פורום פסיכולוגיה קלינית

היי! אני וחבר שלי כבר חצי שנה ביחד, לפני יומיים חגגנו והוא כתב לי מכתב כל כך יפה, ואני כל כך מאושרת. היום דיברנו והכל היה כרגיל, עד שלפני כמה שעות הוא התקשר אליי ואמר לי שהוא לא בטוח שהוא רוצה להיות איתי. אז נפגשנו ודיברנו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו וטוב לי איתו ואני לא רוצה שזה יגמר, עדיין לא. הוא אמר לי שגם הוא אוהב אותי והוא הכי נהנה איתי בעולם, אבל הוא מרגיש שמן הסתם קשר מצריך מחוייבות: להתקשר בשעה זו וזו להפגש וכו וכו. אמרתי לו, ואני באמת חושבת ככה, שזה לא חייב להיות ככה. אפשר לצמצם וכבר אמרתי לו שיקח את כל הספייס שהוא צריך. עכשיו זה לא נראה לי הגיוני שאני לא אשמע ממנו כמה ימים ולא אראה אותו שבוע, אבל מצד שני זה יכול להיות הרבה יותר טוב. אני אוכל לחזור לחברותיי ולחזור לשגרת החיים הקודמת, לפני שנכנסתי לקשר. זו לא הקרבה גדולה מדיי? שאני צריכה להיות בקשר לפי הצרכים שלו נטו?. אני לא כל כך חושבת שזה ככה זה יכול להיות אפילו יותר טוב, וזה מתאים לו וגם לי איכשהו כי אנחנו אוהבים אחד את השני. אני חושבת שזו רק תקופה כזאת אצלו, אולי זה יעבור, ואם לא אז אפשר להסתגל לצב חדש, כי אני אוהבת אותו ואני רוצה לדעת שאנחנו יחד, כי טוב לי ממש ממש ממש טוב לי תעזרו לי בבקשה

לילית שלום את צריכה לראות מה הכי טוב עבורך. מצד אחד אפשר להבין את הצורך שלו בספייס, אבל רק את יכולה לומר האם באמת זה סביר או שזו דרך אלגנטית להתרחק ולא להיות מחוייב. את צודקת שזה לא סביר שהוא יעלם לשבוע. השאלה האם את חווה את עצמך "לוחצת" ובאמת לא משאירה לו ספייס, או שאולי את רואה קשר בצורה שונה ממה שהוא חווה, ואז עדיף לפעמים לתפוס מרחק ואולי אפילו לחפש קשר אחר שבו הצרכים ההדדיים ניתנים למילוי בצורה יותר טובה. לפעמים דווקא מרחק זמני והחרדה לאבד אחד את השני מחזירים את הפרופורציות לדרישות אחד מהשני. בברכה ד"ר אורן קפלן

הכל דחוף פה בפורום אבל בכל זאת אשמח לתשובה מהירה. בתי (עוד מעט בת 7) התעוררה בלילה מחלום בלהות. בבוקר היא אמרה שהיא חלמה חלום נורא והיא מפחדת לספר לי. בסוף הצלחתי לשכנע אותה לספר ונדהמתי מהחלום. היא חלמה שמישהו ניסה להרוג אותה ושיצא לה כל הדם מהגוף, אבל היא לא מתה. אח"כ היא הלכה למסיבה ואני נתתי לה כוס פטל אבל כשהיא שתתה היא הרגישה שזה לא פטל, זה הדם שלה ומיד אחרי שהיא שתתה כל מי שהיה מסביבה מת, והיא רצה הביתה לראות אם אני חיה וההמשך לא ברור. אני חייבת לציין שהיא לא מודעת לפיגועים שקורים מסביבנו, היא לא רואה בטלויזיה וגם לא שומעת כמעט כלום על הפיגועים (גם לא בבית הספר) ובודאי שלא בצורה שתתקרב להיות כל כך ציורית (!) בצהריים (אחרי שחזרה מבית הספר) היא אמרה בבכי שהיא לא מצליחה להירגע והיא חשבה על זה כל היום. אינני יודעת כיצד לנהוג . האם לפנות למישהו, לומר משהו או להתעלם ולעבור לסדר היום. אשמח לקבל את עצתך, דחוף אם אפשר. תודה רבה.

כדאי לפנות לפסיכולוג שעובד עם ילדים. ברור שהילדה חרדה ומוטרדת ממשהו.

את מתארת ילדה שחוותה אירוע טראומתי. במידה והתלונות וההתנהגות שלה לא פסקו את חייבת באופן דחוף לפנות לייעוץ פסיכולוגי לילדים.

יעל שלום ראשית הייתי נזהר מלקבל החלטות רק על סמך חלום, גרוע ככל שיהיה. החלומות הם דרך ביטוי של חלקים לא מודעים בנפשנו והם מוציאים מידע בצורה מסווגת וממודרת. לכן מה שנראה לך מאוד ברור יכול להתפרש כדבר שונה לגמרי. את צריכה להתרשם ממצבה של הילדה באופן כללי. אם היא מוטרדת מדברים נוספים יש מקום לעשות בירור, אפשר להתחיל עם פסיכולוג/ית ביה"ס למשל. במידה והתנהגותה רגילה והדבר החריג היחידי זה החלום הייתי מנסה להרגיע אותה ולומר שחלום הוא לא מציאות ולא מפתח מזה נושא נרחב. הערת אגב, גם אם הילדה לא רואה טלויזיה אין אפשרות שהיא מבודדת ממה שקורה. הפיגועים מדוברים ונראים לא רק בטלויזיה, הם נראים בעיתונים הזרוקים ברחוב, מדוברים ע"י הילדים בביה"ס כך שזו אשליה לחשוב שהיא מבודדת. והדמיון, הוא יכול להיות ציורי הרבה יותר מכל מציאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

Dear Dr. Sorry for not being able to write in Hebrew. I'm an Israeli, living in Europe. six months ago I met an Israeli who work in the same city I live in the same city. At the begining, things were great but later on I discovered there are things that bother me. Now I've reached a point that I think about it all the time, when I go to bad when I wake up in the morning and even when I wake up at night. Nevertheless, I do not find the courgae to end this relationshop totaly (I've done that 3 times and got back to him). I'm 31-divorced- and I know I do not want to leave with him for the rest of my life. but life here can be very lonely and sad. Can you advise? Sivan

סיוון שלום אינני יכול לומר לך ישירות האם להיפרד ממנו או לא מאחר ואינני מכיר אותך ואת הקשר בינכם. אני יכול בהחלט להבין את ההתלבטות ואולי אם היית נמצאת במקום פחות בודד בחייך ההתלבטות הזו היתה פשוטה יותר. השאלה מדוע את מרגישה את הצורך להחליט היום. אם את נמצאת לבד והקשר הזה נחמד לך מדוע את צריכה להיפרד ממנו כעת? את מדבר על הקשר בטווח הארוך ונראה לך שזה לא מתאים. אם את לא נהנית מהקשר תפרדי ממנו כי זה לא מתאים. אבל אם בינתיים טוב לך לא ברור לי מדוע הצורך לקבל החלטות חותכות במהירות. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם אפשר לאבחן לבד חרדת נטישה והאם הטיפול המומלץ הוא פנייה לפסיכלוגו או פסיכיאטר? (כאשר המחלה משתלטת על החיים, עבודה וזוגיות)?

במידה והאישיות הבסיסית מתחילה להתריד ולגרום לבעיות תפקוד צריך להתגבר על ההתנגדות ולפנות לטיפול פסיכולוגי.

בלה שלום חרדת נטישה היא ביטוי ולא אבחנה מקצועית. לכן אם את מרגישה חרדה מנטישה סביר להניח שזו הרגשתך ולא צריך איש מקצוע לצורך אבחנה. חשוב להדגיש שזו הגדרה כללית מאוד לדברים שונים בין אנשים, ולכן צריך להבין למה בדיוק את מתכוונת ב"חרדת נטישה". הטיפול המתאים הינו בד"כ באמצעות שיחות ולכן מתאים יותר פניה לפסיכולוג. אפשר גם לפנות לפסיכיאטר שהתמחה בפסיכותרפיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני נורא מפחד ובעקבות כך אין לי זיקפה. אשתי מאוד כועסת עלי ובעקבות כך יש הרבה לחץ בבית.

ל. שלום ראשית כדאי להתמודד עם הפחד. אני מתאר לעצמי שאיכות החיים שלך נפגעת לא רק בגלל העדר זקפה. בנושא התפקוד המיני מומלץ לפנות לסקסולוג ולקבל עזרה, אולי גם תרופתית בעניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מבקשת לקבל פרטים לגבי התרופה הנ"ל. כמו לאיזה אוכלוסיה התרופה ניתנת והאם יש לה תופעות לוואי. התשובה אינה תחליף לייעוץ מקצועי. בתודה מראש.

לא קיימת תרופה ללא תופעות לוואי. את השאילה שלך צריך להפנות ישירות אל הרופא שהמליץ על הטיפול ואליו בלבד.

טלי שלום בתחום התרופות מומלץ לפנות לפורום העוסקים בתחומי הרפואה בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן שלום סליחה על הבורות אבל האם תוכל בקצרה להסביר לי מה ההבדל בין פסיכלוג קליני לפסיכאטר? בני אינו בריא בנפשו ( מגיל 3 עד גיל 13 הלכנו לכל מיני פסיכולגים , וללא הצלחה....) היום הוא בן 20 והחיים בבית אינם חיים...בעיותיו רבות ומסובכות מאד. אין לי כבר מושג ממי לבקש עזרה: מפסיכולוג? מפסיכיאטר? מפסיכולוג קליני?... הרי כל פניה עולה כסף - חייבים להתחשב גם בנקודה זו. אנא תשובתך. בתודה, פ.ש.

שלום לך ! ההבדל בין פסיכולוג קליני ופסכיאטר : פסיכיאטר יכול לתת מרשם לתרופות בנוסף לטיפול כמו פרוזאק , פריזמה וכדומה פסיכולוג קליני לא יכול , אלא טיפול רגיל בהביוריסטי, התנהגותי.וכו ...אם את לא יודעת מה לעשות עם בנך , תפני לרופא משפחה הוא כבר יפנה אותך עם הפניה לטיפול המתאים ואם אתם חברים בקופת חולים זה לא אמור לעלות כמעט . בהצלחה !

שלום, אני מקווה שהקישור יעבוד. יש שם הסבר על ההבדלים שבין פסיכיאטר לפסיכולוג:http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/who_is_psy.htm HERA.

שלום רב. מאחר שדר אורן קפלן נמצא בחופשה אני מייעצת לך לפנות לפורום הסמוך פסיכותרפיה, ואז תוכלי לקבל תשובה מהירה - את טוענת שבעייתך דחופה. פסיכיאטר מטפל גם באמצעות תרופות - בדרך כלל כדורים נוגדי דיכאון וחרדה. פסיכולוג מטפל בדכ באמצעות שיחות (פסיכותרפיה), תהליך שיכול להיות ממושך ולארך שנים. (פגישה או שתיים בשבוע, בדכ)., או בטיפול ביהייביוריסטי שיכול להיות מוגבל בזמן ומבוסס על שיטות התנהגותיות - לימוד טכניקות הרפייה, שינוי דרכי חשיבה וכד', חשיפה לגורמים מעורר חרדה במידה וקיימים. השאלה היא מה אופי הבעיה,- מאחר שפירטת מעט מאוד, קשה לדעתי יהיה לייעץ לך בדיוק. לדעתי השאלה היא עד כמה בנך עצמו סובל מן המצב- האם למשל אינו מתפקד, האם הוא שרוי בדיכאון וכו'. במצבים חריפים כאלה ואחרים, יש טעם לדעתי לשקול היעזרות בתרופות, ולשם כך תוכלי לפנות לפסיכיאטר. אם לאוו - פנייה לפסיכולוג קליני נראית מתאימה. בהצלחה מיכל.

פ.ש. שלום אני חושב שהתשובות הנ"ל בהחלט ממצות. בהחלט יתכן שהטיפול שנדרש לבנך הוא משולב, גם פסיכולוגי וגם פסיכיאטרי. מאחר ומדובר בתהליך ארוך שנים וגם הנושא הכלכלי עלה, הייתי ממליץ לך לפנות למרפאה רב תחומית שבה יש מגוון של בעלי מקצוע בתחום בריאות הנפש. ברוב בתי החולים בארץ יש מרפאות פסיכולוגיות מסוג זה ולאחר ראיון קבלה יתאימו לבנך את הטיפול המתאים. עלול להיות תור המתנה אבל דווקא בגלל שהתהליך נמשך גם זמן רב אולי שווה להמתין. במידה והדבר דחוף תוכלו לפנות לאיש מקצוע, אני לא בטוח שזה משנה מהיכן תתחילו, פסיכולוג או פסיכיאטר, חשוב שזה יהיה איש מקצוע טוב שיידע לאבחן את הבעיה ולהמליץ על טיפול מתאים. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן ה9.5 מסתגר כל הזמן בבית מול המחשב ו/או הטלביזיה. אנו מנסים לומר לו שירד למטה או יזמין חברים אליו אך הוא מסרב. בתקופה האחרונה הפסיקו הטלפונים מחברים ואיש לא מזמין אותו. האם לעזוב אותו או להפנות אותו לטיפול נפשי?

אמא של טל שלום השאלה היא האם בנך מרוצה ממצבו או שהוא מוטרד. במידה ומדובר בתגובת הימנעות מקשרים חברתיים בגלל בעיות כדי לפנות לייעוץ. במידה וכך פשוט טוב לו עכשיו ואין לא חשק לחיי חברה, המחשב יותר מעניין אותו, הייתי מניח לו ועוקב אחר התפתחות המצב. אם הייתם מוצאים מסגרת חברתית מובנה כמו חוג או קבוצה שעשויה לעניין אותו, יתכן שהדבר יתן מענה הן למה שמטריד אתכם והן לצרכיו. אגב, לפעמים האינטרנט הוא מדייה מאוד חברתית וצריך גם לראות מה הוא עושה עם המחשב. יתכן שהוא יושב כל היום ומנהל צאטים עם חברים באינטרנט... אם לא, אפשר לנסות ללמד אותו את דרך התקשורת הזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום רב! אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי לאחר שאובחנה אצלי הפרעת חרדה . הרופא לימד אותי טכניקות של חשיבה עצמית עם שכנוע לא לקשר מצבים ואירועים להתקפים .כמו כן הוא לימד אותי איך לנשום ולהרגע . חשוב לציין ששללתי טיפול תרופתי ב"פריזמה".האם זה בסדר כל הטיפול שלי וזה ששללתי טיפול תרופתי , יש לציין שאני מתפקדת טוב עכשיו ויש שיפור משמעותי בין לפני הטיפול ועכשיו. אשמח לחוות דעת ממך

מורן שלום חוות דעת מקצועית אי אפשר לתת כמובן באמצעות האינטרנט שכן צריך להכיר אותך. אבל אם את מרגישה שיפור זו העדות להצלחת הטיפול. תרגילי הרפיה הם שיטה מקובלת לטיפול בחרדה ואם הסתדרת בלי תרופות אינני רואה בעיה בכך. במידה ותרגישי בעתיד שאת זקוקה להמשך טיפול תוכלי לפנות לרופא ולהתייעץ איתו שוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם יש מישהי\מישהו שמוכן לדבר על הנושא הנ"ל בטלפון או בשיחה אישית , ישנם פעמים שאני מרגיש ממש צורך לדבר על מה שעובר עליי וגם להקשיב לאחרים על מקרים דומים של התקפות חרדה ודרכי התמודדות תודה רן

רן, אתה מוזמן להשאיר את ההודעה שלך בפורום "תמיכה הדדית". יש שם אנשים שיכולים לדבר איתך בעניין חרדות. http://doctors.co.il/forums/list.php?f=360 HERA.

אבקש לדעת מה ההבדל בין סוגי הפסיכולוגים , הכוונה להבדל בין פסיכולוג התנהגותי, לקליני, לחינוכי,תעסוקתי וכו... תודה ראש נ.ב. האם אני כמטופלת יכולה לבקש מהפסיכולוג את הרזומה שלו, האם זה מקובל?

שלום פסיכולוג קליני הוא פסיכולוג מומחה שמורשה לבצע טיפול נפשי. שאר תחומי ההתמחות הפסיכולוגיים עוסקים בייעוץ ייעודי בתחום חינוכי, רפואי וכו' לפי סוג ההתמחות והבעיה. פסיכולוג התנהגותי הוא כינוי שמי שגישתו לייעוץ פסיכולוגי הינה התנהגותית ובאותו אופן יש גישות קוגניטיביות, דינמיות וכדומה. לרוב הגישה היא עירוב של מספר גישות. כמטופלת את יכולה לבקש מהמטפל רקע מקצועי ורשיונות. השאלה אינה האם זה מקובל או לא, אם זה מטריד אותך יש מקום לשאול ולברר. תוכלי לראות את המומחיות שלו גם בלי לשאול באתר משרד הבריאות http://www.health.gov.il/units/plogic/pname.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני בן 22 הישתחררתי ליפני כשנה ואני חולה במחלת עור קשה שמיתפתחת עקב לחץ נפשי , המחלה פרצה לי במהלך השירות הצבאי והחמירה בכול פעם שהייתי נתון ללחץ ומתח הייתי במערבים ובפעולות קשות הייתי נתון להפגזות ופינוי פצועים מחזות קשים , בלבנון ובשטחים כרגע לאחר כשנה מהשחרור וטיפול רפואי קשה וארוך כימעט ו אני לא חולה במחלה אני לא נתון ללחצים שהייתי בהם בצבא אבל אני מלא חשש שיחזורו אלי הכתמים הנוראים ואני יאבד שוב את צבע עורי , חיי יהיו שונים לגמרי אם המחלה תיפרוץ לי שוב , המצב הביטחוני בארץ לא עוזר לי ואני בחששות רבות יומיומית , אני מיסתדר לבד בחיים הורי לא איתי ואני לחוץ ובפחדים שמה המחלה תחזור כי יש כבר סימנים להיתפתחות חדשה , אני רוצה תמיכה נפשית מישהו שאני יכול לדבר איתו ,בצבא הבטיחו לי טיפולים לנפש והרפיות אבל בימקום זה העדיפו לשחרר אותי על סעיף נפשי ולא קיבלתי שום טיפול שכזה .

לי, בעצם כתבת בעצמך מה נכון מבחינתך; לפנות לטיפול. מכיוון שברור שבעיית העור מתפרצת על רקע נפשי, ומכיוון שהחשש שהבעיה תחזור מגביר את הלחץ שלך, הרי שנלכדת במעין מעגל. תנסה לברר במשרד הבטחון מה הזכאות שלך לטיפול (אם יש), ואם לא, תפנה טיפול בכל מקרה. אם העניין הכלכלי לא מסתדר, אתה יכול לפנות לפסיכולוג של קופ"ח בה אתה חבר. HERA.

לי שלום במידה והבעיה התפתחה על רקע השירות הצבאי אתה זכאי לתמיכה במימון הטיפול ע"י אגף השיקום במשרד הבטחון. לגבי בעית העור והתגובות הנפשיות. מדובר במצב שדורש טיפולי פסיכולוגי בשילוב כמה מרכיבים. ראשית, בסיס תמיכתי, שנית התמודדות עם פוסט טראומה, ולבסוף טיפול ייעודי לבעיה העור, מתאים במיוחד שימוש בהיפנוזה. אני מציע שתתייעץ עם ההורים או גורם אחר מנוסה שיודע כיצד לפנות לגורמים רשמיים כמו משרד הביטחון כדי להסדיר את זכאותך למימון הטיפול. במקביל כדאי לפנות לייעוץ מקצועי ולהתחיל ללא דיחוי תהליך טיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אני נערה בת 18, נמצאת בתקופת הבגרויות, תקופת הכניסה לצבא, כאשר העתיד לא ברור. הוריי החליטו להתגרש כפני חודשיים ואבא כבר לא חיי איתנו בבית בנוסף לכל זה יש לי חבר שמבוגר ממני בשלוש שנים אשר לא מצליח להבין אותי ודורש תמיכה מצידי בשל הלחץ הרב המופנה כלפיי מצד ההורים, החבר, החברים, הצבא, בית הספר, העבודה (אני ממלצרת מכיוון שההורים שלי לא יכולים לאפשר לעצמם לתת לי כסף), הרצונות והמרכים שלי אני נתקפת התקפות זעם בהם אי לא שולטת על עצמי ואף מגיעה לאלימות פיזית כלפי הסובבים אותי. הייתי רוצה שתגיד לי כיצד אני יכולה ללמוד לשלוט בעצמי בייחוד בתקופות קשות כאלו וכמו כן האם טיפול עם פסיכולוג מומלץ? תודה מראש נערה מתבגרת

שלום, את בהחלט נמצאת בתקופה עמוסה עכשיו, ולא הכל נמצא בשליטתך. אני חושבת, שאכן כדאי לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, בעיקר כי את לפני גיוס, והכניסה לצבא יכולה להיות חוויה מלחיצה בפני עצמה. אומנם אין לך שליטה על ההחלטה של הורייך, אבל בעזרת טיפול תוכלי להתמודד עם זה יותר טוב. HERA.

נערה שלום אוסף הלחצים בהם את נמצאת מכריעים אותך כנראה וגוררים תגובות קשות. אינני חושב שיש פטנט אותו אוכל לתת לך לשליטה טובה יותר. מדובר בתהליך של פיתוח מודעות עצמית וכלים להתמודדות. בהחלט מומלץ לפנות לעזרה מקצועית. הייתי ממליץ לך להתקשר לצוות בריאות הנפש בקופת החולים באזור מגוריך ולבקש הפניה. את יכולה גם להתייעץ עם עובדת רווחה בלשכה המקומית באזור מגוריך. העיקר שתוכלי לקבל ייעוץ והכוונה באופן מהיר ומיידי. בברכה ד"ר אורן קפלן

תשמעו אנשים נמאס לי המחשב שלי עושה בעיות החברה לא מתייחסת והערבים לא נדבר עליהם בכלל אז מה יש לי לחפש פה אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

רוצה לבוא לים?

הנני שנה אחרי לעדה, עדיין לא עובדת( טרם מצאתי עבודה שתתאים לי ולביתי שנולדה) -הנני גרה בעיר חדשה, אין לי כאן ממש אף אחד , אין לי עם מי לדבר כלל. כרגע גם אינני עובדת- מחפשת זה 4 חודשים., מתעתדת ללמוד להסבה בתחום החינוך באוקטובר, עד אז הבדידות והריקנות הרגו אותי. כמצויין אני אמא חדשה ללא תמיכת משפחה או חברים באזור כלל, בעלי עובד ולומד, וגם כשבבית הוא אינו יודע מהו פרגון, עידוד וחיזוק( אין עם מי לדבר),אני מנסה לרצות למרות התיסכול כל הזמן אותו קודם כל( עושה מין בכוח ואין לי חשק כלל- הוא דוחה אותי בהתעלמות שלו ממני וצרכיי, הוא כ"כ ילדותי( אני הראשונה שלו בגיל 36 שלו, הריקנות הרגה אותי. לצערי אני מפצה את עצמי באוכל כמעט כל ערב, אין לי את האנרגיות לקום ולעשות מעשה- לצאת את הבית לעשיית דברים לעצמי- אני כל הזמן עייפה. מה לעשות??. לעיתים אני כ"כ רוצה מאהב כדי לקבל חום ואהבה שאין ליח כלל בסביבה ובטח לא מבעלי. כמו כן- קשה לי מאוד גם עם העובדה שלא רק שבעלי אינו תומך בי כלל, משפחתו תמיד חייבת להעיר על דברים שאני עושה עם הילדה בהקשר שלי לחינוכה- ובעיניי לגבי תחום האמהות, זה המקום היחידי בו אני מרגישה מצויין ושלמה, עד ההערות המעליבות וההתנהגות הפוגעת של חמותי אותי.

ליעל הכי חשוב זה, שתרגישי טוב עם עצמך. תשתדלי להתעלם מהערות שמעירים לך, בקשר לחינוך של ילדתך, כי לכל אחד יש נקודת ראות שונה בקשר לחינוך, וזכותך כאם לחנך כפי שאת מבינה. עד שתמצאי עבודה, תנסי להתענין על חוג, או לעסוק בתחביב שמענין אותך, לפחות שעה שעתים ביום. ככה לפחות תהיה ' לך אפשרות להתאוורר, את יכולה לטייל עם הילדה. ותדעי דבר אחד, שברגע שתרגישי טוב עם עצמך, ושלמה עם עצמך הרבה דברים יראו אחרת אני מאחלת לך רק טוב.

נראה כי חיי הזוגיות שלך פגומים גם במישור התקשורת עם בן הזוג וגם בתחום המיני. ההתעלמות מהמציאות בסופו של הדבר תהיה הרסנית ולכן אתם זקוקים לטיפול זוגי בהקדדם האפשרי. למענך, למען הילדה ולמען משפחתך אסור לך לבטל את עצמך כאדם. לא מספיק לשאוף להגשמה כרעיה וכאימה.

יעל שלום נשמע שהבעיה העיקרית כיום היא העדר תמיכה מוחלטת מהסביבה בכלל ומבעלך בפרט. צורת החיים הנוכחית היא מרשם בטוח לחיים מלאי טינה ותסכולים. לטובתך ולטובת בתך הצעירה כדאי למצוא דרכים מיידיות לשינוי המצב. האם בתוך הבדידות הזו יש בכל זאת חבר, חברה, קרוב, קרובה שאת יכולה לשבת ולהתייעץ עימם? במידה ולא (וגם אם כן) הייתי ממליץ לך לפנות לייעוץ מקצועי. את זקוקה להכוונה ואני לא חושב שבמצב הקיים תצליחי לעשות את השינוי לבדך. תוכלי לפנות לעובדת סוציאלית בלשכת הרווחה, לפסיכולוג או עו"ס בקופת החולים, ללשכת ייעוץ של נעמ"ת ועוד גורמים בקהילה. במידה ואת חווה אלימות כדאי אולי לפנות לגורמים המתמחים בנושא זה. בכל מקרה, כאן קרוב, כדאי אולי להתייעץ עם חברי הפורום לתמיכה הדדית כאן באתר בכתובת http://doctors.co.il/forums/list.php?f=360 בברכה ד"ר אורן קפלן

אני אמא לבן 18 שעבר משבר נפשי קשה, כשהיה בן 13 עברנו דירה לעיר אחרת , בהתחלה הוא די התחבר למעבר אך מהר מאוד חזר למצב רוחו העגמומי. אנחנו לא כל כך הבנו שזהיא תחילתו של דיכאון ותהינו לגבי הירידה בהשגיו הלימודיים. כעבור שנה, התחילו גם בעיות התנהות, בעצת יועצת ביה"ס פנינו לפסיכולוג של העוריה אשר שלח אותנו לסדנא של דר חיים עומר "שיקום הסמכות ההריות" אשר עיקרה נקיטת יד קשה והמסר הוא אנחנו לא פוחדים ולא מתאדים. שיטה זו יצרה קרע נוסף ביננו ,והחרפה בבעיות ההתנהות שהפכה להיות אנטי סוציאלית. לפי בקשת הבן העברנו אותו לבית ספר בעירנו הקודמת,שם הוא בחר להתחבר עם חבורה בני נוער שהפכו להיות למשפחתו כלשנו וביחד הם גילו את הגרס . וזה תוך מריבות בלתי פוסקות ופרובוקציות מצידו, כל בקשה שלנו ואפילו תחנונים לטיפול פסיכולוגי נדחו על הסף.עד אשר בחר לגור אצל אימי, (יועצת לבני הנעורים שפנינו אליה יחד עודדה אותנו להסכים ולתת לו דמי כיס נדיבים) המעבר מגרס אקסטזי וטריפים היה קצר.כל נסיון התקרבות שלנו זכה לתגובה של אני לא סומך על אף אחד. בדרך לא דרך הגענו לטיפול פסיכאטרי,ובעזרה של רופאה סובלנית אנושית ואמיצה חל שיפור משמעותי. העויינות והפרעות ההתנהגות נעלמו כמעט מייד עם התחלת הטיפול התרופתי. אבל עברה תקופה של כמעט שנה עד שהוא הצליח להתחיל לתפקד באופן רגיל לגמרי. הפסיכולוגית סבורה שמאחר ולקח לו זמן כל כך ממושך ייתכן שההתקף יחזור ואילו האופאה הרבה יותר אופטימית. בני קיבל אינטומין 20 מלגרם ליום במשך חודשיים, ובגלל תופעות הלוואי הוחלפה התרופה לרספרידל 3 מג ביום ובהדרגה ירד המינון ל1 מג. אגב, בעקבות השימוש ברספרידל (ואולי לא בגלל זה )אחרי כחודש מיום השימוש ברספרידל הוא היה מדוכא מאוד ומאז מקבל גם פברוקסיל. היום מצבו הרבה הרבה יותר טוב. אני נאלצתי לספר את הדברים בצורה יבשה, אבל הרבה כאב לב מתח וחרדה ליוו את כל התהליך. אני מבקשת לשאול האם יתכן שהוא לא יסבול מהתקפים חוזרים. או למי להאמין לפסיכאטרית או לפסיכולוגית? כמה זמן צריך לעבור באופן שקט כדי שנדע? תודה מראש ממני אמא של..........

פסיכיאטר מיומן לקבוע האם מדובר בהתקפים פסיכוטיים על רקע שימוש ב"גראס" (מריחואנה) או קיומה של מחלת סכיזופרניה. במידה ויש לך ספקות ניתן לקבל חוות דעת מקצועית נוספת בתחנה לבריאות הנפש האיזורית הקרובה לביתך או ע"י כל פסיכיאטר אחר .

אמא של, שלום עברת כל כך הרבה אירועים כאב ואנשי מקצוע, כך שאני הייתי נזהר מאוד מלהבטיח לך משהו על בסיס כל כך מועט של היכרות. אינני יודע למי צריך להאמין, ואף אחד אינו חוזה עתידות. אני בטוח שלצורך השקט הנפשי היית רוצה לדעת מה יקרה בעתיד, אבל לצורך ההחזקה הנוכחית של בנך זה פחות חשוב, יותר חשוב שיקבל טיפול מקצועי וקונסיסטנטי. חשוב שיהיה גורם אחד שעליו את סומכת והוא זה שילווה את תהליך הטיפול. הרקע אומר שמדובר במצב רגיש שמחייב להיות קשובים לאורך זמן ולהתאים את התגובה למצב. במצבים כאלו חשוב שגם ההורים יקבלו ייעוץ והדרכה, כמו גם תמיכה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מעסיקה עובדת בביתי, ואיני מרוצה ממנה , איני מסוגלת לומר לה שלום וללכת לדרכה ,אני מפחדת ממנה, וכך אני נשארת במעגל ולא יוצאת ממנו רק מתוסכלת

שלום לך זכותך המלאה לקבל תמורה מלאה עבור כספך ולהרגיש עם זה בסדר גמור . זה לא "רע" ולא אנוכי לדרוש את המגיע לך זו חובתך לעצמך וזכותך המלאה וזה לא עושה אותך בנאדם פחות טוב או פחות נחמד. עם מחשבה זו את יכולה קודם כל להבהיר לה בשיחה נעימה את ציפיותיך ממנה מה בדיוק את רוצה שתעשה וכיצד ולרמוז שאם היא חושבת שהיא לא יכולה לעמוד בציפיותיך אז דרככם יפרדו והיה נחמד מאוד אבל זה לא זה. אז קחי נשימה עמוקה ותחליטי שאת עושה זאת ותראי שהשד לא נורא כלכך והפיל הפך לזבוב ואני בטוחה שתעריכי את עצמך יותר וגם אחרים יעריכו יותר כשאת עומדת על זכויותייך את מכירה את הבדיחה שמישהו אומר "אבל לא נעים לי..." אז אומרים" הנה הנה אופס נעים לי יצא /מת מזמן..." בהצלחה.

שלום אם את מפחדת מעובדת בביתך סביר להניח שזה לא המקום היחידי בחייך שבו את לא מצליחה לממש באסטרטיביות את מה שאת רוצה. אינני יודע עד כמה רחבה הבעיה אבל הייתי הופך את המשימה לפטר את העובדת גם למשימה של בנית האסרטיביות שלך באופן כללי. יש בנושא סדנאות יעודיות ואולי כדאי לך לעבור סדנה כזו, לא רק בשביל פיטורי העובדת אלא כמיומנות חשובה כללית לחיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

לדר' קפלן שלום בעלי כבר זמן רב לוחץ עליי לעזוב את הארץ בגלל בעיות כלכליות וביטחוניות מאחר ומשפחתי כולה בארץ ושורשי פה קשה לי להתנתק משפחתו של בעלי לעומת זאת חיה בחול ורוצה אותו בעסק המשפחתי שהיא מנסה קצת לנווט את חיינו ולהתערב בכל דבר וזה מאד מלחיץ אותי על מנת לא להכנס לעימותים מיותרים הסכמתי לנסוע איתו ואז... התחילו אצלי חרדות נדודי שינה חוסר רצון לאכול רעידות בגוף בקיצור פחד מפני עזיבה שכחתי להזכיר כי יש לי שתי בנות שאני באיזה מקום יהיה אחראית על ניתוקם מהחברה המוכרת להם ומהבית שלהם איך ניתן להתגבר על חרדות משינויים?

ענת היקרה! לדעתי את צודקת בתגובה שלך, כלומר, השינוי שאת צריכה לעבור הינו מאד משמעותי ואינך רוצה בו. נסי לדבר עם בעלך ולשנות את דעתו.גם לך צריכה להיות דעה משל עצמך לא??? בהצלחה

ענת שלום זו התלבטות לא פשוטה, בעיקר מאחר ומשפחותיכם גרים במדינות שונות כך שעבור כל אחד מכם חיים במדינה אחת משמעותה ניתוק ממשפחת המקור. תגובת החרדה שלך טבעית לנוכח השינוי הרב שצפוי וההתלבטות סביר מהות השינוי. מאחר ומדובר בהחלטה כבדת משקל שאת לא שלמה עימה כדאי אולי להשקיע בה מחשבה רצינית ועמוקה נוספת. רצוי להתייעץ עם האנשים הקרובים לך בסביבה. במידה וזה אפשר הייתי ממליץ להתייעץ עם פסיכולוג לגביך באופן אישי ואולי בהמשך גם באופן זוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום יש לי בעיה, ואני יודעת שזו בעיה.. כשרע לי אני חותכת את עצמי עם מספריים.. כאילו, לא ממש לורידים אלא יותר כמו חתכים שטחיים שרק משאירים צלקות. אני יודעת שזו בעיה, הציעו לי לראות פסיכולוג אבל אני לא אוהבת פסיכולוגים - אני פשוט לא הטיפוס שישב על ספה וידבר זה לא הסגנון שלי להיפתח לאנשים.. הרחקתי את כל המספריים מהאזור שלי אבל זה ממשיך להטריד אותי בראש.. עצה? תודה

יש תרופות שעוזרות פני לרופא משפחה שישלח אותך לפסיכיאטר דרך קופת חולים

ניצן, שלום. את מתארת בעיה מסוימת שהנה למעשה גל קטן המייצג סערה גדולה המתחוללת בנפשך. מה שמיוחד אצלך שאת מבינה את זה ומבקשת עזרה. התרופות יכולות לתת מענה חלקי בלבד. העיקר שאת חייבת לדבר עם פסיכולוג\ית כדי שיעזרו לך להבין את עצמך ואת הסובבים אותך כך שלא תצטרכי לפגוע בעצמך. לצורך טיפול זה דרוש כוח רצון לדבר על עצמך. הדברים שאת עלולה לחשוף על עצמך מפחידים אותך כרגע ולא ספת הפסיכולוג.

ניצן שלום ללא רצון ממשי בשינוי הוא לא יקרה. נשמע שאת מוכנה להימנע מטיפול כמעט בכל טיעון אפשרי. פציעה עצמית היא בהחלט בעיה שדורשת טיפול ומשתלבת פעמים רבות בביטויים נוספים של הרס עצמי, בין אם בהפרעות אכילה ובעיקר בביטוי פנימי נפשי שתרגומו הוא הפציעה העצמית שהוא קצה הקרחון אותו אפשר לראות מבחוץ. כאשר את תחליטי שאת לוקחת את הדברים לידיים אי אהבת הפסיכולוגים והתרופות כבר לא יהיה בעיה. אני לא פוסל את האפשרות שבעבר לא היה לך מזל ולא מצאת גורם טיפולי מתאים. בעניין הזה צריך לקוות שהנסיון הבא יהיה מוצלח יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

מאז שילדתי את ביתי בת ה-10 חודשים. אני מתקשה להרדם בלילות וחרדה לה כ"כ. מתבטא בחיי היום יום קשה לי להתרכז, אני כל הזמן חושבת שקרה לה משהו. אני סוגרת את כל חלונות ותריסי הבית בלילה שמה מישהו יכנס ויחטוף אותה. מה קורה לי???

יכול להיות שמה שקורה לך הוא דבר הורמונלי, שקורה להרבה נשים לאחר לידה. יש כאלה שלא סובלות מזה או שזה עובר להן מהר. בכל אופן, אני רוצה שתדעי שאת לא היחידה וזה דבר נורמלי לחלוטין. הייתי מציעה לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי, כי הבעיה יכולה להיות קשורה גם לחרדה נפשית וגם לחוסר איזון הורמונלי. להורמונים יש תרופות, אך זה נתון להחלטתו של מומחה. בכל אופן אסור לך לסבול לבד, ועצם זה שתפני למישהו שזה המקצוע שלך, יקל על מצבך.

יכול להיות שבעברך חבויה טרואמה אישית . מכאן שישנו אצלך חשש שגם לילדך עורבת סכנה. את זה ניתן לברר עם איש מקצוע בתחנת בריאות הנפש הקרובה לביתך.

טל שלום קודם כל השאלה האם זו החרדה היחידה שאת חווה. במידה ויש עוד דברים צריך להסתכל על המכלול. אם מדובר בבעיה ממוקדת ניתן גם לטפל בה בצורה ממוקדת בעזרת טיפול פסיכולוגי, הייתי ממליץ על היפנוזה ו/או EMDR סביר להניח שאם הבעיה ממוקדת אפשר לטפל בעניין במספר פגישות מועט. תוכלי לקרוא מעט במאמרים שכתבתי בנושא: http://www.psychologia.co.il/emdr.htm http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm http://www.psychologia.co.il/short.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

בעלי ואני נשואים כ-6 שנים לפני מס' חודשים ילדתי תאומים זהים בחודש השישי להריון בעלי תמך בי ובהם-כששהו בפגייה, תמיכה מלאה אולם לא הסכים בשום פנים לביקורי קרובי משפחתי: אמי,אבי,אחותי. כששבתי הביתה עימם לא הסכים לעזרתה של אמי { בטענה שהוא שונא אותה} וכעת כשהם כבר גדולים- בני שנה , כאשר אני מטיילת אתם למשפחתי הוא רותח מזעם מאיים שנפתח חשבונות בנק נפרדים , אני אקדמאית, אולם כרגע איני עובדת בשל משקלם הנמוך של התאומים בעלי עו"ד במקצועו אולם מתנהג בצורה קטנונית להפליא הוא אינו מסכים לתת מתנות או ללכת לארועים משפחתיים מהצד שלי ואילו את הצד שלו אנו מכבדים מה עליי לעשות????

למה חושבת שזה קשור ללידה????

דלית שלום התנהגותו של בעלך מוזרה ואני אהיה די מופתע לשמוע שמדובר בבעיה הקשורה אך ורק לייחסו אל אימך ומשפחתך. לחיות באיומים זה לא בדיוק איכות חיים והחלקת העניין מצידך רק תוביל להחמרה עתידית של מצבך ושל חיי הנישואין. אינני יודע מה יחסיך שלך עם משפחתך אבל הפרדתך ושל ילדיך מהם אינה בדיוק דרך ביטוי לזוגיות טובה. הייתי מציע בשלב ראשון לנסות ולדבר איתו על הדברים הללו בצורה הגיונית ורגועה. אם את חושבת שהדברים אבודים מראש כדאי אולי לפנות לייעוץ זוגי ואם גם כאן אין שיתוף פעולה לייעוץ אישי. כל טוב ד"ר אורן קפלן

Dear Ms Kaplan, I am wondering what the psychological effects of epilepsy can be and if it can be a result of mental supression (as oppose to a phisical one Thank you Dana, London

דנה שלום אפשר להפריד את הטיפולים לשני סוגים. האחד אלו נסיונות להתמודד עם התופעות הפיזיולוגיות של המחלה ולהפחתת ההתקפים. האלו נעשים בעיקר בשיטות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה וביו פידבק. ההצלחה של הטיפולים הללו שנויה במחלוקת. הכיוון השני הוא הטיפול התמיכתי שרלוונטי לכל סוג של חולים במחלה עימה צריך להתמודד בטווח הארוך. אני לא חושב שיש כאן התמחות ספציפית בכך שמדובר באפילפסיה. אני מתאר לעצמי שניתן למצוא במוסדות רפואיים בלונדון (במידה ואת נמצאת שם על בסיס קבוע) פסיכולוגים רפואיים או שיקומיים המתמחים בתחומים אלו וכדאי לנסות ולקבל ייעוץ. תוכלי בוודאי לקרוא חומר רב באינטרנט בעזרת מנועי החיפוש השונים. הקלידי מילות קוד כגון psychological epilepsy בברכה ד"ר אורן קפלן

קראתי את תשובתך והייתי רוצה לנקות את עצמי מאשמה ומהמעשה הנורא שעשיתי(גנבתי ושרפתי את התיק) אך מה לעשות האם אני יספר לפסיכולוגית שלי היא תהייה חייבת לספר למישהו או שניתן לסמוך עליה של תספר לאף אחד . אולם האם זה מחובתה לספר אם היא יודעת על מקרה שכזה מה אתה בתור פסיכולוג ההית עושה מספר למישהו . אגב אני לא מגיבה נורא אלא רוצה שיבינו וייסלחו.

שרון שלום אינני יודע לענות על שאלתך. זו החלטה אישית של הפסיכולוגית שלך, את צריכה לקחת בחשבון שבהחלט יתכן שהיא תצטרך לדווח על העניין. לא בהכרח שזה יגרום להפסקת הטיפול אבל זה בהחלט כרוך באי נעימות. יתכן ששווה לעבור אותה כדי להרגיש יותר טוב, הרי הטיפול לכך נועד מלכתחילה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב, בתי בת השנה וחודשים ומיום היולדה היא הולכת לישון בלילה לאחר שאני מניחה אותה במיטה עם נשיקה ולילה טוב אני יוצאת מהחדר וכך היא נרדמת. במשך היומים האחרונים היא לא מוכנה להכנס לחדר,לשינה, מחזיקה בי בכל הכח ובכי-צרחות עד לב שמים, היא לא מוכנה שאני יעזוב אותה ורק להיות בידים. וכך היא נרדמת. ואותו סיפור שהיא מתעוררת באמצע הלילה, אף פעם לא נתנו לה לישון איתנו בלילה וזה מה שקורה בלילות האחרונים. רק לציין אתמול מרוב בכי היא הקיאה, היא אוכלת מעט מאוד לאחרונהת ולפני כ-3 שבועות נסענו בעלי ואני לחופש של 4 ימים,היא נשארה בטיפול אוהב של אמי.. אני לא יודעת מה הסיבה לכל השינוי הזה ?כלום לא שונה אצלה בחדר,האם יש צורך בבדיקה רפואית?האם פחדים? נא תן לי כיוון בתודה

עינת שלום קודם כל בהחלט כדאי לעשות בדיקה רפואית. לפעמים כשילד צעיר מרגיש לא טוב ישנם תגובות חרדה ובכי בהקשר לשינה. ולגופו של עניין, יתכן שתצטרכו לבלות יותר זמן בחדרה בזמן הקרוב הן בעת ההשכבה לישון ואולי גם באמצע הלילה. צריך לראות איך מצד אחד לא הופכים את השינה עימכם להרגל לא רצוי, אבל מצד שני לתת לילדה בטחון ושקט. תבדקי האם יש אפשרות במקום להרדים אותה על הידיים לשים אותה במיטתה ולשבת צמוד למיטה, לשיר משהו, ללטף אותה ולנסות להרגיע עד שתירדם. לא הייתי מנסה להיות נוקשה באף אחת מהשיטות. תנו לעניין עוד שבוע ותראו איך הדברים מסתדרים. אם עדיין העניין נותר בעינו צריך לחשוב מה לעשות. אגב, כדאי לקרוא את ספרו של ד"ר אבי שדה על שנת תינוקות והטיפול בהם בתחום זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בני בן השמונה סובל מבריחת צואה. בדיקה פיסיולוגית העלתה שהכל תקין אצלו. טיפול פסיכולוגי שנמשך כשנה לא עזר בכלל. מה עוד אפשר לעשות וכמה זמן זה עוד יכול להימשך?תודה מראש עבור כל מידע ועצה.

גלית שלום כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר מומחה לילדים במידה ולא התייעצתם עדיין. אין תשובה חד משמעית לשאלתך מדובר בתופעה מורכבת. מומלץ שגם אתם ההורים תהיו בייעוץ קבוע אצל הפסיכולוג המטפל ומאחר ומקובל לחשוב שהפתרון הוא לא רק ברמה האישית של הילד אלא גם ברמה המערכתית שמסביבו, בעיקר המשפחה והקשר עם ההורים. לצורך זה אתם זקוקים להדרכה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ,לפני שלוש שנים בצבא נעקצתי ביד מזבוב חול הקרוי שושנת יריחו ,התוצאה של עקיצה זאת היא צלקת מכוערת ומאוד לא רגילה בצבע אדום. יש לי שני צלקות כאלו ביד (איפה שנמצא השעון) שמאוד מפריעות לי,עד כדי כך שאני מרגיש פשוט בן אדם אחר שאני עם חולצה קצרה והצלקות חשופות לכולם ובן אדם אחר שאני עם חולצה ארוכה כשאף אחד לא רואה את הצלקות. כשאני עם חולצה קצרה אני מרגיש "שאני זה לא אני" ואני כל הזמן במחשבות על הצלקות האלו ומפחד שאנשים יסתכלו עליה .אני גם בן אדם הרבה יותר סגור ומתרחק מאנשים. כשאני עם חולצה ארוכה כשאף אחד לא רואה את הצלקות אני פשוט מרגיש מצוין ,אני בן אדם פתוח ואני פחות חושב על הצלקות בקיצור מרגיש הרבה יותר נוח עם עצמי. רופאי עור אמרו שאין מה לעשות ואני יצטרך להיות עם הצלקות הללו לכל החיים אבל אהיה אפשר לשפר אותם וכנראה בחורף הקרוב אני עומד להוציא אותם ולקוות לצלקות יותר יפות מה אתה אומר על המקרה שלי? איזה תופעה זאת והאם ההתנהגות הכפייתית שלי בצלקות הללו נורמלית(אני רוצה שוב להזכיר שזה לא צלקות רגילות זה נראה כמו כתמים מכוערים ואדומים)? מה לעשות? אני מרגיש שאני מפספס הרבה דברים בגלל הצלקות הללו

דניאל שלום אם אתה יכול לשפר את מראה הצלקות באמצעות טיפול כלשהו כדאי לעשות זאת ולראות האם הסבל פוחת. בכל מקרה, סביר להניח שהתרגום שאתה נותן לצלקת הוא קיצוני יותר ממשמעותה האמיתית של הצלקת. לכן יתכן שהצלקת הזו נפלה אצלך על מקום רגיש במיוחד בתפיסת עצמך וזה מכריח אותך להתמודד עם משהו שקודם לא היה כל כך חזק ומורגש. לכן יתכן שבמקביל לטיפול המקומי בצלקות שווה לנסות ולהבין מה קרה לך מבחינה נפשית. אם מדובר במשהו מאוד ממוקד בצלקות יתכן שגם טיפול פסיכולוגי ממוקד יצליח לעזור לך, אבל כדאי שנתנסה לבדוק אם עצמך האם העניין מתחיל ונגמר במוטרדות מהצלקת בלבד. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן שלום. אבקש את עזרתך בנושא דיאטה. ביתי החלה לפני מס ' חודשים בתוכנית מסודרת של דיאטה, לאחר שהצליחה להוריד ממשקלה מעל 10 % , כעת מה שקרה שהיא נשברה והחלה בפתאומיות בזלילה בלתי מובנת ומוסברת, וכמובן לאחר מכן הקאות. אני בלחץ גדול מאוד מזה, מאחר והיא נכנסה לדיכאון שכעת היא עלתה במס' ימים האחרונים במשקל והיא מצוורחת ואין לי תשובה אליה מה עליה לעשות. תשובתי הייתה שזה קורה וכל אחד באמצע תהליך קשה נשבר. בכל זאת זה מציק לי, ואינני מבינה מדוע אינה יכולה לחטוא בכמויות סבירות זל מזון? איך לעודד אותה? ואיך ממשיכים מכאן ?והאם הקאות חוזרות גרמו לה לנזק כלשהו במערכת הפנימית ? תןדה

שלום לאמא המודאגת; כמי שבעצמו הדיל בימי חייו כמה מאות קילוגרמים ( און ואוף) אני יכוך היום כשמן משוקם להגיד לך שהבולמוס של אכילה בלתי מבוקרת הוא בעיקר דחף נפשי לא נשלט, צורך לפצות את עצמך , רל לך אתה זולל -טוב לך אתה חוגג! רזה לא יבין זאת לעולם! אני רואה את אשתי שמסתפקת במעט אוכל ואיננה יכולה להבין את הבולמוס שלי. ילדים בגיל ההתבגרות ( וזה היום יכול להיות גם בגיל 20-25) שאינם יודעים איך לתעל את הפחדים,תסכולים, ןכו' מוצאים פורקן באוכל שהוא פורקן מיידי ומייד לאחר מכן כשהם מרגישים מלאים עד קבס , מתמלאים ברגשות אשמה קשים על אבדן שליטה וכו'. אין ברירה אלא ללכת לטיפול פסיכולוגי שיעזור לילדה למצוא את השיטות שלה לתעל את החרדות, תסכולים וכו ולהביא אותה לשליטה או לפחות להתבטא אחרת. זו לא בושה , כי המחיר של השמנה גדולה הוא גם דחייה חברתית שמביא עוד יותר להתכנסות וצורך בפיצוי ע"י עוד זלילות בלתי מבוקרות. צריך איש מקצוע ולא שרלטנים, אין פה סמי פלא להרזייה , ואין פה שום שאיבות שומן מסוכנות ןלא שום דיאטות פלא שמרזים 30 ק"ג מחודש ( ומעלים 50 אח"כ תןך שבועיים! ) שיהיה לך בהצלחה, אצל בנות זה הרבה יותר עדין בדימוי העצמי וזה מחייב סבלנות וריחוק מבוקר ממך( לא לנדנד לה היא פשוט לא אשמה זה גדול ממנה! ) למרות שזה יקרע לך את הלב. בהצלחה!

שלום לאמא המודאגת; כמי שבעצמו השיל בימי חייו כמה מאות קילוגרמים ( און ואוף) אני יכול היום כשמן משוקם להגיד לך שהבולמוס של אכילה בלתי מבוקרת הוא בעיקר דחף נפשי לא נשלט, צורך לפצות את עצמך , רע לך אתה זולל -טוב לך אתה חוגג! רזה לא יבין זאת לעולם! אני רואה את אשתי שמסתפקת במעט אוכל ואיננה יכולה להבין את הבולמוס שלי. ילדים בגיל ההתבגרות ( וזה היום יכול להיות גם בגיל 20-25) שאינם יודעים איך לתעל את הפחדים,תסכולים, ןכו' מוצאים פורקן באוכל שהוא פורקן מיידי ומייד לאחר מכן כשהם מרגישים מלאים עד קבס , מתמלאים ברגשות אשמה קשים על אבדן שליטה וכו'. אין ברירה אלא ללכת לטיפול פסיכולוגי שיעזור לילדה למצוא את השיטות שלה לתעל את החרדות, תסכולים וכו ולהביא אותה לשליטה או לפחות להתבטא אחרת. זו לא בושה , כי המחיר של השמנה גדולה הוא גם דחייה חברתית שמביא עוד יותר להתכנסות וצורך בפיצוי ע"י עוד זלילות בלתי מבוקרות. צריך איש מקצוע ולא שרלטנים, אין פה סמי פלא להרזייה , ואין פה שום שאיבות שומן מסוכנות ןלא שום דיאטות פלא שמרזים 30 ק"ג מחודש ( ומעלים 50 אח"כ תןך שבועיים! ) שיהיה לך בהצלחה, אצל בנות זה הרבה יותר עדין בדימוי העצמי וזה מחייב סבלנות וריחוק מבוקר ממך( לא לנדנד לה היא פשוט לא אשמה זה גדול ממנה! ) למרות שזה יקרע לך את הלב. בהצלחה!

שרון שלום בד"כ תגובות אכילה מופרזות לכל כיוון קשורות לתגובה רגשית ונפשית. במידה ובתך מוכנה לקבל את העובדה הזו אולי היא תהיה מוכנה לקבל עזרה פסיכולוגית או אחרת אצל איש מקצוע המתמחה בתחום האכילה. עליה וירידה קצוניים לא יועילו דבר לטווח הארוך ורק יחמירו את המצב. נדרש כאן תהליך פסיכולוגי שמלווה את תהליך הדיאטה, ומדובר בתהליך ארוך של חודשים ארוכים בלי שיטות של "זבנג וגמרנו". לאור תיאורך על ההקאות והתגובות יתכן בהחלט שבתך סובלת מהפרעת אכילה. יתכן שהבעיה קיימת זמן רב מחלק ממנה הוסתרה מכם. אין מדובר בתופעה נשלטת ויש צורך בטיפול הולם בבעיה שעלולה ליצור נזקים גופניים ונפשיים לאורך זמן. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אשמח לקבל המלצתך על מטפלת טובה בשפלה בנושא זה. כמו-כן לקבל אינפורמציה בנוגע לתמיכה במשפחות. תודה מראש.

נעה שלום שלחי אלי מייל ע"י הקלקה על שמי עם אזור יישוב יותר מדוייק ואנסה לכוון אתכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי בת 7, בכיתה א'. בעייתי היא שהילדה סגורה מאד ולא נוטה לשתף אותנו במידה ודברים מציקים לה אלא עלינו ממש לדובב אותה אם נראה לנו שיש משהו מטריד (ולא תמיד אנחנו יכולים להיות מודעים אם יש כזה). אחד הדברים שמקשים עלי משום היותה סגורה כל כך הוא שעניינים פעוטים לכאורה גורמים לה להתפרצויות זעם שמאד קשה לנו להבין ולהתמודד איתן מחד, ולהבין את הפרופורציה מאידך. כן, הילדה עדין משתינה מדי פעם בלילות ולדעתי יש קשר ישיר בין עניין זה לסגירותה. התקפי זעם אלה באים לידי ביטוי בכך שהיא מכה אותנו ואת אחותה והיא פשוט זועמת מאד. לאחר שהיא נרגעת לרוב היא לא מצליחה להסביר על מה היתה המהומה ומוצאת סיבות שנראות לנו לא רלוונטיות כדי להצדיק את זעמה. חשוב לציין כי אין מדובר בתופעה יומיומית אך זהו עניין מטריד ביותר. אנחנו מוצאים עצמינו נבוכים וחסרי כלים וידע להתמודד עם מצבים אלה.

לפי מה שאת מסבירה נראה לי שהילדה חווה התעללות מינית. בבקשה קחי אותה ליעוץ

אני לא מומחית גדולה אבל יש לי בת גם בת 6.5 ועם התנהגות דומה לזו שציינת ומה שעוזר לי באותם רגעים זה פשוט בניגוד לציפיית הילדה לחבק ולאהוב... אח"כ לנסות לברר את רגשותיה באותו זמן ולנסות לפענח יחד איתה למה ההתנהגות הזאת.. ולפעמים גם אני מוצאת לנכון להניח לה לכעוס ולהוציא את זעמה בתנאי כמובן שזה לא פוגע במישהו אחר.. ואני כבר מזהה כעס מניפולטיבי שאינו מזכה את תשומת ליבי ולא "עובד עלי" לעומת כעס מצוקה שחיבוק ונשיקה ממסים אותו בין רגע... ובאשר לסגירות שלה.. אני מצאתי שאם אני משתפת אותה במחשבותי/לבטי/הרגשותי פתאום יש תגובה ויש שיתוף במיוחד אני מספרת לה איך אני הרגשתי כשהייתי בגילה.. מקווה שקצת עזרתי במשהו.

תודה האמת היא שחיבוק ותשומת לב תמיד עוזרים איתה בעיקר כשיש קטנה בת 2.5 שנים שבדרכה המתוקה פשוט סוחבת את תשומת הלב, מה גם שבגילה היא עדיין לא עצמאית לגמרי וזקוקה לטפול ועזרה.

לאם המוטרדת שלום מאחר ואינך יודעת כנראה מה מקור הקושי כדאי לפנות לייעוץ מתאים. תוכלי לנסות בשלב ראשון עם פסיכולוגית ביה"ס של הילדה, ניתן ליצור קשר עימה באופן ישיר דרך השירות הפסיכולוגי של היישוב בו אתם גרים. כמו כן ניתן לפנות לצוות בריאות הנפש בקופת החולים אליה אתם שייכים ולבקש המלצה. לא הייתי נותן לעניינים להמשיך כך, נשמע שכולכם סובלים מהמצב וצריך לעשות משהו לשינוי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, הבן שלי בן ארבע וחצי, הוא מגמגם קרוב לשנתיים, לפעמים ממש נתקע ולפעמים ממש מגמגם. בחצי שנה האחרונה, הוא החל להתעקש על כל דבר והוא רוצה להחליט, וכל מה שנותנים לו לא טוב והוא לא רוצה לקבל החלטות שלי ושל בעלי. אנחנו מנסים כל מיני שיטות אבל אנחנו קצת מוותרים לו בגלל בעיית הדיבור שלו אנו לא רוצים להלחיץ אותו או לגרום לו למתח מיותר. אנו מטופלים במרפאת התפתחות הילד, אך עדיין אשמח לתשובתך מה ניתן לעשות והאם הדיבור משפיע גם על ההתנהגות ולהפך. כמו כן אשמח אם תמליץ לי על רופא מומחה בתחום הגימגום ... מירב

שלום מירב אני לא רופא או מומחה אלא אדם מהשורה ואני יכול לספר מניסיוני האישי בלבד. גם אני סבלתי מגמגום קשה שהחל עקב אירוע טראומתי בגיל שנתיים אך בגיל ההתבגרות 'למדתי לדבר מחדש' קרי ישנן מילים אותן אני לא מבטא, במקום לומר קוראים לי ... אני אומר: שמי .... כחלק מהלימוד לדבר מחדש דיברתי מאוד מהר אך גם על זה התגברתי על ידי שליטה עצמית (בגיל מבוגר). אני מקווה שזה יהיה המצב עם בנך אך בכל מקרה גדלי אותו כרגיל אל תתני לו לחשוב לרגע כי יש לו מגבלה... ואני מאמין שהיכולות שלו להתמודד עם קשים להתגבר עליהם תחשל אותו ותהפוך אותו לאדם עם יתרון על האחרים מנסיון ... (אני אדם מאוד מאוד משכיל אני לא סובל בלשון המעתה מהמצב הכלכלי הקשה במדינה !! אני מאמין שהשיכולת שלי להתגבר על בעיות קשות בגיל מוקדם נתנו לי את היתרון בגיל מבוגר. בהצלחה חצי הכוס המלאה

מירב שלום בגילו של בנך יש תופעות נורמטיביות של גמגום שעוברות עם הזמן. במידה ואתם מטופלים בהתפתחות הילד הם בוודאי יודעים להנחות אתכם. הטיפול בגמגום נעשה בכמה כיוונים, האחד הוא באמצעות קלינאי תקשורת, אחר באמצעות טיפול ממוקד בגמגום, היפנוזה למשל, וטיפול פסיכולוגי כללי יותר שמטרתו הפחתת סטרס (לחץ) שהוא גורם משמעותי בהתפתחות גמגום. בשל גילו הצעיר של הילד יתכן שכדאי שאתם תקבלו את הייעוץ הפסיכולוגי כיצד לעזור לו. אינני מכיר רופא מומחה בתחום הגמגום, אבל בהתפתחות הילד מכירים בד"כ את הגורמים המקצועיים בתחום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, ברצוני לקבל חוות דעת על שיטה להרדמת תינוק הנקראת " שיטת חמש הדקות" . התינוק בן חצי שנה.

ליאת שלום אני מתאר לעצמי שכוונתך לשיטה בה נותנים לילד לבכות מספר דקות לפני שניגשים אליו. לילד בן חצי שנה השיטה עשויה להיות יעילה. הייתי מתחיל משתי דקות ועובר בהדרגה לזמן ארוך יותר. הרעיון הוא לעשות הפרדה בין החיבוק והתמיכה ההורית להתעוררות כדי למנוע חיזוק של ההתעוררות לצורך קבלת יחס חם. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי חמות טובה - הבעל שלי - בנה - מעריץ גדול שלה מוכן להפוך את העולם בשבילה - בן שכל אמא הייתה שמחה שיהיה שלה !!! לפעמים אותי זה קצת מלחיץ הקשר הזה שכן כל דבר הוא מספר לה ואני מרגישה מספר 2 בשיתוף הבעיות הרגשות והתחושות שלו אבל בכל מקרה וחובה לציין היא אשת שיחה טובה ונעימה ואוהבת לעזור. היא - בסדר !! והבעייה היא : אני זקוקה כרגע לטיפול שיניים יקר שקצת קשה לנו לממן כי גם נטלנו התחייבות כספית גדולה אחרת שקשורה לטיול בקיץ עבור הבת אז בעלי שוחח עם אימו וביחד עם הגיעו למסקנה שהיא תשלם זאת עבורי אני מאוד מעריכה ומוקירה את זה ובכל זאת מאוד מאוד קשה לי שכן יחסי עם בעלי עלו על שרטון ונכון שאנחנו כרגע בשלב של לתקן ונכון שהוא תומך בכל הרעיון ואומר שאני גם חלק מהמשפחה אך בגלל שעברנו טלטלה קשה מאוד בחיי נישואינו ובגלל שאני רוצה שהנפש תחבר בינניו ולא חלילה הכסף , אני רוצה אהבה רוחנית נפשית ולא גשמית אז קשה לי לקבל סכום זה ממנה ....... בעלי בסדר והוא שהציע את ההצעה חמותי בסדר שהיא הסכימה ורוצה לעזור ומי שלא בסדר זו אני כל הזמן יש לי מחשבות רעות בראש אני אומרת חבל שלא נתנו לה לשלם את הטיול של הבת ואנחנו היינו משלמים את הטיפול הרפואי אני חושבת מה יהיה במשך שנתיים כאשר כל חודש היא תראה בחשבון הויזה שלה הוצאה נכבדה שהיא עבורי.... בעלי תמיד אומר שהיא אוהבת אותי ובכל זאת קשה לי ( אז למה קשה לי ?????) ממש לא נעים לי וקשה לי מאוד והאמת היא שגם אין הרבה ברירות.... איך אני יוצאת מזה?????? איך אני מצליחה להרגיש שאני שווה וראויה לזה?????? ולמה נופל לי האסימון כשמאוחר כבר , אחרי שביצענו את התשלום ..... ): אם הייתי חושבת על זה לפני כן זה היה בסדר היינו מחלפים את התשלומים אבל עכשיו?.. מה אני עושה ?????? יש לי מועקה ענקית בחזה מהסיפור הזה !!!!!!!!!!!!!! עזרו לי בבקשה.....

אם תסבלי משיניים איומות המשפחה תוכל לתפקד ? פשוט תקצצו במותרות כמו נסיעות לחול ומסעדות ותקחו את הכסף כהלוואה

לבכות על חלב שנשפך, אינך יכולה. אך לעומת זאת את יכולה להשתדל לעתיד, להפחית את התלות בחמותך. הרגשתך מובנת, וטבעית בהחלט. מה שאני מציעה לך, זה לחשוב על הכסף שחמותך משלמת עבורך, כעל הלוואה, שברגע שמצבך ישתפר תוכלי להחזיר לה. ואם לא תוכלי להחזיר לה , לא קרה שום דבר. הכי חשוב שתרגישי טוב עם עצמך, כל החיים לומדים.

כלנית שלום קיבלת מתנה שאת זקוקה לה ואני מקווה שתצליחי להתגבר על התחושות הלא נעימות בעקבות זאת. הייתי מנסה להתמקד בקשר שלך עם בעלך וכיצד ניתן לשפר אותו. קל למקד את הדברים המטרידים בבעיה טכנית כמו כסף, אבל היא מסתירה התמודדות יותר רצינית הקשורה למערכת היחסים. שם האתגר האמיתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

בתי בת ה- 3 מעולם לא היתה אכלנית גדולה, נכון להיום מזונה העיקרי הוא סימילאק גן ומידי פעם שמתמזל מזלנו היא מכניסה מעט אוכל מבושל שאנו אוכלים. הבעיה שצצה בזמן האחרון היא כזו: נועם מסרבת לקבל אוכל (גם את הבקבוק) מכל אחד אחר ודורשת שרק אני אכין ואגיש לה. יש לציין שהיא מטופלת כיום אצל אימי (ביחד עם בת אחותי בת השנה ו- 4 חודשים) וגם ממנה היא מסרבת לקבל אוכל בטענה ש"רק אמא מכינה אוכל טעים" (גם כשמדובר במים). יש לציין שתשומת לב לא חסרה לה מאף אחד מהסובבים אותה, היא בת יחידה (אני נמצאת כרגע בחודש השמיני), כמו כן, בספט' הקרוב היא מתחילה ללכת לגן ואני חוששת שגם בגן היא תסרב לאכול. מבקשת עצות כיצד להתמודד עם מצב זה.

לאם המודאגת שלום כדי לבדוק שהילדה נמצאת במצב פיזי טוב, כלומר במשקל נכון ושבדיקות הדם בסדר. במידה ומבחינה זו הכל בסדר לא הייתי עושה מלחמות גדולות בנושא האוכל. יתכן שהילדה מבטאת את עצמאותה ורצונה בשליטה דרך האוכל. צריך להעביר מסר לפיו כדאי לאכול שרעבים וכל אחד אוכל כמה שהוא רוצה. שימרו על מעקב כדי שהעניין לא יצא משליטה, אבל השתדלו להמנע ממאבקי כוח עם הילדה סביב האוכל. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכל משתתפי הפורום בימים הקרובים לא אוכל לענות על הודעות בפורום. אשמח לשוב ולענות להודעותיכם תוך שבוע לכל היותר. ניתן לנסות ולפנות בינתיים לפורומים האחרים בתחום הפסיכותרפיה. להתראות ד"ר אורן קפלן

לפני כ-3 שנים התחלתי טיפול פסיכוטרפיה. בהתחלה היה לי קשה להפתח אך לאט לאט נפתחתי בטחתי בה ונקשרתי אליה. לאחר שנתיים הרגשתי שמיציתי את הטיפול בקשתי לעזוב ואכן עשיתי זאת אך לאחר העזיבה הרגשתי כאילו אין טעם לכלום, היא היתה חסרה לי ושוב חזרתי. לאחרונה לאחר השיחות הטיפוליות אני מרגישה צריבה נוראית בתוך הלב, לאחר מספר ימים התחושה מתפוגגת במקצת אך לאחר מפגש מחודש אני שוב מרגישה אותה תחושה לא נעימה. מה לעשות?

מכורה שלום השאלה מה הסיבה לצריבה ומדוע חזרת לטיפול. כנראה שיש צורך מסויים בחיים שלך כעת שאינו מקבל מענה, ובדרך כלשהי הטיפול נתן את המענה הזה. חשוב לזהות מהו אותו דבר שחסר לך בחיים מחוץ לטיפול וסביר להניח שהשינוי בנושא הזה הוא המטרה המרכזית של הטיפול כיום. יתכן שבתחילה פנית בגלל סיבה מסוימת וכעת היא השתנתה. חשוב מאוד שלא תמצאי בטיפול רק מתוך תחושה של איזו "התמכרות" שאינך יכולה בלעדיה. צריך למצוא מה עומד בבסיס התחושות הללו שהוא סביר להניח מקור הצריבה שאת מרגישה וכנראה הסיבה האמיתית שבגללה חזרת לטיפול. את כל התחושות הללו כדאי להביא למפגש הטיפולי שכן הן יוכלו לכוון אותך ואת הפסיכולוגית כיצד להתמודד איתן. בברכה ד"ר אורן קפלן

בטיפול נפתחתי רגשית, פתחתי סוד שלמעשה חוץ מבעלי אף אחד לא ידע ממנו. בטיפול המטפלת נסתה לשכנע אותי לנסות לספר לאנשים נוספים את הסוד ולבחון מה יקרה, כיצד הם יגיבו. בהתחלה ניסיתי והתחלתי לפתוח ולהביא אותו לכל מקום. המטפלת עצרה אותי, היא הבינה שעברתי לקיצוניות השניה ושוב חזרתי לשמור את סודי. מלבד המטפלת ובעלי קשה לי ליצור יחסים רגשיים אמיתיים, כשאני נמצאת בחברת אנשים אחרים למשל בעבודה אני רב הזמן מנסה לראות איך אני נראית בעינהם, כמובן שאני מגיעה הביתה אני מרגישה מותשת וזקוקה לזמן להתארגנות עם עצמי . קשה לי ליצור חברויות אמיתיות. שאוכל לבטוח, לקבל,לתת,להרגיש חופשיה. המטפלת יודעת שהתחושות שאני מרגישה בטיפול הן כלפיה ואני לא מסוגלת להעביר אותן הלאה אל מחוץ לחדר הטיפולים.

גם לי זה קרה אותו הדבר שהייתי בקבוצה אם שתי מטפלות שהיו ממש מעולות ולאחר שנתיים הם אמרו לי שמיציתי את הטיפול. לי במיוחד כאב העובדה ששאר הבנות כן המשיכו לקחתי את זה נורא קשה ובכיתי במשך הרבה לילות. כביכול התאבלתי עליהן. את צריכה לנסות להפיק את המירב ממנה ולזכור את הדברים הטובים שלכם. ולהפסיק להתאבל עליה אז שיהיה לך בהצלחה!

הי רציתי לשאול מה עושים אם עושים מעשה בלי לחשוב תחילה על ההשלכות. אז ככה לפני כשבוע גנבתי את התיק הרפואי שלי ממרפאת חוץ פסיכיאטרית בתל השומר. מחוץ לזה הלכתי לים ושרפתי אותו כי לא היסכמתי עם מה שכתוברציתי לדעת מה חושבים עלי ומה יש לי וחשבתי שאם אראה אז אדע כבר איך להתייחס בגלל שעברתי הרבה רופאים אבל מה שקרה זה שלא ה אבתי בכלל את מה שכתוב אז שרפתי את התיק כי חשבתי שבעיותי יעלמו וזה לא קרה בגלל שהבעיות הם בי ולא בתיק . מה העונש שאני יקבל האם אשב בכלא האם כדאי לספר לפסיכולוגית או להשאיר את זה כאילו התיק הלך לאיבוד והאמת אני די הייתי רוצה שהדבר הייה כך מה עושים?????

ל---------גרדום

חבל שלא גנבת גם את התיק שלי.. חחחחחחח

אתה ממש מצחיק אבל לא מתאים לכאן אני צריכה חיזוק למה שעשיתי כדי להרגיש טוב עם עצמי

שרון שלום אם הפסיכולוגית שלך מתל השומר תהיה לכן בעיה. אני מתאר לעצמי שהיא תצטרך לדווח על כך לממונים עליה. בכנות, אינני יודע מה להמליץ. מצד אחד גילוי האמת עשויה להוביל לדרך חדשה ואולי אפילו פריצה קדימה בטיפול. מצד שני היא מסכנת את הטיפול. אני לא חושב שמדובר בבעיה הפלילית, אני לא מתמצא בהיבטים החוקיים של העניין וסביר להניח שאם האמת מגיע ממך יתחשבו בעניין ולא יוציאו אותו מחוץ לכותלי המרפאה. עם זאת, אני באמת לא יודע לאן זה יוביל והאם בזה יגמר העניין. אולי כדאי להתייעץ בעניין עם אדם קרוב כמו הורה או כל אדם בוגר ושקול אחר שמכיר אותך ויוכל לייעץ מקרוב מה לעשות. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום, ברצוני לשאול האם התדירות המקובלת בטיפול פסיכולוגי של שיחה בשבוע היא מעין "כלל בל יעבור"? פניתי לפסיכולוג, שעד כה אני די מרוצה ממנו, אך אינני מרגיש שאני זקוק לפגישה כל שבוע. מצבי הכלכלי אינו מאפשר זאת ופרט לכך, האירועים המתרחשים בשבוע אחד אינם מספקים להרגשתי מספיק תוכן לפגישות ובמשך שבועיים ולפעמים שלושה שבועות מצטבר בחיי האישיים מספיק חומר לפגישה. כשהפגישות הן שבועיות לפעמים אין לי על מה לדבר ואני מרגיש בזבוז זמן וכסף. הפסיכולוג די "מתעקש" על פעם בשבוע, אם כי "נכנע". האם טיפול פסיכולוגי הוא אכן חסר יעילות אם אינו מתקיים אחת לשבוע? תודה, בני

בני שלום תלוי באיזה סוג של טיפול מדובר. בעיקרון בטיפול דינמי שהוא הטיפול הפסיכולוגי המקובל ביותר, יש חשיבות רבה לתדירות הפגישות. אישית גם אני אינני מוכן לעבוד בטיפול מסוג כזה בתדירות נמוכה מפעם בשבוע. אם מדובר רק בסוג של "ונטילציה" שבה אתה בא לספר את האירועים שפקדו אותך בזמן האחרון וכתוצאה מכך מרגיש הקלה מסויימת, זה בסדר גמור, אבל בתוך מפגש כזה קשה להאמין שנוצר תהליך טיפולי שגם יביא לשינוי ותוצאות כלשהן. בקיצור, תמיכה והכלה הם חשובים ואותם אפשר לתת גם במפגש לא קבוע. אבל אם לטיפול יש מטרות של שינוי בטווח הארוך, זה לא מספיק. אגב, יש גם סוגים אחרים של טיפול שבמהותם הם קצרי מועד וממוקדים ושם התדירות פחות חשובה ומקבלת משמעות אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שוב שלום ד"ר קפלן מדובר בטיפול פסיכודינמי. במשך מספר שבועות היגעתי מדי שבוע, ועקב כך, חלה בהחלט התקדמות, כולל החלטה על חתונה וקביעת תאריך, אך בשבועות האחרונים אני מרגיש שאין לי כל כך על מה לדבר כל שבוע וגם קיימת בעיה כלכלית ובעיית זמן. למען האמת, אני מרגיש שהפקתי הרבה אך הטיפול מוצה פחות או יותר, אם כי ייתכן שארצה להתייעץ פה ושם. השאלה היא האם ההתייצבות השבועית חיונית. סליחה על ההטרדה. בני.

מישהו יודע היכן ניתן לעשות את המבחן הזה לילד עם ADD ? ( עדיף המצלה על גופים שהטיפולים אצלם ממומנים ע"י קופ"ח) . תודה

ליאת שלום פני לבי"ח שניידר בפ"ת רצ"ב הפרטים המלאים http://www.scmci.org.il/comm/heb5.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה (-:

בני אובחן כבעל adjustment disorder וטופל ע"י vaben בני סובל מחרדות לעבור לתפקיד חדש כמו כן ישנם גם בעיות רבות בבית בבדיקה נמצא מדבר בשטף דיבור,נראה בחרדה מאוד, עיניים אדומות, משתף פעולה אי שקט פסיכומיטורי לפי תשובתך הבנתי כי ישנן סוגים רבים של אבחנות ל a.d איזה לדעתך מאפיינת את בני והאם המצב קשה ונדרשת חופשה או חזרה לתפקיד למרות המצוקות לפי דעתך לאור מה שתיארתי לך מה הצב של בני אם חסרים לך פרטים אני ישמח להשלים הייתי שמחה אם יהיה אפשר לדבר איתך בטלפון תודיע לי אפילו אם התשובה שלילית תודה

רונה שלום אני חושש שאינני יכול לעזור הרבה במסגרת וירטואלית. אני מציע שתפני לגורם שאבחן את בנך ובקשי לקבל את כל הפרטים האפשריים. זו זכותך וזכותו. אם זה לא מצליח כדאי לפנות לקבל חוות דעת שניה. בכל מקרה הוא צריך להיות במסגרת טיפולית ולקבל עזרה. מה שאת כותבת שהוא נמצא בחרדה ואי שקט, ולכן לא משנה כלל האבחנה, הוא צריך לקבל עזרה במה שמציק לו כעת. לא ציינת היכן הוא נמצא ובן כמה הוא אבל בהחלט צריך לספק לו סביבה מתאימה ותומכת. אני יוצא מחר לכמה ימים כך שלא אהיה זמין להמשיך את הדיאלוג איתך. אני מציע שתפני עם בנך בהקדם לפסיכיאטר ו/או פסיכולוג להמשך טיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

אתה מכיר איש מקצוע שאפשר לדבר איתו בטלפון?

בתי בת 6.5 אף פעם לא אהבה במיוחד לישון במיטתה, אך בדרך כלל לא הייתי מוותרת לה ומחזירה אותה למיטה. לאחרונה, עקב המצב, היא לא מוכנה בכלל לישון לבד, היא טוענת שהיא מפחדת ממחבלים. מאחר ופחד זה הינו ממשי אינני יודעת איך לנהוג עכשיו. אני לא בטוחה שאני יכולה להחזיר אותה למיטתה בכל מחיר כמו שנהגתי לעשות בעבר. אני רוצה לציין שאני אמנם לחוצה מהמצב כמו כולם אך לדעתי בגבול הנורמה, כך שאיני מרגישה שזאת אני שמכניסה אותה ללחץ. בנוסף לכך אני נמנעת לראות חדשות בנוכחותה, כך שהיא לא רואה יותר מדי תמונות, אך בהחלט מודעת למצב. איך לנהוג במצב כשהפחד הוא ממשי???

א. שלום הפחד הוא ממשי בהחלט, אבל עדיין הבית והמיטה בטוחים כמו שהיו תמיד. צריך לראות איך לא לעשות מלחמות גדולות, אבל כן לשמור על מסגרת וגבולות. חשוב שהילדה תישן במיטתה. אחד הפתרונות המעניינים שהציע ד"ר אבי שדה שהוא מומחה לשינת ילדים, הוא שההורה יישן כמה ימים בחדרו של הילד (במיטה או מזרון נפרדים). מדובר על שהות פאסיבית ללא תשומת לב מיוחדת לילד במהלך הלילה. מסתבר שהדבר מחזק את ביטחונו של הילד ולאחר מספר ימים אפשר לחזור להרגלים הקודמים. עדיף לדעתי לנסות דבר כזה מאשר להכניס את הילדה למיטת ההורים. במקביל כדאי לשוחח עם הילדה במהלך היום ולראות כיצד ניתן להרגיע את החרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן שלום, אני מקווה שתענה לי על השאלה: איך ניתן להגביר את רמת תשומת הלב ולרענן את הזיכרון ולגרום למוח להתאושש ממצבים של לחץ בלימודים אקדמיים ומחרדות( אבל לא ברמה גבוהה ) מבחינות סוף הסמסטר? למרות שאני לא רגילה למצבים של חרדה אבל קורה לי לפעמים. האם יש אזשהם דרכים ופעילות מיוחדת שתגרום לי להרגיש טוב בעת בחינות? אני מחקה לתשובה בקוצר רוח ומודה מראש ג'רוג'י

ג' שלום שיטות של הרפיה ודמיון מודרך בהחלט יכולים לעזור. תוכלי לרכוש ספר וקלטת לשימוש עצמי וללמוד את הטכניקה לבד. ד"ר ברוך אליצור פרסם כמה ספרים וקלטות כאלה וישנם סוגים נוספים. יש גם כמה ספרים בנושא של שיפור הזיכרון, למשל "סוד הזיכרון המצוין". בנוסף, חשוב לעשות פעילות גופנית ולא ללמוד עד שעה מאוחרת ערב הבחינה, רצוי לצאת לבלות וללכת לישון בשעה סבירה. בהצלחה בבחינות ד"ר אורן קפלן

קורה שהמטפל נקשר גם הוא למטופל ועובר תהליך של "געגוע"? בלי קשר ליחסים של המטפל מטופל,אלא יותר ברמה של האדם-האם נוצר מצב כזה?או שיש הפרדה מוחלטת בין העבודה לחשיבה "ידידותית" על המטופל?

א. שלום כשנוצר קשר משמעותי בין בני אדם יש בפרידה כאב וגעגוע. קשר בין פסיכולוג למטופל אינו שונה בהקשר זה. אינני מכיר את המושג "הפרדה מוחלטת" בשום דבר שקשור לרגשות. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם תוכל להמליץ על מטפל\יועץ באיזור באר שבע

מיכל שלום לצערי אינני מכיר מטפלים באזור הדרום. אולי אחד הקוראים בפורום במקרה יגיב. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר צחי בן ציון, פסיכיאטר וסקסלוג מבי"ח סורוקה. אני מאמין שהוא מטפל מצויין, ולא רק בתחום המיניות, או לפחות יגיד לך למי לפנות.

אני מטופלת אצל פסיכיאטר מאז ספטמבר האחרון , עברתי תקופה קשה מאוד ולדעתי גם מס' חרדות לא מבוטל. נכון להיום אני נוטלת תרופות (קלונקס לשעת הצורך ופאקסט באופן יומי קבוע) רציתי לשאול שני דברים : 1. האם הכדורים ממכרים ? 2. האם החרדות אותן עברתי מסתכמות למחלה או שמה נגרמו בגלל מצב מסויים וזוהי תגובתו של התת מודע ודרך ההתמודדות עם דברים לא מוכרים? תודה

דניאל שלום לגבי תופעות הלוואי של הכדורים אני מציע שתתיעצי עם הפסיכיאטר המטפל או בפורומי הרפואה. אני יועץ רק בנושאי פסיכותרפיה, כלומר טיפול בשיחות. לגבי השאלה השניה, חרדות אינה מחלה, זוהי תופעה המאפיינית אחוז ניכר מהאוכלוסיה הבריאה בעולם. מדובר בראש ובראשונה בתגובת חרום חיונית המגנה עלינו מפני סכנות, שלעיתים יוצאת מאיזון ומתריעה גם שאין צורך בכך. אני מתקשה לקבוע את הסיבה לחרדות אצלך, אין מדובר בתשובה כללית ונכונה לכולם, צריך להכיר אותך ואת ההסטוריה האישית שלך כדי להגיע למסקנה על מקורות החרדה. גם בנושא הזה הייתי ממליץ לך להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל שבוודאי מכיר אותך. את בהחלט זכאית לקבל תשובות לשאלות הללו. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה בדיוק אומרת האבחנה adjustment disorder איך היא מתבטאת אצל אנשים ומה אופן הטיפול אצל מי היא מופיעה בד"כ ולמה

רונה שלום באופן כללי מדובר על קושי להסתגל, בעיקר למצבים חדשים ובלתי מוכרים. זהו שם נרחב ביותר למגוון עצום של בעיות ותחושות ולכן התשובה הכללית אינה רלוונטית. צריך להכיר את האדם באופן אישי ולהתאים טיפול המתאים לו אישית. קשיים בהסתגלות יכולים לנבוע מסיבות רבות, החל מנטיות אישיותיות, המשך במצבי חרדה ומצבים נפשיים נוספים, בעיות בקשרים בין אישיים ועוד. הייתי מציע לפנות לייעוץ מקצועי כדי לתת לתופעה כותרת יותר אישית ומדוייקת, הפרעת הסתגלות היא אחת ההגדרות הכוללניות ביותר שיש בפסיכיאטריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב! אני בת 25 רווקה , ברצוני שתעזור לי ומקווה שתוכל לעזור. עברתי לפני 3 שנים ניתוח לב להוצאת קרישי דם בעורק וניתוח קשה ומסובך. שבאתי לבית חולים במצב של הרגשה לא טובה והייתי בריאה לחלוטין,וישר הייתי חיבת ניתוח בלב דחוף. כי הייתי במין סיכון לחיים ומוות,ויצאתי בשלום ובהצלחה מהניתוח שהרופאים באו ואמרו לי ישירות שאין לי סיכוי לצאת מהניתוח ומצבי מאוד מאוד לא טוב. אבל כמו שאמרתי עברתי את הניתוח בהצלחה עם הרבה כוח,תקווה,אמונה,ומחשבה חיובית. באותה תקופה היה לי חבר שאהבתי מאוד והיינו חברים 5 שנים וניפרדנו לפני שנה +. אבל אהבה שהיית לנו חיזקה אותי מאוד וגם משפחתי. היום נישארתי נכה שריאה לא מתפקדת לי כי יש לי שם קרישים דם שאין מה לעשות כי פה לא מבינים את הבעיה הזאת. אז לצערי נשארתי נכה ועם ריאה אחת שמתפקדת וקושיי בחיים כי זה מפריע לי ומתעייפת מאור מהר. עברתי תקופה מאוד קשה פיזי ונפשי אבל הייתי חיבת להיות אופטימית ולקוות רק לטוב. אחרי זה עברתי פרידה מהאקס שלי של 5 שנים ולקחתי את זה מאוד קשה חשבנו על חתונה. ואחרי חודש התברר לי שיש לו חברה שכבר הם ביחד שנה + וקיבלתי את זה מאוד מאוד קשה כי מאז לא הצלחתי להתאהב וקשה לי ואני ממשיכה בחיים כי אני אומרת לעצמי שהכול גורל. לא שוללת להכיר אנשים חדשים וחיבת להכיר ולצאת ולחשוב רק על טוב. אבל בכל זאת מאוד מאוד מאוד קשה לי גם הפרידה שקיבלתי הלם שיש לו בחורה חדשה . וגם הניתוח וכל המצב שלי וגם אין לי כרגע זוגיות ואהבה. ואהבה זה כוח , וקשה בלי אהבה. אבל אני למדתי בחיים הרבה וכל בן אדם צריך ללמוד גם טוב וגם רע לדעת לעבור את הכול. הלוואי שתוכל לעזור לי . איך אני עוזרת לעצמי להיות חזקה כי בגילי שאני צעירה עברתי ועוברת הרבה מאוד. אני חיבת להיות אופטימית ולחשוב רק חיובי ולפעמיים אני אומרת לעצמי שההמתנה לפעמים משתלמת ויש תקופות שטובות ויש פחות. אבל זה תקופה של כמה שנים הניתוח שהיה לי מאוד קשה פיזי ונפשי וגם היום שאני נשארתי נכה ולא מספרת על כך לגברים שאני יוצאת מספרת בכללי אם שואלים על הניתוח בלבד.(כי אני חושבת שלא הכול צריך לספר ישר). כמה כוח אני צריכה ולא רואה את הטוב בבקשה תעזור לי אולי החיזוק שלך יחזק אותי. יודעת שלא יהיה לך קל לעזור לי ככה בפורום אבל לפחות תנסה לחזק ולתת לי הרבה כוח להמשיך בתקווה וסבלנות לחיים. לא הייתי רוצה ללכת לשיחות ויעוץ אז אשמח אם תוכל לעזור לי כאן. תודה מראש קארין.

קארין שלום את מסיימת את הודעתך בכך שאת לא רוצה ללכת לשיחות ייעוץ ומאוד רוצה שאעזור לך כאן במסגרת הפורום. אני בהחלט יכול להבין את הרצון אבל אני חושש לאכזב אותך על האפשרות באמת לעזור בצורה יעילה מבלי לעשות תהליך. את מעידה על עצמך שלמדת הרבה דברים בחיים שלך ושאת יודעת להתמודד. אם כך יש לך כעת אתגר מסוג שלא הכרת קודם לכן. משהו השתנה בחייך ואת זה אי אפשר לשנות. השאלה האם את עומדת להכיר בשינוי שקרה, להבין אותו לעומק, ולהסתגל למצב החדש שנוצר, או לחליפין, שאת תחיי בסוג של הכחשה שתתנפץ בכל פעם שהמציאות תופיע שוב במלוא עוצמתה. לספר לגברים שאת יוצאת איתם על מצבך זה לא קל, אבל לספר לעצמך אולי זה אפילו יותר קשה. פתאום בגיל 25 בתקופה הכי זוהרת של החיים את צריכה להתמודד עם נכות, מצב פיזילוגי מורכב, והתמודדות חדשה מול הסביבה. תהליך כזה מאופיין בסוג של התאבלות על מה שאבד והשתנה ולאחר מכן שיקום והסתגלות לחיים. זהו תהליך מורכב ואני בהחלט ממליץ לך להיעזר באנשי מקצוע שזה התמחותם. בבתי החולים ובקופות החולים יש פסיכולוגים ועובדים סוציאלים שמתמחים בייעוץ ותמיכה באנשים שחלו ועוברים תהליך הבראה ושיקום פיזי ונפשי. אינני רואה סיבה מדוע לא תוכלי גם את להנות מסוג כזה של עזרה. את לא חייבת לעשות את הכל לבד, לפעמים עזרה מגורם חיצוני שמכיר את המצב שאת חווה מאנשים רבים ומידע מקצועי יכולה לעזור לעשות את השינוי בצורה טובה יותר. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

(אמממ קודם כל אני מצטער אם יאמרו פה דברים קשים ולא נעימים לקרוא אותם-אני הולך לכתוב שאני נושם בכבדות ואני כרגע בתוך חרדה ויאוש) הרגשתי היום יאוש טוטאלי.... בגלל שאני מרגיש חוסר תקווה לגבי העתיד אני רואה רק שחורות.... אני לא מצליח למצוא את עצמי .... לא בחבר'ה ולא בשום דבר... אני מאוכזב מעצמי שאני עד עכשיו...גיל 23 הצלחתי לעבוד רק במפעל מוגן.... מפעל ללוזרים כמוני... אני פשוט מתבייש בעצמי....מתבייש לספר לאנשים שאני עובד במפעל לאנשים עם פיגור שכלי......ושאני בקושי מרוויח איין לי שום דבר נגדם חלילה רק ש...אני לא מוצא את עצמי שם...ומרגיש שאני יכול יותר...רק איין לי סיכוי להתקבל לעבודה "נורמלית" ואני רואה אייך שכולם מסודרים מכל מיני בחינות.... רכב, חברויות...ובחיים בכלל.... יודעים לצאת..יודעים להתלבש.... יודעים לקחת דברים יותר בקלות אני כל היום עסוק בלקחת דברים ללב וזה מחליש אותי.... זה גורם לי להיחלשות פיזית.... המוח שלי לא מפסיק לחשוב על דאגות ועל מצבי הרע.... ואני מרגיש מועקה חזקה וזה גורם לי ללחצים כאלו בחלק האחורי של הראש הכל בגלל הלבד שלי...אם רק היה לי מישהו/י אחת לאהוב מישהי לבטוח בה... מישהי שלא מסתובבת עם כולם.....כמו הידידה הקודמת שלי... שעזבה את המפעל עכשיו אני ממש מרגיש שהלב שלי נשבר... כל כך קיוויתי למעננו...כל כך רציתי שיהיה לנו משהו יפה... אבל היא איכזבה אותי....היא יש לה כל מיני סטוצים עם כל מיני... "חבר" שלי אמר לי שזה נורמלי....וכולם ככה ...מסתובבים עם כולם... שואלים אם לעולם הזה יש תקנה....לפעמים נראה לי שכל העולם זה בית זונות אחד גדול... סדום ועמורה..(.יותר היה לי מתאים להיות נזיר איפה שהוא שם...) והסברתי לו את הנקודת מבט שלי.... לו כבר יש חברה " תחשוב על התקופה לפני שהצהרתם רשמית שאתם חברים, כמה רצית אותה שתהייה רק שלך, כמה היית נעלב ומתרגז לראות אותה...עם אחרים, איזה גועל נפש היה מעורר בך לדעת שהייתה עם מישהו שאתה מכיר..שעם כל חיוך שלו...היה כאילו מחייך לך: זיינתי את חברה שלך....." והוא בשלו: גם אני לא ארצה להיות עם חברה שלי לנצח ואנחנו לא יכולים להחזיק מעמד ....ותמיד יש לנו מהצד.... אז עכשיו אני כנראה לא בסדר ולא מתאים.....לדור הזה.... לדור הזיגזוגים האלה ואני לא אשרוד עוד הרבה זמן בגלל היאוש יום אחד אני אקבל סוף סוף את האומץ להשתחרר....ובלמי הפחד ישתחררו וסוף וסף אני אהיה מאושר...שם למעלה....או למטה..אני לא יודע איפה זה נגמר.. אבל בטח יותר טוב שם מפה... אני מרגיש שאף אחד לא מבין אותי.... הפנים שלי תמיד בהבעה של עצב ויאוש אבל איין מי שיראה... אפילו מי שכאילו מנסה לדבר איתי אני שונא אותו.... אני מת להגיד להרבה שמנסים לעזור לי: אני שונא אותכם כי כלום לא קורה ואני ממשיך לכאוב ו"הטיפול" שלכם זה כמו אקמול לחולה סרטן .... (אני לא מדבא על אנשים באינטרנט חלילה!!) אלא על אנשים שמנסים תמיד לעודד ונראים צבועים... אני עוד יותר רוצה לצעוק אני שונא אותכם לכל מיני אנשים שנראים לי רעים...וצוחקים על כל מיני אנשים מוגבלים שיכלית במפעל שלי אותם אני ממש רוצה להרוג הם הטיפוסים שכל החיים שלי רדפו גם אותי..... הם יודעים טוב מאוד לרדת על מישהו חלש...או שלא מודע למצבו....(כמו שאמרתי עם ...בעיות פיגור שכלי) ואני חושב שהפגם הכי גדול.... זה לא כיעור...וזה לא פגם גופני...וזה לא אנשים דכאוניים וממורמרים כמוני... אלא הפגם הכי גדול אצל בני האדם הוא: שיש בני אדם שתופסים מעצמם ובגלל שהם אפסים גדולים וטיפשים גדולים עם אגו מנופח אז הם מוצאים נקודות חולשה אצל אנשים חלשים ושקטים ויורדים עליהם הם אנשים שתמיד מיררו את חיי...ביחוד בתקופת התיכון מדינה של צ'חצ'חים! הייתי יורה בכולם! הם אנשים רעים מאוד.... הם אלו ש"לקחו " ממני את ידידה שלי היחידה....הם ישר נתנו לה הרגשה שהיא מקובלת...משהו שאני לא יכול לתת כי אני לא מופרע ...ואני שקט... וכל מה שנותר לי זה לראות אותם ....מנצחים.... תמיד אני נסוג אחורה מולם אני תמיד בלית ברירה אומר : נמשיך הלאה..נמשיך לחפש מישהי מתאימה וזה נשמע כל כך קל וזה בעצם ממש ממש קשה עכשיו לך תדע מתי תבוא אהבה/הכרות חדשה.... והנשימה שלי מקוצרת וכבדה...בגלל התיסכול ....בגלל החוסר תמיכה והחום האנושי.... אני לא מתאים לחברה...לתקופה הזו... כבר אמרתי שלום ולהתראות לרומנטיקה...בחור בן 23 ....ממש ממש בלי רקע...של התחום בחיים להתראות רומנטיקה,, אני עומד ללכת בשדות השנאה העצמית לנצח.... הלכתי היום אחרי העבודה שוב לאותו קניון מסריח למצוא אולי נחמה...שמה יש מזגן..ו"הרבה אהבה" אבל גם שם בתוך ההמון הרגשתי לבד.. מי שם עליי בכלל?... איין לי סיכוי... עולם קשוח אני לא יכול עליו.... אני מקווה שיום אחד אאבד את הנשימה ואפול באמצע הרחוב רק אז ישימו לב שאני קיים בכלל ויש לי מלא בעיות חרדתיות לכל הנושא הזה של אבא שלי. שיש לו כל מיני רעיונות שמפחידים אותי כי הוא לא מצליח להכיר מישהי בגלל ..שיש כמה בעיו בתחום.... יהיה רק רע ....רק רע...ככה אני חש...ככה נראה לי..... אנא הקיפו אותי באהבה פה! אתם כל מה שיש לי..... מבינים?.. מאין יבוא עזרי..

(אמממ קודם כל אני מצטער אם יאמרו פה דברים קשים ולא נעימים לקרוא אותם-אני הולך לכתוב שאני נושם בכבדות ואני כרגע בתוך חרדה ויאוש) הרגשתי היום יאוש טוטאלי.... בגלל שאני מרגיש חוסר תקווה לגבי העתיד אני רואה רק שחורות.... אני לא מצליח למצוא את עצמי .... לא בחבר'ה ולא בשום דבר... אני מאוכזב מעצמי שאני עד עכשיו...גיל 23 הצלחתי לעבוד רק במפעל מוגן.... מפעל ללוזרים כמוני... אני פשוט מתבייש בעצמי....מתבייש לספר לאנשים שאני עובד במפעל לאנשים עם פיגור שכלי......ושאני בקושי מרוויח איין לי שום דבר נגדם חלילה רק ש...אני לא מוצא את עצמי שם...ומרגיש שאני יכול יותר...רק איין לי סיכוי להתקבל לעבודה "נורמלית" ואני רואה אייך שכולם מסודרים מכל מיני בחינות.... רכב, חברויות...ובחיים בכלל.... יודעים לצאת..יודעים להתלבש.... יודעים לקחת דברים יותר בקלות אני כל היום עסוק בלקחת דברים ללב וזה מחליש אותי.... זה גורם לי להיחלשות פיזית.... המוח שלי לא מפסיק לחשוב על דאגות ועל מצבי הרע.... ואני מרגיש מועקה חזקה וזה גורם לי ללחצים כאלו בחלק האחורי של הראש הכל בגלל הלבד שלי...אם רק היה לי מישהו/י אחת לאהוב מישהי לבטוח בה... מישהי שלא מסתובבת עם כולם.....כמו הידידה הקודמת שלי... שעזבה את המפעל עכשיו אני ממש מרגיש שהלב שלי נשבר... כל כך קיוויתי למעננו...כל כך רציתי שיהיה לנו משהו יפה... אבל היא איכזבה אותי....היא יש לה כל מיני סטוצים עם כל מיני... "חבר" שלי אמר לי שזה נורמלי....וכולם ככה ...מסתובבים עם כולם... שואלים אם לעולם הזה יש תקנה....לפעמים נראה לי שכל העולם זה בית זונות אחד גדול... סדום ועמורה..(.יותר היה לי מתאים להיות נזיר איפה שהוא שם...) והסברתי לו את הנקודת מבט שלי.... לו כבר יש חברה " תחשוב על התקופה לפני שהצהרתם רשמית שאתם חברים, כמה רצית אותה שתהייה רק שלך, כמה היית נעלב ומתרגז לראות אותה...עם אחרים, איזה גועל נפש היה מעורר בך לדעת שהייתה עם מישהו שאתה מכיר..שעם כל חיוך שלו...היה כאילו מחייך לך: זיינתי את חברה שלך....." והוא בשלו: גם אני לא ארצה להיות עם חברה שלי לנצח ואנחנו לא יכולים להחזיק מעמד ....ותמיד יש לנו מהצד.... אז עכשיו אני כנראה לא בסדר ולא מתאים.....לדור הזה.... לדור הזיגזוגים האלה ואני לא אשרוד עוד הרבה זמן בגלל היאוש יום אחד אני אקבל סוף סוף את האומץ להשתחרר....ובלמי הפחד ישתחררו וסוף וסף אני אהיה מאושר...שם למעלה....או למטה..אני לא יודע איפה זה נגמר.. אבל בטח יותר טוב שם מפה... אני מרגיש שאף אחד לא מבין אותי.... הפנים שלי תמיד בהבעה של עצב ויאוש אבל איין מי שיראה... אפילו מי שכאילו מנסה לדבר איתי אני שונא אותו.... אני מת להגיד להרבה שמנסים לעזור לי: אני שונא אותכם כי כלום לא קורה ואני ממשיך לכאוב ו"הטיפול" שלכם זה כמו אקמול לחולה סרטן .... (אני לא מדבר על אנשים באינטרנט חלילה!!) אלא על אנשים שמנסים תמיד לעודד ונראים צבועים... אני עוד יותר רוצה לצעוק אני שונא אותכם לכל מיני אנשים שנראים לי רעים...וצוחקים על כל מיני אנשים מוגבלים שיכלית במפעל שלי אותם אני ממש רוצה להרוג הם הטיפוסים שכל החיים שלי רדפו גם אותי..... הם יודעים טוב מאוד לרדת על מישהו חלש...או שלא מודע למצבו....(כמו שאמרתי עם ...בעיות פיגור שכלי) ואני חושב שהפגם הכי גדול.... זה לא כיעור...וזה לא פגם גופני...וזה לא אנשים דכאוניים וממורמרים כמוני... אלא הפגם הכי גדול אצל בני האדם הוא: שיש בני אדם שתופסים מעצמם ובגלל שהם אפסים גדולים וטיפשים גדולים עם אגו מנופח אז הם מוצאים נקודות חולשה אצל אנשים חלשים ושקטים ויורדים עליהם הם אנשים שתמיד מיררו את חיי...ביחוד בתקופת התיכון מדינה של צ'חצ'חים! הייתי יורה בכולם! הם אנשים רעים מאוד.... הם אלו ש"לקחו " ממני את ידידה שלי היחידה....הם ישר נתנו לה הרגשה שהיא מקובלת...משהו שאני לא יכול לתת כי אני לא מופרע ...ואני שקט... וכל מה שנותר לי זה לראות אותם ....מנצחים.... תמיד אני נסוג אחורה מולם אני תמיד בלית ברירה אומר : נמשיך הלאה..נמשיך לחפש מישהי מתאימה וזה נשמע כל כך קל וזה בעצם ממש ממש קשה עכשיו לך תדע מתי תבוא אהבה/הכרות חדשה.... והנשימה שלי מקוצרת וכבדה...בגלל התיסכול ....בגלל החוסר תמיכה והחום האנושי.... אני לא מתאים לחברה...לתקופה הזו... כבר אמרתי שלום ולהתראות לרומנטיקה...בחור בן 23 ....ממש ממש בלי רקע...של התחום בחיים להתראות רומנטיקה,, אני עומד ללכת בשדות השנאה העצמית לנצח.... הלכתי היום אחרי העבודה שוב לאותו קניון מסריח למצוא אולי נחמה...שמה יש מזגן..ו"הרבה אהבה" אבל גם שם בתוך ההמון הרגשתי לבד.. מי שם עליי בכלל?... איין לי סיכוי... עולם קשוח אני לא יכול עליו.... אני מקווה שיום אחד אאבד את הנשימה ואפול באמצע הרחוב רק אז ישימו לב שאני קיים בכלל ויש לי מלא בעיות חרדתיות לכל הנושא הזה של אבא שלי. שיש לו כל מיני רעיונות שמפחידים אותי כי הוא לא מצליח להכיר מישהי בגלל ..שיש כמה בעיות בתחום.... יהיה רק רע ....רק רע...ככה אני חש...ככה נראה לי..... אנא הקיפו אותי באהבה פה! אתם כל מה שיש לי..... מבינים?.. מאין יבוא עזרי..

ישראל שלום אני מקווה שתצא במהירות ממצב החרדה. בזמן האחרון יש לך מחשבות ותחושות קשות. יש גם תקופות כאלה ואני בטוח שהזמן יעשה את שלו והדברים ישתנו. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי ישראל ולכל מי שקורא התקפי חרדה זה דבר נורא עד לפני שבוע וחצי הייתי בסרט הרע הזה. לקום בבוקר וולהרגיש שזה לילה דפיקות לב חזקות ומפחידות כאבים בראש ובחילות חוסר תיאבון אי אפשר לישון אפילו לא לעצום עיניים מה אני עושה פה ומה זה העולם הזה מתי זה כבר ייגמר אני רוצה שוב לחייך להפסיק לחיות בתוך סיוט לצאת מהמרירות הזאת מוסיקה כבר לא נעימה טלוויזיה משעממת ואז נכנסים לבועה של דיכאון אז תצאו מזה זה בידיים שלכם לא לחשוב על כלום לחיות את ההווה להיות עסוק לא לתת לפחדים האלה להשתלט עלינו לא לתת להם אני מחזיקה ידיים לכולכם ...

שלום לך.. כואב לי שאתה כל כך מיואש אבל אני מחייך כשאני מגלה כמה אמיץ אתה מתבטא בעוצמה כזאת כל כך אמיתי וחזק..כן חזא אין לך מושג כמה חזק אתה נאלץ לחיות במציאות כזאת שאתה רואה בה הרבה שקרים וכיעור אין פלא שאתה סובל כי אתה לא כמוהם.... אתה יודע מה הם? הם תיירים בחים האלו.. הולכים בדרכים המוכרים שהראו כמה הם מטעים ומזויפים ואנשים כמוך באו להראות ולגלות דרכים חדשים אתה לא תייר... אתה כבר רב-חובל בים של סערות ואופל.... ומגלה אמיתי מרגיש את קשיי ותלאות הדברים היפים החדשים שנשים שכחו והדחיקו והעדיפו שטויות.... כן אתה לבד בעצם כולנו לבד... אבל "ההם" מקיפים את עצמם בדברים ואנשים כי הם כל כך פוחדים מהלבד ולא יכולים להתמודד לבד תמשיך לגלות את האמת שלך תמשיך לכתוב... תן לעוצמה שלך לפרוח אפילו כשאתה עומד לבד בקניון מוקף אנשים זרים תחייך לעצמך ותזכור מי אתה והמיוחדות שלך אתה כבר חזק והכל נמצא בפנים רק צריך להשקות ...לטפח אני מאמין שאתה מלא בדברים טובים ואמיתיים ו תאמין לי אין מה שיעמוד דרכך תזכור שיש אהבה ...

היי ג'ק.... באמת אני מתבטא בצורה כה חזקה?..לא שמתי לב עד שאמרת לי.... אבל זה ממש מכאב אמיתי.....הלוואי שהייתי פחות כאוב...... ולא הייתי צריך לבוא ולספר פה מה שכואב לי! אני מודה לך על החיזוקים האלה....שאני זה שבסדר בעצם.!!! אבל במציאות שאני אחזור אליה מהר..לבטח אשכח את זה שאתה איתי והם שוב יראו לי ...הקובעים! ....קובעים גורלות! וקובעים דברים.... אני גם לא מרגיש רב חובל כי איין לי שליטה על ספינת חיי הטובעת.... אני לא ממש מרגיש חזק אם לאמר את האמת.... אני חלש כי איין לי מישהו שיאהב אותי..מישהו לרוץ אליו מין בית פתוח שאני מחפש שאני בDOWN אני מודה לך על היחס שלך ועל ההתיחסות שלך העוקבת אליי! תודה אני קורא הכל ולא תמיד יש בי הכח לכתבו הרבה כי אני עייף.... עבודה...כלים.תליית כביסה..קניות... עייפות! תודה מקרב לב

ישראל תראה יש הרבה אנשים במצב עמו שלך גם לי זה קורה לפעמים יש ימים כאלה שאני כלכך מיואש שלא בא לי לום בבוקר אבל זה עובר אחריי כמה זמן אצלך אני מבין שז נמשך לפי דעתי מה שאתה צריך לעשות זה למצוא לך עבודה חדשה ללמוד משהוא שיעזור לך להתקדם בחיים ולצאת מהמקום שאתה עובד בו ושם כבר יש לך תדמית של דפוק ... לפי דעתי תעבוד לגור בתל אביב בשכירות אתה תכיר אנשים חדשים תמצא עבוד אחרת כל עבודה לא משנה מה אתה יול לעבוד במלצרות בחוף תמיד מחפשים אנשים ככה תיהיה בשמש כל היום תכיר אנשים חדשים וזה לא חייב להיות בחורות תתחיל מחברים תראה שיהיה לך יותר קל לדבר עם גברים ואני לא מתכוון להומואים כי הרבה בחורות פה סנוביות אל תדפוק חשבון לאף אחד תתחיל דף חדש במקום אחר תראה שיהיה לך יותר טוב זה מה שאני הייתי עושה ! משנה מקום משנה מזל ! קח את החם בקלות הכל פתוח הכל לפניך אתה עוד צעיר במקרה הכי גרוע אתה חוזר לחדרה קח צ'אנס תיהיה גברררררררררררררררררררררררר בהצלחה יניב

שלום רב אני בן 25 וסובל מאוד מהסמקה . כאשר אני מדבר עם משהו או ששמי מוזכר או שהנושא נוגע אליי פניי מאדימות בצורה בולטת כך שלא ניתן להתעלם מימני, כימעט בכל מצב בו אני מרגיש נבוך אפילו שאין לי סיבה לכך אני הופך לאדום , הדבר פוגע בי מאוד בתיפקוד היום יומי. איני יודע מי יכול לעזור לי בנושא אנא עזרתכם חשובה מאוד!

עידו שלום הסמקה היא קודם כל נטייה אישית, יש שמסמיקים יותר ויש שפחות. עם זאת ניתן לווסת את עוצמת ותדירות התופעה. מאחר שמדובר בתגובה למבוכה או מצב לחץ הרי שניתן לנסות ולזהות את המצבים הללו ולהתאמן בהפחתת ההסמקה. לדעתי תוכל להיעזר במיוחד בהיפנוזה מאחר ומדובר בתגובה פיזיולוגית אוטומטית וההיפנוזה היא הכלי הפסיכולוגי המתאים ביותר בטיפול בסוג כזה של מצבים. תוכל לעיין קצת על הטיפול בהיפנוזה במאמר שכתבתי בקישור שלהלן: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

,תודה על התגובה המהירה אך לא הבנתי מה עליי לעשות ,האם תוכל להמליץ לי על תרגיל מסוים?

יש לי אחות הקטנה ממני בחמש שנים והיא לא מפסיקה לקחת לי דברים אישיים ואישיים פחות וברגע שאני "תופסת" אותה היא משקרת ולא מודה ניסתי להסביר לה בצורה מאוד סבלנית ובקשתי שתפסיק אבל לשווא איך אפשר בצורה עדינה להאיר אותה בכדי שתדע שיש לה בעיה והיא צריכה טיפול

מיואשת שלום אינני יודע בנות כמה אתן אבל אם יש אפשרות רצוי לערב את ההורים בעניין במידה ויש להם השפעה, או כל גורם השפעה אחר בסביבה. אני לא בטוח שאת תוכלי לעשות משהו בעניין. במקרים כאלה אין תמיד מודעות ו/או מוטיבציה לשינוי ולכן הפניה לטיפול אינה יעילה. יתכן שתצטרכי לשמור על עצמך ועל רכושך ולתפוס מרחק מסויים של ביטחון מאחותך. בברכה ד"ר אורן קפלן

דבר ראשון תודה על עזרתך! אחותי בת 22 אני בת 26 עניין הגנבות הקטנות כיביכול נמשך מעל שלוש שנים יש בעיה עם אחותי היא מאוד רגישה ולא מוכנה להקשיב נסיתי לדבר אליה לעומקו של העניין והיא עדיין בשלה... גם הורי חסרי אונים! אני רוצה להביא אותה למצב שהיא תבין שיש לה בעיה... כי כל פעם כשאני או הורי מוצאים אצלה פרט מסוים היא לא מודה וזה מציב אותי מולה חסרת אונים. מה שיותר חמור לפי דעתי זה שזה עבר את גבולות המשפחה! אני לא יכולה לקחת מרחק ממנה כי היא די עדינה והיא תיפגע! מה עושים כדי שהיא תבין?

ד"ר קפלן, אני בטיפול מספר שנים , כ 5 שנים. האם זה ארוך מדי, האם יש הגדרה מסוימת לגבי אורך טיפול?, האם טיפול יכול להמשך שנים רבות והאם זה נורמלי?

סביון שלום טיפול בגישה דינמית אורך זמן ואין הגדרה למהו הזמן הנכון. מדובר בתהליך או מסע ארוך למדי של שינוי. את צריכה לשאול את עצמך לגבי מטרת הטיפול ומה הוא משרת עבורך. כל עוד המטרות קיימות ו/או הטיפול משרת צורך משמעותי איני רואה בעיה. אגב דבר זה נכון לכל טיפול, קצר או ארוך כאחד. בברכה ד"ר אורן קפלן