פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי תינוקת בת שנה ושלושה חודשים ואני מרגישה שהיא מפחדת מדברים חדשים אין ביטחון היא הולכת אך רק בעזרתי כאשר אני מחזיקה לא את היד לאמבטיה לא היתה מוכנה להיכנס רק לאחר משחקים אך ללכת היא לא מוכנה בשום אופן לבד ממה זה נובע הפחד? ואיך מטפלים בו?

לי שלום ראשית צריך לקבל את העובדה שיש נטיות אישיות כבר מגיל צעיר ואי אפשר להילחם בהם. אם בתך חששנית, תני לה יד, שחקי איתה כמו שלמדת לעשות, ואני מבטיח לך שהיא לא תלך לאמבטיה לעד בצורה כזו. קשה לי לומר לך מהיכן בא הפחד. יתכן שבשיחה מעמיקה איתך אפשר יהיה יותר טוב להבין את העניין ולתת לך ייעוץ, ואם את מרגישה צורך אולי כדאי לפנות לפסיכולוג התפתחותי ולקבל עצות בנושא. יש דברים שבהם כדאי לשים גבולות והם דווקא מפסיקים את הפחד, למשל בהליכה לישון בשעה מסוימת ובמיטתה של הילדה. יש נושאים בהם קשה יותר לשים גבולות, והדוגמא עם האמבטיה היא אחת מהן, וכאן צריך לנסות ולהתאים עצמך לתינוקת עד שהיא תרגישה בטוחה יותר. במידה ואת מרגישה שזו תופעה כללית ולא ספצפית למצבים מסוימים אני ממליץ על פניה למסגרת של ייעוץ להורים. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לדעת מה ההבדל בין טיפול דנמי לבין טיפול קוגניטיביואיך אני אדע מה מתאים לי בנתיים אני בטיפול דינמי כבר יותר מחצי שנה ולא מרגישה שום שינויולא נוספה לי שום תקווה ואני בכלל יודעת מה תפקיד המטפלת שלי לי נראה שזה לאסוף את חלקקי הקול שלי ולהוסיף את המילה למה??ממש כמו הד.אני נפגעתי ממנה על כך שאני מרגישה שאני מדברת עם עצמי והיא לא מראה לי שבאמת איכפת לה ממני למדתי לא להאמין למטפלים הם לא שם בשבילך ורק אם אתה עושה את עצמך במצוקה אז פתאום מאד איכפת להם ממך. תעזור לי נראה לי שאני מאוהבת בהואני לא יודעת למה ואיך היא לא יותר מידי מדברת משתפת היא כלום וגם אני ממש נפגעתי שזה קשר חד כיווני אני לא סובלת אותה היא לא שם בשבילי ורוצה שאני אחשוך סתם כך את סודותי .איך אני לא אהייה סגורה אם אני עדיין לא מרגישה בטוחה אני רוצה שבהיא תגיד לי מה דעתה עלי על הרגשות שחי שתיתן לי אישור לקיומי?????

טל שלום לשאלתך הראשונה, טיפול דינמי מניח קיומו של לא מודע ותהליכים לא מודעים. טיפול קוגינטיבי עוסק יותר בתהליכי החשיבה, אמונות חיוביות ושליליות. הראשון בד"כ נחשב לטיפול ארוך טווח לטיפול בבעיות שאין להם מוקד מאוד ברור ולכן עשוי לעזור לשינוי נטיות אישיות וסגנון חיים. הקוגינטיבי עוסק בבעיות ממוקדות יותר ולכן בטווח קצר יותר. לגבי הנושא השני, אי האמון שנוצר בינך לפסיכולוגית הוא בוודאי מכשול לטיפול. את צריכה לבדוק האם זה קשור רק למטפלת הזו או שזה דפוס שקורה לך בחיים גם במקומות אחרים ואז העובדה שזה קורה בטיפול היא טבעית ואפשר אף להיעזר בעניין להשגת תוצאות טיפוליות. במידה וזו ספציפי למטפלת אולי באמת אתן לא מתאימות וכדאי לחפש מסגרת טיפולית אחרת. בכל מקרה, אלו דברים שכדאי להביא לחדר הטיפולים כחומר לעבודה ומחשבה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי טל. מתוך נסיון שלי: אז קודם כל דווקא נשמע לי שהשיטה שלה נכונה, ושהיא יודעת איך לעבוד נכון. זה הטיפול האמיתי, כמה שזה קשה ומצער לשמוע. שאת תוליכי אותו. זהו הטיפול הנכון. טיפול אחר שבו המטפל ישיא לך עצות, ידבר יותר מדי, לא נראה לי שיוביל לאיזהשהוא מקום טוב. דבר נוסף, העובדה שאת זקוקה כל ההרף לאישורים שלה בדיוק מראה שאת עדיין בבעייה, כשהמטרה היא בעצם להגיע ליום בו לא תיזקקי לאישור של איש. ולשם כך עלייך לעבוד קשה, וזהו תהליך לא קל ולא פשוט וכואב. אני לא חושבת שהצורה הזאת של הטיפול היא פוגעת (אם מזה נפגעת, ), ברגע שאת מבינה שזה הטיפול הנכון. לוקח זמן להבין את זה, אני יודעת. (ואולי נפגעת ממנה מדבר אחר?). בכל מקרה, מה לעשות, אנחנו לא קרובים שלהם והם סך הכל מתפרנסים מאיתנו, זו עובדה שקשה לעכל, אך אם תביני שאת סך הכל אמורה להיעזר בה, והיא בסך הכל מהווה עבורך דמות שאת מעבירה אליה רגשות שבכלל לא קשורים אליה, אז אולי תמצאי שבכל זאת אין אסימטריה מוחלטת ביחסים, כלומר גם היא בשבילך סך הכל משהו שלא קשור אליה עצמה, בהכרח. מצד שני אם זה סבל בלתי נסבל אני לא חושבת שאת צריכה למרר לך את החיים עד בלי די. ואולי תמצאי מטפל(ת) , לא תמיד צריך לירוק דם. בשביל להבריא.

האם בדיכאון,הגיוני שמצבי ברוח הקשים או תופעות שונות כגון התבודדות,בכי רגישות יתר יופיעו בשעות מסויימות ביום יותר מאשר באחרות? ונאמר לי שיש קשר לעונות השינה.אני אוהבת חורף ופורחת בו למרות שאני סובלת מדיכאון,יש קשר? ריקי

ריקי שלום יש קשר בין מצב הרוח לשעות היום. יש מחזוריות אישית בעניין ויש גם דברים מקובלים, לדוגמא, קושי לקום בבוקר, שינויים בחילופי עונות ועוד. הקשר אינו "אחד על אחד" ולכן לא כדאי להסיק רק מזה דברים. היכרות עם עצמך בשעות היום השונות ובעונות השונות עשויה לעזור לך להתמודד או לפנות לעזרה, אבל זה לא קשר בהכרח לדפוס ידוע ואוניברסלי. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי זו שוב אני. מקווה שאתה זוכר. רציתי לשאול מה זה אומר: נשיכה עצמית ,שאני נושכת את עצמי במשך היום וזה משאיר לי סימן למשך כל היום. ולפעמים נדמה לי שעוד שניה הבשר ייצא החוצה. מה ניתן לעשות והאם ישנה תופעה כזאת? שאלה נוספת, לפעמים אני שומעת כאילו משהו קורא לי או שאני קוראת למשהו, יכול להיות שאני משתגעת, אני לא יודעת מה לעשות עם זה ואני בטוחה שאני לא רוצה לספר את זה למטפל שלי שהוא בטח ישלח אותי לפסיכיאטר שלי והוא בטח יאשפז אותי. בקיצור מה אפשר לעשות?זוקקה לעיצה. תודה רבה!

עדי שלום אני מבין את חששך לדבר עם המטפל שלך, אבל אם את רוצה לטפל בעניין אני לא חושב שייעוץ אינטרנטי יתן לך מענה. אני לא יודע להסביר את התופעות שאת מתארת ונדרשת היכרות אישית איתך כדי לתת הסבר מניח את הדעת וכן את הטיפול הדרוש, אם דרוש. מה שאת מתארת אינו עילה לאישפוז פסיכיאטרי אבל אולי דורש התייחסות וטיפול וחבל שתשארי עם הדברים לבדך. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה הטעם בטיפול, אם לא גלויים לחלוטין עם המטפל? או שאת רוצה לעזור לעצמך או שלא.

את בחורה חכמה. אם את רוצה להתחמק מטיפול בתרופות הנכונות עבורך רק בגלל פחד מאישפוז שסביר להניח שלא יהיה (וגם אם כן סביר להניח שהוא יהיה רק להסתכלות או קצר מאוד). תבדקי את האלטרנטיבה: אפיזודה פסיכוטית ארוכה יותר וקשה שעלולה להתרחש גם במקומות לא נעימים ולעיני אנשים שחשובים לך ושתגרור אחריה אישפוז וודאי. עם גילוי לב ותרופות נכונות את יכולה למנוע את התסריט הלא נעים הזה. באמת רק לטובתך . תהיי חזקה וקבלי את ההחלטה הנכונה.

שלום ד"ר קפלן, אני בת 33 - גרושה ואם לשני ילדים קטנים,התגרשתי מבחור מקסים ואב טוב לילדי מכיוון שלא אהבתי אותו אף פעם בצורה שבה אשה אוהבת גבר (עם כל המשתמע מכך,,,). שנתיים לאחר הגירושים -כשבין לבין היו לי מערכות יחסים קצרות ולא רציניות, הכרתי גבר בן 47 -נשוי ואב לארבעה ילדים .כשהכרתי אותו הוא עדיין חי בביית אולם בערך כחודשיים לאחר הכרותנו הוא עזב את הביית(יש לציין שמעולם לא הכרחתי אותו לעשות כן).חייו עם אשתו לא היו טובים ממילא ואני פשוט הייתי המקל שבו הוא נאחז כדי להמלט,, יש לציין שאני כבר שלוש שנים איתו - בתחילת הדרך הכרתי אדם מקסים - מנהל בכיר בחברה ידועה, אדם שהעניק לי יחס ואהבה ,פינק אותי במתנות,התאהבנו עד מעל הראש. אנשים שמכירים אותו סיפרו לי שאף פעם לא ראו אותו כל כך מאושר ומיותר לציין עד כמה אני הודיתי לאלוהים שהכרתי אותו. כל ה"ירח דבש" הזה נמשך כ-8 חודשים בערך כשלאחריהם הוא חזר לאשתו("למען הילדים") ועזב שוב לאחר חודש.("רציתי להוכיח לכל משפחתי שהם טועים ושהיחסים עם אשתי לא יחזרו למסלול רגיל)- מיותר לציין כמה אני הייתי שבורה מכל הסיפור -עזבתי מקום עבודה כי לא יכולתי לתפקד, לא יכולתי לתפקד עם ילדי- כל היום בכיתי ונראיתי כמו זומבי. מאז עברו שנתיים ואנחנו ביחד(לא גרים באותו ביית כי זה לא הלך)אבל זה לא אותו אדם שאני מכירה - הוא הפך להיות טיפוס כבד - לא עובד, רוב היום ישן , עכשיו הוא מרצה תקופה של עבודות שרות בגין עבירת מס, לא יוצאים לשום מקום כבר שנתיים , לא מעניק לי כלום , פשוט כלום !!!- להפך כל הזמן המשפט השגור בפיו - "אין לי כסף וגם אם היה אני לא הולך להוציא עלייך אגורה" - אין לנו שום עתיד ביחד , מעולם לא אגור איתך וכו,,, אני מרגישה שזו לא אותה אהבה מבחינתו , הוא לוקח אותי כמובן מאליו - רק אני מתקשרת אליו תמיד (למרות שאנחנו נפגשים כמעט מדי יום )- אני מרגישה שאני כל הזמן במרדף אחריו - לראות איזשהוא הבזק של אור בעיניו כשהוא איתי ,,, כשאנחנו רבים ונפרדים - זה סוף העולם בשבילי - אני מתנהגת כמו ילדה שמשוועת לאהבה מתחילה לבכות, עושה רונדלים גם באמצע הלילה ליד ביתו (הוא גר אצל אימו). זה תמיד דפוס קבוע - הוא עוזב אותי ואני נכנסת להתקפי חרדה נוראיים - פשוט לא מתפקדת ימים שלמים - לא ישנה בלילות. אין ספק שמי שייקרא את המכתב לא יבין על מה ולמה , הרי היום -אני זאת שעוזרת לו - מלווה לו את הרכב (כי שלו מושבת),קונה לו סיגריות,מתי שהוא צריך אני מתייצבת דום מבלי לקבל שום תמורה. אין ספק שאני עדיין אוהבת אותו ואילו הייתי רוצה יכולתי אולי לעזוב כי מגיע לי יותר,,, ניסיתי טיפול פסיכולוגי - כלום לא עזר . האם מישהו בפורום או אתה ד"ר קפלן יוכל להסביר לי מה פשר ההתנהגות שלי ? איך לגרום לו קצת לפרפורים כמו בהתחלה ? אני יודעת שזה נשמע כמו ניצול מבחינתו אבל האם אי פעם אוכל להחזיר את המצב לקדמותו ? סליחה על אורך המכתב אבל אני באמת כבר נואשת ,,,

נטע שלום למה שאת מציגה יש שני היבטים (לפחות). האחד הוא מה קרה למערכת היחסים שלכם, וזה משהו שאפשר לחשוב עליו ואולי דרך זה ניתן יהיה גם לשקם את מה שהיה קודם. אבל ההיבט השני הוא התלות שלך במערכת היחסים הזו והיכולת שלך לחיות את חייך בצורה עצמאית ולקבל החלטות, אולי אפילו קשות, לגבי הקשר. את מתחילה בתיאור הגבר הנפלא איתו גרת ועזבת כי לא הרגשת אהבה. וכעת? את מרגישה אהבה? נשמע שלא אותה האהבה שאת מחפשת. אני לא מציע להתייאש ולהרים ידיים מהקשר, אבל את צריכה לעשות את הבירור לגבי סיכויי הקשר לשרוד ולהתפתח, ובמידה ותגיעי למסקנה שלא, כפי שהגעת לגבי בעלך לשעבר, תצטרכי לחזור להחלטיות שבה נהגת כשהתגרשת, ולחפש נתיב אחר לחיי הזוגיות. כל עוד את תלויה בין שמיים וארץ אפשר להבין את היאוש והדיכאון אליהם את נכנסת. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אנו הורים לחיילת מאז גיוסה לצבא היא עלתה יותר מ25 קילו , היא משרתת במקום מרוחק, וכאשר מגיעה הבייתה היא מסתגרת ונמנעת מלצאת להפגש עם חברים וחברות.(לפני כן היא הייתה מאד חברותית) נמנעת מלהתקדם במסגרת הצבאית,החל מכל מיני קורסים צופרים ונופשונים שמוצעים לה. הבחורה היא חכמה ונבונה מוצלחת מאד ו אף נחשבה לחתיכה. לנו כהורים יש בעייה להגיע אליה על מנת שתקבל טיפול שלדעתי היא מאד זקוקה לו. הנ"ל נמנעת מויכוחים עימותים, היא פשוט מתנדפת כאשר מנסים לדבר איתה ניסינו את כל השיטות. החל מהתעלמות מהשינוי במשקל נסיונות לדבר על זה ,להציע פתרונות , תמיכה. ללא הצלחה. נשמח לקבל הכוונה איך עליינו לנהוג? מהמודאגים.

שלום. קודם כל התעלמות לא פותרת בעיות היא רק יכולה להחמיר במיקרה הרע. עקרונית היא אמורה לפנות לקב"ן במקרה של בעיה, אבל עם היא לא עושה את זה אז אפשר לנסות אולי לברר ע"י פניה לקצין העיר. לנסות לספר לו על הבעיה ולהתיעץ מה עושים. מה שבטוח זה ממש לא נישמע טוב. בכל מיקרה תמתינו לעצה של ד"ר קפלן שהוא מנהל הפורם. איתן

להורים שלום האם מעבר לעליה במשקל והשינוי בהתנהגות החברתית אתם מזהים שינוי במצב הרוח? האם הקשר עימכם קודם היה פתוח יותר? ציינתם שניסיתם את כל השיטות לעשות שיחה רצינית. מאחר ואין שיתוף פעולה אימרו לה שאתם מודאגים מאוד והייתם רוצים לפנות איתה ביחד לשיחה עם פסיכולוג כדי שתשבו כולכם ביחד בחדר ותוכלו לנסות ולהבין מה קורה וכיצד והאם לעזור לה. צרו קשר מראש עם פסיכולוג מתאים, וקיבעו יום ושעה לפגישה כך שהדברים יהיו מאורגנים. היא בוודאי שמה לב למשקל שהשתנה ואפשר לנסות ולברר האם זה מציק גם לה, ואולי דרך זה תסכים להגיע למפגש. במידה והיא לא תסכים אולי יש טעם לפנות בעצמכם, תוך כדי יידועה שאתם עומדים לעשות זאת. אולי תוך תיאור מפורט של המצב יהיה אפשר להגיע למסקנה במה מדובר והאם יש מקום להתערבות. בעיקרון, מאחר ובתכם ילדה בוגרת לא ניתן להכריח אותה לשתף פעולה עד שהיא תגיע מרצונה להכרה שיש בעיה, אלא אם יש ברקע משהו שמסכן אותה כמו דיכאון או בעיה נפשית חריפה אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

למה אתה לא עונה על התגובות שאני שולחת לתגובות שלך?, כתבתי שם שאלות אבל לא ענית לי.. כלומר, אני לא רוצה להיות נג'סית, אבל אני רואה שאתה כן עונה אחרי לאנשים אחרים ותהיתי האם אני צריכה לשלוח את התגובות שלי בתור שאלות חדשות ?

דניאלה שלום אני משתדל לענות על השאלות למרות שלפעמים אני עלול לפספס שאלה. בכל מקרה, תגובותיך נכתבו רק היום בבוקר ואני עונה בד"כ בשעות הערב כך שפשוט עוד לא הגעתי אליהם. אל תקחי את הדברים באופן אישי. ספצפית לגבי שאלותיך, הן נוגעות בעיקר לתחום התרופתי והפניה לפסיכיאטר. אני ממליץ שבנושא זה תתייעצי באחד מהפורומים הרפואיים מאחר וכאן הייעוץ הוא רק בתחום הפסיכותרפיה. המבוכה מהפניה לפסיכיאטר מובנת ונפוצה, אבל זו הדרך לברר מה יש לך. כמו בכל בעיה רפואית אחרת בה היית מתגברת על הבושה ופונה, כך גם כאן את יכולה להרגיש בנוח לבקש חוות דעת על מצבך. בכל מקרה, אינך חייבת להתחיל את הבירור אצל פסיכיאטר, ניתן לפנות גם לפסיכולוג. בכל מקרה, אם תזדקקי לתרופות, הפניה לרופא תהיה הכרחית. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה :))

שלום, אני אמא לילדה בת 5 וחצי. וגילתי משהו מוזר מאוד לאחרונה, מצאתי אותה מתחככת על שמכה ומאוננת. הייתי מופתעת שלא לומר מזועזעת למדי, אני לא יודעת מה לעשות, האם זה מותר? נורמלי? שילדה בת גילה עושה דברים כאלו? האם זה מעיד על משהו? האם זה יגרום לה בעיות בגיל מאוחר יותר? מה עשוי להוות לה גירוי לאוננות בגיל שכזה??? תודה רבה על תשובתך...

לפי דעתי זה נחשב נורמלי, ילדים בגיל מאוד צעיר מוצאים את עצמם סקרניים לגבי הגוף שלהם ...

לא דעה מקצועית אבל בכ"ז... ילדות וילדים בני עושים ע"פ רוב מה שנכון ונעים להם/ן גם לילדים קטנים יש מערכת עצבים וגם להם קצוות עצבים באברי המין שגורמים להרגשה נעימה בעת חיכוך, מאחר והם ילדים קטנים הם לא יודעים שזה "אסור" או "לא יפה", או כל שאר הדברים הטפישיים שהמבוגרים מצמידים לאוננות או מין, הגירוי לאוננות בגיל הזה הוא עצם הגירוי, ולא יותר מזה, יפתע אותי (ידהים אותי) עם עברה במוחה ולו מחשבה מינית אחת משך כל חייה עד היום. אמרת שמצאת אותה, השאלה היא האם היא נוהג לעשות זאת בפומבי, או לא, אם לא נדמה לי שאין בכך כל בעיה, במידה והדבר נעשה באופן תחוף ובפומבי, תאלצי כנראה לדבר איתה (אני באמת לא מקנה בך...) ולהסביר לה מדוע אין לעשות בפומבי. אוננות אינה יוצרת בעיות, היחס לאוננות מאידך יוצר גם יוצר, כמעט כל הילדים נוגעים בעצמם (כאמור, כמו שכולנו יודעים, זה כיף) כאשר אומרים להם "לא!", בד"כ בצעקה, נוצר דימוי שלילי ל"אזור הזה" כאשר הם מתבגרים ומקשרים בין אברי המין למין, מועברת לעיתים אותה גישה שלילית, למין ולמיניות.

אתה צודק, גם אני חושבת כמוך, אני גם רוצה להוסיף שבכל מצב , כדאי לדבר עם הילד גם כשהוא עדיין קטן, על דברים שקשורים לנושא כמו "איך באים ילדים לעולם" יש הורים שמתביישים לדבר על זה עם הילדים שלהם, אך אם עושים את זה בד"כ יפה, כמו סיפור, זה יוצא בסדר גמור בלי יותר מידי גמגומים.. כלומר- חינוך מיני בגיל צעיר. זה יכול להקנות לילד גישה בריאה לגבי מין בעתיד... אפשר לדוגמא להסביר לו גם לגבי אוננות ולהגיד שזה בסדר לגעת בעצמך אבל צריך להסביר לו גם שזה עניין מאוד פרטי ושלא עושים את זה בציבור, כך גם (לפי דעתי) לא יווצרו מצבים לא נעימים אם הילדה תעשה את זה פתאום מול סבא/סבתא או בגן :)) בכל אופן גם זו דעתי האישית , לא מקצועית אבל שיהיה בהצלחה!

דנה שלום אני מסכים עם העמדות של הכותבים לך, בעיקרון זו תופעה נפוצה מגיל צעיר למדי. חשוב להסביר לילדה שמותר לגעת בגוף ושזה בוודאי נעים, אבל להסביר גם שזה דבר פרטי שנעשה לבד ולא מול אנשים אחרים. זו התפתחות נורמלית שלא אמורה לגרום בעיות כלשהן בהמשך. בברכה ד"ר אורן קפלן

דנה יקרה, אל לך להיבהל זה דבר מאוד נורמלי בגיל הזה, הילדים מגלים את איבר מינם ונוגעים בהם ומרגישים שזה מדגדג ונעים כמו שנעים להם שמדגדגים אותם סתם בגוף , אנחנו המבוגרים רואים את הצד המיני של אותו מעשה אך הילדים וגם ביתך אינם רואים בכך צד מיני אלה רק חלק בגוף שנעים לגע ת בו(חלק מתמימות הילדים) ולכן עליך לבוא בגישה שזהו תהליך התפתחות נורמלי וכך להעביר לילדה את המסר שהאיבר מינה (הפות)הוא דבר אישי ואסור לאף אחד לגעת לה בו ואם היא רוצה לגעת בו אז רק לבד , אף אחד לא צריך לגעת או לראות ותני לה דוגמא כשאנשים נכנסים לשירותים אז הם סוגרים את הדלת שלא יראו להם כי זה אישי....וכו'... דעי ככל שתעשי מזה עניין וסיפור גדול כך הדבר יקבל משמעות גדולה אך אם פשוט תסבירי לה בוגע אז העניין יובהר והדברים ימשיכו הלאה כאילו כלום לא קרה ובאמת כלום לא קרה. לי יש בת בת 4.5 ולאחר שראיתי אותה שמה מידי פעם את שפורפרת המים באיבר מינה קראתי הרבה בספרים והתייעצתי עם פסיכולוג לילדם בגיל הרך ופשוט אמרו לי לא להעיר לה באופן בוטה (צעקה או לכעוס) אלא להבהיר לה ברוגע את אשר נאמר לעיל. מאחלת לך המון בריאות ונחתץ

קראתי מאמר מעניין , לפיו אופי מערכת היחסים שלנו כמבוגרים מושפע מדפוס ההתקשרות הראשוני שהיה לנו כתינוקות עם האם. ז"א אנשים שסבלו מיחס מנוכר מאימם מעדיפים " סטוצי'ם"ואילו אנשים שאימהותיהם היו נגישות וזמינות מעדיפים יחסים מונוגומיים , מתוך תחושת אהבה לבני זוגם . אני בת 27 , מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי קשר נהדר עם אבי ופחות טוב עם אימי . אבי תמיד שימש לי עוגן , בטחון ואהבה ללא גבולות, אימי מטבע הדברים היתה הדומיננטית בבית , דאגה להשגים בלימודים בצורה מוגזמת , כעסה מאוד על השגים נמוכים ( אני זוכרת בתור ילדה מכתבי " התנצלות " על ציון לא טוב , זכורה לי פעם אחת " ששיחדתי " את אחי הצעיר במדבקות , רק שלא יספר לה על הערה ביומן שקיבלתי מהמורה ) מעולם לא הייתי תלמידה חזקה , מה שגרם לי להרבה תסכול וחוסר בטחון . אני זוכרת שבתור ילדה בגן הלכתי תקופה עם רטייה על העין ... אתה יודע כמה ילדים יכולים להיות אכזריים ... אולי גם זה גרם לחוסר בטחון . בנוסף הוריי החליטו להשאיר אותי שנה נוספת בגן , היות ונראיתי כה שברירה ועדינה , שנים הייתי משקרת בקשר לגיל שלי כי פחדתי שיחשבו שנשארתי כיתה !! רק עכשיו אני מתחילה להשתחרר מהתסביך הזה . במשך השנים הצלחתי מאוד בכוחות עצמי ... תפקיד יוקרתי ביותר בצבא ... משרה נחשקת ( אנטי תזה למה שכתבתי )אבל יחד עם זה כשאני מגיעה להשגים אני מאבדת את השאפתנות שלי , מחכה שיגידו לי מה לעשות , דוחה הכל לרגע האחרון וכו' זה מאוד מפריע לי . בנוסף , גם במערכות היחסים שלי אני לא מצליחה ... נמשכת לאנשים הלא נכונים שמחדדים את חוסר הבטחון שלי ומאידך דוחה ומשתעממת מהבחורים הטובים , מפחדת ממחויבות ... עושה הרבה שגיאות ביחסים הזוגיים , איך לצאת המפלונטר הזה ? נ.ב. חשוב לי לציין שלא חסר לי ( בהווה ובעבר ) מאום , תמיד קיבלתי כל מה שרציתי מהוריי , יש לי הרבה חברים ... אך נראה לי שזכרונות ילדותי צפים ועולים וזה מפריע לי!!!

שירי שלום מקובל לחשוב שהקשרים הראשוניים עם ההורים מעצבים את האישיות. אין ספק שאם שדוחה את ילדיה משפיע על עיצובם. מצד שני, חשוב לא להתייחס לזה כאל נוסחה, ישנם הרבה סטראוטיפים לא מדוייקים וחשוב להישאר עם התחושות והדברים האישיים שלך. בכל מקרה, זכרונותיך הם בוודאות מגיל מבוגר יותר שכן אין אפשרות לזכור אירועים ורגשות מהגיל המוקדם עליו מדברת התיאוריה. כמובן שהקשר עם ההורים והסביבה ממשיך להשפיע לאורך כל החיים כך שגם מה שאת זוכרת חשוב מאוד להבנת התפתחותך הנפשית במהלך השנים. סוג כזה של שאלות ולבטים מתאים מאוד למסגרת של טיפול פסיכולוגי. אני ממליץ לך לפנות ולאפשר לעצמך תהליך של גילוי עצמי ובירור הנושאים הבלתי פתורים מעברך, כמו גם הדברים שמטרידים אותך בהווה לגבי יחסים בינאישיים וכדומה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני חיילמשרת ביחדה קרבית עדיין בטירונות בעוד כמה שבועות מציבים אותם כל פעם שמודיעים על חייל שנפצע או נהרג הוא תמיד אומר לי - את יודעת זה מהיחידה שלי ותמיד אני אומרת לו " איך אתה יודע" וזה הדבר היחיד שיוצא לי אני דואגת מאוד ואני בטוחה שגם לו לא קל מה אני יכולה לומר במצבים כאלו ? אודה לך אם תיתן לי טיפ לתשובה

אמא מודאגת שלום הדאגה מובנת ואי אפשר להילחם בה. החיים עם בן ביחידה קרבית אינם קלים ואין לי טיפ לבטל את החרדה שלך, וכמובן את החרדה שלו. נדרשת כאן חשיבה אופטימית וכוחות להאמין שכפי שרוב מכריע של החיילים עוברים את המסלול הזה בשלום כך יקרה גם במשפחתכם. אני יודע שסטטיסטיקה לא מרגיעה, אבל בסופו של דבר הרבה יותר מסוכן לנהוג בכבישים מאשר לשרת בצבא מבחינת הסיכוי להיפגע. המשפט "לי זה לא יקרה" עשוי להיות מנטרה משכנעת אם באמת תרצו להאמין בה. את האוירה האופטימית הזו נסי גם לשדר לבנך ותופתעי לגלות עד כמה שהסוגסטיות העצמיות הללו עשויות להרגיע. מאחל לכם כל טוב ובריאות ד"ר אורן קפלן

תודה רבה ולילה טוב

הייתי בפגישה ראשונה אצל פסיכולוגית. סיפרתי לה שתקופה מסויימת עבדתי בעסק של הורי.בתקופה שלא הייתה לי עבודה .אחרי עשר דקות היא שאלה אם הורי עובדים.שהזכרתי לה שעבדתי אצלם היא התנצלה שהתבלבלה.האם אפשר להסיק ממקרה זה על יכולת הריכוז שלה בתודה שחר

הייתי מגדירה זאת, מידת העניין שלה...

שחר שלום מדובר במשפט או פריט אחד מתוך שיחה של שעה. השאלה איך הרגשת במהלך המפגש מעבר לטעות הזו שעשתה הפסיכולוגית. אם יש עוד דברים שהטרידו אותך בהחלט שווה לחשוב על העניין. אולם במידה וזה הדבר היחידי הייתי מתייחס לזה כבלבול טבעי למצב של היכרות בו ישנם פרטים רבים. בכל מקרה, אם את יכולה כדאי לשתף את הפסיכולוגית בפעם הבאה בכך שהדבר הטריד אותך. זה יוכל להוסיף להיכרות עם הפרטים מימד חשוב ובין אישי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום יש לי תקופות-כמו עכשיו שאני מרגישה שהגוף שלי לא רגוע -עצבני לפעמים אני ממש מרגישה שאני עומדת ליפול מחוסר שליטה על חוסר הרוגע הזה בגוף אני מנסה לחשוב למה זה קורה וממש לא מצליחה מלווה לזה גם נשימה כבדה ולחץ בחזה ולפעמים אפילו מן דקירה כזו בחזה שבאה פעם בשעה או שעתיים אני כמעט בטוחה שזה נפשי ולא פיזי אבל מדוע אני מרגישה כך ומה מטריד את נפשי אודה על התשובה מזל

מזל שלום מצב לחץ או חרדה עלול לגרום לתופעות פיזיולוגיות כפי שאת מתארת. חשוב לערוך בדיקות רפואיות לשלול מקור פיזיולוגי, ובמידה והכל תקין כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי להתמודד בדרך אחרת עם מצבי הלחץ. חשוב להדגיש שבטווח הארוך לחץ הוא גם גורם מזיק מבחינה בריאותית. את מקורות הלחץ יש לבחון באופן אישי ולהגיע הן למודעות טובה יותר לגביו והן לפתח כלים יעילים להתמודד עימו. בברכה ד"ר אורן קפלן

מפריע להורדה במשקל? העליתי כשמונה קילו במהלך טיפול בסרוקסט. התרופה הוחלפה כבר לפני חודשיים אבל אני עדיין מתקשה להוריד את הקילוגרמים המיותרים שנוספו לי, בצורה שלא איפיינה אותי בעבר. האים יש קשר לשימוש בתרופות?

אני לא יודעת לגבי הורדה במשקל, אם כי בדרך כלל נראה לי שתרופות הרגעה מאטות את כל המערכות בגוף. כלומר גם את חילוף החומרים. אבל מה שכן, אלו הן שתיהן תרופות ממכרות, ועוד ביחד...

שלום אני ממליץ לפנות לייעוץ רפואי או בפורומים העוסקים בתרופות בברכה ד"ר אורן קפלן

קלונקס היא תרופה ממכרת ביותר ומאוד לא מומלץ להתשמש בה באופן קבוע. נא להגמל בהקדם האפשרי! פרפנן שייכת לקבוצת תרופות שעשויה לגרום השמנה אז יתכן קשר, אך לא בטוח. למה לא לשאול את הפסיכיאטר שלך? מומלץ לשלב פעילות גופנית בניסיונות הדיאטה, זה מייעל אותפ באופן ניכר וגם עוזר לשיפור המצב הנפשי.

לקלונקס אין השפעה על התיאבון או על המשקל. מדובר בתרופת הרגעה שנסבלת היטב ע"י רוב החולים. שימוש ממושך יכול לגרום לתלות. פרפנן היא תרופה נוגדת סכיזופרניה מהדור הישן שיש לה תופעות לוואי קשות בעיקר בתחום הנוירולוגי שחלקן גם בלתי הפיכות אחרי שימוש ממושך. פרפנן בהחלט יכול להביא לעליה משמעותית בתיאבון ובמשקל. מומלץ לשלב פעילות גופנית ודיאטה מבוקרת.

מה המינון הקבוע שאפשר לקחת קלונקס והאם היא תרופה טובה לרגעה

מה המינון הקבוע שאפשר לקחת קלונקס והאם היא תרופה טובה לרגעה

היי, אני בחור בן 23 גר בירושלים.לוקח תורפה נגד דיכאון. אני רציתי בנוסף לפסיכיאטר ללכת גם לפסיכולוג באופן פרטי,אבל אין לי מושג איזה. אני יודע שאני יכול לחפש ולימצוא בדפי זהב.אבל אני רוצה לימצוא פסיכולוג כזה בעל המלצות. התוכל להמליץ לי על פסיכולוג טוב בירושלים באופן פרטי? נ.ב האם זה בסדר לקחת בי 12 יחד עם טגרטול.כי הרופא המשפחה אמר לי כי התרופה נגד דיכאון שאני לוקח מורידה לי את רמת בי 12 בדם לכן אני צריך לקחת את הכדורים האלה? האם בי 12 איננו גורע מין הטגרטול מבחינת האפק שלו שלוקחים אותו בו בזמן. בי 12 יחד עם טגרטול?

מנלכולי שלום לצערי איני מכיר פסיכולוגים בירושלים. אולי אחד המשתתפים האחרים בפורום יכיר. בנושא תרופות אני ממליץ לפנות לייעוץ רפואי או בפורומים העוסקים בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

במבשרת - אהובה שול בירושלים - גילה חורש (טלפונים בדפי זהב).

מלנכולי שלום, אני מטופלת בירושלים ע"י מטפלת מיוחדת במינה, שאני יכולה להמליץ עליה. אך הייתי מעדיפה למסור לך את הפרטים לאי מייל. שיר

היי אני בחור בן 23 סובל מרגשי נחיתות.אני לקוח תרופה שניקראת טגרטול בהמלצת הפסיכאטר שלי.כול יום לפני השינה כדור אחד ביום. אני לא כול כך מרגיש בשינוי האנטי דיכאוני אצלי. יש לציין כי אני לוקח את התרופה ב 12:00 בלילה ולא ב 21:00 כפי שהפסיכאטר שלי אמר לי. אני חושב שאני לא כול כך עקבי בלקיחת התרופה.(קורה לי שאני מפספף יום פה יום שם לקחת את התרופה). אנא יעץ לי מה לעשות? האם עליי לדבר אם הפסיכאטר שיתן לי תרופה אחרת? האם התרופה טגרטול היא תרופה מוצלחת לאנשים השרויים בדיכאון? תודה על הזמן והסבלנות

טגרטול היא לא תרופה לדכאון אלא למאניה-דפרסיה (שלפי שמה אתה מבין שיש בה גם דכאונות). לדכאון לבד זה לא תרופה מתאימה, אבל אני מניחה שאובחנת כסובל ממאניה דפרסיה אם זה מה שאתה מקבל. (ברוב המקרים דווקא יתנו ליתיום למאניה דפרסיה). עליך לברר עם הפסיכיאטר איך הוא איבחן את הבעיה שלך, סביר שהוא יודע מה שהוא עושה... וממילא אם זה לא עוזר אתה צריך להגיד לו ולהתייעץ בו מה לעשות. על כל פנים יש להקפיד לקחת את התרופות שלך ואכן יתכן שאי הקפדה על לקיחה מורידה את ההשפעה...

מה ההבדל בין השתיים בין מאניה -דפרסיה לדיכאון?

שלום אני ממליץ לפנות לייעוץ אצל הרופא המטפל או בפורומים העוסקים בתרופות. בפורום זה הדיונים הינם בנושא פסיכותרפיה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם מותר לקחת ציפרמיל בשילוב עם גלולות דיאנה?

דנה שלום בנושא תרופות מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי או לפורומים העוסקים בתרופות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 20,כבר חודשיים אני לוקחת תרופות עקב דיכאון:בהתחלה ציפראמיל ואח"כ סרוקסאט. ויש התחלה של שפור.אני מקווה למגר את כל החרדות והדיכאון(דיסטימיה). אבל אני סובלת גם מהפרעת אישיות נמנעת וככל הידוע לי הרי אין כדור עבור זה... אני סובלת נורא מרגשי נחיתות ומתחושה של חוסר יכולת והתאמה מדימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחוןכרוני וזה מפריע לי תמיד אפילו סתם בשיחה עם אנשים או עם אמא שלי המלחיצה. אני תמיד מוצאת את עצמי או נכנעת או נכנסת לעימותים מיותרים בחוסר טקט. ואני תמיד מפסידה מזה.נמאס לי ואני לא יודעת מה לעשות, איך להרגיש יותר טוב עם עצמי.אני גם לא אוהבת את המראה החיצוני שלי ואני יודעת שזה חלק די גדול מהבעיה. אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל לפעמים אני נראית טוב ואפילו אני מרוצה אבל לפעמים אני נראית כ"כ רע שממש לא בא לי לצאת ולחיות. כל זה גורם לי סבל רב והרגשה רעה ונחותה לעומת אחרים. נמאס לי ואני חושבת למה זה מגיע לי?? מה לעשות?

שלום לך, רק רציתי לומר לך שאת לא לבד בקטע הזה.גם אני סובל מאותה בעיה. אני סובל מרגשי נחיתות כול פעם שמישהו פונה אליי.יש לי קול פנימי כזה,שאומר לי כמה אני בן אדם נחות ולא טוב. במשך חיי סבלתי מעויינות כלפי מצד בית הספר הבית ובעבודה. מצבי הידרדר לכן פניתי לפסיכאטר שנתן לי תרופות אנטי דיכאון. לא שזה כול כך עוזר,אני חושב להחליף תרופה משהו לסרקסט כמו שאת לוקחת. אני חושב גם ללכת לפסיכולוג בנוסף לפסיכאטר. אנא שתפי איתי את תחושותיך ואשמח לקבל ממך עצות.

מה שאני מרגישה זה רגשי נחיתות שממש קשה לי להתגבר עליהם בכל מגע עם אנשים וחוסר ביטחון כרוני איום ונורא, זה ממש גורם לי לפספס את מי שאני באמת וגורם לי אפילו לבידוד. כן, זה באמת משהו כמו קול פנימי כזה ,כמו שאמרת, משהו לא רצוני בכלל אבל שמכתיב לי את ההתנהגות הנמנעת והלא בטוחה בעצמה. המראה החיצוני הוא חלק מזה וגם הבית: אבי עצבני אך כנוע ואמי שתלטנית ומלחיצה חלק גדול מהזמן. ההפרעה הזאת גורמת לי בעיות גם בקשרים עם אנשים וגם במקומות עבודה. אתה יכול לפרט קצת לגביך?מדוע קיבלת תגובות עוינות בבית?

שלום אני בן 17 וסובל מחרדות הקשורות לגוף שלי (כגון פחד מבליעת לשון ועוד...) אני כבר מספר שבועות לוקח סרוקסאט וישנו שיפור קל אל אף שעדיין המחשבות מציקות לי האם זה לא מוקדם מידי לאדם בגילי להיות במצב כזה של חרדה? האם זה אומר שאני חולה נפש? האם חיי יהיו נורמליים?

לאנונימי הצעיר שלום. אמנם זה לא נעים לחלות בגיל כל כך מוקדם , אבל כמו בשאר המחלות סיכויי ההחלמה שלך גבוהים יותר מאשר אלו שחולים במחלה בגיל מבוגר. טיפולים פסיכולוגיים בשילוב תרופות ייצבו את מצבך , ואם תתמיד להאבק במחלה תוכל לצאת ממנה - ובתוך כמה שנים לא תבין על מה כל העניין. בקשר להגדרות , מחלת נפש או לא, זה לא ממש חשוב - העיקר לצאת מזה. שלך נקודה .

אנונימי שלום הפרעות החרדה הן מהתופעות הפסיכולוגיות הנפוצות ביותר בקרב אוכלוסיה בריאה ואין זה אומר כלל על מחלת נפש. מאחר ואתה מתחיל טיפול בגיל צעיר יש סיכוי לתפוס את העניין מהשורש ולפתור אותו. אני ממליץ שלא תסתפק בטיפול התרופתי שעשוי אמנם להרגיע את החרדות בטווח הקצר, אלא שתפנה גם לטיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם שורש הבעיה ושינוי נטיותיך בטווח הארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני בחורה בת 23 הסובלת מחוסר בטחון למרות שיש לי את כל הסיבות לא להיות חסרת בטחון. חוסר הבטחון העיקרי שלי הוא בעבודה. הכל התחיל ששירתי בצבא ושם נעשתה טעות איומה וחלק ממנה היה באשמתי זו היתה טרואמה קשה עבורי במשך חצי שנה בהתבטאה בדופק לב מהיר חרדות בכי וכו'. מאז בכל מקום עבודה חדש אני חסרת בטחון לגבי ביצוע התפקיד, אני בודקת כל פעולה שלי מס' פעמים. כל הערה קטנה בנושא ביצוע התפקיד מורידה לי את הבטחון לגמרי וישר עולות לי מחשבות להחליף עבודה ואכן התפטרתי משני מקומות העבודה הקודמים שלי. מה עליי לעשות??

הי ליאת גם לי ישנה בעיה דומה לשלך אני חסר ביטחון בעבודה. אבל לא רק. בגלל חוסר הביטחון שלי נעלצתי לעבוד בעבודות מתחת לכישורי וגם בהם לא התמדתי מיוחד. פניתי לטיפול ומה שאני סובל ממנו נקרא חרדה חברתית והייתי מציע לך גם לבדוק את הנושא.

גם אני עובדת במשרות שהן הרבה מתחת לכישוריי שגם אותן אני נוטה לעזוב עקב חוסר בטחון. אתה מתכוון שעליי לפנות לפסיכולוג?

ליאת שלום יתכן שאת סובלת מסוג מסויים של חרדה. זה יכול להיות חרדה חברתית או סוג של חוויה פוסט טראומתית. מאחר ומדובר בתופעה שפוגעת באיכות חייך אני מציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי בנושא. אני מצרף תקציר על שיטות הטיפול המקובלות בחרדה. על רקע הקישור של החרדה למאורעות העבר בצבא יתכן שתמצאי עניין בטיפול בשיטת EMDR. תוכלי למצוא קישור גם לנושא זה בסוף הדף על החרדה. http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! רציתי לדעת באיזה גיל מופיע תסביך אדיפוס אצל בנות (באופן נורמלי כמובן...) תודה!

אי שם בגיל שלוש.

תסביך אלקטרה - המקביל לאדיפוס הגברי מתפתח אי שם בגיל שלוש. התסביך לא מופיע אלא רק כאשר נוצר הקיבעון.

נירה שלום לא כדאי להתייחס לתסביך אדיפוס כפשוטו. מדובר באנלוגיה לתהליך נפשי שמתרחש על רצף של שנים רבות. תחילתו כשהתינוק מתחיל להבין את ההבדל בין אמא לאבא, יכול לקרות גם בגיל שנה. ההתמודדות הנפשית הנורמטיבית מגיעה לשיאה בגיל 4-5 ולפי התיאוריה הפרוידיאנית מודחקת בגיל ביה"ס היסודי. הדבר נכון לבנים ולבנות כאחד, אם כי פרויד די הסתבך בנושא זה לגבי בנות, כמו לגבי יחסו לנשים בכלל. הנושא קיבל התייחסות נרחבת בספרות המקצועית מאז, ואין ממש עמדה אחת מוסכמת על כל התיאורטיקנים בנוגע למשמעותו ועצם קיומו של התהליך הנפשי הזה. אם תסבירי מה מקור השאלה, אולי ניתן יהיה לתת לך תשובה מדוייקת יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

קודם כל, אני מודה לך מאוד על תשובתך המהירה והמושקעת. חן, חן! שאלתי מגיעה ממקום של סקרנות לגבי התהליכים הצפויים לי עם בתי. היא בת שנתיים ויש לי תינוק חדש בבית. תהיתי בנוגע למערכת היחסים שתתפתח מעתה עם אביה והאם לעובדה שילדי הם בן ובת יש השלכה על היחסים אתנו. אני זוכרת מילדותי את הכעס על אמא שלי שכבר התחתנה עם אבא לפני ולא השאירה אותי לי... (-: אשמח ללמוד עוד על הנושא. יום נעים!

מאז שאני ילדה קטנה יש לי הרגל משונה כזה, אחרי שאני חושבת "מחשבות רעות" או מדמיינת דברים רעים (...) אני דופקת על העץ 3 פעמים בכל יד 4 פעמים פעם זה היה ממש תדיר: כמה פעמים ביום, זה קצת מציק היום אני משתדלת לא לחשוב על זה ולא לעשות את זה יותר אבל עדיין עושה את זה פה ושם פעם לפני שהייתי יוצאת מהבית הייתי הולכת לתנור גז לכבות את הגז למרות שהיה כבוי, מאז שפרצו לנו לבית לפני מספר שנים ועוד לפני זה (אבל במיוחד אחרי) כשאני יוצאת מהבית אני בודקת לראות שהדלת נעולה לפחות פעמיים-שלוש , אני הולכת עד למעלית וחוזרת, זה נראה כ"כ מטומטם , אם המשפחה שלי היא זו שנועלת אני מרגישה צורך לשאול אותם אם עשו את זה ואח"כ חושבת על זה עוד, יש לי עוד בעיה ממש ממש (!) מוזרה: כל מאמר שאני קוראת: לא חשוב מה, אני קוראת אותו בגוף שני, כלומר, אם מסופר על מישהו בגוף ראשון, אצלי זה תמיד גוף שני או שלישי, כאילו רק שזה לא אני , זה הגיע למצב כזה, שכשהייתי מקריאה את זה בקול רם, רציתי לקרוא את זה כמו שזה (כדי שלא ישמע פריקי מידי לאחרים) אז בטעות הייתי מתחילה כמו שאני רגילה! זה מאוד מפריע לי אבל אני מרגישה כאילו אני לא מצליחה "להפטר" מזה תמיד היו לי כל מיני טקסים מוזרים כאלה , וכשהייתי קטנה זה היה יותר גרוע.. אף אחד לא יודע מזה כי אני ממש מתביישת בזה , כי אני יודעת שזה מוזר..

היי דניאלה את לא לבד! גם אני בכל פעם שאני יוצאת מהבית אני בודקת כמה פעמים אם נעלתי טוב או לא,בנוסף, אני גם מעשנת אז בכל פעם שאני יוצאת מהבית אני לוקחת איתי את בדל הסיגריה ע"מ לזרוק אותו בחוץ כדי שחס וחלילה הסיגריה לא תצית עצמה בחזרה ותגרום לשריפה.(אני יודעת שזה לא מציאותי כ"כ) כל הטקסים האלו החלו לאחר שפרצו לנו הביתה. השיטה שלי היא : בכל פעם שאני נועלת את הדלת אני אומרת לעצמי משפט שנכון רק לגבי אותו יום. לדוגמא:"אני נועלת את הדלת ואני נוסעת לקניות" וכך בכל פעם שאני נכנסת לאוטו ועולה בי השאלה "האם נעלתי?" אני נזכרת במשפט ונרגעת. אצלי זה עובד. הצלחה

לשתיכן יש הפרעה אובססיבית קומפולסיבית וניתן לעזור לכן בטיפול, כנראה תרופתי משולב עם התנהגותי. מומלץ בחום לפנות לעזרה.

דניאלה שלום התופעה שאת מתארת מאופיינת בבעיה "טורדנית כפייתית" שנמצאת בתוך משפחה רחבה של הפרעות חרדה. זה סוג של תגובה ללחץ או חרדה והטקס שאת מבצעת מרגיע את החרדה, אבל מכריח אותך לחזור על הטקס שוב ושוב כדי לא להרגיש שוב את החרדה. תוכלי לקרוא מעט בנושא באתר הבא: http://www.hadassah.org.il/hebrew/PUB/obses/1.htm ניתן לטפל בבעיה באמצעות פסיכותרפיה ובמקרים חריפים גם בטיפול תרופותי נוגד חרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם אצטרך ללכת לפסיכיאטר? זו בעיה שמאוד מביכה אותי לדבר עליה

שלום אני צריכה מחר לדבר עם מרצה שלי לגבי אישור מעבר לחוג אחר במכללה.זה עניין חשוב מאוד,ויקבע את מה שאלמד בשנה הבאה.הבקשה שלי חריגה מאוד מאוד,והתברר לי שאין מקומומות בחוג הזה כבר.אני נזקקת לאומץ רב ולאמביציה.איך אני יכולה להתמודד עם השיחה הכל כך חשובה הזו?אני מפחדת שפשוט אתחיל לבכות מהלחץ.חוץ מלנשום עמוק יש למישהו עיצה? תודה רבה נעמה

נעמה התמודדתי עם בעיה דומה אך אם תוכלי לתת יותר פרטים , מאוד קשה להסביר מה לאמר כאשר אין מידע בסיסי לפחות האם הסיכוי אפסי? מהן דרישותיה של המכללה המקבילה מבחינת ציונים והאם את עומדת בקריטריונים אלה?

הסיכוי הוא לא גבוה,לא כל כך בגלל נתונים אלא בגלל שאין מקום.העניין שאני חייבת לעשות את המינימום ולהבהיר עד כמה זה חשוב לי וכמה אני רואה בכך את עתידי.כל מה שחשוב הוא להתרכז בשיחה הזו,ולא חשוב מה יקרה אח"כ.שהיא תראה שאני באמת מעוניינת ואולי העניין ייתגמש. ביי נעמה

אני מבקרת באתר כמעט מידי יום בסיום הלימודים וחייבת לציין את הערכתי הרבה לעבודתך. ההתייחסות שלך לכל אחד ואחד בצורה כזו בהחלט מעוררת הערכה בעתידי הקרוב/רחוק כפסיכולוגית אשמח לקחת דוגמא ממך ומדומייך! יישר כח !!!

תודה סנדי ובהצלחה.

ממה יכולות לנבוע אגרסיות? לפעמים, כשאני מתעצבנת או רבה עם המשפחה שלי אני משליכה דברים על הרצפה או דופקת אגרופים בדלת/על השולחן , צורחת ולפעמים נדמה לי שכשאהיה מבוגרת יותר אני אהיה ממש אלימה, אפילו כלפי המשפחה, אני לא יודעת מאיפה זה מגיע לי , למה אני נהפכת למן יצור כזה. זה לא נראה נורמלי מהצד, כשחבר שלי היה רואה את זה הוא היה בהלם. אני אפילו לא יודעת לאיזה פורום אני צריכה להביא שאלה כזאת?

ענתי שלום על השאלה ממה נובעות האגרסיות שלך, רק את תוכלי לסופו של דבר לענות. כנראה שיש משהו כואב מאוד ומכעיס מאוד שמעורר את התגובות האלימות. אפשר להבין את ההלם של החבר ובהחלט כדאי לנסות לברר מה קורה לך וכיצד את יכולה לטפל במקורות העניין וכמובן בשינוי ההתנהגות עצמה. ההשלכות של זה להמשך משמעותיות להתפתחותך האישית התקינה. במידה ואת יכולה כדאי להתייעץ עם פסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

לא יודעת להתנהג - זה מה שאני שומעת כבר למעלה משנתיים. (אני בת 26). כל מילה שמוציא אדם מהפה, אני מפרשת בצורה שלילית, פסימית והמגננה שלי היא תוקפנות מילולית וחוצפה בלי סוף. לא יודעת להתמודד בצורה נורמלית עם אנשים.. אני נגררת ואולי גוררת בלי שים לב לריבים בלי סוף, לא מצליחה להסתדר עם אנשים כשהשיחה יותר שוצפת. (כמובן שלא עם כל אדם אני רבה, אלא רק איפה שאני מרגישה בטוחה כדי לפתוח את הפה ואת הלב). לא יכולה להמשיך כך - לא רוצה להשאר לבד בעולם הזה. אנא, מישהו שאפשר לדון איתו ולמצוא את השורש הבעיה ולפתור את העניין סוף סוף

שלום מאחר ואת מבינה שתגובתך התוקפנית היא סוג של התגוננות בפני פגיעה, יש מהיכן להתחיל. סביר להניח שאם תוכלי לגעת במקומות הכואבים הללו ולעבד אותם לא תזדקקי להגנה הזו או שלפחות תוכלי לרכך אותה. אני ממליץ לך לפנות לטיפול. בד"כ לסוג כזה של טיפול מתאימה גישה דינמית ומאפשרת לך מקום וזמן בקצב שלך לשינויים ואיזונים חדשים שלוקחים בד"כ תקופה ממושכת. אין כאן בד"כ פיתרון אינסטנט ולכן תצטרכי סבלנות ונכונות להשקיע בעצמך. את נמצאת בגיל מתאים מאוד למסע כזה, מצד אחד כבר לא ילדה ויכולה להתבונן על עברך בצורה מודעת ומושכלת, ומצד שני כל העתיד עוד לפניך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בת 27 ומזה כמה שנים (בערך 6 ) אני מרגישה יאוש תמידי , אני לא חושבת שמדובר בדיכאון כי אני פעילה (כלומר עבדתי , למדתי תואר ראשון וכו') אבל אני כן מרגישה עצב תמידי בכל מה שאני עושה. אני לא כ"כ בטוחה מאין התחושות הללו נובעות אבל נדמה לי כי בגלל שדברים פשוט לא מסתדרים עבורי כלל - כלומר אני פשוט לא יודעת לאן אני הולכת בחיים הללו מבחינת עבודה, זוגיות , ובכלל הרגשה של אובדן . יש לציין כי גם בתחום הרומנטי דברים לא מסתדרים בכלל - לא היו לי הרבה קשרים רומנטיים אבל גם אלו שהיו לא ממש הצליחו. כלפי חוץ אני נראית חביבה, נאה וכו'. אני לא בטוחה שטיפול פסיכולוגי אפילו יכול לעזור כי נראה לי שהפסימיות שלי ותחושת הריקנות הכ"כ גדולה שיש לי הם חלק כ"כ עמוק אצלי שטבוע בי. לעצתך אודה

מישהי שלום אני דוקא חושב שטיפול פסיכולוגי מאוד מתאים למה שאת מתארת. את נמצאת מול צמתים רבים בחייך ומרגישה הרבה מבוכה וחוסר אונים מולם. דיכאון לא חייב להיות מצב של חוסר תפקוד מוחלט ויתכן שיש קווים דיכאוניים במה שמתרחש בחייך. בכל מקרה, הפסימיות והריקנות קשורים בוודאי למקורות כלשהם וטיפול פסיכולוגי עשוי בהחלט להיות המסגרת בה ניתן יהיה לעבד ולהתמודד איתם. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן. יש לי בעיה מוזרה שאני לא חושב שיש אותה לרבים אולי רק לי. כאשר אני נמצא אצל אנשים בבית ואני חש צורך ללכת לשירותים (להשתין) אני לא מסוגל להשתין ואז אני מתאפק וסובל. זו בעיה שמריעה לי במעט בכול תחום בחיים. אני נמנע מלצאת מהבית או כאשר אני יוצא מהבית אני משתדל ליציאות קצרות של מספר שעות. אני מיואש מהבעיה הזאת. היא הופיעה אצלי פעם ראשונה מעט יותר אחרי גיל 21 ואולי היא קשורה לתאונת הדרכים שעברתי באותו גיל. הבעיה נעלמה לאחר מספר חודשים אבל היא שוב חזרה בערך לפני שנתיים עם עליות וירידות. היום כאשר אני בגיל 29 היא גורמת לי הרבה נזק לכן אני שואל עם יש לבעיה המוזרה הזאת פיתרון.

שלום ראשית אני ממליץ לפנות לאורולוג מומחה. תוכל גם להציב שאלה בפורום המתאים כאן באתר. לאחר בדיקתו והמלצותיו אפשר לשקול את הכיוון הפסיכולוגי. ההתאפקות יכולה להיות סוג של התניה שנוצרת ממצבי מתח. לרוב שיטות הרפיה עשויות לשפר את המצב. אפשר גם להיעזר בהיפנוזה. בכל מקרה, קודם כל אתה צריך בדיקה רפואית מתאימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

???

מתוגם לעברית כהפרעה טורדנית כפייתית ניתן לדוגמא לעיין באתר http://www.hadassah.org.il/hebrew/PUB/obses/1.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לרופא המומחה, בעלי סובל מזה שנים ממחלת הקלסטרופוביה, אין צורך להסביר את המגבלות, ובעיקר טיסות לחו"ל פחד ממקום סגור השאלה שלי מה הטיפול שיכול לעזור להקל על המחלה. אם אפשר גם לדעת ממה זה נובע, ועוד בקשה אם אפשר לשלוח לי חומר על אודות המחלה . החשוב ביותר אזה טיפול יוכל לעזור לנו. אודה לכם אם תעזרו לנו בנושא.

כרמי שלום ניתן לעזור לבעלך באמצעות טיפול פסיכולוגי ולעיתים נדרש גם שילוב תרופתי. גישה קוגינטיבית התנהגותית בד"כ מתאימה למצבים של קלסטופוביה, ניתן גם להיעזר בהיפנוזה. עם זאת צריך לבדוק האם מדובר בתופעה ייחודית בחייו, או שמדובר בתופעה שמשתלבת עם בעיות פסיכולוגיות אחרות ואז הטיפול עשוי להיות אחר לחלוטין. במידה ויש לו מוטיבציה ורצון לשינוי אני ממליץ לפנות לייעוץ מקצועי. בברכה ד"ר אורן קפלן

נפתח פורום חדש שמטרתו לקדם ולעודד שינוי גישה ותפיסה בתחום ה-OCD לעודד פריצת דרך בתחום, גישה חיובית יותר, קידום זכויות, שינוי התפיסה הסטיגמטית וכדו'. מי שרואה עצמו קשור לזה מוזמן. http://www.blabla4u.com/sites/blabla4u/ForumsHeb.asp?ForumID=9740

בהצלחה

ד"ר קפלן שלום אני סטודנטית שנה א' לפסיכולוגיה , לא מעט שמעתי שלא כל אדם מתאים להיות פסיכולוג קליני, ויש (רק בסוף השנה הבאה) עבודה מעשית בבית חולים כך יוכלו לבדוק התאמתך מה ניתן לעשות כסטודנט בביה"ח?, האם זו דרך נכונה לבדוק? האם ביכולתך לאמר לי כיצד אדע על עצמי אם אכן אני מתאימה להיות פסיכולוגית קלינית? תודה, סנדי

סנדי שלום קודם כל השאלה האם את רוצה להיות פסיכולוגית קלינית והאם התחום הזה מעניין אותך. במידה וכן ישנו בוודאי תהליך של היכרות מעשית עם התחום שעוד תעברי, אבל לא פחות חשוב תהליך לגילוי העצמי וטיפוח מודעות עצמית שחשובים מאוד במקצוע הזה. אני לא חושב שהתנסות כזו או אחרת היא האינדיקציה. יתכן שתהני מהעבודה בבית החולים ויתכן שלא. זה גם עניין של מזל להיכן תגיעי. הדרך הנכונה לדעתי היא דווקא דרך טיפול פסיכולוגי שבו תוכלי להכיר את עצמך טוב יותר ולקבל החלטות נכונות על המשך דרכך המקצועית. בעיני זה תהליך הכרחי לכל איש מקצוע שרוצה לעסוק בתחום הטיפול הנפשי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובלת מנדודי שינה, בעקבות פחד נוראי ממוות וזיקנה, זה פחדים שרודפים אותי ממזמן, אבל בזמן האחרון הם התגברו מאוד. אני בת 27 ובהריון והפחד הזה מדאיג אותי, מכיוון שאני לא רוצה שזה ישפיע על המשפחתיות ועל הילד שצריך לבוא. במשך שעות היום אני בסדר, אבל ברגע שמתחיל להחשיך המחשבות, הפחדים (חרדות) מתחילים לצוץ. ניסיתי להעסיק את עצמי כדי לא לחשוב אבל אני מרגישה כאילו המחשבות יותר חזקות ממני ואני לא מצליחה להשתלט עליהם. מרוב תסכול אני בוכה המון........וסובלת לפעמים מדפיקות לב ולפעמים מרגישה כמו מחנק או יותר נכון קושי לנשום שמתלווים בכאבים בחזה. ניסיתי ללכת לייעוץ פסיכולוגי אבל הבעייה היא שאני גרה בהולנד, ודי קשה לי להסביר את עצמי באנגלית והולנדית אני עדיין לא יודעת אני זקוקה נואשות לעזרה.................אני על סף יאוש.

לירן שלום אין ספק שדוקא בתקופת הריון חשובה מאוד שלוות הנפש, גם בשבילך וגם בשביל התינוק. המגורים בהולנד באמת עלולים להקשות על הטיפול הפסיכולוגי, ואולי במידה מסויימת גם משפיעים על מצבך. אני חושב שהשפה היא לא המכשול המרכזי ולכן שווה לעשות את המאמץ ובכל זאת להיעזר בטיפול. צריך לנסות ולראות את מקור המחשבות ומה הן מבטאות. במקביל כדאי למצוא דרכים להרגעה עצמית. אחת השיטות היעילות בתחום נקראת EMDR ובה גם מגבלת השפה אינה מאוד קריטית. יתרונה בכך שהיא פועלת בטווח קצר וסביר להניח שתוכל לעזור לך באופן מיידי. תוכלי לקרוא על השיטה בקישור http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בהולנד יש מספר לא מבוטל של מטפלים בשיטה הזו ואם תכתבי באיזו עיר את מתגוררת אוכל לתת לך כתובת מתאימה. בכל מקרה, באמסטרדם תוכלי לפנות לכתובת הבאה באנגלית הולנדית או גרמנית, ואם זה לא קרוב אליך אולי יוכלו להפנות אותך למקום המתאים Ad De Jongh, Ph.D Tel. 31-205188232 Email: [email protected] בהצלחה ד"ר אורן קפלן

יצא לי השבוע איכשהו לחשוב על העתיד שלי ומה אני רוצה לעשות איתו. אני בת 17 והולכת לטיפול פסיכולוגי סתם לצורך העניין. נוןרא הייתי רוצה ללמוד פסיכולוגיה אבל רציתי לשאול כמה שנים זה מה לומדים במהלך הלימודים והאם זה מתאים למישהו שהולך או הלך לטיפול פסיכולוגי.

מאותגרת שלום אלו נושאים שבהחלט כדאי להביא לטיפול הפסיכולוגי. אני תוהה איך זה ללכת סתם לטיפול, אבל לא בנושא הזה כתבת כאן. הלימודים אינם קצרים. תואר ראשון כ 3 עד 4 שנים, הקבלה לתואר השני די קשה והתואר עצמו אורך שנתיים עד שלוש. לאחר מכן יש תהליך של 4 עד 5 שנות התמחות. בקיצור, כ 10 שנות הכשרה עד קבלת תואר מומחה בפסיכולוגיה קלינית. בכל מקרה, לא כדאי להסתכל על זה כך, אפשר להתחיל את לימודי התואר הראשון, לראות אם זה בכלל מתאים או לא ובהמשך לבחור כיצד להמשיך. הליכה לטיפול פסיכולוגי אינה קריטריון להתאמה או לא למסלול הפסיכולוגיה הטיפולית. רוב האנשים שמטפלים בתחום הנפש עברו או עוברים טיפול בעצמם כחלק חשוב מהתפתחותם האישית והמקצועית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, לפני כמה חו' פניתי אלייך בשאלה בנוגע לתביעה משפטית בעקבות תאונת דרכים, וביקשתי את דעתך בנוגע לאספקט הנפשי שעליו התכוונתי לתבוע. מאז ועד היום אני ועו"ד עסוקים באיסוף חומר הקשור לנושא זה. לאחר הצבא פניתי לטיפול נפשי. בתיק הרפואי שלי, אצל המטפל הראשון צוינו התופעות הבאות שמהן אני סובלת: הפרעת אישיות גבולית, הפרעת חרדה, והפרעה פוסט טראומטית. לפני כ-שנה פניתי באופן חד פעמי לפסיכיאטרית שעומדת בצמוד למטפלת שלי באופן פרטי.. נפגשתי אתה פעם אחת! עו"ד פנה אליה על מנת לקבל סיכום פגישה ממנה והיום מכתבה הגיע לידי. יש לציין שבסוף המכתב היה כתוב (באותיות קטנות) בין היתר "..אין להראות מסמך זה למטופל אלא באישור רפואי כי עיון בחומר זה נטול השפעה שלילית על מצבו הנפשי"(טופס פורמאלי) יתכן שהעו"ד שלי לא הבחין בזה.. במכתבה היא מציינת "הומלץ על טיפול בפרוזק מתוך הנחה כי יתכן ומדובר במחשבה אובססיבית..שיקול אבחנתי אלטרנטיבי הוא שמדובר ב- BODY DYSMORPHIC DISORDER אשר מדווח עליו בספרות הפסיכיאטרית כי הוא עשוי להגיב טוב לאותו תכשיר אפילו במקרים מלווים במחשבות שווא". בתחילת מכתבה כאשר היא מתייחסת להפרעת חרדה היא מוסיפה "לפחד זה מימדדים של OVERVALUED IDEA , על גבול מחשבות שווא". שאלותיי כאלה: 1. "מחשבות שווא" האם היא מעלה אפשרות של בעיה של סכיזופרניה? עלי לדעת זאת לצורך שיקולייי האם לתבוע במישור הזה במשפט האזרחי. (לאחר מה שקראתי אני כנראה לא אתבע על הנזק הנפשי, המחיר הוא יקר מדי לדעתי, ואינני מתכוונת לשלם אותו. 2. יש לציין שבתיק לא הועלתה לעולם אפשרות של מחשבות שווא, במסגרת בעיה של הפרעת אישיות גבולית, הצביעו על משברים רבים, רגישות יוצאת מן הכלל, וחשדנות שאופינית לבעלי ההפרעה הנ"ל. 3. לא קיימים חולים סכיזופרנים במשפחתי, אני מתפקדת ברוב תחומי החיים, עבודה קבועה, לימודים, שירות צבאי. יש לציין שאינני שומעת קולות מוזרים או רואה דמויות שאינן קיימות, אינני מאבדת את בוחן המציאות, לא היו לי אשפוזים, לא נטלתי תרופות אנטי פסיכוטיות. אינני מבינה את האבחנה הזאת, והתחושה מצידי היא בלבול, ואולי חרטה על כך שנפתחתי בפני אנשי המקצוע, מתוך יוזמה שלי להבנה טובה של עצמי, ומתוך המשפחה המתעללת שגדלתי בה להיות אדם יותר טוב מבני משפחתי. אשמח לקבל את דעתך בהרחבה על מה שכתבתי. בתודה, דלית

דלית שלום הנושא שאת מעלה אינו מתאים לייעוץ וירטואלי. אין מדובר רק בהיבטים משפטיים אלא בנושאים שמשפיעים על תפיסתך העצמית והאופן בו תתמודדי נפשית עם חייך בהמשך. אני מציע לך לפנות לייעוץ מקצועי ולפתח יחסים של אמון עם מטפל שממנו תוכלי לקבל תשובות מקצועיות מחד, אבל גם עזרה בהתמודדות עם הדברים שעברת ושאת עוברת. בתוך תהליך משפטי יש הרבה פעמים שימוש בדברים שלא היו עולים בטיפול רגיל. את צריכה לדעת היכן להציב את הגבול בין העובדות האובייקטיביות לבין הישגים שעורך דינך מנסה להשיג עבורך, שעשויים להיות מבוססים על עובדות אובייקטיביות לחלוטין או לחליפין על נושאים גבוליים בתחום אפור. אולי תוכלי לקבל ממנו תמונה יותר טובה מה הוא באמת חושב. בכל מקרה, אני לא מרגיש שאני יכול לייעץ לך בתחומים הרגישים הללו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום... יש לי שאלה מאוד מוזרה...(הפנתי אותה גם לפורום סקסויולוגיה, אבל אני חושבת שיש לשאלה שלי גם משמעויות פסיכולוגיות) אני בת 26 ומאז ומתמיד שאני מאוננת אני מדמיינת מחשבות על סקס קשה, שגברים לוקחים אישה בכוח או שעושים לה את זה בכוח...(אף פעם לא עלי... תמיד נשים אחרות) מאז שהייתי ילדה קטנה אלו הן הפנטזיות היחידות שהצלחתי לפנטז שאני מאוננת. שאני שוכבת עם גברים אני לא מפנטזת את המחשבות הללו, ואני גם לא אוהבת באקט האמיתי את הדברים שעליהם אני מפנטזת.. הפנטזיה הזו שתארתי לעיל לא מדליקה אותי, אבל היא מתרוצצת במוחי כל זמן שאני מאוננת. תודה

ענבר שלום אני מסכים איתך שלשאלתך יש משמעויות פסיכולוגיות, אבל אני לא בטוח שניתן לענות על שאלתך בלי היכרות של ממש איתך. אין לפנטזיות מסוג זה סיבה אחת ברורה שניתן להצביע עליה ופעמים רבות מדובר בתהליך מורכב שאפשר לנסות ולעבד אותו במסגרת טיפולית פסיכולוגית. מאחר והדבר אינו פוגע בתפקודך היומי או הזוגי אני לא חושב שהכיוון הסקסולוגי נחוץ. במידה ותפני לטיפול פסיכולוגי, הפנטזיה הזו בוודאי תעלה כחלק ממכלול של דברים נוספים. חשוב להדגיש שהעובדה שאת פנטזת את התמונות של הסקס האלים, בהחלט אינו רומז שאת רוצה בסוג כזה של סקס. הפנטזיה היא ביטוי לדחפים וקונפליקטים ובעת האוננות יש נטיה לחשיבה ראשונית יותר בה תהליכים אלו צפים יותר מאשר במצבים רגילים בהם את מפעילה מנגנוני שליטה חזקים יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני הולכת לפסיכולוג מזה מספר חודשים. יש לי תחושה חזקה של אי התאמה. אני לא בדיוק יכולה להסביר אותה, אבל אחרי הרבה פגישות אני יוצאת מרוגזת על איך שהתנהלה הפגישה. אני פחות ופחות רוצה לשתף אותו ומתחילה לרצות לבטל כל פעם את הפגישה. אני יודעת שהיחס שלי לפסיכולוג יכול להיות קשור לכל מיני ענינים של השלכה ושצריך לדבר על זה. ואכן אנחנו כל הזמן מדברים על זה, אבל כל פעם אני עוד מרוצה פחות. (ונראה לי שגם פחות מחבבת אותו) אחרי השיחות הללו. איך אני יכולה לדעת אם זה ענין של כימיה או שזה בא ממני? אני שוקלת להחליף פסיכולוג, אני ממש מתלבטת. אני אפילו שוקלת להעלות בפניו את ההתלבטויות שלי לגבי הכימיה בינינו קצת לא נעים לי. מה דעתך?

דנה שלום אני מציע אכן לעלות את הנושא בפני הפסיכולוג. כמו בכל סוג של קשר אחר אני מציע לסמוך על האינטואציה שלך. זה נכון שלעיתים תהליכי "העברה" והתנגדות לא מודעת עלולים לחבל בטיפול. לכן אם יש לך תחושה שזה המקרה יש מקום לעבוד על ההתנגדות הזו במסגרת הטיפול. מצד שני, אם את פשוט מרגישה שאין כימיה והטיפול אינו עוזר לך, בהחלט יש מקום לשקול החלפה. בכל מקרה, כדי להבטיח שאכן זה הסיפור, נסי להעלות את העניין עם כל אי הנעימות שבו. אין לי ספק שגם אם תעזבי תוכלי להפיק משהו ממה שקרה, אם הוא יעבור עיבוד כלשהו במסגרת הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מרגישה שאני מאבדת את היכולת להתמודד. מה עושים כשמרגישים כך? די מה עוד אוכל לעשות על מנת לעצור את הכדור השחור, שדוהר לעברי, שואב אותי אל מערבולת הייאוש והודף אותי אל סלעי הלא כלום. עכשיו יותר מתמיד ההתנפצות שלי קרובה ומוחשית. האופק נעלם. כבר שעות שהדמעות לא מפסיקות לרדת ותוכי נקרע לרסיסים. אני יודעת שאני צריכה להימלט מהסערה שבאה אך הרגליים התאבנו אינן נושאות אותי לשום מקום. מה עוד אוכל לכתוב כאשר אני רואה כיצד הכדור השחור משלח כלפי זרועות תמנון לופתות ונאחזות בי בעוצמה, מושכות אותי מטה אל תהום האכזבה. בשלב הזה הכוחות כבר עוזבים אותי, איני יכולה עוד להמשיך לשחות עם הזרם או לצוף במים סוערים כל כך שמכים בי מכל עבר זמן ארוך ורב. מרימה ידיים, מייחלת שכל זה כבר יגמר. איני רוצה עוד להיטלטל במים הגועשים. בהם הגלים מתעצמים והים רק הולך ומעמיק וסוגר. מסביב הכל קודר יותר ומאיים. נראה כי רצפת הזכוכית שהפרידה ביני ובין המים הגועשים בספינה בה ניווטתי את סערות חיי נבקעה ואני נבלעת מטה מטה לכודה בתוך אזיקי העופל המטביעים אותי אל המעמקים. במידה רבה כבר מצפה בכיליון לחידלון שיפסיק את הסיוט הזה של הצלילה בכוח כבידה ללא קרקעית מחכה כבר לגעת באדמה אז אולי כל זה יוכל להיפסק.

נחליאלי שלום את נשמעת אבודה ובמצוקה עזה. אני לא חושב שאוכל לתת לך עצה פרקטית למצוקה עצמה, אבל ממליץ בחום שתפני לקבל עזרה מקצועית. נשמע שעוגן אליו יהיה אפשר לקשור את החבלים בסערה העזה בה את נמצאת עשוי לעזור לך להתייצב ולהפסיק את הצלילה שאת מתארת בשפה יפה כל כך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן תודה על התגובה.. אני מצטרפת לקודמותי במילות הערכה חמוות ביותר לדרך ההתייחסות שלך. אני עוכבת אחרי הפורום כבר זמן רב. ורואה כיצד אתה משמש כאן עוגן לרבים ולפעמים גם לי. גם כשאני לא כותבת אני כאן ולכן שוב תודה.

יש לי בעיה קשה שכמעט כל פעם בחוץ אני מהר רוצה לברוח בחזרה לבית כי הכל האנשים מפחידים והולך לקרות משהו לא בסדר כמו הכל בחלום. רופא כתב PANIC DISORDER , אגרופוביה ודברים. כדורים לא עוזר הרבה זמן ואני עכשיו רק הולכת אם חייבת וקובעת קרוב ליד הבית גם עם מישהו. בעיה שזה עכשיו קורה אני גם בבית לא בסדר ולפחד ולהרגיש שקורה אסון ורוצה להיות בבית חולים שם יש ביטחון מהרופאים. בעיה שזה לא בחוקים של הבריאות שהולכים לטפל בבית חולים שיש מקרה PANIC וזה צריך הרבה כסף. אני מאוד מבקשת מישהו שיכול לעזור מה לעשות. ולנטינה

את כותבת "כדורים לא עוזרים". אבל תלוי איזה כדורים את לוקחת. יש כדורים שכן יעזרו לך לזה. וחוץ מזה ברור שכדאי שתפני לפסיכולוג או לפסיכיאטר. סיגל.

תכתבי לי למייל

ולנטינה שלום הבעיה היא שמדובר בתהליך מעגלי. ככל שאת נסגרת יותר כך המצב מחריף. את צריכה להיות בטיפול כדי לטפל בבעיה, יהיה לך קשה מאוד לפתור אותה לבדך. ליווי לאורך זמן הן במסגרת של פסיכותרפיה והן של תרופות עשוי לשפר את המצב ולהוציא אותך מהבעיה. הכדורים לבדם אינם מספיקים ולעיתים צריך להחליף את הכדור ואת המינון עד שמוצאים את התרופה המתאימה לך. שילוב של פסיכותרפיה עם תרופות עשוי להיות מתאים יותר מכל אחד מהשיטות בנפרד. אנא פני לטיפול בהקדם מאחר והתהליך אינו קצר וכל יום שעובר מחמיר את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, אני עוקבת מדי פעם אחר תשובותיך, ויותר מזה - אחר השאלות המופנות אליך. מלאת הערכה לרגישות שבתשובותיך, אבל גם מרגישה את מלוא כובד המשקל ששאלה אנונימית, נואשת ומורכבת (במיוחד שאלה של מי שכבר היה בכמה טיפולים ונואש) מטילה על כתפיך. מסובך וקשה לשמור על מידת הצניעות, ובו בעת להיות נחרץ מספיק, סמכותי ולא כוחני. ואתה עומד גם במשימה הזאת בכבוד.

צניעות היא אכן קלף חזק אם יודעים איך להשתמש בו. גם אני התפעלתי מהצניעות, בסוף הבנתי שהיא משרתת אותך לפחות כמו שהיא נעימה לשואלים. זהו לקח מקצועי מענין (לא רק למקצועות הטיפוליים) תגיד ד"ר קפלן, אתה צנוע גם בחייך האישיים באופן טבעי או שזו התנהגות שפיתחת במיוחד עבור הטיפול? (בכל מקרה זה ראוי להערכה)

תודה לשתיכן. אני לא כל כך יודע מה לענות, אז אשאיר את הדברים כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני יוצאת עם מישהו תקופה לא ארוכה ,בהתחלה הוא מיד אמר שלא נראה לו ואח"כ ניסינו ועכשיו נראה ששנינו מאוהבים וכ..ומתחילים לדבר על חתונה. מפחידה אותי המחשבה שבהתחלה הייתי צריכה לשכנע אותו שיש מקום עוד לבדוק,האם הוא לא עלול להתעורר ולברוח? ואיך אפשר לדעת שזה זה? תודה יעל

יעל שלום כידוע גם אחרי החתונה יש כאלו שמתגרשים. כך שתעודת ביטוח של ממש אין אף פעם, ואכן לא קל לחיות עם אי הוודאות שיש בחיינו. העובדה שהיו קשיים בהתחלה אינם מעידים דבר וחצי דבר על מה שקורה כיום. אגב, לצערנו, גם ההפך נכון, כלומר אהבה ממבט ראשון לא תמיד נשארת. הלחץ לא יעזור לקשר, להיפך, הוא רק יקלקל לשניכם. זה לא אומר שאת צריכה להיות עיוורת ולא לראות מה שמולך, אבל אם את מרגישה אהבה מצידו ואת אוהבת אותו, תהני ותשתדלי עד כמה שאפשר להוריד את הפחד. נשמע שאת עדיין לא סומכת עליו לגמרי ועדיין פגועה מהאופן בו הוא לא רצה בקשר בתחילת היחסים. מצד אחד זו תגובה טבעית לתקופה לא ארוכה של קשר. יתכן שאת זקוקה לעוד זמן את שתבטחי בו לגמרי ואולי הדיבורים על החתונה כעת מלחיצים אותך וצריך לתת לזה עוד זמן. בכל מקרה, בשלב כזה או אחר תצטרכי לסגור את הרגישות הזו שעדיין פועמת בך, בין אם בתהליך אישי או עימו בתהליך זוגי. אין הכרח לעשות זאת במסגרת טיפולית והדיאלוג האישי והאינטימי פעמים רבות מספיק. עם זאת, במידה ותרגישי שזה פוגע באיכות חייך או באיכות הקשר זו אופציה אפשרית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם ! ברצוני לספר על עצמי והתופעה ממנה אני בן 28 סובל בתקופה אחרונה מדפיקות לב, עיפות קלה,סחרחורות וקוצר נשימה כל הסימפטומים האלה מופיעים כאשר אני תחת לחץ קל (פגישות,יציאה מהבית)או עייפות אני ישן בצורה תקינה ואין לי בעיות שינה שאלתי היא נבדקתי באופן כללי ואין לי שום בעיה , אך אין אני מוצא תשובה להרגשתי חשבתי אולי מחלת היאפים אך איני יודע כיצד אפשר לאמת סוג של מחלה כזאת אם יש למשהוא רעיון זה יעזור לי מאוד תודה

שאול שלום אם כל הבדיקות הרפואיות תקינות יתכן שאתה סובל מהתקפי חרדה. רצ"ב תקציר על השיטות המקובלות לטיפול בחרדה. כדאי לפנות לייעוץ מקצועי לברר את הכיוון הזה. http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אורן קפלן. אני מקווה שזה המקום לשאול את השאלה . הנני בת 28 - חד הורית . בעקבות לחצים בחיי האישיים - עם בן זוגי ,בעבודה ובכלל - הקשיים כאם חד הורית , התחלתי לסבול לפני כמה חודשים מהתקפי חרדה קשים שלוו בתחושת ניתוק מהמציאות, מזרמים של פחד בחזה - לחץ בחזה - מועקה דפיקות לב , קשיי נשימה וכו,,,-פשוט לא יכולתי לתפקד. כיום תודה לאל , המצב יותר טוב - אינני סובלת יותר מהתקפים - לעתים די רחוקות ביחס למה שסבלתי , אולם כל התופעות הגופניות שתארתי וההרגשה הגופנית הקשה (בעיקר לחץ בחזה,קושי בנשימה והמון דאגות)מופיעות ללא שום סיבה נראית לעיין. אני מרגישה שכל היום אני כאילו חלושה - עייפה -אין לי אנרגיות לכלום,איבדתי את יכולת ההנאה ביחס לכל דבר, אני כל הזמן!!! בחרדה ואין לי מושג ממה,,,, זה לא שיש איזשהוא אובייקט שממנו אני פוחדת . הדבר קורה בעיקר בבקרים ונמשך לכל אורך היום . יש לציין שכל הבדיקות הגופניות שעברתי -א.ק.ג,צילום חזה ,לחץ דם ובדיקות דם -יצאו תקינות, הרופא שלי אומר לי שדווקא במצב של מנוחה יכולים להופיע כל התסמינים של חרדה. הוא ורבים אחרים (רופאים)טוענים שהכל נפשי. שאלתי היא - האם לקחת סרוקסט (יש לי מרשם בתיק)למרות שברמה הכללית אני מרגישה שאין לי התקפי חרדה?- האם יש סיכוי שמצב רוחי יישתפר והחרדות הבלתי מוסברות יעלמו לי רק עם שיחות? איך יוצאים מזה ? האם נגזר עלי כל חיי לסבול את תחושת החרדה ? אודה לך ולכל המשתתפים בפורום שחווים או חוו את אותו דבר באם תוכלו לעזור . תודה; מיכל

הי לדעתי הקריטריון צריך להיות עד כמה הדברים מפריעים לך בתיפקוד ובכלל אין ספק שתרופה נכונה יכולה לשנות את המצב מקצה לקצה, וגם- טיפול שיחתי ממילא הוא עניין שלוקח זמן לעיתים ממושך מאוד אציין רק שבמקרה שלי סרוקסט כלל לא עזרה לעניין החרדה, אם כי שיפרה את המצב והתחושה באופן כללי. ובשל החרדה עברתי לתרופה אחרת.

היי סיגל תודה על התיחסותך אשמח אם תפרטי האם גם את סבלת מאותן תופעות שהזכרתי ? האם גם החרדה שלך לא היתה ממוקדת ? - ז"א לא פוביה - שזה פחד מאוביקט מסוים אלא מצב של חרדה כללית ? מהו שם התרופה שכן עזרה לך ? תודה שוב מיכל

מיכל שלום לחרדה מרכיבים שונים, פסיכולוגיים, קוגניטביים, ופיזיולוגיים. לשאלתך, אכן במצבי מנוחה יש לעיתים הגברה של חרדה כי הגוף מקבל מסרים של "שעת חרום" ובמקביל מסרים מרגיעים בשל המנוחה, והקונפליקט הזה יוצר חרדה. אני מצרף תקציר על השיטות המקובלות בחרדה. אישית אינני תומך בטיפול בלעדי באמצעות תרופות שכן לחרדה יש מקורות פסיכולוגיים והתרופה אינה מתמודדת עימם. עם זאת, טיפול תרופתי במקביל לפסיכותרפיה עשויה להיות חיובית במקרים רבים. אני מציע לך לפנות לייעוץ ואז להחליט כיצד להמשיך. http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני בחור בן 23, קראתי מעט על add וראיתי שמופיעים אצלי הרבה מהתסמינים, בנוסף אני סובל גם מהתפרצויות זעם, האם יש קשר? מה הטיפול הנכון עבורי? תודה רבה מראש

אבנר שלום הפרעת קשב היא עניין מורכב. קשב נפגע פעמים רבות בעקבות קשיים רגשיים, ולהפך, בעיות בקשב גורמות לקשיים רגשיים. לא תמיד קל למצוא מהי התרנגולת או הביצה. אם יש לך בעית קשב ראשונית אפשר לטפל בה כמו בבעיות קשב אצל ילדים. אם בעית הקשב היא משנית, כלומר תגובה לבעיה רגשית, כדאי לטפל בבעיה הרגשית והיא תשפר את הקשב. בכל מקרה כדאי לפנות לייעוץ מקצועי. מכונים רבים שעוסקים באבחון הפרעות קשב אצל ילדים עוסקים כיום באבחון הפרעות קשב גם אצל מבוגרים. תוכל לפנות ולבדוק זאת. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום, לפני כמה שנים פיתחתי אנורקסיה שנהפכה לבולימיה,ושתיהן הפכו את חיי לסיוט. כעת גם אחותי בת ה-14 מתחילה לפתח הפרעת אכילה:היא נוהגת להקיא וחושבת שהיא שמנה,אע"פ שאינה כזו! אני חייבת לעזור לה לצאת מזה!!! מה לעשות ובאיזו גישה כדאי לנקוט? היא נסגרת בפני ולא מוכנה לדבר על הנושא. בתודה,אנה

אנה שלום ראשית אני לא חושב שאת צריכה להתמודד עם זה לבד. דברי עם הוריך או/ו אנשים אחרים במשפחה שעשויים לעזור. אחותך צעירה ואפשר לכוון אותה לקבלת טיפול. מאחר ואת סבורה שיש מרכיב משפחתי בנושא, מה שפעמים רבות אכן נכון במקרים של הפרעות אכילה, יתכן שהדבר הנכון הוא לפנות לטיפול משפחתי בהשתתפות אחותך. אולי כך היא גם תהיה יותר מוכנה לשתף פעולה כי לא תרגיש כזו שבמוקד. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, מנסיוני המר, לפעמים טיפול רק מחמיר את הבעיה כי החולה מרגיש שניתן לו "אישור" לאבד שליטה מכיוון שהטיפול נמסר לידיים מקצועיות. חולות בהפרעות אכילה שואפות למעין חזרה לינקות,לבריחה מבגרות,מאחריות. דבר נוסף שמטריד אותי:מנסיונך, לאחר 7 שנים בהפרעת אכילה,האם יש לי עוד סיכוי לצאת מזה או שנעשיתי כבר חולה כרונית? כל נסיונותי "להגמל" נכשלו ואני מיואשת! שוב תודה,אנה

שלום ד"ר אורן. אני בת 32. לפני כחודשיים פוטרתי ממקום עבודה שבו עבדתי כשנתיים. יש לציין שאלו היו השנתיים הכי קשות בחיי,, בלי שום סיבה מוצדקת -לפי ראות עיני- הצוות שבו עבדתי ,שמנה בערך שבע בנות , פשוט החלו להתעלל בי נפשית - כולל הבוסית שלי - הווה אומר שמיום שהגעתי לחברה -שאגב רובן שם וותיקות מאוד ,כאילו הוחלט לא לפרגן לי (אולי בגלל יכולותי המקצועיות שדי גברו על שאר הבנות), לא לשתף אותי בשיחות חולין , להתיחס אלי בזלזול ,, בהתחלה , הבוסית שלי לא הצטרפה לכל החגיגה - אולם בטוח שלאחר "טיפטופי רעל" לא מועטים - היא הפכה להיות סיוט חיי, מעליבה אותי ופוגעת בי בפורום של כל הצוות - על שאר הבנות היא לא יכלה לעשות תרגילי מנהיגות מאחר והן צמחו איתה בחברה ,, לא נתנה לי יחס שווה , התעלמה במתכוון מדברים שניסיתי לתרום, ובדיעבד מסתבר שנוכחותי שם פשוט הכניסה אותה למתח - היא התעללה בי בכל הזדמנות - ניסיתי לדבר איתה - אולם תמיד תשובותיה היו - "מה פתאום ? זאת רק הרגשה שלך",, בכל הזדמנות היא קראה לי לחדרה והטיפה לי מוסר (במטרה להוריד את כל בטחוני),, ואכן היא הצליחה - היא פשוט מוטטה אותי -ואני התחלתי לסבול מהתקפי חרדה נוראיים. מאז שפוטרתי עברו חודשיים - שבוע לאחר הפיטורין מצאתי עבודה במקצועי ואני עובדת עם צוות נהדר - עם אנשים מקסימים, אני מנסה מאוד להיות בצל ולא להפגין יותר מדי עודף בטחון עצמי - שאולי מאיים על שאר האנשים . הפקתי לקחים ואני מרגישה שאני משתלבת די בסדר בעבודה החדשה. הבעייה שלי שאני לא יכולה לשכוח את מה שנעשה לי במקום הקודם - אני רואה את הבוסית שלי בחלומות השחורים - אני כל הזמן חושבת למה אני ולמה לי? יש בי רצון עז לנקמה בה , יש בי רצון שכל הדברים הרעים שיכולים לקרות לבן אדם יקרו לה ושהיא תחווה רק שבועיים - לא יותר ממה שאני עברתי , יש בי רצון להראות לה - בואי תראי איך מתנהגים עם אנשים- ולא יורדים לרמות שאת ירדת. מה עושים ? איך שוכחים ? איך מתגברים על המחשבות האלו? היום כשאני בעמדת כוח - אני לא יכולה לעצור את כל מה שאני חושבת עליה בבטן ואני פשוט מרגישה שאני חייבת להחזיר לה איכשהוא.(אגב , אני היחידה מכל הצוות שהיא פיטרה והיא עשתה זאת בהנאה מרובה ) סליחה על אורך המכתב אבל אני באמת במצוקה תודה-אדווה

נו אז מה הבעיה תלכי לשם או תתקשרי...ותגידי להם שילכו להיזדיין!!

לאדווה . בטוח שהזמן יעשה את שלו, ובסוף לא תחשבי על זה כל הזמן והכאב יתעמעם. אם תוכלי באיזו שהיא דרך לספק את יצר הנקם - תרגישי קתרזיס מהר יותר. אפילו לא נקמה ישירה אלא חיובית, כמו : הנה אני מצליחה במקום החדש וכולם אוהבים אותי. בכל מקרה, אם תוכלי לנקום (כמה שזה נשמע רע) - עשי זאת, אבל בפרופורציות , לא צריך להרוס לבן אדם את החיים . . . מספיק שתייהי בעמדה שאת מסוגלת לעשות את זה והיא יודעת שאת יכולה לעשות את זה - ובסוף תוותרי זוהי גם נקמה מתוקה. בקשר להתקפי החרדה , כל אדם שמצוי במצב לחץ יש לו את המחלות הפיזיות והנפשיות שיפרצו החוצה ראשונים - בהתאם לרגישות שלו ולמטען הגנטי שלו. כך שאם זה מנחם אותך , הבוסית לשעבר לא ממש אחראית להתקפים ישירות וסביר להניח שבמוקדם או במאוחר הם היו פורצים לפני השטח. שלך נקודה .

אדוה שלום עברת תקופה קשה ומה שאת מתארת הוא סוג של טראומה אישית וכיום את מתמודדת עם סימפטומים פוסט טראומתייים בדומה לאדם שעבר תאונה או ארוע קשה אחר אותו הוא משחזר שוב ושוב ומנסה לחשוב איך היה יכול העניין להתרחש ולהיגמר אחרת. העניין הוא לא איך לנקום באותה בוסית, אני לא בטוח שגם אם היית יכולה לעשות זאת היית נרגעת ממה שקרה, אלא כיצד את מצד אחד מנצלת את מה שקרה ללמידה אישית עד כמה שניתן, ומאידך סוגרת את הפרק הזה בשלום. במידה ואת מרגישה שהדבר פוגע באיכות חייך ובבטחונך העצמי תוכלי לפנות לטיפול פסיכולוגי שממוקד בעניין. אני חושב שתוכלי להיעזר בשיטה שנקראת EMDR שנועדה בין היתר לעיבוד אירועים טראומתיים. תוכלי לקרוא מעט בנושא בקישור http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בהצלחה בעבודה החדשה ד"ר אורן קפלן

תודה

סליחה אמא שאני שוב נעזרת בכתיבה סליחה . קשה לי לכתוב לך, את יודעת? כי לא משנה אם תקראי אותו או לא, זה לא יזיז לך כבר ניסיתי את זה בעבר. אני שוכבת במיטה עכשיו, נעולה בחדר בורחת מהאוכל כרגיל, ואת בסלון מנקה אותו. סתם חושבת... למה אף פעם לא היה איכפת לך אמא? למה את כזאת רעה וקרה לכולם? למה את לא פה לידי כשקשה לי ועצוב לי כל כך? למה אף פעם לא התייחסת למה שכתבתי לך לפני כמה חודשים? את יודעת כמה אומץ זה דרש? את יודעת כמה נואשת הייתי אז? את יודעת כמה עצוב לי לדעת.. שהפחד הגדול ביותר שלי שאגדל להיות את? מאיפה הרוע אמא? מאיפה החולי הזה? לפעמים אני חושבת שנהייתי חולה רק כדי להתקרב אליך קצת חשבתי שבשפה הזאת תביני, הרי גם את לא יצאת ממש מהאנורקסיה שלך. אבל עברו הרבה שנים, עוד מעט שבע, ושתינו בעולמות רחוקים וריקים כל כך... אני קורסת אמא. כבר לא זקוקה לך יותר לא זקוקה לאף אחד... הרי במילא אף אחד לא שומע לאבא את יכולה להגיד שזה בדיוק הזמן להרביץ לי אני לא אכעס אני אבין. הפעם זה מגיע לי. כי הבנתי שגדלתי להיות את בסופו של דבר. וכמה שהוא שונא אותך... אותי הוא ישנא יותר. אמא, איפה את? באיזה עולם את חיה? אני עייפה את יודעת? עייפה מידי בשביל לנסות להתקרב אליך עייפה מידי בשביל להאחז במשהו שהוא לא מציאותי. רוצה להעלם מחייך אמא לרזות עד שאמות. כמו שאת נעלמת משלי. אוהבת אותך תמיד, אמא למרוב כל הכעס. בהרבה עצב. ענבר שוב כותבת פה, זאת פעם אחרונה, מבטיחה. פשוט רציתי לחלוק, זאת התקדמות, כואבת ככל שתהיה. השתיקה נשברת, לא? ענבר

נורא עצוב:( אל תפסיקי לכתוב. תשפכי את מה שיש לך בלב את מה שמפריע לך. עם לא תיכתבי מי ידע???מי ישמע??? חבל שאת קורסת בתוך עצמך. חבל שאת לא מקבלת טיפול. את יכולה. להתקדם בחיים את יכולה לשנות את יכולה להעניק לדורות הבאים שלך. את רושמת שאת לא מבינה את אמא שלך, שהיא לא מתיחסת אליך. אז למה את כל כך רוצה ליהיות כמוה??? למה את לא רוצה להראות לה ולעולם שיש עוד דרך...טובה יותר. אוהבת ותומכת יותר. בבקשה תנסי. תנסי לתת לעצמך צ'אנס. @-----)--- איתן

איתן, תקרא שוב את מה שכתבתי והפעם תקרא לאט, אולי תבין שזה הפחד הגדול ביותר שלי. נגמרו לי הכוחות, אין לי כוח להראות וללמד אותה אחרת. אולי הגיע הזמן באמת שהיא תלמד את עצמה. ענבר

את כותבת מקסים זה מצויין שאת חולקת.אני מקווה שאת מטופלת אצל גורם כלשהו,כי המחלה הזו היא נוראית ומתישה וקשה עד בלתי אפשרי לצאת ממנה לבד.את נשמעת אינטיליגנטית ורגישה.עוד יהיו ימים טובים יותר.בוודאות ומניסיון. ביי ובהצלחה יעל

ענבר אני מתרשם ומעריך את כוחותיך הנפשיים להמשיך ולהאבק עם אמא על החיבוק. אני מקווה שתוכלי להשתמש בכוחות הללו גם כדי להמשיך הלאה ולשנות את העתיד שלך. אולי אמא לא הצליחה לבחור, אבל לך יש את אפשרות הבחירה, למרות שברגע זה נדמה לך שהיא לא באמת קיימת. הטיפול הפסיכולוגי הוא תהליך ארוך והשינויים יתרחשו לאט. אבל צריך להתחיל מאיפה שהוא וללכת בכיוון הזה בסבלנות. חשוב שתדעי שאת לא חייבת להישאר לבד בחדרך עם תחושת האין מוצא. אני מסכים איתך שזו התקדמות. השתיקה נשברת. ועוד איך נשברת. אורן

לענבר,תדעי שאני מבינה אותך,הייתי במצב דומה. אנורקסיה זה דבר נורא והרסני ואת חייבת להבין שכאן מדובר בחיים שלך,בעתיד שלך ולא של אמא שלך. תחשבי ,אולי גם לה קשה לראות את הבת שלה נגמרת לה מול העיניים?הולכת ומתפוגגת? אולי היא מרגישה אשמה או מיואשת ואולי אפילו כועסת,כי המחלה הורסת לא רק אותך,אלא את כל המשפחה שלך,חישבי על זה. אולי נדמה לך שאין לך כל עתיד,וכל שאת רוצה זה למות להעלם,להפסיק את הכאב הנורא... אבל אם רק תתני לזה צאנס,תראי שיכולים להיות לך חיים נפלאים,ל ל א האנורקסיה. את בטח חושבת שקל לי לדבר,אבל גם אני הייתי בגיהנום הנורא ההוא,ולא כל כך מזמן. ואני מאושרת שחזרתי משם. אולי ככה אמא שלך מתמודדת עם הכאב שלה,עם הפחד וחוסר האונים מול מחלתך הקשה? אני מבינה שבמשפחתך המצב מסובך,אך אני מציעה לך לפנות דחוף לטיפול ולא לנסות להתנקם בכל העולם. כי יותר מכל את מתנקמת בעצמך,וזה לא מגיע לך. תני לעצמך צאנס להבריא,ל ח י ו ת. כי עכשיו את מת-מהלך. למות תמיד אפשר,זה קל מאוד. אוהבת ומתפללת להצלחתך אנה

כל אחת וההתמודדות שלה. את כל האנרגיות שלי הוצאתי אך ורק על ההורים, השתגעתי מדאגה אף פעם לא כעסתי עליהם תמיד הכעס היה מופנה אלי. כבר נשבר לי לרחם על אמא שלי כי האמת, לא מגיע לה. ולמרות הכל אני עדיין איתה בטוב וברע ותומכת, כמה שאני מסוגלת. רק חבל שאת ההיפך היא לא מסוגלת לבצע. כל טוב ענבר

היי, אני מקווה שאתה זוכר אותי, פניתי אלייך מס' פעמים בעבר. אני הבחורה שסבלה מאלימות במשפחה. היום אני גרה בבית מזה כמה חודשים, נכנסתי לחובות גבוהים מאותה תק' שגרתי מחוץ לבית, הוצאות של בית מלון ואחרות.. אני מרגישה לעיתים קרובות חוסר אונים, המגורים בבית כמעט בלתי נסבלים, ההורים שלי נוהגים בחוסר כבוד אחד כלפי השני, תמיד יש צעקות בבית, קללות האוירה גועשת אבל זה בעצם המזג והאופי של בני הבית ולא מקרה יוצא דופן. בני משפחתי מלבד אימי מובטלים והם נמצאים כל היום בבית, כשאני חוזרת מהעבודה, אחר הצהרים אני נתקפת עצבנות וזעם, הבית מלוכלך רועש המטבח אף פעם לא פנוי אז אני נמנעת מלאכול בבית. יש ימים כמו היום שאני מרגישה חוסר אונים, אין לי עם מי לדבר, ניתקתי את הקשר עם הפסיכולוגית (גם בגלל חובות שנקלעתי אליהן) נותק הקשר עם החברים ואני לא מכירה אנשים חדשים..והחרדות שלי עולות מפעם לפעם מעל פני השטח, וכל השדים שלי יוצאים החוצה. אני לא יודעת איך לשנות את המצב הקיים, חוש מלחוש אומללות, שנאה, ומרמור. זה מעגל שאני לא יכולה להשתחרר ממנו, אני מנסה לכסות את החובות שנקלעתי אליהם, דבר שמאלץ אותי להיות בבית ולצאת פחות, אבל במעגל קסמים שכזה הבית הופך אותי לחלשה , חסרת בטחון ומביא לפרוץ דיכאון וחרדה. האם יש לך איזושהי עצה בשבילי? ושאלה נוספת, אני לא יכולה לסבול את זה שבני המשפחה שלי מסתכלים על הגוף שלי, אני לא ביישנית ואין לי תסביכים לגבי מראה הגוף שלי (יש לי גוף יפה ואני מתלבשת בצורה יפה) אבל כשמסתכלים עליי ורק מקרב המשפחה אני נעשית עצבנית לא יכולה לסבול את המבטים שלהם יש לך הסבר לזה, אולי? תודה!

דלית שלום כדאי להתייחס לתקופה זו כתקופת מעבר עד שתצליחי להתארגן מבחינה כלכלית ולהמשיך הלאה. החיים בבית אינם פשוטים כנראה אבל לפעמים המציאות מכתיבה גם דברים כאלה. אני חושב שאת עדיין זקוקה לייעוץ והכוונה מקצועית, במיוחד כעת. יש אפשרות לקבל עזרה מקצועית ללא תשלום למשל אצל עובדים סוציאלים של לשכת הרווחה ובמרפאות בריאות הנפש של משרד הבריאות ומרפאות החוץ של בתי החולים הכלליים והפסיכיאטרים. לעיתים יש תור המתנה אבל הטיפול הוא בחינם או במחיר סמלי. אני מציע לך לפנות ולא להישאר לחלוטין לבד עם מה שקורה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

האבחנה היא של הפרעות אישיות ייחודיות. בד"כ יש עוד סיפרה אחרי 60 (אחרי נקודה עשרונית) שמגדירה את סוג הפרעת האישיות. למשל F60.1 הפרעת אישיות סכיזואידית וכו'. ניתן לעיין בהגדרות הסעיפים למשל ב http://www.priory.com/psych/ICD.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר, מה הפירוש של "הפרעות אישיות ייחודיות"? תודה.

נושא: תרגום כתבה מאנגלית מעיתון הגארדיין. אנגליה, 27.7.2002 הגארדיין: התרופה נוגדת הדיכאון סרוקסאט מככבת בראש טבלת תופעות הגמילה מתרופות. סרוקסט, התרופה נגד דיכאון מתוצרת אנגלית שעולה במכירותיה על פרוזק, גורמת ליותר אנשים בעיות של תופעות גמילה מכאיבות כשהם מנסים להפסיק לקחת את זה מאשר כל תרופה אחרת בבריטניה. הוועדה לבטיחות תרופות – CSM- אשר מקבלת דוחות של תופעות לוואי של תרופות מרופאים ומרוקחים, קיבלה מפולת של תלונות לגבי סרוקסט, אחת מן התרופות הידועות כSSRI. הSSRI הכולל גם את פרוזק, שווקו תמיד כתרופות בטוחות שאמורות לא לגרום לבעיות התלות המתלוות לתרופות וותיקות יותר כגון ואליום ואטיוון. סרוקסט – הידועה לרוב כפארוקסטין נמצאת בראש טבלת 20 התרופות שגורמות לתופעות גמילה, עם כ-1,281 תלונות מרופאים לפי שיטת ה-"כרטיס הצהוב" שהוכנה למטרת דיווח על תופעות הלוואי של תרופות. יותר דוחות הוגשו לגבי סרוקסט מאשר לשאר התרופות שברשימת העשרים יחדיו. בין השישה התרופות העליונות, 5 מהתרופות שדווח כי הן גורמות לתופעות גמילה הן SSRIs. – שניה אחרי סרוקסט מופיעה אפקסור (ונלאפאקסין), עם 272 תלונות. מספרים אלו הושגו מן הלשכה לבקרת תרופות שהיא הסמכות המווסתת שמקבלת המלצות מהוועדה לבטיחות תרופות דרך קבוצה מבצעת ששמה "בקרה סוציאלית". צ'ארלס מדאוו'ר מ"ביקורת חברתית" התלונן בפני הלשכה לבקרת תרופות(CSA) ובפני הוועדה לבטיחות תרופות לגבי עלון המידע למטופל הניתן יחד עם הסרוקסט וטוען שהוא שגוי ומטעה. "טבליות אלו אינם ממכרות", נאמר בעלון, ומוסיף שבעיות הגמילה שחלק מהמטופלים חווים "אינן נפוצות ואינן סימנים של התמכרות". אך בריטים רבים התייעצו עם עורכי דין לגבי הבעיות הבלתי צפויות שהתרופה גרמה להם כשהם רצו להפסיק לקחת אותה. מר מדאוו'ר הפנה את תשומת ליבם של הלשכה לבקרת תרופות לעבר מאות השדרים שהגיע לאתר האינטרנט של הקבוצה (http://www.mca.gov.uk/) שהגיעו מאנשים שסבלו וממשיכים לסבול מתסמינים מכאיבים כתוצאה מהניסיון להפסיק ליטול את הסרוקסט. ה ם מתלוננים על תחושות המזכירות נזעים חשמליים העוברים בתוך הראש, סחרחורות, שינוי מצב רוח קיצוניים, בחילות וחלומות מוחשיים לא נעימים, אשר על כולם ניתן להקל רק בעזרת חזרה לתרופה. "הייתי על סרוקסט במשך 10 שנים ", כתבה אישה אחת בחודש ינואר, "ופעמים רבות ניסית לצאת מזה, אך זה תמיד הסתכם בחזרתי למנה הרגילה שלי של 30 מ"ג בגלל תופעות הגמילה המחרידות.... עוד בהתחלה הובטח לי כששכנעו אותי לקחת תרופות נוגדות דיכאון שהן כביכול "תרופות הפלא" המתונות והכי לא ממכרות בפסיכיאטריה המודרנית!" ה-SSRIs ניתנים בד"כ במרשם ע"י רופאים כלליים – לא פסיכיאטרים – לאנשים שמתייעצים איתם לגבי דיכאון קל ולפעמים מצבים אחרים, כגון ME ,(?) חרדות ופוביות. מר מדאוו'ר מדגיש שלא מזהירים רופאים כלליים לגבי בעיות הגמילה שהתרופה יכולה לגרום למטופליהם ולעיתים קרובות הם חושבים שהתסמינים שמהם המטופל שלהם סובל כאשר הוא מפסיק לקחת את התרופה אינם אלא שובו של החולי הראשוני שלהם. במכתב לקיית' גו'נס, מנכ"ל הלשכה לבקרת תרופות, הוא אומר: "ההבטחה הפסקנית והנשנית שסרוקסט/פארוקסטין אינו ממכר נראית לי לגמרי לא מוצדקת ויש סבירות גבוהה שהיא תטעה ותבלבל מטופלים ורופאים כאחד. כפי שאני רואה זאת, הלשכה לבקרת תרופות וכן הוועדה לבטיחות תרופות הכשילו את הציבור וממשיכים להכשיל את הציבור – הזנחה גסה של אחריות ושל החובה שלהם למשתמשים, הייתי אומר.” בתגובתה, הלשכה לבקרת תרופות מאשרת שהנתונים שמופיעים ב"כרטיס הצהוב" הבריטי משתקפים גם בנתונים של ה"מוסד למעקב אחר תגובות שליליות מתרופות" השייך לארגון הבריאות העולמי ויושב באפסאלה, שוויץ. מוסד זה הציב את הפרוקסטין בראש הרשימה ואת ונלאפאקסין שני בטבלת בעיות הגמילה. גו'ן ריין, שאחראי בלשכה לבקרת תרופות על הבטיחות של תרופות מורשות, נתן ציון ברור שהלשכה עשויה לשבור את המסורת ולקחת בחשבון תלונות המגיעות ממטופלים בנוסף לאלו המגיעות מרופאים ורוקחים הגארדיין, בריטניה. כל הזכויות שמורות 2002 לינק לכתבה: http://huknews.hoovers.com/fp.asp?layout=displaynews&doc_id=NR20020727670.4_be670017b7c02a54

שלום. אני נוטל sEROXAT כמה ימים אבל מה לעשות אני חובב גראס גם כן. למרות שאני לא מעשן מאז שהתחלתי לקחת את התרופה הזאת. אני רוצה לשאול עם העישון יחד התרופה יכול לגרום לנזק.

הפסקתי בהדרגתיות לקחת סרוקסאט אחרי שנה וחצי, ללא תופעות גמילה וללא סבל. שתי חברותי שנטלו אף הן את התרופה הפסיקו אחרי פרק זמן של שנתיים ויותר. ההפסקה ההדרגתית מאוד משמעותית כדברי הפסיכיאטר שלי. התרופה הצילה אותי מדכאון וחרדה.

שלום בני בן השש משחק עם חברו הטוב בהורדות מכנסיים ומשחקים שונים בחור הטוסיק. (ככל הנראה חברו הטוב יוזם את הרעיונות כיוון שהוא בא במגע עם ילדים גדולים יותר בבית ספרו). אמו של החבר טוענת שזה רק טבעי. אתמול "תפסתי" אותם כשהחבר מכניס ידית כפית לחור הטסיק שלו. בני נראה סה"כ נהנה ומגורה מכל העניין (כלומר הוא לא במצב שכופים עליו). אני מעוניינת להפסיק את העניין הזה, כי נדמה לי שהם מרחיקים לכת. כיצד עלי לעשות זאת ומה עלי להגיד לו על מנת שלא יגרמו לו חלילה רתיעות מגילויים מיניים אצלו? תודה על תשובתך.

שירי שלום נשמע שאת צודקת בתחושתך שהמשחקים חורגים ממה שכדאי לאפשר. אין צורך לגרום חרדה אבל ניתן לדבר עם בנך על כך שהמכנסיים מכסים על חלקים פרטיים של הגוף שאינם חלק ממשחק הדדי. מותר לו בהחלט לגעת בגוף שלו וזה בוודאי גם מהנה, אבל הגוף של החבר שלו שייך לחבר והם יצטרכו למצוא משחקים אחרים לעסוק בהם. בברכה ד"ר אורן קפלן