פורום פסיכולוגיה קלינית

בעמוד שבע מאות עשרים ושבע במכתב: "מחפשים אשמים" כדאי לראות את מכתבה של איריס. תודה לך נירית http://doctors.nana.co.il/forums/read.php?f=6&i=372721&t=372016

נירית שלום לכל אדם יש מרחב אפשרויות והוא בוחר מה לעשות איתו. מי שרוצה לקבל עזרה ישיג אותה, ומי שמסרב לא יקבל גם אם יובל בכוח לחדר הטיפולים. אני מכבד את הקצב האישי של כל אחד ואת החששות. אין לי ספק שגם אותה בחורה עשויה להגיע לטיפול הפסיכולוגי, ואם היא אינה הולכת רק בשל הדיון בפורום, יתכן שלא היתה הולכת בכל מקרה. עדיין זו הבחירה האישית שלה, קשה ככל שתהיה. הצהרת האובדנות היא ללא ספק גם קריאה לעזרה. אני לא חושב שצריך להתעלם מקריאה כזו. מצד שני צריך למצוא את האיזון העדין כיצד לא להפוך את האיכפתיות לחייו של מישהו למלכודת שחונקת אותו. חובתו המקצועית של איש מקצוע לנקוט באמצעים שעומדים לרשותו כדי למנוע מוות. מצד שני בגידה באמון המטופל עשויה לגרום לאפקט הפוך שבו המטופל אינו יכול להיעזר יותר בטיפול ונותר לבד. בין טיפות הגשם הללו צריך ללכת בזהירות רבה, ואין תשובה חד משמעית כיצד צריך לנהוג. זה בוודאי קשור גם לגישות אישיות ומקצועיות שונות. בברכה ד"ר אורן קפלן

ענית לי תשובה מאד יפה ומעלה מחשבות.

אני בת 27, נשואה באושר כמעט שנה, בחודשים האחרונים אני סובלת קשות ממצבי רוח משתנים: לפתע שורה עלי עצבות ואני מתחילה לבכות , כל מילה קטנה גורמת לי לבכות ללא הרף, קשה לי להסביר לעצמי וגם לבעלי את המצב, מבחורה אופטימית ומאושרת הפכתי לדיכאונית למדי (יש לי כמובן גם ימים טובים, אבל תכיפות הימים הרעים הולכת וגדלה) יש לציין כי אני לא מסופקת ויש לי בעיות במקום עבודתי-אבל ייתכן וזו סיבה להפוך לנטולת שימחה?

רשף שלום מה שאת מתארת שווה בירור רציני ואני מציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי. יתכן שיש רקע סביבתי למה שקורה לך, יתכן שזה קשור לשינויים בחיים שלך בשנה האחרונה, אבל יש גם אפשרות שמדובר בתהליך דיכאוני שאינו בהכרח קשור ישירות למציאות האובייקטיבית. אבחון מקצועי חשוב מאוד כי במידה ויאובחן דיכאון יתכן שאת זקוקה גם לטיפול תרופתי. בכל מקרה, מספר שיחות עם פסיכולוג יוכלו להבהיר יותר טוב במה מדובר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני מספר ימים כתבתי על יאוש טואלי שלי עם חיי. השם היה מת חי, לא יודע עם תזכרו. איילה את ציינת שהיית מאושפזת ושם סדרו אותך וברצוני לשאול העם גם אני צריך אשפוז ?וכן איך עושים זאת? יש לי פחד ממקומות כאלה. כי כרגע אני לא יודע איך מתמודדים עם החיים הללו.

היי לך אז ככה: אני לא התאשפזתי וטופלתי,אלא התחלתי טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג טוב שמתמחה בבעיות שקשורות לדיכאון ודימוי עצמי נמוך.הוא המליץ לי גם על נטילה של תרופה באופן קבוע שעזרה לי בהרגשה טובה ומעודדת כלפי החיים.אז בתור התחלה לפי דעתי אתה צריך למצוא פסיכולוג טוב,איך מוצאים?אולי תשאל פה את ד"ר קפלן,או תברר במרפאה לבריאות הנפש הקרובה לבית שלך.בדר"כ בבתי חולים יש פסיכולוגים ופסיכיאטרים טובים לטיפול בבעיות שמקשות מאוד על החיים(כמו אצלי ואצלך).אז אתה יכול פשוט להתקשר לבית חולים קרוב ולבקש את היחידה לבריאות הנפש ולספר שאתה רוצה להתחלי טיפול והם בטח יסבירו לך מה הפרוצדורות. שם כבר אחרי שתגיע לשיחות אצל הפסיכולוג או הפסיכיאטר הם יחליטו האם אתה זקוק לאשפוז או לא.בכל מקרה אתה כבר תתחיל טיפול וזה כבר צעד גדול לריפוי.ותסמוך עליי -זה לוקח זמן וזה שווה! אם יש תור ארוך במרפאה בבית חולים תשקול ללכת לפסיכולג שעובד עם קות החולים,ושוב גם את זה צריך לברר בקופה עצמה,להתקשר לקופת החולים ולומר שאתה רוצה להתחיל טיפול פסיכולוגי והם יגידו לך היכן יש רשימה של מטפלים שעובדים איתם.בכל מקרה,חשוב שתדבר עם במטפל שלך בטלפון ותיפגש איתו ותספר לו את כל הסיפור שלך ותוודא שנחמד לך לדבר איתו,ושאתה מרגיש שיש על מי לסמוך כי זה חשוב להרגיש טוב עם המטפל שלך ולא סתם,לשבת שם בלי אמונה שהוא יכול באמת לעזור לך. כי זה תהליך לא קל-טיפול נפשי-אבל זה הפיתרון הכי טוב,אתה מרגיש שיש לך עם מי לדבר ושהתרופות באמת עוזרות,ואתה מתחיל לחיות את החיים! אני פה מציצה מדיי פעם בפורום,אז אם תרצה עוד עיצות תכתוב ואני אשיב לך. בהצלחה לך! איילה

אני באמת אשקול את מה שאמרת

ד"ר קפלן שלום, איך ניתן להפחית מרמת הלחץ המובע כלפי חוץ ובמיוחד כלפי בחורים, שלוקה בו כבר הרבה זמן?, אני מנסה להיות ספונטאנית עם כל פגישה, אבל כשנפגשת עם מישהו שמעניין אותי, ומנסה למשוך את תשומת ליבו,לפעמים מדברת בבישנות רבה, או במהירות וברשלנות, כדי לסיים את השיחה, ומרבה לזוז ממקומי ולפנות ימינה ושמאלה, לראות מה קורה בסביבה. גם מרבה לפעמים לדבר עם אנשים בסביבה בנושאים אחרים לגמרי. אני מחכה לתשובה בקוצר רוח תודה מראש ג'ורג'י

ג'ורג'י שלום ראשית כדאי לנסות ולהבין את הלחץ הזה. ממה הוא נובע, מה את חושבת שחושבים עליך, האם זה אכן מציאותי או קשור לעולמך הפנימי ועוד. במקביל אפשר לנסות וללמוד שיטות להרגעה והרפיה עצמית שיביאו אותך במצב רגוע יותר למפגש. ללא ספק נסיון בין אישי תורם לשינויים ושילוב בין החלק ההתנהגותי, הפיזיולוגי והפסיכולוגי אותם תיארתי עשוי להביא אותך בצורה שונה לאותם מפגשים. האם את במסגרת של טיפול? במידה ולא יתכן שתוכלי להיעזר בשיחות כדי לברר את הנושאים הללו טוב יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום וברכה ראשית ברצוני להודות בחום על הסבלנות לקרא ולהגיב. אכן, תמיד חשבנו שמשהוא מציק לילד וע"כ ההתפרצויות האלימות. לילד גם חוסר בטחון וחוסר קורדינציה. אפילו מכדור שמוסרים לו הוא נסוג במקום לתפוס אותו. דבר ראשון נפנה לפסיכולוגית בביה"ס ע"מ לקבל ייעוץ. ובו בזמן נשתדל לא למהר לכעוס ולא להעניש. שאלתי היא בקשר לטיפול בתנועה ואומנות: רק אתמול ניגשנו למתנ"ס ע"מ לרשום אותו לחוגים - מתוך מטרה עיקרית ביותר: חוג שיעזור לחזק אצל הילד את הביטחון העצמי, יתן לילד כושר (הילד בורח מכל סוג של כושר נכון, מבנה גופו בריא, כבד, ונוטה להשמנה והבנתי ממורה להתעמלות שלכן קשה לו להתעמל) ובמיוחד חוגים ע"מ להרגיע את נפשו של הילד. הוא ביקש חוג ציור, וחוג ג'ודו. בקשר לחוג ציור אין לנו שום חששות זה בדיוק אחד הדברים שמתאימים לו. בקשר לג'ודו שאלתנו היא: האם זה מה שיתאים לילד לפתח אצלו בטחון עצמי וקורדינציה? לתשובתך אודה. בברכת יום טוב. סילביה.

סילביה שלום ראשית חוגים שהילד רוצה בהם עשויים לתרום. אדגיש כי חוגים אלו אינם בעלי אורינטציה פסיכולוגית. ישנם מסגרות בהם יש טיפול באמצעות אומנות, ספורט, בעלי חיים ועוד, ושם במקביל לעבודה שנעשית כמו חוג רגיל יש גם את ההיבט הפסיכולוגי. חוג ג'ודו עשוי בהחלט לשפר ביטחון עצמי של הילד. חלק מהכללים של הג'ודו זה היכולת לשליטה עצמית, שהחזק הוא זה ששולט בדחפיו ולא משתמש בכוחו. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן שלום רב, אינני יכולה שלא להתפעל שנית מתגובתך המהירה, היחס שזכיתי לו ממכשיר וירטואלי זה (שאחריו עומד בן אנוש) - עולה עשרות מונים על כל טיפול שייחלתי לו מאנשים להם שילמתי ממיטב כספי..... יישר כח! בהמשך לנושא ילדי - שאלתי היא: מהם המסגרות בהם יש טיפול באמצעות אומנות, ספורט, בעלי חיים וכו'? או - לאן עלי לפנות ע"מ לברר על מסגרת כזאת? בברכת יום טוב

חיה מיום ליום. עובדת במשמרות בכדי לממן את הטיפול הפסיכולוגי... קורעת את עצמי בלימודים ונשבעת שאם לא אצטיין אז ארעיב את עצמי... החיים מפחידים אותי. בנתיים אני אוכלת כמו חזירה מתעמנת כמו משוגעת ולומדת, אבל שום דבר לא נכנס לראש הדפוק שלי... אין רגש בפנים אני לא ממש בן אדם, לא מרגישה דברים רק תחרותיות וריקנות... מרגישה כמו תוצר עלוב של העולם המעיק הזה. מתי כבר זה ישתנה?

בוקר טוב לאנונימית, קראתי את מה שכתבת לגבי "החוסר רגש " שאת מרגישה ולפי מה שהבנתי את סטודנטית שנתונה בתחרות קשה, יומיומית ובמטרה להצליח. אני לא חושבת שזה פסול, גם אני סטודנטית ואני יכולה להבין מה את עוברת תאמיני לי.... אני תמיד מנסה להגיד לעצמי זה רק לימודים או זה רק בחינות אבל זה לא ממש עוזר. נכון החיים הם באמת מפחידים כפי שאת מתארת, אף אחד לא אמר שהם לא, אך תלוי מה עושים עם המצב הקיים ואיך אפשר להתמודד איתו גם כשאין חשק וגם כשאין מצב רוח וגם כשאין רגש. אלמונית יקרה, תנסי למצוא רגש בחיים המפחידים האלה כי החיים הם קצרים והם חולפים מבלי שנרגיש. יפה אמרת שאת חיה מיום ליום , תנסי לתת לעצמך יותר בכל יום שעובר, גם אם זה מאד קשה. בהצלחה, ממני ליאת

שלום אנונימית. קראתי את הודעה שלך, ואני מזדהה עם כול מילה. אני בגלל שנכשלתי במבחן אחד בסמסטר שעבר , החלטתי לזנוח את הלימודים כי אני אדם ששונא להכשל. אנחנו אנשים מאוד ריגשים האנטנות שלנו קולטות מה שאנחו לא צריכים לקלוט. אני מקווה שגם לך וגם לעוד אנשים עם הריגשות זהאת ימציאו את השלווה שלהם. כי כמו שליאת אמרה החיים קצרים מידי. אני מאחל לך בהצלחה.

אנונימית שלום נשמע שהחיים כרגע מצויים בתזזית ללא רגע שקט. נשמע דווקא שיש הרבה רגשות בפנים, ריקנות היא תחושה חזקה מאוד, בהחלט לא ריק. את עובדת כל כך קשה כדי לשמור על מהלך החיים הנכון עבורך כעת, הלימודים והטיפול הפסיכולוגי. כנראה שאת מאמינה שזו הדרך שתוביל אותך לשינוי, ואני רק יכול לחזק את ידיך לא להפסיק. מתישהו תוכלי להפסיק להישבע, לפחד, ולהרגיש כל כך נמוך. אם תאמיני בכך זה בוודאי יקרה. אני מתאר לעצמי שכל הדברים הללו מובאים ועולים בטיפול הפסיכולוגי שאת עוברת וזה המקום הנכון לעבד ולעבוד עליהם. כל טוב ד"ר אורן קפלן

שלום רב אני לא מצליחה להתמודד עם לחץ של בחינה במיוחד כשיש זמנים מוגדרים ולוחצים. כהכנה אני עושה תמיד מבחני סימולציה בביתי תחת אותם תנאים וזמנים והתוצאות טובות מאוד. אך כאשר אני מתמודדת עם הבחינה בזמן אמת אני מרגישה לחוצה מאד במיוחד כאשר אינני מצליחה לפתור בעיה מסויימת אני ממשיכה לחשוב עליה לאורך כל המבחן ועקב זאת אני יוצאת מנקודת הנחה שאם לא הצלחתי את הבעיה הנ"ל אז לא אצליח את השאר ואין טעם להמשיך. במצבים כאלה אני מאבדת כל סיכוי להצלחה. זאת בעיה מאד קריטית עבורי ואינני יודעת איך להתמודד עימה, האם יש דרך שבה אפשר לשפר את מצבי? תודה מראש

שלום עניתי על שאלתך אתמול ומשום מה אני רואה שהתשובה אינה מופיע באתר. בכל מקרה, מה שכתבתי גם אתמול הוא שאת סובלת מחרדת בחינות בדפוס די קלסי ומוכר. זו תופעה שניתנת לטיפול פסיכולוגי בד"כ קצר וממוקד, בעיקר אם זה הדבר היחידי שמטריד אותך בחיי היום יום. גישת הטיפול המתאימה היא קוגניטיבית התנהגותית, אפשר לשלב גם תרגילי הרפיה והיפנוזה. אני מציע לכן שתפני לטיפול מתאים ואין לי ספק שהבעיה תפתר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לאן אפשר לפנות?

ענת שלום אני כאן. משתדל להיכנס לפורום לפחות פעם ביום, אבל לא תמיד ניתן לחזות את השעה. אשמח לענות במידה ויש לך נושא על הפרק. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום . ברוצוני לשאול שאלה והיא. איך חוזרים לעולם העבודה ?אני מובטל כרוני לא עבדתי מספר שנים. והיום אין לי בטחון לחזור לחפש עבודה. מצבי הכלכלי על הפנים. ואנ מעוניין לעבוד אבל אני מרגיש שאין לי קישורים ואין לי רשיון נהיגה לכן אני מגובל באופציות שלי.

שלום כמו כל דבר שלא תורגל זמן רב, השרירים עוד קצת חלשים וצריך לאמן אותם. צריך לחשוב איזו מסגרת הכי מתאימה כדי להתחיל, ולנסות לבדוק לעומק מדוע לקח כל כך הרבה זמן לחזור לעבוד. יתכן שלשרות התעסוקה יש ייעוץ בנושא או קורסים מקצועיים אליהם יוכלו לשלוח אותך ודרכם אולי תוכל לחזור למעגל העבודה. אני מציע לך לפנות ולברר. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

הטיפול השקט של בייג'ינג: השימוש בבתי חולים פסיכיאטרים להשתיק יריבים פוליטים מהפאלונג גונג פיליפ. פ. פאן. וושינגטון פוסט יום שני, 26 באוגוסט 2002–08–26 בייג'ינג השוטר היה במנוסה. כמו אחרים מהתנועה הרוחנית המוחרמת של הפאלונג גונג, פאנג ליהונג פוטר, נכלא והוכרח להשתתף בשיעורים אינטנסיביים של "א-תכנות" (דפרוגמינג- ההיפך מתכנות), שלא כמו הרוב, הוא אושפז בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי – אבל הוא ברח. "הייתי באימה", אמר פאנג בשנה שעברה בזמן ראיון במסבאה מוזנחת במרכז סין. "אין לי מחלה נפשית, אך הייתי לכוד עם החולים האחרים במשך 16 חודשים." בהתחלה, הוא אמר, הרופאים בבית החולים הפסיכיאטרי קאנגנינג שנמצא בעיר הצפונית אנשן, אילצו אותו לקחת תרופות. אחר כך, הם נתנו לו לקחת את הכדורים איתו לחדר שם הוא היה נפטר מהם, אמר פאנג. הרופאים אמרו לו שהם יודעים שהוא שפוי אך קיבלו הוראות מן הממונים עליהם במשטרה "לטפל" בו בכל מקרה. במשך ראיון של 45 דקות, פאנג דיבר בבהירות ונראה רציונאלי. אחרי הראיון הוא חמק דרך דלת צדדית וחזר להתחבא. בפברואר, לפי מנהלים של הפאלונג גונג בארה"ב, המשטרה תפסה אותו במחוז הדרומי של פוגיאן והוא מת כשהיה תחת חסותם, כנראה מהתעללות פיסית. רופא בקנג'ינג אישר שבית החולי הפסיכיאטרי טיפל בפאנג ויידעו אותו על מותו, אך הוא סירב להמשיך לשוחח על המקרה. סיפורים כמו אלו של פאנג הטוענים להתעללות פסיכיאטרית של יריבים פוליטיים מעוררים ויכוח סוער באם ממשלת סין כולאת אנשים באופן שיטתי בבתי חולים פסיכיאטרים מסיבות פוליטיות כפי שעשתה ברית המועצות בשנות ה-70 ושנות ה-80. הנושא נמצא במעלה הרשימה של הכנס של איגוד הפסיכיאטרים העולמי בעיר יוקוהומה שביפן, שבה הנציגים אמורים להצביע היום לגבי החלטה הדורשת מסין לפתוח את בתי החולים הפסיכיאטרים שלה לחקירה עצמאית. אם תמצא עדות לשימוש לרעה, סין עלולה להיות מגורשת מהגוף העולמי. דבר זה יביך את המפלגה הקומוניסטית השלטת של סין, שהכחישה האשמות של התעללות פסיכיאטרית ועמלה להגן על היסטורית זכויות האדם שלה לקראת המשחקים האולימפים שיתרחשו בשנת 2008. אף חברה בכירה באיגוד הפסיכיאטרים העולמי לא הוכרחה לפרוש מאז ברה"מ, שפרשה לאחר איום של גירוש. לא ברור באם פסיכיאטרים סינים יעמדו מול הרשעה שכזו, גם בגלל שיש עדויות מועטות שבתי חולים פסיכיאטרים משמשים להשתיק יריבים פוליטיים בולטים ומשום שסין פתחה בהגנה תוקפנית בהתמקדם בחברי הפאלונג גונג בטענה שהם באמת חולי נפש. המבצע לחשיפת השימוש לרעה בפסיכיאטריה החל בשנה שעברה עם פרסום דוח מפורט על הנושא על ידי רובין מונרו, איש אקדמיה בריטי ששימש כעורך מחקר בכיר עבור המכון לשמירה על זכויות האדם במשך שנות ה-90. הדוח הסתמך בעיקר על מאמרים שהתגלו בחומרי לימוד פסיכיאטרים וכתבי עת רפואיים ותיארו מערכת שבו פסיכיאטרים משפטיים אבחנו "פושעים פוליטיים" במחלות נפש באותו מידה שבה הם מאבחנים פושעים אחרים. לפושעים אלו נחסכים תקופות מאסר או הוצאה להורג ובמקום שולחים אותם למוסדות המנוהלות ע"י המשטרה עבור פושעים שהם חולי נפש. מוסדות אלו ידועים כבתי חולים המכונים "אנקנג". בהתבסס על דוחות סטטיסטים שנמצאו במסמכים סיניים, מונרו העריך שלפחות 3,000 איש שהואשמו בסוג כל שהוא של פשע פוליטי בשני העשורים האחרונים הועברו לבדיקה פסיכיאטרית ע"י המשטרה, ושרובם אובחנו כחולי נפש ונכלאו במערכת ה"אנקנג". הממצאים היו מזעזעים משום שהיתה אמונה רחבה שסין נטשה את השימוש לרעה השיטתי לאחר תום המהפכה החברתית ההרסנית של מאו צה טונג ב-1976, והרבה מומחים מערביים שיבחו את הפסיכיאטרים הסינים על כך שביצעו שינויים משמעותיים לקראת סטנדרטים בינלאומיים. בנוסף לכך, ההערכה של מונרו עולה במספריה על היריבים הפוליטיים שאושר שאובחנו בצורה שגויה ונכלאו בבתי חולים פסיכיאטרים סובייטים במהלך שנות ה-70 וה-80. "לא היו אי פעם יותר מ-200 עד 300 מקרים של יריבים פוליטיים ואחרים שנשלחו לבתי חולים פסיכיאטרים, למרות שיש הערכות גסות שהמספר עשוי היה להגיע למספר אלפים", אמר מונרו. "במקרה של סין, לעומת זאת, יש לנו שפע של סטטיסטיקות רשמיות שמראות שהמינימום המוחלט של מעצרים פוליטיים פסיכיאטרים מאז שנות ה-80 המוקדמות הוא כ-3,000." אך ההוכחות שקיימות נגד סין הן שונות באופנים חשובים מאלו שמבקרים אספו כנגד ברה"מ. במקרה של ברה"מ, היו שני סוגים של קורבנות של שימוש לרעה בפסיכיאטריה, קבוצה של יריבים פוליטיים שהטיח ביקורת בממשלה וכן קבוצה גדולה יותר של אנשים --- שהוגדרה כ"עושה צרות" -- שהתלוננו על עוול שנעשה ע"י המעסיקים שלהם או נושאי משרה ציבורית מקומיים. המערב מיקד את תשומת ליבו על היריבים הפוליטיים. אך לדברי ריצ'ארד ג'. בוני, פרופסור למשפטים באוניברסיטת וירג'יניה שהשתתף בשתי חקירות של שימוש לרעה בפסיכיאטריה בברה"מ, העדויות היחידות כנגד הפסיכיאטרים הסובייטים בזמנו היו אינספור דיווחים של מקרים שסופקו ע"י אנשים פרטיים. "היו לנו כתבי אישום והיו לנו שמות", אמר בוני. "אך לא היו שום רישומים או מידע סטטיסטי שיטתי מהסוג שרובין איתר בסין." מצד שני, מונרו לא היה מסוגל לשים שמות מאחורי המספרים. הוא אמר שמערכת ה"אנקנג" היא נמצא במעטה סודיות עבה, והרשויות משתמשים בה בדרך כלל נגד "פושטים פוליטיים" פחות ידועים. רק שני יריבים פוליטיים בתוך מערכת ה"אנקנג" ידועים לעולם שמחוץ. האחד הוא וואנג מיאוגן, שעזר להקים את ההתאחדות הריבונית של פועלי שנגחאי בשנת 1989 ודווח עליו שאושפז בכפייה בבית החולים של ה"אנקנג" בשנגחאי בשנת 1993. השני הוא ו'אנג ו'אנקסינג, פועל שפרש כרזה בכיכר טיאנאמן בשנת 1992 לזכר יום השנה השלישי של המתקפה הצבאית על מצעד מחאה שהובל ע"י סטודנטים שם. אשתו, ו'אנג ג'וניינג, אמרה שהמשטרה גרמה לה בצורה ערמומית לחתום על מסמכים שמציינים שבעל הוא חולה נפש ע"י זה שאמרו שהוא ישוחרר תוך מספר חודשים. אך 10 שנים מאוחר יותר, בגיל 52, הוא עדיין כלוא בבית החולים אנקנג של ביינג'ינג שנמצא בפאתי העיר. וו'אנג אמרה שמעולם לא ניתן לה אבחון רשמי של מחלות של בעלה. בשנת 1997, בתגובה לדוח מדינה שציין את המקרה, הממשלה הסינית אמרה שהרופאים אמרו שהתגלה שוו'אנג "בוסל מהזיות פאראנואיות." לפני מספר חודשים, אמר וו'אנג, הרשויות הציעו לשחרר את בעלה ולהעבירו תחת חסותה אם היא תסכים שהוא חולה נפש ותיקח אחריות למעשיו. היא אמרה שהיא ובעלה סירבו, ובתגובה לכך העביר אותו בית החולים למחלקה המחזיקה מאושפזים אלימים. "איך הם יכולים לעשות כזה דבר לאדם בריא?" היא אמרה. "הם לא הצליחו להאשים אותו בפשע, אז הם שמו אותו בבית חולים. זה רק תירוץ לרדוף אחריו. חוץ משני המקרים שבמערכת האנקאנג, היו הרבה דוחות של אנשים פרטיים – כולל פעילים של מפלגת הפועלים – שאושפזו בכפייה לבתי חולים פסיכיאטרים אחרים לתקופות קצרות, לעתים קרובות ללא שום האשמה בפשע ובדרך כלל ע"י הוראה של נושאי משרה ציבורית מקומיים שהחשיבו אותם כעושי-צרות. בשנה האחרונה, עיתונים המנוהלים ע"י המדינה דיווח על 6 מקרים לפחות של אנשים שאושפזו בכפייה בבתי חולים פסיכיאטרים באופן לא מוצדק, כולל מורה בן 60 שאושפזו ל-300 יום אחרי שהתלונן באופן חוזר ונשנה על תנאי דיור, ומקרה של איכר בן 42 שנכלא למשך יותר מ-200 יום אחרי ויכוח על טאבו עם פקידים מקומיים. "הם לקחו אדם תמיד ונורמאלי, שקרא תיגר על הרשויות ואשפזו אותי בכפייה באופן לא חוקי בבית חולים פסיכיאטרי", אמר זונג הואיואן, פרופסור בן 63 בגואנגזו שאושפז בכפייה 4 פעמים בין השנים 1972 ו-1992 במחלוקת עם הממונים עליו. "חלק מהרופאים לא מודעים למה באמת מתרחש, והם גורמים לך לקחת תרופות או נותנים לך טיפולים בנזע חשמלי." אנשי החינוך סינים בתחום המשפט ופסיכיאטרים מטילים את הבעיה על חינוך עלוב של פסיכיאטרים ומערכת חוק חלשה שלא מגינה על זכויות החולה. אין שום סטנדרט ברור למתי ניתן לאשפז בכפייה אדם שלא ביצעו פשע, וכן לא ברור באם על בתי המשפט או הרופאים לבצע החלטה זו. ארתור קליינמן, מומחה ראשי לפסיכיאטריה סינית באוניברסיטת הארוורד, טען שמקרים אלו אינם מהווים שימוש לרעה פוליטי שיטתי של פסיכיאטריה. "יש לנו עדויות של מספר קטן של פסיכיאטרים ומספר קטן של בתי חולים שנראה כי משתתפים בשימוש לרעה פוליטי בפסיכיאטריה", הוא אומר, "אפילו במקרים אלו, יש סיבה להאמין שהבעיה היא לימודים דלים, סטנדרטים נמוכים ופרקטיקה עלובה." ביחידות, פסיכיאטרים סינים שאלו מדוע שהרשויות יטרחו לשים יריבים פוליטיים בבתי חולים פסיכיאטרים כשהם יכולים בקלות רבה לשלוח אותם למחנות עבודה או בתי כלא. מונרו אומר שעשוי להיות שהממשלה מוצאת שזה נוח יותר להשתיק מבקרים ע"י אשפוזם מאשר להעמיד אותם למשפט. הוא מדגיש שרוב הפסיכיאטרים הסינים הם אתים (?), וציין שהסטטיסטיקות הרשמיות מראות מגמת ירידה יציבה במקרים הפסיכיאטרים הפוליטיים במשך שנות ה-80 וה-90. אך הוא אומר שההתקדמות נמצא תחת סכנה כשהממשלה הכריזה על מלחמה כנגד הפאלונג גונג, תנועה רוחניות דמוית-בודהיזם שעליה היא הדביקה תווית של כת מרועשת אחרי שנראה שהקבוצה מאיימת על המונופול של המפלגה הקומוניסטית. הפאלונג גונג אומרים ש-1,000 מחבריה אושפזו בכפייה. פסיכיאטרים סינים סיפקו מידע על יותר מ-200 מקרים של הפאלנוג גונג לאיגוד הפסיכיאטרים העולמי, בטענה שרבים מאנשים אלו סובלים ממחלות נפש. נשיא האיגוד חואן לופז-איבור אמר שהחומר נמצא בבדיקה. הפסיכיאטרים הסינים גם טוענים שהאשפוז בכפייה של חברי פאלונג גונג החולים בנפשם מוצדקת מכיוון שהם מהווים סכנה לעצמם ולאחרים. הם ציינו ש-5 חברי פאלונג גונג הציתו את עצמם בכיכר טיאנאנם בשנה שעברה. "אנחנו רק מטפלים בעוסקים בפאלונג גונג שיש להם הפרעות נפשיות, ורק עם הסכמת המשפחה", אומרת זו דונפאנג, סגנית יושבת-ראש של התאחדות הפסיכיאטרים הסינית. מאחר שיש הערכה שמספר האנשים העוסקים בפאלונג גונג עולה על 1 מיליון, זה סביר לצפות שכמה מאות מהם יסבלו ממחלות נפשיות, היא אמרה. אך פאנג ועוד שלושה חברי פאלונג גונג אחרים שביקשו לא להזדהות אמרו שהם הושמו בבתי חולים פסיכיאטרים רק בגלל שהם סירבו לוותר על אמונותיהם. "הם לא הצליחו לשנות את דעתי בשיעור שטיפת המוח" אמר פאנג "אז הם המציאו שיטה יותר מרושעת." קישור: http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/articles/A60968-2002Aug25.html

המתרגם שלום כתבה מעניינת ומחרידה. מדי פעם אתה כותב כאן באתר ומציב תרגום לכתבה. למעשה אינך נותן פירוש אישי או סיבה לבחירתה של הכתבה הספציפית ומדוע דווקא היא מעסיקה אותך. יהיה מעניין לשמוע את הרקע לעניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר. פשוט ראיתי שיש דברים שמתרחשים בעולם בתחום בריאות הנפש שלא מגיעים לכאן וכך אנשים לא רואים צדדים נוספים. נכון שאני בוחר בד"כ כתבות המראות על בעיות כלשהם. מטרתי היא ליצור איזון ולעורר את שיקול הדעת של אנשי הפורום באשר להחלטותיהם לגבי טיפול וכו. אני חושב שיש גם דברים טובים שקורים בתחום הנפשי בארץ ויש גם אנשים בפורום שמעידים על כך. מבחינת פילוסופית מתזה ואנטיתזה יכול להיווצר סינתזיה דהיינו כאשר אנשים מקבלים שני צדדים של המטבע הם יכולים להגיע למסקנות חדשות בעצמם. אולם אם הם מקבלים צד אחד בלבד נוצר חוסר איזון אותו אני מנסה בדרכי הצנועה לשנות. מטרתי היא התפתחות. בכבוד המתרגם

שלום רב הבעייה היא עם ילדי בן ה-9 (יש לי עוד ילד בן 5 ובת בת 4). באופן כללי הילד נבון, מנומס, יצירתי מאד (לא ספורטיבי..) אוהב מאד לקרא, לצייר, ומחשבים. ציוניו טובים והשכלתו גבוהה לגילו. אבל - הילד נוטה להתפרצויות אלימות מילולית ופיזית בכל פעם שמישהו פוגע בו או לא הוגן איתו במשחק וכו' כך עם אחיו, עם חבריו (שאותם הוא מאבד לאט לאט), ולאחרונה הוא שהה עם אחיו אצל סבו וסבתו ובגלל ויכוח קטן עם אחיו ותוכחה מסבתו ע"מ שיוותר, הוא התפרץ לעבר הסבתא קילל אותה נמרצות ואף נתן לה מכה בשעה שהיא נסתה למנוע ממנו לברוח החוצה. הדבר זעזע אותנו מאד (המשפחה היא משפחה מורחבת וכולם ללא יוצא מן הכלל אחים ונכדים מדברים בנימוס רב להורים, לדודים ולסבים וכך הורגלנו להתנהג גם עם הסביבה, המורים וכדומה) . כל השנים אנו מנסים לדבר על ליבו של הילד, לומר לו שהתנהגותו גורמת לו להפסיד, כולם מתרחקים ממנו או צוחקים עליו בבי"ס נהנים להרגיז אותו כי יודעים שתגובתו תהיה קיצונית. מצטערת שההודעה כל כך ארוכה, אך אנו הורים חסרי אונים נוכח המצב ולא יודעים מה לעשות??? ניסינו הכל, גערות חד משמעיות, עונשים (לא ללכת לחברים, לא טלויזיה וכו') היום נשאר לנו רק לדבר עם הילד והרבה, אך זה לא עוזר, איננו יודעים אם הוא מבין אותנו בכלל בשעת התפרצות הוא שוכח הכל. מבקשים עזרה. תודה

סילביה שלום אני חושש שגערות לא יועילו בשלב הזה. יש משהו שמצית את האש וצריך לטפל במקור לבעיה. הילד לא שולט במה שקורה לו בעת התפרצויות הזעם ולכן העונשים אינם יעילים. אני מציע לכם לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג ילדים. אני ממליץ על ייעוץ להורים לפחות בשלב ראשון ואולי גם הילד עצמו יצטרך להגיע למפגשים. בעיקרון עם ילדים יש אפשרות לנסות טיפול בשיטות משלימות כגון טיפול בתנועה באומנות או עם בעלי חיים. בכל מקרה, נשמע שהילד במצוקה וזקוק לטיפול, ואתם זקוקים להדרכה מתאימה. אם אינכם יודעים לאן לפנות ניתן להתייעץ עם פסיכולוג בית הספר ועם צוות בריאות הנפש של קופת החולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני אמא לילדה בת 12. בתקופה אחרונה היא מסרבת בכל תוקף להשאר לישון כשאני לא בבית או לישון במקום אחר מחוץ לבית. לדוגמה אצל החברה או אצל אביה (אנחנו גרושים מעל שנתיים). אפילו אם מדובר בחברה שהיא בחרה לישון אצלה. זה מתחיל ב"אני פוחדת שאני לא ארגיש טוב ויהיו לי בחילות", נמשך ב"יש לי בחילה" ונגמר לעיתים אפילו בהקאות. אני מצד אחד לא רוצה להכריח אותה, חשוב לי לתת לה הרגשה שהיא תמיד רצויה בבית. מצד שני זה עבר בעיניי כל גבול. מה אפשר לעשות?? תודה מראש, קארין

קארין שלום הילדה מגיבה בחרדה למשהו וכדאי לעזור לה. אני מבין שזה מציב לך מגבלות שקשה לך להתמודד איתם, אבל צריך לעשות משהו בעניין ולא רצוי להשאירו כך. קשה לי להגדיר במה מדובר ללא היכרות. אני מציע לך לפנות איתה לפסיכולוג ילדים או מטפל משפחתי למפגש משותף ודיון בעניין. משם תראי לאן זה יתפתח. מאחר ויש גירושין ברקע יתכן שהדברים קשורים אחד לשני ותוכלו באותה הזדמנות להתמודד עם התהליכים שקרו בבית בשנים האחרונות, עם ובלי קשר למה שקורה כיום לילדה בנושא הפרידות ממך. בברכה ד"ר אורן קפלן

רק החיים לאה שבת מילים ולחן: לאה שבת סך הכל אני רוצה, לחיות את חיי בשקט. לא רוצה מלחמות, לא לא. נמאס לי להתנדנד, בין חום לקור, בין רע לטוב, רוצה לחיות בכיף... רק החיים, לוקחים אותי. החיים, נוהגים אותי. רק החיים, לוקחים אותי, החיים, נוהגים אותי, נוהגים אותי. סך הכל אני רוצה, לחיות את חיי בשקט, לא רוצה מלחמות, לא לא. נמאס לי להתנדנד, בין חום לקור, בין רע לטוב, רוצה לחיות בכיף, בכיף... רק החיים...

לד"ר קפלן שלום, מזה מספר שנים אני סובלת מבעיות חרדה. בעבר הרחוק טופלתי בטיפול התנהגותי אצל פסיכוטרפיסטית, אך לצערי, נראה לי שבכיוון הלא נכון. מאז אני מנסה להתמודד עם החרדה לבדי, אך בשנה האחרונה נראה לי שהכל הסתבך. אני סובלת ממגוון תופעות ומרגישה שאני מתחילה לאבד את שפיותי. אני מחפשת נואשות פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בבעיות חרדה, אך עד כה לא נחלתי הצלחה. אני גרה באיזור השפלה, אך אני מוכנה לנסוע גם לאזור ירושלים או ת"א אם אין ברירה. אודה לעזרתך, ב.

יש היום תרופות טובות

אור שלום רצונו של אדם כבודו. ההתנסות האישית שלך היא כזאת, ויש גם דיווחים אחרים, הן בספרות המקצועית והן בדיווח האישי של אנשים שנעזרו בטיפול פסיכולוגי. אתה מאוד מאמין בתרופות ובכך שדברים אחרים לא עוזרים, אחרים מעדיפים לפנות לטיפול פסיכולוגי עם או במקביל לטיפול תרופתי. לכל אחד מתאים משהו אחר ואני מכבד את בחירתו האישית של כל אדם, כל עוד הוא לא מבטל באמצעותה את החופש של האחרים לבחור מה טוב בשבילם. בברכה ד"ר אורן קפלן

ב. שלום פסיכולוגים רבים מטפלים בנושא החרדה, ויתכן שהטיפול ההתנהגותי אותו ניסית אינו הכיוון הנכון. אני מצרף קישור לתקציר על הטיפול בחרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm אני מכיר פסיכולוגים בעיקר באזור תל אביב אבל אני בטוח שישנם מתאימים גם באזורך. אני מציע לך לפנות שוב ולא להתמודד עם הדברים לבדך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, תודה על ההפניה, אני מכירה אותה וקראתי אותה בעבר כמו גם חומר רב על הנושא. אני זקוקה יותר להמלצה על אנשי מקצוע המתמחים בתחום. לפתוח ספר טלפונים ולבחור משם... יוצר אצלי תחושת חוסר נוחות אם להתבטא בעדינות, קיוויתי שתוכל אולי לעזור לי באספקט זה, משום שאני מחפשת כבר כמה חודשים דרך קרובים ומכרים וללא הועיל... תודה מראש על עזרתך, ב.

שלום העניין הוא כזה:לפני כחודשיים התחלתי לקחת לראשונה ציפראמיל במינון 20 מ"ג,לאחר מכן העלתה לי הפסיכיאטרית את המינון ל-30 מ"ג.לאחר מכן הלכתי לקופ"ח כללית לקחת מרשם חדש לציפראמיל ושם נאמר לי כי ציפראמיל במקרה שלי לא אושר ע"י הקופה ואני יכולה לקחת במקום סרוקסאט או פריזמה.בחרתי בסרוקסאט אך אבוי למרבה הצער גיליתי כי שכחתי בבית את המכתב מהפסיכיאטרית המאשר העלאת מינון ציפראמיל ל-30 מ"ג.מחוסר ברירה קיבלתי חפיסה של 20 מ"ג סרוקסאט.לאחר כשבוע התחלתי לקחת כביכול על דעת עצמי 30 מ"ג מכיוון שרציתי להתקדם בטיפול ולא רציתי שיהיה עיכוב או נסיגה(הלא כבר התחלתי לפני כן לקחת 30 מ"ג ציפראמיל) עכשיו פתאום התחלתי להרגיש פקפוק ופחד מן האפשרות שאולי טעיתי בהחלטתי! אולי זו החלטה שגויה מצידי?? אני מרגישה תופעות לוואי שלא הרגשתי קודם בעיקר הרדמויות בחלקי הגוף , אתמול בלילה אפילו חלמתי(רק חלום) שכל הרגליים שלי רדומות מלמטה עד למעלה ואני ממש לא יכולה לזוז. זה היה פשוט נורא ואני מרגישה נורא , אולי עשיתי כזאת שטות??? מה עשיתי לעזאזל?? למה אני כזאת דפוקה שלא יודעת להחליט החלטות נכונות? לרדת בחזרה ל-20? מה לעשות?בבקשה תעזרו לי אני ממש נלחצת שמא הזקתי לעצמי עם כל ההרדמויות האלה,האם זה נורמאלי שכל רגע נרדם לי חלק אחר בגוף? האם אני מטורפת בגלל מה שעשיתי?-אולי 30 מ"ג ציפרמיל זה לא אותו דבר כמו 30 בסרוקסאט? בבקשה תשובה דחופה...תודה.אם אני אלך לרופא המשפחה שלי הוא יכעס עלי נורא ואני לא יודעת מה יהיו התוצאות , או שבסה"כ עשיתי משהו הגיוני בהחלט?? לא יודעת וזה משגע אותי... מצטערת אם התשתי אתכם.

יערה, זהו פורום בפסיכולוגיה. אני מניחה שמי שיוכל לעזור לך יותר בנושאי מינונים של תרופות יהיה בפורום פסיכיאטריה. אני לא מבינה במינונים ולכן אני לא יכולה לתת לך תשובה שתרגיע אותך אך אני יכולה להמליץ לך לכתוב את אותה השאלה בפורום פסיכיאטריה או להוועץ בפסיכיאטר או ברופא המשפחה. אל תרגישי לא נעים לשאול אותו. שיחה לא נעימה של כמה דקות עדיפה על שימוש במינון לא מתאים. תרגישי טוב.

יערה שלום אני מצטרף לממליצה. הפורום הזה אינו דן בתרופות. כדאי לפנות לרופא המטפל או לפורומים העוסקים בנושא בברכה ד"ר אורן קפלן

לדעתי עשית טעות חמורה ואף משתמע מדברייך שהטיפול והתשובות שקיבלת אינם הולמות ורחוקות מלהיות מקצעויות סרוקסט וציפראמיל הם מאותה משפחה אבל מדובר בשני כדורים שונים לדעתי עדיף לך להמשיך עם הציפרמיל ואפילו לקנות אותו באופן פרטי מדובר על מאה חמישים שקל בערך לחפיסה שתספיק לך לעשרים יום יש כדור שהוא בעצם הגירסה הישראלית והזולה יותר לציפראמיל והוא עולה הרבה פחות בשם רסיטל תחזרי לזה ותפסיקי לסבול מהתופעות לוואי שציינת כדורים מהסוג הזה הם לא משחק ואת צריכה להתייעץ לפני שאת משנה את המינונים ואו את הכדו%

היי מקווה שאתה זוכר אותי. אני כותבת כאן עם דמעות בעיניים.על סף יאוש. כולם משגעים אותי ואני לא יודעת מה לעשות, אבל סוף סוף יש דמעות. שמעתי את אמא שלי מדברת עם העו"ס שלי (באישורי )בלי שהיא תדע, ושמעתי אותה אומרת שהיא לא חושבת שזה הצגה, ולפי זה הבנתי שהוא לא מאמין לי ומשקר לי שהוא אומר, שהוא מבין והוא מאמין שאני לא אומרת סתם דברים. בקיצור היא תמיד רצתה שאני אלך לפסיכולוג ולא לעו"ס למרות שהפסיכיאטר שלי שלח אותי אליו. היא חושבת שאני סתם הולכת לפגישה מספרת סתם דברים כאילו שהוא חבר שלי היא לא יודעת כמה זה קשה לספר על הדברים הקשים האלה היא פשוט לא מבינה היא חושבת שאחרי לפחות שתיים שלוש פגישות עם פסיכולוג הכל יגמר ולפי דעתי היא טועה. והיא דיי מנדנדת לי כל הזמן על זה ובנוסף קרוב משפחה במקצועו רופא, גם אומר שאני צריכה ללכת לפסיכולוג. הסכמתי ללכת לפגישה אחת לראות איך זה, רק בשבילו. הבעיה העיקרית זה שהיא אשה הפסיכולוגית ואני יודעת שמאוד קשה לי לדבר עם נשים בכלל.(אבל הוא אומר שהיא טובה). אני סובלת מחרדות, ממחשבות התאבדתויות, מהפרעה באישיות, זהות מינית.לוקחת סרוקסט 20 מל'. ובזמן האחרון התחלתי לנשוך את עצמי נראה לי כתחליף למסטיק. המצב רוח בזמן האחרון ירד מאוד ,אני לא עושה כלום ,נגמרו הלימודים שלי כסטודנטית ואני לא עושה עם זה כלום אני רוצה שלווה קצת שקט בלי שרפות יותר, בלי כלום,שהראש יתרוקן ,אם רק הייתי יכולה להחליף את המוח הייתי עושה את זה בכיף. פשוט לא יודעת מה עוד לעשות חוץ מלעזוב הכל וללכת! ורציתי לדעת מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לעו"ס קליני השיטות עבודה, כי אמא אומרת שפסיכולוג יותר מקצועי. ואני לא אוהבת שאמא מתערבת לי כל הזמן בחיים. זקוקה לעזרה!!!!!!!!!!!!!!! מה לעשות????????????????????????. תודה רבה!

עדי . את חייבת לגשת לרופא המטפל ולומר לו בכינות שאת נושכת את עצמך ושומעת קולות. אם לא תהיי כנה עם הרופא אין סיכוי להחלמה . את יכולה גם לפתוח דף חדש וללכת לרופא אחר אם זה מביך אותך לספר לרופא הנוכחי שאת שומעת קולות. אין לך מה לפחד מאישפוז,שסביר שלא יהיה , האופציות האחרות יותר גרועות וכוללת אישפוז כפוי. בנוגע לפסיכולוגית הקלינית שנשלחת אליה, מה יותר פשוט מלומר לכולם שאת מעדיפה פסיכולוג גבר?! יפנו אותך ללא אף שאלה מיותרת . . . ויקבלו את רצונך כסיבה מספיק טובה. עדי אם לא תגשי לרופא ותאמרי את כל האמת פשוט תמשכי לסבול בשביל מה? כמעט במאה אחוזים יוחלפו לך התרופות - וזה יהיה השינוי היחידי. את תרגישי יותר טוב, ומשם יהיה לך סיכוי להתקדם. שלך .

הי עדי תשמעי,כל איש מקצוע הוא טוב,אבל יש לך בעיה שעושה לך את החיים קשים מאוד ולכן לפנות לפסיכולוג קליני טוב זה הפיתרון הכי הכי טוב בשבילך.עו"ס יכול להתמודד עם בעיות ברמה אחרת.וזה מניסיון.לגבי איזה פסיכולוג-את ורק את צריכה לבחור אותו.אם לא נח לך עם אישה תפני לגבר.וגם לא תמיד זה מצליח מיד,לפעמים צריך לנסות אחרי כמה פגישות פסיכולוג אחר אם נראה לך שאת לא מתחברת אליואבל מרגע שאת מרגישה שיש לך על מי לסמוך בטיפול,את בדרך הנכונה ואת צריכה רק לתת לזה זמן.וכן טיפול פסיכולוגי עוזר מאוד,זה לוקח זמן וזה בכלל לא מהיר,אבל אם יש לך פסיכולוג שאת סומכת עליו,ויש לך אפשרות לממן אותו.אז תשמחי על כך ותתני לזה צ'אנס.את תצאי מזה בסוף ביי

לצערי השאלות שלך קשות בשבילי וגם לשמוע את מה שאת מספרת קשה. אני מקווה שאורן יענה לך בהקדם. חוץ מזה יש מספר טלפון של הקליניקה שלו. תלחצי על השם שלו ותיראי. תנסי להתקשר אליו ולראות מה אפשר לעשות. מאוד כואב לי לראות אותך סובלת ככה. בנוסף אמא שלך טועה. טיפול פסיכולוגי זה תהליך וזה יכול ליהיות תהליך ארוך מאוד. יש אנשים אפילו בפורמים האלו שיעידו על כך. את בעצמך בפורמים כבר שנה כמעט את יודעת בעצמך. את צריכה ללכת למטפל שניראה לך ומתאים לך. לך צריך ליהיות קל ולא לרופא או לאמא שלך. הם קצת שכחו שאת זאת שצריך לטפל בה. בכל מיקרה תחזיקי מעמד ותנסי להתקשר לאורן. אולי הוא בחופשה קצרה. הוא בד"כ לא נעלם כל כך הרבה. בהצלחה ואני מאחל לך כל טוב:))) @---)---- איתן

עדי שלום אני קולט את מצוקתך ונראה לי שאת צריכה עזרה, ולא משנה כל כך הגורם המטפל. מאחר ופגשת את הפסיכולוגית רק פעם אחת אולי שווה עוד לתת לזה סיכוי. תמיד קשה להתחיל דרכים חדשות. מה שחשוב הוא שתהיה לך מסגרת מתאימה שאליה תוכלי לפנות. אני לא מציע לך לפרש את השיחה של אמא בגלל שלא באמת שמעת את הצד השני. אין לי ספק שרוצים לעזור לך, אני מתאר לעצמי שלא תמיד בדרכים שאת רוצה שיעזרו לך. אל תוותרי ותני לעצמך להיעזר. יש לי הרגשה שעם כל המצוקה יש לך גם קושי לקבל באמת עזרה ולהישען עליה. הסיפור שאת מתארת מורכב ואני לא חושב שבמסגרת וירטואלית אפשר לעשות הרבה. פני לגורם המטפל איתו את מרגישה בנוח, אולי תתייעצי שוב גם עם הפסיכיאטר, ואני מקווה שבהקדם תמצאי את המנוחה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מיואשת, חבר שלי בן 33 חולה מאניה דיפרסיה. יכול לתפקד בצורה תקינה ע"י תרופות ליתיום אך משום מה הוא בוחר בכל פעם להפסיק את נטילת התרופות עד כי הוא חווה מאיה לאחריה הדיפרסיה. ניראה לי כי הסבל הוא גדול ולמרות זאת זוהי בחירתו. בצורה הכי משכנעת הוא מעמיד פנים כי הוא לוקח את התרופות וכל פעם מחדש מתגלה כי הוא מפסיק.. התחלתי לחשוב שאולי זה קשור בקשר שלי איתו. למרות שהוא טוען כי הוא מאד אוהב אותו ולמרות שזוהי תופעה הקיימת אצלו עוד הרבה שנים מאז הכרותנו נראה כי הפסיכולוגית שלו הרימה ידיים וגם הפסיכיאטר שלו. שאלתי היא האם הפסקת התרופות קשורה למחלה עצמה והאם הרצון להרוס זוהי בעצם המחלה שלו ? אני מיואשת...... מאי

אלכסנדר שלום תופעת הפסקת התרופות נפוצה ואכן גורמת לא פעם לנזקים, בעיקר אצל חולים שחייבים לשמור על איזון לאורך זמן. הסיבות מגוונות אבל אני מתקשה להאמין שהן קשורות אליך. הן בהחלט קשורות לחבר שלך ולמחלה שלו. אם אתם חושבים על קשר ארוך טווח אני מציע שתפנו ביחד לטיפול זוגי. יש לכם הרבה דברים לעבוד עליהם כדי לשמור על הקשר, ובין היתר אולי אפשר יהיה להבין יותר טוב את הסיבות שגורמות לחברך להפסיק את התרופות ולגרום לפגיעה לעצמו ולך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אצל חמותי, אישה בת 80 התעוררה לאחרונה תופעה מוזרה. היא חולמת חלום כל לילה אותו היא זוכרת בברור, אולם ,כשהיא מתעוררת היא חושבת, שהיא עדיין בחלום ומבצעת פעולות ,שקשורות לחלום, לדוגמא, היא חלמה שנכנסו אליה אנשים לא קרןאין ,ןהיא מתעוררת ומנסה לגרש אותם היא חלמה, שהבת שלה לא יכולה להיכנס הבייתה, היא נגשה לדלת ,פתחה אותה וקראה לביתה בשקט, לילה אחד בעקבות החלום היא ירדה לשכנים. מלבד את היא אישה שמתפקדת די טוב, היא גרה לבד. ברצוני לציין ,שהיא עברה התקף לב ומטופלת בכדורים דימיטון וקונברטין אודה לכם על חוות דעתכם

טל שלום התופעה נשמעת כמו הפרעת שינה. למרות שנדמה שהיא מתעוררת היא לא ממש מתעוררת וממשיכה לפעול מתוך שינה. זה דבר שניתן לבדוק אותו במעבדת שינה ולטפל בו. אני מציע בשלב ראשון להתייעץ עם פסיכיאטר המומחה בגיל המבוגר או עם מומחה לגריאטריה. הם ידעו בוודאי להציע טיפול מתאים שגם יסתדר עם המצב הרפואי אחרי התקף הלב. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן אני בת 33- עד לפני כמה חודשים סבלתי נורא מהתקפי חרדה אולם הם התמעטו מאוד (ללא תרופות). ברצוני לדעת - אני כרגע לא במצב לחוץ,מצאתי עבודה חדשה,בס"הכ יש לי דאגות כמו לכל הורה , אולם אני עדיין מרגישה לחץ נוראי בחזה כל היום -נטייה מוגזמת לבהלה ,לעיתים דפיקות לב וכמו הרגשה של מתח תמידי בגוף. כמו כן - קשיי נשימה ותחושת מחנק - מלווים בתחושת ריקנות נוראית פשוט אין אנרגיות לכלום שאלתי היא -האם התסמינים הללו שתארתי הפכו להיות כרוניים ?, האם הם אף פעם לא יעזבו אותי ? זה נורא מקשה בתפקוד היומיומי - כל הבדיקות תקינות . איך משחררים את הלחץ הבלתי מוסבר הזה בגוף ?? תודה על תשובתך

שלום יערית . את סובלת לחינם . גשי לרופא פסיכיאטר ובקשי תרופות ממשפחת ה SSRI . חצי עולם לוקח אותם , לאו דווקא בגלל מחלה ספציפית. לך יש סיבה טובה לקחת אותם, את עדיין גבולית מבחינת ההתקפים שיכולים להתרחש שוב. תחושת המחנק והקושי בנשימה יכולות לגרום להפרעות שונות בלב (לא חמורות אבל לא נעימות,כמטו פעימות מוקדמות והפרעות קצב קלות נוספות) ולהכניס אותך למעגל של התקפים וחרדות חדשות. כל שאר הפרעות שתיארת אופייניות והן יעלמו עם הזמן עם הטיפול הנכון חשוב מאוד בנוסף לגשת לפסיכולוג. .

יערית שלום אני מצטרף להמלצות שקיבלת לפנות לייעוץ מקצועי. אני מצרף קישור לתמצית על טיפול בחרדה. אני ממליץ לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי ויתכן שכדאי יהיה לשלב טיפול תרופתי. התופעות אינן כרוניות וניתן לטפל בהם ביעילות. נדרשת סבלנות, התהליך לא יגמר תוך שבוע, אבל בהחלט אפשר לצאת מזה. http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! מה שלומך? אינני בטוח אם תזכור לאור כל הפניות אצלך באתר,מכל מקום פניתי אלייך בעבר,וסיפרתי לך על בעיות חרדות מזה כמה שנים,ובתשובתך ,ציינת שבמידה וארצה אוכל לפנות אלייך ,ותמליץ לי על מטפל באזור מגוריי. אז אני שואל,על מי תוכל להמליץ לי בבקשה,פסיכולוג או פסיכיאטר שממש טוב בענייני חרדה. אציין שבעבר פניתי ל"מומחה"דרך דפי זהב והנ"ל מהר לשלוף תרופות ולא בזה אני דוגל. לשקול דעתך,אוסיף להזכירך שאני סובל מחרדות מזה כמה שנים,עם עליות ומורדות,ולאחרונה זה פשוט הפך להיות בלתי נסבל. ממתין לתשובה,. תודה רבה

אביעד שלום אני מכיר מטפלים בעיקר באזור המרכז. תוכל לשלוח מייל ואנסה להפנות אותך. במידה ואתה מתגורר באזור אחר בארץ ציין היכן ואולי משתתף אחר בפורום יוכל להמליץ בברכה ד"ר אורן קפלן

אמא שלי בת 66 אבדה לפני הרבה שנים את עינה וכעת מדרדרת ראיתה בעינה האחת עקב כך הפכה להיות אשה מרת נפש .בגלל מצב נפשי שלא טופל לצערי, נכשל גם גופה והיא הפכה להיות שבר כלי ופסימית מאוד האם בשלב זה טיפול פסיכולוגי יכול להועיל אודה לתשובה

אורית שלום טיפול פסיכולוגי הוא שם כוללני לטיפול בכל מצב נפשי, ולכן עשוי לעזור גם במקרה של אמך. בכל מקרה, אני מתרשם במדובר בתהליך של שיקום פיזי ונפשי במצב שאינו פשוט. הכיוון שהייתי ממליץ לך לכן הוא טיפול ע"י פסיכולוגי שיקומי או רפואי. במסגרת הציבורית יש פסיכולוגים כאלה בכל בתי החולים, וכמובן שניתן לפנות גם באופן פרטי. השאלה היחידה הינה האם אמך תהיה מוכנה לשתף פעולה עם הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם, אני מטפלת אצל פסיכולוג פרטי מזה כמה חודשים, אך יש לי בעיה כספית. התשלום השבועי לא מאפשר לי להמשיך את הטיפול בפרט שאני סטודנטית. יש לי 2 שאלות: 1.אם אני נפגשת עם פסיכולוג דרך קופ"ח מה ההשלכות לגבי ויתור סודיות? (השאלה אם זה לא יכול לפגום בעתיד המקצועי שלי כסטודנטית לפסיכו'?) 2. אם יש מישהו שמכיר פסיכולוג באזור המרכז שמקבל דרך קופ"ח אני אשמח לקבל פרטים. תודה רבה מראש ליאת

ליאת שלום רוב הסטודנטים לפסיכולוגיה עוברים או עברו טיפול פסיכולוגי כך שאינני רואה בעיה בנושא. ויתור סודיות בקופ"ח דינו כמו ויתור סודיות בכל מסגרת אחרת. לאיזה קופת חולים את שייכת? בנוסף, בתור סטודנטים את זכאית לטיפול פסיכולוגי מוזל במסגרת השירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה. לרוב המוסדות האקדמיים יש שירות כזה וניתן להגיע אליו דרך דיקן הסטודנטים. בנוסף, יש פסיכולוגים ששומרים כמה שעות מוזלות לסטודנטים. זה לא זול כמו קופת חולים, אבל יותר זול מהמחירים הרגילים בשוק. בכל מקרה, כדאי להציג את הבעיה לפסיכולוג שלך ולבדוק קודם כל איתו אם יש אפשרות להסדר שיאפשר לך להמשיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בפורום פסיכיאטריה ד"ר פלד ניראה כמיתחזה לפי תשובותיו וגם לכל אחד הוא אומר להתקשר אליו , יש לו שגיאות כתיב והוא כותב שטויות. למי לפנות????

כל הכבוד לך רציתי לעשות בדיוק אותו דבר!

תראי, זה שהוא כותב בשגיאות כתיב האמת לא אומר, יש לא מעט רופאים כאלה.. אבל לגבי כל היתר... משהו.

רגע, אז למה השם שלו מופיע בצבע כחול? זה לא מעיד על זה שמישהו באתר אישר את זה?! גם לי התשובות שלו נראות לא מקצועיות בעליל!!! אבל לכו תדעו...

גבירותיי ד"ר פלד הוא פסיכיאטר מוסמך ומנהל מחלקה. אף אחד לא אמר שפסיכיאטר צריך להיות גם נחמד או סימפטי. הכישורים המקצועיים של ד"ר פלד לא מוטלים בספק. ההיסטוריה של הפורום הזה לדורותיו מראה שהבעיה של ד"ר פלד איננה בכישורים שלו אלא ביחסי האנוש שלו גם עם הפונים וגם עם הצוות- בעבר פרצו כאן בפורום עימותים אלימים בינו לבין דרור גרין- מנהל פורום הלם קרב הנוכחי. תדפדפו במאות הדפים האחוריים של פורום זה ותוכלו לקרוא את כל המאבקים שהתנהלו כאן בינו לבין אחרים. כמו כן תוכלו לפנות לדרור גרין עם שאלה דומה.

http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=42176&t=42176

תסלח לי מאוד גולש וותיק אף אחד לא מדבר על נחמדות או סימפטיות וכן ניתן להטיל ספק בכישוריו ראיתי כבר מנהלי מחלקות רבים, שכישוריהם כלל לא מוטלים לספק, אך בכיוון ההפוך מזה שאתה חושב עליו הוא מדלג על רבות מהשאלות, וזה תמוה ומספק מידע לא מדוייק לגבי מינונים של תרופות לא איכפת שגיאות כתיב, חלוקת מס הטלפון, או סגנון מוזר ביותר . לא זה מה שמשנה. אתה יודע מה, אולי נסתפק בכך שהוא מנהל את המחלקה שלו? למה גם את הפורום? אז מה אם הוא ניהל בעבר? אז צריך שוב? אולי נסתפק בכך שהוא מנהל מחלקה וירווח לכולנו

אלמונית שלום ד"ר פלד אינו מתחזה. כאמור הוא ייעץ בעבר באתר וכעת שב לאחר שפורום פסיכיאטריה לא פעל זמן מה. ניתן לפנות להנהלת האתר בכל נושא, כולל בביקורת על היועצים. בברכה ד"ר אורן קפלן

רגע, זה שהוא יעץ בעבר באתר אומרת שאינו מתחזה? הרי הוא נותן מינונים לא נכונים של תרופות! ומסכן בכך אנשים אז מה זה משנה איך נקרא לזה? יש שם לפחות שתי תשובות על מינונים מוטעים לחלוטין. בעיניי זו שערורייה מה שמתנהל שם בפורום, חבל מאוד שלאיש לא איכפת.

לפסיכולוג שלום רב, אנא ממך עוץ לי עצה: מה פחות גרוע משני מצבים אפשריים ? 1 ) להישאר במסגרת המשפחה דהיינו בעל ו4 ילדים, בנסיבות שהנו חסר מודעות לחלוטין בנושא חינוך (למרות שהנו אב, ואגב לא יכולתי לדעת זאת מראש בנסיבות טרום הוריות, וגם לא העליתי על הדעת אפילו קיום אפשרות שכזו, שאדם לא יודע מה פרוש גבולות, לא מודע לכך שהינו מודל-חיקוי וכן הלאה, כל שנות-נישואינו מעל 20 שנה , הנני סובלת מיני התנהגיויות שאינו מודע כלל לטיבן הקלוקל וכן הלאה. כל ניסיונותי להסביר לו כיצד לגבות אותי וכדומה, כיצד להתייחס להתנהגות/למעשה ולא לעושה, וכדומה עולים בתוהו. האדם מתפרץ לעברי "אל תלמדי אותי......". כל זאת מאוד מאוד בקיצור, תתפלא.... עלי לציין שמסגרת המשפחה מאוד מאוד חשובה לי , ולכן, למרות הסבל שעובר עלי, איני מפרקת אותה ולמרות כל מה שתארתי. מכאן שחוזרת בזאת לשאלתי המקורית: מה פחות גרוע ,להשאר כך, ולנצל תפקודו התקין (אך ורק בתחומים הטכניים ), או להפרד נגד רצוני ובפרט נטייתי הטבעית ???? איני רוצה לחיות לבד / ובפרט ללא ילדיי. עלי לצין שהנני אדם עדין /רגיש ,תרבותי, ולצערי בן-זוגי התגלה כאדם בעל הרבה נכויות שמתבטאות במחסור בתובנות בתחומים משמעותיים לחיים משותפים (כולל לגידול ילדים ,) וכן בעל התנגדות ללמוד ולהתפתח . מודה לך בעד סובלנותך, (ואגב התקשיתי להקיף את כל מאפייני המצב). בהוקרה על מענה סובלני ותומך.

שלום אני חושש שלא אוכל לפתור קונפליקט כה מורכב עם מקורות הסטוריים משנים רבות. אני מציע שתנסי לקבל ייעוץ כדי להתמודד עם השאלות החשובות שאת מעלה, ואולי על דרכים לשפר את המצב בבית לפני קבלת החלטה על פירוד. הייעוץ יכול להתחיל מאנשים קרובים בסביבה ועד ייעוץ מקצועי. תוכלי להיעזר בלשכת הרווחה ע"י עובדים סוציאלים, בבריאות הנפש ע"י פסיכולוגים, בתחנות לייעוץ למשפחה ועוד אפשרויות כאלה. החלטות כאלה צריך לקבל תוך מודעות והבנה מלאה למצב ולכן מדובר בתהליך ולא בנקודת זמן אחת, לפחות לאור תיאורך כעת. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום רב חזרה , ראשית אני מודה לך מאוד, בפרט על הפניית תשומת-הלב שהחלטות כאלו יש לקבל תוך מודעות והבנה למצב,והדבר ברור לי לחלוטין!!! האמת שהיינו ביעוץ כבר מס. פעמים ואצל מס. פסיכולוגים, אך הבעייה ששותפי לחיים זקוק לטיפול פרטני/ אישי, ואותו דר' לפסיכולוגיה קלינית שהיינו בטיפול אצלו עד לעת האחרונה,. וכן עובדת סוצייאלית שפניתי אליה, שניהם כאחד באופן ב"ת העירו את תשומת לבי שמדובר באדם מבוגר, ולכן עד אשר לא יפנה מעצמו ביוזמתו לא ניתן להגיש לו מן הסתם ..טיפול ועזרה באשר לאופני התנהגותו הלוקים וכן הלאה. שאלתי, מה לידיעתך ולנוכח הידע שברשותך עלי לעשות, כיצד אוכל להכריע סופית האם להשאר במצב הנוכחי / להיפרד ?.. (* חשוב לי לציין שבנוסף לכך שלי חשובה המסגרת , גם חבל לי להפריד את הילדים וכן הלאה, ומאידך, הדוגמאות שרואים בתחומי זוגיות והורות הם על הפנים אנא השב לי בסובלנות כמו עד כה. בהערכה רבה !!!!!!!!!!!!!ד"ר אורן קפלן כתב/ה: > > שלום > אני חושש שלא אוכל לפתור קונפליקט כה מורכב עם מקורות הסטוריים > משנים רבות. > אני מציע שתנסי לקבל ייעוץ כדי להתמודד עם השאלות החשובות שאת > מעלה, ואולי על דרכים לשפר את המצב בבית לפני קבלת החלטה על פירוד. > הייעוץ יכול להתחיל מאנשים קרובים בסביבה ועד ייעוץ מקצועי. תוכלי > להיעזר בלשכת הרווחה ע"י עובדים סוציאלים, בבריאות הנפש ע"י > פסיכולוגים, בתחנות לייעוץ למשפחה ועוד אפשרויות כאלה. > החלטות כאלה צריך לקבל תוך מודעות והבנה מלאה למצב ולכן מדובר > בתהליך ולא בנקודת זמן אחת, לפחות לאור תיאורך כעת. > בהצלחה > ד"ר אורן קפלן >

הפסיכולוגית שלי ממליצה לי על טיפול תרופתי בגלל דיכאון והימנעות ממצבים מפחידים. אני לא רוצה לקחת תרופות.השאלה שלי האם זה מצב זמני כל העניין עם הדיכאון והמרכיבים במח שלא קיימים מספיק או האם זה משהו קבוע?והאם אפשר לצאת מדיכאון גם בלי תרופות.אני גם נמצאת בדיכאון כללי,כלומר אני לומדת ועובדת ומתפקדת אבל מגישה רע ואין לי חבר ובכלל לא יוצאת,אבל אני כן רוצה לצאת ממנו.השאלה האם הטיפול הפסיכולוגי לבד יספיק.שאלתי את הפסיכולוגית שלי אבל היא ענתה תשובה לא ברורה ויש לה נטייה לצדד מאוד בתרופות(כמעט כל המטופילם שלה משתמשים בתרופות(כך היא אומרת). אני מעוניינת בחוות דעת נוספת.ואני לא רוצה תרופות לא ר ק בגלל הסטיגמה אלא בגלל הרבה סיבות חשובות.תודה.

נועה שלום ישנם מצבים מסויימים בהם שילוב בין טיפול פסיכולוגי ותרופתי יעיל יותר מאשר כל אחד מהטיפולים הללו בנפרד. דיכאון הוא שם פופולרי לתופעות רבות וללא היכרות של ממש איתך קשה לקבוע האם התרופות הכרחיות או לא. בעיקרון אפשר לטפל במצבים נפשיים רבים ללא תרופות אבל תמיד נשאלת השאלה של תועלת מול מחיר. אם יש לך סיבות משמעותיות לא לקחת תרופות זו זכותך המלאה להימנע מהם. הייתי ממליץ לך לבדוק את הסיבות הללו במסגרת הטיפול ולוודא שאכן הן שוות את המחיר של הגברת יעילות הטיפול. זאת כאמור, במידה ואכן התרופות נחוצות למצבך. אולי כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר ובהזדמנות זו לקבל באמת חוות דעת. לא כל הפסיכיאטרים נותנים מייד תרופות ותוכלי לקבל בוודאי הסברים מקצועיים בעד ונגד. בברכה ד"ר אורן קפלן

כבר ארבע שנים בערך שאני עצובה. בוכה ללא סיבה.. שוב ושוב הכל מפחיד אותי.. התחלות חדשות.. מעברים.. אנשים חדשים.. כל מה שלא מוכר ואני מדברת על פחד עד השתתקות וויתור על עשייה. לא מוצאת שלווה.. שקט. יש אהבה, יש עבודה, יש הכל אבל כאילו אין כלום.. אין "אני". רוצה להפסיק להיות עצובה.. לדעת להשלים עם עצמי. רוצה לקום בבוקר מלאת מרץ ולא רפויה וכבויה כמו שאני עכשיו. כבר חודשים שאין לי חשק לכלום. לא לאכול, לא לישון (למרות שאני ישנה בכל הדמנות ורגע פנוי), לא רוצה לדבר ולא רוצה לראות אנשים. אני כבר לא יכולה יותר אני מתה מבפנים.. מה יהיה איתי???

עצובה שלום האם את יודעת מה מעציב אותך? מה מעורר את העצב ומה עשוי להרגיע אותו? תיאורך מלווה בגוון דיכאוני משמעותי ואני ממליץ לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי ופסיכיאטרי כדי לבדוק את העניין. במצב העניינים הנוכחי נשמע שאת צריכה להיות בטיפול כדי לשנות את המצב. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

יש לי שני ילדים, אחד במעון בן שנתיים ושלושה חודשים, השני יהיה בן שמונה בנובמבר. בימים אלה אני נמצאת בחודש שמיני עם תאומות. הצרה היא שיש המון מריבות בין שני הבנים. אני יודעת שיש מריבות בין אחים, אבל זה הגיע למצב שזה מוציא אותי מדעתי! הם בסכ"ה מאוד אוהבים אחד את השני (הם גם מתחבקים ומתנשקים לפעמים). הקטן דווקא "מכסח" את הגדול. זורק עליו צעצועים (זה הגיע למצב שאתמול הבן הגדול שם קסדה על הראש...), הוא מרביץ, יורק, דוחף ורוצה כל דבר. הוא ילד מאוד עקשן וקשה וצורח בקולי קולות כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה. הסברתי לילד הגדול שלפעמים הוא חייב לוותר כי הוא גדול ומבין יותר. אבל הוא אוהב לשמוע אותו צורח ומתגרה בו, חוטף לו צעצועים מהידיים, מרגיז אותו בכוונה וכמובן מתחצף המון אליי. זה הגיע למצב שלפעמים אני נותנת להם מכה על הישבן (דבר שאני ממש משתדלת לא לעשות). יש בינהם קינאה: הקטן מתרגז כשהגדול מתרפק עליי והגדול כל הזמן אומר לי שאני אוהבת את הקטן יותר (ואני מבהירה לו שהוא מאוד טועה). אני נמצאת על סף ייאוש! ועוד מעט יתווספו להם 2 אחיות קטנות. מה יהיה? יש עצה?

הילה שלום ילדים זה שמחה, אבל כנראה שלפעמים גם הרבה כאב ראש. טוב. אז מאיפה מתחילים לעשות סדר? קודם כל איפה בן זוגך בתוך הסיפור הזה? משום מה הוא הושמט מתיאור הדברים. כנ"ל לגבי כל שאר אפשרויות העזרה מהסביבה כגון סבתא, מטפלת, וכו'. כדי לטפל בעניין זה לא מספיק שאת תאמרי את דברך. צריך שכל המערכת מסביב תתמוך בך ובכללים. אין זה מפתיע שבתקופה בה את בהריון מתקדם עם זוג תאומות הילדים גועשים. זו תגובה טבעית והם בוודאי מתרגשים ומצויים בחרדה מהשינויים הדרמטיים שמחכים לכולכם. יש ביניהם פער די משמעותי בשנים וצריך לראות איך אפשר להפוך את האח הבכור ל"סגן" אמא ואבא עם אחריות לאחיו הצעיר ולאחיותיו שעומדות להגיע. צריך לנסות ולהגדיר גבולות ודרכי תגובה, לשוחח עם הילדים ובעיקר עם הגדול, ולהסביר מה עומד להתרחש. במידת הצורך אפשר להתייעץ עם פסיכולוג ילדים או מטפל משפחתי כיצד להתארגן ולשנות את כללי המשחק בבית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן! בקשר לבעלי - הוא ספר ועובד עד השעות המאוחרות של הערב, כך שכל העול נופל עליי. אימי גרה בעיר אחרת וחמתי עוזרת כמה שהיא יכולה. היא עצמה עובדת בגן של אוטיסטים וחוזרת בחמש הביתה מאוד עייפה. הבן הגדול נהיה מאוד חוצפן מאז עלה לכיתה א'. עד אז הוא היה ילד מאוד ממושמע. הילדים האלה באו לי אחרי טיפולים ויסורים וגם הריון הנוכחי, ויש לי המון אהבה כלפיהם. כואב לי לראות אותם רבים, כי אני ואחותי היינו כאלה ועד היום אנחנו לא החברות הכי טובות. היו לי המון שיחות נפש עם בני הבכור. הסברתי לו שאני מצפה ממנו ליותר, כי הוא הבכור והוא כמעט בן שמונה. כל פעם הוא אמר לי בסדר ולמחרת שכח את הבטחתו. היינו אצל הפסיכולוגית של הבי"ס, כי הוא סובל גם מליקויי למידה והייתי צריכה לעשות לו אבחון. היא אמרה שהיא ביקשה ממנו להמציא סיפורים ובכל הסיפורים הוא סיפר על ילד שאינו ממושמע. אמרתי לה שהוא נהיה ילד מאוד קשה ושאני מאוד מתוסכלת. היא אמרה שהוא צריך לדבר עם מישהו מידי פעם. ד"א, יש לו איי קיו גבוה לגילו וגם אחיו מפותח לגילו. הם ילדים נבונים ובסכ"ה אני מאוד גאה בהם. אבל ממש מתסכל לראות אותם רבים ברוב שעות היום, כי בסכ"ה הם אוהבים אחד את השני. אני מחכה ליום שהם ירגעו קצת וילמדו להסתדר אחד עם השני. מעבר לזה, אין לי מה לעשות....

ד"ר, אני זקוקה לעצתך. יש לי אחות, שצעירה ממני בכ-10 שנים. יחסנו טובים, אך אינם קרובים כיחסי לחברותי. בכל זאת, כאשר התחתנתי, היא עדיין היתה בבית הספר היסודי... לצערי אחותי התאלמנה לא מזמן ולה תינוקת צעירה. היא בודדה מאד וקשה לה עם מצב ה"חד הוריות" שנפל עליה ללא רצון וללא כוונה. היא מבקשת הרבה את חברתי, אך אני מטופלת בילדי שלי, בעבודתי, במטלות הבית הרבות וקשה לי להענות לבקשותיה. בזמן המועט הפנוי שנותר לי (והוא מועט) אני מעדיפה להספיק ולהתראות עם חברותי, להיות עם בעלי, שאף הוא עובד שעות רבות ביום וממש קשה לי עם תינוקת שובבה נוספת המתרוצצת בביתי, בנוסף על ילדי. יש לי די משלי. אני חשה אמפטיה עזה לאחותי ויסורי מצפון עזים על כי איני מהווה לה חברה ותמיכה להפגת הבדידות והקושי בגידול ילד לבד. מה עושים?

יואלה שלום לצערי אין לי עצה מועילה לפתרון ממשי של הקונפליקט. אני מבין את רגשות האשם מחד, ואת הרצון לשמור על הרגלי החיים שלך מאידך, אבל את באמת במצב בלתי אפשרי. אני מתאר לעצמי שאחותך זקוקה לך ולתמיכה מהסביבה באופן כללי. אולי תוכלי לעזור לה ע"י גיוס של גורמים נוספים בסביבה המשפחתית והחברתית ועל ידי כך גם תביאי לכך שיהיו לה אפשרויות נוספות, מה שבוודאי מבורך מבחינתה, וגם האחריות עליך תהיה פחות כבדה. יש לקוות שעם הזמן אחותך תתאושש ותשקם את חייה מחדש, ואז המצב יהיה טוב יותר אצלה. יתכן שהיא זקוקה גם לתמיכה מקצועית יותר בטיפול פסיכולוגי ואפשר אולי להציע לה עזרה גם בכיוון הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

http://doctors.nana.co.il/forums/list.php?f=17&a=2&t=11646

http://doctors.nana.co.il/forums/list.php?f=17&a=2&t=11646 חפשו את התשובה של נירית א.

נירית שלום סיפורך האישי מרשים ובוודאי היה יכול לעזור לאנשים שנמצאים במצוקה דומה כיום. לגבי ההורים שכותבים בהודעה, קשה לשפוט אותם לאור הטרגדיה הנוראית שפקדה אותם. כנראה ש"האמת" לא תיוודע לעולם אבל אפשר להבין את השאיפה להגיע אליה בדרך כלשהי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אתם יודעים שהשמש שקעה? שהפרחים באגרטל נבלו? שהעננים כיסו את הכחול של השמיים? שהאדמה פערה את פיה? שהשקט השתלט על היקום? ואני - כפרי נרקב בינות שיחי הצבר הצמוקים מהעדר מיים.

ומחר היא תזרח שוב. זהו חוק היקום. לילה טוב. ד"ר אורן קפלן

לא תמיד, לא בכל מחיר, לא בטוח. וגם זה הוא חוק היקום...

שלום אני בן 56 כמעט כל בוקר שאני מתחיל פעילות וגם לפעמים משך היום , 'נכנסים' לי מילים או חלקי משפט לראש , שאינם קשורים למחשבה באותו הרגע . וזה פשוט מפריע . זה לא שאני שומע קולות אלא מילים שנזקות לראש ללא קשר מזכיר קצת מצב של חום . מזה יכול להיות ? האם יש תרופה או טיפול ? שלא גורמים לתופעות לואי ? תודה

שלום קשה לי לענות מאחר ואני לא בטוח שאני מבין עד הסוף את מה שקורה לך. יתכן שאתה מתאר מחשבות טורדניות שמעסיקות אותך. יתכן שיש תרופה וטיפול אך לשם כך עליך לפנות לייעוץ מקצועי. אני מציע שתפנה לפסיכיאטר להתייעצות בנושא. תוכל להתייעץ גם באחד מהפורומים שעוסקי בפסיכיאטריה כאן או באתרים אחרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם בהפרעת אישיות סכיזוטיפאלית מופיעה עם השנים ירידה קוגניטיבית בדומה לסכיזופרניה? והאם הטיפול המתאים בהפרעה זו הוא תרופתי? תודה.

יעל שלום הפרעות אישיות אינן תופעה בעלת חוקיות ברורה מאוד, ולכן השימוש באבחנה זו לצורך טיפול או קביעת אורח חיים עלול להיות לא מדוייק ומזיק. הפרעת אישיות סכיזוטיפלית היא הגדרה מעורפלת למדי למגוון די רחב של תופעות ואנשים. אני מציע לפיכך להתמקד במה שמטריד ולא באבחנה. אין סיבה לנבא ירידה קוגניטיבית עם השנים וטיפול תרופתי יש להתאים אישית למטופל בהתאם לבעיה ספצפית ולא עקב אבחנה אישיותית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן, אני כותבת בעיקר כדי להקל על עצמי, אך אשמח לתגובה, מכל מי שמוצא לנכון. ההיסטוריה הקלינית שלי החלה לפני שנים רבות- אך האבחנה של דיכאון היא חדשה יחסית. למעשה, כפי שמעידה הכותרת, הוצמדו לי שתי אבחנות (די דומות, לעניות דעתי...) : דיסתימיה (רוב הזמן) והתקפי דיכאון (Major depression), לא ארוכים במיוחד אך מתישים וסוחטים נפשית. בזמן כתיבת המכתב הזה אני לא סובלת מדיכאון, לפי הגדרתו הקלינית המחמירה. ועדיין- החיים נראים כמסע ארוך ומפרך, הדורש את כל הכוחות. אני לא בטוחה שיש לי אותם. מצב הרוח שלי נע תדיר בין פסימיות ופחד (אני לא אצליח, אין לי סיכוי, הכל אבוד... נשמע מוכר?) לבין תחושת ייאוש טוטאלי- עד כדי אפאטיה. החיים נצבעים באפור קודר, הכל מאבד משמעות. אין לי בשביל מי/מה להתאמץ ולשאת את המצב הקשה הזה, הקיום שלי. למרות שיש לי עבודה, לימודים, משפחה תומכת וחברים קרובים ואוהבים המקיפים אותי - אני לא מצליחה להתאושש. כל קושי קטן מעמיד בספק את שאלת כדאיותם של החיים... מעולם לא ניסיתי להתאבד, גם לא ערכתי תוכניות מוגדרות בכיוון. אך לאחרונה המחשבות בכיוון הזה הולכות ומתרבות. אני רוצה להדגיש: לא מדובר בתוכניות מעשיות, אלא יותר "להשתעשע ברעיון". פלירט עם הפנטזיה המקסימה הזה, לא להיות כאן יותר. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי, ומס' פעמים זרקתי רמזים בנוגע למחשבותיי האלו, אך המטפלת שלי משוכנעת שזה משבר זמני, שאני אתאושש ו"אחזור לעצמי". הפסקתי להזכיר את הנושא בטיפול. אני לא מדברת על כך עם חברים, אחרי שהבנתי שאני "לא נראית כזו" (כך אומרים לי) - כלומר לא מתאימה לסטריאוטיפ של אדם דכאוני. אולי אני באמת סתם מגזימה. ועדיין... הסבל המייסר הזה, הכאב החודר לכל פינה - - - הם מאיימים מדי, קשים מכדי להתעלם מהם. אני לא לבד - ובכל זאת חשה בודדה. היו לי תחביבים ותחומי עניין רבים- ועכשיו הכל חסר משמעות. היתה לי שמחת חיים- עכשיו הכל קודר, כביכול ללא שום סיבה, לפחות לא סיבה הגיונית. אני חושבת שאני זקוקה לעזרה...

קורא ואני חש רק הזדהות עם מה שכתבת.

שלום זה לא סתם ואת לא "סתם", למרות השם שבחרת. אבל כנראה במקום שבו את נמצאת כיום כך את מרגישה. אני מציע בשלב ראשון לא לוותר על הדיאלוג בתוך הטיפול הפסיכולוגי. נשמע שיש משהו שאת רוצה להעביר ואינו עובר, וחשוב לעבד את הענין ולהבין אותו, גם אם הדבר כרוך בקשיי קומוניקציה שבדרך. הויתור משאיר אותך כנראה עוד יותר לבד. לא הזכרת תרופות, אבל אם הדיכאון מרחף באויר הטיפול התרופתי עשוי להשתלב בטיפול בצורה חיובית. הקדרות שבה את מתארת את הדברים היא ללא ספק בעלת גוון דכאוני. מאחר ואין מדובר בתהליך קצר אלא במשהו ארוך טווח והסטורי קשה לצפות לשינויים מהירים. אני מקווה שדרך הטיפול הפסיכולוגי והתהליך האישי שתעברי תמצאי הקלה ושיפור באיכות החיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אך אני התחלתי לפני 4 חודשים טיפול תרופתי בכדורים נוגדי דיכאון וחרדה ומצבי כיום טוב בצורה משמעותית,אני ממליץ לך לנסות ללכת בכיוון הנ"ל. בהצלחה בכל מקרה, גיא

שלום. אז טוב אני בחור בן 28 . ובחיי לא הצלחתי להגיע לשום הישג משמעותי. אני חי בבית הורי ואפילו אני מבקש מהם כסף לסיגריות, הפעם האחרונה שעבדתי היה לפני 3 שנים וגם זה לתקופה של מספר חודשים. אני מפחד להתחיל עם נשים וגם כאשר אני נמצא עם משיהי אני לא יכול לשכב איתה מפט חוסר ניסיון. הדברהזה מלווה אותי מגיל צעיר וכאשר הייתי צעיר יותר בדרך כלל כול הבחורות שהיכרתי התחלו איתי ולא אני איתן והם לא היו רבות.ועם אף אחד לא הצלחתי לשכב(בגלל מתח שהייתי חש או בגלל שהייתי לוקח סמים בשביל להיות איתן במיטה) היום אני לבד בעולם מבודד לחלוטין ואני מרגיש שאין לי יותר למה לחיות אבל אין לי עדיין אומץ לסיים הכול בכבוד(העולם לא שייך לפחדנים ועלובים) לפני מספר חודשים היכרתי מישהי ולא הייתי מסוגל לגעת בה למרות שאכשהו הצלחתי להקסים אותה. אבל היא תהתה בקשר לזהותה מינית שלי(אני לא הומו ואין לי משיכה לגברים) היום אני לא בקשר איתה. אני לא יודע למה אני כותב בפורום הזה אבל אני חייב להוציע את זה איכשהו. ואני לא חושב שמצבי אי פעם ישתנה פעם הייתי בטיפול והוא רק עזר לתקופה קצרה מאוד. הוא אפילו לא עזר אלה קצת הקל עלי כי היה לי עם מי לדבר. תמיד תהיתי מה מה המשמעות של חיי והחיים בכלל ואני יודע שהמשמעות של החיים זה לחיות. אבל זה קשה לי מאוד. יש לציין שאני בריא בגופי ונראה נורמלי אבל החוסר הביטחון הזה הוא טוטאלי מה שגורם לי חוסר לתפקד.(פעם הסמים היו עוזרים איך שהו לעביר את הבאסה אבל הם הרבה זמן כבר לא עושים את התפקיד שלהם היום אני לא נוגע בהם לפחות משדל לא לגעת) לא אכפת לי עם תחשבו שאני מפגר או משהו כזה או פסיכי אני חייב להוציע את זה ואני משתמש בפורום הזה.

שלום דבריך מעידים שאתה די מיואש מעצמך ומיכולתך לצאת מהמצב שנוצר. כנראה שכבר די הרבה שנים ישנה ירידה בדימוי העצמי וביכולתך לפתח חיים בוגרים ועצמאיים. אני חושב שמסגרת הטיפול הפסיכולוגי חשובה ואני לא הייתי מצפה שהטיפול יעזור במהירות. אתה צריך הכוונה מקצועית כדי לצאת מהמצב אליו נקלעת וככל שהזמן עובר זה נעשה יותר קשה. אתה לא מפגר או פסיכי אם אתה מסוגל לכתוב את מה שכתבת. אבל אתה זקוק לעזרה ואני מציע שתתייעץ עם הוריך ותמצאו ביחד מסגרת טיפולית ארוכת טווח דרכה תוכל להתקדם ולשנות את אורח חייך ולשפר את בטחונך העצמי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אתה נשמע מקסים.רגיש,ומודע לעצמך,פיקח וגם בדיכאון עמוק.הייתי במצב מאוד דומה לשלך ואפילו גרוע יותר.הגעתי לסכנת חיים מרוב תחושה של חוסר ערך.הפכתי אנורקסית התאשפזתי בבתי חולים ,לא תיפקדתי ,כמעט כל החיים עד גיל 30 הייתי בהרגשה שאני לא שווה כלום שגברים לא יכולים לאהוב אותי,שאני לא יכולה להצליח בשום מקצוע,וגם כשניסיתי לא הלך לי.גרתי אצל ההורים,נראיתי רע מאוד, והתחלתי טיפול נפשי והספקתי ועוד אחד ועוד אחד...וכבר חשבתיי להתאבד.אבל התחלתי טיפול נפשי אצל מישהו,ולקחתי תרופות שעוזרות להרגיש טוב יותר עם החיים והם לא ממכרות.והייתי בטיפול קרוב לשנתיים אבל הצלחתי למצוא עבודה וחבר ,והיום אנחנו גרים יחד בדירה ששנינו משלמים עליה שכירות.אני כבר לא תלוייה בהורים שלי וכבר לא אנורקסית והחיים באמת טובים עכשיו.לקח לי מאמץ,והתקדמתי לאט לאט והיה לי קשה.אבל באמת שזה שווה.אם תחליט לנסות עוד הפעם לעזור לעצמך ולתת לזה זמן,גם אם קשה לך כל יום כל שעה,לתת לזה שמן זה יהיה שווה.ללכת לפסיכולוג או פסיכולוגית שמתמחים בדיכאון לקחת תרופה שתתאים לך,להתחיל לטפל בעצמך ולא רק לדבר בשביל להקל על עצמך,אלא להבין למה אתה מרגיש כל כך רע עם עצמך.ועם החיים.אגב גם אני הייתי חסרת ניסיון מיני עד גיל 30,ובכלל החיים שלי היו גיהנום. אני מאוד מזדהה איתך.ורק תדע שיש פיתרון והוא איטי אבל שווה ביותר.התאבדות זה לא פיתרון,זה הפסד וצער לכל מי שנשאר.גם אני הרגשתי פעם פחדנית וטיפשה וחסרת יכולת לעשות משהו.והיום טוב לי. שיהיה לך רק טוב ביי איילה

אני לא יודע עם תקראי את זה כי עבר זמן מסויים באז שכתבתי את המכתב שלי. ברצוני לשאול את דעתך העם אני צריך להתאשפז בבית חולים יש לי מחשבות כאלה אבל אני לא יודע איך מבקשים את עזרה הזאת.

שלום רב! אני בן 25,לפני כשבוע נפרדתי מחברתי זה שנתיים וחצי על רקע תיסכולים שלי.לאחר מספר ימים הבנתי את הטעות שעשיתי וניסיתי לחזור אך כעת היא לא מעונינת וצריכה מספר ימים/שבועות (לדבריה) בכדי לחשוב.העניין הוא שזו פעם שלישית שהדבר קורה לאחר שפעמיים היא חזרה אליי כשהבטחתי להשתנות,אומנם השתנתי אך כל פעם שיש בעיה אני פוטר את הבעיה ספציפית במקום לפתור את המכלול.אני בטוח שהבעיה היא בי על רקע תיסכולים שעדיין לא הצלחתי לפתור.כעת אני שרוע בחרדה/דיכאון,אומנם לא משהו שצריך להדאיג אך עדיין אני ישן עד 3 שעות בלילה ומתקשה "לצאת מזה" במיוחד לאור העובדה שאני כעת תלוי על חוט ולא יודע לאן פניה.עוד דבר שמדאיג אותי הוא שהיא נוסעת בעוד 3 שבועות לחודש ואני עלול מצד אחת להיות "תקוע" או שמצד שני להחליט שזהו .העניין הוא שאני בהחלט מאמין שזוהי אהבת חיי ,אך כעת אני יודע שהיא כל כך מפחדת להיפגע שוב שבכדי לחזור אליי צריכים שיקרו ממש ניסים.השאלה שלי היא קודם כל האם עליי ללחוץ עליה או לתת לה את הזמן גם אם העניין יימשך חודש ? ושאלה שניה היא איזה סוג של טיפול עליי לקבל .אצל פסיכולוג קליני או פסיכולוג שמטפל בזוגיות? עליי לציין שאני באמת רוצה לשנות תכונה לא מובנת זו אצלי.... המון המון תודה. תומר

הי אם היא חזרה אליך אחרי פעמיים כנראה שהיא אוהבת אותך והסכימה לקבל אותך למרות הפגיעה והאכזבה והכאב שהיו מנת חלקה בפרידה.עכשיו באמת אתה צריך הרבה מזל ורצון טוב להחזיר אותה אליך. לפי דעתי שתי עצות: האחת תראה לה את מה שכתבת כאן,הרי כתבת כאן לא מתוך מטרה להרשים אותה,אלא באמת מתוך כאב ורצון להשתנות וקשה לא להבחין בכך כשקוראים את הדברים שלך. שנית באמת ללכת לטיפול כפי שימליץ לך ד"ר קפלן.לדעתי עדיף טיפול אישי. ושלישית תבחון טוב האם אתה בטוח שזה אתה,ורק אתה צריך לטפל בעצמך או שאולי הכאב של הגעגוע והתחושה שאין טובה ממנה בשבילך היא שגורמת לך לרצות לחזור?אולי באמת משהו עמוק בתוכך מורה לך שמשהו ביניכם הוא לא בדיוק מה שאתה רוצה. בכל מקרה ,כך או כך,עיצה טובה במידה ואתה רוצה לחזור אליה זה לא לגמריי ללחוץ עליה,וגם לא להתרחק,תכתוב לה מכתב טוב בנוי טוב ואוהב אם באמת אתה רוצה להגיע אליה בתקופה הזו,וכך לפחות אם היא תאמר לא,תדע שניסית בכל זאת לומר את דבריךבלי להציקמה גם שאם תחושתך שהיא עדיין אוהבת אבל רק פגועה זה מאוד יהיה נכון כן להיות בסביבה וכן להבהיר לה ולא בלחץ,שאתה אוהב אותה ומודע לטעות שלך ושברצונך לדבר איתה ממושכות עליכם ולא רק מיד לחזור... בהצלחה גלית

תומר שלום לפי מה שאתה מתאר יש משהו בך שאתה מתחיל להיות מודע לו שגורם לך להתרחק פתאום ואח"כ להיבהל. אני חושב שכדאי לפנות לטיפול אישי כדי לנסות ולברר מה קורה לך בקרבה שחזקה לך מדי ולהיפך, עם הקושי להישאר לבד. לגבי בת זוגתך, אם אתה באמת רוצה בה וחושב שזו אהבת חייך אל תוותר. גם אם יקח לה ימים או שבועות להחליט, תהיה שם אתה ותשכנע אותה שאכן היא יכולה לסמוך עליך. דווקא כאן יכול להשתלב מטפל זוגי, אולי אם תפנו ביחד לייעוץ זוגי היא תרגיש בטוחה יותר, שכן בתוך המפגשים תוכלו להבין יותר טוב מה הביא לפרידות הקודמות, ולבנות ביחד ביטחון רב יותר לעתיד. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

מה ההבדל בין פסיכולוגית רגילה לפסיכולוגית קלינית ובמה שונה הטיפול בהפרעה באישיות אם פסיכולוגית קלינית מטפלת או פסיכולוגית רגילה מטפלת?

יפעת שלום פסיכולוג הוא כל מי שסיים תואר שני בפסיכולוגיה ורשום בספר הפסיכולוגים. הוא אינו חייב להיות איש טיפול, למשל בוגרי מגמה בפסיכולוגיה ביולוגית או מחקרית עוסקים בתחומים שונים לחלוטין. פסיכולוג קליני למד תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, לאחר מכן עבר התמחות מוכרת בתחום כארבע שנים שבסיומה עבר את בחינות משרד הבריאות וקיבל תואר מומחה. פסיכולוג שאינו מומחה למעשה אינו רשאי לעסוק בטיפול פסיכולוגי אלא אם מדובר במתמחה בתקופת התמחותו שנמצא תחת הדרכה. אין הבדל אם מדובר בהפרעת אישיות או כל טיפול פסיכולוגי אחר, הכללים זהים לכולם. תוכלי לעיין בספר הפסיכולוגים באתר משרד הבריאות http://www.health.gov.il/units/plogic/pname.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

מהו הטיפול להפרעה באישיות שהולכת ומחמירה?

מודאגת שלום הפרעת אישיות היא הגדרה פסיכיאטרית. היא לא מחמירה, זו הגדרה של כן או לא. מצב נפשי עלול להחמיר או להשתפר. אני מציע להתייעץ עם הגורם המטפל, ואם אין כזה, לפנות לטיפול פסיכולוגי. לא כדאי להיתפס להגדרות, אלא להתמקד במה שמטריד באופן אישי ובדרך לשפר את המצב, שוב, ברמה הסוביקטיבית ולא לפי אבחנות. בברכה ד"ר אורן קפלן

כולם מוזמנים לקרוא במוסף הארץ של השבת אודות טיפול בעזרת שיחזור גלגולים קודמים לשחרור תעוקות ומועקות אשר טיפולים אחרים לא עזרו

רונן שלום כתבה מעניינת מאוד. הנושא נמצא במחלוקת ללא ספק וההסברים לתופעות הללו ניתנים בכל מיני דרכים. אישית אינני מאמין בגלגולים קודמים, אבל במקרים בהם האמונה בגלגול הקודם עשויה לעזור לריפוי, אין לי התנגדות ללכת עם אמונתו של אותו אדם. במקרים מסוימים זה עוזר כי לאנשים קל יותר לשייך את הבעיה לתקלה בגלגול הקודם ואז השחרור בגלגול הנוכחי נתפס יותר פשוט ופחות מעורר אשם. כמובן שיש תרבויות בהם הנושא הוא נורמטיבי וברור מאליו, לדוגמא, בקהילה הדרוזית. אדם באמונתו יחיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לבתי בת התשע יש פחדים לפני השנה . היא רואה לפעמים אנשים שהיא מכירה הופכים למפלצות לפעמים רודפים אחריה נחשים ומפלצות .

גילה שלום התופעה נפוצה מאוד בקרב ילדים. חשוב שהיא תדע שזה קורה להרבה ילדים ואולי אפשר באמצעות סיפור או ספר בנושא לפני השינה להתמודד עם העניין. במקרה הצורך ניתן להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מעוניינת למצוא קבוצות תמיכה לאנשים שנגועים בהרפס בתל אביב או אזור המרכז, וכן לדעת אם יש קו עזרה טלפוני

ציפי שלום אישית אינני מכיר. אולי אחד המשתתפים יידע להמליץ בברכה ד"ר אורן קפלן

עיתון: סאן-הראלד, אוסטרליה. 50,000 ילדים היפראקטיבים על כדורים באוסטרליה רוזמרי בון, פסיכולוגית 2002–08–23 בתשע שנים האחרונות ישנו גידול מדאיג (1300%) בכמות מרשמי התרופות עבור סמים ממריצים (סטימולנטים) ותרופות נגד דיכאון לטיפול בהפרעת קשב היפראקטיבית (ADHD) באוסטרליה אצל ילדים בגילאי בית-ספר. ההערכה היא שלפחות 50,000 ילדים אוסטרלים נמצאים כעת על תרופות מרשם אלו. איגוד הרופאים האוסטרלי מודאג מכך שלא נעשו מספיק מחקרים לגבי ההשפעות של סטימולנטים על התפתחות המוח. הסם הממריץ הפופולארי ביותר שניתן במרשם עבור קשיי למידה וכן ADHD הוא מתילפנידיט (ריטלין), ודקסאמפטמין, ממשפחת האמפטמינים המקורבים מאוד לקוקאין (!) המטרה היא להקל או לדכא את הסימפטומים הלא רצויים של ההפרעה (היפראקטיביות, אימפולסיביות, נטייה להסחות דעת, שכחה והתנהגות נוגדנית), לכן חומרים אילו אינם תרופות. הדבר דומה לנטילת אספירין לשם הקלה על כאב. מאחר ואורך החיים של התרופה בתוך הגוף הוא קצר (כארבע שעות), יש צורך במנות תרופה חוזרות ונשנות במשך היום מאחר והסימפטומים חוזרים כאשר מקטינים את הטיפול התרופתי. תרופות אלו אושרו לפני מספר עשורים, זמן רב לפני שהיתה אפשרות לחקור ולקבוע בוודאות את ההשפעות ארוכות-הטווח שלהם על ילדים צעירים, שמוחם עדיין נמצא בשלבי התפתחות. בארצות הברית, כמות מדהימה של 2.5 מיליון ילדים קיבלו מרשם של ריטלין בשנת 1997, שמתוכם כ-80% היו נערים. ישנם מהלכים בארה"ב להפסקה מוחלטת של תרופות פסיכיאטריות רבות עוצמה, כולל ריטלין והתרופה נוגדת הדיכאון – פרוזאק, לילדים מתחת לגיל 6. ל-ADHD אין שום תרופת פלא אך ניתן להתמודד איתה. אבני היסוד של הטיפול בה כוללות: זיהוי הגורמים, המתווכים וכן אירועים המקדימים לסימפטומים, התערבות תזונתית (כולל תרגילים גופניים), שיקום כישורים מתמטיים וידיעת קרוא וכתוב, הקניית כישורים באופן נוירופיזיולוגי, שינוי התנהגות והתמודדות עם מצבי לחץ כולל תרופות, ומעל לכל – סביבה משפחתית תומכת. אם תעיינו בספרות הרלוונטית, קשה יהיה להכחיש שתראפיה(?) באמצעות סטימולנטים מציעה כלי שליטה העוזר בניהול כיתתי ושדבר זה מקדם את האינטרסים של חבריו לכיתה של הילד הסובל וכן את האינטרסים של המורים וההורים המחפשים אמצעים יעילים להתמודד עם ילד בעייתי, בעוד שתראפיה זו מציעה תועלת מזערית לילד הסובל מקשיי למידה או ADHD. רוזמארי בון היא פסיכולוגית רשומה, מורה ומדריכה. היא עבדה בתחומים של חינוך מיוחד ופסיכולוגית בית ספר במשך יותר מ-20 שנה בבתי ספר ממשלתיים ופרטיים במחוז הדרום-מערבי של עיר הבירה סידני, אוסטרליה. קישור לכתבה: http://www.smh.com.au/articles/2002/06/29/1023864668552.html

המתרגם נושא הטיפול התרופתי בילדים מעורר תגובות חזקות לחיוב ולשלילה. חשוב לבחון כל מקרה לגופו. אין לוותר על הטיפול האישי והנפשי בילד למען תרופות. מצד שני במצבים מסוימים אין ברירה והטיפול התרופתי מקל באופן משמעותי על איכות חייו של הילד. אני מציע לפנות בכל מקרה למומחים בעניין, לעבור אבחונים מתאימים, ורק לאחר שיש את כל המידע לקבל החלטות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני טיפוס פחות פעלתן מהממוצע.אוהבת להישאר בבית ,ובכלל כמה שפחות פעילות פיזית,ורצוי כמה שיותר פעילות בחדרים מקורים ועם מינימום אנשים.תמיד הייתי כזו וגם בני משפחתי הם כאלה. האם זו נטייה טבעית,או שניתן לשנות זאת כי זה כתוצאה מחינוך שראיתי בבית? אני רוצה לציין שהנטייה הזו גורמת לי לוותר פעמים רבות על שהייה במקומות המוניים או בכלל גורמת לי להימנע מכמה שיותר ארועים. תודה על הסבר בעניין זה ואולי הצעה לפיתרון נועה

נועה שלום אם הנטייה הזו מטרידה אותך ופוגעת באיכות חייך יש אפשרות לשנות אותה. סביר להניח שנטייה זו גם משרתת משהו כך שסביר שלא תרצי להפוך את הדברים משחור ללבן או להיפך. קשה לומר לך האם זו נטייה מולדת, נרכשת וכדומה. סביר להניח שזה קצת מכל דבר. נטיות, בעיקר עם רקע הסטורי ארוך, אינן דבר שמשנים בן יום. תהליך טיפול פסיכולוגי בגישה דינמית עשוי להתאים לתהליכים כאלה. יש צורך להבין את המנגנונים שיוצרים את הנטייה וההתנהגות הזו וסביר להניח שמודעות רבה יותר תועיל לשינוי המיוחל. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי ברצוני לברר האם ניתן לשנות זהות מינית דרך האיפנוזה. ולצורך הענין מעט פרטים. בהיות בני בן 17 הודיע לי על היותו הומו. לא היו בו שום סמימנים חיצןנים שאפשר היה לקשור אותו לזה. הוא ילד יפה תןאר בעל חזות גברית והתנהגותו בעת ילדותו היתה רגילה ללא שום התנהגויות נשיות.בכיתתו היה מאד מחוזר בבנות הכיתה כשנודע לי הענין סיפרתי למחנכת כיתתו והיא היתה בשוק בדיוק כמוני. לקחתי את בני לפסיכיאטור שהוא בעל מכון לטיפול בשיתוף עם סורגאייט. לאחר 2 פגישות אמר הפסיכיאטור לבני שהוא לא הומו וככל שיצא מהענין מהר יותר כך תהיה דרכו ליציאה קלה יותר.הפסיכואטור אמר לבני שהוא לא צריך טיפול אלא שזו צריכה להיות החלטה שלו והוא לא זקוק לעזרה. יש לציין שהיתה לבני חוויה בילדות אשר בה ילד של שכנה נגע בו באיזורים אינטמיים ואת זה בני סיפר רק בעת גילוי היותו הומו. היום בני בן 24 וממשיך באותה דרך אלא שהוא מוכן באם יש טיפול אינסטנט דרך היפנוזה שנותן סיכוי לעזור לו מוכן בני לנסות. תודה על העזרה. שאלה נוספת לי אליך. כל הענין הכניס אותי לדיכאון וחרדות על כן אני מטופלת בכדור בשם סרוקסאט ובונסרין. מאז השימוש בכדורים אלו עליתי במשקל כ10 קילו. בכל שנות קיומי תמיד נעתי בין 58 ל 62 ובזמן הגרוע ביותר הגעתי עד ל 64 קילו לזמן קצר ומיד שבתי למשקלי שהיה ברוב הזמן 60. ברצוני לדעת האם יתכן שהכדורים גורמים לי לעליה במשקל שגם זה לכשלעצמו גורם לי למצב רוח ירוד. תודה ומחכה לתשובה. ביי

יונית שלום נתחיל מהסוף. השאלה האם בנך רוצה בכלל לשנות את נטייתו המינית. לפי תיאורך יש לי הרגשה שלא וכמובן ששום טיפול נפשי לא יועיל במקרה כזה. במידה ובנך נמצא במצוקה בשל נטייתו המינית יש מקום לטיפול פסיכולוגי לבירור וחקירה של נטייתו, בהחלט לא בשיטת אינסטנט, אלא בתהליך עמוק ואיטי שגם יוביל לתוצאות רציניות ארוכות טווח. תוצאות אלו אינן כלל ידועות מראש, הן יביאו אותו להכרה ומודעות טובה יותר לגבי נטייתו המינית, בין אם היא הומוסקסואלית, הטרוסקסואלית או מעורבת. נסיון להתערב בצורה מהירה נדון לכשלון מאחר ולא מדובר בהחלטה קפריזית מאתמול בבוקר אלא תהליך שהתבשל במשך שנים. סביר להניח שבתוך התהליך הזה תצטרכי גם את לעשות מסע להתמודדות עם המצב שנוצר וקבלת בנך כפי שהוא עם נטיותיו. הלחץ לא יועיל ליחסיכם ולמצבכם הנפשי. בנושא תרופות אני מציע להתייעץ עם הרופא המטפל או בפורומים רפואיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על התגובה. החיזוק הזה היה חשוב לי. אכן עברתי תהליך נפשי מורכב עד שהצלחתי לזהות את אויב נפשי שעד אז הסתתר לו בסוגים שונים של פחדים ומניעות שסיגלתי לעצמי שכולם באו ממקור אחד. כבת לניצולי שואה אכן ינקתי אותו. אחר כך פגשתי אותו בעצמי כאשר פגע בקרובים לי ביותר. וכך נאלצתי לחיות לצילו. כשהוא מאיים עלי ופעם אחר פעם חזרתי לחוות את תחושת האובדן והפחד ממנו. עד שלא יכולתי יותר. הגשתי צוללת למעמקי האופל. שם בתוך הצלילה הזו הבנתי שהדרך היחידה שלי לשרוד היא ללמוד לחיות עם המוות ולהפסיק לברוח מפניו. להכיר בזמינות שלו וללמוד להנות מכל יום שהוא מעקב את פגישתנו. שוב תודה.

בהצלחה.

ד"ר הייתי בפורום "אין אוננות ושיפור התפקוד המיני" וד"ר בירן אילן שלך אותי לפה אני נער בן 16 וחצי, אנ קצת מתביש להגיד את הבעיה שלי אבל אני יגיד כי אניסובל נורא, אגב: אני נעברתי מספר ניתוחים בגב ואני בתקופת שיקום והשאלה שלי היא: לפני כחודש וחצי הסתכלתי על אימי ובמחשבה חשבי עליה כמישהי אחרת וחשבתי עליה קצת בנוגע למין. דיברתי על זה אם כמה אנשים (אפילו קרובים כמו אחים) והבנתי שזה די נורמלי, אבל הבעיה שהמחשבות לא עוברות הם רק גדלות. שאני מסתכל עליה היום אני מסתכל לפעמים על המקומות שאני לא רוצה להסתכל רק כדי להגיד לעצמי שזה סתם, אבל פשוט זה לא עובר ואני מפחד שזה יחמיר (אני בוכה בלב עכשיו, כי אמא היא הדבר היקר לי בעולם ואני רק רוצה לחבק אותה ולהגיד לה שאני אוהב אותה). ד"ר אילן בירן אמר לי שהמחשבות שלי הן לגמרי נורמליות, ואמר שלי שאני יכול לברר יותר על המשמעויות שלהן ועל רגשי האשם שאני חש אצלך, תעזור לי בבקשה מה אני צריך לעשות?

שלום אלי. מכיוון שאתה בחור צעיר אתה צריך לבקש מהוריך כסף עבור טיפול פסיכולוגי. כדי לעבור על המכשול של איך להסביר להוריך למה אתה מעוניין בטיפול פסיכולוגי, תגיר להם שיש לך צורך לדבר עם פסיכולוג בגלל כל סיבה אחרת שעולה על דעתך. למשל הסבל הפיזי שאתה עובר בעקבות הניתוח בגב. אתה חווה משהו שגדולים וטובים חוו אותו לפניך - מי שאמר לך שזה נורמלי לא ממש צדק זה נורמלי רק מהבחינה שכל אחד ממאיתנו עובר את השלב הזה בגיל צעיר אך לא "נתקע" שם "בקיבעון" (פרוט נוסף אצל הפסיכולוג), זה יכול בהחלט לעבור מעצמו- אך זה יכול להתעצם ככל שתנסה להשתחרר מזה. זה יכול גם להעלם אך להופיע בצורות הרבה פחות נעימות בהמשך החיים,אתה יכול למנוע זאת ע"י טיפול. בהצלחה .

אלי שלום במחשבות אי אפשר להילחם. לדוגמא: אם אני אבקש ממך עכשיו בשום פנים ואופן לא לחשוב על פילים ורודים. במיוחד לא לחשוב על פיל ורוד קטן שמנענע את הזנב הורוד הקטן שלו מצד לצד... אני בטוח שקודם לא חלמת אפילו לחשוב על פיל ורוד, אבל כשביקשתי ממך להמנע מלחשוב עליהם, לא היתה לך ברירה. זה פשוט היה שם. בשלב ראשון תוכל לנסות לבד להתמודד עם המחשבות הטורדניות הללו. השיטה היא לנסות להפסיק להתייחס אליהן. הן מגיעות, הן זזות ממקום למקום, הן נעלמות. אם תפסיק להילחם בהן הם עשויות להיעלם מעצמן תוך זמן קצר. אין לך מה להרגיש אשם כי לא קורה שום דבר במציאות החיצונית. תופעות כאלה אינן חריגות וקורות הרבה. רוב הסיכויים שאם תפסיק לחוש אשמה ולהתעסק בעניין הוא פשוט יחלוף מעצמו תוך כמה ימים. אבל... אתה מספר שאתה מתמודד עם דבר לא קלים. בתקופה כזו יש הרבה לחץ ויתכן שאתה זקוק לעזרה פסיכולוגית כדי להתמודד עם החיים במצב שנוצר. במידה ותוכל לפנות לפסיכולוג בהכוונת הוריך תוכל גם לברר את הנושא הזה במסגרת הטיפול. בכל מקרה, במידה ואתה ממשיך לסבול מהמחשבות הטורדניות כדאי בכל מקרה לפנות לייעוץ. במקרה זה צריך לבדוק האם אין מחשבות או התנהגויות טורדניות גם בנושאים נוספים בחייך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך ד"ר. אני בת 29 - מטופלת בשני ילדים קטנים וגרושה. לא אפרט כאן את הסיבות לגרושיי אך אציין שהדבר נעשה ביוזמתי ולא היווה טרואמה לגבי. מאז הגרושים עברו 5 שנים ויש לציין שעד לפני כשנה תפקדתי בצורה טובה מאוד גם עם ילדי - עבדתי בעבודה מכובדת , הרווחתי טוב ,היו לי אנרגיות רבות מאוד ,הייתי מלאת מרץ,זו התקופה שבה גם הכרתי את חברי מזה שלוש שנים, אולם ,לפני כשנה לערך בעקבות הצטברות של בעיות אם מעסיקי בעבודה ,בעיות עם חברי,ועוד ועוד ,פשוט התחלתי לסבול מהתקפי חרדה שעברו מאז (אם כי נשארה חרדה כללית ודאגנות המלווה אותי כל היום). כיום אני מרגישה ממש שחוקה נפשית - אני כל היום מסתובבת עם מועקה ,לחצים בחזה, לא נהנית מכלום,כל היום עצובה ,אני עצבנית על ילדי הקטנים,לא מרוצה מיחסי עם החבר שפרצופו האמיתי התגלה כנצלן בלתי נלאה,אין לי פשוט אנרגיות לכלום, אני חרדה כל היום ,אני אפילו לא יכולה לומר ממה בדיוק ,אבל זאת פשוט לא אני. אני אומנם עובדת במשרה מאוד מענינת אבל אני מרגישה כמו מתה -חיה, בוכה המון,ופשוט מרגישה תסמינים של דכאון. יש לציין שהייתי בזמן התקפי החרדה אצל פסיכיאטרית והיא נתנה לי סרוקסאט אבל לא לקחתי בסופו של דבר. שאלתי היא - איך לחזור להיות אותה בחורה שמחה ומלאת חיים שהייתי ? מאיפה לקחת את הכוחות להמשיך הלאה עם כל הקשיים המנטליים והכלכליים שלי כאם חד -הורית ? האם אצטרך לחיות עם המועקה ומצב הרוח הרע כל החיים? תודה על תשובתך המהירה .

אפרת שלום יש לי הרגשה שמצבור של דברים שעברת במהלך השנים האחרונות יצרו עומס נפשי שכעת בא לידי ביטוי. כמו שאת כותבת הגירושין עברו בשלום, אבל סביר להניח שעצם הפירוד והתהליכים שעברת ומה שעימו את מתמודדת היום, כל אלו דורשים אנרגיות נפשיות מעבר למשאבים שעומדים לרשותך כעת. הטיפול התרופתי עשוי לעזור, אבל אני חושב שאת צריכה לפנות לטיפול בשיחות, עם או בלי התרופות. הבעיה במצבים הללו היא שרמת החוסן הנפשי נשחקת ואז יש רגישות לחרדה, דיכאון ואפילו סתם מחלות בשל ירידה בחוסן המערכת החיסונית של הגוף. אני מציע לך לכן לפנות לטיפול פסיכולוגי. העניין הוא לא לחזור להיות אותה בחורה שמחה ומלאת חיים, אלא להתקדם הלאה ולהיות אולי שמחה ומלאת חיים, אבל גם מודעת יותר לעצמה ולדברים שטובים ומתאימים לה בחיים. אני מצרף קישור לתמצית על טיפול בחרדה. http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן מצטרפת לאלו שמודים לך. אכן אתה משמש לי דמות למטפל. היכולת שלך להתחבר באמצעות המילה הכתובה מרגשת. עוברים עלי ימים קשים ביותר לצערי איני יכולה לחשוף יותר מזה. המילים הכתובות אומרות את שלהן. הפחד מהמוות במיוחד בשנתיים האחרונות שיתק אותי. כן אני נושאת איתי חוויית מוות קשה ביותר משנותי הצעירות. אודה לך אם תתייחס למילים שכתבתי. האם זה יתכן? האם יש בכך הגיון ומה זה אומר עלי? להתידד עם המוות את שנות חיי ניתב פחד המוות הוא היה למורי למדריכי ולמפקדי. אותו ינקתי עם חלב אימי. הוא שאב אותי אליו והכה בי בצעירותי בעוצמתו - עד שהגעתי למרחק נגיעה ממנו. הנוכחות שלו בעולמי היתה חזקה, מוחלטת ובלתי ניתנת לשינוי. היא שגרמה לי לקבע את חיי לצילו. הוא שיתק אותי והקפיא את רגשותי ומנע ממני אהבה וקשר לקרובים לי ביותר. הפחד הזה קרן ממני ומשך את צמאי הדם אלי. את אלה שזיהו בי את הפחד והקורבן. כך עשרות שנים עד שהרגשתי את המוות בתוכי רק אז פסקתי לפחד ממנו. התחלתי להשלים עם העובדה שסוף החיים הוא התום הבלתי נמנע ולי לא נותר אלא להסתדר עימו. התחושה הזו של ההתקרבות אל הדום היא שאפשרה לי להשתחרר. התחלתי לגעת בדברים שמעולם לא העזתי. התרת אזיקי הפחד הביאו אלי רגיעה כל שהיא קרבו אותי אל החופש אליו חתרתי ואותו חיפשתי . השתחררתי ממנגנוני ההגנה שכביכול שמרו עלי מפחד המוות אך הגבירו את עוצמתו. היום כשאני חשופה לחלוטין אני משוחררת מכבליו. יודעת שהוא יכול לגעת בי בכל רגע נתון ומבינה עד כמה רב הצורך שלי בניצול הזמן. פעם ראשונה בחיי שזורם בי השקט שכה הייתי כמהה אליו שבא עם ההשלמה שהמוות הוא בלתי נמנע. ההשלמה הזו היא שתאפשר לי מכאן ואילך לעשות כל מה שכל כך רציתי ופחדתי. תמיד ראיתי את המוות אורב לי ומשתק אותי. ההשלמה עם המוות היא שמאפשרת לי להיכנס לקניון הומה אדם לטייל בירושלים, לטוס בכל מועד, ולעשות כל מה שמתחשק שעד כה פחדתי ממנו. המוות הוא עכשיו בעבורי ידיד קרוב. כעד מן הצד, יהנה בהנאותי ויחווה את חוויותי עד שיבחר לקחתני אליו, או שאבחר אני ללכת אליו. זהו החופש בעבורי ההשתחררות מפחד המוות, היכולת לחיות איתו לשכנעו לעכב את החיבור ביננו, ולבחור בחיבור ברגע בו לא אוכל יותר להמשיך עם הקיים. כך התיידתי עם המוות וזכיתי בחופש החיים.

אמנם לא ביקשת תגובות מאחרים . אבל השורות שכתבת מקסימות ומעידות על בגרות נפשית שנרכשה בדם ויזע. אכן הפיתרון של "השלמה" והתקרבות אל המוות,כדרך התמודדות עימו הוא נכון ונבון. מרבית האנשים יעשו זאת רק בלית ברירה או ע"י תמיכה דתית. ניצחת את הגדול באויביה של נפש האדם.

נחליאלי שלום מרגע הולדתנו אנחנו הולכים למות. זו דרכה של האנושות וזו החרדה הגדולה ביותר של כל אדם באשר הוא אדם. אולי מצאת איזון כלשהו בין החיים למוות שמאפשר לך לשים את האימה מעט בצד ולהמשיך הלאה בחיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה הפתרון לכפייתיות? הכוונה לשטיפת ידיים מרובה, כמעט לאחר כל פעולה האם יש פתרון לבעיה? אשמח אם תענה לי בדחיפות, אני סובלת מהבעיה הרבה שנים

יש תרופות וטיפולים ואפילו שם : הפרעה אובססיבית-כפייתית (ocd). פני לטיפול פסיכולוגי. ישנם פורומים בנושא של אנשים נוספים שמתמודדים עם המחלה. והנה לינק : http://www.hadassah.org.il/hebrew/PUB/obses/1.htm .

אירינה שלום אכן זה הכיוון הנכון. את צריכה לפנות לטיפול הן אצל פסיכולוג והן אצל פסיכיאטר כדי לטפל בצורה יעילה בעניין. הקישור הנ"ל טוב ויתן לך מידע נוסף. בברכה ד"ר אורן קפלן

תתקשרי 265867-053

הלוואי והייה לי האומץ להיתאבד ולסיים את החיים האפורים האלו פשוט לא יודעת באיזה דרך לסיים אותם, מה עוד שאני חושבת על הילדים שלי מי יטפל בהם אבא שלהם עזב אותם בשביל אישה אחרת היום הוא מגדל לה את הילדים בו בזמן שהילדים שלו שרואים בדיכאון וקינאה, ואני כמו שק איגרוף שלהם כאילו שלי לא קשה ? אין לי כח ובכלל מה אני עושה פה? יותר טוב למות מאשר לחכות לעתיד יותר שחור, הבית עומד להמכר ע"י כונס נכסים בגלל שהוא לא משלם משכנתא, הילדה הקטנה ממררת לי את החיים בגלל המריבות החוזרות שלה אם אביה אני לא עובדת וקשה לי, אני מרגישה כמו נחום תקום כל פעם מקבלת מכה חדשה וקמה להתמודד איתה זהו אין לי כח יותר להילחם, אפילו הכדורים של הפסכיאטרית נגד חרדות כבר לא עוזרים לי, עד מתי? עד מתי? כמה בן אדם יכול לסבול עד שהוא ירים ידים וילחץ על האדק תגידו לי אתם כמה? ואם כל זאת הוא בא לכאן וממרר לי את החיים, העבריין הזה, שכל עסקיו מפוקפקים, ורשומים על שמות חבריו כדי לא להצהיר על הכנסותיו, ולנו הוא לא משלם מזונות,סיבן את כל הגופים המדינים ובסוף אני לא מקבלת מזונות לילדים, אין לי כבר למי לפנות, לאף אחד לא אכפת מימני ולא מהילדים, היגעתי למצב שאני מרימה ידים אין לי כוחות, ואין איפה לפעול רק הרמאים מנצחים זה מה שאני רואה בארץ הזאת הרעים והרשעים מנצחים. האים יש פתרון????

יפעת שלום אני מקווה שהעניינים הכספיים יסתדרו גם הם, אבל בינתיים את חייבת למצוא דרך לקבל תמיכה הן ברמה הנפשית, הן ברמה המעשית עם הילדים, והן בעצות מעשיות כיצד להמשיך. אני חושב שכדאי שתפני לאחד מארגוני הנשים נעמ"ת או ויצ"ו וכן לשרותי הרווחה ותבקשי עזרה וייעוץ. אני לא חושב שהוגן שתעשי את הכל לבדך ויש בסביבה גורמים מקצועיים הן בתחום הנפש הרווחה והמשפט שעשויים לעזור לך. אני מאחל לך כח לשרוד ולהמשיך בדרכך למענך ולמען ילדיך. אולי בעוד זמן מה תסתכלי אחורה ותוכלי לנשום לרווחה על התקופה הקשה שעברה והסתיימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום בטח שיש פיתרון.הסיפור חיים שלך נשמע מאוד מאוד קשה ורע ,אבל מניסוני שבמצב דומה מאוד.ללא כסף ללא בעל עם ילדים קטנים והרגשה שהכל הכל רע,אני יכולה לומר לך באמת שעוד הכל יעבור.כמו שכתב ד"ר קפלן את חייבת עזרה מהמוסדות השונים.ובטח שתמיכה רגשית.ורק לדעת,שיש גם דברים טובים למרות שהכל נראה רע. ותדעי לך שאחרי שיוצאים ממצבים כאלה,שום דבר לא יכול עלינו.אנחנו הופכות הכי חזקות בעולם. שיהיה לך יותר מזל בהמשך והכי חשוב כח לעזור לעצמך ולפנות לקבל תמיכה ממי שצריך.כולל ביטוח לאומי ויצ"ו, ובטח ובטח שתמיכה נפשית ,את צריכה את זה לעצמך. בהצלחה נירה

הייתי רוצה לדעת מהו ההבדל בין פרהפסיכולוגיה לפסיכולוגיה לפסיכותרפיה. אם קיים הבדל, הייתי רוצה לדעת איך ניתן לדעת מה יעיל יותר עבורי בין האפשרויות. האם הדבר שונה באופן הטיפול בבעיית המטופל? והאם יש עוד אפשרויות טיפול. אשמח לתשובה

בת 30 שלום פרה פסיכולוגיה היא תחום שמתעסק בד"כ במיסטיקה ובתופעות שאינן מוסברות. אני לא חושב שהעניין קשור לפסיכולוגיה. פסיכולוגיה הוא תחום העיסוק בנפש על כל ההיבטים הקיימים. פסיכותרפיה הוא שם כללי לשיטות הטיפול באמצעות שיחות ואמצעים נפשיים והמטפלים הם פסיכולוגים אך גם מתחומי טיפול אחרים כמו רופאים, עו"ס, מרפאים בתנועה ועוד. סוג הטיפול תלוי בבעיה ובהעדפה האישית שלך לסוג המטפל. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי רק לשלוח לך, אורן קפלן ברכות. תודה על הזמן שאתה מקדיש לנו, תודה על הסבלנות הרבה שאתה ניחן בה, תודה על האינטנסיביות של תשובותך (לא ממתינים הרבה) תודה על האמפטיה, חום הלב והתמיכה, תודה על הרצינות בה הינך מתיחס לפניותינו, תודה על זה שאתה נגיש, לא "בורח" מ"עומס" השאלות, תודה על החן, הטקט והכישרון בהם אתה מנתב את ניהול הפורום, תודה. תודה. תודה. ממני אלמונית. ומכולם.

תודה על המילים החמות.

אני מצטרף לתודה:)) @-----)---- איתן

אמנם אני רק נקודה קטנה אבל אני מצטרפת. .