פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום ד'ר אורן ברצוני לשאול האם מנגנון הגנה שהיתפרק ,בעיקבות טיפול פסיכולוגי מהיימן , ולאחר עיבודו בעבודה קשה גם באופן עצמאי .יכול לגרום נזק ? האדם נישאר חשוף , ביחוד עם בתור מנגנון שימש כהגנה מפני המציאות המרה וכעת האדם ניצב בפני אותה מציאות מרה רק 15 שנה קדימה . אין לו כלים להיתמודד אין לו מיומנויות רק אולי מטרה מעשית. אך אינו יכול להגשימה בגלל חוסר האונים מול פני המציאות הזו ואולי הפחד וכן חוסר כישורים חברתיים. איך זה עובד -האם תוך כדי הטיפול האדם צריך להיות פעיל בהווה לנהל חיים עצמאיים ולסמוך על עצמו פעם ראשונה בחיו כשבעצם הוא לא יכול ולא יודע לעשות זאת. האם האדם זקוק למנגנונים כל העת ,,ביחוד מי שחווה טראומה וכעת עומד להיפטר מזה. אולי,,, מקווה שלא סיבכתי אותך יותר מידי,,, אודה לך מאד על תשובתך ו.

ו. שלום מנגנון הגנה איננו משהו מוחשי אלא דימוי תיאורטי לתהליכים נפשיים מסויימים. לכן התפרקות מנגנון ההגנה גם הוא דימוי לתהליך נפשי כלשהו שעברת. אין מצב שבו אדם נשאר חשוף ללא הגנות, יש בהחלט מצבי משבר בחיים בהם מרגישים פגיעים יותר וזקוקים לעזרה. מאחר ואת התהליך עברת דרך טיפול פסיכולוגי נראה לי טבעי לחזור למסגרת טיפולית כדי להתמודד עם המצב הקיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

על זה באינטר' ?אודה אם ידוע לך על חומר בנושא בעברית האם סיפרה של אנה פרויד בנושא הוא עדיין רלוונטי או שיצאו תאוריות סותרות לה. מודה לך שוב מקרב לב על התשובות וחג שמח לך ד'ר אורן. ו.

שלום. האם הקלטת משפט על קלטת שחוזר על עצמו מלא פעמים יכולה להשפיעה אם בכלל עלינו.. כלומר אם מישהו הוא אדם עצבני והוא מקליט את המשפט: אני ניהיה רגוע מיום ליום, אני שולט בעצמי. והוא שומע אותו במשך השינה או במשך היום בעזרת אוזנייות.. מה אתה אומר על הפעולה הזאת?

בהחלט כן! (אם המשפט הזה לא יעצבן אותו עוד יותר בשלב ההתחלתי) אבל זו בהחלט "השאה" או דרך להכניס לתת מודע מידע "בדלת האחורית" שבהחלט יכול להשפיע. בעבר היו לפחות שני מהפנטים גדולים שהיו עושים זאת בתור טיפול פרטני לחוליהם. ב"חוות טיפול" משלהם. ישנן סטטיסיטקות שמראות בדיוק לאחר מספר פעמים מסויים מהי רמת ההטמעה של המשפטים באדם. רצוי עם זאת לברור משפטים אם איש מקצוע ולא לבחור סתם כך. וכן השמעת המשפטים בזמן מסויים יעילה יותר מאשר סתם כך .

לחול י o.c.d זה לא מומלץ

איפה אני מוצא על זה עוד חומר?

אלון שלום יש טענות שזה עובד. אין לזה הוכחות מדעיות מסודרות אבל יש הרבה מאוד קלטות כאלה בשוק. זה נמצא תחת המשפחה של "חשיפה תת סיפית", כלומר מסרים שמשודרים באופן לא מודע ומשפיעים על אופן חשיבה והתנהגות. כמו כן בהיפנוזה יש שימוש בשיטות דומות. בעיקרון, אם אדם אומר לעצמו דברים חיוביים בד"כ זה יוצר אוירה חיובית ואכן משפיע לחיוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה עושים נגד גל העצב הנראה עצב מתוק בתחילה אך לאחר מכן בשלב שאני נושמת אותו והוא ממלא את יישותי,הוא מתברר כרעיל מאוד??? איך משנים את צורת המחשבה (אני מתכוונת חוץ מכדורים ומשיחות)? ולד"ר קפלן:קראתי פעם בספר("דור הפרוזק")שהעצב בדיכאון הוא בעצם לא אמיתי , כלומר-לא נובע מהחיים עצמם. ושמרגישים עצב כ"כ נורא רק כאשר לא מרגישים דבר כלפי החיים.ה-"mind " של האדם לא יכול לסבול את הריק הזה וכך מתחילים להרגיש עצב, כך נולדת מלנכוליה ,דיכאון. זה נכון?אתה יכול להרחיב קצת באופן תיאורטי על הנושא הזה?

שלום הבעיה בהגדרות הללו היא להפריד בין מרכיבים שונים של הנפש. הרי הכל מתערבב ביחד וקצת קשה לדעת מהיכן מגיע העצב. לנושאים רבים אנו גם לא מודעים, בוודאי לנושאים שארעו בילדות המוקדמת ואפילו לא זוכרים אותם, בוודאי לא מודעים למטען הגנטי ועוד דברים רבים. צריך לקבל את מורכבותה של הנפש ואת חוסר היכולת להגדיר בצורה מדוייקת מהיכן מגיעים הרגשות, התחושות, המחשבות. עם זאת, בהחלט אפשר לקבל תמונה כוללת של דברים ולגעת באירועים וגורמים משמעותיים להתפתחות הנפשית ולבעיה הנפשית. טיפול בשיחות או בכדורים הוא דרך התמודדות אחת. קריאת ספרים, חשיבה חיובית, ספורט, עשייה כללית של דברים ועוד, כל אלו הם דרכים לשיפור המצב. בנוסף, בד"כ יש קשר בין הדיכאון לתפיסת העצמי, ביטחון עצמי ועוד. לכן הטיפול הפסיכולוגי אינו בהכרח ממוקד בדיכאון אלא בישות הנפשית הכוללת של האדם וחייו. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נערה בת 17 וכבר מאז שאני מכירה את עצמי אני נגעלת בצורה קיצונית מדגים, דבר זה מתבטא בדברים רבים כמו אי אכילת דגים ובדיקה קפדנית של כל שניצל שניכנס לי לפה שלא יהיה במקרה דג אי ישיבה במסעדות שמגישות דגים כשהורי מכינים דגים בבית אני לא נכנסת הביתה, אף פעם לא נכנסתי לים, אני לא נכנסת לחדרים שבהם מוצב אקווריום וכו... אם בטעות כבר יוצא לי לראות דגים אני ישר מתחילה לפרפר ומתנהגת בצורה שמתאימה לילדה קטנה(זה בלתי נשלט) כל שנה שעוברת זה מפריע לי יותר ומגביל אותי יותר הייתי רוצה לדעת מאיפה זה בא ואם שמעת על עוד מקרים כאלה?(והאם אפשר לטפל בזה איך שהוא?)

שלום ענבל, אמנם אני לא אשת מקצוע אבל זה נשמע כאילו שיש לך איזושהי פוביה שקשורה בדגים.... את פשוט נמנעת ממגע או קירבה לכל מה שקשור בדגים יכול להיות שהיה איזה אירוע שקשור בדגים שגרם לנהוג כך? או אולי הדגים מזכירים לך משהו מסויים או אולי איזו חוויה ולכן את נמנעת מכל מגע וקשר איתם? בכל מקרה אני בטוחה שד"ר קפלן ימצא לך תשובה טובה אבל אנימציעה שאולי תשקלי טיפול פסיכולוגי או משהו שיוכל לעזור לך להבין את הבעיה שלך להתקרב לדגים יתכן וזה מה שיעזור לך להקל על הקושי.... מקווה שעזרתי שלך, ~הילדה~

צריך להפריד בין הנטיה הטיבעית של הרבה אנשים להירתע ולהגעל מדגים בצורה של א ו כ ל . ישנו אחוז מסויים באוכלוסיה (בד"כ בתוך משפחות) שאינם אוכלים דגים ואינם אוהבים את הים ואת ריחותיו-זה בגדר הנורמלי. אנשים אלו אף מסוגלים להריח את ריחות של דגים מבושלים עולים ממטבח ולהיגעל ולאבד את התיאבון. בד"כ אנשים אלו לא נרתעים מליהנות מיופים של הדגים - אך בכל מקרה הם אינם פוחדים מדגים. כנראה שאת לקחת את כל העניין צעד אחד קדימה ,לא להכנס לחדרים אם אקווריומים זה כבר "קצת" פתולוגי. בהחלט אפשר לחיות עם זה ואם את לא רואה סיבה מיחדת אין טעם לדוש בזה אצל פסיכולוג אא"כ את חשה שיש עוד דברים שמסתתרים מאחורי .

ענבל שלום כפי שקודמי כתבו, נשמע שאין מדובר בסתם העדפה של אוכל אלא במשהו ברמה של פוביה. יש אנשים שלא אוכלים מאכלים מסויימים, אבל אם אני מבין נכון את מגיבה באופן קשה גם למראה דגים חיים ששטים להנאתם במים, לא נכנסת למים בים ועוד דברים שפוגעים בסופו של דבר באיכות החיים. פוביה היא סוג של תגובת חרדה וניתן לטפל בה בכלים פסיכולוגיים. פוביה מחיות נפוצה מאוד, לאנשים פוביות מכלבים, נחשים, מקקים, ובהחלט גם מדגים. בעיקרון טיפול קוגניטיבי התנהגותי הוא הפתרון, ואפשר לשלב שיטות כמו היפנוזה ו EMDR אני מצרף לינקים שתוכלי לקרוא קצת על שיטות אלו. בד"כ מדובר בתהליך קצר למדי, אבל צריך להכיר אותך באופן מעמיק יותר כדי לתת תשובה חד משמעית. http://www.psychologia.co.il/short.htm http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום דר' אורן הנני בחורה כבת 37 .עקב בעיות חניכיים כרוניות איבדתי למעשה את כל שיניי ומועמדת להלבשת תותבות אשר יחייבות פרוק והלבשה מדיי לילה. הפגיעה הנפשית הינה חמורה קשה וחד משמעית, דכאון עמוק הלובש החמרה מדיי יום. ניתוק מכל עשייה ומעורבות חברתית כולל מגע עם בן זוג. אציין כי בן הזוג לא נרתע מעניין זה וגילה מעורבות תומכת בשעת מצוקה זו תוך נסיונות לדרבן אותי כי יש גם עתיד באופק. ובכל זאת הדכאון והשבר קשים. הדכאון נסוב סביב עניין גילי הצעיר ושניים תותבות בגילי - על כל השלכותיו החברתיות והאישיות. יש לך עיצה אשר תועיל במעט. תודה מראש יעל

יעל היקרה שלום אנשים רבים סובלים ממה שהם חווים כפגמים גופניים, חלקם ניתנים להסתרה וחלקם לא. חלקם חמורים וחלקם פחות. גברים רבים למשל נאלצים להתמודד כבר בגיל מוקדם עם תהליכי התקרחות. נשים רבות נאלצות להתמודד עם שינויים גופניים לאחר לידה. (וכל זאת מבלי להתיחס להתמודדויות קשות באמת של פגיעות בדימוי גוף כתוצאה מקטיעה למשל) איבוד שינים בגיל צעיר הוא בהחלט חוויה לא נעימה, ובהחלט דורש הסתגלות. אולי קצת מנחמות העובדות: שבן זוגך כבר התרגל לזה. שחוץ ממנו אולי, אף אחד לא באמת צריך לדעת את זה, שזה קורה להרבה אנשים, גם בגיל כזה צעיר, הרבה יותר ממה שאת יודעת, בגלל שאי אפשר לדעת על מישהו אחר. מלבד זאת תוכלי לברר לגבי השתלה חלקית של שיניים אחוריות שתאפשר לקבע את שאר השינים בגשר (ולהמנע מהוצאתן בלילה) אם כי זה תהליך יקר וכואב. אולי תוכלי גם לשתף את רופא השינים שלך והוא יספר לך כמה זה בעצם נפוץ. אם הפגיעה בתפקוד כל כך קשה, אולי שווה לנסות יעוץ מקצועי. מעיין

יעל שלום אני מסכים בהחלט עם מעיין. החוויה שלך של פגימות בעקבות אובדן השיניים משותפת לסוגים שונים של אובדנים גופניים שאנשים מתמודדים איתם. לא רק הגוף עובר שיקום אלא גם הנפש שצריכה להתמודד עם החוסר ואם החשש שמה שאבד לקח איתו גם את היופי, החיות ודברים חשובים אחרים. לא הייתי מפחית מחשיבות העניין ופונה לייעוץ פסיכולוגי בעניין. אולי תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג רפואי או שיקומי מאחר והבעיה שעימה את מתמודדת שייכת לתחום עיסוקם היומיומי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכם מזה זמן מה שאני מעוניינת להתחיל בטיפול, ואני מתלבטת איך לבחור פסיכולוג. מה ההסדל בין טיפול אצל פסיכולוג פרטי ואצל פסיכולוג שעובד בקו"פח מבחינת נסיון, הכשרה, מחיר טיפול, זמינות הפסיכולוג. אם אני חותמת כל ויתור חסינות רפואית (יש מקומות עבודה שדורשים את זה) האם תהייה להם גישה גם למידע הזה? ואם אני אבחר בטיפול פרטי, יש למקום העבודה אפשרות לדעת על הטיפול איכשהו? תודה מראש שנהב

אם יש לך כסף עדיף עשרת מונים "ללכת" על פסיכולוג פרטי. בהחלט כאשר תחתמי על וויתור סודיות יהיה לבעל הטופס גישה לעצם העובדה שאת מטופלת דרך קופ"ח אצל פסיכולוג- אך לא לפרטים אא"כ זה רלוונטי עבורם - כמו רישיון ירי וכ"ו - והם יקבלו את המידע "מעובד" לאחר תיווך של הרשויות. אבל טיפול דרך גוף שאינו פרטי כמו בתי חולים ,קופות חולים , ואף פסיכולוגים שמטפלים מביתם במסגרת השתתפות קופ"ח - כל הפרטים שאת נותנת להם עשויים להגיע לידים לא נכונות בשלב זה או אחר נוצר עלייך תיק רפואי שבו כל הפרטים והגישה אליו לאנשים הלא נכונים קלה. ראי הוזהרת!!! עובדי המדינה למינהם ועובדי קופות החולים - ת מ י מ י ם והם יגידו לך בכינות שהמידע עלייך חסוי אך אין זה כך . היום תמורת כמה שקלים , טוב נו דולרים , אפשר לקבל מידע על כל האזרחים בחתך הרצוי של המזמין. זה עצוב אבל זו עובדה. אם פרטיות אז רק בטיפול פרטי -ושם אין דרך לדעת על הטיפול לשום גוף שהוא. אבל אז צריך ורצוי לוודא שהמטפל אינו אאוט-סיידר מוחלט רצוי שיהיה בעל תואר רצוי מהארץ ו או אחד שהיה מועסק ע"י אחד מהמוסדות המוכרים בארץ - אז מובטחת איזושהי מינימום של איכות. .

שנהב שלום ההבדל בין טיפול פרטי לציבורי לא חייב להיות בנסיון הפסיכולוג, אבל אפשרות הבחירה כמובן מצומצמת יותר. כמעט כל הפסיכולוגים בשירות הציבורי עובדים גם באופן פרטי. הקושי העיקרי כיום הוא עם תור המתנה בשירות הציבורי, הגבלת משך הטיפול, זמנים פחות גמישים וכדומה. אני מכיר מרפאות ציבוריות מעולות שהטיפול בהן לא פחות טוב מטיפול פרטי. אישית עבדתי מספר שנים באיכילוב ואני לא חושב שעבודתי שם היתה שונה מאשר בקליניקה הפרטית. בעיקרון אם את לא מציינת היכן עברת את הטיפול הפסיכולוגי מקום העבודה לא יידע היכן לחפש ולכן לא תהיה להם גישה. בעיקרון, ויתור על סודיות רפואית מאפשר גישה למידע כשיודעים היכן הוא נמצא. זה נכון הן לגבי טיפול פרטי והן לגבי ציבורי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר פעם כשבני ניבדק אצל נאורולוג ניספרו אצלו 5 כתמי נס קפה .... מה משמעות המושג ? בתודה רוברט

רוברט שלום אנא פנה לפורום לנוירולוגיה כאן באתר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני סובל מדכאון כבר 8 שנים ובשנתיים האחרונות המצב מתדרד, התקפות דכאון עמוקות, ארוכות ותקופות, אני מטופל אצל פסיכיאטר של מכבי והוא נותן לי כדור "רסיטל" במינון של שניים ביום. במהלך השנתיים האחרונות כל פעם שהגעתי לשרות מילואים קיבלתי התקפת דיכאון ולא תיפקדתי, אין לי את הכוחות הנפשיים והיכולת להתמודד עם הצבא ולכך והחלטתי להשתחרר. ביקשתי הפניה לקב"ן ונאמר לי שעלי להביא אישור מהפסיכיאטר שלי, האחרון נתן לי אישור כדלקמן: "החולה נמצא במעקב פסיכיאטרי, האישור ניתן עפ"י בקשתו", הגעתי לקב"ן והסברתי לא את מצבי אך הוא הפנה אותי חזרה לפסיכיאטר על מנת שיפרט ובנוסף כתב בהפניה "אין אבחנה ברורה". ועכשיו השאלה- מה אני צריך לעשות, גם ככה אני סובל בטירוף, למי יש כוח לטירטורים ולבירוקרטיה, מה עושים? למה הפסיכיאטר שלי נתן לי אישור כזה? למה הקב"ן רשם שאין אבחנה ברורה? מה יותר ברור מדיכאון של כל כך הרבה שנים?

אלון אל תעשה עניין - הקב"ן צריך לעשות את העבודה שלו והוא לא יכול להפנות לוועדה רפואית ללא פרטים מדוייקים. המשפט: "... האישור ניתן לפי בקשתו" הוא סטנדרט שהרופאים מחוייבים בו . בקש מהפסיכיאטר שלך אישור מפורש , שכולל את משך הזמן שאתה בטיפול ואת העובדה שאתה נוטל תרופה X זמן ,כולל פירוט שם התרופה והמינון כמו"כ ציין במפורש את העובדה שאתה לא מסוגל לשרת במילואים. .

אלון שלום אל ייאוש. חזור לפסיכיאטר ובקש שיפרט. הסבר את המצב ובקש שימליץ מפורשות לשחרר אותך אם כך הוא חושב. אם הרקע שאתה מתאר מוכר לפסיכיאטר אני לא חושב שאמורה להיות בעיה. הצבא הוא גוף בירוקרטי, נסה להיות סבלני, זה לא אישי כלפיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אלון. אני מטופל בפרוזאק כבר חצי שנה בעקבות בעיות דיכאון. האם בסוף קיבלת את השיחרור המיוחל? אני נמצא עכשיו בתחילת הדרך לשיחרור ממילואים. האם יש סיכוי?

אלון שלום. מני מטופל בפרוזאק כבר חצי שנה בעקבות בעיות דיכאון. האם בסוף קיבלת את השיחרור המיוחל? אני נמצא בתחילת הדרך של שחרור ממילואים. האם יש לי סיכוי לקבל שיחרור? בתודה מראש אני רורחישה תא תלביק ףוסב םאה .ןואכיד תויעב תובקעב הנש יצח רבכ קאזורפב לפוטמ ינא ?יוכיס שי םאה .םיאוליממ רורחישל ךרדה תליחתב וישכע אצמנ ינא ?לחוימה

שלום. הנני בת 32, אחות במקצועי . מזה מס' לא מועט של שנים אני סובלת מסוג מסוים של חרדה הבא לידי בטוי ברעד בידיים ,ובדופק מהיר(התרגשות קיצונית) כאשר עליי לבצע מטלה ספציפית כגון : שאיבת דם וכו'. חרדה זו באה לדי בטוי רק כאשר אני נצפית במהלך הביצוע עי' אדם נוסף. לציין כי חרדה זו אינה נובעת מחוסר ידע טכני בכל הקשור לפעילויות מסוג זה . ניסיתי בעבר לחשוף עצמי לגרוי המעורר חרדה ,דהיינו, לבצע את המטלות למרות התגובה שהן מעוררות,אך ללא הועיל. וכיום אני פשוט נמנעת לעסוק בעבודה אשר כוללות מטלות מסוג זה. שאלתי היא , האם ניתן לטפל בכך במרפאת חרדה,ואם כן היכן היא/הן קיימות ? תודה.

יש מרפאה בבי"ח גהה, את יכולה לקרוא על כך באתר חרדה חברתית הבעיה שם שההמתנה מאוד ארוכה. אפשר לחכות חודשים אפילו שנה. יש קבוצות לנושא במקומות שונים, אני בהמשך אבדוק וארשום לך היכן. סיגל

שיר שלום הטיפול אינו חייב להיות במרפאת חרדה, ניתן לפנות לפסיכולוגים רבים שעוסקים בתחום. ברוב המוסדות הרפואיים יש מרפאה פסיכולוגית ואולי תוכלי לקבל הפניה דרך מקום העבודה. אם מדובר בבעיה ממוקדת כפי שאת מתארת סביר להניח שבטיפול קוגניטיבי התנהגותי העניין יפתר במהירות. אפשר להיעזר גם בהיפנוזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

זה הכימיה של המוח יש כדורים שמטפלים בזה לא צריך פסיכולוג שיבחן את העבר שלך ואיך הייתה כשההיתה קטן. זה לא קשור חרדה זה חוסר בסרטונין אבל לא כמו במחלות אחרות לא נותנים כדורי סרטונים נותים כדור שמשפר את החזרה שלו וזה לאורך זמן וזה מפסיק את ההתקפים

שלום זו בהחלט זכותך להאמין בכך ואם הדבר פתר את הבעיה, ניצחת, וזה מה שחשוב. עם זאת, ניסיוני המקצועי שמבוסס על מאות אנשים שפגשתי עם בעיות חרדה ועל ספרות מקצועית ענפה בתחום, אני משוכנע שהטיפול הפסיכולוגי חשוב מאוד בטיפול בחרדה. אינני נגד טיפול תרופתי ואכן פעמים רבות הוא חשוב בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי. אגב, בדיקת העבר איננה הענין העיקרי בטיפול הפסיכולוגי. מה שחשוב זה דווקא ההווה והאופן בו מתייחס האדם להתקפי החרדה שלו. רוב מכריע של אנשים שסובלים מהתקפי חרדה עסוקים בנושא של אובדן השליטה מול תחושת שליטה. זה בוודאי נושא שמושפע מהעבר אבל ההתמודדות בטיפול היא לא עם זכרונות העבר כי אותם אי אפשר לשנות, אלא עם ההווה, ובהחלט בגורמים שיצרו את המצב בהווה. הסוגסטיה שהכל ביולוגי ושלכן הטיפול התרופתי ייצור איזון חדש בגוף היא סוג של החזרת שליטה. למעשה אם אדם יכול לסמוך על הכדורים בצורה כל כך חזקה הוא עושה לעצמו מעין טיפול פסיכולוגי עצמי שבאמת יכול להחדיר תקווה וחשיבה חיובית. זה מצויין במקומות שזה עובד, הבעיה שלא לכולם זה מספיק. אגב, יש גם שיטות אחרות לחשיבה חיובית ושכנוע עצמי, גם ללא תרופות, והם עשויות לפעול ביעילות לא פחותה. בברכה ד"ר אורן קפלן

חאלללס הבנאדם צודק עזוב אותנו מפסיכולוגיה בגרוש זו בעיקר בעיה כימית

הבעיה עם מה שאתה כותב, שכשאדם סומך רק על התרופות ולא על עצמו, נוצרת תלות פסיכולוגית, ויש קושי רב מאוד להוריד את התרופות. (ולאחר ההורדה, הרי עליו גם לשוב ולסמוך על עצמו).

קרוב משפחה מאושפז בדיכאון קשה. חולה במניה דיפרסיה. כאשר התקפי הדיכאון שלו קשים. הטיפול התרופתי אכן עוזר לו לתפקד , אך הבעיה שלו שהוא מפסיק כדורים ונכנס שוב למעגל המחלה. באישפוז הנוכחי החליט הרופא לתת לו מכות חשמל. שאלתי היא האם אכן שיטת טיפול זו מסרסת את אופיו של האדם והופכת אותו למכונה נטולת רגשות?? תודה

מיד אחרי קבלת מכת החשמל או "ניזעי החשמל" שהם זרמים בוולט'ז נמוך מאוד, האדם נראה כמו חלול , ריק , והדבר יכול להראות מבהיל. אבל לאחר זמן מה תלוי באדם, לפעמים שעות או אף ימים, האדם חוזר לעצמו. הטיפול הזה מאוד מ א ו ד יעיל לדיכאון ואם הרופאים החליטו להשתמש בו סימן שזה הכרחי. .

גילי שלום אני מצטרף להסבר הנ"ל. אין הסבר מדעי רציני מדוע הטיפול בחשמל עוזר, אבל הוא נחשב לשיטה יעילה מאוד במקרים שהטיפול התרופתי חדל מלעבוד. הטיפול נעשה תחת הרדמה והשגחה רפואית צמודה. אחרי התאוששות האדם חוזר לעצמו. גם אם יש פגיעה מסוימת בזיכרון מייד לאחר הטיפול, הוא חוזר לקדמותו תוך מספר ימים או שבועות. לטיפול יצא שם רע בגלל השימוש בו בעבר ללא הרדמה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם ניתן לשלב טיפול בסרקוסט במקביל לטיפול קוגנטיבי - חשיפתי בחרדה, והאם יש תופעות לוואי או התמכרות לתרופה

שלום בנושא תרופות אני מציע לפנות לרופא המטפל או פורומים רפואיים. בפורום זה הייעוץ הוא רק בנושאי פסיכותרפיה, טיפול באמצעות שיחות. בברכה ד"ר אורן קפלן

סרוקסט לא ממכר ואפשר להפסיק את הטיפול בו מתי שרוצים. תופעות הלוואי שלו שוליות וקלות אם בכלל. רצוי ואפשר לשלב את השימוש בו עם טיפולים פסיכולוגים ובוודאי בטיפול חשיפתי הוא רק יועיל. .

אני מכירה אשה שמטופלת בטיפול קוגנטיבי וסרוקסט במקביל אך כל מקרה לגופו..חשוב להבין שהטיפול התרופתי הוא לא היחיד וחשוב מאוד שתהיה עבודה פסיכולוגית במקביל..יש תופעות לוואי לסרוקסט לפי הידוטע לי ואני לא רופאה!!!! ידוע לי שזה גורם מעט להשמנה ויש תופעות לוואי בגמילה מהירה ולכן חשוב לעשות זאת בהדרגה ובייעוץ פסיכיאטרית יש המון דרכים לטפל בחרדה ויש ספרים מצויניםן בחנויות בנושא זה אז שיהיה בהצלחה

האם חרדה חברתית היא מחלה גנטית ? או המחלה הזאת נגרמת על ידי חוסר מזל בחיים? (נסיבות של חיים אומללים) פעם נתקלתי בספר שנקרא שיבה לילדות ושם דובר על בושה מרעילה. ושם דובר על סימטומים דומים לחרדה חברתית, בושה בעצם הקיום עצמו. ועם יש למחלה הארורה הזאת פתרון? ועם כן מהו? כי מנסיוני בחיים המחלה הזאת גורמת לשתוק מערכות כללי. תודה מראש.

שלום לך, אמנם אינני יכולה להתחיל לדון פה בהרחבה בנושא אבל אשמח להפנות אותך למספר אתרים בארץ מספקים מידע בהפרעות חרדה על כל סוגיהן, ביניהן חרדה חברתיתhttp://benafshenu.jerusalem.muni.il אתר שמספק מאמרים על הפרעות שונות ביניהן חרדה... http://www.sahar.org.il/anxiety-hebrew.asp קישורים מאתר סה"ר למאמרים בנושא חרדה.... מקווה שעזרתי שלך, ~הילדה~

שלום לחרדה חברתית מקורות רבים. לא מקובל לייחס גורמים גנטיים לבעיה, אבל בהחלט יתכן שגדילה עם הורים עם חרדים יוצרת ילדים חרדים. הקשר גם כאן אינו "אחד לאחד". נסיבות חיים קשות יכולות לגרום סוגים שונים של בעיות, ואגב, כך סוגים שונים של מקורות כוח. הפתרון הוא לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהתחיל תהליך של הבנה וריפוי. הטיפול צריך להיות מותאם לאופי האישי של הדברים אצלך. אלטרנטיבות או שילוב עם טיפול פסיכולוגי אישי הם טיפול קבוצתי וטיפול תרופתי נוגד חרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

איפה או איך אני יכול למצוא את הטיפולים שהזכרת בהודעה שלך? כרגע המצב החומרי שלי מוגבל ולכן האפשריות שלי מצומצמות.

החבר שלי שיש לי קשר עמוק איתו סובל מדכאון עמוק מזה שבועיים הוא מאושפז ומטופל. לצערי הוא אינו רוצה לדבר איתי לעומת הוריו איתם הוא מתקשר. וכשאני שואלת אותו אם הוא רוצה לראות אותי הוא מסרב. האם זה קשור בי או בדיכאון. יש לציין שטיפלתי בו במסירות ובאהבה.

אשרה שלום אינני יודע להשיב מאחר וחסרה לי היכרות איתך ועם חברך, אבל במצב של דיכאון עמוק קורים כל מיני דברים לא פשוטים לגבי קשרים בין אישיים ולכן אני לא חושב שאת צריכה לקחת על עצמך אחריות למה שקורה. אני מתאר לעצמי שזה פוגע בכל מקרה, גם אם את יודעת שזה לא קשור אליך. כשמצבו ישתפר הוא בוודאי יתחיל לתקשר יותר עם הסביבה ואז תוכלי לבדוק מה קורה לו גם לגבי הקשר שלכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי אשרה. כל התשובות יכולות להיות נכונות , את אמורה לדעת יותר טוב מכולם את התשובה הנכונה. אבל הנה סיבה הגיונית ללמה שאדם שנכנס לאישפוז לא ירצה לדבר עם חברה שלו-אפילו אם הקשר ביניהם מצליח ומוצלח. זה דבר נכון מבחינתו, כי המצב בו הוא שרוי - הוא לא הכי מושך בעולם כאשר בן אדם נמצא באישפוז פסיכיאטרי, שום דבר לא נראה טוב ,לא הסיטואציה , לא האנשים מסביב והוא בוודאי חושש לאבד אותך אם תראי אותו במצב הזה. זה רק צריך להחמיא לך. בתקוה שזו הסיבה ,והחלמה מהירה. . נקודה

שלום אשרה, אני חושבת שכנראה החבר שלך מרגיש שהוא לא במצב הכי טוב כרגע כמו שאמרו כבר בתגובות הקודמות.. במצב כזה שהוא נמצא תחת טיפול ואישפוז פסיכיאטרי ועד בתקופה של דיכאון כל כך קשה בדרך כלל הוא מוצף בהרבה תחושת של חוסר ביטחון, שלא דווקא קשורות אלייך ולאיך שאת פועלת או נוהגת כלפיו. סביא להניח שכרגע הוא מרגיש שהוא פשוט לא מספיק טוב בשבילך וחושש לדכא אותך עם הדיכאון שלו ולא נעים לו שתראי אותו במצב כזה .. דיכאון מתלווה חלק גדול מהזמן בתחושה של נחיתות וחוסר ביטחון ויתכן שהוא חש שהוא באמת לא מספיק טוב עבורך ולא מבין מה את מוצאת בו ולמה את כל כך משקיעה בקשר עימו. סביר להניח שעם הטיפול לאט לאט המצב ישתפר זה הכל עניין של זמן אל תאשימי את עצמך במה שקורה.. כנראה שהוא פשוט צריך את המרחב שלו להתגבר על הבעיות שלו עם עצמו כרגע.. את יכולה תמיד לנסות ולהמשיך לשמור על קשר גם אם זה יהיה דרך ההורים שלו וכו' מקוה שעזרתי שלך ~הילדה~

דוקטור אולי שאלתי נראית לך לא דחופה אבל לי היא כן וכל יום שעובר זה בזבוז זמן בשבילי וחיי.אני בחורה יפה בת 21. כל חיי הוריי נתנו לי הכל . בחיים שלי לא התאמצתי בשביל עצמי אפילו. אולי חשבתי שהעולם הוא דבר אחר לגמרי ולקחתי הכל כמובן מאליו אפילו את עצמי.במשך השנים ראיתי שהחיים הולכים ודורשים ממני ואני נעלמת. אתה מבין כל חיי סגרתי את עצמי בבועה. וכעת קשה לי לצאת ממנה. מה שמפריע לי שאני יודעת מה אני שווה וקשה לי לממש את זה. אני פוחדת לצאת לחיים האמיתיים עזור לי

נואשת שלום לפי דבריך הפוטנציאל קיים ואת רק צריכה את ההכוונה הנכונה כדי לצאת מהבועה ולהתחיל לחיות בצורה אפקטיבית. מאחר ואת מרגישה חסרת אונים לשנות את המצב, אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי ובעזרתו לבנות תהליך בריא ונכון בשבילך לצאת לחיים האמיתיים באופן שאת רוצה בו. בברכה ד"ר אורן קפלן

נו מה חשבת...שהוא ישלח אותך למכולת?? ככה הם כל התשובות "לגשת ליעוץ פסיכולוגי"

שלום לך, קודם כל רציתי להגיד שאני מאוד יכולה להזדהות עם המצב שבו את נמצאת.. את בת 21 את צריכה להתחיל את החיים שלך וזה טבעי לגמרי לחוש הרבה פחד סביב הנושא. זה נראה כאילו שאת צריכה להתחיל ולהחליט החלטות מאוד משמעותיות ולבנות לעצמך חיים כאשר את לא בטוחה לגמרי אם יש לך את כל הכלים המתאימים בכדי להתחיל ולבנות אותם.. אני עצמי במצב די דומה כרגע. מאוד יתכן שחלק גדול מהפחד שאת חשה נובע גם, כפי שאמרת, מהעובדה שכל חייך נתנו לך הכל לקחת את עצמך כמובן מאליו ולא היית צריכה להתאמץ וכעת כשהגיע הרגע להרים את עצמך בידיים ולפעול על פי שיקול דעתך את חוששת ליפול. אני בניגוד לתגובה של בה כן מסכימה הפעם עם ד"ר קפלן מנסיוני האישי בנושא וממליצה לנסות טיפול פסיכולוגי.. במקרה הזה טיפול פסיכולוגי כן יוכל לתת לך את ההכוונה, ההקשבה והמשענת לה את זקוקה כרגע ולאפשר לך להבין את עצמך ואת הרצונות שלך ולארגן לך בראש שורה של מטרות שיעזרו לך להתחיל ולסלול לך דרך כלשהי... שוב הכל מנסיון אישי כרגע... מקווה שעזרתי שלך, ~הילדה~

אני כבר כמה שנים יודעת שאני צריכה ללכת לפסיכולוג- אבל אני כל הזמן דוחה את זה כי אני לא יודעת איך למצוא פסיכולוג טוב ואין לי את מי לשאול. עכשיו זה כבר ממש דחוף, ורציתי לשאול את המששתפים כאן וגם את ד"ר קפלן אם הם יכולים להמליץ לי על פסיכולוגית(נראה לי עדיף) דרך קופ"ח מכבי באזור המרכז או אשקלון- אם אפשר לשלוח לי לאי מייל. חוץ מזה רציתי לשאול- אחרי שאני אקבל הפניה מקופ"ח , כל פעם שרופא בקופה יפתח את התיק שלי הוא יראה את ההפניה הזאת? כי זה לא נעים לי שכל הרופאים ידעו את זה.

האי מייל שלי [email protected]

עפרה שלום אני מציע לך להתקשר למרכז קופת חולים מכבי באזור מגורייך ולבקש לשוחח עם צוות בריאות הנפש. ראשית תוכלי לשאול אותם האם פרטיך יהיו גלויים גם לרופא. לדעתי לא, אבל כדאי לבדוק זאת. בנוסף בקשי מהם המלצה על פסיכולוג מתאים שגם פנוי. אחת הבעיות ברשימה של מכבי היא שיש לא פעם תור המתנה לפסיכולוג שתבחרי. אישית, אינני מכיר את הפסיכולוגים של מכבי וכדאי כאמור להתייעץ עם הקופה. יתכן שתוכלי להיפגש עם נציג מצוות בריאות הנפש ולברר איתו את האפשרויות העומדות לרשותך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לד"ר קפלן אני בן 23 ואני יוצא עם בחורה בת 27,היחסים טובים מאוד,אבל אני חושש שמדובר אולי לא באהבה אלא אולי באיזו בעיה פסיכולוגית שגורמת לי ולה להתחבר.למשל רוב האנשים יוצאים עם בנות גילם,או שקטנות מהם במעט.ואני מרגיש שאולי העובדה שהיא גדולה ממני מרמזת על נטייה לחפש את דמות האם(למרות שהיא לא דומה לה)כמו שאומרים,או שאצלה אולי שתלטנות ורצון להיות מבינה יותר ושולטת יותר כי היא מנוסה ממני בכל מה שקשור במערכות יחסים ובחיים. אני יצאתי עם בנות גילי וגם היא עם בניי גילה,אבל גם לי וגם לה תמיד היתה נטייה לחפש את הפער הזה של הגילאים בינינו.וכיף לנו ביחד,למרות שאני יודע שאני לא יכול להעניק לה את מה שבחור גדול ממנה יכול מבחינת ההבנה שלי שהיא מוגבלת,כי אני עדיין צעיר והיא לעומת זאת מעניקה לי את כל מה שהייתי מקבל מבחורה בת 23 ויותר מזה.היא בוגרת,גרה בדירה לבד,מסיימת תואר ראשון ואני רק מתחיל.לפעמים אני מרגיש שרק העובדה שאני יוצא עם גדולה ממני מנפחת לי את האגו,ומפחד שזו הסיבה שאני איתה.למרות שאני באמת אוהב אותה.בקיצור,זה באמת מסבך לי את העניינים אני מוטרד באמת מהדברים שכתבתי כאן ואודה אם תענה לי באמת עד כמה שאתה יכול,ולא לומר שאם יש אהבה אז הכל אפשרי,כי בכל זאת יש פערים ברמת הבגרות ואני לא רוצה להיכנס לעומק החברות ואח"כ לעזוב כשמישהו מאיתנו ייפגע.ומה דעתך כפסיכולוג על פערים כמו שציינתי בגיל,כאשר גם אני וגם היא מראש אוהבים לחפש את הפער הזה אצל בן המין השני(כלומר מראש היא אוהבת לצאת עם צעירים ממנה ואני עם מבוגרות ממני). עודד

עודד שלום פער הגילאים שלכם אינו נראה לי חריג ואם יש לכם יחסים טובים תהנו מהם. אתה מציין פערים שקשורים לשלבים האחרים בהם אתם נמצאים בחיים. יש לזה בוודאי משמעות, הן פרקטית ואולי פסיכולוגית. אם תדברו על זה ותהיו מודעים לכך אני לא רואה סיבה שזה יפגע בקשר, אלא להיפך יוכל גם לחזק אותו. אינני יודע האם פער הגילאים נובע מסיבה פסיכולוגית מסויימת, כמו למשל חיפוש דמות אם. בעיקרון בכל בני האדם יש רצון לחפש דמות אם, רק שכל אחד מבטא ומוצא זאת בדרך אחרת. הייתי נזהר מהדבקת סטראוטיפים ומנסה להישאר נאמן לקשר שלכם ומה שמתרחש בו. במידה ותהיו סבורים שיש מורכבות ששווה מחשבה, פנו ביחד לייעוץ זוגי למספר פגישות. בברכה ד"ר אורן קפלן

בפורום "רשלנות רפואית", התנהל דיון מעניין על נער קטין,שפנה לפסיכולוג לטיפול והפסיכולוג לא מצא לנכון לדווח על המצב להוריו. עתה - כשהנער התאבד ההורים נוטים לברר אפשרות של תביעה כנגד הפסיכולוג. נושא הסודיות של החומר העולה בחדר הטיפול הנפשי מעלה לא אחת חשש לפנייה לטיפול מחשש להעברת המידע. בדיון שם, העלו גולשים רבים ביקורת כלפי ההורים בראותם את ההורים כמבקשים להטיל אשמה מתוך כאבם וכעסם האישי על האסון שקרה להם. הייתי שמחה, לו היית יכול להקדיש מעט זמן לקרוא את הדיון ההוא ולהגיב על הנושא בהרחבה רבה יותר בגלל חשיבותו של הנושא. מקריאת תשובותיך בפורום, אני למדה לא מעט על דברים שונים הקשורים להתנהגותינו, חיינו וכו' ואשמח אם לעיתים תוכל לפרט קצת יותר בנושאים מסויימים לא רק כדי לענות ספציפית לפונה, אלא כדי שנוכל ללמוד מדבריך על נושאים שתמצא לנכון להרחיב. בברכה, ישראלית. http://doctors.nana.co.il/forums/read.php?f=17&i=11645&t=11645

ישראלית שלום ראשית הנושא היה בדיון כאן בפורום, תוכלי לראות את ההודעות הבאות: http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=372841&t=372730 http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=372016&t=372016 פסיכולוג מחוייב לקבל אישור מהורים כדי לטפל בקטין, ואני לא חושב שזו היתה הבעיה מבמקרה שמוצג שם. הבעיה היתה שהפסיכולוג לא דיווח על מחשבות אובדניות של הילד שהיה בטיפול, שזה בעיה כבר הרבה יותר מורכבת מבחינה אתית. מצד אחד, גילוי נאות עשוי להפוך את הסביבה לרגישה וקשובה יותר לילד. מצד שני עלול לפגוע באמון של הילד בפסיכולוג. במקרה של מבוגר זה עוד יותר מסובך מאחר ואז הדיווח גם פוגע בעקרון הסודיות הרפואית שלא קיים לגבי דיווח של מטפל להורים. לעניין הזה אין ממש פתרון ובכל מקרה צריך איש המקצוע להפעיל שיקול דעת נבון כיצד לפעול למען המטופל. ההחלטות הללו קשות ביותר ומציבות דילמות אתיות מורכבות שאין עליהם פתרון ידוע מראש. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 16 במשך חיי חוויתי לפחות שלושה התקפי חרדה רצניים אבל מאז אני במצב תמידי של דאגה לבאות וחשש ממחלות אני כל הזמן חושבת על המוות והמחלות שעלולות לבוא ואני גם בשגעונות שיש לי אותם אני הלכתי לפסיכיטר והוא נתן לי תרופה אבל אני לא רוצה להיות תלותית השאלה אם מצב זה יעבור או שזה משבר גיל ההתבגרות ואם זה משבר כמה זמן יקח לו לעבור

שלום אין סיבה לחשוב שהתקפי חרדה הם חלק הכרחי בגיל ההתבגרות. יש אפשרות לטפל בחרדה ולא רק באמצעות כדורים. לחרדה יש גם סיבות שאליהם יש להתייחס במהלך טיפול פסיכולוגי. אני מצרף תקציר על הטיפולים המקובלים בחרדה לעיונך. http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

יש מישהי במשפחתי שמצבה הנפשי מדאיג את כל בני המשפחה. זהו מצב דיכאוני שלפי דעתי מביא אותה לבריחה.לאלכוהול,וסקס עם כל מי שמזדמן...מדובר בבחורה רווקה בת 39 שמתחברת בני עשרים + היא איננה מודעת למצבה הדיכאוני.מתכחשת לכך. אני טיפוס די מודע ומחובר. יעצתי לה ללכת לטיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי אולם היא בבדעתה שזה לא יעזור אף אחד לא יכול לעזור.ואף אחד לא אוהב אותה.אלו הן תשובותיה!!! ושאלותי הן: א.האם ניתן להשפיע על אדם שנימצא במצב נפשי כפי שתארתי בקצרה.אם כן אז איך? ב.ניתן לכפות טיפול?(אני בדיעה שלא ניתן לעזור אלא אם אותו אדם מבין שהוא בבעיה)האם זו מחשבה נכונה או שישנה דרך אחרת? ג. איך אפשר להגיע לאדם במצב כזה.שאפילו מאיים בהתאבדויות????? אשמח לתגובה אנחנו בני המשפחה כואבים. וחסרי אונים תודה מראש על היעוץ בתיקווה שאקבל מינימום של כיוון חשיבה ו/או כוחות לעשיה.

הי זה נשמע כמו הפרעת אישיות גבולית חפשי חומר ברשת על כך. צבי

גליה שלום בד"כ אין אפשרות לכפות טיפול על אדם במצבה של בת משפחתך. נשמע שהיא אכן זקוקה לעזרה אבל אם היא לא מוכנה להיעזר, לא ניתן לעשות דבר. תוכלו להציע לה את האפשרויות, אולי אפילו לתת מספר טלפון של פסיכולוג. אבל אם היא מתעקשת להישאר במצבה, אפילו אם היה אפשר היה לכפות טיפול, הוא לא היה עוזר. זה באמת קשה לראות אדם קרוב שנמצא במלכודת סבוכה ואינו מצליח לצאת ממנה. אני מקווה שאם תמשיכו לדאוג לה ולדבר איתה היא תשתכנע לבסוף לשמוע את קול ההגיון בדברכם ותפנה לטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תגובתך. זו המסקנה שהגענו איליה לצערי. ניסינו לשוחח להעביר את התרשמותינו. אולם אנו ניתקלים בקיר אטום...הצענו לה עזרה מקצועית עזרה פיננסית. היא החליטה להביא ילד ולא משנה לה איך. לא חשוב ממי... היא חזרה לגור עם ההורים בטענה שיעזרו לה להתקיים. בקיצור צרה שאין ביכולתינו לעזור. מה שחשוב שהשארנו בפניה אפשרות לעזרה בהמשך. ועוד מה שכואב שהיא התנתקה מכל מי שמוכן לעזור לה. מכל מי שואהב אותה.

לפני כמה דק' סיימתי לצפות בסרט שנקרא "היעלמות" סרט מתח(בערוץ סינמה בכבלים) , חבר מחפש את חברתו שנעדרה במשך 3 שנים. החוטף שמתברר כסוציופאט פונה לחבר ומציע לו לעבור מה שחברתו עברה כדי לגלות, ואז הוא מציע לחבר לשתות קפה עם סם שינה והבחור משתכנע כדי לגלות מה עלה בגורל חברתו..אחרי כמה זמן הוא מגלה שהסוציופאת קבר אותו חי ואז הוא משתגע רק בסוף הסרט הוא מגלה והוא מקבל התקף שגעון. אני פרצתי בבכי ואני בהלם, אחרי מה שראיתי אני לא יודעת איך להירגע זה זעזע אותי בצורה כזאת שאני בהלם מוחלט ומרגישה שאני נכנסת להתקף חרדה ופחד אימתני וגם זעזוע מהאנושות.

מירב שלום הסרט באמת קשה. ראיתי אותו לפני כמה שנים ואני עדיין זוכר אותו כמפגש לא נעים. אחד הדברים שקורים בסרט או בספר זה המפגש עם אותם פחדים אפלים שיש לכל אחד מאיתנו. ההיפרדות הפתאומית והמוות שמוצגים בסרט הזה בצורה כל כך ישירה מעוררים אי שקט, וזו מן הסתם מטרתו. נסי לחשוב היכן נגע הסרט בתוכך. האנושות אינה שלילית כולה ואירועים כמו בסרט נדירים. העניין הוא לא המציאות החיצונית אלא דווקא הפחדים הראשוניים הפנימיים שמתעוררים מהסיפור. זה בוודאי נותן לך חומר למחשבה שאולי תוכלי בהמשך להפוך אותו למקור לכוח ולמידה. לגבי ההתמודדות המיידית, זכרי שמדובר רק בסרט אמריקאי ולא במציאות, שמעי מוסיקה נעימה או צפי בסדרה קלילה בטלויזיה, ואני מקווה שתוכלי ללכת לישון במהרה. לילה טוב ד"ר אורן קפלן

אני מודה לך מקרב לב על תשובתך אולי רק בזכותך אני אוכל לישון הלילה דבר שנראה לי לפני עשר דק' כמשימה בלתי אפשרית. הלוואי ולא הייתי צופה בסרט הזה, אני מתחרטת על כך מעמקי נשמתי. (מה שאתה לא יודע לא פוגע בך..) למעשה לפני כמה שנים מישהו התחיל לספר לי על סרט שבו קוברים מישהו חי (חא ידעתי שמדובר בסרט הזה) ומאז ששמעתי את זה זה הפך לסיוט נורא בעיניי ואולי אפילו מה שגרם להתפרצות החרדות אצלי לפני הרבה שנים (רק עכשיו חשבתי על זה) . בכל אופן, אני לא יודעת איך להתגבר על זה, אני במצוקה מסוימת , אני לא יודעת אם אוכל לתפקד מחר, העולם והחיים נראים לי כל כך מפחידים בצורה שאני לא יכולה להסתגל. התמונות האחרונות של הסרט תקועים בראש שלי וכל פעם שאני משחזרת אותן אני נכנסת לבהלה פנימית כזאת.(גם יש לי בחילה נוראית) זה היה כל כך מיותר שאני אצפה בזה :((( למעשה כל כך פחדתי שהיא נעלמה באופן הזה, כל כך רציתי לגלות שזה לא זה.. מצטערת שהארכתי כל כך הייתי חייבת "לדבר" על זה או לפחות לכתוב.. שוב תודה, אני אהרהר במה שכתבת ואנסה להירדם. לילה טוב

אני כבן 40 בריא. לעיתים סובל ממצבי מתח וחרדה,אך מתגבר עליהם בעצמי. כיום אני לא בטיפול. בשנה האחרונה החלטתי להכניס לחיי פעילות גופנית. (הליכה, שחיה, ואפילו ריקודי עם) אני מתחיל את הפעילות באנרגיה חיובית, כשאני מרגיש טוב. אולם בסוף הפעילות גם אם היא לא מאומצת במיוחד, במקום להרגיש רעננות, אני מרגיש תשישות, רצון לישון, לפעמים לחץ בראש וכל מני תופעות לא נעימות. התופעות מתחילות כעשר דקות עם התחלת הפעילות, וזה מתחיל לגרום לי להמנעות מפעילות פיזית שהיא כל כך חשובה לי ובגילי לבראותי הפיזית והנפשית. אני כבר לא יודע אם הסימפטומים הם רק מסיבות פיזיולוגיות או גם נפשיות אבל התוצאה היא שהפעילות שאמורה לעשות פעולה של שיחרור מתחים מכניסה אותי למצבים פיזיים לא נעימים. יש לך אולי כיוון של מחשבה או חשיבה מה יכול להיות מקור התחושות האלה תודה אקי

אקי שלום אכן הפעילות הספורטיבית חשובה מאוד לגוף ולנפש. מאחר והגברת פעילות הלב והנשימה בזמן ספורט מזכיר התקף חרדה מבחינת התופעות הגופניות, יתכן שהגוף והמוח שלך מזהים בטעות את הפעילות הגופנית כהתקף חרדה ולכן ההרגשה הלא נעימה. זהו סוג של התניה והפתרון הוא להכחיד אותה בצורה התנהגותית. הפתרון הוא ביצירת הרגל. המשך את פעילות הספורט בהדרגה. צא להליכות ולשחיה והרגל את גופך לכך שתאוצת הגוף בספורט אינה מבשרת על התקף חרדה. תוכל גם לומר זאת לעצמך כשתתחיל להרגיש לא טוב. סביר להניח שתוך זמן קצר למדי העניינים יסתדרו ותוכל להמשיך ולהנות מהפעילות הספורטיבית ללא הפרעה. אגב, כדאי לערוך בדיקות רפואיות כדי אכן לוודא שמדובר בתופעה פסיכולוגית טהורה. בברכה ד"ר אורן קפלן

חברתי נפגעה מעט ממני וענתה לי: "או.קיי. אני טפשה, מטומטמת ומפגרת" כי פלטתי מהפה שחברתה נבונה, מה זה אומר עליה מכל ההיבטים כשהיא דיברה אלי במילים אלו? - בתודה - תמיר. נ.ב.: האם זה מראה שיש לה עודף בטחון עצמי ומחזיקה את עצמה כחכמה? כי אם היא היתה טפשה היא לא היתה אומרת אפילו מתוך כעס מילים אילו, האם אני צודק? אבקש ניתוח משפט זה שבחורה אמרה לי- מההיבט הפסיכולוגי. בתודה - תמיר.

תמיר שלום אין כללים שכתובים בספר לגבי משפטים של אנשים. חברתך נפגעה ממך וזה העניין העיקרי שכדאי להתייחס אליו ולברר איתה. זה לא אומר שזו אשמתך או אשמתה, אבל הייתי נזהר מלהסיק מכך על אישיותה. תוכל לומר לה את הפירוש שלך לדבריה ולבדוק האם הוא נראה לה. אף אחד לא יוכל לתת לך תשובה מדוייקת מסוג כזה של אירוע. בברכה ד"ר אורן קפלן

תחילה תודה על תשובתך. התכוונתי לגבי נסיונך הרב עם פציינטים, באם משפט זה אומר על אישיות בעלת בטחון עצמי, ז"א אם זה מוכיח דווקא על אישיות חיובית ( כי ברור לי שהיא נפגעה אין ספק) כי אדם שהוא באמת טפש ומרגיש את עצמו נחות לא יכריז זאת בקול על עצמו "מחמאה" כזאת, ברור? בתודה, תמיר.

היי תודה על התשובה הקודמת, אני חושבת שהיא נתנה לי מבט קצת אחר על כל הדברים. הפסיכולוגית שנשלחתי אליה (עדיין לא נפגשתי איתה ) ,הבנתי שהיא מטפלת בטיפול קצר מועד. איך אני אדע אם היא תעזור לי בכל כך מעט פגישות , כשיש לי כל כך הרבה בעיות? לעומת העו"ס שאני אצלו כחצי שנה בערך ועדיין לא סיפרתי לו הכל ולא הכל נפתר? האם אשפוז יכול לעזור לי? ומה זה בדיוק טיפול קצר מועד? מה עושים? ואיך אדע אם הטיפול הקצר טוב לי? בכמה פגישות כל הסיפור הזה מסתכם? הטיפול הקצר הוא גם עוסק פסיכוטרפיה? תודה רבה !

נ.ב הפסיכולוגית רוצה להפגש גם עם הורי בפגישה הראשונה , בשביל מה? אני יודעת שבמצב כזה אני לא אגיד כלום כמו תמיד.זה כדאי? האם אחרי פרידה מהעו"ס הסודיות נשמרת? האם אני יכולה לחזור אליו בעתיד?איך בעצם אני אמורה להפרד ממנו? מה להגיד?הרי אני בטלפון!!!!!! שוב תודה, וסליחה על ההטרדה.

עוד משהו! בטלתי את הפגישה עם המטפל שלי . אז למה ההרגשה שלי של באסה. פשוט לא טוב. הוא אמר לי שזאת זכותי לעשות מה שנראה לי אבל עדיין אני לא מרגישה עם זה טוב. למה?? ביטלתי רק פגישה אחת בינתים כדי לראות איך הפסיכולוגית .והוא ביקש שאני אחזור אליו להודיע בקשר להמשך. הוא שלח לפסיכיאטר שלי מכתב ודיבר איתו על המצב שלי ועל נושאי השיחות שלנו. פעם דיברנו על אישפוז, חשבתי על זה דיי ברצינות כי תופעות השרפות הקשות האלה לא עזבו אותי. והוא אמר לי שדיי חשוב לדבר איתו (פסיכיאטר) כי במקום אישפוז יש מוסד או משהו כזה שיכול לעזור.? יכול להיות ? אם כן מה זה? בקושי שמעתי אותו כי לא היה לי נעים לבטל את הפגישה והוא אפילו שאל למה אני מבטלת ואני ברוב טפשותי אמרתי. תודה רבה! וסליחה על הבלאגן!

עדי שלום אני רואה שאת מוצפת מאוד מהשינויים שקורים לך ומהמעבר בין המטפלים. אני מציע לך לעשות את הדיון הזה עם הפסיכולוגית ולא איתי. אני לא חושב שאני יכול לענות לך על מה שבאמת מטריד אותך. בדקי איתה האם היא מטפלת בשיטה קצרת מועד, ועד כמה קצר הוא המועד הזה בדיוק. פרידה אינה משנה את נושא הסודיות והמפגש עם הוריך קשור בוודאי לרצונה להכיר זויות שהם רואים אחרת ממך ואולי בשלב מאוחר יותר שכבר תכירו לא יהיה לך נוח שהוריך יגיעו שוב. אני באמת לא יודע לענות, תצטרכי לבדוק כל זאת בעצמך. נסי לקחת כמה נשימות עמוקות, להירגע מעט ולסמוך על הסביבה שתתמוך ותעזור לך. תני לפסיכולוגית את הצ'אנס הראשון, ואם כעבור מספר פגישות תרגישי הסתייגות תוכלי לקום וללכת. כל טוב ד"ר אורן קפלן

בעמוד שבע מאות עשרים ושבע במכתב: "מחפשים אשמים" כדאי לראות את מכתבה של איריס. תודה לך נירית http://doctors.nana.co.il/forums/read.php?f=6&i=372721&t=372016

נירית שלום לכל אדם יש מרחב אפשרויות והוא בוחר מה לעשות איתו. מי שרוצה לקבל עזרה ישיג אותה, ומי שמסרב לא יקבל גם אם יובל בכוח לחדר הטיפולים. אני מכבד את הקצב האישי של כל אחד ואת החששות. אין לי ספק שגם אותה בחורה עשויה להגיע לטיפול הפסיכולוגי, ואם היא אינה הולכת רק בשל הדיון בפורום, יתכן שלא היתה הולכת בכל מקרה. עדיין זו הבחירה האישית שלה, קשה ככל שתהיה. הצהרת האובדנות היא ללא ספק גם קריאה לעזרה. אני לא חושב שצריך להתעלם מקריאה כזו. מצד שני צריך למצוא את האיזון העדין כיצד לא להפוך את האיכפתיות לחייו של מישהו למלכודת שחונקת אותו. חובתו המקצועית של איש מקצוע לנקוט באמצעים שעומדים לרשותו כדי למנוע מוות. מצד שני בגידה באמון המטופל עשויה לגרום לאפקט הפוך שבו המטופל אינו יכול להיעזר יותר בטיפול ונותר לבד. בין טיפות הגשם הללו צריך ללכת בזהירות רבה, ואין תשובה חד משמעית כיצד צריך לנהוג. זה בוודאי קשור גם לגישות אישיות ומקצועיות שונות. בברכה ד"ר אורן קפלן

ענית לי תשובה מאד יפה ומעלה מחשבות.

אני בת 27, נשואה באושר כמעט שנה, בחודשים האחרונים אני סובלת קשות ממצבי רוח משתנים: לפתע שורה עלי עצבות ואני מתחילה לבכות , כל מילה קטנה גורמת לי לבכות ללא הרף, קשה לי להסביר לעצמי וגם לבעלי את המצב, מבחורה אופטימית ומאושרת הפכתי לדיכאונית למדי (יש לי כמובן גם ימים טובים, אבל תכיפות הימים הרעים הולכת וגדלה) יש לציין כי אני לא מסופקת ויש לי בעיות במקום עבודתי-אבל ייתכן וזו סיבה להפוך לנטולת שימחה?

רשף שלום מה שאת מתארת שווה בירור רציני ואני מציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי. יתכן שיש רקע סביבתי למה שקורה לך, יתכן שזה קשור לשינויים בחיים שלך בשנה האחרונה, אבל יש גם אפשרות שמדובר בתהליך דיכאוני שאינו בהכרח קשור ישירות למציאות האובייקטיבית. אבחון מקצועי חשוב מאוד כי במידה ויאובחן דיכאון יתכן שאת זקוקה גם לטיפול תרופתי. בכל מקרה, מספר שיחות עם פסיכולוג יוכלו להבהיר יותר טוב במה מדובר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני מספר ימים כתבתי על יאוש טואלי שלי עם חיי. השם היה מת חי, לא יודע עם תזכרו. איילה את ציינת שהיית מאושפזת ושם סדרו אותך וברצוני לשאול העם גם אני צריך אשפוז ?וכן איך עושים זאת? יש לי פחד ממקומות כאלה. כי כרגע אני לא יודע איך מתמודדים עם החיים הללו.

היי לך אז ככה: אני לא התאשפזתי וטופלתי,אלא התחלתי טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג טוב שמתמחה בבעיות שקשורות לדיכאון ודימוי עצמי נמוך.הוא המליץ לי גם על נטילה של תרופה באופן קבוע שעזרה לי בהרגשה טובה ומעודדת כלפי החיים.אז בתור התחלה לפי דעתי אתה צריך למצוא פסיכולוג טוב,איך מוצאים?אולי תשאל פה את ד"ר קפלן,או תברר במרפאה לבריאות הנפש הקרובה לבית שלך.בדר"כ בבתי חולים יש פסיכולוגים ופסיכיאטרים טובים לטיפול בבעיות שמקשות מאוד על החיים(כמו אצלי ואצלך).אז אתה יכול פשוט להתקשר לבית חולים קרוב ולבקש את היחידה לבריאות הנפש ולספר שאתה רוצה להתחלי טיפול והם בטח יסבירו לך מה הפרוצדורות. שם כבר אחרי שתגיע לשיחות אצל הפסיכולוג או הפסיכיאטר הם יחליטו האם אתה זקוק לאשפוז או לא.בכל מקרה אתה כבר תתחיל טיפול וזה כבר צעד גדול לריפוי.ותסמוך עליי -זה לוקח זמן וזה שווה! אם יש תור ארוך במרפאה בבית חולים תשקול ללכת לפסיכולג שעובד עם קות החולים,ושוב גם את זה צריך לברר בקופה עצמה,להתקשר לקופת החולים ולומר שאתה רוצה להתחיל טיפול פסיכולוגי והם יגידו לך היכן יש רשימה של מטפלים שעובדים איתם.בכל מקרה,חשוב שתדבר עם במטפל שלך בטלפון ותיפגש איתו ותספר לו את כל הסיפור שלך ותוודא שנחמד לך לדבר איתו,ושאתה מרגיש שיש על מי לסמוך כי זה חשוב להרגיש טוב עם המטפל שלך ולא סתם,לשבת שם בלי אמונה שהוא יכול באמת לעזור לך. כי זה תהליך לא קל-טיפול נפשי-אבל זה הפיתרון הכי טוב,אתה מרגיש שיש לך עם מי לדבר ושהתרופות באמת עוזרות,ואתה מתחיל לחיות את החיים! אני פה מציצה מדיי פעם בפורום,אז אם תרצה עוד עיצות תכתוב ואני אשיב לך. בהצלחה לך! איילה

אני באמת אשקול את מה שאמרת

ד"ר קפלן שלום, איך ניתן להפחית מרמת הלחץ המובע כלפי חוץ ובמיוחד כלפי בחורים, שלוקה בו כבר הרבה זמן?, אני מנסה להיות ספונטאנית עם כל פגישה, אבל כשנפגשת עם מישהו שמעניין אותי, ומנסה למשוך את תשומת ליבו,לפעמים מדברת בבישנות רבה, או במהירות וברשלנות, כדי לסיים את השיחה, ומרבה לזוז ממקומי ולפנות ימינה ושמאלה, לראות מה קורה בסביבה. גם מרבה לפעמים לדבר עם אנשים בסביבה בנושאים אחרים לגמרי. אני מחכה לתשובה בקוצר רוח תודה מראש ג'ורג'י

ג'ורג'י שלום ראשית כדאי לנסות ולהבין את הלחץ הזה. ממה הוא נובע, מה את חושבת שחושבים עליך, האם זה אכן מציאותי או קשור לעולמך הפנימי ועוד. במקביל אפשר לנסות וללמוד שיטות להרגעה והרפיה עצמית שיביאו אותך במצב רגוע יותר למפגש. ללא ספק נסיון בין אישי תורם לשינויים ושילוב בין החלק ההתנהגותי, הפיזיולוגי והפסיכולוגי אותם תיארתי עשוי להביא אותך בצורה שונה לאותם מפגשים. האם את במסגרת של טיפול? במידה ולא יתכן שתוכלי להיעזר בשיחות כדי לברר את הנושאים הללו טוב יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום וברכה ראשית ברצוני להודות בחום על הסבלנות לקרא ולהגיב. אכן, תמיד חשבנו שמשהוא מציק לילד וע"כ ההתפרצויות האלימות. לילד גם חוסר בטחון וחוסר קורדינציה. אפילו מכדור שמוסרים לו הוא נסוג במקום לתפוס אותו. דבר ראשון נפנה לפסיכולוגית בביה"ס ע"מ לקבל ייעוץ. ובו בזמן נשתדל לא למהר לכעוס ולא להעניש. שאלתי היא בקשר לטיפול בתנועה ואומנות: רק אתמול ניגשנו למתנ"ס ע"מ לרשום אותו לחוגים - מתוך מטרה עיקרית ביותר: חוג שיעזור לחזק אצל הילד את הביטחון העצמי, יתן לילד כושר (הילד בורח מכל סוג של כושר נכון, מבנה גופו בריא, כבד, ונוטה להשמנה והבנתי ממורה להתעמלות שלכן קשה לו להתעמל) ובמיוחד חוגים ע"מ להרגיע את נפשו של הילד. הוא ביקש חוג ציור, וחוג ג'ודו. בקשר לחוג ציור אין לנו שום חששות זה בדיוק אחד הדברים שמתאימים לו. בקשר לג'ודו שאלתנו היא: האם זה מה שיתאים לילד לפתח אצלו בטחון עצמי וקורדינציה? לתשובתך אודה. בברכת יום טוב. סילביה.

סילביה שלום ראשית חוגים שהילד רוצה בהם עשויים לתרום. אדגיש כי חוגים אלו אינם בעלי אורינטציה פסיכולוגית. ישנם מסגרות בהם יש טיפול באמצעות אומנות, ספורט, בעלי חיים ועוד, ושם במקביל לעבודה שנעשית כמו חוג רגיל יש גם את ההיבט הפסיכולוגי. חוג ג'ודו עשוי בהחלט לשפר ביטחון עצמי של הילד. חלק מהכללים של הג'ודו זה היכולת לשליטה עצמית, שהחזק הוא זה ששולט בדחפיו ולא משתמש בכוחו. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן שלום רב, אינני יכולה שלא להתפעל שנית מתגובתך המהירה, היחס שזכיתי לו ממכשיר וירטואלי זה (שאחריו עומד בן אנוש) - עולה עשרות מונים על כל טיפול שייחלתי לו מאנשים להם שילמתי ממיטב כספי..... יישר כח! בהמשך לנושא ילדי - שאלתי היא: מהם המסגרות בהם יש טיפול באמצעות אומנות, ספורט, בעלי חיים וכו'? או - לאן עלי לפנות ע"מ לברר על מסגרת כזאת? בברכת יום טוב

חיה מיום ליום. עובדת במשמרות בכדי לממן את הטיפול הפסיכולוגי... קורעת את עצמי בלימודים ונשבעת שאם לא אצטיין אז ארעיב את עצמי... החיים מפחידים אותי. בנתיים אני אוכלת כמו חזירה מתעמנת כמו משוגעת ולומדת, אבל שום דבר לא נכנס לראש הדפוק שלי... אין רגש בפנים אני לא ממש בן אדם, לא מרגישה דברים רק תחרותיות וריקנות... מרגישה כמו תוצר עלוב של העולם המעיק הזה. מתי כבר זה ישתנה?

בוקר טוב לאנונימית, קראתי את מה שכתבת לגבי "החוסר רגש " שאת מרגישה ולפי מה שהבנתי את סטודנטית שנתונה בתחרות קשה, יומיומית ובמטרה להצליח. אני לא חושבת שזה פסול, גם אני סטודנטית ואני יכולה להבין מה את עוברת תאמיני לי.... אני תמיד מנסה להגיד לעצמי זה רק לימודים או זה רק בחינות אבל זה לא ממש עוזר. נכון החיים הם באמת מפחידים כפי שאת מתארת, אף אחד לא אמר שהם לא, אך תלוי מה עושים עם המצב הקיים ואיך אפשר להתמודד איתו גם כשאין חשק וגם כשאין מצב רוח וגם כשאין רגש. אלמונית יקרה, תנסי למצוא רגש בחיים המפחידים האלה כי החיים הם קצרים והם חולפים מבלי שנרגיש. יפה אמרת שאת חיה מיום ליום , תנסי לתת לעצמך יותר בכל יום שעובר, גם אם זה מאד קשה. בהצלחה, ממני ליאת

שלום אנונימית. קראתי את הודעה שלך, ואני מזדהה עם כול מילה. אני בגלל שנכשלתי במבחן אחד בסמסטר שעבר , החלטתי לזנוח את הלימודים כי אני אדם ששונא להכשל. אנחנו אנשים מאוד ריגשים האנטנות שלנו קולטות מה שאנחו לא צריכים לקלוט. אני מקווה שגם לך וגם לעוד אנשים עם הריגשות זהאת ימציאו את השלווה שלהם. כי כמו שליאת אמרה החיים קצרים מידי. אני מאחל לך בהצלחה.

אנונימית שלום נשמע שהחיים כרגע מצויים בתזזית ללא רגע שקט. נשמע דווקא שיש הרבה רגשות בפנים, ריקנות היא תחושה חזקה מאוד, בהחלט לא ריק. את עובדת כל כך קשה כדי לשמור על מהלך החיים הנכון עבורך כעת, הלימודים והטיפול הפסיכולוגי. כנראה שאת מאמינה שזו הדרך שתוביל אותך לשינוי, ואני רק יכול לחזק את ידיך לא להפסיק. מתישהו תוכלי להפסיק להישבע, לפחד, ולהרגיש כל כך נמוך. אם תאמיני בכך זה בוודאי יקרה. אני מתאר לעצמי שכל הדברים הללו מובאים ועולים בטיפול הפסיכולוגי שאת עוברת וזה המקום הנכון לעבד ולעבוד עליהם. כל טוב ד"ר אורן קפלן

שלום רב אני לא מצליחה להתמודד עם לחץ של בחינה במיוחד כשיש זמנים מוגדרים ולוחצים. כהכנה אני עושה תמיד מבחני סימולציה בביתי תחת אותם תנאים וזמנים והתוצאות טובות מאוד. אך כאשר אני מתמודדת עם הבחינה בזמן אמת אני מרגישה לחוצה מאד במיוחד כאשר אינני מצליחה לפתור בעיה מסויימת אני ממשיכה לחשוב עליה לאורך כל המבחן ועקב זאת אני יוצאת מנקודת הנחה שאם לא הצלחתי את הבעיה הנ"ל אז לא אצליח את השאר ואין טעם להמשיך. במצבים כאלה אני מאבדת כל סיכוי להצלחה. זאת בעיה מאד קריטית עבורי ואינני יודעת איך להתמודד עימה, האם יש דרך שבה אפשר לשפר את מצבי? תודה מראש

שלום עניתי על שאלתך אתמול ומשום מה אני רואה שהתשובה אינה מופיע באתר. בכל מקרה, מה שכתבתי גם אתמול הוא שאת סובלת מחרדת בחינות בדפוס די קלסי ומוכר. זו תופעה שניתנת לטיפול פסיכולוגי בד"כ קצר וממוקד, בעיקר אם זה הדבר היחידי שמטריד אותך בחיי היום יום. גישת הטיפול המתאימה היא קוגניטיבית התנהגותית, אפשר לשלב גם תרגילי הרפיה והיפנוזה. אני מציע לכן שתפני לטיפול מתאים ואין לי ספק שהבעיה תפתר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לאן אפשר לפנות?

ענת שלום אני כאן. משתדל להיכנס לפורום לפחות פעם ביום, אבל לא תמיד ניתן לחזות את השעה. אשמח לענות במידה ויש לך נושא על הפרק. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום . ברוצוני לשאול שאלה והיא. איך חוזרים לעולם העבודה ?אני מובטל כרוני לא עבדתי מספר שנים. והיום אין לי בטחון לחזור לחפש עבודה. מצבי הכלכלי על הפנים. ואנ מעוניין לעבוד אבל אני מרגיש שאין לי קישורים ואין לי רשיון נהיגה לכן אני מגובל באופציות שלי.

שלום כמו כל דבר שלא תורגל זמן רב, השרירים עוד קצת חלשים וצריך לאמן אותם. צריך לחשוב איזו מסגרת הכי מתאימה כדי להתחיל, ולנסות לבדוק לעומק מדוע לקח כל כך הרבה זמן לחזור לעבוד. יתכן שלשרות התעסוקה יש ייעוץ בנושא או קורסים מקצועיים אליהם יוכלו לשלוח אותך ודרכם אולי תוכל לחזור למעגל העבודה. אני מציע לך לפנות ולברר. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

הטיפול השקט של בייג'ינג: השימוש בבתי חולים פסיכיאטרים להשתיק יריבים פוליטים מהפאלונג גונג פיליפ. פ. פאן. וושינגטון פוסט יום שני, 26 באוגוסט 2002–08–26 בייג'ינג השוטר היה במנוסה. כמו אחרים מהתנועה הרוחנית המוחרמת של הפאלונג גונג, פאנג ליהונג פוטר, נכלא והוכרח להשתתף בשיעורים אינטנסיביים של "א-תכנות" (דפרוגמינג- ההיפך מתכנות), שלא כמו הרוב, הוא אושפז בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי – אבל הוא ברח. "הייתי באימה", אמר פאנג בשנה שעברה בזמן ראיון במסבאה מוזנחת במרכז סין. "אין לי מחלה נפשית, אך הייתי לכוד עם החולים האחרים במשך 16 חודשים." בהתחלה, הוא אמר, הרופאים בבית החולים הפסיכיאטרי קאנגנינג שנמצא בעיר הצפונית אנשן, אילצו אותו לקחת תרופות. אחר כך, הם נתנו לו לקחת את הכדורים איתו לחדר שם הוא היה נפטר מהם, אמר פאנג. הרופאים אמרו לו שהם יודעים שהוא שפוי אך קיבלו הוראות מן הממונים עליהם במשטרה "לטפל" בו בכל מקרה. במשך ראיון של 45 דקות, פאנג דיבר בבהירות ונראה רציונאלי. אחרי הראיון הוא חמק דרך דלת צדדית וחזר להתחבא. בפברואר, לפי מנהלים של הפאלונג גונג בארה"ב, המשטרה תפסה אותו במחוז הדרומי של פוגיאן והוא מת כשהיה תחת חסותם, כנראה מהתעללות פיסית. רופא בקנג'ינג אישר שבית החולי הפסיכיאטרי טיפל בפאנג ויידעו אותו על מותו, אך הוא סירב להמשיך לשוחח על המקרה. סיפורים כמו אלו של פאנג הטוענים להתעללות פסיכיאטרית של יריבים פוליטיים מעוררים ויכוח סוער באם ממשלת סין כולאת אנשים באופן שיטתי בבתי חולים פסיכיאטרים מסיבות פוליטיות כפי שעשתה ברית המועצות בשנות ה-70 ושנות ה-80. הנושא נמצא במעלה הרשימה של הכנס של איגוד הפסיכיאטרים העולמי בעיר יוקוהומה שביפן, שבה הנציגים אמורים להצביע היום לגבי החלטה הדורשת מסין לפתוח את בתי החולים הפסיכיאטרים שלה לחקירה עצמאית. אם תמצא עדות לשימוש לרעה, סין עלולה להיות מגורשת מהגוף העולמי. דבר זה יביך את המפלגה הקומוניסטית השלטת של סין, שהכחישה האשמות של התעללות פסיכיאטרית ועמלה להגן על היסטורית זכויות האדם שלה לקראת המשחקים האולימפים שיתרחשו בשנת 2008. אף חברה בכירה באיגוד הפסיכיאטרים העולמי לא הוכרחה לפרוש מאז ברה"מ, שפרשה לאחר איום של גירוש. לא ברור באם פסיכיאטרים סינים יעמדו מול הרשעה שכזו, גם בגלל שיש עדויות מועטות שבתי חולים פסיכיאטרים משמשים להשתיק יריבים פוליטיים בולטים ומשום שסין פתחה בהגנה תוקפנית בהתמקדם בחברי הפאלונג גונג בטענה שהם באמת חולי נפש. המבצע לחשיפת השימוש לרעה בפסיכיאטריה החל בשנה שעברה עם פרסום דוח מפורט על הנושא על ידי רובין מונרו, איש אקדמיה בריטי ששימש כעורך מחקר בכיר עבור המכון לשמירה על זכויות האדם במשך שנות ה-90. הדוח הסתמך בעיקר על מאמרים שהתגלו בחומרי לימוד פסיכיאטרים וכתבי עת רפואיים ותיארו מערכת שבו פסיכיאטרים משפטיים אבחנו "פושעים פוליטיים" במחלות נפש באותו מידה שבה הם מאבחנים פושעים אחרים. לפושעים אלו נחסכים תקופות מאסר או הוצאה להורג ובמקום שולחים אותם למוסדות המנוהלות ע"י המשטרה עבור פושעים שהם חולי נפש. מוסדות אלו ידועים כבתי חולים המכונים "אנקנג". בהתבסס על דוחות סטטיסטים שנמצאו במסמכים סיניים, מונרו העריך שלפחות 3,000 איש שהואשמו בסוג כל שהוא של פשע פוליטי בשני העשורים האחרונים הועברו לבדיקה פסיכיאטרית ע"י המשטרה, ושרובם אובחנו כחולי נפש ונכלאו במערכת ה"אנקנג". הממצאים היו מזעזעים משום שהיתה אמונה רחבה שסין נטשה את השימוש לרעה השיטתי לאחר תום המהפכה החברתית ההרסנית של מאו צה טונג ב-1976, והרבה מומחים מערביים שיבחו את הפסיכיאטרים הסינים על כך שביצעו שינויים משמעותיים לקראת סטנדרטים בינלאומיים. בנוסף לכך, ההערכה של מונרו עולה במספריה על היריבים הפוליטיים שאושר שאובחנו בצורה שגויה ונכלאו בבתי חולים פסיכיאטרים סובייטים במהלך שנות ה-70 וה-80. "לא היו אי פעם יותר מ-200 עד 300 מקרים של יריבים פוליטיים ואחרים שנשלחו לבתי חולים פסיכיאטרים, למרות שיש הערכות גסות שהמספר עשוי היה להגיע למספר אלפים", אמר מונרו. "במקרה של סין, לעומת זאת, יש לנו שפע של סטטיסטיקות רשמיות שמראות שהמינימום המוחלט של מעצרים פוליטיים פסיכיאטרים מאז שנות ה-80 המוקדמות הוא כ-3,000." אך ההוכחות שקיימות נגד סין הן שונות באופנים חשובים מאלו שמבקרים אספו כנגד ברה"מ. במקרה של ברה"מ, היו שני סוגים של קורבנות של שימוש לרעה בפסיכיאטריה, קבוצה של יריבים פוליטיים שהטיח ביקורת בממשלה וכן קבוצה גדולה יותר של אנשים --- שהוגדרה כ"עושה צרות" -- שהתלוננו על עוול שנעשה ע"י המעסיקים שלהם או נושאי משרה ציבורית מקומיים. המערב מיקד את תשומת ליבו על היריבים הפוליטיים. אך לדברי ריצ'ארד ג'. בוני, פרופסור למשפטים באוניברסיטת וירג'יניה שהשתתף בשתי חקירות של שימוש לרעה בפסיכיאטריה בברה"מ, העדויות היחידות כנגד הפסיכיאטרים הסובייטים בזמנו היו אינספור דיווחים של מקרים שסופקו ע"י אנשים פרטיים. "היו לנו כתבי אישום והיו לנו שמות", אמר בוני. "אך לא היו שום רישומים או מידע סטטיסטי שיטתי מהסוג שרובין איתר בסין." מצד שני, מונרו לא היה מסוגל לשים שמות מאחורי המספרים. הוא אמר שמערכת ה"אנקנג" היא נמצא במעטה סודיות עבה, והרשויות משתמשים בה בדרך כלל נגד "פושטים פוליטיים" פחות ידועים. רק שני יריבים פוליטיים בתוך מערכת ה"אנקנג" ידועים לעולם שמחוץ. האחד הוא וואנג מיאוגן, שעזר להקים את ההתאחדות הריבונית של פועלי שנגחאי בשנת 1989 ודווח עליו שאושפז בכפייה בבית החולים של ה"אנקנג" בשנגחאי בשנת 1993. השני הוא ו'אנג ו'אנקסינג, פועל שפרש כרזה בכיכר טיאנאמן בשנת 1992 לזכר יום השנה השלישי של המתקפה הצבאית על מצעד מחאה שהובל ע"י סטודנטים שם. אשתו, ו'אנג ג'וניינג, אמרה שהמשטרה גרמה לה בצורה ערמומית לחתום על מסמכים שמציינים שבעל הוא חולה נפש ע"י זה שאמרו שהוא ישוחרר תוך מספר חודשים. אך 10 שנים מאוחר יותר, בגיל 52, הוא עדיין כלוא בבית החולים אנקנג של ביינג'ינג שנמצא בפאתי העיר. וו'אנג אמרה שמעולם לא ניתן לה אבחון רשמי של מחלות של בעלה. בשנת 1997, בתגובה לדוח מדינה שציין את המקרה, הממשלה הסינית אמרה שהרופאים אמרו שהתגלה שוו'אנג "בוסל מהזיות פאראנואיות." לפני מספר חודשים, אמר וו'אנג, הרשויות הציעו לשחרר את בעלה ולהעבירו תחת חסותה אם היא תסכים שהוא חולה נפש ותיקח אחריות למעשיו. היא אמרה שהיא ובעלה סירבו, ובתגובה לכך העביר אותו בית החולים למחלקה המחזיקה מאושפזים אלימים. "איך הם יכולים לעשות כזה דבר לאדם בריא?" היא אמרה. "הם לא הצליחו להאשים אותו בפשע, אז הם שמו אותו בבית חולים. זה רק תירוץ לרדוף אחריו. חוץ משני המקרים שבמערכת האנקאנג, היו הרבה דוחות של אנשים פרטיים – כולל פעילים של מפלגת הפועלים – שאושפזו בכפייה לבתי חולים פסיכיאטרים אחרים לתקופות קצרות, לעתים קרובות ללא שום האשמה בפשע ובדרך כלל ע"י הוראה של נושאי משרה ציבורית מקומיים שהחשיבו אותם כעושי-צרות. בשנה האחרונה, עיתונים המנוהלים ע"י המדינה דיווח על 6 מקרים לפחות של אנשים שאושפזו בכפייה בבתי חולים פסיכיאטרים באופן לא מוצדק, כולל מורה בן 60 שאושפזו ל-300 יום אחרי שהתלונן באופן חוזר ונשנה על תנאי דיור, ומקרה של איכר בן 42 שנכלא למשך יותר מ-200 יום אחרי ויכוח על טאבו עם פקידים מקומיים. "הם לקחו אדם תמיד ונורמאלי, שקרא תיגר על הרשויות ואשפזו אותי בכפייה באופן לא חוקי בבית חולים פסיכיאטרי", אמר זונג הואיואן, פרופסור בן 63 בגואנגזו שאושפז בכפייה 4 פעמים בין השנים 1972 ו-1992 במחלוקת עם הממונים עליו. "חלק מהרופאים לא מודעים למה באמת מתרחש, והם גורמים לך לקחת תרופות או נותנים לך טיפולים בנזע חשמלי." אנשי החינוך סינים בתחום המשפט ופסיכיאטרים מטילים את הבעיה על חינוך עלוב של פסיכיאטרים ומערכת חוק חלשה שלא מגינה על זכויות החולה. אין שום סטנדרט ברור למתי ניתן לאשפז בכפייה אדם שלא ביצעו פשע, וכן לא ברור באם על בתי המשפט או הרופאים לבצע החלטה זו. ארתור קליינמן, מומחה ראשי לפסיכיאטריה סינית באוניברסיטת הארוורד, טען שמקרים אלו אינם מהווים שימוש לרעה פוליטי שיטתי של פסיכיאטריה. "יש לנו עדויות של מספר קטן של פסיכיאטרים ומספר קטן של בתי חולים שנראה כי משתתפים בשימוש לרעה פוליטי בפסיכיאטריה", הוא אומר, "אפילו במקרים אלו, יש סיבה להאמין שהבעיה היא לימודים דלים, סטנדרטים נמוכים ופרקטיקה עלובה." ביחידות, פסיכיאטרים סינים שאלו מדוע שהרשויות יטרחו לשים יריבים פוליטיים בבתי חולים פסיכיאטרים כשהם יכולים בקלות רבה לשלוח אותם למחנות עבודה או בתי כלא. מונרו אומר שעשוי להיות שהממשלה מוצאת שזה נוח יותר להשתיק מבקרים ע"י אשפוזם מאשר להעמיד אותם למשפט. הוא מדגיש שרוב הפסיכיאטרים הסינים הם אתים (?), וציין שהסטטיסטיקות הרשמיות מראות מגמת ירידה יציבה במקרים הפסיכיאטרים הפוליטיים במשך שנות ה-80 וה-90. אך הוא אומר שההתקדמות נמצא תחת סכנה כשהממשלה הכריזה על מלחמה כנגד הפאלונג גונג, תנועה רוחניות דמוית-בודהיזם שעליה היא הדביקה תווית של כת מרועשת אחרי שנראה שהקבוצה מאיימת על המונופול של המפלגה הקומוניסטית. הפאלונג גונג אומרים ש-1,000 מחבריה אושפזו בכפייה. פסיכיאטרים סינים סיפקו מידע על יותר מ-200 מקרים של הפאלנוג גונג לאיגוד הפסיכיאטרים העולמי, בטענה שרבים מאנשים אלו סובלים ממחלות נפש. נשיא האיגוד חואן לופז-איבור אמר שהחומר נמצא בבדיקה. הפסיכיאטרים הסינים גם טוענים שהאשפוז בכפייה של חברי פאלונג גונג החולים בנפשם מוצדקת מכיוון שהם מהווים סכנה לעצמם ולאחרים. הם ציינו ש-5 חברי פאלונג גונג הציתו את עצמם בכיכר טיאנאנם בשנה שעברה. "אנחנו רק מטפלים בעוסקים בפאלונג גונג שיש להם הפרעות נפשיות, ורק עם הסכמת המשפחה", אומרת זו דונפאנג, סגנית יושבת-ראש של התאחדות הפסיכיאטרים הסינית. מאחר שיש הערכה שמספר האנשים העוסקים בפאלונג גונג עולה על 1 מיליון, זה סביר לצפות שכמה מאות מהם יסבלו ממחלות נפשיות, היא אמרה. אך פאנג ועוד שלושה חברי פאלונג גונג אחרים שביקשו לא להזדהות אמרו שהם הושמו בבתי חולים פסיכיאטרים רק בגלל שהם סירבו לוותר על אמונותיהם. "הם לא הצליחו לשנות את דעתי בשיעור שטיפת המוח" אמר פאנג "אז הם המציאו שיטה יותר מרושעת." קישור: http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/articles/A60968-2002Aug25.html

המתרגם שלום כתבה מעניינת ומחרידה. מדי פעם אתה כותב כאן באתר ומציב תרגום לכתבה. למעשה אינך נותן פירוש אישי או סיבה לבחירתה של הכתבה הספציפית ומדוע דווקא היא מעסיקה אותך. יהיה מעניין לשמוע את הרקע לעניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר. פשוט ראיתי שיש דברים שמתרחשים בעולם בתחום בריאות הנפש שלא מגיעים לכאן וכך אנשים לא רואים צדדים נוספים. נכון שאני בוחר בד"כ כתבות המראות על בעיות כלשהם. מטרתי היא ליצור איזון ולעורר את שיקול הדעת של אנשי הפורום באשר להחלטותיהם לגבי טיפול וכו. אני חושב שיש גם דברים טובים שקורים בתחום הנפשי בארץ ויש גם אנשים בפורום שמעידים על כך. מבחינת פילוסופית מתזה ואנטיתזה יכול להיווצר סינתזיה דהיינו כאשר אנשים מקבלים שני צדדים של המטבע הם יכולים להגיע למסקנות חדשות בעצמם. אולם אם הם מקבלים צד אחד בלבד נוצר חוסר איזון אותו אני מנסה בדרכי הצנועה לשנות. מטרתי היא התפתחות. בכבוד המתרגם

שלום רב הבעייה היא עם ילדי בן ה-9 (יש לי עוד ילד בן 5 ובת בת 4). באופן כללי הילד נבון, מנומס, יצירתי מאד (לא ספורטיבי..) אוהב מאד לקרא, לצייר, ומחשבים. ציוניו טובים והשכלתו גבוהה לגילו. אבל - הילד נוטה להתפרצויות אלימות מילולית ופיזית בכל פעם שמישהו פוגע בו או לא הוגן איתו במשחק וכו' כך עם אחיו, עם חבריו (שאותם הוא מאבד לאט לאט), ולאחרונה הוא שהה עם אחיו אצל סבו וסבתו ובגלל ויכוח קטן עם אחיו ותוכחה מסבתו ע"מ שיוותר, הוא התפרץ לעבר הסבתא קילל אותה נמרצות ואף נתן לה מכה בשעה שהיא נסתה למנוע ממנו לברוח החוצה. הדבר זעזע אותנו מאד (המשפחה היא משפחה מורחבת וכולם ללא יוצא מן הכלל אחים ונכדים מדברים בנימוס רב להורים, לדודים ולסבים וכך הורגלנו להתנהג גם עם הסביבה, המורים וכדומה) . כל השנים אנו מנסים לדבר על ליבו של הילד, לומר לו שהתנהגותו גורמת לו להפסיד, כולם מתרחקים ממנו או צוחקים עליו בבי"ס נהנים להרגיז אותו כי יודעים שתגובתו תהיה קיצונית. מצטערת שההודעה כל כך ארוכה, אך אנו הורים חסרי אונים נוכח המצב ולא יודעים מה לעשות??? ניסינו הכל, גערות חד משמעיות, עונשים (לא ללכת לחברים, לא טלויזיה וכו') היום נשאר לנו רק לדבר עם הילד והרבה, אך זה לא עוזר, איננו יודעים אם הוא מבין אותנו בכלל בשעת התפרצות הוא שוכח הכל. מבקשים עזרה. תודה

סילביה שלום אני חושש שגערות לא יועילו בשלב הזה. יש משהו שמצית את האש וצריך לטפל במקור לבעיה. הילד לא שולט במה שקורה לו בעת התפרצויות הזעם ולכן העונשים אינם יעילים. אני מציע לכם לפנות לייעוץ אצל פסיכולוג ילדים. אני ממליץ על ייעוץ להורים לפחות בשלב ראשון ואולי גם הילד עצמו יצטרך להגיע למפגשים. בעיקרון עם ילדים יש אפשרות לנסות טיפול בשיטות משלימות כגון טיפול בתנועה באומנות או עם בעלי חיים. בכל מקרה, נשמע שהילד במצוקה וזקוק לטיפול, ואתם זקוקים להדרכה מתאימה. אם אינכם יודעים לאן לפנות ניתן להתייעץ עם פסיכולוג בית הספר ועם צוות בריאות הנפש של קופת החולים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני אמא לילדה בת 12. בתקופה אחרונה היא מסרבת בכל תוקף להשאר לישון כשאני לא בבית או לישון במקום אחר מחוץ לבית. לדוגמה אצל החברה או אצל אביה (אנחנו גרושים מעל שנתיים). אפילו אם מדובר בחברה שהיא בחרה לישון אצלה. זה מתחיל ב"אני פוחדת שאני לא ארגיש טוב ויהיו לי בחילות", נמשך ב"יש לי בחילה" ונגמר לעיתים אפילו בהקאות. אני מצד אחד לא רוצה להכריח אותה, חשוב לי לתת לה הרגשה שהיא תמיד רצויה בבית. מצד שני זה עבר בעיניי כל גבול. מה אפשר לעשות?? תודה מראש, קארין

קארין שלום הילדה מגיבה בחרדה למשהו וכדאי לעזור לה. אני מבין שזה מציב לך מגבלות שקשה לך להתמודד איתם, אבל צריך לעשות משהו בעניין ולא רצוי להשאירו כך. קשה לי להגדיר במה מדובר ללא היכרות. אני מציע לך לפנות איתה לפסיכולוג ילדים או מטפל משפחתי למפגש משותף ודיון בעניין. משם תראי לאן זה יתפתח. מאחר ויש גירושין ברקע יתכן שהדברים קשורים אחד לשני ותוכלו באותה הזדמנות להתמודד עם התהליכים שקרו בבית בשנים האחרונות, עם ובלי קשר למה שקורה כיום לילדה בנושא הפרידות ממך. בברכה ד"ר אורן קפלן

רק החיים לאה שבת מילים ולחן: לאה שבת סך הכל אני רוצה, לחיות את חיי בשקט. לא רוצה מלחמות, לא לא. נמאס לי להתנדנד, בין חום לקור, בין רע לטוב, רוצה לחיות בכיף... רק החיים, לוקחים אותי. החיים, נוהגים אותי. רק החיים, לוקחים אותי, החיים, נוהגים אותי, נוהגים אותי. סך הכל אני רוצה, לחיות את חיי בשקט, לא רוצה מלחמות, לא לא. נמאס לי להתנדנד, בין חום לקור, בין רע לטוב, רוצה לחיות בכיף, בכיף... רק החיים...

לד"ר קפלן שלום, מזה מספר שנים אני סובלת מבעיות חרדה. בעבר הרחוק טופלתי בטיפול התנהגותי אצל פסיכוטרפיסטית, אך לצערי, נראה לי שבכיוון הלא נכון. מאז אני מנסה להתמודד עם החרדה לבדי, אך בשנה האחרונה נראה לי שהכל הסתבך. אני סובלת ממגוון תופעות ומרגישה שאני מתחילה לאבד את שפיותי. אני מחפשת נואשות פסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בבעיות חרדה, אך עד כה לא נחלתי הצלחה. אני גרה באיזור השפלה, אך אני מוכנה לנסוע גם לאזור ירושלים או ת"א אם אין ברירה. אודה לעזרתך, ב.

יש היום תרופות טובות

אור שלום רצונו של אדם כבודו. ההתנסות האישית שלך היא כזאת, ויש גם דיווחים אחרים, הן בספרות המקצועית והן בדיווח האישי של אנשים שנעזרו בטיפול פסיכולוגי. אתה מאוד מאמין בתרופות ובכך שדברים אחרים לא עוזרים, אחרים מעדיפים לפנות לטיפול פסיכולוגי עם או במקביל לטיפול תרופתי. לכל אחד מתאים משהו אחר ואני מכבד את בחירתו האישית של כל אדם, כל עוד הוא לא מבטל באמצעותה את החופש של האחרים לבחור מה טוב בשבילם. בברכה ד"ר אורן קפלן

ב. שלום פסיכולוגים רבים מטפלים בנושא החרדה, ויתכן שהטיפול ההתנהגותי אותו ניסית אינו הכיוון הנכון. אני מצרף קישור לתקציר על הטיפול בחרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm אני מכיר פסיכולוגים בעיקר באזור תל אביב אבל אני בטוח שישנם מתאימים גם באזורך. אני מציע לך לפנות שוב ולא להתמודד עם הדברים לבדך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, תודה על ההפניה, אני מכירה אותה וקראתי אותה בעבר כמו גם חומר רב על הנושא. אני זקוקה יותר להמלצה על אנשי מקצוע המתמחים בתחום. לפתוח ספר טלפונים ולבחור משם... יוצר אצלי תחושת חוסר נוחות אם להתבטא בעדינות, קיוויתי שתוכל אולי לעזור לי באספקט זה, משום שאני מחפשת כבר כמה חודשים דרך קרובים ומכרים וללא הועיל... תודה מראש על עזרתך, ב.

שלום העניין הוא כזה:לפני כחודשיים התחלתי לקחת לראשונה ציפראמיל במינון 20 מ"ג,לאחר מכן העלתה לי הפסיכיאטרית את המינון ל-30 מ"ג.לאחר מכן הלכתי לקופ"ח כללית לקחת מרשם חדש לציפראמיל ושם נאמר לי כי ציפראמיל במקרה שלי לא אושר ע"י הקופה ואני יכולה לקחת במקום סרוקסאט או פריזמה.בחרתי בסרוקסאט אך אבוי למרבה הצער גיליתי כי שכחתי בבית את המכתב מהפסיכיאטרית המאשר העלאת מינון ציפראמיל ל-30 מ"ג.מחוסר ברירה קיבלתי חפיסה של 20 מ"ג סרוקסאט.לאחר כשבוע התחלתי לקחת כביכול על דעת עצמי 30 מ"ג מכיוון שרציתי להתקדם בטיפול ולא רציתי שיהיה עיכוב או נסיגה(הלא כבר התחלתי לפני כן לקחת 30 מ"ג ציפראמיל) עכשיו פתאום התחלתי להרגיש פקפוק ופחד מן האפשרות שאולי טעיתי בהחלטתי! אולי זו החלטה שגויה מצידי?? אני מרגישה תופעות לוואי שלא הרגשתי קודם בעיקר הרדמויות בחלקי הגוף , אתמול בלילה אפילו חלמתי(רק חלום) שכל הרגליים שלי רדומות מלמטה עד למעלה ואני ממש לא יכולה לזוז. זה היה פשוט נורא ואני מרגישה נורא , אולי עשיתי כזאת שטות??? מה עשיתי לעזאזל?? למה אני כזאת דפוקה שלא יודעת להחליט החלטות נכונות? לרדת בחזרה ל-20? מה לעשות?בבקשה תעזרו לי אני ממש נלחצת שמא הזקתי לעצמי עם כל ההרדמויות האלה,האם זה נורמאלי שכל רגע נרדם לי חלק אחר בגוף? האם אני מטורפת בגלל מה שעשיתי?-אולי 30 מ"ג ציפרמיל זה לא אותו דבר כמו 30 בסרוקסאט? בבקשה תשובה דחופה...תודה.אם אני אלך לרופא המשפחה שלי הוא יכעס עלי נורא ואני לא יודעת מה יהיו התוצאות , או שבסה"כ עשיתי משהו הגיוני בהחלט?? לא יודעת וזה משגע אותי... מצטערת אם התשתי אתכם.

יערה, זהו פורום בפסיכולוגיה. אני מניחה שמי שיוכל לעזור לך יותר בנושאי מינונים של תרופות יהיה בפורום פסיכיאטריה. אני לא מבינה במינונים ולכן אני לא יכולה לתת לך תשובה שתרגיע אותך אך אני יכולה להמליץ לך לכתוב את אותה השאלה בפורום פסיכיאטריה או להוועץ בפסיכיאטר או ברופא המשפחה. אל תרגישי לא נעים לשאול אותו. שיחה לא נעימה של כמה דקות עדיפה על שימוש במינון לא מתאים. תרגישי טוב.

יערה שלום אני מצטרף לממליצה. הפורום הזה אינו דן בתרופות. כדאי לפנות לרופא המטפל או לפורומים העוסקים בנושא בברכה ד"ר אורן קפלן

לדעתי עשית טעות חמורה ואף משתמע מדברייך שהטיפול והתשובות שקיבלת אינם הולמות ורחוקות מלהיות מקצעויות סרוקסט וציפראמיל הם מאותה משפחה אבל מדובר בשני כדורים שונים לדעתי עדיף לך להמשיך עם הציפרמיל ואפילו לקנות אותו באופן פרטי מדובר על מאה חמישים שקל בערך לחפיסה שתספיק לך לעשרים יום יש כדור שהוא בעצם הגירסה הישראלית והזולה יותר לציפראמיל והוא עולה הרבה פחות בשם רסיטל תחזרי לזה ותפסיקי לסבול מהתופעות לוואי שציינת כדורים מהסוג הזה הם לא משחק ואת צריכה להתייעץ לפני שאת משנה את המינונים ואו את הכדו%

היי מקווה שאתה זוכר אותי. אני כותבת כאן עם דמעות בעיניים.על סף יאוש. כולם משגעים אותי ואני לא יודעת מה לעשות, אבל סוף סוף יש דמעות. שמעתי את אמא שלי מדברת עם העו"ס שלי (באישורי )בלי שהיא תדע, ושמעתי אותה אומרת שהיא לא חושבת שזה הצגה, ולפי זה הבנתי שהוא לא מאמין לי ומשקר לי שהוא אומר, שהוא מבין והוא מאמין שאני לא אומרת סתם דברים. בקיצור היא תמיד רצתה שאני אלך לפסיכולוג ולא לעו"ס למרות שהפסיכיאטר שלי שלח אותי אליו. היא חושבת שאני סתם הולכת לפגישה מספרת סתם דברים כאילו שהוא חבר שלי היא לא יודעת כמה זה קשה לספר על הדברים הקשים האלה היא פשוט לא מבינה היא חושבת שאחרי לפחות שתיים שלוש פגישות עם פסיכולוג הכל יגמר ולפי דעתי היא טועה. והיא דיי מנדנדת לי כל הזמן על זה ובנוסף קרוב משפחה במקצועו רופא, גם אומר שאני צריכה ללכת לפסיכולוג. הסכמתי ללכת לפגישה אחת לראות איך זה, רק בשבילו. הבעיה העיקרית זה שהיא אשה הפסיכולוגית ואני יודעת שמאוד קשה לי לדבר עם נשים בכלל.(אבל הוא אומר שהיא טובה). אני סובלת מחרדות, ממחשבות התאבדתויות, מהפרעה באישיות, זהות מינית.לוקחת סרוקסט 20 מל'. ובזמן האחרון התחלתי לנשוך את עצמי נראה לי כתחליף למסטיק. המצב רוח בזמן האחרון ירד מאוד ,אני לא עושה כלום ,נגמרו הלימודים שלי כסטודנטית ואני לא עושה עם זה כלום אני רוצה שלווה קצת שקט בלי שרפות יותר, בלי כלום,שהראש יתרוקן ,אם רק הייתי יכולה להחליף את המוח הייתי עושה את זה בכיף. פשוט לא יודעת מה עוד לעשות חוץ מלעזוב הכל וללכת! ורציתי לדעת מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לעו"ס קליני השיטות עבודה, כי אמא אומרת שפסיכולוג יותר מקצועי. ואני לא אוהבת שאמא מתערבת לי כל הזמן בחיים. זקוקה לעזרה!!!!!!!!!!!!!!! מה לעשות????????????????????????. תודה רבה!

עדי . את חייבת לגשת לרופא המטפל ולומר לו בכינות שאת נושכת את עצמך ושומעת קולות. אם לא תהיי כנה עם הרופא אין סיכוי להחלמה . את יכולה גם לפתוח דף חדש וללכת לרופא אחר אם זה מביך אותך לספר לרופא הנוכחי שאת שומעת קולות. אין לך מה לפחד מאישפוז,שסביר שלא יהיה , האופציות האחרות יותר גרועות וכוללת אישפוז כפוי. בנוגע לפסיכולוגית הקלינית שנשלחת אליה, מה יותר פשוט מלומר לכולם שאת מעדיפה פסיכולוג גבר?! יפנו אותך ללא אף שאלה מיותרת . . . ויקבלו את רצונך כסיבה מספיק טובה. עדי אם לא תגשי לרופא ותאמרי את כל האמת פשוט תמשכי לסבול בשביל מה? כמעט במאה אחוזים יוחלפו לך התרופות - וזה יהיה השינוי היחידי. את תרגישי יותר טוב, ומשם יהיה לך סיכוי להתקדם. שלך .

הי עדי תשמעי,כל איש מקצוע הוא טוב,אבל יש לך בעיה שעושה לך את החיים קשים מאוד ולכן לפנות לפסיכולוג קליני טוב זה הפיתרון הכי הכי טוב בשבילך.עו"ס יכול להתמודד עם בעיות ברמה אחרת.וזה מניסיון.לגבי איזה פסיכולוג-את ורק את צריכה לבחור אותו.אם לא נח לך עם אישה תפני לגבר.וגם לא תמיד זה מצליח מיד,לפעמים צריך לנסות אחרי כמה פגישות פסיכולוג אחר אם נראה לך שאת לא מתחברת אליואבל מרגע שאת מרגישה שיש לך על מי לסמוך בטיפול,את בדרך הנכונה ואת צריכה רק לתת לזה זמן.וכן טיפול פסיכולוגי עוזר מאוד,זה לוקח זמן וזה בכלל לא מהיר,אבל אם יש לך פסיכולוג שאת סומכת עליו,ויש לך אפשרות לממן אותו.אז תשמחי על כך ותתני לזה צ'אנס.את תצאי מזה בסוף ביי

לצערי השאלות שלך קשות בשבילי וגם לשמוע את מה שאת מספרת קשה. אני מקווה שאורן יענה לך בהקדם. חוץ מזה יש מספר טלפון של הקליניקה שלו. תלחצי על השם שלו ותיראי. תנסי להתקשר אליו ולראות מה אפשר לעשות. מאוד כואב לי לראות אותך סובלת ככה. בנוסף אמא שלך טועה. טיפול פסיכולוגי זה תהליך וזה יכול ליהיות תהליך ארוך מאוד. יש אנשים אפילו בפורמים האלו שיעידו על כך. את בעצמך בפורמים כבר שנה כמעט את יודעת בעצמך. את צריכה ללכת למטפל שניראה לך ומתאים לך. לך צריך ליהיות קל ולא לרופא או לאמא שלך. הם קצת שכחו שאת זאת שצריך לטפל בה. בכל מיקרה תחזיקי מעמד ותנסי להתקשר לאורן. אולי הוא בחופשה קצרה. הוא בד"כ לא נעלם כל כך הרבה. בהצלחה ואני מאחל לך כל טוב:))) @---)---- איתן

עדי שלום אני קולט את מצוקתך ונראה לי שאת צריכה עזרה, ולא משנה כל כך הגורם המטפל. מאחר ופגשת את הפסיכולוגית רק פעם אחת אולי שווה עוד לתת לזה סיכוי. תמיד קשה להתחיל דרכים חדשות. מה שחשוב הוא שתהיה לך מסגרת מתאימה שאליה תוכלי לפנות. אני לא מציע לך לפרש את השיחה של אמא בגלל שלא באמת שמעת את הצד השני. אין לי ספק שרוצים לעזור לך, אני מתאר לעצמי שלא תמיד בדרכים שאת רוצה שיעזרו לך. אל תוותרי ותני לעצמך להיעזר. יש לי הרגשה שעם כל המצוקה יש לך גם קושי לקבל באמת עזרה ולהישען עליה. הסיפור שאת מתארת מורכב ואני לא חושב שבמסגרת וירטואלית אפשר לעשות הרבה. פני לגורם המטפל איתו את מרגישה בנוח, אולי תתייעצי שוב גם עם הפסיכיאטר, ואני מקווה שבהקדם תמצאי את המנוחה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מיואשת, חבר שלי בן 33 חולה מאניה דיפרסיה. יכול לתפקד בצורה תקינה ע"י תרופות ליתיום אך משום מה הוא בוחר בכל פעם להפסיק את נטילת התרופות עד כי הוא חווה מאיה לאחריה הדיפרסיה. ניראה לי כי הסבל הוא גדול ולמרות זאת זוהי בחירתו. בצורה הכי משכנעת הוא מעמיד פנים כי הוא לוקח את התרופות וכל פעם מחדש מתגלה כי הוא מפסיק.. התחלתי לחשוב שאולי זה קשור בקשר שלי איתו. למרות שהוא טוען כי הוא מאד אוהב אותו ולמרות שזוהי תופעה הקיימת אצלו עוד הרבה שנים מאז הכרותנו נראה כי הפסיכולוגית שלו הרימה ידיים וגם הפסיכיאטר שלו. שאלתי היא האם הפסקת התרופות קשורה למחלה עצמה והאם הרצון להרוס זוהי בעצם המחלה שלו ? אני מיואשת...... מאי

אלכסנדר שלום תופעת הפסקת התרופות נפוצה ואכן גורמת לא פעם לנזקים, בעיקר אצל חולים שחייבים לשמור על איזון לאורך זמן. הסיבות מגוונות אבל אני מתקשה להאמין שהן קשורות אליך. הן בהחלט קשורות לחבר שלך ולמחלה שלו. אם אתם חושבים על קשר ארוך טווח אני מציע שתפנו ביחד לטיפול זוגי. יש לכם הרבה דברים לעבוד עליהם כדי לשמור על הקשר, ובין היתר אולי אפשר יהיה להבין יותר טוב את הסיבות שגורמות לחברך להפסיק את התרופות ולגרום לפגיעה לעצמו ולך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אצל חמותי, אישה בת 80 התעוררה לאחרונה תופעה מוזרה. היא חולמת חלום כל לילה אותו היא זוכרת בברור, אולם ,כשהיא מתעוררת היא חושבת, שהיא עדיין בחלום ומבצעת פעולות ,שקשורות לחלום, לדוגמא, היא חלמה שנכנסו אליה אנשים לא קרןאין ,ןהיא מתעוררת ומנסה לגרש אותם היא חלמה, שהבת שלה לא יכולה להיכנס הבייתה, היא נגשה לדלת ,פתחה אותה וקראה לביתה בשקט, לילה אחד בעקבות החלום היא ירדה לשכנים. מלבד את היא אישה שמתפקדת די טוב, היא גרה לבד. ברצוני לציין ,שהיא עברה התקף לב ומטופלת בכדורים דימיטון וקונברטין אודה לכם על חוות דעתכם

טל שלום התופעה נשמעת כמו הפרעת שינה. למרות שנדמה שהיא מתעוררת היא לא ממש מתעוררת וממשיכה לפעול מתוך שינה. זה דבר שניתן לבדוק אותו במעבדת שינה ולטפל בו. אני מציע בשלב ראשון להתייעץ עם פסיכיאטר המומחה בגיל המבוגר או עם מומחה לגריאטריה. הם ידעו בוודאי להציע טיפול מתאים שגם יסתדר עם המצב הרפואי אחרי התקף הלב. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן אני בת 33- עד לפני כמה חודשים סבלתי נורא מהתקפי חרדה אולם הם התמעטו מאוד (ללא תרופות). ברצוני לדעת - אני כרגע לא במצב לחוץ,מצאתי עבודה חדשה,בס"הכ יש לי דאגות כמו לכל הורה , אולם אני עדיין מרגישה לחץ נוראי בחזה כל היום -נטייה מוגזמת לבהלה ,לעיתים דפיקות לב וכמו הרגשה של מתח תמידי בגוף. כמו כן - קשיי נשימה ותחושת מחנק - מלווים בתחושת ריקנות נוראית פשוט אין אנרגיות לכלום שאלתי היא -האם התסמינים הללו שתארתי הפכו להיות כרוניים ?, האם הם אף פעם לא יעזבו אותי ? זה נורא מקשה בתפקוד היומיומי - כל הבדיקות תקינות . איך משחררים את הלחץ הבלתי מוסבר הזה בגוף ?? תודה על תשובתך

שלום יערית . את סובלת לחינם . גשי לרופא פסיכיאטר ובקשי תרופות ממשפחת ה SSRI . חצי עולם לוקח אותם , לאו דווקא בגלל מחלה ספציפית. לך יש סיבה טובה לקחת אותם, את עדיין גבולית מבחינת ההתקפים שיכולים להתרחש שוב. תחושת המחנק והקושי בנשימה יכולות לגרום להפרעות שונות בלב (לא חמורות אבל לא נעימות,כמטו פעימות מוקדמות והפרעות קצב קלות נוספות) ולהכניס אותך למעגל של התקפים וחרדות חדשות. כל שאר הפרעות שתיארת אופייניות והן יעלמו עם הזמן עם הטיפול הנכון חשוב מאוד בנוסף לגשת לפסיכולוג. .

יערית שלום אני מצטרף להמלצות שקיבלת לפנות לייעוץ מקצועי. אני מצרף קישור לתמצית על טיפול בחרדה. אני ממליץ לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי ויתכן שכדאי יהיה לשלב טיפול תרופתי. התופעות אינן כרוניות וניתן לטפל בהם ביעילות. נדרשת סבלנות, התהליך לא יגמר תוך שבוע, אבל בהחלט אפשר לצאת מזה. http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! מה שלומך? אינני בטוח אם תזכור לאור כל הפניות אצלך באתר,מכל מקום פניתי אלייך בעבר,וסיפרתי לך על בעיות חרדות מזה כמה שנים,ובתשובתך ,ציינת שבמידה וארצה אוכל לפנות אלייך ,ותמליץ לי על מטפל באזור מגוריי. אז אני שואל,על מי תוכל להמליץ לי בבקשה,פסיכולוג או פסיכיאטר שממש טוב בענייני חרדה. אציין שבעבר פניתי ל"מומחה"דרך דפי זהב והנ"ל מהר לשלוף תרופות ולא בזה אני דוגל. לשקול דעתך,אוסיף להזכירך שאני סובל מחרדות מזה כמה שנים,עם עליות ומורדות,ולאחרונה זה פשוט הפך להיות בלתי נסבל. ממתין לתשובה,. תודה רבה

אביעד שלום אני מכיר מטפלים בעיקר באזור המרכז. תוכל לשלוח מייל ואנסה להפנות אותך. במידה ואתה מתגורר באזור אחר בארץ ציין היכן ואולי משתתף אחר בפורום יוכל להמליץ בברכה ד"ר אורן קפלן

אמא שלי בת 66 אבדה לפני הרבה שנים את עינה וכעת מדרדרת ראיתה בעינה האחת עקב כך הפכה להיות אשה מרת נפש .בגלל מצב נפשי שלא טופל לצערי, נכשל גם גופה והיא הפכה להיות שבר כלי ופסימית מאוד האם בשלב זה טיפול פסיכולוגי יכול להועיל אודה לתשובה

אורית שלום טיפול פסיכולוגי הוא שם כוללני לטיפול בכל מצב נפשי, ולכן עשוי לעזור גם במקרה של אמך. בכל מקרה, אני מתרשם במדובר בתהליך של שיקום פיזי ונפשי במצב שאינו פשוט. הכיוון שהייתי ממליץ לך לכן הוא טיפול ע"י פסיכולוגי שיקומי או רפואי. במסגרת הציבורית יש פסיכולוגים כאלה בכל בתי החולים, וכמובן שניתן לפנות גם באופן פרטי. השאלה היחידה הינה האם אמך תהיה מוכנה לשתף פעולה עם הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם, אני מטפלת אצל פסיכולוג פרטי מזה כמה חודשים, אך יש לי בעיה כספית. התשלום השבועי לא מאפשר לי להמשיך את הטיפול בפרט שאני סטודנטית. יש לי 2 שאלות: 1.אם אני נפגשת עם פסיכולוג דרך קופ"ח מה ההשלכות לגבי ויתור סודיות? (השאלה אם זה לא יכול לפגום בעתיד המקצועי שלי כסטודנטית לפסיכו'?) 2. אם יש מישהו שמכיר פסיכולוג באזור המרכז שמקבל דרך קופ"ח אני אשמח לקבל פרטים. תודה רבה מראש ליאת

ליאת שלום רוב הסטודנטים לפסיכולוגיה עוברים או עברו טיפול פסיכולוגי כך שאינני רואה בעיה בנושא. ויתור סודיות בקופ"ח דינו כמו ויתור סודיות בכל מסגרת אחרת. לאיזה קופת חולים את שייכת? בנוסף, בתור סטודנטים את זכאית לטיפול פסיכולוגי מוזל במסגרת השירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה. לרוב המוסדות האקדמיים יש שירות כזה וניתן להגיע אליו דרך דיקן הסטודנטים. בנוסף, יש פסיכולוגים ששומרים כמה שעות מוזלות לסטודנטים. זה לא זול כמו קופת חולים, אבל יותר זול מהמחירים הרגילים בשוק. בכל מקרה, כדאי להציג את הבעיה לפסיכולוג שלך ולבדוק קודם כל איתו אם יש אפשרות להסדר שיאפשר לך להמשיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בפורום פסיכיאטריה ד"ר פלד ניראה כמיתחזה לפי תשובותיו וגם לכל אחד הוא אומר להתקשר אליו , יש לו שגיאות כתיב והוא כותב שטויות. למי לפנות????

כל הכבוד לך רציתי לעשות בדיוק אותו דבר!

תראי, זה שהוא כותב בשגיאות כתיב האמת לא אומר, יש לא מעט רופאים כאלה.. אבל לגבי כל היתר... משהו.

רגע, אז למה השם שלו מופיע בצבע כחול? זה לא מעיד על זה שמישהו באתר אישר את זה?! גם לי התשובות שלו נראות לא מקצועיות בעליל!!! אבל לכו תדעו...

גבירותיי ד"ר פלד הוא פסיכיאטר מוסמך ומנהל מחלקה. אף אחד לא אמר שפסיכיאטר צריך להיות גם נחמד או סימפטי. הכישורים המקצועיים של ד"ר פלד לא מוטלים בספק. ההיסטוריה של הפורום הזה לדורותיו מראה שהבעיה של ד"ר פלד איננה בכישורים שלו אלא ביחסי האנוש שלו גם עם הפונים וגם עם הצוות- בעבר פרצו כאן בפורום עימותים אלימים בינו לבין דרור גרין- מנהל פורום הלם קרב הנוכחי. תדפדפו במאות הדפים האחוריים של פורום זה ותוכלו לקרוא את כל המאבקים שהתנהלו כאן בינו לבין אחרים. כמו כן תוכלו לפנות לדרור גרין עם שאלה דומה.

http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=42176&t=42176

תסלח לי מאוד גולש וותיק אף אחד לא מדבר על נחמדות או סימפטיות וכן ניתן להטיל ספק בכישוריו ראיתי כבר מנהלי מחלקות רבים, שכישוריהם כלל לא מוטלים לספק, אך בכיוון ההפוך מזה שאתה חושב עליו הוא מדלג על רבות מהשאלות, וזה תמוה ומספק מידע לא מדוייק לגבי מינונים של תרופות לא איכפת שגיאות כתיב, חלוקת מס הטלפון, או סגנון מוזר ביותר . לא זה מה שמשנה. אתה יודע מה, אולי נסתפק בכך שהוא מנהל את המחלקה שלו? למה גם את הפורום? אז מה אם הוא ניהל בעבר? אז צריך שוב? אולי נסתפק בכך שהוא מנהל מחלקה וירווח לכולנו

אלמונית שלום ד"ר פלד אינו מתחזה. כאמור הוא ייעץ בעבר באתר וכעת שב לאחר שפורום פסיכיאטריה לא פעל זמן מה. ניתן לפנות להנהלת האתר בכל נושא, כולל בביקורת על היועצים. בברכה ד"ר אורן קפלן

רגע, זה שהוא יעץ בעבר באתר אומרת שאינו מתחזה? הרי הוא נותן מינונים לא נכונים של תרופות! ומסכן בכך אנשים אז מה זה משנה איך נקרא לזה? יש שם לפחות שתי תשובות על מינונים מוטעים לחלוטין. בעיניי זו שערורייה מה שמתנהל שם בפורום, חבל מאוד שלאיש לא איכפת.

לפסיכולוג שלום רב, אנא ממך עוץ לי עצה: מה פחות גרוע משני מצבים אפשריים ? 1 ) להישאר במסגרת המשפחה דהיינו בעל ו4 ילדים, בנסיבות שהנו חסר מודעות לחלוטין בנושא חינוך (למרות שהנו אב, ואגב לא יכולתי לדעת זאת מראש בנסיבות טרום הוריות, וגם לא העליתי על הדעת אפילו קיום אפשרות שכזו, שאדם לא יודע מה פרוש גבולות, לא מודע לכך שהינו מודל-חיקוי וכן הלאה, כל שנות-נישואינו מעל 20 שנה , הנני סובלת מיני התנהגיויות שאינו מודע כלל לטיבן הקלוקל וכן הלאה. כל ניסיונותי להסביר לו כיצד לגבות אותי וכדומה, כיצד להתייחס להתנהגות/למעשה ולא לעושה, וכדומה עולים בתוהו. האדם מתפרץ לעברי "אל תלמדי אותי......". כל זאת מאוד מאוד בקיצור, תתפלא.... עלי לציין שמסגרת המשפחה מאוד מאוד חשובה לי , ולכן, למרות הסבל שעובר עלי, איני מפרקת אותה ולמרות כל מה שתארתי. מכאן שחוזרת בזאת לשאלתי המקורית: מה פחות גרוע ,להשאר כך, ולנצל תפקודו התקין (אך ורק בתחומים הטכניים ), או להפרד נגד רצוני ובפרט נטייתי הטבעית ???? איני רוצה לחיות לבד / ובפרט ללא ילדיי. עלי לצין שהנני אדם עדין /רגיש ,תרבותי, ולצערי בן-זוגי התגלה כאדם בעל הרבה נכויות שמתבטאות במחסור בתובנות בתחומים משמעותיים לחיים משותפים (כולל לגידול ילדים ,) וכן בעל התנגדות ללמוד ולהתפתח . מודה לך בעד סובלנותך, (ואגב התקשיתי להקיף את כל מאפייני המצב). בהוקרה על מענה סובלני ותומך.

שלום אני חושש שלא אוכל לפתור קונפליקט כה מורכב עם מקורות הסטוריים משנים רבות. אני מציע שתנסי לקבל ייעוץ כדי להתמודד עם השאלות החשובות שאת מעלה, ואולי על דרכים לשפר את המצב בבית לפני קבלת החלטה על פירוד. הייעוץ יכול להתחיל מאנשים קרובים בסביבה ועד ייעוץ מקצועי. תוכלי להיעזר בלשכת הרווחה ע"י עובדים סוציאלים, בבריאות הנפש ע"י פסיכולוגים, בתחנות לייעוץ למשפחה ועוד אפשרויות כאלה. החלטות כאלה צריך לקבל תוך מודעות והבנה מלאה למצב ולכן מדובר בתהליך ולא בנקודת זמן אחת, לפחות לאור תיאורך כעת. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום רב חזרה , ראשית אני מודה לך מאוד, בפרט על הפניית תשומת-הלב שהחלטות כאלו יש לקבל תוך מודעות והבנה למצב,והדבר ברור לי לחלוטין!!! האמת שהיינו ביעוץ כבר מס. פעמים ואצל מס. פסיכולוגים, אך הבעייה ששותפי לחיים זקוק לטיפול פרטני/ אישי, ואותו דר' לפסיכולוגיה קלינית שהיינו בטיפול אצלו עד לעת האחרונה,. וכן עובדת סוצייאלית שפניתי אליה, שניהם כאחד באופן ב"ת העירו את תשומת לבי שמדובר באדם מבוגר, ולכן עד אשר לא יפנה מעצמו ביוזמתו לא ניתן להגיש לו מן הסתם ..טיפול ועזרה באשר לאופני התנהגותו הלוקים וכן הלאה. שאלתי, מה לידיעתך ולנוכח הידע שברשותך עלי לעשות, כיצד אוכל להכריע סופית האם להשאר במצב הנוכחי / להיפרד ?.. (* חשוב לי לציין שבנוסף לכך שלי חשובה המסגרת , גם חבל לי להפריד את הילדים וכן הלאה, ומאידך, הדוגמאות שרואים בתחומי זוגיות והורות הם על הפנים אנא השב לי בסובלנות כמו עד כה. בהערכה רבה !!!!!!!!!!!!!ד"ר אורן קפלן כתב/ה: > > שלום > אני חושש שלא אוכל לפתור קונפליקט כה מורכב עם מקורות הסטוריים > משנים רבות. > אני מציע שתנסי לקבל ייעוץ כדי להתמודד עם השאלות החשובות שאת > מעלה, ואולי על דרכים לשפר את המצב בבית לפני קבלת החלטה על פירוד. > הייעוץ יכול להתחיל מאנשים קרובים בסביבה ועד ייעוץ מקצועי. תוכלי > להיעזר בלשכת הרווחה ע"י עובדים סוציאלים, בבריאות הנפש ע"י > פסיכולוגים, בתחנות לייעוץ למשפחה ועוד אפשרויות כאלה. > החלטות כאלה צריך לקבל תוך מודעות והבנה מלאה למצב ולכן מדובר > בתהליך ולא בנקודת זמן אחת, לפחות לאור תיאורך כעת. > בהצלחה > ד"ר אורן קפלן >

הפסיכולוגית שלי ממליצה לי על טיפול תרופתי בגלל דיכאון והימנעות ממצבים מפחידים. אני לא רוצה לקחת תרופות.השאלה שלי האם זה מצב זמני כל העניין עם הדיכאון והמרכיבים במח שלא קיימים מספיק או האם זה משהו קבוע?והאם אפשר לצאת מדיכאון גם בלי תרופות.אני גם נמצאת בדיכאון כללי,כלומר אני לומדת ועובדת ומתפקדת אבל מגישה רע ואין לי חבר ובכלל לא יוצאת,אבל אני כן רוצה לצאת ממנו.השאלה האם הטיפול הפסיכולוגי לבד יספיק.שאלתי את הפסיכולוגית שלי אבל היא ענתה תשובה לא ברורה ויש לה נטייה לצדד מאוד בתרופות(כמעט כל המטופילם שלה משתמשים בתרופות(כך היא אומרת). אני מעוניינת בחוות דעת נוספת.ואני לא רוצה תרופות לא ר ק בגלל הסטיגמה אלא בגלל הרבה סיבות חשובות.תודה.

נועה שלום ישנם מצבים מסויימים בהם שילוב בין טיפול פסיכולוגי ותרופתי יעיל יותר מאשר כל אחד מהטיפולים הללו בנפרד. דיכאון הוא שם פופולרי לתופעות רבות וללא היכרות של ממש איתך קשה לקבוע האם התרופות הכרחיות או לא. בעיקרון אפשר לטפל במצבים נפשיים רבים ללא תרופות אבל תמיד נשאלת השאלה של תועלת מול מחיר. אם יש לך סיבות משמעותיות לא לקחת תרופות זו זכותך המלאה להימנע מהם. הייתי ממליץ לך לבדוק את הסיבות הללו במסגרת הטיפול ולוודא שאכן הן שוות את המחיר של הגברת יעילות הטיפול. זאת כאמור, במידה ואכן התרופות נחוצות למצבך. אולי כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר ובהזדמנות זו לקבל באמת חוות דעת. לא כל הפסיכיאטרים נותנים מייד תרופות ותוכלי לקבל בוודאי הסברים מקצועיים בעד ונגד. בברכה ד"ר אורן קפלן

כבר ארבע שנים בערך שאני עצובה. בוכה ללא סיבה.. שוב ושוב הכל מפחיד אותי.. התחלות חדשות.. מעברים.. אנשים חדשים.. כל מה שלא מוכר ואני מדברת על פחד עד השתתקות וויתור על עשייה. לא מוצאת שלווה.. שקט. יש אהבה, יש עבודה, יש הכל אבל כאילו אין כלום.. אין "אני". רוצה להפסיק להיות עצובה.. לדעת להשלים עם עצמי. רוצה לקום בבוקר מלאת מרץ ולא רפויה וכבויה כמו שאני עכשיו. כבר חודשים שאין לי חשק לכלום. לא לאכול, לא לישון (למרות שאני ישנה בכל הדמנות ורגע פנוי), לא רוצה לדבר ולא רוצה לראות אנשים. אני כבר לא יכולה יותר אני מתה מבפנים.. מה יהיה איתי???

עצובה שלום האם את יודעת מה מעציב אותך? מה מעורר את העצב ומה עשוי להרגיע אותו? תיאורך מלווה בגוון דיכאוני משמעותי ואני ממליץ לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי ופסיכיאטרי כדי לבדוק את העניין. במצב העניינים הנוכחי נשמע שאת צריכה להיות בטיפול כדי לשנות את המצב. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

יש לי שני ילדים, אחד במעון בן שנתיים ושלושה חודשים, השני יהיה בן שמונה בנובמבר. בימים אלה אני נמצאת בחודש שמיני עם תאומות. הצרה היא שיש המון מריבות בין שני הבנים. אני יודעת שיש מריבות בין אחים, אבל זה הגיע למצב שזה מוציא אותי מדעתי! הם בסכ"ה מאוד אוהבים אחד את השני (הם גם מתחבקים ומתנשקים לפעמים). הקטן דווקא "מכסח" את הגדול. זורק עליו צעצועים (זה הגיע למצב שאתמול הבן הגדול שם קסדה על הראש...), הוא מרביץ, יורק, דוחף ורוצה כל דבר. הוא ילד מאוד עקשן וקשה וצורח בקולי קולות כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה. הסברתי לילד הגדול שלפעמים הוא חייב לוותר כי הוא גדול ומבין יותר. אבל הוא אוהב לשמוע אותו צורח ומתגרה בו, חוטף לו צעצועים מהידיים, מרגיז אותו בכוונה וכמובן מתחצף המון אליי. זה הגיע למצב שלפעמים אני נותנת להם מכה על הישבן (דבר שאני ממש משתדלת לא לעשות). יש בינהם קינאה: הקטן מתרגז כשהגדול מתרפק עליי והגדול כל הזמן אומר לי שאני אוהבת את הקטן יותר (ואני מבהירה לו שהוא מאוד טועה). אני נמצאת על סף ייאוש! ועוד מעט יתווספו להם 2 אחיות קטנות. מה יהיה? יש עצה?

הילה שלום ילדים זה שמחה, אבל כנראה שלפעמים גם הרבה כאב ראש. טוב. אז מאיפה מתחילים לעשות סדר? קודם כל איפה בן זוגך בתוך הסיפור הזה? משום מה הוא הושמט מתיאור הדברים. כנ"ל לגבי כל שאר אפשרויות העזרה מהסביבה כגון סבתא, מטפלת, וכו'. כדי לטפל בעניין זה לא מספיק שאת תאמרי את דברך. צריך שכל המערכת מסביב תתמוך בך ובכללים. אין זה מפתיע שבתקופה בה את בהריון מתקדם עם זוג תאומות הילדים גועשים. זו תגובה טבעית והם בוודאי מתרגשים ומצויים בחרדה מהשינויים הדרמטיים שמחכים לכולכם. יש ביניהם פער די משמעותי בשנים וצריך לראות איך אפשר להפוך את האח הבכור ל"סגן" אמא ואבא עם אחריות לאחיו הצעיר ולאחיותיו שעומדות להגיע. צריך לנסות ולהגדיר גבולות ודרכי תגובה, לשוחח עם הילדים ובעיקר עם הגדול, ולהסביר מה עומד להתרחש. במידת הצורך אפשר להתייעץ עם פסיכולוג ילדים או מטפל משפחתי כיצד להתארגן ולשנות את כללי המשחק בבית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן! בקשר לבעלי - הוא ספר ועובד עד השעות המאוחרות של הערב, כך שכל העול נופל עליי. אימי גרה בעיר אחרת וחמתי עוזרת כמה שהיא יכולה. היא עצמה עובדת בגן של אוטיסטים וחוזרת בחמש הביתה מאוד עייפה. הבן הגדול נהיה מאוד חוצפן מאז עלה לכיתה א'. עד אז הוא היה ילד מאוד ממושמע. הילדים האלה באו לי אחרי טיפולים ויסורים וגם הריון הנוכחי, ויש לי המון אהבה כלפיהם. כואב לי לראות אותם רבים, כי אני ואחותי היינו כאלה ועד היום אנחנו לא החברות הכי טובות. היו לי המון שיחות נפש עם בני הבכור. הסברתי לו שאני מצפה ממנו ליותר, כי הוא הבכור והוא כמעט בן שמונה. כל פעם הוא אמר לי בסדר ולמחרת שכח את הבטחתו. היינו אצל הפסיכולוגית של הבי"ס, כי הוא סובל גם מליקויי למידה והייתי צריכה לעשות לו אבחון. היא אמרה שהיא ביקשה ממנו להמציא סיפורים ובכל הסיפורים הוא סיפר על ילד שאינו ממושמע. אמרתי לה שהוא נהיה ילד מאוד קשה ושאני מאוד מתוסכלת. היא אמרה שהוא צריך לדבר עם מישהו מידי פעם. ד"א, יש לו איי קיו גבוה לגילו וגם אחיו מפותח לגילו. הם ילדים נבונים ובסכ"ה אני מאוד גאה בהם. אבל ממש מתסכל לראות אותם רבים ברוב שעות היום, כי בסכ"ה הם אוהבים אחד את השני. אני מחכה ליום שהם ירגעו קצת וילמדו להסתדר אחד עם השני. מעבר לזה, אין לי מה לעשות....