פורום פסיכולוגיה קלינית

ד"ר, אני זקוקה לעצתך. יש לי אחות, שצעירה ממני בכ-10 שנים. יחסנו טובים, אך אינם קרובים כיחסי לחברותי. בכל זאת, כאשר התחתנתי, היא עדיין היתה בבית הספר היסודי... לצערי אחותי התאלמנה לא מזמן ולה תינוקת צעירה. היא בודדה מאד וקשה לה עם מצב ה"חד הוריות" שנפל עליה ללא רצון וללא כוונה. היא מבקשת הרבה את חברתי, אך אני מטופלת בילדי שלי, בעבודתי, במטלות הבית הרבות וקשה לי להענות לבקשותיה. בזמן המועט הפנוי שנותר לי (והוא מועט) אני מעדיפה להספיק ולהתראות עם חברותי, להיות עם בעלי, שאף הוא עובד שעות רבות ביום וממש קשה לי עם תינוקת שובבה נוספת המתרוצצת בביתי, בנוסף על ילדי. יש לי די משלי. אני חשה אמפטיה עזה לאחותי ויסורי מצפון עזים על כי איני מהווה לה חברה ותמיכה להפגת הבדידות והקושי בגידול ילד לבד. מה עושים?

יואלה שלום לצערי אין לי עצה מועילה לפתרון ממשי של הקונפליקט. אני מבין את רגשות האשם מחד, ואת הרצון לשמור על הרגלי החיים שלך מאידך, אבל את באמת במצב בלתי אפשרי. אני מתאר לעצמי שאחותך זקוקה לך ולתמיכה מהסביבה באופן כללי. אולי תוכלי לעזור לה ע"י גיוס של גורמים נוספים בסביבה המשפחתית והחברתית ועל ידי כך גם תביאי לכך שיהיו לה אפשרויות נוספות, מה שבוודאי מבורך מבחינתה, וגם האחריות עליך תהיה פחות כבדה. יש לקוות שעם הזמן אחותך תתאושש ותשקם את חייה מחדש, ואז המצב יהיה טוב יותר אצלה. יתכן שהיא זקוקה גם לתמיכה מקצועית יותר בטיפול פסיכולוגי ואפשר אולי להציע לה עזרה גם בכיוון הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

http://doctors.nana.co.il/forums/list.php?f=17&a=2&t=11646

http://doctors.nana.co.il/forums/list.php?f=17&a=2&t=11646 חפשו את התשובה של נירית א.

נירית שלום סיפורך האישי מרשים ובוודאי היה יכול לעזור לאנשים שנמצאים במצוקה דומה כיום. לגבי ההורים שכותבים בהודעה, קשה לשפוט אותם לאור הטרגדיה הנוראית שפקדה אותם. כנראה ש"האמת" לא תיוודע לעולם אבל אפשר להבין את השאיפה להגיע אליה בדרך כלשהי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אתם יודעים שהשמש שקעה? שהפרחים באגרטל נבלו? שהעננים כיסו את הכחול של השמיים? שהאדמה פערה את פיה? שהשקט השתלט על היקום? ואני - כפרי נרקב בינות שיחי הצבר הצמוקים מהעדר מיים.

ומחר היא תזרח שוב. זהו חוק היקום. לילה טוב. ד"ר אורן קפלן

לא תמיד, לא בכל מחיר, לא בטוח. וגם זה הוא חוק היקום...

שלום אני בן 56 כמעט כל בוקר שאני מתחיל פעילות וגם לפעמים משך היום , 'נכנסים' לי מילים או חלקי משפט לראש , שאינם קשורים למחשבה באותו הרגע . וזה פשוט מפריע . זה לא שאני שומע קולות אלא מילים שנזקות לראש ללא קשר מזכיר קצת מצב של חום . מזה יכול להיות ? האם יש תרופה או טיפול ? שלא גורמים לתופעות לואי ? תודה

שלום קשה לי לענות מאחר ואני לא בטוח שאני מבין עד הסוף את מה שקורה לך. יתכן שאתה מתאר מחשבות טורדניות שמעסיקות אותך. יתכן שיש תרופה וטיפול אך לשם כך עליך לפנות לייעוץ מקצועי. אני מציע שתפנה לפסיכיאטר להתייעצות בנושא. תוכל להתייעץ גם באחד מהפורומים שעוסקי בפסיכיאטריה כאן או באתרים אחרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם בהפרעת אישיות סכיזוטיפאלית מופיעה עם השנים ירידה קוגניטיבית בדומה לסכיזופרניה? והאם הטיפול המתאים בהפרעה זו הוא תרופתי? תודה.

יעל שלום הפרעות אישיות אינן תופעה בעלת חוקיות ברורה מאוד, ולכן השימוש באבחנה זו לצורך טיפול או קביעת אורח חיים עלול להיות לא מדוייק ומזיק. הפרעת אישיות סכיזוטיפלית היא הגדרה מעורפלת למדי למגוון די רחב של תופעות ואנשים. אני מציע לפיכך להתמקד במה שמטריד ולא באבחנה. אין סיבה לנבא ירידה קוגניטיבית עם השנים וטיפול תרופתי יש להתאים אישית למטופל בהתאם לבעיה ספצפית ולא עקב אבחנה אישיותית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן, אני כותבת בעיקר כדי להקל על עצמי, אך אשמח לתגובה, מכל מי שמוצא לנכון. ההיסטוריה הקלינית שלי החלה לפני שנים רבות- אך האבחנה של דיכאון היא חדשה יחסית. למעשה, כפי שמעידה הכותרת, הוצמדו לי שתי אבחנות (די דומות, לעניות דעתי...) : דיסתימיה (רוב הזמן) והתקפי דיכאון (Major depression), לא ארוכים במיוחד אך מתישים וסוחטים נפשית. בזמן כתיבת המכתב הזה אני לא סובלת מדיכאון, לפי הגדרתו הקלינית המחמירה. ועדיין- החיים נראים כמסע ארוך ומפרך, הדורש את כל הכוחות. אני לא בטוחה שיש לי אותם. מצב הרוח שלי נע תדיר בין פסימיות ופחד (אני לא אצליח, אין לי סיכוי, הכל אבוד... נשמע מוכר?) לבין תחושת ייאוש טוטאלי- עד כדי אפאטיה. החיים נצבעים באפור קודר, הכל מאבד משמעות. אין לי בשביל מי/מה להתאמץ ולשאת את המצב הקשה הזה, הקיום שלי. למרות שיש לי עבודה, לימודים, משפחה תומכת וחברים קרובים ואוהבים המקיפים אותי - אני לא מצליחה להתאושש. כל קושי קטן מעמיד בספק את שאלת כדאיותם של החיים... מעולם לא ניסיתי להתאבד, גם לא ערכתי תוכניות מוגדרות בכיוון. אך לאחרונה המחשבות בכיוון הזה הולכות ומתרבות. אני רוצה להדגיש: לא מדובר בתוכניות מעשיות, אלא יותר "להשתעשע ברעיון". פלירט עם הפנטזיה המקסימה הזה, לא להיות כאן יותר. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי, ומס' פעמים זרקתי רמזים בנוגע למחשבותיי האלו, אך המטפלת שלי משוכנעת שזה משבר זמני, שאני אתאושש ו"אחזור לעצמי". הפסקתי להזכיר את הנושא בטיפול. אני לא מדברת על כך עם חברים, אחרי שהבנתי שאני "לא נראית כזו" (כך אומרים לי) - כלומר לא מתאימה לסטריאוטיפ של אדם דכאוני. אולי אני באמת סתם מגזימה. ועדיין... הסבל המייסר הזה, הכאב החודר לכל פינה - - - הם מאיימים מדי, קשים מכדי להתעלם מהם. אני לא לבד - ובכל זאת חשה בודדה. היו לי תחביבים ותחומי עניין רבים- ועכשיו הכל חסר משמעות. היתה לי שמחת חיים- עכשיו הכל קודר, כביכול ללא שום סיבה, לפחות לא סיבה הגיונית. אני חושבת שאני זקוקה לעזרה...

קורא ואני חש רק הזדהות עם מה שכתבת.

שלום זה לא סתם ואת לא "סתם", למרות השם שבחרת. אבל כנראה במקום שבו את נמצאת כיום כך את מרגישה. אני מציע בשלב ראשון לא לוותר על הדיאלוג בתוך הטיפול הפסיכולוגי. נשמע שיש משהו שאת רוצה להעביר ואינו עובר, וחשוב לעבד את הענין ולהבין אותו, גם אם הדבר כרוך בקשיי קומוניקציה שבדרך. הויתור משאיר אותך כנראה עוד יותר לבד. לא הזכרת תרופות, אבל אם הדיכאון מרחף באויר הטיפול התרופתי עשוי להשתלב בטיפול בצורה חיובית. הקדרות שבה את מתארת את הדברים היא ללא ספק בעלת גוון דכאוני. מאחר ואין מדובר בתהליך קצר אלא במשהו ארוך טווח והסטורי קשה לצפות לשינויים מהירים. אני מקווה שדרך הטיפול הפסיכולוגי והתהליך האישי שתעברי תמצאי הקלה ושיפור באיכות החיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אך אני התחלתי לפני 4 חודשים טיפול תרופתי בכדורים נוגדי דיכאון וחרדה ומצבי כיום טוב בצורה משמעותית,אני ממליץ לך לנסות ללכת בכיוון הנ"ל. בהצלחה בכל מקרה, גיא

שלום. אז טוב אני בחור בן 28 . ובחיי לא הצלחתי להגיע לשום הישג משמעותי. אני חי בבית הורי ואפילו אני מבקש מהם כסף לסיגריות, הפעם האחרונה שעבדתי היה לפני 3 שנים וגם זה לתקופה של מספר חודשים. אני מפחד להתחיל עם נשים וגם כאשר אני נמצא עם משיהי אני לא יכול לשכב איתה מפט חוסר ניסיון. הדברהזה מלווה אותי מגיל צעיר וכאשר הייתי צעיר יותר בדרך כלל כול הבחורות שהיכרתי התחלו איתי ולא אני איתן והם לא היו רבות.ועם אף אחד לא הצלחתי לשכב(בגלל מתח שהייתי חש או בגלל שהייתי לוקח סמים בשביל להיות איתן במיטה) היום אני לבד בעולם מבודד לחלוטין ואני מרגיש שאין לי יותר למה לחיות אבל אין לי עדיין אומץ לסיים הכול בכבוד(העולם לא שייך לפחדנים ועלובים) לפני מספר חודשים היכרתי מישהי ולא הייתי מסוגל לגעת בה למרות שאכשהו הצלחתי להקסים אותה. אבל היא תהתה בקשר לזהותה מינית שלי(אני לא הומו ואין לי משיכה לגברים) היום אני לא בקשר איתה. אני לא יודע למה אני כותב בפורום הזה אבל אני חייב להוציע את זה איכשהו. ואני לא חושב שמצבי אי פעם ישתנה פעם הייתי בטיפול והוא רק עזר לתקופה קצרה מאוד. הוא אפילו לא עזר אלה קצת הקל עלי כי היה לי עם מי לדבר. תמיד תהיתי מה מה המשמעות של חיי והחיים בכלל ואני יודע שהמשמעות של החיים זה לחיות. אבל זה קשה לי מאוד. יש לציין שאני בריא בגופי ונראה נורמלי אבל החוסר הביטחון הזה הוא טוטאלי מה שגורם לי חוסר לתפקד.(פעם הסמים היו עוזרים איך שהו לעביר את הבאסה אבל הם הרבה זמן כבר לא עושים את התפקיד שלהם היום אני לא נוגע בהם לפחות משדל לא לגעת) לא אכפת לי עם תחשבו שאני מפגר או משהו כזה או פסיכי אני חייב להוציע את זה ואני משתמש בפורום הזה.

שלום דבריך מעידים שאתה די מיואש מעצמך ומיכולתך לצאת מהמצב שנוצר. כנראה שכבר די הרבה שנים ישנה ירידה בדימוי העצמי וביכולתך לפתח חיים בוגרים ועצמאיים. אני חושב שמסגרת הטיפול הפסיכולוגי חשובה ואני לא הייתי מצפה שהטיפול יעזור במהירות. אתה צריך הכוונה מקצועית כדי לצאת מהמצב אליו נקלעת וככל שהזמן עובר זה נעשה יותר קשה. אתה לא מפגר או פסיכי אם אתה מסוגל לכתוב את מה שכתבת. אבל אתה זקוק לעזרה ואני מציע שתתייעץ עם הוריך ותמצאו ביחד מסגרת טיפולית ארוכת טווח דרכה תוכל להתקדם ולשנות את אורח חייך ולשפר את בטחונך העצמי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אתה נשמע מקסים.רגיש,ומודע לעצמך,פיקח וגם בדיכאון עמוק.הייתי במצב מאוד דומה לשלך ואפילו גרוע יותר.הגעתי לסכנת חיים מרוב תחושה של חוסר ערך.הפכתי אנורקסית התאשפזתי בבתי חולים ,לא תיפקדתי ,כמעט כל החיים עד גיל 30 הייתי בהרגשה שאני לא שווה כלום שגברים לא יכולים לאהוב אותי,שאני לא יכולה להצליח בשום מקצוע,וגם כשניסיתי לא הלך לי.גרתי אצל ההורים,נראיתי רע מאוד, והתחלתי טיפול נפשי והספקתי ועוד אחד ועוד אחד...וכבר חשבתיי להתאבד.אבל התחלתי טיפול נפשי אצל מישהו,ולקחתי תרופות שעוזרות להרגיש טוב יותר עם החיים והם לא ממכרות.והייתי בטיפול קרוב לשנתיים אבל הצלחתי למצוא עבודה וחבר ,והיום אנחנו גרים יחד בדירה ששנינו משלמים עליה שכירות.אני כבר לא תלוייה בהורים שלי וכבר לא אנורקסית והחיים באמת טובים עכשיו.לקח לי מאמץ,והתקדמתי לאט לאט והיה לי קשה.אבל באמת שזה שווה.אם תחליט לנסות עוד הפעם לעזור לעצמך ולתת לזה זמן,גם אם קשה לך כל יום כל שעה,לתת לזה שמן זה יהיה שווה.ללכת לפסיכולוג או פסיכולוגית שמתמחים בדיכאון לקחת תרופה שתתאים לך,להתחיל לטפל בעצמך ולא רק לדבר בשביל להקל על עצמך,אלא להבין למה אתה מרגיש כל כך רע עם עצמך.ועם החיים.אגב גם אני הייתי חסרת ניסיון מיני עד גיל 30,ובכלל החיים שלי היו גיהנום. אני מאוד מזדהה איתך.ורק תדע שיש פיתרון והוא איטי אבל שווה ביותר.התאבדות זה לא פיתרון,זה הפסד וצער לכל מי שנשאר.גם אני הרגשתי פעם פחדנית וטיפשה וחסרת יכולת לעשות משהו.והיום טוב לי. שיהיה לך רק טוב ביי איילה

אני לא יודע עם תקראי את זה כי עבר זמן מסויים באז שכתבתי את המכתב שלי. ברצוני לשאול את דעתך העם אני צריך להתאשפז בבית חולים יש לי מחשבות כאלה אבל אני לא יודע איך מבקשים את עזרה הזאת.

שלום רב! אני בן 25,לפני כשבוע נפרדתי מחברתי זה שנתיים וחצי על רקע תיסכולים שלי.לאחר מספר ימים הבנתי את הטעות שעשיתי וניסיתי לחזור אך כעת היא לא מעונינת וצריכה מספר ימים/שבועות (לדבריה) בכדי לחשוב.העניין הוא שזו פעם שלישית שהדבר קורה לאחר שפעמיים היא חזרה אליי כשהבטחתי להשתנות,אומנם השתנתי אך כל פעם שיש בעיה אני פוטר את הבעיה ספציפית במקום לפתור את המכלול.אני בטוח שהבעיה היא בי על רקע תיסכולים שעדיין לא הצלחתי לפתור.כעת אני שרוע בחרדה/דיכאון,אומנם לא משהו שצריך להדאיג אך עדיין אני ישן עד 3 שעות בלילה ומתקשה "לצאת מזה" במיוחד לאור העובדה שאני כעת תלוי על חוט ולא יודע לאן פניה.עוד דבר שמדאיג אותי הוא שהיא נוסעת בעוד 3 שבועות לחודש ואני עלול מצד אחת להיות "תקוע" או שמצד שני להחליט שזהו .העניין הוא שאני בהחלט מאמין שזוהי אהבת חיי ,אך כעת אני יודע שהיא כל כך מפחדת להיפגע שוב שבכדי לחזור אליי צריכים שיקרו ממש ניסים.השאלה שלי היא קודם כל האם עליי ללחוץ עליה או לתת לה את הזמן גם אם העניין יימשך חודש ? ושאלה שניה היא איזה סוג של טיפול עליי לקבל .אצל פסיכולוג קליני או פסיכולוג שמטפל בזוגיות? עליי לציין שאני באמת רוצה לשנות תכונה לא מובנת זו אצלי.... המון המון תודה. תומר

הי אם היא חזרה אליך אחרי פעמיים כנראה שהיא אוהבת אותך והסכימה לקבל אותך למרות הפגיעה והאכזבה והכאב שהיו מנת חלקה בפרידה.עכשיו באמת אתה צריך הרבה מזל ורצון טוב להחזיר אותה אליך. לפי דעתי שתי עצות: האחת תראה לה את מה שכתבת כאן,הרי כתבת כאן לא מתוך מטרה להרשים אותה,אלא באמת מתוך כאב ורצון להשתנות וקשה לא להבחין בכך כשקוראים את הדברים שלך. שנית באמת ללכת לטיפול כפי שימליץ לך ד"ר קפלן.לדעתי עדיף טיפול אישי. ושלישית תבחון טוב האם אתה בטוח שזה אתה,ורק אתה צריך לטפל בעצמך או שאולי הכאב של הגעגוע והתחושה שאין טובה ממנה בשבילך היא שגורמת לך לרצות לחזור?אולי באמת משהו עמוק בתוכך מורה לך שמשהו ביניכם הוא לא בדיוק מה שאתה רוצה. בכל מקרה ,כך או כך,עיצה טובה במידה ואתה רוצה לחזור אליה זה לא לגמריי ללחוץ עליה,וגם לא להתרחק,תכתוב לה מכתב טוב בנוי טוב ואוהב אם באמת אתה רוצה להגיע אליה בתקופה הזו,וכך לפחות אם היא תאמר לא,תדע שניסית בכל זאת לומר את דבריךבלי להציקמה גם שאם תחושתך שהיא עדיין אוהבת אבל רק פגועה זה מאוד יהיה נכון כן להיות בסביבה וכן להבהיר לה ולא בלחץ,שאתה אוהב אותה ומודע לטעות שלך ושברצונך לדבר איתה ממושכות עליכם ולא רק מיד לחזור... בהצלחה גלית

תומר שלום לפי מה שאתה מתאר יש משהו בך שאתה מתחיל להיות מודע לו שגורם לך להתרחק פתאום ואח"כ להיבהל. אני חושב שכדאי לפנות לטיפול אישי כדי לנסות ולברר מה קורה לך בקרבה שחזקה לך מדי ולהיפך, עם הקושי להישאר לבד. לגבי בת זוגתך, אם אתה באמת רוצה בה וחושב שזו אהבת חייך אל תוותר. גם אם יקח לה ימים או שבועות להחליט, תהיה שם אתה ותשכנע אותה שאכן היא יכולה לסמוך עליך. דווקא כאן יכול להשתלב מטפל זוגי, אולי אם תפנו ביחד לייעוץ זוגי היא תרגיש בטוחה יותר, שכן בתוך המפגשים תוכלו להבין יותר טוב מה הביא לפרידות הקודמות, ולבנות ביחד ביטחון רב יותר לעתיד. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

מה ההבדל בין פסיכולוגית רגילה לפסיכולוגית קלינית ובמה שונה הטיפול בהפרעה באישיות אם פסיכולוגית קלינית מטפלת או פסיכולוגית רגילה מטפלת?

יפעת שלום פסיכולוג הוא כל מי שסיים תואר שני בפסיכולוגיה ורשום בספר הפסיכולוגים. הוא אינו חייב להיות איש טיפול, למשל בוגרי מגמה בפסיכולוגיה ביולוגית או מחקרית עוסקים בתחומים שונים לחלוטין. פסיכולוג קליני למד תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, לאחר מכן עבר התמחות מוכרת בתחום כארבע שנים שבסיומה עבר את בחינות משרד הבריאות וקיבל תואר מומחה. פסיכולוג שאינו מומחה למעשה אינו רשאי לעסוק בטיפול פסיכולוגי אלא אם מדובר במתמחה בתקופת התמחותו שנמצא תחת הדרכה. אין הבדל אם מדובר בהפרעת אישיות או כל טיפול פסיכולוגי אחר, הכללים זהים לכולם. תוכלי לעיין בספר הפסיכולוגים באתר משרד הבריאות http://www.health.gov.il/units/plogic/pname.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

מהו הטיפול להפרעה באישיות שהולכת ומחמירה?

מודאגת שלום הפרעת אישיות היא הגדרה פסיכיאטרית. היא לא מחמירה, זו הגדרה של כן או לא. מצב נפשי עלול להחמיר או להשתפר. אני מציע להתייעץ עם הגורם המטפל, ואם אין כזה, לפנות לטיפול פסיכולוגי. לא כדאי להיתפס להגדרות, אלא להתמקד במה שמטריד באופן אישי ובדרך לשפר את המצב, שוב, ברמה הסוביקטיבית ולא לפי אבחנות. בברכה ד"ר אורן קפלן

כולם מוזמנים לקרוא במוסף הארץ של השבת אודות טיפול בעזרת שיחזור גלגולים קודמים לשחרור תעוקות ומועקות אשר טיפולים אחרים לא עזרו

רונן שלום כתבה מעניינת מאוד. הנושא נמצא במחלוקת ללא ספק וההסברים לתופעות הללו ניתנים בכל מיני דרכים. אישית אינני מאמין בגלגולים קודמים, אבל במקרים בהם האמונה בגלגול הקודם עשויה לעזור לריפוי, אין לי התנגדות ללכת עם אמונתו של אותו אדם. במקרים מסוימים זה עוזר כי לאנשים קל יותר לשייך את הבעיה לתקלה בגלגול הקודם ואז השחרור בגלגול הנוכחי נתפס יותר פשוט ופחות מעורר אשם. כמובן שיש תרבויות בהם הנושא הוא נורמטיבי וברור מאליו, לדוגמא, בקהילה הדרוזית. אדם באמונתו יחיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לבתי בת התשע יש פחדים לפני השנה . היא רואה לפעמים אנשים שהיא מכירה הופכים למפלצות לפעמים רודפים אחריה נחשים ומפלצות .

גילה שלום התופעה נפוצה מאוד בקרב ילדים. חשוב שהיא תדע שזה קורה להרבה ילדים ואולי אפשר באמצעות סיפור או ספר בנושא לפני השינה להתמודד עם העניין. במקרה הצורך ניתן להתייעץ עם פסיכולוג ילדים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מעוניינת למצוא קבוצות תמיכה לאנשים שנגועים בהרפס בתל אביב או אזור המרכז, וכן לדעת אם יש קו עזרה טלפוני

ציפי שלום אישית אינני מכיר. אולי אחד המשתתפים יידע להמליץ בברכה ד"ר אורן קפלן

עיתון: סאן-הראלד, אוסטרליה. 50,000 ילדים היפראקטיבים על כדורים באוסטרליה רוזמרי בון, פסיכולוגית 2002–08–23 בתשע שנים האחרונות ישנו גידול מדאיג (1300%) בכמות מרשמי התרופות עבור סמים ממריצים (סטימולנטים) ותרופות נגד דיכאון לטיפול בהפרעת קשב היפראקטיבית (ADHD) באוסטרליה אצל ילדים בגילאי בית-ספר. ההערכה היא שלפחות 50,000 ילדים אוסטרלים נמצאים כעת על תרופות מרשם אלו. איגוד הרופאים האוסטרלי מודאג מכך שלא נעשו מספיק מחקרים לגבי ההשפעות של סטימולנטים על התפתחות המוח. הסם הממריץ הפופולארי ביותר שניתן במרשם עבור קשיי למידה וכן ADHD הוא מתילפנידיט (ריטלין), ודקסאמפטמין, ממשפחת האמפטמינים המקורבים מאוד לקוקאין (!) המטרה היא להקל או לדכא את הסימפטומים הלא רצויים של ההפרעה (היפראקטיביות, אימפולסיביות, נטייה להסחות דעת, שכחה והתנהגות נוגדנית), לכן חומרים אילו אינם תרופות. הדבר דומה לנטילת אספירין לשם הקלה על כאב. מאחר ואורך החיים של התרופה בתוך הגוף הוא קצר (כארבע שעות), יש צורך במנות תרופה חוזרות ונשנות במשך היום מאחר והסימפטומים חוזרים כאשר מקטינים את הטיפול התרופתי. תרופות אלו אושרו לפני מספר עשורים, זמן רב לפני שהיתה אפשרות לחקור ולקבוע בוודאות את ההשפעות ארוכות-הטווח שלהם על ילדים צעירים, שמוחם עדיין נמצא בשלבי התפתחות. בארצות הברית, כמות מדהימה של 2.5 מיליון ילדים קיבלו מרשם של ריטלין בשנת 1997, שמתוכם כ-80% היו נערים. ישנם מהלכים בארה"ב להפסקה מוחלטת של תרופות פסיכיאטריות רבות עוצמה, כולל ריטלין והתרופה נוגדת הדיכאון – פרוזאק, לילדים מתחת לגיל 6. ל-ADHD אין שום תרופת פלא אך ניתן להתמודד איתה. אבני היסוד של הטיפול בה כוללות: זיהוי הגורמים, המתווכים וכן אירועים המקדימים לסימפטומים, התערבות תזונתית (כולל תרגילים גופניים), שיקום כישורים מתמטיים וידיעת קרוא וכתוב, הקניית כישורים באופן נוירופיזיולוגי, שינוי התנהגות והתמודדות עם מצבי לחץ כולל תרופות, ומעל לכל – סביבה משפחתית תומכת. אם תעיינו בספרות הרלוונטית, קשה יהיה להכחיש שתראפיה(?) באמצעות סטימולנטים מציעה כלי שליטה העוזר בניהול כיתתי ושדבר זה מקדם את האינטרסים של חבריו לכיתה של הילד הסובל וכן את האינטרסים של המורים וההורים המחפשים אמצעים יעילים להתמודד עם ילד בעייתי, בעוד שתראפיה זו מציעה תועלת מזערית לילד הסובל מקשיי למידה או ADHD. רוזמארי בון היא פסיכולוגית רשומה, מורה ומדריכה. היא עבדה בתחומים של חינוך מיוחד ופסיכולוגית בית ספר במשך יותר מ-20 שנה בבתי ספר ממשלתיים ופרטיים במחוז הדרום-מערבי של עיר הבירה סידני, אוסטרליה. קישור לכתבה: http://www.smh.com.au/articles/2002/06/29/1023864668552.html

המתרגם נושא הטיפול התרופתי בילדים מעורר תגובות חזקות לחיוב ולשלילה. חשוב לבחון כל מקרה לגופו. אין לוותר על הטיפול האישי והנפשי בילד למען תרופות. מצד שני במצבים מסוימים אין ברירה והטיפול התרופתי מקל באופן משמעותי על איכות חייו של הילד. אני מציע לפנות בכל מקרה למומחים בעניין, לעבור אבחונים מתאימים, ורק לאחר שיש את כל המידע לקבל החלטות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני טיפוס פחות פעלתן מהממוצע.אוהבת להישאר בבית ,ובכלל כמה שפחות פעילות פיזית,ורצוי כמה שיותר פעילות בחדרים מקורים ועם מינימום אנשים.תמיד הייתי כזו וגם בני משפחתי הם כאלה. האם זו נטייה טבעית,או שניתן לשנות זאת כי זה כתוצאה מחינוך שראיתי בבית? אני רוצה לציין שהנטייה הזו גורמת לי לוותר פעמים רבות על שהייה במקומות המוניים או בכלל גורמת לי להימנע מכמה שיותר ארועים. תודה על הסבר בעניין זה ואולי הצעה לפיתרון נועה

נועה שלום אם הנטייה הזו מטרידה אותך ופוגעת באיכות חייך יש אפשרות לשנות אותה. סביר להניח שנטייה זו גם משרתת משהו כך שסביר שלא תרצי להפוך את הדברים משחור ללבן או להיפך. קשה לומר לך האם זו נטייה מולדת, נרכשת וכדומה. סביר להניח שזה קצת מכל דבר. נטיות, בעיקר עם רקע הסטורי ארוך, אינן דבר שמשנים בן יום. תהליך טיפול פסיכולוגי בגישה דינמית עשוי להתאים לתהליכים כאלה. יש צורך להבין את המנגנונים שיוצרים את הנטייה וההתנהגות הזו וסביר להניח שמודעות רבה יותר תועיל לשינוי המיוחל. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי ברצוני לברר האם ניתן לשנות זהות מינית דרך האיפנוזה. ולצורך הענין מעט פרטים. בהיות בני בן 17 הודיע לי על היותו הומו. לא היו בו שום סמימנים חיצןנים שאפשר היה לקשור אותו לזה. הוא ילד יפה תןאר בעל חזות גברית והתנהגותו בעת ילדותו היתה רגילה ללא שום התנהגויות נשיות.בכיתתו היה מאד מחוזר בבנות הכיתה כשנודע לי הענין סיפרתי למחנכת כיתתו והיא היתה בשוק בדיוק כמוני. לקחתי את בני לפסיכיאטור שהוא בעל מכון לטיפול בשיתוף עם סורגאייט. לאחר 2 פגישות אמר הפסיכיאטור לבני שהוא לא הומו וככל שיצא מהענין מהר יותר כך תהיה דרכו ליציאה קלה יותר.הפסיכואטור אמר לבני שהוא לא צריך טיפול אלא שזו צריכה להיות החלטה שלו והוא לא זקוק לעזרה. יש לציין שהיתה לבני חוויה בילדות אשר בה ילד של שכנה נגע בו באיזורים אינטמיים ואת זה בני סיפר רק בעת גילוי היותו הומו. היום בני בן 24 וממשיך באותה דרך אלא שהוא מוכן באם יש טיפול אינסטנט דרך היפנוזה שנותן סיכוי לעזור לו מוכן בני לנסות. תודה על העזרה. שאלה נוספת לי אליך. כל הענין הכניס אותי לדיכאון וחרדות על כן אני מטופלת בכדור בשם סרוקסאט ובונסרין. מאז השימוש בכדורים אלו עליתי במשקל כ10 קילו. בכל שנות קיומי תמיד נעתי בין 58 ל 62 ובזמן הגרוע ביותר הגעתי עד ל 64 קילו לזמן קצר ומיד שבתי למשקלי שהיה ברוב הזמן 60. ברצוני לדעת האם יתכן שהכדורים גורמים לי לעליה במשקל שגם זה לכשלעצמו גורם לי למצב רוח ירוד. תודה ומחכה לתשובה. ביי

יונית שלום נתחיל מהסוף. השאלה האם בנך רוצה בכלל לשנות את נטייתו המינית. לפי תיאורך יש לי הרגשה שלא וכמובן ששום טיפול נפשי לא יועיל במקרה כזה. במידה ובנך נמצא במצוקה בשל נטייתו המינית יש מקום לטיפול פסיכולוגי לבירור וחקירה של נטייתו, בהחלט לא בשיטת אינסטנט, אלא בתהליך עמוק ואיטי שגם יוביל לתוצאות רציניות ארוכות טווח. תוצאות אלו אינן כלל ידועות מראש, הן יביאו אותו להכרה ומודעות טובה יותר לגבי נטייתו המינית, בין אם היא הומוסקסואלית, הטרוסקסואלית או מעורבת. נסיון להתערב בצורה מהירה נדון לכשלון מאחר ולא מדובר בהחלטה קפריזית מאתמול בבוקר אלא תהליך שהתבשל במשך שנים. סביר להניח שבתוך התהליך הזה תצטרכי גם את לעשות מסע להתמודדות עם המצב שנוצר וקבלת בנך כפי שהוא עם נטיותיו. הלחץ לא יועיל ליחסיכם ולמצבכם הנפשי. בנושא תרופות אני מציע להתייעץ עם הרופא המטפל או בפורומים רפואיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על התגובה. החיזוק הזה היה חשוב לי. אכן עברתי תהליך נפשי מורכב עד שהצלחתי לזהות את אויב נפשי שעד אז הסתתר לו בסוגים שונים של פחדים ומניעות שסיגלתי לעצמי שכולם באו ממקור אחד. כבת לניצולי שואה אכן ינקתי אותו. אחר כך פגשתי אותו בעצמי כאשר פגע בקרובים לי ביותר. וכך נאלצתי לחיות לצילו. כשהוא מאיים עלי ופעם אחר פעם חזרתי לחוות את תחושת האובדן והפחד ממנו. עד שלא יכולתי יותר. הגשתי צוללת למעמקי האופל. שם בתוך הצלילה הזו הבנתי שהדרך היחידה שלי לשרוד היא ללמוד לחיות עם המוות ולהפסיק לברוח מפניו. להכיר בזמינות שלו וללמוד להנות מכל יום שהוא מעקב את פגישתנו. שוב תודה.

בהצלחה.

ד"ר הייתי בפורום "אין אוננות ושיפור התפקוד המיני" וד"ר בירן אילן שלך אותי לפה אני נער בן 16 וחצי, אנ קצת מתביש להגיד את הבעיה שלי אבל אני יגיד כי אניסובל נורא, אגב: אני נעברתי מספר ניתוחים בגב ואני בתקופת שיקום והשאלה שלי היא: לפני כחודש וחצי הסתכלתי על אימי ובמחשבה חשבי עליה כמישהי אחרת וחשבתי עליה קצת בנוגע למין. דיברתי על זה אם כמה אנשים (אפילו קרובים כמו אחים) והבנתי שזה די נורמלי, אבל הבעיה שהמחשבות לא עוברות הם רק גדלות. שאני מסתכל עליה היום אני מסתכל לפעמים על המקומות שאני לא רוצה להסתכל רק כדי להגיד לעצמי שזה סתם, אבל פשוט זה לא עובר ואני מפחד שזה יחמיר (אני בוכה בלב עכשיו, כי אמא היא הדבר היקר לי בעולם ואני רק רוצה לחבק אותה ולהגיד לה שאני אוהב אותה). ד"ר אילן בירן אמר לי שהמחשבות שלי הן לגמרי נורמליות, ואמר שלי שאני יכול לברר יותר על המשמעויות שלהן ועל רגשי האשם שאני חש אצלך, תעזור לי בבקשה מה אני צריך לעשות?

שלום אלי. מכיוון שאתה בחור צעיר אתה צריך לבקש מהוריך כסף עבור טיפול פסיכולוגי. כדי לעבור על המכשול של איך להסביר להוריך למה אתה מעוניין בטיפול פסיכולוגי, תגיר להם שיש לך צורך לדבר עם פסיכולוג בגלל כל סיבה אחרת שעולה על דעתך. למשל הסבל הפיזי שאתה עובר בעקבות הניתוח בגב. אתה חווה משהו שגדולים וטובים חוו אותו לפניך - מי שאמר לך שזה נורמלי לא ממש צדק זה נורמלי רק מהבחינה שכל אחד ממאיתנו עובר את השלב הזה בגיל צעיר אך לא "נתקע" שם "בקיבעון" (פרוט נוסף אצל הפסיכולוג), זה יכול בהחלט לעבור מעצמו- אך זה יכול להתעצם ככל שתנסה להשתחרר מזה. זה יכול גם להעלם אך להופיע בצורות הרבה פחות נעימות בהמשך החיים,אתה יכול למנוע זאת ע"י טיפול. בהצלחה .

אלי שלום במחשבות אי אפשר להילחם. לדוגמא: אם אני אבקש ממך עכשיו בשום פנים ואופן לא לחשוב על פילים ורודים. במיוחד לא לחשוב על פיל ורוד קטן שמנענע את הזנב הורוד הקטן שלו מצד לצד... אני בטוח שקודם לא חלמת אפילו לחשוב על פיל ורוד, אבל כשביקשתי ממך להמנע מלחשוב עליהם, לא היתה לך ברירה. זה פשוט היה שם. בשלב ראשון תוכל לנסות לבד להתמודד עם המחשבות הטורדניות הללו. השיטה היא לנסות להפסיק להתייחס אליהן. הן מגיעות, הן זזות ממקום למקום, הן נעלמות. אם תפסיק להילחם בהן הם עשויות להיעלם מעצמן תוך זמן קצר. אין לך מה להרגיש אשם כי לא קורה שום דבר במציאות החיצונית. תופעות כאלה אינן חריגות וקורות הרבה. רוב הסיכויים שאם תפסיק לחוש אשמה ולהתעסק בעניין הוא פשוט יחלוף מעצמו תוך כמה ימים. אבל... אתה מספר שאתה מתמודד עם דבר לא קלים. בתקופה כזו יש הרבה לחץ ויתכן שאתה זקוק לעזרה פסיכולוגית כדי להתמודד עם החיים במצב שנוצר. במידה ותוכל לפנות לפסיכולוג בהכוונת הוריך תוכל גם לברר את הנושא הזה במסגרת הטיפול. בכל מקרה, במידה ואתה ממשיך לסבול מהמחשבות הטורדניות כדאי בכל מקרה לפנות לייעוץ. במקרה זה צריך לבדוק האם אין מחשבות או התנהגויות טורדניות גם בנושאים נוספים בחייך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך ד"ר. אני בת 29 - מטופלת בשני ילדים קטנים וגרושה. לא אפרט כאן את הסיבות לגרושיי אך אציין שהדבר נעשה ביוזמתי ולא היווה טרואמה לגבי. מאז הגרושים עברו 5 שנים ויש לציין שעד לפני כשנה תפקדתי בצורה טובה מאוד גם עם ילדי - עבדתי בעבודה מכובדת , הרווחתי טוב ,היו לי אנרגיות רבות מאוד ,הייתי מלאת מרץ,זו התקופה שבה גם הכרתי את חברי מזה שלוש שנים, אולם ,לפני כשנה לערך בעקבות הצטברות של בעיות אם מעסיקי בעבודה ,בעיות עם חברי,ועוד ועוד ,פשוט התחלתי לסבול מהתקפי חרדה שעברו מאז (אם כי נשארה חרדה כללית ודאגנות המלווה אותי כל היום). כיום אני מרגישה ממש שחוקה נפשית - אני כל היום מסתובבת עם מועקה ,לחצים בחזה, לא נהנית מכלום,כל היום עצובה ,אני עצבנית על ילדי הקטנים,לא מרוצה מיחסי עם החבר שפרצופו האמיתי התגלה כנצלן בלתי נלאה,אין לי פשוט אנרגיות לכלום, אני חרדה כל היום ,אני אפילו לא יכולה לומר ממה בדיוק ,אבל זאת פשוט לא אני. אני אומנם עובדת במשרה מאוד מענינת אבל אני מרגישה כמו מתה -חיה, בוכה המון,ופשוט מרגישה תסמינים של דכאון. יש לציין שהייתי בזמן התקפי החרדה אצל פסיכיאטרית והיא נתנה לי סרוקסאט אבל לא לקחתי בסופו של דבר. שאלתי היא - איך לחזור להיות אותה בחורה שמחה ומלאת חיים שהייתי ? מאיפה לקחת את הכוחות להמשיך הלאה עם כל הקשיים המנטליים והכלכליים שלי כאם חד -הורית ? האם אצטרך לחיות עם המועקה ומצב הרוח הרע כל החיים? תודה על תשובתך המהירה .

אפרת שלום יש לי הרגשה שמצבור של דברים שעברת במהלך השנים האחרונות יצרו עומס נפשי שכעת בא לידי ביטוי. כמו שאת כותבת הגירושין עברו בשלום, אבל סביר להניח שעצם הפירוד והתהליכים שעברת ומה שעימו את מתמודדת היום, כל אלו דורשים אנרגיות נפשיות מעבר למשאבים שעומדים לרשותך כעת. הטיפול התרופתי עשוי לעזור, אבל אני חושב שאת צריכה לפנות לטיפול בשיחות, עם או בלי התרופות. הבעיה במצבים הללו היא שרמת החוסן הנפשי נשחקת ואז יש רגישות לחרדה, דיכאון ואפילו סתם מחלות בשל ירידה בחוסן המערכת החיסונית של הגוף. אני מציע לך לכן לפנות לטיפול פסיכולוגי. העניין הוא לא לחזור להיות אותה בחורה שמחה ומלאת חיים, אלא להתקדם הלאה ולהיות אולי שמחה ומלאת חיים, אבל גם מודעת יותר לעצמה ולדברים שטובים ומתאימים לה בחיים. אני מצרף קישור לתמצית על טיפול בחרדה. http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן מצטרפת לאלו שמודים לך. אכן אתה משמש לי דמות למטפל. היכולת שלך להתחבר באמצעות המילה הכתובה מרגשת. עוברים עלי ימים קשים ביותר לצערי איני יכולה לחשוף יותר מזה. המילים הכתובות אומרות את שלהן. הפחד מהמוות במיוחד בשנתיים האחרונות שיתק אותי. כן אני נושאת איתי חוויית מוות קשה ביותר משנותי הצעירות. אודה לך אם תתייחס למילים שכתבתי. האם זה יתכן? האם יש בכך הגיון ומה זה אומר עלי? להתידד עם המוות את שנות חיי ניתב פחד המוות הוא היה למורי למדריכי ולמפקדי. אותו ינקתי עם חלב אימי. הוא שאב אותי אליו והכה בי בצעירותי בעוצמתו - עד שהגעתי למרחק נגיעה ממנו. הנוכחות שלו בעולמי היתה חזקה, מוחלטת ובלתי ניתנת לשינוי. היא שגרמה לי לקבע את חיי לצילו. הוא שיתק אותי והקפיא את רגשותי ומנע ממני אהבה וקשר לקרובים לי ביותר. הפחד הזה קרן ממני ומשך את צמאי הדם אלי. את אלה שזיהו בי את הפחד והקורבן. כך עשרות שנים עד שהרגשתי את המוות בתוכי רק אז פסקתי לפחד ממנו. התחלתי להשלים עם העובדה שסוף החיים הוא התום הבלתי נמנע ולי לא נותר אלא להסתדר עימו. התחושה הזו של ההתקרבות אל הדום היא שאפשרה לי להשתחרר. התחלתי לגעת בדברים שמעולם לא העזתי. התרת אזיקי הפחד הביאו אלי רגיעה כל שהיא קרבו אותי אל החופש אליו חתרתי ואותו חיפשתי . השתחררתי ממנגנוני ההגנה שכביכול שמרו עלי מפחד המוות אך הגבירו את עוצמתו. היום כשאני חשופה לחלוטין אני משוחררת מכבליו. יודעת שהוא יכול לגעת בי בכל רגע נתון ומבינה עד כמה רב הצורך שלי בניצול הזמן. פעם ראשונה בחיי שזורם בי השקט שכה הייתי כמהה אליו שבא עם ההשלמה שהמוות הוא בלתי נמנע. ההשלמה הזו היא שתאפשר לי מכאן ואילך לעשות כל מה שכל כך רציתי ופחדתי. תמיד ראיתי את המוות אורב לי ומשתק אותי. ההשלמה עם המוות היא שמאפשרת לי להיכנס לקניון הומה אדם לטייל בירושלים, לטוס בכל מועד, ולעשות כל מה שמתחשק שעד כה פחדתי ממנו. המוות הוא עכשיו בעבורי ידיד קרוב. כעד מן הצד, יהנה בהנאותי ויחווה את חוויותי עד שיבחר לקחתני אליו, או שאבחר אני ללכת אליו. זהו החופש בעבורי ההשתחררות מפחד המוות, היכולת לחיות איתו לשכנעו לעכב את החיבור ביננו, ולבחור בחיבור ברגע בו לא אוכל יותר להמשיך עם הקיים. כך התיידתי עם המוות וזכיתי בחופש החיים.

אמנם לא ביקשת תגובות מאחרים . אבל השורות שכתבת מקסימות ומעידות על בגרות נפשית שנרכשה בדם ויזע. אכן הפיתרון של "השלמה" והתקרבות אל המוות,כדרך התמודדות עימו הוא נכון ונבון. מרבית האנשים יעשו זאת רק בלית ברירה או ע"י תמיכה דתית. ניצחת את הגדול באויביה של נפש האדם.

נחליאלי שלום מרגע הולדתנו אנחנו הולכים למות. זו דרכה של האנושות וזו החרדה הגדולה ביותר של כל אדם באשר הוא אדם. אולי מצאת איזון כלשהו בין החיים למוות שמאפשר לך לשים את האימה מעט בצד ולהמשיך הלאה בחיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה הפתרון לכפייתיות? הכוונה לשטיפת ידיים מרובה, כמעט לאחר כל פעולה האם יש פתרון לבעיה? אשמח אם תענה לי בדחיפות, אני סובלת מהבעיה הרבה שנים

יש תרופות וטיפולים ואפילו שם : הפרעה אובססיבית-כפייתית (ocd). פני לטיפול פסיכולוגי. ישנם פורומים בנושא של אנשים נוספים שמתמודדים עם המחלה. והנה לינק : http://www.hadassah.org.il/hebrew/PUB/obses/1.htm .

אירינה שלום אכן זה הכיוון הנכון. את צריכה לפנות לטיפול הן אצל פסיכולוג והן אצל פסיכיאטר כדי לטפל בצורה יעילה בעניין. הקישור הנ"ל טוב ויתן לך מידע נוסף. בברכה ד"ר אורן קפלן

תתקשרי 265867-053

הלוואי והייה לי האומץ להיתאבד ולסיים את החיים האפורים האלו פשוט לא יודעת באיזה דרך לסיים אותם, מה עוד שאני חושבת על הילדים שלי מי יטפל בהם אבא שלהם עזב אותם בשביל אישה אחרת היום הוא מגדל לה את הילדים בו בזמן שהילדים שלו שרואים בדיכאון וקינאה, ואני כמו שק איגרוף שלהם כאילו שלי לא קשה ? אין לי כח ובכלל מה אני עושה פה? יותר טוב למות מאשר לחכות לעתיד יותר שחור, הבית עומד להמכר ע"י כונס נכסים בגלל שהוא לא משלם משכנתא, הילדה הקטנה ממררת לי את החיים בגלל המריבות החוזרות שלה אם אביה אני לא עובדת וקשה לי, אני מרגישה כמו נחום תקום כל פעם מקבלת מכה חדשה וקמה להתמודד איתה זהו אין לי כח יותר להילחם, אפילו הכדורים של הפסכיאטרית נגד חרדות כבר לא עוזרים לי, עד מתי? עד מתי? כמה בן אדם יכול לסבול עד שהוא ירים ידים וילחץ על האדק תגידו לי אתם כמה? ואם כל זאת הוא בא לכאן וממרר לי את החיים, העבריין הזה, שכל עסקיו מפוקפקים, ורשומים על שמות חבריו כדי לא להצהיר על הכנסותיו, ולנו הוא לא משלם מזונות,סיבן את כל הגופים המדינים ובסוף אני לא מקבלת מזונות לילדים, אין לי כבר למי לפנות, לאף אחד לא אכפת מימני ולא מהילדים, היגעתי למצב שאני מרימה ידים אין לי כוחות, ואין איפה לפעול רק הרמאים מנצחים זה מה שאני רואה בארץ הזאת הרעים והרשעים מנצחים. האים יש פתרון????

יפעת שלום אני מקווה שהעניינים הכספיים יסתדרו גם הם, אבל בינתיים את חייבת למצוא דרך לקבל תמיכה הן ברמה הנפשית, הן ברמה המעשית עם הילדים, והן בעצות מעשיות כיצד להמשיך. אני חושב שכדאי שתפני לאחד מארגוני הנשים נעמ"ת או ויצ"ו וכן לשרותי הרווחה ותבקשי עזרה וייעוץ. אני לא חושב שהוגן שתעשי את הכל לבדך ויש בסביבה גורמים מקצועיים הן בתחום הנפש הרווחה והמשפט שעשויים לעזור לך. אני מאחל לך כח לשרוד ולהמשיך בדרכך למענך ולמען ילדיך. אולי בעוד זמן מה תסתכלי אחורה ותוכלי לנשום לרווחה על התקופה הקשה שעברה והסתיימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום בטח שיש פיתרון.הסיפור חיים שלך נשמע מאוד מאוד קשה ורע ,אבל מניסוני שבמצב דומה מאוד.ללא כסף ללא בעל עם ילדים קטנים והרגשה שהכל הכל רע,אני יכולה לומר לך באמת שעוד הכל יעבור.כמו שכתב ד"ר קפלן את חייבת עזרה מהמוסדות השונים.ובטח שתמיכה רגשית.ורק לדעת,שיש גם דברים טובים למרות שהכל נראה רע. ותדעי לך שאחרי שיוצאים ממצבים כאלה,שום דבר לא יכול עלינו.אנחנו הופכות הכי חזקות בעולם. שיהיה לך יותר מזל בהמשך והכי חשוב כח לעזור לעצמך ולפנות לקבל תמיכה ממי שצריך.כולל ביטוח לאומי ויצ"ו, ובטח ובטח שתמיכה נפשית ,את צריכה את זה לעצמך. בהצלחה נירה

הייתי רוצה לדעת מהו ההבדל בין פרהפסיכולוגיה לפסיכולוגיה לפסיכותרפיה. אם קיים הבדל, הייתי רוצה לדעת איך ניתן לדעת מה יעיל יותר עבורי בין האפשרויות. האם הדבר שונה באופן הטיפול בבעיית המטופל? והאם יש עוד אפשרויות טיפול. אשמח לתשובה

בת 30 שלום פרה פסיכולוגיה היא תחום שמתעסק בד"כ במיסטיקה ובתופעות שאינן מוסברות. אני לא חושב שהעניין קשור לפסיכולוגיה. פסיכולוגיה הוא תחום העיסוק בנפש על כל ההיבטים הקיימים. פסיכותרפיה הוא שם כללי לשיטות הטיפול באמצעות שיחות ואמצעים נפשיים והמטפלים הם פסיכולוגים אך גם מתחומי טיפול אחרים כמו רופאים, עו"ס, מרפאים בתנועה ועוד. סוג הטיפול תלוי בבעיה ובהעדפה האישית שלך לסוג המטפל. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי רק לשלוח לך, אורן קפלן ברכות. תודה על הזמן שאתה מקדיש לנו, תודה על הסבלנות הרבה שאתה ניחן בה, תודה על האינטנסיביות של תשובותך (לא ממתינים הרבה) תודה על האמפטיה, חום הלב והתמיכה, תודה על הרצינות בה הינך מתיחס לפניותינו, תודה על זה שאתה נגיש, לא "בורח" מ"עומס" השאלות, תודה על החן, הטקט והכישרון בהם אתה מנתב את ניהול הפורום, תודה. תודה. תודה. ממני אלמונית. ומכולם.

תודה על המילים החמות.

אני מצטרף לתודה:)) @-----)---- איתן

אמנם אני רק נקודה קטנה אבל אני מצטרפת. .

האם יש קשר בין עישון סיגריה לבין בריאות הנפש. כלומר האם עישון סיגריה ליום מהווה שיפור במצב הרוח,בגלל הניקוטין שמצוי בו?

שלום הניקוטין לא אמור לשפר את מצב הרוח. הטקס של העישון יוצר אשליה של רוגע, ואם אתה מאמין בזה, אתה גם עשוי להרגע. כך לפחות טוענים מחקרים חדשניים בנושא העישון. סביר להניח שבריאותך הפיזית והנפשית עשויה דווקא להשתפר בלי הסגריות ואולי תמצא תחליפים בריאים יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

הייתי שמחה, אם הייתם שולחים אלי מחשבות שעלו בכם, בעקבות השורות שכתבתי. כמה מילים ממכחולי... ילד ניגש ל"ארגז החול" שבקצה הגן העטוי ירק.. ילד קטן, נעול סנדל בלוי אחד ורגל יחפה שנייה... צעדיו מטביעים על החול טביעות-רגליים קטנטנות.. של רגל אחת קטנטנה... של סנדל אחד קטן... ילד ניגש ל"ארגז החול" שבקצה הגן העטוי ירק... עיני-השקד שלו נעוצות במגדל חול ענק, יפה, העטור כפתורי-צדפים.. יפה המגדל, גבוה ויציב... ובצדפיו מפזזות קרני-השמש... שלושה ילדים עומלים בהערמת מלוא החופן צדפים נוספים. ילד נוסף ממלא את דלי הפלסטיק הכחול מיים צוננים.. הילדים דנים בשאלה, היכן לשפוך את המיים?... בצידו הימני, השמאלי של המגדל? או למעלה בכיפת-המגדל החלקה? ילד ניגש ל"ארגז החול" שבקצה הגן העטוי ירק.. ילד קטן, נעול סנדל בלוי אחד ורגל יחפה שנייה... ילד ניגש לארגז החול, ובבעיטה ישירה - ממוטט את כל מגדל-החול מטה... ילד עוזב, את ארגז החול, ובורח.. מאחור, שומע את הילדים, פורצים בבכי.... על אובדן המגדל.. שכה עמלו על בנייתו.. ילד עוזב, את ארגז החול ובורח.. והוא לא בוכה, גם לא צוחק, הוא עצוב... לא פחות מהם... והילד הזה הוא כבר לא ילד. הוא מבוגר.. והוא ממשיך לבעוט... והילד הזה זאת אני..

------------------------------------ אני מאמין שבעיטה זה דבר נשלט. השרירים הם רצונים ואת יכולה לבעוט או להפסיק לבעוט. מה עולה לי בראש? שאת מבקשת שנאשר שאת מתנהגת בסדר כי את לא יכולה שלא לבעוט. ואני אומר לך: אני לא מאשר.

אני לא אוהב את הילד הזה.ולא רוצה אותו בקרבתי.

זה מזכיר לי את הילד של שכנים שלי. הוא כל הזמן מחריב את הצעצועים של חברים שלו. אבל הוא לא עצוב כשהוא עושה את זה. הוא נהנה מלהציק לאחרים. יש ילדים שנהנים שאחר סובל. הם סדיסטים. הם הופכים למבוגרים סדיסטים.

----------------------------------------------- הדבר היחיד שלא הבנתי זה למה גם הוא עצוב. אם הוא הרס את המגדל למה הוא צריך להיות עצוב? הוא הרי לא איבד כלום!!!!

עובר לי בראש כל כך הרבה רצון בקשר, וזה כל כך לא מסתדר. וזה מאוד עצוב ומאוד כואב. ויש לי הרגשה שכל הדמויות הן אותן דמות. הילדים שבונים ביחד, הארמון שנחרב, והילד ההרוס שהרס ונשאר לבדו. צדדים שונים לאותו סיפור.

הדברים שכתבת מרגשים. מעוררים מחשבה. איזה יופי: כל הדמויות אכן, אותה דמות.

אפשר להבין אותו - הוא לבד , ולא טוב לו שילדים אחרים משחקים ביחד והם שמחים כשהוא עצוב. זה הראש של הילדים , אפשר להבין.

הילד הזה אותו הילד המתבגר זקוק להמון עזרה, הוא עצוב כי הוא מרגיש שאינו יכול להשתתף בשמחתם של אחרים הוא טעו ן כעסים ומוציא אותם בבעיטה ובהריסת הארמון חבל שהילד לא הולך לקבל עזרה מתאימה כי רק כך הוא יוכל לשחק עם הילדים ולהנות מהחיים במקום לבעוט בהם........

יש לי תינוקת בת שנה ושלושה חודשים ואני מרגישה שהיא מפחדת מדברים חדשים אין ביטחון היא הולכת אך רק בעזרתי כאשר אני מחזיקה לא את היד לאמבטיה לא היתה מוכנה להיכנס רק לאחר משחקים אך ללכת היא לא מוכנה בשום אופן לבד ממה זה נובע הפחד? ואיך מטפלים בו?

לי שלום ראשית צריך לקבל את העובדה שיש נטיות אישיות כבר מגיל צעיר ואי אפשר להילחם בהם. אם בתך חששנית, תני לה יד, שחקי איתה כמו שלמדת לעשות, ואני מבטיח לך שהיא לא תלך לאמבטיה לעד בצורה כזו. קשה לי לומר לך מהיכן בא הפחד. יתכן שבשיחה מעמיקה איתך אפשר יהיה יותר טוב להבין את העניין ולתת לך ייעוץ, ואם את מרגישה צורך אולי כדאי לפנות לפסיכולוג התפתחותי ולקבל עצות בנושא. יש דברים שבהם כדאי לשים גבולות והם דווקא מפסיקים את הפחד, למשל בהליכה לישון בשעה מסוימת ובמיטתה של הילדה. יש נושאים בהם קשה יותר לשים גבולות, והדוגמא עם האמבטיה היא אחת מהן, וכאן צריך לנסות ולהתאים עצמך לתינוקת עד שהיא תרגישה בטוחה יותר. במידה ואת מרגישה שזו תופעה כללית ולא ספצפית למצבים מסוימים אני ממליץ על פניה למסגרת של ייעוץ להורים. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לדעת מה ההבדל בין טיפול דנמי לבין טיפול קוגניטיביואיך אני אדע מה מתאים לי בנתיים אני בטיפול דינמי כבר יותר מחצי שנה ולא מרגישה שום שינויולא נוספה לי שום תקווה ואני בכלל יודעת מה תפקיד המטפלת שלי לי נראה שזה לאסוף את חלקקי הקול שלי ולהוסיף את המילה למה??ממש כמו הד.אני נפגעתי ממנה על כך שאני מרגישה שאני מדברת עם עצמי והיא לא מראה לי שבאמת איכפת לה ממני למדתי לא להאמין למטפלים הם לא שם בשבילך ורק אם אתה עושה את עצמך במצוקה אז פתאום מאד איכפת להם ממך. תעזור לי נראה לי שאני מאוהבת בהואני לא יודעת למה ואיך היא לא יותר מידי מדברת משתפת היא כלום וגם אני ממש נפגעתי שזה קשר חד כיווני אני לא סובלת אותה היא לא שם בשבילי ורוצה שאני אחשוך סתם כך את סודותי .איך אני לא אהייה סגורה אם אני עדיין לא מרגישה בטוחה אני רוצה שבהיא תגיד לי מה דעתה עלי על הרגשות שחי שתיתן לי אישור לקיומי?????

טל שלום לשאלתך הראשונה, טיפול דינמי מניח קיומו של לא מודע ותהליכים לא מודעים. טיפול קוגינטיבי עוסק יותר בתהליכי החשיבה, אמונות חיוביות ושליליות. הראשון בד"כ נחשב לטיפול ארוך טווח לטיפול בבעיות שאין להם מוקד מאוד ברור ולכן עשוי לעזור לשינוי נטיות אישיות וסגנון חיים. הקוגינטיבי עוסק בבעיות ממוקדות יותר ולכן בטווח קצר יותר. לגבי הנושא השני, אי האמון שנוצר בינך לפסיכולוגית הוא בוודאי מכשול לטיפול. את צריכה לבדוק האם זה קשור רק למטפלת הזו או שזה דפוס שקורה לך בחיים גם במקומות אחרים ואז העובדה שזה קורה בטיפול היא טבעית ואפשר אף להיעזר בעניין להשגת תוצאות טיפוליות. במידה וזו ספציפי למטפלת אולי באמת אתן לא מתאימות וכדאי לחפש מסגרת טיפולית אחרת. בכל מקרה, אלו דברים שכדאי להביא לחדר הטיפולים כחומר לעבודה ומחשבה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי טל. מתוך נסיון שלי: אז קודם כל דווקא נשמע לי שהשיטה שלה נכונה, ושהיא יודעת איך לעבוד נכון. זה הטיפול האמיתי, כמה שזה קשה ומצער לשמוע. שאת תוליכי אותו. זהו הטיפול הנכון. טיפול אחר שבו המטפל ישיא לך עצות, ידבר יותר מדי, לא נראה לי שיוביל לאיזהשהוא מקום טוב. דבר נוסף, העובדה שאת זקוקה כל ההרף לאישורים שלה בדיוק מראה שאת עדיין בבעייה, כשהמטרה היא בעצם להגיע ליום בו לא תיזקקי לאישור של איש. ולשם כך עלייך לעבוד קשה, וזהו תהליך לא קל ולא פשוט וכואב. אני לא חושבת שהצורה הזאת של הטיפול היא פוגעת (אם מזה נפגעת, ), ברגע שאת מבינה שזה הטיפול הנכון. לוקח זמן להבין את זה, אני יודעת. (ואולי נפגעת ממנה מדבר אחר?). בכל מקרה, מה לעשות, אנחנו לא קרובים שלהם והם סך הכל מתפרנסים מאיתנו, זו עובדה שקשה לעכל, אך אם תביני שאת סך הכל אמורה להיעזר בה, והיא בסך הכל מהווה עבורך דמות שאת מעבירה אליה רגשות שבכלל לא קשורים אליה, אז אולי תמצאי שבכל זאת אין אסימטריה מוחלטת ביחסים, כלומר גם היא בשבילך סך הכל משהו שלא קשור אליה עצמה, בהכרח. מצד שני אם זה סבל בלתי נסבל אני לא חושבת שאת צריכה למרר לך את החיים עד בלי די. ואולי תמצאי מטפל(ת) , לא תמיד צריך לירוק דם. בשביל להבריא.

האם בדיכאון,הגיוני שמצבי ברוח הקשים או תופעות שונות כגון התבודדות,בכי רגישות יתר יופיעו בשעות מסויימות ביום יותר מאשר באחרות? ונאמר לי שיש קשר לעונות השינה.אני אוהבת חורף ופורחת בו למרות שאני סובלת מדיכאון,יש קשר? ריקי

ריקי שלום יש קשר בין מצב הרוח לשעות היום. יש מחזוריות אישית בעניין ויש גם דברים מקובלים, לדוגמא, קושי לקום בבוקר, שינויים בחילופי עונות ועוד. הקשר אינו "אחד על אחד" ולכן לא כדאי להסיק רק מזה דברים. היכרות עם עצמך בשעות היום השונות ובעונות השונות עשויה לעזור לך להתמודד או לפנות לעזרה, אבל זה לא קשר בהכרח לדפוס ידוע ואוניברסלי. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי זו שוב אני. מקווה שאתה זוכר. רציתי לשאול מה זה אומר: נשיכה עצמית ,שאני נושכת את עצמי במשך היום וזה משאיר לי סימן למשך כל היום. ולפעמים נדמה לי שעוד שניה הבשר ייצא החוצה. מה ניתן לעשות והאם ישנה תופעה כזאת? שאלה נוספת, לפעמים אני שומעת כאילו משהו קורא לי או שאני קוראת למשהו, יכול להיות שאני משתגעת, אני לא יודעת מה לעשות עם זה ואני בטוחה שאני לא רוצה לספר את זה למטפל שלי שהוא בטח ישלח אותי לפסיכיאטר שלי והוא בטח יאשפז אותי. בקיצור מה אפשר לעשות?זוקקה לעיצה. תודה רבה!

עדי שלום אני מבין את חששך לדבר עם המטפל שלך, אבל אם את רוצה לטפל בעניין אני לא חושב שייעוץ אינטרנטי יתן לך מענה. אני לא יודע להסביר את התופעות שאת מתארת ונדרשת היכרות אישית איתך כדי לתת הסבר מניח את הדעת וכן את הטיפול הדרוש, אם דרוש. מה שאת מתארת אינו עילה לאישפוז פסיכיאטרי אבל אולי דורש התייחסות וטיפול וחבל שתשארי עם הדברים לבדך. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה הטעם בטיפול, אם לא גלויים לחלוטין עם המטפל? או שאת רוצה לעזור לעצמך או שלא.

את בחורה חכמה. אם את רוצה להתחמק מטיפול בתרופות הנכונות עבורך רק בגלל פחד מאישפוז שסביר להניח שלא יהיה (וגם אם כן סביר להניח שהוא יהיה רק להסתכלות או קצר מאוד). תבדקי את האלטרנטיבה: אפיזודה פסיכוטית ארוכה יותר וקשה שעלולה להתרחש גם במקומות לא נעימים ולעיני אנשים שחשובים לך ושתגרור אחריה אישפוז וודאי. עם גילוי לב ותרופות נכונות את יכולה למנוע את התסריט הלא נעים הזה. באמת רק לטובתך . תהיי חזקה וקבלי את ההחלטה הנכונה.

שלום ד"ר קפלן, אני בת 33 - גרושה ואם לשני ילדים קטנים,התגרשתי מבחור מקסים ואב טוב לילדי מכיוון שלא אהבתי אותו אף פעם בצורה שבה אשה אוהבת גבר (עם כל המשתמע מכך,,,). שנתיים לאחר הגירושים -כשבין לבין היו לי מערכות יחסים קצרות ולא רציניות, הכרתי גבר בן 47 -נשוי ואב לארבעה ילדים .כשהכרתי אותו הוא עדיין חי בביית אולם בערך כחודשיים לאחר הכרותנו הוא עזב את הביית(יש לציין שמעולם לא הכרחתי אותו לעשות כן).חייו עם אשתו לא היו טובים ממילא ואני פשוט הייתי המקל שבו הוא נאחז כדי להמלט,, יש לציין שאני כבר שלוש שנים איתו - בתחילת הדרך הכרתי אדם מקסים - מנהל בכיר בחברה ידועה, אדם שהעניק לי יחס ואהבה ,פינק אותי במתנות,התאהבנו עד מעל הראש. אנשים שמכירים אותו סיפרו לי שאף פעם לא ראו אותו כל כך מאושר ומיותר לציין עד כמה אני הודיתי לאלוהים שהכרתי אותו. כל ה"ירח דבש" הזה נמשך כ-8 חודשים בערך כשלאחריהם הוא חזר לאשתו("למען הילדים") ועזב שוב לאחר חודש.("רציתי להוכיח לכל משפחתי שהם טועים ושהיחסים עם אשתי לא יחזרו למסלול רגיל)- מיותר לציין כמה אני הייתי שבורה מכל הסיפור -עזבתי מקום עבודה כי לא יכולתי לתפקד, לא יכולתי לתפקד עם ילדי- כל היום בכיתי ונראיתי כמו זומבי. מאז עברו שנתיים ואנחנו ביחד(לא גרים באותו ביית כי זה לא הלך)אבל זה לא אותו אדם שאני מכירה - הוא הפך להיות טיפוס כבד - לא עובד, רוב היום ישן , עכשיו הוא מרצה תקופה של עבודות שרות בגין עבירת מס, לא יוצאים לשום מקום כבר שנתיים , לא מעניק לי כלום , פשוט כלום !!!- להפך כל הזמן המשפט השגור בפיו - "אין לי כסף וגם אם היה אני לא הולך להוציא עלייך אגורה" - אין לנו שום עתיד ביחד , מעולם לא אגור איתך וכו,,, אני מרגישה שזו לא אותה אהבה מבחינתו , הוא לוקח אותי כמובן מאליו - רק אני מתקשרת אליו תמיד (למרות שאנחנו נפגשים כמעט מדי יום )- אני מרגישה שאני כל הזמן במרדף אחריו - לראות איזשהוא הבזק של אור בעיניו כשהוא איתי ,,, כשאנחנו רבים ונפרדים - זה סוף העולם בשבילי - אני מתנהגת כמו ילדה שמשוועת לאהבה מתחילה לבכות, עושה רונדלים גם באמצע הלילה ליד ביתו (הוא גר אצל אימו). זה תמיד דפוס קבוע - הוא עוזב אותי ואני נכנסת להתקפי חרדה נוראיים - פשוט לא מתפקדת ימים שלמים - לא ישנה בלילות. אין ספק שמי שייקרא את המכתב לא יבין על מה ולמה , הרי היום -אני זאת שעוזרת לו - מלווה לו את הרכב (כי שלו מושבת),קונה לו סיגריות,מתי שהוא צריך אני מתייצבת דום מבלי לקבל שום תמורה. אין ספק שאני עדיין אוהבת אותו ואילו הייתי רוצה יכולתי אולי לעזוב כי מגיע לי יותר,,, ניסיתי טיפול פסיכולוגי - כלום לא עזר . האם מישהו בפורום או אתה ד"ר קפלן יוכל להסביר לי מה פשר ההתנהגות שלי ? איך לגרום לו קצת לפרפורים כמו בהתחלה ? אני יודעת שזה נשמע כמו ניצול מבחינתו אבל האם אי פעם אוכל להחזיר את המצב לקדמותו ? סליחה על אורך המכתב אבל אני באמת כבר נואשת ,,,

נטע שלום למה שאת מציגה יש שני היבטים (לפחות). האחד הוא מה קרה למערכת היחסים שלכם, וזה משהו שאפשר לחשוב עליו ואולי דרך זה ניתן יהיה גם לשקם את מה שהיה קודם. אבל ההיבט השני הוא התלות שלך במערכת היחסים הזו והיכולת שלך לחיות את חייך בצורה עצמאית ולקבל החלטות, אולי אפילו קשות, לגבי הקשר. את מתחילה בתיאור הגבר הנפלא איתו גרת ועזבת כי לא הרגשת אהבה. וכעת? את מרגישה אהבה? נשמע שלא אותה האהבה שאת מחפשת. אני לא מציע להתייאש ולהרים ידיים מהקשר, אבל את צריכה לעשות את הבירור לגבי סיכויי הקשר לשרוד ולהתפתח, ובמידה ותגיעי למסקנה שלא, כפי שהגעת לגבי בעלך לשעבר, תצטרכי לחזור להחלטיות שבה נהגת כשהתגרשת, ולחפש נתיב אחר לחיי הזוגיות. כל עוד את תלויה בין שמיים וארץ אפשר להבין את היאוש והדיכאון אליהם את נכנסת. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אנו הורים לחיילת מאז גיוסה לצבא היא עלתה יותר מ25 קילו , היא משרתת במקום מרוחק, וכאשר מגיעה הבייתה היא מסתגרת ונמנעת מלצאת להפגש עם חברים וחברות.(לפני כן היא הייתה מאד חברותית) נמנעת מלהתקדם במסגרת הצבאית,החל מכל מיני קורסים צופרים ונופשונים שמוצעים לה. הבחורה היא חכמה ונבונה מוצלחת מאד ו אף נחשבה לחתיכה. לנו כהורים יש בעייה להגיע אליה על מנת שתקבל טיפול שלדעתי היא מאד זקוקה לו. הנ"ל נמנעת מויכוחים עימותים, היא פשוט מתנדפת כאשר מנסים לדבר איתה ניסינו את כל השיטות. החל מהתעלמות מהשינוי במשקל נסיונות לדבר על זה ,להציע פתרונות , תמיכה. ללא הצלחה. נשמח לקבל הכוונה איך עליינו לנהוג? מהמודאגים.

שלום. קודם כל התעלמות לא פותרת בעיות היא רק יכולה להחמיר במיקרה הרע. עקרונית היא אמורה לפנות לקב"ן במקרה של בעיה, אבל עם היא לא עושה את זה אז אפשר לנסות אולי לברר ע"י פניה לקצין העיר. לנסות לספר לו על הבעיה ולהתיעץ מה עושים. מה שבטוח זה ממש לא נישמע טוב. בכל מיקרה תמתינו לעצה של ד"ר קפלן שהוא מנהל הפורם. איתן

להורים שלום האם מעבר לעליה במשקל והשינוי בהתנהגות החברתית אתם מזהים שינוי במצב הרוח? האם הקשר עימכם קודם היה פתוח יותר? ציינתם שניסיתם את כל השיטות לעשות שיחה רצינית. מאחר ואין שיתוף פעולה אימרו לה שאתם מודאגים מאוד והייתם רוצים לפנות איתה ביחד לשיחה עם פסיכולוג כדי שתשבו כולכם ביחד בחדר ותוכלו לנסות ולהבין מה קורה וכיצד והאם לעזור לה. צרו קשר מראש עם פסיכולוג מתאים, וקיבעו יום ושעה לפגישה כך שהדברים יהיו מאורגנים. היא בוודאי שמה לב למשקל שהשתנה ואפשר לנסות ולברר האם זה מציק גם לה, ואולי דרך זה תסכים להגיע למפגש. במידה והיא לא תסכים אולי יש טעם לפנות בעצמכם, תוך כדי יידועה שאתם עומדים לעשות זאת. אולי תוך תיאור מפורט של המצב יהיה אפשר להגיע למסקנה במה מדובר והאם יש מקום להתערבות. בעיקרון, מאחר ובתכם ילדה בוגרת לא ניתן להכריח אותה לשתף פעולה עד שהיא תגיע מרצונה להכרה שיש בעיה, אלא אם יש ברקע משהו שמסכן אותה כמו דיכאון או בעיה נפשית חריפה אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

למה אתה לא עונה על התגובות שאני שולחת לתגובות שלך?, כתבתי שם שאלות אבל לא ענית לי.. כלומר, אני לא רוצה להיות נג'סית, אבל אני רואה שאתה כן עונה אחרי לאנשים אחרים ותהיתי האם אני צריכה לשלוח את התגובות שלי בתור שאלות חדשות ?

דניאלה שלום אני משתדל לענות על השאלות למרות שלפעמים אני עלול לפספס שאלה. בכל מקרה, תגובותיך נכתבו רק היום בבוקר ואני עונה בד"כ בשעות הערב כך שפשוט עוד לא הגעתי אליהם. אל תקחי את הדברים באופן אישי. ספצפית לגבי שאלותיך, הן נוגעות בעיקר לתחום התרופתי והפניה לפסיכיאטר. אני ממליץ שבנושא זה תתייעצי באחד מהפורומים הרפואיים מאחר וכאן הייעוץ הוא רק בתחום הפסיכותרפיה. המבוכה מהפניה לפסיכיאטר מובנת ונפוצה, אבל זו הדרך לברר מה יש לך. כמו בכל בעיה רפואית אחרת בה היית מתגברת על הבושה ופונה, כך גם כאן את יכולה להרגיש בנוח לבקש חוות דעת על מצבך. בכל מקרה, אינך חייבת להתחיל את הבירור אצל פסיכיאטר, ניתן לפנות גם לפסיכולוג. בכל מקרה, אם תזדקקי לתרופות, הפניה לרופא תהיה הכרחית. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה :))

שלום, אני אמא לילדה בת 5 וחצי. וגילתי משהו מוזר מאוד לאחרונה, מצאתי אותה מתחככת על שמכה ומאוננת. הייתי מופתעת שלא לומר מזועזעת למדי, אני לא יודעת מה לעשות, האם זה מותר? נורמלי? שילדה בת גילה עושה דברים כאלו? האם זה מעיד על משהו? האם זה יגרום לה בעיות בגיל מאוחר יותר? מה עשוי להוות לה גירוי לאוננות בגיל שכזה??? תודה רבה על תשובתך...

לפי דעתי זה נחשב נורמלי, ילדים בגיל מאוד צעיר מוצאים את עצמם סקרניים לגבי הגוף שלהם ...

לא דעה מקצועית אבל בכ"ז... ילדות וילדים בני עושים ע"פ רוב מה שנכון ונעים להם/ן גם לילדים קטנים יש מערכת עצבים וגם להם קצוות עצבים באברי המין שגורמים להרגשה נעימה בעת חיכוך, מאחר והם ילדים קטנים הם לא יודעים שזה "אסור" או "לא יפה", או כל שאר הדברים הטפישיים שהמבוגרים מצמידים לאוננות או מין, הגירוי לאוננות בגיל הזה הוא עצם הגירוי, ולא יותר מזה, יפתע אותי (ידהים אותי) עם עברה במוחה ולו מחשבה מינית אחת משך כל חייה עד היום. אמרת שמצאת אותה, השאלה היא האם היא נוהג לעשות זאת בפומבי, או לא, אם לא נדמה לי שאין בכך כל בעיה, במידה והדבר נעשה באופן תחוף ובפומבי, תאלצי כנראה לדבר איתה (אני באמת לא מקנה בך...) ולהסביר לה מדוע אין לעשות בפומבי. אוננות אינה יוצרת בעיות, היחס לאוננות מאידך יוצר גם יוצר, כמעט כל הילדים נוגעים בעצמם (כאמור, כמו שכולנו יודעים, זה כיף) כאשר אומרים להם "לא!", בד"כ בצעקה, נוצר דימוי שלילי ל"אזור הזה" כאשר הם מתבגרים ומקשרים בין אברי המין למין, מועברת לעיתים אותה גישה שלילית, למין ולמיניות.

אתה צודק, גם אני חושבת כמוך, אני גם רוצה להוסיף שבכל מצב , כדאי לדבר עם הילד גם כשהוא עדיין קטן, על דברים שקשורים לנושא כמו "איך באים ילדים לעולם" יש הורים שמתביישים לדבר על זה עם הילדים שלהם, אך אם עושים את זה בד"כ יפה, כמו סיפור, זה יוצא בסדר גמור בלי יותר מידי גמגומים.. כלומר- חינוך מיני בגיל צעיר. זה יכול להקנות לילד גישה בריאה לגבי מין בעתיד... אפשר לדוגמא להסביר לו גם לגבי אוננות ולהגיד שזה בסדר לגעת בעצמך אבל צריך להסביר לו גם שזה עניין מאוד פרטי ושלא עושים את זה בציבור, כך גם (לפי דעתי) לא יווצרו מצבים לא נעימים אם הילדה תעשה את זה פתאום מול סבא/סבתא או בגן :)) בכל אופן גם זו דעתי האישית , לא מקצועית אבל שיהיה בהצלחה!

דנה שלום אני מסכים עם העמדות של הכותבים לך, בעיקרון זו תופעה נפוצה מגיל צעיר למדי. חשוב להסביר לילדה שמותר לגעת בגוף ושזה בוודאי נעים, אבל להסביר גם שזה דבר פרטי שנעשה לבד ולא מול אנשים אחרים. זו התפתחות נורמלית שלא אמורה לגרום בעיות כלשהן בהמשך. בברכה ד"ר אורן קפלן

דנה יקרה, אל לך להיבהל זה דבר מאוד נורמלי בגיל הזה, הילדים מגלים את איבר מינם ונוגעים בהם ומרגישים שזה מדגדג ונעים כמו שנעים להם שמדגדגים אותם סתם בגוף , אנחנו המבוגרים רואים את הצד המיני של אותו מעשה אך הילדים וגם ביתך אינם רואים בכך צד מיני אלה רק חלק בגוף שנעים לגע ת בו(חלק מתמימות הילדים) ולכן עליך לבוא בגישה שזהו תהליך התפתחות נורמלי וכך להעביר לילדה את המסר שהאיבר מינה (הפות)הוא דבר אישי ואסור לאף אחד לגעת לה בו ואם היא רוצה לגעת בו אז רק לבד , אף אחד לא צריך לגעת או לראות ותני לה דוגמא כשאנשים נכנסים לשירותים אז הם סוגרים את הדלת שלא יראו להם כי זה אישי....וכו'... דעי ככל שתעשי מזה עניין וסיפור גדול כך הדבר יקבל משמעות גדולה אך אם פשוט תסבירי לה בוגע אז העניין יובהר והדברים ימשיכו הלאה כאילו כלום לא קרה ובאמת כלום לא קרה. לי יש בת בת 4.5 ולאחר שראיתי אותה שמה מידי פעם את שפורפרת המים באיבר מינה קראתי הרבה בספרים והתייעצתי עם פסיכולוג לילדם בגיל הרך ופשוט אמרו לי לא להעיר לה באופן בוטה (צעקה או לכעוס) אלא להבהיר לה ברוגע את אשר נאמר לעיל. מאחלת לך המון בריאות ונחתץ

קראתי מאמר מעניין , לפיו אופי מערכת היחסים שלנו כמבוגרים מושפע מדפוס ההתקשרות הראשוני שהיה לנו כתינוקות עם האם. ז"א אנשים שסבלו מיחס מנוכר מאימם מעדיפים " סטוצי'ם"ואילו אנשים שאימהותיהם היו נגישות וזמינות מעדיפים יחסים מונוגומיים , מתוך תחושת אהבה לבני זוגם . אני בת 27 , מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי קשר נהדר עם אבי ופחות טוב עם אימי . אבי תמיד שימש לי עוגן , בטחון ואהבה ללא גבולות, אימי מטבע הדברים היתה הדומיננטית בבית , דאגה להשגים בלימודים בצורה מוגזמת , כעסה מאוד על השגים נמוכים ( אני זוכרת בתור ילדה מכתבי " התנצלות " על ציון לא טוב , זכורה לי פעם אחת " ששיחדתי " את אחי הצעיר במדבקות , רק שלא יספר לה על הערה ביומן שקיבלתי מהמורה ) מעולם לא הייתי תלמידה חזקה , מה שגרם לי להרבה תסכול וחוסר בטחון . אני זוכרת שבתור ילדה בגן הלכתי תקופה עם רטייה על העין ... אתה יודע כמה ילדים יכולים להיות אכזריים ... אולי גם זה גרם לחוסר בטחון . בנוסף הוריי החליטו להשאיר אותי שנה נוספת בגן , היות ונראיתי כה שברירה ועדינה , שנים הייתי משקרת בקשר לגיל שלי כי פחדתי שיחשבו שנשארתי כיתה !! רק עכשיו אני מתחילה להשתחרר מהתסביך הזה . במשך השנים הצלחתי מאוד בכוחות עצמי ... תפקיד יוקרתי ביותר בצבא ... משרה נחשקת ( אנטי תזה למה שכתבתי )אבל יחד עם זה כשאני מגיעה להשגים אני מאבדת את השאפתנות שלי , מחכה שיגידו לי מה לעשות , דוחה הכל לרגע האחרון וכו' זה מאוד מפריע לי . בנוסף , גם במערכות היחסים שלי אני לא מצליחה ... נמשכת לאנשים הלא נכונים שמחדדים את חוסר הבטחון שלי ומאידך דוחה ומשתעממת מהבחורים הטובים , מפחדת ממחויבות ... עושה הרבה שגיאות ביחסים הזוגיים , איך לצאת המפלונטר הזה ? נ.ב. חשוב לי לציין שלא חסר לי ( בהווה ובעבר ) מאום , תמיד קיבלתי כל מה שרציתי מהוריי , יש לי הרבה חברים ... אך נראה לי שזכרונות ילדותי צפים ועולים וזה מפריע לי!!!

שירי שלום מקובל לחשוב שהקשרים הראשוניים עם ההורים מעצבים את האישיות. אין ספק שאם שדוחה את ילדיה משפיע על עיצובם. מצד שני, חשוב לא להתייחס לזה כאל נוסחה, ישנם הרבה סטראוטיפים לא מדוייקים וחשוב להישאר עם התחושות והדברים האישיים שלך. בכל מקרה, זכרונותיך הם בוודאות מגיל מבוגר יותר שכן אין אפשרות לזכור אירועים ורגשות מהגיל המוקדם עליו מדברת התיאוריה. כמובן שהקשר עם ההורים והסביבה ממשיך להשפיע לאורך כל החיים כך שגם מה שאת זוכרת חשוב מאוד להבנת התפתחותך הנפשית במהלך השנים. סוג כזה של שאלות ולבטים מתאים מאוד למסגרת של טיפול פסיכולוגי. אני ממליץ לך לפנות ולאפשר לעצמך תהליך של גילוי עצמי ובירור הנושאים הבלתי פתורים מעברך, כמו גם הדברים שמטרידים אותך בהווה לגבי יחסים בינאישיים וכדומה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני חיילמשרת ביחדה קרבית עדיין בטירונות בעוד כמה שבועות מציבים אותם כל פעם שמודיעים על חייל שנפצע או נהרג הוא תמיד אומר לי - את יודעת זה מהיחידה שלי ותמיד אני אומרת לו " איך אתה יודע" וזה הדבר היחיד שיוצא לי אני דואגת מאוד ואני בטוחה שגם לו לא קל מה אני יכולה לומר במצבים כאלו ? אודה לך אם תיתן לי טיפ לתשובה

אמא מודאגת שלום הדאגה מובנת ואי אפשר להילחם בה. החיים עם בן ביחידה קרבית אינם קלים ואין לי טיפ לבטל את החרדה שלך, וכמובן את החרדה שלו. נדרשת כאן חשיבה אופטימית וכוחות להאמין שכפי שרוב מכריע של החיילים עוברים את המסלול הזה בשלום כך יקרה גם במשפחתכם. אני יודע שסטטיסטיקה לא מרגיעה, אבל בסופו של דבר הרבה יותר מסוכן לנהוג בכבישים מאשר לשרת בצבא מבחינת הסיכוי להיפגע. המשפט "לי זה לא יקרה" עשוי להיות מנטרה משכנעת אם באמת תרצו להאמין בה. את האוירה האופטימית הזו נסי גם לשדר לבנך ותופתעי לגלות עד כמה שהסוגסטיות העצמיות הללו עשויות להרגיע. מאחל לכם כל טוב ובריאות ד"ר אורן קפלן

תודה רבה ולילה טוב

הייתי בפגישה ראשונה אצל פסיכולוגית. סיפרתי לה שתקופה מסויימת עבדתי בעסק של הורי.בתקופה שלא הייתה לי עבודה .אחרי עשר דקות היא שאלה אם הורי עובדים.שהזכרתי לה שעבדתי אצלם היא התנצלה שהתבלבלה.האם אפשר להסיק ממקרה זה על יכולת הריכוז שלה בתודה שחר

הייתי מגדירה זאת, מידת העניין שלה...

שחר שלום מדובר במשפט או פריט אחד מתוך שיחה של שעה. השאלה איך הרגשת במהלך המפגש מעבר לטעות הזו שעשתה הפסיכולוגית. אם יש עוד דברים שהטרידו אותך בהחלט שווה לחשוב על העניין. אולם במידה וזה הדבר היחידי הייתי מתייחס לזה כבלבול טבעי למצב של היכרות בו ישנם פרטים רבים. בכל מקרה, אם את יכולה כדאי לשתף את הפסיכולוגית בפעם הבאה בכך שהדבר הטריד אותך. זה יוכל להוסיף להיכרות עם הפרטים מימד חשוב ובין אישי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום יש לי תקופות-כמו עכשיו שאני מרגישה שהגוף שלי לא רגוע -עצבני לפעמים אני ממש מרגישה שאני עומדת ליפול מחוסר שליטה על חוסר הרוגע הזה בגוף אני מנסה לחשוב למה זה קורה וממש לא מצליחה מלווה לזה גם נשימה כבדה ולחץ בחזה ולפעמים אפילו מן דקירה כזו בחזה שבאה פעם בשעה או שעתיים אני כמעט בטוחה שזה נפשי ולא פיזי אבל מדוע אני מרגישה כך ומה מטריד את נפשי אודה על התשובה מזל

מזל שלום מצב לחץ או חרדה עלול לגרום לתופעות פיזיולוגיות כפי שאת מתארת. חשוב לערוך בדיקות רפואיות לשלול מקור פיזיולוגי, ובמידה והכל תקין כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי להתמודד בדרך אחרת עם מצבי הלחץ. חשוב להדגיש שבטווח הארוך לחץ הוא גם גורם מזיק מבחינה בריאותית. את מקורות הלחץ יש לבחון באופן אישי ולהגיע הן למודעות טובה יותר לגביו והן לפתח כלים יעילים להתמודד עימו. בברכה ד"ר אורן קפלן

מפריע להורדה במשקל? העליתי כשמונה קילו במהלך טיפול בסרוקסט. התרופה הוחלפה כבר לפני חודשיים אבל אני עדיין מתקשה להוריד את הקילוגרמים המיותרים שנוספו לי, בצורה שלא איפיינה אותי בעבר. האים יש קשר לשימוש בתרופות?

אני לא יודעת לגבי הורדה במשקל, אם כי בדרך כלל נראה לי שתרופות הרגעה מאטות את כל המערכות בגוף. כלומר גם את חילוף החומרים. אבל מה שכן, אלו הן שתיהן תרופות ממכרות, ועוד ביחד...

שלום אני ממליץ לפנות לייעוץ רפואי או בפורומים העוסקים בתרופות בברכה ד"ר אורן קפלן

קלונקס היא תרופה ממכרת ביותר ומאוד לא מומלץ להתשמש בה באופן קבוע. נא להגמל בהקדם האפשרי! פרפנן שייכת לקבוצת תרופות שעשויה לגרום השמנה אז יתכן קשר, אך לא בטוח. למה לא לשאול את הפסיכיאטר שלך? מומלץ לשלב פעילות גופנית בניסיונות הדיאטה, זה מייעל אותפ באופן ניכר וגם עוזר לשיפור המצב הנפשי.

לקלונקס אין השפעה על התיאבון או על המשקל. מדובר בתרופת הרגעה שנסבלת היטב ע"י רוב החולים. שימוש ממושך יכול לגרום לתלות. פרפנן היא תרופה נוגדת סכיזופרניה מהדור הישן שיש לה תופעות לוואי קשות בעיקר בתחום הנוירולוגי שחלקן גם בלתי הפיכות אחרי שימוש ממושך. פרפנן בהחלט יכול להביא לעליה משמעותית בתיאבון ובמשקל. מומלץ לשלב פעילות גופנית ודיאטה מבוקרת.

מה המינון הקבוע שאפשר לקחת קלונקס והאם היא תרופה טובה לרגעה

מה המינון הקבוע שאפשר לקחת קלונקס והאם היא תרופה טובה לרגעה

היי, אני בחור בן 23 גר בירושלים.לוקח תורפה נגד דיכאון. אני רציתי בנוסף לפסיכיאטר ללכת גם לפסיכולוג באופן פרטי,אבל אין לי מושג איזה. אני יודע שאני יכול לחפש ולימצוא בדפי זהב.אבל אני רוצה לימצוא פסיכולוג כזה בעל המלצות. התוכל להמליץ לי על פסיכולוג טוב בירושלים באופן פרטי? נ.ב האם זה בסדר לקחת בי 12 יחד עם טגרטול.כי הרופא המשפחה אמר לי כי התרופה נגד דיכאון שאני לוקח מורידה לי את רמת בי 12 בדם לכן אני צריך לקחת את הכדורים האלה? האם בי 12 איננו גורע מין הטגרטול מבחינת האפק שלו שלוקחים אותו בו בזמן. בי 12 יחד עם טגרטול?

מנלכולי שלום לצערי איני מכיר פסיכולוגים בירושלים. אולי אחד המשתתפים האחרים בפורום יכיר. בנושא תרופות אני ממליץ לפנות לייעוץ רפואי או בפורומים העוסקים בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

במבשרת - אהובה שול בירושלים - גילה חורש (טלפונים בדפי זהב).

מלנכולי שלום, אני מטופלת בירושלים ע"י מטפלת מיוחדת במינה, שאני יכולה להמליץ עליה. אך הייתי מעדיפה למסור לך את הפרטים לאי מייל. שיר

היי אני בחור בן 23 סובל מרגשי נחיתות.אני לקוח תרופה שניקראת טגרטול בהמלצת הפסיכאטר שלי.כול יום לפני השינה כדור אחד ביום. אני לא כול כך מרגיש בשינוי האנטי דיכאוני אצלי. יש לציין כי אני לוקח את התרופה ב 12:00 בלילה ולא ב 21:00 כפי שהפסיכאטר שלי אמר לי. אני חושב שאני לא כול כך עקבי בלקיחת התרופה.(קורה לי שאני מפספף יום פה יום שם לקחת את התרופה). אנא יעץ לי מה לעשות? האם עליי לדבר אם הפסיכאטר שיתן לי תרופה אחרת? האם התרופה טגרטול היא תרופה מוצלחת לאנשים השרויים בדיכאון? תודה על הזמן והסבלנות

טגרטול היא לא תרופה לדכאון אלא למאניה-דפרסיה (שלפי שמה אתה מבין שיש בה גם דכאונות). לדכאון לבד זה לא תרופה מתאימה, אבל אני מניחה שאובחנת כסובל ממאניה דפרסיה אם זה מה שאתה מקבל. (ברוב המקרים דווקא יתנו ליתיום למאניה דפרסיה). עליך לברר עם הפסיכיאטר איך הוא איבחן את הבעיה שלך, סביר שהוא יודע מה שהוא עושה... וממילא אם זה לא עוזר אתה צריך להגיד לו ולהתייעץ בו מה לעשות. על כל פנים יש להקפיד לקחת את התרופות שלך ואכן יתכן שאי הקפדה על לקיחה מורידה את ההשפעה...

מה ההבדל בין השתיים בין מאניה -דפרסיה לדיכאון?

שלום אני ממליץ לפנות לייעוץ אצל הרופא המטפל או בפורומים העוסקים בתרופות. בפורום זה הדיונים הינם בנושא פסיכותרפיה בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם מותר לקחת ציפרמיל בשילוב עם גלולות דיאנה?

דנה שלום בנושא תרופות מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי או לפורומים העוסקים בתרופות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 20,כבר חודשיים אני לוקחת תרופות עקב דיכאון:בהתחלה ציפראמיל ואח"כ סרוקסאט. ויש התחלה של שפור.אני מקווה למגר את כל החרדות והדיכאון(דיסטימיה). אבל אני סובלת גם מהפרעת אישיות נמנעת וככל הידוע לי הרי אין כדור עבור זה... אני סובלת נורא מרגשי נחיתות ומתחושה של חוסר יכולת והתאמה מדימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחוןכרוני וזה מפריע לי תמיד אפילו סתם בשיחה עם אנשים או עם אמא שלי המלחיצה. אני תמיד מוצאת את עצמי או נכנעת או נכנסת לעימותים מיותרים בחוסר טקט. ואני תמיד מפסידה מזה.נמאס לי ואני לא יודעת מה לעשות, איך להרגיש יותר טוב עם עצמי.אני גם לא אוהבת את המראה החיצוני שלי ואני יודעת שזה חלק די גדול מהבעיה. אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל לפעמים אני נראית טוב ואפילו אני מרוצה אבל לפעמים אני נראית כ"כ רע שממש לא בא לי לצאת ולחיות. כל זה גורם לי סבל רב והרגשה רעה ונחותה לעומת אחרים. נמאס לי ואני חושבת למה זה מגיע לי?? מה לעשות?

שלום לך, רק רציתי לומר לך שאת לא לבד בקטע הזה.גם אני סובל מאותה בעיה. אני סובל מרגשי נחיתות כול פעם שמישהו פונה אליי.יש לי קול פנימי כזה,שאומר לי כמה אני בן אדם נחות ולא טוב. במשך חיי סבלתי מעויינות כלפי מצד בית הספר הבית ובעבודה. מצבי הידרדר לכן פניתי לפסיכאטר שנתן לי תרופות אנטי דיכאון. לא שזה כול כך עוזר,אני חושב להחליף תרופה משהו לסרקסט כמו שאת לוקחת. אני חושב גם ללכת לפסיכולוג בנוסף לפסיכאטר. אנא שתפי איתי את תחושותיך ואשמח לקבל ממך עצות.

מה שאני מרגישה זה רגשי נחיתות שממש קשה לי להתגבר עליהם בכל מגע עם אנשים וחוסר ביטחון כרוני איום ונורא, זה ממש גורם לי לפספס את מי שאני באמת וגורם לי אפילו לבידוד. כן, זה באמת משהו כמו קול פנימי כזה ,כמו שאמרת, משהו לא רצוני בכלל אבל שמכתיב לי את ההתנהגות הנמנעת והלא בטוחה בעצמה. המראה החיצוני הוא חלק מזה וגם הבית: אבי עצבני אך כנוע ואמי שתלטנית ומלחיצה חלק גדול מהזמן. ההפרעה הזאת גורמת לי בעיות גם בקשרים עם אנשים וגם במקומות עבודה. אתה יכול לפרט קצת לגביך?מדוע קיבלת תגובות עוינות בבית?

שלום אני בן 17 וסובל מחרדות הקשורות לגוף שלי (כגון פחד מבליעת לשון ועוד...) אני כבר מספר שבועות לוקח סרוקסאט וישנו שיפור קל אל אף שעדיין המחשבות מציקות לי האם זה לא מוקדם מידי לאדם בגילי להיות במצב כזה של חרדה? האם זה אומר שאני חולה נפש? האם חיי יהיו נורמליים?

לאנונימי הצעיר שלום. אמנם זה לא נעים לחלות בגיל כל כך מוקדם , אבל כמו בשאר המחלות סיכויי ההחלמה שלך גבוהים יותר מאשר אלו שחולים במחלה בגיל מבוגר. טיפולים פסיכולוגיים בשילוב תרופות ייצבו את מצבך , ואם תתמיד להאבק במחלה תוכל לצאת ממנה - ובתוך כמה שנים לא תבין על מה כל העניין. בקשר להגדרות , מחלת נפש או לא, זה לא ממש חשוב - העיקר לצאת מזה. שלך נקודה .

אנונימי שלום הפרעות החרדה הן מהתופעות הפסיכולוגיות הנפוצות ביותר בקרב אוכלוסיה בריאה ואין זה אומר כלל על מחלת נפש. מאחר ואתה מתחיל טיפול בגיל צעיר יש סיכוי לתפוס את העניין מהשורש ולפתור אותו. אני ממליץ שלא תסתפק בטיפול התרופתי שעשוי אמנם להרגיע את החרדות בטווח הקצר, אלא שתפנה גם לטיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם שורש הבעיה ושינוי נטיותיך בטווח הארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אני בחורה בת 23 הסובלת מחוסר בטחון למרות שיש לי את כל הסיבות לא להיות חסרת בטחון. חוסר הבטחון העיקרי שלי הוא בעבודה. הכל התחיל ששירתי בצבא ושם נעשתה טעות איומה וחלק ממנה היה באשמתי זו היתה טרואמה קשה עבורי במשך חצי שנה בהתבטאה בדופק לב מהיר חרדות בכי וכו'. מאז בכל מקום עבודה חדש אני חסרת בטחון לגבי ביצוע התפקיד, אני בודקת כל פעולה שלי מס' פעמים. כל הערה קטנה בנושא ביצוע התפקיד מורידה לי את הבטחון לגמרי וישר עולות לי מחשבות להחליף עבודה ואכן התפטרתי משני מקומות העבודה הקודמים שלי. מה עליי לעשות??

הי ליאת גם לי ישנה בעיה דומה לשלך אני חסר ביטחון בעבודה. אבל לא רק. בגלל חוסר הביטחון שלי נעלצתי לעבוד בעבודות מתחת לכישורי וגם בהם לא התמדתי מיוחד. פניתי לטיפול ומה שאני סובל ממנו נקרא חרדה חברתית והייתי מציע לך גם לבדוק את הנושא.

גם אני עובדת במשרות שהן הרבה מתחת לכישוריי שגם אותן אני נוטה לעזוב עקב חוסר בטחון. אתה מתכוון שעליי לפנות לפסיכולוג?

ליאת שלום יתכן שאת סובלת מסוג מסויים של חרדה. זה יכול להיות חרדה חברתית או סוג של חוויה פוסט טראומתית. מאחר ומדובר בתופעה שפוגעת באיכות חייך אני מציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי בנושא. אני מצרף תקציר על שיטות הטיפול המקובלות בחרדה. על רקע הקישור של החרדה למאורעות העבר בצבא יתכן שתמצאי עניין בטיפול בשיטת EMDR. תוכלי למצוא קישור גם לנושא זה בסוף הדף על החרדה. http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! רציתי לדעת באיזה גיל מופיע תסביך אדיפוס אצל בנות (באופן נורמלי כמובן...) תודה!

אי שם בגיל שלוש.

תסביך אלקטרה - המקביל לאדיפוס הגברי מתפתח אי שם בגיל שלוש. התסביך לא מופיע אלא רק כאשר נוצר הקיבעון.

נירה שלום לא כדאי להתייחס לתסביך אדיפוס כפשוטו. מדובר באנלוגיה לתהליך נפשי שמתרחש על רצף של שנים רבות. תחילתו כשהתינוק מתחיל להבין את ההבדל בין אמא לאבא, יכול לקרות גם בגיל שנה. ההתמודדות הנפשית הנורמטיבית מגיעה לשיאה בגיל 4-5 ולפי התיאוריה הפרוידיאנית מודחקת בגיל ביה"ס היסודי. הדבר נכון לבנים ולבנות כאחד, אם כי פרויד די הסתבך בנושא זה לגבי בנות, כמו לגבי יחסו לנשים בכלל. הנושא קיבל התייחסות נרחבת בספרות המקצועית מאז, ואין ממש עמדה אחת מוסכמת על כל התיאורטיקנים בנוגע למשמעותו ועצם קיומו של התהליך הנפשי הזה. אם תסבירי מה מקור השאלה, אולי ניתן יהיה לתת לך תשובה מדוייקת יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

קודם כל, אני מודה לך מאוד על תשובתך המהירה והמושקעת. חן, חן! שאלתי מגיעה ממקום של סקרנות לגבי התהליכים הצפויים לי עם בתי. היא בת שנתיים ויש לי תינוק חדש בבית. תהיתי בנוגע למערכת היחסים שתתפתח מעתה עם אביה והאם לעובדה שילדי הם בן ובת יש השלכה על היחסים אתנו. אני זוכרת מילדותי את הכעס על אמא שלי שכבר התחתנה עם אבא לפני ולא השאירה אותי לי... (-: אשמח ללמוד עוד על הנושא. יום נעים!

מאז שאני ילדה קטנה יש לי הרגל משונה כזה, אחרי שאני חושבת "מחשבות רעות" או מדמיינת דברים רעים (...) אני דופקת על העץ 3 פעמים בכל יד 4 פעמים פעם זה היה ממש תדיר: כמה פעמים ביום, זה קצת מציק היום אני משתדלת לא לחשוב על זה ולא לעשות את זה יותר אבל עדיין עושה את זה פה ושם פעם לפני שהייתי יוצאת מהבית הייתי הולכת לתנור גז לכבות את הגז למרות שהיה כבוי, מאז שפרצו לנו לבית לפני מספר שנים ועוד לפני זה (אבל במיוחד אחרי) כשאני יוצאת מהבית אני בודקת לראות שהדלת נעולה לפחות פעמיים-שלוש , אני הולכת עד למעלית וחוזרת, זה נראה כ"כ מטומטם , אם המשפחה שלי היא זו שנועלת אני מרגישה צורך לשאול אותם אם עשו את זה ואח"כ חושבת על זה עוד, יש לי עוד בעיה ממש ממש (!) מוזרה: כל מאמר שאני קוראת: לא חשוב מה, אני קוראת אותו בגוף שני, כלומר, אם מסופר על מישהו בגוף ראשון, אצלי זה תמיד גוף שני או שלישי, כאילו רק שזה לא אני , זה הגיע למצב כזה, שכשהייתי מקריאה את זה בקול רם, רציתי לקרוא את זה כמו שזה (כדי שלא ישמע פריקי מידי לאחרים) אז בטעות הייתי מתחילה כמו שאני רגילה! זה מאוד מפריע לי אבל אני מרגישה כאילו אני לא מצליחה "להפטר" מזה תמיד היו לי כל מיני טקסים מוזרים כאלה , וכשהייתי קטנה זה היה יותר גרוע.. אף אחד לא יודע מזה כי אני ממש מתביישת בזה , כי אני יודעת שזה מוזר..

היי דניאלה את לא לבד! גם אני בכל פעם שאני יוצאת מהבית אני בודקת כמה פעמים אם נעלתי טוב או לא,בנוסף, אני גם מעשנת אז בכל פעם שאני יוצאת מהבית אני לוקחת איתי את בדל הסיגריה ע"מ לזרוק אותו בחוץ כדי שחס וחלילה הסיגריה לא תצית עצמה בחזרה ותגרום לשריפה.(אני יודעת שזה לא מציאותי כ"כ) כל הטקסים האלו החלו לאחר שפרצו לנו הביתה. השיטה שלי היא : בכל פעם שאני נועלת את הדלת אני אומרת לעצמי משפט שנכון רק לגבי אותו יום. לדוגמא:"אני נועלת את הדלת ואני נוסעת לקניות" וכך בכל פעם שאני נכנסת לאוטו ועולה בי השאלה "האם נעלתי?" אני נזכרת במשפט ונרגעת. אצלי זה עובד. הצלחה

לשתיכן יש הפרעה אובססיבית קומפולסיבית וניתן לעזור לכן בטיפול, כנראה תרופתי משולב עם התנהגותי. מומלץ בחום לפנות לעזרה.

דניאלה שלום התופעה שאת מתארת מאופיינת בבעיה "טורדנית כפייתית" שנמצאת בתוך משפחה רחבה של הפרעות חרדה. זה סוג של תגובה ללחץ או חרדה והטקס שאת מבצעת מרגיע את החרדה, אבל מכריח אותך לחזור על הטקס שוב ושוב כדי לא להרגיש שוב את החרדה. תוכלי לקרוא מעט בנושא באתר הבא: http://www.hadassah.org.il/hebrew/PUB/obses/1.htm ניתן לטפל בבעיה באמצעות פסיכותרפיה ובמקרים חריפים גם בטיפול תרופותי נוגד חרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם אצטרך ללכת לפסיכיאטר? זו בעיה שמאוד מביכה אותי לדבר עליה

שלום אני צריכה מחר לדבר עם מרצה שלי לגבי אישור מעבר לחוג אחר במכללה.זה עניין חשוב מאוד,ויקבע את מה שאלמד בשנה הבאה.הבקשה שלי חריגה מאוד מאוד,והתברר לי שאין מקומומות בחוג הזה כבר.אני נזקקת לאומץ רב ולאמביציה.איך אני יכולה להתמודד עם השיחה הכל כך חשובה הזו?אני מפחדת שפשוט אתחיל לבכות מהלחץ.חוץ מלנשום עמוק יש למישהו עיצה? תודה רבה נעמה

נעמה התמודדתי עם בעיה דומה אך אם תוכלי לתת יותר פרטים , מאוד קשה להסביר מה לאמר כאשר אין מידע בסיסי לפחות האם הסיכוי אפסי? מהן דרישותיה של המכללה המקבילה מבחינת ציונים והאם את עומדת בקריטריונים אלה?

הסיכוי הוא לא גבוה,לא כל כך בגלל נתונים אלא בגלל שאין מקום.העניין שאני חייבת לעשות את המינימום ולהבהיר עד כמה זה חשוב לי וכמה אני רואה בכך את עתידי.כל מה שחשוב הוא להתרכז בשיחה הזו,ולא חשוב מה יקרה אח"כ.שהיא תראה שאני באמת מעוניינת ואולי העניין ייתגמש. ביי נעמה

אני מבקרת באתר כמעט מידי יום בסיום הלימודים וחייבת לציין את הערכתי הרבה לעבודתך. ההתייחסות שלך לכל אחד ואחד בצורה כזו בהחלט מעוררת הערכה בעתידי הקרוב/רחוק כפסיכולוגית אשמח לקחת דוגמא ממך ומדומייך! יישר כח !!!

תודה סנדי ובהצלחה.

ממה יכולות לנבוע אגרסיות? לפעמים, כשאני מתעצבנת או רבה עם המשפחה שלי אני משליכה דברים על הרצפה או דופקת אגרופים בדלת/על השולחן , צורחת ולפעמים נדמה לי שכשאהיה מבוגרת יותר אני אהיה ממש אלימה, אפילו כלפי המשפחה, אני לא יודעת מאיפה זה מגיע לי , למה אני נהפכת למן יצור כזה. זה לא נראה נורמלי מהצד, כשחבר שלי היה רואה את זה הוא היה בהלם. אני אפילו לא יודעת לאיזה פורום אני צריכה להביא שאלה כזאת?

ענתי שלום על השאלה ממה נובעות האגרסיות שלך, רק את תוכלי לסופו של דבר לענות. כנראה שיש משהו כואב מאוד ומכעיס מאוד שמעורר את התגובות האלימות. אפשר להבין את ההלם של החבר ובהחלט כדאי לנסות לברר מה קורה לך וכיצד את יכולה לטפל במקורות העניין וכמובן בשינוי ההתנהגות עצמה. ההשלכות של זה להמשך משמעותיות להתפתחותך האישית התקינה. במידה ואת יכולה כדאי להתייעץ עם פסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן