פורום פסיכולוגיה קלינית

יהשאלה המפורסמת: מתי בכית בפעם האחרונה? אני בוכה הרבה ולא במקומות הנכונים :( גם בעייתי...כל הזמן מחייכת. כלפי חוץ הכל טוב. הרע נמצא בשיתוף רק פה ועם המטפלת..לעיתים רחוקות משתפת דברים אישיים עם הקרובים אליי... היא תמיד דברה על מישהו מבחוץ שניתן לשתף...פתאום או לא ממש פתאןם גילינו יחד שזה דפוס במשפחה שלי...לכסות- כלומר הכל טןב ומחייכים ומבפנים הלב זועק....אז עכשיו הוא זועק ובוכה וכלפי חוץ דומם..לכן מבינה אותך סוריקטה. רוצים לבכות ולא יכולים...מבאס

מיכ אני מזדהה. גם אצלנו במשפחה, לפחות עד השנים האחרונות, לא נהגנו לדבר על מה שכואב. היינו עוטים(יש מילה כזו?) מסכות, למרות שכולם ידעו שדברים לא טובים קורים. היום אנחנו הרבה יותר פתוחים ואני מסוגלת לספר להורים שלי דברים שלפני כן לא הייתי חולמת לספר להם. ולגבי בכי.... הפעמים היחידות שבכיתי בטיפול היו כשמישהו יקר לי נפטר. הסבתות והכלב. מעבר לזה - לא בכיתי בטיפול. ובכלל בחיים אני לא מרבה לבכות.

שיק יקרה, אני כל כך שמחה שהצטרפת. בהמשך לדברייך - עם אמא מעולם לא יכולתי לדבר על כאב וגם לא אוכל. היא מאד חולה בנפשה. עם אבא (שלא חי עם אמא) קצת יכולתי. והיום באמת דברים השתנו ויש יותר פתיחות. המטפל אומר שגידלתי אותי וגם סביבה שלמה. זה מרגש לשמוע. לכן גם יכולתי לחגוג יומולדת ראשון בחיים בגיל 50. נדבר, סוריקטה

אז את בכל זאת יותר קטנה ממני 😊☺

סוריקטה יקרה, כשהייתי צעירה יותר, נערה, והתמודדתי עם כאב בל יתואר, ולא יכולתי לדבר עליו עם ההורים, המטפלים אמרו שאני מנסה להגן עליהם, לשמור עליהם מהכאב האיום הזה. הם גם אמרו שזה לא התפקיד שלי. אבל תמיד פחדתי להכאיב להורים. פחדתי גם לאכזב אותם. אני לא יודעת בדיוק למה, אבל איכשהו בשנים האחרונות זה השתפר, אולי כי גדלנו, כולנו. הנה רק לאחרונה, הסתרתי במשך חודשיים מההורים שחזרו בולמוסים והקאות, אבל בשבוע שעבר סיפרתי. וזו הקלה. בעבר לא הייתי מספרת בכלל... שיק

יצאו ממני זעקות שבר מטורפות במשך חצי שנה. צעקות רמות. רק כשאני בבית לבד. אבל אפשר היה לשמוע מאד מחוץ לבניין. זה יכול לקרות גם אחרי אובדן של חתול חצר שהייתי קשורה אליו וטיפלתי בו. המטפל אמר שזו אינה דרך טובה שיכירו אותי. הזעקות כנראה נובעות מתוך הכאב שבקבלת האין-כל-יכולות. אודי, כמדומני, פעם כתב שלפעמים הבחירה הנכונה היא לשחרר. אבל האשמה הזאת (שגם קשורה להבנתי לתפיסה של הכל-יכולות). אבל זה לא בכי. סוריקטה

הי מיכל, את יודעת - אנשים שמסתכלים עליי מבחוץ, אומרים שמה שמאפיין אותי זו שמחת חיים. moi?! ובכן, זה אמיתי אצלי ולהרגשתי, מבפנים. לא מסיכה. לא הצגה. לצד זה, כמו שיודעים גם כאן, יש כאב ואובדן גדולים. אז אולי זה לא סותר בהכרח. בינתיים, מניחה שיש לי עוד הרבה חשיבת המשך. סוריקטה

מצחיק, גם אצלי..המאפיין אותי זה אופטימיות ושמחת חיים... עשינו משחק כזה בהשתלמות שכותבים דברים על אחרים והתכונות הבולטות שכתבו אחרים עליי היו : שמחת חיים, אופטימיות מחייכת תמיד ואוהבת לעזור. מעניין איך אנחנו נראים בעיני אחרים ובעיני עצמנו... .גם אני שואלת האמנם? אולי יש בנו חלקים שלפעמים קשה לי להבין שיש גם וגם...לא הכל שחור לבן.

מה זה אומר עליי שאין לי מסוגלות לגשר על ההפכים? למה דרך האמצע חמקמקה ממני כל כך?

הי מיקה, את יודעת, נדמה לי שפעמים מספר רשמתי גם כאן שהפכים הם היינו הך. רק לקיחת כיוון קיצוני אחר על הציר, כאשר המניע די זהה. האמצע - משמעו להבנתי - מה שאינו קיצון. אז כנראה שגם שם (או רק ובעיקר שם) ולא בעוצמות של קצוות האמפליטודה יש חיים. באזור האינטגרציה של הגם וגם. צהרי היום (אמצע או לא...?) 😉 סוריקטה

בוקר מנסה להכניס את עצמי למקום טוב מודה על היש .. לא קל כשהסקלה הפנימית מכוונת על כאב פיזי ונפשי גם יחד .. . תודה על סופש שעבר בשלום תודה שאני מצליחה לכתוב תודות תודה על עזרים שעוזרים לחיות תודה שיש שריד שרוצה לחיות תודה לכל מי שסביבי תודה שהצלחתי להחזיק פחות או יותר את הפנים בסופש הזה תודה שאני מבינה דברים תודה על מחשבות תודה על קושי ויכולת לעמוד לו תודה שאני אני תודה על מיטה חדשה שקיבלה אהובה במשפחה תודה על יכולת כלכלית לקנות דברים גם לחיות הבית שלנו תודה שזה היה חשוב לא רק לי תודה על מים בברז תודה על חיבורים גם אם כואבים תודה על הבנה מה היה המפתח להשלכות בטיפול הקודם תודה שהמטפלת הזו שונה ודומה לקודמת תודה למקום הזה שמאפשר כל כך ... חיבוק שבוע חדש לכולם

תודה על שהתחלתי טיפול אצל הדיאטנית האהובה שלי תודה על יום ללא בולמוס תודה על העבודה שלי, תודה על קניות שעברו חלק ללא מוצרים מיותרים, תודה על ירדני - החברה הכי טובה ביקום הזה, תודה על שאני לומדת לבשל לעצמי, תודה על מוזיקה שאני נהנית להקשיב לה, תודה על שהיה בי הכוח לנקות קצת את הבית, תודה על הפורום הזה

תודה שאירגנתי לעצמי בעיקר אוכל בריא (וואלה בא לי לפתוח עץ בריאות). לא על פי גישה טוטאלית תובענית, אלא מתאימה ורכה. תודה שתינוקי ישן וטרחתי אתמול מאד לעשות המון עבודות, כך שעכשיו יש לי מעט פנאי לפוש. מתכננת לארגן לי עוד משהו חדש קטן היום - מקווה שזה יוכל לקרות. תודה לי מראש. מה חסר עדיין ונעדר ומצריך עוד עבודה נפשית? קישוטים בבית. סוריקטה

תודה שלמרות הקושי אני כותבת תודות כאן תודה על מטפלת וטיפול תודה על שיחה עם אחותי תודה שאנחנו לא נופלות לבור הרגיל תודה שאני מסוגלת לומר שאני פגועה וכואבת תודה שלא בתפרקתי לגמרי אתמול תודה שיש כדורים טבעיים שעוזרים מול הקושי תודה שאני קשובה לפנים ולכ הודפת תודה שמניפולציות לא עובדות עלי תודה שאני רואה את הקושי של השני ולא מוותרת על המקום שלי תודה על במקום הזה שמאפשר

תודה שאני מנסה לראות את הטוב תודה שלא וויתרתי על טיפול תודה שהנחתי את הכעס בצד והייתי ממש בסדר תודה על מקום עבודה וצוות תומך ואוהב תודה שהתגברתי על דחף לעשות משהו לא לטובתי תודה שאני לפעמים אמיצה תודה

במידה ואני מאונן הרבה(פעם פעמיים בשבוע) איך אני יכול לגרום לעצמי לרצות להפסיק?(וכמובן להפסיק). לפני המעשה אני משתוקק לזה נורא איך כמה רגעים לפני שמסיים מתחיל להרגיש חרטה כאילו משהו לא בסדר. בנוסף אני לא מבין איזה מבין השניים גורמים לי לשקיקה, מצד אחד מניע ביולוגי ומצד שני מניע נפשי.

הי, לא שאני מבינה יותר מידי (וכולה אני רק משתתפת בפורום), אבל נראה לי שהתדירות שאתה מתאר ממש לא גבוהה. גם לא כתבת באיזה גיל אתה, ואם יש לך זוגיות. ועדיין זה לא נשמע לי הרבה. תוכל לחפש בגוגל ולראות. יש מידע לרוב. וגם על תחושת האשמה המתלווה. שזו, אולי בעייה מטרידה יותר. ואולי אם זה לא באמת פוגע באף אחד, אז למה להפסיק. ונמתין לתשובת המומחה, סוריקטה

זה לא מספיק שהמטפלת מאמינה בסיפורים/סיוטים/ .. זה לא מספיק שאתם כאן בפורום מאמינים כי אני לא מאמינה ולא סומכת על עצמי.. אני מוטרדת מאווווד שהכל שקר.. אני לא רוצה יותר לחיות במציאות הנוכחית ולתת מקום לחלקים שבתוכי כי זה מטריף לי את השכל... זה מפחיד אותי ברמות ואינני מסוגלת לשאת יותר. אני מרגישה שאין לי לאן לברוח... ואני רוצה לברוח... אני רוצה לברוח מאוד מאוד...

מכירה את התחושה.... שולחת חיבוק עוטף.

תודה שאת מבינה

הי ינשוף, מקום מוכר. כמה שנים חלפו, עד שמשקל דברי המטפל והסביבה הצליחו לעמוד ולהזיז מעט את מאזני הכפות. קשה להאמין שמשהו יוכל מול הכוחות החזקים ההם. גם אני אמרתי המון - לא מספיק לא מספיק לא מספיק. לאט לאט לאט. להתמיד. לא לוותר. אל תיפול רוחך. שלך, סוריקטה

תודה רבה סוריקיטה יקרה

נכון!!!!!!!

עברה כמעט שנה מאז שהוא חתך ממני. יצא קצת לדייטים פה ושם. לא משהו שהמשיך מעבר למפגשים ספורים... אפילו נישקתי מישהו אחר פעם אחת . אבל בתכלס אני תקועה על האקס. לפעמים אני שולחת לו הודעות והוא לא עונה. לא יודעת אם הוא בכלל מקבל אותן. אין לי דרך לראות. אני יודעת שהוא לא רצה להמשיך את הקשר הזה וזהו. הלבשתי עליו פנטזיה והיו לי מלא תקוות. שום דבר מהן לא התממש. הרי הוא לא באמת רצה בי ברצינות.. היא שיחק בי. לקח וזרק. אני מתקשה להשלים עם זה. מה גם שנמשכתי אליו ממש פיסית וזה בחיים לא קרה לי בעבר. לא הרגשתי משיכה בעבר לאף גבר עד לרמה שכבר תהיתי אולי משהו בי 'מקולקל' . אבל איתו כן הרגשתי. ממש אהבתי איך שהוא נראה חיצונית . אבל פנימית לא היה שם הרבה. הוא היה חידה. הוא לא היה רציני. בהתחלה הוא גרם לי להרגיש מאד רצויה ואחכ מאד לא רצויה. זה לא הוגן. הוא בן 43 ורווק. מה הבעיה שלו? איך אפשר לאהוב להיות לבד כל החיים כמו שהוא חי. נראה לי הוא אוהב רק את עצמו. אני מתגעגעת לכל התחושות הפנטזיות והתקוות שהיו לי כשעוד היינו יחד. זה נלקח ממני. משכו לי את השטיח מתחת לרגליים. והכל היה מקושר אליו. לא למישהו אחר. אז איך עוברים הלאה?? איך עוברים הלאה??

הפרדה מאמא, אולי? וואחד סיפור. מימה, לא פשוט, כנראה שמאד לא. שלך, סוריקטה

והיית רוצה לבכות? אני בוכה כמעט כל פגישה אבל בכי שקט כזה... אצלי זה הרבה פעמים תחליף ללדבר על משו

הי חנה, אני שמחה שההודעה שלי הזמינה אותך. שאלת שאלה יפה וחשובה. אודי כתב - משאלה. הקשבתי מאד. אבל אני, אנ'לא יודעת. אני לא יודעת. אנחנו אומרים בשיחות, ואני כרגע מדקלמת ולא מרגישה, שאני פוחדת כל כך שלא יעמדו בבכי שלי. ונניח שאבכה בטיפול, אז לא יהיה מי שיחבק. אסור לו לגעת בי. חבילות הטישיו-ים שעמדו אצלו, לא שירתו אותי. איפשהו אני כועסת על הטישיו-ים האלה. אנחנו גם אומרים שאני מחפשת להישאר מוזרה, בשרות אמא. גם את זה אני לא יודעת כרגע. אולי אתחבר למקום הזה. סוריקטה

חיבוק יקירתי...❤

רואים שלא הייתי הרבה זמן זו היתה אמורה להיות תגובה להודעה שלך

שתהיה שבת שלום, נעימה ושלווה למרות הפנים הסוער שבי, שאקבל את החסר בחיבוק..ולכלם חיבוק עוטף ונעים חזרה. אודי, מה שקיווית מתרחש, מקום שנעזר אחד בשני ומכיל ולא תלוי רק בך, בתשובות שלך. האם גם אני פחות תלויה? תלוי את מי שואלים ומתי :( עכשיו זקוקה לשלווה וחיבוק שקט ועוטף ללילה טוב. שבת שלום.

... עדיין לא בכיתי בכל שנות הטיפול? תוהה כמה זה מוזר. סוריקטה

יכולה רק לומר לך שגם אני עם ותק בטיפול ולא בכיתי בכלל (למעט רגע אחד של מחנק בגרון שלא התפתח לדבר), גם אני חשבתי שמוזר וגם שאולי אני עוצרת את עצמי, שומרת את עצמי מלהרגיש לידה...או שאולי לא נוח לי איתה לבטא רגש, שהיא לא נותנת לי תחושה של בטחון להשתחרר...איך בזבזתי שנים איתה בנסיון שזה יקרה

אודי תודה ,כל כך נפלא ונוגע .. סוריקטה אהובה מאחלת לך שכן תצליחי לפחות בטיפול .. יודעת מהנסיון של מי שלא אפשר בכלל , בעיקר בגלל המנטרות של אמא. שאני לפחות בחדר מאפשרת קצת בכי זה מרגיש אחרת אחר כך . חיבוק לשבוע חדש

אודי, יופי של מילה מצאת עבורי - משאלה. משאלה וחרדה די הולכות ביחד לפעמים. מה מעכב, מה... סוריקטה

האקס שלי נפרד ממני לפני שנה. היינו כמעט שנה יחד. ללא מגורים משותפים ובעצם הכל התפוצץ שהבנתי שאין לו כוונה שנתקדם לשם.. אז האקס נפרד ממני לפני שנה ו.. אני זוכרת את הקשר איתו וההקשרות אליו כאילו זה היה אתמול. כל התקוות שהיו לי ביחס לקשר. אדם משכיל מאד ומסודר מאד כלכלית ואני לא אשקר שקיוויתי שיאהב אותי באמת ואזכה להנות גם מהשיפור ברמת החיים שאולי יוכל להציע לי... ככה זה שחיים בעוני יחסי. כסף הופך לשיקול.. 'אהבה טהורה' ללא שום אינטרסים זה לאגדות. בטוחה שאם הייתי מכוערת ממש גם הוא לא היה מתייחס אליי בכלל. הוא חשק בי בגלל תכונות מסוימות ואני חשקתי בו בגלל תכונות מסוימות. והייתה משיכה פיסית אמיתית בינינו. וכבר עברה כמעט שנה. הוא לא זוכר אותי בכלל. המשיך הלאה. ואני? הזמן קפא לי. רוצה להמשיך את הפנטזיה שלי מאותה נקודה שבה הפסיקה. אם הוא היה אוהב אותי באמת הוא לא היה נפרד. הוא היה ממשיך ומשקיע. הוא מעולם לא אהב אותי באמת. רק לסקס. לא לחיים . לא בקטע רגשי. והוא דווקא אמר לי מראש שהוא בעייתי בדברים האלה. לא הקשבתי... ומלא גברים פונים אלי. אבל התעייפתי. למי יש כח להקשר מחדש? להימשך מחדש? להסתכן בדחיה מחדש? עייפתי. נמאס לי להפגין כוחות כלפי חוץ שבתוכי אני שבורה ועייפה. כל הגברים האלה שאוהבים אישה כשהיא חייכנית עם שמחת חיים שיודעת מה היא רוצה וקלילה ואסרטיבית וכ... איך לכל הרוחות אמצא מישהו שיאהב אותי באמת? עם העובדות האמיתיות על היותי בולימית ומקבלת קצבה. גרה אצל הורי.... וכן אני דווקא מצחיקה ויש לי חוש הומור ואני חמודה .. אבל אני לא עצמאית ככ. אין לי הרבה כסף משלי ויש לי חרדת נהיגה .. זה לא כזה 'אטרקטיבי' . וגברים כמו האקס הזיבלון שלי אוכלים בחורות כמוני בלי מלח . טרף קל. שנה עברה מאז זרק אותי ומאז הוא נהנה מהחיים בלי שמדגדג לו המצפון בכלל ואני? רק מתגעגעת לפנטזיה שהייתה לגביו, לגבינו, שבכלל לא התממשה במציאות. השרץ הזה יכל לעשות אותי המאושרת באדם אם רק היה רוצה. אם רק היה אוהב. הוא לא אהב. כואב לי הכל. הפכחון הזה. כמה פחכונות מרים אפשר לסבול? מתי יגיע הנס שלי? אני מעדיפה לבד ולא להתפשר. ואני מעדיפה להיות מובטלת וחופשיה ולא עבד בתוך ארגון שמשלם פרוטות. פסיכולוגים לא מכבדים העדפות כאלה כמו שלי. הם ניסו לומר לי איך ההורים לא יחיו תמיד וכמה חשוב לצאת לעבוד ולצאת מהבית. הקשבתי להם ויצאתי לעבוד ויצאתי מהבית וכלום בהרגשה שלי לא השתנה. להיפך. זה היה אפילו יותר גרוע. רק הרגשתי שאני עושה מלא דברים בניגוד לרצוני ושאף אחד לא באמת אוהב או מחבב או רוצה בי יותר בגללם. זה לא הביא שום בשורה לחיי. אז מאסתי. מאסתי בכולם. מקשיבה רק לעצמי מעכשיו. גם במחיר שאף אחד לא יאהב אותי לעולם. לא צריך. שום גבר ושום כלום. מי שלא יכול לחבק בי את הכאב באמת ומקרוב לאהוב ולרפא אותי מבפנים אז אין לי שום עניין בו. וזה בעצם כולם.

בת כמה את?

מעניין, קראתי את הכותרת בשיבוש. פרידה לפני שינה... (אצלי, משולב חרדות העניין הזה של הפרידה לפני השינה). ועכשיו בוקר. שבוע טוב מימה וכולם.

אודי אני מבקשת מילים כאלה שיחזקו את המקום שכל כך מפחד מהאנשים הרעים של היום. אודי הם באמת אנשים מסוכנים וזה שלב שמערכות החוק לא יכולות לעזור . ..תלונה רק תגדיל את הסיכון ... לא מתכוונת לוותר להם אבל זה ממש משחק באש ,של עולם שאני לא מכירה ... אני פוחדת כל כך .

לצערינו העולם לא מבין...אכזר. אכן צריך אומץ להתמודד מול אנשים בעמדות כח....את חזקה!!! והטוב ינצח! חיבוק

הם לא בעמדות כוח הם עבריינים שבטוחים שיכולים לקבל הכל באיומים והפחדות ...לא פשוט אבל הטוב ינצח

זה עוזר ומקל קצת

... נשמע ממש מפחיד, ממי... לא יודעת מה הייתי עושה לו הייתי במקומך, לא יודעת... עצוב ומרגיז חיבוק סוריקטה

תודה .לא שיש לי ברירות , לוותר להם זה אומר לתת את האצבע ואחריה תבוא כל היד . אלוהים יעזור לי .... עוד אחד מהדברים שיחשלו את הנפש . 😊

מקום לא פשוט אביב יקרה כל כך הרבה רוע בעולם... איתך, ינשוף

מנטרות נון סטופ שאומרים... "את שקרנית.. את מדמיינת לך... שום דבר לא אמיתי... את משוגעת.. אלוהים יענש אותך... ועוד ועוד כך זה היה אז... מה שאמרו לנו... וכך המנטרות האלה ממשיכים היום בתוך הראש ואין לי שקט בפנים

זה רק מנטרות של פעם היום אפשר להגיד דברים אחרים...אוהבת שולחת חיבוק עוטף לכולך

אני יודעת ... אבל עדיין הם בתוך הראש ולא עוזבים אותי תודה אביב יקרה

... הן יושבות שם לפעמים ממש חזק ועמוק ועושות המון רוח. מטריד מאד. מוכר ומובן. לומדים לאזן ולמצוא משקל נגד. המון עבודה. שלך, סוריקטה

הם יושבות כל כך חזק כעת שכל מה שאני רוצה לעשות הוא להפסיק טיפול כי הכי הכי אני לא סומכת על עצמי שאני יודעת את האמת

ינשופי, אם מושמע קול של ספק - אין זה בהכרח אומר שהכל הפוך. שהכל שקר. שהכל הזוי. מאד קשה לאזן, ויש תקופות שבהן פחות מצליח... מבינה ומחזיקה לך אצבעות, סוריקטה

סוריקטה יקרה תודה רבה 💗

כן אודי הן קשות ולא מרפים.. המטפלת מקשיבה ומאמינה אבל יש בתוכי קולות ששתפו להם את המוח והקולות האלה הם רבים..

היום , זה ממש חילחל הכאב .. ההבנה שאם הם חלקים של האני שלי אז גם הסיפורים שלהם זה מה שאני מספרת שזה סיפור חיי... שזה אומר שאבא פגע בי גם אם אני לא זוכרת זה אומר שהייתי מה שאני אומרת שהייתי ... כואב לי שאני משתגעת נמאס לי . אני נטרפת בתוכי ... לא מצליחה להפנים שזה סיפור חיי ולא של מישהי אחרת סליח שמביאה לכאן את הקושי הזה יודעת שאני לא היחידה .. אודי אם זה כבד מידי אל תפרסם

לא כל כך הבנתי, כנראה כי אני חדשה, אבל אני יודעת כאב עמוק מהו, ואני שולחת לך חיבוק גדול.

אביב, תיאורך מזכיר לי קצת פאזל מאתגר במיוחד, שלאט לאט החלקים הופכים לתמונה שלמה וברורה. תוכלי לספר מה את רואה בתמונה?

מבינה ומזדהה אין לי הרבה מילים... סליחה איתך בלב

תודה על חיבוק על יחד גולם יקרה בהתחלה נכתבה גם התמונה אחר כך הבנתי שזה נורא כבד .. אז כנראה ששוב נשארת עם התמונה לבד אבל נראה לי שככה הכי נכון . תודה 💜

הי אביב, נראה לי שגם אני באיזה מקום מספרת את הסיפור שלי באופן מנותק כאילו היה של מישהו אחר. מניחה שזה מנגנון הגנה הישרדותי שיישאר איתי. היה מאד קשה לתפוס שזו אכן ההיסטוריה ההזויה שלי. עד כדי איך-אפשר-לחיןת-עם-זה-ולמה-לא-להתאבד. ואני פה. שלך, סוריקטה

אז זהו שאני מוכנה לוותר על ההגנה הזאת וזה כל כך קשה שכל מה שאני חפצה לעשות בחלקי זה לסיים עם זה . אבל יש בי חלקים מלאי כוחות שלא מוותרים וזוכרת את היש . רק פשוט לא נתפש שכזה דבר לא זוכרת .. . סוריקטה זה אומר שהייתי גוש בשר שכל מי שרצה כולל מנהל בית ספר נגע ופגע זה פשוט הזוי ברמות על ... ומה זה אומר עלי וכן כל השאלות של למה נולדתי בכלל.. ויחד עם זה אהובה אנחנו גיבורות ואנחנו מנצחות את החיים בכל פסיעה שאנחנו עושות ..הצעדים שלנו גדולים יותר מכל פרופסור או מנכל ... חיבוק עוטף מקווה שלא טירגרתי מידי ..

שחזרנו קשר קדמוני דומיננטי בתפקיד הקורבן בכל הקשרים האחרים העוקבים עם מוטיבים דומים. זה *לא* אומר שאנחנו זונות פתייניות ואנחנו אשמות. אנחנו גם לא אחראיות לבריאה שלנו (לא בחרתי לבוא לעולם וגו'), ושוב, גם לא אשמות. כל הפורום יכול להיות טריגרים. גם בחיים. לא תמיד יודעים איפה זה נופל. אבל אם יש מקומות שהם מידי - ההגיון אומר שאם יש לנו אפשרות בחירה - נתפוס מרחק. אביב יקרה, שיהיה ליל מנוחה וסופשבוע נעים. הלוואי. סוריקטה

אודי, 'לחיות משמעו לכאוב'... אני תוהה לעתים אם כאב החיים והגדילה אצל תינוקות הוא כה עצום, עד שגם מסיבה זו, כחלק מהתהליך ההתפתחותי, השנים הראשונות ראשונות נותרות מעבר למודע. סוריקטה

חיבוק אוהב :(

מותר, לשלוח לך חיבוק גדול וחם ועוטף?

שולחת חיבוק אוהב מיכל יקרה

שולחת חיבוק וים כוחות את תעברי את התקופה הזו ותצאי מחוזקת

תודה לכן..מרגישה שאין בי טיפת אומץ...יש נשים חזקות ואמיצות...אני תינוקת שלא מסוגלת ......

מיכל, זוכרת שדיברת על חוזקות ועל חולשות? בכל אחד מאיתנו יש מזה ומזה. יש מקומות (חלקים) בהם אפשר להתחזק, יש כאלו שאולי פחות. תינוקת היא מילה כללית, שקצת נדמה לי שהשתמשת בה כגנאי. הייתי רוצה להאמין שמותר לפעמים להיות חלשים, נזקקים, תלויים (ובכוונה בחרתי במילים האלה שרצות כאן בהקשרים שלך). סוריקטה

מיכל - מגיע לך ואת ראויה. מחבקת סוריקטה

וחיבוק תומך ומרגיע גם ממני. :)

וואו...יקרות, תודה! קשה לבקש לפעמים......פחות אבל עוד כואב, היא שלחה "חיבוק גדול"...נו, כבר ביקשתי לקיים עוד פגישה, שוב, כמו פעם :( וביקשתי שנמשיך כרגיל ואני מקווה שהיא לא כועסת עליי או מאוכזבת ממני ובאמת מתכוונת לחבק :( משהו שחסר לי מאוד מאוד עכשיו..חיבוק כזה מכיל.

הי אודי, אודי, בעבודה תמיד הייתי בצד. אף פעם לא הייתי מעורה יותר מדי עם הבנות ולא לקחתי חלק מאוד פעיל בשיחות איתן. והן בכל זאת תמיד חיבבו אותי וחשבו שאני שקטה וקצת מוזרה ובמובן מסוים גם קיבלו אותי ככה. מאז שסיפרתי על הפגיעה והתקרבתי אליהן , אני מרגישה יותר מנודה. אני מרגישה מובכת מאוד ומרגישה מאוד לא אהובה ולא קשורה. לדוגמא עכשיו הן דיברו כולן על איפור מסוים מחו"ל ואני לא מבינה שום דבר בזה , ובניגוד לעבר , הן פתאום מעירות לי ועוקצות אותי ואפילו עושות לי קצת פרצופים כאלה של חוסר הבנה שלהן אותי. וכאילו פתאום יש ציפייה ממני ודרישה ממני להשתתף. קשה לי עם הציפייה הזו ממני כי זה גורם לי להרגיש חוסר ביטחון. מאוד הייתי שמחה לשיחה אחד על אחד עם אחת הבנות על כל מיני נושאים עמוקים ובעיניי חשובים. אבל מאוד קשה לי להתבטא ככה בחברת כמה בנות ביחד ובשיחות כאלה.

מיקוש את מתוקה אמיתית...במקרה אחר הייתי אומרת לך שתעזבי שיחות כאלה שיטחיות אבל בגלל שזה עבודה אז אין ברירה לפעמים ..אבל את לא חייבת לא להבין תמיד יש את גוגל להשלים פערי ידע ... ואם זה יעודד אותך לא מבינה כלום באיפור וזה גם לא מעניין אותי ☺

מיקה, מסכימה עם אביב באשר לשטחיות. סוריקטה

תודה על יום חדש בפתח תודה שקמתי יחסית שלמה תודה על תובנות ומחשבות תודה על ניתוק שעוזר לתפקד תודה על מאמר מדוייק כל כך תודה על מטפלת מיוחדת במינה תודה שאני מוכנה לקבל את כל חלקי העצמי שלי גם עם בהסתייגות אני יודעת ומבינה שזה ממש חשוב תודה שאני לא מוותרת לעצמי ועל עצמי תודה על עשייה תודה שאני מנסה להוריד הרס עצמי תודה על אכילה לרוב שפוייה תודה שאני מזהה את הבולמוסים גם אם לא תמיד מצליחה לעצור תודה שכבר הרבה זמן לא הקאתי תודה שיש דרכים אחרות להביע מצוקה תודה דלמדתי לבקש עזרה תודה שיש בי דמויות מובנות בטוב שהרצון הראשון כשקורה משהו לשתף אותם והם גם שמחים כשזה קורה ...משהו מאוד ראשוני שלא קרה עם אמא או אבא . תודה על יום עמוס שכבר החל תודה על כוחות למרות הכל תודה על המקום הזה שמאפשר בטוב להיות תודה על היותכם תודה אודי על היותך כל כך בטוב

מנסה.... תודה על שקיבלתם אותי בחום תודה על עבודה שמרגשת אותי תודה על חברות נפש תודה על שיש טוב לצד הרע תודה על המשפחה המדהימה שלי תודה על שישנתי טוב הלילה

תודה על הניתוק שעוזר לי להמשיך

תודה על בוקר חדש תודה שישנתי מה שישנתי תודה על מים חמים למקלחת הבוקר תודה על קפה תודה על אוטובוס תודה על בעלי החיים והטבע תודה למילים תודה לשירים תודה על היותי מורכבת . תודה שיש לי כוחות תודה על הגנות הנפש תודה שמצליחה לכתוב תודה שאני לא מוותרת תודה שאני לא מתפרקת לגמרי מול אנשים רעים תודה על מטפלת וטיפול תודה שאנמ מצליחה לבקש עזרה תודה שיש מי שמוכן לעזור ולהיות תודה על אהבה ושמחה לצד הכעס והכאב תודה על היותכם כאן

תודה שיש לי כבר מחשב מחובר. עסוקה ועייפה. מספיקה פחות לקרוא לכתוב כאן - אבל אודי, זה נפלא לראות את הפעילות פה ואתה כל כך שותף. תודה לך. תודה למצטרפים החדשים ולוותיקים שלוקחים יותר חלק בשיתוף. סוריקטה

היי... מנה קצת לספר על עצמי... סבלתי מאז גיל הגן מהשמנה, וגדלתי להיות בוגרת שמנה. בגיל ההתבגרות התחלתי לנסות לצום ולהקיא, וכבר 18 שנים שאני חיה עם הפרעת אכילה. בגיל 16 אושפזתי במחלקה פסיכיאטרית כי הייתי בדיכאון ואובדנית, פצעתי את עצמי ושנאתי את עצמי. הייתי מאושפזת כ-5 חודשים, ואז הגיעה תקופה טובה יותר, במסגרת בית ספרית שהכילה אותי ופרחתי שם. במקביל ירדתי עשרות קילוגרמים.. (אותם עליתי בהמשך...). ומאז ועד היום אני מזגזגת בין תקופות יותר טובות, בהן אני מאוזנת, לבין תקופות מזעזעות שכוללות דיכאון, חוסר תפקוד ופגיעה עצמית. התקדמתי בהמון מובנים בחיים. ממצב של הימנעות לעשות דברים בגלל חרדה קשה הגעתי למצב שסיימתי בהצטיינות תואר בחינוך לפני שנתיים. לפני שנתיים התאשפזתי במחלקה להפרעות אכילה למבוגרים, בפעם השניה, והייתי שם 3 חודשים. משם עברתי לבית שיקומי למחלימות מהפרעות אכילה. קיבלתי הרבה דברים טובים בבית השיקומי, ובעיקר האכילה שלי הייתה בגדול מסודרת, מידי פעם בולמוסים קטנים, אבל בסך הכל הייתה לי שנה שקטה מסימפטומים של הפרעת האכילה. למדתי שם גם להיות יותר עצמאית ועוד דברים. אבל גם היה שם לא פשוט, עם כל החוקים והנהלים, ובעיקר ליקויים בהנהלה. לכן, באוגוסט האחרון, בניגוד להמלצת הצוות, החלטתי לעזוב. עברתי להתגורר לבד, בצפון הרחוק, התחלתי עבודה חדשה... אבל לא עבר חודש, והכל חזר. הבולמוסים חזרו ובגדול, גם ההקאות. ניסיתי לדאוג לעצמי לטיפול, פניתי למרפאה לבריאות הנפש פה, שם אני במעקב פסיכיאטרי ומשם נתנו לי גם את העובד סוציאלי שאני לא כל כך מסתדרת איתו. נפגשנו רק 3 פעמים, אבל זה לא מסתדר. העובדה שאני לא מוחזקת עכשיו בטיפול טוב ועוטף ממש מורגשת. התרגלתי להיות מוחזקת ושמורה בטיפול, התרגלתי שיש עם מי לדבר והתרגלתי שיש מי שאכפת לה ממני. עכשיו אני לא מרגישה ככה. בנוסף, בגלל טעות שלו ובגלל שאני לא יכולה, יוצא שלא נפגשנו בשבוע שעבר וגם לא השבוע, כלומר רק ביום חמישי הבא נפגש, ורק אז אוכל לדבר אתו על כך שאני לא רוצה את השיטה הטיפולית שהוא בחר לי (התנהגותית). אני חוששת שלא יהיה לי האומץ להגיד לו שאני רוצה להחליף מטפל. קבעתי תור לדיאטנית, שאני מכירה היטב ואוהבת מאוד, לשבוע הבא. אולי זה יקל עליי במשהו. בינתיים אני אוכלת את עצמי למוות.... אז אני מצד אחד מרגישה מאוד טוב, בעיקר בעבודה החדשה, וזו התחלה חדשה ומרגשת, מצד שני-הבולמוסים..... תודה למי שקרא, אשמח לתגובות.

הי שיק, שמחתי לקרוא את מה שכתבת את נשמעת מאוד אינטליגנטית, מודעת לעצמך ורגישה תוכלי בבקשה להסביר (רק אם נוח לך) את מקור הכינוי שלך? סתם זה פשוט סקרן אותי...

הכינוי הוא חצי מהשם האמיתי שלי....

היי שיק, תודה על השיתוף...וואו, מאוד לא פשוטה ההתמודדות שלך, אולי את פשוט מחפשת משהו מכיל ופוחדת ששיטה התנהגותית לא מספיק מכילה? אולי אפשרי לשלב כמה שיטות...אני לא מכירה את בריאות הנפש אבל זה יכול לשמש מקום טוב להתחיל בו, גם אם תחליטי שלא עם העו"ס הזה אולי יכולים להציע משהו אחר? ודיאטנית חשובה במקביל לטיפול נראה לי...שמחה שלא עזבת הכל לצפון כדי לברוח ולא לטפל אלא יותר נשמע שאת מבינה שאת זקוקה לטיפול והחזקה, מקווה שתמצאי את מקומך בטיפול נכון, מבין ומכיל, עם כל זה שיטה התנהגותית הכי מתאימה להתנהגות לא? הפרעה באכילה זו התנהגות לא? תקני אותי או אודי יתקן אם אני טועה..בהצלחה וברוכה הבאה.

נראה לי שאת צודקת. אני חושבת שטיפול התנהגותי מאוד לא מכיל. ואני זקוקה כל כך להכלה ואמפתיה, קבלה ואכפתיות.... אני חושבת שאת הטיפול ההתנהגותי צריך להשאיר לדיאטנית, והטיפול הרגשי צריך להיות דינמי.

תודה על שיתוף. כמוך מתמודדת עם הפרעת אכילה אמנם לא הייתי מאושפזת אף פעם (את אמיצה שבחרת לעשות זאת ) ובכל זאת מתמודדת בתופעות ובקושי של האכילה .. אני אוהבת את הרוח שאת מביאה אתך של נסיון חיים וטיפולים ..רוח שזוכרת את הטוב לצד הרע .. וראיתי את תודותייך שם על העץ .שוב ברוכה הבאה ☺

זה לא אופייני לי, לראות את הטוב לצד הרע, רגילה לראות רק את הרע, אבל הנה עכשיו אני לגמרי חיה את שני הצדדים במקביל, וזה מרגש אותי שיש לי האפשרות הזו. האם את רוצה לספר יותר על הפרעת האכילה? איזו הפרעה? האם את מנסה לטפל בה? רק אם נוח לך כמובן...

הפרעת האכילה שלי היא רק סימפטום לבעיות אחרות . ההרס העצמי שלי מתבטא בעיקר דרך האכילה בבולמוסים מטורפים ולעיתים גם הקאות . לא מגדירה את עצמי בסוג מסויים של בעייה כי לדעתי יש לי מכולם על הרצף כל פעם נוטה לכיוון אחר . מן הסתם יותר לאכילת יתר ובולימייה . טיפול ניסיתי כל מיני זה תמיד נגמר כשההרס היה גדול מידי . לא פשוט ,אולי הסימפטום הכי קשה וברור לי על מה הוא יושב .. בסוף אני אצליח להתחבר לגוף הזה ..

תודה על השיתוף הכנה שמחה שאת כאן איתנו

הי שיק, נתפסתי למשפט שרשמת: 'אוכלת את עצמי למוות', הוא נשמע מעולם הפרעות האכילה וגם אזכיר את האנורקסיה. ולהבנתי - הבולמוסים וההקאות הן די היינו הך, כאשר יש היפוך בין להכניס ולהוציא. פנים וחוץ. תלות ועצמאות. בינתיים, סוריקטה

הם לא מדברים על טעות לא טעות. הם לא מדברים על צודק לא צודק. הם מדברים על הכעס של מימה מימה כועסת. מימה כועסת. מימה הכועסת. אמאל'ה כמה שמימה כועסת. א-מא. כמה שהיא כועסת. המימה הזאת.

האמא... כוונתי הייתה לכמה שאמא בריאה חסרה לך. אבל ההאשמה העצמית החוזרת, בדרך כלל מעידה על כך שלך עצמך קשה לקבל את החלקים התוקפניים בך. מחשבות אליך, סוריקטה

לא יודעת כל כך מה לכתוב ואין לעודד, אבל תדעי שאיתך... אז תהיי כאן, טוב?

מיקה יקרה שלי, תודה. גם רק להיות זה בסדר. מעריכה את נוכחותך עד מאד. אני כאן מחפשת את המילים המתארות את החוויה בה אני נמצאת. יקל עלי שיהיה אפשר להגיד במילים

שדברים שלילים נתקעים ונזכרים לי שוב ושוב כאילו חצי ממני חי בתוך שחזור זכרונות רגשיים ורק חצי ממני פנוי להפתח לחוויות חדשות בעולם האמיתי- יש שם למצב הזה?? מה זה- אובססיה? פוסט טראומה? משהו אחר? מה זה? ולמה זה קורה? למה יש אנשים שמתאוששים מהר וממשיכים הלאה בקלות וכאלה שנתקעים על העבר הצורך הפנימי הבלתי מתפשר שיתבצע בו תיקון? איך אפשר להרפות ממשהו מקולקל או שלא הצליח או שאכזב ולנסות שוב ושוב כל פעם מחדש? בקלילות? הרי לסמוך ולהשען ולהחשף ולתת את הלב ולהאמין ולרצות ולייחל... אלה לא דברים שקורים בקלות... אז עד שהם כבר קורים, איך אפשר להתאושש בקלות ולנסות שום במקום אחר /עם אדם אחר/ אחרי שמכאיבים לך ככ? אתה יודע מה למדתי אודי? שאין דבר כזה אהבה ללא תנאי. זה לא קיים.

ואתה אודי לא היית כועס עם היית חי בעולם שהכאיב לך יותר מפעם אחת? אני כועסת כן. מה הטעם לחשוף את הבפנים הרך והכואב שלך אם במקום שיחבקו לך אותו ויספקו תיקון אנשים רק מכאיבים לך שוב? נתתי כל מה שהיה בי. את הטוב והיפה. את העדין והרך. את התום והאמונה. וקיבלתי בחזרה אטימות. קיבלתי אנשים שמשתמשים ומשליכים כראות עיניהם . מושכים בכתפיים בחוסר אכפתיות כמו מוסרים 'שחררי. אני לא חייב לך דבר'. הפסיכולוג לא חייב לי אמפתיה. החבר לשעבר לא חייב לי מחוייבות לקשר . אנשים בכללי לא חייבים להפגין רגישות. אף אחד לא חייב שום דבר לאף אחד בעולם הזה של 'אםאיןאנילימילי' וגם אני לא חייבת כלום לאף אחד. כל מה שנשאר זה לשים את כל הכעס והאכזבה בצד ולשחק אותה שמחה. אולי משחק העולם ישתכנע וייצא לי למצוא טוב חדש. אולי אולי יותר נכון יהיה לומר -טוב אמיתי ועקבי- כזה שמחזיק מעמד ולא מאכזב בסוף.

מימה, הגם שיש סיבה מוצדקת מאד לכעוס - אנחנו מפסידים הרבה כשאנחנו מקדישים את כל חיינו כמעט בהתרכזות בכעס הזה, וברגשות נקם, כך שהם תופסים נפח כל כך עצום ומעכבים באופן משמעותי את השאר. לומדים לחייך. ולא בכאילו וכהצגה. אני למדתי. אבל אחרי שנים רבות של טיפול. שלך, סוריקטה

מימה... ....... מימה ..הי.... .... את יודעת ? בדרך כלל אני קוראת את הודעותייך אבל נמנעת במכוון להגיב לך... מפחדת להגיב לך.. מפחדת מתגובה שלך אלי שתכאיב לי במקום הרך ,החשוף והלא מוגן שלי... בדיוק בדיוק איך שאת מתארת באופן כל כך נוגע ומחבר את המקום הפנימי שבך.. המקום הרך,החשוף,התמים שלך , שכל כך כאוב ומלא בכמיהה לתיקון במקום הזה... ... מימה... כתבתי הודעה ארוכה... אם לא מתאים לך לקרוא.. פשוט תסגרי את הפוסט שכתבתי.. .... מימה.... בהודעה הזו שלך אני הייתי מכניסה כותרת :מימה הכאובה.... שמעתי הרבה יותר כאב מכעס... ההודעה הזו שלך הצליחה לגעת בי במקום העמוק ביותר שבתוכי (עד כמה שאני יודעת ... מימה... אני רוצה להגיב לך מהמקום הרך,החשוף ,הכאוב שבתוכי.. יש לי בקשה... אל תפגעי בי... רוצה לשתף אותך... אני הייתי בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית ידועה . פרופ'..שבנוסף לעבודתה כמטפלת פרטית, לימדה שנים רבות באוניברסיטה, הדריכה מטפלים רבים ואף הוציאה ספרים לא מעטים.. פסיכולוגית קלינית ידועה... הייתי אצלה בטיפול חד שבועי למעלה משש שנים... זמן רב,לא מימה ? נתתי בה אמון מלא !!!! ואז... קרה משהו... אותה מטפלת מדופלמת "זרקה אותי מכל המדרגות" ללא סיום, כך, מהרגע להרגע... .. בעצם זה לא מדוייק.. היא עשתה איתי פגישה שבו אמרה שהיא חושבת שאולי צריך שנפגש פעמיים בשבוע במקום פעם אחת.. ואז שבוע לאחר מכן אמרה שהטיפול מבחינתה נגמר. שקרה משהו שהמיכל שלה התפוצץ.... ... את תופסת מימה ? אחרי המקרה הזה לא עבדתי תקופה.. כל הזמן עליתי לבניין מסויים לקומה ה 17 ובדקתי איך אני קופצת באופן כזה שיפגע עד כמה שפחות באנשים שמסתובבים ברחוב... תכננתי את היום, את השעה ואת כוון הקפיצה.... הייתי ....אני אפילו לא יכולה להגיד מה.... בעקבות זה לא האמנתי יותר בפסיכולוגים... גם שמנתי מאוד בעקבות זה... ניסיתי לאסוף את השברים שלי והלכתי לקבוצת או.אי קבוצה שפועלת לפי 12 הצעדים.. לא יודעת אם את מכירה את זה... אני חושבת ששם הצילו אותי... משהו בקבוצה ,ללא רווח, ללא תשלום,ללא דמות סמכות (פסיכולוגית וכו) לאט לאט אולי התאוששתי... אחרי שנים הגעתי לאמא צביה .. אחרי ששמעה את הסיפור שלי הציבה תנאי לטיפול: פעמיים בשבוע... ומשם לאט לאט זה הגיע ל 5 פעמים בשבוע.. מדובר על פסיכואנליטיקאית מנחה שאני עוברת אצלה פסיכואנליזה לפי גישתו של וויניקוט.. אמא צביה נוגעת בדיוק בדיוק !!!! במקומות הללו ועוטפת בחום,ברוך,בחמלה ואולי דרכה נעשה גם התיקון.... אני מספרת לך את כל הסיפור הזה היות וגם אני הייתי יכולה "להתקע" בקלות עם אותה מדופלמת... חבל על האנרגיות.. אפשר להשקיע במטפלת הפוגענית ואפשר לנסות לצעוד קדימה ולנסות אחרת... אני חושבת ומאמינה שהתקווה לטוב הוא בדרך בה הלכתי.. ... במבי.

וואו..במבי יקרה! אהבתי את התגובה שלך ואומץ הלב שלך והגילוי...לא בטוחה שאני הייתי שורדת אחרי דבר כזה.... איזה כח עצום לקום וללכת למקום אחר שיכיל ואז לטיפול חדש, אני כל כך שמחה שיש לך תיקון עם "אמא צביה."!!!!!!!!!! ושמחה שהחלטת להשאר פה :) וואו... מימה יקרה, באמת שחבל עלייך!!!! על הבריאות שלך!!! מה מועיל לך הכעס? אולי יש לך רווח מלהרגיש ככה? מלשתף בכעסים? לא יודעת...נשמע ממש רחמים עצמיים כאלה...ואת חוזרת המון פעמים על זה שהיא אמרה שעבדה קשה...או כל מיני אמירות שלה שנראו כלא מכילות סובייקטיבית כי מהצד זה נשמע אחרת, להגיד שעבדה קשה..נו, אז אמרה. לצאת מלופ זה קשה בודאי, ואם תחזרי על זה שוב ושוב זה פתרון? חשבי מה יכול לעזור? אולי להתגבר וללכת לטיפול אחר? לנסות לבטוח? מה יקרה? מקסימום תמיד אפשר לעזוב לא? בהצלחה.

רק אוסיף נקודת דימיון - לפני הטיפול הנוכחי (וכבר כתבתי כאן פעם) - הייתי בטיפול אחר. כן, אצל פסיכולוג שהפך להיות פרופ' והוציא ספרים על טיפוליו המוצלחים. מניחה שאני בכלל נשכחתי. במקרה שלי נאמר, ככל שהצלחתי להבין ולתפוס, שחבל על הכסף. לא הרגשתי אז שנוצר כלל אצלי כלל קשר איתו. עם הפסיכולוג. אבל חמש עשרה שנה (!) לא הגעתי לטיפול ודבקתי בגישה שאיני בת טיפול. בזבוז - מילת מפתח. ובטיפול הנוכחי כמה שנים חלפו עד שידעתי שאני מרגישה כעס. ואחר כך גם קנאה. היות שאני עקבית בתגובות אליך מימה, ולא מוותרת, אני גם תוהה אם את שונאת אותי. שלכן, סוריקטה

ריגשת אותי כל כך... הרגשתי יחד אתך את הרגע הזה שבו נאמר לך זהו נגמר ...כל כך הזכיר לי את הרגע הזה אצלי . מן הסתם כל אחת והמקומות שהביאו אותה לשם ובכל זאת הרגע הזה שאומרים לך "מבחינתי הטיפול הסתיים . סיימנו טיפול "כאילו את כלום בשבילה אחרי כל כך הרבה שנים .. שמחה כל כך שלא ביצעת את רצונך ושאת איתנו כאן . גם אני חייבת את התחלת הטיפול שלי בעצמי לאו איי. במבי אהובה תשמרי עלייך ,על הלב העדין והיקר שלך . חיבוק

תודה לכן... התרגשתי לקרוא את תגובותיכן... היה לי לא קל לשתף.. בכלל לא קל לי להיזכר בכל הקטע ההוא.... לא יודעת למה.. אבל ההודעה הזו של מימה מאוד מאוד נגעה לי ללב... הרגשתי אותה כל כל כאובה.. ממש הרגשתי שהכאב שלה עובר אלי דרך הוורידים... פחדתי לכתוב למימה את מה שכתבתי.. התלבטתי.. הרגשתי גם שאני מגמגמת בהתחלה.. אבל חשבתי שאולי אם אשתף את מימה ,יקרה משהו וזה יהיה אולי כמו "פומפה" איזה מחלץ פקקים כזה... רציתי שמימה תצליח איכשהו לפרוץ ולצאת מהפלונטר בו היא נמצאת.. לא יודעת אם הצלחתי... בכל אופן ,תודה ענקית לכן יקרות... וסוריקטה ? לא ידעתי שגם את היית אצל פסיכולוג קודם לפני האנליזה שלך.. וגם הוא פרופסור שכתב ספרים...מקצועיים..? הדרכה למטפלים ? אולי הוא כתב עם המדופלמת שלי ?? שלכן, במבי.

במבי, כותבת בקצרה - לטיפול ההוא בשנים ההן, ועוד גרתי אצל אמא - כנראה לא היה סיכוי גדול והוא נדון לכישלון. אחריו באו שנים של הרס קיצוני. המשך ופירוט יבוא, מניחה. סוריקטה

קראתי אותך גם למטה ואת יודעת כאב לי לקרוא אותך . כאב לי הצורך שלך להקיא מילים ,להקיא בדידות ,להקיא כאב ...ולמה אני אומרת לך להקיא כי את לא מאפשרת לעצמך וכתוצאה מזה למי שקורה להתבונן בכאב להיות אתך שם . את נאחזת בפסיכולוגית הזו ומשליכה עלייה את כל כאב חייך .כי הכי קל לכעוס על המטפלת שטעתה יותר קשה לכעוס על מי שפגע שהרס לך את החיים .מי שלא נתן לך תחושת ביטחון כשהיית צריכה . אבל את יודעת אני בהחלט רואה שינוי במה שאת כותבת מהפעם הקודמת בכתיבה שלך היום יש גם כאב ולא רק כעס .. אולי תצליחי ותאפשרי לעצמך טיפול אמיתי תוך כדי הבנה שלא כל המטפלים הם נמו המטפלת המיתולוגית אבל הם כולם בני אדם ועלולים לטעות ....אתך באמת

כמה מילים כואב לי לקרוא אותך... שומעת את הכאב מאחורי הכעס יודעת על מה את מדברת... יודעת היטב אין לי מילים חכמות רק שתדעי שאנחנו איתך ..

קראתי הכל.באמת תודה על המילים והרגישות וההתייחסות. מימה.

כתבתי מגילה ומחקתי ..... אפשר חיבוק צריכה שתהיו איתי.... מרגישה כל כך בתחתית אפילו שיודעת שזאת תחתית לצורך עלייה ... כרגע זה מרגיש כל כך כואב

אביב יקרה שולחת לך חיבוק אוהב ומרגיע יודעת כמה שזה קשה בטירוף.. הלוואי שיכלתי לקחת קצת מהכאב שלך.. איתך בלב תמיד💗

הי אביב, בואי. בידיים מושטות אליך, תומכת, מנסה, עד כמה שתרצי או תסכימי, להרים למעלה. ח-י-ב-ו-ק סוריקטה

אביבוש יקרה! אכן עצוב וקשה:( חיבוק מחזיק ותומך.איתך יקרה. מקווה שכבר מעט יותר טוב..

אביב, אני יכולה לתת לך את הקביים שלי, או ליצר עבורך רגלים ביוניות. אבל קודם לתת לך חיבוק אמיתי, עוטף, גדול, חם, חזק... מה קרה אביב?

תודה לכולכן ... תודה

אודי ? אני לא יודעת בדיוק מה אני רוצה לומר לך.. מה אני רוצה לומר לך ? לא יודעת.. אז למה אני כותבת לך ? ...גם לא יודעת בדיוק... אודי... :(( אודי..:(( ... לא יודעת... מרגיש לי כזה.. מרגיש לי... אני אפילו לא יודעת מה מרגיש... יש לי כזה גולה בגרון.. לא לבלוע ולא להקיא.. כאילו יש לך בגרון בפנים כזה בכי .. בכי שתקוע עמוק בגרון.. נראה כמו האדמה היבשה שצמאה למים.. בכי כזה שלא יוצא.. בכי צרוד כזה..חלוד.. צרידות כזו של כלי חלוד אודי...:(( במבי.

שוב בורחת.....

לא בורחת שוב- מתמודדת, אני פה מנסה להוריד את החבל...קצת מסורבל ומסובך הדבר , נלחמת עם הצד שדווקא מהדק אותו יותר. זהו חבל עבה מאד ומחוספס, כצבע החול שמשאיר סימנים על הצוואר ועל הלב. הקשר בקצהו מסורבל וקשה לפרום אותו. אפשר פשוט להדליק בקצה אחד אך הסכנה שהאש תתפשט ותכלה גם אותי.

יקרה ...רוצה לשתף שנעזור לך לפרום אותו .. אתך בלב כל הזמן

זה מה שכתבת לי "את רוצה לעזוב בדיוק בגלל שאת כל כך צריכה אותה. זה פחד מתלות ומהזדקקות... ומול פחד, כידוע לנו - מתעמתים." אז...איך מתעמתים? ממשיכים לבוא לטיפול...כלומר אתה בעד המשך..היא לא נחרצת כמוך. היא לא אומרת לי שאני מפחדת מהזדקקות...או מתלות. אתה כן ויש משהו בדברייך. בכל מקרה ממשיכה ללכת אליה, גם אם לא נכנסת לעובי הקורה, כרגע יש כל מיני בדיקות רפואיות לבן שלי, הכל נעשה בבוקר ואני עובדת עוד בעיתיות במערכת החינוך הדפוקה שלנו..אסור לנו לקחת ימים או שעות..זה רק מצב של יום מחלה, אז בעלי יותר משתתף בזה..במקום שיהיה עם אמא שלו :( כלם חושבים רק על החופש הגדול :( אחרים הרבה יותר גמישים בעבודה מאיתנו, מה עושים מתפטרים מהעבודה??? (ושנת שבתון אנחנו משלמים את הכסף שלנו שחסכנו בקרן השתלמות ולא יכולים להוציא אותו בשבילנו כמו כל מקום עבודה, משתמשים בו על הלימודים בשבתון, אבסורד!! השתלמויות על חשבון הזמן הפרטי שלנו, לא מקבלים שעות נוספות או משהו... ולעולם זה לא יהיה על חשבון העבודה, גם זה זמן! )אוףףףףףףףףףףףףף קשה לי הכל..וכן זקוקה לטיפול הזה וכנראה עוד אזדקק לו בגלל הסיבוך הרפואי הזה..לך תדע מה יהיה איתו בעתיד? אוףףףףףףףף עצוב לי הכל..צרות באות בצרורות, צדק מי שאמר את זה...וכן מודה שזקוקה בסדר? גם לכאן לחיבוק לעודד אותי במשהו :( אוףףףף מצטערת.

מיכל יקרה מרגישה בתוך המילים שלך את העומס והכאב לפעמים כל מה שעוזר זה לאפשר את זה להיות.. לתת מקום לכאב ונראה לי שעשית את זה קצת כאן שולחת לך יד תומכת ומרגיעה איתך בלב

תודה ינשוף יקרה..

מיכלי ...רק להגיד לך שקראתי אותך ...אתך בקושי מול הבעיות של הילד .. הכי מבינה שאת רוצה לעטוף אותו ולהיות איתו . ועד כמה זה קשה לך .. והטיפול ברור ומובן שאת ממשיכה .....לא היה לי ספק 😊 זה בסדר יקרה ההתלבטות היא חלק מהתהליך .. ואל תחמירי עם עצמך כל כך את מתקדמת נהדר .. חיבוק

קוראת שקטה בפורום מזה זמן מה... הפורום נראה כמו בית חמים וטוב. האם אפשר להיות חלק? קצת עליי: אני בת 33, מתמודדת עם הפרעת אכילה (בולימיה), דיכאון וחרדה. בתחילתו של טיפול, שכבר לא נראה לי, כנראה אחליף מטפל. אוהבת לשמוע מוזיקה, לצייר ולפסל, לבהות בטלוויזיה, ואת העבודה שלי.

היי, נעים מאוד. אכן בית חם ומוזמנת באהבה :) כמה כייף לאהוב את מקום העבודה שלך, גם אני מאוד אוהבת את העבודה שלי. זאת ברכה!! מיכל

הי שיק (?) , ברוכה הבאה... הבית הזה פתוח לכל מי שרוצה להיות בו חלק (כך, להבנתי) קראתי שאת אוהבת מוסיקה,לצייר ולפסל... גם אני אוהבת... מאוד.. מאוד.. ולגבי הטיפול.. אם מתחשק לך קצת לפרט יותר .. כמה זמן ועל מה ולמה את חושבת להחליף מטפל...(?) אם לא מתחשק לך לענות, כמובן תקשיבי לקול שבתוכך... במבי.

הייתי מטופלת עשרות פעמים במהלך החיים שלי. כרגע לא יכולה לממן טיפול פרטי אז פניתי למרפאה לבריאות הנפש, ושם נתנו לי עו"ס כמטפל. אני לא רוצה להמשיך איתו כי הוא התחיל את הטיפול לכיוון התנהגותי, ואני רוצה טיפול דינמי. הוא אמר כמה פעמים שהוא חושב CBT יהיה הכי יעיל ולשבת ולחפור על למה קרו לי דברים וכו' לא ייתן לי כלום. אבל אני לא רוצה טיפול התנהגותי בכל זאת. אדבר איתו על זה לפני שאעזוב אותו, כמובן, ונראה מה יהיה לו להגיד. האמת שגם משהו בו לא בא לי בטוב, קשה לי להסביר בדיוק מה. בכל מקרה, אנחנו נפגש רק בעוד שבוע וחצי, אז רק אז אוכל לראות מה יש לו להגיד בנושא.

ברוכה הבאה את מוזמנת לשבת איתנו המקום נאה וגם השכנים ותודה שהצטרפת אליינו ואת כבר לא שקטה ...

תודה לכן על קבלת הפנים החמה.

שמחה שאת מצטרפת לאט לאט נכיר אחת את השניה.. הפורום הוא מקום בטוח שמשתפים ואם מאפשרים, גם צומחים

הי שיק, הבקשה שלך כל כך נוגעת ללב. ומאד יפה, בעיניי, שהצגת את עצמך. ובוודאי שכתבת מה את אוהבת. ברוכה הבאה! סוריקטה

ברוכה המצטרפת, אני בטוחה שכל אחת מאיתנו זוכרת את הרגע שהפכה מקוראת שקטה לכותבת פעילה ואת האומץ לעשות את המעבר... אכן המקום הינו חם ואכפתי ביותר, הבנות ואודי...

סוף כל סוף הייתי במחשב וראיתי שהגבת לי שם למטה .. איך את עכשיו כבר מחייכת או שזה עדין כואב .. מקווה שנחת ושמרת עלייך .. אני ,האמת שממש לא במצב מזהיר אבל מקווה שזה רק גל ויעבור ...אוסף דברים ובעיות . לא יודעת, אם את מכירה את המושג "אני העור ". בכל מקרה זה כל כך מדוייק ... כואב, מרגיש מפורק, מרגיש בילתי ניתן להכלה ובילתי נסבל . ועוד .. אתך חיבוק....

הי אביבי, גם לי בימים האחרונים אין גישה למחשב, ולכן, ייתכן שאני מפספסת הודעות, ואתכם הסליחה. לא כואב. עובר בלי סיבוכים. ממש כמו בחלום שחלמתי ימים ספורים קודם לכן. תודה לבבית, סוריקטה

בחור רווק כבן 30, לא מחזיק בעבודה מסודרת, אינו גר בבית הוריו(מתגורר במקומות אקראיים- בתי חברים/ות) מושך בגניבה מהוריו סכומי כסף גדולים, ואף לווה בשוק האפור ושולח לגבות מהוריו. הוריו לא מצליחים להתגבר על הבעיה...מדובר בעשרות אלפי שקלים- אשמח להצעה לסיוע.

החלטתי על סיום. הודעתי למטפלת. וכמה ימים אחר כך הלב התחיל לפרפר. בראש אני יודעת שההחלטה לעיניין, אבל הלב מרגיש אחרת. מנסה לתקשר איתו ולהסביר את הרצון ואת ההגיון והוא בשלו! יקח לו זמן לעכל. זה בטח לא יהיה קל ופשוט אבל מקווה שבסופו של תהליך הוא יסתכרן עם הראש.

את יודעת, זאת אינה פעם ראשונה שאני שומעת כאן בפורום הכרזה החלטית ונחרצת כל כך על סיום טיפול, ובפועל ובדיעבד ברוב המקרים (ודווקא בגלל ה'החלטיות') יש לקיחת מרחק, אמנם, אך חזרה אליו. מה לעשות, אני נוטה להאמין שזה הכיוון. סוריקטה

תודה סוריקטה. תודה על התגובות שלך שתמיד מעוררות בי עוד כיוון למחשבה.

תודה שקמתי תודה שישנתי מה שישנתי תודה על סופ"ש מוצלח תודה שהצלחתי להיות תודה שזיהיתי מתי קשה תודה לכדורים שעוזרים לחיות תודה על אוטובוס שלקח אותי לאן שצריך תודה על יום עמוס תודה על שבוע חדש תודה על מים חמים תודה על כוס קפה תודה על מטפלת שמאפשרת להביא את כל הפחדים הכי מטומטמים לחדר תודה על מטפלת קודמת שלימדה אותי להביא דברים להביא אותי תודה שאני רואה את התהליך תודה שאני מבינה שהיום כשאני במצב של אמצע ניתוח לא עוזבים טיפול תודה שאני מבינה שהכאב הכרחי תודה שאני מבינה את התהליך גם אם מתקשה ליישם תודה על פרנסה תודה על שמחה בלב תודה על המקום הזה תודה על כולכם אנשים טובים

תודה על האומץ לשתף מה שהכי מביך תודה על היכולת להיות כנה תודה על רגעים מעטים של קבלה תודה על מילים שלך ושל אודי שמרגיעים תודה על העקשנות לא לוותר ולדעת את האמת תודה שאת בחיי אביב יקרה תודה לך אודי על הפורום

למה פחדים מטומטמים, למה? בכל אופן, אני חושבת שלא מגיע לפחדים שיכנו אותם ככה, וכבודם במקומם מונח והסיבה שמורה עימם. שלך, סוריקטה

צודקת אהובה ....אבל יש פחדים שהיום לא רלוונטים וקשה לי מולם ..וכן בהגיון הם פשוט לא הגיונים ואני מבינה את החשיבות שלהם לחלקי הנפש שלי ... תודה

תודה שכבר חזרתי הביתה אחרי יום ארוך ואני אוכלת סלט חצילים עם טחינה. תודה על אבוקדו. תודה על שיבולת שועל. תודה על חוזק פיזי. תודה על שאני מרשה לעצמי בכמעט עשר השנים האחרונות לישון במיטה. תודה שבכמעט עשר השנים האחרונות אני מרשה לעצמי להשתמש במקרר. תודה על המאוורר שמייצר רעש לבן. סוריקטה

תודה שקמתי תודה שישנתי מה שישנתי תודה על בוקר ועל פעילות הבוקר תודה על יום עמוס שמחכה לי תודה על מחשבה תודה על הקשבה תודה על למידה תודה על מטפלת וטיפול תודה שאני לא מוותרת תודה על שמחה בלב תודה על היש תודה על ספרים תודה על המוזיקה תודה לטבע ובעלי החיים שלי האהובים כל כך תודה על מאמר שאני קוראת שמחזק מאוד תודה על אוטובוס שלוקח אותי למחוז חפצי תודה שאני אני תודה לכם על היותכם אתם ....

ראית אודי כמה העץ פורח ויפה מתרגשת לקרוא את התודות שלכן ...תודה שימחתן אותי היום מאוד ...

תודה שחזרתי היום מוקדם מהרגיל. תודה שיכולתי לארגן לעצמי אוכל שווה - עגבניות עתירות ליקופן, זרעי ציה, גרעיני חמניות ושמן פשתן. תודה שעזרתי היום לכמה וכמה שכנים (תפקיד המגשרת) ובסוף הגעתי גם לעצמי. למרות שהיום יחסית חם, אבל, תודה שמזג האוויר מתקרר והחתולים יותר מתכרבלים. תודה על עלי השלכת שאני אוספת. תודה על העץ המלבלב הזה (באינטרנט אפשר ללבלב בכל עונה). סוריקטה

אודי! אני בת 37 עוד מעט.. בגיל 27 הלכתי לטיפול . הגעתי לאותה פסיכולוגית שבדיעבד אני מתעבת על חוסר הכשרון הטיפולי הבלתי נתפס שלה . אני גם לא אוהבת שאתה טוען שבכל טיפול היה יוצא אותו דבר. היו לי טיפולים לפניה וגם אחריה ומעולם לא כעסתי תערומת וחשתי מבוזה ככ מאף מטפלת אחרת. ומה הבסיס להכל? דבר קטן אחד שגרם להכל. היא הייתה אישה נאה וניכר שאמידה אז הבעתי קנאה מסוימת ברמת חייה והישגיה. בתגובה היא ענתה ' עבדתי קשה להגיע היכן שאני' . היא אמרה זאת במן טון נחרץ ומתנשא. אני עניתי 'אני לא מאמינה שאמרת את זה'. ואז היא ענתה 'נו, אין שום דבר שיכולתי לומר שהיית מקבלת' . וגישת ה'עבדתי קשה' חזרה פעם נוספת בהזדמנויות אחרות. זאת הייתה נקודה קריטית בטיפול שקרתה יחסית בתחילתו והשפיעה על כל ההמשך. לכל הרוחות - זה משהו שאני לא שוכחת ויכול להכעיס אותי להזכר בזה עדיין אחרי כמעט 10 שנים!! אני טוענת שאם הפסיכולוגית הפשוט טיפשה חסרת כשרון וחסרת אכפתיות הזאת הייתה מפעילה טיפת שכל ולב שם בשיח איתי היא הייתה שמה את עצמה ואת המגננה המחורבנת שלה בצד ובמקום לענות לי כאשר נפגעתי ומחיתי 'נו אין דבר שהייתי אומרת שהיית מקבלת' כדי בעצם להגן על עצמה ולהטיל אחריות עליי שאם קשה לי עם האמירה 'עבדתי קשה' זה בעיה שלי ולא קשור אליה. אני טוענת שהיא לא הייתה צריכה לומר 'נו אין שום דבר שיכולתי לומר' אלא היא הייתה צריכה להתייחס ולומר 'אני רואה שלקחת מאד קשה את האמירה שלי כשאמרתי שעבדתי קשה. מדוע? איפה זה פוגש אותך?' אודי ההבדל הקטן הזה בגישה היה חוסך לי ככ הרבה זעם ותחושת ביזוי. ההבדל הקטן הזה בצורת ההקשבה ובהתכווננות אלי!!!! המטפלת הרשלנית הזאת התייחסה אליי בצורה ככ לא מותאמת ולא קשובה שזה שיא הרשלנות והיו לכך השלכות חמורות עליי על רגשותיי על הזכרונות שלי. כמו כוויה בנפש. צורת ההתייחסות שלה השאירה בי כוויות נרקיסיסטיות!!! היו לי מטפלות לפניה ואחריה. זה לא קרה לי איתם! רק איתה. רק היא התייחסה ככה!! ודווקא איתה הכי נתקעתי שזה מה שמדהים. דווקא את המטפלת הזאת הכי ניסיתי 'לתקן' וכעסתי דווקא עליה הכי הרבה. מה הייתה הבעיה שלה פשוט לומר במקום 'נו איך שום דבר שיכולתי להגיד" פשוט לשים את עצמה בצד רגע ולשאול 'אני רואה שהףלקחת את האמירה שלי קשה. איפה זה פוגש אותך?' הבדל כזה היה משנה גורל את ההרגשה שלי מבחינת סחיבת כעסים משם. היה משנה את כל חווית הטיפול שלי, את איכות הקשר וההשלכות . עברתי אצלה בסופו של דבר שחזור נוראי של הנטישה באופן טראומטי ביותר על רקע ברית עבודה לא טובה. זה נוראי לשחזר מול מטפל שאתה לא חווה אותו כמחובר אליך. זה נוראי! זה רהטראומה ולא 'תסכול אופטימלי' ואולי כפי שאני טוענת אם במקום להגיד לי 'נו אין שום דבר שיכולתי להגיד לך ולהפוך אותי לאדם שאינו בר שיחה או קבלה כביכול' הייתה באמת מתמקדת בי ומנסה להבין על מה התערומת ואיפה הערתה פגשה אותי אז אולי הייתה שומעת מה שהיה לי לספר על ניסיון חיי. לומדת להכיר ולהבין אותי! למשל אם הייתה שואלת הייתה שומעת כמה קשה היה לי לתפקד במקומות עבודה. ואיך נהגתי לסבול ככ עד שפעם אחת שהתקבלתי לעבודה בשירות לקוחות לאחר מיונים אז סבלתי שם ככ עד שרציתי להתפטר אבל הרגשתי אשמה נוראית שאני לא מצליחה להחזיק מעמד ולהתמיד וכעסתי על עצמי. שגערתי בעצמי 'למה את ככה עצלנית ועקומה? למה את לא יכולה להחזיק עבודה כמו בן אדם נורמלי..' ואז לקחתי סיגריה ועשיתי לי כוויות על הבטן מרוב כעס ותסכול... ואחכ נרגעתי ואמרתי לעצמי 'נו טוב. אם את מסוגלת לפגוע בעצמך ככה כנראה שאת באמת סובלת שם ואת לא עצלנית. החיים לא נועדו כדי לסבול. תתפטרי מהעבודה. זה בסדר. לא חייב בכח. לא חייבת להיות שם אם את לא רוצה'. ולמחרת סופסוף הצלחתי להביא את עצמי לומר למעסיקה שאני מעוניינת להתפטר (בבכי, כי היה לי ככ קשה להגיד את זה. לאכזב אותם אחרי שקיבלו אותי). אחרי שעזבתי הרגשתי הקלה ענקית שלא אצטרך שוב להתייצב לתוך המסגרת התעסוקתית הנוראית הזאת , בעיני. כוסעומווו הפסיכולוגית הזאת , למה היא לא התעניינה בחוויה שלי???? למה היא לא שאלה ובדקה מה גרם לי לקחת ככ קשה את אמירת ה'עבדתי קשה' המתנשאת שלה?? למה היא לא הציעה קשב והכרה בחוויה שונה משלה? איזה מן דבר זה להגיד 'נו, אין שום דבר שהייתי אומרת שהיית מקבלת' ? סליחה??? יושב מולך בן אדם. את פאקינג פסיכולוגית בכירה. וזאת רמת ההתייחסות לנפשו של אדם אחר??? למה הגיע לי החרא הזה בכלל?? למה הגיע לי להכנס לקליניקה של מטפלת ולהתקל בככ הרבה אטימות לחוויה שונה משלה בנוגע לכל מה שקשור לסוגיה של יכולת תפקודית? למה רק בגלל שהיא פסיכולוגית אז היא לא יכולה להציע הכרה??? כאילו כוסעמו העולם- רק עובדים סוציאלים אמורים להראות נכונות להציע הכרה בקשיי תפקוד של מטופל? הגישה הכי נכונה בעיני היא להכיר ולכבד את הקושי בלי לאבד תקווה ביכולת ההתמודדות למרות הכל. זאת מן גישה דיאלטקטית. זה היה שאמור להיות. אז תחשוב אודי כמה נפגעתי לחינם וכעסתי וסבלתי ככ הרבה מהתייחסויות לא מותאמות מצד פסיכולוגית פשוט סתומה וחרפתית בחוסר הכשרון שלה להתייחס. הייתי תובעת אותה וביררתי אפילו. אין סיכוי. מטופל לא יכול לתבוע מטפל על 'התייחסות לא מותאמת' או על 'גישת עבודה לא נכונה לצרכיו של מטופל מסוים' . אז אי אפשר לתבוע על זה. זה לא אומר שלנזקים של התייחסויות לא מותאמות אין השפעה ממשית והשלכות - על ההרגשה הישירה באותו רגע ולאחר מכן על הזכרון של החוויה וההרגשה שמתעוררת בעקבות אותו זכרון. למה לכל הרוחות שטיפול פסיכולוגי יהיה מקום שבו נרשמות חוויות צורמות נוספות במקום שיהיה מקום שבו זוכים לקבל קשב הבנה הכרה הכלה וכיוב. אחרי זה היא באמת פתאום ניסתה קצת להשתפר. אפילו שמתי לב שהיא מתאמצת. אבל זה קרה אחרי שכבר 'הזדהמתי' מהדבר הזה שתארתי כאן. מהפספוס וחוסר רגישות משווע לחוויה שלי. ההשתדלות המאוחרת שלה כבר לא יכלה למחוק את הפישולים הנוראיים בהתחלה (היו יותר ממה שתארתי פה). אלוהים יודע שאם במקרה הייתי נופלת על מטפלת יותר אמפתית אליי ופחות מתגוננת אז אולי ככ הרבה כעס היה נחסך ממני. אולי את טראומת הנטישה הלא מודעת הייתי זוכה לשחזר בתוך קשר מוחזק שאני חווה כאמפתי באמת במקום שהכל ביחד יהיה ככ מזעזע בשבילי. וזה לא היה חייב להיות ככה. זה מה שהורג אותי.. זה לא היה חייב להיות ככה ובמובן הזה זה ממש לא היה תלוי רק בי! זה גם היה תלוי מאד בה ובאיכות ההתייחסויות שלה. את הנעשה כבר אין להשיב. הזכרונות האלה ישארו חקוקים בי לנצח. המילים שאני זוכרת והפישולים... ובכלל בא לי להקיף את עצמי רק במילים טובות ומסרים חיוביים. זה מה שאני זקוקה לו. תמיכה. עידוד. אהבה. למה מילים רעים ומסרים שלילים נתקעים ככ הרבה יותר מהטובים... בקיצור אודי לא הזינו אותי עם הדבר הנכון שהייתי צריכה!! לא בילדות לא בחיים וגם לא בטיפול! ועכשיו מי יתן לי מילים טובות ומעודדות שמסוגלות גם להכיר לי בקשיים וגם לעודד למרות הכל באותה נשימה. כי זה מה שאני צריכה. וגם חיבוק. היה עוזר. חיבוק.. אבל לא סתם מכל אחד. אוף. לא סתם מכל אחד. למשל היה עוזר חיבוק מהאקס האידיוט שלי שזרק אותי אחרי שהחליט שאני לא מספיק טובה בשבילו (הוא מחליט ככה על כל אחת.. רווק בן 43 ולא במקרה)... אם פתאום הוא היה מחליט שאני דווקא כן מספיק טובה בשבילו ונותן לי חיבוק ואומר שהוא רוצה אותי. יש הרגשה שזה יכול היה לרפא אותי. גם הוא לחץ לי על הפצע. במקום למלא בטוב סתם נטש.. ואני רוצה את התיקון שלי דווקא משם. מאיפה שאין. מאיפה שקשה. מאיפה שלא מובן מאליו. כי תיקון חייב להתרחש במקום שיש בו קלקול. לא ככה? אז למה כל אלה שמקלקלים לי לא טורחים לתקן עבורי?? אני לא מספיק חשובה וראויה כדי שאזכה לזה מהם? למאמץ הזה? לרצון הזה? להתגייסות הזאת למעני? שיתנו אישור שכן. שאוהבים. שרוצים אותי. זה מה שרציתי מאז ומתמיד. אני לבד. אני ככ לבד . בעומק של הדברים, אתה יודע. לבד עם אלוהים. משום מה בזמן האחרון נראה לי שאלוהים דווקא אוהב אותי. לא יודעת למה. אפילו אין לי מושג אם הוא קיים אבל כן יש לי איזה אמונה שמישהו אי שם איפושהו רחוק כן אוהב אותי, מרחוק. רחוק מאד. שיגיע כבר. שיהיה קרוב .. ואי רשמתי טונות. אמאל'ה. זהו. הלכתי. ביי.

הי מימה הכואבת, אמא'לה כתבת בסיפא של דברייך. זו גם מילת התמצית שהייתי בוחרת עבורם. אולי הזמן מתבזבז על חוויות משתחזרות. אולי הרבה זמן. הרבה מאד זמן. לפעמים צריך גם להבשיל בשביל עוד טיפול ואנחנו, אנחהו בקצב של עולם הדינוזאורים. מחשבות עבורך וכולם, סוריקטה

שלום, אני סובל מסוג של פחד קהל, כאשר אני נמצא בין הרבה אנשים אני תמיד נלחץ ובהרבה מקרים כאשר אנשים מסתכלים עליי ואני אמור לדבר , אני מסמיק , שזה משהו שמפריע לי בחיים ובעבודה. אני רוצה לעשות הכל כדי לפתור את הבעיה הזאת. רציתי לדעת, מה אני צריך במקרה הזה ? פסיכולוג או מאמן אישי ? והאם טיפול פסיכולוגי יכול להזיק לי בעתיד בקבלה לעבודה ? הרי ברוב מקומות העבודה, חוטמים על טופס ויתור על סודות רפואיות שזה קצת מפחיד. אני מעריך כל עזרה שאתם יכולים לתת.

אבל מתביישת. אין ממש מוצא ככה. שבת שלום

במבי יקרה מאוד, מאחלת לך בתוך כל הבלבול והקושי, ימים טובים ומאירים, נגיעות של רגש והבנה, כאלה שתוכלי לספוג, לאט לאט. כל כך מבינה איך היום הזה שכתוב על הלוח מרגיש זר בתוך מערבולת הכאב והצער, אבל הוא יום, יום הולדת, והוא שלך. מקווה שתמשיכי לצייר במילים, ליצור ולגעת. מאחלת לך הרבה אור ואהבה, ילדת יומולדת של סתיו. שלך שירה

תודה גדולה על הודעתך ... ההודעה שלך מאוד נגעה וריגשה אותי... את יודעת שירה ? כשאני קוראת את הודעותייך אני יכולה ממש לראות אותך מול עיני .. צובעת עם מכחולים וצבעים עדינים עדינים את צובעת ויוצרת ציור שמרטיט את הלב.. אתה עומד ומתבונן בציור שלפניך ,מתרגש.. הציור כ"כ מדוייק, נוגע, ציור עם אמירה. עם נוכחות, ציור שנכנס לך עמוק עמוק בלב... תודה לך אשה מופלאה !!! במבי.

במבי יקרה, ריגשת אותי כל כך. את רואה אותי...

:))

אודי יקר ..וואוו ...אני לא מאמינה וזה כל כך מרגש .. אתה יודע אודי כל המשפטים שהשארת לי כאן כל השנים .. אל תתני להם להשתלט .. אפשר גם וגם .... התזמורת יכולה לנגן בהרמוניה .. אני חושבת בהיסוס שאני מבינה איך ..איך גם וגם .. גם עצב וכאב גם שמחה גם כעס גם אהבה גם וגם .. איזון .. וואוו אודי וואוו .. לתת לכולם להיות יחד .. נראה לי שזה הכוונה .. נראה לי שאני סוף כל סוף מבינה.... אודי זה נס ממש נס.. אודי חיבוק של תודה .... כמה שאני שמחה וכמה שהמילים שלך מחלחלות בטוב פנימה ....תהליך ... שתהייה שבת נפלאה

היי, קודם כל זה פוסט ארוך, סליחה מראש- אני אבודת עצות. אז אני אדם חרדתי באופן כללי, אבל תמיד כשאבא שלי באזור אני מרגישה לא בנוח, לפעמים אחרי שיחות איתו אני מקבלת התקפי חרדה. זה ככה מאז שאני מכירה את עצמי. הוא אדם עצבני. הוא מתעצבן על כל דבר ויכול לפעמים למלמל לעצמו בכעס, להאשים את כולם ולצעוק הוא מאד צר מחשבה ולא מסוגל להכיל מישהו שלא חושב כמוהו, אני משתדלת לא להכנס איתו לעימותים. או לא לדבר איתו בכלל אם אני יכולה לפעמים רק כשהוא נכנס לבית , כשאני שומעת את הדלת נפתחת ושומעת אותו אומר "שלום" גם אם אני בחדר יש לי כיווץ קטן בבטן האישיו שלי איתו לאחרונה זה הלימודים- למדתי משהו שנתיים, פרשתי ועכשיו אני בכיוון אחר. מאז שפרשתי (שזה כבר בפני עצמו הוריד לי את הביטחון ואני מרגישה כישלון) הוא מעיק עליי עם שיחות על לימודים "מה נסגר למה אץ לא מתחילה ללמוד" מהרגע שפרשתי! (אני רק 3 חודשים אחרי הפרישה) כשאני מנסה לענות לו ולהסביר את הכיוון הבא שלי הוא מתחיל לזלזל בי שאני לא יכולה ושאני צריכה ללכת ללמוד משהו שלא יבזבז לי את הזמן (משהו ברמה נמוכה יותר) ושלא נדבר על הפרישה כשזה היה טרי הייתי מתפללת שלא ישאלו אותי על הלימודים כשהוא באזור שלי כי אז יתחילו ההשפלות (יש לציין שהכל נעשה בטון מזלזל וכועס, ואני אוטומטית נכנסת למצב מגננה ומשתדלת לא לבכות) כשאני מנסה להסביר לו שהוא מעליב אותי ומוריד לי את הביטחון הוא עונה "אנחנו רק מדברים" "אני לא מעליב אותך אני רק אומר את האמת" נמאס לי ממנו :( הוא עוצר אותי, מוריד לי את הביטחון וזה מפריע לי בהישגים שלי גם מה עושים במצב כזה ?

מרגישה לא בנוח להתפרץ לפה בחזרה אחרי שברחתי, אבל צריכה עזרה בלשחרר את החבל מהצוואר, המחנק הזה מקשה על הנשימה, מסתובבת עם החבל שמתדהדק יותר ויותר. חבל מדומה אך תחושת המחנק והמועקה מוחשית וכואבת מאד.

כבר שבועיים חושבת עלייך מתפללת שתראי את עצמך .. מרגישה בתוך ליבי שאת צריכה יד מושטת .. הכי שמחה בעולם שעשית זאת לבד .. חיכיתי לך . אהובה תנמ לעצמך מקום ואז גם החבל ישתחרר.. חיבוק עם נכון לך

גולם יקירתי, אנחנו כאן מקבלים אותך בזרועות פתוחות. לא כועסים ולא מענישים. לפחות לא אני. ותודה על הברכות הלבביות ששלחת לי ולבמבי, חיבוק, ומצטערת על האיחור. הייתה ועודנה יש בעייה בתקשורת האינטרנטית אצלי. סוריקטה

שלום, כיום לוקח 10 מג ציפרלקס בשל חרדות בעיקר בנושא בריאות. האם יש הבדל משמעותי בהשפעת 20 מג? מרגיש שהמינון הקיים נמוך מידי האם הגדלת המינון משנה משהו?

כותבת פה במקום אליה...בעצם אומרים להעביר לטיפול ואז אני חושבת "איזה טיפול?" אני רוצה לעזוב לא? אז איך יתכן שאני עצובה אוטומטית חושבת עליה..על לדבר איתה ולא על התעמלות, לעלות רמת סרטונין או לעשות משהו שאני אוהבת? אוףףףףףףףףף אכלתי עוגה,אמנם עוגה בריאה ולא מהמשמינות אבל חצי תבנית...טפשי, אני שומרת על משקל רגיל ונורמאלי אחרי הורדה רצינית כבר כמעט שנתיים...אוכלת בשליטה גם בשעות משבר....אז עצוב לי בגלל הודעות של נשים שנפגעו..שכלם חייבות לפרסם וכאילו זה הפך ל...משהו כזה של אומץ או לא יודעת..... מדברים על אנשים בכירים...במשפחה זה אחרת ומסובך הרבה יותר...ולא יודעת פשוט עצוב לי נורא..עוד מיום ראשון לא עבר, שיתפתי אותה בטיפול קצת מה שהיה ביום א...אבל כאילו אני בסדר כזה ואל תדאגי לי כי נפרד...ו...עדיף כבר לגמור טיפול ולא אולי/ כן /לא/ שחור/לבן...נמאס לי. אני פוחדת להשאר לבד. אז זהו. אני לא אמיצה כמו הנשים האלו..אני פחדנית לוזרית ורכרוכית, לעולם לא אתעמת..הכל מורכב......ובכלל שום איש חזק או בעל עמדה לא התחיל איתי.....סתם....רע לי עכשיו. ומזמן מזמן זה לא קרה.ובטח זה עוד יקרה...פוחדת שכשנפרד אני אוכל ואוכל עד שאעלה 25 קילו לפחות....מה עושים? שוב מדברים איתה??. לא מסוגלת יותר ככה....זה משגע אותי שאני עצובה ככה ולא רואה את כל התמונה............

סוקריטה ובמבי, מצטרפת לאיחולים, ומוסיפה שבעיקר יהיה לכם הכוח להתמודד עם כל הנקרה בדרככן. אוהבת גולם. 🎈

הי יקירתי - שלל לבבות שלוחים לך, סוריקטה

עייפה מאד, מתבאסת לקום בבוקר. כמו כולם כזה. אבל איזה מוזר לומר - אני בסדר. ד"ש לכולם, סוריקטה

גרמת לי לחייך אני אוהבת אותך, סוריקטה :-)

נפלא יקרה הכי שמחה לשמוע שימשיך ככה חיבוק וראיתי מה שכתבת לי למטה תודה על המילים מאוד מאוד מעריכה .

סוריקטה יקרה ואהובה מאוד, באיחור קל... יום הולדת שמח. מאחלת לך שהעשור החדש יהיה מלא ברגעים של אור ואהבה, נתינה וקבלה, יצירה וסיפוק. את אשה מדהימה ומיוחדת, במילים שלך יש הרבה חכמה וכח. תהיי טובה לעצמך, כל כך מגיע לך. שלך שירה

אז תמיד אחרי הסערה יוצאת השמש ...בואו לזכור שיש גם קרניים טובות של אור וחום בסביבה.. אלה הם שלי ומה שלך... תודה שקמתי ואפילו עם שמחה בלב תודה ש חכה לי יום עמוס אבל נחמד תודה על לימודים תודה על מחשבות של שינוי תודה שנתתי מקום לכואבים תודה שאני כל הזמן בחתירה קדימה תודה שלא מוותרת ולא מרפה תודהעל מילים שכתבו לי באיזה מקום שחדרו את הלב תודה על אנשים טובים טובים בדרך תודה שאני יכולה לראות את הטוב שבאחר תודה שהיום אני מחפשת מה טוב באחר ולא מה רע בו תודה על התבוננות כל הזמן בהמון סיטואציות תודה על בית משפחה תודה שהיו לי אנרגיות לגדל את הילדים כמו שצריך תודה שידעתי לעשות את זה לרוב נכון תודה על יכולת הפרדה ויכולת הכוונה תודה על כל החלקים שלי שעזרו לי מאוד תודה על משפט מדהים של המטפלת שמחלחל לאט לאט תודה על הטבע ובעלי החיים תודה על ספה תודה על מים חמים בברז תודה על מקלחת ועל קפה תודה על חושים תודה שאני עדין מצליחה להקיש בטלפון תודה על יכולת הסתגלות תודה על גמישות שנכנסה לחיי תודה שלא הכל שחור לבן תודה על המקום הזה שמאפשר תודה אודי על היותך תודה על כל מי שכאן

ותודה לך אביב!

תודה שקמתי הבוקר שמחה ועליזה תודה שיש לי תכניות משמחות לסופש הזה תודה שאני אני תודה על כל מי שמלווה אותי תודה על תהליך וצמיחה תודה על מים בברזים תודה על מים חמים בברז תודה על קפה תודה שהוא בא בלי מאפה 😊 תודה על ארוחת בוקר תודה על אוכל בריא שהכנתי לי אתמול תודה על עבודה ופרנסה שמצמיחה עוד ועוד תודה על אוטובוס שלוקח אותי לאן שאני צריכה מוקדם בבוקר תודה על ניצוץ אהבה ושמחה שיש לי בלב גם שמרגיש נורא תודה על חלק לוחמני שבי שנלחם עבור החלש והשקוף תודה על המקום הזה שמאפשר תודה אודי על היותך חיבוק לשבת טובה

תודה על שאיני פוחדת עוד לתת את מספר הטלפון שלי לכמה וכמה אנשים. תודה שאני מעזה להצטרף לקבוצות בני אדם. תודה על מכשיר טלפון חדש. שעובד סוף סוף. עם תקשורת ומצלמה מתקדמות. תודה על האנליזה שאני עושה למה שכתבתי לעיל :-) תודה על הברכות שהעניקו לי. תודה על אגס נאשי ואגוזים שאני אוכלת עכשיו. סוריקטה

היי, אני בת 33, עם היסטוריה (והווה...) ארוכת שנים של הפרעת אכילה: הפרעת אכילה בולמוסית שהפכה לבולימיה עם הזמן ותקופות ארוכות של צמצום האכילה. ירידה ועליה של עשרות קילוגרמים בכל כמה זמן. כרגע במשקל עודף מאוד מאוד גבוה. אני נחרדת ונגעלת מהגוף שלי, אין לי מילים לתאר עד כמה. אני מתביישת בו, עשיתי לו נזק בלתי הפיך, הוא מעוות, דוחה ובלתי נסבל, זה כואב לי מאוד וקשה לי לשאת את זה. המצב הזה מונע ממני הרבה דברים, כמו למשל זוגיות (אין בכלל על מה לדבר כי מי ירצה להתקרב לדבר הזה), ובנוסף אני נמנעת לחלוטין מבדיקות רפואיות שמצריכות חשיפה של הגוף. זה קצת מדאיג אותי לפעמים, כי אני מזניחה את הבריאות שלי, ובעיקר מדאיג אותי שמעולם לא הייתי בבדיקה גינקולוגית, ולא עוברת בדיקות שגרתיות שצריך לעבור. אבל אני לא מסוגלת, זה מכניס אותי לחרדה עצומה, לחשוב שמישהו יראה את הגוף שלי. זה פחד מוות. אני כל כך מתביישת, כל כך מעוותת, ואני לא אוכל להתמודד עם חשיפה של הגוף. אז אני די תקועה, מצד אחד מבינה שמזניחה את עצמי, מצד שני לא אחשוף את הגוף שלי. אני בטיפולים נפשיים מגיל מאוד צעיר (נוסף על הפרעת האכילה יש היסטוריה גם של דיכאון וחרדה, ואשפוז במחלקה פסיכיאטרית בגיל 16)- ורק בטיפול האחרון שהיה לי (במרפאה להפרעות אכילה) העזתי סופסוף לדבר על הקושי הנורא הזה עם הגוף שלי. הפסיכולוגית כל הזמן אמרה שנכון שיש השמנה, אבל שיש גם ראיה סובייקטיבית מעוותת של הגוף שלי (אני לא חושבת שזה נכון). נאלצתי לסיים את הטיפול עקב יציאתה לחופשת לידה, ושיניתי כתובת לעיר אחרת. התחלתי לאחרונה טיפול אצל עו"ס, גבר. אני לא רואה את עצמי מדברת איתו על הדברים האלה. גם עם הפסיכולוגית, שהיא אישה, היה לי לא פשוט בכלל לגעת בזה. אני לא ממש יודעת מה לעשות. אני מרגישה די אבודה...

טובעת בתוך גל גדול של יאוש ולא מחפשת שום גלגל הצלה. כבר לא אכפת ולא מעניין. אין כח יותר!

שנים של טיפול ואני לא מאמינה את ה"סיפורים" שמספרים בטיפול אני מצטערת שאני מביאה את זה שוב לכאן אבל אין לי שקט בפנים.. מפחדת לפרט כאן.. ואפילו לתת כותרת אני לא מסוגלת אבל אני יכולה לאומר שהדברים הם הכי עזויים ומאוד מאוד קשה להאמין אותם אני כל כך מפחדת שאני לא שפויה.. שמה שיוצא מפי זה שקרים ושאני לא מצליחה להבדיל בין אמת לשקר אני מרגישה רדופה על ידי הספקות אבל כל פעם שנכנסים לחדר טיפולים דברים עולים שאני מתקשה להשתלט עלייהם אני מרגישה כל כך חסרת אונים מול כל זה..

ינשופי אהובה מאוד מאוד מבינה אותך מחזקת אותך להמשיך ולתת מקום לכולך מקווה שלאט לאט תגיע גם הקבלה . זה קשה זה כואב אזל זה ממש הכרחי חיבוק .🙅🙅🙅😸

המילים שלך מרגיעים.. תודה רבה אודי

אמרתי למטפלת שרוצה לסיים והיא לא קבלה את זה. הסברתי למה ומדוע, לא סגרנו כלום ועברנו לנושא אחר. מרגישה שמציתי!!! ויחד עם זה הפחד להפגע ממנה שוב, פועם מאוד חזק.

היום יום הולדת..... משונה... לא מרגיש לי כלום.... משונה.... מעגל החיים... יום הולדת...יום המוות... מעגל.... לאבא שלי נתחיל לציין את יום פטירתו.. זה יקרה בעוד חודשיים וקצת.. לאבא שלי כבר לא חגגנו השנה את יום הולדתו.. נציין עוד חודשיים בערך שנה למותו... .. לי מצויין שהיום יום הולדת... עדיין מציינים יום זה.... החיים מבלבלים .. החיים והמוות מבלבלים.. מתערבבים אלו באלו ואתה לא מבין כבר כלום.. גם לא מרגיש כלום... .... במבי.

במבי יקרה, הרשי לי להאמין שזו מעין אדישות הגנתית, ובבוא העת תרשי לעצמך להרגיש את מה שאולי מפחיד כל כך עכשיו. מחבקת, ולו היה זה חיבוק מיושם אמיתי אמיתי, אולי היה מסייע לחבר לרגשות העוצמתיים. סוריקטה

תודה על המילים החמות . ואודי נראה לי שאני מתחילה להבין משהו ... כשכתבתי היו בי עוד קולות כאלה שסתרו את הקולות הכואבים. זאת אומרת שכדי להיות במקום שלם צריך להביא את כל הקולות יחד? כי ברור להגיון הבריא שלי שאני לא כלום אני בן אדם עם כל מה שיש בו .לטוב ולרע .. ברור לי שקריירה כזו או אחרת היא לא מה שעושה אותי משהו . וכן אודי בזכות הטיפול אני לומדת ובהחלט חושבת על המשך .. אבל זה המשך מהמקום של מי שהרגליים שלו קטועות ...וזה כואב עד מאוד . ה הבנה עד כמה הפגיעה הזו חילחלה לכל תחומי החיים והרסה או אולי עיצבה את מי שאני זה נורא .. ואולי פעם ראשונה בכל השמונה שנים האלה אני באמת מרגישה קצת שאבא פגע בי וזה לא פגיעה של מישהי אחרת .. וכן מיכל המורכבות וההרס הם עצומים והתהליך הוא ארוך . אז כן אין אור בקצה המנהרה = לא רואים את סוף הטיפול הזה. אני לא צעירה ואז כן אני חושבת למה ? בשביל מה ? ועד מתי? ברור לי גם שיש תהליך ורואים אותו והתהליך מדהים ... וברור לי שיש לי כוחות ויש לי המון יש . אבל ההבנה שאין לי רגליים ושלא יצמחו לי חדשות זה כואב ברמות שאי אפשר לתאר. והאמת שאני כותבת זה גם ברור לי למה עולות השאלות יחד עם המקום שמרשה להתקרב לאש . תודה על המקום הזה שמאפשר לי להביא כאב ....

אביב יקרה, הוספתי גם מילותיי בעץ ההוא. ואני כל כך שמחה שמצאת בעצמך מענה פנימי. מענה, שאט אט, אאמין, יחלל עמוק יותר ויותר. מזכיר, בעיניי, מאד את הרעיון שבדבריי אלייך. שלך, סוריקטה

מאחלת לך בריאות טובה והרבה אהבה. שהשנה הקרובה תהיה טובה אלייך ומחבקת. את אשה מדהימה ומיוחדת ותבונתך ורגישותך מעוררות הערצה. אוהבת שירה

שירה יקירתי, תודה יפה שלי. את יודעת, המילים שלך הן משהו מיוחד מיוחד. שולחת לך רוב רוך ועדינות, שלך, בקצת מבוכה, סוריקטה

בזמן האחרון רוצה או לא רוצה מתחברת לדברים משלימה את הפאזל ... יחד איתו עולה ההכרה היותר כואבת על היותי כלום --ככה בהרגשה פשוט מישהי שלא נספרת לא ניראת חפץ ולא יותר ...כל חיי לא עשיתי עם עצמי כלום ..את כל האנרגיות הקדשתי לילדים . לא למדתי, לא בניתי קריירה כלום ... היום מתוך תהומות הכאב שאלתי אותה ...האם את רואה את האור בקצה המנהרה . היא הודתה שלא אבל היא רואה את התהליך ואני חושבת לעצמי אז בשביל מה ועד מתי .... ולא אני לא חושבת לעזוב את הטיפול ,לא חושבת שיכולה לחיות בלי הקביים האלה ... אבל כן חושבת לעצמי איך חיים עם הבושה הזאת של היותך חפץ ....פשוט להיות כלום אחד גדול .. כלום , מיותר .... ויש לי רצון ל..... כי מגיע לי .. סליחה ...אודי אם זה קשה מידי לכאן אל תעלה .....

מכירה את ההרגשה של "כלום" את לא כלום!!!! את מישהי מיוחדת במינה שנפגעה וכתוצאה מכך סובלת והרבה! יש בך הכח לקום, אני כן רואה אור בקצה המנהרה! אני רואה אור מיוחד של טוב לב, אהבה ודאגה לאחר!!! אמא לילדים זה לא כלום!!!!!!!! זה הרבה ועבודה קשה מאוד!!!!!! לא יודעת על מה היא אמרה מה שאמרה, כנראה שדבריה הוצאו מהקשרם..לא מאמינה שהיא לא רואה אור בקצה, רק תהליך, נשמע תמוהה מאוד בעיניי. אני מאמינה בך!! ביכולות שלך!! לעולם אל תאמרי נואש!!!! יש בך הרבה כוחות גם אם עכשיו קשה ולא רואים ממטר! אביב, את יקרה עד מאוד! אינך חפץ ואינך כלום!! את אדם ואמא לילדים,את עוזרת לכלם פה להתגבר!!! ומזכירה את כל מה שיש!!! תתחברי ליש שבך. אוהבת, מיכל

אביב יקרה זה מה שהם רצו שנרגיש... אלה שפגעו בנו... שאנחנו חפץ.. אנחנו כלום.. להסכים להודות בזה הוא.. באיך שהשתמשו בנו כ"חפץ" הוא בלתי נתפס על הדעת והכי כואב בעולם(אם בכלל נסכים להרגיש) זה עבודה לשנות את השתיפת מוח שעשו אבל הייתי רוצה להאמין שאפשרי. לא רוצה לשלול ברגשותך אבל בעייני זה שהצלחת להתחתן .. לגדל ילדים הוא אחד ההצלחות הכי משמעותיות(אם לא הכי!) אוהבת ומעריכה אותך מאוד!

הי אביב, כולי תקווה (ונדמה לי שאני גם יודעת) שיש גם רגעים של מחשבות אחרות, רגעים בהם נמצאים פחות בתהומות. זוכרת שכשנמצאים בפנים קשה לראות אחרת. ובכל זאת מזכירה. יש לך המשכיות, המשכיות כל כך טובה - ילדים, זה המון בעיניי. ובבוא העת, כך אניח, יהיו גם נכדים. עם נכדים אפשר לעשות המון תיקונים, לדעתי. שלך, סוריקטה