פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב שאלתי ארוכה אולם אבקש שתתייחס אליה בפרוט. אני בת 27 ובזמן האחרון אני מרגישה שאין לי חשק לחיות תחושה זו מופיע לעיתים ולעיתים אני מרגישה טוב וברת מזל שיש לי הורים שאוהבים אותי מאד.יש לי גם בן זוג מזה 8 שנים אנו לא נשואים גם מפאת מצב כלכלי של שנינו (שכר מינימוםל כל אחד מאיתנו).אנו מתגוררים עדיין עם הורינו. בילדותי סבלתי מאד מבחינה חברתית לא רק שלא הייתי מקובלת בחברה אלא גם צחקו עליי מכיתות היסוד עד לצבא (היתה לי חברה מאד מצומצמת תמיד 2 או 3 חברות ).לעגו לי בגלל המראה החיצוני שלי בצבא כבר הישתנתי ויפיתי אולם רגשי נחיתות מלווים אותי עד היום וקשה לי להשתחרר מהם. אני למרות שיש לי בן זוג שאני אוהבת אני עדיין מחפשת את תשומת לב הגברים מחפשת למשוך(לא בהתנהגותי אלא בלבוש סקסי) ומבסוטה עד השמיים כשמתחילים איתי. כיום לאחר שטיילתי שנה במזרח עם בן זוגי, למדתי באוניברסיטה אני מרגישה שאין לי בשביל מה לחיות יותר .הגשמתי מה שרציתי . אני לא אוהבת בני אדם אפילו אפשר לומר שאני שונאת בגלל ש"גיליתי " את פרצופם האמיתי בילדותי .כשאני יפה הם רוצים בקרבתי אך כשהייתי מכוערת לעגו לי ,פשוט אין לי אמון יותר באנשים הכל צביעות ואני בחורה מאד רגישה ולא מעוניינת ללדת ילדים לעולם אכזרי. אני חשה כי אינני בשלה לאמהות וכי אני עלולה להיות אמא יותר מידי דאגנית ואינני רוצה לתסבך דור נוסף בגלל מה שעבר עליי בילדות - חברי לא יודע ממה שעבר עליי בילדות . האם יש לי הפרעה נפשית ? איך אמצ א סיבה לחיות ולהיות מאושרת ? אני יודעת כ כדאי שאפנה לטיפול ואני שוקלת זאת אולם אני לא מאמינה שטיפול יכול לתת לי סיבה רוחנית לחיות. אני מבקשת שתתיחס לשאלתי ותענה ותייעץ לי . תודה מראש.

חגית שלום מדבריך עולה סוג של עצב ודכדוך שמלווה אותך זמן רב שנובע מתחושה של עלבון ודימוי עצמי נמוך עוד מהילדות. כך לפחות נדמה לי מתאורך. אין מדובר בהפרעה נפשית אלא במשא כבד שאתה נושאת עימך זמן רב ומשפיע על אישיותך ונטיותיך האישיות והנפשיות. כמו שאת לא מאמינה באנשים בכלל, את גם לא מאמינה שפסיכולוגים יוכלו לעזור לך. בעיקרון את צודקת, רק את תוכלי לעזור לעצמך, אבל אני מאמין שבהחלט תוכלי להיעזר בטיפול פסיכולוגי כדי לקבל הכוונה וליווי בדרך לשינוי. אני לא רואה איזו ברירה אחרת יש לך במצב הקיים. את נמצאת בקשר זוגי, יש לך הורים אוהבים, כלומר, בסך הכל התנאים הסביבתיים עשויים להכיל אותך ולעזור לך להתקדם. אני ממליץ שתחפשי מסגרת טיפולית שבה תוכלי לעבד את עברך ולסגור מעגל אחת ולתמיד, ולפתוח דף חדש בחיים שלך. מדובר בד"כ בתהליך ממושך וכדאי להיערך לכך בסבלנות שזהו מסע ארוך אך חשוב מאוד עבורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לחגית שלום, לצערי אני נושא משא כבד אף יותר משלך, מילדות. גם אני יודע מה פירוש לא לאהוב בני אדם ולא לתת בהם אמון. עם כל הכבוד לטיפול נפשי שעשוי לעזור - או לא, ייתכן שמה שישפר את הרגשתך ויתן טעם לחייך יהיה מציאת אנשים וארגונים שעוסקים בעזרה לזולת, או בחיפוש האמת - שלא למטרת רווח! בתור דוגמא אני יכול הציע לך לנסות לגלוש לאתר הבא: http://www.falundafa.org.il יש הרבה גורמים בימינו שקצה נפשם בשיטחיות, בחיצוניות ובאינטרסנטיות המאפיינים כל כך את ימינו אלה. כדאי שתתחילי לחפש אותם כבר עכשיו. כמי שהיה מיואש מאוד בעבר מכל מיני סיבות, עם המון מחשבות התאבדות ואף ניסיון רציני אחד, אני יכול לספר לך שיש מרחק גדול מאוד בין התחושות שאת מתארת לבין סיום החיים באופן יזום הלכה למעשה. המסקנה ההגיונית מכך היא שחבל"ז כמו שאומרים. פשוט תתחילי לחפש. לא כולם נולדו ברי מזל כמו פיקאסו שאמר פעם: "אני לא מחפש - אני מוצא!":) אשמח לשמוע ממך אם תמצאי משהו מעניין... בהצלחה, פניקס

בני בן ה13 סובל מאד מ-ocd אובחן ע"י פסיכיאטרת לפני מספר חודשים. טופל כחודשיים בסרוקסט ,ללא הטבה משמעותית. כעת , מזה שבועיים, מטופל בפריזמה . הגענו למינון של 30 מ"ג ביום בשבוע האחרון. במקביל מקבל טיפול בשיחות. בנתיים אין הטבה גם עם הפריזמה . אולי אפילו החמרה לאור חוסר הצלחת הטיפול. מה עושים?

דינה שלום אני מבין מדבריך שבנך מטופל הן ע"י פסיכיאטר והן ע"י פסיכולוג. לעיתים התהליך הטיפולי לוקח זמן ארוך, כולל הרעה אפשרית במצב בתקופה הראשונה. אני מציע שתתיעצי עם הגורמים המטפלים ותבקשי מהם פגישות הדרכה והסבר כדי להבין מה קורה וכיצד עליך לנהוג עם הילד. אם את חושבת שהטיפול אינו יעיל דברי על כך עם המטפלים ובדקי עימם האם יש משהו שניתן לעשות. בשלב הזה מוקדם מדי מכדי לבצע שינויים וכדאי לתת לילד יציבות עם המטפלים אותם הוא מכיר. נקווה שעוד זמן מה תחושו בשינוי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, שמי פזית (שם בדוי) ואני בת 24, בחורה עם חוג חברים גדול, עובדת שעות מרובות במשרה שנותנת לי סיפוק רב, ובאמת חושבת שלא חסר לי כלום בחיים ובכל זאת סובלת כבר זמן רב (כשנה) מדכאון מתמשך, כאשר הוא מתבטא במצבי רוח משתנים באופן קיצוני, הרגשה של חוסר משמעות לחיים, עצבות אשר מלווה בהרגשה פיזית שמתבטאת בהרגשת שריפה בחלל החזה וכל יום עבורי הוא עוד יום שעבר. התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני מספר חודשים והפסקתי אותו לאחר 6 מפגשים מפני שהרגשתי שאיני מתחברת לפסיכולוג, הוא יותר הקשיב ופחות הנחה אותי וזה מאוד הפריע לי. כל הקרובים שלי אומרים לי "זה יעבור" "זו תקופה" ואתה יודע מה, אומרים שעם הזמן זה נהיה קל יותר, אבל אצלי קורה בדיוק ההיפך, עם הזמן זה יותר קשה. ואני פונה אליך, בתקווה שתענה לי ותדריך אותי מה לעשות ואיך להתגבר על התחושה הנוראית הזו, אני מאבדת את עצמי. תודה, פזית.

פזית שלום פנית לטיפול שלא התאים לך, והשאלה מדוע לא ניסית למצוא מטפל אחר שכן יתאים. כותרת ההודעה שלך "דיכאון" ואם אכן מדובר בדיכאון הרי שאת זקוקה לייעוץ פסיכולוגי ואולי גם לטיפול תרופתי. יתכן שהבעיה תחלוף עם הזמן מאליה, אבל את צוברת נזק מסיים לדימוייך העצמי ולאיכות חייך ואינני רואה סיבה לשמירת המצב הקיים. קרוביך מכירים אותך כנראה כבחורה חברותית שלא חסר לה כלום, כמו שאת מתארת, ולא מתארים לעצמם מה את מרגישה מבפנים. אני מציע לך למצוא מסגרת טיפולית שכן מתאימה לך ולנסות לפתור את העניין בצורה יסודית. את צודקת שהזמן לא עושה את שלו, אלא מחמיר את הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, תודה רבה על תשובתך. אכן ניסיתי בעבר עוד פסיכולוג אחר והפעם פסיכולוגית שגם איתה לא מצאתי קו מחבר, בטיפול פסיכולוגי אני מקבלת את התחושה שאני מדברת ללא סוף ובאמת מרוקנת ויוצאת מפגישות ללא תשובות, גם עם חברות אני יכולה לשפוך את ליבי ללא סוף ואני עושה זאת. דבר נוסף, היה לי פעם פגישה עם המטולוגית בענייני בריאות אחרים והיא המליצה לי לקחת פרוזק, מאוד נבהלתי מהמלצתה ולכן לא התחלתי לקחת את התרופה, פחדתי שאני אתמכר ואהפוך תלויה בתרופה ולא אוכל לחייך בכוחות עצמי. שאלתי היא, האם אתה ממליץ לקחת פרוזק?

שלום, היום הוא מסוג הימים שאין לי מצב רוח , ואני מרגישה שהדמעות זולוגות מעצמם בלי שום סיבה מיוחדת. (למעשה פתאום זה נראה שאני עצובה ממליון סיבות ). אני שונאת את הימים האלה שאני מרגישה חסרת אונים אין לי חשק לדבר עם אף אחד וכל מי שמדבר איתי גם מעצבן אותי. אני לא יכולה להתמודד עם זה ומצדד שני אני לא יכולה ללכת לפסיכולוג פעמיים בשבוע . אני כנראה צריכה לדבר עם משהו שאני לא מכירה בלי אינטרסים מיותרים. טוב תודה בכל אופן ליאת

ליאת שלום אם את לא יכולה ללכת לפסיכולוג פעמיים בשבוע, האם את הולכת פעם אחת? השאלה מה קורה לך, מדוע הדמעות זולגות כך פתאום ואיך אפשר לעזור לך. קשה לי לתת לך עצה בפורום מבלי להכיר אותך, אבל המשפט האחרון שכתבת על כך שאת צריכה לדבר עם משהו נטראלי נראית בהחלט אפשרית. כדאי שתקבלי ייעוץ פסיכולוגי הן כדי להבין מה קורה לך והן כדי להתאים טיפול מתאים. במידה ואת נמצאת במסגרת כזו חשוב שתביאי את תחושותיך עליהם כתבת פה, ותנסי לבדוק האם את יכולה להגביר את תדירות הפגישות לפחות בתקופה הקרובה. בזמן מצוקה תוכלי לנסות לשוחח בטלפון עם אחד מקווי המצוקה, כמו למשל ער"ן. הטלפונים מופיעים בכל העיתונים. הכי חשוב שלא תישארי לבד עם התחושות הלא נעימות הללו. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום לצערנו כאשר מדברים על בעיות נפשיות הכריכה של בעיות פיזיולוגיות עם בעיות פסיכולוגיות גורמת להרבה "כאב ראש" יש אנשים שדפוסי חשיבה והתנהגות גורמים להם קונפליקטים יש אנשים שבעיות בסרוטונין או בדופאמין או כל הפרשה הורמונלית אחרת גורמת להם סבל כדי לא להיכנס לעימות עם הסביבה אפשר ללמוד איך לתקשר עם הסביבה .אפשר ללמוד לא להשתלח באנשים בגלל נושאים שוליים. אפשר ללמוד להגיד "לא" בצורה מכובדת. במקרה שלא יודעים להתנהג שום תרופה לא תעזור במקרה של דיכאון שנובע מבעיות בסרוטונין פסיכותרפיה לבדה לא עוזרת כאשר מגיעים לצמתים בחיים שבהם יש בעיות אובייקטיביות כמו תעסוקה, יחסים זוגים,מות קרוב או מחלה ומרגישים מצוקה ריגשית כיצד יודעים אם הכלים לפיתרון הם רפואיים או לא ? תודה שאול

שאול שלום אתחיל בדוגמא. כשרעבים אוכלים. אנשים בדרך כלל לא שואלים את עצמם שאלות על הרעב כי מאוד ברור להם שאוכל פיזי יפתור את הבעיה. אבל הרעב היא תחושה פסיכולוגית כמו כמו חוויה פסיכולוגית אחרת. כך גם בכל נושא אחר שנתפס כפזיולוגי. משום מה כשמגיעים לדון בחוויות נפשיות אנשים רבים חשים שמדובר בדבר מה שאין כלל קשר בינו לבין הגוף. אתה מאוד צודק בתיאורך כיצד מערכות כימיות בגוף מתערבות בכל מיני חוויות נפשיות, והאמת שפשוט לא ניתן להפריד בין גוף לנפש. מדובר במערכת אחת מורכבת ויש צורך לתת תשומת לב מלאה לכל ההבטים של הבעיה הנפשית. פתרון פסיכולוגי מביא הרבה פעמים שינויים פיזיולוגיים ופתרונות רפואיים מביאים לשינויים פסיכולוגיים. אין תשובה אחת אחידה לגבי המינון בין השניים. כאן בא לידי ביטוי הניסיון של איש המקצוע המטפל וההבנה הפנימית של המטופל הן לגבי בעייתו והן לגבי הפתרון המתאים לו אישית לגבי בעיה זו. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם היפנוזה נחשבת לכלי רפואי יעיל? האם לאחר פגישה אחת או שתים אפשר לשנות את חייו של אדם לטובה? האם ההשאות שנאמרות לאדם תחת ההיפנוזה נתפסות כמעט בטוח?

סבאס שלום היפנוזה היא כלי טיפולי לדברים מסויימים וכשמשתמשים בו בצורה נכונה ע"י איש מקצוע. במצבים מסויימים אפשר לשנות דברים בפגישה או שתיים, אולם לרוב נדרשת היכרות ראשונית של לפחות כמה פגישות קודמות לפני שנכנסים לתהליך הטיפול עצמו. הכל תלוי בבעיה ויש נושאים שלא ניתן לפתור בפגישות בודדות. לגבי ההשאות, זו שאלה מורכבת, והתשובה היא חיובית ושלילית ביחד. מצד אחד החוויה יכולה להיות אמיתית, מצד שני יש חלק מסויים במטופל שמודע לתהליך ולהשאות הניתנות. חלק זה מכונה לעיתים "הצופה הפנימי". תוכל לקרוא מאמר שכתבתי בנושא ההיפנוזה בקישור: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm אני מתייחס בין היתר למיתוסים ומציאות בנושא היפנוזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום שאלה מתוך סקרנות: האם ההפנוזה יעילה באותה מידה גם כאשר החלק המודע, ה"צופה הפנימי" "מקשיב" ועוקב ומודע למה שנאמר? והאם הדבר מצביע על מידת העומק, או שאין קשר?

דוקטור שלום. אני כיום בן 31 יש לי חברה מזה כ 3 שנים והיא בת 23, והיא חולת אפילפסיה. עוד בתחילת הקשר חברתי אמרה לי שיש לה אפילפסיה כך שאם זה מפריע לי עדיף שלא נמשיך בקשר, אני לא ידעתי הרבה על המחלה, כיום אני יודע די הרבה, יש לי בעיה בזוגיות הביעה הזו ראיתי אותה עוד בתחילת הקשר ולא יחסתי לכך חשיבות, חברתי מאוד שעירה אם אני מדבר על אזור הגב עליון,תחתון,כתפיים ואפילו בבטן, שתבין אני יותר חלק ממנה, השערות הם לא שערות עוות, הם פלומטיות אבל די כהות, להגיד לך את האמת אני מסתכל על בחורות אחרות (משווה) ונדיר לראות את זה על בחורה, מה שכן חברתי מאוד יפה בפנים וגם בפנים היא בחורה מקסימה, ורזה. דיברתי איתה על כך לפני כשנה וגם לא מזמן, הערתי לה על כך שזה מפריע לי , היא הסבירה לי שזה תוצאה מנטילת הכדורים, כדור אחד שהיא נוטלת גורם לתופעת לוואי זו, היא אמרה שהיא מודעת לבעיה הזו, והיא בתהליך של החלפת כדור, והיא מתכננת לעשות הסרת שיער בלייזר. הבעיה היא שזה התחיל ממש לדחות אותי, חברים שלי רובם התחתנו, המשפחה שלי כל הזמן שואלת מה איתי?, תראה אני גם חושב על זה ואני לא יודע מה לעשות האם להתפשר על מה שיש? להיות סובלני עד שהבעיה תיפטר? (אם בכלל) או להיפרד . כל הזמן הזה בשנה האחרונה אני נמצא בדילמה, לנתק את הקשר לחפש משהו חדש, פשוט אני אוהב אותה אבל הבעיה הזו מאוד מפריע לי, זה שיש לה אפילפסיה לא מפריע לי, אני דיברתי על זה עם חבר קרוב, והוא אמר לי שאני עושה מזבוב פיל שאני מחפש את המושלמת. רציתי לשאול אותך מנקודת מבט כזו שאתה לא מכיר אותי, מה אתה מייעץ לי לעשות? כי אני בדילמה שאולי אני סתם מבזבז תזמן שלי איתה, וגם אני מאוד מתבייש בזה כאשר אנחנו הולכים לים היא פשוט לובשת ביקיני, גם על זה הערתי לה שאיתי היא לא תלך כך, היא נעלבה כמובן אני מרגיש שירד לה הביטחון והא נהיתה יותר טלוטית בי. אני אומר לעצמי למה שאני ירגיש לא נוח בקשר? אולי משהו בי לא בסדר? אני יותר מידי ביקורתי? אולי אני צריך לעבוד על הבעיה שהבעיה היא בי. אני פשוט חסר דעה . אשמח לשמוע תשובה. בתודה. יוני.

שלום, למען האמת התכוונתי לרשום שאתה די דוחה... אם אתה עסוק בפרטים השוליים האלה של עובי השיער הפלומתי של החברה שלך, אז זה לא שמשהו בך לא בסדר יש פשוט אנשים שטחיים ואתה נמנה מבניהם, אתה גם נורא מפחד שהיא תעשה לך פדיחות. אתה כל כך חסר בטחון ואתה נורא מעריך את עצמך לפי דברים חיצוניים ותגובות החברה. עצוב לי בשבילך.. אני מקווה שהחברה שלך תמצא מישהו שיותר ראוי לה...אבל אם היא מוכנה לקבל את החרא הזה ממך היא בטח חסרת בטחון בעצמה. אגב יום אחד היא תזדקן ויהיו לה קמטים..וגם אחרי הלידות הבטן לא תהיה שטוחה, יהיו לה וורידים בולטים ברגליים, ואולי בהריון יצאו לה הרבה חצ'קונים בפנים כי נוצר חוסר איזון הורמונלי. וחוץ מזה החזה, ידוע לך ההשפעה של כח המשיכה אז הוא כנראה לא ישאר זקוף לעד.. אז זהו, קח בחשבון שערכה של הסחורה תרד יום אחד..למערכת השיקולים שלך! ב ה צ ל ח ה !! אגב אני בחורה יפה, ולא ממש אכפת לי איך הבחור שאיתי יראה, אם אני אוהב אותו , השערות על החזה שלו הוא המפרצים בשיער שלו ישנו משהו... אבל זאת אני..

לגבי המשפט האחרון , התכוונתי שאם אני אוהב מישהו , שינויים חיצוניים שיקרו אצלו או שקיימים בו לא ממש ישנו משהו , יפחיתו או יוסיפו הם לא פקטור בשבילי והם לא אמורים להיות בכלל. לילה טוב ירדן

יוני שלום קראתי בינתיים גם את תגובתה של ירדן שהביעה את ביקורתה על דבריך. אני מבין מה הפריע לירדן, אבל דווקא אותם דברים יכולים גם לעורר הערכה כלפי המודעות שלך למה שקורה לך ולשאלות הנוקבות שאתה שואל את עצמך בנושא, זאת כל עוד אתה גם פתוח לשמוע ולבחון מה קורה לך. אנשים רבים חושבים את מה שאתה כותב כאן ועושים כל מיני פעולות בעקבות זאת, ללא יכולת להודות בכך או לבחון את מעשיהם. קודם כל הייתי שואל האם נמשכת אליה בתחילה ובמהלך הקשר, ומתי התחלת להרגיש לראשונה את הדחייה ממנה. משיכה פיזית היא דבר חשוב בזוגיות, אבל היא גם מושפעת מגורמים רגשיים רבים שלא קשורים למראה הפיזי ולכן היא עלולה/עשוייה להשתנות עם הזמן. אם נמשכת בעבר לבת זוגתך ופתאום קרה משהו בדרך, הרי שיש סיכוי סביר שתוכל לחזור ולהימשך אליה גם בהמשך. שעירות היתר שאתה מדווח עליה עשויה להשתנות עם השינוי התרופתי, אבל הגועל שתקף אותך מכך יכול גם הוא להשתנות. יש אפשרות סבירה שפיתחת את הרתיעה ממנה לא רק בגלל המראה האובייקטיבי שראית, אלא בגלל גורמים רגשיים נוספים הקשורים לקשר ביניכם, המחוייבות, ואולי למחלה עצמה. אם לא נמשכת אליה מעולם, יתכן שאתם פשוט לא מתאימים. אבל אם בעבר נמשכת אליה ואתה עדיין אוהב אותה, כדאי לעשות בדיקה רצינית מה קורה לך, האם הדחיה שאתה חש היא לא סוג של בריחה מהקשר המתהדק ומה שכרוך בו. אם אתה חש שמדובר בהחלטה כה גורלית, הייתי מציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי לקבל כלים להגיע להחלטה המתאימה ביותר עבורך תוך כדי ראיית כל התמונה המלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא יכול לקרוא, לעבוד או ליצור קשר עם אנשים בנוסף יש לי בעיות אכילה. האם זה קשור לעובדה שאובחנתי כסכיזואיד?איך מטפלים בזה?

אנק שלום האבחנה אמורה לבטא משהו שקורא לך, ולא להיפך. אם אובחנת סביר להניח שהגעת למסגרת מקצועית כלשהי. כדאי לחזור לשם ולשאול מהו הטיפול המומלץ לאור התרשמותם. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך מתמודדים עם חרדה חברתית, ואיך מרגישים יותר טוב, איך ???

אתר בנושא: אתר החרדה החברתית : http://www.geocities.com/harada_hevratit/

נדב שלום חרדה חברתית דומה לכל סוג אחר של חרדה ובהמשך אני מצרף תקציר על השיטות המקובלות לטיפול בחרדה. בנושא חרדה חברתית ניתן גם לטפל בעזרת טיפול קבוצתי. בעיקרון זהו שם רחב לתופעות רבות וצריך להבין באופן סוביקטיבי מה גרם אצלך לבעיה, וזו לא בהכרח אותה סיבה שגרמה חרדה חברתית לאדם אחר. בברכה ד"ר אורן קפלן חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. במצבים מסויימים החרדה הופכת לתופעה מעיקה וקיצונית שפוגעת באיכות החיים. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם "להתיידד" עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסויימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים. כל אלו יכולים להיעשות בטיפול פסיכולוגי. ישנן גישות שונות להבנה ולטיפול בחרדה. ניתן להכליל באופן כללי שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום ממוקד המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. על פי צורת חשיבה זו יש צורך בטיפול פסיכולוגי דינמי ארוך טווח כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדה. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. כמובן שהשיטות הפסיכולוגיות האמורות אינן מנוגדות וניתן לשלב ביניהן. הקריטריון העיקרי לבחירה בגישה טיפולית הוא היקף התופעות ומידת מיקודן וכן כמה זמן הן פעילות ומשפיעות על אורך ואיכות החיים. הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. במצבי חרדה חריפים רצוי להיעזר בתרופות בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי. יש להדגיש שהטיפול התרופתי אינו משנה את מקור הבעיה ולכן הפסקת התרופות תחזיר פעמים רבות את החרדה. הטיפול הפסיכולוגי נועד לעשות שינויים בנטיות ובהרגלים האישיים כדי למנוע את תופעות החרדה הפוגעות באיכות החיים לטווח הארוך. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה חריפים יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. מומלץ להתייעץ עם פסיכולוג כדי להחליט על דרך הפעולה הנכונה ביותר. ד"ר אורן קפלן, פסיכולוג קליני

שלום אני בת 15 קשה לי מאוד להתמודד בחברה בבית הספר אני כול הזמן פוחדת מביקורת של אחרים שכמובן אני חושבת שהיא תמיד רעה לפעמים אני לא אוכלת כי אני מפחדת מה יגידו עליי איך אני אוכלת וכמה. אני לא מסוגלת להגיד את דעתי תמיד אני מפחדת מה הם יגידו ומה יחשבו עלי אז אני מעדיפה לא לדבר אבל מצד שני אני נלחצת מה יגדו עלי אם אני לא ידבר ויביע את דעתי כמו שאני חסרת ביטחון או שיחשבו שאני סתומה. אני נלחצת מכול דבר ותמיד אני חושבת מה יחשבו עליי. מה לעשות ?איך להתמודד?

7 שלום נשמע שהפחד מביקורת הוא אחד הביטויים שאת חווה לדימוי וביטחון עצמי נמוכים. קשה לדעת ללא היכרות עמוקה מדוע את רגישה כל כך לתגובות הסביבה ומה הביא שלא תעריכי את עצמך בצורה טובה, אבל זה משפיע ללא ספק על איכות חייך, וכנראה לא רק בבית הספר. שינוי מסוג זה דורש תהליך. אין מדובר במשפט או טיפ שניתן לתת. אני מציע לך לנסות ולפנות לייעוץ פסיכולוגי בנושא. אם את יכולה לשתף את הוריך בהתלבטויות הם יוכלו לעזור לך למצוא פסיכוג/ית מתאימים. במידה ולא כדאי אולי לפנות ליועצת ביה"ס ולשוחח עימה ולבקש הכוונה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אנימ מטופלת בטיפול אבל אני מרגישה שאני לא אומרת לה את כול האמת ומייפה את זה כדי להיות "מטופלת טובה"

אני מהנדסת תכנה בת 32, והיום הודיעו לנו שסוגרים את החברה בה אני עובדת. אני עובדת שם חצי שנה ולפני זה עבדתי בחברה אחרת שנסגרה ולפני זה בעוד חברה ממנה פוטרתי במסגרת קיצוצים מאסיביים. (סך הכל עברתי בין שלוש חברות תוך שנתיים) אני לא יכולה יותר. חיפוש העבודה המיגע, הראיונות המשפילים, השאלות הפולשניות (את נשואה? ומה עם ילדים?), ההצקות מצד המשפחה והחברים והמצוקה הכלכלית. (פעם שעברה לקח לי כמעט חצי שנה למצא עבודה וגם זה אחרי התפשרויות משמעותיות ואת כל החצי שנה הזאת העברתי בדיכאון) אני לא חושבת שאני יכולה לעמוד בזה שוב. אני ובעלי תכננו ילד (כבר שנתיים) ברגע שאני אתיצב בעבודה ( אסור לפטר אישה בהריון רק אם היא עובדת חצי שנה) וכל פעם זה נדחה. ושוב נצטרך להמתין עוד שנה. אני מיואשת מה לעשות?

עירית שלום המציאות טופחת לפעמים על הפנים בצורה לא צפויה ולא נעימה, ונשמע שהיא לא חייכה אליך, לפחות בשנתיים האחרונות בנושא התעסוקה. אני לא צריך לומר על המצב בשוק בו את עובדת, את מכירה אותו, וכנראה שזה גם לא מנחם. אם כך צריך לשבת, להירגע, ולחשוב מה האופציות שעומדות כעת מולך. ניקח את המצב הקיצוני, שבו את מחליטה להביא ילד לעולם ופשוט לא לעבוד, כי סתם לא מתאים לך. זה אפשרי? תוכלו להסתדר תקופה עם המשכורת של בעלך בלבד? ברור שצריך להצטמצם, אבל זה אפשרי? חשוב להציב גבולות ברורים למצבים האפשריים, זה נותן פרופורציה לאתגרים שעומדים בפניך. על הפרק עומדות שאלות מורכבות. אני מתאר לעצמי שחיפוש העבודה בתקופה הנוכחית אינו פשוט ואכן נדרשים כוחות כדי להתמודד. יתכן שתגייסי את הכוח ותמשיכי הלאה, אבל צריך גם לבדוק את האפשרות לעצור את המירוץ התעסוקתי. אם תכננתם ילד, צריך לבדוק האם יש בכל זאת אפשרות לעמוד בתוכנית, גם אם המצב התעסוקתי לא התייצב. כמובן שאין לי מספיק נתונים כדי לייעץ לך בצורה יותר ספציפית, אבל צריך לראות מה עושים כדי להמשיך את החיים תוך שימור איכותם, גם במצב העגום שנוצר עבורך כעת. בהצלחה בכל דרך שתבחרי ד"ר אורן קפלן

זה אפשרי, וזה גם מה שבעלי רוצה ומה שאמא שלי רוצה ומה שכל העולם אומר לי לעשות, אז מה הבעיה? תקחי שנתיים חופש? תהיני מזה, אתה באמת חושב שככה זה יהיה? אני אעביר את כל השנה הקרובה בדיכאון, הרי הריון לא בדיוק ממלא את היום. והייתי שם. תחושת חוסר הערך, הבדיחות (אז מה, בעלך מפרנס? אז מה מתבטלת?) אני כבר בעלת שמונה שנות נסיון ותואר מכובד מהטכניון וכל מה שהמעסיקים הפוטנציאליים רואים מולם (ומעסיקים פוטנציאלים הם לפעמים ראשי צוותים בני עשרים וחמש שאפילו לא סימו תואר) אותי בת מעל שלושים ונשואה והשאלה הראשונה, ומה עם ילדים? (שיא החוצפה היה בראיון אחד שבו המראיין סיפר לי כמה קשה לאשתו למצא עבודה אחרי שנולד להם ילד ובאותה נשימה ברר את תכניות הילודה שלי והאם אני מתכוונת להמשיך לעבוד במשרה מלאה אחרי תוך הפגנת חוסר אמונה מוחלט באפשרות הזאת, הרי הוא יודע מהבית: חכי ותראי, את לא תרצי..) אם כך, אז מה הסיכויים שלי למצא עבודה אחרי שנתיים הפסקה עם תינוק בן שנה? ומה הסיכויים שבעלי יתגייס ויצמצם את היקף המשרה שלו כשאני ארצה לעבוד אחרי שהתרגל לכך שיש לו אישה בבית שדואגת להכל ואחרי שהתרגל לגאווה המלווה לתואר מפרנס? ולהפיל על התינוק המסכן הזה את כל התסכולים והאשמה בזה שהוא הרס לאמא שלו את הקרירה? אתה מציע את ההצעה המובנת מאליה לכל העולם והדרך בה בחרו להתנהג מחצית מחברותי ובעיני זוהי הדרך הישירה לאבדון ולהריסת כל סיכוי לקרירה מקצועית משמעותית. והכי נורא זה שאני מתה לילד ואני אפילו לא יכולה להתלונן על כך כי כולם אומרים, אז מה הבעיה? תעשי?

לד"ר שלום. לפני שנה בערך התחתנתי עם מישהו שכל הזמן דורש ממני שאני אהיה יותר ממה שאני. שאני אלמד ושאני אטפח את עצמי יותר, ושאני ארזה. בקיצור נותן לי הרגשה שהוא לא מקבל אותי איך שאני. הדבר הזה גורם לי להרבה מתחים ולחצים והוריד את הדימוי העצמי שלי. ברצוני לציין שלפני החתונה הייתי אדם שלוקח את החיים בקלות והכל היה צבוע בוורוד. וממש לא היה לי בעיה אם מי שאני. יש לי עבודה מכובדת. אנשים מעריכים את המילה שלי ורוצים ממני עצות. אני משכילה.אני לא שמנה (אמנם יש רזות ממני, אבל אני בהחלט לא נכנסת לקטגוריה של משקל עודף). ופתאום "נפל" עלי הבעל שלא מעריך אותי. שכל מה שאני עושה בשבילו לא מספיק לו. והחיים שלי מתחילים להיות עצובים. דרך אגב גם כיום אנשים אומרים לי שהם נורא מעריכים את העבודה שלי ואת מה שאני אומרת, אבל מה זה שווה לשמוע את זה מהם אם בבית שלי לא חושבים ככה ולא מעריכים אותי. ובנוסף להכל לאחרונה נהייתי חולה (מונוקלאוזיס ומגרנה חזקה) כולם אומרים לי שזה מלחץ. שאלתי היא איך אני יכולה לפתור את הפלונטר הזה שנוצר לי בחיים?

אור שלום נשמע שהמוקד הוא בקשר הזוגי. אם כך צריך למצוא את הדרך לדיאלוג עם בעלך. לבדוק מה מניע אותו לבקר אותך כל כך, וגם אם מדובר בכוונות טובות, כיצד מפסיקים את הלחץ. ראשית נסי ליזום שיחה רצינית איתו בזמן שיש לשניכם פנאי וסבלנות. אם את חוששת שלא תדעי להתבטא, כתבי מראש את מה שאת רוצה לומר, תוכלי אפילו לתת לו לקרוא את זה. צריך להתחיל את הדיאלוג הזה כדי לעשות שינוי. במידה ושיחה ישירה ביניכם לא מובילה לתוצאות כדאי לפנות לייעוץ זוגי. בסך הכל המצב הקיים עלול ליצור כעסים שיקלקלו את היחסים ביניכם בטווח הארוך, ולכן כדאי לנסות ולפתור את העניין כל עוד הוא טרי כל כך. בברכה ד"ר אורן קפלן

רציתי לשאול: אני בחור בן 30 המנהל חיי חברה רגילים לגמרי וחי עם בת זוג. וללא בעיות בריאות. לאחרונה סידרתי מעט את הגבות שלי כיוון שלטעמי הן עבות מידי ומחוברות. למרות הרגשה טובה שיש לי לגבי הצורה החיצונית שלי שהשתפרה , אני מרגיש מבוכה גדולה שמישהו ישים לב וישאל אותי על כך, ואז אולי אהיה צפוי ללעג וכדומה ? מעבר לכך, האם תופעה של סידור גבות כחלק מאסטטיקה כוללת אצל גבר מקובלת? האם יש גברים רבים שפונים להסרת שיער בגבות? כיוון שלא נתקלתי מעולם במישהו שעשה את זה. נא התייחסותך כיוון ששוב לטעמי אני רואה צורך לסדר את הגבות כחלק משיפור המראה אך חושש מסטיגמה של הומו או לעג מחברים או אנשים קרובים שאולי יחשפו את זה?

משה שלום טוב שהשתפרה תחושתך לגבי הצורה החיצונית שלך. עם זאת, נשמע שהדבר חשף אותך לקושי מסויים שיש לך בדימוי העצמי וכנראה היה גם קודם לתיקון הגבות. אין לי נתונים אובייקטיביים אבל מה שעשית נשמע לי נורמטיבי. אם מה שאני אומר לך יכול להרגיע, מה טוב, במידה ולא אולי כדאי לחשוב קצת יותר לעומק מה בעצם קורה לך בחשש מלעג. יתכן שמה שקורה הוא קצה חוט לסיפור מורכב יותר על עולמך הפנימי והדברים שמטרידים אותך. בברכה ד"ר אורן קפלן

למשה שלום, אני אישית מכירה הרבה גברים שמסדרים את הגבות שלהם, (בחברה בה אני מסתובבת זה מאד מקובל ומדובר בקול) לדעתי זה מאד חיובי ואף מוסיף להערכתי, לדעת שגבר מקפיד לטפח את עצמו. דמות הצבר המצ'ואיסט שלובש רק חולצות טריקו ולא תמיד זוכר לשים דאודורנט כבר משמן פסה מהעולם. לבעלי למשל יש יותר בגדים ממני. (שלא לדבר על כמות האפטר שייב שלו) אין לך מה לדאוג, ותמשיך להרגיש טוב עם עצמך. מעיין.

חביבי תעשה מה שטוב לך !!! בלי לחשבן לאף אחד.

לד"ר קפלן שלום, אני בטיפול כבר 6 שנים אצל פסיכולוגית שעד היום חשבתי שהיא פסיכולוגית קלינית (היא סיפרה לי שהיא גמרה תואר שני בפסיכולוגיה קלינית בבר אילן). לאחרונה, בשוטטות מקרית באתר של משרד הבריאות, גיליתי שהיא אינה רשומה בפנקס הפסיכולוגים. כששאלתי אותה על כך היא אמרה שהיא לא עשתה את ההתמחות ולכן אין לה רשיון. (חשוב להדגיש שהיא כבר מטפלת עשרים שנה באנשים ואת התואר שלה היא עשתה עוד בתחילת שנות השמונים. היא גם התנסתה בזמנו בכל מיני מכונים פרטיים). אמרתי לה שאני ממש כועסת על זה שהיא לא סיפרה לי על כך ושאני חושבת שהיא צריכה לספר זאת למטופלים שלה עוד בפגישה הראשונה, כי חוץ ממני יש בטח עוד מטופלים שלא יודעים על כך. כמובן שמה שחשוב לדעתי הוא לא התעודות אלא עצם הסתרת המידע. היא התנצלה ואף הציעה שלא אשלם עבור הפגישה. היא גם סיפרה לי בפירוט על כל קורותיה המקצועיים ועל הסיבות לכך שהיא החליטה בזמנו לא לעשות את ההתמחות. למרות שהעניין כביכול הסתיים אני עדיין מרגישה כעס במידה מסויימת וקשה לי לשכוח מן העניין. אני מתלבטת אם אני צריכה להמשיך לדבר איתה על כך בפגישות הבאות, כי אני יודעת שזה יהיה לה קשה ואולי גם יפגע בה. אשמח לעצתך.

אם היא לא עשתה התמחות אז אין לה רשות לטפל על פי חוק!!!!!!!!! מה שהיא עושה אסור ודורש דיווח. זה בפרוש לרמות את המטופלים שחושבים המטפלת בהם פסיכולוגית מורשה. היא לא!!! צריך לדווח עליה למשרד הבריאות. לאשה הזו אסור לעבוד. כמובן שתגובתה לטענותיך היתה לא מקצועית ונבעה מלחץ על זה ש"תפסת" אותה (איזה מן דבר זה, להציע לך לא לשלם על הפגישה. זה לא נשמע לך מסריח? כמעט שוחד?) אני לא הייתי מרפה מזה. אל תחוסי על רגשותיה, מה שהיא עושה הוא פשע. אני במקומך הייתי עוברת לפסיכולוגית אחרת. היא מודה שאין לה רשיון לטפל ובכל זאת מטפלת? את מבינה מה זה אומר? איך היית מגיבה לו נזקקת לרופא ולפתע היית מגלה שמי שמטפל בך החליט לא לגמור את לימודי הרפואה אבל בכל זאת מטפל באנשיםומציג עצמו כרופא לכל דבר?... היית הולכת לניתוח אצל רופא כללי שפשוט "החליט" לא לעשות התמחות בכירורגיה, אבל החליט שבא לו לנתח אנשים בכל זאת? ומה היית חושבת אם הוא היה אומר "טוב בסדר, תפסת אותי, אז אל תשלמי על הביקור הנוכחי"? מקווה שהבנת את המסר.

יעל שלום צר לי לשמוע את סיפורך. לצערי הסיפור נשמע מדאיג עוד יותר ממה שאת מתארת. כל אדם שמסיים תואר שני יכול לכנות עצמו פסיכולוג ולהירשם בספר הפסיכולוגים. הוא אינו רשאי לעסוק בטיפול פסיכולוגי אך בשל מגבלות מסויימות של החוק הוא רשאי לעסוק בייעוץ, כל עוד הדבר אינו מכונה טיפול פסיכולוגי. מי שעובר תהליך התמחות קלינית ומסיים אותו מופיע בספר הפסיכולוגים כמומחה. וכאן הבעיה. במידה והפסיכולוגית שלך אינה רשומה כלל בספר הפסיכולוגים לא רק שאינה מומחית אלא היא אינה פסיכולוגית. במידה ואת רוצה תוכלי להתקשר למועצת הפסיכולוגים שאחראית מטעם משרד הבריאות על מתן הרשיונות ותבררי את הענין באופן יותר מדוייק, טלפון 5151188 אני מבין את הקושי בגילוי שכזה, אבל עם כל הקושי אני בספק אם זה סוג הטיפול שהיית רוצה להמשיך ולקבל. כל טוב ד"ר אורן קפלן

מידי יום ביומו אני נוהגת לעשות הליכה. הנני כבת 30 נשואה טרייה. מידי פעם נפגשת תוך כדי הליכה בידידו של בעלי שהוא נשוי כבן 40. כשנפגשים אומרים שלום בחיוך וממשיכים כל אחד לדרכו בהליכה. לאחרונה, הוא החל להניף את זרועו בכדי שהחזיר לו "כיף" מהיר, ומייד מצאנו את עצמנו כשכף ידי פתוחה ומודבקת לכף ידו עם הזרוע תוך כדי הליכה ולא יכולנו שנינו להסיר את ידינו עד שהיא נשמטה אצל שנינו. אכחיש, אם הדבר הזה לא גרם לי לריגושים. כי זהו יד "שונה" מהיד שאני רגילה להרגיש (של בעלי). מדוע הוא לא אסיר את כף ידו ממני האם האדם מנסה בדרך זו "לחמם" את ייצרי ולאחר מכן להשכיבני?, אנו בס"כ נהנינתי ולא חשבתי מאומה על משהו אחר, האם הוא זומם כלשהו בהתנהגותו זו? - שיר.

בחיאת שיר, את לא יכולה קצת מעוף ? קצת דמיון ? כל הסיפורים נורא נורא דומים, תני לנו קצת גיוון , בסדר ? הסיפור עם הכלב, היה טיפ טיפה שונה. אולי תנסי ללכת בכיוון הזה, לערבב קצת בעלי חיים, מטוסים , אניות , טנקים מסוקים, משהו כזה. שיהיה קצת צבע וענין.

שיר שלום באמת אינני יודע לפרש את התנהגותו. אולי תוכלי לשאול אותו באופן ישיר, או במידה ואינך מעוניינת אמרי שאינך מעוניינת לשתף פעולה. כל טוב ד"ר אורן קפלן

שלום, לפני כ-6 שנים חלה אחיו של אבי במחלת הסרטן הוא עבר טיפולים קשים וכיום הוא בריא. לפני כ-שנה וחצי חלתה אחותו של אבי בסרטן ומצבה כיום קשה מאד. לפני כ-7 חודשים חלה אבי בסרטן הערמונית הוא עבר טיפולי הקרנות וטיפול תרופתי הוא מגיב טוב לטיפול ואנו מתפללים לשלומו. מאז שחלה אבי אני פשוט בפחד נוראי - כל כאב כל בעיה רפואית הכי קטנה מלחיצה אותי בצורה בלתי רגילה ועוברים בראשי התסריטים הכי נוראיים שיכולים להיות. אני פשוט מאד מאד פוחדת לחלות-אני מנסה להשתלט על הפחד אך ללא הואיל. זה מטריד אותי בחלק גדול מאד משעות היום. אני כל הזמן בודקת את ילדי שחס וחלילה שום דבר חריג לא הופיע אצלם. הפחד ממחלת הסרטן פשוט השתלט לי על החיים (ולפעמים אני חושבת שדי בצדק-אחרי הכל שלושה אחים שחלו בסרטן זה די חריג). מה אפשר לעשות כדי לחזור לחיות חיים נורמלים???אני ממש לא יכולה להרגע.

שירז שלום החרדה שפיתחת מהסרטן בהחלט מובנת לאור מה שאת מתארת. אין ספק שהופעת הסרטן והמפגש המאיים עם המחלה יוצר מחשבות שליליות וחששות. צריך מצד אחד לבצע בדיקות תקופתיות ולשמור על אורח חיים בריא, אך מצד שני אי אפשר להיכנע למחשבות ולחיות בצלם כל הזמן. אין ספק שכעת כאשר אביך ואחותו בתהליך המחלה קשה עוד יותר להתנתק. אני מציע לך לנסות ולהיעזר בצוות הפסיכולוגים והעובדים הסוציאלים בבית החולים בו עובר אביך את הטיפולים. הם מיומנים בתחום הזה של תמיכה במשפחות החולים ומכירים היטב את מה שעובר עליך. חשוב שלא תשארי לבד עם המחשבות הללו ותקבלי עזרה. אני מאחל לבני משפחתך החלמה מלאה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, במסגרת ערעור על החלטת קצין תגמולים לא לתגמל יתום צה"ל כיוון שעבר את גבול הגיל העליון לצורך זה, נאמר שעליו להביא חוות דעת רפואית על מצבו הנפשי. עלותה של חוות דעת רפואית כזו היא כחמשת אלפים ש"ח, כך נאמר לו בסיוע המשפטי. למרבה הצער אותו יתום מתקיים על קיצבת הבטחת הכנסה ואין באפשרותו לגייס סכום כזה. אותו יתום טופל בזמנו בתחנה לבריאות הנפש, ומוכר היטב למנהל התחנה. שאלותי הן: 1. האם יש טעם לפנות לאותו מנהל בבקשה שיתן חוות דעת רפואית בחינם - או בעלות מינימלית? 2. ואם לא, האם את חוות הדעת יכול לתת גם פסיכולוג קליני, או רק פסיכיאטר? 3. האם יש איזו דרך להשיג חוות דעת כזו בעלות מופחתת? בתודה מראש פניקס

פניקס שלום לצערי אינני מתמצא בנושא כך שלא אוכל לכוון אותך. בכל מקרה אינני רואה סיבה לא לנסות ולפנות אל מנהל התחנה שמכיר אותך. גם אם לא יוכל אולי יידע לתת לך הכוונה נוספת. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 30 ואתמול חווית שניות מפחידות ביותר. הלכתי לישון למרות שלא ההייתי כ"כ עייפה ובערך לחמש שניות לא ידעתי מי אני ואיפה אני נמצאת. בעלי והבנות הקטנות שלי היו בחדר השני, ולקח לי כמה שניות להיזכר מי אני ומי בעלי. לא ידוע לי על מחלות של אלצהיימיר במשפחה. מה זה יכול להיות?

ענת שלום מדובר בתופעה מוכרת ונורמלית ואם אין תופעות נוספות נילוות אין מה לדאוג. בעת ההליכה לישון יש מצבים של אובדן אורינטציה או אפילו של הלוצינציות. זה יכול לקרות גם בהתעוררות מהשינה. בוודאי שזה לא קשור לאלצהיימר. כאמור, אם זה הדבר היחיד שקרה, את יכולה להירגע. אם יש תופעות נוספות שמדאיגות אותך ספרי עליהם ואשקול מחדש את דעתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שאלת אם יש תופעות נוספות. יש משהו שאני לא יודעת אם הוא קשור אבל הוא לא נעים בפני עצמו. לפעמים אני לא מרגישה את עצמי כאני. אני מרגישה שאני במין חלום או משחקת איזה שהוא משחק. אני לא מצליחה להגיע לאני שלי עמוק בפנים. אני לא מרגישה שזאת אני, אותה ענת שהייתי פעם. פתאום אני נשואה ואמא, ולא מרגישה את עצמי כאני. אני לא יודעת אם אני מובנת אבל זאת התחושה. תודה

שלום! ברצוני לדעת, האם התקפי חרדה נחשבים למחלת נפש, האם זה פוגע בשיקול דעת הסובל מהתקפי חרדה, והייתירוצה לשמוע חוות דעת מקצועית, האם אני, כאדם נורמלי לחלוטין, יכולה לשקול להתחייב (חתונה וכו') לאדם הסובל מpanic disorder, האם יש לו סיכוי להירפא, ומהם המצבים הקשים ביותר שאפשר לצפות להם? אשמח לתגובה, תודה מראש

יונית שלום התקפי חרדה אינם מחלת נפש (למרות שאני מסתייג מהמונח הפופולרי הזה שכן אינו אומר הרבה). מדובר בתופעה שכיחה מאוד בקרב אוכלוסיה נורמלית וניתן לטפל בה בד"כ בצורה יעילה באמצעות טיפול פסיכולוגי. מאחר שמדובר בשם כללי לחוויה אישית בעלת טווח רחב מאוד, אינני יודע לענות לך ספציפית לגבי בן זוגך. במידה ואינו מצוי בטיפול רצוי להפנות אותו, ומאחר והדבר מטריד אותך יתכן שכדאי שתצטרפי אליו לאחת הפגישות כדי לשמוע יותר על הבעיה ואופן הפתרון שלה. אני מצרף תמצית של הטיפולים המקובלים בחרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. במצבים מסויימים החרדה הופכת לתופעה מעיקה וקיצונית שפוגעת באיכות החיים. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם "להתיידד" עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסויימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים. כל אלו יכולים להיעשות בטיפול פסיכולוגי. ישנן גישות שונות להבנה ולטיפול בחרדה. ניתן להכליל באופן כללי שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום ממוקד המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. על פי צורת חשיבה זו יש צורך בטיפול פסיכולוגי דינמי ארוך טווח כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדה. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. כמובן שהשיטות הפסיכולוגיות האמורות אינן מנוגדות וניתן לשלב ביניהן. הקריטריון העיקרי לבחירה בגישה טיפולית הוא היקף התופעות ומידת מיקודן וכן כמה זמן הן פעילות ומשפיעות על אורך ואיכות החיים. הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. במצבי חרדה חריפים רצוי להיעזר בתרופות בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי. יש להדגיש שהטיפול התרופתי אינו משנה את מקור הבעיה ולכן הפסקת התרופות תחזיר פעמים רבות את החרדה. הטיפול הפסיכולוגי נועד לעשות שינויים בנטיות ובהרגלים האישיים כדי למנוע את תופעות החרדה הפוגעות באיכות החיים לטווח הארוך. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה חריפים יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. מומלץ להתייעץ עם פסיכולוג כדי להחליט על דרך הפעולה הנכונה ביותר. ד"ר אורן קפלן, פסיכולוג קליני

ד"ר קפלן! ראשית, תודה רבה על תגובתך המפורטת! שנית, "בן זוגי", נמצא תחת השגחה רפואית, זאת אומרת, הוא מטופל ע"י תרופות, פרוזק ועוד משהו שאינו על בסיס קבוע, ואני יודעת שהוא עבר טיפולים פסיכולוגיים וכו', זאת אומרת שהוא עבר את כל שיטות הטיפול. כפי שידוע לי, התסמינים לעולם לא מופיעים לו "בציבור", ואם הוא מרגיש נוח, אז הם כלל אינם מופיעים, אך אינני יודעת מהם ההשלכות הקריטיות ביותר, כלומר, מה הדבר הכי גרוע שאני יכולה לצפות לו? אני יודעת שהוא לא משוגע, הוא אפילו מאד רחוק מזה. הוא מודע לעצמו ומודע לחברה, הוא חכם והוא הכל, אבל בכנות, זה מפחיד אותי המחשבה שהוא חי על כדורים, וסליחה שאני אומרת, אבל כמה שמחלות פיזיות הן לא תמיד מדעיות ומדויקות בדרך טיפולן, כך עוד יותר, כשמדובר בדברים נפשיים. השכל אומר לי לברוח מזה כמו מאש, הרגש אומר אחרת, האם תוכל בתור איש מקצוע שנתקל במצבים שונים מן הסוג הנ"ל, מה כדאי לעשות?

שלום אני בן 23 ומעוניין להתחיל טיפול פסיכולוגי איזה פסיכולוג אני אמור לחפש, ואם תוכל לתת לי כלים או טיפים למציאת פסיכולוג שיתאים לי! תודה רבה!

דני שלום יש שלושה דברים שכדאי לשים לב אליהם: 1. טיפול ציבורי או פרטי 2. סוג הטיפול הפסיכולוגי 3. מקום מגורים נתחיל מהסוף, כדאי שזה יהיה במרחק סביר ממקום מגוריך כדי שהחלק הטכני לא יכביד ויאפשר לקבל את הטיפול בצורה נוחה. טיפול בשירות הציבורי קיים בבית חולים, במרפאות בריאות הנפש ובקופות החולים. יש לברר עם הגורם המקומי במקום מגוריך. לעיתים קרובות צפוי תור המתנה ומגבלה על מספר הפגישות או על היקף מימונם. טיפול פרטי קיים בקליניקות רבות של פסיכולוגים קליניים שהם המוסמכים לתת טיפול. המרכיב של סוג הטיפול קשור לסוג הבעיה. ככל שהבעיה ממוקדת יותר ניתן לטפל בה באופן ממוקד ואז מתאימים פסיכולוגים המתמחים בטיפול קצר מועד, גישות קוגניטיביות, היפנוזה וכדומה. אם מדובר בבעיה רחבה יותר הנוגעת בתחומי חיים שונים דרוש טיפול שמכונה "דינמי" ובד"כ נדרש תהליך/מסע ארוך יותר. אכן לא קל להחליט לאן לפנות. במידה ואתה גר באזור המרכז אוכל לנסות ולהפנות אותך, במקרה זה שלח אלי מייל ואנסה לעזור. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב לד"ר אורן קפלן הבעיות שלי התחילו משנת2000.הייתי מאושפזת בבתי חולים פסיכיאטריים כמה פעמים.אחרי זה עברתי להוסטל (בשטח של בית חולים פסיכיאטרי) לא יצליח שום דבר וחזרתי הביתה,בזמן הזה קיבלתי risperdalשהשפיע לצד השלילי.ביקשתי מהרופא המטפל שלי תרופה אחרת וקיבלתי perfenanשאנימשפיע אליו.אני מקבלת "פקודות" לתכנן משהו וביום אחד אני בוצעת(מדובר על ניסיונות התאבדות).מה זה בעצם "הפקודות" האלה שאני מקבלת ומקבלת אותן מעצמי?הן יותר חזקות ממני,אני יכולה להתאפק מקסימום 4 פעמים ואחרי זה אני מרגישה חולשה.יש דרך להתפטר מהבעיה הזאת? מה זה סכיזופרניה?מה זה "משבר פסיכוטי"? המצב שלי היום:אני נמצאת בטיפול קבוצתי שמאוד עזר, רק בזכו הטיפול הזה אני"קמתי מהמיטה" ,לומדת(גרפיקה ממוחשבת) אבל הפקודות....... בזמן אחרון אני מבולבלת.מה אפשר עוד לעשות? הבעיה שלי שאני מרגישה שכאילו הכל בסדר אבל משהו מפריע לי בחיים. מה זה יכול להיות?הבעיה באושר? קראתי את זה בספר"סערת נפש" של ד"ר יורם יובל כנראה לא הבנתי משם שום דבר.אני בטוחה שאתא תוכל לעזור לי. תודה על טיפולך.

רציתי לדעת למה יש נטיה לשחזר טראומות? האם זו איזושהי דרך לתקן את מה שלא היה בסדר? ומה אם נסיון השיחזור לא יצליח או אפילו יכול להרע את המצב? המון תודה מראש

נגה שלום השאלה למה את מתכוונת בנטייה לשחזור טראומה. יש שני כיוונים: 1. קיימת נטייה לאנשים שעברו טראומה לשחזר בדמיונם את הטראומה שוב ושוב. בניגוד לזכרונות אחרים, הטראומה אינה שוכחת ודועכת, אלא להיפך, זכרונה נעשה לכאורה חד וברור יותר ויותר. 2. אולי את מתכוונת לנטייה של מטפלים בטראומה לשחזר את הטראומה כדרך טיפול. בשני המקרים ההסבר דומה. בכל חוויה אנושית רגילה האירועים עוברים מספר עיבודים. בזמן טראומה נעדר העיבוד הקוגניטיבי הגבוה. המוח כאילו שם בצד את עבודת העיבוד כי במצב החרום אין זמן ולא כדאי להיכנס להבנת החוויה במלוא עוצמתה. עד כאן הכל בסדר כי זה תהליך הסתגלותי. הבעיה מתחילה לאחר מכן. אם האירועים לא עוברים את העיבוד המתאים הם נשארים בצורתם הגולמית בזיכרון וכמו שריטה בתקליט גורמים להפרעות שונות. מטרת השחזור אינה רק לצורך השחזור, אלא כדי להוסיף בעת השחזור את העיבוד שהיה חסר במהלך הטראומה עצמה. כך אפשר לסגור את המעגל ולהכניס את הטראומה למאגר הזכרונות שיכולים גם לדעוך ולאבד מעוצמתם. שיחזור לא מוצלח קיים אצל נפגעי פוסט טראומה רבים בצורה ספונטנית. הם חוזרים שוב ושוב על הזיכרון מבלי יכולת להפיק מכך דבר. שיחזור בעת טיפול אינו אמור להרע את המצב בטווח הארוך אך יכול להיות מכאיב ולא נעים בטווח הקצר. לעיתים אין ברירה וזו הדרך שיש לעבור. כמובן שטיפול מסוג זה דורש התמחות מתאימה ומטפל שאינו בעל נסיון לא אמור לנסות לעשות שחזורים כאלה שכן מדובר אכן בחומרים רגישים הדורשים עבודה טיפולית ייחודית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. לצורך כתיבת עבודה, אני מחפשת חומר או מחקרים שנעשו על הקשר בין ידכאון שלאחר לידה, של האם, להתפתחות הקוגניטיבית של התינוק. האם יש גישה לחומר מסוג זה באינטרנט? האם יש לכם רעיון - היכן לחפש? אודה על עזרתכם. נטע

נטע שלום סביר להניח שהנושא נחקר בתזות ודוקטורטים באוניברסיטאות. נסי לחפש באינדקס "אלף" של האוניברסיטאות הנגיש גם באינטרנט. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה.

אני מפנה את השאלה לפורום הזה ולא לדיאטנית מכיון שאני רוצה לדעת האם אני סובלת מהפרעה כלשהי. לפני כ 10 שנים עשיתי דיאטה (מסודרת מאד ובפיקוח רפואי). ירדתי כ 40 ק"ג. מאז ועד היום מעולם לא עליתי במשקל (כולל במהלך ההריונות בהן עליתי כ 10 ק"ג ומייד ירדתי אותם בחזרה). אני נראית ממש טוב אבל כל הזמן מתעסקת סביב המשקל שלי ואיך אני נראית. הבעייה היא שהדרך בה אני שומרת על המשקל נראית לי לאחרונה קצת חריגה: במהלך כל השבוע אני מדקדקת בקטנות, סופרת כל מה שאני אוכלת, לא "חוטאת" כלל (וגם לא מרגישה צורך לחטוא). אבל... בשישי שבת - אלו הם ימי החטאים שלי. אני אוכלת כל מה שבא לי (אם כי לא בהגזמה) נהנית מאד מהאוכל, טועמת ממש מכל דבר, מנשנשת הרבה בין הארוחות - דבר למשל שאין לי בו צורך כלל במשך שאר השבוע. במוצ"ש אני מרגישה כ"כ מלאה (גם בייסורי מצפון - שכן המשקל שלי מאד חשוב לי) ואז אני לוקחת כדור משלשל (עיכולקס - שנחשב כדור העשוי ממרכיבים טבעיים בלבד). רק לאחר ההתרוקנות אני שוב מרגישה טוב עם עצמי (גם גופנית וגם נפשית), בלי ייסורי מצפון ועולה מייד על המשקל כדי לבדוק שלא עליתי איזה גרם חס וחלילה. מה דעתך??? האם אני מופרעת??????????? אודה לך מאד על התייחסותך. (אני בשנות השלושים שלי).

היי יולי, אני בשנות השלושים שלי ומתמודדת עם בעיית משקל (ללא הריונות, לידות וכו'). תנסי לנשנש ירקות, חטיפים דיאטטים, וכו'. אצלי, זה עובד! עדי

יולי שלום אני מתאר לעצמי שאם את פונה בשאלה זו אלי (וכמו שכתבת, לא אל דיאטנית) את מוטרדת באופן כלשהו מהשיטה שפיתחת לעצמך. זה בפני עצמו יכול להיות סיבה לנסות ולשנות את ההרגל. בכל מקרה, העובדה שירדת במשקל באופן כל כך משמעותי והצלחת לשמור כל השנים בהחלט מעוררת הערכה, וטבעי שהנושא יעסיק אותך. ההחלטה האם מדובר בעיסוק יתר היא סובייקטיבית ורק את תוכלי לענות עליה. נשמע שתחושת ההתרוקנות עם הכדור הוא סוג של טקס שמרגיע אותך. אני בספק רב אם יש לו ערך אמיתי מבחינת השמירה על המשקל. אני מציע לך להתייעץ עם רופא ודיאטנית כדי לבדוק האם הדבר עלול לגרום לנזק בטווח הארוך. במידה ולא, ואם את מרגישה נוח עם זה, אני לא רואה היכן הבעיה, כל עוד את שומרת על מסגרת אכילה מאוזנת. את צריכה גם להשגיח שהכדור השבועי הזה לא יעבור הרחבה לשיטות מאוד לא בריאות להרזיה שאכן עלולות להביא להתפתחות הפרעת אכילה חמורה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, רציתי לשאול פסיכולוג/ית ילדים, לגבי התמודדות עם התקפי היסטריה של בתי בת ה 4. אני חוששת שיום אחד יקרה לה משהו אמיתי ואני לא אתייחס, בגלל שהתכיפות של הבכי והיללות. תודה על ההתייחסות.

דורית שלום השאלה איך אפשר לשנות את המצב הקיים. סוג התגובה יכול לנבוע מכל כך הרבה דברים. הייתי ממליץ לך לנסות ולעקוב אחר התקפי ההסטריה שאת מתארת. הייתי ממליץ אפילו לנהל יומן במשך כשבוע ולכתוב מה גרם להתקף, כמה זמן הוא נמשך ואיך את הגבת אליו. בשבוע הזה קבלי את ההתקפים ללא כעס או תסכול, אלא התבונני עליהם כסוג של מחקר. זה בפני עצמו עשוי לשנות את הדפוס. שתפי את הילדה בניסוי שאת עושה והראי לה את היומן. היא צריכה להיות שותפה בדיאלוג בינכן בנושא. בתום שבוע כשתקראי מה כתבת ויתכן שתביני משהו שהיום נראה לא מובן. את הדפוס אפשר לשנות אחרי שמבינים אותו יותר טוב, ואז אפשר לראות מה ניתן להציע לילדה כתחליף להסטריה. הרי יש להתנהגות הזו מטרה או סיבה כלשהי. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני בן 24 וסובל מהזעת יתר בבית השחי האם יש איזה טיפול לכך? תודה יובל

יובל שלום אני מציע שבשלב ראשון תפנה לרופא ותעשה בדיקות כדי לבחון האם הבעיה אינה רפואית. לאחר מכן צריך לבחון מתי ההזעה קורית. אם זו תגובה פזיולוגית למאמץ אני לא חושב שהכיוון הפסיכולוגי מתאים. עם זאת, במידה ומדובר בתגובת חרדה אפשר לטפל בשורש החרדה וגם ההזעה תפחת בהמשך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אני בת 28 ונורא מפחדת מג'וקים. הדבר מגביל אותי בחיי היומיום. האם יש דרך יעילה מהירה ולא יקרה להפטר מפוביה לג'וקים? תודה

שלום פובית מקקים כמו גם פוביות אחרות מחיות נפוצות מאוד. בד"כ ניתן להיפתר מהפוביה בטיפול קוגניטיבי התנהגותי שממוקד בבעיה. בנוסף ניתן להיעזר בהיפנוזה ובשיטות הרפיה והרגעה. אין בטחון שממש תאהבי אותם אחרי הטיפול, אבל הפוביה תעלם למימדים הגיוניים איתם תוכלי לחיות בשלום. בברכה ד"ר אורן קפלן

קשה לי להתמיד בדברים משעממים,כמו ניירת או לימודים וכ... מה אפשר לעשות?

תמי שלום אפשר להבין. דבר משעממים הם... משעממים. עם זאת, במידה וזה גורם לך להפסיד דברים שחשובים לך תצטרכי לנסות ולהעריך עד כמה חשובה המטרה, ואז כשמטרת ההתנהגות תהיה לא העניין הרגעי אלא התגמול בטווח הארוך אולי יהיה לך יותר קל להתמיד. בכיוון אחרים, לעיתים קושי בהתמדה בפעולות שגרה קשור לקשיי קשב והיפראקטיביות, או סיבות רגשיות אחרות. במידה ואת חושבת שחוסר ההתמדה שלך חריג יחסית לאנשים אחרים כדאי אולי לפנות לאבחון. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם ניתן להחזיר לאדם את הבטחון העצמי שאבד בעקבות אירוע מוחי שממנו השתקם?

ניצן שלום טראומה נפשית או גופנית משאירה צלקות ומשנה את תפיסת העצמי, הדימוי והביטחון העצמי. אינני יודע אם ניתן להשיב את הבטחון מאחר ולא מדובר לחזור לאחור, אלא ללכת קדימה. לאחר השתקמות פיזית בהחלט כדאי להשקיע בהשתקמות נפשית. פסיכולוגים שיקומיים ורפואיים מתמחים בטיפול בסוג כזה של התמודדויות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום החלטתי להפנות את השאלה לפורום פסיכולוגיה מאחר ובפורום פסיכיאטריה אין קול ואין עונה , אני מקווה שיהיה לך את הידע לעזור לי... אני בת 26 נשואה . זה שנה וחצי אני סובלת מחרדות שמקשות עלי לישון שינה סדירה בליילה וגורמות לי להיות ישנונית לאורך היום, בנוסף כתוצאה מהלחץ אני סובלת מכאבי בטן שילשולים ,בחילות, והקאות (כמעט כל יום) אני מטופלת אצל פסיכולוג זה חודש וקצת, ובמקביל הלכתי אל רופא המשפחה על מנת לטפל בבעיות הפיזיות, הרופא הציע לי ליטול קלונקס במינון התחלתי של 0.25 מ"ג ליום (בשעות הבוקר) והבטיח לי שלתרופה אין תופעות לוואי הוא טען שהיא לא ממכרת ,לא יוצרת תלות,לא מרדימה,ניתן לשתות איתה אלכוהול ושהיא כל כך בטוחה שאפילו ניתן להיכנס איתה להריון, קניתי את התרופה אך בעלון הסבר ראיתי אחרת... רציתי לדעת האם במינון ההתחלתי שציינתי יש תופעות לוואי? (אם כן איזה)? החל מאיזה מינון התופעות לוואי מתחילות להיות משמעותיות יותר? האם התרופה מרדימה- חשוב לציין שאני נוהגת מידי יום ומעבר לכך חשוב לי להיות עירנית ומפוקסת בעבודה. האם התרופה תשפיע לטובה או לרעה על הטיפול הפסיכולוגי? (כיצד היא תשפיע?) איך היא תשפיע על חיי היומיום, על היחסים שלי עם בעלי ועל חיי המין שלי? ובנוסף אשמח לקבל מידע על אתרים בעיברית שיוכלו להרחיב את הידע שלי על תרופה זאת. מקווה לקבל תשובה מאדם מוסמך,ומכל אדם שנטל תרופה זאת ומכיר אותה המון תודה האלמונית...

שלום לך, למשך תקופה ארוכה נטלתי קלונקס במינון של 0.25 פעם או פעמיים (בהמשך הטיפול שלי) ליום. צר לי לומר לך, אך המידע שהעביר לך הרופא הוא שגוי לחלוטין. קלונקס שייך לקבוצת הבנזודיאזפינים, והוא אכן ממכר ואף ממכר *מאוד*. כמו כן הוא אף יוצר תלות, מרדים מאוד (אין לשכוח שהוא עובד על מערכת העצבים המרכזית), ולא ניתן לשתות משקאות אלכוהולים איתה כפי שלא ניתן לשתות משקאות אלכוהולים עם שום תרופה אחרת. לגביי תופעות לוואי - הדבר הוא אינדיוידואלי לגביי כל אדם באשר הוא. ייתכן ותחווי תופעות לוואי שאני לא חוויתי כלל, וייתכן ואני חוויתי תופעות לוואי שאת כלל לא חווית. מה שכן, לפי מה שלימדו אותי, תופעות לוואי ייתכן ויעברו עם הזמן, וייתכן ויחמירו עם כל העלאת מינון. אין לדעת עד שלא מנסים. אני, באופן אישי, לא הצלחתי להתמודד עם תופעות הלוואי של הקלונקס והשפעתו עליי באופן כללי. בכל פעם שנטלתי את התרופה הרגשתי מסוממת לחלוטין - חסרת יכולת לזוז ולהתנועע, משותקת, עיניים דומעות ומסרבות להיפתח, שילשולים ובחילות, תחושה לא נעימה בבטן, משותקת מבחינה נפשית...העדפתי להפסיק ליטול את התרופה ולהתמודד עם התקפיי ההיסטריה והחרדה ולא להפוך לרובוט. כיום אני עושה ככל שביכולתי להתמודד, למרות שקשה לי מאוד. אנסה לדבר עם הפסיכיאטרית שלי, ואולי היא תרשום לי סם מרגיע אחר שאליו אגיב בצורה טובה יותר. בהצלחה לך, מיקי

לאלמונית שלום. לקחתי קלונקס במינון של 0.5 מ"ג. לאורך שנה, ואני ממש לא ממליצה לך להתחיל לקחת אותה בקביעות. היא כן ובהחלט נחשבת לתרופה ממכרת (וכדאי שהרופא משפחה יעבור השתלמות לריענון). פחות אולי מהקסנקס למשל אבל עדיין. כלומר לא במובן שצריך להעלות את המינון כל הזמן אבל עדיין קשה לרדת מזה אחר - כך. כך לפחות היה אצלי. היא כביכול נחשבת גם פחות מרדימה, אך היא לא בלתי מרדימה כלל. ממליצה לך להיעזר בתרופות ממשפחה אחרת אם את מתכוונת להתחיל טיפול קבוע. (ובטח לפני נהיגה וכאלה ). ובכלל תרופות מהסוג הזה עדיף להתייעץ לגביהן עם פסיכיאטר מומחה, לדעתי. טל.

ישנו איסור חמור לנהוג לפחות 13 עד חמש עשרה שעות לאחר נטילת הקלונקס, שכן הוא עלול לגרום לבלקאאוטים קצרים. לי זה אכן התרחש בעת נהיגה. מיקי

אלמונית שלום אני רואה שמשתתפים בפורום ענו לך. לצערי אינני יכול להשיב בתחום התרופות מאחר וזה אינו תחום התמחותי. אני מציע שתתיעצי עם פסיכיאטר בנושא ואל תסתפקי ברופא המשפחה. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש היום תרופות חדשות,,, הכי מתאים לבעיה זה "אפקסור" כדור מעולה שלוקחים לאורך זמן ,

מזה מספר חודשים אני מנסה להגמל מבנזודיאזפינים להם התמכרתי בשנת 1990 !!! ללא ספק לסמים האלה יש השפעה מטיבה לטווח הקצר בטיפול בחרדה. אני יורד באופן הדרגתי את המינון ואחסוך לכם את תאור יסורי. למרות ההצלחות לעתים ישנם נסיגות ועל כן אני מעלה את המינון בחזרה לרמה הקודמת. למישמתוכנן ליטול בנזודיאזפינים : קסנקס, ואליום, קלונקס....ראו הוזהרתם. מנקודת מבט אישית, סוביקטיבית לחלוטין נראה לי שמחד הקסנקס מעלים את החרדות (בשלב ראשון ) אבל מאידך פוגע בקליטה הסנסורית ( של גירוים פנימיים וחיצוניים ) וחבל על החויות שמפסידים בגלל נטילת כימיקאלים מזיקים. עם הפחתת המינון התחלתי לחוש שוב תחושה של חיות , יתר ערנות מחשבתית ועליה במצב הרוח ( עניין פארדוקסאלי בהתחשב בעובדה שהקסנקס אמור להשפיע לחיובהפשעה על מצב הרוח ) . מחקה לי תהליך ארוך ומייסר של גמילה אך כולי תקווה או בעצם אני בטוח שאנצח את הסם. מקווה שעדותי זו תהיה לעזר למישנמצא במצב דומה. למישצורך תרופות שלא ממשםחת הבנזודיאזפינים לא להכנס ללחץ התרופות החדשות הינן בטוחות יחסית. מתנצל מראש שלא אענה לתגובות להודעתי זו , בשלב זה עדיין לא מסוגל להרחיב מעבר לנאמר. לאור : תודה על היעוץ והתמיכה .כללית, קשה לי לדבר על הנושא . שאצה מהסיוט הזה גם אני אהיה מעוניין צתרופ מעצמי על מנת שאחרים לא יפלו למלכודת הזו. בהצלחה לכולם והלוואי ותרגישי טוב בכל המובנים. הערה: הודעה זו נכתבת ללא קשר להודעה שפורסמה על ידי הרוקח הסיינטולוג לפני מספר ימים.

http://www.lancernet.net/plaint/

אני משתמשת בקלונקס מזה חודש ימים עקב חרדות קשות מהמצב הבטחוני. אין ספק שכעת אני יותר רגועה - אבל אין פלא: רוב היום אני רק רוצה לישון ולא מעניין אותי כלום. אני לוקחת 0.5 מ"ג לפני השינה בלילה - נרדמת תוך מס דקות בלי שליטה (אין חיי מין) ועייפה כל היום אח"כ. אני מתכוונת לדבר עם הרופאה שלי בהקדם כדי לרדת מהתרופה הזו. יש בבי"ח אסף הרופא קו ייעוץ תרופתי. הם עונים על כל שאלה ובודקים כל דבר הקשור לתרופות. מס הטלפון שלהם הוא 9779152-08. בהצלחה

שלום לך התרופה קלונקס טובה מאוד לחרדה ולאי שקט, אומנם במינון גבוה אפשר להיתמכר אך כדיי שזה לא יקרה את צריכה להיות במעקב צמוד בהצלחה

אני סובלת מדיכאון והפרעות אישיות ומסתבכת בדלוזיות ופרנויה בתקופות לחץ. לאחרונה גיליתי שנטילת תרופה אנטי-דיכאונית מחזירה אותי למציאות ומונעת גלישה נוספת למצבים פסיכוטיים. מעניין אותי לדעת מה עלול להיות ההסבר לכך, שתרופה נגד דיכאון וחרדות "מתקנת" חשיבה פסיכוטית. לפסיכיאטרים ששאלתי לא היה הסבר. תודה מראש.

סיגל שלום אנא נסי בפורומים העוסקים ברפואה. הפורום הזה עוסק רק בפסיכותרפיה, כלומר, טיפולים פסיכולוגיים באמצעות שיחות. בברכה ד"ר אורן קפלן

איזה באסה ידידה שלי במפעל המוגן התעסוקתי עברה למקום אחר....למרכז אבחון ושיקום ..זה מקום ששם בוחנים כל משתקם איזה עבודה מתאימה לו... אני בעצמי הייתי שם שנה וחצי ולמדתי שם הנהלת חשבונות סוג 1 ואפילו הצלחתי... אז העבירו אותה לשם....המנהלת של ההוסטל שלה החליטה.... בנתיים אמרו לי שזה לשבוע....בלבד...אבל זה לא בטוח... אני נורא מדוכא בגלל זה היא נורא חסרה לי היום הייתי כמו צנון מיובש בעבודה לא היה לי חשק לעבוד והרגשתי עייפות הייתה לי שוב הרגשה של למה....למה אני עושה דברים....שאני מרגיש כה עייף פיזית ורגשית... היה כל כך כייף איתה להיות... צחקנו.. דיברנו..העברנו חוויות ..היה לי למי לספר...שרנו שירים ישראלים יפים .... פעם זה היה ארצי ופעם דרכנו ופעם גפן ולפעמים גם שרית חדד.... היא נתנה לי שימחת חיים הייתי גורר את עצמי למפעל בשבילה רק חבל שהיא לא עושה יותר דיאטה....יותר מתאמצת בקטע .... אבל אני פוחד שאם היא תרזה היא תעזוב אותי..לא היא לא... כי אני תמכתי בה והייתי איתה גם שלא נראתה הכי טוב.....וזה מה שבונה וקובע... לפעמים כמו היום אני מרגיש שאני צריך שיחות נפש כמו היום לצעוק למישהו יש בי איזה מועקה באוויר -ואף אחד לא שומע ואיין למי לספר.... במפעל איין כרגע עובדת סוצילאית.... אני חייב להשיג לי עוד שעה שיחות נפש עם העובדת סוציאלית שלי כל יום אני אומר לעצמי היום אני מתקשר לער"ן לדבר אבל....דוחה את זה כי שאני בבית אני יותר רגוע כי אני נח.... כל היום אני עושה דבר משעמם וזה מאוד נמאס לי..כמה אפשר להבריג ברגים כל היום?...אוף זה מאוד מתסכל אותי....הופך אותי לעצבני כזה רוצה את ידידה שלי מייד בחזרה שיהיה לי את מי להצחיק אני עושה לה חיקויים של יובב החתול מפינוקיו..(שמשון הנה פינוקיו בוא נרוץ אחריו וניקח לו את מטבעות הזהב) אני נורא פוחד שהיא תכיר שם ....אנשים חדשים שיהיו אליה טובים ...שהיא תשכח אותי ..ותישאר שם לאורך זמן במפעל שאני עובד איין לי יכולת להכיר מישהי חדשה ... כי כולן לא מתאימות לקשר.... ניסיתי לדבר עם מישהי....בת 34....ואני רק בן 23 אבל ראיתי שהיא כזו.....לא בשביל יחסים.... היא כזו עצבנית כזו כל הזמן הרגל שלה רועדת...ומעשנת כמו רכבת...וסיפרה לי שהיא סבלה מפרנויות....וזה מפחיד אותי אני לא רוצה גם את הצרות של אחרים... לא שחלילה יש לי משהו עם אנשים עם בעיות נפש קשות משלי פשוט אני לא רוצה למצוא את עצמי טובע עוד יותר בבוץ שאני נקשר למישהי עם בעיות נפשיות קשות מאוד יש לי במפעל חבר...(איזה יופי אני רומני והוא הודי-ככה מנצחים דעות קדומות וגזענות) שאני מאוד אוהב להיות איתו ... אבל יש לו חברה מה זה נראית טוב.... אני מה זה מתוסכל..תמיד אני ליד...ליד האושר כדאי לבקש ממנו....תלווה לי את חברה שלך?... לא כדאי נכון?.. עד עכשיו אני וידידה שלי היינו בקשרים ידידדותיים ..ועוד לא החלטנו על כלום...(היא גם בחורה שתלויה בתרופות להישאר מאוזנת) לפעמים היא נופלת לשינה בעבודה והיא אפשר להזיז אותה אבל אני מוותר זה כלום לסיום יש לי בעייה ל..בקר אותה.. מכיוון שאחרי יום עבודה אני רק מחפש את הכרית הנוחה והנעימה....ואיין לי כח לזוז אם היה לי רשיון אולי הייתי יכול לתת גז ולנסוע להוסטל שלה איין אוטובוס...בשביל להגיע לתחנה מתאימה אני צריך ללכת קצת ברגל והרבה פעמים יש לי כאבים ברגליים אחרי יום עבודה טוב זהו ואני לא יודמע מה יהיה אני רוצה לראות אותה אבל יהיה לי קשה אוף... אני חש מתסוכל ובודד מאוד שם בלעדיה

שוב שלום מקווה שתצליח להתגבר. לפעמים קורים שינויים שאינם נשלטים וצריך למצוא את הדרך להתמודד. כל טוב ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, אבקש שתשיב, אם תוכל, על שתיי שאלות שמטרידות אותי. 1). מהו ההבדל בין (בהפרעה דו-קוטבית שעד לפני כמה שנים וגם היום נוהגים לקרוא לה מאניה דפרסיה) מאניה מעורבת (Mixed Mania) שבה, לפי מיטב הבנתי, מופיעים סימפטומים של אופוריה ודיכאון בו ביחד, למאניה דיכאונית (Depressive Mania), וכיצד ניתן להבדיל בין השתיים? רופא מהפורום השני שלל לחלוטין את קיומן של השתיים, ואני יודעת שלפחות *אחת* קיימת שכן ערכתי מחקר אונליין, ובין השאר ביקרתי באתר של אוניברסיטת הרווארד שמאמת את קיומה של מאניה מעורבת. במקומות אחרים קראתי על קיומה של מאניה דכאונית בנוסף למאניה מעורבת. אשמח אם תוכל לספר לי מעט על שתייהן. 2). כיצד ניתן לדעת אם אני עוברת התקף חרדתי או מאני (או מאני מעורב)? אני שואלת זאת כי אני סבורה כי רבים הם הסימפטומים שמשותפים לשניים - האדרנלין שזורם במהירות עצומה, ההלך המחשבתי המהיר, ריצוד עיניים, תזוזתיות בלתי נפסקת, שטף דיבור מהיר ובלתי נפסק, נשימה ודופק מהירים, מחשבות שנקטעות ע"י מחשבות אחרות, וכדומה...אני תוהה אם זהו התקף מאני מעורב כי אובחנתי לא פעם עם מאניה דפרסיה, וההתקף ששאני עוברת כבר יותר משבוע מאובחן בסימפטומים אלו בתוספת דיכאון קשה. אשמח אם תוכל לשפוך מעט אור על הנושא/ים בשבילי. תודה רבה, מיקי

מיקי שלום יתכן שיש הבדלים בין האבחנות שציינת, אני אינני מודע אליהם. בספרות מתייחסים פעמים רבות לדקויות, ולא תמיד לדבר משמעות רבה ברמה האישית ולא בטוח שסוג תת האבחנה המדוייק ממש משנה. השאלה מה קורה לך וכיצד ניתן לעזור. מבחינה תרופתית כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר. מבחינת הטיפול בשיחות, אני לא חושב שלהבדלים בין האבחנות שציינת יש משמעות, אלא לחוויה האישית שלך. אם את רואה הבדל, נסי להגדיר לעצמך מהו, והשתמשי בהבנה זו בטיפול בו אני מקווה שאת נמצאת. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר שלום רב בני הצעיר בן ה-15 ילד נבון , בעל קישורים יוצאים מן הכלל, ילד טוב ירושלים כמו שאומרים. ולבעיה: לאחר שהתארחנו בחג השבועות אצל המשפחה, אחותי מתקשרת אלי , נסערת ונרגשת, ומודיע לי כי בני (בן ה- 15 ) נישק את ילדת בת ה- 14.5 ואף חיבק אותה , והוסיפה שהילדה היתה היסטרית ובוכיה . אני כמובן לא האמנתי למשמע אוזני , והבטחתי שאבדוק האם באמת כך היה. ואכן שאלתי את בני , האם הוא חיבק ונישק את בת דודתו , בתחילה הוא השיב בשלילה, ולאחר שאמרתי לו שאם לא יאמר את האמת נאלץ להביא חוקר הודה כי אכן נישק וחיבק את בת דודתו . הילד מצטער מאוד על מעשיו , ולא מבין איך זה קרה לו , הוא רוצה להתנצל בפני הילדה ובפני הוריה? כאמור הילד מוכשר מאוד ילד מצטיין בלימודיו, וילד שמחונך על כבוד האדם . מה לדעתך הסיבה למעידה זו? כיצד עלי לנהוג? האם אני צריכה להעניש אותו? האם כדאי לקחת אותו לפסיכולוג? אנא עזרו לי מודה מראש

זיו, קודם כל, הוא הבין שהוא עשה מעשה שאסור היה לו לעשות. אולי כדאי לנסות (בהתאם לגישה שלכם) לשוחח איתו ואולי אף עם הכיתה על יחסים שבינו לבינה ולהסביר יותר מה זה הטרדה מינית. עדי

זיו שלום אם הנער הודה והצטער, וגם ביקש להתנצל בפני הילדה והוריה, אינני רואה סיבה להעניש אותו. המבוכה שהדבר גרם היא בוודאי העונש החמור ביותר. צריך להסביר לו שהדבר אסור ושגבולות הגוף של הזולת הן קדושות ואסורות ללא הסכמה. (אני מבין מדבריך שהדבר נעשה ללא הסכמת הילדה, אחרת מדובר בסיפור אחר). נסו לברר איתו מה הוא חושב ומרגיש. אין צורך לרוץ מייד לפסיכולוג, אלא אם הוא או/ו אתם מרגישים מצוקה. אם מדובר במעידה חד פעמית אצל "ילד טוב ירושלים" לפי תיאורך, הייתי מנסה לחזור לשגרה בהקדם. כאמור, אל תוותרו על השיחה עימו בנושא, אבל מתוך מקום של כבוד ורצון אמיתי להבין מה בדיוק קרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

בגיל של בנך רב הנסתר על הגלוי! את לא יודעת הכל על בנך. כדוגמה קיצונית אביא את הדוגמה של הנער רועי חורב שביצע רצח והוריו לא העלו בדעתם כי זה יתכן. הילד שלך תקף מינית את בת-דודתו. ראוי שאיש מקצוע יפגש עימו למס' שיחות באוירה מקבלת ותומכת ויגיע לעומק הבעיה. במידה ותתעלמי מכך את נוקטת מידניות של בת-יענה. הבן שלך זקוק לעזרה!!!!!

אני מרגישה כאילו אני עלה נידף ברוח. אני לא מצליחה לקבוע את גורלי שלי וניזונה מפחדים שיש לי באשר לגורלי. אני לוקחת ללב כל דבר, גם אסונות שקורים לאחרים, ולא מצליחה להתנער מהם. כשאני נכנסת למתחים ופחדים זה יכול להמשך ימים. אני עומדת לפני חתונה ואני חשה פאניקה ולא משום שאני לא אוהבת את בן זוגי אלא משום שכל צעד חדש בחיים, כל שינוי, מעוררים בי את אותה תחושה. אני מפחדת כבר שנים מהלידה למרות שעוד יש לי זמן וכך גם היה לפני הצבא, לפני מבחנים וכדומה. אני כל הזמן מודאגת, מבוהלת ומתוחה. מה עושים?

שלום לך, מאחר ולא ציינת את גילך וקצת רקע עלייך, קשה להתייחס. אבל בכל זאת, מסתבר שאת יכולה ומצליחה לקבוע את גורלך בכל זאת- עובדה שהחלטת להינשא ואת הולכת לעשות זאת, מה שמוכיח על רצון ונחישות בהשגת מטרותיך בחיים. הפחדים והחששות שלך נשמעים טבעיים לגמרי, הרי רובנו חוששים מהלא נודע והבלתי ידוע. הדרך הטובה ביותר לנסות ולהתמודד היא בשיטת הפוך על הפוך - לנסות כל הזמן דברים חדשים, כיוונים, רעיונות ודברים חדשים שגם יעוררו בך את הסקרנות הטבעית וגם ישכיחו ויטשטשו את הדאגנות. תחשבי חיובי, תנסי לצייר דימויים נעימים ולהתייחס לדברים בפחות רצינות וכבדות ויותר בפתיחות וקלילות, איפה שהוא גם המציאות המאיימת ביותר עדיין הרבה פחות מבהילה ומאיימת מאשר מצטייר במחשבותייך. שיחה עם חברות יכולה להוסיף המון לביטחון כמו גם להשלים לך אינפורמציה ולהרגיע אותך. עלי על הדרך המובילה לחיים חדשים עם ביטחון בעצמך, עם חיוך ועם המון אופטימיות ותקווה. בהצלחה!

פרח נדיר שלום התנודות הללו שאת מרגישה פעמים כה רבות מגיעות ממקום כלשהו והפכו עם הזמן לתכונה ונטייה אישית שמלווה אותך לאורך החיים. אינני יודע האם ניסית לטפל בנטייה הזו עד היום, אבל אינני רואה סיבה שתמשיכי לסבול ולהיות מבוהלת עוד ועוד. הדבר גם אינו בריא לטווח הארוך מכל זוית אפשרית. אני ממליץ לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי כבר כעת כדי להתמודד בצורה טובה יותר עם החתונה. חבל שלא תהני מרגעים מאושרים של חייך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 26 אימא לילדה מקסימה בת שנה ו 8 חודשים. מיד לאחר הלידה פיתחתי הפרעת אכילה הידועה בשם - בולימיה. תחילה זה היה רק אחרי ארוחה ממש כבדה והיום כמעט כל יום אני מרוקנת את קבתי בדרך המאוד "מקורית" הזו. סביבתי כמובן לא מודעת לזה (אף על פי שאומרים שאני ממש רזה) הייתי מאוד רוצה להבריא (בעיקר מאחר שבעלי החל לחשוד ואף שאל אותי ישירות - וזה מה שהבהיל אותי!) התחלתי לקרוא ספרות בנושא, ואני חושבת שאני מתחילה להבין מאיפה זה בא. באופן כללי אני באה מבית מאוד חם ואוהב וגם היום יש לי בית חם שבו בעלי אוהב ומקבל אותי כמו שאני. אבל אני את עצמי ממש ממש שונאת ולא מבינה איך אפשר כל כך לאהוב אותי(בעבר הייתי 10 קילו יותר אולם אז זה ממש לא הטריד אותי-עניין האוכל- והייתי מאושרת יותר) . אני נגעלת מעצמי כל פעם מחדש. אי השליטה בלאכול ללא הבחנה ואח"כ תחושת הריקון והריקנות הנוראה...... אני לא רוצה להמשיך בזה ואני רוצה לצאת מזה - אבל קשה לי. הפחד להשמין והרצון להקיא חזקים ממני, מה שאומר שכבר ניסיתי מספר פעמים להפסיק. אף פעם לא חשבתי שאגיע למצב כזה- הרי יש לי כל מה שבחורה הייתה רוצה, אז מה עוד חסר??? האם יש דרך להבריא או לנסות לקבל עזרה מבלי שהדבר יתגלה לסביבתי? (שזה אומר אפילו בעלי) אתם יודעים זה מדהים שאני מחשיבה את בעלי לבנאדם שאני הכי אוהבת והכי בוטחת בו כאשר בזה אני מתביישת לשתף אותו, פשוט מתביישת להגיד את המילה הנוראה-בולימית! הרי אני כל כך מוצלחת ויפה - אז את כל זה להרוס בידיעה?? - אני מעדיפה שלא. הרי אני בעצמי לא מסוגלת לקבל אותי. זקוקה לעזרה, אני לא יודעת בדיוק למה כתבתי את כל זה, ומהי מטרתי, אני פשוט צריכה עזרה.

את יכולה (וצריכה) לפנות לטיפול פסיכולוגי, ואולי אפילו לפנות לפסיכיאטר (יש תרופות שעוזרות לדכאון שנילווה לבולימיה). אם לא תשתפי את בעלך בהליכה לטיפול, הוא לא יידע (אלא אם יש לכם חשבון משותף, ואז הוא יראה ש"נעלם" כסף אחת לזמן מה).

ליאת שלום טוב שאת מודעת למה שקורה לך ומעוניינת לשנות את הדפוס שנוצר. זו בהחלט התחלה נכונה. הבושה היא חלק מאפיין של מה שקורה לך, ואולי דווקא שיתופו של בעלך, במוקדם או במאוחר, יעזור לך להתגבר על הבעיה. אני ממליץ לך לפנות בהקדם לייעוץ פסיכולוגי. כמו שההודעה הקודמת של מיכאל מציינת, יש אפשרות להיעזר גם בטיפול תרופותי שעוזר במקרים הללו להביא לתוצאות מהירות יותר של הטיפול בשיחות. חשוב לעצור את התופעה מוקדם ככל הניתן ולכן אל תמתיני. במידה ואת חוששת לשתף את בעלך, בדקי האם יש מישהו אחר עימו תוכלי להתחלק במשפחה המורחבת והחברים. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני אם לתינוקת בת 7 חודשים. משמלאו לבתי 4 חודשים שבתי לעבודתי ומאז בתי נמצאת אצל מטפלת. הילדה נמצאת בביתה של המטפלת ביחד עם בנה של המטפלת שהוא בן שנה וחצי. המטפלת היא חברתי הטובה ביותר מזה 14 שנה. מספר ימים לפני הולדת בתי נפטרה בתה של המטפלת בגיל ארבע עקב מחלה ממנה סבלה מלידתה. לפני כחודש וחצי קרתה תקרית לא נעימה ביני ובין המטפלת (היא ביקשה יום חופש בהתראה קצרה מאד ואני סירבתי מהסיבה שלא יכולתי בעצמי לקחת יום חופש מעבודתי בהתראה כה קצרה) ומאז יש ביננו מתח. בנוסף לכך יצא שהילדה בכתה קצת יותר מהרגיל לאחר מכן והמטפלת איבדה קצת את סבלנותה והעירה לי הערות בסגנון של "יש לך ילדה קשה, לא רגועה" וכו'. בשבועיים האחרונים הכל עבר, הילדה שמחה וההערות התמעטו. היום בבוקר בשיחה טלפונית שלי איתה, היא אמרה לי שהיא מרגישה שמאז שהיא מטפלת בבתי אנחנו כבר לא חברות, שהיא לא רואה נכונות ממני להיפגש בסופי שבוע ושהיא לא מתכוונת לרדוף אחריי. אכן בתקופה האחרונה לא יצא לנו להפגש, גם מהסיבה שאחרי שהיא מעירה לי הערות בסגנון הנ"ל, מן הסתם אין לי חשק להפגש איתה. אבל אני חשבתי שמדובר בתקופה ושזה יעבור. מה לעשות? החברות חשובה לי ואני לא רוצה לסיימה, מה גם שאין סיבה ממשית לסיומה. אני רוצה לשוחח איתה שיחה מלב אל לב, אך השאלה באיזו גישה לנקוט וכיצד לתקוף את העניין. (אני בטוחה שיש קשר לסמיכות הזמנים בין מות ילדתה ללידת בתי, אף אם לא במודע, אבל אני לא יכולה בשום אופן לומר לה משהו על כך). אודה לתשובתך ועצתך. אני די נואשת !

יעל שלום המצב נשמע באמת די מסובך. עירוב של חברות עם יחסי עבודה עלול להיות תמיד מורכב, אבל במקרה הנוכחי הוא מסובך עוד יותר. אני מציע לך לנסות ולערוך שיחה כנה מלב אל לב עם חברתך ולשתף אותה בתחושתך שהחברות שלכם נפגעת. אינך צריכה להסביר יותר מדי או לקשר את זה לפטירת בתה, יש מספיק דוגמאות לתאר את הדברים. נסי לבדוק האם נכון להמשיך את הסידור שלכן עם התינוקת, הן עבור התינוקת, והן עבורכן. אין לי דיעה לכאן או לכאן אבל כדאי מאוד להשקיע בזה מחשבה, ואולי לשתף אנשים קרובים אחרים בהתלבטות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 22 וחבר שלי בן 25 אנחנו עומדים להתחתן. אני יודעת שהוא ואני מתאימים. אני חושבת שהבעיה היא אצלי,אני קנאית אם הוא לא מתקשר כל שעתיים כבר עוברות לי מחשבות ממש אבסורדיות בראש או אם הוא לא עונה לטלפון או לא מגיע בזמן וכו, איך אני יכולה לפתור את הבעיה המעיקה הזאת הוא ממש ילד טוב אני יודעת שבאמת הוא ממש נאמן לי למה זה קורה לי האם זה יכול להיות השפעה של סרטים אני לא יודעת מה, בבקשה אני צריכה עזרה אני פוחדת שזה יהרוס לנו הכל תודה.

שושי שלום קנאות יכולה לנבוע מהרבה סיבות ואינני יודע לפרש אותה אצלך מבלי להכיר אותך. החשש שלך בהחלט מוצדק מאחר ואם את מוטרדת בצורה כל כך חזקה זה בהחלט יכול להאיב על הקשר, ובכלל, לא נעים להרגיש כך לאורך זמן. מאחר ומדובר בבעיה שאת ממקדת אצלך ולא אצלו, אולי כדאי לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי באופן אישי כדי להבין מה גורם לך לכזאת קנאה. יתכן שכדאי יהיה להגיע גם עם בן זוגך לאחד המפגשים. אני לא חושב שמדובר בהשפעה של סרטים. בד"כ זה דבר אישי יותר מכך. עכשיו בהחלט זמן טוב להיפתר מהתופעה המטרידה, עוד לפני החתונה. שיהיה במזל טוב ד"ר אורן קפלן

דר' אורן שלום כתבתי לך בדף הקודם על חרדות וכיצד להתמודד עמן. ברצוני לשאול כעת האם חרדה היא בעיה נפשית או מחלה? זה לפעמים מתריד אותי ואולי עוד אחרים שמתמודדים עם זה. זה נורא עוזר לי לחשוב שזו לא מחלה נפשית כי אם בעיה שאפשר להתמודד עמה ולחיות חיים רגילים לחלוטין ,אפשר להגיד שבמצבי אנשים אפילו לא יודעים שיש לי בעיה. מה אתה חושב על אנשים שיש להם חרדה בחברה. תודה קרן

קרן שלום חרדה היא אחת התופעות הנפוצות ביותר אצל אנשים בריאים בנפשם. זו תופעה טבעית ומינונים סבירים ממנה מגינים עלינו מפני מעשים בלתי שקולים. עם זאת, במידה והחרדה משתלטת על החיים רצוי לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולעיתים אף להיעזר בתרופות, כדי להביאה לרמות שאינן פוגעות באיכות החיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה לך על כל התגובות המהירות והיחס האדיב קרן

ביתי בת ה-6 פוחדת מאד מתאילנדים ברגע שהיא רואה אותם היא נצמדת אלי או למישהו גדול ולא זזה היא גם מסתכלת עליהם בעיניים מלאות פחד היא מוכנה לוותר על משחקים והפתעות והעיקר שהיא לא תצטרך לעבור לידם יש לציין שהם מתגוררים בסמיכות אלינו . בנוסף כל הקטע הזה התחיל מאז שהיא עברה טראומה של טביעה בבריכה וניצלה בדרך נס ממש חזרה לחיים , האם זה קשור ואיך אפשר להוציא ואתה מזה ? תודה אמא מודאגת

אמא מודאגת שלום יתכן שבתך פיתחה סוג של פוביה. הקישור לטביעה אינו מובן לי כרגע, אבל אפשרי. אני מציע שתנסי להתייעץ עם פסיכולוג/ית השירות הפסיכולוגי החינוכי של העיריה, או פסיכולוג ילדים אחר לגבי מה שקרה. בלי קשר לפחד מתאילנדים, כדאי לברר האם נחוץ טיפול פסיכולוגי עקב הטראומה של הטביעה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מחפשת רופא פסיכיאטר לבני לאחר שפנינו לטיפול אצל פסיכולוגית קלינית והיא קבעה שאנו צריכים לעבור לטיפול אצל פסיכיאטר , אשמח אם תוכלו לתת לי כמה שמות של מומחים בעניין ואיפה יש להם מרפאות אם אפשר- באזור הדרום, כללית. תודה רבה mother

לאם שלום לצערי אינני מכיר פסיכיאטרים באזור הדרום. נסי אולי לפנות לצוות בריאות הנפש בקופת החולים, הם בוודאי ידעו להמליץ על שם באזור מגוריכם. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם לנתח שבר בעצם הירך לאבי בן ה-80 או שישכב חודשיים ?

בתו של שלום, עדיף שתשאלי אורתופד. בכל מקרה, צריך הרבה נתונים עליו לפני שמחליטים לנתח. עדי

לבת שלום אנא פני לאחד מהפורומים הרפואיים בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן, אני בשנות ה-20 ואמור לעבור מספר שינויים במקום מגורים, עבודה וכו' אני יודע שהם לטובתי ובכל זאת לא מצליח לבצע את השינויים שהם כ"כ הכרחיים במסגרת אינטרנט אני יוכל רק לפרט ולהוסיף שהשינויים הנ"ל (שינוי המגורים) עד כדי סכנת חיים (לא בהיבט פלילי חס וחלילה - משהו הפוגע בבריאותי במקום בו אני חי) ואני פשוט לא מצליח לקחת יוזמה ולבצע זאת... כלומר יש לי תחושה (שאני תוהה האם היא משותפת לעוד אנשים כאן?) סותרת: בלילה לפני השינה אני מבטיח לעצמי ואף חש תחושה של אופוריה אמיתית ולעומת זאת עם הקימה בבוקר כל המצב רוח נעכר ואני לא מצליח לעשות שום דבר!!! זה נורא! יש איזה פתרון? תודה מקרב לב.

שמיר שלום נשמע שיש סוג כלשהו של דחיינות, כלומר דחיה של דברים שצריך לעשות, וזו תופעה מוכרת אצל אנשים רבים. בד"כ יש לנטייה הזו סיבות, ולכן נסה לחשוב מה את מרויח מכך שאתה לא מחליט, או להיפך, מה כל כך מפחיד בשינוי. נסה לקבוע לעצמך מטרות קטנות וקצרות טווח להשגה. במידה ואינך מצליח יתכן שתוכל להיעזר באיש מקצוע. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם. שאלה זו מנקרת לי לא פעם ואשמח באם תעזרו לי. אני נשואה +. בכדי לעזור לכם אפרט נתוני: יפה מאד, נחמדה, רגישה מאד, ביישנית מאד. מדוע כשאני פונה, מדברת, שואלת גבר או אשה - פניי תמיד רציניות ותמיד הזולת עונה לי בחיוך מפה לאוזן. גם כשאני מפעילה את חוש ההומור שלי ומצליחה להצחיק, אני מדברת ברצינות, קשה לי לחייך, ואנשים תמיד פונים אלי, גם גברים וגם נשים בחיוך תמידי. לפעמים יש לי הרגשה שאולי צוחקים ממני.וקשה לי לקבל זאת בחיוב, כי אינני יודעת אם זוהי תגובה חיובית, כי תמיד יש לי הרגשה שמחייכים אלי בגלל שלועגים לי. מה דעתכם על דעתי האם אני טועה? פני תמיד רציניות בו בזמן גברים ונשים מביטים בי בחיוך וגם עונים לי תמיד בחיוך, האם זה סתם רגשי נחיתות, ואם כן אינני יודעת מדוע? - תודה - שרה.

היי שרה, ובכן, כמאמר הפתגם המפורסם: מענה רך ישיב חימה. בדרך כלל, רוב האנשים שנתקלים באדם רציני מחייכים. גם כדי לשבור את הקרח וגם בניסיון להבקיע את הרצינות ולהגיע אליו. בהרבה מקרים לא ממש צריך לספר בדיחה כדי שאנשים יצחקו, לרוב מספיקה הכוונה, ההקשר, הטיימינג ושפת הגוף. וכן, אדם שיודע לצחוק על עצמו - בפירוש מצחיק. תנסי לחייך מול הראי ותראי כמה זה מוסיף לך, איך פתאום העיניים שלך זורחות והפנים מאירות. בהתחלה חיוך קטנטן, רמז של חיוכון ועם הזמן - ממש חיוך מאוזן לאוזן. חייכי - והעולם סביבך ישיב לך כפליים. והעיקר - שיהיה לך בכייף!

תודה, נהניתי לקרוא, למדתי משהו ממך. בשורה התחתונה: הבריות מחייכות אלי כי מצאתי חן בעיניהם אחרת היו מחמיצים לי פנים, לא כן? ואשתדל באמת לחייך אליהם חזרה, כי באמת (אל תצחקי) הבטתי במראה, ופתאום נוכחתי לראות עד כמה שמתאים לי. העינים אצלי צוחקות בזמן שאני מחייכת וגיליתי שיש לי גומות חן שעולמות אותי. תודה לך מאד - שרה.

שלום, אני יודע שהשאלה שלי היא אולי אמורה להיות בפורום דיאטה, אבל…. לא סתם היא כאן. אני בן 24 ולפני 4 שנים שקלתי 120 ק"ג. עשיתי דיאטה לאחר שמעולם לא עשיתי, ורזיתי פלאים, זה היה תהליך מבוקר עם פיקוח מקצועי של דיאטנית הפיקוח היה גם בפאן הפסיכולוגי. לאחר תקופה ירדתי מהתלות בדיאטנית והחזקתי מעמד 3 שנים עם אותו משקל בערך, תוך שמירה על תזונה נכונה ובריאה. היום, אני בבעיה, במהלך החצי שנה האחרונה, בגלל עוד ניסיון לא מובן שנכשל לרדת שוב במשקל, אני ירדתי מהפסים, אני מרגיש היום מכור אבל מכור למתוקים, לאוכל לא בריא, זה משתלט עלי במהלך כל החיים. ביום בעבודה, אני אוכל חבילה שלימה של וופלים, בבית אני ממש טורף מגש פיצה, והכל בלי לשים ממש לב לכך. אני ממש מרגיש מכור, קשה לי לתפקד, אני מהר מזיע, מכת הסוכרים שמגיה לגופי ממש עושה אותי עייף תוך מספר שעות, ואני לא יכול לתפקד בעבודה, נראה לי שזה גם משפיע על חיי המין שלי… האם טיפול פסיכולוגי יעזור? האם תרופה המטפלת בהתמכרויות מהסוג הזה תועיל? דיאטנית בפעם השנייה והשלישית לא עזרה ממש…. תודה, אבי- מכור מודאג

בתור עמית לצרה, אפילו המשקל ההתחלתי שלך דומה (אני מקווה שעכשיו אתה הרבה פחות) ואינני מומחה...אבל תובנה אחת בכל זאת פיתחתי. לצערנו...אצלנו האוכל הוא הכל כלומר ברגע "שירדת מהפסים" כדבריך - גופך מתפרע ודורש שינוי כלומר משהו לא טוב לך בחיים - נסה למצוא ובטוח שתצליח!

אבי שלום ההתמכרות לאוכל בהחלט קשורה להיבטים פסיכולוגיים. אין מדובר בסתם רעב, אלא בד"כ במילוי צרכים רגשיים דרך האוכל. לגבי תרופות תוכל להתייעץ עם פסיכיאטר, אבל בהחלט הייתי ממליץ לנסות ולפנות לייעוץ פסיכולוגי. קח בחשבון שתהליך השינוי הינו ארוך טווח, אין טעם להגיע לשתי פגישות, כמו שאין טעם לעשות דיאטת רצח של שבועיים. תהליך ארוך של חודשים (ומעלה) עשוי לעזור לך להתמודד עם עצמך בצורה שונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אבי, מוכר לי. מוכר! גם אני מכורה לאוכל. עדי

אני חיה ע"פ אחרים מה שאחרים מצפים ממני אני עושה אני לא מסוגלת לאכזב אני מתלבשת ע"פ אחרים הכול לא מתחשבת ברגשות שלי רק לפי אחרים העיקר שלא ידברו עליי ולא ישפטו אותי העיקר שיגידו שאני בסדר מה אפשר לעשות אך להתמודד

אם יבקשו ממך 1000 שקל מתנה או שתנקי להם את הבית גם תעשי מה שאחרים מבקשים ?

לא

אפשר לקבל עזרה

הייתי קוראת לתופעה שאת מתארת "התמכרות לאישור חברתי " . הרי לא יתכן שתגובת הסביבה למעשיך תגרום למצב רוחך לעבור ממצב של שמחה וסיפוק למצב של עצב ותסכול ממעשיך . אני חושבת ששימת דגש על תגובת הזולת למעשיך יכולה להוביל להשתעבדות קיצונית לדעותיהם של אחרים ולסיפוקם- תחשבי על זה, זה מה שאת מחפשת? את מאבדת את זהותך העצמית ורצונותיך ויתכן שבעתיד תמצאי עצמך ממלא אחר דרישות בלתי מוצדקות של הזולת רק מפחד שלא יאהבו אותך או מפחד שיפסיקו להעריך אותך . העריכי את עצמך ודעותיך, הן לא שוות פחות מדעותיהן של אחרים ואין סיבה לבטל אותן . בהצלחה ! גלית

מאוכזבת שלום את מתארת את הבעיה בצורה חיצונית, כלומר, שאת נענית לסביבה. אבל בד"כ במצבים הללו הדיאלוג הוא קודם כל שלך עם עצמך. אולי את פשוט נורא רוצה שיאהבו אותך ושיחשבו עליך דברים טובים, וזה קודם אצלך לכל דבר אחר. בד"כ זה מגיע ממקום של דימוי ובטחון עצמי נמוך ועם החלקים הללו כדאי להתמודד. אחרי שהם ישתנו סביר להניח שהמפגש שלך עם הסביבה יהיה יותר אסרטיבי. השינוי הוא תהליך איטי וארוך, תצטרכי סבלנות וזמן, אבל זה אפשרי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, טופלתי אצל שתי פסיכולוגיות שונות על בעיה שמטרידה אותי זה שנים ואני לא מצליחה להפטר ממנה. כאשר אני בזוגיות (הייתי עד היום ב- 3 קשרים עם נשים וכיום אני מעוניינת לחיות עם בחור) אני נכנסת לכריזות הרסניות אני חשה שאני יכולה ל"רצוח" את הבנאדם שלצידי. בזוגיות הקודמת אף הרמתי יד על בת זוגתי...דבר שהפחיד אותי מאוד מאחר ואני גדלתי בבית כילדה מוכה ועל כך לא יכולתי לסבול את אבי ועד היום הוא יכול לעצבן אותי בשניה. במהלך טיפוליי..לא קיבלתי את התשובות לבעיותי כי א. יש לי קושי להפתח בפני פסיכולוגים.. ב.אני מרגישה בתפקיד "רישמי" כאשר אי מטופלת... ופשוט יכול להיות שהן לא היו מתאימות.. דרך אגב על האחרונה גם חטפתי כריזה. ונפרדו דרכנו (אני כועסת עליה כיום). אולי מתאימה לי דרך טיפול שונה... איך עלי להתמודד עם הבעיה? עשיתי ספורט, טופלתי...וכאילו כלום לא השתנה!!! חשוב לי לפני הזוגיות הבאה שלי לפתור זאת!! תודה

האם האלימות כלפי בת זוגתך היה המקרה היחיד בו הרמת יד ? האם הרמת עליה יד בגלל שידעת שהיא חלשה ממך פיזית ? כדאי לך לפנות גם לפסיכיאטר בנושא העצבנות.

גלי שלום ילדים מוכים מפתחים פעמים רבות כבוגרים דפוסים תוקפניים מאחר וזה הדבר הכל כך בסיסי שהם למדו בגיל צעיר. הדבר מחלחל לאישיות ולנטייה האוטומטית לפעול וכמובן מחמיר במצבי לחץ ועימות. לא מפתיע שזה פוגש אותך בזוגיות ובטיפול, וכמו עם בנות הזוג שלך כך גם עם הפסיכולוגים הזוגיות אינה פשוטה. אני לא חושב שיש פתרון קל וקצר לעניין. הייתי ממליץ לך לנסות ולפנות שוב לטיפול פסיכולוגי. כמו שנסיון העבר בזוגיות כך גם נסיון העבר בטיפול יוכל לעזור לך שהמפגש הבא יהיה מוצלח ופרודוקטיבי יותר. זה יהיה אולי גם הסימן שמשהו השתנה ושאת מוכנה גם לסוג אחר של קשר. בהצלחה בדרך הלא פשוטה שאת לוקחת על עצמך. זה שווה את המאמץ. ד"ר אורן קפלן

היום משפחתי עברה חוויה מפחידה ביותר. שתי בנותי בנות ארבע וחצי ושלוש הלכו עם בעלי לבית הכנסת במרחק עשר דקות הליכה מהבית. הבת הקטנה בת השלוש החליטה שבעלי והגדולה הלכו הביתה בלעדיה (הם היו בתוך הבית כנסת), והתחילה ללכת לכיוון הבית בוכה. היא התיישבה על המדרכה ובכתה עד שניגש אליה איש דתי. הוא הביא אותה הביתה. אני לא יודעת מי הוא היה, היא סיפרה לי שהיא הראתה לו את הדרך (אמרה לו שאנחנו גרים בבית נספר שש, ליד המכולת), והוא נתן לה יד, ואמר לה לנגב את הדמעות. היא תארה אותו כאיש עם שיער לבן, כיפה וטוב. היא הגיעה הביתה בוכה ואני מיד הרמתי אותה והרגעתי אותה. אני לא אלאה אתכם בשאר ההשתלשלות, מה שמטריד אותה זה הילדה. מה היא הרגישה? האם היא תסבול מחרדות? אולי היא לא תזכור את הארוע אבל בטח את ההרגשה... היא מתנהגת כרגיל, שמוחה וצוהלת, ואנחונ אורים לה שהיא גיבורה וחכמה. אבל איך צריך לנהוג איתה? האם היא תסבול מחרדות??? תודה

היי אימא, יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא. רק העתיד יגיד. עדי

לאם המודאגת שלום נשמע שבתך היתה חרדה אבל בסך הכל הארוע הסתיים בטוב. אני מתאר לעצמי שבמצב הקיים הלחץ הוא דווקא אצלכם ההורים ואני לא בטוח שהילדה תזכור זאת בטווח הארוך. חשוב לא להלחיץ אותה ולא להעביר אליה את החרדה שהעניין מעורר (מה היה קורה אילו...). צריך לנסות ולקבוע נהלים ברורים מה קורה בעתיד כשהיא לא רואה אף אחד מוכר ולנסות לעבור כעת לסדר היום. במידה ותראו תגובות חריגות בימים הקרובים אפשר יהיה לחשוב מה לעשות הלאה, אבל דברים כאלה קורים לכל ילד, ובד"כ אינם נחווים כטראומה כל עוד באמת לא קרה שום דבר חריג. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך, אני יש לי עוד שאלה. מסתבר שהבת הגדולה (שהיא קטנה בעצמה, רק בת ארבע וחצי), לוקחת את הארוע מאוד קשה. הלילה היא לא רוצה ללכת לישון, היא אמרה שהיא מפחדת לחלום על הדברים הרעים שקרו לאחותה (במילים אלו). היא כל הזמן מדברת על מה שקרה ושואלת למה הקטנה הלכה לבד ובכתה... היא ממש בחרדה מהעניין. מה לעשות??? ואני, יש לי כעס על בעלי שנתןלזה לקרות,אבל גם הוא חווה חוייה נוראית ולכן אני לא צורחת עליו כמו שבא לי... בקיצור אני לא יודעת מה לעשות תודה

אני בת 23,מתעתדת להשתחרר משירות בצבא קבא בקרוב[קצינת ת"ש]. אני מעוניינת ללמוד באונ' ,ולאחר מכן לעסוק בתחום הטיפולי-לטפל ולעזור ללאנשים בפתרון מצוקותיהם,לסייע להם לשפר ולשנות את איכות חייהם. אני מתלבטת בין עבודה סוציאלית לפסיכולוגיה. שאלתי מה ההבדל מבחינה טיפולית בין עבודת העו"ס לעבודת הפסיכולוג? בברכה ירדן

גלית/ירדן שלום תלוי לאיזה כיוון טיפולי לוקחים את המקצועות הללו. יש עובדים סוציאלים ופסיכולוגים שעושים את אותה עבודה, ויש שעושים עבודה מאוד שונה. בעיקרון ה"אידיאולוגיה" מאחורי המקצועות הללו נחשבת שונה. העבודה הסוציאלית מתייחסת יותר לסביבה החברתית והפסיכולוגיה יותר לאישיות ולעצמי. עם זאת, אלו מיתוסים סטראוטיפיים למדי וכאמור, אנשים שונים לוקחים את המקצועות הללו למקומות אחרים. לצורך המטרות שהגדרת שני הכוונים אפשריים. אני מציע לך לבקש בטופס הקבלה לאוניברסיטה את שניהם (יש שם 3 אפשרויות בחירה) ואם תתקבלי לשניהם תוכלי להחליט אז לאן ללכת. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן שלום רב! האם אתה גם מפרש חלומות עד כמה שניתן כאן באתר? ברור לי שבכדי לקבל פענוח מדויק עליך להכיר אותי אך האם קיימת אפשרות לפענוח בכל זאת דרך הפורום? תודה.

אנונימית שלום רק החולם יכול לפרש את חלומותיו. כך לפחות אני מאמין. הפסיכולוג יכול לסייע במהלך המפגש, וזה בד"כ כחלק מהיכרות מעמיקה יותר במסגרת הטיפולית. לכן אני חושש שלא אוכל לפענח את החלום שלך, אבל את יכולה לנסות לעשות זאת עם עצמך. חשבי אסוציאטיבית מה הוא מעורר בך, רוב הסיכויים שזה הכיוון. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני מעוניינת לקבל ייעוץ לגבי ידיד מאוד טוב שלי, הבחור בן 24 הוא חכם מאוד נראה מצויין וכו' ז"א שלמראית עין אין לו בעיות אבל הוא בדכאון הוא מאוד רגיש ומאוד מוסרי הוא כל הזמן שואף לפרפקציוניזם נפשי ורוחני כרגע הסיבה לדכאון שלו היא אלוהים הוא מתחבט קשות בשאלה הקיומית של האל וזה גורם לו למצבי רוח ,לעייפות , הוא כמו זומבי... החלטתי לצאת איתו למסע שבסופו אני מקווה שימצא את התשובה וימשיך ממנה. דבר חשוב נוסף הוא התחיל לקחת תרופה שבתכונותיה מזכירה את הפרוזק. אני באופן אישי אומרת לו כל הזמן שאם הוא היה לוקח את כל האנרגיה שהוא משקיע בשאלה הזו ומנתב אותה למקומות שיניבו תועלת הוא יוכל להיות ON TOP OF THE WORLD .... הוא יודע זאת אך אם זאת הוא שקוע אי שם במעמקיי הפילוסופיה.... אני חושבת שמשום מה יש לו חוש להרס עצמי . אני ממש מבקשת עצה או הדרכה לגבי הדרך שבה העזור לו אני חשבתי להפגיש אותו עם יועצים לקבלה אך אם זאת גם אם מדריכי מדיטציה שפילוסופיית החיים שלהם שונה זאת לחשוף אותו לכל הכיוונים ושבסופם יחליט על תשובה שתוציא אותו מהLOOP שהוא נכנס אליו. אני חייבת לציין שגם בעבר הוא סבל מדכאונות. מחכה לתשובה...

אנונימית שלום החוכמה אינה מונעת דיכאון, אולי אפילו להיפך. ידידך זקוק לעזרה מקצועית, ונשמע שאכן פנה לפחות לטיפול תרופתי. חשוב שיהיה גם בטיפול בשיחות, בעיקר אם הוא אדם שמוכן להיכנס לעומקים. החשיבה הפילוסופית מלווה לפעמים תקופות משבר ואינני מאמין שהיא מקור הבעיה, היא אולי תוצר לוואי. טוב שיש לו חברה תומכת שדואגת לו. במצבים כאלה התמיכה החברתית חשובה מאוד. אפשר לנסות תמיד שיטות טיפול משלימות אבל חשוב שהוא יהיה גם בהשגחה מקצועית קונבנציונלית. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי עוד מספר שאלות שאשמח אם תשיב לי עליהן, 1. האם זה מצב פתולוגי ,ז"א שבמשך כל חייו הוא יסבול ממנו או שיש פתרון לטווח הרחוק? 2.דיברת על אפשרויות אלטרנטיביות האם תוכל לפרט? 3.השיחות יתנו לו תשובות לשאלות או שאולי הן יעוררו בו עוד שאלות? 4.האם לתרופות כגון פרוזק או מאותה משפחה יש תופעות לוואי? 5. תקן אותי אם אני טועה אבל חשבתי שאם הוא כל הזמן יהיה עסוק זה יסית את מחשבותיו מהשאלות הקיומיות האלה אני מתכוונת שאולי ברגע שהוא ימצא מסלול שהוא יאהב כגון : מקום עבודה מאתגר יותר, או מסגרת לימודים שתעניין אותו ,לימודי נגינה וכו' הוא לא יעסוק " בטפל" אלה יתרכז בעיקר. תודה מראש