פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לכולם רציתי לשתף אותכם בשיר שכתבתי ממש לפני מספר דקות. לצערי השיר אינו אופטימי כי הוא משקף את מה שאני מרגישה: השיר נקרא " צעדת המוות" בחיי, כן מותי שוב לא אהיה לאוה אחת היא נשאת בתוכי שם בחושך בלאט והעצב חודר עד עמקי הנשמה עצמותי כואבות ופני בערה בחיי, כן מותי שוב לא אהיה לאותה אחת בין הבכי וההרס היא יודעת שאת- לילותיך ימים וימייך לילות בין שברים ורסיסים רק רגלייך דורכות בין שקיעת הערביים לבין שעת חשכה צעדה ללא פחד ולחשה לעצמה להמשיך עוד ללכת, זה מספיק , לא עוד, די כי חיי הם מותי ומותי הם חיי

לשירה. אני מנסה עוד פעם אחת כי אני כבר מתייאשת. השארתי לך קודם שתי הודעות.

מיכל אני מחזירה לך הודעות תבדקי בדף הקודם שלך, שירה

שירה שלום השיר היה מאוד מזעזע ואני מבין לליבך כי היה לי בעבר אירוע דיכאוני האם פנית לאופציה של טיפול תרופתי או טיפול רפואי ? כשענית לליביבנושא החרדה צינת את האופציה של תכשירים טבעים במקרה שלי זה לא עזר תודה

שלום שאול אני נמצאת כרגע בטיפול תרופתי ובשיחות עם פסיכאטרית , מה שכרגע לא כל כך עוזר ( אני בטיפול כבר למעלה משנה). הטיפול במשהו טבעי הוא רק אלטרנטיבה. זה נכון שצריך להאמין זבה כדי שזה יעבוד. גם לי זה לא עזר אך יש כאלה שזה עושה בהם פלאים. האם אתה כבר יצאת מהדכאון? מה הביאאותך אליו? שלך, שירה

אין לי הרבה מה לומר לך, פרט לכך שלפי השיר נראה שיש לך כשרון כתיבה בכלל לא רע, וכנראה את אינטיליגנטית. נסי לחשוב מעט על מה שאת יכולה להציע לעולם- על מעלותייך.אני מאחל לך הרבה בריאות ואושר.

שלום איתי, למען האמת לא ידעי שכשרון כתיבה זה חבוי בי. בתיכון המורה בקושי העניקה לי 70 בחיבור. את השירים שאני כותבת לוקח לי פחות מ 5 דק' לרשום. הסיבה היא כי הם באים עמוק מנבכי הנשמה. אני לא חושבת שצריך להיות משכיל בשבילזה. וזה נכון מה שאומרים, שאנשים מדוכאים לרוב מתגלה כישרונותם. בכל אופן, תודה על המחמאה.

לשירה שלום אני רוצה לכתוב לך שחבל שאת מסתכלת על החיים בצורה כזאת. צריך לחשוב חיובי ואז יקרו לך דברים חיוביים והרבה אופטמיות.

שלום לך ד"ר אורן קפלן. 1.יש לי שאלה: מה הגבול בין אדם שיש לו bpd לבין אדם שרק חולה בדכאון. האם השוני הם בעיקר ההתקפים הפסיכוטיים? 2.אם אפשר לבקש ממך בקשה: אם תוכל לשלוח לי מאמרים וחומר אמין בנושא אני מאוד ישמח, אפילו אתרים שיש בהם חומר בנושא {בעברית אם אפשר}. תודה רבה ושבת שלום.

צ'ופי שלום אין קשר בין השניים ובשניהם התקפים פסיכוטיים אינם מאפיין נפוץ. הפרעת אישיות הוא מאפיין אישיות ודכאון מחלה. אפשר לפתח את שניהם, אבל אין שאלה של גבול מאחר והאבחנות בלתי תלויות. http://www.health.gov.il/units/mental/down.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה על תשובתך. אם כך מדוע כשאני והפסיכולוגית שלי עברנו על הסימפטומים, הגורמים, והאיפיונים של bpd ומצאנו שכולם תואמים לי, חוץ מהתקפים פסיכוטיים, וחרדת נטישה. היא טענה שעדיין לא ניתן לקבוע כי יש לי הפרעת אשיות גבולית מכיוון שהגבול הדק בין דכאון לבין ההפרעה אלו הם ההתקפים הפסיכותיים?

שוב פעם אני. אם תוכל לשלוח לי אתרים בנושא בעברית בבקשה.

תודה רבה אורן, נכנסתי לאתר שנתת לי , פשוט בהתחלה היתה לי בעיה במחשב. אבל לא היה באתר שום דבר על ההפרעה אלא רק על דכאון. אשמח אם תתן לי אתרים בושא המדויק, או שנמצא בו הנושא,{בעברית}. תודה רבה

אני רוצה לדעת כמה שיותר על התרופה הזאת שאני מתחיל לקחת מה ההבדל בין רסיטל לסרוקסט? הפסיכיאטר אמר לי שלרסיטל אין את תופעת הלואי של פגיעה ביכולת המינית ושהוא בעל עוצמה שווה כמו הסרוקסט נגד דיכאון האם זה נכון? מה ידוע לכם מניסיונכם על רסיטל? תודה מראש רפאל

רפאל שלום אנא פנה לפורומים רפואיים. הפורום הזה עוסק בתחום הפסיכולוגי בלבד כך שאיני יכול לענות על שאלותיך. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' אורן שלום, גדלתי במשפחה עם בעיות, שני אחים עם פיגור שכלי ולאחד מהם גם פיגור גופני, אמא חלתה וקבלה שיתוק חצי גוף שלאחר פזיותרפיה יכלה ללכת אך נשארה עם יד אחת שבה יכלה לעבוד בבית ולגדל אותנו אז הילד הכי מבוגר היה בן 11 . לציין אמא שההתה בב"ח 6 חודשים . המצב הכלכלי היה גרוע אבא כמעט ולא עבד. בכל זאת גדלנו כמשפחה אחת אבא אמא ילדים. כיום בעלת תואר אקדמאי, הכרתי בחור שהיה בתהליך גירושין מאשתו ושיש לו שלשה ילדים, התאהבתי בו (לציין שלא היה לי קשר עם בחורים לפניו), היה לו בעיות איתה הכה אותה התלוננה עליו במשטרה והענין הגיע לבית משפט, לאחרונה בקשה ממנו לחזור אליה ושתעמוד לצידו בבית משפט. חזר והתברר שהם עדיין אוהבים אחד את השני. אני נמצאת בדיכאון, כמעט ולא יכולה ליצור קשרים עם אנשים. כואב לי. חשבתי שאם אדבר על זה עם מכרים יעזור אך קראתי לאחרונה שזהו מצב של "חיטוט" וזה רק מחמיר את המצב,מה לעשות?

אנה שלום חיטוט בכאב מכאיב. אבל לא נשמע שאת מצליחה לבודד את הכאב ולהתרחק ממנו. לכן אני חושב שייעוץ מקצועי אינו דווקא חיטוט אלא מתן תמיכה והכוונה. במהלך חייך עברת דברים מורכבים וקשים, ואת עלולה לשחזר חלק מהם פשוט כדרך ההרגל. כדאי להתייעץ עם גורם מקצועי כדי לצאת ממצב הדיכאון ולהמנע ממצבים שיכאיבו לך יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

יקרה שלי, עברת מספיק בחיים שלך. אל תהיי בדיכאון. הגבר ההוא לא בשבילך. תמצאי לך בחור פנוי שאינו מכה ותוכלי להיות מאושרת.

אני מחפשת הפניה למקום שיש טיפול קבוצתי או יחידני בלחץ (שמופנה פנימה) עדיף טיפול התנהגותי (ביו פידבק, וכדו') תודה.

חגית שלום תוכלי להיעזר בביו פידבק או/ו בטיפול בהיפנוזה. יש מטפלים שונים בקהילה שעוסקים בתחום. תלוי באיזה מסגרת את מחפשת טיפול. תוכלי לברר למשל בצוות בריאות הנפש בקופת החולים שלך ובדפי זהב לגבי גורמים פרטיים בתחום. גם באינטרנט יש לא מעט מידע, תוכלי להקליד את מילות המפתח ביו פידבק או היפנוזה במנועי החיפוש בעברית. בברכה ד"ר אורן קפלן

כיצד ניתן לטפל בחרדה לקראת בחינות ? אני ולקראת טסט אך לא מצליחה להיות רגועה בשעת הנהיגה עקב הרעיון שאני בבחינה אני מפספסת תמרורים ואזור שאמור להיות מוכר לי נראה כחדש לחלוטין.

הי ליבי אני אנסה לעזור לך כי אני נמצאת באותה סיטואציה. לפני בחינות אני סובלת מחרדות שמתבטאות אף בתסמינים פיזיים כמו שילשולים, דופק מהיר, נדודי שנה וכו'. מה שאני עושה זה לעבוד על עצמי. אני שמה מוזיקה מרגיעה, מכבה את האור ומנסה לשכנע את עצמי שהכל יהיה בסדר. לפעמים זה עוזר ושווה לנסות. חוץ מזה שיש תכשירים טבעיים להרגעה כמו וואלרין מקווה שעזרתי

ליבי שלום חרדת בחינות היא סוג של חרדת ביצוע וניתן לטפל בה כמו בכל סוג אחר של חרדה ממוקדת. חשוב להבין האם את מגיבה בחרדה במצבים נוספים בחיים או שמדובר במקרה יוצא דופן. בעיקרון ככל שהעניין ממוקד יותר כך קל יותר לטפל בעניין במהירות ובאופן ממוקד. תוכלי אולי להתעניין במאמר המופיע בראש העמוד של הפורום. בכל מקרה, אני מצרף תקציר על השיטות המקובלות לטיפול בחרדה, נושא שעולה פעמים רבות בפורום. ניתן גם להיעזר בהיפנוזה. תוכלי לקרוא יותר על הנושא בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm אני מתאר לעצמי שתוכלי להתחבר לאחת מהשיטות, ואולי לנסות ולהפעיל אותה. בברכה ד"ר אורן קפלן חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. במצבים מסויימים החרדה הופכת לתופעה מעיקה וקיצונית שפוגעת באיכות החיים. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם "להתיידד" עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסויימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים. כל אלו יכולים להיעשות בטיפול פסיכולוגי. ישנן גישות שונות להבנה ולטיפול בחרדה. ניתן להכליל באופן כללי שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום ממוקד המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. על פי צורת חשיבה זו יש צורך בטיפול פסיכולוגי דינמי ארוך טווח כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדה. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. כמובן שהשיטות הפסיכולוגיות האמורות אינן מנוגדות וניתן לשלב ביניהן. הקריטריון העיקרי לבחירה בגישה טיפולית הוא היקף התופעות ומידת מיקודן וכן כמה זמן הן פעילות ומשפיעות על אורך ואיכות החיים. הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. במצבי חרדה חריפים רצוי להיעזר בתרופות בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי. יש להדגיש שהטיפול התרופתי אינו משנה את מקור הבעיה ולכן הפסקת התרופות תחזיר פעמים רבות את החרדה. הטיפול הפסיכולוגי נועד לעשות שינויים בנטיות ובהרגלים האישיים כדי למנוע את תופעות החרדה הפוגעות באיכות החיים לטווח הארוך. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה חריפים יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. מומלץ להתייעץ עם פסיכולוג כדי להחליט על דרך הפעולה הנכונה ביותר. ד"ר אורן קפלן, פסיכולוג קליני

ד"ר קפלן שלום, שוב אני אך בבעיה אחרת ולא שלי (באמת לא שלי). יש לי חברה שמפחדת לגשת לאתר זה ולרשום את הבעיה שלה מכוון שהיא מפחדת שמישהו יזהה אותה. אז הנה זה בא: כאשר היא היתה קטנה בנם של חברים של הוריה שהיה בן 10 בערך בזמנו היה מכריח אותה לבצע בו מין אוראלי בהיותה בת 7 בערך. שהיתה בערך בת 16 (אולי אפילו 15) חבר שיצאה איתו עשה בה מעשה סדום (בהיותה בתולה). ותמיד היה רוצה לגעת בה בלי הסכמתה. זוהי ההיסטוריה בקצרה ביותר. מיותר להגיד שזה משפיע עליה בצורה ניכרת. את נושא המין האוראלי היא לא זכרה עד שהגיעה לגיל מאוחר יותר ומאז שהיא נזכרה בזה היא אינה מסוגלת להיות למשל יוזמת בקיום יחסי מין עם גבר. ושזה כבר מגיע היא לא מעזה למשל להוריד לו מכנסים או לבצע בו מין אוראלי וכד'. כמובן שזה גורם לבעיה במערכת הזוגיות שלה. כאשר ההורים שלה התגרשו היא עברה טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוגית בשם ניצה ליברמן מחיפה וכמובן שגם עלו הנושאים הללו חוץ מהנושא עם הילד בן ה- 10 דאז שאותו אפילו לה היא לא סיפרה (רק לי). כיום היא נמצאת במערכת יחסים עם גבר שמאוד חשוב לה (היא בת 24 כמעט) והיחסים שלהם מתערערים עקב הענין הזה, היא פשוט לא מסוגלת לגרום לכך שהיא למשל תוריד לו את המכנסים, כלומר מבחינתה כל מה שמתחת למותניים לא קשור אליה. ושלא תבין היא מקיימת יחסי מין אך כמובן לא נהנית מהם. היא ניסתה למצוא את הפסיכולוגית שלה בעבר ניצה ליברמן אך ללא הצלחה היא כנראה עברה מקום או שינתה שם משפחה. השאלות שלי הם כדלקמן: 1. האם יש אפשרות שתעזור לי למצוא את ניצה ליברמן? 2. האם יש אפשרות שתוכל להמליץ לי על משהי (רצוי אשה) באזור שחברה שלי תוכל ללכת אליה? זה מאוד יעזור ובכלל לתת לה כיוון מסוים איך להתנהג וכד'. תודה מראש.

היי קרן, את נשמעת חברה טובה. ניצה ליברמן - שפירא טל. 04-6443435. בהצלחה!

קרן שלום אני לא מכיר את הפסיכולוגית אבל אני רואה שמישהי אחר מכירה ונתנה את המספר. אכן חשוב שחברתך תפנה לטיפול פסיכולוגי. היא עברה טראומה כפולה ואפשר להבין מדוע היא מתקשה כיום בנושא מין. ניתן לעזור לה באמצעות טיפול פסיכולוגי ואני מקווה שהיא אכן תפנה ותעזור לעצמה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני סובל במשך כ-16 שנה מכאבי גב, ירךצורבת וכאבים ושריפה בכפות הרגליים. בעמידה במיוחד, פחות בהליכה בגב והשריפה ברגליים לא מרפים. כל הזמן אני תשוש וחלש בגלל הכאבים. עברתי כל הבדיקות . אמנם יש ממצאים מסויימים בצילומי סי.טי ו-MRI אבל הרופאים לא מיחסים את הכאבים לממצאים אלו. אין בעיה ניאורולוגית,ראומוטולוגית, כלי דם וכל בעיה אחרת לבד מהממצאים הנ"ל. רופא פנימי מומחה לתשישות כרונית סבור שהבעיה נפשית. במשך השנים גם טופלתי הרבה בתרופות כמו טגרטול, אלטרול, פרוזק,גילקס, קלונקס ועוד ללא שום הטבה. התרופות רק הרדימו אותי ופגעו מאד בתפקוד המיני. אני מתעמל ושוחה בצורה מתונה מה שמשפר הרגשה אבל הכאבים לא מרפים. מה שאני מבקש להבין: הרי הכאבים מופיעים 16 שנה תמיד באותם מקומות ,בגב התחתון וצריבה מתחזקים מאד בעמידה, פחות בהליכה ומוקלים במנוחה. למרות שכאב עמום מופיע 24 שעות. האם זה מאפיין כאבים על רקע נפשי? אם כן, מדוע לא עוזרים כל התרופות . האם נגזר עלי לחיות כך כל חיי. בתודה

מיכאל שלום הכאב הוא חוויה פסיכולוגית בהגדרתו, ולכן מרכיבים נפשיים משפיעים על כאב אצל כל אדם, גם כאשר מקור הכאב מאותר באופן מאוד ספציפי. קח לדוגמא ילד קטן שמקבל מכה ובוכה וההורה אומר לו "תסתכל לשם, תראה ציפור" והילד מסתכל ומפסיק לבכות. הרי המכה והפצע ברגל או ביד לא השתנו, אבל תשומת הלב של הילד הופנתה למקום אחר. אינני יודע מה מקור הכאב אצלך, ולא בהכרח שתדע. עם זאת תוכל ללמוד להתמודד אחרת עם הכאב בעזרת כלים פסיכולוגיים. אם המקור לכאב גם הוא פסיכולוגי, אולי הטיפול יוכל גם לבטל את הסמפטום, אבל זה כבר נושא אחר. תוכל לקרוא בתוך מאמר שכתבתי על היפנוזה תת פרק על נושא הטיפול בכאב בכתובת: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום , אני חד מיני, רווק , בן 33 . מסרב להשלים עם זה ומשוכנע שאין אושר בחיים ללא ילדים ומסגרת משפחתית. לא ארחיב כאן על המשא הכבד שאני נושא על כתפי עקב הנטייה. 1.האם יש תקדימים רשומים לשינוי הנטייה המינית בדרך היפנוטית או קלינית אחרת? 2.אם כן , אודה לך אם תרשום לי פרטים על רופא\ים ו\או מרפאה\ות המתמחים בנושא . 3.אם לקוראים יש דרכים נוספות , אלטרנטיביות , כולל פרטים על מקובלים , אשמח לקבל אותם . תודה מראש.

מיכאל שלום במידה ואתה לא שלם עם זהותך המינית כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. ההחלטה על הנטייה המינית אינה שאלה של "שחור ולבן". אם היית שלם עם כך, לא היתה בעיה והשאלה לא היתה עולה כלל. מאחר ואתה "על הגדר" הכל פתוח, עד הנקודה שבה תהיה שלם עם כיוון כלשהו מסויים, שאגב, אינו בהכרח החלטה חד משמעית שאתה א' ב' ג', אלא סוג של פתרון אישי התפור לפי מידותיך. אני מאמין שכל תהליך טיפולי אצל פסיכולוג קליני יוכל לעזור לך בהתלבטות. מדובר לדעתי בתהליך איטי וממושך לגילוי העצמי האמיתי שלך, אני לא חושב ששיטות מהירות וחדות הן הפתרון המתאים. לכן היפנוזה במקרה הנוכחי אינה נראית לי דרך מתאימה כשיטה, אם כי אין בעיה לשלב אותה בכל סוג של טיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום , אני לא "על הגדר" . אני רוצה להפוך מחד מיני להטרוסקסואל. ולא ב 99 אחוז כי אם במאת האחוזים. עדיין לדעתי לא התיחסת לגרעין השאלה שהוא : האם יש תקדימים בספרות הרפואית לשינוי הנטייה המינית ע"י היפנוזה ו\או שיטות קליניות אחרות , ואם כן היכן ניתן לבצע זאת בארץ ואצל מי אם בכלל ? אודה לך על תשובה .

הייתה לי ידידה טובה שהפסיקה לדבר איתי ואני מתגעגע אליה נורא. כשהיא "עזבה" אותי נשברתי ורציתי להתאבד, המקרה קרה לפני חצי שנה ומאז יש לי המון התקפי בכי וחרדה. שאלתי היא כזאת : האם הגיוס לצבא יכול להזיק או לשפר את מצבי ? מצד אחד יש לחצים גם בצבא אבל מצד שני זה כמו להתחיל את החיים מחדש

גיא שלום קשה לענות חד משמעית על שאלתך. השאלה כיצד אתה מרגיש עם עצמך כיום, והאם המשבר מול הידידה היה רק בגללה או שהשתלב באיזו שהיא דרך בנטייה אישית או בתהליכים נפשיים אחרים, והבעיה מולה היתה רק מאיץ לבעיה הרחבה יותר. לא הייתי מנסה לעשות נסיונות לגבי הגיוס הצבאי. אני ממליץ לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולספר את סיפורך. הפסיכולוג יוכל לחוות את דעתו האם הצבא הוא מקור סיכון או סיכוי עבורך. לפי תשובתו תוכל להחליט כיצד לנהוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי לאחרונה נכנסתי לאטרף בנסיון להבין את המיניות שלי זה התחיל באוננות יתר מול עצמי מול שיחות באינטרנט והמשיך עם חוויות מול ידיד. אני ממש באופסיסיה לא מבינה מאיפה זה בא לי אבל בכל מקרה אני מצליחה לגמור רק כשאני מאוננת או שהוא מאונן לי אני מאוד נהנת מהחדירה אבל לא מצליחה להגיע לשיא וזה מתסכל אותי. חשוב לציין שהנסיון המיני שלי קטן מאוד, וההתחברות לנסיון התחיל בגיל מאוחר יחסית מלווה בפחדים ופראנויות ועתה יש לי תחושה של שחרור מהלחץ ונסיון לחוות סוף סוף אבל זה לא הולך. מה הסיבה לדעתך

ניסית גם יחסים לסביים ?

שוש שלום מאחר ואת מתארת שנסיונך המיני התחיל בגיל מאוחר יחסית, אולי (!) תהליך הגילוי שעברת הוא הסיבה למה שקורה וקרה לך, ואולי את בתהליך של שינוי איטי. במידה וכך הדבר את צריכה להיות סבלנית עם עצמך ועם הזמן בודאי תשתחררי יותר והתסכול יחלוף. בכל מקרה, יחסים מיניים כרוכים גם במרכיבים רגשיים ואי אפשר לנתק בין השניים. את מתמקדת כעת בעיקר בהיבט הפיזי של המיניות, אבל סביר להניח שהתשובות מצויות בעיקר במשמעויות הרגשיות שעומדות מאחורי ההתנהגות המינית. רק את תדעי להסביר לעצמך את מהלך העניינים על הרקע הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על תשובתך אולי אפרט קצת את החוויה המינית הראשונה שלי חוויתי בגיל 28 (היום אני בת 33)בהחלטה תוך כדי טיפול התנהגותי קוגנטיבי שעלי לעשות את המעשה וכך היה חוויה חד פעמית מול אדם זר לחלוטין רק כדי לפרוץ את הבתולים את הפחד ששיתק אותי שנים ולא אפשר אפילו מגע תמים. גם כשאוננתי כילדה זה היה מלווה בפחדים שיתפסו אותי שזה מעשה רע ולא הרשתי לעצמי לעשות זאת גם בגיל מאוחר ואם הייתי עושה זאת שנאתי את עצמי על כך. במהלך השנים הייתי במעט מערכות קצרות שהראש והכיוון היה לחוות חוויות כמובן זה לא היה מוצלח אך בכל זאת המשכתי כשהראש אמר שצריך לחוות להיות שם. עד שהייתה גם אהבה קצרה שהייתה מלווה בחוויה מינית טובה ובכל זאת מלווה בפחדים. לאחריה התנתקתי למשך שנים ממגע עם הסביבה ועם עצמי ולאחרונה משהו קרה ונכנסתי לאטרף כמו שאמרתי. ידיד שהיה לי קשר מיני אתו בתק' שבה החלטתי ל"התנסות" יצר קשר ואני שמודעת לכך שאני זקוקה לאהבה כדי להנות נהתרתי תחת אותה מחשבה שעלי לחוות להתנסות להנות עד אשר אמצא את אהבה או כמו שנאמר לי פעם עד אשר אוהב את עצמי. בהתחלה זה לא הפריע לי ועתה אני בספק אם זה נכון לעשות כך. אני אומנם מרגישה הרבה יותר משוחררת מינית הרבה יותר מודעת לעצמי פיזית ומינית אך עדין לא מגיעה לכדי סיפוק. השאלה העולה האם עלי להמשיך בכך אם בכל זאת זה תורם לי במשהו עד ש... או להפסיק. נ.ב אני נמצאת בטיפול פסיכותרפי מזה שנה אבל לא מצליחה לדבר על מיניות זה לא מצליח לעלות ואם זה עולה אני מורידה זאת בעצמי מדיון. יש לציין שמאז שאני מכירה את עצמי אני די עצורה בעניין לא יכולה לדבר בנושא ואם מדברים על הנושא אני מסמיקה כולי ובורחת. עצם העובדה שאני מדפיסה את הנושא עצם העובדה שאני בעצמי מתקשרת לאותו ידיד כדי להפגש מבחנתי זו התקדמות אדירה. מצד שני נראה לי קצת חולני מה אתה אומר?

מיועד בעיקרון לפורומים עם פסיכולוגים שעונים כמו ס.ה.ר או WWW.DOCTORS.CO.IL אנשי מקצוע נכבדים רציתי לשאול למה אני חי כל הזמן בתחושה שאני נמצא במקום אחד כדי לברוח ממקום אחר אני מדבר בעיקר על המפעל (עבודה) והבית... אני מרגיש שאני במפעל אני בורח מהבית... והפוך... ככה מה שקורא אצלי שאני כל הזמן מתוח ועצבני כזה...כל הזמן מרגיש כאילו יורק אש כמו דרקון (מהאגדות) פצוע-כאילו מקיא את הנשמה בבית למשל מאוד רע לי-אני מאוד מחובר למחשב שלי שמציל אותי -הוא יותר יקר לי מכל אבא שלי אדם כבד וקר כמו לוח אבן גדול... הוא לא מבין את המחלה שלי-את הרגישות שבי לפעמים כל מחלוקת קטנה הופכת לכמעט מהלומות ביננו אבל אני מתאפק ונזכר שאני החכם בבית ושר לעצמי את הפזמון : קח/י לך תפוחים ותמרים המתיק/י את יומך אף אחד לא שווה את הכאב שמתרוצץ אצלך בלב ואני יודע שאני פרח מוגן בקהילה- כך אני מקווה תמיד יהיה למי לפנות-לשירותי הרווחה-בתי חולים אבל לא תמיד זה מצליח להרגיע אותי זה קרה ממש לפני כחצי שעה: אני כותב את המסר הזה בסערת רגשות וכמעט בכי אבא שלי כל הזמן הולך למקובלים כאלה וכאלה...ואני כבר נורא מתרגז שהם חוגגים על הכסף שלנו אמרתי לו : ברכות מרבנים לא יביא לך חיים! אם אתה רוצה חיים צא מהבית וחפש עבודה או תעסוקה וכאנה וכאנה דברים התפתח ריב עד לצעקות ואני מאוד רגיש ...צעקות מביאות אותי מהר לבכי.....ואני לא יודע מה לעשות הדבר הראשון שעולה לי בראש זה לרוץ לחדר מיון לאישפוז להשגחה כי כל כך כואב לי אני מרגיש כל כך לבד -הוא לא מבין אותי אבל אני מדבר על עצמי להתגבר ולהתעשת...ולחשוב על מחר... ולתת לזה להירגע אבל תמיד מחר יש בעיות וריבים חדשים.... אני כל הזמן עובד עצות האם לעבור להוסטל אני לא יודע הוא לא יודע שאני פשוט מרחם עליו ...ונשאר איתו בהוסטל אני אאבד את התחביב שלי האינטרנט ....ואת הפרטיות וגם שם יש אנשים בגילי-תמיד יהיו עוד ריבים בדרך אז מה זה משנה אם אריב בבית...או בהוסטל במפעל לא שרע לי ..האנשים נחמדים פחות או יותר רק ש....העבודה מעייפת אותי די מהר אני נכנס לדכאון כזה ישר שמתיישבים לעבוד ואני רואה את השעה הרחוקה מהחופש אני פשוט מתעייף מהר מאוד ונעשה עצבני כזה וזה מאוד קשה ככה לשרוד לפעמים אני לא יודע למה אני ממשיך לעבוד- כדי אולי לא לאכזב את מי ססידר לי את העבודה לקח הרבה זמן עד שמצאו לי אותה לפעמים אני לא מרגיש טוב -רוצה איזה תמיכה ואיין וקשה אני צועק הצילו בתוכי ואיין שומע אמיתי השאלה שלי : למה אני כל הזמן לא מוצא נחמה ...למה כל דבר משעממם לי מהר... למה כל הזמן יש לי מחשבות אובדניות-ששום דבר לא יועיל לרפואה הנפשית שלי חוץ מ...אני לא רוצה להגיד אני לא מצליח למצוא משהו מספק בשום דבר.... אפילו את המודעון החברתי שלי "אנוש" קצת עזבתי כי זה אחרי הצהריים ואיין לי כוחות פיזיים ללכת ואיין לי כוחות נפשיים אני מרגיש שקשה לי ללכת למקום שבאים לשמוח בו ורק אני מתסוכל בגלל כל היום ומאוד עייף ושכולם נראים לי צוחקים אני כזה מרגיש קנאה או עצבים בתוכי בקיצור אני לא יודע מה אני רוצה בעצמי מה אתם אומרים?.. מחכה לתשובות ישראל

ישראל היקר, קודם כל , כל הכבוד לך שאתה מקיים מצוות כיבוד אב. אתה נשאר בבית למענו ומשתדל לא לריב איתו. לפי דעתי כדאי לכם לקבוע פעם בשבוע פגישה מחוץ לבית ( בבית קפה או במקום כלשהו בטבע ) ואז, כל אחד מכם ידבר את אשר על ליבו. את הפגישה כדאי לעשות מחוץ לבית כדי לא לגלוש יותר מידי.... ואז, כשאתה כועס עליו או לא מסכים איתו אתה שומר את מה שיש לך להגיד לזמן הפגישה השבועית , וזה מאוד מרגיע. תנסה להתחבר עם מישהו שיהיה לך חבר שתוכל לבוא אליו או שהוא אליך כאשר אתה כועס או ממורמר. אין לך כוח לדברים חשובים ( כמו העיתון אנוש ) כי אתה מבזבז אנרגיה על כעסים ואז לא נשאר לך כח לדברים מהנים וחשובים. שיהיה לך בהצלחה. חברתך הוירטואלית : סיסי.

היי ישראל אני ממש מבינה את מצוקתך הנפשית הקשה וליבי לך במקום העבודה השיקומית אתה עושה משהו חיובי ומעשי, זה לא בדיוק מעשיר ולא מספק אותך ,ואתה רוצה רק לא להיות שם. ובבית אתה מרוצה יותר ומעריך את הפרטיות והאינטרנ' אך אביך לא הכי מבין או תומך . יש שימעמום והרגשת אי מיצוי וקושי להמשיך ,,, אתה יודע מה אתה הית רוצה ,,שזה להמשיך להיות בבית עם אבא שמבין ותומך ולא להיות בהוסטל כתחליף. לכן אם אתה מרגיש שאתה יותר חכם ממנו ויש לך ניסיון ריגשי אז למה שלא תיפתח אליו בגילוי לב לפעמים, ותנסה להסביר לו קצת על המחלה.(אולי,,,). זה לפחות יפסיק את ההליכה שלו לרבנים השרלטנים והחמדנים. יתכן שהוא מאד מודאג בגללך ואתה צריך לדבר איתו ולהרגיע אותו שאתה מיסתדר עם עצמך ,,רק צריך אותו שיבין אותך יותר טוב.תיקח לך למטרה לעזור לו להבין. תוכל אפילו להציע לו ללכת לקבוצות תמיכה של הורים לחולים , שיש אולי בכל עיר ושם הוא יקבל פרספקטיבה אחרת לגבי אחריותו אליך וגבי התמיכה שהוא יכול לתת. אני יודעת שאתה מהשורדים ואפילו מאלה שאוהבים לחיות אך המוגבלות של המצב סוגרת מכל הכיוונים. אני יודעת כל זאת כי המצב דיי דומה אצלי. לי לקח המון שנים עד שהיתחלתי להבין כשניכנסתי לזה ראיתי שכל התמיכה והאבה לא עוזרים צריך איש מיקצוע. אך האוירה והחיים ביחד משופרים בהרבה כמו שמים וארץ צאז שאני "נימצאת בתוך הראש שלו. כעת בני מטופל על ידי פסיכולוג הוא מרגיש הרבה יותר טוב שהוא נימצא בידיים טובות עם הכוונה מתמדת . וגם אני מטופלת אצל פסיכולוגית שעוזרת לי לעבור את הכל יותר בקלות. אתה יכול להשיג פסיכולוג טוב? לא עובד סוציאלי. מקווה שתהיה אופטימי עד כמה שניתן ותחזיק מעמד .כי הכל זמני בחיים והכל מישתנה כל הזמן. ויוי.

לסיסי.... היי שלום בהתייחס למה שכתבת לי... אני מאוד לא רוצה לצאת עם אבא שלי לבית קפה... כי קודם כל אני מרגיש אליו שנאה ולא בא לי ל"צאת " איתו חוץ מיזה יש הרבה אנשים שיצחקו עליי שאני מטייל רק עם אבא...את מבינה?. יעני שאני חנון שיוצא עם אבא שלו חוץ מיזה אי אפשר לדבר איתו כי יש לו שפה עילגת והוא פרימטיבי כזה , איש דתי לא מבין כאב מהו הוא מאוד מקובע ולא מבין ללב אדם הוא רק יודע שאני צריך לעבוד וזהו ולהתקדם בחיים אנוש הכוונה לא מודעון זו הייתה טעות אלא מועדון מועדון חברתי מבינה?. לא נורא... תודה על איחולי ההצלחה ממני ישראל! תודה

שלום רב, אני יודע שכל תופעה צריכה להיבדק תוך הכרות עם הנפשות הפועלות, אבל בכל זאת רציתי לדעת מה מבטאת התופעה שבה אדם מדבר על עצמו בגוף שלישי? יש לי מכר, נקרא לו "משה כהן" לצורך העניין והוא נוטה לדבר על עצמו כך: "כולם יודעים שמשה כהן הוא..." וכו'. האם התופעה מוכרת? על מה היא מעידה? הבחנתי בה לעיתים גם אצל פוליטיקאים או אנשי תקשורת מסוימים, אשר לא נזכיר את שמם, אך האיש הזה נוהג כך גם עם חבריו. תודה, איתי

איתי שלום אתה צודק בכך שכל תופעה צריכה להיבדק תוך היכרות והתייחסות למאפיינים האישיים של האדם, וכך גם במקרה שאתה מתאר. בתרבויות מסויימות הדיבור בגוף שלישי הוא דרך לשיחה פורמלית, אצל אנשים מסויימים זה פשוט הרגל, ואצל אחרים אולי זה מבטא נטייה אישיותית כזו או אחרת. הייתי נזהר מלייחס לאדם תכונות רק על סמך הרגל כזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה אפשר לומר על אדם שמדבר בלשון רבים על עצמו?! הוא מספר סיפור ואומר עשינו הלכנו היינו. ואז אתה שואל אותו אתה ומי עוד? והוא אומר רק אני, וממשיך לספר בלשון רבים. חוסר ביטחון עצמי קיצוני זה ברור. אבל האם מסתתר כאן יותר? אישיות דימיונית שאיתה הוא מבלה את חייו?(הוא די בודד ואקצנטרי). הוא ואמא שלו? - הוא לא נפרד ממנה ריגשית ועוד אפשרויות??? ד"ר קפלן אשמח לקבל תשובה כללית על האפשרויות הנוספות למרות שברור שאי אפשר לאבחן בלי לראות את האדם. . נקודה

שלום ד"ר קפלן, קצת התאכזבתי מתשובתך. אני לא חושב שהרגל הוא סתם הרגל, לא מדובר באיזה שהוא נוהג תרבותי המבטא פורמאליות (אני מכיר את התרבויות שבהן מקובל כך), מדובר בהחלט בתכונה, לא בהרגל, ורציתי לדעת מה היא מבטאת. הרי יש תופעות שיש להן זכות קיום ומשמעות משל עצמן, אחרת ניתן היה להפנות באופן קולקטיבי את כל הפונים לפורום לטיפול ולכתוב שצריך להבין את ההקשר ולהכיר את האדם באופן אישי. אם כך מה מטרתו של פורום כזה באינטרנט. אני מרשה לעצמי לכתוב לך את הדברים כי אני מוצא גם בפורום שלך ובמידה לא פחותה בפורום של ד"ר רובינשטיין איזה שהוא ערך מוסף להפניית אנשים למטפלים, אשר במקרה זה חסר לי קצת אצלך, כלומר בתשובה הספציפית הזו ואני משוכנע שיש לך דעה על כך ושגם בך מתעוררים רגשות מאוד מסוימים באינטראקציה עם אדם המדבר על עצמו בגוף שלישי (אצלי אישית זה מחסל כל מוטיבציה להמשך תקשורת עם אדם כזה). אשמח להתייחסות יותר ספציפית. תודה, איתי

האם אוטיזם יכול להיות מאובחן בגיל שלוש בצורה חד משמעית והאם יכולות להיות טעויות באבחון ?

ורד שלום בכל תחום האבחון הנפשי (ולא רק שם) יכולות להיות טעויות. בוודאי כשמדובר בילד כל כך צעיר. מכאן שהאבחון אינו חד משמעי. עם זאת, היכרות אישית של איש המקצוע עם הילד בשילוב עם אבחנה מקצועית בהחלט יכולים להניב המלצות מתאימות לטיפול. תוך מהלך הטיפול ניתן יהיה להפיק מידע נוסף שיתקף או יפריך את האבחנה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שוב שלום, צר לי אך המפגשים של אנשי המקצוע כלומר המכון להתפתחות הילד הן כפעם בשלושה חדשים וחלקם אף פעם בחצי שנה . בני הראה קווים אוטיסטים ברורים לפני כשבעה חדשים אך רובם הגדול נעלם לחלוטין נשארו רק עיכוב בדיבור וקשיי תקשורת קלים בחברה שגם הם נובעים ברובם מחוסר שפה. ההתקדמות שלו בארבעת החדשים האחרונים מדהימה והוא ממשיך ורץ אבל במכון , ואיני יודעת אם זו דרכם באופן קבוע מסרבים לעודד וטוענים כי יש להכניסו למסגרת גן אוטיסטי ללא שילוב בגן רגיל. אני טוענת וזו גם הגישה החינוכית היום כי ללא שילוב בחברה רגילה לא יהיו לבעלי בעיות תקשורת, במיוחד אם הן קלות ממי ללמוד ואת מי לחקות. מדוע עלי להלחם בכח מול ועדות ההשמה וההמלצות של פסיכולוגים שראו את הילד פעם אחת בלבד?והאם אני כאמא לא מכירה את בני בצורה הטובה ביותר ? אני גם אשת מקצוע- מורה לחינוך מיוחד, ויודעת בכל מקרה מה הטוב ביותר עבור בני , גם אם זה נראה להם דעה משוחדת. אנחנו הם אלה הנמצאים איתו רוב שעות היום והמכירים אותו טוב מכולם.. האם אפשרי שטעותם תגרום לו נזק בהמשך לאור המלצתם להרחיקו מחברה רגילה?

ורד שלום טיפול פסיכולוגי הוא לא מפגש פעם בכמה חודשים או כמה שבועות. טיפול הוא מסגרת של לפחות פעם בשבוע בו נעשית עבודה אישית עם הילד עצמו, תוך כדי מתן תמיכה והדרכה צמודה להורים. צר לי שעד כה נפגשת רק עם גורמים מאבחנים. חשוב למצוא מסגרת טיפולית מתאימה שלא תעסוק כל כך בשאלה מה יש לילד, אלא יותר באיך לקדם אותו. אני שמח מאוד לשמוע על ההתקדמות הניכרת שעשה בתקופה האחרונה, וזו עדות מצויינת לסיכוי לשפר ולהגיע להישגים. חשוב שתקבלו עזרה מקצועית בעניין לטובתו ולטובת שלוותכם הפנימית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שירה. אני רוצה לחזור ולהדגיש מה שכתבתי לך אתמול, כי אני רואה שאת לא ממש זוכרת, כנראה לא שמת כל-כך לב או הפנמת, (זה די מובן על רקע מצבך) ומשום מה אני מתעקשת עלייך: יש כיום טיפול טוב מאוד לדברים הללו, משפיע מהר ושאינו ממכר לדברים האלה. וכל רגע נוסף שאת סובלת הוא מיותר בעיני. שום סיבה לסבול בצורה כזאת. אני מקווה שהפעם תזכרי את הדברים.

הי מיכל, שוב סליחה. על איזה טיפול את מתכוונת.? גם אני רוצה לסיים כבר את הסבל הזה, אין לך מושג עד כמה. כרגע אני רואה פיתרון מאוד שחור- אם את מבינה למה אני מתכוונת

שירה שלום אני חושש שלא אוכל לעזור הרבה במסגרת הפורום. מאחר והפסיכיאטרית שלך זמינה כל כך כדאי שתפני אליה ותתייעצי לגבי מצבך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שירה. מה ששאלתי, מה שמות הכדורים נוגדי הדכאון שלקחת לפני הכדור האחרון.

עכשיו אני בעיצמו של התקף חרדה לא קל. הפה שלי נורא יבש ויש לי כול הזמן תחושה כאילו אני צריכה לבלוע אך הבליעה נתקעת לי. בנוסף מקודם היה לי סחרחורת איומה וראיתי נקודות והדופק שלי הוא 108. גם פיזית אני לא מרגישה כל כך טוב. אתמול נחשפתי לשמש- מה שאסור לי ועכשיו אני משלמת את המחיר בכאבי פרקים. נמאס לי כבר מהחיים האלה. הלוואי והיה להם סוף

שירה. קודם כל בטווח המיידי כשיש לך התקף יש כדורים שעוזרים מיידית קסנקס למשל. הבעיה שאת לוקחת כבר את הרמרון לכן כדאי לך אולי להתקשר לרופאה ולשאול אם את יכולה לשלב באופן חד פעמי (במידה שיש לך בבית). אם כי הייתי נזהרת מאוד כי גם נגיד אם היא אומרת שכן זה עלול להגיב לא טוב (אפשר לנסות עם רבע כדור בהתחלה) . קראתי עכשו בשבילך על הרמרון הזה שאת לוקחת. כתוב שזהו כדור ייחודי נגד דכאון, השונה במנגנון הפעולה שלו מיתר הכדורים נוגדי הדכאון. (גם אתמול חשדתי בו). זה מחזק אותי עוד יותר בדעה כפי שכתבתי לך אתמול שאת צריכה לשנות דחוף ומייד את הטיפול התרופתי, אולי נחוץ גם את המטפלת. הרי לא הגיוני שגם תקחי אותו וגם תסבלי בצורה כזאת (אלא אם כן המינון שאת לוקחת הוא עדיין מאוד נמוך??) מה ששאלתי אתמול ולא התייחסת היה בין היתר אילו תרופות ניסית קודם.

אני לא יודעת מה זה מינון גבוה אבל התחלתי בכדור ליום ועליתי לכדור וחצי. העניין הוא שלקחתי סרוקסט חצי שנה והוא באמת לא עזר לי ואז הפסיכאטרית החליפה אותו לרמרונד. וגם זה לא עוזר? מה הפיתרון, להחליף כדורים כל הזמן? למה התכוונת שאמרת שזה כדור יחודי? אני לא ששה להחליף את הפסיכאטירת שלי כי היא מאוד נחמדה והיא גם שכנה ( גרה באותו בניין) כך שמבחינת נוחיות זה נוח מאוד. תודה לך שאת מבררת ומתיחסת אלי. מאיפה את מכירה את הסרוקסט? נטלת אותו?

שלום, אני בת 25 ויש לי אח בן 17, לאחרונה (בארבעת הימים האחרונים) הוא מתנהג מאד מוזר, מסוגר, שותק, שוכב כל היום במיטה או מול הטלויזיה בסלון, לא מדבר עם חברים שלו, עצוב ומתקשה להירדם בלילות. כששאלתי אותו מה קורה איתו, הוא טוען שהוא בדיכאון, שאין לו מצב רוח והוא לא יודע למה, שאין לו סיבה מיוחדת. "סתם, ככה, בדיכאון מהלימודים, מהבגרויות, נמאס לו ללמוד והוא גם בלחץ מהכל". אני מנסה לדובב אותו ולצחוק איתו אבל הוא די אפאטי ומעדיף לישון ( בשעות היום כי בלילות הוא לא נרדם והוא אפילו ביקש ממני כדור שינה) גם ההורים שלי מנסים אבל כלום לא עוזר. מה עושים? אני פוחדת. האם יש חשש שיתאבד? האם להמשיך לנסות לדובב אותו? אתמול הוא אמר לי שהוא אולי צריך פסיכיאטר, מה קורה איתו? יש לך רעיון? מה עושים? אני מאד מאד מודאגת, האם יש סיבה ללחץ ?

עכשיו למשל תוך כדי הכתיבה הוא שוכב לידי במיטה שלו, עם הגב אלי, נאנח מידי פעם ושותק...:-(((((((

ליהי שלום פנו לפסיכיאטר בהקדם. לפי תיאורך בהחלט יתכן שהוא בדיכאון וזקוק לטיפול תרופתי. את האבחנה האמיתית יעשה כמובן הפסיכיאטר בהיכרות אישית ולא באינטרנט. במקביל כדאי למצוא פסיכולוג אליו יוכל להגיע לשיחות. לא כדאי להמתין, במידה וזה דיכאון הטיפול התרופתי מתחיל לפעול תוך מספר שבועות וכל יום שעובר הוא זמן יקר שהולך לאיבוד. הוא זקוק לתמיכה צמודה בתקופה הקרובה. במצב הזה יש פעמים רבות חוסר אנרגיה לשיחות והסברים. היו אתם הפעילים. מצאו את המטפלים המתאימים, הגיעו איתו למפגשים, נסו לקבל הדרכה כיצד לעזור לו בתקופה הקרובה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום, קוראים לי קרן ואני בת 29. שהייתי בת 19 אמא שלי נפטרה ואבא שלי עזב את הבית לאחר שבוע מיום פטירתה. וכך נשארנו אני ועוד 3 אחיות ואח קטן (אז בן 8). נאלצנו ללמוד לבד לשרוד לכלכל עצמנו וכל הקשור בזה. לאחר חצי שני אבי חזר עם צו מבית משפט שאנחנו חייבות לצאת מהבית (אחי ואחותי הקטנים לא- מכיוון שהם מתחת לגיל 18) מפני שהוא לא רוצה אותנו שם, לאחר מאבק משפטי שנמשך שנה והסתיים בזה שנאלצנו לצאת מהדירה של אבא שלי, כאמור יצאנו ושכרנו דירה (עבדנו כמו משוגעות לפרנס עצמנו) וכלכלנו אחותי ואני (היא בת 18 ואני בת 19 אז) את שתי אחיותי הקטנות ואת אחי הקטן הכנסנו לפנימיה. מאז הוא שם ואנחנו שורדות. במהלך השנים אחותי האמצעית (אז בת 15 היום בת 24) פיתחה מעין תלות בנעורים שאבדו לה כלומר היא מנסה כל הזמן לחזור לזמן האבוד ולהיות ילדה- מה שלא התאפשר לה בזמנו - ומאוד קשה לנו. זה מתבטא במערכות יחסים שיש לה עם גברים: היא תמיד נמצאת בעמדה נחותה והגברים איתם היא יוצאת מנצלים אותה והיא אף פעם לא רואה את זה - תמיד יש להם בעיה להיות איתה בקשר מחייב אך הם יכולים להיות איתה כשבא להם והיא מקבלת את זה כמצב נכון - וזה לא נכון וכמה שמסבירים לה איך דברים נראים מצד שלישי היא לא מקבלת ולא רק את הדיעות שלנו כאחיותיה אלא גם חברות שלה שמעירות לה - היא לא מקבלת או לא רוצה לשמוע. וכמובן שיש לזה תגובת שרשרת כי עקב זה שאין לה מערכת יחסים נורמלית ולאחיות שלה כן היא מגלה עוינות כלפנו אם אנחנו לא יכולות לבוא אליה נניח ביום שבת, שזהו יום שהיא תמיד נשארת לבד כי "החבר" שלה לא צריך אותה ביום זה יש לו את החברים שלו. העוינות שלה כלפינו מתבטאת בזה שאנחנו תמיד אשמות בזה שאנחנו מתקדמות הלאה עם החיים שלנו ולא שקענו בעבר ואנחנו עובדות ולומדות ויש לנו חברים רציניים (אף אחת מאיתנו לא נשואה) והחיים קצת מראים לנו את הצד היפה, אבל לא לה וכאמור היא מתרעמת על כך והיא לא מוכנה לשמוע שהיא יכולה בעצם בידיים שלה לשפר את החיים שלה - כלומר היא מצפה שאנחנו נעשה את זה בשבילה ואנחנו לא יכולות- זה פשוט בלתי אפשרי. כשמדובר בדברים חומריים אין בעיה לעזור לה - אבל שמדובר ברגשות שהיא מרגישה אני לא יכולה לעזור לה - תעזור לי - מה אני עושה איתה? איך אני עוזרת לה - הצענו לה טיפול פסיכולוגי אבל היא לא מכונה ללכת ואין לי כסף וגם לה אין לשלם לה פרטי. - מה עושים???????!!!!!!!!!!! תודה מראש.

קרן שלום את מספרת סיפור חיים מורכב ועצוב שמעורר קודם כל כבוד והערכה רבים ליכולתך לקחת אחריות למען היקרים לך. נראה שאת עדיין נמצאת בתפקיד האחראית שמנסה לפתור את בעיות המשפחה. אולם הפעם אני לא בטוח שדרכך תצליח כל כך בקלות. אחותך בוגרת ועומדת ברשות עצמה. יש לה את החיים שלה והיא עומדת כנראה על זכותה לנהל אותם כך ללא התערבותכם. תנו לה הרגשה שאתם תמיד נמצאים לרשותה ולעזרתה, אבל במקביל תנו לה גם הרגשה שאתם מכבדים אותה ואת דרכה, גם אם אתם לא מסכימים איתה. אם היא לא רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי אין טעם לטיפול. במידה ותחליט ללכת תוכל בוודאי להיעזר בשירותים שאינם עולים כמו עובדות סוציאליות בלשכת הרווחה שמיומנות גם לתת טיפול נפשי, תחנות לטיפול במשפחה ושירותים שונים של קופות החולים. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, ראשית תודה על תשובתך וכן תודה על הערכתך אך הערכה זו אינה במקומה כי כל אחד היה עושה זאת במקומי - למדתי משפט אחד בחיים אלה "זורקים אותך למים תלמד לשחות" ואני לא יודעת לשחות ( לא במובן המטאפורי) לכן אני למדתי לשחות במים של החיים - שנית, זה די קשה להרפות עכשיו ובכלל ממנה כי היא עושה טעויות על טעויות וזה מתסכל אותה והיא מתסכלת אותנו אחיותיה. כל מה שקורה לה היא מאשימה את העבר ואת העובדה כי אנחנו ננטשנו, ושהיא "הכבשה השחורה" מפני שכולן מצליחות (עד כמה שאפשר ) להתקדם בחייהן והיא לא - נכון שלא צריך להזכיר לה את טעותיה כל ימי חייה וכל רגע בחיים אך היא מספיק עושה זאת לעצמה והחיים שלה נראים בהתאם. אני לא יודעת אם אני יכולה להרפות ולא לעשות כלום לא שכן לעמוד מהצד. נכון אני מנסה תמיד ל"תקן" את הבעיות המשפחתיות ולהיות שם, ובענין זה אני חייבת להגיד שאני מותשת נפשית ולפעמים בא לי להגיד "אני זורקת את הכלים ולא משחקת יותר" אבל אני לא מסוגלת וזה גוזל ממני כוחות נפשיים שמשפיעים עלי (שינה למשל). אמא שלי לפני שהיא מתה ביקשה ממני לשמור על הילדים כי היא ידעה (ולא אמרה אף פעם) שעל אבא שלי אין לסמוך (בדיעבד אני יודעת זאת) ולכן זה מהדהד לי בראש כל הזמן שאם אני ארפה אני יאכזב אותה . אני מרגישה עם אחותי (נשוא המגילה ) כאילו נכשלתי איתה ואת אמא שלי.. את אמא שלי אכזבתי. אני חושבת שבגלל זה אני לא מסוגלת להרפות. ואולי אני טועה אך אם נלחץ עליה קצת (בעדינות) לגבי טיפול פסיכולוגי אני חושבת שהיא תתרצה בסוף ותלך. רק שאני מפחדת לגרום לנזק יותר משנגרם. בנוסף לעובדה שלא ציינתי במכתבי הקודם שלפני שלוש שנים חליתי בסרטן וזה ערער אותה לחלוטין כי היא חשבה שהיא מאבדת גם אותי בנוסף להורים שלנו והיא התנהגה בצורה לא מובנת לחלוטין. כיום החלמתי ואני במעקב אך היא לא השתנתה במאום. חשבתי שאולי עצם המחלה שלי תסיט אותה קצת מדרכה הישנה ואולי היא תבין שיש דברים יותר חשובים בחיים מאשר שנאה ולחיות בעבר אך לא כך היה . בכל אופן אני מודה על תשובתך ומבקשת אם תוכל להתייחס גם למה שכתבתי כאן. ורוצה לציין כי עצם קיום האתר הזה - זה מתת משמיים תמשיכו כך - כמו כן, תצפה לעוד שאלות ממני. תודה על הסבלנות. תמיד רציתי ללכת לטיפול פסיכולוגי על מנת להבהיר לעצמי את המתרחש בתוכי כנראה בגלל זה אני לומדת פסיכולוגיה במטרה ללמוד בסופו של דבר פסיכולוגיה קלינית. תודה. ד"ר אורן קפלן כתב/ה: > > קרן שלום > את מספרת סיפור חיים מורכב ועצוב שמעורר קודם כל כבוד והערכה רבים > ליכולתך לקחת אחריות למען היקרים לך. נראה שאת עדיין נמצאת בתפקיד > האחראית שמנסה לפתור את בעיות המשפחה. אולם הפעם אני לא בטוח > שדרכך תצליח כל כך בקלות. אחותך בוגרת ועומדת ברשות עצמה. יש לה > את החיים שלה והיא עומדת כנראה על זכותה לנהל אותם כך ללא > התערבותכם. תנו לה הרגשה שאתם תמיד נמצאים לרשותה ולעזרתה, אבל > במקביל תנו לה גם הרגשה שאתם מכבדים אותה ואת דרכה, גם אם אתם לא > מסכימים איתה. אם היא לא רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי אין טעם > לטיפול. במידה ותחליט ללכת תוכל בוודאי להיעזר בשירותים שאינם > עולים כמו עובדות סוציאליות בלשכת הרווחה שמיומנות גם לתת טיפול > נפשי, תחנות לטיפול במשפחה ושירותים שונים של קופות החולים. > בהצלחה > ד"ר אורן קפלן >

אני יוצאת היום עם משהו שיצא עם אחותי לפני בערך 10 שנים ועכשיו המשפחה נגדי ונמאס לי כל הזמן לעשות מה שהם רוצים. אני בת 29 והוא בן 27 מה אתה חושב

אתי שלום יש כאן שני מרכיבים, אחד לגבי הבחור והשני לגבי הקשר עם המשפחה. בקשר לבחור, את צריכה לפעול לפי רגשותיך. אם את נמשכת אליו, תלכי לפי ליבך. עכשיו החלק השני, המשפחה. את צריכה לבדוק האם את מוכנה לשלם את המחיר של העימות עם המשפחה תמורת הקשר, ולהיפך, האם את נמשכת אליו דוקא בגלל העימות ודוקא בגלל שיצא עם אחותך. אין לי דעה לכאן או לכאן, רק חשוב שתהיי מודעת לאופן בו את נוהגת ולסיבות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, בני בן ה-9 מתקשה להתרכז בדבר מסוים לאורך זמן. מבחינת יכולת לימודית והישגים אמנם אין לו בעיה, לדברי מורתו, אך היא כל הזמן עסוקה בלמשוך את תשומת ליבו חזרה ללימודים. מה לעשות?

חמוטל שלום צריך לנסות ולהבין מה מקור חוסר הקשב. ראשית האם באמת זה חוסר קשב. במידה וכן, בד"כ יש שני גורמים אפשריים, אחד בעית קשב ממש והשניה גורמים רגשיים שמשפיעים על יכולת הקשב. במידה ומדובר בתופעה שפוגעת בתפקוד התקין בביה"ס כדאי לערוך אבחון. תוכלי להתייעץ עם פסיכולוג/ית ביה"ס. ניתן ליצור קשר ישיר עם השירות הפסיכולוגי החינוכי של העיריה ולבקש לקבוע פגישה עם הפסיכולוג/ית של ביה"ס. יש גם גורמים פרטיים שעורכים אבחונים וכן בארגון ניצ"ן שמתמחה באבחון ילדים עם לקויות למידה. בברכה ד"ר אורן קפלן

הבעיה נוגעת לאחי. לפני כשנתיים יצאו לו בראש קרחות קטנות . הוא עבר תקופה של זריקות ומשחות בראש והשיער צמח במקצת. לאחרונה יצאו לו שוב קרחות והוא התחיל סדרה נוספת של זריקות. לפי דעתי הדבר נובע מלחץ נפשי . מה הפתרון לדבר כזה חוץ מזריקות ? הזריקות גורמות לו טשטוש ורצון לשינה במשך יום שלם. אנא תשובתכם.

רחלי שלום אני מבין שמדובר בקרחות שנוצרות ללא מריטת שיער. התופעה מוכרת ואכן יש בה מרכיבים פסיכולוגיים הניתנים לטיפול. במידה ומדובר בקרחות נרחבות הטיפול הפסיכולוגי אינו יעיל. דווקא במצב של קרחות קטנות כמו שאת מתארת הטיפול בהיפנוזה עשוי לפתור את הבעיה גם לאחר אי הצלחה ארוכה של טיפול תרופתי. חשוב להבין שבשלב מוקדם של ההתפתחות העוברית העור ומערכת העצבים מתפתחת מאותה רקמה ולכן תופעות נפשיות רבות משפיעות על תופעות עוריות, ביניהן תופעת ההתקרחות שאת מתארת. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר אורן קפלן, תודה על תשובתך. הקרחות הן לא כתוצאה ממריטת שיער. לאחר בירורים נוספים שעשיתי נאמר לי ששם המחלה: אלופציה אריאטה (אני מקווה שכתבתי נכון) והוא מקבל זריקות (שעזרו לו בסיבוב הראשון) בשם דרמוג'ט. האם עדיין כדאי להשתמש בהיפנוזה ?

אני אב לשני ילדים מקסימים הילד הגדול הובחן כה ילד עם הפרעת קשב אני משתדל לא לחשוב שניסתי כבר את כל האפשריות בכדי לתת לילד שלי קצת שקט נפשי וצורת חיים בריאה יותר אני ממש מיואש ותקוע עם ליפתור אפילו בקצת את הבעיה של בני אני ממש יודה לך או לכל מי שיש לא איזה שהי עצה בשבילי. המון תודה מראש. קובי גייר.

קובי שלום ילדים רבים מאובחנים עם הפרעות קשב ולאחר מכן מתפתחים בצורה תקינה. חשוב לתת לבנך את הטיפול והסביבה התומכת המתאימים. כדאי להתייעץ עם יועצת ופסיכולוגית ביה"ס בנושא ולראות מה המלצותיהן. בנוסף יש גורמים נוספים בקהילה אליהם אפשר לפנות כמו ניצ"ן ומכונים ומטפלים פרטיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה אבל את כל התהליכים שציינת כבר עשינו אבל פתרון אין יש משהו אחר שיאפשר לי לעזור לילד. תודה מראש. יעקב גייר.

בהמשך לתשובתך מתאריך ה-2.5 לגבי "סימפטומים לחרדה" לילד בגיל 8 ,רציתי לדעת , האם יש רשימה כלשהי של פסיכולוגים לילדים שגם מורשים לטפל בהיפנוזה ושהם גם מקבלים מטופלים החברים ב"מכבי"? המון תודה

רוני שלום אני מכיר אחת שמקבלת בהרצליה. במידה ותרצי שלחי אלי מייל ואמסור את פרטיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום דוקטור , לאחרונה הייתי ביעוץ לימודים לאור העובדה שאני סובל מקשיי קשב וריכוז הופנתי לפסיכאטר לצורך התחלה של נטילת רטלין ,עוד הוסבר לי כי ישנו סיכוי שבעיות הקשב והריכוז נובעות מבעיות פסיכולוגיות שקשורות בעברי ( אציין כי העבר שלי לוקה בהמון חסכים ותחושה מתמדת של "אני לא אצליח",למרות שלצד תחושות אלו ישנן הצלחות של ממש בחיי, בנוסף ישנו אלמנט של בעיית ביטחון עצמי נמוך ). שאלתי היא מהיכן להתחיל ? פסיכולוג או פסיכיאטר? מהוא הרטלין ? מה תופעות הלוואי שלו? אשמח לתשובתך קובי

קובי שלום לגבי הריטלין והשאלות על השפעתו ותופעות הלוואי רצוי להתייעץ עם פסיכיאטר שכן הפורום הזה עוסק רק בנושא הפסיכולוגי. בעיקרון אין ניגוד בין טיפול תרופתי לטיפול פסיכולוגי, להיפך, ברוב המקרים השילוב בין השניים יעיל יותר מאשר כל אחד בנפרד. התרופה יכולה לעשות איזונים פיזיולוגיים חשובים אבל היא בוודאי אינה מטפלת בדימוי ובביטחון העצמי הנמוך. לשם כך נחוצה פסיכותרפיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני לא יודעת אם היגעתי למקום הנכון אבל אני כבר אובדת עצות. אני בחורה צעירה בת 23 שסובלת מזה כשלוש שנים מלופוס ומזה כשנה מדיכאון. אני מטופלת תרופתית בדיכאון בכדור בשם רמרונד. אני גם נפגשת אחת לשבוע עם פסיכאטרית. סבלתי בעבר מתופעה מאוד מציקה והיא הרגשה של קוצר נשימה שמאוחר יותר הבנתי כי זה התקפי חרדה. עכשיו אני מרגישה יובש בפה וקושי בבליעה בעיקר בזמן אכילה ולאחריה. דבר זה מאוד מלחיץ אותי ואני לא יודעת מה לעשות. נראה כי כל פעם התקפי החרדה משנים פנים- פעם זה הנשימות, אחר כך רגישות לצלילים ועכשיו זה. אין לי כוח יותר להתמודד עם זה. זה מכניס אותי עוד יותר לדכאון. יש מוצא?

שירה שלום האם הפגישה עם הפסיכיאטרית הינה רק לצורך הטיפול התרופתי או שמדובר בפסיכותרפיה? חשוב מאוד שתהיי במסגרת של שיחות ולא רק בטיפול תרופתי, בין אם זה עם הפסיכיאטרית ובין אם במסגרת פסיכולוגית. זאת כדי לטפל קודם כל בדיכאון ובחרדה. מעבר לכך, עוצמת הסימפטומים של הלופוס מושפעים גם ממרכיבים נפשיים ולכן טיפול בשיחות ושיטות להרגעה עצמית עשויים להפחית את תופעות המחלה. אני מציע שתתייעצי עם הפסיכיאטרית כיצד לנהוג. יתכן שבתקופה הזו את זקוקה לטיפול והשגחה אינטנסיביים יותר, ולא רק באמצעות תרופות. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

מעבר לטיפול התרופתי אני אכן משוחחת אחת לשבוע עם הסיכאטרית ואני מעלה בפניה את התופעות. העניין הוא שגם שיש לי סמני חרדה הם משנים פנים כל הזמן ואז עד שאני לומדת " לחיות בשלום" עם תופעה מסוימת צצה לה תופעה חדשה. לפעמים בדרך הביתה מהאוטובוס אני נתקפת התקפי חרדה וממש מחזיקה את עצמי שאף אחד לא יראה. אני בחורה צעירה למה אני צריכה לסבול מזה? למה התכוונת שאמרת טיפול יותר אינטנסיבי? אני מרגישה שכבר אין לי תקווה ושאני אף פעם לא יצא מזה תודה על העזרה וההיתיחסות

ב30 לחודש תהייה אזכרת 11 חודש לאמא שלי! כבר הכנתי מודעות והלכתי להזמין מיניבוס.... כבר שנה עברה... ואייך נהייתי אחר... כבר שנה עברה בשדותיי ואני עומד בבצורת חיי ואיין בשדה ציפורים שחולפות ולא מים זורמים בו רק אבנים וטרשים ושיבולים רזים וחלפה לה שנה ואני עדיין לא מאמין וחושב הרבה על הקיום שאחריי... האם ישנו קיום עוד לאדם לאחר שעזב את העולם לפעמים אני פשוט נזכר בכל המראות הנוראים של לפני הלילה הנורא ההוא ואני נכנס לבהלה ... ועוברת בי חלחלה וכולי אחוז רעד וצמרמורת לי זה קרה?..אלוהים שם מסתכל שאני סובל אומרים שהוא ידו בכל אז למה עשה לי את זה? ל"ילד" הכי שקט ועדין הוא נותן עונשים כבדים ומראות הגסיסה קשים הם מנשוא הם עולים בכל פעם שנזכר אני במבטך שהיה מובן אמרו לי שאת ידעת ורק לי לא סיפרת כדי שלא לפגוע בגוזל ואני מרגיש כך כך בודד כבר שנה איין מי שילטף , או יאמר מילה טובה ואם לפתע לא ארגיש טוב מי על מצחי מגבת רטובה ישים ואני יושב מביט בשולחן (בהפסקת אוכל בעבודה) חושב על השנה הנוראית שכבר מהר עברה ואף אחד לא מבין ולהוא יש אותה ולה יש אותו ורק אני מחפש עדיין את החום האימהי והיום אני מלנכולי מאי פעם בור ללא תחתית שום דבר לא יוציא אותי מיזה כי משהו מאוד גדול חסר והחרדה מתפשטת ואני כל הזמן חי בתחושת מחנק של מה יהיה עליי ככה... אני רגיל למישהו שומר וזה לא מלאך אני מרגיש אבוד לנצח ולא יכול לשאת את כאב אבדונך רק חיי מרורים מחכים לי רק אבל ושכול יהיו כנראה החיים שלי שום דבר בחיים לא יצליח להחליף את תפקידך היית לי מקלט לברוח ועכשיו האימה גדולה הפחד סוגר עליי פשוט לא מבין אייך אני שורד ונשאר שפוי והכל נראה ריק פה פתאום שום דבר לא ממש מצליח להלהיב אותי שאני יודע שאני רק רוצה את אמא שלי בחזרה כמו ילד בתוך יריד שמחפש את אמא שלו אני בעולם הגדול והסבוך פשוט נשארתי לבד לעולם לא יתרפאו הפצעים

שיר מקסים. אפשר להבין את הכאב והמלכנכוליות. כעת הכל טרי,וזה טבעי מאוד להרגיש את הכאב שאתה מתאר,ותחושת הריקנות . אבל אני חושבת שאתה הוא מה שאימך זיכרונה לברכה הותירה מאחוריה,והיא בטח רוצה את טובתך ואת האושר שלך.וכן צפויים לך חיים טובים, אני מאמינה שאנשים שהלכו לעולמם-עברו לעולם אחר,והם שם מביטים עלינו מלמעלה,ודואגים לנו. אגב,יש בתפוז פורום שנקרא "אינטימיות-תמיכה",אנשים מספרים על דברים שונים בחייהם,כולל אובדן כל כך קשה ומקבליםתמיכה מאנשים רבים כל כך שעברו דברים דומים.תיכנס לשם -אני מאמינה שזו תמיכה מצויינת לך ולכל מי שרוצה תמיכה באשר היא.

שלום לך, השיר יפה פה, ונוגע ללב. אני מאמינה שהנשמה של אמא צופה עליך מלמעלה ורוצה ( לא רק רוצה, משתוקקת ) שיהיה לך טוב , שתהיה שמח ושתעשה משהו מועיל עם עצמך. אימי נפטר ה לאחר מחלה ממושכת כשהייתי בת 17 בלבד. הצלחתי להתאושש , ולבנות לי חיים שאני בטוחה שאימי תהיה גאה בי. תמשיך לכתוב שירים כ"כ יפים. שלך, סיסי.

שלום לך מה שלומך.?..אישה טובה.. אני מודה לך שהקדשת זמן בשבילי! אני מקווה מאוד שבהמשך יצפו לי חיים טובים לי קצת עדיין קשה להאמין שיש אנשים שמסתכלים עליי מלמעלה זה נשמע לי כמו ....אקמול כזה למחלה קשה... אל תיפגעי כן..זו רק דעתי אני אנסה ללכת לכתוב איפה שאמרת לי.... בתפוז תודה שלום!

ד"ר אורן שלום! לפני מס' שבועות יעצת לי ללמוד תואר שני בפסיכולוגיה קלינית בארה"ב, ויעצת לי לפנות למועצת הפסיכולוגים ביפו ולברר אילו אוניברסיטאות /קולגים מוכרים בארץ. בימים הקרובים ישלח לביתי מידע על קריטריונים מסוימים שאוניברסיטאות אלו חייבות לעמוד בהם כדי שיכירו בהם בארץ. אולם לא תינתן לי רשימה כלשהי. יש לי דודה שגרה בארה"ב בסאן- דייגו והיא אמרה לי שכדי להתקבל אצלם לאוניברסיטאות צריך לעבור מבחן קבלה שנקרא GRE , השאלה שלי היא האם ישנה אפשרות לעבור מבחן זה כבר בארץ ואז להגיש מועמדות לאוניברסיטה שבה בחרתי? שאלה נוספת! ישנם כל כך הרבה אוניברסיטאות !!! איך אדע באיזה מהן לבחור? האם תוכל להמליץ לי על אוניברסיטה/אות מסוימת ? מלבד מועצת הפסיכולוגים האם ישנו מוסד נוסף העוסק בלימודים בחו"ל? האם ישנו פורום של תלמידים ישראלים שלומדים בארה"ב שמהם אפשר לקבל מידע? שוב תודה, מיכל.

מיכל שלום ראשית, לימודי פסיכולוגיה קלינית בארה"ב הם לתואר שלישי ולא לתואר שני (לפחות הלימודים המוכרים לצורך רשיון שם). יש בארץ מרכז מידע השייך לשגרירות האמריקאית. הוא היה בבנין המגדלור בת"א ברחוב בן יהודה, כדאי לבדוק אם הוא עדיין שם. תוכלי לברר בשגרירות האמריקאית. שם תוכלי לקבל את כל המידע. את צריכה לעבור לא רק את ה GRE אלא גם את מבחן האנגלית לתלמידים זרים. את שניהם ניתן לעבור בארץ, והמידע, כנ"ל זמין במרכז המידע האמור. אכן המגוון הוא עצום. אם יש לך משפחה בסן דיאגו נסי שם. תמיד טוב לגור ליד משפחה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

האם יש שלוחה של בית ספר קפלן בארץ, איזה בית ספר הכי מומלץ ללמידת מבחן טופל וgre ? אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה לתואר שני או Phd בניו יורק, האם יש שני סוגים של מבחני gre לקבלה לפסיכולוגיה תואר שני?

שלום אחותי הקטנה אובחנה כסובלת מ-LD ו -ODD וייתכן שגם מ-ADHD. אני מעוניינת לקבל מידע על בעיות הנ"ל מידע ופרטים אשמח אם תעזרו לי ......!!!! בבקשה! יום טוב להית תודה וסליחה

חן שלום נסי להקליד את מילות הקוד באחד ממנועי החיפוש ותקבלי חומר רב. אנסה להפנות אותך למספר אתרים רלוונטיים: http://www.noya.co.il http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sde_chem/keshev.htm http://www.dryang.co.il/articles.asp?table=art13&code=3 http://users.actcom.co.il/nitzan/homepage.htm http://www.scmci.org.il/comm/heb5.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. אני בת 29, ולפני כחצי שנה עברתי משבר אישי קשה, בעקבותיו נכנסתי לפאזה של דיכאון שאובחן ע"י פסיכיאטרית. היא נתנה לי כדורים נוגדי דיכאון, על בסיס ההורמון מלאטונין. הטיפול הועיל במעט. יצאתי מהשלב המאז'ורי, אך נשארה דיסטמיה. בנוסף לכל הצרות, נוצר אי אמון ביני לבין הרופאה, והרגשתי שאני לא יכולה לסמוך עליה יותר. הפסקתי לקחת את התרופות, וכרגע אני שבוע ללא טיפול ולא מרגישה שום שינוי. אני מפחדת שמצבי יתדרדר אך אני לא בוטחת ברופאה, ולא ביעילות הכדורים. מה לעשות???

סיגל שלום אני מציע שתפני בהקדם האפשרי לרופא/ה פסיכיאטר/ית אחר/ת. לא טוב להפסיק את התרופות ללא ייעוץ, וכדאי לבדוק האם זהו הטיפול המתאים ביותר עבורך בשלב הזה. בנוסף, טיפול תרופתי אינו מספיק. אני מציע לך למצוא מסגרת של שיחות בנוסף לטיפול התרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, אשמח לשמוע דיעה שלך, דר' קפלן, ושל המשתתפים. אני בחורה בת 26. לפני מספר ימים הכרתי בבלינד דייט בחור. הפגישה היתה מוצלחת והוא התעקש שאתקשר אליו למחרת בבוקר. החל מאותו יום הוא לא הפסיק להשאיר לי הודעות ולהתקשר פעמיים ביום, כאשר אני נענית בשמחה. משום מה לא הציע להפגש בסוף השבוע, וכשהצעתי לו להפגש ביום שבת, הוא אמר שהוא נוסע למשפחתו. ביום ראשון לא שמעתי ממנו (לאחר שהתרגלתי שהוא מתקשר כמה פעמים ביום), וכשהתקשרתי בערב הוא אמר שהוא חייב לצאת בענייני עבודה והוא יתקשר מאוחר יותר (והוא לא התקשר מאוחר יותר). הדבר נראה לי תמוה שכן עבודתו אינה בשעות הערב והוא לא נוהג להגיע ללקוחות, הגבתי בחשדנות, וכעת אני מרגישה נורא- מצד אחד הוא היה ממש מקסים, אבל מצד שני האינטואיציה שלי אמרה לי בצורה חזקה שהוא לא אמין, ולכן הגבתי בחשדנות (הוא שם לב לכך). השאלה שלי היא האם החשדנות שלי היתה מוגזמת, או האם היא היתה מוצדקת לאור התנהגותו?

לא פישלת. בכל זאת זה בליינד דייט ואין לך באמת מושג מיהו האדם שאיתו נפגשת רק פעם אחת. עצתי לך - היי זהירה. פעמים רבות אנשים יוצאים עם כמה במקביל בקטעים האלו של בליינד דייטס מהאינטרנט וכו. פשוט קחי את הדברים לאט, ראי איך הוא מתייחס אליך ואם אפשר לבטוח בו עם הזמן. מותר לך להיות קצת חשדנית. לטעמי האינטואיציה אומרת לנו המון דברים נכונים (אלא אם את טיפוס קנאי וחשדן תמיד ומטבעך) וזה לא סתם שעלו בך תחושות כאלו אלא יתכן שהוא נתן לך סיבה, נשמע משקר וכו. פקחי עיניים אך גם זיכרי כי הוא חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו... שאולי את טועה.

ו. שלום אני מצטרף בסה"כ לדעתה של הכותבת הקודמת. קצת חשדנות אינה מזיקה ובהחלט כדאי להקשיב לתחושת הבטן. כמובן שלא ניתן לדעת מה קרה עד שהבחור לא יסביר. במידה והוא אינו מתקשר עוד יום יומיים זה כנראה רמז ברור שהוא אינו מעוניין בקשר. אם תרצי תוכלי אולי להתקשר ולומר משהו כמו שאין לך בעיה עם זה שהקשר יתנתק, במידה והוא רוצה בכך, אבל היית מעדיפה שהדברים יאמרו באופן ישיר וכנה. שוב, זאת במידה ויש לך את האנרגיה לסוג שיחות המוטיבציה של "יחסינו לאן". אם הקשר עימו לא היה מאוד חשוב עבורך הניחי לזה. הזמן יאמר את שלו. דבר אחרון, את שואלת האם את פישלת. כאן צריך קצת להתבונן אחורה. אם מה שקרה חריג בנוף המוכר לך, אז לא היתה לך השפעה על מה שקרה. תשכחי את הבליינד ושלום על ישראל. אבל אם את מרגישה את עצמך בד"כ כבחורה ש"לוחצת" יותר מידי, שווה לבדוק מה קורה במערכות היחסים שגורר אותך להרגיש בסופו של דבר רע עם עצמך. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני נשואה כבת 39. ידיד של בעלי כבן 45 (לא קרוב במיוחד) עבר לגור לא הרחק מביתנו. מזה מספר ימים כשאני הולכת ברחוב הוא החל לצפור לי מספר צפירות במכוניתו , אני מסובבת את הראש ולפתע אני רואה אותו מנופף לי לשלום, כמובן, מתוך נימוס החזרתי לו. שלום עם היד ,מדוע הוא נוהג כך ? באותו מידה הוא יכול להמשיך ולנסוע לביתו כי מימלא לא ראיתי אותו? לפני מספר ימים פגשתי אותו לפתע בסופר, ברגע שראה אותי הכריז בקול: "בוקר טוב גבירתי החמודה" - הייתי קפואה לחלוטין. מדוע הוא נוהג כך, האם הוא מנסה לחזר אחרי? כי מעולם לא קיבלתי תגובה כזאת מאף אדם , בטח לא מגבר. האם יש לי סיבה טובה לחשוד בו שהוא חושק בי, או החשדנות שלי היא לשווא,?

אילנה שלום את מסיימת בשאלה האם חשדנותך היא לשוא. כלומר, אני מבין שהתנהגותו של אותו גבר מביכה אותך. במקרה כזה כדאי שתבקשי ממנו להפסיק את התנהגותו בהזדמנות הראשונה שתפגשי אותו. במידה ותרצי תוכלי לספר את העניין לבעלך ולבקש ממנו לשוחח עם ידידו ולבקשו להפסיק להביך אותך בפומבי. האם הוא מחזר אחריך או פשוט מנסה להתיידד? קשה לי לדעת. גם כך וגם כך, במידה ותרצי תוכלי לבקשו להפסיק. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, רציתי לשאול כמה שאלות לגבי היפנוזה : א. כמה זמן טיפול כזה נמשך ? ב. מי עושה טיפול מסוג זה ? ג. מה בדיוק אפשר לגלות מטיפול זה?ולמה בדיוק הוא נועד? ד. האם ישנה סכנה בטיפול זה? תודה מראש, ליאת

ליאת שלום אורך הטיפול תלוי בסוג הבעיה. אין לכך כללים קבועים מראש. טיפול בהיפנוזה מבוצעים ע"י פסיכולוגים, רופאים ורופאי שיניים שעברו הכשרה מתאימה, עברו בחינת הסמכה וקיבלו רשיון משרד הבריאות. אין כל סכנה בטיפול המבוצע ע"י איש מקצוע מורשה. זהו אחד הטיפול הבטוחים שיש. תוכלי לקרוא כתבה בנושא בקישור הבא: http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

התגלה לאבא שלי סרטן הערמונית לפני כחודשיים והוא אמור לעבור ניתוח עוד כחודש. מאז שנתגלתה המחלה, אמא שלי שנטלה חלק מאוד פעיל בריצות בין רופאים לבדיקות, נהייתה מאוד עצבנית, מרירה וזה מאוד משפיע עליי. מאוד כואב לי לראות אותה ככה ומצד שני זה מאוד מקשה עליי להמשיך את חיי היומיום שלי. היחסים בינינו תמיד היו מצוינים, אבל לאחרונה אני מרגישה מועקה בכל פעם שאני צריכה לדבר איתה בטלפון או כשאני באה הבייתה. אני יודעת שמאוד קשה לה והיא דואגת לאבא שלי, אבל אי אפשר להיות 24 שעות ביממה בדיכאון מהמצב הזה, צריך לשמור על אופטימיות מסוימת, אחרת אפשר להשתגע. אני ממש לא יודעת מה לעשות. איך לעזור לה ולי

קרן שלום ההתמודדות עם מחלה של קרוב היא קשה ואפשר להבין את המתח והחרדה שעוברים כעת על משפחתך. ברוב בתי החולים ישנם פסיכולוגים ועובדים סוציאלים שמתמחים בעזרה למשפחות החולים שעוברים ניתוח. בררו בבית החולים בו מטופל אביך. תוכלו גם להיעזר באגודה למלחמה בסרטן, אני מצרף את הקישור לאתר: http://cancer.org.il/newsite חשוב לקבל תמיכה מגורמים שמכירים את תהליך הטיפול ואת אופי המחלה. כל טוב ד"ר אורן קפלן

רציתי לשאול האם יש קשר בין חלום האדם לבין חייו במציאות?

שלום שמי אורלי ואני רוצה לתת את תגובתי לקשר בין חלומות למציאות. ראשית עלי לציין כי אני בחורה שומרת דת. ולדת יש קשר עמוק בין חלומות למציאות, עובדה לכך ניתן לראות בספר בראשית על חלומות יוסף שבסופו של דבר מקבלים תרגום לחיים ומתגשמים. כך גם כיום ישנם חלומות שיכולים להתגשם לא במלואם, אך אפשר לתרגמם. לדוגמא, הרואה נחשים בחלומו יראה כסף, שלג לבן הוא גם סימן טוב לברכה. ישנם עוד הרבה פירושים מי שרוצה שיפנה לאורלי כהן.

שלום אורלי! ראשית אני רוצה להודות לך על תגובתך להודעתי. חברתי ואני עורכות עבודה על הקשר שבין חלום למציאות ואנו חוקרות על כך משני היבטים מרכזיים - יחס הדת לחלומות ( גם אני דתיה ומודעת ליחס היהדות והקבלה לחלומות ) ויחס המדע לחלומות. עלינו למצוא אתרים המראים קשר בין חלום למציאות, לכן נודה לך אם תודיעי לנו על אתרים העוסקים בנושא זה. שוב תודה וכל טוב! רויטל ויפעת.

יפעת שלום הפסיכולוגיה מאז ימי פרויד מתייחסת לחלום כביטוי לחלקים לא מודעים של העצמי היוצאים לאור. אפשר לנסות ולהבין את משמעות החלום על רקע חווית העצמי. עם זאת, צריך לזכור שמדובר בקוד מוצפן ולא במסר ישיר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך! ברצונינו להודות לך על התייחסותך. קראנו את אתרך בנושא וברצונינו לדעת עוד אודות הקשר שבין חלומות האדם לבין חייו במציאות. אם יש לך או שידוע לך על אתרים נוספים העוסקים בנושא זה, נודה לך אם תיידע אותנו על כך. ברצוננו להתמקד ביחס של המדע ושל היהדות גם כן לנושא החלומות. תודה רבה רויטל ויפעת.

שלום ד"ר קפלן. הפנתי את שאלתי לטלי מפורום עבודה סוציאלית אך היא הנחתה אותי לפנות אליך. אני עובדת סוציאלית ביחידה לנערה, אחת הנערות שלי בת 17.5 אובחנה ע"י פסכאטרית כבעלת חרדה חברתית. הטיפול אשר הומלץ ע"י הפסכאטרית הוא שילוב של טיפול תרופתי(אם אני לא טועה היא קיבלה סרוקסט) + שיחות. הבנתי מהפסכאטרית כי הטיפול הממולץ הוא קוגנטיבי התנהגותי. 1. האם יש חומר בעברית על הנושא? (לגבי טיפול התנהגותי קוגנטיבי אבל ספציפי לחרדה חברתית)? 2. אני עובדת רק שנתיים וחצי ואין לי ניסיון בכלי טיפולי זה, מה עלי לעשות?(מדובר בשרותי הרווחה, אומנם אני מקבלת הדרכה אבל גם המדריכה שלי לא מיומנת בכלי זה)? 3. הקשר שלי עם הנערה מצויין והיא מגיעה לשיחות פעמיים בשבוע. (לאחר מספר חודשים של קשר כאשר אבחנתי כי רמת החרדה מציפה אותה, הפנתי וליוותי אותה לפסכאטרית כך שגם אם אצטרך להפנות אותה לגורם נוסף, היא תשתף פעולה) . 4. האם יש מטפלים פרטניים בחינם אשר מטפלים בכלי זה? (מדובר בנערה חסרת משאבים כספיים). 5. קראתי כי קיים טיפול קבוצתי בכלי זה, מה מומלץ? תודה סמדר.

סמדר שלום כתבי אלי מייל עם מספר טלפון או שאשלח אליך את מספר הטלפון שלי. יהיה לי יותר קל להסביר לך בע"פ את האפשרויות. להתראות אורן

שלום, אני בן 18 וסובל מהתרגשות יתר - יש לי לפעמים פרפרים בבטן במשך 10 20 דקות ויותר ולעיתים רחוקות אף הזעה כשאני עומד לפני מצבים שונים, למרות שאני רגוע ברוחי ולא מתרגש במחשבה כלפי אותם מצבים, הגוף שלי אינו רגוע בכלל - אני לא יודע מה לעשות לדוגמא שיעור נהיגה מספר שלושים ומשהו עדיין יש לי פרפרים בבטן כעשר דקות לפני רוב השיעורים, למרות שבעיקרון אין לי אף בעייה, ואני לא מתרגש כלל בשיעור עצמו, יש לי את הבעייה הזאת לפעמים אפילו כשאני עומד לקרוא הודעה שמיועדת אליי במחשב אם כי לא הרבה, ובכל זאת אני מרגיש שזה פוגע בתפקוד שלי ומבחינת מחשבה אני דווקא שומר על קור רוח מה אפשר לעשות?

מושיק שלום הפרפרים הללו הם כנראה סוג של חרדה אותה אתה חווה. במידה והדבר פוגע באיכות חייך ניתן לפנות לטיפול. אני מצרף תקציר על שיטות הטיפול המקובלות בחרדה. בברכה ד"ר אורן קפלן חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. במצבים מסויימים החרדה הופכת לתופעה מעיקה וקיצונית שפוגעת באיכות החיים. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם "להתיידד" עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסויימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים. כל אלו יכולים להיעשות בטיפול פסיכולוגי. ישנן גישות שונות להבנה ולטיפול בחרדה. ניתן להכליל באופן כללי שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום ממוקד המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. על פי צורת חשיבה זו יש צורך בטיפול פסיכולוגי דינמי ארוך טווח כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדה. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. כמובן שהשיטות הפסיכולוגיות האמורות אינן מנוגדות וניתן לשלב ביניהן. הקריטריון העיקרי לבחירה בגישה טיפולית הוא היקף התופעות ומידת מיקודן וכן כמה זמן הן פעילות ומשפיעות על אורך ואיכות החיים. הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. במצבי חרדה חריפים רצוי להיעזר בתרופות בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי. יש להדגיש שהטיפול התרופתי אינו משנה את מקור הבעיה ולכן הפסקת התרופות תחזיר פעמים רבות את החרדה. הטיפול הפסיכולוגי נועד לעשות שינויים בנטיות ובהרגלים האישיים כדי למנוע את תופעות החרדה הפוגעות באיכות החיים לטווח הארוך. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה חריפים יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. מומלץ להתייעץ עם פסיכולוג כדי להחליט על דרך הפעולה הנכונה ביותר. ד"ר אורן קפלן, פסיכולוג קליני

אני בן 23. מאז שאני זוכר את עצמי, היה לי דחף מיני די חלש. גם רק מגיל 18 התחלתי בכלל לשים לב לבנות, קודם לכן הן בכלל לא עניינו אותי. למרות זאת, אין לי בעייה בזהות המינית וברור לי שרק בנות מעניינות אותי. ובכל זאת מיעטתי בכלל ביחסי מין ואפילו האוננות אצלי די חלשה- אני מעביר ללא קושי ובטבעיות שבועות ללא שום פעילות. וביחסי מין אין לי בעיה להעביר חודשים רבים. יש בנות שזה די מוזר ומפריע להן- שהן רוצות יותר ממני. האם כל זה נורמלי או שאני צריך לבדוק את עצמי? תודה.

יואב שלום במידה והדבר אינו מפריע לך אין צורך בטיפול. מצא בת זוג שמתאימה לקצב שלך. אם אתה רוצה לבדוק את העניין תוכל לפנות לסקסולוג לייעוץ. כמו כן ניתן לעשות בדיקה הורמונלית כדי לבדוק שהאיזונים הקשורים לעוררות המינית תקינים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר אורן קפלן לפני שנה קניתי ספר שמלמד היפנוזה עצמית בעזרת קלטת (לצורך הרזיה) בספר רשום שניתן להמשיך להיות במצב הזה גם לאחר שהקלטת מסתיימת, ולקום יותר מאוחר. בוקר אחד כשהייתי לבדי בבית והיה שקט הקשבתי לקלטת, ואח"כ המשכתי להיות במצב הזה בשקט. אחרי כמה דקות היה צילצול בדלת שההבהיל אותי מאד מאד, ממש "קפצתי", בשניה שהתעוררתי, ראיתי משהו שמאד הבהיל אותי , אח"כ מילמלתי "זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות" ורעדתי כולי, לקח לי בערך רבע שעה להרגע. מאז, העניין ההוא מטריד אותי, פתאם מופיעים חלומות שרומזים על אותו עניין, (לא רשמתי לפני כן חלומות, אז אני לא יודעת אם היו חלומות עם סמלים כאלה גם קודם). ובעקבות כל אלה גם מחשבות זכרונות וקישורים שאולי בכלל לא קשורים. אני מוטרדת מהאפשרות הזו ועוד יותר מוטרדת שאני מקשרת לא נכון. השאלה שלי היא: מה הסיכויים באחוזים שמדובר בדמיון שהתפתח , ומה הסיכוי שיש לזה בסיס? תודה מראש

שואלת שלום הדבר שהבהיל אותך כנראה באמת מאוד מאיים מאחר ואת נמנעת לציינו אפילו בהודעה האנונומית הזו באינטרנט. קשה לדעת האם ראית דבר אמיתי או דמיינת לאור ההודעה, אבל נשמע שאת מאמינה שדמיינת משהו שלא היה אמיתי. הדבר בהחלט אפשרי מאחר ובתהליך ההרפיה בהיפנוזה עצמית ניתן לעיתים לגלוש פשוט לשינה או למצב דמדומים. גם בחלומות אנו רואים דברים לא הגיוניים ולכן בהחלט יתכן שבמצב המבלבל בו הייתי שבו הצלצול בדלת העביר אותך ממצב של הרפיה עמוקה לעירות, ראית דבר מה בדמיונך שנתפס כמו במצב חלום, כאמיתי. בכל מקרה, כל דברי הם השערה שאינה ממש מבוססת. במידה ואת רוצה לבדוק את הדבר לעומק כדאי לפנות למהפנט מוסמך ולנסות לברר במה מדובר במדויק. יותר מכך, כדאי להבין ממה נבהלת כל כך ומדוע זה משפיע עליך עד היום. בברכה ד"ר אורן קפלן

ואם אפשר לשאול עוד שאלה: האם בעזרת איש מקצוע( פסיכולוג?, או פסיכולוג העוסק בהיפנוזה?) ניתן למצא את התשובה (האם זה דמיון או לא) ומה מידת הוודאות? שוב המון המון תודה

שלום, רציתי לשאול כמה שאלות בקשר להיפנוזה: האם ניתן להפסיק עישון כבד שנמשך שנים רבות בעזרת היפנוזה? אם כן, כמה זמן פחות או יותר זה אמור לקחת? תוך כמה זמן רואים תוצאות? והאם זה הדרגתי ? עד כמה זה יעיל? תודה מראש שירי

שירי שלום ניתן לטפל בהפסקת עישון באמצעות היפנוזה. במידה וזה עובד הטיפול קצר למדי (מספר בודד של מפגשים) ואולי כמה מפגשי מעקב. עם זאת כדאי להדגיש. הטיפול יעזור רק אם באמת הגעת להחלטה שאת רוצה להפסיק לעשן. אין מדובר בתרופת קסם ובלי מוטיבציה משמעותית מצידך זה פשוט לא יעבוד. העישון מבטא צורך כלשהו מעבר להרגל. לכן צריך, מעבר להפסקת העישון הטכנית, להבין מהו הצורך וכיצד אפשר למלא אותו בדרכים אחרות. בברכה ד"ר אורן קפלן

אמי התעללה בנו במשך כל ילדותנו, התעללות פיזית ונפשית קשה מאוד. אמי הייתה חולה בדיכאון קשה ואף פעם לא טיפלה בעצמה. אנחנו היינו עול. עד היום אנחנו עול. בבית אסור היה להרעיש, לדבר, להזמין חברים או לאכול.. שנים הייתי בטיפול פסיכולוגי, חשבתי שהצלחתי להתגבר. מצאתי אהבה גדולה שהצליחה למלא חללים ולהיות תחליף למה שמעולם לא היה לי. עכשיו אני בהריון והכל חוזר לי. אני כל-כך מפחדת להיות כמוה בלי לשים לב. רוב הזמן חרדה ובוכה ומרגישה כמו לפני הרבה שנים, אבודה בעולם. בעלי היקר והאהוב מנסה לתמוך אך אני כבר לא מוצאת נחמה. אין בי כוחות לעוד טיפול ארוך שנים ואני מרגישה בזמן האחרון שאולי איני יכולה להיות אם. מי יכול לעזור לי??

נעמה שלום הסיפור שלך עצוב ושמח כאחד. את מתארת כיצד למרות הילדות המורכבת שעברת הצלחת להתגבר ולהקים משפחה, וכעת את עומדת את מול צומת דרכים חדשה, ופוחדת לשחזר את מה שמוכר לך כל כך. אין סיבה שהדברים ישתחזרו. טראומת הילדות שלך נשארה חקוקה בנפשך וכנראה שתמשיך להיזכר לאורך השנים, אבל אין הכרח שהיא תהפוך לנבואה שמגשימה את עצמה. המודעות העצמית שבוודאי צברת עם שנות הטיפול והידיעה העמוקה שאת רוצה להעניק עתיד אחר לילדיך ינחו אותך בדרך הנכונה. בהחלט תוכלי להיעזר פה ושם בעזרה מקצועית גם לאורך שנות ההורות. אין בכך כל רע. את החרדות הנוכחיות כדאי להסיר בהקדם האפשרי. החשיבה השלילית שמלווה אותך כעת מפריעה להנאה שלך מתקופת ההריון ונוטעת בעיות לא הכרחיות. אנשים רבים שחוו טראומה בעברם נזכרים בטראומה במצבים מסויימים. הדבר גורם לעצב ולשחזור של רגשות חוסר האונים. זה כנראה מה שקורה לך כעת. יתכן שכדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי קצר וממוקד. תוכלי אולי להיעזר בשיטות ממוקדות לטיפול במצבים כאלה כמו היפנוזה ו EMDR. תוכלי לקרוא מעט על שתי השיטות בקישורים הבאים. כתוצר משני הן עשויות גם להקל על ההתמודדות הפיזית עם ההריון והלידה מאחר ובשתיהן לומדים הרפיה עצמית כבסיס להירגעות. http://www.psychologia.co.il/emdr.htm http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בהצלחה ד"ר אורן קפלן

רציתי לספר לכם על אייך היה לי בל"ג בעומר... אני כותב רק עכשיו כי עכשיו סוף השבוע ואני בחופש ועברו כמה ימים! אז ידידה שלי הזמינה אותי לקומזיץ של ההוסטל שלה..שהיא נמצאת בו... אני מכיר שם כבר הרבה...מהמפעל המוגן שאני עובד בו... בקיצר באתי הבייתה ב4 בערך ....אוף...ואבא שלי לא אוהב שאני "עוזב אותו".. הוא בן אדם כזה מתבודד כמוני...לא כזה..זורם...לא כזה..פתוח כזה... ועכשיו אני החבר'ה היחידה שלו פחות או יותר ... וזה מתסכל נורא...הוא לא יודע להכיר אנשים אז אני צריך להיות לו ממש כמו ביביסיטר ...צריך לשבת לידו מדי יום כמה שעות...וזה מתסכל אותי... לא ידעתי אייך לומר לו שאני רוצה הערב לצאת...כי שאני "נעלם" יותר מדיי מהבית- הוא כזה עושה לי פרצופים או של כעס ועצבנות או של כאילו עלבון ואני בן אדם שלוקח כל דבר ללב-וזה עושה לי יסורי מצפון... אני מרגיש שנולדתי עכשיו להיות איתו...לבדר אותו...להאכיל אותו...(אני מארגן ארוחות מדיי יום בערב-ולפעמים גם זה מעייף אותי) את האמת אני פוחד ויש בי חרדה לריב איתו או להסתכסך איתו אני פוחד שלא יהיה לי בית לחזור אליו...אני אפילו מאוד פוחד מהאפשרות הזו... ואני מאוד לא אוהב שרע בבית..שיש מתחים ועצבים...זה גומר אותי אני צריך שקט נפשי..כדי להמשיך בשגרת העבודה שלי... בקיצר אמרתי לו...שהזמינו אותי...וידעתי שמה שיקרה זה שיתעקם לו האף... שיעשה פרצוף חמוץ... אז הוא אמר לי: מה אתה צריך ללכת בשביל תפוח אדמה?.. וזה הרגיז אותי מאוד מאוד: השיניים שלי חרקו מעצבים כי מה הוא מתערב לי בכלל בחיים... באיזה זכות הוא אומר לי דבר כזה... אני מרגיש שנולדתי להיות סגור בבית אבל אני רוצה לפרוש כנפיים .... אני רוצה לצאת מכלא הבדידות הזה... אני רוצה סוף סוף להתחיל בחיי חבר'ה שלא היו לי עד עכשיו... מגיע לי בסופו של דבר... הצעירות לא תימשך לנצח... אמרתי לו: זה לא בשביל בטטה..זה יותר בשביל החבר'ה... ו..מה אתה קובע בשבילי מה לעשות... מה אסור לי לצאת מהבית?... בשביל זה נולדתי נכון?....להיות לידך כל הזמן אני עובד כל השבוע..מותר לי לצאת להנות.... ואז הוא גימגם כזה..ועשה פרצוף עצבני אוף נשבר לי ממנו לפעמים....אני עצבני מאוד בגלל כל זה... הסיבה שאני נשאר בבית ולא עובר גם אני להוסטל...היא שאני מרחם עליו ....שלא ישאר לבד המצפון שלי יהיה מיוסר אם אני אשאיר אותו לבד.... אז לפחות שיתן לצאת .... בגלל זה אני פוחד מחיי חבר'ה תקינים.... זה יגרום לי לבעיות בבית... אמרתי לו שילך להתנדב...ששם גם הוא יכיר אנשים חדשים אבל הוא: לא.....עצלן.... חושב שאנשים יבואו אליו לבד.... אז בקיצר הלכתי לקומזיץ... ולא יכלתי לפתוח את דלתות ההוסטל...הייתי מה זה מפוחד כי בכל זאת ישנם שם אנשים שאני לא מכיר פתאום התמלאתי חרדה... אבל בסוף נכנסתי...פתחתי את השער ונכנסתי.... בהתחלה היה נחמד מאוד ישבנו ודיברנו... ואחר כך ישבנו ליד המדורה הקטנה... והידידה שהזמינה אותי פשוט הלכה לשבת ליד מישהו אחר די רחוק ממני... זה נורא פגע בי...הרי הזמנת אותי לא?.. הייתי בין אנשים לא מוכרים וזה היה מפחיד כזה.... היא ישבה איתו והם התגלגלו אחד על השני...ועשו מסז'ים ודברים כאלה... וזה יצר אצלי תחושת קנאה... והרגשתי שוב הכי בודד בעולם... הם נמרחו אחד על השני... אני לא מספיק פתוח לעשות דברים כאלה בפומבי.... וקינאתי.. קצת.. זה יותר העיינין ששוב קיבלתי הארה...פנימית... שבעצם אני עדיין לבד... ואיין לי אהובה...ממש..מישהי משלי... שאני עדיין בעצם חי לבד בעולם... הרגשתי הרגשה שבטח הרבה אנשים מכירים: שיש מסביבך מלא אנשים, אבל אתה מרגיש בודד ולבד בתוכם... כך הרגשתי...כי היו שם כמה זוגות מאוהבים..כמה רומנטי...והרגשתי תסכול של גם אני רוצה... וכולם צחקו וכולם שרו מסביב לאש... ואני לא מספיק פתוח לפני אנשים זרים כמעט ....לשיר ולספר בדיחות גסות... בעיקר דברים גסים: אני לא יכול לדבר על זה בחופשיות אני פשוט עצור מבפנים... וכולם התייסחו לכולם ורק אני בהיתי באש..... ולא שמעתי כבר את כולם...רק הבטתי לתוך האש הנעימה והמחממת לפחות היא חיממה את ליבי הקפוא.... פשוט הרגשתי שם מאוד בודד בתוך החגיגה.... והסתכלי לתוך השמים חסרי הכוכבים..מישהו שם לב שלא היו כוכבים?... ושאלתי עצמי: אז מה זה מה זה מה זה העולם הזה?... למה נבראנו...למה אני חי.... הכל נראה כל כך ....דהוי...ריקני...מיותר.... עוד סיבה למסיבה..ל"ג בעומר שבו כולם משתוללים ורק אני יושב בדממה אל מול הלהבה... וזה לא הזרדים שנשרפו אלא אני עצמי... וזה לא אש המדורה.... אלא אש האבדון שבערה בי.... אחר כך זה נגמר....ואני פרשתי ללכת... והרגשת הבדידות הייתה כה גדולה... הידידה שלי שאלה אותי: מה קרה למה אתה עצוב פתאום?... אמרתי לה שפתאום הרגשתי נורא לבד... ורציתי להתפרץ...: כיאת הזמנת אותי והלכת להתגלגל עם מישהו אחר על הדשא..... ובדרך הבייתה אני עובר מעל גשר... הסתכלתי למטה...אמרתי אני ממילא כה נטוש בעולם אולי כדאי?.. אבל זה נראה לי מפחיד מדיי ואני יודע שלמיואשים יש מחר! אז חזרתי הבייתה...ועשיתי 3 דברים שהקלו עליי את התחושה: ראיתי יצפאן...חצי מהתוכנית רואים מה זה...חזרתי כל כך מוקדם מהתסכול.... אכלתי קורנפלקס כריות יאמי אני חולה על זה עשיתי מקלחת חמה חמה.....זה היה כל כך טוב... והרגשתי די טוב... וכך נגמר לי ל"ג בעומר.... אבל ראיתי אנשים באמצע הדרך...כולם צבועים...רוקדים מסביב למדורות כמו לעגל הזהב... עוד סיבה לשמוח...עוד סיבה...להשתולל..ולאכול כמו חזירים...ולתקוע גרפסים... ואני רק חוזר אל החור שלי...אל התא שלי האפלולי...הבית! שיהיה לכולכם רק טוב

למה לעזזל אני לא רואה את ההודעה? בראש של הדפים?.. יש למישהו הסבר?

שוב שלום נשמע שכל מפגש חברתי מסתיים בסופו של דבר בתסכול. האם יש לך חבר או שניים באמת טובים שאיתם התסכול הזה אינו קורה? סביר להניח שהמפגש החברתי עם אנשים רבים יהיה תמיד יותר קשה. אולי כדאי לנסות ולחזק קשרים אישיים של אחד לאחד שיוכלו לתת לך סיפוק רב יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר קפלן הנכבד! שלום רב! יש לי חבר אחד כזה שאני אוהב להיות איתו והוא החונך שלי.. זה "שירות" של לשכת הרווחה או משהו כזה זה מישהו שהצמידו לי שיפר את הבדידות! הוא "בא אליי" לפני שהתחלתי לעבוד אנו כבר מדברים על הכל ומשתפים הכל הוא גם מדבר על חייו הפרטיים ונורא כייף לי איתו לרוב רק הוא מסכן אני מדכא אותו עם הפלוסופיות שלי תודה איש יקר ד"ר קפלן

שלום רב פשוט כואב לי כשאני קורא את מה שאתה כותב אתה פשוט מזכיר לי הרבה מצבים דומים שהייתי בהם ו אולי עדיין מדי פעם אתה כותב בצורה כל כך מדוייקת וקולעת ונוגעת ללב מה שלא יזיז שערה להרבה אחרים שלא חוו כאבים כאלו אני עדיין מנסה להלחם למרות שבתקופה האחרונה אני חושב שאני משתגע לאט אני אפילו מתקשה לתאר את מה שאני עובר למטפל שלי.. אני יכול להגיע לשיאים מופלאים של סבל נפשי פשוט להרגיש כאב ולחשוב שלילי שלילי כל הזמן לקום כל יום בלחץ וחרדה , פחד מאנשים להתמודד ורוב מה שתיארת אני שואל את עצמי הרבה שאלות מהותיות על החיים... ורואה את עצמי כל כך בודד אין מה שינחם עוד אבל יש עוד שאריות שממשיכות... ומהשאריות הללו אנחנו יכולים להבעיר אש שתגרום להם להסתובב אחורה ..אבל בעיקר לנו ל התעורר מהדברים שאתה כותב אפשר להרגיש עוצמה כי זה בא מאמת עמוקה כשאני רואה שיש עוד אנשים שסובלים כך אני מתחיל קצת לא להרגיש בודד אלא שייך באופן מסוים מה אתך ?? מה יכול לרגש אותך בחיים? מצפה לשמוע ממך

אני מאחל לך שתצליח לנצח במאבק שלך תהיה חזק אל תישבר אנחנו פה איתך! אני "שמח" שיכלתי לעזור לך בדבריי שהרגשת איתי את תחושת השיתוף של הקשיים בחיים שנתתי לך הרגשה שלא רק אתה סובל מאותם דברים מה שיכול לרגש אותי בחיים: לא יודע אולי אהבה חדשה וטובה ממישהי קצת נחמדה ואולי הופעות חיות של זמרים שאני אוהב זהו נראה לי מאחל לך כל טוב! שתרגיש תמיד טוב ואתה מוזמן להמשיך לקרוא את מה שאני כותב שלך ישראל!

האם ניתן לרדת במשקל באמצעות היפנוזה? האם אתה עושה זאת?

דיאנה שלום אצטט את תשובתי בעבר בנושא. ניתן לנסות ולעזור לתהליך הרזיה גם באמצעות היפנוזה, כמו גם בכלים פסיכולוגים נוספים. אולם כמו בכל סוג אחר של טיפול בהרזיה, המוטיבציה שלך היא גורם המפתח להצליח בטיפול. היפנוזה אינה טיפול קסם ואם יש לך אשליה שטיפול אחד בהיפנוזה יפסיק את רצונך לאכול, הטיפול יהיה נדון לכשלון. זהו תהליך מתמשך שחלקו שינויים בהרגלי האכילה ונסיון להתחקות אחר הווצרות הרגלים אלו. תהליך אמיתי כזה לוקח חודשים ארוכים והוא הדרך היחידה להבטיח שמדובר בתהליך אמיתי ולא בעוד נסיון סרק שיכשל. בברכה ד"ר אורן קפלן

מדוע ליתיום גורם להשמנה?

רחל שלום הפורום הזה עוסק רק בנושאים פסיכולוגיים. אנא פני לפורום רפואי בתחום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני חרדה להידבק במחלות אך כאשר אני חולה אני "נהנית" מהמצב (הנה, התחסנתי נגד עוד וירוס) וחוץ מזה, למה שרק אני אסבול, אולי שהאחרים גם ידבקו? האם אני היפוכונדרית או שאין שם ל"שיגעון" שלי?????????????

מימי שלום במידה ואת מרגישה שזה פוגע באיכות חייך אז זו בעיה. אם לא, תוכלי להניח לזה. נשמע שהעניין אינו רק "היפוכונדריה" כלומר, החשש להידבק, אלא קשור למערכות היחסים שלך עם הסביבה ואולי שם נמצאת השאלה המרכזית ולא בעניין המחלות. במידה ותחשבי שהדבר משמעותי לך מספיק תוכלי לפנות לייעוץ פסיכולוגי בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני עומדת להינשא עוד כחודש ואני נמצאת בחרדה איומה אני מתקשה לתפקד, לעבוד, להרדם וכול הסובבים אותי מגבירים בי את הלחץ מה עושים משום שהימים האחרוניםם עברו לי כסיוט בברכה יעל

יקרתי!!!! זה" צרות של עשירים" כמו שאומרים , אם את שלמה עם עצמך ואוהבת את הבעל המיועד תתחזקי ממנו , זה ההתגרשות שלך שמבלבת אותך אבל תאגרי כוחות ובוף הכל יסתד בהצלחה

יעל שלום את התשובה כדאי לחלק לשניים. הצד האחד הוא בירור מה את מרגישה לגבי החתונה. האם יש לבטים או שאת שלמה עם המהלך שעומד לקרות. החלק השני הוא ההתרגשות הטבעית לקראת אירוע מרגש שאצלך כנראה חזקה במיוחד. את כנראה חרדה ותגובותיך הנפשיות והפזיות הם ביטוי לחרדה הזו. לכן העזרה שתוכלי לקבל היא בשלושה נתיבים אפשריים: 1. נסי לקבל תמיכה מהיקרים והקרובים לך. הדגישי שאת בלחץ ובדקי כיצד הם יכולים להקל עליך. 2. תוכלי לפנות לייעוץ פסיכולוגי קצר. במידה ויש לבטים תוכלי לדבר עליהם ולנסות לסגור קצוות לפני החתונה. במיוחד חשוב ללמוד כלים להרגעה עצמית, אפשר למשל להיעזר בהיפנוזה. 3. תוכלי לפנות לרופא המשפחה ולבקש תרופת הרגעה קלה שתוכל לעזור לך ברגעי המתח. מזל טוב ובהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני אשה בת 38 .התגרשתי לפני כ- 5 חודשים והבעיה שמציקה לי היא בני לאחר שעברנו דירה הילד יורק כל הזמן זה מאד מפריע לי ואני לא יודעת איך לעזור לו להפסיק לירוק לא עזר איומים ולא עזר אולתימטומים לאחרונה לקחתי אותו לפסיכולוגית 2 פגישות ושום דבר ללא עוזר אני יודעת שזה מצריך טיפול ממושך יותר אני מבקשת איזה טיפ או שיטה לגרום לו להפסיק עם התופעה הזו תודה המיואשת

ורד שלום השאלה מדוע הוא יורק. האם זה הרגל שאינו יכול להימנע ממנו, אבל היה רוצה, או שאולי מדובר בסוג של מחאה ומאבק. במקרה הראשון הפתרון יהיה קל יותר והמנהג יפסק בקרוב. במקרה השני המצב מורכב יותר מאחר וללא מוטיבציה מצידו להפסיק, או להיפך, עם מוטיבציה כלשהי להמשיך את המנהג, העבודה על שינוי ההרגל תהיה ארוכה יותר. בקיצור, צריך להבין מהיכן מגיעה התנהגותו וזאת כנראה קשה לדעת כעת. מאחר ופנית לייעוץ פסיכולוגי אני מציע שלא תסתפקי בכך שהילד יפגוש את הפסיכולוגית אלא קבעי עימה בעצמך פגישות כדי שתוכל להבין את מערכת היחסים בבית ולהנחות אותך כיצד לנהוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

וגם מאוד חשוב להבין על מי הוא יורק

שלום אני בת 23 בערך ויש לי חבר כבר כמעט שנתיים בהתחלה יחסי המין ביננו היו פשוט מושלמים אך אחרי 3 חודשים הוא נסע לטיול בחו"ל וכשהצטרפתי אני לטיול כעבור חודשיים יחסי המין הידרדרו- מאז עד היום אני לא מצליחה להנות מחדירה וזה אפילו כואב לי במקצת השאלה שלי היא ממה יכול לנבוע השינוי הזה למרות שהיחסים ביני לבינו אפילו יותר טובים מפעם והיום אני אוהבת אותו יותר נכון להיום כל פעם שאנחנו מקיימים יחסי מין גם אני וגם הוא מרגישים מתוסכלים מהעיניין וזה גורם לנו (לי בעיקר) לדחות את הנושא הזה ולעשות זאת רק פעם או פעמיים בשבוע אני חוששת שלמרות שהוא אוהב אותי - הוא יהיה יותר מדיי מתוסכל מבחינה מינית ויתחיל להסתכל לכיוונים אחרים איך אפשר לטפל בכך?

ענת שלום ראשית הייתי מציע לך לעשות בדיקה רפואית כדי לראות האם אין מרכיב פיזיולוגי בעניין. אמנם רוב הסיכויים שלא תתגלה בעיה מאחר ואת מתארת מערכת טובה ללא בעיה קודם לכן, אבל לא כדאי להתעלם מכך. אני מתאר לעצמי שדרוש בירור מעמיק יותר כדי להבין את המקור הפסיכולוגי לשינוי שנוצר, אבל התוצר הינו די ברור, קשיים בקיום יחסי המין. בעיקרון מדובר בתופעה מוכרת למדי שבד"כ מבטאת סוג של לחץ. יתכן שמדובר במשהו שבינך לבינו, אך בהחלט שמדובר במשהו בינך לעצמך שעלה מסיבה כלשהי. ניתן לטפל בכך ע"י ייעוץ סקסולוגי. אפשרות נוספת באמצעות היפנוזה. במידה ואת מתגוררת במרכז הארץ אמליץ על מרפאה גניקולוגית בבי"ח ליס ליולדות בתוך בי"ח איכילוב אשר בין היתר מתמחים בעזרה לנשים בתפקוד מיני. אני מתאר לעצמי שיש מרפאות דומות במוסדות נוספים, וכמובן אנשי מקצוע במגזר הפרטי. לפי מה שאת מתארת רוב הסיכויים שמדובר בטיפול קצר מאחר ואין מדובר במצב בו מעולם לא נהנית ממין או שתמיד הרגשת כאב, אלא שחל שינוי פתאומי לאחרונה. במצבים אלו השינוי עשוי להיות מהיר ויעיל. בברכה ד"ר אורן קפלן

לעזאזל, בטעות לחצתי אנטר ואוטומטית זה שלח את הט'רד בלי שאני אכניס כלום בתוכן. לא חשוב. מה שרציתי להבין הוא, מה אני בעצם עושה כאן? אני לא מוצא כבר סיפוק בשום דבר, הכל כל כך חסר טעם ותועלת, ואין לי מושג מה הלאה, איך ממשיכים לסחוב בחוסר ידיעה הגועלי והנורא הזה. אני לא תלמיד מצטיין, אני אפילו לא תלמיד ממוצע. אני גרוע בלימודים למען האמת. וכל מה שרוצים ממני בבית, הוא שאני אלמד. "לא כל אחד צריך להיות פרופסור או דוקטור", אמא שלי מסכמת את מה שאני מנסה להגיד לה, אבל אין לזה קשר בכלל. הלימודים לא מעניינים אותי. הם מעולם לא עניינו אותי. ואיך מישהו בלי תעודת בגרות יכול להסתדר בעולם הזה? איך מישהו בלי תואר ראשון יכול להשיג עבודה במדינה הזו? ומה עושים? איך יוצאים מהבוץ החברתי הזה, שמחייב את כולם להכנס לתוך שבלונה ארורה, ומי שמסרב נידון לכלייה? ישנם שני דברים שמעסיקים אותי, סקס ומחשבים. לשמחתי בראשון אני עוד מוצא עניין, אבל בשני כבר מזמן לא. שעות של ישיבה מול המסך, בדיקה כל חמש דקות אם התעדכנו האתרים שמספרים מה חדש, חצי שנה של ציפייה חולנית לרגע שאני אסיים י"ב, אתחיל לעבוד ואקנה לי מחשב חזק יותר, גדול יותר, יפה יותר. ובשביל מה? למה זה טוב? למה להמשיךלהתעניין? למה להמשיך לבדוק? מה יוצא לי מזה בכלל? והחברים... ארבעה חודשים שאנחנו לא מסוגלים להיות אחד בחברת השני, חוץ מכאשר אנחנו תחת השפעת סמים. וגם זה כבר עבר הזנייה מלכותית. מסריח לי להיות עם האנשים היחידים שאני מסוגל לדבר איתם ולא להרגיש שאני מדבר עם קופים. או לפחות היחידים שאני מכיר שאני מסוגל לדבר איתם. כלום לא מתחדש, הכל מאבד צבע, מעלה עובש ומתחיל להצחין. אומרים לי לצאת מהבית, להתאוורר קצת, אבל למה? מה יש בחוץ? הספרים מתחילים להגמר מהר מדי, לא משאירים בכלל טעם של עוד. מה קרה לי? איפה הכל התחיל פתאום להשחק? והתקופה המחורבנת הזו, שאני אפילו לא מצליח לגבש את המחשבות בראש, כל כך הרבה רגשות אשם, כל כך הרבה תיעוב עצמי על מי שאני ומה שאני ומה שאני עושה או לא עושה, ואני לא מהטיפוסים המתאבדים, אז באמת קשה לי. עכשיו כשאני קצת משקיע מחשבה, אז אני לא ממש מוצא טעם בלפרסם את ההודעה הזו בכלל, הרי אף אחד מתושבי הפורום הזה לא מכיר אותי, והעצות תהיינה שטחיות בכל מקרה. אולי אני רק צריך את הבמה לשפוך את הכל, אני לא יודע. אבא שלי נפטר כשהייתי בן 4, ומאז אני עם אמא שלי. האחים שיש שלי הם גדולים ממני בהפרש גדול למדי, אז כשנארתי עם אמא, נשארתי איתה כמעט לבד. מאוחר יותר היא פגשה מישהו, וגם אמא כבר לא ממש הייתה לי. אני משער ששם הכל התחיל, והמסע הארוך והמייגע לזכות בתשומת לב העולם התחיל. כל דבר שאני עושה נעשה בשביל לקבל אישור מהחברה שאני כל כך מתעב, בשביל לקבל את החיזוק מהאנשים שאני בז להם. ושוב פעם, ה"למה" הבלתי נמנע הזה. למה אני פה? מישהו יכול לענות לי? לעזור לי? אולי לנטוע בי תקווה לעתיד טוב יותר? מספק יותר? כזה שיאפשר לי להנות מההווה? בתודה מראש, גם על התגובות (באם תהיינה כאלו), וגם על תשומת הלב והסבלנות למי שקרא את ההודעה שלי. אונטפישתים.

תשובה שיטחית ראשונה: תפסיק לדפוק ת'ראש עם סמים - כצעד ראשון. תשובה שיטחית שניה: עוד לא נולדת , אתה יכול לומר במה אין לך עניין-אבל לא במה יש לך עניין. לא נחשפת להרבה דברים - תתחיל לצאת ולהתנסות. תשובה שיטחית שלישית: אם לימודים עושים לך רע ומורידים לך את הערך העצמי - זרוק אותם. אפשר להשלים בגרות אחרי הצבא בשלושה חודשים ולהמשיך לאוניברסיטה בקלות. תשובה שיטחית ראשונה: (פעם שניה). אם לא תפסיק עם סמים לא תגלה לעולם מה באמת הקטע שלך. כשתגלה את העניין שמעניין אותך בחיים ושאליו נועדת- תאהב את החיים בטירוף. . שלך נקודה שטחית וחסרת מימד.

לאונטיפשתים: זה לא פייר זה לא פייר זה לא פייר! קראתי את הט'רד שלך וכ"כ הזדהתי וכ"כ הבנתי וכ"כ רציתי להגיד לך שאני נמצאת במצב דומה והעצה היחידה שיש לי אליך היא: שאין עצה ואין מוצא! אין דרך חזרה וגם אין דרך יציאה! אלו החיים המסריחים/מעניינים שלנו ושום דבר בעולם לא ישנה את דעותינו שלנו { המבינים עניין ויודעים הכל ולפעמים יותר מדי}. ומצד שני רציתי גם להגיד משהו שכן יעזור לך וכן יעודד וכן יפתח לך אשנב לאור, אבל אני פסימית שכמותי ,לא מסוגלת! ובכלל שפתאום באה הנקודה החסרת משמעות הזאת ופרצה לך פתח לחיים חדשים!אז בכלל הרגשתי לא יוצלחת בטירוף. וזה לא פיר מכיוון שאני זאתי שמבינה אותך ולא היא! אבל כנראה שאין כמו הנקודות החסרות משמעות האלה ,שבאות לנו מדרך לא דרך ופותחות לנו אשנב פרחוני. תודה לכם. ונחזור לעניינינו אונט': לדעתי האופטימית, שאין לי מושג מאיפה היא צצה ,המכתב הזה שכתבת לפורום רק יעשה לך טוב! ולדעתי הלא מוגדרת: באמת תפסיק אם הסמים כי זה בסה"כ מוציא אותך מהמציאות שאתה כ"כ שש לצאת ממנה , אבל מה שאתה לא יודע זה שכל פעם שאתה חוזר אליה לאחר מסע תעתועים קסום/הזוי/בזוי היא נוחתת עליך יותר ויותר חזק עם ריח של צחינה שאי אפשר לסבול, עד שבסוף אתה מגיע למצב שאני ואתה הגענו אליו. אני לא אומרת שזה לא נחמד לצאת למסע דמיוני מדי פעם, אבל כמה שזה לעיתים יותר רחוקות זה יותר כיף! אני חושבת שהפתרון האולטמיטיבי בשבילינו {האנשים שמבינים ויודעים הכל ולפעמים יותר מדי} הוא מאוד פשוט[בדמיון כמובן]. אנחנו צריכים להתאסף ולהפליג לניו זילנד, לגדל כבשים, לטייל ואחרי שנתיים להתאבד כי כבר ישעמם לנו. והנה דוגמא מצוינת אדוני ,לצ'ופי הפסימית! שבאמת מאמינה כי אין דרך חזרה מאז שלהורים שלנו היה משעמם והם החליטו להביא אותנו המבינים והיודעים הכל ולפעמים יותר מדי! אונט' אני יודעת שקצת גלשתי לנושאים לא נושאים ואפילו קצת זיינתי לך את השכל והתיימרתי להיות יו"ר אגודת המבינים והיודעים. אבל כזאת אני, אני כזאת. וזאת בעיה שלך כי לעולם לא תדע מי יעלה לך בצ'אט. שלך אם אופציה להפלגה לניו זילנד צ'ופי נ.ב: תשלך לי איזשהו מסר התייחסותי למכתב שהתפרץ לי כך פתאום.

אונט'. בדיוק עכשיו קראתי את ההודעת תשובה של ד"ר קפלן. ורציתי לציין שהוא אומר דברים אמיתיים ,נכונים ,וטובים מאוד ,ואפילו כדאי ליישם אותם. אבל שנינו יודעים שהפתרון שלו זה עוד חלק מהסטאטוס קוו העולמי שנברא יחד עם התפתחות הציוויליזציה והגלובליזציה והחראיזציה הזו שאנו שוקעים אליה. ללא כל זכות בחירה! נכון או לא?

א. שלום אלו כנראה החיים שלך היום, וכנראה שדרוש ריענון ושינוי כדי שהם יהיו אחרים. עכשיו השאלה מה אתה יכול לעשות כדי לעשות שינוי, והאם אתה באמת מסוגל לעשות את זה היום. יתכן שתגיד שבינתיים אין לך כוח לשנות וגם זה בסדר, תוכל לפחות להגיד לעצמך שהיום אתה נותן לעצמך להישאר נמוך ובעוד שנה למשל, תנסה ליצור את השינוי. שינוי יכול להיות גישה אחרת ללימודים. ללמוד אחרת. להתמקד במה שמעניין אותך ואולי להזניח את מה שלא מעניין לעכשיו. לקחת קורס או סדנה כלשהי שמעניינים אותך וכו'. עצם השינוי עשוי כבר להזיז משהו. אתה לא מאושר מהחיים החברתיים שלך. אולי תוכל לחשוב איך למצוא אנשים אחרים שיעניינו אותך יותר. אתה מסובך עם עצמך כרגע. מעלה הרבה שאלות קיומיות, נמצא בצומת די משמעותית בסך הכל של החיים. היה כדאי למצוא מישהו לחלוק ולהתייעץ עימו על המחשבות הללו. זה יכול להיות מישהו שאתה סומך עליו מקרב המשפחה והקרובים, או מישהו מקצועי מבחוץ. במוקדם או במאוחר בוודאי תדרש להיכנס לעומק הקורה ולחשוב איך משנים את המצב. אולי עדיף מוקדם מאשר מאוחר. יתכן שתוכל להפיק מטיפול פסיכולוגי דווקא בתקופה כזו. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני בן 21 אני סובל מ דכאון כבר 5-6 שנים והשנה זה החמיר מאד אני נפגש עם מטפל כבר שנה זה עזר קצת אבל אני כבר לא יכול יותר ו ממרגיש כבר נוח עם העובדה שאני יכול להתאבד בעתיד הקרוב מצבי פשוט גהנום ונמנעתי מלקיים קשרים עם בנות וקשרי עם אנשים קשים בדרך כלל אני סובל מחרדות ומצבי רוח איומים ו אני כבר לא מתפקד טוב אני כל כך מיואש מה אתה מצייע?

אומנם אני לא רופאה אבל אולי אני אוכל לעזור לך , אני חושבת שאתה צריך דבר ראשון לחשוב למה אתה ככה ומה גורם לך לרצות למות ולהכיר בבעיה אח"כ אתה צריך מישהו שיתמוך בך ויהיה נאמן ומבין ותרגיש קרוב אליו וככה אני בטוחה שתרגיש יותר טוב. דבר שני אני חושבת שכדאי לך למצוא דרך לתרום לדגמא: להתנדב בבית חולים ולהרגיש שאתה מועיל וזה יתרום להרגשה שלך.

שלום החמרת הדיכאון מלווה פעמים רבות גם במחשבות אובדניות. אתה נמצא בטיפול וכנראה שהוא לא מספיק לך כעת. חשוב שתפנה למטפל ותסביר לו את המצב ותספר על המחשבות האובדניות. יתכן שבתקופה הזו תדירות הפגישות צריכה להיות גבוהה יותר. כמו כן כדאי לעשות הערכה מחודשת על הטיפול התרופתי שאני מתאר לעצמי שאתה מקבל (ואם לא חשוב מאוד שתקבל). כאשר עוצמת הדיכאון תפחת יפחתו גם המחשבות על המוות והחיים יראו אופטימיים יותר. אל תתן לעצמך להתרסק. היעזר באנשים הקרובים לך בסביבה ובגורמים מקצועיים שיכולים לעזור לך, עד יעבור זעם. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

מזה מספר ימים ובעיקר לילות ילדתי מראה סימני פחד באופן מוגזם. זה התחיל בלילה שבו הלכתי אליה לחדר לתת לה מים ומפחד החלה לצרוח. מאז אם היא מתעוררת באמצע הלילה היא עלולה לא לישון וכל הזמן לשאול איפה אני כדי לוודא שאני לא הולך אליה. עד לקראת הבוקר שאני יוצא מהבית. ובשעות הערב מראה סימני חרדה ולא עוזבת אותי ואת האמא לרגע. כששאלנו אותה למה היא מפחדת מאבא - היא מגעבה שהיא לא רוצה שאני אשחק איתה משחקים למרות שמאז קרות המקרא הפסקתי עם המשחקים כדי לעזור לה לשכוח את הפחד. איך ניתן לעזור לה להקטין את פחדים ולחיות נורמלי כמו לפני כן?

אפי שלום אני מתקשה להבין מתיאורך את מקור הפחד של הילדה. נסו אולי לשחק איתה במהלך היום ולהיכנס לשיחה על פחדים דרך הבובות והמשחקים שלה. אולי היא תוכל דרכם להסביר מה מטריד אותה. ישנם כל מיני ספרים לילדים על פחדים והאופן שבו גיבורי הסיפור מתמודדים עם הפחד, החל מאימה ולאט לאט התיידדות עם הפחד. בכל זאת מטרידה השאלה מה הביא לכזו עוצמה של פחד. במידה וזה לא דועך תוך מספר ימים כדאי אולי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים בנושא (אין צורך לערב את הילדה בייעוץ להורים). בברכה ד"ר אורן קפלן