פורום פסיכולוגיה קלינית

הפנטזיה של חברי (במשך 3 שנים) היא לצפות בגבר אחר מקיים עמי יחסים ותוך כדי כך לאונן. הסכמתי לכך כי אני מאוד אוהבת מין והבחור הזה לא יכול להזיק לי. מאז שזה קרה אני מבולבלת ומבוהלת. הסכמתי בעיקר מלחץ חברתי - זו לא ממש הפנטזיה שלי אבל ראיתי שחברי מאוד רוצה. אין לו נטיות הומוסקסואליות ולדעתי הוא חיפש סיבה לא למסד את הקשר ביננו ועכשיו יש לו את הסיבה - "את מסוגל לשכב עם כל מה שזז". כשבכיתי הוא דיבר איתי וטען שמכיון שלא הייתי בהשפעת אלכוהול או סמים והסכמתי לזה בדעה צלולה כנראה שרציתי את זה. מבחינתי שכבתי עם מעט מאוד גברים עד כה ואף פעם לא היה לי סטוץ. הוא שכנע אותי שהוא רק יאהב אותי וימשך אליי יותר - ואכן הוא נמשך אליי בטירוף, הוא אפילו ביקש שנעשה את זה שוב עד שהוא הבין שמבחינתי זו היתה טעות שלא תחזור על עצמה. מאז אותו אירוע אני מתבודדת ויוצרת מריבות - ולא מאמינה בו יותר.

אוףףףף אני יכול להבין אותך מאד. את עודדת לפעילות מינית מסוימת לגיטימית, כאשר עשית את זה בעיקר בשביל החבר. מצד שני, החבר שעודד אותך לזה, שהיה שם בעצמו, שהעיניין היה יותר בשבילו מאשר בשבילך, מדבר אליך במילים לא יפות. זה קצת פגיעה מתחת לחגורה ודי מכוער מצידו. לגבי המעשה עצמו, כל עוד הוא נעשה בהסכמה של הצדדים והם מרוצים מזה אז מצויין ולא צרכה להיות שום בעיה עם זה. זה ידוע כי הכנסת פרטנר נוסף למיניות הזוגית לפעמים ( לא תמיד ) עלולה לפגום במערכת הזוגית נקודה נוספת היא האם יתכן כי לחבר שלך יש "חשש" שהוא הומסקסואל ואז הוא זורק את זה כלפיך ? ( "חשש" במרכאות כי אין שום פסול בזה אבל יש אנשים שמפחדים לגלות חלקים כאלו אצלם ) אני מקווה שתמשיכי לאהוב מין ולנסות דברים מרגשים ומסעירים כי זה אחלה דבר. אני רק לא יודע אם החבר שלך ראוי לפרטנרית מדליקה כמוך.

עידית שלום אפשר להבין את משבר האמון שנוצר כעת. אם היה כאן רק שאלה של פיתוי מיני אולי הכל היה עובר בקלות. אבל נשמע שמאחורי הדברים התגלו סדקים באמון ההדדי בינכם וכעת כל אחד מנסה להעריך מחדש היכן הדברים עומדים. אני מסכים עם החלטתך לא לחזור שוב על מימוש הפנטזיה. היא עלולה רק להחריף את מה שקורה כעת. קרה משהו ואי אפשר להתעלם ממשמעותו. חשבתם אולי שזה יעבור לידכם, אבל משהו רגשי לא פשוט קרה שם, כנראה לשניכם. אם אתם רואים עתיד בקשר הזה הייתי ממליץ לכם לפנות לייעוץ זוגי כדי לחשוב איך מתארגנים להמשך ואיך מחזירים את האמון לקשר. בברכה ד"ר אורן קפלן

איזה הנאה מעוותת זו לראות את חברתך שאתה "אוהב" , שוכבת עם מישהו אחר ?? ה"חבר" שלך במרכאות, הוא סוטה ! ואני לא מאמין שהוא באמת אוהב אותך. לא מתחיל . תברחי ממנו ומהר. ולפי דעתי, לא היית צריכה לעשות את זה מלכתחילה. ברגע שהוא ביקש דבר מעוות שכזה, היית צריכה להסיק את המסקנות ולהעיף אותו . זו דעתי.

שלום רב! לפני כחודשיים אני וחברתי נפרדנו לאחר שנתיים של חברות ומערכת יחסים עם המון עליות ומורדות שלא היו טובות לשנינו.הבעיה היא כזאת: אני רציתי שנחזור ועדיין רוצה אך היא לא מעונינת ,משהו שאני מבין ומקבל אך אנחנו לומדים יחד באוניברסיטה וזה מבלבל אותי ,כי מצד אחד אני במצב רוח מרומם ומצד שני אני במצב הזה כי אני יודע שאני עומד לראות אותה ,משהו שלמעשה לא נותן לי שום דבר כי אני מתאכזב שאני לא רואה אותה,בגלל שאני למעשה לא מחובר למציאות ואני מרגיש שבתחושות האלו אני פשוט מכין את עצמי לנפילה גדולה יותר בציפיות שאין להם שום אחיזה במציאות ... מה עליי לעשות???? אייל

זה באמת סוג הפרידות היותר קשה כאשר נפרדים ממישהי שאתה אוהב ומצד שני אתה רואה אותה מולך כל הזמן. זה באמת מבלבל ויותר קשה מפרידה רגילה. קשה לענות על לגבי מה לעשות ואין פתרונות בית ספר. זה תלוי בעד כמה זה קשה ובפרטים של הסיטואציה שעליה לא כתבתה הרבה.

אייל שלום אני לא בטוח שאתה צריך לעשות משהו כעת. המצב מבלבל אותך ובמצבים כאלה עדיף לתת לזמן לעשות קצת את שלו ולראות איך הדברים יתגלגלו. המצב כיום אינו סמטרי כיוון שאתה רוצה לחזור והיא לא. במצב כזה עדיף כמובן להמעיט במגע ככל הניתן. נסה להסביר לה זאת והתרחק מנוכחותה בזמן הלימודים, אם תוכל. אם אתה משוכנע שאתה רוצה בה תוכל לנסות ולהתעקש ואז דווקא הנוכחות המשותפת היא הזדמנות טובה לשיקום הקשר. הסמסטר עוד ארוך כך שיש לך די הרבה זמן להתלבט עם העניין תוך כדי מפגש תדיר איתה. נסה לראות בזה תקופת מבחן לרגשותיך ורצונותיך ואל תלחם בכך יותר מדי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני מטופלת אצל פסיכולוגית מזה תקופה. מה שמפתיע אותי זה שהיא זוכרת את רב הדברים שאני מציינת בפגישות הקודמות למרות שבטח יש לה הרבה מטופלים ואני לא היחידה. רציתי לדעת, הייתכן שהיא מקליטה אוית במשך הפגישה ואח"כ מקשיבה ומלקטת אינפורמציה חשובה? או האם יש לכם נוהל ברור של כתיבת דו"ח מיד לאחר לכתו של מטופל? ושאלה אחרונה, יכול להיות שלפני שהמטופל מגיע אתם מרעננים את זיכרונכם עם בדו"ח הכתוב? ובכלל האם רק בזמן השיחה הפסיכולוגית מחליטה על דרכי טיפול או מייחדת זמן לעיבוד כל החומר עליי? אני באמת סקרנית. נעמי

נעמי שלום לא נראה לי סביר שהיא מקליטה את השיחות ללא רשותך. בהחלט יתכן שהיא רושמת לעצמה דברים בסיום השיחה, בין אם פרטים על המפגש או מחשבות בעקבותיו. עם זאת, יש בקליניקה תופעה שגם אני לא יודע להסביר אותה בדיוק, שזוכרים, והרבה יותר טוב מאשר בכל סיטואציה אחרת. סביר להניח שרמת הריכוז הגבוהה שנדרשת בתוך המפגש הפסיכולוגי מביאה מטפלים לזכור עובדות ושמות שלא היו זוכרים במצבים אחרים. אני מציע לך לחלק איתה את המחשבות הללו. זה עשוי לתרום לטיפול בדרך כזו או אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

כי שאני הייתי בטיפול המטפלת לא הייתה זוכרת דברים חשובים וזה היה מאד מרגיז. לגבי שאר השאלות ששאלת, האם יכול להיות שהשאלות קשורות לתמיהות שלך האם ככה זה אצלה תמיד או שאולי את מיוחדת בעינה ? או שמדובר על חשש שלך מכך שהפרטיות שלך מופרת. אני חושב כמו אורן שצריך לדבר על זה איתה.

אני שמחתי מאוד לראות את מה שכתבת. גם אני תהיתי איך יתכן שהמטפלת שלי זוכרת דברים רבים שאמרתי במהלך שיחה, דברים שאני שכחתי בכלל שאמרתי אותם. האמת היא שהעניין עם ההקלטה עלה גם במחשבתי..... אם באמת תדברי איתה על זה, אני אשמח אם תשתפי אותנו בתשובתה - כיצד היא זוכרת הכל....

הבן שלנו בגיל 4 ותמיד חששנו שיש לו "שובבות יתר". הדבר מתבטא בצעקות, התפרצויות זעם, הצקות לילדים אחרים ולאחים שלו, שימוש באלימות בכדי לפתור דברים וכדומה. בגיל 3 לקחנו אותו למרכז להתפתחות הילד לאבחון שיצא תקין. היום פנתה אלינו הגננת (גננת חדשה שלא יודעת על עברו)ומסרה לנו כי יש לילד הפרעות קשב וריכוז וכי הוא כל הזמן מפריע לילדים אחרים, לא מסוגל להתרכז במשחק אחד, מציק ונוהג באלימות. הגננת מסרה כי קשה לה להתמודד עימו וכי בכוונתה להביא תצפיתנית ממשרד החינוך שתנסה לאבחן את הבעיה. חשוב לציין כי הילד אינו מעוניין להקשיב לנו כאשר אנו מנסים לשוחח עימו על הבעיה. לעומת זאת בבית הילד מסוגל ליצפות המון זמן בטלויזיה וגם כאשר משחק במשחק מסוגל להתרכז בו זמן ממושך. חשוב לציין כי הילד הוא תאום וזו השנה הראשונה בה הפרדנו אותו מאחותו שהלכה לגן אחר. מבקש הכוונה ויעוץ.

יובל שלום צריך להבחין בין הפרעת קשב עם או בלי היפראקטיביות שהיא בעיה מוגדרת וניתנת לאבחון, להתנהגות שובבה או חסרת גבולות שיכולה להיות נטייה או/ו תגובה למציאות מסויימת. בציבור הרחב נוטים פעמים רבות לייחס הפרעת קשב לילד שמגיב רגשית למשהו שמציק לו, ולהיפך, לא לאתר ילדים שיש להם בעיה אובייקטיבית של קשב ולחשוב שהילד סתם שובב. אבחון מסוג זה אינו תפקידה של תצפיתנית ממשרד החינוך, למרות שאינני רואה נזק בתהליך כזה. אני ממליץ לכם לפנות לאיש מקצוע שזו מומחיותו, פסיכולוג או פסיכיאטר ילדים. בכל מקרה, יהיה האבחון אשר יהיה, נשמע לי שאתם יכולים להיעזר בייעוץ מפסיכולוג ילדים עם גישה לטיפול משפחתי בנושא ההתמודדות עם הילד. יתכן שזה יעבור עם הזמן, אבל לא כדאי לתת למזל לקבוע זאת, ויש דרכים להתמודד עם מצבים כאלה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, שאלתי היא: מזה תקופה ארוכה מאוד בתי כבת 22 מפצלת את השערות בראשה וכל נסיונותי לדבר לא עזרו, גם הצגת הבעייה בפניה והנזקים שעלולים להיגרם לא עוזרים והיא ממשיכה לפצל את שיער ראשה, בצר לי אני פונה אליכם בבקשה תעזרו לבתי תודה ובברכה

לי שלום התעסקות עם השיער היא סוג של התנהגות כפייתית ולעיתים מעין "הרגל". חלק מההתנהגויות הללו נפוצות מאוד כגון כסיסת ציפורניים ומשחק עם השיער, אולם במצבים מסויימים העניין נעשה חריף יותר ומגיע לתלישה של השיער עד אפילו יצירת קרחות. זו לא שאלה של רצון, בד"כ ההרגל חזק מיכולת הרצון. במידה והדבר מפריע לבתך היא יכולה לפנות לטיפול פסיכולוגי התנהגותי, ניתן גם להיעזר בהיפנוזה. במקרים מסויימים אפשר גם להיעזר בתרופות נוגדות חרדה שעוזרות גם נגד התנהגות כפייתית. כל דבר צריך להתאים למקרה, אבל חשוב מכל, ללא שיתוף פעולה מלא ומוטיבציה מצידה אין כל סיכוי להצליח בטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

גיסתי טוענת שבתי בת ה-15 נוהגת לבוא לביתם ולגנוב משם חפצים פעוטים. מעולם לא שמעתי על בעיה כזו אצל הילדה, ואט נתקלתי באנשים אחרים שהתלוננו. הילדה ישנה רבות אצל חברות, יוצאת לטיולים שנתיים ולמחנות ומעולם לא נאמר לי דבר בנושא הנ"ל. גם בכיתות ובבית ספר מעולם לא עלה הנושא הנ"ל. אני עצמי לא הרגשתי אף פעם שיש אצל הילדה בעיה כזו. רציתי את עצתך - היתכן שיש בעיה ואני לא הרגשתי, היתכן שהסביבה נמנעה מלומר לי משהו על הילדה מחמת הבושה? דברתי עם הילדה והיא כמובן בכתה והכחישה. מה לעשות ואיך לבדוק אם יש בעיה?

נועה שלום אכן בעיה רגישה ואפשר להבין שהילדה מכחישה. ישנו גבול עדין בין האשמתה והבאתה למשבר אמון איתכם, לבין הזנחה של תופעה שיש לתת לה תשומת לב. מאחר ואתם מקבלים מידע שהעניין חוזר על עצמו מכוונים שונים צריך לשתף את הילדה בתחושותיכם. לומר לה שלא מדובר בהאשמה, אבל שתנסה להבין את המצב בו אתם נמצאים ושאינכם יכולים להתעלם מכך. נסו להסביר שאם הכל המצאה אז אתם מתנצלים מראש, אבל שבגלל שבכל זאת העניין חזר כמה פעמים אתה חייבים לשתף אותה ולהביע את עמדתכם בעניין. אולי שיתופה כאדם בוגר בהתלבטות שאתם מצויים בה תעזור לה לשתף פעולה, או לפחות להבין את משמעות מעשיה בעתיד. יש לזכור שמאחורי פעולת גניבה, בעיקר לאנשים שלא חסר להם, יש גם מסר כלשהו לסביבה וביטוי לחסך רגשי כלשהו. לא תמיד חסך זה מודע, אבל לדברים יש מקור וסיבה. אני מציע לשתף אותה גם בעובדה הזאת ולהציע לה את תמיכתכם ועזרתכם תמיד כשהיא צריכה. אל תצפו לתשובה מיידית, אבל חשוב שהיא תשמע את הדברים. אם התופעה ממשיכה אני מציע לכם לפנות לייעוץ פסיכולוגי איתה או בלעדיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם זה קרה סתם כך ביום בהיר אחד? תנסי לחשוב איך ההרגשות האלו התחילו. האם את סובלת ממחלה כלשהי, או אחד מבני משפחתך הקרובה? האם חווית אובדן של מישהו קרוב לאחרונה? ואולי יכול להיות שאת סתם מדוכאת ועצובה מהמצב הביטחוני והפוליטי, שמסכן את כל מי שגר היום במדינה. מוות - זה נושא שכל אחד מאיתנו מתמודד איתו בשלב זה או אחר של החיים. לא צריך לחשוב עליו יותר מדי. באם יש לך הרבה זמן פנוי - תנסי להנות בחברת ילדייך, תצאי להצגות, סרטים וסתם לבית קפה עם חברים, תנסי לקרוא דברים מצחיקים ומשעשעים, לדמיין מצבים נעימים ולצאת מהלחץ. אין שום סיבה בעולם שתרגישי בגילך (ואם את בריאה לחלוטין) כאילו שזמנך בעולם הזה הולך ונגמר. זו סתם מחשבה דכאונית שתחלוף כמו שהגיעה. נסי למצות את הטוב, החיובי והנעים. חשבי מחשבות חיוביות והעיקר: תחליטי שאת רוצה לחיות חיים ארוכים, מהנים, עשירים ומגוונים - וכך יהיה. רצון, אמונה וציפייה - וייטב לך. שיהיה לך לילה טוב ורגוע ובהצלחה.

פוחדת שלום המחשב שלי קרס אתמול כך שלא יכולתי להשלים את התשובה שהתחלתי לכתוב לך. נושא המוות מעסיק את כולנו. כבני אדם מרגע היוולדנו אנחנו הולכים למות, אלא שאנחנו מנסים להתעלם מעובדה זאת רוב הזמן. בתקופות מסויימות ההכחשה אינה יעילה יותר ופחד המוות מציף. סביר להניח שיש הסבר מדוע דווקא כעת הוא מציף אותך. אולי את יכולה להסביר זאת, ואולי לא. בכל מקרה, אם זה משבש את איכות חייך יש מקום לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי להרגיע את המצב. תוכלי אולי להיעזר בשיטה שנקראת EMDR שעוזרת בטווח קצר בד"כ לסוג כזה של פחדים. תלוי כמובן מה מקורות הפחד. תוכלי לקרוא מעט על השיטה בקישור http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אנחנו סטודנטיות שמחפשות חומר על אובייקט מעבר בתרבויות השונות, חומר שמתקשר לתיאוריות של ויניקוט. נשמח לקבל כל חומר שנוגע לדבר. (בעיקר בעברית, אבל לא רק....) בתודה מראש, הדס ורונית. [email protected]

רונה שלום יש חומר רב על ויניקוט, קודם כל בספריו השונים, מהם יצאו כמה בעברית: הילד, משפחתו וסביבתו הילדה פיגי הכל מתחיל בבית פיליפס אדם: ויניקוט משחק ומציאות תינוקות ואמותיהם הם אינם מתייחסים בהכרח לנושא התרבותי, אבל אולי ממגוון הנושאים יהיו גם היבטים כאלה. חיפוש באינטרנט יניב בוודאי הרבה חומר, אחד המקומות הטובים להתחיל הוא האתר http://home.online.no/~vals/winni.htm בהצלחה ד"ר אורן קפלן

יש לי ילדה בת 6 שנים והיא בכתה א'. היא תלמידה טובה וילדה טובה. יש לה בעיה איך ליצור קשר עם חברים בכתה. במידה ותלמיד בא אליה ומבקש לשחק איתה אין לה בעיה והיא משתפת פעולה ומאד נהנית. אבל כאשר אף אחד לא פונה אליה היא נשארת לבד ומתביישת לפנות אליהם ולבקש להצטרף לקבוצה. במשך החודשיים האלה נוצר מצב שהיא בהפסקות לבד וכל ילד מצא לו חבר אחד או שניים והיא נשארת בצד. כאשר אני מנסה לדבר איתה על הנושא היא לא משתפת פעולה ומראה כאילו לא אכפת לה וטוב לה לבד. אותי זה מדאיג מכיוון שאני יודעת שהיא אוהבת חברים. אני רואה כאשר מגיע אליה חבר הביתה את האושר על פניה. איך ניתן לעזור לה ולתת לה עצות איך להתחבר ולא להתביש. ומצד שני לא ללחוץ עליה בקטע הזה. תודה רבה אורלי

אורלי, לא הייתי מציקה לה. עדי

אורלי שלום אני חושש ששיחות לא יעזרו במקרה הזה ובגיל הזה. אפשר לתת קצת עצות מבלי לשאול אותה יותר מידי. הדרך הטובה ביותר היא ליצור לה הזדמנויות חברתיות מגוונות בשעות שמחוץ ללימודים ודרכם היא תלמד כישורים חברתיים נוספים. זה יכול לבוא דרך חוגים או כל פעילות חברתית אחרת. ילדים רבים (וגם מבוגרים) מתביישים ליצור קשר חברתי, אך זו מיומנות שאפשר לפתח. תוכלו להתייעץ עם יועצת ביה"ס והמחנכת והן אולי יוכלו לעזור בעידוד הילדה וסביבתה החברתית בתוך ביה"ס. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! אני בת 21. במשקל תקין. את הדיאטה הראשונה שלי התחלתי בגיל 15 במטרה להפטר מ-10 ק"ג עודפים. מאז אני מתעסקת בדיאטות באופן מתמיד. מבחינתי מדובר במאבק מתמשך עם האוכל ועם המשקל, כאשר יש עליות וירידות (תרתי משמע...). מעולם לא ראיתי בהתנהגות זו אינדיקציה לחריגה פסיכולוגית כלשהי. אם זאת, סתם מתוך התעניינות בנושא, רכשתי את הספר "הפחד לתפוס מקום" שעוסק באנורקסיה בבולימיה. הופתעתי לאחר קריאתי בו לגלות שאני עונה על הקריטריונים המאבחנים של "בולימיה נרווזה". למעשה, תוארו שם מקרים של בנות בתת משקל קיצוני, ולחלופין של בנות שזוללות ומקיאות מדי יום... מצבי רחוק מלהיות דומה לתיאורים אלו, אולם על-פי ההגדרות ההבחנתיות אני "מתאימה לקריטריונים". אני אכן נוהגת לזלול והרבה. כמעט מדי יום. אני גם נוהגת להתאמן בצורה מאומצת כ 4-3 פעמים בשבוע על מנת למנוע עלייה במשקל... לעיתים אני מגבילה את האכילה ואוכלת קצת פחות ממה שצריך, אך לא בד"כ. לעיתים רחוקות ביותר קרה שהקאתי, אך לא מדובר בדפוס אצלי. כלומר, האבחנה במקרה שלי מבוססת בעיקר על בולומוסי זלילה ופעילות גופנית לשם קיזוז. מלבד הסימפטומים הפיסיים, הספר כלל תיאורים מעמיקים של המטען הפסיכולוגי-משפחתי שמוביל להתפתחותן של הפרעות אלו. דווקא אלו התאימו לי ביותר... מה פרוש הדבר? האם זה אומר, שבלא ידיעתי, אני נושאת הפרעה פסיכיאטרית? ועוד עניין- אני מכירה כ"כ הרבה בנות שמתעסקות עם דיאטות כל הזמן ובקלות יכולות להתאים לקריטריונים... האם כולן בולימיות? האםזה סביר? מצב

סיגל, זו שאלה שלדעתי קשה מאוד לענות עליה. מה עוד שבד"כ הבולימיות דוחפות אצבע במטרה להקיא. את אומרת שמשקלך תקין. היות וגם אני בעסק כבר דיי הרבה זמן, מה שהייתי מציעה לך בכל זאת, ללמוד מהו אורח חיים בריא ונכון כדי שתוכלי לשמור עליו להרבה זמן. מקווה שעזרתי, עדי

גם אני מתכוונת שהקאתי במכוון... אבל לא כל יום. בקושי פעמיים בחודש...

סיגל שלום אני לא חושב שנכון לתת אבחנות פסיכיאטריות באינטרנט (ולפעמים גם לא באינטרנט). השאלה החשובה היא מה קורה לאיכות החיים שלך והאם יש לדעתך בעיה שכדאי לטפל בה. כנראה שזה לא מקרי שקראת מה שקראת ושפתאום מצאת את התיאור מתאים לך. כנראה שמשהו בך היה מוכן לקריאה הזו ולבירור. לכן הייתי מציע לך לפנות לאיש מקצוע המתמחה בתחום הפרעות האכילה ולהתייעץ. העניין הוא לא לאבחן אותך נכון אלא לתת תשובה למשהו שכנראה מפריע לך עם עצמך, גופך וחייך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בכל פעם שאני מדוכאת (אני מטופלת בתרופות) אני ישנה המון ואוכלת המון. האם זה קשור? בתקופות של דיכאון המצב קשה במיוחד בבוקר ויש הקלה בלילה. האם זה מוכר? בתודה גליה

היי גליה, אני לא מקבלת תרופות נגד דיכאון אבל ממה שאני יודעת (נאבקת במשקל) יש מצבים של "אכילה רגשית" ודיכאון הוא אחד מהם. עדי

גליה, דכאון משפיע גם על השינה וגם על האכילה. אז התשובה היא כן, זה בהחלט יכול להיות קשור. בקשר לשעות היממה זה משתנה בין האנשים אם כי, לפי מה שאני קראתי, השעות הכי קשות למדוכאים הן השעות של לפנות בוקר. HERA.

גליה שלום יתכן שיש קשר לתרופות ולכן כדאי להתייעץ עם הרופא המטפל. הפרעות בשינה ובאכילה הן תופעות מוכרות ונפוצות בדיכאון ורצוי לטפל במצב בהיבט הרחב שלו בשילוב בין טיפול פסיכולוגי לתרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום יש לי חברה קרובה בת 25, חולת סוכרת נעורים, שכבר כשנה וחצי סובלת מאנורקסיה. עובדת היותה חולת סוכרת, מקלה עליה לרזות ובמקביל מחמירה את מצב בריאותה, יוצר מכל אנורקסית אחרת. בעבר הייתה מאושפזת מרצון בבית חולים להפרעות אכילה, והדבר רק החמיר את המחלה (שכן שם למדה שיטות נוספות להרזייה והרעבה). היא נמצאת בטיפול אצל פסיכיאטר. אינני יודעת אם היא לוקחת תרופות פסיכיאטריות. שאלתי היא: מהם הגורמים במוח, שגורמים לאדם הרוצה לצאת מהאנורקסיה, לא להצליח לעשות זאת? מהם אותם "כוחות" שחזקים ממנה, ולא מאפשרים לה להחלים? בתודה מראש ענבל

ענבל שלום למעשה אין לשאלותיך תשובה חד משמעית. המדע אינו יודע להסביר תהליכים מוחיים שכאלה למרות כל הקדמה הרפואית. מה שחשוב להבטיח שחברתך תשאר בהשגחה טיפולית שכן אצלה יותר מאחרים יש סכנת מוות מממשית בהפרעת האכילה. מדובר בהפרעה לא פשוטה ועקשנית ונדרשים הרבה כוחות נפש כדי להתמודד איתה ולנצח אותה. טוב שיש לה חברה שיכולה לתמוך ולעודד אותה להמשיך בטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן שלום. יש לי ילדה בת כמעט 4 שנים. אני בהריון בחודש שביעי. יש לה חפץ מעבר(שמיכה) + בקבוק מים שהיא מאוד מאוד קשורה אליהם. הדיעות חלוקות באשר למועד הגמילה.. האם כדאי עכשיו.. לפני הלידה.. או דווקא אחריה או הרבה אחריה....כדי לעבור את המשבר בצורה חלקה ביותר. מה היית ממליץ? עלי לציין שנראה לי שיהיה קשה מאוד לילדה להגמל מהשמיכה ומהבקבוק.

קרן שלום אין צורך לגמול כלל מחפצי מעבר. הילד נגמל מהם כשזה מתאים לו וכשזה נכון עבורו. איני רואה כל סיבה לעשות משהו בנושא בגיל הנוכחי והענין אינו קשור להריון. אם הקשר לשמיכה ולבקבוק יוצרים אצלכם בעיה כלשהי בבית אז אפשר לחשוב על זה. אם זה רק חשש שצריך מתישהו לגמול אותה, אל דאגה. את הדיון הזה אפשר לחדש בעוד שנה שנתיים, אבל אין לי ספק שעד אז הוא לא יהיה רלוונטי יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי אחות גרושה בת 33 ואם לילדה בת 5 שנים. ההורים שלי עוזרים לאחותי בכל מה שהם רק יכולים. כאשר קורה משהו בבית אבא שלי רץ ומסדר וכאשר אחותי צריכה שישמרו על הילדה אמא שלי שומרת, ומחזיקה את הילדה אצלה בבית במקרים שאין גן. בנוסף לזה כל יום אמא שלי מקבלת את הילדה אחרי הגן ושומרת עליה עד השעה 18:30 בערב כשאחותי מגיעה מהעבודה. אנחנו משפחה שומרת שבת וכך גם אחותי. כל שבת אחותי מתארחת אצל ההורים שלי. הבעיה היא שאמא שלי דורשת עזרה בפינוי שולחן או רחיצת כלים לאחר האוכל אחותי יושבת ולא עוזרת. כאשר אחי מגיע מהצבא ורואה את הדברים הוא מעיר לאחותיואומר לה שזה לא בסדר שהוא בא מהצבא ועוזר והיא לא עושה כלום. גם אחותי היותר קטנה מעירה לה. כאשר אמא שלי אומרת מילה הכי קטנה היא ישר מתנפלת עליה ואומרת לה שהיא היתה אמא לא טובה ושהיא היתה קטנה היא היתה מרביצה לה. במשפחתי אנו 5 ילדים ואף אחד לא זוכר שאמא היתה מרביצה רק היא ההפך אנו מרגישים כלפי אמא לא כאמא אלא כחברה והינו מספרים לה ממש הכל עד היום. אחותי מאד פגיעה ועצבנית אין לה שמחת חיים. אבל כאשר היא פוגעת באמא שלי ואמא שלי בוכה בגלל המילים שהיא מוציאה ולא מעריכה כלום ממה שעושים עבורה זה פוגע בה מאד. לפעמים אפילו אמא שלי לא נרדמת בלילה מרב מחשבות. מצד אחד אמא שלי רוצה להגיד לה שאם היא אמא לא טובה והיא רעה אליה שתשאר בבית שלה ומצד שני אין לה חברות ואמא שלי לא רוצה שלא יהיה לה אף אחד ובמיוחד שבשבת היא לא תהיה לבד ותכנס לדיכאון ומי יודע לאן זה יוביל. גם לאבא שלי היא מדברת לא יפה ולא בכבוד למרות שהוא בן אדם שקט וטוב. אנו כמשפחה לא יודעים איך להתנהג האם לאפשר לה לבוא ולפגוע בהורים. יש לציין שכאשר יש ריב היא בוכה ולוקחת את הילדה הביתה ומסתלכת. הרבה אמא שלי רואה איך שהיא צועקת על הילדה. לא מרביצה אך צועקת וגם זה כואב לה. אני לא אומרת שהיא לא מפנקת אותה אבל הרבה זמן ביום היא לא איתה וכאשר היא איתה יש גם ריב עם הילדה. מה אפשר לעשות על מנת לעזור לאחותי והאם אמא שלי יכולה להגיד לה לא לבוא אליה. (פעם בחודש יש מריבה) ועד שאמא שלי לא באה אליה ומחבקת ומנשקת אותה הן לא משלימות. תמיד אמא שלי צריכה לבוא אליה. שאלתי היא איך להתנהג במצב כזה על מנת שכל הצדדים יהיו מרוצים. האם התנהגות מסוג זה היא לא ניצול של ההורים שלי? תודה רבה דליה.

דליה, כדאי באמת לפנות לאיש מקצוע כולכם, ושאחותך תספר לו מה מציק לה. אני חושבת שכדאי להסביר לה שכמו שהיא מתנהגת אליכם, ככה גם הילדה בסופו של דבר תתנהג אליה כי ילדים מחקים מבוגרים. עדי (שלא כיבדה יותר מידי את הוריה והיום היא מצטערת(

דליה שלום סביר להניח שאחותך אינה מאושרת מהמצב שנוצר. אני לא חושב שהיא פוגעת בכם ובאימך בכוונה אבל היא כנראה סובלת ויש לה כיום קושי להתמודד עם תסכול או ביקורת והיא מתפרצת בקלות. למרבה הצער הכי קל זה להתפרץ דווקא על האנשים שקרובים ודואגים לך. חשוב מצד אחד לשים לה גבולות וזאת כדי שגם אתם תחזיקו מעמד ולא תישחקו ממנה. בסופו של דבר אם גם אתם תוותרו עליה מצבה לא יהיה טוב יותר. אני לא יודע באיזה דרך להציב את הגבולות, אבל אולי זה משהו שצריך לאסוף את המשפחה ולדון עליו. אם תגבשו דרך התמודדות משותפת יהיה לכם יותר קל להתמודד איתה, ובמיוחד כדאי לחשוב ביחד כיצד מקלים על אמך עם ההתמודדות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, יש לי בת בגיל הבגרות, בת 18. ידוע לי היום שהיא בולמית כבר כמה שנים. היא מקיאה כמה פעמים ביום. רופא המשפחה דיבר איתי ואיתה, הבדיקות הראשוניות היו בדיקות דם ושתן. שתי הבדיקות נמצאו תקינות לחלוטין, אני מצידי שמחתי שלא נשקפת סכנה אך הרופא דיבר איתי ביחידות ואמר לי שנראה לו שביתי בכלל לא מקיאה על סמך הבדיקות ואולי זוהי רק דרך למשוך את תשומת ליבי. אני מבחינתי נפגעתי גם בשבילה, יצאתי מבלי להוסיף מילה, כי ידעתי שהשירותי שאני מנקה מידי כמה ימים הם לא מלוכלכים בהמצאות, אלא בייסורים של ביתי. שאלתי היא אם יתכן שביתי מקיאה כמה פעמים ביום ולא ימצאו שום סימנים רפואיים שיעידו על נזקים כלשהם? אני מרגישה חסרת אונים ואיני יודעת מה עוד אוכל לעשות. אשמח לתשובה מירי

מירי, תלכו שתיכן יחד לטיפול כמה שיותר מהר כי הנזקים עלולים להגיע. נסו בינתיים ללכת ל"סקנד אופיניין" אצל רופא אחר. ככל שתקדימו לטפל, כן ייטב. עדי

מירי שלום עם עובדות לא מתווכחים. הסימנים הם אלו שאת מצאת והם מספיקים. לא צריך להגיע לנזק פיזי כדי לאתר בעיה שכזו. עם כל הכבוד, מה שאמר לך הרופא ממש לא נשמע לי רלוונטי לבתך. גם אם הכל הומצא, הבעיה חמורה בדיוק באותה מידה, כך שהנתיב אינו כלל בתחום הרפואי אלא הנפשי. טוב שעדיין אין נזק פיזיולוגי וכעת הזמן לפתור את העניין ולמנוע היווצרות נזקים כאלה בעתיד. אני מציע שתפני עם בתך לפסיכולוג/ית עם תחום התמחות בהפרעות אכילה. חשוב כמובן לקבל את שיתוף הפעולה שלה לתהליך, אבל גם אם אין תוכלי לפנות בעצמך לקבלת ייעוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 28 נשואה ואמא לשניים. לאחרונה אני חושבת הרבה על המוות. אני מרגישה כאילו "מסמנים" לי מלמעלה שזמני למות קרב. אני גם כל הזמן חוששת ממה שקורה לנשמה אחרי שמתים. אני שואלת את עצמי האם אזהה למשלאת הנשמות של ילדי או הורי בעולם הבא. אני מאוד בלחץ מהתחושות האלה במיוחד שאורמים שאדם מרגיש שסופו קרב. מה קורה לי??

תשובה בהודעתך השניה למעלה.

לאן נעלם הילד23 מחדרה מישהו יכול לענות?

הוא חי וקיים גולש באתרים אחרים לא יפה שאני אגיד לך אילו

לד"ר קפלן שלום, אני רווק בן 32 הגר ביישוב קטן בצפון הארץ, אקדמאי בעל משרה מכובדת ועבודה קבועה. אני מצליח מאוד בעבודתי, וזוכה להערכה רבה, אך בכל הקשור לחיי החברה ניתן להגדירי כ"כישלון חרוץ". אין לי חברים קרובים, מעולם לא היתה לי בת זוג רצינית, ובנוסף יש לי בעיות בזהות המינית ( שאיש לא יודע על קיומן ). אני טיפוס חברתי באופיי, ועובדת היותי בודד וחסר חברה קרובה מתסכלת אותי מאוד . באחרונה גם יש החמרה במצב בריאותי , שנובעת לדעתי מהכישלון בחיי החברה ומה"תקיעות" שבה אני נמצא בלי יכולת לצאת מהמצב הקשה. באחרונה היכרתי בחורה שנטשה אותי בצורה מכוערת ופוגעת. אני חסר אונים וחשש שאין לי יכולת לצאת מה"תקיעות" שבה אני שרוי. האם ניתן לדעתך לעשות משהו לשם שיפור מצבי הקשה? האם תוכל להמליץ על מטפלים באיזור חיפה והקריות? תודה על תשומת הלב, רון שמשווע לחברה קרובה

רון שלום אני מתאר לעצמי שבעזרת כישוריך שהובילו אותך קדימה בתחום המקצועי תוכל גם לשפר את איכות חייך הפרטיים. כנראה שיש דבר שעליך לברר עם עצמך וכפי שאתה בעצמך כותב, כדאי לפנות לטיפול. כך בחשבון שלא מדובר בתהליך מהיר, אבל סביר להניח שיש אפשרות לצאת ממצב של תקיעות תוך פיתוח מודעות וכישורים נפשיים אחרים. לצערי אינני מכיר מטפלים באזור הצפון. אולי משתתפים אחרים בפורום ידעו להמליץ. במידה ותרצה לפנות לשירות הציבורי ניתן לברר עם צוות בריאות הנפש של קופת החולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

נכדי בן ה-3 .מצד בני בן ה-32. הוא בן להורים גרושים.נמצא אצל שניהם במידה שווה. אבל ההבדלי התנהגות של האם והאב , הם הבדלים תהומיים. לדוגמא: האם מבולגנת ולא איכפת לה אם הילד אכל, התרחץ, קיבל את התרופה, וכו...... האב פדנט מקפיד על סדר , על מסגרת וכד.... שאלתי האם לא היה כדאי שהילד יופנה לטיפול פסיכולוגי , לעזור לו במיגוון השינויים שהוא חב? הילד מאד מופנם עם סביבה חיצונית ( חברים, גן. גננת) לא בבית של האם. ולא של האב.

צירל שלום אישית אינני תומך בטיפול פסיכולוגי לילדים כה צעירים. אני מעדיף בד"כ להפנות את ההורים לטיפול וייעוץ כיצד לנהוג בילד. אם הילד מראה סימני מצוקה אפשר לפנות לייעוץ בנושא. עצם העובדה שהוריו גרושים ושונים זה מזה אינו סיבה לטיפול פסיכולוגי. הטיפול לא ישנה את הסביבה החיצונית ואם בשלב זה אינו במצוקה מכך אין כל כך במה לטפל. אם ההורים מודעים ונכונים לעבור תהליך של טיפול וייעוץ בהחלט מומלץ שהם יפנו. דבר איתם וראה מה תגובתם. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני צריך להגיש עבודה בנושא שלמות לעומת יאוש ואני מחפש בדחיפות חומר בנושא אודה למי שיכול לסייע לי בפורום או באימייל [email protected]

שלומי שלום תמצא בכל ספר פסיכולוגיה התפתחותית בסיסי. עיין באתר http://courses.jercol.macam.ac.il/61/psychology/lessons/lesson18.html בברכה ד"ר אורן קפלן

סייעת לי מאוד רב תודות

בתי בת השנתיים הולכת מזה כשנה לגן. במשך כל התקופה לא היו לה בעיות הסתגלות או פרידה מאיתנו ונראה היה כי היא מאושרת וטוב לה. בשבועות האחרונים שמנו לב כי היא מתקשה להפרד מאיתנו בבקרים ופורצת בבכי בכל פעם שמשאירים אותה בגן (אף פעם לא קרה בעבר). הגננת הפנתה את תשומת לבנו לעובדה שהיא מדברת הרבה יחסית על אביה. בנוסף היא גם החלה לנשוך ילדים. (אם כי נראה כי נכון לעכשיו התופעה בנסיגה). האם אלו תופעות נורמליות לגילה או שמא היא משדרת כי היא במצוקה אמיתית? כיצד להתמודד עם העניין?

לילי שלום חרדת נטישה אופיינית לילדים בני שנתיים. עם זאת כדאי לשים לב לסימני המצוקה של הילדה ולראות האם בכל זאת יש גם משהו ייחודי לה בתקופה הנוכחית. נסו להיות בקשר הדוק יותר עם הגננת ולעקוב אחר התנהגותה גם בשעות האחרות. אם אתם מרגישים שהיא במצוקה תוכלו להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בשנה האחרונה העליתי במשקלי כ 10 קילוגרם למרות שכל האוכל הזה עושה לי רע, אני רק ממשיכה וממשיכה לאכול. מהם הסיבות מבחינה פסיכולוגית לאכילה רבה כל כך? אני אממינה שזה אינדבדואלי אבל באופן כללי למה האוכל מהווה מפלט ,ואני לא מדברת רק על מצבי רוח קשים אלא כדרך חיים לאחרונה? ביי ביי רינת

רינת שלום אכילת יתר אינה בעיה פיזיולוגית ברוב המקרים. רובנו איננו אוכלים רק מתוך רעב. מדובר בהתנהגות שדרכה פורקים ומבטאים רגשות החל מהגיל הצעיר ביותר. לכן התנהגויות של אכילת יתר או כל תופעה אחרת שקשורה לאכילה צריכה בד"כ לעורר שאלות לגבי הצורך שבא לידי בטוי באמצעות המזון. אין מדובר בהכרח בתשובה טריויאלית וכמו שאת אומרת זה באמת אינדיבידואלי. אני מציע שתנסי לבדוק ולהתמודד עם המקורות למתח או לצורך במפלט וסביר להניח שזה יעזור להתמודד אחרת עם האכילה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי יש לי בעיה נוספת לכלהצרות שלי. אז ככה, נכון שסיפרתי כאן על מצבי, ואכן סיפרתי לפסיכולוגית שלי שמצב לא טוב, שהיה לי רצון כזה חזק לגמור עם החיים. היא רצתה לשלוח אותי למיון או לדבר עם ההורים אבל לא הסכמתי. השבוע דיברתי עם הפסיכיאטר שלי ואמרתי לו שנראה לי שהכדורים כבר לא עוזרים לי , הוא רצה שאני אפרט למה וסיפרתי לו את כל הסיפור. הוא ביקש לדבר עם הפסיכולוגית שלי והסכמתי לבסוף הוא חזר אלי ואמר לי שכדאי לדבר עם ההורים שהוא ידבר וכמובן לא הסכמתי למרות הבקשה הנוקבת שלו.וטען בנוסף שזו אחריות גדולה גם על מטפלים. בסוף אמרתי לו שאני ידבר עם הפסיכולוגית והיא אולי תדבר איתם. כשדיברתי איתה היא אמרה שמאוד חשוב לספר להם על המצב שאני נמצאת בו כי הם לא יודעים כלום על זה . אני כמובן מתנגדת אבל באותו היום הייתי כל כך בלחץ משניהם כשהסכמתי. והיא הולכת לפגוש אותם איתי ביון ראשון ואני מתה מפחד שהם ידעו מה קורה לי אני לא רוצה להדאיג אותם סתם אני לא רוצה שידעו זה רק יסבך את המצב. אני נורא פוחדת מהמפגש הזה למרות שהפסיכולוגית אמרה לי שאני יכולה רק להיות ולא לדבר. אני לא יודעת מה לעשות????????????? אני בת 26 אני חושבת שאני מספיק גדולה מכדי לערב את הורי.וזה נכון שאחריות גדולה יש על המטפלים שלי אבל זה לא נותן את הזכות לספר להורים כך אני חושבת.לא?. תודה .

הדרך שעדיף שמישהו אחר יעשה בשבילך את העבודה. נכון , ההוריםשלך ידאגו מהמצב שלך הנוכחי - אבל הם עלולים להיות במקום הרבה יתר קשה - אם הם יאבדו אותך. אז לטובתם ולטובתך תני להם לנהל את העניין וצייתי למטפלים שלך. זו לא בושה - ההיפך ,צריך להיות בן אדם גדול, כדי לקבל החלטה כזו קשה: שאחרים ינהלו לך את החיים ואת רק תצייתי. עוד יבואו זמנים והמצב יתהפך. ההורים שלך יאלצו להשתמש בך בתור מדריכה ומנחה בחיים. כשתראי את האור אז ורק אז קחי את המושכות. הרבה אהבה.

עדי שלום אני חושב שזה רעיון טוב מאוד לשתף את ההורים ולא לשאת בכל המעמסה הזו לבד. את פוחדת ממה שיקרה, אבל יתכן שאחרי שתדעי שהם יודעים תחושי הקלה. את אמנם מבוגרת, אבל אין אדם שהוא מבוגר מדי כדי לבקש עזרה ותמיכה, ובמצב הקיים חשוב להכניס את הוריך לתמונה, לא רק בגלל האחריות הכבידה על מטפלייך, אלא גם בגלל האחריות האישית שלך לשלומך ולשלומם הנפשי של הוריך בטווח הארוך. חשבי מה היית את מרגישה אילו היתה לך ילדה שהיתה עוברת דברים כאלה ואפילו חושבת על מוות ולא מספרת לך. אני בטוח שאם תסתכלי על זה כך תביני שזה הצעד ההגיוני ביותר לעשות כעת. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום. הבעייה שלי היא קצת מביכה. אני בת 21, בעלת זהות מינית לא כ"כ ברורה, אני לא ממש יודעת מה אני מעדיפה. בשנים האחרונות התחלתי לצפות בהדרגה בסרטי פורנו, וגם עכשיו מדי פעם אני רואה. שמתי לב שאני נהנית מקטעים בהם נשים מושפלות וממין אגרסיבי. הדבר מאוד מפריע לי והרבה פעמים אני די נגעלת מעצמי על כך שאני בכלל רואה דברים כאלו. יש לציין שבגיל 6 בערך הייתי בצהרון, ומדי פעם הבן שלה שהיה בערך בן 8-9 היה משכנע אותי להתפשט ולהרשות לו כל מיני דברים..(לא חדירה). בגיל 16 עברתי מעין ניצול מיני, שבו נגררתי (במעין שכנוע) לסיטואציה בה קיימתי יחסי מין לא ממש ברצון, אך גם לא בברוטליות. אני ממש לא יודעת מה לעשות, לא מבחינת זהות מינית ולא מבחינת מיניות, אודה לך על כל עזרה.

וחיפוש זהויות מיניות עד גיל 25 הוא עניין שבשיגרה את לא היחידה. מה שכדאי לך לעשות זה, לזרום עם הדברים , לעשות הכל ולהתנסות בכל מה שבא לך. בסוף הנטיות האמיתיות יגברו ואת תדעי בדיוק מי את ומה את רוצה באמת. אל תנסי לחסום או להניא את עצמך מסטיות שאת נוטה כלפיהן - יכול להיות שהן תתבררנה כזמניות וכחלק מהחיפוש. חסימה של המאוויים המיניים (הליבידו) היא טעות (כל עוד את לא פוגעת בזולת) והיא יכולה להתבטא במחלות שונות. תהני.

דגה שלום את מספרת על אירועים קשים שעברת בעברך וכנראה שאת רואה קשר בינם לנטייתך הנוכחית. מאוד סביר שאירועים כאלה ישפיעו בעיקר בהקשר לנטייתך כעת לצפות באלימות. כנראה שהאירועים הללו לא עברו עיבוד פנימי מספיק ואני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולנסות לברר את המצב, הן לגבי אירועי העבר והשפעתם עליך, והן לגבי נטיותיך המיניות. חשוב שתגיעי למצב בו תהיי שלמה עם עצמך, גופך ונטיותיך המיניות והאישיות. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבת שלי בת 3, היא ילדה (בת יחידה שנולדה לאחר טיפולים)מפונקת, עצמאית מאד, פיקחית מאד, מבינה עניין מהר מאד ועושה דברים שבני גילה לא עושים(מבחינת השפה, מוטוריקה וכד´)אך יחד עם זאת מבחינה התנהגותית יש לנו איתה בעיה קשה שהחריפה בזמן האחרון. בעלי טוען שאני אשמה בכך שנתתי לה חופש והרשתי לה הכל ואין לה גבולות. נכון אין לה גבולות אבל אני חושבת שמאותו חופש כן יצא לה משהו והיא נפתחה למדה הרבה מאד דברים. גם להיות מאד עצמאית כי נתתי לה לנסות כל דבר שביקשה. אני רוצה לתת כמה דוגמאות קטנות להתמודדות יום יומית איתה שאני למעשה לא יודעת איך להתמודד ואני אשמח לעצות: לפעמים היא אוכלת ארוחת ערב לבד ואני מרשה לה מול המרקע (יש לה תכנית שמקריאים סיפור) ואנו יושבים לידה. אם מאכילים אותה בסדר, אם כי היא עושה שטויות שיכולים לשגע.אם לא מאכילים אותה, זוועה! השבוע השארתי אותה לבד וכשחזרתי היא שפכה את המים מהבקבוק שלה לתוך הצלחת , למגב, וכמובן שנרטבה החולצה.(זו לא פעם ראשונה, הרבה פעמים היא לקחה מים ושפכה על השולחן בסלון כדי לקחת מגבת ואח"כ לנגב, היא אוהבת לנקות) מצאתי את עצמי עומדת וצורחת עליה כי כבר א יכלתי, הוצאנו אותה מהכיסא ובעלי נתן לה עונש לא ראות תכנית שהיא חיכתה לה , בלי אמא/אבא שמקריאים סיפור אלא ללכת לישון לבד במיטה. היא לא הפסיקה לבכות אבל לא ביקשה סליחה או משהו כזה וכזיא רוצה היא מבקשת. היא מאד עקשנית. הסברתי לה כמה פעמים למה העונש ולעיתים יש לי תחושה שהיא כלל לא מקשיבה לי. יותר מאוחר שאלתי אותה למה היא נענשה ה היא ענתה אני לא יכולה להגיד. היא ניסתה פעמים לרדת מהמיטה ובסוף נרדמה. אתמול היא אכלה איתנו ליד השולחן, כי מאותו יום החלטתי שלא אוכלים יותר לבד אלא ארוחה משפחתית בתקווה שאיתנו יחד יהיה טוב . גם היא לא סיימה את האוכל, אכלה סילחה על הביטוי כמו ברברית עם ידיים , היא סרבה לאכול עם סכום (היתה תקופה שהיא אכלה יפה מאד, והיא יודעת), אומרים לה לקרב את הפה לצלחת וכאילו במכוון היא מתנגדת ואכלה רחוק כדי שאוכל יפול על הריצפה. לקחתי את הצלחת ואמרתי את סיימת לאכול . זה לא הפריע ללה! היא מבקשת בבוקר אני אסרק אותה ואומרת איזו תסרוקת אבל במכוון היא לא עומדת כדי שאצליח אלא רוקדת, הולכת כדי למשון זמן היא מוןציאה לי את הנשמה עד שהיא הולכת מסורקת. הרבה פעמים אני שואלת אותה שאלה והיא בשלה כאילו לא שמעה ולא עונה. אני סוגרת את המרקע ואומרת לה את תעני כששואלים אותך והיא מושכת זמן ובסוף עונה. יש עוד הרבה מקרים ובגן הגננת אומרת שהיא מקסימה, יש בגן ילדה שהיא התחברה איתה משנה שעברה וכל ההתנהגויות האלה , יש לי תחושה שהם מאותה ילדה (הבת של אחת הגננות) ואני לא יכולה להפריד. האם זכותי לדרוש מהגננת הפרדה ואו לימוד הרגלי אכילה ליד השולחן? אני אובדת עצות, האם אני אשמה? איזה עונשים לתת למקרים כאלה ואם לא עונש אז מה כן? ובבקשה אל תשלחו אותנו ליעוץ כי בעלי לא מוכן לשמוע על כך ולי כרגע אין זמן. סליחה על האורך ותודה

אני לא אשת מקצוע, סתם אמא, על פניו זה נראה כהתנהגות נורמלית של ילדה בת 3 שבודקת את הגבולות שלה. נראה לי שאתם קצת מגזימים בתגובה שלכם ואולי היא נהנית מתשומת הלב שאתם נותנים לה כשהיא עושה כביכול "מעשים רעים". אשמח לשמוע את דעת הרופא בעינין, כי אם זו לא התנהגות נורמלית של ילדה בת שלוש הרבה אמהות יהפכו מודאגות.

לימי שלום אם היה מדובר בילדה בגיל כפול מזה של בתך הייתי מדבר איתך אולי על בעיה של גבולות. התנהגותה אופיינית מאוד לילדה בת 3 ויש לי הרגשה שאתם משייכים לה כוונות שמתאימות לגיל הרבה יותר מבוגר. יתכן שהיא בודקת את הגבולות שלכם, אבל די בטוח שהיא לא ממש מבינה על מה נענשה. רצון להשתעשע עם האוכל מאוד מקובל בגיל הזה. הילדה אולי מבינה שאתם לא ממש רוצים שהיא תלכלך את הסביבה אבל עדיין לא מופנמים אצלה כללים של חינוך ומוסר. אפשר באמת "להשתגע" מילדים בגיל הזה כי הם מספיק מבוגרים לנוע ולעשות כל דבר, אבל עדיין תינוקות מבחינת ההבנה החברתית שלהם. קבלו את זה ביותר הבנה וסבלנות. החינוך הוא תהליך ארוך ואי אפשר לצפות שהיא תבין את הכללים שלכם בבת אחת. התוצאה של המאבק עלולה להיות שהיא תצא עם תחושה שאתם כועסים עליה בלי סיבה והיא לא מבינה למה, ואתם סחוטים מהמאבק. חבל כי זה מקלקל את היחסים בינכם וההנאה מהם. קשה לתת עצות מרחוק ובלי להכיר אתכם ואת הילדה. אני מציע שתנסו רק לחשוב על זה בצורה יותר נאיבית, בלי לשייך לילדה כוונות שליליות. כשהיתה בת שנה הייתם בוודאי מקבלים כל זאת בהבנה. נסו לחשוב שלפעמים היא עדיין בת שנה מבחינה נפשית. זו מאוד טבעי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חייל בן עשרים , יש לי את תופעת ה smoking fetish, ואני מעוניין "להיגמל" מזה, אודה לכם אם תייעצו לי כייצד אעשה זאת.

דניאל שלום פנה לטיפול פסיכולוגי ונסה לברר כיצד משנים הרגלים ונטיות. לכל סוג של הנאה יש בד"כ גם תשתית נפשית שמתחזקת אותה ומסבירה אותה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום : בתור היותי חייל , אינני מעוניין לפנות לטיפול פסיכולוגי (צבאי), וברצוני לשאול אם ניתן לקבל זאת בפורום הנ"ל. בברכה : דניאל

האם יש לך עצה מועילה איך להחזיר שמחת חיים שאבדה? אני בסך הכל בת 20 והשמחת חיים אבדה, והיה לי המון פשוט קרו כ"כ הרבה דברים שזה פשוט אבד.

גלית שלום מהמעט שכתבת קשה לתת עצה ממש מועילה ואולי זו גם לא המסגרת המתאימה. אני מציע שתפני לטיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם הדברים שקרו וכדי שהעתיד יהיה יותר אופטימי. אם תפרטי יותר במה מדובר אולי אוכל להגיב יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אכתוב כאן חלק מתופעות ההתנהגות שלה ותשתדלו לעזור (מי שמבין בתחום) לומר האם יש כאן בעיה שצריכה טיפול או הפניה לאיזה עזרה או לא. ואם כן אז באיזה סוג בעיה מדובר כאן לפי דעתכם. כל הפרטים מתייחסים לאותה אישה, וזה חשוב ביותר. כאשר משהו מפריע לה היא תשאר תקועה איתו ותטחן את הבעיה מרוב מחשבות וכתוצאה מכך היא לא תתפקד בבית או לא תעשה בצורה מוצלחת את הדברים הרגילים בחייה. היא יכולה לשאול את אותה שאלה 20 פעם כי היא טוענת שהתשובה שעונים לה היא שיקרית וזה לא מה שהיא רוצה לשמוע, ואם יפסיקו אותה באמצע השאלה אז היא תתחיל הכל מהתחלה. היא יכולה לשאול שאלה או להכנס לויכוח וכאשר השני יגיב (בצורה רגועה אפילו) או יאמר דבר שאינו לרוחה, היא פתאום תצרח עליו ותענה בצעקות או אפילו תסטור לו או תזרוק עליו חפצים. איימה כמה פעמים שהיא תתאבד אם החבר יעזוב אותה, ואיחלה לו שימות ולא יתחתן לעולם. כאשר היא נמצאת בצער רב, היא פשוט בוכה בכי הסטרי והרבה (כמו של ילדה קטנה) ובלי להתחשב בסביבה בה היא נמצאת, וכאשר מנסים להרגיעה היא לא נרגעת וממשיכה לבכות ולחזור פעם אחר פעם על המילים או על מקרה הצער שציער אותה וכל זה מבלי להסתכל על זה שמנסה להרגיע אותה, נראה כאילו היא מרחפת במקום אחר. כאשר היא עצבנית היא לא אוכלת ולמרות שמבקשים ממנה המון היא אומרת אני לא יכולה לאכול כאשר אני עצבנית מצד אחד היא נשארת יום שלם בלי לאכול !! מצד שני היא בוכה שהיא רעבה ומציקה לסביבה. שותפת ידיים יותר מידי הרבה ועם סבון בצורה מוגזמת לקחה בעבר כדורי ציפראמיל בהמלצת רופא מתקשרת להורים ולמשפחה על כל בעיה קטנה שיש לה לעיתים 10 פעמים ביום יש תקופות בהם היא מזניחה את הבית ולא אכפת לה אם הוא מלוכלך או לא יכולה לצעוק על מי שיגע לה בבגדים אבל היא לא תקפיד ככה על בגדי אחרים. יכולה לצעוק ולמנוע פיסית ממשהו ללכלך את השולחן (דוגמא בלבד) אבל היא לא מזדעזעת כאשר הבית שלה עם רצפה מלוכלכת כמה שבועות, השירותים ועוד דברים אחרים. יושבת הרבה במיטה וחושבת המון ולאחר מכן מתחילה לריב ולתחקר את אותו אחד שחשבה עליו. לא דייקנית בצורה זוועתית עד כדי שהיא נראית כשקרנית כרונית. עושה לפעמים שגיאות בחיים כמו של ילד קטן (כמו ללכת ברחוב בלי לשים לב וכמעט להדרס) חושבת כל היום שמשקרים אותה ובהתאם היא תוקפת ומתנהגת. קובעת דברים על סמך דמיון פרוע שלה בלבד, ופועלת בשטח כאילו נעשו כבר מעשים שדמיינה או חשבה. בשעת שיחה או ויכוח היא תתפרץ המון פעמים לשיחה בצעקות ותהרוס אותה בטענה שהשני משקר, ולמרות שמסבירים לה שלא ככה מתנהגים היא ממשיכה וחוזרת על זה עשרות פעמים. מרחמת המון על אבא שלה על שגרמה לו צער. טיפוס מאשים ביותר, בכל מה שקורה ובכל מריבה מאשימה את השני או מישהו אחר - העיקר שזה לא היא. למרות שבדרך כלל היא האשמה האמיתית או הגורם לבעיה. מבטיחה דברים ובדרך כלל לא מצליחה לעמוד בהם ולקיים אותם. כופה על האחר לא לעשות דברים כרצונו כי היא חוששת מה אחרים יגידו ויחשבו. מפרשת דברים שאמרו אנשים אחרים או שראתה, בצורה מעוותת ומסולפת בדרך כלל, לדוגמא: אם יוסי ידבר עם אמיר בשקט אז זה אומר לגביה שהם מדברים עליה רע ומתכננים שוד בנק... והיא תתנהג בהתאם - ממש ככה. קנאית לבן זוגה בצורה מטורפת עד כדי אלימות כלפיו והצמדות חונקת אל האובייקט שלה. וכל מבט שלו ברחוב על לוח מודעות הופך אצלה למריבה איומה על מבט שלו על בחורה. כופה את דעתה על האחר ואוסרת הרבה דברים המותרים בחיים בטענה שזה אסור וחמור. בעת ויכוח שהופך למריבה, אם מבקשים ממנה לעזוב את השטח או להפסיק להתווכח כי המצב מחמיר... וזה לא בריא למתוח את החבל יותר מידי, היא לא תעזוב את המקום אלא היא מסוגלת להשאר עוד כמה שעות !! לריב. אפילו שהשני שנדבר איתה כבר במצב של תשישות בגלל המצב. נעולה עם הדיעות שלה ולא מקבלת שינויים כי היא מאמינה שהיא צודקת. אלו הפרטים הידועים פחות או יותר (בטח שיש עוד יותר פרטים קטנים) מי שמבין בנושא מוזמן להביע בכנות את דעתו. תודה

צחי , כל מה שכתבת מוכר לי היטב , יש לי בן שאני חיה איתו בגיל 25 וכל הסימפטומים האלה שתארת חופפים את התנהגותו. הניקיונות קשורות להפרעת האו. ס. ד. של מחשבות אובסססיות טורדניות. וכל ההתנהגות שכתבת למעלה בהתחלה מיתקשרת עם, סכיזופרניה. זה שהיא תקועה במחשבות ושהיא שואלת שאלות כמה פעמים וזה שהיא לא רגועה בתשובה שהיא מקבלת או לא עומדת בהבטחות , זה לא באשמתה. צריכים להבין את התהליכים הקשים שהיא עוברת ולהיות הכי סבלניים שאפשר.(אני יודעת שזה מאד מאד מאד קשה). בני הסביר לי את מה שקורה לו.(הוא מאד איטלגנטי וחכם ) וממה זה נובע וביקש ממני עזרה -------בלכידת ---סיטואציות מביכות כאלה. הוא מאד מעוניין במציאות האמיתית .ולכן עושה הכל למצא אותה. ובזכיזופר/ בדרך כלל ישנם אמיתות שהן שגויות אך החולה בטוח באלף אחוזים שהם למעשה אמיתים. ועד שהוא ימצא אדם מהיימן ביותר שבו הוא יכול להיות בטוח איתו שיראה לו מציאות אחרת וטענה אחרת הגיונית יותר משלו. הוא לא יוכל להימלט מגורלו האכזר. כך בני נעזר עם המטפל שלו. קודם כל הוא הבין שיש מצב של קונפליקט פנימי אשר מביא לחרדה. כלומר כל המצב שתארת אותו הוא למעשה תגובה לחרדה. החרדה מביאה את הדחף הספונטני לידי פעילות לשם סיפוק הצורך. הצורך הוא מצב פיזיולוגי של מחסור והטרדה גופנית. והדחף הוא עוררות פסיכולוגית. הצורך -מגיע ראשון ואחריו הדחף -שמעורר לפעולה. לכן בכדי לעזור לה היא צריכה הדרכה וטיפול קוגנטיבי היתנהגותי שבו יטפלו והיא תשתף פעולה .בכדי לכוון את הדחף למצב נורמלי לסיטואציות בחיים. עושים זאת על ידי שינוי והקניית הרגלים חדשים . הרגלים חדשים יקבעו את עוצמת הפעולה ואת הכוונה שלהם. מטפל טוב שיעבוד איתה עם המון רוך והבנה כבוד והסבר פנים.יוכל לעזור המון. כי לאחר רכישת אמון ההשפעה שלו תעזור לה ,לעקור אמיתות וטיעונים לא רלוונטים שתקועים בראשה עמוק. כשאדם אחר יעיר לה על כך ,היא תעלב ותיפגע ותושפל עד כדי כך שתתבצר בתוך העמדה שלה ולא יעזור שום דבר. כמובן שטיפול תרופתי שעובד על הכימייה של המח כמו רצפטורים שאחראים על המחשבות הכפייתיות . כמו ריספרידל ,זיפרקסה ,וגאודון. וכן אפקסור. יעזור ויעשה חצי עבודה. אני והוא מתמודדים כבר המון שנים עם כל זה. מדהים איך תיארת את היתנהגות שלה ...זה מעיד על שימת לב מצידך לאורך זמן והכרות לעומק. איך אתה עומד בזה.? ואיזה רגשות יש לך אליה? ו.

ראי גם תשובה שכתבתי לד"ר אורן ראשית אני לא אומר שמדובר במקרה שלי אישית () דבר שני הוא שהאישה ממש מתנגדת ללכת לכל רופא או טיפול גם ביעוץ לשלום בית היא הרסה את הכל ולא היתה התקדמות החיים של אותו בחור איתה קשים מנשוא והוא מודה שלעיתים בה לו כבר להתחיל "להגן על עצמו" מפני כל הבלגן שנגרם לו וכמו שכתבת.. האישה משוכנעת שהיא ודאי צודקת וכל מה שהיא עושה זה תגובה טבעית ומגיע לו שיסבול ככה... ההורים שלה לא מבינים את הבחור שמתחנן שיעזרו לו ורק כועסים על הבלגן שיש בניהם שהם רבים כל הזמן היא לא נותנת סיכוי לבחור לחשוב אפילו על עזיבתה, כי אז היא תשאיר מכתב מפורט ולאחר שהיא תעשה את מה שהיא תעשה יבואו להאשים רק את הבחור היא מנתקת לבחור שיחות טלפון כאשר הוא מתקשר לבקש יעוץ על לעצמו כי היא מיד קובעת שהוא מדבר עליה וזה אסור לפי דעתה. לאחר מכן היא שוברת את מכשיר הטלפון על ידי זריקתו לרצפה ומיד מבקשת את הסלולרי של אותו בחור בכדי להתקשר שוב להוריה (כי הטלפון השבור מונח על הרצפה ואין לה מחשבה להרימו) הבחור עצמו מבולבל (דבר שלא היה לו לפני כן) לא יודע מה לעשות מרגיש לכוד וכשהוא זרק פעם מילה באוויר שהוא ילך למשטרה על זה שהיא מרביצה ומציקה לו - ישר האישה אמרה - אני יגיד להם שאתה התחלת והרבצת ראשון ואז אתה תעוף מהבית ותכנס לכלא. לבחור אין לאן ללכת והוא בבעיה קשה שנראית לו כעת ללא פתרון בריא והגיוני.

צחי שלום בתיאור המורכב שכתבת יש הרבה דברים ואני לא חושב שאפשר לסכם הכל באבחנה. יש בווודאי הסטוריה אישית מאחורי התופעות הללו שלא התחילו אתמול. אם אותה אישה מודעת לבעיותיה רצוי להפנות אותה לייעוץ פסיכולוגי ו/או פסיכיאטרי כדי להיעזר. אם מדובר גם במערכת משפחתית מומלץ להיעזר גם במפגש טיפולי משפחתי כיוון שהחיים לא פשוטים ביחד בצורה הזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

הוצע לה ללכת לפסיכולוג והיא צרחה על הבחור שלה ואמרה לו.. לך אתה אני בסדר גמור אתה הבעיה כאן היא מסרבת לכל טיפול וכשאותו בחור מנסה להתקשר בכדי לקבל עזרה לעצמו היא מנתקת לו את הטלפון ולאחר מכן חובטת בו עם הטלפון שעל השולחן ואותו בחור רוצה לצאת מהבית להתקשר מציבורי בחוץ והיא נצמדת אליו ויורדת איתו והולכת איתו צמוד ברחוב וממשיכה לריב איתו גם שמה רוב הפעמים היא לא מרשה לו לצאת מהבית להרגע בחוץ ואם הוא מתעקש לצאת כאשר המריבה כבר בת כמה שעות טובות אז ישר האישה נעמדת ונשענת על דלת הכניסה לבית ואומרת לו, אם תפתח את הדלת ותזיז אותי אני אתקשר למשטרה ואומר שדחפת והכית אותי וכמובן שעל כל תלונה של אישה אז הבחור יורחק מביתו לכמה ימים ויפתח לו תיק האישה מצדיקה את כל מעשיה בטענות מוזרות כמו ... שלא אמרו לה לילה טוב לפני השינה ולכן היא רבה אני חושב שקצת קשה לומר לילה טוב לאישה שרבה עם אותו בחור יום שלם במשך יותר משנה.. מה עושים ??????????????

שלום. אינני בטוחה לפשר הסוגייא זו. מה הנתונים הקיימים שנחשבים כהטרד מינית. שאלתי לדוגמא: כשגבר בגין 50 נשוי ואני בת גילו, בזמן שאנו עושים הליכה הוא אמר לי מספר פעמים: עקבתי אחריך, ויש לך קצב טוב- האם זה נחשב התחלהשל הטרדה מינית, היות והוא ראה שזה גורם לי למבוכה ומדוע לומר זאת מספר אין ספור, האם זוהי גם סוג של חיזור כלפי אשה? איבדתי כבר את האמון בגברים. מדוע לומר מחמאה זאת מספר פעמים. פעם אחת זה עשה לי טוב, וכשאומרים מספר פעמים מה זה בא להוכיח מההיבט הגברי?

אם את באמת אל רוצה אז תרמזי לו או אפילו בצורה יתר ברורה. למרות שיש לי הרגשה ובחילה מנשים כמוך "שמשחקות אותה" על כל דבר הטרדה מינית אני מאחל לך בחום שתישארי לבד ושאף אחד לא יתחיל איתך חוץ מעורכי דין תולעות-אדם.

קודם כל הזדעזעתי לקרו את תגובתו של הכותב שלפני- את מוזמנת לא להתייחס, זה לא נראה לי רציני......על פי נסיוני הכרותי וידיעותיי על העם הגברי כשמיייישהו מתנהג בצורה כזו מניעיו הם מינים וגם אם יש סיכוי קטן שלא ולמעשה מדובר באדם שהוא סתם מיואש ובודד, נראית לי חשודה העובדה שהוא עקב אחרייך וחזר על אותו משפט פעמים רבות...עדיף לא להסתבך ובעניין המיני להיות כמה שפחות תמים וכמה שיותר מפוקח על מנת להימנע מפגיעות עתידיות.

לשירי שלום את לא רצינית בתגובה שלך נכון? אבל אם כן אני פשוט מרחם עלייך, ועל נשים שחושבות כמותך. מה אתן מתפלאות שבסוף הרבה יותר נשים מגברים נשארות לבד! אם זאת התגובה על נסיון חיזור. רישמי לפנייך את לא יודעת כלום על גברים. ומשפט המחץ שלך:"מניעיו הם מיניים וגם אם יש סיכוי קטן שלא" אני חוזר שוב, אני מרחם עלייך צור ולך שרה אומר אם מוצא חן הוא בענייך לכי על זה. אם לא תגידי לו חד וחלק שיניח לך.

שרה, זה אולי מטריד ואולי מיני, אך "הטרדה מינית" זה לא. כדי שהתנהגות תחשב לכזו, המטריד צריך להיות בעמדת כח: מעסיק, מפקד בצבא, מורה, רופא... נדמה לי שהפתרון המתבקש הוא פשוט להתרחק ממנו, ואם זה בלתי אפשרי - לבקש ממנו חד-משמעית לחדול מההערות ולא להניח שהוא מבין לבד שהדבר אינו לרוחך. זאת שהרגה את החתול.

כל הכבוד לתשובה צור

תודה. מכל מלמדי השכלתי. חידשת לי מידע זה ותודה על תשובתך וכל אלה שענו לי בפורום, אגיב כפי שכתבת לי.ביי. - שרה.

רציתי להודות על התשובה לשאלתי לגבי דילמות של עמדות מוסריות מנוגדות בין מטפל למטופל. משמח אותי לדעת, שלמטפל יש יכולת להתגבר על קושי כזה שיכול להופיע ובכל זאת להמשיך בטיפול בהכרה וקבלה של שונות האחר. תודה. למה שאלתי? בגלל היותי מטופל דתי המטופל ע"י מטפל חילוני חשתי, שלעיתים אני נמנע מלומר דברים מיוחדים שנראה לי, שלא יתאימו להשקפותיו של המטפל הדתי. ולעיתים מצאתי עצמי אומר דברים כדי לרצותו, כי היו לרוח הלכי-הדת.. דבריך, קצת הרגיעו אותי משום מה.. יתכן ורציתי תשובה שכזו..

הי, רגע, מי דתי - אתה או המטפל? בכל מקרה, גם אני הייתי בטיפול אצל פסיכולוגית דתיה, וזה ממש לא הפריע. אם היא, כדתיה, בוחרת לטפל גם בחילונים, הרי שהיא בטח יודעת להפריד - וככה זה באמת היה.

שפתיים שלום אני מציע לך לשתף את המטפל במה שכתבת לי בנוגע לדברים שחששת לספר לו. זה עשוי לתרום לטיפול. בהצלחה בהמשך ד"ר אורן קפלן

אני בת 31 ואני במצב שאני ממש מבולבלת. אני לא מזהה את עצמי, חיצונית ונפשית. וזהו סיפורי: היה לי חבר במשך ארבע שנים שמאוד אהבתי. הקשר הסתיים ביוזמתי מסיבות שונות שהייתי שלמה איתן. לאחר חודשיים הכרתי גבר (שהיום הוא בעלי) ומיד התאהבתי בו. היינו חברים שנתיים והתחתנו. אחרי שנה נולדה בתנו הבכורה, ואחרי עוד שנה וחצי בתנו השניה. אני השתניתי מבחינה חיצונית, קיצרתי את שערי הארוך, ועליתי 20 קילו במשקלי. היום אני מסתכלת על עצמי ושואלת איפה אני הקודמת. הצעירה, הרזה, המאוהבת בחבר הראשון שהיה אהבתי הגדולה מילדות. אני מרגישה שאיבדתי את עצמי. אני חושבת שלא הספקתי לעכל את מה שעובר עלי. הכל קרה כ"כ מהר... לא הספקתי להתאבל על הפרידה מהחבר הקודם וכבר אני מאוהבת בגבר אחר ואני באמת אוהבת את בעלי, אבל לא מעכלת את נשואי (שבע שנים) כשהבנות שלי קוראות לי "אמא" אני לא מעכלת שזאת אני... אני לא יודעת מי אני!!! זה גורם לי לתחושות בלבול, לא ברמה הפילוסופית אלא ברמה ארצית ביותר. אני מתעוררת משינה ולא יודעת מי אני. אני מסתכלת על עצמי, ולא מאמינה שזאת "אני" מצטערת על האורך, אבל אני חייבת להוציא את זה!! בבקשה, עזרה!! עזרה להבין מה קורה לי... תודה

מבולבלת שלום את שואלת שאלות חשובות וקיומיות ודורשות תשובה. הבלבול שבו את נמצאת והשינויים הנפשיים והפיזיים שקרו לך גורמים כנראה למצוקה ולתחושה שאיבדת משהו בדרך. למרות שעבר זמן די רב, שבע שנים זה לא מעט זמן, כנראה שחלק מהדברים לא עובדו מספיק ונותרו אולי טריים כאילו זה קרה אתמול. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ולעשות בירור רציני בנושאים הללו. אין כאן דרך קיצור ואולי זה הזמן לעשות עצירה במרוץ ולתת מקום לכל הדברים שקרו לך ושאת מתמודדת איתם כיום. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך אוכל לדעת אם אני עצובה או מדוכאת? מהו הגבול? איך אפשר לאבחן? גילה

גילה, אני מצרפת לך קישור בנוגע לדכאון:http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/dipression.htm אבל רצוי שלא לעסוק באבחנות עצמיות, ואם יש לך ספק, כדאי לפנות לאיש מקצוע כדי שתדעי בדיוק מה קורה, ותטפלי בזה - במידת הצורך - תוך קבלת עזרה. בהצלחה, HERA.

גילה שלום דיכאון קליני הוא תופעה חזקה למדי שקשה לפספס. יש פגיעה בתפקודים שונים של החיים כמו בשינה, באכילה, במשקל, שינויים בהרגלים החברתיים והאישיים ועוד. עם זאת, לא כל דיכאון הוא דיכאון חריף ויש מצבי ביניים רבים. עצב הוא אחד המאפיינים של דיכאון, אך אינו היחיד. אם קיימת התלבטות כדאי לפנות לייעוץ, בעיקר כדי לקבל עזרה. לא צריך להיות בדיכאון חריף כדי להיעזר. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם פסיכולוג אשר נודע לו, במהלך קשר טיפולי עם מטופלת, על קיום יחסי מין בין המטופלת שלו לבין פסיכולוג קולגה שלו שטיפל בה בעבר, חייב לדווח על כך לועדת האתיקה, בהנחה שהמטופלת נתנה לכך הסכמתה? מדובר במטופלת בגירה. אם כן, מכוח מה, איזה חוק, תקנה, קוד אתי, כללים וכו' אודה על תשובתך

יותם שלום קודם כל צר לי לשמוע שמקרים כאלה קורים בכלל. הקריטריון אינו חוק חיצוני אלא טובתה של המטופלת ורצונה. אין חובת דיווח, אלא להיפך, יש איסור מוחלט על דיווח של כל פרט מהטיפול ללא הסכמה וחתימת המטופלת על ויתור סודיות רפואית. זה לא מספיק שהמטופלת תתן את הסכמתה הפסיבית, אלא היא צריכה להביע את רצונה לתהליך הדיווח. מבחינתי זה כמו טיפול בכל מצב אחר של עבירה פלילית שמתגלה בטיפול. אונס, אלימות, עבירות אתיות, התעללות והתעמרות פיזית או מילולית של קרובים, מעסיקים, מטפלים ועוד, כל אלו הם נושאים שעולים בטיפול או מביאים אנשים לטיפול. הפסיכולוג צריך להתייחס לנושאים הללו בהקשר של הטיפול עצמו, ואם נדרש יש ללוות את המטופל/ת לדווח ולהתלונן כחלק מהתהליך או השיקום הנפשי. צריך לקחת בחשבון את המחירים שדיווח כזה גובה, בין אם זה במשטרה, בוועדות אתיקה וכד', והאם המטופל מעוניין להיכנס לתהליך הזה. חשוב שהפסיכולוג לא ידחוף את רצונות ועקרונותיו האישיים אלא יהיה קשוב למה הכי נכון לאדם שיושב מולו. כשהכל ברור ומוסכם אפשר גם לגשת לפעולה. אם מדובר במישהי שאתה מכיר כדאי לדבר איתה על האפשרויות השונות שעומדות בפניה כולל פניה בעצמה לוועדת האתיקה של מועצת הפסיכולוגים. לפרטים אפשר גם להתקשר לשם או לכתוב באופן ישיר. כדאי לעבד את הנושא לעומק בתהליך הטיפול הן על השלכותיו האישיות, והן על האפשרות לפנות בתלונה. בברכה ד"ר אורן קפלן בברכה ד"ר אורן קפלן

הי אני מאוהבת בפסיכולוג שלי. קראתי על כל מיני עניינים כגון, השלכה על הפסיכולוג וכ... ולא זה המצב. אני באמת מאוהבת בו, באישיותו, באופן שהוא מתייחס לדברים, במראה שלו, בסיגנון החיים שלו וכ... כדאי לעזוב אותו?אני מרגישה שאני עסוקה בלהרשים אותו ולליכוד את תשומת ליבו אליי כבחורה ופחות עסוקה בדברים האחרים. יש עיצה?

מאוהבת שלום כדאי לזכור שהתאהבות היא דבר שחשים אותו ככזה ואת ההשלכות או ההעברה על הפסיכולוג או על כל אדם אחר קשר לזהות כשאת בתוך התהליך, אחרת זו לא באמת התאהבות. מאחר ואת לא באמת מכירה את הפסיכולוג שלך בחיים שלו ממש, סביר להניח שיש לפחות מרכיב של השלכה בהתאהבות הזו. זה לא מפחית את עוצמתה או את חשיבותה. אני מציע לך לעשות דבר קשה, אבל שעשוי לעזור לך הן בהמשך הטיפול והן בטיפול בבעיה בגללה פנית, וזה לשתף את הפסיכולוג בתחושותיך. אם האלטרנטיבה היא לנטוש אז באמת אין לך מה להפסיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן לאחר שקראתי את הקישור שצרפת לגבי נושא ה"האלימות הפסיכולוגית"החלטתי לכתוב לך. זה לא שלא ידעתי לפני כן שאני סובלת כבר שלוש שנים מהתעללות נפשית ע"י חברי (אני בת 30 גרושה+ 2 ילדים), אבל כמובן שהכתבה רק חידדה והעצימה יותר את הרגשותיי. הגעתי למצב של אפיסת כוחות בגללו ובגלל הרבה דברים מסביב ,אני בתחילתו של טיפול פסיכולוגי אליו פניתי כדי לגרום לי להבין מדוע כל כך קשה לי להתנתק מאדם כל כך מתוסבך ,בעל מצבי רוח נוראיים ,אדם שאומנם מאוד אהב אותי בשנה הראשונה לחברותנו,אולם אחר כך התגלה כחלאת המין האנושי ,אדם נצלן ,קמצן (כבר שנתיים שאיני יוצאת מהביית כי פזמון ה"אין לי כסף" מאוד שכיח אצלו - ולמרות זאת אינני יוצאת לבד שמא הוא יעזוב אותי אם יידע. כל הזמן הוא משחק בי - קורא לי לבוא לאסוף אותו כי כרגע אין לו רכב - אני עושה שמיניות באוויר - מגיעה עד אליו ואז הוא נזכר שלא מסתדר לו היום אפילו בלי קמצוץ של יסורי מצפון. הייתה לי יום הולדת - לא שמעתי ממנו מזל טוב - שלא לדבר על מתנה צנועה. פעמים רבות אני מנסה לדבר סתם שיחות של עניני דיומא והוא מגיב -"נמאס לי לשמוע את זיוני המוח שלך" (סליחה על הביטוי). אין הדף יכול להכיל את כמות ההתעללות הנפשית שאני עוברת- הוא אומר לי בפרוש שהוא כבר לא אוהב אותי כמו פעם (ויש לציין שהוא עזב ביית בשבילי),ועם זאת אני רואה שגם קשה לו בלעדיי (איפה הוא ימצא פראירית שמגישה לו את האוכל עד הפה?) הוא פשוט עושה בי מה שהוא רוצה - לפעמים אני מסתכלת עליו ופשוט שונאת אותו . יש לציין שגם מבחינה מנטאלית אני עולה עליו באלפי מונים ,אני יודעת שאין לי איתו עתיד ,אני יודעת שהוא מנצל אותי, חוץ מסקס טוב לא נשאר שום דבר טוב שאפשר להגיד עליו(גם בגמר הסקס הוא פשוט קם מהמיטה ועוזב אותי לאנחות). אני מבינה היטב שאני נמצאת עם אדם שלילי ביותר שיודע רק לקחת ולא להעניק דבר - גם לא לילדיי ועם זאת נכנסתי למין מעגל שאין לי את הכלים לפרוץ אותו. אני לא רואה את עצמי עם אף אחר אחר כי אני קשורה מאוד לחבר - אני חושבת שאני אפילו מאוד אוהבת אותו ,אין לי אנרגיות נפשיות יותר , כל שבועיים הוא עוזב אותי ואני מתחילה בדרך התחנונים והאמבושים . אני פשוט אבודה - אני מאוד מקווה שהטיפול הפסיכולוגי יעזור לי להחזיר את השליטה שברחה לי מבין הידיים . סליחה שזה ארוך אבל אודה לך באם תגיב - אני ממש במצוקה תודה - דורית

דורית שלום טוב שפנית לטיפול פסיכולוגי. חשוב שתקבלי תמיכה כדי שתוכלי להבין את מה שקורה לך וכדי שתוכלי לשלוט בחייך. אני לא יודע לאן דברים יובילו. ברור שכעת קשה לך איתו וקשה לך על המחשבה בלעדיו. אני מקווה שתתחזקי ותוכלי לעשות את הצעדים הנכונים ביותר בשבילך, בין אם בתוך הקשר ובין אם בלעדיו. לא צפוי תהליך קל אבל טוב שהתחלת אותו. כדאי אולי להיעזר בפורומים לתמיכה באינטרנט או בארגוני הנשים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר' קפלן שלום, אבקש לדעת מהן הסיבות להפרעת אישיות גבולית, האם היא משהו זמני או קבוע, האם יש טיפול תרופתי ומה מטרתו והאם יש גם טיפול אחר ומהו תודה, sara

1. האם באמת 20% מהמאושפזים במחלקות פסיכיאטריות (כולל אשפוז יום) הם בורדרליין. 2. מה המשמעות של המונח "הפרעת זהות מינית" שנזכר במאמר ? (נאמר בקשר לערבוב בין BPD וליקויים אחרים) האם מדובר בנטיה מינית או באשה שמרגישה כגבר וגבר שמרגיש כאשה ?

http://www.sahar.org.il/bpd.asp

שרה, הסיבות להפרעת האישיות הגבולית מצויות - ברובן - בהתפתחות המוקדמת של האדם. הרבה פעמים, ההפרעה מתפתחת על רקע של התעללות בילדות, אבל לא רק! מכיוון שהאבחנה שנויה במחלוקת, גם הסיבות לא תמיד ברורות לחלוטין. עיקר הטיפול בהפרעה הוא פסיכולוגי, מכיוון שהיא תמידית ואינה חולפת. האדם לומד לחיות איתה, ולהפיק את המירב מהחיים עם ההפרעה ברקע. המטרה היא, להכיר את ההפרעה ואת ההשלכות שלה על הפרט, ומתוך זה ללמוד איך להתגבר על הנקודות הקשות. טיפול תרופתי ניתן במקרים שבהם יש ברקע גם דכאון. HERA.

שרה שלום מדובר באבחנה רחבה שאנשים רבים יכולים לקבל אותה ולכן הסיבות מגוונות ולא קבועות. בחלק מהמקרים ניתן להיעזר בתרופות ובחלק לא. אני מציע להימנע מהשימוש באבחנה הפסיכיאטרית ולנסות להתמקד במה מציק וכיצד מתמודדים עם הבעיה האישית ולא עם הכותרת שניתנה במסגרת כזו או אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

ראיתי כאן בפורום הרבה הודעות של אנשים אשר התאכזבו מטיפול שלהם. אני מוסיף את שמי בשביל הסטטיסטיקה, ובשביל אותם אנשים אחרים שהתאכזבו מטיפול ומרגישים מאד לבד עם זה. הרבה כסף ירד לטימיון כמו גם תקווה שאולי אפשר לשנות דברים. לא יודע מי צודק ומי לא, אם אני הייתי אשם או המטפלת הייתה אשמה. הדבר היחידי שהטיפול נתן לי זה דווקא הכישלון של הטיפול, שממנו למדתי שאני צריך להסתדר עם מה שיש ועם מי שאני, כי טיפול איננו אופציה יותר בשבילי. אז ימשיכו להיות בעיות בזוגיות, ואני אמשיך לא להבין מדוע בבסיס אני לא אוהב את עצמי אבל למדתי לחיות עם זה במידה סבירה ולהשלים עם זה, מאחר וטיפול איננו אופציה יותר עבורי. אני בהחלט מבין את ד"ר אורן קפלן על מסלול היסורים שהוא צריך לעבור כדי להיות מטפל ( עבודה במשכרות מאד נמוכה , אולי מדריכים ומרצים שהאגו שלהם בשמיים, ואולי עוד דברים שהוא לא סיפר ). אני חושב שמטפל שלא יעבור את מסלול היסורים, אולי ירגיש מספיק טוב עם עצמו, כדי לא להזדקק להראות עליונות וכוחנות כלפי מטופלים.

אלכס, בתור "מאוכזבת סדרתית" אני יכולה לומר לך, שלפעמים המטופל אחראי ולפעמים המטפל. מאידך, קשה לפסול את העניין רק על סמך טיפול אחד, מול איש מקצוע אחד. אם אין כימיה, הרי שבאמת הכסף והזמן יורדים לטימיון. אולי הפסיכולוגית שלך ואתה לא מצאתם שפה טיפולית משותפת, אבל זה לא אומר שאי-אפשר לנסות שוב, עם איש מקצוע אחר. למה שהבעיות בזוגיות תמשכנה? יש לי תחושה, שזה לא ממש משמח אותך (בלשון המעטה). כנ"ל לגבי ההרגשה שאינך אוהב את עצמך. להגיד "טיפול אינו אופציה יותר עבורי" זה הכי קל שבעולם. אבל זו לא אמירה מציאותית, לפחות לא עד שמנסים שוב אצל מטפל אחר. זה מה שהרגשת? שהמטפלת שלך הפגינה עליונות וכוחנות כלפיך? ואת ההרגשה הזו העלית בטיפול, או ששמרת לעצמך? HERA.

זה היה טיפול שני כאשר הטיפול הראשון בוצע אצל סתם מטפל חסר כל ידע. בטיפול השני כבר בחרתי מטפלת לפי הספר עם המלצות והאכזבה הייתה גדולה. לשאלתך, דברים שהפריעו הועלו בטיפול מולה כולל הכוחנות שלה אבל התשובות שלה היו מאד החלטיות, כמו "ככה אני, אם לא מתאים לך תלך" . ניסיתי לבדוק שוב בזהירות מאד רבה עם מטפלים ומטפלות אחרים, בדרך כלל לפגישת הכרות ופעם אחת ל 4 פגישות, אבל זה לא היה זה. אני דיי חסום, הריסק גדול מידי, ולא שווה את המחיר הכספי והריגשי שאני עלול לשלם. אחרי שהשלמתי עם עיניין הטיפול אני מקבל את עצמי כמות שאני ומשלים עם זה. דווקא כתור מתאכזבת סידרתית אני אשמח לשמוע אותך מה מושך אותך שוב ושוב לטיפולים רק כדי להתאכזב כל פעם מחדש ? אם השאלה שלי מנוסחת בצורה בוטה מידי, אני יכול להגיד לך שזה נוסח מדויק של שאלה שנשאלתי על ידי המטפלת האחרונה שניסיתי אצלה ( פגישה אחת ) ופשוט הגעתי למסקנה שהיא צודקת.

אלכס שלום אני מבין מההתכתבות שקראתי כעת את כולה שאתה מאוכזב אך במידה כלשהי גם משלים עם מצב שאותו רצית לשנות. אני מקווה שבעתיד תמצא בכל זאת דרך לשנות את הדברים שרצית, בין אם בטיפול פסיכולוגי או בדרך אחרת. טיפול פסיכולוגי לא אמור להיות כוחני, למרות שמסגרת הטיפול, כמו כל מסגרת, יכולה להיות בפני עצמה גורם מרתיע לפעמים. בברכה ד"ר אורן קפלן

פעם ניהלנו דיון פה באתר לגבי נזקים אפשריים כתוצאה מטיפול פסיכולוגי, ואתה טענת שאינך חושב שניתן להנזק מטיפול פסיכולוגי. אז זאת דוגמה. כשמטפל נכנע לאגו שלו ונאבק במטופל שמספר לו שהוא לא מרוצה מהטיפול (ותסכים איתי שזכותו של כל מטופל להיות לא מרוצה ושלכל מטפל זה יקרה שיהיו מטופלים שלא מרוצים ממנו) והמטפל מביע את כעסו באמירות בסגנון : אז אולי תחפש מישהו אחר או: אז למה אתה ממשיך לבא, למטופל נגרם נזק. נזק אחד אפשרי שהועלה פה שהמטופל ירגיש (ולא בצדק) שהבעיה שלו כל כך חמורה שהמטפל לא מסוגל לתקן אותה. נזק אחר וטבעי לחלוטין: חיזוק תחושת הדחיה של המטופל כי המטפל דוחה אותו. ונזק עיקרי: חיזוק האמונה שהמצב איננו ניתן לתיקון (אם גם טיפול כבר לא עזר אז מה כן) זו דוגמה של שימוש לרעה במעמד הפסיכולוג (הוצאת תחושת הכשלון של המטפל בכעס על המטופל) והמילה כוחני בהחלט נשמעת מתאימה כאן. בסופו של דבר המטופל מגיע לטיפול בעמדת פגיעות גדולה, מה שמאפשר פגיעה ונזק מיד המטפל, אם בגלל חוסר הבנת המטופל או בשל כניעת המטפל לרגשותיו הוא (שאין מקומם בטיפול). לא נראה לי שזה כל כך נדיר, ושוב אני טוענת שחשוב לדבר על זה כדי להפחית את הנזק הנוצר. אם הידע הרווח בציבור יהיה שמטפל יכול גם להכשל באופן שאף יפגע במטופל, מטופלים שחשו פגיעה כתוצעה מטיפול יוכלו יותר בקלות להאמין שזה לא באשמתם, וחשוב יותר, שעדיין יש תקווה עם מטפל אחר.

טיפול הינו מפגש בין שני פרטים נפרדים, בעלי רצונות נפרדים. עד כאן זה בסדר. אבל - הרצון של מי אמור להוביל את הטיפול? אמירה בנוסח "גם לי יש רצונות, ולפעמים הם יותר חשובים משלך" נשמעת רע, בעיקר כשהיא מגיע מהמטפל. יש בזה משהו מן הכוחניות. זו אמירה, שאני יכולה להבין ולקבל במקרה שבו המטופל נמצא בסכנת חיים. אז על מה מבוסס הטיפול בעצם? על הצרכים והרצונות של המטפל או המטופל?

שלום לאלכס, מעיין, הרה ושאול אכן המשך לדיון ישן, אולי דיון שלא יכול להיגמר אף פעם. המפגש הטיפולי הוא מפגש מיוחד מצד אחד, אבל יש בו מאפיינים רבים של כל מפגש בינאישי אחר, עם הרגישויות והכאבים שיכולים להיווצר בקשר בינאישי. אולי בגלל שפעמים רבות מגיעים לפסיכולוג במצב רגיש או עם תכנים רגישים, כל תופעה שקשורה למפגש מקבלת עוצמה גדולה יותר. אני לא חושב שיש "אשם" או שצריך להיות אשם במצב. במפגש של שניים כל אחד מביא את עצמו עם היתרונות והחסרונות שלו. לפעמים אחד הצדדים פחות סובלני או פחות מודע ולפעמים האחר. הגישה לטיפול דינמי שהתחילה בפרויד זיהתה כל מיני תופעות שקורות בטיפול הפסיכולוגי ולא כל כך מקבלות דגש במקומות אחרים. לדוגמא, תופעה של "התנגדות" לטיפול, כלומר נסיון לא מודע של המטופל לבלום את התקדמות הטיפול מתוך חרדה לא מודעת מהתכנים שעולים וצפים, היא אחד ההסברים שיצרו מגרש חד סטרי בין המטפל למטופל. אם המטופל כועס זו השלכה או העברה, אם הוא מאחר או רוצה לבוא פעם בשבועיים זו התנגדות וכו'. היום אפשר להיות קצת יותר ביקורתיים כלפי הגישה הזו, אבל צריך להבין שמבחינה הסטורית היתה כאן פריצת דרך בהבנה של יחסי מטפל מטופל ושל עולם הלא-מודע. בכל מקרה, הפסיכולוגיה לא קפאה על שמריה, וההבנה על יחסים בין מטפל ומטופל הלכה והעמיקה. הגישה שאני אישית מאוד מאמין בה היא גישה "אינטרסובייקטיבית" שמדברת על תהליכים הדדיים ודיון הרבה יותר פתוח בין מטפל למטופל. לפי גישה זו הטיפול הוא תהליך דו סטרי שבו תכנים מודעים ותכנים ותהליכים בלתי מודעים של שני השותפים, המטפל והמטופל, נפגשים ביחד בחדר. הדבר יוצר אינטראקציה ייחודית לשני האנשים המסויימים שנפגשים שם. הן המטפל והן המטופל צריכים להיות מודעים לקיום התהליכים הללו, גם אם קשה לעיתים לזהות אותם. לפעמים הפסיכולוג אינו רגיש מספיק למטופל כי באינטראקציה הספצפית הזו קרה משהו שגרם להתנהגות כזו. דוגמא לצד השני יכולה להיות מקרה שבו המטופל הרגיש פגוע ממשהו שאמר הפסיכולוג למרות שבסיטואציה אחרת ואולי אפילו אצל פסיכולוג אחר לא היה מעורר תגובה כזו. מה שחשוב זה שאפשר לדבר על התהליכים הללו. לא תמיד תהיה הסכמה. פעמים רבות המטפל ו/או המטופל יכנסו למגננה. אבל מה שחשוב שיכול להיווצר דיאלוג שבסופו של דבר עשוי להיות הדבר הפורה והחשוב ביותר בתוך התהליך הטיפולי, כיוון שהוא הופך את המפגש בחדר למשהו יותר אוטנטי ואישי. כתבתי הרבה, ואני לא בטוח שהסברתי מספיק טוב את הגישה שבאמת קשה לספר עליה בכמה משפטים. מה שאני רוצה לומר בשורה התחתונה, שיחסים בין אנשים יכולים להביא תקווה ויכולים לגרום נזק. כך גם הטיפול הפסיכולוגי כמקום שבו יש קשר בינאישי. בכל מקצוע, גם בפסיכולוגיה, ישנם אנשים לא מקצועיים, ואני לא מתייחס למקרים הללו, שאני מקווה שהם חריגים. אבל כשנוצר קצר בתקשורת בטיפול הוא לא אמור להיות אשמתו של המטפל או המטופל. הקצר הוא נושא חשוב להבנה משותפת בחדר. זה דורש אומץ וכנות משני הצדדים כדי להשתמש בו ללמידה למרות הכאב שקיים מהפגיעה שכרוך בקצרים כאלה. אני מודע לכך שמאחר ולא מדובר במערכת יחסים סמטרית, וסביר להניח שפעמים רבות המטופל נמצא במצב רגיש יותר או פחות נוח מהמטפל, החיכוך או העימות עלול להגביר את הכאב והחשש מפני הטיפול. אכן נדרשת רגישות רבה מהפסיכולוג בעבודתו הטיפולית, וכשל בנושא הזה הוא כמעט תוצאה בלתי נמנעת. אם לוקחים את זה מראש בחשבון ומאמינים שהתהליך הטיפולי מביא בטווח הארוך לתוצאות, זה סיכון ששווה לקחת. לכן מעיין אני אעדכן את מה שאמרתי בעבר. אכן יש סיכונים גם בטיפול פסיכולוגי, כמו ואולי יותר מבכל קשר בינאישי אחר. ובכל זאת אנשים נמשכים לקשרים בינאישיים ורואים בהם דבר בריא ומועיל. אני חושב שקשרים הם דבר בריא ולא מזיק. כך גם טיפול פסיכולוגי לא אמור להיות מזיק. לצערנו בחיים ישנם מצבים שגם דברים בריאים ולא מזיקים גורמים בסופו של דבר לנזק, אך זה אמור להיות המיעוט שאינו מעיד על הכלל. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפעמים נדמה לי שאתה בכלל לא תופס איך הדברים נראים מהצד השני של החדר. אין סימטריה זה תיאור עדין מידי של מערך הכוחות. לא רק שהמטופל מניח את כל ריגשותיו חששותיו ואמונותיו על השולחן למבחן עיני הפסיכולוג, לא רק שהוא בעמדה פגיעה וחשופה, אלא גם שהפסיכולוג הוא מקור סמכות מקצועית מה שמאפשר למילותיו ואבחנותיו לפגוע בעוצמות הרבה יותר חזקות ממה שאתה מוכן להודות. היום כבר מקובל להתיחס לכשלונות כאילו מההסטוריה הפסיכולוגית שנבעו מטעויות בתאוריה. למשל האיבחון של אמא סכיזופרנוגנית שגרמה לילדיה להתפרצות של מחלת הסכיזופרניה. אבחנה כזאת שהיתה נפוצה מאד לפני כמה עשרות שנים (והתבררה כטעות מוחלטת) יכלה ומן הסתם אף הרסה חיים של כמה אמהות שלא רק שסבלו כעת ממחלת ילדיהן, בנוסף נאלצו להסתובב בעולם עם תחושת האשמה (האישית והחיצונית של הפסיכולוג ושאר המשפחה). זו דוגמה אחת לנזק חמור מאד. כמובן שיש עוד רבות, כמו פסיכולוגים שניסו ל"רפא" הומוסקסואלים וגרמו להם להסתובב בעולם עם רגשות אשמה. דוגמה יותר מאוחרת ובהתאם לצווי האפנה הפוליטיקלי קורקט, אף התפרסמו מספר מקרים של אנשים שהאמינו שהם הומוסקסואלים בעקבות שיכנוע מצד מטפל מסוים, ושנים אחר כך בעקבות טיפול אחר גילו שהם בעצם לא והטעות היתה בגלל ההשפעה העצומה של האבחנה הלא נכונה של המטפל הראשון. אני בטוחה שכל המקרים הללו מוכרים לך ואולי תבחר להתיחס אליהן כאל דוגמאות קיצוניות אבל הן בהחלט מעידות על מידת ההשפעה העצומה של פסיכולוג על מטופל ומידת הנזק שהוא יכול לגרום. אני מאמינה שברוב המוחלט של המקרים אין לפסיכולוגים כוונה רעה אבל זה בכלל לא אומר שכמויות הנזק בטיפול קטנות. אפילו להגיד למטופלת שהיא משוגעת כפי שספרה הרה עלול לגרום נזק כבד, למרות שאולי המטפלת לא התכונה לשום פרשנות מקצועית. הענווה שלך מאד נעימה, אבל היא מחביאה מאחוריה נטיה לא לקחת אחריות על המשקל הרב של התנהגותך ודבריך. אני מתנגדת בתוקף לראית הטיפול כאנטראקציה סוביקטיבית בין שני אנשים, כשכל מה שמתבקש מהמטפל זה להיות קצת יותר רגיש אם כי מותר לקבל בהבנה את הטעויות שהוא יעשה. זה בכלל לא המצב. האנטראקציה בין שני האנשים בחדר מהווה חלק מהטיפול. החלק השני הוא המקצועיות והאחריות של הפסיכולוג והבנתו המלאה של עצמת ומשקל דבריו. האחריות האישית של הפסיכולוג צריכה להיות גדולה בעשרות מונים ובכלל לא קשורה לזו של המטופל. לדבר על תהליכים זה נחמד אבל זה יעיל רק אם הפסיכולוג מצליח לשמור על מידה של אוביקטיביות ולהמנע מלהכניס את רגשותיו לשיחה ובכך פשוט לשחזר את ההתמודדות של המטופל עם כל שאר האנשים גם בחדר הטיפולים. לדבר על זה אני יכולה גם עם בעלי. לקבל נקודת מבט אוביקטיבית ולא מעורבת רגשית אולי לא. וזה מה שאני אחפש בחדר הטיפולים. ודבר אחרון. אני לא חושבת שרוב מערכות היחסים טובות או בריאות. דוקא אילו שלא מסוגלים לנהל מערכת יחסים טובה יגיעו יותר לחדר הטיפולים, ואם זה תלוי בהם גם שם הם יהיו קורבנות. זוהי אחריותו הבלעדית של הפסיכולוג לשנות את המצב. מעיין

אורן, הגישה הטיפולית שאתה מציג כאן נשמעת מאוד הוגנת (?) הן כלפי המטפל והן כלפי המטופל. אבל ברגע שטיפול מתרחש מתוך עמדה לא שיוויונית, ולמטפל יש את היתרון הלא שיוויוני, הרי שכבר התאוריה הנ"ל, שדנה בין היתר בהדדיות, מתנפצת מול המציאות. למה המונח "אשמה" לא יכול להתקיים בתקשורת הטיפולית? נכון שהיא שונה בחלקה מתקשורת בינאישית אחרת, אבל זו תקשורת בין 2 אנשים... וקורה שטועים, וקורה שמישהו גם אשם במשהו. אי-אפשר לנקות את המרחב הטיפולי מאשמה, בדיוק כמו שאי-אפשר לנקות אותו מכאב, עלבון או אפילו אושר. בעצם, לפי התאוריה הבסיסית של פרויד מקור כל הצרות (רק כביטוי) הוא במטופל: השלכה, התנגדות, הכחשה וכו'... זה משאיר את המטפל די "נקי" מאחריות, לא? אז נכון שהיום הדברים התפתחו, אבל הבסיס נשאר מוצק ואיתן, ויש מטפלים שבוחרים לחזור אל הבסיס הזה כשלהם לא נוח במצבים מסויימים. אגב, לדעתי לא יכול להיווצר דיאלוג במקרים קשים של חוסר הסכמה (בגלל ה"יתרון" של המטפל). פגשתי את זה. והתוצאה? הרבה דברים שנשארו תלויים במרחב הטיפולי, כשמדי פעם רק מזיזים אותם הצידה כדי שלא יפריעו. כל נגיעה בדברים הללו נגמרת בפיצוץ. אז למה להתעסק בזה? מכיוון שדעות חלוקות והבנה שונה מאפיינות את בני האדם, אז למה שזה יהיה שונה בטיפול? בעיקר כשאין נכונות מצד המטפל להקשיב. נראה שהפכנו אותך לשעיר לעזאזל, אבל זה רק בגלל שאתה הנוכחות המייצגת של הצד השני; הנציג שמוכן לקרוא ולהגיב, בלי למחוק (גם זו התנהגות כוחנית) ובלי להתקיף.

תודה רבה על ההודעה המושקעת שלך ועל האדיבות והענווה. אני חושב שמעיין כתבה את רוב הדברים טוב ממני ובמיוחד את חוסר הסימטריה בין המטפל למטופל. אני רק יכול להעלות שוב נקודה כי לטיפול יכולים להגיע אנשים שהיכולת שלהם ליצור קשר עם אנשים אינה הצד החזק שלהם. לתאר את הטיפול כמיפגש בין אנשים ואת הטבעיות שבו המטפל טועה נראית לי מתכון לכישלון עבור אותם האנשים. הצגות כולנו עושים בחוץ, ובטיפול אנחנו רוצים להיות כמו שאנחנו ולא לנסות להתחבב על המטפל. בכל מקרה מתשובתך אני מבין כי לפחות לגבי אישית , הפער בין האופן שאני רואה את הדברים אחרי 2 טיפולים מאכזבים ואחרי מספר פגישות הכרות נוספות, לבין הגישה הטיפולית שהצגתה לא ניתן לגישור בכלל.

שלום לך כשסבא שלי ניפטר מצד אבי (אבי ניפטר לפניו)אמי סידרה או גנבה ירושה מסבא שלי לעצמה בלבד, הבית והכסף לקחה במירמה שרק גנב מקצועי מסוגל לבצע גניבה כזאת אנו 3 אחיות נשואות באושר אימי לא חיה טוב עם אבי לא היה להם אהבה ולא מכנה משותף אימי מזרחית ואבי אשכנזי והפער ביניהם היה גדול,כשגנבה אמי את הירושה היא שיתפה את אחיה וכמובן אחיה שיתף פעולה ויצא גם עם לא מעט כסף שלא מגיע לו כמובן כעסנו אבל ידינו היו קבולות מפני שליכאורה הכל היה חוקי ,עכשיו אח שלה חולה והוא הסתכסך עם ילדיו ,הוא גרוש,אז אימי ואחותה שוב הצליחו להוציא ממנו ירושה על שמם כמובן ,אימי היא טיפוס שתלטן ,שום דבר לא מוצא חן בעיניה תמיד כעוסה ולא נעימה ותמיד מצליחה להרגיז את בנותיה בצורה נוראה , לא יודעת לחיות בשלום עם בנותיה אף על פי שהשלמנו איתה אחרי שגנבה את הכסף מסבי אבל לא שכחנו ,היא לא יודעת להעריך דבר היא כאילו מכוכב אחר,,, הפעם כעסתי עליה כשחזרנו לגנבה של סבי וגנבה מאחיה בשיתוף פעולה של אחותה אנו כועסות עליה מאוד ולדעתי אין מחילה כשהיא ממשיה לגנוב בהסתר עם אחותה כשהן אחראיות על אחיהן החולה , מה דעתך?האם יש צדק או סיבה לדבר איתה כאילו לא קרה דבר? אני לא מאחלת לשום משפחה לחוות גנבת ירושות וכו' תודה

אסתר שלום ענייני כספים וירושות מעלים לפעמים דברים קשים בתוך משפחות. בד"כ הכסף והרכוש מעוררים תחושות שנזרעו כבר קודם לכן, אבל נותנים להם דחיפה קדימה. לא אוכל לייעץ לך כיצד לנהוג עם אמך. זו לא שאלה שאפשר לענות עליה בצורה אובייקטיבית או מדעית. היה טוב אם היית יכולה להתייעץ עם אדם שמצד אחד מכיר מקרוב את המשפחה, אבל מצד שני לא מעורב בכל מה שקרה ויוכל לתת לך תמונת מצב אובייקטיבית מתוך הבנה אמיתית של היחסים בינכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

אשמח אם תוכלו לעזור לי אני מעוניינת לקבל טיפול בגישה הקוגנטיבית התנהגותית, אך אני לא מכירה מטפלים בתחום. אני גרה באיזור חיפה ומחפשת מטפל מהסביבה. אשמח אם מישהו מכם יוכל לכתוב שם, טלפון, חוו"ד, ותחום ההתמחות של המטפל שהוא ממליץ עליו. תודה והרבה אהבה. אושרת

אושרת שלום אינני מכיר מטפלים בחיפה. נסי אולי להתקשר לצוות בריאות הנפש של קופת החולים באזור מגוריך ובררי. יש בד"כ מטפלים או מרפאות המתמחות בשיטה ואולי הם יידעו להפנות אותך. כמו כן תוכלי להתקשר למרפאה לבריאות הנפש ברמת חן שם יש מחלקה לטיפול כזה, ואולי הם יידעו על עמיתהם באזור חיפה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם ניתן לשפר אינטימיות בין בני זוג אוהבים?הייתי רוצה לשמוע כמה טיפים?

שלי שלום אישית, אני לא כל כך מאמין בטיפים אוניברסליים, הם בד"כ מאוד פשוטים ואת בוודאי יכולה לנחש אותם בעצמך או לקנות ספר בנושא. יש די הרבה ספרים המדברים על קרבה, זוגיות, הבדלים בין גברים לנשים ועוד. לעיתים מספר שיחות אצל מטפל זוגי עשויים לעלות רעיונות ומחשבות שעשויים לקרב בני זוג, גם אם הקשר טוב וקיימת אהבה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני מקווה שאתה זוכר אותי. בזמן האחרון זאת אומרת לפני כמה ימים, הרגשתי שהיה לי את הכח לעשות את זה ,פשוט לקום ולגמור עם החיים ,שזה דבר שלא היה לפני, כי פשוט לא היה לי את הכח לעשות את זה . זאת הייתה תחושה כזאת חזקה שאפילו נבהלתי מעצמי. אז החלטתי להתקשר לפסיכולוגית שלי אבל לא דיברתי איתה על זה, לא יודעת למה? ואתמול כשהייתי בפגישה ,בסופו של דבר הצלחתי להגיד לה שאני מרגישה שעכשיו יש לי את הכח לעשות את זה. היא שאלה כל מיני שאלות ובסוף היא שאלה אם אני "חותמת על החוזה" שאני לא עושה לעצמי כלום עד הפעם הבאה. והיה לי כל כך קשה להגיד "כן" למה ? אני לא יודעת וזה הורג אותי. היא פשוט השאירה אותי שם ואמרה לי שהיא לא נותנת לי ללכת עד שאני מסכימה או שהיא מתקשרת לרמב"ם או להורים שלא יודעים מזה כלום, לבוא לקחת אותי. וזה היה קשה. בסוף אחרי דיי הרבה זמן הסכמתי והלכתי. באותו היום בערב היו כאבי ראש נורא חזקים, אבל בסוף הם עברו. יום למחרת, היום בעצם נזכרתי במה שהיה ואני פשוט לא מאמינה שזה היה, כי תמיד אני רואה את זה אצל אחרים במשפחות אחרות וזה לא נוגע בי כי זה נראה לי רחוק. לעומת עכשיו שזה אני . תודה על ההקשבה. נ.ב אני לוקחת סרוקסט 20 מל' ליום במשך כ-7,8 חודשים בהתחלה זה היה טוב מן "היי" כזה ואילו עכשיו אני להפך. מה שנראה לי, שהכדורים כבר לא עוזרים לי. יכול להיות? היא אמרה לי שאנשים שחושבים כמוני הם "תוצאה" של הריון לא רצוי או שלא רצו את הילד. זה יכול להיות???..

עדי יקרה אני עוקבת אחרייך בפורומים השונים הקשורים בפסיכולוגיה ופסיכיאטריה ואני פשוט נדהמת לקרוא את הדברים שלך . החיים יפים מדיי מכדי לבזבז אותם על מחשבות שווא - בטח לא מחשבות של התאבדות. את בטח בחורה צעירה , ואם הטיפול בסרוקסאט לא עוזר - פני לפסיכיאטר שלך והחליפי אותו בטיפול אחר . האמיני לי - אני הייתי בסרט הזה עד לפני חודש בערך ותודה לאל המצב משתפר . הייתי עם התקפי חרדה מלווים בדכאון נוראי כשעליי לגדל לבד ילדים קטנים. אני כרגע בטיפול פסיכולוגי - אבל בלי רצון ומאמץ מצדי שום פסיכולוג לא היה עוזר. יש לציין שאני ללא תרופות (אגב יש לי קופסת סרוקסט שלמה - אם את רוצה אתן לך אותה חינם). רק אל תעשי צעד לא נכון - תבטיחי לכולם טוב ? את תראי שיום אחד תסתכלי על זה כעל תקופת משבר . זה עובר באי בינתיים - ותעדכני - והכי חשוב להיות חזקה ולדעת שהכל עובר !!! אני

עדי שלום טוב שפנית לפסיכולוגית שלך. חשוב שתפני אליה אם המחשבות הללו מתגברות. אני לא מייעץ בתחום התרופתי אבל בהחלט כדאי גם להיות בקשר עם הפסיכיאטר המטפל ולדון בעניין. כל עוד את מודעת למה שקורה לך וגם מסוגלת להתבונן על זה מהצד את יכולה לעצור את ההתדרדרות. לגבי ההריון הלא רצוי, אני לא חושב שאפשר לומר משפט כזה באופן כוללני, אבל אולי לאור היכרות אישית עם מישהו והסטורית החיים שלו, אפשר לראות קשר כזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום אני מבין שחרדה או הפרעות חרדה נקראות נוירוזה שהיא תגובה לתחושת איום. פסיכוזה מתבטאת גם בהזיות שמנתקות את הלוקה בפסיכוזה מהמציאות בה הוא חי. כאשר משתמשים במונח "הפרעת אישיות גבולית" מדברים על הגבול בין נוירוזה לפסיכוזה. אני יודע שקיים גבול בין מדינות ובין מהירות מותרת למהירות אסורה. יש גבול בין גרמניה לצרפת 100 קמ"ש הוא הגבול בין מהירות מותרת למהירות אסורה כאשר מדברים על גבול בין נוירוזה לפסיכוזה זה נראה לי כמו גבול בין נסיעה במהירות 100 קמ"ש לבין צרפת כמדינה. מונח נוסף שלא מובן הוא שבסכיזופרניה אומרים שהאישיות שבורה לחלקים כמו חפץ שבור לחלקים. אם אישיות מיוצגת על ידי צורת חשיבות,דפוסי התנהגות ומבט לעולם אני יודע שלמי שמציב דפוסי התנהגות אבנורמליים בצורה קיצונית יש הפרעה באישיות אני לא מבין מה משמעות המושג אישיות שבורה לחלקים תודה שאול

שאול שלום תשובותי בגוף ההודעה שלך: > אני מבין שחרדה או הפרעות חרדה נקראות נוירוזה שהיא > תגובה לתחושת איום. נוירוזה היא מילה שמאפיינת בעיות והתמודדויות נפשיות רבות, וחרדה נכללת בתוכם. > פסיכוזה מתבטאת גם בהזיות שמנתקות את הלוקה בפסיכוזה > מהמציאות בה הוא חי. נכון, מתבטאת בעיקר בליקויים בבוחן ושיפוט המציאות. > כאשר משתמשים במונח "הפרעת אישיות גבולית" מדברים > על הגבול בין נוירוזה לפסיכוזה. לא מדוייק. מדובר על נטייה אישיותית המאופיינת בין היתר ברגישות לגלישות פסיכוטיות אך אלו לא חייבות לקרות. > כאשר מדברים על גבול בין נוירוזה לפסיכוזה זה נראה > לי כמו גבול בין נסיעה במהירות 100 קמ"ש לבין צרפת > כמדינה. אכן המונח הפרעת אישיות גבולית אינו בדיוק מדע מדוייק. הוא מאפיין מצב שאמור להתנדנד בין תפיסה נסבלת של המציאות, לא תמיד מדוייקת, אבל לא מעוותת לחלוטין, ועד למצבים של אובדן שיפוט מוחלט, עם חזרה בדרך כזו או אחרת תוך זמן כלשהו ל"רגליים על הרצפה". הייתי נזהר משימוש נרחב במונח הזה כיוון שהודבק להרבה מאוד אנשים כל כך שונים אלו מאלו עד שקשה לומר שבאמת יש משפט אחד שמאפיין אותם בצורה זהה. > > מונח נוסף שלא מובן הוא שבסכיזופרניה אומרים שהאישיות > שבורה לחלקים כמו חפץ שבור לחלקים. זהו כמובן דימוי, מה גם שהמונח אישיות הוא דימוי. בסכיזופרניה נוצר מצב בו הרגשות מבולבלים ואינם מתאימים למצב ולמציאות. זה יוצר תמונת חיים מבולבלת ואפשר לכנות אותה שבורה. אם אתה מתבונן במראה שבורה וסבור שזו המציאות האמיתית, החוויה הפנימית בהחלט מנופצת. > בברכה ד"ר אורן קפלן

לאחרונה יש חשש המבוסס על ניסויים ותגובות אצל ילדים בסובלים מ hdd ו adhd שרטלין הינו ממכר , ותופעות הלוואי הן קשות. חלק מה תופעות נימצאות בעלון המצורף לתרופה בבית המרקחת

לפי ה-FDA ריטלין הוא Most Commonly Abused זה ממכר נרקומנים מחפשים את זה יש רופאים שקיבלו מכות שהם לא נתנו מירשמים לריטלין לנרקומנים עד שהיום צריך אישור מיוחד אם אני לא טועה http://www.fda.gov/fdac/features/2001/501_drug.html#common

Central nervous system stimulants: Commonly used to treat the sleeping disorder narcolepsy and attention-deficit/hyperactivity disorder. Examples include Ritalin (methylphenidate) and Dexedrine (dextroamphetamine). These drugs, which can be addictive, enhance brain activity and increase alertness and energy. They elevate blood pressure, heart rate, and respiration. Very high doses can lead to irregular heartbeat and high body temperature. http://www.fda.gov/fdac/features/2001/501_drug.html#common הערה: ה-FDA זאת הרשות לתרופות ומזון בארה"ב. שום תרופה לא יוצאת לשוק בלי אישור שלהם. הם הגוף הכי מוסמך ואובייקטיבי בענייני תרופות.

מומלץ לעשות שימוש מבוקר בכל תרופה ולהתייעץ ולברר את הנחיצות בה והשפעותיה מראש. ריטלין עוזרת במצבים מסויימים ומשפרת את איכות החיים של ילדים הסובלים מ ADHD אבל יש בהחלט ביקורת על מידת השימוש בתרופה, מי מאבחן את הבעיה ועוד. לפני שימוש מומלץ לקבל המלצה ברורה והסברים מפסיכיאטר ילדים מומחה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום רב, אני בת 28, ומדי פעם יש לי חרדות (התקפי חרדה ממש יש לי לעיתים רחוקות) אני בטיפול אצל פסיכולוג שטוען שאני לא מקרה קשה, ועד לאחרונה הרגשתי שיפור. הבעיה היא: שלפני חודשיים גילו אצלי בעיה המטולוגית שקשורה לקרישת דם. אני מטופלת בהתאם.. הבעיה היא שכל מיחוש בגוף הופך אצלי לחרדה שאולי יש לי קריש דם באותו איזור. ופעם אחת אף זה הגיע למצב של לחצים בחזה. אני מנסה לחשוב בהגיון,,, וההגיון אומר שיש סיכוי קלוש שאכן מדובר בבעיה רפפואית, אך אני נלחצתת מזה ומכניסה את עצמי למעגל של לחץ. מה לעשות?. ורדית

ורדית שלום הבעיה האובייקטיבית עלולה להתערב עם חרדות לא רציונליות. חשוב להבין את משמעות הבעיה שיש לך ומה באמת הסיכוי שיהיה לך כריש דם. אחרי שתכירי את העובדות יהיה קל יותר להיפתר מהחרדה. לצורך זה כדאי להתייעץ עם הרופא המטפל בך ולהתעמק בנושא. החרדה שלך טבעית כי בהגדרתה היא חשש מאירועים הכרוכים באי וודאות. מאחר ונעזרת בטיפול הפסיכולוגי בעבר, כדאי לגייס אותו גם כעת לטיפול בחרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מחפש מידע המספר על החוויות שעוברים אנשים חרדתיים בטיפול פסיכותרפי ההרגשה בתחילת הטיפול הגילוים במהלך הטיפול ההשתחררות בסוף הטיפול

שאול שלום סביר להניח ששיחות באינטרנט דרך פורומים וצאטים יוכלו לספק את המידע דרך אנשים באופן ישיר. אני לא חושב שמדובר בתופעה אחידה ובוודאי תשמע דיעות וחוויות שונות. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום השילוב בין פסיכותרפיה לתרופות בדיכאון מז'ורי הוא הטיפול האפקטיבי ביותר בתחילת הדיכאון. האם בדיכאון מז'ורי כאשר מדברים על שילוב בין פרמקולוגיה לפסיכותרפיה הפסיכותרפיה היא בדרך כלל קיצרת מועד ? שאול

שאול לא. בד"כ מדובר על ליווי בתהליך פתוח ודינמי שאינו קצר מועד. עם זאת, ההבחנה בין קצר לארוך מועד לא תמיד תקיפה. אני מעדיף לדבר על טיפול ממוקד לעומת טיפול פתוח, ובעיקרון אפשר לשלב בין השניים ברוב סוגי הטיפולים והבעיות. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי. מה שלומכם? למישהו יש תשובה בשבילי? איך מטפל שעוסק בפסיכותרפיה מצליח להתעלם מערכי מוסר, עמדות, דעות כשהוא בא לטפל באחר? הרי פסיכולוג, היה סטודנט לפסיכולוגיה, ולפני כן היה חייל ולפני כן תיכוניסט.. הוא אדם, שרכש ידע בנושא אבל איך הוא יכול בכלל לזהות, שהוא פועל ומגיב ברגע מסויים בגלל נקודה רגישה שלו עצמו, ואיך הוא יכול להתעלם מזה ולהוביל את השיחה עם המטופל בקו שיואיל למטופל? דוגמה: פסיכולוג דתי שמטפל בנערה, בת 17 שהרתה מחוץ לנישואין , ומבקשת עזרתו, ועמדותיו הם נגד הולדה מחוץ לנישואין? דוגמה: פסיכולוג בעל דיעות שמאלניות שמטפל בפעיל "כך" (לשעבר) וחשוף לשעה טיפולית מלאה בתוכן של טרנספר, שהוא נוגד את דעותיו? פסיכולוג לא צריך לחשוב, להאמין, להתנהג בהתאם למטופל שלו. אולם כיצד הוא פותר את הקושי הזה?

שלום, כעקרון, איש מקצוע מנוסה יכול וצריך להפריד בין השקפותיו האידאולוגיות/ מוסריות/ דתיות וכו' לבין המטופלים שלו ובעיותיהם. אך מכיוון שכל מטפל הוא אדם, וכפי שציינת הוא בא מרקע מסויים, הרי שלא תמיד זה מתאפשר, ולכן, אם המטפל מספיק אחראי הוא לא יקבל כל מטופל, אלא ימליץ על מישהו אחר. נכון, שלפעמים השיקול הכלכלי גובר על האחריות, ונוצר מצב של מטופל מתוסכל וטיפול תקוע, אבל אני מקווה שזה מסוג הדברים שלא קורים הרבה. השורה התחתונה היא שיקול דעת נכון של המטפל ועירנות של המטופל. HERA.

שלום אני לא חושב שאפשר להתעלם מעמדות מוסריות. עם זאת, ברוב המקרים אפשר להכיר בהבדלים האישיים ולכבד אותם מבלי שהם יפגעו בטיפול. במצבים מסויימים ודי נדירים לדעתי, צריך להימנע לטפל במקרים שמעוררים קונפליקט מוסרי שיפגע באיכות הטיפול, ועדיף להפנות למטפל אחר. אני חושב שהבעיה קיימת יותר ברמה התיאורטית מאשר במציאות בחדר הטיפולים. אני לפחות לא זוכר כמעט מצבים ממשיים של התלבטות מסוג זה שהיתה עלולה לחבל בטיפול. בהחלט יתכן שגם המטופלים בוחרים מטפל שנראה להם מתאים לעמדותיהם כך שמראש נמנעים קונפליקטים חריפים בסגנון שתיארת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב בני בן השלוש התחיל השנה ללכת לגן גנון של עירייה (הוא הייה במעון של נעמת מגיל שלושה חודשים) הגננת החדש שאלה אותי לגבי היפראקטיביות היא אמר שהיא עדיין לא בטוחה אבל שאולי כדי לברר. אנו (הוריו) נמצאים כבר בטיפולו של פסיכולוג לצורך הדרכת הורים ונאמר לנו שהוא חסר גבולות בינתיים ישנו איזשהו שיפור בהתנהגותו של הילד גם מפני שאנו מנסים וגם קצת מצליחים להציב גבולות וגם הגננת החדש היא די "קשה" השאלה היא: איך אפשר לזהות היפראקטיביות, במה זה מתבטא ברצוני לציין שבני מסוגל להתרכז בסרט ואפילו בשניים לשבת בשקט ללא תנועות חסרות שקט. הוא מאוד אוהב לגזור ולצייר וזוכר שירים בע"פ וגם מקומות אפילו מפעם אחת שאנו מצאים שם. לתשובתך אודה!

זהבה שלום היפראקטיביות מאובחנת ע"י איש מקצוע בלבד, פסיכולוג או פסיכיאטר ילדים. אם הילד נמצא בגן של העיריה כדאי לפנות לפסיכולוג השירות הפסיכולוגי של העיריה ולהתייעץ איתו בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר' קפלן שלום בני בן 25, לוקח "קלונקס" באופן קבוע, בגלל טיקים שהוא עושה. הוא הפסיק לקחת את הכדורים במשך שבועיים, ובשבועיים האלו הרגשתי שהוא מתנהג מאוד מוזר,אפילו דיבר על התאבדות. קראתי שאם מפסיקים את הכדורים בבת אחת זה יכול לגרום להזיות. האם יש קשר בן הפסקת הכדורים להתנהגות שלו? הוא חזר לקחת את הכדורים ועכשיו הוא נראה לי בסדר גמור. מצפה לתשובה תודה סמדר

הקלונקס גורם להתמכרות ולא קל לרדת ממנו הגיוני שהסימפטומים קשורים לכך עדיף למצוא תרופה אחרת שאינה ממכרת מישהי.

סמדר שלום בפורום זה הייעוץ הוא בתחומי הפסיכותרפיה (טיפול בשיחות) בלבד. בנושא תרופות אנא פני לפורומים העוסקים בתחומי הרפואה והפסיכיאטריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכל הקוראים, הייתי שמחה לקבל תגובות של אנשים הפורום וכמובן של דר' אורן קפלן. האם טיפול ע"י עובד סוציאלי המתמחה ביעוץ אישי וזוגי יעיל כמו פסיכולוג ? האם מה שלומדים עובדים סוציאלים המתמחים ביעוץ יכול להספיק ולעזור לאנשים הסובלים מהעדר הערכה עצמית, חרדות הקשורות להתקשרויות עם אנשים, האם פסיכולוג טוב יכול לאבחן את בעית המטופל ואילו עובד סוציאלי לא? השאלה היא בעצם האם ההכשרה שמקבל הפסיכולוג היא שונה לגמרי מהעובד הסוציאלי המתמחה ביעוץ אישי? ואם טופלתי ע"י עובדת סוציאלית שכזו, וכעת חלפו להן שנתיים, ואני מרגישה שאת חיי מלווים החרדות, הפחדים, וחוסר בטחון , האם זה אומר שאני מקרה אבוד שאין לו יכולת "להירפא" או שפשוט לא בחרתי ב"רופא" הנכון? אני אשמח מאוד לקבל תגובות. תודה, כרמית.

כרמית שלום לא סיפרת לנו לאיזו מטרה היית בטיפול אצל עובדת סוציאלית אבל זה לא נוגע לעניננו. כאשר את חשה מצוקה ריגשית את צריכה לקבל הערכת מצב שתפזר הרבה סימני שאלה ותקל עלייך. הערכת מצב שהיא למעשה איבחון אפשר לקבל מפסיכולוג קליני בעל רישיון או מפסיכיאטר. במכבי האופציה הטובה ביותר לקבלת איבחון היא מפסיכיאטר וזאת רק בשל ענינים אדמיניסטרטיבים של הקופה. אני לא יודע מה קורה בקופות חולים אחרות. תודה שאול

כרמית שלום אני לא יודע מה הכשרתה של העובדת הסוציאלית שטיפלה בך, אולי כדאי להתייעץ בנושא עם טלי פרידמן בפורום המקביל. בעיקרון ישנם עובדים סוציאליים רבים שהם מקצועיים לא פחות מפסיכולוגים כך שלא הייתי מסיק מסקנות רק על סמך עובדת היותה עו"ס. בעיקרון הגישה הטיפולית של עבודה סוציאלית ופסיכולוגיה שונה בכך שעו"ס פונים יותר להיבט הסביבתי והחברתי של האדם והפסיכולוגים להיבט הפנים נפשי. אבל כאמור, אלו הכללות לא מדוייקות. מה שברור הוא שכעת את מרגישה שלא התקדמת ושאת מחפשת תשובה אחרת מזו שקיבלת. יתכן שתוכלי להיעזר באיש מקצוע אחר המתמחה בתחום עימו את מתמודדת. אם את עדיין בטיפול כדאי לבדוק את זה עם המטפלת באופן די ישיר, היא בוודאי מכירה אותך היטב כעת ואולי יש לה מה לומר בעניין. בכל מקרה, אני לא מכיר את המונח מקרה אבוד. בברכה ד"ר אורן קפלן