פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום גלשתי באתרים של ויטמינים וצמחי מרפא ושם יש הרבה מאוד מרקחים נגד עצבנות לחץ ומתח... האם אתה ממליץ להעזר בדברים מסוג זה?? הבעיה שלי היא עצבנות ומתח וגם חרדה מפעם לפעם... בלילה אני הרבה פעמים שוכב ופשוט מרגיש שהגוף מתוח ולחוץ ולכן אני לא נרדם...

מנסיון אישי: או שזה כוסות רוח למת, ולא עוזר כלל, או שזה גם עשה לי לפעמים גם יותר גרוע. אל תבנה אל הדברים האלה. זה לא זה.

רומן שלום אני לא מתמחה בייעוץ תרופתי, גם אם מדובר בצמחי מרפא. אני מציע לפנות לפורומים של מומחים בתחומי הרפואה והרפואה המשלימה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום יש לי ילדה בת 4 ומאז שהיא נולדה היא רק בוכה הילדה שלי בוכה על כל דבר הכי קטן וזה לא משנה מה היא תמיד בוכה וצועקת היא יודעת לדבר יפה וכל שאלה שאני שואלת היא בוכה שאלתי אותה מדוע היא בוכה והיא לא עונה בנוסף יש לה אח קטן ממנה הוא בן שנתיים והיא כל הזמן מציקה לו וצועקת עליו הילדה שלי לא רגועה אפילו בבוקר כשהיא מתעוררת היא ישר בוכה ומתפרצת עלי כל הזמן כל יום וכל היום היא רק בוכה בלי סוף . שאלה הייתי רוצה שתציעו לי מה אפשר לעשות ואיך להתמודד עם המצב הקשה הזה שלא נפסק

טלי שלום ראשית צריך להכיר בכך שיש טמפרמנט אישי ומולד לכל ילד, יש כאלו שנוטים לבכות יותר ויש שפחות. עם זאת, סביר להניח שיש משהו בבכי הזה שקשור לתחושותיה וליחסים שלה איתך ועם אנשים אחרים. ילדים בגיל כזה לא יודעים לענות לשאלות מילוליות ולכן אי אפשר לצפות שתדע לבטא מה מציק או מתסכל אותה שבגללו היא בוכה. אני לא חושב שאוכל לתת לך תשובה ישירה כי נדרשת היכרות מעמיקה עם הילדה והמשפחה כדי לייעץ בתחום כזה. במידה ואת מוטרדת כדאי לפנות לפסיכולוג ילדים לייעוץ. אין צורך לערב את הילדה ותוכלי לפנות לבדך או עם בן זוגך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדוקטור אורן קפלן שלום רב, שמי מוטי (21) ומעוניין להתחיל ללמוד בשנת הלימודים בקרובה. חשבתי אוליי על מנהל עסקים במכללה למנהל (כבר התקבלתי) , אבל מאוד מאוד חושש.... בעיקר בגלל שזה תחום מאוד כללי -האם אחרי התואר הראשון מישהו בכלל יתן לי עבודה? התואר הראשון בכלל שווה משהו ?? הלא מי בכלל יתן לי לנהל ?! וחוצמזה ברור שאני לא יתחיל בניהול אבל כל כך הרבה אנשים הולכים לתואר הזה (שהוא הכי נפוץ...) ואני מפחד שאני יצא מהתואר בידיוק כמו שנכנסתי אליו .. האם חששותי מוצדקות? בהמוןן המון תודה על התיחסותך וסבלנותך, מוטי

מוטי שלום השכלה אקדמית חשובה היום בכל תחום עיסוק. רוב התארים אינם נותנים מקצוע אלא עדות לכך שבוגר התואר הינו בעל יכולת חשיבה, למידה והתעמקות. מקצועות מסויימים גם נותנים מקצוע וכיוון מקצועי. תחום הניהול הוא אין סופי ואפשר להגיע עימו לתחומי עיסוק רבים ומגוונים. התואר הראשון במינהל עסקים נחשב לתואר מבוקש עם אפשרויות עיסוק רבות ורוב הסטודנטים מתחילים לעבוד כבר במהלך התואר הראשון. החששות מובנים ומוצדקים מבחינה זו שאתה בצומת דרכים חשובה. אין לי ספק שלאחר הכניסה למסלול החששות יפחתו ותמצא את המקום המתאים לך. בהצלחה בלימודים ד"ר אורן קפלן

תודה רבה , אני מקווה שאתה באמת צודק , הסתכלתי בנתונים שלך ולמרבה הפתעתי מתברר שאתה אפילו מרצה במכללה למנהל ושיש לך תואר שני וגם אתה פסיכולוג קליני. שאלתי את האיש הנכון:) תודה! מוטי

האם סרוקסאט באמת גורם להשמנה? אם כן, בכמה ק"ג עליתם? האם זה נעשה בדרך של הגברת התיאבון או ללא הגברת התיאבון?(פשוט משמינים ללא יכולת שליטה?) אשמח לתשובות מידע ומניסיון אישי!! תודה.

יערה שלום כדאי להתייעץ עם רופא ובפורומים רפואיים בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם. אני סובלת מהתקפי חרדה כבר כמה זמן. אין לי מושג איך זה בא לי, כי אומרים שזה בא בתורשה, ואצלי במשפחה אין אף אחד עם הבעייה הזאת. כבר כמה שנים שיש לי בעיות בריאותיות והייתי אצל הרבה רופאים בקשר לבעיות שונות(שאף אחת מהן לא דימיינתי!) אבל הבעייה היא שבגלל שתמיד הרופאים אמרו שאין לי כלום, אמא שלי, שהיא דיי אנוכית, חושבת שאני תמיד ממציאה ולא מתייחסת אליי ברצינות. נורא קשה לי עם ההתקפי חרדה, וגם שמעתי שזה ממש לא טוב ללב ויכול לגרום לשיתוק!אבל אין פשוט סיכוי שאני אדבר עם אמא שלי, ולכן גם אבודה לי האפשרות של ללכת לפסיכולוג. וגם תרופות הרגעה מכל סוג שהוא לא טבעי הם לא אופציה. הייתי רוצה לקבל הצעות, איך אני יכולה לבד, בבית, לעשות תרגילים או משהו כזה בשביל להקל על הבעייה. אני אשמח לכל תגובה עידוד, והבהרות מפורטות לגבי הדברים ששמעתי. תודה מראש לכל מי שעונה!

למה לא טיפול תרופתי?? יש היום תרופות טובות!!

אבל אני פשוט לא יכולה. אני בת 14 וחצי. לדעתי זה גיל ממש מוקדם להתחיל לסבול מהתקפי חרדה. אני לא יכולה לדבר עם אמא שלי, היא לא מבינה שיש כאלה דברים בכלל, ולי היא לא תקשיב. גם אם היא כן תקשיב לי היא לא תדע לאן להפנות אותי, היא בטח תקבע לי קודם תור לרופאת ילדים, והרופאה הזאת ממש צחקה עליי פעם קודמת שהלכתי אליה! אני יכולה לדבר עם היועצת של הבית ספר שלי אבל אני לא בוטחת בה, היא בנאדם צבוע. ובכלל אני לא יודעת אם היא תדע מה לעשות, פעם קודמת שדיברתי איתה היא פשוט הפנתה אותי לאתר הזה.

ורד שלום אני לא בטוח ששיטת עשה זאת בעצמך תתאים, אבל את בהחלט יכולה לנסות. יש מספר ספרים וקלטות בנושא של הרפיה, דמיון מודרך והיפנוזה עצמית. תוכלי לרכוש ערכה בחנות ספרים ולנסות. עם זאת, אני ממליץ לך בכל זאת לנסות ולהגיע לטיפול פסיכולוגי ואולי לשקול טיפול תרופותי. יתכן שאמך אינה מבינה את הבעיה ואיש מקצוע בוודאי יוכל להסביר לה. אינני יודע את גילך אבל במידה ואת עדיין בגיל בי"ס תוכלי להיעזר בשירות הפסיכולוגי החינוכי של העיריה כדי לפחות לקבל הפניה מתאימה. להלן קישור לתמצית על שיטות הטיפול המקובלות בחרדה http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

ורד יקרה את באמת צעירה מאד כדי להתמודד לבדך עם חרדה. סביר להניח שיש קשר בין החרדה שלך לבין חוסר היכולת (ולא משנה אם הסיבה נעוצה בך או באמך) לפנות לאמך בעת מצוקה. את לא צריכה להתמודד לבדך, אם אין לך אמון ביועצת ביה"ס, את יכולה לפנות לפסיכולוג/ית של בית הספר.אפשר למצא בתחילת ספר הטלפונים בשירותי העיריה במקום מגורייך, ולחפש שם את "שפ"י". זכותך להיעזר בגורם טיפולי שישכנע את אמך (הורייך) שאת זקוקה לעזרה. לי נראה שקשה להתמודד לבד עם חרדה. חבל שתהיי לבד במצוקתך. אסתי (יועצת חינוכית)

ורד יקרה את באמת צעירה מאד כדי להתמודד לבדך עם חרדה. סביר להניח שיש קשר בין החרדה שלך לבין חוסר היכולת (ולא משנה אם הסיבה נעוצה בך או באמך) לפנות לאמך בעת מצוקה. את לא צריכה להתמודד לבדך, אם אין לך אמון ביועצת ביה"ס, את יכולה לפנות לפסיכולוג/ית של בית הספר.אפשר למצא בתחילת ספר הטלפונים בשירותי העיריה במקום מגורייך, ולחפש שם את "שפ"י". זכותך להיעזר בגורם טיפולי שישכנע את אמך (הורייך) שאת זקוקה לעזרה. לי נראה שקשה להתמודד לבד עם חרדה. חבל שתהיי לבד במצוקתך. אסתי (יועצת חינוכית)

שלום רב! יש לי בעיה שכבר הוצגה בפורום זה על בעיות לב,כמו אצל הרבה אנשים גם אני חש שאני על סף התמוטטות לפעמים ועובר "כביכול" התקף לב ,עם הזמן למדתי להתמודד עם הענין ולהרגיע את עצמי עד שעובר ההתקף,אך עדיין זה פוגם באיכות חיי ובעיקר מונע ממני לעשות פעילות גופנית,אותה כל כך אהבתי לעשות לפני שהכל החל. השאלה שלי היא כזאת :לפי מה שקראתי הטיפול כולל טיפול תרופתי אותו אני מסרב לקחת מה שלא יהיה,אני מאוד מאמין בנפש ובכך שהכל נגרם כתוצאה מכך,לפי מה שקראתי בפורמים מהסוג הזה אנשים מתקשים או שלצאת מההשפעות של התרופות או לפתור את הבעיה בעזרתם ,אני יודע שאתה ,ד"ר קפלן, תומך בשילוב של תרופות יחד עם טיפול אך בכל זאת ,האם אין די בטיפול פסיכותראפי בלבד?האם מה שהספיק בכדי להיכנס למצב ביש שכזה (בעיה בנפש) לא מספיק בכדי לצאת מזה (טיפול בנפש והבנתה?) מחכה לדעתך בכיליון עיניים!! גיא

גיא שלום אני לא תומך בתרופות בכל מצב, ובד"כ מתחיל טיפול פסיכולוגי מבלי להפנות לפסיכיאטר. ישנם מצבים בהם אני סבור שתרופות עשויות לשפר הן את המצב, והן להאיץ את הטיפול הפסיכולוגי. בהחלט ניתן לטפל בהתקפי חרדה באמצעות טיפול פסיכולוגי ללא תרופות, ואם נשמע אחרת מתשובתי אני מתקן את דברי. אגב, הפעילות הגופנית עשויה רק לעזור למצב ולא להרע אותו. במידה והבדיקות הגופניות תקינות רצוי לעשות פעילות ספורטיבית גם כחלק מהטיפול בבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בשנה האחרונה גרתי במרכז הארץ וטופלתי במרפאת בריאות הנפש ברמת גן בשיחות שבועיות וכדורים. שיניתי זמנית את כתובת המגורים בתעודת הזהות שלי לצורך זכאות למעונות ומילגות, בפועל אני עובדת ובאוקטובר גם אתחיל ללמוד במרכז הארץ. עפ"י סיכום רישמי שהיה לי עם המרפאה המשכתי להגיע לטיפולים ברמת גן באופן קבוע. בגלל התדרדרות חריפה במצבי וחילוקי דיעות עם כמה מהמטפלים, הופניתי לאישפוז יום - דווקא בצפון. בועדה שנערכה לי הופתעו היושבים לשמוע שלא הוסבר לי כלל על מהות המסגרת של אישפוז יום והסכמנו שאין אפשרות לקבל אותי בצפון אלא אם אתפטר מעבודתי בתל אביב ואבטל את לימודיי לתואר ראשון. נראה היה שההפניה בטעות יסודה. אולם "מרפאת הבית" שלי מסרבת כעת לקבל אותי בחזרה. איני יכולה להתאשפז בצפון שכן איני מסוגלת נפשית להתפטר על העבודה ולוותר על הלימודים במרכז - אלו הן התיקוות היחידות בחיי. מצד שני - המרפאה בה טופלתי עד עכשיו מסרבת להמשיך לתת לי טיפול. אני מרגישה שנפלתי בין הכיסאות. מדובר על חודשיים בלבד בהם אני שוהה בבית הוריי בצפון. במרכז ממתינים לי העבודה והלימודים באוניברסיטה - בתוך חודשיים יהיה המען הרישמי שלי שוב במרכז הארץ, אבל מה עושים בינתיים? כרגע מצאתי את עצמי נטולת טיפול, ללא שיחות וללא תרופות. לאן ולמי אפשר לפנות בצפון? מי אמור לתת לי הפניה מתאימה? מיואשת ומבולבלת באמת.

לפי הודעתך אני מבינה שבסוף ויתרת על הרעיון של האישפוז יום. אם את מעוניינת במרפאת בריאות הנפש באיזור הצפון יש רבות כאלה. תפני לרופא המשפחה שאת רישמית שייכת אלייך עכשיו כשאת בבית הורייך תסבירי לו את מצבך ושטופלת ברמת גן ושאת מעוניינת לקבל המשך טיפול באיזור הצפון. זה הכל. תרופות שקיבלת עד עכשיו הוא חייב להמשיך לתת לך ובקשר לשיחות אני מקווה שהוא יוכל להכניס אותך לשם למשך חודשיים, לא בטוח כי ההמתנה בדרך כלל אורכת זמןאבל תנסי, אין לך מה להפסיד.אם מצבך כה בעייתי עד כדי כך שחשבת על אישפוז יום , מוזר בעיניי שנותנים לך ליפול כך בין הכיסאות... תנסי בכל- אופן , במקרה הכי גרוע יש לך גם את האופציה של לפנות למטפל פרטי. בהצלחה!!

שמשאירים אותי לא לכאן ולא לכאן. במיוחד שהיוזמה לאישפוז יום הייתה כולה שלהם בטענה שמצבי קשה ודורש מסגרת עם מעקב צמוד יותר... והנה נשארתי ללא שום מסגרת בכלל.. פאראנואידי ככל שישמע, איני יכולה שלא להרגיש כאילו כל המטרה היתה להיפטר ממני... לא היה לי מושג שהיום בו בישרו לי על ההפניה הוא בעצם גם היום האחרון שלי במרפאת רמת גן. אני מרגישה כמו מי שסולקה בכוח מבית ספר לרחוב:( איך זה שדבר כזה מותר?

הזה העם הוא באמת יעיל נגד דיכאון וחרדות. אני מקבל אותו בערך שבוע ואני לא חש הקלה בנתיים. למרות שאמרו לי שיקח 3 שבעות עד שתחל הצתה אין לסבלנות לחכות. תודה מראש.

בכל זאת תצטרך להיעזר בסבלנות. תרופות פסיכיאטריות אינן אקמול, ולוקח להן זמן להשפיע. חלק מתופעות הלוואי של הסרוקסט הן אובדן החשק המיני והשמנה, מכיוון שהכדור מגביר את התאבון. הסרוקסט אכן יעיל בטיפול בחרדות ודכאונות, אם כי, ייתכן ועליך הוא לא ישפיע, ואז תצטרך לחפש - יחד עם הפסיכיאטר המטפל - משהו אחר.

סרוקסט אינו הפתרון לחרדות.

דעתך דלית.

לא הייתי רוצה לשבור לך את המילה - אבל סרוקסט כן יעיל בטיפול בחרדות! מהיכרות אישית - ועל זה קשה להתווכח, נכון?

עדיף אפקסור...יותר יעיל ופחות תופעות לוואי

יש כאלה שמתאים להם יותר סרוקסאט, זה שלך זה עוזר זה לא אומר שזה עוזר לאחרים. כל אחד ומה שטוב לו....

מניסיוני לאחר כמעט 3 חודשים של טיפול אני יכול בסה"כ הכללי להמליץ בחום על הכדור הנ"ל כמובן שבאמת יקח 3 שבועות עד שתרגיש הקלה כלשהי ואח"כ הכל יורגש קליל יותר,לגבי האפוקסר (שאותו אגב לא ניסיתי) רבים אומרים כי הוא אכן טוב יותר מ סרוקסט אך תופעת הלוואי העיקרית היא הפרעות שינה דבר שלא נעים במיוחד לחולי דיכאון וחרדה רבים אשר מרגישים לעיתים קרובות תחושות אלה בין כה!!! בקיצור כפי שאמרו מדוכאים וחרדים אחרים לפני ס ב ל נ ו ת !!!! בהמון הצלחה, גיא

הפרעת השינה הזו נמשכת מספר ימים בלבד וחולפת. להיפך, זה דווקא מסייע לשינה.

שלום קיבלת הרבה תגובות. בכל מקרה, אני מציע לפנות לפסיכיאטר המטפל ולקבל ייעוץ אישי מאחר וההתאמה של התרופות אינה אוניברסלית ולכל אחד מתאים משהו אחר. בכל מקרה, תיאלץ להמתין כחודש עד פעילות מלאה של הכדור. בברכה ד"ר אורן קפלן

למרות שאולי רוב חברי הפורום ראו זאת. חשבתי שמן הראוי שתראה גם את הסיכונים הכרוכים בתרופה לכן אני מצרף שוב את תרגום הכתבה: נושא: תרגום כתבה מאנגלית מעיתון הגארדיין. אנגליה, 27.7.2002 הגארדיין: התרופה נוגדת הדיכאון סרוקסאט מככבת בראש טבלת תופעות הגמילה מתרופות. סרוקסט, התרופה נגד דיכאון מתוצרת אנגלית שעולה במכירותיה על פרוזק, גורמת ליותר אנשים בעיות של תופעות גמילה מכאיבות כשהם מנסים להפסיק לקחת את זה מאשר כל תרופה אחרת בבריטניה. הוועדה לבטיחות תרופות – CSM- אשר מקבלת דוחות של תופעות לוואי של תרופות מרופאים ומרוקחים, קיבלה מפולת של תלונות לגבי סרוקסט, אחת מן התרופות הידועות כSSRI. הSSRI הכולל גם את פרוזק, שווקו תמיד כתרופות בטוחות שאמורות לא לגרום לבעיות התלות המתלוות לתרופות וותיקות יותר כגון ואליום ואטיוון. סרוקסט – הידועה לרוב כפארוקסטין נמצאת בראש טבלת 20 התרופות שגורמות לתופעות גמילה, עם כ-1,281 תלונות מרופאים לפי שיטת ה-"כרטיס הצהוב" שהוכנה למטרת דיווח על תופעות הלוואי של תרופות. יותר דוחות הוגשו לגבי סרוקסט מאשר לשאר התרופות שברשימת העשרים יחדיו. בין השישה התרופות העליונות, 5 מהתרופות שדווח כי הן גורמות לתופעות גמילה הן SSRIs. – שניה אחרי סרוקסט מופיעה אפקסור (ונלאפאקסין), עם 272 תלונות. מספרים אלו הושגו מן הלשכה לבקרת תרופות שהיא הסמכות המווסתת שמקבלת המלצות מהוועדה לבטיחות תרופות דרך קבוצה מבצעת ששמה "בקרה סוציאלית". צ'ארלס מדאוו'ר מ"ביקורת חברתית" התלונן בפני הלשכה לבקרת תרופות(CSA) ובפני הוועדה לבטיחות תרופות לגבי עלון המידע למטופל הניתן יחד עם הסרוקסט וטוען שהוא שגוי ומטעה. "טבליות אלו אינם ממכרות", נאמר בעלון, ומוסיף שבעיות הגמילה שחלק מהמטופלים חווים "אינן נפוצות ואינן סימנים של התמכרות". אך בריטים רבים התייעצו עם עורכי דין לגבי הבעיות הבלתי צפויות שהתרופה גרמה להם כשהם רצו להפסיק לקחת אותה. מר מדאוו'ר הפנה את תשומת ליבם של הלשכה לבקרת תרופות לעבר מאות השדרים שהגיע לאתר האינטרנט של הקבוצה (http://www.mca.gov.uk/) שהגיעו מאנשים שסבלו וממשיכים לסבול מתסמינים מכאיבים כתוצאה מהניסיון להפסיק ליטול את הסרוקסט. ה ם מתלוננים על תחושות המזכירות נזעים חשמליים העוברים בתוך הראש, סחרחורות, שינוי מצב רוח קיצוניים, בחילות וחלומות מוחשיים לא נעימים, אשר על כולם ניתן להקל רק בעזרת חזרה לתרופה. "הייתי על סרוקסט במשך 10 שנים ", כתבה אישה אחת בחודש ינואר, "ופעמים רבות ניסית לצאת מזה, אך זה תמיד הסתכם בחזרתי למנה הרגילה שלי של 30 מ"ג בגלל תופעות הגמילה המחרידות.... עוד בהתחלה הובטח לי כששכנעו אותי לקחת תרופות נוגדות דיכאון שהן כביכול "תרופות הפלא" המתונות והכי לא ממכרות בפסיכיאטריה המודרנית!" ה-SSRIs ניתנים בד"כ במרשם ע"י רופאים כלליים – לא פסיכיאטרים – לאנשים שמתייעצים איתם לגבי דיכאון קל ולפעמים מצבים אחרים, כגון ME ,(?) חרדות ופוביות. מר מדאוו'ר מדגיש שלא מזהירים רופאים כלליים לגבי בעיות הגמילה שהתרופה יכולה לגרום למטופליהם ולעיתים קרובות הם חושבים שהתסמינים שמהם המטופל שלהם סובל כאשר הוא מפסיק לקחת את התרופה אינם אלא שובו של החולי הראשוני שלהם. במכתב לקיית' גו'נס, מנכ"ל הלשכה לבקרת תרופות, הוא אומר: "ההבטחה הפסקנית והנשנית שסרוקסט/פארוקסטין אינו ממכר נראית לי לגמרי לא מוצדקת ויש סבירות גבוהה שהיא תטעה ותבלבל מטופלים ורופאים כאחד. כפי שאני רואה זאת, הלשכה לבקרת תרופות וכן הוועדה לבטיחות תרופות הכשילו את הציבור וממשיכים להכשיל את הציבור – הזנחה גסה של אחריות ושל החובה שלהם למשתמשים, הייתי אומר.” בתגובתה, הלשכה לבקרת תרופות מאשרת שהנתונים שמופיעים ב"כרטיס הצהוב" הבריטי משתקפים גם בנתונים של ה"מוסד למעקב אחר תגובות שליליות מתרופות" השייך לארגון הבריאות העולמי ויושב באפסאלה, שוויץ. מוסד זה הציב את הפרוקסטין בראש הרשימה ואת ונלאפאקסין שני בטבלת בעיות הגמילה. גו'ן ריין, שאחראי בלשכה לבקרת תרופות על הבטיחות של תרופות מורשות, נתן ציון ברור שהלשכה עשויה לשבור את המסורת ולקחת בחשבון תלונות המגיעות ממטופלים בנוסף לאלו המגיעות מרופאים ורוקחים הגארדיין, בריטניה. כל הזכויות שמורות 2002 לינק לכתבה: http://huknews.hoovers.com/fp.asp?layout=displaynews&doc_id=NR20020727670.4_be670017b7c02a54

היי רציתי לדעת איך מתבצעת הפסקת לקיחת התרופה בשלבים או בבת אחת.?

שלום, מורתו של בני בן התשע התלוננה באזני בסוף שנה שעברה כי הוא חסר שקט, דעתו מוסחת בקלות רבה, לא מרוכז בכיתה מפטפט עם חבריו וכו. למרות זאת, לדבריה, ציוניו גבוהים והשגיו טובים מאוד (תעודה טובה מאוד) כי כשהוא כן רוצה ומתרכז (כשהיא מבודדת אותו,לפעמים משאר הילדים)הוא בסדר. כששוחחתי איתו, המורה אמרה כי במשך ימים מספר היה אכן שינוי לטובה. לפני כשנתיים, ערכתי לו איבחון מקיף במכון מיל"ה (פסיכולוגי -דידקטי או משהוא כזה) ובאבחון הנ"ל לא התגלו כל קשיים למעט העובדה שאמרו לי שיש לו דימוי גופני נמוך והמליצו לי לשלוח אותו לחוג גופני כלשהוא וזאת עשיתי. בבית, לפעמים עלי לאמר לו כל דבר כמה פעמים כי הוא שוכח ובמיוחד אם אמרתי לו כמה דברים בעת ובעונה אחת. לפעמים גם שולחים אותו לעשות משהוא, הוא הולך ושוכח למה הלך. לדעתי הוא פשוט בריחוף קל לפעמים ולא ממש מקשיב לדברינו. (הוא חסר סבלנות כשאני מדברת אליו ומחכה כבר שאסיים את המשפט). גם בכתה, אני מכריחה אותו לרשום ביומן, כי הוא שוכח להביא מה שמבקשים, ובהכנת מערכת השיעורים, אם אני לא בודקת אז כל יום הוא שוכח מחברת, חוברת או ספר. כשאני כותבת לו את המטלות שלו, או מארגנת לו אותן בסדר מסוים וקבוע, הוא מצליח לעקוב ולסיים אותן. כשהוא כן מקשיב, הוא ילד נבון והשגיו כמו שאמרתי טובים מאוד. לקראת שנת הלימודים החדשה אני מאוד חוששת שלא להיקלע שוב למצב שבו היינו בו בסוף שנה שעברה ושאלתי אליך היא באיזו שיטה לדעתך עלי לעבוד איתו בבית על נושא הקשב והריכוז(בהנחה שבשלב זה איני צריכה לפנות לעזרה מקצועית). ברצוני לציין, כי יחסית לגילו, הוא ילד ילדותי ותמים למדי.(המורה אמרה שאולי זה קשור לחוסר בגרות) אנא סלח לי על אורך הדברים. אודה על תשובתך. חמוטל

חמוטל שלום צריך לנסות ולהבין את מקורות אי השקט. מאחר ובדקתם את החלק הקשבי סביר להניח שזה לא הפרעת קשב, אבל הייתי ממליץ לבדוק את זה יותר לעומק בבדיקה ממוקדת להפרעות קשב, ראי למשל את הקישור הבא על בדיקה שנקראת טובה בבי"ח שניידר: http://mentalhealth.co.il/medic-info/clinic8.html הכיוון השני הוא החלק הרגשי. צריך לנסות ולהבין מה מטריד את הילד ובאיזה מצבים הוא מאבד קשב. אני לא מכיר פעילויות ספציפיות לשיפור הקשב והעניין הוא למצוא את הבעיה ולהביא לכך שגם הילד יפתח מודעות כלפיה. במידה ומדובר בתופעה משמעותית שפוגעת בתפקודות בביה"ס כדאי לפנות לייעוץ מקצועי. תוכלו בשלב ראשון לשוחח עם פסיכולוג/ית ביה"ס, אפשר לפנות אליה גם ישירות לשירות הפסיכולוגי החינוכי של העיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני מטופלת בתרופה נגד דיכאון וחרדה,תקופה של שנה בערך. הפסיכולוג שלי טען,שזה בלתי אפשרי להיכנס להריון עם טיפול זה וזה יכול לפגוע בעובר,לפי דעתו ,עדיף לי להמשיך בטיפול כרגע מאשר להיכנס להריון. רציתי לשאול,אם אני רוצה להפסיק את הטיפול התרופתי,איך בדיוק לבצע זאת? אני לוקחת כרגע כדור וחצי כל יום. האם ניתן להפסיק בבת אחת? כמה זמן לחכות עד שניכנסים להריון? האם בכלל עדיף לי לא לעשות צעד זה כרגע? העניין הוא,שכרגע אם הטיפול אני מרגישה בסדר גמור,השאלה היא האם זה יתפוס גם לאחר שאני אפסיק לקחת את התרופה? (רסיטל או בשמה המקצועי - ציפמאריל,מסגנון הפרוזק). תודה מראש.

טל שלום אני מציע שתתייעצי עם רופא המתמחה בנושא התאמת תרופות להריון. תוכלי לברר בקופת החולים למי לפנות, לעיתים זה יועץ גנטי ולעיתים איש מקצוע אחר. בנוסף יש במרכזים הרפואיים אסף הרופא ובלינסון שירות של מענה טלפוני לייעוץ בנושא. אני לא בטוח שהטלפון עדיין מעודכן אבל בזמנו הוא היה 08-9779117 אם לא נסי במרכזיה. זה נקרא הריופון. כמובן שעדיף לעבור הריון בלי אף תרופה, אבל יציבותך הנפשית חשובה מאוד להריון ולאחריו ולכן במצבים רבים עדיף להיכנס להריון עם התרופה. לפני כשנתיים קראתי די הרבה מחקרים בנושא ולפחות נכון לאז לא היו ממצאים ברורים נגד השימוש בתרופה בהריון. יתכן שבשנתיים האחרונות הצטבר מידע נוסף וכדאי לברר. אני יודע שיש תרופות מומלצות יותר להריון ויתכן שתוכלי לעבור אליהן. בכל מקרה, הכל צריך לעשות בייעוץ מקצועי ולא על דעת עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפני כחצי שנה התחילו אצלי התקפי חרדה אני נכנס לחרדה כתוצאה מלחצים בחזה וכל מיני תעוקות מפחידות החשש הוא מהתקף לב קסאנקס וקלונקס עוזרים לי להרגיע את ההתקפים שלעיתים היו מגיעים כל יום ואף יותר לאחר שעברתי בדיקות לב במאמץ אקו לב צילום חזה ובדיקת דם ולאחר שהכל נראה תקין אמרו לי שזה על רקע נפשי ניסיתי רפואה משלימה ושיחות אך ללא הועיל ואז נפגשתי עם הפסיכאטרית שלי שהיא מאוד נחמדה ושומרת איתי על קשר כמעט יומיומי במשך 3 עד 4 חודשים ניסיתי ציפראמיל ואחרי שלא יכולתי לעמוד על הרגליים היא הליפה לי ללוסטראל זה פגם ביכולת המינית שלי והיא החליפה לי את הכדור לפריזמה הרגשתי כלכך רע שכמעט יצאתי מדעתי ואז נתנו לי אפקסור הייתי מעודד כי יש כאן בפורום תומכים רבים לתרופה הזו וזה גרם לי לדופק מהיר כשעליתי בהדרגה תוך 3 שבועות למינון טיפולי של 75 בוקר ועוד 75 ערב הרגשתי שהלב שלי דוהר הדופק עלה ל110 והלחץ דם עלה ל140 על 90 רק נורמיטן הוריד לי את זה אז היום גם את האפקסור מפסיקים לי מה יהיה נמאס לי לנסות עוד תרופות יש לי בית מרקחת בבית אני רק בן 32 אניעובד אני לומד משפטים ויש לי בחינות אבל אין כוח ללמוד ואני לא ניגש אליהם בעבודתי אני מאוד מצליח ואני עוזר להרבה אנשים יש לי קליניקה עד לפני כמה חודשים לא בקרתי בקופת חולים ולא לקחתי אפילו אנטיביוטיקה הכל נפל עליי כרעם ביום בהיר בצבא אני מפקד ביחידה קרבית וגם במילואים אני איש חזק ותמיד משמש דוגמא לאחרים אני לא יודע איך זה קרה לי ואני מקווה שזה יעלם אני מוריד הילוך בחיים ומנה לקחת הכל בקלות ואם אני מסתכל אז בעצם לא חסר לי כלום רק הבריאות אשמח לשמוע את תגובתכם ואולי הצעותיכם יום טוב לכולם ותדעו הכי חשוב אסור לוותר חייבים להתמודד אלה הם החיים !!!

1. ממה שאני יודעת, במקרה של מחלת לב אסור לקחת אפקסור, (וכן אם סובלים מלחץ דם, גם אז יש להיזהר) מה שאומר שאולי כדאי לך לבדוק שוב ולעומק את הנושא , כי באופן רגיל זה לא היה אמור לעשות לך את התופעות הללו. .2 קסנקס וקלונקס מאוד ממכרים. ואחר כך מאוד קשה להפסיק, אז תשתדל לא לקחת באופן קבוע. יש תרופה שמרגיעה בלי למכר, והיא לא כ"כ ידועה, מוכנה לכתוב לך על כך באופן אישי. אם תציין אימייל. לדעתי לא ברור מדבריך, בכל זאת, מתי שמת לב שהחלו הכאבים בחזה, האם הייתה צמידות לארועים מסויימים, תקופה של מתח וכו' כאילו מה, בלי קשר לכלום, ביום בהיר אחד, הכל היה טוב ורגוע, ואז פתאום כאבים בחזה? ככה? כלומר השאלה היא בכל זאת מה קדם למה.

[email protected]

תמיר שלום קודם כל טוב לשמוע שמצאת רופאה טובה שאתה סומך עליה ומנסה בכל הכיוונים. צריך לפעמים סבלנות רבה עד שמוצאים את התרופה והמינון הנכון. דוקא לאור פסקאות הסיום שלך אני חושב שכדאי שתשלב בטיפול גם פסיכותרפיה. יתכן שהשיחות לא עזרו לך, אינני יודע כמה זמן באמת ניסית לבדוק מאחר וכל התקופה כולה אינה עולה על חצי שנה. החרדה אינה ביולוגית בלבד ויש לה שורשים נפשיים. השילוב בין הטיפול התרופתי לפסיכותרפיה חשוב מאוד, במיוחד לטווח הארוך, גם אם מוצאים תרופה יעילה, ובוודאי אם הטיפול התרופתי עדיין לא פועל. אתה מספר שזה נפל עליך כרעם ביום בהיר, ואני סבור שחשוב מאוד לבדוק את התחזית, אפילו על התקופה בדיעבד, שהביאה את הסופה. החרדה גורמת לקושי גדול במיוחד כשהיא נשארת כסימן שאלה בלתי פתור לחלוטין. רצ"ב קישור לתמצית על השיטות המקובלות לטיפול בחרדה. http://www.psychologia.co.il/anxiety2.htm בהצלחה ד"ר אורן קפלן

היי תמיר אני כל כך מבינה אותך - גם אני לפני כחצי שנה נכנסתי להתקפי חרדה - החיים שלי היו התקף חרדה אחד גדול - וכל זה קרה כתוצאה מלחצים נפשיים נוראיים והדחקה של המון גורמים שהביאו לכך שיום אחד פשוט קמתי בבוקר והרגשתי שאני הולכת למות, פשוט ככה - היו לי כאבים בחזה , רעידות בכל הגוף , פחדים מהתקף לב - עשיתי את כל הבדיקות בעולם והכל ייצא תקין - צילומי חזה ,בדיקות דם וכו ,, הייתי הולכת לרופאים בכל זמן פנוי כדי שיגידו לי שהכל בסדר - אבל זה תפס בדיוק ליומיים,,, תאר לך שעזבתי מקום עבודה בגלל זה ואני גרושה בת 31 עם שני ילדים ,, לא לקחתי כדורים למרות שיש לי מרשם לסרוקסאט בתיק- היום תודה לאל המצב יותר טוב אני עובדת ומרגישה הרבה יותר טוב - תעשה הרבה תרגילי הרפיה - פשוט שים מוסיקה 3 פעמים ביום ותרפה את כל הגוף למשך 20 דקות - תרגיש שאין לך משקל (ידיים-להרפות רגליים-להרפות-תדמיין דברים טובים)לך לפסיכיאטר שעושה גם פסיכוטראפיה - לי זה עזר - ותהיה חזק - הכל יחזור להיות כמו שהיה - עם קצת סבלנות - תנסה סרוקסאט שמעתי שהוא ממש עוזר - אבל רק בהמלצת רופא לילה טוב

[email protected] זה האי מייל הפרטי שלי

ללוסטראל יש הכי פחות תופעות לוואי יחסית לכל השאר אבל אתה צריך לקחת את התרופה חודשיים רצוף בשביל לדעת אם זה הפיתרון בשבילך

כל התופעות שאתה מציין הם מהקלונקס ומהקסנקס אלה הם תסמיני גמילה וכו לוקח מס חודשים עד שניגמלים מהם לי לקח 8 חודשים אין לי מושג כמה זמן הישתמשת בתרופות הנל אבל כמה שהישתמשת יותר ..יקח לך זמן יותר להיגמל!! הבעיה שאתה מפרש את תסמיני הגמילה כאילו משהו אצלך לא בסדר...אני מציע לך בעזרת הרופא שיתן לך תוכנית להיגמל בהדרגה ...ובמקביל להמשיך את הטיפול באפקסור..כי אין תרופה יותר טובה ממנה ..רק בזמן שתיתנקה מהקסנקס והקלונקס תתחיל להרגיש את ההשפעה של האפקסור ואז אתה מלך...אז סבלנות ידידי!! ===================================== ולגבי אפקסור קראתי ושמחתי עם התגובות שלכם לגבי האפקסור, כיוון שאני רושם אותה פעמים רבות והיא תרופה טובה, ארחיב את האינפורמציה לגביה. הפעילות נוגדת הדיכאון של אפקסור נובעת מפעילותו המעכבת על שני חומרים כימיים במוח (נוירוטרנסמיטורים) - סרטונין ונוראדרנלין. אפקסור אינו פועל באתרים אחרים במוח כגון אתרים כולינירגים, היסטמינרגים או a אדרנרגים דבר המצמצם את תופעות הלוואי הנלוות לטיפול באפקסור. האפקסור המוכר אשר ניתן פעמיים ביום והאפקסור XR אשר ניתן פעם ביום, מכילים את אותו החומר הפעיל venlafaxine. באפקסור XR החומר הפעיל ארוז בצורה מיוחדת ולכן שחרורו לדם איטי ומשך פעולתו ממושך. . בגלל הקשיים עם הכתיבה בעברית ובאנגלית אני אכתוב כעת האפקסור הרגיל ואפקסור חדש כאשר אניxr מתכוון לאפקסור מבחינת יעילות, אפקסור חדש והאפקסור הרגיל שניהם הוכיחו את יעילותם במספר רב של מחקרים שנעשו על סוגי חולים שונים. במחקר מבוקר שהשווה בין שני סוגי האפקסור נמצא האפקסור החדש מעט יעיל אף מהפקסור בעל משך הפעולה הקצר. נמצא שלאפקסור החדש יעילות קצרת וארוכת טווח במגוון מטופלים.מטופלים בקהילה הסובלים מדיכאון עם מרכיב חרדתי בולט, מטופלים מאושפזים ומטופלים מבוגרים עם דיכאון. תופעות הלוואי השכיחות הנלוות לטיפול באפקסור הן בחילה, סחרחורת, יובש בפה, נדודי שינה, עצירות והזעה. התופעות קשורות למינון הטיפול, נחשבות לקלות עד בינוניות בחומרתן. הן שכיחות בתחילת הטיפול וחולפות עם המשך הטיפול (בעיקר בחילה ועייפות) עד לשיעור הדומה לזה שבטיפול עם פלצבו. אחוז החולים שנאלצו להפסיק את הטיפול באפקסור החדש בהשוואה לאפקסור הרגיל ולתכשירים אחרים היה נמוך יותר. לגבי זמינות - כנראה שהחל משבוע הבא האפקסור יהיה זמין למכירה באופן פרטי. מתקיים מו"מ מתקדם עם הקופות ויתכן שבאוגוסט האפקסור החדש יכנס לקופות. באופן כללי הגישה של הקופות היא חיובית. לסכום, לפי המחקרים והניסיון שהצטבר בעולם ובעיקר בארה"ב, האפקסור הוכיח את עצמו כתרופה יעילה נגד דיכאון עם מעט תופעות לוואי. שתי תכונות מייחדות אותו, הראשונה – האפקסור מתחיל להשפיע מוקדם מתחילת הטיפול ומוקדם יותר משאר התכשירים נוגדי הדיכאון. לאפקסור החדש קיים מרכיב נוגד חרדה. תכונה מיוחדת של האפקסור היא לגבי חרדה - האפקסור החדש הדגים יעילות ובטיחות גם בחולי חרדה. אפקסור רשום במספר מדינות (כמו ארה"ב ובריטניה) להתוויה זו אולם בארץ הוא עדיין אינו רשום לחרדה. אני אמשיך בעדכונים כאשר יהיה משהו חדש בברכה דר' גיורא הידש

אם לא הולך תרופות....שלדעתי זה בכלל לא הפיתרון..זה כמו לתת אקמול לכאב בטן..צריך למצוא את הסיבה לחרדות ..לנבור ולחפור בעצמך ולהבין מה קורה לך ולמה..אני ממליצה בחום רב (מניסיון) טיפול פסיכולוגי (בנוסף לפסיכיאטרי...) אל ייאוש אפשר לנצח ולצאת מזה ....יש לך המון חומר בספרים על חרדות שיכול לעזור לך להבין יותר טוב מה קורה איתך...תנסה להיכנס לחנויות המוכרות ולחפש ספרים בנושא בהצלחה....

אם לא הולך תרופות....שלדעתי זה בכלל לא הפיתרון..זה כמו לתת אקמול לכאב בטן..צריך למצוא את הסיבה לחרדות ..לנבור ולחפור בעצמך ולהבין מה קורה לך ולמה..אני ממליצה בחום רב (מניסיון) טיפול פסיכולוגי (בנוסף לפסיכיאטרי...) אל ייאוש אפשר לנצח ולצאת מזה ....יש לך המון חומר בספרים על חרדות שיכול לעזור לך להבין יותר טוב מה קורה איתך...תנסה להיכנס לחנויות המוכרות ולחפש ספרים בנושא בהצלחה....אם אוכל לעזור לך בעוד משהו מניסיוני אשמח לעזור..

ילדתי בת ה5 היא ילדה רכושנית כאשר מגיעים אליה חברים אני מוצאת שקשה לה מאוד להתחלק במשחקים שלה. והיא אינה רוצה שיגעו לה במשחקים. גם נסיונותינו להסביר לה שחברים לא ירצו לבוא אליה לא תמיד משכניעים אותה. כיצד ניתן להסביר לה שיש צורך לדעת להתחלק והאם זה שייך לגיל?

עינב שלום אולי אפשר לשתף את הגננת בענין ולחשוב איתה על דרך להביא את בתך ליותר שיתוף. זה יכול להיות גם שייך לגיל ושזה יעבור מאליו, אבל זה בוודאי מייצג תגובה רגשית של הילדה בהווה. ההסבר הקוגניטיבי עלול לא לשכנע כי הוא מדבר על העתיד, ותפיסת הזמן קצת מוגבלת בגיל הזה. כדאי אולי לשקף את הרגש או החשש שמתעורר מהשיתוף. למשל, הפחד שיקחו לה, או להיפך, כמה זה מהנה להרגיש שהכל שלה ולאף אחד אחר אסור לגעת. צריך לראות לאיזה מסר היא מתחברת ודרך זה להמשיך. בברכה

היי אני שמתי לב שלקראת מבחנים אני מצליחה לשנן חומר הכי טוב אם אני קוראת אותו ונוצר לי מעין צילום חזותי בעיניים.הרבה פחות אני זוכרת חומר אם אני שומעת אותו בהרצאה או קלטת. כך גם במוזיקה או שמות של אנשים או מקומות.אם אני קוראת אותם בשלטים וכ...הקליטה הרבה יותר טובה,ואילו אם אני רק שומעת אותם,אפילו פעמים רבות מדיי אני לא תמיד זוכרת או לא זוכרת נכון. למה זה קשור? האם זה קשור למשהו מולד,או חינוך,והאם אפשר לשפר את שתי היכולות? נורית

שכחתי לציין שלעומת זאת שיחות חשובות כגון ביני לבין החבר או ביני לבין אנשים חשובים,ובכלל כל שיחה שהיא חשובה רגשית,נטמעת בי מצויין,אני זוכרת לפרטי פרטים.גם אם אני לא תמיד רוצה. איך ניתן להסביר את זה? תודה נורית

נורית שלום מערכת הזיכרון הינה מורכבת ומטרתה לסנן חומרים בלתי רלוונטיים ולהפריד עיקר מטפל. כשישנה מעורבות גבוהה והאירוע הוא קצר מועד אין ספק שקל יותר לזכור פרטים. לכן את זוכרת בקלות את השיחה עם החבר. לעומת זאת, הרצאות שנמשכות שעות במשך סמסטר שלם כוללת מלל עצום ואין טעם לזכור את כולו כפי שהוא. במצב כזה נדרש עיבוד על המחברת או הקלטת הן ברמה של התוכן, תמצות למשל, והן באופן השינון, כולל ברמה הויזואלית. יש בהחלט נטייה אישית לויזואליציה, ואם אכן זו הדרך הנוחה לך המשיכי בה. בסופו של דבר מדובר על אסטרטגיות למידה שנרכשות במהלך השנים. בברכה ד"ר אורן קפלן

סיפרת שהיפנוזה זה כמו לקרוא ספר טוב או לראות סרט טוב אז ראיתי סרט מסויים וניסיתי להתרכז בו ולאט לאט נרגעתי ונכנסתי לתוך עצמי ... פחות הרגשתי את הסובבים וכדומה... וראיתי רק את הסרט אבל במצב זה לא הרגשתי שאני יכול לזכור טוב יותר ... או שאם מישהו יאמר לי משהו אני יבצע אותו... או שאני יכול לשחק דמויות יותר טוב ... (כמו לעשות תרנגול או חזיר וכדומה) האם זה בגלל שבטיפול נכנסים עמוק יותר להיפנוזה? או אולי לא הייתי בכלל בהיפנוזה

רומן שלום היפנוזה היא מצב מודעות מיוחד ונשמע שבהחלט נכנסת למצב היפנוטי. העומק בוודאי יכול להשתנות וככל שתמשיך את התהליך בוודאי תרכוש מיומנות רבה יותר. לגבי הציפיה שתזכור יותר או שתהיה מוכן להענות לסוגסטיות, זו ציפיה המבוססת יותר על המיתוסים סביב היפנוזה מאשר לתופעות המקובלות. היפנוזה היא מצב בו אפשר לשפר שליטה עצמית ולא לאבד שליטה. במידה ותרצה לחקות תרנגול או חזיר תוכל בוודאי לעשות זאת כתרגיל גם בלי היפנוזה, ויתכן שמצב ההיפנוזה יעזור לך לשחרר מחסומים ולהיות יותר ספונטני בנושא. בכל מקרה מדובר בבחירה חופשית שלך ולא במשהו שאמור לקרות בעקבות כניסה למצב היפנוטי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שמעתי אבל שאנשים שנכנסים למצב היפנוטי נזכרים בדברים מלפני שנים..... זה מיתוס?

שלום, בני בן ה- 8 הוא ילד רגיש למדי. אם אני כועסת עליו, אם אחיו מעצבנים אותו, אם מישהוא פגע בו, הוא ישר עושה פרצוף , אם הוא מתחיל משפט ומישהוא קטע אותו, הוא נעלב, הולך לאיזו פינה וכועס על כל העולם. לפעמים, כשיש סבלנות, אז אני ניגשת אליו ומפייסת אותו אבל לפעמים זה פשוט בלתי נסבל, אומרים לו מילה, הוא נעלב, וזהו, אין עם מי לדבר. הוא ילד מאוד רגיש ומאוד זקוק לאהבה (ילד סנדוויץ) אבל הוא נעלב/מתעצבן מכל שטות בשניה. איך מתמודדים? אני חוששת שיהיה לו קשה כאדם מבוגר אם לא ישתנה. אנא עזור לי. חמוטל

חמוטל שלום כשמדובר בנטיות אישיות קצת קשה לתת עצה לטיפול מהיר. דבר מסוג זה קשור הן לנטיה ולטמפרמנט האישי של הילד והן להסטוריה האישית שלו ושל המשפחה. זה מסוג הדברים שאפשר לנסות לשנות בשיטה שאת עושה ע"י שיחות וחיזוקים לילד, ובמידה וזה מעיק ומספיק משמעותי ניתן לפנות לייעוץ מקצועי, אולי אצל מטפל משפחתי או פסיכולוג ילדים, תלוי כיצד העניין נתפס (יש כאן גם מרכיבים אישיים וגם מרכיבים של יחסים בתוך המשפחה). בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום התחלתי לפני כ-9 חודשים ללמוד בקורס מסוים שמערב המון מתמטיקה. עוד פחות מחודש יש לי את המבחן הסופי. כשהתחלתי ללמוד למבחן אז אני פשוט קיבלתי בלק אוט מרוב לחץ. אני שכחתי את רוב החומר ולא מסוגלת להספיק להתכונן כמו שצריך. כאשר אני יושבת בבית על החומר אז אני לא יודעת איך לגשת, איך ללמוד למבחן. אני נכנסת ללחץ אטומי, מאבדת ריכוז, בוהה בקירות, אוכלת הרבה, אפילו התחלתי שוב לעשן ואני נקיה כבר כ-4 חודשים. אני מרגישה בחילה ולא ישנה בלילה. אפילו עם קורס כזה ולא אוניברסיטה אז אני נכנסת ללחץ אז אני חושבת מה יהיה בהמשך? אנא עיזרו לי והגידו לי איך להירגע ולא לאבד את עצמי.

ליאת שלום חרדת בחינות היא תופעה נפוצה ויכולה לנבוע מכמה גורמים. ראשית צריך לבדוק את אסטרטגיות הלמידה שלך ולהבטיח שבנושא הטכני של לימוד ותרגול החומר הדברים תקינים. לאחר מיצוי הנושא הזה אפשר לעבור לחלק הנפשי יותר של התופעה. ניתן ללמד אותך שיטות להרגעה ושליטה עצמית. סביר להניח שזה יועיל לך גם לדברים נוספים וללימודים בהמשך. את צריכה לאתר את גורמי הלחץ, שחלקם אולי לא מודעים כיום, ובשילוב כל ההיבטים הנ"ל סביר להניח שההתמודדות תהיה קלה הרבה יותר. אני מציע לך לפנות לטיפול פסיכולוגי הממוקד בחרדת הבחינות. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני מחפש פסיכולוגית או דיאטנית עם נסיון בפתרון בעיות אכילה חמורות אצל ילדה בת 2. זו לא ילדה ראשונה והבעיה אובחנה כבעיה פסיכולוגית אמיתית אצל גסטרו(לא פיסיולוגית)

ברק שלום אני ממליץ שתפנה למכון להתפתחות הילד, בד"כ יש להם פסיכולוג התפתחותי שמלווה את הפעילות. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב, אני בטיפול מזה כחצי שנה. (כמעט) הכל טוב ויפה, אלא שבכל התקופה הזו המטפלת שלי לא פנתה אלי בשמי ולו פעם אחת. היות ואני, כלל, איני עושה את הצעד הראשון (דבר שעלה בטיפול) - גם אני לא קוראת לה בשמה. וכך, אנו פונות זו לזו ב"את" בלבד. בעיניי, יש משהו אישי בשימוש בשמו של אדם. כך למשל, אתה (אורן? ד"ר קפלן? - עוד בעיה עם שמות...) פותח את תשובותיך בפורום בנוסח " X שלום". גם אנשי מכירות, להבדיל, נוהגים לפנות ללקוחות בשמם הפרטי. הקשר הטיפול שלי, כמו קשרים אחרים בחיי, נבנה לאט-לאט (עוד נושא שנדון בטיפול), ובתחילתו שמחתי שהמטפלת נמנעת מליצור אינסטנט-קירבה שכזו. היום, זה מתחיל להפריע לי. קשה לי להעלות את העניין מולה, בעיקר מפני שאינני יודעת אם היא שומרת על המרחק למעני או למענה - במכוון או שלא במכוון, או שפשוט היא אינה מייחסת לזה אותה חשיבות כמוני. רעיונות? תודה, זלדה (שם סימבולי)

זלדה שלום אני חושב שאת צריכה להתגבר על אי הנעימות ולעלות את הנושא בטיפול. אין מדובר רק בשיחת נימוסין והליכות אלא בנושא משמעותי לקשר הטיפולי ולמידת האינטימיות בטיפול. אינני יודע מה גישתה הטיפולית של הפסיכולוגית שלך, אבל ברוב המקרים נושאים שקשורים לתחושות בתוך המערך הטיפולי עשויים להיות חומרים חשובים לטיפול עצמו ולהצלחתו. גם היסוסך האם לדבר איתה על זה, ושיטתך לא לקרוא לה בשמה מספרים משהו עליך ודרכך להתמודד עם ובתוך קשר. הגנות מסוג כזה בוודאי קורות גם מחוץ לחדר הטיפולים, כי הרי "לכל איש יש שם שנתנו לו חטאיו ונתנה לו כמיהתו". אז בפגישה הבאה קחי נשימה עמוקה וספרי לפסיכולוגית בדיוק את מה שכתבת לי. מה יש לך להפסיד? כנראה שיש, אחרת לא היית נמנעת עד היום. נסי לענות לעצמך לפחות על כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

הגיוני. למרבה הצער - לנשום אני מתקשה, ואת הבירור עם עצמי (ועם שלוש-רבעי עולם) מיציתי. בכל אופן, תודה.

שלום לך דוקרטור לא מזמן כתבתי לך על בני בן ה10 שהוא ילד עם קשיי קשב וריכוז שמטופל בתקופות הלימודים ברטלין ואף עברנו טיפול משפחתי. לאור מה שכתבתי לך המלצת לי לשוב לטיפול וכך נעשה. אך כרגע אנו ברשימת ההמתנה. הייתי שמחה לו יכולת לעזור לנו עד אז כיצד להתייחס לחוצפה שלו כלפינו והאם אנו נוהגים נכון כאשר אנו מענישים אותו? אנו מרגישים שאנו כבר אובדי עצות ולא משמשים הרתעה נודה לך על עצתך

עמית שלום לצערי לא ניתן לתת תשובות חד משמעיות בצורה כזו ללא היכרות. כל מצב דורש התמודדות אחרת. הצבת גבולות תוך הבנה אמפתית של הילד הוא כלל שאני מאמין בו. כיצד בדיוק תוכלו להשתמש בו, זו החלטה שלכם. צריך להבין אילו עונשים באמת עומדים לרשותכם, אילו סבירים לשימוש, אילו יעילים לשימוש, ומה המחיר שלהם בתקשורת והקשר עם הילד. אני מקווה שהתור יגיע מהר ובינתיים נסו להפעיל את שיקול דעתכם המיטבי לאיזון בין הגבולות להכלת הילד. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני סטודנט שמזה שנים מתלבט ומתחבט בנוגע לזהות המינית שלי, עד שאיני יודע נחת ושלווה. מתקופת התיכון המחשבות וההתעניינות בנוגע לגברים התעצמה ולוותה בעיקר בהתעניינות פסיבית. במהלך תקופת הצבא ולאחריה נפגשתי עם גברים הומוסקסואלים תוך ניסיון תמידי למצוא קשר זוגי, אולם תמיד נתקלתי בקשיים היות שהרושם שקיבלתי מהסובבים הוא הרצון לסקס. אני חדשות לבקרים מחליט להפסיק "לחפש" ולחזור למסלול הרגיל של החיים כמו שחייתי אותו עד גיל 17 אולם המחשבות הללו מנקרות במוחי כל העת. טופלתי אצל מטפל פסיכודינמי שגם היפנט אותי ולחאר סדרת פגישות חשתי שהטיפול לא מתקדם. אחד הדברים שהכי מטרידים אותי זו המחשבה שאני גרמתי למצב זה, במובן זה שאני הפכתי את עצמי להומו. אני יודע שזה נמשע אותי תמוה, אולם אני לעיתים מאמין בכך, האם זו הדחקה או אך הכחשה? אני מרגיש רע אחרי מפגשים מיניים שיש לי עם דברים (על אף שהם נדירים ביותר) וגם הסביבה החיצונית , בעיקר המשפחה משפיעה על מצב רוחי. אני מרגיש לא שייך לעולם ההטרוסקסואלי ולא להומוסקסואלי. יצויין שבתקופת התיכון והצבא הייתי עם בנות. אני מקווה דהדברים נכתבו בבירור,. תודה מראש.

רון שלום אני לא חושב שהתשובה היא בהכרח "כן או לא". אצל כל בני האדם יש נטייה בו זמנית להטרוסקסוליות ולהומוסקסואליות במינונים שונים. סטרייטים רבים פשוט מתכחשים גם לחלקים ההומוסקסואליים שבהם, ולכן זה לא מן הנמנע שהומוסקסואלים יתכחשו לחלקים ההטרוסקסואליים שבהם. את הבדיקה בנוגע לזהות המינית כדאי לעשות לאט ואני בהחלט ממליץ להיעזר בטיפול פסיכולוגי דינמי. מדובר במסע לגילוי עצמי ולא תשובה חד משמעית לשאלות סגורות. תן לעצמך את מרחב הבחירה ובסופו של דבר תמצא את האיזון הנכון לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב: לפני מספר ימים נתקלתי בבחורה עימה יצאתי לפני 10 שנים. הפרידה בזמנו הכאיבה לי כיוון שאותה בחורה החליטה שאנו לא מתאימים ועזבה אותי למרות שמאוד נמשכתי אליה. כיום כשאני נשוי ומזמן שכחתי ממנה , יצא לי לפגוש אותה במקום מסויים אליו אני מזדמן פעם בשבוע. מייד כשראיתי אותה הרגשתי תחושה של מבוכה עמוקה ומעיקה הסטטי את מבטי ולא נגשתי לדבר איתה או אפילו רק לומר שלום . אציין שגם כשהיא ראתה אותי היא העדיפה להתעלם. שאלתי היא כיצד להתגבר על הרגשת המבוכה המעיקה הזו ? אני פשוט לא מסוגל לגשת ולדבר איתה ולצערי אין לי ברירה כיוון שאאלץ להגיע למקום זה עוד כמה פעמים בתקופה הקרובה.

גדי שלום יתכן שהמפגש הראשון היה מפתיע במיוחד. כעת כשאתה מוכן למפגש הבא נסה לתכנן אותו יותר טוב מראש. נסה לחשוב מה היית רוצה לומר וכיצד לגשת. ההתעלמות ההדדית עלולה להיות באמת מביכה, וכדאי לחשוב על דרך, אולי אפילו משהו קליל ולא מחייב, לשבור את המבוכה הזו. סביר להניח שזה מסוג הדברים של עניינים לא סגורים שתמיד יכולים עדיין לגעת ולהפריע. קבל את זה ואולי יהיה לך קל יותר להתמודד. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני חייל בצהל אני כבר לא יודע מה לעשות אין לי על לפנות אני מאוייש המפקדים שלי בצבא מתנכלים הם הרסו אותי שברו אותי אני נהפכתי להיות סמרטוט אני מפחד כבר ןלהגיע לבסיס שלי אני חי מת שם לא מסוגל יותר ניסיתי להחזיק מעמד אבל אני מרגיש שאני נופל הלכתי לקבנית והיא הולכת יחד הם המפקדים שלי הוא אמר לה לא לעזור לי אני ניסיתי פעם אחת להתאבד אבל בסוף חזרתי בי אני אוגר זעם כעס ותיסכול וייאוש בפעם באה שאני ינסה אני יקח איתי את המפקד שלי לא מסוגל יותר נמאס לי מהחיים האלה אני מקווה שבורא עולם יסלח על מה שאני עומד לעשות זקוק לעזרה דחוף!!!!!!!!!!!

תוכל לפנות לסה"ר בכתובת: www.sahar.org.il שם יש כמה דרכים ליצירת קשר עם המתנדבים ותוכל לדבר עם אנשי סה"ר. תחזיק מעמד לילך

משה שלום הודעתך מדאיגה ביותר ואני מקווה שתעזור כוחות להמשיך. אתה זקוק לעזרה כעת ואם אינך יכול לקבלה מגורמי בריאות הנפש ביחידה, יש אפשרויות נוספות. המלצתה של לילך על אתר סה"ר מצויינת. פנה לשם. כמו כן תוכל להתקשר למוקדי ער"ן בארץ, הטלפון בת"א הוא 5461111 - 03 תוכל לפנות לקצינת פניות הציבור של צה"ל טלפון 03-5633400 או פקס. 03-5633000 אני מציע שתספר מה שקורה לך להוריך או לקרוב משפחה אחר, ושהם יצרו קשר עם היחידה וידברו עם מפקד הבסיס וכן עם קצינת פניות הציבור בטלפון הנ"ל. חשוב שתדע שיש לך גב ושמישהו עוקב אחר מה שקורה ועוזר לך. עצם הידיעה הזו תחזק אותך ותאפשר לך להחזיק מעמד עד שימצא פתרון. חזק ואמץ ד"ר אורן קפלן

לא כולם מתאימים לצבא - אם לא מבינים אותך או מתעללים בך או שפשוט נמאס לך ואתה לא יכול להמשיך- פשוט פנה לקב"ן ותודיע רישמית עם מכתבים לכל הגורמים הצבאיים האפשריים: מפקד הבסיס , סגן ,שלישות , נציב תלונות החיילים מפקד ישיר,מרפאה איזורית , מקרפ"ר- ועוד ועוד כל מי שעולה בדעתך. ובמכתב שיהיה רשום שכל האנשים הללו מכותבים !!!! (שכולם יידעו שכולם יודעים). תוכן המכתב: שאתה מבצע עריקות מחוסר ברירה - ואם לא תשוחרר/ תטופל ישנה סכנה מיידית לחייך - מצבך הנפשי קשה ושאתה שוקל התאבדות. פשוט וקל! הם לא יוכלו להתעלם מהמכתב וייאלצו לשלוח אותך לטיפול מיידי. לא תיתכן קונספירציה מחוץ לבסיס- היא בהחלט אפשרית בתחומי הבסיס. ראיתי יותר מידי חיילים מתים (כעשרים וארבעה בשנה בממוצע) בגלל חוסר יכולת להשתלב בצבא או בגלל מצבי לחץ . זה מיותר! עדיף לערוק ולהעלם להרבה זמן - אם צריך לשבת לאחר מכן בכלא ולהשתחרר לחלוטין מהצבא . בנוסף בזמן העריקות (אם תאלץ לבצע)כדי לך לגשת לפסיכיאטר באופן פרטי ולברר את האפשרות לטיפול תרופתי - ובמקרה שתישפט לא תשב בכלא . בהצלחה.

שלום, בני בן שנתיים וחצי. יש לו אחות בת 5 (כמעט), הוא עד עכשיו לא היה בגן ילדים, אלא אצל הסבתא. רוב שעות היום הוא מבלה בחברת בנות ואני רואה שהוא מגלה ענייןרב בתכשיטים, איפור, לק, שמלות, בובות ואף נוטה לדבר על עצמו בלשון נקבה. (בעלי עוסד שעות רבות והוא נמצא עם הילדים רק בשעות הערב). אני בעצמי לא חשבתי שיש ממה לחשוש אך הרבה מעירים לי ולכן אני שואלת: האם יש מקום לדאגה?

רונית שלום בעיקרון רק מעצם התעניינותו בחפצי נשים ושימוש בלשון נקבה אני לא חושב שיש מקום לדאגה. זה גיל שמחקים הכל ואם הוא רואה יותר נשים טבעי שיחקה את מעשיהן ושפתן. לפי גילו הוא יגיע עוד מעט לגן ושם ימצא זמן רב גם בחברת בנים. אם את מודאגת (ואני מבין שאינך) נסי לגרום לכך שירד יותר לגינה לשחק עם ילדים אחרים או גייסי חונך בן לזמן מה שישחק איתו יותר גם במשחקי "בנים". בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רונית ! אני בת בכורה ולאחי שנולד 3 וחצי שנים אחרי היתה התנהגות דומה לזו של בנך. אבי היה מודאג מה יהיה .אבל עם הזמן וגם בעיקבות הליכתו לגן ההתנהגות השתנתה. היום הוא בן 18 ואין זכר לכך שבגיל 3 הוא אהב לשים שרשרת או לשחק איתי בבובות. ( לשני האחים האחרים שלי שנולדו אחריו כבר היו בבית משחקים של בנים ושל בנות וגם היה להם אח ואצלם לא היתה תופעה של משחקי בנות ).

שלום ד"ר קפלן, אני בן 47, שבע טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים, מבחינותך מסויימות מצבי טוב מאשר אי-פעם, אך בשנים האחרונות חברו להם מספר גורמים שסופם אכילה כפייתית. אני מודאג מאוד הן מהבחינה האסתטית, אך הרבה יותר מהבחינה הבריאותית בגלל תורשה כבדה מצד שני ההורים שנפטרו מהתקף לב, בייחוד אבי, והתורשה מאב לבן ידועה כגורם סיכון בעניינים אלה. עקב אירועי חיים אובייקטיביים קשים פרץ לפני שנים אחדות דיכאון קשה, מלווה בקושי להיות לבד, אך התגברתי על כך. במקביל, התגלו גורמים פיזילוגיים התורמים לעלייה במשקל כגון תת-פעילות של בלוטת התריס. אני כן מצליח לאחרונה להתמיד בתרגילי כושר, אך משקלי עולה ללא הרף. טיפול בתרופה המיועדת לבלימת התיאבון הניב תוצאות טובות לזמן קצר, אך כאשר חזרתי על הטיפול לא הייתה תגובה. אציין שאני מודע היטב לנטיות דיכאוניות שנותרו ולאכילה הכפייתית כמענה לא מוצלח להן, אך מטפלים שהייתי אצלם בעבר והפקתי מהטיפול אצלם, לא ראו צורך שאחזור לטיפול הואיל ואני מודע לכל בעיותיי ולאור ההתקדמות שחלה בתחומי חיים שונים. ניסיתי ללכת לקבוצת תמיכה, אך הדבר נעשה בצורת 12 הצעדים ובגלל האלמנטים המיסטיים ברחתי משם כל עוד נפשי בי. האם יש לך רעיונות מה ניתן לעשות? ידוע לי שיש מרפאות המתמחות בנושא אך אינני מעוניין לפנות לשירות הציבורי. האם יש מטפלים פרטיים המתמחים בהפרעות אכילה? האם אתה מעריך טיפול כזה או זהו רק טיפול בסימפטום לדעתך? תודה, איתי

שלום ד"ר קפלן, אינני יודע עד כמה זה משמעותי מבחינת הייעוץ שלך, אך תיאבוני מוגבר מאוד עקב תרופה אנטי-דיכאונית מסוימת שאני לוקח (תופעת לוואי מוכרת וידועה שלה) וכל ניסיון להפסיקה שיבש את האיזון העדין במצב הרוח אליו היגעתי בעמל רב. תודה, איתי

איתי שלום סביר להניח שנושא האכילה קשור לאירועים השונים שקרו לך בעבר, למצבך בהווה, ואולי גם לטיפול התרופתי. אני מציע שתפנה לרופא המטפל שלך ותתייעץ איתו מה לעשות. שתף אותו בכל מה שכתבת פה. עניין המודעות אינו רלוונטי כיוון שגם אם הינך מודע למה שקורה לך עדיין מדובר כאן בהתנהגות שמפריע לך ולדבריך מסכנת את בריאותך. יתכן שיש צורך בשינוי התרופות או במינונם. במקביל תוכל לפנות לשומרי משקל. הם פועלים בשיטות קונבנציונליות ולא מיסטיות. בהחלט כדאי להשתתף בקבוצת תמיכה שגם תתן לך דיאטה מתאימה ובריאה כי זה נושא שתמיד קשה להתמודד איתו לבד. אני לא חושב שטיפול נפשי ממוקד במניעת השמנה יתאים לך. בהחלט תוכל להעלות את הנושא בתוך מסגרת טיפולית במובנה הרחב יותר מאחר ואכילת יתר נובעת לא פעם מנושאים נפשיים. התמודדות עם הלחצים עשויה לגרום להפחתת הצורך באוכל. אדגיש שצריך קודם כל לבדוק את עניין התרופות והשפעתן עליך בנושא זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ! אני מגמגמת מגיל 11 . הבעיה התחילה לאחר שקלינאית תקשורת שעבדה איתי שיבשה את הנשימות שלי והתחלתי להתקע במילים. לאחר כמה שנים הלכתי לפסיכולוג שאמר לי שהיפנוזה תוכל לפתור את הבעיה. הוא אמר שע"י היפנוזה אני אוכל לשלוט בנשימותי . סרבתי לטיפול כי נורא פחדתי שאני אצטרך לשלוט בנשימות שלי שזה הרי דבר ספונטני שאנשים לא צריכים לשלוט בו בדר"כ. שאלותי הן : האם אני צודקת במחשבותי ? האם היפנוזה יכולה להזיק בדרך כלשהי ? האם אתה יודע על מקרי גמגום שנפתרו ע"י היפנוזה ? תודה

רציתי להוסיף ולשאול האם כל אדם יכול להתאפנט. אני חוששת שאני לא אוכל מכיוון שאני אוהבת "לשלוט" במה שקורה סביבי ואני תמיד דרוכה וקשובה לסביבה והחלק של איבוד השליטה בתהליך של ההיפנוזה מפחיד אותי.

ירדן שלום סוף דבריך הם תחילת פתרון הגמגום. הנושא של השליטה מול ההרפיה עשוי בהחלט להיות תחילת הדרך. צריך להכיר אותך ולהבין את סיבת הגמגמום. יש לשלול היבט פיזיולוגי לגמגום ולאחר מכן אפשר להתחיל בטיפול. מגמגמים רבים אינם מגמגמים בתוך מצב ההיפנוזה וזו בדיקה חשובה גם עבור המטופל. הגמגמום מתגבר בד"כ במצבי לחץ. חלק מהטיפול מתייחס גם לדימוי העצמי והשפעת הגמגמום עליו ועל תפיסת העצמי בכלל. קבלת עצמי כמגמגם עשויה באופן מפתיע להפחית את הגמגום באופן משמעותי. למרות ששיפור צפוי בכל מקרה, לא תמיד ניתן להסיר את הגמגום לחלוטין מאחר שמדובר בתופעה מורכבת. עם זאת הגמגמום בהחלט ניתן לטיפול בהיפנוזה ולעיתים מגיעים להפסקה מוחלטת של הגמגום, הכל תלוי במקורות העניין ובהשתלבות הגמגום בנפש שכן לעיתים, עד כמה שזה ישמע מוזר, הוא הופך למנגנון התמודדות מסוייים עם החיים. אין מדובר בתהליך קצר בד"כ, הטיפול עשוי לקחת חודשים לפחות ואינו אמור להתמקד רק בגמגום אלא במרכיבים נוספים של הרגש והנפש, שקשורים בד"כ לתופעת הגמגום. אם מדובר בתקלה טראומתית של הנשימות כפי שאת מתארת, יתכן שהתהליך יהיה מהיר יותר, קשה לדעת מראש. אובדן השליטה בהיפנוזה הוא יותר מיתוס מאשר מציאות. אני מציע שתקראי את הכתבה הבאה בקישור http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

רומן שלום לא אמור להיות כאב ראש במצבים רגילים. לעיתים במצבי לחץ או עומס רגשי נוצר כאב ראש. מודעות לעניין ותרגילי הרפיה אמורים להפחית את התופעה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני רוצה לשנות משהו.... כשאמרתי כאב ראש - טעיתי התכוונתי לחום... שאני חושב על חידה וממש מתאמץ לפתור אותה או בכלל סתם לדמיין מישהו ניהיה לי חם במצח... מאין גל חום כזה... שמסוגל לחמם מהמצח את כל הגוף אפילו... זה גם קורה מלחץ או מטען רגשי ? או שזה טבעי?

שלום רב סבי בן 76 וכבר לפני כשנתיים הבחנו אצלו שינויים קלים בהתהגות. רופאת המשפחה טענה שאין היא מוסמכת לטפל בעיניין. וסבתי סירבה להאמין וטענה שהוא פשוט לא שומע טוב. כעת, המצב החמיר. הוא שוכח לעיתים רבות פרטים קטנים (שיכולים להיות חשובים במידת הצורך) והבחנו בשינויים באישיות כאשר הוא לפעמים מתפרץ לעבר סבתי או אומר דברים שלא קשורים לעצם השיחה. לפני כשבועיים, אחרי אילוצים רבים, סבתי הלכה עם סבי לניורולוג. לטענתו, אין אפשרות טיפול מתאימה והסיבה להדרדרות היא זיקנה. אני הבנתי זאת מקודם, ומודעת למצב שאין תרופה,אך האם באמת אין טיפולים שיכולים למנוע את התקדמות המחלה? בעקבות למידה הגעתי למסקנה שסבי פיתח תסמינים לאלצהיימר שעלולים להוביל לשיטיון (כיוון שהוא סובל גם מסכרת). האם מסקנתי נכונה עפ"י התסמינים? אבקש עצה בנושא, כיוון שהמצב מחמיר במהירות. תודה.

שלום אני נזהר מלתת אבחנות על גבי הפורום. אבחנת מחלה דורשת היכרות אישית ומעמיקה עם החולה. אני מציע שתפנו למומחה. במידה ותזדקקו לייעוץ ומידע בתחום כדאי לפנות למרכזי המידע של אש"ל. שירות טלפוני פועל בערים ר"ג אשקלון חיפה ות"א, וכן בעמותות לקשיש בערים השונות. אתר הארגון הינו http://www.jointnet.org.il/eshelnet בברכה ד"ר אורן קפלן

מאשה שלום. ישנם מספר סוגים של דמנציות (מחלות הגורמות לניוון תאים במוח). לחלקן יש תרופות היכולות לעכב את התפתחות המחלה, ולחלקן אין תרופות של ממש. בכל מקרה, כדאי מאוד לפנות בדחיפות למומחה- בעדיפות גבוהה לנוירופסיכולוג או לנוירולוג התנהגותי. ידוע לי על דר' דפנה קדרון העובדת במרפאת הזיכרון בבית החולים תל השומר. פני לשם והתייעצי אתה. במדה ואכן מאובחנת מחלה אצל סבך כדאי לשקול ייעוץ קצר מועד, אפילו משפחתי, אצל פסיכולוג העובד בתחום (אולי שיקומי), כדי שתוכלו להיערך בהתאם במשפחה. מקווה שסבך ירגיש טוב יותר. בהצלחה- דניאלה, מתמחה בנוירופסיכולוגיה

שלום. ברצוני לברר היכן ואיך ניתן לטפל בנערה בת 16,אשר קשה לה ליצור קשר,והיא בודדה, בייחוד זה מתבטא בבית הספר בקושי ליצור קשרים חברתיים.אני מחפש עבורה טיפול שישפר את היכולת המילולית שלה(איך ועל מה לדבר)וגם יעלה את הדימוי העצמי שלה. האם יש קבוצות טיפול כאלה? תודה.

חזי שלום טיפול פסיכולוגי אישי עשוי להיות אולי מתאים יותר בשלב ראשון. לאחר מכן או במקביל העבודה הקבוצתית עשויה להיות מועילה וחשובה. יתכן שמפגש קבוצתי ללא עיבוד קודם של הדברים יגביר את הקושי שלה בגלל ההתמודדות הקבוצתית שאינה פשוטה. קבוצות פועלות במוסדות שונים כמו מרפאות לבריאות נפש ומכונים פרטיים. יחסית לטיפול האישי אין הרבה קבוצות שפועלות. צריך התקשר למרפאות באזור מגוריך ולברר. בד"כ קבוצות נפתחות אחרי החגים ורובן, לפחות במסגרות הציבוריות אינן פועלות בקיץ בברכה ד"ר אורן קפלן

היי יש לי שאלה מאוד חשובה!!!! האם היפנוזה יכולה לעזור לחרדות ולא להרגיש את התופעות עם כל השרפות, ואם כן אז לכמה זמן זה יכול להשאר? ואם אני מטופלת ע"י עו"ס קליני ואני מעונינת בהיפנוזה ? כי אני יודעת שהם לא עוסקים בזה . ואני די סומכת עליו ואני לא רוצה לעבור למשהו אחר. ואם זה יכול להעביר את תופעות הדיכאון? קצת מבולבל,אבל מקווה להבנה. תודה רבה.

שלום היפנוזה עשויה לעזור לחרדות, לא כל כך מתאימה למצבי דיכאון אם כי יש מהפנטים שמתמחים גם בכך. השאלה מדוע לפנות להיפנוזה. צריך להדגיש שאין מדובר בתרופת קסם שפועלת בכל מצב. אני מציע להעלות את הנושא עם העו"ס אצלו את מטופלת ולבדוק יותר לעומק את המטרות. בעיקרון, במידה והגעתם להסכמה שאכן הטיפול בהיפנוזה נחוץ לך, ניתן לעשות התערבות יחסית קצרת מועד במקביל ובתאום עם המטפל הקבוע. תוכלי לקרוא מעט על היפנוזה בקישור http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

אם חתמתי על ויתור סודיות רפואית(רפואית בלבד) במקום עבודה האם הדבר כולל גם גישה לתיק שנמצא במרפאת בריאות הנפש של קופ"ח ו/ או האם ישנה דרך של גורמי המיון בעבודה או בכל מקום אחר לדעת שקיים שם תיק כזה שלי בכלל?

אם לא דיווחת על קיומו של תיק כזה - מאיפה הם צריכים לדעת עליו?

אם הם חושדים ורוצים לעשות בדיקה נניח

א. האם זה נכון? ב. האם זה מסוכן? במידה ונכון? לי נראה שזה ממש לא מהווה בעיה הרי משתמשים בהיפנוזה נגד התמכרויות ככה שאם אתה מתמכר להיפנוזה... אתה יכול בעזרתה להפסיק.... רומן

ויש בכלל דרך לדעת אם אני יכול בכלל להיות מהופנט? ואם אני לא יכול להתהפנט בקלות או כמו שצריך אפשר לשפר את זה בתרגילים? נועם

נועם שלום כל אחד יכול להתפנט, אם כי עומק הטרנס ההיפנוטי שונה מאדם לאדם. זה גם עניין של מיומנות וככל שמתאמנים יותר אפשר להיכנס מהר ועמוק יותר להיפנוזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

רומן שלום היפנוזה עצמית היא שיטה בטוחה לחלוטין. אין כל תופעת התמכרות. במידה והיא גורמת סיפוק והנאה אני מתאר לעצמי שיהיה חבל וקשה להפסיק את השימוש, אבל זה זהה לכל פעילות אחרת שנותנת תועלת כמו ספורט, האזנה למוסיקה ועוד. אפשר לקרוא להנאה ממוסיקה התמכרות במובן הפופולרי של המילה. בכל זאת, זו לא התמכרות במובן הרפואי פיזיולוגי של המילה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי אני מאוד רוצה חבר(בחורה בת 27),ולא היה לי אחד רציני אף פעם. היו פה ושם שם ופה.אבל לא אהבה בשניים. אני יודעת שאני צריכה לטפל בעצמי,כי יש לי בעיה עם יצירת קשר עמוק. איפשהו תמיד זה מתפספס לי,ולכן אני לא ממהרת להיכנס לקשר כזה עם כל אחד. מה גם שרוב הבחורים שאני יוצאת איתם הם פשרה מבחינתי,כי עם אלו שאני באמת רוצה אני מתביישת.והביישנות הזו מאוד חזקה. אבל מה בינתיים? כדאי להתאהב בכל זאת באחד שהוא כביכול פשרה רק בשביל להעביר את הזמן ואולי לתרגל עליו מיומנויות של זוגיות עד שאחליט שדי ואמשיך הלאה? מאוד מאוד חסר לי מישהו ובגלל זה אני מציגה את השאלה. ביי :-)

שלום באמצע ההודעה את כותבת שאת יודעת שאת צריכה לטפל בעצמך כי יש לך בעיה עם יצירת קשר עמוק. אז בואי נתחיל מכאן, כי כל השאר עלול להסיט את הדיון הצידה. אם את מודעת לעניין מדוע אינך פונה לטיפול פסיכולוגי? אינני יודע אם כבר ניסית את הנתיב הזה בעבר, אבל נשמע לי שכדאי לך לפנות ולנסות כעת. יתכן שדרכו תוכלי להבין באופן יותר עמוק את הקושי ביצירת קשר ולשנות את המצב. דווקא לאור העובדה שאת מספרת שמעולם לא נוצר קשר רציני כדאי לדעתי לפנות כעת. לפעמים הזמן עובר ומחליטים לעשות את התהליך הזה אחרי שמחירים מסויימים שולמו ואת גלגל הזמן קשה להפנות לאחור. זה גיל אידיאלי שבו כבר היכרת מספיק את עצמך ואת החיים ועוד הכל פתוח לפניך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סטודנט בן 24, לעיתים ישנן בחינות (באוניברסיטה/בחיים) שיכולות להיות מאוד מלחיצות, עקב חשיבותן הרבה והצורך להצליח בהן מתחילה תופעה של לחץ או אולי התרגשות יתר וכתוצאה מכך קשה מאוד ללמוד אליהן וגם אם הלימודים אליהן עוברים באופן מושלם ואני מרגיש מוכן לחלוטין לבחינה, בשלב הבחינה הכל אובד!!! כל העבודה הקשה,הזמן שהושקע והכסף הרב הכל יורד לטמיון, הדופק קופץ, חוסר היכולת לחשוב בבהירות, זמן הבחינה אוזל ולא נותר אלא להתמודד אם כשלון, שהוא לא מוצדק. באופן ככלי אני מסתדר די טוב במצבי לחץ, אך ישנם מצבים שאני פשוט מרגיש חסר אונים ואני שונא להיות חסר אונים. שאני קורא את השורות שרשמתי, אני בעצם חושב, מה הבעיה ? הרי זהו מצב דיי טבעי שכולם/ן באופן זה או אחר התמודדו/מתמודדים עם מצב דומה, אך כדאי לסיים את התואר צריך להצליח בכל הבחינות ובבחינות החיים מועדי ב' לא תמיד קיימים. לאחר ההקדמה הארוכה לשאלה , האם ישנם כדורים כלשהם שיכולים להרגיע ולאפשר להתמודד טוב יותר עם הלחץ?. כמובן שמטרתם רק להרגיע ולא לגרום לאובדן ריכוז או הרדמה ושניתן לצרוך אותם לא על בסיס קבוע. תודה, סטודנט.

סטודנט שלום בנושא תרופות כדאי להתייעץ בפורומים הרפואיים ועם רופא משפחה ו/או פסיכיאטר. עם זאת, חרדת בחינות היא תופעה מוכרת וניתן לטפל בה בד"כ ביעילות בכלים פסיכולוגים ובטווח קצר יחסית. במצבים חריפים אפשר להיעזר גם בתרופות. אני לא בטוח שזה הנתיב הראשון להתחיל איתו בברכה ד"ר אורן קפלן

אני רוצה לקבל ממך רקע כללי על שתי התופעות הבאות: 1. על התופעה של חלימה בהקיץ על פנטזיות כמו להיות האיש הכי עשיר בעולם או הספורטאי הכי טוב (בקיצור דברים בלי ניתנים להשגה) , והאם רע לחשוב על זה ומה קורה אם חושבים על זה יותר מדי? ומה קורה עם לא חושבים על זה? דרך הגב אצלי יש תופעה מעניינת שאני חולם על כך שאני הכי עשיר (או מהיר וכדומה) תמיד אני מדמיין שיש לידי אנשים אחרים(שאני מכיר) שמסתכלים ומתפעלים זה כיאלו אני לא רוצה את המצב עצמו אלא רק את ההתפעלות... מה זה אומר? 2. אני נוטה לפעמים לנהל שיחות עם עוד אדם : כאשר אני מדבר בשבילו ובשבילי .... כל השיחה היא בראש כמובן ... מה יש לך להסביר לי על תופעה זו.... תודה על תשובה!

רומן שלום שאיפות הן דבר חיובי וטוב. הפנטזיות שלך אינן חלימה בהקיץ אלא תהליך של הפעלת דמיון באופן תקין ומקובל. הנקודה העיקרית לדעתי היא לא התופעה עצמה, אלא התכנים שעולים בפנטזיה שלך. במידה ואתה מרגיש שהשאיפות הללו הן ביטוי לחסך שפוגע באיכות החיים שלך, אז יש אולי מקום לחשוב על העניין לעומק ולנתח במה מדובר. במידה ולא, תהנה מהפנטזיה על ההשגים ואני מאחל לך שאת חלקם תוכל גם לממש. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני פונה בבעיה הקיימת אצל הורי. אבי בן 70 ואמי בת 65. נשואים עשרות שנים ומבורכים ב- 3 ילדים ונכדים. לאחרונה גברו התקפי זעם של אבי כלפי אמי. לדבריה, שלא בנוכחותנו, הוא "נדלק" מכל דבר, מעלה את הטונים, ומאשים את אימי בהאשמות שונות,רובן קטנוניות. חלק מהזמן עקב כעסים - אין בינם כל תקשורת. אימי ניסתה לדון עימו ברגעים שקטים יותר, ללבן את הדברים ולהסביר את פגיעותה, אך היא שומעת מאבי שוב ושוב את המשפט:אינך סומכת עלי יותר...אני כבר לא שווה כלום, את מתערבת בכל דבר... אבי החזיק עסק ייצרני ופעיל עד לפני שנה. במהלך החודשים עבר ניתוחים קטנים(ערמונית, סינוסים), הוא נוטל תרופות שונות על בסיס קבוע, למניעת לחץ דם וכו'. רוב שעות היום עוסק בצפייה בטלויזיה או פתרון תשבצים/קריאה. אבקש לקבל עצה איך להתמודד/ לפתור את בעיית ההתקפים של אבי (שנראים על פניו לא רצוניים). גרושין לא באים בחשבון .. ! אודה על כל עצה חכמה ומועילה. אור

אור שלום רצוי להתייעץ עם מומחה לפסיכולוגיה של הגיל המבוגר. לעיתים יש מרכיבים רפואיים אופייניים שמגבירים את התגובות הרגשיות בגיל הזה. במידה ואביך אינו מוכן לפנות בעצמו לייעוץ אני מציע שתנסו להתקשר לאחד ממרכזי הייעוץ של אש"ל שעוסק בתחום הקשישים. המרכזים פועלים באמצעות עובדים סוציאליים המתמחים בנושא בר"ג, אשקלון, חיפה, ותל אביב. ניתן לברר את הטלפון בשירות הרווחה העירוני. כמו כן ניתן לפנות לעמותות למען הזקן בערים השונות. אתר אינטרנט של הארגון: http://www.jointnet.org.il/eshelnet בברכה ד"ר אורן קפלן

הפסיכולוגיה בהרבה מקרים היא תרופה ! המחלה היא הסטיגמה שלום לכולם ! אני מבקש להמשיך את הדיון בשאלה שהעלה אנונימי לגבי הפסיכולוגיה. כל הניסיון שלי בפסיכותרפיה הוא 5 פגישות וזאת הייתה פסיכותרפיה יעילה וקיצרת מועד. לי אין ספק שבהרבה מקרים שלא קשורים לבעיות פיסיולוגיות אלא לדפוסי התנהגות פסיכותרפיה היא התרופה היחידה. ה"מחלה" באופן הברור ביותר היא הפחד הבלתי מוסבר לגשת לפסיכיאטר ולהשתמש בתרופות פסיכיאטריות. טיפול תרופתי קל יכול להקל מאוד על המצוקה הרגשית ולהפוך את הפסיכותרפיה ליעילה יותר וטובה יותר. אין שום ספק שקיימים מטפלים בפסיכותרפיה שמעודדים אל לקוחותיהם לא לפנות לפסיכיאטריה מחשש לאובדן הכנסה. קראתי על כך גם הודעה בפורום הקודם על בחורה שפנתה לפסיכיאטריה בניגוד להמלצת הפסיכולוג שלה מצבה הוטב והיא התייעצה בפורום לגבי הפסקת נטילת התרופה. היא ציינה שהפסיכולוג שלה מעודד אותה להפסיק את הטיפול התרופתי. התופעה קיימת גם במרפאות לרפואה משלימה של קופות החולים שמנסות לדחוף אנשים לטיפולים מיותרים הכרוכים בתשלום. אני קיבלתי המלצה מהמרפאה לרפואה משלימה להתחיל טיפולים בביו פידבק וצמחים דחיתי את ההמלצה ומתברר שצדקתי. אם קיים סימן שאלה לגבי יושרם והגינותם של הפסיכולוגחם יש לסימן השאלה הזה שורשים. ראוי שהמטפלים לא "יתלהבו" מלדחוף כל אחד לטיפול בכל זמן. תודה

אפלטון שלום אני לא ממש מבין את הכותרת שלך על רקע ההודעה שמציינת שנעזרת בפסיכותרפיה ביעילות. ההתנגדות לטיפול בתרופות אינה מגיעה מתוך רצון לשאוב את המטופל לתוך מצוקתו כפי שאולי נרמז בכותרת. ישנה גישה המקובלת על פסיכולוגים רבים שהתרופה היא אולי פלסתר על הפצע, אבל אינה מבריאה אותו, ושללא תהליך פסיכותרפיה התרופה תוליך שולל בטווח הארוך. למרות שאני באופן אישי לא מקבל את הגישה הזו, אני לא חושב שהתומכים בה עושים זאת מבצע כסף. זו התבטאות בוטה שמכתימה קהל גדול של אנשי מקצוע ללא ביסוס של ממש. אני חושב שהבעתי את דעתי בהודעות למטה ואין לי עוד מה להוסיף ברגע זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מציין עובדות יש הרבה אנשים שנרתעים מהליכה לפסיכיאטר ומשימוש בתרופות בגלל סיבות אמוציונליות ולא ראציונליות. ברגע שלאדם יש בעיה אמוציונלית עם תרופות הוא פונה לטיפול בשיחות. כשם שלא התכוונתי להגיד שכל המטפלים הם גזלנים כי זה לא נכון סביר מאוד שקיימים מטפלים צינים שינצלו את רתיעת המטופל מטיפול תרופתי לשם עשיית רוחים. תודה אפלטון

האם זה נכון שטיפול פסיכולוגי דרך קופת חולים עלול ליצור "כתם" במהלך החיים? אם יש לי תיק באחת ממרפאות בריאות הנפש של קופת חולים, האם זה עלול למשל ליצור בעיות במציאת עבודה, לימודים או תחומים אחרים?

ענת שלום יש חסיון רפואי מלא על התיק שלך בקופת החולים. את היחידה שרשאית לאשר הוצאת פרטים מהתיק וזאת רק באמצעות חתימתך על טופס ויתור סודיות. מקומות עבודה מסויימים דורשים הצהרה האם היית בטיפול פסיכולוגי או בכל טיפול רפואי אחר ובמידה ואת כותבת שכן מבקשים ויתור על סודיות רפואית. בעיקרון אם את מדווחת שלא היית אין אפשרות לדעת זאת אלא באמצעים לא חוקיים. דבר נוסף, תלוי מה היתה סיבת הטיפול. אם אלו נושאים סטנדרטיים של משברים והתלבטויות במהלך החיים שאינם כרוכים באישפוז פסיכיאטרי, אז גם הידיעה על הטיפול בד"כ לא ממש תרגש את גורמי המיון במקום העבודה. טיפול פסיכולוגי הוא היום דבר מקובל מאוד באוכלוסיה הרחבה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ואם חתמתי על ויתור סודיות רפואית (רפואית בלבד) האם הדבר כולל גם גישה לתיק שנמצא במרפאת בריאות הנפש של קופ"ח ו/או האם ישנה דרך לדעת האם קיים תיק כזה בכלל אם אני לא מדווחת עליו?

שלום אני לא בטוח שהשאלה שלי שייכת לפורום זה . יש לי תופעה שדומה לסינוור . לדוגמא - כאשר אני מביט במסך המחשב ולאחר מכן עוצם עיניים אני ' רואה ' את הדמות של תמונת המחשב . עד כאן יכול להיות שזה נורמלי . הבעיה שמשך היום זה קורה לי גם מבלי לעצום עיניים ועל כל מיני עצמים כאילו שזכרון התמונה נמחק לאט ונשארת דמות חלשה של התמונה . ממה זה יכול להיות ? תודה

ש שלום ישנה תופעה קוגניטיבית שנקראת after image שבה גירוי חזותי נשאר עוד זמן קצר ביותר בזיכרון אצל ילדים קטנים התופעה ארוכה יותר, אפילו כמה שניות, ובהמשך בד"כ כשנרכשת שפה היא באה על חשבון התכונה הזו שהופכת להבזק קצרצר ביותר. תיאורטית יתכן ששימרת את התכונה הזו כך שאתה יכול לזכור דברים חזותיים לאורך זמן. זו אפשרות אחת. במקביל כדאי לחשוב על אפשרויות נוספות. האם התופעה היתה תמיד? האם מתרחשת רק כעת והאם קשורה למצב רגשי מסויים? יתכן שזה לא נובע מתופעה קוגניטיבית אלא מתגובה רגשית. אני לא חושב שיש כאן בעיה נוירולוגית אבל תמיד אפשר לפנות לייעוץ, בעיקר אם זה מתקשר לך לתופעות נוספות, קוגניטיביות או ריגשיות, או במיוחד אם זה פוגע באופן כלשהו בתפקוד שלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום! קראתי את השאלה של ש ואת התשובה שלך עליה וזה עורר את סקרנותי. זה הזכיר לי תופעה שהייתי חווה באמת, בגיל קטן יותר. לפעמים, בעיקר כשהייתי עוצמת עיניים אבל גם במקרים שלא הייתי עוצמת עיניים, היו קופצים לי בעיניים כל מיני תמונות: דמויות, עצמים או אפילו דברים לא מזוהים. הייתי רואה את זה לשבריר שניה בדמיון ואז זה היה נעלם ואחר כך שוב חוזר. בתור ילדה קטנה זה מאוד הפחיד אותי. עכשיו אני נזכרת בזה (כאמור בעקבות השאלה שעלתה) ומאוד מסקרן אותי לדעת למה זה קורה? (אני רוצה לציין שבמקרה הזה לא היה מדובר בזכרון של דברים אלא דברים שהייתי רואה בדמיון)

שלום רב, אני אב לילדה בת 13 חודש, שעד גיל 9 חודשים היתה ממוקמת בעקומת הגדילה מבחינת משקלה ב- 50%. (גובהה כמעט מן ההתחלה ב- 10% הנמוכים). לאחרונה ירדה מאד במשקל, כעת ממוקמת ב 10% הנמוכים מבחינת משקלה. הבעייה שמטרידה אותי היא שניכר שאינה מתעניינת באוכל, אוכלת רק כאשר היא מאד רעבה ונראה שאין לה כמעט תאבון. אני מרבה להציע לה סוגים שונים של מזון מכל אבות המזון ומשתדלים לאכול בחברתה כדי לגרום לחשק לאכול אבל נראה שהדבר לא מועיל. פרט לכך, הילדה פעילה, סקרנית, שמחה מאד זוחלת על 4 ונעמדת עם עזרה. האם תוכל לתת לי עצה כיצד עלי לנהוג כדי לשפר את אכילתה?

אילן שלום ראשית צריך לבדוק האם יש בעיה אוביקטיבית. כדאי לעשות בדיקה רפואית ובדיקת דם. כמו כן כדאי להתייעץ עם טיפת חלב ו/או מכון להתפתחות הילד. אם יש בעיות בבדיקות בקשו את הנחיותיהם, ואולי בכל מקרה יהיו להם טיפים חשובים. בכל מקרה, במידה והממצאים הרפואיים תקינים אין צורך להילחץ, ילדים רבים בררניים באוכל בגיל זה. אפשר להעשיר את המאכלים שהיא כן אוכלת ולנסות לא להפוך את העניין ל"נושא". בברכה ד"ר אורן קפלן

האם אפשר להעזר בהיפנוזה כדי לכשות דיאטה ובמיוחד לשמור לאורך שנים על תוצאות הדיאטה לאורך שנים ?

למ שלום אפשר, אבל היעילות מוגבלת כמו בכל שאר השיטות לדיאטה. נושא האכילה אינו ניתן לפתרון ב"זבנג וגמרנו", נדרש תהליך ארוך ורצוי איטי של שינוי בהרגלי האכילה וקודם לכל הבנה של המשמעות הפסיכולוגית של האוכל עבורך. האכילה היא בחלקה הקטן כדי "לשרוד" וברובה משרתת צרכים פסיכולוגיים להפחתת לחץ וכדומה. ללא טיפול במקורות העניין קשה מאוד לשנות הרגלי אכילה. היפנוזה יכולה להשתלב בטיפול ארוך טווח לשינוי המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בן 22 לאחר תיכון וצבא. אני לא רוצה ללמוד או לעבוד לא יוצא כמעט מהבית ולא חסרה לי חברה .גר אצל ההורים שטוענים כי אני חיב לראות עזרה מקצועית! מבחינתי אין לי בעיה עם המצב הזה ואני חושב שאני בסדר ולא מפריע לי בכלל לחיות כך.האם הורי צודקים ואני צריך עזרה נפשית ?

בן שלום ללא מוטיבציה מצידך אין ממש סיכוי שטיפול פסיכולוגי יעזור. אינני רואה נזק אם תלך לפגישת ייעוץ ואולי אף תצרף את הוריך למפגש. אולי תקבל שם הבנות חדשות למצב. בכל מקרה זה צריך לבוא ממך ובהסכמתך. אם המצב שאתה מתאר הוא זמני, מעין פסק זמן למנוחה, זה לא בהכרח בעייתי. אבל אם מדובר במצב מתמשך שבו אתה מתבודד בצורה כל כך מוחלטת, בהחלט יתכן שיש לך בעיה שכדאי להתמודד איתה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני חושב שהפסיכולוגיה היא המחלה בפני עצמה והרבה מאד מצוקות היו יכולות להיפתר ביתר קלות ואם הרבה פחות סבל וסיכון למטופל ללא השימוש בפסיכולוגיה. כולם מדברים על התופעות לואי של תרופות אף אחד לא מדבר על תופעות לואי של טיפול נפשי מוצלח ככל שהיה הניסיון להסביר כל דבר כנובע מתוך עולמו הפנימי של המטופל הוא פשטני ומתאים עד גבול מסוים בטיפול אף אחד לא מדבר על ההתמודדות עם החללים שנוצרים בתוך נפשו של המטופל לאחר שהוא מגלה את דריכיו השגויות הרי אף אחד לא נותן לו כלים אמיתים למלות את החללים האלה ובמקרה שמטופל מתפרק מהגילוי תמיד אפשר לאשים את מבנה האישיות שלו ולהפנות אותו להמשך טיפול אצל אמיתים למקצוע כמו פסיכיאתרים או כדוריםהרי מה שמטופלים מחפשים ברובם זה קשר אמיתי ותומך וברוב המיקרים מקבלים שיקוף של עצמם במקום דיאלוג אמתי וכנה מקבלים שיקוף תוכן שיקוף רגש וחזרה על הדברים הרי רק מזה אפשר להשתגע :-) המטפל ברוב המיקרים מנסה לשמור על מקצועיות והפרדה ולא לערב את המטופל בחייו הפרטיים אך אולי עם המטופל יוכל לראת דרכי התמודדות אחרות עם בעיות החיים אולי יוכל ללמוד יותר מאשר בהתבוססות האין סופית בחרא של עצמו בלי לקבל שום כלי אמתי להתמודות עם הגילוי מחדש של עצמו בסיום הטיפול. כמובן שמנסים בסיום הטיפול לדבר על פתרונות מוחשים ולא שיחות מגלים את דלות האפשרויות ואת חוסר הרצון של של הפסיכולוג להציע פתרונות שאינם חלק מעולם הפסיכולוגיה. הדבר הכי חשוב שלומדים בסיום טיפול אחרי ששרפנו המון כסף ושנים על טיפול זה שאם המטופל לא יעזור לעצמו ובמקום לשלם לפסיכולוג יקח את הכסף הזה וישקיע בעצמו אז חבל על הזמן ותאמינו לי ששואלים לאחר הטיפול לאן הלכו השנים לא לכם יהיה תשובה וגם לא לפסכולוג שלכם אבל לפחות יהיה לו אוטו חדש קחו את הכסף שאם משקיעים בפסיכולוגיה תשקיעו בספורט בחופשות בתחביבים האפקט הרבה יותר טוב והתוצאות יהיו הרבה יותר טובות ומוחשיות כמובן שלשאלה מתי מסתיים הטיפול הפסיכולוג אף פעם לא נותן תשובה המיקצוע היחדי בעולם שבו אדם משלם ולא ברור על מה ועל איזה תוצאות.

אנונימי שלום הודעתך ברורה מאוד והבנתי ללא ספק שלא נעזרת בטיפול הפסיכולוגי בו היית ושאתה מרגיש מרומה מההבטחה שניתנה לך ישירות או בעקיפין בתחילת הדרך לשינוי. אינני יודע מדוע נקלעת למצב כזה בו הוצאת כספים רבים ועברת שנים רבות ללא עזרה ממשית לבעייתך ובוודאי יש סיפור ארוך מאחורי התהליך. ללא ספק השקעה בספורט, חופשות ותחביבים היא המלצה מצויינת עם ובלי קשר לטיפול הפסיכולוגי. עם זאת, לפחות מהזוית שאני מכיר את הפסיכולוגיה, הטיפול עשוי לעזור לאנשים במקרים רבים. כמו בכל תחום בחיים אין 100 אחוז הצלחה בשום דבר ואני מקווה שתמצא פתרונות בדרכים אחרות. כל טוב ד"ר אורן קפלן

אני כ"כ מבינה על מה אתה מדבר! אני מרגישה שמצבי מדרדר, ואין לי למי לפנות, כי לפסיכולוגיה /פסיכיאטריה בפירוש אין פתרונות! הספיק לי קצת יותר משנה להבין שלא יהיה שינוי קל גם בעוד 100 שנה! התהליך בעיני מנוכר ולא יעיל. לצערי אני במצב קשה מכדי לקום ולעשות את מה שאהבתי...אך למרות זאת אני מנסה, מתוך ידיעה שאף אחד לא יכול לעזור לי (לצערי) מלבד עצמי... אני משתגעת כבר רק מניסיון להבין מה עובר עליי בזמן ההתקפים, ולמה זה קורה, האם זה הכימיה שמשפיעה על המחשבות כמו שהרופאים אוהבים לחשוב ואז אין לי ברירה אלא לחיות בצל תופעות הלוואי הקשות של הסרוקסט ורק הכדור באפשרותו לשפר את המצב, או שהמחשבות בכל זאת יכולות לשנות את המצב הבלתי מאוזן שהתעורר במוח, ואם אני אנסה לשלוט בחרדה לבסוף אצליח...? לא ידוע לי על אף מקרה שבו חולה בהתקפי חרדה נרפא מזה, מישהו יכול לתקן אותי?

לצערי הרב אני נאלצת להסכים עם לא מעט מדבריו של האנונימי. בעקבות נסיון עתק בטיפולים.

אני לא יכולה להסכים עם מה שנאמר כאן ויותר מכך מרגישה חובה לציין שלא תמיד כך הדבר. התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני תקופה לא ארוכה(מס' חודשים),ואני יכולה להעיד שמשהו בי מתחיל להשתנות,כמובן שהשינוי אינו חד וגדול,אך קיימים אותות לשינוי הזה. כבר מהפגישות הראשונות מצאתי שחלק שהיה רדום בי-התעורר.והדרך הארוכה עוד לפניי. השאלה לאיזה שינוי מייחלים ועם איזה מטפל מחליטים לעבור אותו. אני מגיעה לטיפול פסיכולוגי לא מתוך הנחת יסוד,שהמטפל,או השיחות יקדמו אותי,אלא אך ורק א נ י ומה שאני אעשה עם הטיפול יקדם אותי.לעיתים מספיק רק לחלוק דברים ופתאום אתה מרגיש "קל" יותר להמשיך בדרכך.לעיתים טוב לבחון ולבדוק ולקבל הכוון וייעוץ,ואיזון וחיזוק ואולי ביקורת.לפעמים נדרשים עזרים כמו תרופות. הנקודה היא שהכי חשוב זה להגיע מתוך הנחת ייסוד שסדריי עולם לא משתנים כי התחלת טיפול,ובטח ובטח לא אתה משתנה,אתה מישתנהכי החלטת להשתנות ובחרת במטפל שיש לו כלים לעזור לך בכך. ולראייה לא פעם ולא פעמיים אנשים כותבים כאן,על מטפל או מטפלת ששינו את חייהם,שהפכו אותם לאנשים מאושרים יותר,לעיתים המטפל נחשב למציל חיים של ממש...כשבעצם הוא רק זה שהיה שם ועזר לבנות את עצמך מחדש,אבל אתה הוא זה שעשית זאת.בגלל זה לדעתי מה שחשוב הוא לבחור מטפל טוב,אחד כזה שסומכים עליו,מעריכים את דעותיו,מתרשמים שיש ביניכם הבנה לעיתים גם בלי מילים... אני באמת ובתמים חושבת שאם קשה להתמודד עם מה שנקרא "החיים",כדאי להשקיע יותר מניסיון כושל עם מטפל כזה או אחר. לעיתים מדובר בכסף,באנרגיה בזמן ותקוות שהולכים לאיבוד בסיומו של טיפול כושל,וזה יכול להוביל אותך למצב יותר מיואש משהיית בו בהתחלה.אבל אני מאמינה שמכל התנסות לוקחים משהו טוב לחיים,ואולי ניתן לבצע בחירה טובה יותר במטפל הבא,על סמך הכישלון הקודם. אני בלי ספק מאמינה שיש מטפלים שלא הייתי מסוגלת לדבר איתם על מזג האויר כי הם לא היו מתאימים לי,ולעומתם יש את המטפל שלי שבחרתי בו והתחושה היא שונה לחלוטין. מקווה מאוד שלא תתייאשו בדרך לפיתרון של בעיות גם אם קשות במיוחד,כי בתור אחת שניסתה לבד לצאת מ"הבלגן" שלה וכעת מנסה זאת יחד עם שותף,לא נותר לי רק לומר שמבחינתי זו הדרך. מקווה שתמצאו את הדרך שלכם לבד או ביחד. דנידינית

גם אצלי הטיפול הפסיכולוגי הוא תהליך חיובי.ואני קשורה מאוד לפסיכולוגית שלי וחושבת שהחיים שלי השתנו מאוד בעקבות הטיפול.

שלום לאנונימי למרות שבתשובותי בפורומים אני ממליץ לשואלים לשים סייגים מחמירים מאוד לפני שהם פונים לטיפול פסיכולוגי אני יכול להעיד שטיפול פסיכולוגי עשוי לעזור במקרים הבאים : שינוי דפוסי התנהגות ביחסים בין אישיים טיפול ממוקד בבעיה ספציפית שדורש מספר פגישות ספורות אני מפנה את תשומת ליבם של השואלים לסייגים המחמירים הבאים : התייעצות מוקדמת עם פסיכיאטר לגבי הצורך בפסיכותראפיה המלצה לדחות טיפול שיחתי עד למועד בו חל איזון הורמונלי תודה שאול

אנונימי - עד לפני שנה הייתי מסכימה עם כל מילה שלך, ואפילו מוסיפה על דבריך. אבל לפני שנה התחלתי טיפול פסיכולוגי נוסף (ה - 4 במספר), ולמרות שהגעתי אליו סקפטית - זה עוזר!!! אולי הטיפולים הקודמים נכשלו בגלל חוסר מוכנות שלי, או חוסר כימיה עם המטפלים... אני באמת שלא יודעת. מה שחשוב זה שעכשיו אני נעזרת בטיפול ומפיקה ממנו את המקסימום.

שלום לכל המשתתפים בדיון העץ הולך ומתפתח וכנראה שהנושא מעסיק משתתפים רבים בפורום, חלקם מזדהים עם הטענה שטיפול פסיכולוגי הוא בזבוז זמן וכסף, וחלק סבורים אחרת. התלבטתי איך אני צריך להגיב. בד"כ בפורום מוצבות הודעות ששואלות שאלה, וכאן למעשה אין שאלה אלא טענה כלשהי, ולכן אני לא בטוח שתשובתי רצויה בכלל, בעיקר על רקע חוסר האמון הבסיסי במקצועיותם ואולי אפילו יושרם של הפסיכולוגים. אז בשלב ראשון ניסיתי לראות אם אני חווה את ההודעה הזו כהתקפה אישית עלי ועל מקצועיותי. במידה מסויימת קצת קשה להתעלם מכך שהצבת הודעה כזו בפורום לפסיכולוגיה קלינית יש בה מידה של עימות עם פסיכולוג הפורום, למרות האנונימיות בדיאלוג הזה. בשלב שני ניזכרתי שאני לא מייצג איזשהו ועד הפסיכולוגים ולכן אני לא חייב להגן מייד על האיגוד המקצועי (הוירטואלי אצלי בראש). למען האמת, אני אולי גם מסכים עם חלק מהטענות, אולי לא בעוצמתם זו, אבל באופן כלשהו. גם לי היתה ועדיין יש ביקורת, נוקבת לעיתים, על הפסיכולוגיה בכלל ועל שיטות טיפול או מטפלים מסויימים. ובכל זאת, כשאני בקליניקה, אני רוצה להאמין שאני עוזר, או יותר נכון, שאנשים שאני פוגש יכולים להיעזר בטיפול הפסיכולוגי. אני בוודאי לא יכול לעזור לכולם באותה מידה, (ואולי בכלל לא כל האנשים יכולים להיעזר באותה מידה). המפגש הטיפולי הוא כימיה מאוד אישית, כמעט כמו בכל מערכת יחסים אחרת. באופן קונקרטי לשאלה באחת ההודעות האם יש מישהו אחד שהתגבר על בעיית חרדה, אז כן בהחלט, אני מכיר אנשים רבים שסבלו מהתקפי חרדה ובעיות אחרות ונפתרו מהם, או לפחות למדו לחיות איתם בצורה ששומרת על איכות חיים טובה. אני חושב שאנשים כאלה התבטאו לא פעם בפורום הזה ובשאר הפורומים בתחום ודווחו על הישיגהם ונתנו למשתתפים אחרים עצות וכוח להמשיך. אני לא זוכר מקרה שבו אמרתי למישהו שמצבו חסר סיכוי או שחשבתי כך. לכן גם הכותבים שחשו שהטיפולים הפסיכולוגים שעברו לא עזרו, גם כיום, עשויים להיעזר בכל זאת מטיפול פסיכולוגי שיתאים להם יותר מאלו שחוו בעבר. ואם לא, אני מקווה שתמצא בכל זאת דרך לפתרון הבעיות שבגללן הוחלט לפנות לטיפול הפסיכולוגי מלכתחילה. הפסיכולוגיה היא בהחלט לא הפתרון האפשרי היחיד, מה גם שהפסיכולוגיה היא מגוון עצום של דעות, גישות ואנשים, כך שקצת קשה להכליל את הכל באותה סירה. לילה טוב לכולכם. ד"ר אורן קפלן

מרתק לקרוא את הדיאלוג הפנימי שלך שבו אתה משתף אותנו.אם היו רבים כמוך במקצוע הזה אני סבורה שהיו פוחתות הטענות המכפישות את שם המקצוע אותו אתה מייצג. מאחלת לך רק טוב והרבה ממנו. דנידינית

לחיוב אם תשים לב בתשובה האחרונה אתה לא מנסה לעשות שיקוף של רגשותי או מנסה לגרום לי לתובנה לגבי מה היביא אותי לכתוב את הדברים אלה משתף אותנו הקוראים בדילמה מקצועית בלי לנסות למרוח או לחוות את הדברים כהתקפה אישית מטרת כתיבת הדברים היתה על מנת לקבל ולשמוע דעה נוספת ורצינית של איש מקצוע שעוסק בדברים האלה יום יום ולא לפרוק כעסים או תיסכולים. וכמובן לא יכלתי לכתוב את הדברים בפורום אחר אלה בפורום שעוסק בפסיכולוגיה ולצורך העיניין לא חשוב איזה פסיכולוג עומד מאחור אלה היתה חשובה הראיה המיקצועית של הדברים מנותק מימני או מעברי אלה התיחסות אקדמית פרופר. למרות זאת לפי דעתי עוד לא קיבלתי תשובה ישרה לשאלות ששאלתי והעברת את הכדור אלי ובמיוחד נמנעת לענות על על השאלות מתי מחליטים על סיום טיפול מדוע לא קובעים יעדים ספציפים לטיפול ומדוע לא מודדים את הפסיכולוגיה לפי מבחן התוצאה כמעט כמו בכל תחום אחר בחיים. דרך הגב אף פסיכולוג לא שמח לענות על השאלות האלה מתוך פחד שהוא יכרות את הענף עליו הוא יושב. וכמעט כל המרצים באונברסיטה שלמדתי בה התחמקו מלתת תשובה לשאלות האלה ובמיוחד באוניברסיטה של החיים שם בכלל הפיכולוגים ברחו מהנושא הזה כמו מאש האם תוכל להיות שונה?

אני חושב שזה שהחולה לא חוזר אליכם אחרי מס טיפולים... אתם מפרשים זאת כ"הצלחת הטיפול" הרמתם טלפון פעם לחולה שפתאום לא חזר להמשך טיפול???

לפני כ - חצי שנה עברתי הפלה. כתוצאה מההפלה שקעתי בדכאון, קושי לישון ומצבי רוח קיצוניים כולל אובססביות לנקיון. לאחר פגישה עם רופא אני לוקחת כדור סרוקסאט אחד ביום - שעזר לי. היום אני בשבוע החמישי להריוני והתופעות שליוו אותי לפני נטילת הכדור חוזרות. מה עלי לעשות - האם להמשיך לסבול או להגדיל את מינון הכדורים?

הייתי ממליץ להתייעץ עם הפסיכיאטר שמטפל בך לגבי העלאת המינון. יחד עם זאת סביר מאוד שאת חוששת וחרדה שטראומת ההפלה תחזור והסימפטומים השונים הם פונקציה של המתח שבו את נמצאית. לדעתי כדאי לגשת לטיפול ממוקד שיעזור לך לעבד את ההפלה שעברת. הפלה אינה ארוע פשוט מבחינה נפשית ויש צורך לדבר על מה שעברת . זה יכול לעזור לך לחיות טוב יותר עם ההריון הנוכחי. בהצלחה g

גל שלום ראשית עליך להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל. בנוסף כדאי לקבל ייעוץ אצל מומחה לנושא תרופות והריון. בעיקרון העלאת המינון היתה באה בוודאי בחשבון במצב רגיל, אבל בגלל ההריון צריך לבדוק את זה בזהירות. בכל מקרה, בפורום זה אין ייעוץ פסיכיאטרי ולכן אני ממליץ לפנות בהקדם לרופא המטפל. כפי שהומלץ בתגובה שקיבלת כדאי לפנות לטיפול בשיחות. הן התופעות הנפשיות שאת חווה והן כל מה שקרה מאז ההפלה, ואולי קודם לכן, מצדיקים התייחסות ועיבוד. הריון יכולה להיות תקופה מאושרת, אבל היא ללא ספק גם תקופה רוויה בלחצים. על רקע החצי שנה אחרונה שעברת מומלץ שתהיי במסגרת טיפולית קבועה עד סיום ההריון. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אורן האם ניתן לטפל ע"י תרופה כלשהי באופן זמני ביותר, ב"עודף" תחושות ריגשיות "עודפות" או קצת מוקצנות אשר נגרמות עקב שינויים במערכות בגין הפסקת המחזור בתקופה הקריטית של "גיל המעבר" . בתודה ובברכה

ניבה שלום השאלות מתייחסות לגורמים רפואיים ולכן כדאי לפנות לפורומים בתחום זה. אני ממליץ לך להציב שאלה בפורום רפואת גיל המעבר של בי"ח איכילוב: http://community.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=f/index&forum_id=1634&cat_id=315 בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר. לא משנה הנסיבות אבל בשנים האחרונות אני נאלצת לעבור הליכיים רפואיים שמצריכים הרדמה כללית, כל פעם בשל הליך רפואי אחר(תודה לאל על הגיוון...) מדובר על הרדמות של רבע עד חצי שעה. בכל פעם שאני מתעוררת אני מוצאת את עצמי בתוך בכי לא קל. הבכי מגיע לפני,כלומר-עוד לפני שאני מתעוררת לגמרי ,חוזרת לעצמי ונזכרת מי אני ,איפה אני ולמה אני? הייתי רוצה לדעת מה זה אומר? זה שכיח? ממה זה נגרם? תודה רבה.

נ. שלום אני מציע להתייעץ עם הרופא המרדים בביה"ח. לעיתים קרובות מדובר בתופעה פיזיולוגית מוכרת כתגובה להרדמה ואין לה קשר לגורמים פסיכולוגיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

אשתי בהריון בחודש השביעי, מידי חודש היא מקבלת התקפי בכי ללא שליטה, אני מפחד שזה ישפיע בעתיד על ילדינו ומבקש ממנה להפסיק, היא טוענת שכתוצאה ממשבר שעברה לפני 5 שנים מאז היא סובלת מהתקפי בכי ועצבים, היא פנתה בעבר לפסיכולוג אבל זה לא עזר לה, בד"כ היא אשה מלאת שמחת חיים ומאוד מאושרת. מה לעשות, האם יש סכנה לילדינו?

יאיר שלום הבעיה כעת אינה ילדכם אלא אישתך ומצבה הנפשי. בד"כ אין סכנה פיזית לילד אלא במצבים נפשיים חריפים, אבל ברור שאמא במצב נפשי לא טוב, זה לא טוב גם לילד. בתקופת ההריון ואחרי הלידה יש מצבים של רגישות אבל נשמע שמדובר במשהו שחורג מהרגיל. אני מציע לפנות שוב לייעוץ פסיכולוגי הן כדי להתמודד עם המצב העכשווי והן למנוע החמרה במצבה הנפשי בהמשך ולאחר הלידה, או לפחות להתייעץ עם רופא הנשים שמבצע מעקב אחר התפתחות ההריון. בברכה ד"ר אורן קפלן

קודם כל אני רוצה להודות לך על תשובתך המפורטת . חברי לא יודע שפניתי לפורום כך שאני לא בטוחה שאראה לו את העצות אך בכל זאת אנסה לדבר איתו בנושא. לגבי ייעוץ פסיכולוגי ניסתי לדבר אך הוא לא מוכן להקשיב בנושא וכמו שאני מכירה אותו הוא יאמר שזה לא בשבילו... תודה בכל אופן אורלי

דווקא משום שהכל פה אנונימי (ישראלית זה כינוי ולא שמי), יש לך החופש לאפשר לו קריאה של התשובות כאן. (אך ברור שאינך חייבת אם זה מקשה עלייך) אם אינו מעונין ביעוץ פסיכולוגי, אל תלחצי עליו. יש עליו מספיק לחץ. אבל את יכולה ללכת לבד, בעצמך ליעוץ, כדי לא להיות לבד בהחלטות שאינן קטנות כלל ועיקר. את יכולה ללבן את השאלות בשיחה עם הפסיכולוג, ולבדוק מה בעצם את רוצה. כי לא אמרת לנו בעצם, מה את רוצה! את מתמקדת בתיאור הקושי בלי לתאר את רצונותיך.

אז ככה אני כמובן שאשמח להמשיך באוניברסיטה שלי לדוקטורט אך בגלל הפסקת הלימודים הפתאומית הזו הזזתי את עצמי הצידה ובהחלט הייתי מוכנה להשקיע בו בזמן הזה כשאני יכולה בינתיים לעבוד ואחרי שיסיים אני אמשיך בלימודים . אבל עכשיו כשפתאום הם מוכנים שהוא יסיים הכל פתאום מסתדר הוא יסיים יתחיל לעבוד ואני אוכל להמשיך ללמוד וכולנו נהיה .....ONE BIG HAPPY FAMILY ולרגע לא חשבתי שיסרב לחזור . וזהו אז אני מנסה לשכנע אותו להמשיך ,בנוסף גייסתי קרוב משפחה שלו (שחברי מאוד סומך עליו) שחושב כמוני שהבחור צריך להמשיך אז אני אודיע אם יש התפתחות... ושוב תודה על ההקשבה והייעוץ

שלום רב, האפ פסיכולוג קליני יכול לתת מרשם לתרופות הרגעה? תודהֱֱ

פסיכולוגים קלינים עוזרים באמצעות שיחות, להבנה טובה יותר של המצב, סיבותיו וניסיון לעזור בתהליך של שיפור איכות החיים, עזרה בשינויים שאנו רוצים לעשות וכדומה. תהליך הכשרתו כמטפל/פסיכולוג מכשיר אותו לעסוק בפסיכותרפיה. ישנם כמובן, פסיכולוגים שיקומיים, חינוכיים, התפתחותיים וכן הלאה, שתחום עיסוקם קשור לנושא התמחותם. פסיכיאטרים, (שלמדו רפואה והתמחו בפסיכיאטריה) עוסקים גם במתן תרופות. נכון?

רמי, תרופות הרגעה אפשר לקבל רק אצל פסיכיאטר או רופא משפחה. השאלה היא, מה מטרת התרופות - להרגיע מה? HERA.

רמי שלום בישראל פסיכולוגים אינם נותנים תרופות (במדינות מסוימות בארה"ב זה אחרת). תרופות הרגעה ניתנות ע"י רופאי משפחה ופסיכיאטרים. הפסיכולוג עובד בד"כ גם מול פסיכיאטרים ובמידת הצורך מפנה לייעוץ תרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום יש לי חבר מזה כ-4.5 שנים (הכרנו באוניברסיטה) ואנו עומדים להינשא באוקטובר הקרוב כיום אני לומדת לתואר שני,שנה שניה. וחברי לפני כ- שלושה חודשים עמד בפני הפסקת לימודים באוניברסיטה (עקב הישגים לא תקינים).בעקבות כך הוא החליט לקחת הפסקה של שנה וחצי ולחזור ללימודים מחדש במוסד אקדמי אחר. אני בעקבות זאת אעבור איתו לעיר חדשה ולמעשה אוותר על לימודי המשך (דוקטורט).וכרגע הודיעו לו מהאוניברסיטה כי מאפשרים לו להמשיך ולסיים (נותר לא יותר מסימסטר אחד ) אך הוא טוען כי סבל שם ואינו מוכן לחזור לעולם גם אם הדבר כרוך בהתחלת התואר מחדש. איני יודעת כיצד לשכנעו להישאר ולסיים. הדבר יקל מאוד על שנינו מבחינת המגורים הזוגיות והתחום הכספי( מימון של תואר נוסף). שאלתי היא מה לעשות???

פנית לפורום, לכן אני מרשה לעצמי להגיב, לחברך כנראה קשה לחזור לאותו מקום. הוא פגוע, ומיואש מהמקום. מאידך, נשאר לו רק סימסטר אחד וחבל על הפיספוס, המעבר לעיר אחרת ואובדן המשך קידומך מוסיף לזה מימד קשה. האם אפשר למשל, לדחות את ההחלטה שלו לעוד שנת לימודים? האם הוא יכול לקבל דחייה לסיום הסמסטר לשנה נוספת, נאמר בגלל הסיבה שהוא מתחתן? החלטות בעת לחץ גדול, אינן רצויות. החלטה צריכה להיעשות ברגיעה מסויימת. כדי לא לטעות בהחלטה. וגם חברך, עלול לסבול מכך, ש"בגללו" נאלצת לוותר כה הרבה. והוא "חייב לך הרבה" אולי תראי לו את שאלתך כאן בפורום, ואת התשובות שתקבלי מאיתנו ומאורן קפלן ותחשבו יחד שוב? יש אפשרות גם לפנות לייעוץ פסיכולוגי, שיעזור לו להתגבר על ההרגשה הרעה. ולחבר שלך אני כותבת: בעוד שנתיים, ואולי בעוד שנה, בכלל אף אחד במוסד שאתה לא רוצה לחזור אליו בכלל לא יזכור אותך ולא אכפת יהיה להם ממך. אתה בשבילם רק מספר תלמיד. אז שווה, שתתאמץ למצוא עזרה פסיכולוגית להתגבר על החזרה לשם. ולמנוע את כל הבלגן הזה. וחוץ מזה... לא בטוח שתוכל ללמוד הלאה בעיר אחרת.. אחרי שתתחתנו ויהיו ילדים... וצריך מקור פרנסה למשפחתך החדשה שתקים... כדאי שתנצל את הכוח שלך, להשיג את פיסת הנייר שהוא התואר... ואם לא - לא כולם חייבים להיות אקדמאים. יש לך אחת בבית. אתה לא חייב...

חבר יקר של הפונה: וותר על הלימודים בכלל ואל תגרום לאשתך לעתיד הרגשה שהרסת את הקידום שלה. זכור, לא נשארים "אוהבים וסולחים" עד גיל 88... היא תזכיר לך את זה בשעת מריבה... ואם בכל זאת אתה רוצה לסיים לימודים וקשה לך, חכה, שהיא תסיים ללמוד ותתחיל אתה. או: שיהיה לךאומץ לחזור למקום שלמדת... זה לא מקום לרגשות. זה מקום להשגת התואר ולא יותר מזה. ואם אתה צריך לחזור על קורסים, או שנה שלמה כדי להרגיש יותר בטוח בלימוד, אז תעשה את זה. שם המשחק זה ה ת מ ו ד ד ו ת

הי כבר שאלתי בפורום אחר את השאלה הזו,ורציתי להבין האם זו דעתם של כל הפסיכולוגים . אני מטופלת אצל פסיכולוג כבר תקופה.אני מרגישה מאוד קרובה אליו ובוכה הרבה פעמים בפניו.לפעמים אני מרגישה צורך של מגע מצידו,לא חלילה מגע מיני או משהו דומה,רק מגע קל ביד או בכתף,כל דבר שיאשר את הקירבה. לצערי זה לא קורה ואני לא יודעת האם זה בגללי?או בגללו?בפורום האחר קיבלתי תשובה שזה בעיקר בגלל חשש מתביעות.כלומר לניצול או של המטפל או של המטופל שעלול לתבוע את המטפל.אבל מה אם ברור מאליו שאין שום עניין מיני?אני לא רואה בו אובייקט מיני,ולא שום דבר דומה אבל הקירבה הזו חסרה לי. האם המטפל לא יכול לסמוך על המטופל שהוא לא יתבע אותו?הרי הכל מבוסס על אמון לא? או האם יש סיבה אחרת?ואם הייתי מטופלת ע"י אישה היא היתה יכולה לגעת בי ? דורית

השאלה, שאת מעלה היא מאד מעניינת ומענין מה ישיב עליה ד"ר אורן קפלן. אני, שאיני קשורה לפסיכולוגיה, סבורה, שבמערכת שיחות אינטנסיביות וממושכות היוצרות קירבה נפשית בין מטופל למטפל, עולות לעיתים הרגשות, שיש לטפל בהם על ידי העלאת הנושא בין המשתתפים, מאחר ואין להם מקום במערך הקשר. את יכולה להרגיש שאת נמשכת למטפל/ת מינית, או הוא יכול להרגיש את זה כלפייך, את יכולה לרצות שיחבק אותך כאב, או כאם, התומכים בך, סוככים עלייך, מגינים עלייך, את יכולה לצפות, שהקשר יחרוג מהשדה הטיפולי לחברות קרובה מחוף לקליניקה ועוד רצונות, הרגשות וכדומה.. חשוב, שהדברים יועלו לשיחה וידובר בהם. השיחה הטיפולית היא מעין "עולם חיצוני קטן ומוגן בחדר", שממנו תוכלי ללמוד, לצמוח ולשפר את איכות חייך מעבר לחדר הטיפול. אין הוא נועד לסיפוק הצרכים שמתעוררים, כמו שאין מקום ל"לטיפה, חיבוק תומך" ממנהל הבנק שלך, או מהמכונאי שמתקן את רכבך. להיפך, דווקא משום שנוצר קשר נפשי עם המטפל, עליך להיזהר לא להוביל את הקשר הזה לפסים של חבלה בטיפול. פנית למטפל שלך, על מנת לקבל ממנו עזרה מסויימת, ולזה הוא מכוון. הוא מחוייב למיקצועו, ועליו לעמוד על המישמר לא לגלוש ל"ניצולך". מדוע ניצול? כי הוא בבחינת מטפל. ואת מטופלת. זה סדר הדברים. וגלישה לפסים פיזיים, באמתלה של רצון לתמוך, לעודד.... זה ניצול של מצוקתך הנפשית והפער בינו - כמטפל חזק, אלייך - המטופלת, הבאה מעמדת הזדקקות לסיוע נפשי . דיברת על פחד מתביעות? הרי אין מצלמה, וסביר, שאם מישהו רוצה לטפול על מטפל "מגע" שלא ברצון, לא צריך זה יכול להיעשות גם בלי סיבה ממשית. אבל יש לי שאלה יותר מסקרנת אותי: את הצלחת להבהיר לעצמך, למה את רוצה כל כך שיחבק אותך? אולי זה, כי הדמות שלו מייצגת, דמות לא מציאותית שרצית תמיד? (ושאין בעצם. כי פסיכולוג הוא אדם אחד במציאות, מחוץ למסיכת המקצוע) דמות של מקשיב תמיד,מאזין ולא קופץ לדברייך, לא שופט אותך, לא מביע תרעומת לא כועס, לא עוזב את החדר בזעם, לא מבקר אותך על דברייך, הוא אמפאטי, מתחשב, נינוח, מרגיע, תומך... וכו וכו וכו'....

כן חשבתי למה אני רוצה שייגע בי. כי זה צורך בסיסי.גם כשיש לי חברה טובה ואני מספרת לה על בשורות טובות או רעות,היא מחבקת.גם ידיד שלי שאין ולא היה בינינו מעולם מתח מיני,מספר לי על מה שקורה אותו אני נוגעת בו.בעיניי קירבה פיזית זו עוד דרך ליצירת קשר לא פחות ממילים.ותתפלאי הוא דווקא לא מייצג דמות נערצת כמו שאמרת במילים אחרות.אנילא פעם מבקרת אותו,ולא פעם אני חושבת שהוא טועה בדבר כזה או אחר.ממש כמו חבר או ידיד רק שהוא הפסיכולוג ואני המטופלת. אין פה שום דרישה מוגזמת,רק חיבה בסיסית,שצריכה להגיע גם במגע.

דורית שלום את מעלה סוגיה מורכבת מאוד בתחום הטיפול הפסיכולוגי והרפואי שמציגה שאלות על היכן הגבול שאנחנו דורשים ממטפל מקצועי לשים, מה האתיקה קובעת, היכן המטפל הוא כמו חברים/חברות אחרים והיכן נדרוש ממנו להיות מאוד שונה. את צודקת שהמגע הפיזי הוא חלק יומיומי וטבעי ממערכות היחסים של אנשים קרובים, ובהחלט לא רק בקונטקסט המיני. הבעיה בנושא מגיעה אולי משני מקומות. האחד הוא האפשרות שמגע פיזי שמבטא חום וקרבה עלול להפוך למשהו מיני, והשאלה היכן מציבים את הגבול, וזה מביא אותי לבעיה השניה, והיא הפירוש האישי שנותן כל אחד מהצדדים למגע. משהו תמים לחלוטין עבור האחד, יכול להתפרש כמשהו מאוד מגמתי ע"י אחר. אך יותר חשוב מכך, בתוך טיפול פסיכולוגי יש גם תהליכים של "העברה" (נושא משמעותי מאוד שעלה לדיון עוד בתקופתו של פרויד ועדיין מהווה נושא "חם" מאוד בתחום הפסיכולוגיה), כלומר, מאחר והמטפל אינו באמת מוכר באופן אישי, לפחות לא כאדם מלא בחייו הפרטיים (נחשפים רק לזוית מסויימת בתוך הקליניקה) הרי שהוא מהווה כר נרחב להשלכות. תהליך זה הוא כלי חשוב מאוד בטיפול הפסיכולוגי כיוון שהוא מספר בצורה אוטנטית בתוך חדר הטיפול, דברים על המתרחש בחיי המטופל בחוץ. הצורך שלך במגע בחדר הטיפול קשור בוודאי לרצון הטבעי למגע אנושי חם עם המטפל, אבל סביר להניח שהוא גם קשור לתהליכי העברה. אני חושב שכדאי להביא את תחושותיך לגבי מגע פיזי לחדר הטיפול כדי להשתמש בהם, הן להתמודדות עם מה שלא נוח לך בקשר הטיפולי, והן ככלי להעמקת הטיפול. לגבי יישום המגע הפיזי, כדאי אולי לגבש אסטרטגיה של מגע פנימי, כלומר, חיבוק שאינו פיזי ממש אלא כיצד אפשר להפוך את ההכלה של הטיפול והמטפל לסוג של חיבוק עצמי, בלי המגע הפיזי עצמו, שאולי עלול לסבך את הטיפול ולפגוע בו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לדר אורן קפלן אני חוששת לדבר על זה עם הפסיכולוג.זה מביך מדיי.ולפי דבריך זה גם לא ישיג את מה שאני רוצה.הוא בטח יענה משהו כמו שאתה ענית. או האם יש סיכוי שבמקרה שלי הוא כן יחצה את הגבול הגם ככה מעורפל? ושוב אם הייתי מטופלת אצל אישה זה היה שונה?היא כן היתה יכולה לגעת בי בלי חשש? תודה דורית