פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום. ברצוני לברר היכן ואיך ניתן לטפל בנערה בת 16,אשר קשה לה ליצור קשר,והיא בודדה, בייחוד זה מתבטא בבית הספר בקושי ליצור קשרים חברתיים.אני מחפש עבורה טיפול שישפר את היכולת המילולית שלה(איך ועל מה לדבר)וגם יעלה את הדימוי העצמי שלה. האם יש קבוצות טיפול כאלה? תודה.

חזי שלום טיפול פסיכולוגי אישי עשוי להיות אולי מתאים יותר בשלב ראשון. לאחר מכן או במקביל העבודה הקבוצתית עשויה להיות מועילה וחשובה. יתכן שמפגש קבוצתי ללא עיבוד קודם של הדברים יגביר את הקושי שלה בגלל ההתמודדות הקבוצתית שאינה פשוטה. קבוצות פועלות במוסדות שונים כמו מרפאות לבריאות נפש ומכונים פרטיים. יחסית לטיפול האישי אין הרבה קבוצות שפועלות. צריך התקשר למרפאות באזור מגוריך ולברר. בד"כ קבוצות נפתחות אחרי החגים ורובן, לפחות במסגרות הציבוריות אינן פועלות בקיץ בברכה ד"ר אורן קפלן

היי יש לי שאלה מאוד חשובה!!!! האם היפנוזה יכולה לעזור לחרדות ולא להרגיש את התופעות עם כל השרפות, ואם כן אז לכמה זמן זה יכול להשאר? ואם אני מטופלת ע"י עו"ס קליני ואני מעונינת בהיפנוזה ? כי אני יודעת שהם לא עוסקים בזה . ואני די סומכת עליו ואני לא רוצה לעבור למשהו אחר. ואם זה יכול להעביר את תופעות הדיכאון? קצת מבולבל,אבל מקווה להבנה. תודה רבה.

שלום היפנוזה עשויה לעזור לחרדות, לא כל כך מתאימה למצבי דיכאון אם כי יש מהפנטים שמתמחים גם בכך. השאלה מדוע לפנות להיפנוזה. צריך להדגיש שאין מדובר בתרופת קסם שפועלת בכל מצב. אני מציע להעלות את הנושא עם העו"ס אצלו את מטופלת ולבדוק יותר לעומק את המטרות. בעיקרון, במידה והגעתם להסכמה שאכן הטיפול בהיפנוזה נחוץ לך, ניתן לעשות התערבות יחסית קצרת מועד במקביל ובתאום עם המטפל הקבוע. תוכלי לקרוא מעט על היפנוזה בקישור http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אם חתמתי על ויתור סודיות רפואית(רפואית בלבד) במקום עבודה האם הדבר כולל גם גישה לתיק שנמצא במרפאת בריאות הנפש של קופ"ח ו/ או האם ישנה דרך של גורמי המיון בעבודה או בכל מקום אחר לדעת שקיים שם תיק כזה שלי בכלל?

אם לא דיווחת על קיומו של תיק כזה - מאיפה הם צריכים לדעת עליו?

אם הם חושדים ורוצים לעשות בדיקה נניח

א. האם זה נכון? ב. האם זה מסוכן? במידה ונכון? לי נראה שזה ממש לא מהווה בעיה הרי משתמשים בהיפנוזה נגד התמכרויות ככה שאם אתה מתמכר להיפנוזה... אתה יכול בעזרתה להפסיק.... רומן

ויש בכלל דרך לדעת אם אני יכול בכלל להיות מהופנט? ואם אני לא יכול להתהפנט בקלות או כמו שצריך אפשר לשפר את זה בתרגילים? נועם

נועם שלום כל אחד יכול להתפנט, אם כי עומק הטרנס ההיפנוטי שונה מאדם לאדם. זה גם עניין של מיומנות וככל שמתאמנים יותר אפשר להיכנס מהר ועמוק יותר להיפנוזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

רומן שלום היפנוזה עצמית היא שיטה בטוחה לחלוטין. אין כל תופעת התמכרות. במידה והיא גורמת סיפוק והנאה אני מתאר לעצמי שיהיה חבל וקשה להפסיק את השימוש, אבל זה זהה לכל פעילות אחרת שנותנת תועלת כמו ספורט, האזנה למוסיקה ועוד. אפשר לקרוא להנאה ממוסיקה התמכרות במובן הפופולרי של המילה. בכל זאת, זו לא התמכרות במובן הרפואי פיזיולוגי של המילה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי אני מאוד רוצה חבר(בחורה בת 27),ולא היה לי אחד רציני אף פעם. היו פה ושם שם ופה.אבל לא אהבה בשניים. אני יודעת שאני צריכה לטפל בעצמי,כי יש לי בעיה עם יצירת קשר עמוק. איפשהו תמיד זה מתפספס לי,ולכן אני לא ממהרת להיכנס לקשר כזה עם כל אחד. מה גם שרוב הבחורים שאני יוצאת איתם הם פשרה מבחינתי,כי עם אלו שאני באמת רוצה אני מתביישת.והביישנות הזו מאוד חזקה. אבל מה בינתיים? כדאי להתאהב בכל זאת באחד שהוא כביכול פשרה רק בשביל להעביר את הזמן ואולי לתרגל עליו מיומנויות של זוגיות עד שאחליט שדי ואמשיך הלאה? מאוד מאוד חסר לי מישהו ובגלל זה אני מציגה את השאלה. ביי :-)

שלום באמצע ההודעה את כותבת שאת יודעת שאת צריכה לטפל בעצמך כי יש לך בעיה עם יצירת קשר עמוק. אז בואי נתחיל מכאן, כי כל השאר עלול להסיט את הדיון הצידה. אם את מודעת לעניין מדוע אינך פונה לטיפול פסיכולוגי? אינני יודע אם כבר ניסית את הנתיב הזה בעבר, אבל נשמע לי שכדאי לך לפנות ולנסות כעת. יתכן שדרכו תוכלי להבין באופן יותר עמוק את הקושי ביצירת קשר ולשנות את המצב. דווקא לאור העובדה שאת מספרת שמעולם לא נוצר קשר רציני כדאי לדעתי לפנות כעת. לפעמים הזמן עובר ומחליטים לעשות את התהליך הזה אחרי שמחירים מסויימים שולמו ואת גלגל הזמן קשה להפנות לאחור. זה גיל אידיאלי שבו כבר היכרת מספיק את עצמך ואת החיים ועוד הכל פתוח לפניך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סטודנט בן 24, לעיתים ישנן בחינות (באוניברסיטה/בחיים) שיכולות להיות מאוד מלחיצות, עקב חשיבותן הרבה והצורך להצליח בהן מתחילה תופעה של לחץ או אולי התרגשות יתר וכתוצאה מכך קשה מאוד ללמוד אליהן וגם אם הלימודים אליהן עוברים באופן מושלם ואני מרגיש מוכן לחלוטין לבחינה, בשלב הבחינה הכל אובד!!! כל העבודה הקשה,הזמן שהושקע והכסף הרב הכל יורד לטמיון, הדופק קופץ, חוסר היכולת לחשוב בבהירות, זמן הבחינה אוזל ולא נותר אלא להתמודד אם כשלון, שהוא לא מוצדק. באופן ככלי אני מסתדר די טוב במצבי לחץ, אך ישנם מצבים שאני פשוט מרגיש חסר אונים ואני שונא להיות חסר אונים. שאני קורא את השורות שרשמתי, אני בעצם חושב, מה הבעיה ? הרי זהו מצב דיי טבעי שכולם/ן באופן זה או אחר התמודדו/מתמודדים עם מצב דומה, אך כדאי לסיים את התואר צריך להצליח בכל הבחינות ובבחינות החיים מועדי ב' לא תמיד קיימים. לאחר ההקדמה הארוכה לשאלה , האם ישנם כדורים כלשהם שיכולים להרגיע ולאפשר להתמודד טוב יותר עם הלחץ?. כמובן שמטרתם רק להרגיע ולא לגרום לאובדן ריכוז או הרדמה ושניתן לצרוך אותם לא על בסיס קבוע. תודה, סטודנט.

סטודנט שלום בנושא תרופות כדאי להתייעץ בפורומים הרפואיים ועם רופא משפחה ו/או פסיכיאטר. עם זאת, חרדת בחינות היא תופעה מוכרת וניתן לטפל בה בד"כ ביעילות בכלים פסיכולוגים ובטווח קצר יחסית. במצבים חריפים אפשר להיעזר גם בתרופות. אני לא בטוח שזה הנתיב הראשון להתחיל איתו בברכה ד"ר אורן קפלן

אני רוצה לקבל ממך רקע כללי על שתי התופעות הבאות: 1. על התופעה של חלימה בהקיץ על פנטזיות כמו להיות האיש הכי עשיר בעולם או הספורטאי הכי טוב (בקיצור דברים בלי ניתנים להשגה) , והאם רע לחשוב על זה ומה קורה אם חושבים על זה יותר מדי? ומה קורה עם לא חושבים על זה? דרך הגב אצלי יש תופעה מעניינת שאני חולם על כך שאני הכי עשיר (או מהיר וכדומה) תמיד אני מדמיין שיש לידי אנשים אחרים(שאני מכיר) שמסתכלים ומתפעלים זה כיאלו אני לא רוצה את המצב עצמו אלא רק את ההתפעלות... מה זה אומר? 2. אני נוטה לפעמים לנהל שיחות עם עוד אדם : כאשר אני מדבר בשבילו ובשבילי .... כל השיחה היא בראש כמובן ... מה יש לך להסביר לי על תופעה זו.... תודה על תשובה!

רומן שלום שאיפות הן דבר חיובי וטוב. הפנטזיות שלך אינן חלימה בהקיץ אלא תהליך של הפעלת דמיון באופן תקין ומקובל. הנקודה העיקרית לדעתי היא לא התופעה עצמה, אלא התכנים שעולים בפנטזיה שלך. במידה ואתה מרגיש שהשאיפות הללו הן ביטוי לחסך שפוגע באיכות החיים שלך, אז יש אולי מקום לחשוב על העניין לעומק ולנתח במה מדובר. במידה ולא, תהנה מהפנטזיה על ההשגים ואני מאחל לך שאת חלקם תוכל גם לממש. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני פונה בבעיה הקיימת אצל הורי. אבי בן 70 ואמי בת 65. נשואים עשרות שנים ומבורכים ב- 3 ילדים ונכדים. לאחרונה גברו התקפי זעם של אבי כלפי אמי. לדבריה, שלא בנוכחותנו, הוא "נדלק" מכל דבר, מעלה את הטונים, ומאשים את אימי בהאשמות שונות,רובן קטנוניות. חלק מהזמן עקב כעסים - אין בינם כל תקשורת. אימי ניסתה לדון עימו ברגעים שקטים יותר, ללבן את הדברים ולהסביר את פגיעותה, אך היא שומעת מאבי שוב ושוב את המשפט:אינך סומכת עלי יותר...אני כבר לא שווה כלום, את מתערבת בכל דבר... אבי החזיק עסק ייצרני ופעיל עד לפני שנה. במהלך החודשים עבר ניתוחים קטנים(ערמונית, סינוסים), הוא נוטל תרופות שונות על בסיס קבוע, למניעת לחץ דם וכו'. רוב שעות היום עוסק בצפייה בטלויזיה או פתרון תשבצים/קריאה. אבקש לקבל עצה איך להתמודד/ לפתור את בעיית ההתקפים של אבי (שנראים על פניו לא רצוניים). גרושין לא באים בחשבון .. ! אודה על כל עצה חכמה ומועילה. אור

אור שלום רצוי להתייעץ עם מומחה לפסיכולוגיה של הגיל המבוגר. לעיתים יש מרכיבים רפואיים אופייניים שמגבירים את התגובות הרגשיות בגיל הזה. במידה ואביך אינו מוכן לפנות בעצמו לייעוץ אני מציע שתנסו להתקשר לאחד ממרכזי הייעוץ של אש"ל שעוסק בתחום הקשישים. המרכזים פועלים באמצעות עובדים סוציאליים המתמחים בנושא בר"ג, אשקלון, חיפה, ותל אביב. ניתן לברר את הטלפון בשירות הרווחה העירוני. כמו כן ניתן לפנות לעמותות למען הזקן בערים השונות. אתר אינטרנט של הארגון: http://www.jointnet.org.il/eshelnet בברכה ד"ר אורן קפלן

הפסיכולוגיה בהרבה מקרים היא תרופה ! המחלה היא הסטיגמה שלום לכולם ! אני מבקש להמשיך את הדיון בשאלה שהעלה אנונימי לגבי הפסיכולוגיה. כל הניסיון שלי בפסיכותרפיה הוא 5 פגישות וזאת הייתה פסיכותרפיה יעילה וקיצרת מועד. לי אין ספק שבהרבה מקרים שלא קשורים לבעיות פיסיולוגיות אלא לדפוסי התנהגות פסיכותרפיה היא התרופה היחידה. ה"מחלה" באופן הברור ביותר היא הפחד הבלתי מוסבר לגשת לפסיכיאטר ולהשתמש בתרופות פסיכיאטריות. טיפול תרופתי קל יכול להקל מאוד על המצוקה הרגשית ולהפוך את הפסיכותרפיה ליעילה יותר וטובה יותר. אין שום ספק שקיימים מטפלים בפסיכותרפיה שמעודדים אל לקוחותיהם לא לפנות לפסיכיאטריה מחשש לאובדן הכנסה. קראתי על כך גם הודעה בפורום הקודם על בחורה שפנתה לפסיכיאטריה בניגוד להמלצת הפסיכולוג שלה מצבה הוטב והיא התייעצה בפורום לגבי הפסקת נטילת התרופה. היא ציינה שהפסיכולוג שלה מעודד אותה להפסיק את הטיפול התרופתי. התופעה קיימת גם במרפאות לרפואה משלימה של קופות החולים שמנסות לדחוף אנשים לטיפולים מיותרים הכרוכים בתשלום. אני קיבלתי המלצה מהמרפאה לרפואה משלימה להתחיל טיפולים בביו פידבק וצמחים דחיתי את ההמלצה ומתברר שצדקתי. אם קיים סימן שאלה לגבי יושרם והגינותם של הפסיכולוגחם יש לסימן השאלה הזה שורשים. ראוי שהמטפלים לא "יתלהבו" מלדחוף כל אחד לטיפול בכל זמן. תודה

אפלטון שלום אני לא ממש מבין את הכותרת שלך על רקע ההודעה שמציינת שנעזרת בפסיכותרפיה ביעילות. ההתנגדות לטיפול בתרופות אינה מגיעה מתוך רצון לשאוב את המטופל לתוך מצוקתו כפי שאולי נרמז בכותרת. ישנה גישה המקובלת על פסיכולוגים רבים שהתרופה היא אולי פלסתר על הפצע, אבל אינה מבריאה אותו, ושללא תהליך פסיכותרפיה התרופה תוליך שולל בטווח הארוך. למרות שאני באופן אישי לא מקבל את הגישה הזו, אני לא חושב שהתומכים בה עושים זאת מבצע כסף. זו התבטאות בוטה שמכתימה קהל גדול של אנשי מקצוע ללא ביסוס של ממש. אני חושב שהבעתי את דעתי בהודעות למטה ואין לי עוד מה להוסיף ברגע זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מציין עובדות יש הרבה אנשים שנרתעים מהליכה לפסיכיאטר ומשימוש בתרופות בגלל סיבות אמוציונליות ולא ראציונליות. ברגע שלאדם יש בעיה אמוציונלית עם תרופות הוא פונה לטיפול בשיחות. כשם שלא התכוונתי להגיד שכל המטפלים הם גזלנים כי זה לא נכון סביר מאוד שקיימים מטפלים צינים שינצלו את רתיעת המטופל מטיפול תרופתי לשם עשיית רוחים. תודה אפלטון

האם זה נכון שטיפול פסיכולוגי דרך קופת חולים עלול ליצור "כתם" במהלך החיים? אם יש לי תיק באחת ממרפאות בריאות הנפש של קופת חולים, האם זה עלול למשל ליצור בעיות במציאת עבודה, לימודים או תחומים אחרים?

ענת שלום יש חסיון רפואי מלא על התיק שלך בקופת החולים. את היחידה שרשאית לאשר הוצאת פרטים מהתיק וזאת רק באמצעות חתימתך על טופס ויתור סודיות. מקומות עבודה מסויימים דורשים הצהרה האם היית בטיפול פסיכולוגי או בכל טיפול רפואי אחר ובמידה ואת כותבת שכן מבקשים ויתור על סודיות רפואית. בעיקרון אם את מדווחת שלא היית אין אפשרות לדעת זאת אלא באמצעים לא חוקיים. דבר נוסף, תלוי מה היתה סיבת הטיפול. אם אלו נושאים סטנדרטיים של משברים והתלבטויות במהלך החיים שאינם כרוכים באישפוז פסיכיאטרי, אז גם הידיעה על הטיפול בד"כ לא ממש תרגש את גורמי המיון במקום העבודה. טיפול פסיכולוגי הוא היום דבר מקובל מאוד באוכלוסיה הרחבה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ואם חתמתי על ויתור סודיות רפואית (רפואית בלבד) האם הדבר כולל גם גישה לתיק שנמצא במרפאת בריאות הנפש של קופ"ח ו/או האם ישנה דרך לדעת האם קיים תיק כזה בכלל אם אני לא מדווחת עליו?

שלום אני לא בטוח שהשאלה שלי שייכת לפורום זה . יש לי תופעה שדומה לסינוור . לדוגמא - כאשר אני מביט במסך המחשב ולאחר מכן עוצם עיניים אני ' רואה ' את הדמות של תמונת המחשב . עד כאן יכול להיות שזה נורמלי . הבעיה שמשך היום זה קורה לי גם מבלי לעצום עיניים ועל כל מיני עצמים כאילו שזכרון התמונה נמחק לאט ונשארת דמות חלשה של התמונה . ממה זה יכול להיות ? תודה

ש שלום ישנה תופעה קוגניטיבית שנקראת after image שבה גירוי חזותי נשאר עוד זמן קצר ביותר בזיכרון אצל ילדים קטנים התופעה ארוכה יותר, אפילו כמה שניות, ובהמשך בד"כ כשנרכשת שפה היא באה על חשבון התכונה הזו שהופכת להבזק קצרצר ביותר. תיאורטית יתכן ששימרת את התכונה הזו כך שאתה יכול לזכור דברים חזותיים לאורך זמן. זו אפשרות אחת. במקביל כדאי לחשוב על אפשרויות נוספות. האם התופעה היתה תמיד? האם מתרחשת רק כעת והאם קשורה למצב רגשי מסויים? יתכן שזה לא נובע מתופעה קוגניטיבית אלא מתגובה רגשית. אני לא חושב שיש כאן בעיה נוירולוגית אבל תמיד אפשר לפנות לייעוץ, בעיקר אם זה מתקשר לך לתופעות נוספות, קוגניטיביות או ריגשיות, או במיוחד אם זה פוגע באופן כלשהו בתפקוד שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום! קראתי את השאלה של ש ואת התשובה שלך עליה וזה עורר את סקרנותי. זה הזכיר לי תופעה שהייתי חווה באמת, בגיל קטן יותר. לפעמים, בעיקר כשהייתי עוצמת עיניים אבל גם במקרים שלא הייתי עוצמת עיניים, היו קופצים לי בעיניים כל מיני תמונות: דמויות, עצמים או אפילו דברים לא מזוהים. הייתי רואה את זה לשבריר שניה בדמיון ואז זה היה נעלם ואחר כך שוב חוזר. בתור ילדה קטנה זה מאוד הפחיד אותי. עכשיו אני נזכרת בזה (כאמור בעקבות השאלה שעלתה) ומאוד מסקרן אותי לדעת למה זה קורה? (אני רוצה לציין שבמקרה הזה לא היה מדובר בזכרון של דברים אלא דברים שהייתי רואה בדמיון)

שלום רב, אני אב לילדה בת 13 חודש, שעד גיל 9 חודשים היתה ממוקמת בעקומת הגדילה מבחינת משקלה ב- 50%. (גובהה כמעט מן ההתחלה ב- 10% הנמוכים). לאחרונה ירדה מאד במשקל, כעת ממוקמת ב 10% הנמוכים מבחינת משקלה. הבעייה שמטרידה אותי היא שניכר שאינה מתעניינת באוכל, אוכלת רק כאשר היא מאד רעבה ונראה שאין לה כמעט תאבון. אני מרבה להציע לה סוגים שונים של מזון מכל אבות המזון ומשתדלים לאכול בחברתה כדי לגרום לחשק לאכול אבל נראה שהדבר לא מועיל. פרט לכך, הילדה פעילה, סקרנית, שמחה מאד זוחלת על 4 ונעמדת עם עזרה. האם תוכל לתת לי עצה כיצד עלי לנהוג כדי לשפר את אכילתה?

אילן שלום ראשית צריך לבדוק האם יש בעיה אוביקטיבית. כדאי לעשות בדיקה רפואית ובדיקת דם. כמו כן כדאי להתייעץ עם טיפת חלב ו/או מכון להתפתחות הילד. אם יש בעיות בבדיקות בקשו את הנחיותיהם, ואולי בכל מקרה יהיו להם טיפים חשובים. בכל מקרה, במידה והממצאים הרפואיים תקינים אין צורך להילחץ, ילדים רבים בררניים באוכל בגיל זה. אפשר להעשיר את המאכלים שהיא כן אוכלת ולנסות לא להפוך את העניין ל"נושא". בברכה ד"ר אורן קפלן

האם אפשר להעזר בהיפנוזה כדי לכשות דיאטה ובמיוחד לשמור לאורך שנים על תוצאות הדיאטה לאורך שנים ?

למ שלום אפשר, אבל היעילות מוגבלת כמו בכל שאר השיטות לדיאטה. נושא האכילה אינו ניתן לפתרון ב"זבנג וגמרנו", נדרש תהליך ארוך ורצוי איטי של שינוי בהרגלי האכילה וקודם לכל הבנה של המשמעות הפסיכולוגית של האוכל עבורך. האכילה היא בחלקה הקטן כדי "לשרוד" וברובה משרתת צרכים פסיכולוגיים להפחתת לחץ וכדומה. ללא טיפול במקורות העניין קשה מאוד לשנות הרגלי אכילה. היפנוזה יכולה להשתלב בטיפול ארוך טווח לשינוי המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בן 22 לאחר תיכון וצבא. אני לא רוצה ללמוד או לעבוד לא יוצא כמעט מהבית ולא חסרה לי חברה .גר אצל ההורים שטוענים כי אני חיב לראות עזרה מקצועית! מבחינתי אין לי בעיה עם המצב הזה ואני חושב שאני בסדר ולא מפריע לי בכלל לחיות כך.האם הורי צודקים ואני צריך עזרה נפשית ?

בן שלום ללא מוטיבציה מצידך אין ממש סיכוי שטיפול פסיכולוגי יעזור. אינני רואה נזק אם תלך לפגישת ייעוץ ואולי אף תצרף את הוריך למפגש. אולי תקבל שם הבנות חדשות למצב. בכל מקרה זה צריך לבוא ממך ובהסכמתך. אם המצב שאתה מתאר הוא זמני, מעין פסק זמן למנוחה, זה לא בהכרח בעייתי. אבל אם מדובר במצב מתמשך שבו אתה מתבודד בצורה כל כך מוחלטת, בהחלט יתכן שיש לך בעיה שכדאי להתמודד איתה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חושב שהפסיכולוגיה היא המחלה בפני עצמה והרבה מאד מצוקות היו יכולות להיפתר ביתר קלות ואם הרבה פחות סבל וסיכון למטופל ללא השימוש בפסיכולוגיה. כולם מדברים על התופעות לואי של תרופות אף אחד לא מדבר על תופעות לואי של טיפול נפשי מוצלח ככל שהיה הניסיון להסביר כל דבר כנובע מתוך עולמו הפנימי של המטופל הוא פשטני ומתאים עד גבול מסוים בטיפול אף אחד לא מדבר על ההתמודדות עם החללים שנוצרים בתוך נפשו של המטופל לאחר שהוא מגלה את דריכיו השגויות הרי אף אחד לא נותן לו כלים אמיתים למלות את החללים האלה ובמקרה שמטופל מתפרק מהגילוי תמיד אפשר לאשים את מבנה האישיות שלו ולהפנות אותו להמשך טיפול אצל אמיתים למקצוע כמו פסיכיאתרים או כדוריםהרי מה שמטופלים מחפשים ברובם זה קשר אמיתי ותומך וברוב המיקרים מקבלים שיקוף של עצמם במקום דיאלוג אמתי וכנה מקבלים שיקוף תוכן שיקוף רגש וחזרה על הדברים הרי רק מזה אפשר להשתגע :-) המטפל ברוב המיקרים מנסה לשמור על מקצועיות והפרדה ולא לערב את המטופל בחייו הפרטיים אך אולי עם המטופל יוכל לראת דרכי התמודדות אחרות עם בעיות החיים אולי יוכל ללמוד יותר מאשר בהתבוססות האין סופית בחרא של עצמו בלי לקבל שום כלי אמתי להתמודות עם הגילוי מחדש של עצמו בסיום הטיפול. כמובן שמנסים בסיום הטיפול לדבר על פתרונות מוחשים ולא שיחות מגלים את דלות האפשרויות ואת חוסר הרצון של של הפסיכולוג להציע פתרונות שאינם חלק מעולם הפסיכולוגיה. הדבר הכי חשוב שלומדים בסיום טיפול אחרי ששרפנו המון כסף ושנים על טיפול זה שאם המטופל לא יעזור לעצמו ובמקום לשלם לפסיכולוג יקח את הכסף הזה וישקיע בעצמו אז חבל על הזמן ותאמינו לי ששואלים לאחר הטיפול לאן הלכו השנים לא לכם יהיה תשובה וגם לא לפסכולוג שלכם אבל לפחות יהיה לו אוטו חדש קחו את הכסף שאם משקיעים בפסיכולוגיה תשקיעו בספורט בחופשות בתחביבים האפקט הרבה יותר טוב והתוצאות יהיו הרבה יותר טובות ומוחשיות כמובן שלשאלה מתי מסתיים הטיפול הפסיכולוג אף פעם לא נותן תשובה המיקצוע היחדי בעולם שבו אדם משלם ולא ברור על מה ועל איזה תוצאות.

אנונימי שלום הודעתך ברורה מאוד והבנתי ללא ספק שלא נעזרת בטיפול הפסיכולוגי בו היית ושאתה מרגיש מרומה מההבטחה שניתנה לך ישירות או בעקיפין בתחילת הדרך לשינוי. אינני יודע מדוע נקלעת למצב כזה בו הוצאת כספים רבים ועברת שנים רבות ללא עזרה ממשית לבעייתך ובוודאי יש סיפור ארוך מאחורי התהליך. ללא ספק השקעה בספורט, חופשות ותחביבים היא המלצה מצויינת עם ובלי קשר לטיפול הפסיכולוגי. עם זאת, לפחות מהזוית שאני מכיר את הפסיכולוגיה, הטיפול עשוי לעזור לאנשים במקרים רבים. כמו בכל תחום בחיים אין 100 אחוז הצלחה בשום דבר ואני מקווה שתמצא פתרונות בדרכים אחרות. כל טוב ד"ר אורן קפלן

אני כ"כ מבינה על מה אתה מדבר! אני מרגישה שמצבי מדרדר, ואין לי למי לפנות, כי לפסיכולוגיה /פסיכיאטריה בפירוש אין פתרונות! הספיק לי קצת יותר משנה להבין שלא יהיה שינוי קל גם בעוד 100 שנה! התהליך בעיני מנוכר ולא יעיל. לצערי אני במצב קשה מכדי לקום ולעשות את מה שאהבתי...אך למרות זאת אני מנסה, מתוך ידיעה שאף אחד לא יכול לעזור לי (לצערי) מלבד עצמי... אני משתגעת כבר רק מניסיון להבין מה עובר עליי בזמן ההתקפים, ולמה זה קורה, האם זה הכימיה שמשפיעה על המחשבות כמו שהרופאים אוהבים לחשוב ואז אין לי ברירה אלא לחיות בצל תופעות הלוואי הקשות של הסרוקסט ורק הכדור באפשרותו לשפר את המצב, או שהמחשבות בכל זאת יכולות לשנות את המצב הבלתי מאוזן שהתעורר במוח, ואם אני אנסה לשלוט בחרדה לבסוף אצליח...? לא ידוע לי על אף מקרה שבו חולה בהתקפי חרדה נרפא מזה, מישהו יכול לתקן אותי?

לצערי הרב אני נאלצת להסכים עם לא מעט מדבריו של האנונימי. בעקבות נסיון עתק בטיפולים.

אני לא יכולה להסכים עם מה שנאמר כאן ויותר מכך מרגישה חובה לציין שלא תמיד כך הדבר. התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני תקופה לא ארוכה(מס' חודשים),ואני יכולה להעיד שמשהו בי מתחיל להשתנות,כמובן שהשינוי אינו חד וגדול,אך קיימים אותות לשינוי הזה. כבר מהפגישות הראשונות מצאתי שחלק שהיה רדום בי-התעורר.והדרך הארוכה עוד לפניי. השאלה לאיזה שינוי מייחלים ועם איזה מטפל מחליטים לעבור אותו. אני מגיעה לטיפול פסיכולוגי לא מתוך הנחת יסוד,שהמטפל,או השיחות יקדמו אותי,אלא אך ורק א נ י ומה שאני אעשה עם הטיפול יקדם אותי.לעיתים מספיק רק לחלוק דברים ופתאום אתה מרגיש "קל" יותר להמשיך בדרכך.לעיתים טוב לבחון ולבדוק ולקבל הכוון וייעוץ,ואיזון וחיזוק ואולי ביקורת.לפעמים נדרשים עזרים כמו תרופות. הנקודה היא שהכי חשוב זה להגיע מתוך הנחת ייסוד שסדריי עולם לא משתנים כי התחלת טיפול,ובטח ובטח לא אתה משתנה,אתה מישתנהכי החלטת להשתנות ובחרת במטפל שיש לו כלים לעזור לך בכך. ולראייה לא פעם ולא פעמיים אנשים כותבים כאן,על מטפל או מטפלת ששינו את חייהם,שהפכו אותם לאנשים מאושרים יותר,לעיתים המטפל נחשב למציל חיים של ממש...כשבעצם הוא רק זה שהיה שם ועזר לבנות את עצמך מחדש,אבל אתה הוא זה שעשית זאת.בגלל זה לדעתי מה שחשוב הוא לבחור מטפל טוב,אחד כזה שסומכים עליו,מעריכים את דעותיו,מתרשמים שיש ביניכם הבנה לעיתים גם בלי מילים... אני באמת ובתמים חושבת שאם קשה להתמודד עם מה שנקרא "החיים",כדאי להשקיע יותר מניסיון כושל עם מטפל כזה או אחר. לעיתים מדובר בכסף,באנרגיה בזמן ותקוות שהולכים לאיבוד בסיומו של טיפול כושל,וזה יכול להוביל אותך למצב יותר מיואש משהיית בו בהתחלה.אבל אני מאמינה שמכל התנסות לוקחים משהו טוב לחיים,ואולי ניתן לבצע בחירה טובה יותר במטפל הבא,על סמך הכישלון הקודם. אני בלי ספק מאמינה שיש מטפלים שלא הייתי מסוגלת לדבר איתם על מזג האויר כי הם לא היו מתאימים לי,ולעומתם יש את המטפל שלי שבחרתי בו והתחושה היא שונה לחלוטין. מקווה מאוד שלא תתייאשו בדרך לפיתרון של בעיות גם אם קשות במיוחד,כי בתור אחת שניסתה לבד לצאת מ"הבלגן" שלה וכעת מנסה זאת יחד עם שותף,לא נותר לי רק לומר שמבחינתי זו הדרך. מקווה שתמצאו את הדרך שלכם לבד או ביחד. דנידינית

גם אצלי הטיפול הפסיכולוגי הוא תהליך חיובי.ואני קשורה מאוד לפסיכולוגית שלי וחושבת שהחיים שלי השתנו מאוד בעקבות הטיפול.

שלום לאנונימי למרות שבתשובותי בפורומים אני ממליץ לשואלים לשים סייגים מחמירים מאוד לפני שהם פונים לטיפול פסיכולוגי אני יכול להעיד שטיפול פסיכולוגי עשוי לעזור במקרים הבאים : שינוי דפוסי התנהגות ביחסים בין אישיים טיפול ממוקד בבעיה ספציפית שדורש מספר פגישות ספורות אני מפנה את תשומת ליבם של השואלים לסייגים המחמירים הבאים : התייעצות מוקדמת עם פסיכיאטר לגבי הצורך בפסיכותראפיה המלצה לדחות טיפול שיחתי עד למועד בו חל איזון הורמונלי תודה שאול

אנונימי - עד לפני שנה הייתי מסכימה עם כל מילה שלך, ואפילו מוסיפה על דבריך. אבל לפני שנה התחלתי טיפול פסיכולוגי נוסף (ה - 4 במספר), ולמרות שהגעתי אליו סקפטית - זה עוזר!!! אולי הטיפולים הקודמים נכשלו בגלל חוסר מוכנות שלי, או חוסר כימיה עם המטפלים... אני באמת שלא יודעת. מה שחשוב זה שעכשיו אני נעזרת בטיפול ומפיקה ממנו את המקסימום.

שלום לכל המשתתפים בדיון העץ הולך ומתפתח וכנראה שהנושא מעסיק משתתפים רבים בפורום, חלקם מזדהים עם הטענה שטיפול פסיכולוגי הוא בזבוז זמן וכסף, וחלק סבורים אחרת. התלבטתי איך אני צריך להגיב. בד"כ בפורום מוצבות הודעות ששואלות שאלה, וכאן למעשה אין שאלה אלא טענה כלשהי, ולכן אני לא בטוח שתשובתי רצויה בכלל, בעיקר על רקע חוסר האמון הבסיסי במקצועיותם ואולי אפילו יושרם של הפסיכולוגים. אז בשלב ראשון ניסיתי לראות אם אני חווה את ההודעה הזו כהתקפה אישית עלי ועל מקצועיותי. במידה מסויימת קצת קשה להתעלם מכך שהצבת הודעה כזו בפורום לפסיכולוגיה קלינית יש בה מידה של עימות עם פסיכולוג הפורום, למרות האנונימיות בדיאלוג הזה. בשלב שני ניזכרתי שאני לא מייצג איזשהו ועד הפסיכולוגים ולכן אני לא חייב להגן מייד על האיגוד המקצועי (הוירטואלי אצלי בראש). למען האמת, אני אולי גם מסכים עם חלק מהטענות, אולי לא בעוצמתם זו, אבל באופן כלשהו. גם לי היתה ועדיין יש ביקורת, נוקבת לעיתים, על הפסיכולוגיה בכלל ועל שיטות טיפול או מטפלים מסויימים. ובכל זאת, כשאני בקליניקה, אני רוצה להאמין שאני עוזר, או יותר נכון, שאנשים שאני פוגש יכולים להיעזר בטיפול הפסיכולוגי. אני בוודאי לא יכול לעזור לכולם באותה מידה, (ואולי בכלל לא כל האנשים יכולים להיעזר באותה מידה). המפגש הטיפולי הוא כימיה מאוד אישית, כמעט כמו בכל מערכת יחסים אחרת. באופן קונקרטי לשאלה באחת ההודעות האם יש מישהו אחד שהתגבר על בעיית חרדה, אז כן בהחלט, אני מכיר אנשים רבים שסבלו מהתקפי חרדה ובעיות אחרות ונפתרו מהם, או לפחות למדו לחיות איתם בצורה ששומרת על איכות חיים טובה. אני חושב שאנשים כאלה התבטאו לא פעם בפורום הזה ובשאר הפורומים בתחום ודווחו על הישיגהם ונתנו למשתתפים אחרים עצות וכוח להמשיך. אני לא זוכר מקרה שבו אמרתי למישהו שמצבו חסר סיכוי או שחשבתי כך. לכן גם הכותבים שחשו שהטיפולים הפסיכולוגים שעברו לא עזרו, גם כיום, עשויים להיעזר בכל זאת מטיפול פסיכולוגי שיתאים להם יותר מאלו שחוו בעבר. ואם לא, אני מקווה שתמצא בכל זאת דרך לפתרון הבעיות שבגללן הוחלט לפנות לטיפול הפסיכולוגי מלכתחילה. הפסיכולוגיה היא בהחלט לא הפתרון האפשרי היחיד, מה גם שהפסיכולוגיה היא מגוון עצום של דעות, גישות ואנשים, כך שקצת קשה להכליל את הכל באותה סירה. לילה טוב לכולכם. ד"ר אורן קפלן

מרתק לקרוא את הדיאלוג הפנימי שלך שבו אתה משתף אותנו.אם היו רבים כמוך במקצוע הזה אני סבורה שהיו פוחתות הטענות המכפישות את שם המקצוע אותו אתה מייצג. מאחלת לך רק טוב והרבה ממנו. דנידינית

לחיוב אם תשים לב בתשובה האחרונה אתה לא מנסה לעשות שיקוף של רגשותי או מנסה לגרום לי לתובנה לגבי מה היביא אותי לכתוב את הדברים אלה משתף אותנו הקוראים בדילמה מקצועית בלי לנסות למרוח או לחוות את הדברים כהתקפה אישית מטרת כתיבת הדברים היתה על מנת לקבל ולשמוע דעה נוספת ורצינית של איש מקצוע שעוסק בדברים האלה יום יום ולא לפרוק כעסים או תיסכולים. וכמובן לא יכלתי לכתוב את הדברים בפורום אחר אלה בפורום שעוסק בפסיכולוגיה ולצורך העיניין לא חשוב איזה פסיכולוג עומד מאחור אלה היתה חשובה הראיה המיקצועית של הדברים מנותק מימני או מעברי אלה התיחסות אקדמית פרופר. למרות זאת לפי דעתי עוד לא קיבלתי תשובה ישרה לשאלות ששאלתי והעברת את הכדור אלי ובמיוחד נמנעת לענות על על השאלות מתי מחליטים על סיום טיפול מדוע לא קובעים יעדים ספציפים לטיפול ומדוע לא מודדים את הפסיכולוגיה לפי מבחן התוצאה כמעט כמו בכל תחום אחר בחיים. דרך הגב אף פסיכולוג לא שמח לענות על השאלות האלה מתוך פחד שהוא יכרות את הענף עליו הוא יושב. וכמעט כל המרצים באונברסיטה שלמדתי בה התחמקו מלתת תשובה לשאלות האלה ובמיוחד באוניברסיטה של החיים שם בכלל הפיכולוגים ברחו מהנושא הזה כמו מאש האם תוכל להיות שונה?

אני חושב שזה שהחולה לא חוזר אליכם אחרי מס טיפולים... אתם מפרשים זאת כ"הצלחת הטיפול" הרמתם טלפון פעם לחולה שפתאום לא חזר להמשך טיפול???

לפני כ - חצי שנה עברתי הפלה. כתוצאה מההפלה שקעתי בדכאון, קושי לישון ומצבי רוח קיצוניים כולל אובססביות לנקיון. לאחר פגישה עם רופא אני לוקחת כדור סרוקסאט אחד ביום - שעזר לי. היום אני בשבוע החמישי להריוני והתופעות שליוו אותי לפני נטילת הכדור חוזרות. מה עלי לעשות - האם להמשיך לסבול או להגדיל את מינון הכדורים?

הייתי ממליץ להתייעץ עם הפסיכיאטר שמטפל בך לגבי העלאת המינון. יחד עם זאת סביר מאוד שאת חוששת וחרדה שטראומת ההפלה תחזור והסימפטומים השונים הם פונקציה של המתח שבו את נמצאית. לדעתי כדאי לגשת לטיפול ממוקד שיעזור לך לעבד את ההפלה שעברת. הפלה אינה ארוע פשוט מבחינה נפשית ויש צורך לדבר על מה שעברת . זה יכול לעזור לך לחיות טוב יותר עם ההריון הנוכחי. בהצלחה g

גל שלום ראשית עליך להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל. בנוסף כדאי לקבל ייעוץ אצל מומחה לנושא תרופות והריון. בעיקרון העלאת המינון היתה באה בוודאי בחשבון במצב רגיל, אבל בגלל ההריון צריך לבדוק את זה בזהירות. בכל מקרה, בפורום זה אין ייעוץ פסיכיאטרי ולכן אני ממליץ לפנות בהקדם לרופא המטפל. כפי שהומלץ בתגובה שקיבלת כדאי לפנות לטיפול בשיחות. הן התופעות הנפשיות שאת חווה והן כל מה שקרה מאז ההפלה, ואולי קודם לכן, מצדיקים התייחסות ועיבוד. הריון יכולה להיות תקופה מאושרת, אבל היא ללא ספק גם תקופה רוויה בלחצים. על רקע החצי שנה אחרונה שעברת מומלץ שתהיי במסגרת טיפולית קבועה עד סיום ההריון. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן האם ניתן לטפל ע"י תרופה כלשהי באופן זמני ביותר, ב"עודף" תחושות ריגשיות "עודפות" או קצת מוקצנות אשר נגרמות עקב שינויים במערכות בגין הפסקת המחזור בתקופה הקריטית של "גיל המעבר" . בתודה ובברכה

ניבה שלום השאלות מתייחסות לגורמים רפואיים ולכן כדאי לפנות לפורומים בתחום זה. אני ממליץ לך להציב שאלה בפורום רפואת גיל המעבר של בי"ח איכילוב: http://community.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=f/index&forum_id=1634&cat_id=315 בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר. לא משנה הנסיבות אבל בשנים האחרונות אני נאלצת לעבור הליכיים רפואיים שמצריכים הרדמה כללית, כל פעם בשל הליך רפואי אחר(תודה לאל על הגיוון...) מדובר על הרדמות של רבע עד חצי שעה. בכל פעם שאני מתעוררת אני מוצאת את עצמי בתוך בכי לא קל. הבכי מגיע לפני,כלומר-עוד לפני שאני מתעוררת לגמרי ,חוזרת לעצמי ונזכרת מי אני ,איפה אני ולמה אני? הייתי רוצה לדעת מה זה אומר? זה שכיח? ממה זה נגרם? תודה רבה.

נ. שלום אני מציע להתייעץ עם הרופא המרדים בביה"ח. לעיתים קרובות מדובר בתופעה פיזיולוגית מוכרת כתגובה להרדמה ואין לה קשר לגורמים פסיכולוגיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אשתי בהריון בחודש השביעי, מידי חודש היא מקבלת התקפי בכי ללא שליטה, אני מפחד שזה ישפיע בעתיד על ילדינו ומבקש ממנה להפסיק, היא טוענת שכתוצאה ממשבר שעברה לפני 5 שנים מאז היא סובלת מהתקפי בכי ועצבים, היא פנתה בעבר לפסיכולוג אבל זה לא עזר לה, בד"כ היא אשה מלאת שמחת חיים ומאוד מאושרת. מה לעשות, האם יש סכנה לילדינו?

יאיר שלום הבעיה כעת אינה ילדכם אלא אישתך ומצבה הנפשי. בד"כ אין סכנה פיזית לילד אלא במצבים נפשיים חריפים, אבל ברור שאמא במצב נפשי לא טוב, זה לא טוב גם לילד. בתקופת ההריון ואחרי הלידה יש מצבים של רגישות אבל נשמע שמדובר במשהו שחורג מהרגיל. אני מציע לפנות שוב לייעוץ פסיכולוגי הן כדי להתמודד עם המצב העכשווי והן למנוע החמרה במצבה הנפשי בהמשך ולאחר הלידה, או לפחות להתייעץ עם רופא הנשים שמבצע מעקב אחר התפתחות ההריון. בברכה ד"ר אורן קפלן

קודם כל אני רוצה להודות לך על תשובתך המפורטת . חברי לא יודע שפניתי לפורום כך שאני לא בטוחה שאראה לו את העצות אך בכל זאת אנסה לדבר איתו בנושא. לגבי ייעוץ פסיכולוגי ניסתי לדבר אך הוא לא מוכן להקשיב בנושא וכמו שאני מכירה אותו הוא יאמר שזה לא בשבילו... תודה בכל אופן אורלי

דווקא משום שהכל פה אנונימי (ישראלית זה כינוי ולא שמי), יש לך החופש לאפשר לו קריאה של התשובות כאן. (אך ברור שאינך חייבת אם זה מקשה עלייך) אם אינו מעונין ביעוץ פסיכולוגי, אל תלחצי עליו. יש עליו מספיק לחץ. אבל את יכולה ללכת לבד, בעצמך ליעוץ, כדי לא להיות לבד בהחלטות שאינן קטנות כלל ועיקר. את יכולה ללבן את השאלות בשיחה עם הפסיכולוג, ולבדוק מה בעצם את רוצה. כי לא אמרת לנו בעצם, מה את רוצה! את מתמקדת בתיאור הקושי בלי לתאר את רצונותיך.

אז ככה אני כמובן שאשמח להמשיך באוניברסיטה שלי לדוקטורט אך בגלל הפסקת הלימודים הפתאומית הזו הזזתי את עצמי הצידה ובהחלט הייתי מוכנה להשקיע בו בזמן הזה כשאני יכולה בינתיים לעבוד ואחרי שיסיים אני אמשיך בלימודים . אבל עכשיו כשפתאום הם מוכנים שהוא יסיים הכל פתאום מסתדר הוא יסיים יתחיל לעבוד ואני אוכל להמשיך ללמוד וכולנו נהיה .....ONE BIG HAPPY FAMILY ולרגע לא חשבתי שיסרב לחזור . וזהו אז אני מנסה לשכנע אותו להמשיך ,בנוסף גייסתי קרוב משפחה שלו (שחברי מאוד סומך עליו) שחושב כמוני שהבחור צריך להמשיך אז אני אודיע אם יש התפתחות... ושוב תודה על ההקשבה והייעוץ

שלום רב, האפ פסיכולוג קליני יכול לתת מרשם לתרופות הרגעה? תודהֱֱ

פסיכולוגים קלינים עוזרים באמצעות שיחות, להבנה טובה יותר של המצב, סיבותיו וניסיון לעזור בתהליך של שיפור איכות החיים, עזרה בשינויים שאנו רוצים לעשות וכדומה. תהליך הכשרתו כמטפל/פסיכולוג מכשיר אותו לעסוק בפסיכותרפיה. ישנם כמובן, פסיכולוגים שיקומיים, חינוכיים, התפתחותיים וכן הלאה, שתחום עיסוקם קשור לנושא התמחותם. פסיכיאטרים, (שלמדו רפואה והתמחו בפסיכיאטריה) עוסקים גם במתן תרופות. נכון?

רמי, תרופות הרגעה אפשר לקבל רק אצל פסיכיאטר או רופא משפחה. השאלה היא, מה מטרת התרופות - להרגיע מה? HERA.

רמי שלום בישראל פסיכולוגים אינם נותנים תרופות (במדינות מסוימות בארה"ב זה אחרת). תרופות הרגעה ניתנות ע"י רופאי משפחה ופסיכיאטרים. הפסיכולוג עובד בד"כ גם מול פסיכיאטרים ובמידת הצורך מפנה לייעוץ תרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום יש לי חבר מזה כ-4.5 שנים (הכרנו באוניברסיטה) ואנו עומדים להינשא באוקטובר הקרוב כיום אני לומדת לתואר שני,שנה שניה. וחברי לפני כ- שלושה חודשים עמד בפני הפסקת לימודים באוניברסיטה (עקב הישגים לא תקינים).בעקבות כך הוא החליט לקחת הפסקה של שנה וחצי ולחזור ללימודים מחדש במוסד אקדמי אחר. אני בעקבות זאת אעבור איתו לעיר חדשה ולמעשה אוותר על לימודי המשך (דוקטורט).וכרגע הודיעו לו מהאוניברסיטה כי מאפשרים לו להמשיך ולסיים (נותר לא יותר מסימסטר אחד ) אך הוא טוען כי סבל שם ואינו מוכן לחזור לעולם גם אם הדבר כרוך בהתחלת התואר מחדש. איני יודעת כיצד לשכנעו להישאר ולסיים. הדבר יקל מאוד על שנינו מבחינת המגורים הזוגיות והתחום הכספי( מימון של תואר נוסף). שאלתי היא מה לעשות???

פנית לפורום, לכן אני מרשה לעצמי להגיב, לחברך כנראה קשה לחזור לאותו מקום. הוא פגוע, ומיואש מהמקום. מאידך, נשאר לו רק סימסטר אחד וחבל על הפיספוס, המעבר לעיר אחרת ואובדן המשך קידומך מוסיף לזה מימד קשה. האם אפשר למשל, לדחות את ההחלטה שלו לעוד שנת לימודים? האם הוא יכול לקבל דחייה לסיום הסמסטר לשנה נוספת, נאמר בגלל הסיבה שהוא מתחתן? החלטות בעת לחץ גדול, אינן רצויות. החלטה צריכה להיעשות ברגיעה מסויימת. כדי לא לטעות בהחלטה. וגם חברך, עלול לסבול מכך, ש"בגללו" נאלצת לוותר כה הרבה. והוא "חייב לך הרבה" אולי תראי לו את שאלתך כאן בפורום, ואת התשובות שתקבלי מאיתנו ומאורן קפלן ותחשבו יחד שוב? יש אפשרות גם לפנות לייעוץ פסיכולוגי, שיעזור לו להתגבר על ההרגשה הרעה. ולחבר שלך אני כותבת: בעוד שנתיים, ואולי בעוד שנה, בכלל אף אחד במוסד שאתה לא רוצה לחזור אליו בכלל לא יזכור אותך ולא אכפת יהיה להם ממך. אתה בשבילם רק מספר תלמיד. אז שווה, שתתאמץ למצוא עזרה פסיכולוגית להתגבר על החזרה לשם. ולמנוע את כל הבלגן הזה. וחוץ מזה... לא בטוח שתוכל ללמוד הלאה בעיר אחרת.. אחרי שתתחתנו ויהיו ילדים... וצריך מקור פרנסה למשפחתך החדשה שתקים... כדאי שתנצל את הכוח שלך, להשיג את פיסת הנייר שהוא התואר... ואם לא - לא כולם חייבים להיות אקדמאים. יש לך אחת בבית. אתה לא חייב...

חבר יקר של הפונה: וותר על הלימודים בכלל ואל תגרום לאשתך לעתיד הרגשה שהרסת את הקידום שלה. זכור, לא נשארים "אוהבים וסולחים" עד גיל 88... היא תזכיר לך את זה בשעת מריבה... ואם בכל זאת אתה רוצה לסיים לימודים וקשה לך, חכה, שהיא תסיים ללמוד ותתחיל אתה. או: שיהיה לךאומץ לחזור למקום שלמדת... זה לא מקום לרגשות. זה מקום להשגת התואר ולא יותר מזה. ואם אתה צריך לחזור על קורסים, או שנה שלמה כדי להרגיש יותר בטוח בלימוד, אז תעשה את זה. שם המשחק זה ה ת מ ו ד ד ו ת

הי כבר שאלתי בפורום אחר את השאלה הזו,ורציתי להבין האם זו דעתם של כל הפסיכולוגים . אני מטופלת אצל פסיכולוג כבר תקופה.אני מרגישה מאוד קרובה אליו ובוכה הרבה פעמים בפניו.לפעמים אני מרגישה צורך של מגע מצידו,לא חלילה מגע מיני או משהו דומה,רק מגע קל ביד או בכתף,כל דבר שיאשר את הקירבה. לצערי זה לא קורה ואני לא יודעת האם זה בגללי?או בגללו?בפורום האחר קיבלתי תשובה שזה בעיקר בגלל חשש מתביעות.כלומר לניצול או של המטפל או של המטופל שעלול לתבוע את המטפל.אבל מה אם ברור מאליו שאין שום עניין מיני?אני לא רואה בו אובייקט מיני,ולא שום דבר דומה אבל הקירבה הזו חסרה לי. האם המטפל לא יכול לסמוך על המטופל שהוא לא יתבע אותו?הרי הכל מבוסס על אמון לא? או האם יש סיבה אחרת?ואם הייתי מטופלת ע"י אישה היא היתה יכולה לגעת בי ? דורית

השאלה, שאת מעלה היא מאד מעניינת ומענין מה ישיב עליה ד"ר אורן קפלן. אני, שאיני קשורה לפסיכולוגיה, סבורה, שבמערכת שיחות אינטנסיביות וממושכות היוצרות קירבה נפשית בין מטופל למטפל, עולות לעיתים הרגשות, שיש לטפל בהם על ידי העלאת הנושא בין המשתתפים, מאחר ואין להם מקום במערך הקשר. את יכולה להרגיש שאת נמשכת למטפל/ת מינית, או הוא יכול להרגיש את זה כלפייך, את יכולה לרצות שיחבק אותך כאב, או כאם, התומכים בך, סוככים עלייך, מגינים עלייך, את יכולה לצפות, שהקשר יחרוג מהשדה הטיפולי לחברות קרובה מחוף לקליניקה ועוד רצונות, הרגשות וכדומה.. חשוב, שהדברים יועלו לשיחה וידובר בהם. השיחה הטיפולית היא מעין "עולם חיצוני קטן ומוגן בחדר", שממנו תוכלי ללמוד, לצמוח ולשפר את איכות חייך מעבר לחדר הטיפול. אין הוא נועד לסיפוק הצרכים שמתעוררים, כמו שאין מקום ל"לטיפה, חיבוק תומך" ממנהל הבנק שלך, או מהמכונאי שמתקן את רכבך. להיפך, דווקא משום שנוצר קשר נפשי עם המטפל, עליך להיזהר לא להוביל את הקשר הזה לפסים של חבלה בטיפול. פנית למטפל שלך, על מנת לקבל ממנו עזרה מסויימת, ולזה הוא מכוון. הוא מחוייב למיקצועו, ועליו לעמוד על המישמר לא לגלוש ל"ניצולך". מדוע ניצול? כי הוא בבחינת מטפל. ואת מטופלת. זה סדר הדברים. וגלישה לפסים פיזיים, באמתלה של רצון לתמוך, לעודד.... זה ניצול של מצוקתך הנפשית והפער בינו - כמטפל חזק, אלייך - המטופלת, הבאה מעמדת הזדקקות לסיוע נפשי . דיברת על פחד מתביעות? הרי אין מצלמה, וסביר, שאם מישהו רוצה לטפול על מטפל "מגע" שלא ברצון, לא צריך זה יכול להיעשות גם בלי סיבה ממשית. אבל יש לי שאלה יותר מסקרנת אותי: את הצלחת להבהיר לעצמך, למה את רוצה כל כך שיחבק אותך? אולי זה, כי הדמות שלו מייצגת, דמות לא מציאותית שרצית תמיד? (ושאין בעצם. כי פסיכולוג הוא אדם אחד במציאות, מחוץ למסיכת המקצוע) דמות של מקשיב תמיד,מאזין ולא קופץ לדברייך, לא שופט אותך, לא מביע תרעומת לא כועס, לא עוזב את החדר בזעם, לא מבקר אותך על דברייך, הוא אמפאטי, מתחשב, נינוח, מרגיע, תומך... וכו וכו וכו'....

כן חשבתי למה אני רוצה שייגע בי. כי זה צורך בסיסי.גם כשיש לי חברה טובה ואני מספרת לה על בשורות טובות או רעות,היא מחבקת.גם ידיד שלי שאין ולא היה בינינו מעולם מתח מיני,מספר לי על מה שקורה אותו אני נוגעת בו.בעיניי קירבה פיזית זו עוד דרך ליצירת קשר לא פחות ממילים.ותתפלאי הוא דווקא לא מייצג דמות נערצת כמו שאמרת במילים אחרות.אנילא פעם מבקרת אותו,ולא פעם אני חושבת שהוא טועה בדבר כזה או אחר.ממש כמו חבר או ידיד רק שהוא הפסיכולוג ואני המטופלת. אין פה שום דרישה מוגזמת,רק חיבה בסיסית,שצריכה להגיע גם במגע.

דורית שלום את מעלה סוגיה מורכבת מאוד בתחום הטיפול הפסיכולוגי והרפואי שמציגה שאלות על היכן הגבול שאנחנו דורשים ממטפל מקצועי לשים, מה האתיקה קובעת, היכן המטפל הוא כמו חברים/חברות אחרים והיכן נדרוש ממנו להיות מאוד שונה. את צודקת שהמגע הפיזי הוא חלק יומיומי וטבעי ממערכות היחסים של אנשים קרובים, ובהחלט לא רק בקונטקסט המיני. הבעיה בנושא מגיעה אולי משני מקומות. האחד הוא האפשרות שמגע פיזי שמבטא חום וקרבה עלול להפוך למשהו מיני, והשאלה היכן מציבים את הגבול, וזה מביא אותי לבעיה השניה, והיא הפירוש האישי שנותן כל אחד מהצדדים למגע. משהו תמים לחלוטין עבור האחד, יכול להתפרש כמשהו מאוד מגמתי ע"י אחר. אך יותר חשוב מכך, בתוך טיפול פסיכולוגי יש גם תהליכים של "העברה" (נושא משמעותי מאוד שעלה לדיון עוד בתקופתו של פרויד ועדיין מהווה נושא "חם" מאוד בתחום הפסיכולוגיה), כלומר, מאחר והמטפל אינו באמת מוכר באופן אישי, לפחות לא כאדם מלא בחייו הפרטיים (נחשפים רק לזוית מסויימת בתוך הקליניקה) הרי שהוא מהווה כר נרחב להשלכות. תהליך זה הוא כלי חשוב מאוד בטיפול הפסיכולוגי כיוון שהוא מספר בצורה אוטנטית בתוך חדר הטיפול, דברים על המתרחש בחיי המטופל בחוץ. הצורך שלך במגע בחדר הטיפול קשור בוודאי לרצון הטבעי למגע אנושי חם עם המטפל, אבל סביר להניח שהוא גם קשור לתהליכי העברה. אני חושב שכדאי להביא את תחושותיך לגבי מגע פיזי לחדר הטיפול כדי להשתמש בהם, הן להתמודדות עם מה שלא נוח לך בקשר הטיפולי, והן ככלי להעמקת הטיפול. לגבי יישום המגע הפיזי, כדאי אולי לגבש אסטרטגיה של מגע פנימי, כלומר, חיבוק שאינו פיזי ממש אלא כיצד אפשר להפוך את ההכלה של הטיפול והמטפל לסוג של חיבוק עצמי, בלי המגע הפיזי עצמו, שאולי עלול לסבך את הטיפול ולפגוע בו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לדר אורן קפלן אני חוששת לדבר על זה עם הפסיכולוג.זה מביך מדיי.ולפי דבריך זה גם לא ישיג את מה שאני רוצה.הוא בטח יענה משהו כמו שאתה ענית. או האם יש סיכוי שבמקרה שלי הוא כן יחצה את הגבול הגם ככה מעורפל? ושוב אם הייתי מטופלת אצל אישה זה היה שונה?היא כן היתה יכולה לגעת בי בלי חשש? תודה דורית

למה ומתי אנשים מעליבים ודורסים אחרים כדי להגיע למטרתם.? אם יש לכם מה להגיד על זה, אני מקשיבה ומחכה בסבלנות להודעות .

יש הרבה סיבות לפעמים כי זו הדרך שהם מכירים ליצירת היקשרות,בהעלבה או התרסה. לפעמים כי זו דרך ההתגוננות שלהם,"ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה" לפעמים מחוסר ביטחון,או מהרגל,או מפגיעה שהם חשים מהכיוון השני גם אם הפגיעה היא לא תמיד מכוונת. לפעמים מקנאה ועל זה אין צורך להוסיף מילה. ולפעמים כי...גם עליהם עובר משהו רע,ואתה סתם היית באזור לחטוף את זה... דורית

ומה את מרגישה, שכשמישהו פוגע בך? ואתם? רוצים לכתוב לי תשובה?

פגיעה באחר, יכולה להוות דרך, שמנקזת אל קירבה הרבה סיבות רגשיות. כשאתה פוגע, אתה הופך את השני לחלש יותר, כי הוא הקורבן שלך. ולפעמים, הוא נכנס למצב של פגיעות ולא יכול להגן על עצמו ואתה חש ג י ב ו ר.. כשאתה פוגע, לעיתים, אינך יודע דרך אחרת כדי לצאת ממצב מלחיץ..... ואתה בוחר בדרך שלילית כזו... כשאתה פוגע, אתה מכוון את פגיעתך בדרך כלל לאדם שתגובתו לא תסכן אותך.. והרי לא תפגע במנהל שלך, או במנהל הבנק שלך.... כשאתה פוגע, אתה "מתפרק" מהכעס שלך, בצורה לא יעילה... אתה תרגיש טוב לרגע אבל אחר כך?.... כשאתה פוגע, אתה לא בדיוק מבחין (או כן, בכוונה) בין תוקפנות לאסרטיביות. ויש עוד דברים רבים...

לתוקפנות יש שימוש. כשאני תוקפנית, אני משיגה הרבה יותר דברים מאשר אם אני מדברת או מבקשת בנועם. וגם, כשאני תוקפנית, אנשים לא מתעסקים איתי. הם מראש נחמדים אלי, כי הם יודעים שאחרת הם יקבלו תגובה תוקפנית. הנה, אליכם אני לא תוקפנית, כי אני לא צריכה כלום ממכם. מי שתוקפני בדברים (לא פיסית חלילה) הוא חזק. הוא יכול להתקדם יותר בקלות בחיים הקשים שלנו.

לא בטוח שאנשים פוגעים. יותר הגיוני לנתח את זה שיש אנשים שנפגעים.\ והם רגישים מדי. ובגלל זה מגדירים את השני כפוגע.

זאת לא נראית לך הכחשה רבה מידי? הי, העולם הוא לא אידיאלי- בכלל לא אידיאלי ויש גם אנשים רעים שעל מנת להתקדם ולהשיג את מטרותיהם שלהם הם לא מהססים לפגוע ולנסות לנטרל אנשים אחרים ע"י פגיעה דווקא בנקודות החולשה שלהם, הם מנצלים את זה שלהם יש יותר כוח מאשר לאחרים "החלשים" יותר... ככה זה הרבה פעמים לצערנו וידוע לי על הרבה מקרים של אנשים שמתנהגים ככה ומצליחים לא רע...אבל כמובן שמי שחזק באמת לא יתנהג כך. מצפה לתגובות

נניח, שאת עומדת בתור בסופר, ודוחף את העגלה שלו לפני העגלה שלך. לא מבקש. לא מתנצל. פשוט אומר לך: "אני אהיה לפנייך, כי אני ממהר" ומייד מעביר את הקניות שלו על הסרט הנע... לפנייך.. הוא לא נוהג במידת התוקפנות? יש רק "אנשים נפגעים" כמוך? "איך אנשים תוקפניים, אלא רק כאלה שנפגעים"?

שלום לכל המתדיינים בנושא הייתי מפריד קודם כל בין תקיפות לתוקפנות. מידה סבירה של תקיפות ואסרטיביות היא תכונה חיובית שיכולה לקדם אדם במצבים רבים. אין בתכונות אלה ביטוי לתוקפנות, להיפך, אפשר להיות תקיף, אדיב ואמפטי בעת ובעונה אחת ואנשים רבים יכבדו זאת. תוקפנות לעומת זאת היא הוצאה של דחף בלתי נשלט באופן שמאיים על הצד השני ופוגע בו. לדעתי התוקפנות היא תמיד (!) ביטוי לחולשה כלשהי. אדם חזק באמת אינו צריך להיות תוקפן. הוא מעריך את עצמו ואת כוחו להגן על עצמו, ולכן יכול להרשות לעצמו להיות שלו וידידותי. פעמים רבות הסביבה תקלוט את הרוגע ויתקיים מעגל סגור של העדר צורך לפרוק תוקפנות, וחיים מספקים. הבעיה מתחילה בד"כ אצל אנשים שמשהו בפנים אינו רגוע ולא מוצא מנוחה. פעמים רבות התוקפנות באה על רקע של דימוי עצמי נמוך ותחושה שכל דבר פוגע במקום רגיש. התוקפן לא מאמין שבאמת יקשיבו לו ולצרכיו, ולכן דרך ההתגוננות היחידה שהוא מכיר זו התקיפה. מובן שכל אדם מתמודד עם תוקפנותו האישית ותוקפנות מהסביבה בצורה כזו או אחרת. מודעות למצבים שבהם מבטאים תוקפנות עשויה לקדם אדם לחיים יותר הרמוניים ושלווים. אגב, עצם המודעות לסיבות ההתקפה אינה תמיד מספיקה. כשההתקפה מגיעה צריך לתפוס מחסה ואולי להתקיף חזרה כדי לשמור על העצמי הנפשי והפיזי במצב תקין. בברכה ד"ר אורן קפלן

כתבת: "מידה סבירה של תקיפות ואסרטיביות" מה ההבדל ביניהם? לי תמיד נראה שהם זהים.

כתבת: "מידה סבירה של תקיפות ואסרטיביות" מה ההבדל ביניהם? לי תמיד נראה שהם זהים.

אימי לקתה בדיכאון שלאחר לידה לפני כ-26 שנים,והצליחה "לצאת" מזה לאחר כ- 11 שנים. כיום ,לאחר תופעות גיל המעבר,שבתקופה זו ציפתה למהפך בחייה,ופיצוי על כל השנים היפות,הכל טפח על פרצופה ובעקבות זה היא חוותה עלייה גדולה של התלהבות וכח לשנות,וכעת היא חווה מצב הפוך לחלוטין של ייאוש, חוסר חשק וחוסר תכלית. האם היא שוקעת שוב לדיכאון וכיצד ניתן להתייחס למצב זה???? האם עלינו לשגר אותה בדחיפות לאותו מוסד חשוך ואפל בשם "בריאות הנפש"?? מה עושים ? .? אודה לתגובתך בעניין.

טל שלום כדאי בהחלט להיות קשובים למה שקורה מאחר והדיכאון עלול לחזור. אני לא מכיר את הצד החשוך והאפל של בריאות הנפש, אני חושב שאם אמך מודעת לכך שמצבה מתדרדר כדאי שהיא תקבל ייעוץ נפשי. בנוסף, אפשר לפנות למרפאה המתמחה בגיל המעבר, במשל בבי"ח איכילוב בת"א. למרפאה יש גם פסיכולוגית אבל האורינטציה של הטיפול היא של מרפאת נשים. זה בכל מקרה מומלץ מאחר וגם אם תיגש בהמשך לטיפול פסיכולוגי מרכיב גיל המעבר במה שקורה לה בוודאי משמעותי וכדאי לעשות ביקורת מתאימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בס"ד לכבוד מר אורן קפלן. אני משה כבן 23 המצוי בתהליך איתי של כניסה לשידוכיםן משום שיש לי אח המבוגר ממני שגם הוא בשידוכים ולוקח זמן לשדך את שנינו במשך היום תורתי אומנותי ומבלה בקריאת ספרים הסבלנות מספקת ובעבר סבלתי רבות בחברה ועקב כך נוצר לי דימוי עצמי נמוך ותחושה שאיננני רצוי עברתי טיפול פסיכולוגי של כחצי שנה אצל פסיכולוג קליני ושיקומי נתן מידלר וכן אני לוקח תרופות סדיר שמספר פסיכיאטרים נתנו לי כ2 מיליגרם ליום וכן אני מקבל כסף באישורם מביטוח הלאומי והרי הבעיה לפניך. כשאני מדבר עם נשוי הוא מיד פונה לילדים או לאשתו, כשאני מדבר איתם הם תמיד הולכים לוטלןפון או עוברים לשיחת המתנה, כשאני בא לבית כנסת או ליששיבה מתחילים לדבר או ללכת לדבר עם השכן, גיסי תמיד שאני בא אליו הוא הולך מהבית בטוענה כלשהו, או שותק שאני מגיע והולך מיד וכן אבי שותק שמתחילים לשוחח ואני משתתף בשיחה. ואכן יש לי תחושה שאינני רצוי אמנם יש לציין שגם אותי רואים לפעמים בחברת משהו או בקבוצה. נ.ב. רציתי לקבל יעוץ האם זה קשור לטיפול פסיכולוגי או פסיכאטרי או סתם דבר לקבל הסבר על המצב . בכבוד רב משה.

משה שלום למעשה לא שאלת משהו באופן חד משמעי. לפי מה שאתה מתאר אתה מתמודד עם קשיים סביב דימוי עצמי וזוגיות וכנראה דברים נוספים בגללם אתה נוטל כדורים. מאחר ולעניין יש הסטוריה וכבר פנית בעבר לפסיכולוג ופסיכיאטר אני ממליץ לך לפנות לגורמים המטפלים המכירים אותך אישית ולהתייעץ איתם. אתה צריך סבלנות רבה שכן תהליכי השינוי הם איטיים. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום בני בן השמונה מסרב להכניס תרופות דרך הפה מאז שהיה תינוק. כאשר נותנים לו סירופ בכוח דרך הפה הוא מקיא אותו , על כדורם אין בכלל מה לדבר. למזלנו עד כה הוא נזקק רק לאקמול אותו הוא מקבל בנרות למרות שגם לזה הוא מתחיל להתנגד. הוא נזקק לאקמול בדחיפות יחסית גבוהה והוא כבר די גדול בשביל נרות גם מבחינה רפואית אבל גם מבחינת ההשלכות הפסיכולגיות של קבלת הנרות. מה אתה מציע לנו לעשות ? איך ניתן לשכנע אותו לקחת תרופות ? שירי

שירי שלום ניתן לעזור לילד באמצעות היפנוזה ותרגילי הרפיה. הטיפול בד"כ קצר מאוד ויעיל. תוכלי לקרוא קצת בנושא בקישור http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm כדאי לעשות את הטיפול אצל מומחה להיפנוזה שהוא פסיכולוג ילדים או רופא. יש גם רופאי שיניים שמתמחים בתחום שכן בזמן הטיפול בשיניים יש הסובלים מרפלקס הקאה רגיש מידי ונעזרים בטיפול בהיפנוזה כדי להתגבר על הבעיה. בכל מקרה, נדרש שיתוף פעולה מהילד. כשהוא יפסיק לפחד מהקאה הוא יקח את התרופות ללא כל בעיה. לעיתים לנושא יש גם רקע פסיכולוגי ולא רק ביטוי לרפלקסים רגישים. הנושא של הכנסת דברים לגוף, החודרנות שזה מבטא ברמה הסימבולית ועוד, אלו דברים שצריכים להמצא ברקע, גם אם לא מדוברים ישירות. לכן יש יתרון מסויים לטיפול ע"י פסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם! הייתי מאוד מעוניינת לדעת מהם הסממנים של התמוטטות עצבים? (כלומר - איך אדם שנמצא במצב זה מתנהג). האם התופעה תורשתית? האם היא חד-פעמית או יכולה לחזור על עצמה במהלך החיים? תודה!

גלי שלום התמוטטות עצבים היא מונח פופולרי ולא מקצועי. בד"כ הכוונה לסוג של משבר נפשי שיכול להגיע מכמה כיוונים, שונים מאוד זה מזה. לכן צריך לנסות ולהבין מה בדיוק הבעיה, דבר שאיש מקצוע אמור לעשות ולאבחן. לפי אופי הבעיה ניתן גם להבין האם מדובר על משהו חד פעמי והאם יש גורמים תורשתיים הקשורים אליה. המונח עצמו אינו אומר דבר, למעט העובדה שכנראה יש משבר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אכן, המקרה אליו אני מתייחסת ואשר בעקבותיו רציתי מידע על התופעה נוצר בעקבות משבר נפשי. כתוצאה ממנו, אותו אדם אינו מתנהג בצורה טבעית - הוא מדבר לא לעניין, עושה מעשים שטותיים ואינו 'עצמו'. אני יודעת שתופעה כזו ארעה לו כבר בעבר, גם בעקבות משבר נפשי כלשהו, ולאחר מכן הוא חזר לעצמו. האם באופן היפותטי יתכן מצב שאותו אדם לא יחזור לעצמו כבפעמים קודמות? - כלומר, יתכן מצב בו האדם לא יתאושש וישאר במצב שבו הוא אינו 'עצמו' לתמיד? כיצד ניתן להגדיר את התופעה?

שמש, משמעותה - חמימות, אור, חיבוק של חיבה, תחושה של אושר האופפת אותך, בראייתך את קרני-השמש מפזזות בין עצי-התפוח המאדימים... שמש, משמותה- חיים, צמיחה, ייבוש שלולית-מיים דלוחה, צבעים בולטים, יום, עירנות, אך שמש יכולה להיות גם: מדבר צחיח, חולות צרובים ומכאיבים לכף הרגל המהלכת בהם.. התייבשות רירית הפה, צימאון, חום כבד, עייפות, צניחת הגוף אל האדמה בתשישות, שמש יכולה להיות גם: שריפה איומה בעיניים, עיוורון, ייאוש בחיפוש אחר מקור מיים קרירים, עייפות, נבילה של צמח האפונה העדין שטיפס אל-על לקומה ה-2 בבקשו להציץ למרפסת,\ דהייה של צבעים, ייאוש, אי-נוחות, עילפון ומוות. אתה ואני לא היינו כאן, לפני כמה עשרות שנים, -והשמש - הייתה. אתה ואני לא נהייה כאן, במאה הבאה. השמש תהייה... היא תמשיך ותאיר, תצרוב, תכה, אך אתה לא תראה אותה ממעמקי רגבי-הקרקע, שיכסוך, לאחר ההספד הרדוד.. לא תשמע עוד את קולות הילדים, ותנחש שעדיין יום.. לא תחוש עוד בשקט המשתרר עם שקיעתה לתוך הים... ולא תדע שהגיע הלילה... אתה לא תראה ולא תשמע מאומה מתוך הקבר הצר, החשוך והקר... ולא תדע... ואתה, כה רצית לחיות, לחוות, להנות, לחייך באושר... ולא הצלחת.... וכל כך התצטערת, שלא ידעת להעריך את עוצמתה ונפלאותיה של השמש הזו, כשזרחה כל בוקר, ועקבת כל ערב בשקיעתה האיטית לא האופק.. ולא ידעת לומר לה תודה.

באמת אנחנו לא יודעים להעריך משהו טוב שיש לנו. בשביל להעריך את החשמל אנחנו צריכים להשבית את החשמל ולהיות בחושך חודש. בשביל להעריך את זה שאנו הולכים, מזיזים יד ורגל ויכולים לאכול לבד אנחנו צריכים ללכת לבית-לוינשטין ברעננה ולראות את האנשים הנכים שם שמתמודדים ושמחים על כל תזוזה חדשה. ואת כנראה לא יודעת להעריך את זה, שאת בסדר ומחפשת את הדברים הרעים שהשמש עושה.

לדיקלה, האם כשלונך במבחן אחד, מרגיע אותך, מאחר ושכן שלך נכשל ב-4 מבחנים? האם כשלאדם נחתכה האצבע, הוא נרגע, כי בחדר הסמוך כורתים רגל שלמה? האם, אם מת אדם קרוב לך, והוא בן 70, את יכולה להתנחם, שיש אחרים שמתים בגיל צעיר יותר?.. העובדה, שלאחר כואב, לא מרגיעה את הכאב שלנו.. אולי בסה"כ, זה מאפשר לנו לראות קצת יותר פרופורציונלית את הכאב שלנו ולנסות לשכנע את עצמנו רציונאלית, שיש "יותר גרוע, ולכן ננסה להתגבר" אבל, הכאב נותר. והוא ממשיך לכאוב... לא?

לדיקלה, האם כשלונך במבחן אחד, מרגיע אותך, מאחר ושכן שלך נכשל ב-4 מבחנים? האם כשלאדם נחתכה האצבע, הוא נרגע, כי בחדר הסמוך כורתים רגל שלמה? האם, אם מת אדם קרוב לך, והוא בן 70, את יכולה להתנחם, שיש אחרים שמתים בגיל צעיר יותר?.. העובדה, שלאחר כואב, לא מרגיעה את הכאב שלנו.. אולי בסה"כ, זה מאפשר לנו לראות קצת יותר פרופורציונלית את הכאב שלנו ולנסות לשכנע את עצמנו רציונאלית, שיש "יותר גרוע, ולכן ננסה להתגבר" אבל, הכאב נותר. והוא ממשיך לכאוב... לא?

במקום לכתוב שטויות תגידי ישר מה את רוצה!!!!!!!!!! זה לא מקום לסיפורים על שמש וירח!!!!!!!!!! פה יש קהל, שאין לו סבלנות לזה.

אחד הדברים, שהפורום הזה מאפשר, זה לתת אפשרות ביטוי לכלם. גם לך וגם לה. צורת תגובתך נותנת לי הרגשה לא נוחה. יכולת להגיד את אותם הדברים, אבל בפחות תוקפנות מילולית וזלזול.

אז ישירות אומר: שאלוהים (אם קיים..) יברכך במעט יותר סובלנות, אמפטיה והתחשבות....

ישראלית שלום הכתיבה בגוף עתיד עבר, כלומר "הצטערת שלא ידעת להעריך את עוצמתה..." אם אני מבין נכון את כוונתך את מנבאת ויודעת לחזות את את הצער והפספוס. אמנם הכתיבה בגוף עבר, אבל תחושת הפספוס במלוא עוצמתה תקרה רק בעתיד. אם כך, אולי יש אפשרות לעשות את השינוי עכשיו, כדי למנוע את הנבואה מלהתגשם. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לך על תגובתך. לא. אין לי מחשבות לגבי התאבדות. אבל כן שורות, שמבטאות עצבות, ייאוש וכאב רב. ההצעה לבצע שינוי, - היא , היא בעצם שורש העניין. השינוי המתבקש, איננו ל"עשות משהו באופן פיסי" אלא, פשוט: לא לעשות. לא לחבל בכל הצלחה שלי, לא להרוס כל דבר, שמוערך כטוב, בסביבה, לא למרוד בכל דבר, רק בשל העובדה, שהוא מקובל, לא לחיות בשבי אמירת ה"לא רוצה" .. והרבה הרבה לא..... אינני נערה, אני מבוגרת. אך יש דברים, שעלי ללמוד מהתחלה, כמו אותו ילד, הנכנס לכתה א לראשונה בחייו. ואני נמנעת גם מזאת. הליכה בשביל מלא מהמורות, ואבק דרכים נישא ברוח... אינה מובילה לשדה פרחים פורח... בדרך כלל... נכון?

היי, מה שכתבת גרם לי לחשוב..ולהיזכר במשהו שקרה לפני כמה שנים שבכלל שכחתי ממנו. אני אספר לך.. הייתי ילדה ובקשבתי לתכנית רדיו בשם "מפתח הלב" הייתה שם בחורה שעלתה לשידור היא סיפרה שהיא חולת סרטן ונותרו לה ימים ספורים אולי יומיים, והיא בכתה וסיפרה על החוויות שהיא לא תחווה וכל מה שנלקח ממנה..היא כל כך רצתה לחיות אבל היא נאלצה להיפרד.. מה ששמעתי ריגש אותי וכאב לי והרגשתי בת מזל.. כיום, הרבה שנים אחרי, אני לא מרגישה שאני מאושרת ולפעמים אני מרגישה ריקנות נוראית. רק רציתי לספר לך את שהזכרת לי, ואני לא יודעת למה.. את כותבת בצורה יפה ומרגשת.. שירי

לשירי למה אי אפשר להמשיך להרגיש מוגנים וברי מזל ואהובים כפי שחשנו בילדות? למה זה היה חייב להשתנות עם התבגרותנו? האם יש כאלו שכן התבגרו בצורה טובה ובריאה? למה אנחנו לא אותם ילדים קטנים ומקסימים של פעם? למה העולם נראה כ"כ שונה מאז???? הרהורים... כמה חבל....

העובדה, שאדם אחר סובל מסרטן, מנחמת את כאב השיניים שלנו?... הדברים שכתבתי כאן, (ואנני יודעת מדוע.. שהרי אינני כותבת כלל...) העלו אצלך את הזיכרון העצוב ההוא. הוא מתחבר לך, להרגשות עצב, של היום. אשמח אם תכתבי עליהן כאן. אותה חולה בסרטן, שאת מזכירה, מעלה אצלי ואולי גם אצלך... הרגשה של חוסר- אונים. אי אפשר לעצור. לעזור. להושיט יד. היא יודעת את השביל המוביל את הסוף ואי אפשר לעזור לה. זה אומר לך, שירי, משהו על עצמך? על הרגשות של חוסר-אונים שלך? בכל אופן, אינני חולה במחלה קשה. בברכה, ישראלית

10 אנשים, יכולים לצפות במשהו, וכל אחד יתרשם אחרת. את הבאת את 2 הצדדים. שמש טובה ושמש רעה. לאיזה צד את יותר מחוברת?

השמש רק רעה מאד או טובה מאד? מה עם הערכות הביניים?

בהערכות הבינים יש שמש חמימה שמש של בינ הערביים שמש של שחר שמש של ערב שמש עמומה שמש של צל עצים שמש שלא צורבת אותנו ומכאיבה ולא מחממת אותנו כשקר לנו בשלג

יום אחד השמש כבר לא תהיה. ויהיה רק חושך. אני ממציאה את זה אבל זה יכול להתרחש.

האם מישהו מכיר פסיכיאטר שמטפל גם בעזרת תוספי מזון? מתנצלת מראש אם שאלה זו אינה מתאימה לפורום. תודה.

אני לא מכיר, אולי משתתפים אחרים כדאי אולי להציב הודעה בפורומים רפואיים בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נמצאת במהלך טיפול פסיכולוגי, אך הייתי רוצה לשמוע עוד מומחה... יש לי בעיית של הדחקת רגש. אני בחורה מאוד רגישה אבל הרגש מודחק וקשה לי להביעו... אני רוצה לבצע כל מיני פעולות (מלבד שיחות עם פסיכולוג) כדי להתמודד עם הרגש. הציעו לי אף התנדבות כדי להתמודד עם הרגש... האם בדעתך עוד עצות ורעיונות להתמודדות עם הרגש החבוי?

מיכל שלום הדחקת הרגש היא תגובה למשהו. זה יכול להיות מנגנון הגנה, זה יכול להיות הרגל כתוצאה מאורח חיים מסויים ועוד. חשוב להגיע בטיפול הפסיכולוגי להבנה לגבי מקורות הבעיה. אכן לפעמים הדיבור אינו מספיק וצריך משהו משלים גם ברמת העשיה. יש אפשרויות רבות, התנדבות זו אפשרות אחת ויש בוודאי עוד רבות כמו קבוצות למיניהם, טיפולים בתנועה ודרך הגוף ועוד. עם זאת, כל הטכניקות הללו צריכות להביא בסופו של דבר לכך שתוכלי להתקדם בטיפול הפסיכולוגי להתמודדות רגשית טובה יותר. אני מציע שתמשיכי להתייעץ עם הפסיכולוג/ית שלך בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי אורן, תודה רבה. האם פסיכודרמה יכולה לעזור לי. אשמח לקבל אינפורמציה על שיטה זו והיכן אוכל למצוא פרטים נוספים קורסים באיזור ת"א. שוב, תודה רבה

שלום! אני בן 20 ויש לי בעיה, אני לא מצליח לתקשר עם המין היפה בעבר היתה לי חברה וכיום אני בטוח שיש מספיק בנות שהיו מעוניינות בקשר איתי אבל אני לא מצליח לעשות את הצעדים הראשונים ולהתגבר על החששות: מה עלי לעשות???

שלום השאלה היכן הבעיה. אני מתאר לעצמי שאת העצות הפרקטיות אתה יודע (לשוחח, להשתתף בפעילויות חברתיות, לבקש מחברים שיכירו לך וכו'). העניין הוא להבין מהיכן מגיע הבעיה ומה קשה לך. האם אתה חושש מדחיה? האם אתה חושש לאכזב אחרי ההיכרות? וכו', יש סיבות רבות לחשש מהיכרות ואתה צריך לנסות ולהבין יותר מהיכן מגיע החשש שלך. יתכן שאח"כ יהיה לך יותר קל להתגבר על החשש ולהעיז יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אמא לילדה בת 12 אשר ניראה לי שיש לה פחד לבטא את עצמה בפורומים כמו חוג או כיתה. לדוגמא: כאשר המורה בכיתה או המדריכה בחוג פונות אליה היא מאוד נלחצת והדבר יכול להגיע לידי דמעות. היא מאוד מוכשרת וניראה לי שהדבר מפריע לה להתפתח ,כוון שהיא מוותרת לעצמה כדי לא להתמודד (תחרויות וכו).איך ניתן לעזור לה והאם כדי להכריח אותה לבצע דברים מסוימים כוון שלאחר שהיא מצליחה היא מאוד מרוצה.

יעלית שלום ראשית לא כדאי להכריח, זה עלול רק להחמיר את המצב. כדאי לנסות ולשוחח עם הילדה ולהבין קודם כל מה קורה לה, מה מקור הלחץ. במידה והיא מודעת לעניין ומוכנה לשתף פעולה יתכן שאפשר להפנות אותה לשיחות עם פסיכולוג. לעיתים אפילו מספר מצומצם של מפגשים עשוי לעשות שינוי משמעותי. הבעיה שדימויה העצמי מעוצב כעת והקושי עלול להשפיע עליה גם להמשך. זהו גיל שהדברים די גמישים עדיין ולכן רצוי לנסות ולעזור לה לעשות שינויים כעת. תוכלו אולי לפנות לשירות הפסיכולוגי החינוכי של העיריה ולהתייעץ עם פסיכולוג/ית ביה"ס. אפשר להתקשר ישירות גם ללא התערבות ביה"ס. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נער בן 16 שקשה לו להתמודד עם דברים חדשים למשל לימודים בכתה חדשה . אני יודע שבהמשך דברים מסתדרים אבל עכשיו קשה לי להתמודד אני עצוב אין לי תיאבון ואין לי חשק לעשות כלום. אגב זה לא פעם ראשונה שאני מרגיש חרדה ופחדים למרות שיש לי משפחה תומכת שמקשיבה לי. רציתי לגשת לטיפול פסיכולוגי אבל אני פוחד שיפתח לי תיק ואז זה יפריע לי בהמשך החיים למשל בצה"ל שלא יגייסו אותי או בעבודה או בהוצאת רשיון נהיגה האם יש סיבה לחשש???

מושיקו שלום אני מבין את חששך מהטיפול הפסיכולוגי אבל לחשש הזה אין בסיס. בצה"ל ידעו על הטיפול רק אם אתה תאמר להם ישירות. כנ"ל לגבי משרד התחבורה. אין כל דרך לדעת שהיית בטיפול פסיכולוגי, אלא במקרים חמורים של אישפוזים ומצבים קיצוניים, ואתה ממש ממש לא שם. אני מציע שתפנה להוריך ותבקש את עזרתם במציאת פסיכולוג מתאים. תוכל גם להתקשר לפסיכולוג ביה"ס שלך שנמצא בשירות הפסיכולוגי של העיריה, תוכל לקבל את הטלפון במודיעין בזק, או דרך יועצת ביה"ס. כדאי לכל מקרה לערב את ההורים בעניין כי בסופו של דבר צריך את הסכמתם ואולי אפילו את מעורבותם בעזרה לך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן תודה על התשובה

שלום רב, ברצוני להתייעץ לגבי ענין שחוזר אצלי תמיד ולא ברורה לי הסיבה. אני בת 30, נשואה ללא ילדים, החל מלאחר שהתחתנתי (לא יצאתי לבלות, טיולים וכו' לפני כן), בכל פעם שאני נוסעת לטיול, נופש, חו"ל אני חולה לפני כן בצורה קשה - חום, דלקות וכד' , תמיד עם סימפטומים שלא היו לי בעבר, עם חרדות איומות שהדבר נובע ממחלות קשות יותר. יש לציין שבטיול עצמו אני תמיד מרגישה לבסוף טוב ובריאה, אך לפני כן אני פשוט לא מתפקדת. גם כיום אני לפני טיול שאמור להתקיים בעוד כחודש ושוב אני עם סימפטומים בריאותיים שלא היו לי בעבר שגורמים לי לחרדות. ממה לדעתכם יכולה להיות הסיבה.

שלום יתכן שאת מדברת דרך הגוף. זו תופעה נפוצה למדי, שאצלך אולי באה לביטוי במצבי לחץ מסויימים. מעניין לבדוק האם גם בעבר, בילדותך למשל, ביטאת דרך הגוף חרדות או תחושות. במידה ואכן מדובר בתופעה נפשית ניתן לטפל בה כמו בכל סוג אחר של חרדה. את צריכה לפתח מודעות לסיבות שמעוררות את החרדה לקראת הנסיעות, וללמוד למנוע ולהתגבר על החרדה. אני מצרף קישור לתקציר על שיטות המקובלות לטיפול בחרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה-11 סובל מבעיית רגישות יתר חושית בעיקר בחוש השמיעה. הוא רגיש לקולות ורעשים מסויימים, לתנועות מסויימות שאנשים עושים. כדי להתרכז הוא שם מוזיקה רועשת וסוגר את עצמו בחדר. הוא נמצא במצב של חרדה המביאה אותו למצב שהוא מפרש תגובות מסויימות כאילו מנסים לפגוע בו אז הוא מגיב בתוקפנות. הוא ילד מאוד רגיש לכל תגובה של הסובבים אותו. הוא שם לב לכל מבט, הבעה , מצב רוח של מי שעומד מולו. הוא שומע כל רחש ומוטרד ממנו. הוא מאד מתוח ולחוץ מה שמשפיע מדא על חוסר הריכוז והיכולת לשלוט בתגובות שלו. הייתי רוצה לקבל מידע בנושא זה וכן אילו אפשרויות טיפול קיימות .

סמדר שלום הנושא דורש בדיקה וייעוץ. יתכן שמדובר בבעיה פיזיולוגית, קוגניטיבית או רגשית, או כמובן שילוב כלשהו ביניהם. אני מציע שתפנו בשלב ראשון לשני גורמים לייעוץ. האחד הוא פסיכולוג ילדים, והשני הוא נוירולוג ילדים. ספרו את מה שקורה ובקשו ייעוץ. לאחר שתקבלו תשובות ראשוניות תוכלו לחשוב לאן להמשיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בזה מסתיימת העזרה ?

סאם שלום הנושא שאתה מביא קצת גדול על עזרה וירטואלית. במסגרת הפורום אפשר לתת קצה חוט לעזרה שניתנת בשיטות טיפול מקובלות, פנים מול פנים, אצל איש מקצוע שמכיר אותך היטב ויכול לתת התייחסות רלוונטית אישית אליך. אתה מציג בעיה באופן די כללי, אבל מאחוריה יש הרבה דברים, ההסטוריה האישית שלך עם קשרים ובכלל, כיצד התגלגלו העניינים למצב הנוכחי, מה אתה עושה ועשית בחיים ועוד. אינני מציע לך פתרונות פרקטיים כי אין לי כל בסיס לענות לך דברים מוחלטים. אני מציע שתנסה לפנות לאנשים או חברים קרובים וכן ליועץ מקצועי כדי להגיע לפתרונות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, מה אפשר לעשות כאשר שמחת החיים נעלמה לה לאחר שהבנתי שהכל פה זה זיוף והמטריקס אוחזת בנו בחוזקה ?

סאם שלום אני מתאר לעצמי שנדרש חיפוש כלשהו אחר דרך חדשה, אוטנטית ולא מזוייפת. מהי הדרך הזו? תצטרכי כנראה לעשות מסע אישי בדרך לשם. אני לא בטוח שתשובה בת כמה שורות כאן תוכל לתרום לכך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

נתחיל בזה שאני בחור, והדרך שאני צריך ללכת בה היא ארוכה ואני לא רואה את סופה. מה לעשות ? להתחיל להתנהג בזיוף כמו כולם ? להתחיל ולחפש אנשים כמוני ש"מנותקים" מהמציאות ?

שלום! האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לי לרכוש תכונות אופי הנחוצות לי , ולהתפתר מהתכונות המפריעות לי להתקדם בקריירה?

ברוק שלום ראשית אין הסכמה חד משמעית מהו "אופי" בעיקרון טיפול פסיכולוגי בגישה דינמית נועד לשינויים בסגנון שתארת. צריך לקחת בחשבון שמדובר בתהליך ארוך טווח של חודשים ואולי שנים. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי הייתי רוצה לדעת כל מה שאפשר על התקפי חרדה. והאם אפשר גם לקבל "מיני" התקף חרדה- כלומר שהלב פועם מהר לרגע ואז נרגע, בלי כל השאר? זה נורא חשוב לי ואני אשמח לקבל תגובות כמה שיותר מהר.

שירז שלום אני מצרף תקציר על השיטות המקובלות בחרדה. יש אתרים רבים עם חומר בנושא. יתכן שיהיו התקפים קלים. לחרדה מקורות שמניעים אותה ואם הם עולים יכולה להיווצר חרדה בעוצמות שונות http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

המון אינפורמציה, קריא מאוד http://www30.brinkster.com/panicdisorder/default.htm בריאות.

שירז...יש המון המון חומר באינטרנט על הנושא הזה...פשוט תכנסי דרך מנועי חיפוש...כנסי לסטימצקי יש לך מספר ספרים טובים בנושא...אל תזניחי בעיה זו ולא אף ליום..תנסי לקרוא חומר על כך ..זוהי בעיה די נפוצה ואצל כל אחד היא מופיע בדרך שונה..בעצם כל אחד מגיב אחרת למצב מלחיץ..חשוב שתתיעצי עם פסיכולוגית בנושא אם את מרגישה שזה הגיע לשלב שזה מפריע לך בחייך (אך אפשר גם כבר עכשיו כדי למנוע הידרדרות)... את משש לא לבד בעניין זה יש המון אנשים שיש להם בעיה זו ולפני הכל תקראי חומר אני בטוחה שזה יעזור לך להבין דברים... הדבר הכי חשוב להבין בבעיה זו היא שהכל בא מהמוח...הכל זה המחשבות שלנו ולא שום דבר גופני/פיזי (אלא אם כן זוהי מחלה כלשהיא אך לרוב זה פסיכולוגי ולא גופני).. ב ה צ ל ח ה

מהי השיטה המומלצת לטיפול בביטול מנגנוני הגנה שהתקבעו אצל אדם בבגרותו בגלל ארועים טראומטיים בתקופת הילדות?

מירי שלום מנגנוני הגנה, כשמם, נועדו כשנוצרו להגנה על העצמי. לכן הסרתם אינה כה פשוטה, גם אם כיום הם מיותרים עבורך. תהליך של טיפול פסיכולוגי עשוי לעזור לך לגעת בנושאים הטרואמטיים, לעבד אותם, עד הגעה לחיים בשלום עימם. שיטה חדשנית לטיפול בטראומות היא EMDR תוכלי לקרוא עליה בקישור http://www.psychologia.co.il/emdr.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום הקשר עם בעלי אישיות גבולית קראתי מאמרים בנושא אישיות גבולית ואני מבולבל לגמרי אישיות גבולית לא מוגדרת כמחלה טוענים שמי שלוקה בהפרעה נוטה לפסיכוזות בגלל שההפרעה נמצאת בגבול בין נוירוזה לפסיכוזה אני מבין שעלולה להיות בעיה בצלילות שעלולה לגרום לשיטיון ולחיכוכים ביחסים בין אישיים יש הנוהגים להשתמש בהפרעה כמניפולציה להשגת תועלת המסקנה התקשורת עם מי שאובחן בהפרעה בעייתית האם יש מאמרים או אתרים המסבירים איך בונים את הגשר

באתר קולות תמצא מידע מפורט.

קראתי את הדברים בקולות ולא מצאתי שום דבר

שלום אני לא יודעת אם זה הפורום המתאים אבל ארצה לקבל עיצה. אני יוצאת עם בחור כשנה לערך,ויש לנו פער מבחינה מינית.אני רוצה יותר והוא פחות.אני לא מרגישה שהצרכים שלי הם לא נורמליים,כי עם חברים קודמים לא היתה בעיה.אבל אני תמיד יוזמת ויוצא שפעמים רבות הוא לא מעוניין,הוא אומר שהוא עייף ומותש ויש לו סיבות לכך,כי הוא עובד הרבה וישן מעט.אבל,גם אני עסוקה ומין בעיניי זה לא דבר שניתן לוותר עליו בקלות כזאת.אני לא חושבת שמדובר בבעיה כלשהי ביחסים בינינו,אבל עדיין איך פותרים את זה?אני יודעת שההמלצות הרווחות הם להתפשר על מינון מקובל על שנינו אבל הפשרה עלולה להכאיב לי מדיי,כי הפער הוא באמת גדול. ומאחר ואני אוהבת מין ונדמה שהוא פחות זה מתחיל להשפיע גם על היחסים בינינו באופן כללי. נילי

נילי כתב/ה: > > שלום > אני לא יודעת אם זה הפורום המתאים אבל ארצה לקבל עיצה. > אני יוצאת עם בחור כשנה לערך,ויש לנו פער מבחינה מינית.אני רוצה > יותר והוא פחות.אני לא מרגישה שהצרכים שלי הם לא נורמליים,כי עם > חברים קודמים לא היתה בעיה.אבל אני תמיד יוזמת ויוצא שפעמים רבות > הוא לא מעוניין,הוא אומר שהוא עייף ומותש ויש לו סיבות לכך,כי הוא > עובד הרבה וישן מעט.אבל,גם אני עסוקה ומין בעיניי זה לא דבר שניתן > לוותר עליו בקלות כזאת.אני לא חושבת שמדובר בבעיה כלשהי ביחסים > בינינו,אבל עדיין איך פותרים את זה?אני יודעת שההמלצות הרווחות הם > להתפשר על מינון מקובל על שנינו אבל הפשרה עלולה להכאיב לי > מדיי,כי הפער הוא באמת גדול. > ומאחר ואני אוהבת מין ונדמה שהוא פחות זה מתחיל להשפיע גם על > היחסים בינינו באופן כללי. > נילי

המלצה: תצמצמי את הפערים עם עוד חבר ו\או חברים !!!!

אין צדק בעולם. חבל שאת לא חברה שלי אצלי היית נופלת מהרגליים! החבר שלך לא מעריך מה יש לו בידיים! אל תוותרי!

שלום! אני בן 20 ויש לי בעיה, אני לא מצליח לתקשר עם המין היפה. בעבר היתה לי חברה ,וכיום אני מרגיש שיש הרבה בנות שיהיו מעונינות לצאת איתי אבל יש לי מעין חרדות שאני לא יכול להתגבר עליהן. מה עלי לעשות ???

נילי שלום פערים כאלה עלולים לחבל בקשר הזוגי בטווח הארוך. הפתרון בעיני אחרי תקופה של נסיונות, היא פשוט לדבר איתו בצורה ישירה על העניין. אם הקשר משמעותי לשניכם ניתן לפנות ביחד לייעוץ אצל פסיכולוג או פסיכיאטר שמתמחים בסקסולוגיה. בד"כ אפשר להגיע לפתרונות במספר מצומצם של פגישות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! רציתי לברר פרטים בנושא פסיכודרמה. אני מעונין להשתתף בכזה חוג באיזור ירושלים.

אלמוג שלום אינני מכיר בירושלים. אולי אחד המשתתפים האחרים יידע. כמו כן כדאי להציב הודעה זו בפורומים נוספים בתחום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, לבן-זוגי היסטוריה משפחתית של מחלות נפש, אחיו התאבד בעיקבות מחלת נפש קשה ודודו אושפז לסירוגין, אינני יודעת בדיוק ממה הם סבלו. שאלותי הן: מה הסיכויים שילדנו ילקו גם הם במחלות נפש? (עדיין אין לנו ילדים) האם יש סכנה מוגברת שבן-זוגי יחלה במחלת נפש בעתיד?

שחף שלום הסטטיסטיקה לא תועיל להרגעתך. יש בוודאי הסתברות לבעיות ויתכן שאפשר לחשב אותה בהתאם לסוג האבחנות שסבלו הקרובים. לכל סוג של בעיה סטטיסטיקה אחרת. הנקודה היא שצריך להכיר בכך שבעיה אפשרית וקיימת מחד, ואיך מתמודדים עם הפחד מאידך. צריך להבין שללא התמודדות בריאה עם הפחד מוכנס הרבה מתח למערכת והוא בפני עצמו אינו דבר בריא. במקרים כגון אלו אני ממליץ לפנות לייעוץ זוגי. קשה להתמודד עם השאלות הללו בתוך המערכת ונחוץ פעמים רבות אדם חיצוני שיידע לנתב את הדיון והתהליך. כדאי לעשות את התהליך כעת לפני שיש ילדים, כדי שבהמשך הקשר יהיה קל יותר להתמודד גם עם הדברים המפחידים. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, יש לי שאלה בנושא סיום טיפול. אני מרגישה שאני בשלה לסיים טיפול פסיכולוגי, אבל קשה לי לעשות זאת, כי יש בטיפול משהו שנותן מקום לעצמך, ונוצר משהו שונה ומיוחד. איך יודעים שהגיע זמן לסיים טיפול? כי הרי תמיד אפשר להמשיך ולהנות ממנו, תודה

שני, יש מי שיגיד, שטיפול זה משהו שאפשר להמשיך איתו כל החיים, כי תמיד צצות ועולות בעיות חדשות. סיום טיפול זו החלטה שהמטופל צריך לקבל, אבל גם על זה רצוי לדבר עם המטפל - לבדוק האם השגת את המטרות שלך, איך המטפל רואה את ההחלטה לעזוב וכו'. גם סיום טיפול הוא חלק מהתהליך הטיפולי, ובד"כ מקדישים לעניין הזה כמה פגישות, זה לא זבנג וגמרנו. HERA.

שני שלום אני מסכים עם דבריה של הרה. זו שאלה שאין עליה תשובה חד משמעית. לפעמים זה די ברור, יש שלב מסויים שנראה שהגיע זמן להיפרד. לפעמים זה לא מגיע וכמו שכתבת זה יכול להיות נחמד להמשיך עוד ועוד. כדאי להבין מדוע המועד הנוכחי הוא המתאים וכיצד זה משתלב בתוך התהליך הטיפולי כולו. ולאחר שמגיעים למסקנה, ואכן כדאי להגיע לכך בשיתוף עם המטפל, יש תהליך של פרידה, שכמו כל פרידה יש בו חלק כואב, וחלק של צמיחה וציפיה לעתיד. בברכה ד"ר אורן קפלן

מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי מצבי רוח ובשנה האחרונה הבנתי שזה דיכאון הלכתי לפסיכולוגים ושום דבר לא עזר עכשיו שאני נמצאת לבד בבית אני חושבת וזה מכניס אותי לדכאונות אבל כשאני יוצאת ונמצאת עם האנשים שאני אוהבת אני כבר לא חושבת על זה האם המצבי רוח יעלמו אי פעם????

שרונה שלום את מספרת שמדובר בתופעה מוכרת וארוכת טווח. אני מעריך שהישיבה בבית לא תועיל לשינוי המצב. גם אם לא מצאת את היום את המסגרת הטיפולית המתאימה, אין זה אומר שכך המצב ישאר לתמיד. אני ממליץ לך למצוא פסיכולוג ולהתחיל טיפול. במידה ומדובר בדיכאון באופן פורמלי סביר מאוד שאת זקוקה גם לטיפול תרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי זאת שוב אני. רציתי לעדכן אולי לא שמת לב אבל השבתי על התשובה שכתבת לי למטה בשם: הפרעה באישיות. אודה לך מאוד אם תתיחס.(מקווה שלא פגעתי). תודה מראש.

עדי שלום לא פגעת. עניתי למטה.

שלום רב, אני סובלת מצניחת המסתם המטרלי בלב. עבר עשיר של חרדות ,לקיחת תרופות וטיפולים נפשיים. לוקחת קלונקס 0.5 ליום. כבר שנים אני בטוחה שכל הבעיות שלי הן על רקע פיזי ,ולא על רקע נפשי,כפי שרב הרופאים טוענים.ורק כשיש נתון קליני אז מסכימים איתי שאולי יש קשר... בבדיקות האחרונות נמצא שיש לי תת פעילות בבלוטת המגן,ואני שואלת אולי זה מקור כל הצרות? היתכן קשר בין תיפקוד הבלוטה למצבי הרוח?ולתפקוד היומי? תודה על תשומת הלב.

דפנה שלום טעות נפוצה היא לחשוב שחרדה היא תגובה פסיכולוגית בלבד. אדם שסובל מבעיות פיזיולוגיות, אובייקטיביות לחלוטין ולא על רקע נפשי, צריך להתמודד פעמים רבות עם חרדות שעולות בהקשר לבעיה הגופנית, עם תחושה של אובדן שליטה, עם שינויים במצב הרוח כתוצאה משינויים פיזיולוגיים ועוד. בנוסף ידוע שמערכת החיסון של הגוף ויכולת ההתמודדות עם בעיות פיזיולוגיות קשורים באופן ישיר לחוסן נפשי. לכן צריך להתבונן על כל הענין בצורה הוליסטית ולא לנסות להפריד את הגוף והנפש. לאור מה שאת מתארת אז זקוקה לטיפול רפואי מסור בבעיות הפיזיולוגיות, אולם חשוב שתקבלי גם כלים פסיכולוגיים להתמודד עם מצבך. כדאי אולי לפנות לפסיכולוג רפואי או שיקומי מאחר ומקצוע זה מתמחה בהקשרים של רפואה ופסיכולוגיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני לא מצליח להבין מה ההבדל בן פסיכולוג קליני,לשיקומי לארגוני לחינוכי לרפואי. אשמח לקבל הסבר ו/או הפנייה למידע בעניין זה. אלי

אלי שלום כל הרשימה הינם פסיכולוגים שסיימו לפחות תואר שני, עברו התמחות מסוג כלשהו וקיבלו תואר מומחה. עם זאת יש הבדל מהותי בסוג התמחותם. פסיכולוג קליני מורשה לעסוק בטיפול פסיכולוגי בכל תחומי הנפש. פסיכולוג שיקומי ורפואי מתמחה בתחומים הרפואיים והתמודדות נפשית במצבים אלו. פסיכולוג חינוכי נותן ייעוץ למוסדות חינוך ועוסק בסוגיות טיפוליות וייעוציות של חינוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על ההסבר אז זה אומר שפסיכולוג קליני יכול לטפל בהכל ולמשל פסיכולוג רפואי יכול רק בתחום הרפואי?