא רואה סיבה להרחיב- ההפסד כולו שלך.

עדי שלום אל תקחי את הדברים באופן כל כך אישי. אני דווקא אשמח לשמוע היכן יש מרפאות כאלה. זה מידע חשוב מאוד לכולם. בברכה ד"ר אורן קפלן

ברצוני לשאול שתי שאלות: 1. מה זה PTSD? 2. מהם הסימפטומים והשלכותיה?

שלמה שלום בעברית מדובר בתסמונת דחק פוסט טראומתית או בשפה מדוברת יותר פוסט טראומה, תגובה נפשית לאירוע טראומתי. מדובר על בעיה ששייכת למשפחה של בעיות חרדה ותוכל לקרוא עליהם בשני הקישורים הרצ"ב, האחד על הבעיה והשני על שיטה חדשנית יחסית לטיפול בבעיה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' שבוע טוב ברצוני לשאול אם קנאות אופססיבית לבן זוג, שייכת למשפחת הפארנויה. והאם ישנה תרופה לתופעה?. בתודה לאונרד

לאונרד שלום הפרנויה אינה משפחה אלא תופעה שיכולה להתרחש עם או בלי קנאה. המונחים שאתה משתמש הם יותר ביטויי שפה מקובלים להתנהגות בין אנשים ולא הגדרות מקצועיות. אני מציע לפנות לייעוץ זוגי כדי לבדוק את מערכת היחסים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, יש לי אחות בת 19, ילדה מופרעת עם חברים מפוקפקים שלא מביאה הרבה נחת לבית (בלשון המעטה). יש לנו בבית תחושה שהיא אינה מבחינה בין אמת לשקר, היא משקרת החל מהדברים הפעוטים ביותר וכלה בנושאים בעלי חשיבות רבה. אנחנו, משפחתה, מאוד מבולבלים, מתקשים להאמין לדבריה, ולא יודעים את האמת אודותיה. חבריה מספרים סיפורי זוועה עליה, והיא מכחישה הכל מבלי להניד עפעף..(היא אף נכנסה לכלא הצבאי בגין שימוש בסמים קשים והצליחה לצאת משם ולהכחיש כל קשר להאשמות, לנו אגב, לא ידוע למה שיחררו אותה והאם היא "חפה מפשע"). רציתי לדעת האם יש מחלה מוכרת שבה אין יכולת הבחנה בין אמת לשקר, הייתכן שסמים מסויימים עלולים לגרום לתופעה כזו?ואם כן, מה הטיפול המומלץ? חשבנו לשכור חוקר פרטי שיבחן את אורח חייה האמיתיים, אך אנו חוששים פן הדבר יתגלה ואחותי תאבד כל אמון בנו, ונאבד אותה. אשמח מאוד לקבל ייעוץ והדרכה, כיצד לפעול עימה.

שוש שלום בד"כ מצבים כפי שאת מתארת אינם מחלה אלא נטייה אישיותית בעייתית. אני לא חושב שאתם צריכים חוקר פרטי כדי להבין את הבעיה. העובדות לא ישנו דבר. במקרים כאלה מומלץ להציב גבולות מאוד ברורים ולקחת בחשבון שלעיתים יווצר פירוד או עימות לתקופה מסויימת בעקבות הצבת גבולות אלו. עם זאת בטווח הארוך זה עשוי לעזור. השאלה העיקרית עד כמה פוגעת התנהגותה בכם ישירות. היא בחורה מבוגרת ולא תוכלו לשלוט בקורה מחוץ לבית. חשוב לראות איך הבית נשאר יציב עבורכם וגם עבורה. קשה להפנות אנשים אלו לטיפול כיוון שאינם מרגישים את הבעיה. אולי כדאי שתפנו כולכם, איתה או בלעדיה לייעוץ אצל מטפל משפחתי ותבדקו את העניין. אני מציע להשקיע בכיוון הזה את המשאבים ולא בחוקר פרטי. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם חרדה זה עניין שיכול לחלוף לבד עם הזמן, או, שמא זה מחוייב בטיפול כלשהו?

בסוג החרדה ובעוצמתה ובנסיבות שהביאו לפריצתה.

מאיה שלום אכן זה תלוי במקרה ואי אפשר להכליל. בנוסף השאלה אינה רק אם זה יעבור אלא מה המחיר והסבל הנדרש עד שזה יעבור מעצמו. במידה ומדובר בתופעה בפוגעת באיכות החיים אני לא רואה סיבה להמתין ומומלץ לפנות לייעוץ מקצועי. תוכלי לקרוא על נושא החרדה בכתבה הבאה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

האם הריון יכול להחמיר את המצב, או שאין קשר?

היצגתי שאלה שכותרתה "סחרחורות עקב מתח נפשי". אשמח לתשובת הפסיכולוג. תודה.

אני שלום עניתי על שאלתך במקום המקורי בו כתבת אותה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מהי תופעת הנרקיסיסטים ואיך היא באה לידי ביטוי

שיר, מכיוון שהתשובה לשאלה שלך מורכבת יחסית, אני אנסה לקצר... מקווה שזה יצליח. התופעה נקראת ע"ש נרקיס (מהמיתולוגיה היוונית), אשר היה מאוהב בהשתקפות של עצמו (ולא בעצמו). וזה מה שמאפיין את הנרקסיסטים. מדובר באנשים, שיש להם הרגשה שהם עליונים ומהווים את מרכז העולם; כשלמעשה העצמי האמיתי שלהם נחות, פגיע וחסר בטחון. הנרקסיסט חי כפי שהוא משתקף בעיני הסביבה, ולכן - במובן מסויים - העצמי האמיתי שלו מתבטל. אני אעתיק לך לכאן איזשהו קטע ממאמר: "מושג המפתח בהבנת הפתולוגיה הנרקסיסטית הוא גרנדיוזיות. תחושה זו של העצמי כעליון, טוב יותר, ראוי יותר ובמובנים מסיימים - חשוב יותר מאחרים היא התימה המאפיינת העולה מהתיאורים ומההתנהגויות של הנרקסיסט ומתורגמת לקבוצה של התנהגויות סימפטומטיות: יהירות, אנוכיות, קנאה, התפרצויות, דרשנות, סירוב לקבל נורמות חברתיות וגבולות, סירוב לציית לחוקים קבוצתיים, דרישה להתייחסות מיוחדת ותביעה לקבל יותר מאשר אחרים מקבלים. כאשר הנרקסיסט לא מייחס את הגרנדיוזיות לעצמו, הוא מייחסה למקורות חיצוניים מסוימים: השתייכות למשפחה הטובה ביותר, בעלות על הון גדול יותר, חיים בשכונה יוקרתית, הליכה בעקבות גורו מפורסם, חברות בקבוצה עם ערכים נעלים. המצב הנרקסיסטי מערב חלומות בהקיץ באופן מוגזם וציפייה להתייחסות מיוחדת מצד אחרים. נרקסיסט המתוסכל בהשגת דרישותיו וציפיותיו עשוי לחוות כאב גדול ולהגיב בהתאם. הוא עלול להגיב בזעם עצום שיתבטא בהתפרצות גלויה או בפנטזיות שקטות של דומיננטיות ובמזימות נקם. במקרים קלים יותר, הדפוס הנרקסיסטי מתאפיין בהסתגלות חברתית, גם אם שיטחית. רק אנשים המצויים ביחסים אינטימיים , או חברים קרובים, נעשים מודעים להתרכזות המוגזמת של האדם בעצמו ולעמדתו הגרנדיוזית בתוך קשרים אלו. לפעמים הדרשנות המוגזמת מותירה אותו ללא חברים ומובילה אותו לייחס תכונות של יהירות ואנוכיות לאחרים. מאידך, נרקסיסטים מסוימים, הם בעלי מספיק מיומנות, עושר, כשרון ואינטליגנציה על-מנת להשיג קבלה, הערכה ואפילו מילוי תאוות מהעולם שסביבם (תחשבו על פוליטיקאים מסוימים…). נרקסיסטים רבים מאוד פגיעים משום שהם תלויים בתגובה חיצונית, זקוקים באופן מוגזם להכרה, הערכה והתייחסות מסביבתם על-מנת לשמר רמה בסיסית של תחושה טובה. צורך זה, סביר להניח שלא ימולא רוב הזמן, לכן הנרקסיסט לעולם יימצא נפגע ממישהו. התוצאה הסופית היא סבל רב. למרות הגרנדיוזיות שלהם והכאב שהם גורמים בד"כ לאחרים, הם מצויים רוב הזמן במצוקה כרונית." HERA.

שיר שלום אני חושב שתשובתה המפורטת של הרה מסבירה בצורה מצויינת את מה שמכונה הפרעת אישיות נקיסיסטית. בעיקרון נרקיסיזם הוא תכונה שיש בכל אחד וחשוב מאוד שלכל אדם תהיה השתקפות עצמית חיובית. כלומר, יש בהחלט נרקיסיזם בריא (אפשר לראות זאת בקלות אצל תינוקות וילדים קטנים שמרגישים את עצמם כמרכז העולם בצורה בריאה וחיובית). עם זאת, כאשר השתקפות זו נפגעת נוצרות בעיות בדימוי העצמי וביחסים בינאישיים ואז נוצרות תופעות כפי שמתוארות בהסבריה של הרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, ביתי בת שנה ושבעה חודשים ותולשת שיער מזה חצי שנה. כמחצית ראשה כבר עם שיער מדולל מאוד. היינו אצל רופאת משפחה ששללה בעיות גופניות וכן אצל רופא ילדים שהמליץ ללכת לפסיכולוג. הבעיה שהפסיכולוגית אמרה לנו שאינה מכירה את התופעה בגיל כה צעיר.רצתה לעשות עלינו תצפיות וזה לא נראה לי רציני מספיק. אנא עיזרו- למי ניתן לפנות לקבלת עזרה מקצועית? חשוב לי לעזור לביתי ואינני יודעת כיצד. תודה מראש, תמי

תמי שלום התופעה מוכרת גם אצל תינוקות. הילדה בגיל קצת צעיר לטיפול פסיכולוגי ישיר. כדאי לעשות תצפיות אפילו בכוחות עצמכם כדי לראות מתי היא נוטה לתלוש את השיער. מדובר על תופעה שקשורה פעמים רבות למצבי חרדה ואח"כ לסוג של הרגל כפייתי. אני לא מכיר מטפלים שנותנים ייעוץ בגיל כה צעיר, אולי כדאי לפנות למכון להתפתחות הילד ולהתייעץ עימם. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב! התלישה הינה בעיקר לפני השינה או כשהיא עצבנית. היא אכן התחילה במעבר לפעוטון חדש ולאור נסיעתי לחו"ל. מאז עבר זמן רב ואיננו יודעים כיצד להוציא אותה מן ההרגל. הרגלנו אותה לדובי, אני נותנת לה פרחי באך אבל היא עדיין תולשת ביד איתה היא מוצצת ומשחקת עם השיערות (לא אוהבת אותן בפה). האם יש לך רעיון? תודה מראש, תמי

שלום, אני בטיפול מזה זמן, וכעת , אנו בשלב, שאני מרגישה טוב, ויכולה להמשיך הלאה. משמע, להפרד מהטיפול. מה שהחלטנו, זה לעשות את הפרידה בהדרגה, עברנו לפעם בשבועיים, ואחר לפעם בשלושה שבועות.. אבל, אני מרגישה פתאום, שזה כבר לא זה, שאין את האינטימיות שהיתה כשזה היה פעם בשבוע, וזה נכון שאני יכולה לעמוד על הרגליים, וכו, אבל מה עושים עם הפחד והקושי שמשהו/מישהי שהיתה כל כך משמעותית (=נתנה משמעות מאוד מיוחדת לחיי), פתאום מרוחקת,(פיזית/נפשית, וגם בפגישה עצמה, כשאין את הנזקקות העצומה מצידי, אין את החום והקירבה שהיה) איך ממלאים את הריק הזה, האם זה אומר שכשיוצאים מטיפול, נפרדים ממשהו שהיה כל כך חזק ומשמעותי לנו? מפחיד, לא?! ופתאום, במקום שתהיה תחושת הקלה של אחרי פגישה, נותרים רק עם "המון זמן עד הפעם הבאה.."

הילית, כשאני חושבת על סיום טיפול ועל הפרידה המשתמעת מהסיום, הרי שזה שיעור חשוב מאוד בפני עצמו - כל החיים אנחנו נפרדים מאנשים שחשובים לנו (מכל מיני סיבות). הפרידה מהמטפלת שלך מהווה, בשבילך, מעין "תרגיל" לחיים האמיתיים - אני יודעת שהפרידה אמיתית וכן כל התחושות שמתלוות אליה - אבל לכן היא הדרגתית, כדי לא לחתוך את הקשר בלי שתהיה האפשרות לדבר על מה זה עושה לך. תנסי לחשוב על זה כעל נכה שמשתחרר מקביים; מפחיד בלעדיהם, כי הם היוו בשבילו תמיכה משמעותית, מצד שני - שוב הוא מקבל את החופש שלו ואת היכולת ללכת לבד, בלי להיות תלוי בשום דבר. אני משערת, שהמטפלת לא תעלם כשתסיימו את הטיפול לחלוטין, ואם בעתיד שוב תצטרכי תמיכה היא תהיה שם. HERA.

הילית שלום בחרתם לעשות פרידה הדרגתית כדי לתת לך הזדמנות לבחון את משמעות הטיפול והפרידה. אך טבעי הוא שתרגישי כל מיני דברים אחרת הייתם בוודאי נפרדים בחטף מבלי התהליך הזה. זה בדיוק הזמן לעבד את הפרידה ולהבין מה קרה בטיפול והאם את באמת בשלה לפרידה כפי שאת חשה. מצד שני, יתכן שתרגישי שאופן הפרידה כולל הקצב והמינון צריך להיות שונה ממה שהחלטתם בהתחלה וזה לגיטימי לחלוטין לדבר על זה ולחשוב על מה מתאים ביותר למצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום במשך השבועיים האחרונים אני סובלת מסחרחורות, תחושה של חוסר יציבות וטשטוש. בעשרת הימים הראשונים סבלתי ממצב זה במשך רוב שעות היום, כשרק לעיתים חשתי הקלה. בימים האחרונים ניכרת הקלה משמעותית, והסחרחורות מופיעות בשעות הבוקר (בזמן העבודה) בעוצמה חלשה. רופא משפחה הפנה אותי לרופא אף אוזן גרון, אשר טען שלדעתו מדובר בתופעה הנובעת ממתח נפשי (תוצאות בדיקות דם שעשיתי תקינות). כאשר ניסיתי לשחזר באיזה מתח הייתי לאחרונה, עלה בדעתי שאולי הדבר נובע מחזרתי לעבודה אינטנסיבית לאחר שנת שבתון. ברצוני לשאול- האם תופעה זו מוכרת? האם הגיוני שהסימפטומים נובעים ממתח נפשי על רקע חזרה לעבודה? כמה זמן עלולה תופעה כזו להימשך? מהו הטיפול המתאים? (אני בשנות השלושים, נשואה ואם לילדים. חיי המשפחה טובים). תודה!

איזה בדיקות עשה לך רופא אא"ג? להגיד לחולה שהבעיה נפשית מבלי לבצע את כל הבדיקות הנדרשות לא אחראית וגובל ברשלנות רפואית. את צריכה להגיע דחוף לבדיקה אצל נוירולוג. הנוירולוג יכול לשלול בעיה פיזיולוגית אחרי סדרה ארוכה של בדיקות מקיפות. סחרחורת יכולה להיות סימפטום להרבה דברים, חלקם קשים, ולכן זה לא דבר שעוברים עליו לסדר היום אם הוא ממושך.

ערב טוב, לשאלתך-האם מתח נפשי יכול לגרום לסחרחורות התשובה היא חיובית אבל יש לשלול תחליה כל בעייה פיזיולוגית. מניסיוני,סבלתי מסחרחורות תקופה ארוכה עד שהבנתי שזה בעצם מהמתח שאני שרויה בו.אצלי זה פרץ לאחר טראומת לידה ואני נאלצתי להיעזר בתרופות. מקווה שזה לא המקרה. שיהיה לך ערב טוב שגב

שלום סחרחורות יכולות לאפיין התקפי חרדה ואת מוזמנת לקרוא על הנושא בכתבה הבאה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm יש אפשרות לטפל בחרדה הן ע"י מפגש עם פסיכולוג והן באמצעות טיפול תרופתי. עם זאת, אני חושב שקצת מוקדם מדי לאבחון כל כך נחרץ. את צריכה לעבור בדיקה יסודית אצל נוירולוג, אורטופד וכן אצל מומחה אף אוזן גרון שכן מרכז שיווי המשקל נמצא באוזן. במידה ואינך רגועה מהתשובה שקיבלת אצל הרופא אצלו ביקרת כדאי לפנות למומחה אחר, אם יש לך ביטוח משלים של קופ"ח אולי כדאי לפנות אפילו באופן פרטי למומחה בנושא. רק לאחר שנשללו התופעות הפיזיולוגיות יש מקום לטפל בעניין באספקט הנפשי. התשובה יכולה להינתן תוך ימים ספורים ולא כדאי להמתין שכן במידה וכן מדובר בבעיה על רקע מתח נפשי מדובר בתהליך טיפולי שדורש זמן. בברכה ד"ר אורן קפלן

שבת שלום דר' אורן רציתי להעזר בך בנסיון להבין את הפרעת הכפייתיות. בתי סובלת ממנה (בת-24), וגם אני בצעירותי , וגם בתי השניה (20). שאלתי, לא ברורה לי התופעה של חזרה על מעשים ופעולות. אני מבין שזאת תופעה שנלוות לדיכאון או שזאת הפרעה בפני עצמה או תופעה משנית שבאה לחסות על בעיות אחרות? . שאלתי השניה, איך להתייחס לתופעה/הפרעה הזאת. להמשיך בה עד שתחלוף מאליה או להלחם בה ובכוח לנסות להפסיק אותה?. בשלב זה בחרתי להתעלם מהתופעה של בתי, ולא לומר לה שהבחנתי בכך, וזאת שאלה נוספת האם להתעלם או להציע עזרה ( שכנראה תתקל בסרוב) שיכולה לדעתי רק להחמיר את התופעה. בתודה לאונרד

שלום יש פורום מיוחד בתפוז לנושא הזה. בכל מקרה זוהי מצוקה לא נעימה וכדאי לחשוב איך לעזור. נילי.

נילי שבוע טוב תודה בעד התשובה. נכנסתי לפורום של כפייתיות בתפוז. ביינתיים אני מנסה ללמוד את הנושא. לצערי זה פורום שאין לו יעוץ מרופא ולכן עדיין אין לי תשובה אם יש תרופות לבעיה. ממבט ראשון אני מבין שזאת בעיה בפני עצמה ולא תופעה נילוות לבעיה ראשית (לצערי). מודה לך, לאונרד

לאונרד שלום בתך זקוקה לטיפול ועשויה דווקא להודות לך על שאתה שם לב אליה ומכוון אותה. סביר להניח שהיא במצוקה ממה שקורה לה ועצם הדיבור איתה לא אמור להחמיר את הבעיה. ניתן לטפל בבעיה הן בשיטות פסיכולוגיות והן בטיפול תרופתי, רצוי לשלב בין שניהם. ככל שהבעיה רחבה יותר כך הטיפול ממושך יותר. תוכל לקרוא על הבעיה והטיפול בשני הקישורים הבאים: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm http://www.hadassah.org.il/hebrew/PUB/obses/1.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובל מהתקפי חרדה, ואני גם בנאדם צעיר בן 18. רציתי לדעת מה השכיחות של התופעה בחברה?, בגלל שאני מרגיש מוזר עם ההתקפי החרדה שלי ומרגיש כמו בנאדם משוגע. שרק לי יש ת'בעיות אללו.

מישהו, צרת רבים חצי נחמה? אתה לא היחיד שסובל מחרדות. למעשה, זו אחת ההפרעות השכיחות, בעיקר עכשיו, כשהמצב הבטחוני והכלכלי ירוד. אתה לא! משוגע. אבל מכיוון שהחרדות וההשלכות שלהן מטרידות אותך, כדאי שתפנה לטיפול. באופן מפתיע, ובניגוד למה שאנשים חושבים, רוב האנשים שפונים לטיפול אינם משוגעים, אלא אנשים רגילים, שיש להם בעיה (או בעיות) שמפריעה לתפקוד השוטף או ש"סתם" מטרידה. HERA.

מישהו שלום זו אחת התופעות הנפשיות הנפוצות ביותר בקרב אוכלוסיה בריאה. תוכל לקרוא יותר בכתבה הבאה: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

הבעיה שלי.... היא שיש לי בעיות של חשיבה אובססיבית, גם לגבי המראה שלי, המשקל שלי ובין היתר פחד מכך שאנשים ישמעו את הבטן שלי מקרקרת.... אני מקדישה "לנושא הבטן" 24 שעות ביממה וזה הגיעה למצב שזה מגביל אותי באירועים חברתיים ואפילו סתם כשאני צריכה להיות לבד עם אנשים ( במיוחד אם זה חדר שקט ). אני מטופלת כבר שבועיים בפרוזק ואני יודעת שההשפעה תחול רק לאחר חודש ומי יודע אולי אצטרך מינון אחר. העניין הוא שיש לי פסיכולוגית שהייתי אצלה כבר פעמיים ואני נורא רוצה להמשיך באופן סדיר, היא מודעת לבעייה שלי. אבל עכשיו אני כל כך מפחדת ללכת אליה (שוב עקב פחדים לגבי הבטן שלי שמא תשמיע קולות...) אני במין מעגל סגור ולא מסוגלת לעשות את הצעד לעבר הפסיכולוגית כדי לצאת ממעגל הקסמים הזה. בבקשה עזרו לי.... אני לא מחפשת עזרה לבעיית החרדות שלי אלא עזרה לגבי ההליכה לפסיכולוגית. תודה.

הי. סבלתי בדיוק מאותה תופעה. ואני מניחה שזה מתבטא בעוד דברים. שאולי לא את כולם את מפרטת. אני יכולה לעודד אותך שבסוף זה עובר, או לפחות מתמתן. אומנם זה לוקח המון זמן... זה עניין של תהליך ארוך מאוד, אבל בסוף זה יסתדר. אני מאמינה גם שהתרופה תעזור. אני.

שלום אנונימית, אני מקווה שהטיפול יעזור לך. אני חושב שמאד כדאי לך לשתף את הפסיכולוגית שלך בדברים שכתבת כאן, ובמיוחד בכך שאת מפחדת שהיא תשמע "קולות" מהבטן שלך. יכול להיות שאת ביקורתית כלפי עצמך הרבה יותר מאשר האנשים שסביבך - שאולי לא שומעים בכלל דבר, או שמתייחסים לזה בתור תופעה אנושית נורמלית. ובהקשר לטיפול עצמו - את משלמת לפסיכולוגית כסף, בדיוק בשביל שתוכלי לספר לה את הדברים האלה, בידיעה שהיא שומרת על הפרטיות שלך, ולא תשפוט אותך לחיוב או לשלילה, אלא פשוט תקשיב ותנסה לעזור. לדעתי התגובה שלה עוד תפתיע אותך לטובה ;-) בהצלחה, - אלמוני

אבל היא כתבה שהיא כבר סיפרה לה.

אנונימית שלום את נמצאת בתהליך טיפולי פסיכולוגי ותרופתי ולכן את בכיוון הנכון להתמודד עם הבעיה. את היחידה שיכולה להוציא את עצמך מהמעגל הסגור. הפחד ללכת לפסיכולוגית מובן אבל את חייבת להכריח את עצמך לבטוח בה וללכת אליה. שתפי אותה כל הזמן במחשבותיך. זה מצויין שיהיה מקום אחד בעולם שבו תוכלי לדבר בצורה חופשית מבלי להרגיש כל הזמן מבוכה. ככל שתדברי יותר, כך יהיה לך קל יותר. אל תשכחי שיתכן שיש בתוכך גם חלק לא מודע שמנסה לחבל בטיפול, כמו גם בדברים טובים אחרים שיש לך. אל תתני לחלק הזה להשתלט עליך. תנהגי בו בתקיפות ולמרות קיומו והמשיכי ללכת אל הפסיכולוגית. בברכה ד"ר אורן קפלן

אם רק הייתי יכולה לישון. ולישון. להיכנס למיטה, להתעטף בשמיכה. להיפרד מהאור. להיכנס לחושך הגדול. ולישון. אם רק הייתי יכולה לא להתעורר אל הבוקר הגדול. אל היום הארוך. הכבד מנשוא. אם רק הייתי יכולה לא ללכת לעבודה, ללימודים, לבנק, לדואר, להורים, לבריתות, לחברים,לקופ"ח, למכולת, לירקן, למס הכנסה, לצבא, אם רק הייתי יכולה להפסיק לגהץ, לכבס, לשטוף, להשקות, להחליף מתנה,להחליף מסיכה, לשלם חשבונות, לקבל קנסות, לקבל מתנות, לחפש עבודה, לחפש את המזכירה, לחפש את הדו"ח, להמציא את הקבלה, להגיע בזמן, לא לבזבז זמן לא לקלל, לא לזלול, לא להיכשל, לא לבגוד, לא להישבר, לצאת, לבלות, לשמוח כי חייבים, להנות, לשאוף, להשיג, לעמוד בציפיות, להחמיא, לבקר, להקשיב, לבקר, לטעון, לחדש. אם רק הייתי יכולה לא לעשות דבר. ולהפסיק לקבל צעקות, לקבל אכזבות, לקבל כאב ראש, לקבל בחילות ואולי להתחיל לקבל ש ק ט אם רק הייתי יכולה לקבל שקט, אחד ארוך. אם רק הייתי יכולה לעשות דבר אחד טוב - ללכת לישון ורק לא להתעורר עוד.

אני כ"כ מרגישה כמוך... רק שאצלי זה באמת קורה וקרה בפועל.... לעיתים אני מוצאת שהדרך הכי טובה להתנתק מהמציאות ולא כמטאפורה (או דו משמעית) כמו שרשמת, היא באמת ללכת לשון.. לעיתים אני מרגישה גם שאני לא רוצה לקום, כי לקום פרושו להתמודד עם העולם שיכול להיות כ"כ קשה,לצערי מצבים כאלה כבר הכניסו אותי לדכאון יותר עמוק. אז אין ממש מנוס.. גם אני רוצה לפעמים "לחתוך", לגמור עם הכל, ואז זה עובר איכשהו.. יש לפעמים כ"כ הרבה לחצים שהנפש לא מסוגלת להתמודד איתם, דברים שנראים ברורים מאליהם לשאר האנשים, קשים לאנשים כמונו, וזה קשה עוד יותר, כי את אמורה להתמודד איתם ומרגישה שאין לך מספיק כוחות.. את מוזמנת לדבר איתי אם בא לך :) לידיה

ללידיה ולישנה הי בתור מי שישנה כל החיים..... גם האופציה הזאת לא משהו.

ישנה, כתבת המון פעמים "אם"... ואצלי התעוררה השאלה "אז?" אז מה היה קורה אם היית יכולה לישון ולישון? אם היית יכולה לא לעשות את כל אותם דברים שציינת? ואם היית מקבלת שקט, אז מה? אני מתנצלת אם לא לתגובה כזו ציפית, ואת לא חייבת להגיב, אבל אחרי כ"כ הרבה "אם" חסר ה"אז". מה דעתך? HERA.

היי לכולם נשאלתי שאלה ע"י הרה, סברתי שהתשובה ברורה מאליה. אם היה לי שקט משמע היה לי טוב. כמו בשינה הרגילה שבה טוב לי כל כך. אם הייתי ישנה לתמיד- היה רק טוב. שלא כמו ברעש הגדול ...

ישנה שלום את מספרת על כמיהה עצומה לשקט נפשי והשינה מיצגת כנראה עבורך את המקום השקט שמנתק אותך מהמציאות החיצונית והפנימית הכואבת. אבל מטבע הדברים השינה מסתיימת ולעיתים מתעוררים ממנה במצוקה לא פחותה מזו שהיתה בערב שלפני. השאלה אילו דרכים אחרות עומדות בפניך כדי להתמודד עם המצוקה. אינני יודע אם את נמצאת במסגרת של טיפול אבל במידה ולא אני ממליץ לך לפנות בהקדם לטיפול פסיכולוגי ודרכו ליצור תהליך שיחזיר את האור לחיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אחותי ומשפחתה הגיעו לארץ אחרי 4 שנות שרות בחו"ל ומתגוררים בישוב כפרי. יש לה שני ילדים. הבת הבכורה היא בת 10 ובן בגיל 4.5. בחו"ל למדו הילדים בבי"ס אמריקאי, היו מקובלים בחברה ומאושרים וחיו כמו בתוך חממה. ההתיעצות שלי כרגע היא בעיקר לגבי הילדה. מדובר בילדה מקסימה, נבונה, רגישה מאד וטובת לב (אולי יותר מדי...) אבל חסרת בטחון עצמי. כל רצונה הוא רק למצוא חן בעיני הסובבים אותה (אולי יותר מדי...). כמעט מיד עם תחילת הלימודים, התחילה אחת הבנות "החזקות" בכתה להתנכל ולהציק לה, להעליב אותה ולדחות אותה מהחברה. בעקבות ההסתה שלה הצטרפו גם הבנות האחרות למסע ההשפלה והילדה נמצחאת במצוקה איומה. ככל שהיא מנסה למצוא חן ו"להתחנף..."! חלק גדול מהבנות יותר ויותר דוחות אותה ומתנכלות לה (אם כי לא ממש כולן...). אולי כי היא שונה, אולי כי היא דוברת אנגלית חופשית והן מקנאות בה??? מה אפשר לייעץ לילדה, על מנת שלא תיפגע ואיך לייעץ לה להתנהג? לבי נשבר מלראות את סבלה, אנא עיזרו לי.

יעלי, לדעתי אולי לדבר עם המורה ולהסביר לה את חומרת המצב. אפשר גם להציע לילדה בתור התחלה, להתחבר עם ילדה או ילד אחר/ת שהוא/היא לא מקובל/ת. עדי

חשבנו גם על זה ואחותי כבר דיברה כמה פעמים עם המורה, המורה אמנם מתערבת ומטפלת בדברים מסוימים אבל זה לא עוזר ליחס כלפי הילדה מצד הבנות ה"רעות"... למעשה גם אני חשבתי להציע לה, שתתחבר עם ילדה או ילדות שנמצאות לאו דוקא בראש הטבלה... השאלה היא אם גם הן לא נתונות להשפעת הבנות "המנהיגות"...

תודה לעדי על התשובה ההגיונית, אבל אני בכל אופן הייתי רוצה לקבל עצה ממישהו מומחה, פסיכולוג או מישהוא שמתמצא בנושאי חינוך והתנהגות ילדים... השאלה היא איך בדיוק לדבר עם הילדה, לחזק אותה ולהסביר לה מה לעשות כדי שלא תיפגע עוד יותר ?

לצערי התמונה הזו כואבת מאד. אני לא אומנם לא פסיכולוג או עו"ס, אבל ... לצערי אין כמו ניסיון, אישי וכואב . אני הייתי בעבר באופיציה ובמקום בו הילדה שהאת מתארת, נמצאת. הצעתי , היא פשוטה מאד, לפנות ליועצת בי"ס ולשאול אותה מה עושים, לצערי , כלמוד ניסיון , הייועצת תנפנף אתכם לכל הרוחות ... ותסביר לכם כמה דברים על זה שככה זה בגיל הזה, אבל אני חושב ומרגיש שאם לא תטפלו בזה כעת, ייגרם נזק לטווח הארוך, במיוחד עם הגיעה לגיל ההתבגרות. כיום, אני בודד (בגילאי העשרים המוקדמות) וזה בגלל איחור בטיפול וכשכבר קיבלתי טיפול הוא היה ללא ידוד המשפחה. חשוב קודם לקבל אותה במשפחה ולהסביר לה שמותר לה לבכות, לכעוס ולהפגין רגשות. וגם לשקול קבלת טיפול פסיכולוגי ע"י מטפל המומחה בטיפולך בילדים ומתבגרים\ ולפנות לאחד שמטפל באופן פרטני וקבוצתי ביחד, כך שקרובת משפחתך תוכל להתנסות בחברה. חרם היא חוויה מאד לא נעימה, שלצערי הרב , הצוות הפדגוגי חושב שכמו שבא, כך חולף, "כי בסה"כ מדובר בילדים". ויועצות בי"ס מעדיפות לא לטפל כל עוד הן יכולות לצאת הבייתה מבלי לעבוד. כדאי לערב אישיות חינוכית מחוץ לבי"ס , פסיכולוג חינוכי בשירות הפסיכולוגי החינוכי שממפעיל משרד החינוך, שיאבחן את הילדה וימליץ המלצות פדגוגיות שיישומו בכיתה. דר' גידי מפורום פסיכותרפיה הינו גם פסיכולוג המתמחה בתהליכים חינוכיים בכיתה, שווה לשאול גם אותו. חשוב לחזק אתבטחונה שלהילדה ע"י חיזוק תכונותיה החיוביות ולהביאה להכרה בהן. חשוב לגשת לטיפול במצהירות האפשרית כדי שהצלקות יהיו כבדות מנשוא וקשות "לריפוי" ולילדה יהיו קשיים ופערים חברתיים הנובעים מהתנסות חברתית שלילית. בהצלחה, אבי

יעלי שלום אני מסכים עם ההמלצות לערב את המערכת בנושא ואני לא חושב שצריך להסתפק במורה. כדאי להתחיל עם יועצת ביה"ס ולבקש התערבות שלהם בתהליכים החברתיים בכיתה. מצב כזה דורש עמידה איתנה מול הכיתה ולהסביר לתלמידים את משמעות מעשיהם. במקרים רבים כאשר זה נעשה בצורה חכמה זה עוזר באופן מיידי. במידה והעניין לא עוזר אפשר גם להתייעץ עם פסיכולוג/ית ביה"ס אליו ניתן לפנות באופן ישיר דרך השירות הפסיכולוגי של העיריה או המועצה. לגבי הילדה עצמה, חשוב לעודד אותה. אין ספק שהקליטה אינה קלה במיוחד אם קיבלה מתקפה שכזו. ילדים יכולים לעיתים להתאגד נגד ה"אחר" שהגיע מבחוץ. במידה ואתם מרגישים שהיא במצוקה כדאי אולי להפנות אותה לשיחות עם פסיכולוג/ית ילדים שיוכל לתת לה עצות ותמיכה כיצד להתמודד, כמו גם לפנות בעצמו לביה"ס ולהנחות את הצוות המקצועי כיצד להתמודד עם הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה על עצותיך. אני אעביר לאחותי את עצותיך ומאד מקווה שהיא אכן תפנה ליועצת ביה"ס ובמידת הצורך לפסיכולוג החינוכי של ביה"ס על-מנת שלא ייגרם לילדה נזק לטווח הארוך שלא ניתן יהיה לתקנו. יעלי

אני אישית רואה בעצירות בעיה פסיכולוגית, נראה לי שהעצירות נגרמת בגלל מתח נפשי מתמשך. כדאי לעבור לעיסוק שדורש את כל תשומת הלב שלך, כמו כניסה לכתיבה במחשב וזה גורם באופן מפתיע להשתחררות

יעל שבת שלום מנסיוני עצירות נגרמת במקרים מסויימים מתרופות מסויימות ( כמו אלטרול וכדומה). וברוב המקרים אפשר להתגבר על כך אומנם בצורה פסיכולוגית במקום לחשוב על כך פשוט למצוא תחליף במחשבה כגון ,תשבץ, עיתון וכו' ואז הראש עסוק בחשיבה אחרת. והרבה סבלנות בלי לחץ לא למהר. סליחה על ההקשר אבל דומה הדבר ליחסי-מין שלא פעם האשה לא מסוגלת להגיע לאורגזמה משום חשיבה על כך. בתקווה שעזרתי, לאונרד

יעל, עצירות יכולה להיגרם כתוצאה מבעיה במעיים, מתזונה לא נכונה ועוד גורמים פיזיולוגיים. האם כל כאב ראש הינו פסיכולוגי? רק שלילה של בעיה בריאותית יכולה להצביע על מקור נפשי. HERA.

יעל אכן יש תופעות של עצירות על רקע נפשי. זה לא סותר טיפול פיזיולוגי בבעיה ולאחר בירור רפואי ניתן להיעזר גם בפסיכולוג בעל מומחיות בתחום הבעיות הפסיכוסומטיות. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה דיי גדולה שאני סובל ממנה כבר דיי הרבה זמן,שאני נמצא במקום ציבורי [לבד!] בלי חברים טובים ,למשל באוטבוס או בעבודה ואני נמצא בקרבת אנשים זרים אני ,מתחיל להילחץ,להזיע מין הסתם ולא להראות טבעי.....זה דיי מפריע לי ומאוד טרדני,למה זה!!???

קובי שלום סביר להניח שאתה סובל מסוג של חרדה שמכונה אגורפוביה. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ויתכן שתזדקק גם לתרופות נוגדות חרדה. תוכל לקרוא יותר בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

היי האם ישנו חומר כתוב על אגרופוביה/פחד מהמון ומקומות פתוחים ,באינטרנט (רצוי בעברית) ובקצרה על דרכי התמודדות...... תודה מראש

אלמוני שלום תוכל לקרוא את הסקירה שלי על בעיות חרדה בקישור http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm ישנם מספר אתרים בתחום החרדה, למשל http://www.panicdisorder.up.co.il בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לך......

לד"ר קפלן שלום, רציתי לשאול האם היית ממליץ, בעיקרון, לתת לילד בן 10 רטלין בגלל הפרעות קשב וריכוז? הילד היה עד לא מזמן בטיפול פסיכולוגי וכיום הוא מסרב להמשיך ללכת לפסיכולוגית. הפסיכולוגית, לאור אי שיתוף הפעולה מצד הילד, המליצה לאם לבדוק את הילד אצל נויורלוג, והלה, ללא בדיקה יסודית ומקיפה המליץ מיד על מתן רטלין. בנוסף לדעתך האישית בנושא, האם תוכל להפנות אותי לותספר מקצועית בעניין. בתודה מראש, עופרה

בתפוז קיים פורום מיוחד לנושא.

עופרה שלום בעיקרון איני יועץ בנושא תרופות. נושא הריטלין שנוי במחלוקת. אין לי התנגדות עקרונית נגד שימוש בריטלין כאשר הדבר נחוץ. כדאי לדבר עם פסיכיאטר המומחה בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

ריקי, אני מצרפת לך קישור, שאינו עוסק באופן ישיר בנושא המחקר הגנטי האחרון, אלא בדברים מעט שונים. המאמר ארוך יחסית, אבל מעניין (לדעתי):http://www1.snunit.k12.il/heb_journals/galileo/001003.html

אני מתמודדת עם בעיה שנמשכת די הרבה זמן כל לילה כשאני נכנסת למיטה יש לי פחד שמא אני לא ארדם .... נראה לי די ברור שבגלל הפחד אני לא נרדמת או שנרדמת ומתעוררת כל הזמן אני לוקחת כדורי שינה אבל אמורה להפסיק איתם בקרוב........... אני נמצאת בטיפול פסיכותראפי זה זמן מה ומאמינה בו אבל זה לא ממש עוזר כרגע לפתרון הבעיה לא יודעת מה לעשות עם זה אתה חושב שטיפול תרופתי זה הפתרון?????????

שלום אכן את במעגל סגור. אם את חוששת לא להרדם זו סוגסטיה שלילית שגורמת לך אכן לא להרדם. השימוש בתרופות גרוע מאוד ורק מחמיר את הבעיה לטווח הארוך. הטיפול הפסיכולוגי עשוי לעזור להתמודד עם הדברים שגורמים בבסיס לאי שקט. בינתיים יתכן שאת צריכה ללמד את עצמך שיטות להרפיה עצמית כדי להירדם יותר טוב. ניתן לרכוש קלטת עם ספר שמלמד טכניקות. תוכלי גם להתייעץ בנושא עם הפסיכולוגית שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדעתי ומנסיון - כן.

ד"ר שלום אנו הורים לילד הלוקה בתסמונת אספרגר שאלתינו היא בנוגע להפרעות האובססיביות הנלוות לתסמונת. החמורה ביותר היה ההפרעה בכתיבה, חזרה על כתיבת אותיות שוב ושוב מחיקה ושוב כתיבה חזקה ומודגשת(עד שלפעמים הדף נקרע). בננו בן 11 לומד בכיתה ו בכיתה רגילה,תלמיד מצויין ללא שום בעיות בלימודים נבון וחריף ביותר. הקושי שלו בכתיבה גורם לו תסכול רב המתבטא בהתפרצויות זעם הגורמים להחמרה בבידודו החברתי(ממנו הוא סובל ממילא). בעקשנות רבה ביותר הוא לא מוכן לעבור לכתיבת עבודות במחשב(רוצה להיות ככל הילדים) אפילו הפיתוי שיקבל מחשב נישא עדיין לא כל כך משכנע אותו. עד היום נוסה טיפול ב:פרוזק,סרוקסט שגרם לו להתפרצויות זעם קשות. ולאחר מכן טיפול במרוניל שגרם לו חוסר ריכוז מוחלט והפרעות שינה. האם יש אלטרנטיבה?? למיטב ידיעתינו מדובר רק בשתי משפחות של תרופות לטיפול בבעיות מסוג זה!? האם יש אלטרנטיבה לא בצורה של טיפול תרופתי להפרעות מהסוג הנ"ל? בתודה מראש הורים מודאגים מאד

יש בתפוז פורום מיוחד לבעיות הללו, אולי תוכלו להיעזר. נילי.

להורים שלום אינני מייעץ בתחום התרופות. אני מציע לפנות לפסיכיאטר ילדים מומחה ולברר את האפשרויות העומדות בפניכם. יש אפשרות גם לשלב טיפול פסיכולוגי או טיפולים שונים אחרים שעשויים לעזור לילד ללמוד לשלוט יותר טוב בזעם. לדוגמא, באמצעות טיפול בבעלי חיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

בעלי ואני נוסעים עוד שבועייםלחו"ל ל10 ימים לנו שתי בנות בנות ארבע ושנה והן נשארות אצל שתי הגיסות ויפגשו בינהן בסוף השבוע. הילדה בת הארבע כבר יודעת למרות התלותיות הגבוהה שלה בי היא לא עושה בעיות, כרגע, ולילדה בת השנה לא ניתן להסביר רציתי לדעת איך ילדה בת שנה יכולה לקבל את הנסיעה הזאת יש לציין כי היא ילדה מקסימה, וטובה שאין לה בעיה עם אנשים אחרים וזרים.. תודה.

לפני כמה ימים היתה שאלה כזאת אצל הפסיכולוגית ורדה רזיאל ז'קונט. והיא הסבירה שאין בעיה לינסוע לחו"ל כל עוד הילדות נשארות עם אנשים שהן מכירות, התפקוד היומי הינו תפקוד רגיל, שתיהם הולכות לגן ולפעוטון וכשהן חוזרות הגיסות ידעו כיצד להעסיק אותן. לילדים קטנים אין הארכה של זמן ולכן ניתן להגיד להם מחר, או מחרתיים (שההורים חוזרים), ולהראות להן קלטות וידאו של ההורים ולנסות להעסיק אותן כמה שיותר. לא אמורה להיות שום בעיה עם העניין. תהנו לכם ואני לא חושבת שיש מה לדאוג אם הן בידיים בטוחות.

מאיה שלום קשה להסביר לילדה בת שנה את הנסיעה. הדעות חלוקות לגבי מידת השפעת נסיעה בגיל כזה. עקרונית כפי שרונית כותבת אם היא נשארת עם אנשים שהיא מכירה היטב ההתמודדות תהיה יותר קלה. בגיל הזה החוויות הנפשיות אינם מודעות והדבר החשוב ביותר שתרגיש יציבות. בעקרון נסיעה של 10 ימים סבירה בתנאים שאת מתארת. נסו לתכנן שעם חזרתכם תוכלו להיות איתה יותר זמן כדי להחזיר את החיים למסלול הרגיל. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נשואה מס' חודשים ומכירה את בן זוגי כחמש שנים. לא שמדובר בבעל שכל היום מתעסק בנשים אחרות אבל אני חשה קנאה כאשר ידוע לי שהוא נמצא בחברת נשים אחרות. מידת האמון שלי בו היתה גבוהה עד כדי נאיביות, עד אשר גיליתי יום אחד שהוא משוטט באתרים פורנוגרפיים, דבר שמאד פגע בי. אציין שמאז ומעולם הייתי קנאית אבל בעקבות המקרה איבדתי את התמימות / האמון. אני מודעת לעובדה שהקנאה אינה תורמת למערכת היחסים, נהפוכו, היא יוצרת מריבות ואוירה לא נעימה. פעמים רבות אני משתדלת להדחיק זאת ולהתעלם ממצב מסוים אך אני חשה שאין זה בשליטתי, הדבר מכרסם בתוכי ולכן בסופו של דבר מתפרץ. מערכת היחסים בסה"כ טובה - אנחנו מאד אוהבים ותומכים אחד בשני, ואני זוכה ליחס יפה מצידו, אולם עצם המחשבה שהוא נמצא עם מישהי אחרת מטריפה אותי. ברור לי שחלק ניכר מהבעיה הוא אצלי ואני אשמח לדעת על דרכים לפתרון. משיחות עם חברות קרובות עולה שהתחושה משותפת וקיימת אצל כולן. עולות לי כמה תהיות: ממה זה נובע - האם איבדנו את האמון בגברים ? האם הדבר נובע מהשפעה של מה שאנחנו רואות ושומעות מסביבנו? (בגידות, פורנו, גרושים), האם זה בסדר שגברים נשענים על האימרה ש"ככה זה אצל גברים, גבר לעולם יסתכל על נשים אחרות וימשך אליהן"? החשש הוא גם מפני נשים שכן אנו מודעות לכך שיש לא מעט נשים שמפתות ומתגרות בגברים על אף שהם נמצאים בקשר. אני יודעת ששאלתי המון שאלות אך הנושא מאד מטריד אותי (ואת חברותיי). תודה מראש, סיגל

סיגל שלום אני לא חושב שאפשר להכליל את הנושא לכל המצבים. יש כאן את החלק שלך את החלק שלו, ובוודאי גם את המאפיינים הייחודיים של הזוגיות שלכם. אין הכרח שהקנאה עליה את מדברת עם חברותיך זהה אצל כולכן. הדרך הנכונה להתמודד עם הדבר היא לפתח מודעות אישית למקורות הקנאה. חשוב לברר היכן את דואגת על משהו שלא קשור למציאות והיכן את מזהה משהו שמפריע לך, לא בהכרח בגידה, אבל אולי משהו שקשור למערכת היחסים שלכם. ניתן גם לעבוד על העניין בדיאלוג זוגי, בין אם בשיחות בינכם או בטיפול זוגי. חשוב להבין שקנאה היא ביטוי לחרדה וזו יכולה לנבוע ממגוון דברים ומשילוב של כמה מרכיבים. כמו טיפול בכל חרדה צריך לטפל הן בגורמים הפנימיים והן ביציבות החיצונית, ולהיעזר לצורך כך באנשים הקרובים לך, ובמיוחד בבן זוגך. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבעיה שלי היא כזאת: לפני כשנה בעלי הכיר בחורה לעבודה מאוד חביבה ונחמדה יש לבעלי הרבה ידידות וידידים לעבודה שמתקשרים אליו לפלאפון, ולבית. לפני כחודשיים הוא עזב את עבודתו במטרה למצוא עבודה טובה יותר עם משכורת "מכובדת"יותר. בעלי נישאר בקשר טוב והדוק עם אותה בחורה, הם מדברים בטלפון כמעט יום יום. אני ובעלי נשואים כשנה וחצי ואנחנו זוג כבר 8 שנים, שנינו בני 28. כאשר בעלי מוטרד מדבר מה אני שואלת אותו ומנסה להוציא ממנו על מה שמפריע לו, הוא מתעצבן ממני שאני חושבת במקומו ומרגישה את תחושותיו. אבל מה ששמתי לב שעם אותה בחורה הוא מתייעץ והוא מאוד נהנה לדבר איתה. הוא אומר שהיא כמאין צד שלישי שמייעץ לו כי הוא כבר יודע מה אני אגיד לו. הדבר הזה מאוד מפריע לי, למרות שאני יודעת שהוא לא בוגד בי ולא שוכב איתה, מאחר והוא מיידע אותי לאן הוא הולך ומה הוא עושה. היה לי ויכוח רציני איתו בנושא כי לי זה לא היה נראה נורמלי שהוא בקשר טלפוני יום יומי איתה, הוא גם רצה להזמין אותה אלינו הביתה ואני לא הסכמתי שהיא תגיעה לבדה (אני מעדיפה שאם היא מגיעה שתגיעה עם החבר'ה שלנו או חבר'ה מהעבודה). אני עכשיו גם נימצאת בהריון בחודש השלישי ואני ממש לא מקשרת את הקינאה בהיריון. בעלי הסביר לי והבהיר לי שאין ביניהם כלום, ושזה בסה"כ קשר ידידותי. אני מפחדת שהקשר הזה יהפוך למעבר לידידותי, ואולי יביא גם לפרידה בינינו, מאחר והוא נורא נהנה לדבר איתה ולהתייעץ איתה בכל דבר, הוא משתף אותה בהכל. האם הקינאה היא מיותרת? האם אני צריכה כן לחשוד ולשים עין למעשיו? אודה לך על תשובתך.

רחלי שלום נושא של ידידים וידידות של בני זוג קשור פעמים רבות לנורמות תרבותיות ואישיות של הזוג. נשמע שאצלכם אין התנגדות עקרונית לעניין אבל שבמקרה הנוכחי החושים שלך מובילים אותך לתחושה לא טובה בעניין. אינני יודע אם זו קנאת שוא או לא, אלו אינם דברים שאפשר לומר עליהם משהו חד משמעי. מה שחשוב שזה מפריע לך והשאלה מה לעשות עם זה. אם תדרשי ממנו לנתק את הקשר הוא עלול להרגיש תסכול ושאת לא בוטחת בו. להישאר עם תחושות החשש זה גם לא מומלץ. הפתרון הוא לנסות ולהיות פתוחה וכנה. לומר שאת מקנאה, גם אם אין לך סיבה של ממש, ושהוא צריך להתחשב בזה באופי הקשר שהוא יוצר עם אותה בחורה. אולי אפשר כך לנסות להעביר לפחות חלק מהאחריות אליו בכך שינסה להתחשב ולנתב את הקשר איתה לפסים שלא יהיו בוטים מדי עבורך. אני מקווה שתצליחו למצוא את שיווי המשקל האופטימלי במצב שנוצר בברכה ד"ר אורן קפלן

העניין הוא שכן הייתי פתוחה וגלויה איתו, והסברתי לו שזה לא לעניין ההתנהגות שלו והוא ממש הגן עליה והתעצבן עלי. הוא לא דיבר איתי במשך 4 ימים בגלל העניין הזה, ולא הבנתי איך הידידה הזאת גורמת לו להיות כל כך רע אלי, וכל כך אכפת לו מימנה שהוא לא רצה לדבר איתי מס' ימים. בכל אופן תודה על תשובתך.

דוקטור שלום וערב-טוב ההיסטוריה שלי בקצרה: אני בן 50, נמצא בדכאון מ-1990 עקב מותו ממחלה קשה של אבי. מאז נמצא בטיפול תרופתי ומיוצב בדרך כלל אם תנודות קלות וסבירות בהתאם לקורה בסביבתי. כמו כן התגרשתי באותה שנה מאשתי(+2 בנות)כמובן נדבך נוסף. למרבית המזל (או לא)נוצר קשר ביני לבין האחות שטיפלה באבי. וברבות הימים התחתנו וגרנו ביחד עד עצם היום הזה. למרבית הצער אשתי (עולה חדשה מפולין) למרות שהתחייבה לא להביא את בנותיה, הביאה אחת מהן, וכאן התחילו הצרות, שעליהן הדלג כאן. המצב הנתון לכרגע: אשתי בגדה בי במשך כשנתיים אם רופא שעבדה איתו, לאחר מעקב וכאשר הייתי,בטוח עזבתי את חדריינו המשותפים וכרגע אני גר בחדר נפרד. ההתלבטות: כל גבר אחר שבריא בנפשו היה עוזב אותה בלי להסס. האפשרויות שעומדות לרשותי: לקום וללכת( יש לנו הסכם ממון כך שאין כל נזק) מתוך אי ידיעה איך הנפש שלי תגיב? או לוותר ולחזור אליה?. כמובן שלדעתי האגו הגברי שלי נפגע ואני לא יודע אם בכלל אני מסוגל לחזור אליה. לעזוב אותה( ויש לי במאגר מספיק תחליפים שטובות לא פחות ממנה ואפילו עולות עליה בהרבה) ולקחת סיכון שמא השנוי יביא לקריסת המערכת הנפשית שלי. השמח לקבל תשובה (כמובן בלתי מחייבת) ולו חלקית משום חוסר הנתונים שבידך. בתודה מראש לאונרד

לאונרד תיארת סיפור חיים ארוך ומורכב במספר משפטים ואני מתאר לעצמי שיש עוד הרבה דברים נוספים. אני לא חושב שעומדת על הפרק החלטה פשוטה ולכן אני נזהר מלהמליץ לך על מעשים לכאן או לכאן. אני חושב שאתה זקוק לייעוץ הן מאנשים קרובים שאתה סומך עליהם והן מגורם מקצועי שיוכל הן לעזור לך לקבל החלטה והן ללוות אותך אח"כ בדרך שתבחר. חששך העיקרי הוא להתדרדר מבחינה נפשית וכדי להעריך את המצב נדרשת מעורבות של פסיכולוג או גורם טיפולי אחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

דוקטור בוקר טוב תודה עבור התשובה. למעשה עשיתי כבר את ההתייעצויות בקרב הקרובים לי, וקשה לקחת החלטה. הרבה תודות עבור התשובה. לאונרד

חבר שלי עו"ד והוא עובד כבר כשנתיים כשכיר במשרד פרטי. המשכורת ההתחלתית שלו היתה 5,000 ש"ח נטו, וכך היא גם כיום. הבעיה, כבר למעלה מחצי שנה הוא לא מקבל משכורת. מידי כשלושה חודשים הוא מקבל שכר עבור חודש אחד, והבוס שלו אומר לו כל פעם שעוד יום-יומיים יקבל את השאר, אבל זה אף פעם לא קורה. חבר שלי שונא את העבודה שלו, והוא אפילו חולה בימים אלה, אבל הוא ממשיך להגיע כל יום לעבודה מ- 9:00 בבוקר עד 20:00 בערב, ולא מחסיר אפילו יום אחד, וגם לא נכנס לבוס שלו ומבקש את הכסף שמגיע לו על פי דין וצדק, כפי שהבוס "הנחמד" שלו יודע היטב. חבר שלי עומד להיות בעלי עוד כחמישה חודשים, אבל קשה לי להשלים עם הפרייראיות שלו. אני מסוגלת להסתדר עם העובדה שאני מרוויחה יותר ממנו, וייתכן שכך זה יהיה כל החיים, אך אינני מסוגלת להשלים עם הפאסיביות שלו ואוזלת היד שלו. ניסיתי להתערב ולאמר לו שהוא יכול להתפטר ושיהיה בסדר, שנסתדר.... אחר כך, ניסיתי לאמץ גישה של לא רואה-לא שומעת-לא יודעת.... ניסיתי לאמר וניסיתי לשתוק.... אבל כלום לא הולך... הבוס החוצפן שלו אפילו לא חשב להביא לו מקדמה לחגים (שלא לדבר על מתנת חג), אני מרגישה שבעלי לעתיד הוא יוצלח, וכמה שאני אוהבת אותו, אני חוששת מחיים משותפים ביחד...מה נעשה שנרצה להביא ילדים ובעלי היקר ימשיך לעבוד ללא שכר??? מה לעשות??? בבקשה, תעזרו לי!!

אנגל שלום אני מתאר לעצמי שלהתנהגותו יש הסבר יותר מאשר פסיביות או "פרייריות אישיותית". סביר להניח שהוא חושש מהעימות מסיבות כלשהן, יתכן שחלקן קשורות למעמדו ועתידו המקצועי וחלקן אולי לנטיותיו האישיות והאישיותיות. הייתי מציע לא להישאר עם הבעיה הפרקטית אלא לנסות לנתח ולהבין אותה ברמה הכללית יותר. זה גם יוכל לתת לך תשובה ורוגע לגבי העתיד המשותף. כדאי שתשתפי אותו בחששותיך ותדגישי שאין מדובר בכסף אלא במה שהעימות הזה מייצג. אולי הדיון הזה יעלה נושאים חשובים שעצם הדיבור עליהם יעזור לך לפתור את הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

צדקת, לחבר שלי יש פחד עצום מעימותים. הוא לא מסוגל להתמודד עם כישלון והוא מפחד שיתפסו אותו כלוזר. ארוסי בא מבית מצרי והוא גדל וחונך לרצות את הוריו. עזיבת העבודה היא מבחינתו הודאה בכישלון ונראה לי שהאנשים שהוא הכי פוחד להתמודד איתם אלה הוריו, ולכן ניסיתי גם לפנות אל אמו וגם היא אמרה לו שיעזוב. לא עזר. נראה לי שהפחד שלו להתייצב מול הבוס שלו ולהתעמת איתו על השכר, נובע אולי מחוסר הביטחון העצמי שלו, והמחשבות שלו שאולי לא מגיע לו כלל שישלמו לו שכר, כי הוא אינו עובד טוב. ניסיתי לדבר איתו גם על זה.....חיזקתי אותו ותמכתי בו, אך גם זה ללא הואיל. תבין, מערכת היחסים שלנו מאד פתוחה, יש בה עליות ומורדות, אך תמיד אומרים מה שמרגישים. במקרה הזה, אני זו שאומרת, והוא כל הזמן מענען עם הראש, מבטיח שיעזוב, ונשאר... נראה לי שכרגע, לא נותרו לי עוד מילים או טקטיקות, האם יש משהו נוסף שאני יכולה לנסות? תודה מראש

בני בן השנתיים,ילד חברותי ושמח,נמצא במעון יום מזה שנה שניה. בשבוע האחרון הוא החל לבכות ללא הפסק במהלך כל השעות במעון ולא מוכן לאכול. הילד "נדבק" למטפלת אחת שלא יכולה לעבוד בגללו והיא מבקשת שנטפל בדחיפות בנושא. רופא המשפחה ממליץ לפנות לפסיכולוג. כיצד ניתן לעזור לבני?

היי, יכול להיות שהיה שינוי בגן או בבית? שווה לבדוק. בכל מקרה, אפשר לשאול בתחנה לשירותים חברתיים באיזור שלכם. עדי

לילך שלום קודם כל צריך סבלנות. אם התופעה התרחשה במשך שבוע בלבד לא כדאי להסיק כל כך מהר מסקנות לגבי העניין. נסו לבדוק מה מציק לו ואם יש הסבר להתנהגותו. אם יש אפשרות אולי אחד מכם יוכל ללוות אותו למעון ליותר זמן. הפניה לפסיכולוג נראית לי מוקדמת מידי בשלב הזה. בכל מקרה, במידה ותחליטו לפנות בסופו של דבר מדובר על תהליך שבו אתם תקבלו ייעוץ כהורים מה לעשות, אין שום טעם לקחת את הילד עצמו לטיפול בגילו הנוכחי. אני מודה שתגובתה של המטפלת קצת מטרידה אותי. אני מצפה ממעון שידע להתמודד עם בעיה כזו במשך שבוע בקצת יותר סבלנות ואם יש בעיה לערב את ההורים בצורה בונה עם תוכנית עבודה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן יש לי חברה שחשבתי שהיא "חברת נפש" שלי. אנחנו מכירות מעל 10 שנים, עברנו הרבה מאוד דברים ביחד. מאז שחברתי הכירה את בן זוגה (היום-בעלה), דברים קצת השתנו- דבר טבעי לחלוטין. אני ירדתי מדרגה, ועברתי להיות ממקום ראשון,בשבילה, למקום שני. למרות זאת, חשבתי והאמנתי שהיא עדיין חברתי הטובה ביותר. כשהתחלתי ללכת לטיפול, הרגשתי צורך לשתף מישהו, ובחרתי בה. בקשתי ממנה שלא תספר על כך לאף אחד, שכן אני עדיין לא מוכנה "לפרסם את זה". היא הבטיחה ונשבעה שממנה אף אחד לא ידע. ככל שחלף הזמן, כשדיברתי עם בעלה, התחלתי להרגיש מוזר. מדברים שהוא אמר לי, הרגשתי כאילו הוא יודע... כשאזרתי מספיק אומץ, שאלתי את חברתי אם היא סיפרה משהו לבעלה, ואז היא התוודתה. היא אמרה שהיא לא יכולה להמשיך לשקר לי.. והיא סיפרה לו הכל. אני לא אמרתי לה כלום, אבל האמת היא שמאוד נפגעתי ממנה. אני מבינה שהוא בעלה, אבל אני חושבת שיש דברים שהיא לא צריכה לשתף אותו בהם - כמו הידיעה שהחברה שלה הולכת לטיפול... באותו הרגע, הבנתי שהיא מספרת לו הכל- כל מה שסיפרתי לה, בכל מה ששיתפתי אותה, היא סיפרה לו. מאז המקרה אני כבר לא מספרת לה דברים אישיים. אני מרגישה שדווקא בזמן שהייתי צריכה אותה הכי הרבה, היא אכזבה אותי. אני מרגישה שאיבדתי חברה. האם אני מגזימה במה שאני מרגישה? האם זה טבעי שמישהי תספר הכל לבעלה- אני מתכוונת לדברים אישיים שחברה שלה מספרת לה? האם זה היה נורא מצידי לבקש ממנה שהדברים ישארו רק בינינו?

שרון, אני חושבת שאת צריכה להגיד לה מה את מרגישה. עדי

שרון שלום אני מתאר לעצמי שחברתך היתה בקונפליקט נאמנות. מצד אחד רצתה בוודאי לשמור על סודך אבל מצד שני אולי היה לה קשה לא לשתף את בעלה. המצב שהשתנה לאחר שהיא הכירה בן זוג השפיע בוודאי על מערכת היחסים שביניכן, אבל נשמע שבשורה התחתונה עדיין זה קשר אמיץ וחשוב לשתיכן. אני לא חושב שכדאי לשפוט אותה על המצב שאולי הפך לבלתי אפשרי עבורה. את יכולה להעריך אותה על כנותה שבסופו של דבר סיפרה לך את האמת. כדאי שתדברי איתה ותשתפי אותה בכך שנפגעת. עם זאת, לאור מה שאת מספרת לא נשמע שכדאי לאבד את החברות הזאת ואני מתאר לעצמי שבטווח הארוך תוכלו לשקם את היחסים והאמון. שווה לפחות לנסות. בברכה ד"ר אורן קפלן

ביתי בת 10 ,לא רוצה ללמוד,לא מכינה שעורים,מתחצפת כל הזמן,כל מה שמבקשים ממנה תמיד זה לא,וכל הזמן משחקת איתי משחקי כוחות.לא יודעת מה לעשות...

בתור ילדה שעשתה את זה להורים שלה: א. תעבירי את האחריות על השיעורים אליה, ותגידי גם למורים בבית הספר שמהיום הלימודים הם בתחום אחריותה הבלעדית. כשהיא תצטרך לתת הסברים למורה במקום לאימא, זה כבר יהיה פי 8 לא נעים, ואם היא תנסה להתחצף למורה, היא גם תלמד שאת מה שעושים בבית, לא עושים בחוץ. ב. אם את רוצה להעניש אותה: תמנעי ממנה דברים שהיא אוהבת! מניסיון, עוזר! עדי

שושנית, הבעיות שאת מתארת החלו לאחרונה, או שקיימות כבר הרבה זמן? בקשר לענייני לימודים אני מסכימה עם עדי - תעדכני את בי"ס שיש לך בעיות עם בתך, ויכול להיות שיש להם כלים כדי להתמודד עם הבעיות הללו. HERA.

שושנית שלום נשמע שאת לבד בעניין. אין עוד אנשים מעורבים? בעלך למשל? זה לא דבר שאת צריכה להיות בו לבדך. יתכן שאת צריכה קצת הכוונה מקצועית כיצד להתמודד איתה אחרת. אולי כדאי לפנות לפסיכולוג/ית ביה"ס בה לומדת הילדה ולבקש שיחה. תוכלי לקבל קצת טיפים מה לעשות, או לפחות הכוונה לאיזה כיוונים אפשר ללכת עם המציאות שנוצרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי, אני מתעניינת ב"תופעת הקנאה" - תהיתי ממה נובעת? האם זה משהו מולד? האם היא טובה (אני לא חושבת), כיצד ניתן להפחית את עוצמתה או להיפתר מעצם קיומה? אודה לתשובה סיגל

סיגל, מבחינה פסיכולוגית הקנאה נחשבת לסוג של חרדה. נהוג לעשות הפרדה בין jealousy (קנאה כללית) לבין envy (צרות עין). הראשונה נובעת מחוסר תחושת בטחון בקבלת חיבה מצד אדם אהוב, ובד"כ מופנית כלפי צד שלישי. השניה מתייחסת לרכוש; "הדשא של השכן ירוק יותר". ההבדל הוא, למעשה, במושא הקנאה; אדם או חפץ. קנאה יכולה להיות טובה, משום שכל זמן שהיא לא הופכת לאובססיה, היא יכולה לדרבן את האדם ולדחוף אותו להישגים. כמובן שיש גם קנאה שלילית, שמתבטאת גם בפשעי רכוש. הקנאה נרכשת ולא מולדת. אח-אפשר להיפטר ממנה, אבל אפשר להלחיש את עוצמתה ולהכניס אותה לפרופורציות הנכונות, וזאת בעזרתו של איש מקצוןע. HERA.

סיגל שלום הודעתך קצרה ולא ברור לי לגמרי האם זו התעניינות תיאורטית או שנוגעת במשהו שמטריד אותך. לקנאה מקורות רבים ולא ניתן לסווג אותה כל כך בכלליות. אולי תספרי יותר במה מדובר או מה מעניין אותך בדיוק ואשמח לענות תשובה שרלוונטית לנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

אסביר את כוונתי: אני נשואה מס' חודשים ומכירה את בן זוגי כחמש שנים. לא שמדובר בבעל שכל היום מתעסק בנשים אחרות אבל אני חשה קנאה כאשר ידוע לי שהוא נמצא בחברת נשים אחרות. מידת האמון שלי בו היתה גבוהה עד כדי נאיביות, עד אשר גיליתי יום אחד שהוא משוטט באתרים פורנוגרפיים, דבר שמאד פגע בי. אציין שמאז ומעולם הייתי קנאית אבל בעקבות המקרה איבדתי את התמימות / האמון. אני מודעת לעובדה שהקנאה אינה תורמת למערכת היחסים, נהפוכו, היא יוצרת מריבות ואוירה לא נעימה. פעמים רבות אני משתדלת להדחיק זאת ולהתעלם ממצב מסוים אך אני חשה שאין זה בשליטתי, הדבר מכרסם בתוכי ולכן בסופו של דבר מתפרץ. מערכת היחסים בסה"כ טובה - אנחנו מאד אוהבים ותומכים אחד בשני, ואני זוכה ליחס יפה מצידו, אולם עצם המחשבה שהוא נמצא עם מישהי אחרת מטריפה אותי. ברור לי שחלק ניכר מהבעיה הוא אצלי ואני אשמח לדעת על דרכים לפתרון. משיחות עם ברות קרובות עולה שהתחושה משותפת וקיימת אצל כולן. עולות לי כמה תהיות: ממה זה נובע - האם איבדנו את האמון בגברים ? האם הדבר נובע מהשפעה של מה שאנחנו רואות ושומעות מסביבנו? (בגידות, פורנו, גרושים), האם זה בסדר שגברים נשענים על האימרה ש"ככה זה אצל גברים, גבר לעולם יסתכל על נשים אחרות וימשך אליהן"? החשש הוא גם מפני נשים שכן אנו מודעות לכך שיש לא מעט נשים שמפתות ומתגרות בגברים על אף שהם נמצאים בקשר. אני יודעת ששאלתי המון שאלות אך הנושא מאד מטריד אותי (ואת חברותיי). תודה מראש, סיגל

האם עצירות נובעת מבעיה פסיכולוגית. אני סובלת מגיל ינקות ולא מתפטרת מיזה אודה אם תוכל לעזור לי

גליה, יכול להיות מצב של "עצירות פסיכולוגית". האם עברת בדיקות רפואיות ששללו בעיה רפואית? אם כן, אז כנראה שהמקור הוא נפשי, וכדאי לפנות לפסיכולוג. HERA.

גליה שלום יתכן שתוכלי להיעזר בהיפנוזה, בין אם המקור פסיכולוגי ובין אם לא. לא מקובל כיום לראות בעיות מסוג זה כרק פסיכולוגיות או רק רפואיות. יש שילוב בין גוף לנפש וברור שאפשר להיעזר בטיפול פסיכולוגי לנושאים פיזיולוגיים. היפנוזה בשימוש ברפואה היא כלי בטוח ויעיל. יש גם רופאי גסטרו שמתמחים בהיפנוזה והייתי מנסה אולי להתחיל משם. תוכלי לבדוק באתר האגודה הישראלית להיפנוזה http://www.hypno.co.il/members_list.asp בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום כבר קראתי פה על טענות לגבי טיפולים פסיכולוגיים עד כמה הם יקרים, לא מועילים וכ... אני יכולה לומר דבר אחד מניסיוני. טופלתי, הייתי שם, הקצב של הטיפול הוא איטי מתוקף היותו כלי עמוק ורציני. בדר"כ לרוב הבעיות אי אפשר לטפל בפגישות בודדות, אלא במפגשים ארוכים על פני חודשים ושנים. אז למה לעזאזאל המחירים השערורייתיים הללו? בקופות החולים אין עם מי לדבר, התורים ארוכים, החסינות הרפואית מוטלת בספק, יש מבחר מאוד מצומצם של מטפלים שבדר"F מטפלים שם כי הם לא מספיק מוכשרים להחזיק מרפאות פרטיות וכ... למה למען השם, בתחום כל כך רגיש אין עם מי לדבר? והסכומים בשמיים. מילא תידרשו , מאתיים, מאתיים וקצת, שזה גם יוצא מינימום לחודש בן 800 לאלף ש"ח למפגש של פעם בשבוע לפחות משעה בדר"כ. אבל למה 300 פלוס? 400? חמש מאות? ומה על אנשים שמגיעים לטיפולים ארוכים וכעבור שנה אין להם כסף, הרי המצב הכלכלי משתנה, לפעמים גם לא יודעים שטיפול אמור להימשך הרבה זמן כשניכנסים אליו. להמ אין הנחות כלשהן? למה הפסיכולגים שאמנורים לדעת מקרוב את מצבו הנפשי והפיננסי של המטופל לא מגלים הבנה לכך שלפעמים מטופלים מלווים כספים ע"מ לממן טיפול? או מפסיקים טיפול כי אין כסף. לילה טוב קרן

קרן שלום גם אני חושב שאת צודקת לחלוטין, אבל אני לא מסכים לגבי הכתובת שבחרת. אני חושב שאי אפשר להטיל את האשמה בנושא על הפסיכולוגים באשר הם. בכל תחום השירות הפרטי יקר יותר מהשירות הציבורי ואנשים יכולים לבחור לאן לפנות. אדם שעשה מסלול הכשרה ארוך ומייגע מצפה לקבל תגמול הוגן על עבודתו ואינני רואה בעיה במערכת התעריפים בשוק הפרטי. זה שהמדינה הזניחה את תחום בריאות הנפש ולמעשה הפכה את השירות הציבורי לכמעט ריק מתוכן זו לא אשמת הפסיכולוגים. אגב זה מצב די חדש. עד לפני כ 4 שנים היה אפשר לקבל טיפול פסיכולוגי יחסית בקלות בשירות הציבורי ומאז כניסת חוק הבריאות לתוקף המצב נעשה בלתי נסבל. אישית אני מנסה לקדם כעת יוזמה של הקמת קבוצה של כמה פסיכולוגים שיפנו כל אחד כמה שעות לטיפול מוזל לסטודנטים ואנשים שאינם יכולים למממן טיפול פרטי. אני מתאר לעצמי שפתרונות כאלה יוכלו לעזור לקבוצה מצומצמת של אנשים אבל זה בוודאי לא יפתור את הבעיה ברמה המערכתית. כאן נדרשת מחאה ויוזמה של יותר אנשים כדי שהשירות הציבורי יתחיל לספק פתרונות אמיתיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום שוב שאני אבין, זה שהממשלה לא דואגת לספק טיפולים ציבוריים בתנאים סבירים זו בעיה והיא לא בעיה של הפסיכולוגים הפרטיים, אבל עובדה שכרגע זו הבעיה. כמו שיש עוני, אז נכון שהעמותות שעוזרות לחלק עוני עלניים הם לא הפיתרון האולטמטיבי, אבל העובדה שאנשים פרטיים לקחו על עצמם ועל כספם או זמנם או גם זה וגם זה, לעזור לעניים נבעה מכך שהמציאות שנוצרה הצדיקה זאת. השאלה מתי זה ייגע בפסיכולוגים הפרטיים, מתי גם הם יבינו שהמציאות הנוכחית זועקת לעזרה? ודבר שני, היוזמה שהעלית ברוכה מאוד בנוגע לשירותים של פסיכולוגים פרטיים במחיר מוזל לכאלה שאינם יכולים לממן טיפול במחיר מלא כולל סטודנטים. אבל למה צריך להתארגן מספר של פסיכולוגים? אי אפשר פשוט לקבל אנשים במחיר מוזל? מה צריך איזשהי עמותה מיוחדת? רק מה שזה יכול ליצור זו בעיה בהגדרת הקריטריון לאנשים כאלה... לילה טוב קרן

יש לי שיעור שאני לומדת במסגרת לימודי במנהל עסקים שבו יש אפשרות לבצע משחק תפקידים. אני מאוד אוהבת את השיעור הזה, אני משתתפת בו המון, תמיד יש לי מה להגיד ואני אפילו מתנדבת למשחק תפקידים עצמו, אבל הבעיה שלי היא אחרת... כאשר אני צריכה להכין מצגת מראש ולהופיע מול כולם נוצר מצב שבו אני מאבדת את המילים ולא זוכרת מה רציתי להגיד. אני די מסתמכת על הנייר שלי ולא מסוגלת לדבר. למעשה, הקול שלי כל כך רועד שזה ממש בולט. השאלה היא למה נובע ההבדלים בין שני המצבים ואיך אני יכולה להתפתר מהפחד הזה... כמו כן, חשוב לציין שיש לי בלק אאוט במבחנים במשך הדקות הראשונות בעיקר... אודה מראש על מתן עצות יעילות איך להתגבר על הדברים הנ"ל... אורלי

אורלי שלום מה שאת מתארת שייך למשפחה של חרדות ביצוע כמו חרדת בחינות וחרדת קהל. מדובר פעמים רבות בבעיה ממוקדת שניתן לטפל בה באמצעות טיפול פסיכולוגי התנהגותי קוגניטיבי ואפשר גם להיעזר בהיפנוזה. לעיתים הבעיה באה לביטוי בחרדת ביצוע אבל ברקע יש דברים אחרים שמפריעים והנפש מזרימה אותם לנתיבים מסויימים, כמו לבחינות ולעמידה מול קהל. אם הנושא מספיק משמעותי עבורך כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. בד"כ במסגרות אקדמאיות אפשר להיעזר בשירות פסיכולוגי מטעם המוסד, בררי בדיקן הסטודנטים. בברכה ד"ר אורן קפלן

נראה לי שאכן אבדוק את הנושא...

שלום יש לי לפעמים תחושה של לחץ בחזה ואני יודעת שזה נובע מלחץ נפשי אבל אין לי מושג מה הסיבה אני בת 24 אני לומדת ועובדת ורוב הזמן עסוקה אך ברגע שיש לי קצת זמן לעצמי אני שוקעת במחשבות ופתאום מרגישה לחצים זה אומנם לא כל יום אך לפחות אחת לחודש למה זה קורה ואיך אפשר לפתור זאת אני גם חייבת לציין שאני בריאה בדרכ כלל אודה על התשובה מזל

מזל שלום יתכן שאת חווה התקף חרדה. תוכלי לקרוא את המאמר הבא ולבדוק את הסימנים http://www.psychologia.co.il/anxiety30.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בעבר סבלתי מעאובססיות ממש חמורות שהשתלטו לי על חיי רוב הזמן זה היה בתקופה בה הייתי בדיכאון קשה! עכשו אני עברתי את הדיכאון והורידו לי את הכדורים האובססיות נגמרו לי כמעט מלבד מ,ס קטן, בכל זאת זה מציק לי מה אפשר לעשות ללא נטילת תרופות וכעט אני מודעת לזה שזה לא "טקס" אלה זה מן הרגל,מה עלי לעשות? אני מפחדת שעם זה עובר זה יערוב לי תמיד בצד ויפיל אותי שוב? איזה אפשרות ללא תרופות ישנן כדי להפתר מהסבל הזה?

שלום אני לא יודע אם העזרה שאת צריכה דחופה, כי בכל זאת את מתארת שיפור משמעותי במצבך. עם זאת, אני חושב שכדאי שיהיה לך ליווי ומעקב מקצועי, הן של פסיכיאטר והן של פסיכולוג בתקופת המעבר שאת כרגע חווה ממצב בו את מטופלת וסובלת מאוד למצב בו איכות חייך תלך ותשתפר. אין סיבה לחשוב שאם את מפסיקה את הטיפול התרופתי את חייבת לעשות הכל לבד. פני לטיפול לפחות בחודשים הקרובים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 44 ומזה כעשרים שנה שאני תולשת את גבותיי ואת ריסיי. בתחילה זה היה מעט מאוד ועכשיו נוצר מצב שאין לי גבות בכלל. לפני כשנה עברתי טיפול בשיחות עם פסיכולוגית במקום מגוריי, והיא הפנתה אותי לפסיכאטר שנתן לי טיפול בסרוקט שעזר לי מאוד מבחינת הרגעות נפשית, אך גרם לנזקים אחרים כמו, חוסר ברצון לקיום יחסי מין, שינה מרובה, והדבר החשוב ביותר לא עזר לי בתלישת גבותיי. כרגע, אני במצב של חוסר רצון לפגוש באנשים כמו: ארועים משפחתיים, סיום קורסים של ילדיי בצבא ובבית ספר. נראה לי שהם מתביישים בי. אני לא מסוגלת לממן טיפול פסיכולוגי פרטי, ולכן נעזרתי בפסיכולוגית של העריה שיכול להיות שלא הייתה מי יודע מה. אני צריכה עזרה אנא עיזרו לי.

שושי שלום זו אכן בעיה עקשנית ולכן לא מפתיע אותי לשמוע שכבר 20 שנה אין שינוי. הכיוון של שילוב טיפול תרופתי עם טיפול פסיכולוגי עשוי להתאים. ניתן להשתמש גם בהיפנוזה. בעיקרון את זקוקה לטיפול פסיכולוגי בגישה התנהגותית קוגניטיבית כדי להיפתר מהסימפטום. אם את גרה באזור המרכז נסי את המרפאה לטיפול התנהגותי קוגניטיבי ברמת חן השייכת לקופת החולים הכללית. אם זה לא מתאים התקשרי לצוות בריאות הנפש בקופת החולים אליה את שייכת ובררי מי נותן שם סוג כזה של טיפולים. את צריכה הרבה סבלנות ונכונות להשקיע מוטיבציה רבה בפתרון, אבל הוא אפשרי. תוכלי לקרוא עוד על התופעה בקישור http://www.geocities.com/naamaled/index.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

האמת היא שמרוב שאני חיה עם הבעיה הזו מאז שאני זוכרת את עצמי, מעולם לא ממש דיברתי על זה כעל בעיה. אני אשתדל לא להאריך מדי, ולספר את הסיפור שלי בקצרה. אני מקווה שזה המקום הנכון, חרשתי את הרשת ולא מצאתי פורום שמתמחה בהפרעות בשינה לצערי. מאז שאני זוכרת את עצמי, היו לי קשיים בשינה. כילדה - מעולם לא הסכמתי לישון בגן בשעות הצהריים, וכשגדלתי אהבתי לישון בצהריים, ומצד שני, הייתי נרדמת הכי מאוחר בלילה, אחרי ההורים, ובכל הזדמנות חברתית (מסיבות שינה, מחנות של תנועת הנוער וכו'), מה שהיה יוצר תמיד בעיה ביום של אחרי - קשיים חמורים בהתעוררות וטשטוש מוחלט עד הצהריים. כבוגרת, אני חיה את חיי בצורה מתישה להפליא. אני מתקשה מאוד להירדם בלילה, לא עזרו מלטונין, מדיטציות או עבודה עצמית. גם כשהייתי בהודו, בשיא השקט הפשי שלי - תמיד היה לי קשה להירדם. אני יכולה להגיע למצבים שבהם אני לא מצליחה לישון בלילה, ישנה שעתיים, (מתפקדת איום ונורא), גוררת את כל היום בתקווה לזחול בחזרה מתחת לשמיכה, אבל הפלא ופלא - בלילה אני פתאום מתעוררת ולא עוזר כלום, אני נתקפת עירנות יתר, מין סוג של היפר. וככה אני חיה רוב הזמן בתחושה של "מתה מעייפות". אני חייבת לציין שגם כשאני מאוד מאוד מאוד עייפה, יש בי איזה דחף להתיש את עצמי עוד יותר, לראות עוד משהו בטלוויזיה, לקרוא עוד פרק בספר, עד שאני לא יכולה יותר על הגוף. חשוב להגיד שאני לא מאלה שיכולים לישון 4 שעות בלילה ולתפקד מעולה. ההיפך, אני איומה לעצמי ולסביבה, ובעבודה מתפקדת בצורה רובוטית להפליא. למען האמת הצרופה - בתקופות מתוחות יותר של שינויים בחיים שלי, התופעה מחמירה, אבל באופן טבעי אפשר להגיד ש-70% מהזמן שלי אני מותשת. אפשר להגיד שכל מתח הכי קטן שאני חווה מתבטא מיד בחוסר שינה, בשעון הפוך, נדודי שינה שהורסים את חיי. אני שונאת את ההרגשה הזו, ורוצה להיפטר ממנה. סליחה שהארכתי בדברים אבל אני מנסה לגבש את התמונה הכי מדויקת (ועגומה!) למצבי. לכל התייחסות אודה! (אה, אני בת 27, משקלי ממוצע). חשוב לציין שבעבר טיפלתי בעצמי במלטונין (5 מ"ג מדי ערב) כשחייתי בארה"ב, שם ניתן להשיג את התרופה ללא מרשם רופא, אך לשווא. מה עושים?

שלום קודם כל עושים בדיקה רצינית במעבדת שינה. באזור המרכז תוכלי לפנות למעבדה של ירון דגן בבי"ח תל השומר, בצפון יש את המעבדה בטכניון. אני מציע שתפני שם קודם כל לייעוץ, אפילו באופן פרטי, זה לא עולה הרבה, ואם יוחלט להזמין אותך לישון לילה במעבדה אפשר אולי יהיה לערב את קופת החולים במימון הבדיקה. אחרי שתבררי את העניין בצורה רצינית ותשללי הפרעת שינה פורמלית אפשר יהיה לבחון את האספקטים הפסיכולוגיים של השינה ולטפל בעניין בהתאם. לילה טוב ד"ר אורן קפלן

תודה על ההתייחסות, ולילה טוב :-)

בני הינו ילד בריא בן 16. הולך לחוגים, בעל חברים רבים וקשרים חברתיים טובים. בעיה אחת לי איתו. הוא מסרב לשבת ללמוד. הוא לא ילד מבריק במיוחד אך גם כלל לא טיפש. לדעתי הוא פשוט עצלן. אני רבה איתו רבות על הנושא והדבר גורם לי תסכול רב. אני בוכה בלילות ולא יודעת איך להסביר לו שהדבר קריטי לעתידו. ניסיתי לדבר איתו בטוב, ניסיתי אימוים.עונשים אך ללא הועיל. מה לעשות ? אני מיואשת !

קטי, יש לי אחות בגיל של בנך, וגם אצלה הלימודים לא נמצאים במקום הראשון. זה מן גיל כזה של מרד, של העדפות שנראות שגויות. מריבות לא יובילו לשום דבר - לא תשיגי בזה כלום מלבד תסכול משותף לו ולך. תנסי לערב את בי"ס בעניין, שהם ישבו לו על הראש. אגב, בינינו - זה לא ממש קריטי לעתיד. אפשר להשלים בגרויות אחרי (או תוך כדי) השירות הצבאי, ובד"כ משיגים גם ציונים טובים יותר. מה לעשות שבגיל 16 יש דברים "יותר חשובים"? מנקודת הראות שלך, כאדם בוגר, הלימודים חשובים מאוד. מבחינתו הם סתם טירחה. HERA.

אני אמא לילד בן 14.5 וגם לי יש את אותה בעיה. אני לא מנסה לדכדך אותך, אבל, לדעתי, ילדים אלו חכמים מידי עבור המורים, למורים אין את הכלים המתאימים לטפל בילדים אלו, ולכן הם נחשבים לילדים בעייתים, ומוציאים אותם מהכיתה, וזה מין גלגל כזה, ואז לילדים אין את המוטיבציה למהשיך ללמוד. לפי דעתי שום עונש לא יכול לעזור , אלא, להזיק. כי הרי גם בכיתה מענישים אותו בצורות שונות. חבל מאוד שאין משרד החינוך נותן את דעתו לילדים כאלו שהופכים עם הזמן לבעייתים מבחינת בית ספר.

שושי, את הצגת מצב שבו הילדים מוצעים מהכיתה, כלומר, כמישהי שהוצעה בעבר מהכיתה אני יכולה להגיד לך שהתחושה שקיבלתי היתה שהמורה לא אוהבת אותי... ברגע שזה קרה, זה מנע ממני לרצות להשקיע. קראתי ספר שהדגים איך אפשר לפתור בעיה כזו. (שם הספר הוא שינוי). בספר זה הציעו שהפתרון צריך להיות הפוך. במידה ואת יודעת שהילד לא אוהב את המורה תגידי לו שאותו מורה לא חושב שהוא יצליח לעמוד ברמת התלמידים האחרים וכך הוא צופה את כישלונו... סביר להניח שכדי לעשות מעין דווקא למורה הוא ילמד מרצונו כדי להוכיח למורה שהוא טועה. תנסי ותראי אולי זה יעבוד... אורלי

קטי שלום בדברים האלו קשה לפעול בכוח. אם אין לו את הרצון הפנימי ללמוד חבל להיכנס למאבקי כוח שלא יובילו לשום מקום. חשוב שיבין את עמדתך בנושא, חשוב להיות בקשר עם ביה"ס ולעקוב אחר השגיו, אבל זאת תוך מתן כבוד לרצונותיו. בגיל 16 כבר יותר קשה לכפות את רצונכם על הילד. אם תיווצר אוירה של כבוד הדדי בנושא בלי תסכול, בכי ומריבות, אולי יווצר סטטוס קוו בו הוא לומד בצורה מינימילית כדי לשמור על הישגים סבירים. בסופו של דבר יש באמת אפשרויות לשפר ציונים גם בשלבים מאוחרים יותר בחיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

תראי: את יכולה להגיד לו עשר פעמים שהוא טועה, אבל מי שצריך לעשות את הטעות שלו זה הוא בלבד. צדקה הרה כשאמרה שלימודים זה לא העניין בגיל הזה ואחר כך הם משלימים את הלימודים. עדי

אורן שלום, ניתן להגדיר פסיכוזה, באופן גס, כתפיסה מעוותת ולקויה של המציאות, נכון? איך נתפס העצמי במצב פסיכוטי? תודה, HERA.

הרה שלום בפסיכוזה אכן יש אובדן בוחן מציאות ולכן גם תפיסת העצמי עלולה להיות מעוותת. למשל אותם אנשים שרואים עצמם כמשיח וכו' מבטאים בכך שינוי בתפיסת העצמי לעומת המצב הרגיל. כלומר, עיוותי המציאות הם כלפי חוץ וכלפי פנים כאחד. בברכה ד"ר אורן קפלן

ויכול להיות מצב, שבו השינוי הוא רק פנימי; ז"א רק בתפיסת העצמי? אם כבר משיח - אם אדם טוען שהוא המשיח, אבל תפיסת הזמן והמרחב שלו רציונאלית, והוא תופס את המציאות החיצונית כפי שהיא באמת, מה זה אומר? זה גם סוג של פסיכוזה?

שלום, שמעתי שבמחקר חדש גילו את הגן האחראי לסכיזופרניה. שאלתי היא האם הדבר יאפשר פיתוח תרופות לפיתרון מוחלט של הבעיה (או עזרה רבה) וכמה זמן זה עוד יקח ?

גלעד, אני מקווה שאכן הצליחו לאתר את הגן הנ"ל. בעיקר משום שכבר חשבו שגילו אותו לפני כמה שנים (לא הרבה). הטענה היא, שלא כל אדם שנושא את הגן הנ"ל אכן יפתח סכיזופרניה, משום שיש גם "תרומה" סביבתית. לא חושבת שאפשר להתנבא בקשר לטיפול תרופתי. מרגע שמגלים גן כלשהו, ועד שמוצאים תרופה (לריפוי מלא או חלקי) יכול לעבור זמן רב. כמובן שככל שיקדימו למצוא תרופה כך יהיה טוב יותר, אבל נראה שהדרך עוד ארוכה, וגם זה מתוך נקודת הנחה, שאכן יצליחו לפתח תרופה. HERA.

אמי חולה במחלה, אך היא מטופלת בתרופות ובשיגרה (כשאין התקפה) מצבה טוב ויציב. רציתי לדעת אם יש מקומות בהם היא יכולה להתנדב (היא גמלאית צה"ל) כדי להעסיק את עצמה ? אנו גרים ברחובות.

שלום ד"ר קפלן הייתי בטיפול כשנה. המטפלת שלי יצאה לחופשה ואני החלטתי שזו הזדמנות בשבילי לעזוב את הטיפול. בהתחלה הרגשתי עם זה טוב, אבל עכשיו נורא קשה לי ואני כל הזמן חושבת על המטפלת שלי. מצד אחד אני לא רוצה לחזור לטיפול, ומצד שני אני לא מפסיקה לחשוב עליה. איך אני יכולה להפסיק את המחשבות האלה? זה בכלל אפשרי? ואולי אני לא מפסיקה לחשוב עליה בגלל שזה לא היה באמת הזמן המתאים בשבילי לסיים את הטיפול? איך זה שדווקא עכשיו, כש"אין לי אותה" עולים דברים שנראים לי כל כך קשים להתמודדות - ועוד לבד? אולי פשוט לוקח זמן עד שמתרגלים לכך שהמטפלת בעצם כבר לא איתי, ועם הזמן אני ארגיש פחות ופחות בחסרונה?

שיר, החלטת לעזוב את הטיפול משום שהמטפלת יצאה לחופש? דיברתן על הסיום, או שהחלטת "מיציתי את העניין" והפסקת להגיע? שאלת לדעתה בקשר לסיום הטיפול? הגיוני שתחשבי עליה, מכיוון שהיא היתה אדם שקרוב אלייך במשך שנה - זה לא משהו שאפשר למחוק או להפסיק לחשוב עליו, כי היא היתה חלק מהחיים שלך. HERA.

החלטתי לעזוב מפני שהיא יצאה לחופש, ומפני שאני קצת סגורה, וקשה לי עם הטיפול. היא חושבת שאני צריכה להמשיך עם הטיפול- אפילו לבוא אליה יותר מפעם בשבוע.. אני יודעת שהיא צודקת, אבל שוב- נורא קשה לי להיפתח, קשה לי עם הטיפול ולכן "ניצלתי" את היציאה שלה לחופש על מנת להפסיק את הטיפול.

לשיר ,HERA ולד"ר קפלן, הייתי בטיפול 3 שנים, במהלכו הגעתי לטיפול פעמיים בשבוע , היו תקופות בטיפול שהרגשתי שאני לא מתקדמת לשום מקום ואז בקשתי להפסיקו, למרות שהקשר עם מטפלת היה חם ונוצרה בחדר הטיפולים אינטימיות מאוד גדולה. כשהפסקתי את הטיפול פתאום התגעגעתי בטירוף למטפלת ואז חזרתי לטיפול. ויותר מזה ככל שהמשכתי בטיפול, במשך השבוע הרגשתי שאני מתגעגת אליה. הגעגועים הפכו לאובססבים ולא יכולתי להפסיק להתגעגע. זו היתה תקופה המלווה בסבל, כמו התאהבות חד צדדית. העליתי את תחושותי החזקות בטיפול, המטפלת אמרה שאני משליכה עליה תחושות שחשתי כלפי אנשים אחרים בחיי. כשחשבתי על זה היה משהו בדבריה. תחושת האהבה הזו הזכירה לי את התחושות שהרגשתי כלפי אמא שלי בתור ילדה. ומכיון שאנני יכולה לקבל את אותה התמיכה מהדמות המקורית, מצאתי לי דמות חלופית- את המטפלת. בנוסף המטפלת לא נבהלה מתחושת הגעגוע שהרגשתי ואמרה שטוב שיש למי להתגעגע. וכן אמרה שלהתגעגע זה חלק מרפרטואר הרגשות שלנו. לאחר 3 שנות טיפול נאלצתי לשנות מקום מגורים. בהתחלה האובססיה נמשכה, אבל כמו בהתאהבות, לאט, לאט היא נרגעת. והזכרונות הטובים והפחותת טובים נשארים איתי. הטיפול ממכר, אין לי ספק בכך. במהלכו, המטפלת איפשרה לי לראות את הדברים הטובים בחיי וללמוד להעריך אותם. למרות הדברים הטובים שהפקתי מהטיפול,אני לא יודעת אם הייתי חוזרת לטיפול ואם הייתי חוזרת אני לא יודעת עם הייתי נותנת את כול כולי כמו שנתתי בטיפול.

שלום לפסיכולוג הקליני, חוויתי בעבר התקף פסיכוטי ולעיתים אני נזכר באירועים מההתקף. ברצוני לשאול האם התעסקות בזיכרונות אלו עלול להזיק לי. אני מסוגל להצביע בכל הזיכרונות על הבעייה שבתפיסת המציאות אך לעתים אני מוצא בזיכרונות אלו, על אף חוסר היתכנות דברים מסוימים על פי ההגיון הבריא שעל פיו אדם מן השורה היה שופט, משהו שהיה נעים אם היה באמת ייתכן שיקרה במציאות. מה דעתך על כך. בתודה.

משה אי אפשר להילחם בזיכרון. הוא עולה אם רוצים או לא. כל עוד אתה שומר על עצמך ונמצא במעקב כלשהו מקצועי המצב ישמר יציב, ואם תרגיש שיש תנודות שמאיימות על שיווי המשקל התייעץ על כך עם הגורם המטפל. בכל מקרה, כמו אחרי כל מחלה או אירוע רפואי, גם אחרי התקף פסיכוטי יש תקופה של עיבוד האירועים, שיקום והשלמה, וכדאי שתלווה תהליכים אלו בטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום וברכה רציתי להתייעץ בנוגע לביתי הבכורה בת ה-10. ביתי היא ילדה חריפה חכמה ועצמאית. לפני כ-5 חודשים היא התחילה לקום בלילות - כל לילה - עם הבעה כזו על הפנים כאילו היא עומדת לבכות. כשאני שואלת אותה מה קרה ומנסה לדובב אותה היא ממלמלת כמה מילים לא ברורות. אחר כך היא מתעקשת לא לחזור למיטה שלה אלא רק למיטה שלי ושל בעלי או לסלון - אם שם אנחנו נמצאים או אם שם נמצא מישהו מבוגר כמו גיסי או בן דוד גדול. בבוקר היא לא זוכרת כלום וגם ניסיונות שלי לדובב אותה כשהיא ערה נתקלו בתמיהה מצידה. אני רוצה לציין שאחי הקטן סבל מהתופעה של הליכה בשינה. אבל הדבר לא דמה בכלל למה שהיא עוברת. הפרצוף של כמעט בכי. ההתעקשות הזו לא לחזור למיטה אלא להיות רק עם מישהו מבוגר. על מה זה יכול להצביע? ומה אוכל לעשות בנידון? תודה

דורית שלום מאחר והיא אינה זוכרת את אירועי הלילה צריך לבדוק אם אין מדובר בהפרעה בשינה, בעיקר על רקע הפרעה בשינה שאת מדווחת על אחיה. אני מציע להתקשר לחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א שם יש מעבדת שינה לילדים והם נותנים גם ייעוץ בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי גם לציין שאם היא הולכת לישון ליד בת דודה או חברה, היא לא קמה בלילה... לשאלתי למה היא קמה בלילה כשאחיה לידה היא עונה שהוא קיר ושלידו היא לא מרגישה בטוחה (הוא קטן ממנה) ברב המקרים היא זוכרת שהיא קמה פיזית אבל לא יודעת להסביר למה

יש לי שאלה בזמן האחרון אני מרגישה דיכדוך ללא סיבה לכאורה יש לי כל דבר שרק אמור לשמח אותי חיתנתי ילדה נולד לי נכד ואפילו ילדתי בעצמי תינוק מתוק אבל למרות הכל אני מרגישה רוב הזמן עצובה ללא סיבה וגם כאב עמוק לא מובן וכל זה גורם לי לסימפטומים גופנים שונים שנישללו עיי רופאים ליפעמים אני חושבת שעשו לי כישוף או עין הרע וניכנסת ללחץ ומנסה לחשוב אך להוציא את זה אבל בתוך תוכי אני יודעת שזה שטות ורק לא יודעת אך ליפתור את מצוקתי בדרך הטובה ביותר אנא עוצו לי עצה שתעזור לי אני לוקחת לפעמים כדור הרגעה בשם לוריואן אבל אני יודעת שזה לא זה בבקשה תנו לי כוון לבעיתי ומה עליי לעשות תודה מראש שלי

שלי שלום אני מציע לך לפנות לייעוץ אצל פסיכיאטר ופסיכולוג ולברר מה קורה. כדורי הרגעה נותנים פתרון מקומי אבל לא מטפלים בבעיה. יש לבחון האם יש גורמים פסיכולוגים שמשפיעים על המצב, גם אם את לא מודעת אליהם ברגע זה, וכן אולי יש צורך בטיפול תרופתי נוגד דיכאון. תוכלי לקבל תשובה על אבחון הבעיה בפגישה אחת או שתיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב ד"ר. אני כתבתי כאן לא מזמן על ה"תכנון" שלי לרזות מכיוון שקשה לי להתמודד עם הלימודים. במכתביי הקודמים די השתפכתי רגשית. עתה אני מדברת ממקום שקול יותר, עד כמה שניתן. עשיתי המון חושבים עם עצמי והבנתי שנכון להיום הכלי היחידי שבעזרתו אני מסוגלת להתמודד עם דברים מלחיצים ומאיימים זה הדיאטה. אני כמובן מודעת לעובדה שזהו כלי לקוי, אך הוא היחידי שאמתחתי כרגע. נורא חשוב לי להחזיק מעמד ולהצליח בלימודים מבלי לוותר. יש מאחורי היסטוריה של עזיבה קודמת של הלימודים (בתחום אחר) והדבר הנורא מכל שיכול לקרות מבחינתי הוא עזיבה נוספת. אני יודעת שהבעיה שלי קשורה להישגיות יתר, חוסר ביטחון וחוסר יכולת "לסבול" אנשים כאשר ישנם תנאי תחרות. מה שקורה זה שאני נעשית "משותקת". לא מסוגלת ללמוד. דוחה ודוחה עד לרגע האחרון וממש חרדה בעקבות אי הוודאות הזו-האם אני אצליח ללמוד או לא. בכל אופן, מצאתי לעצמי פתרון לקוי, אך כזה שמחזיק אותי עכשיו, והוא הדיאטה. אני ממש רוצה לרזות-יותר מידי ובמתכוון. אני מבינה שאני מקריבה את הגוף שלי והבריאות על מנת שאוכל להתמודד, אך זהו הכלי היחידי ש"מחזיק" אותי בזמנים קשים אלו. כל מטרתי היא לעבור את הסמסטר כמו שצריך- מדובר בחודשיים וחצי בלבד. גם אם ארד במשקל, בפרק זמן כזה לא מדובר בנזק בלתי ניתן לתיקון. בעבר השתתפתי בטיפול ממוקד בתל השומר בעקבות בולימיה ממנה סבלתי. אם אצטרך אז אפנה לשם שוב על מנת להחזיר את השליטה בהרגלי האכילה. הסברתי את כל זאת לפסיכולוגית שלי ואף להורים שלי. הפסיכולוגית אמרה שהיא מבינה את הצורך הנואש שלי בדיאטה עכשיו. היא לא התייחסה להיבטים הבריאותיים המזיקים. היא כאילו "קיבלה" אותם. כששאלתי מה יהיה עם ההורים שלי (הם דואגים ולחוצים נורא) היא אמרה לי שהיא לא תדבר איתם, אלא שאני אסביר להם את מה שהסברתי לה... אז תמונת המצב הנוכחית כוללת אותי- בחורה בת 21 שבנסיון נואש להחזיק מעמד ולהמשיך ללכת ללימודים מוכנה לפתוח בדיאטת הרעבה (כמה שזה נשמע מעוות, זה מעניק לי כח נפשי). המטפלת שלי- שטוענת שהיא מבינה אותי ולא מבטאת דאגת יתרה לכוונתי לרזות יתר על המידה. היא מבינה שאני זקוקה לכך, אך אינה מציעה פתרונות מעשיים אלטרנטיביים. היא רק מסבירה לי שאני רוצה שהיא תהיה שם בשביל להחזיק אותי. האם באמת זה חסר סיכוי ואין ביכולתה למנוע את "הנפילה"? אני יודעת שאין זה ביכולתי כרגע...אך מה איתה? האם תגובתה סבירה ונכונה למצב זה? וההורים שלי שכ"כ חרדים. אני מקיימת איתם "שיחות נפש" כל הזמן על מנת להרגיעם. אני מבטיחה לא להגזים ושאם אתדרדר אז אפנה לטיפול. אני מנסה להסביר להם שזהו ניסיון נואש מצידי לשמור על עצמי ולתפקד. רע לי מאוד על הצער שנגרם להורים שלי בעקבות קשיי. סימן שאלה גדול מתנוסס לגבי אופן התנהלותה של המטפלת. היא נחמדה וקשובה, אך אני בטיפול כבר 8 חודשים והמצב רק מחמיר. האם אין מישהו שיכול לעזור באמת ולאורך זמן ולמנוע את התדרדרותי. הרבה פעמים אני מחליטה שאקח את עצמי בידיים, אך גישה זו לא מחזיקה מעמד. צר לי על החרדה שבה נתונים הוריי. אני פונה בפניה נואשת למי שרק מקשיב- האם ישנן דרכים נוספות להתמודד עם הקושי? האם מוטב לעזוב את הלימודים או לרזות (המחשבה על עזיבה מחרידה בעיניי הרבה יותר). מה ניתן לעשות? אודה על התייחסותך, אני.

אבודה שלום הכותרת "דחוף" נראית לי מתאימה לפנייתך. את שואלת האם להרוס את עצמך בצורה חלקית או בצורה מלאה, אבל בכל מקרה, נשמע שאין אפשרות לצאת מהמצב הזה בצורה תקינה ובריאה. יש כל מיני אמרות פופולריות כמו עדיף להיות עני ובריא... (ללמוד ולרעוב). אני חושב דווקא שעדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה. ובתרגום קצר, עדיף שתלמדי ותשמרי על עצמך מאשר להרוס את עצמך בכל דרך שתבחרי. סביר להניח שהחלטתך להתחיל בדיאטת הרעבה כדי להישאר בלימודים היא סוג של תירוץ שאת מנסה לתת לעצמך. סביר להניח שגם אם היית נושרת מהלימודים היית בוחרת להרעיב את עצמך בדיוק מהסיבה ההפוכה. אני לא חושב שיש טעם למצוא הסברים רציונליים לעניין. אני מקווה שהטיפול הפסיכולוגי יעזור לך עם הזמן לשמור על עצמך טוב יותר. קבלי לפחות את העובדה שאת לא יכולה "לקחת את עצמך בידיים" ותני לאחרים שאוהבים ודואגים לך לעשות את זה בשבילך, אבל בלי שיתוף פעולה מצידך זה לא יעבוד. בהצלחה בכל דרך שתבחרי ד"ר אורן קפלן

תשובתך נראית הולמת את מצבי מאוד. הלילה, אחרי שיחה ארוכה מאוד עם אבא שלי, החלטתי לקחת תרופות. רשמו לי בעבר פרוזק אך סירבתי לקחת. אני מקווה שזה יעזור. וזה נכון- לרזות זה לא הפתרון. עמוק בפנים תכננתי פשוט להעניש את עצמי, לחלות ו"לפרוש" בתקווה שאמצא מעט נחת סוף סוף. אגב, לא התייחסת לתגובתה של המטפלת. הרבה פעמים היא נוקטת בעמדה תמוהה בעיניי. אני לא מבינה את שיקוליה. לפעמים נראה לי שהיא בכלל לא מנסה לעזור לי. היא רק מחכה שאני אזום כל הזמן. אני מבינה את הרעיון מאחורי ההמתנה, אך לעיתים אני סובלת כ"כ שהייתי מצפה שתפעל בצורה אקטיבית יותר - אתה בטח מכיר את המצב שבו לאדם קשה להתייחס ולעזור לעצמו... אני נמצאת במצב הזה הרבה ויש לי תחושה שהיא לא מתאמצת במיוחד להוציא אותי ממנו... האם הגישה של "אמפתיה בכל מחיר" היא תמיד נכונה? מה דעתך? מדוע למשל לא אמרה לי משהו בסגנון שאתה כתבת? אני לא מבינה את המטפלת שלי ) :

שלום במשך יותר משבוע חוזר אותו חלום מדי לילה ואני לא יודעת מה הוא אומר בחלום בצורה זו או אחרת מחברים אותי לאינפוזיה. אני צריכה לציין שמימיי (ואני בת 25) לא שהיתי בבית חולים כך שאין לי "זכרונות" כלשהם ממקום כזה. מישהו יודע את משמעות החלום הזה?

שרון, בשביל לומר לך מה אומר החלום צריך להכיר אותך יותר טוב. אבל בין היתר, בשביל להבין יותר את החלום, כדאי שתשאלי את עצמך שאלות, כמו: * איך את מרגישה במהלך החלום וכשאת מתעוררת? * מה המשמעות של אינפוזיה מבחינתך? * את יודעת מה הסיבה, בחלום, שצריכים לחבר אותך לאינפוזיה? הפרשנות משתנה מאדם לאדם; אני יכולה להבין חלום כזה בצורה מסויימת, אך לך ההבנה שלי לא תגיד כלום כי עולם הדימויים שלנו שונה וכן החוויות הסובייקטיביות שהחיים מספקים. HERA.

שרון שלום כמו שהרה כותבת החלום הוא דבר אישי ופירושו אישי. הפרטים בחלום סימבוליים ולכן אין הכרח שיש לך זיכרון ספציפי מאינפוזיה. לי למשל אינפוזיה מזכירה בצורה אסוציאטיבית הזנה וחיבור למשאבים, שלפעמים חסרים ולפעמים נכפים בצורה לא טבעית ורצויה בקשרים בינאישיים. אני מתאר לעצמי שגם לך יכולות להיות אסוציאציות סביב החלום והן עשויות להוביל אותך לפירושו. בברכה ד"ר אורן קפלן

במהלך החלום בהתחלה אני לא מבינה למה אני צריכה את זה. כשאני מתעוררת זה נראה לי מאד מוזר אבל שגם היה לי טוב עם זה. אינפוזיה מבחינתי היא דבר שמחייה את האדם ושמחברים אליו אדם שכבר על הסף. אף פעם בחלומות האלה שלי אין סיבה למה. פשוט צריך ומה שהכי לא מסתדר זה שבחיים אדם שמחובר לאינפוזיה הוא לפי מה שאני מתארת לעצמי - אדם לא נייד. חולה ותלוי ובחלום זה כמו כדור. לוקחים וממשיכים הלאה. כאילו לא היה כלום. ואח"כ הזמן שהייתי מחוברת לזה היה קצר מדי מבחינתי. כאילו אני ממשיכה לחפש את זה עדיין. הבנתם? אני לא כל כך

ד"ר קפלן שלום רב, קראתי בעיון הודעות רבות בתחום, ועדין עלי לבוא ולהעלות על הכתב את הנושא הבא: חברתי סובלת ממחלת המאניה דיפרסיה במשך שנים רבות, היא נישאה לא מזמן ורוצה מאוד להרות. אולם, לדבריה, לא תוכל לעשות כן היות ועליה להמשיך ליטול תרופות (ליתיום) במהלך כל תקופת ההריון, דבר אשר יפגע בעובר. שאלתי: כיצד ניתן לטפל במחלה בזמן ההריון מבלי לשבש את התהליך ומבלי שתצטרך להתאשפז בעקבות הפסקה במינון התרופות? אולי על ידי טיפול הומאופתי? אלפי תודות, שלי

שלי שלום זוהי סוגיה מורכבת ואינני חושב שמסגרת הפורום מתאימה לתשובה של ממש. על חברתך לקבל ייעוץ והכוונה הן ע"י הפסיכיאטר המטפל בה והן ע"י יועץ גנטי. לייעוץ ראשוני בטלפון ניתן להתקשר למרכז לייעוץ תרופתי בהריון בבי"ח אסף הרופא בטלפון מספר 08-9779309 בברכה ד"ר אורן קפלן