פורום פסיכולוגיה קלינית

44560 הודעות
37100 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.
18/04/2002 | 11:45 | מאת: שושי

פורום פסיכיאטריה סגור; האם ידוע לכם אם ניתן לאשפז באשפוז כפוי בחורה בת 30, חולת אנורקסיה במצב מתקדם? תודה!

18/04/2002 | 23:54 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שושי שלום אני מציע שתתקשרי למרפאה לטיפול בהפרעות אכילה בתל השומר ותתיעצי איתם. אין תשובות של כן ולא. בעיקרון יש נטייה להימנע מאישפוז כפוי באופן כללי ורצוי להגיע לאישפוז בהסכמה במידת הצורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

28/04/2002 | 16:33 | מאת: ש

טוב אז ככה אני בת 16 אושפזתי בכפייה ואם היא מעל גיל 18 היא רשאית לא לאתאשפז,וגם אף אחד אינו יכול לאשפז אותה מבלי רצונה...

ד"ר אורן שלום, תודה רבה על התיחסותך להודעתי בנושא " שמרנות" מיום 14/2. קשה לי לידעך כי לא השתכנעתי בהצעתך על התמיכה והעזרה בעניין של הזוגיות, גם כן קשה לי להמשיך בחלומות האלה שבאים על חשבון הלימודים והמצוות! איך ניתן להתעלם מכל זה ולהמשיך את החלום בלי לבזבז זמן ? והאם זה הגיוני ומקובל שאני לפעמים מדברת לעצמי כמו פרנואים כשחושבת/חולמת, יעני בקול גבוה ובסתר?! והאם זה אומר שאני צריכה לשתף מישהו בידיעה על כל העניינים האלה ? בפני האנשים ובני משפחתי המקורבים ביותר אני נראת חכמה ומשכילה ובעלת חוש הומור גם יש לי כשרונות טובים לעסוק בהצגות ובדיבוב, אבל אם רואים אותי לרגע במצב הזה מדברת לעצמי היו מתפלאים לזה וחושבים "שהשתגעתי"! יש עוד שאלה מעניינת ומשגעת אותי, למה אני חושבת ונמשכת דווקא למבוגרים ממני בהרבה ולאלה שגילם כפול משלי? למה שאחלום על לילה אחת עם רופא המשפחה שלי שגילו כפול מגילי או אפילו על אהבת האופטימטריסט שהוא מעדה ומדת אחרים....?! למרות שלא גילו בפניי יחס מסוג אחר, אלא שהרגשתי את הימשכותם אליי דרך העיניים שלהם יתכן שזה היה בולט יותר אצל השני כי התיחסותו אליי היתה שונה משאר הקליינטים , כך אני... תמיד ההרגשות שלי מכבידות עלי ומשאירות אותי בדלמות ומתחילה להתעסק בכל מיני שלאלות על אירועים שאין להן כל בסיס של אמת וכך מתחיל מסע החלומות והפגישות במרחבים דמיוניים אצלי... האם עדיף לי כשאני מרגישה בזה לכתוב במפורש את כל משאני מרגישה וחולמת עליו? אני בד"כ כותבת. רוצה לחזור לרגע לעניין של האופטמטריסט, כבר שנה וחצי אני מטופלת אצלו בעדשות מגע בגלל מחלה בקרנית(קרטקונוס) אולי הוא נזכר באשתו שלעבר כשהוא מתעסק איתי כי אמר פעם:" אשתי שלעבר היה לה קרטקונוס", באותו זמן הסתכל אליי בעיניים של מבודד ומאוהב ומתיסר. ובעת שהיה עושה נסיון עם העדשות בעיניי, בגלל האלרגיה היו דמעות ואדמימות וגירויים, אמרו לי קודם שאני יפה עם דמעות! היה מסתכל אליי כמו מובהל ובתמימות ושקט, יכול להות שנמשך, אבל האם לדעתך התאהב... וכן אני התאהבתי? עד עתה אני לא יכולה להחליט אם זו סתם משיכה או באמת אהבה... אפילו הייתי לפעמים אומרת לעצמי שאהבה לא מבדילה בי גיל ודת ולאום. מה דעתך על כל זה? בתודה נילי

18/04/2002 | 23:53 | מאת: ד"ר אורן קפלן

נילי שלום מהודעתך נשמע שקורים לך דברים מאוד מבלבלים ושאת לא יודעת כיצד להתמודד ולהכיל את הרגשות העזים שתוקפים אותך, בעירות ובשינה. אני כנראה לא אדע לענות על שאלותיך והיה יכול להיות טוב אם היית מוצאת גורם כלשהו שאינו וירטואלי, שבכל זאת היית יכולה להתייעץ עימו לספר לו את אשר על ליבך. אינני יודע אם את יכולה לפנות לייעוץ אצל פסיכולוגית או עובדת סוציאלית בסביבה שבה את נמצאת. בכל מקרה, העוצמות שבהן את מוצפת ומוטרדת חזקות והיה כדאי להיעזר בגורם מקצועי אובייקטיבי שיוכל לעזור לך לחקור את המציאות שבה את חיה כיום. בברכה ד"ר אורן קפלן

17/04/2002 | 22:18 | מאת: שרונה

אני נמצאת במצב כזה שכלום לא הולך לי, ממש כלום אני נורא פסימית לגבי העתיד ואין לי מושג מה לעשות יותר, אז מה לעשות ?

17/04/2002 | 23:41 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שרונה שלום הודעתך כללית מאוד וקשה לכוון אותך על פיה. אם תוסיפי מספר פרטים על עצמך, מה את מנסה לעשות ומה לא הולך לך, בת כמה את ובמה עוסקת וכדומה, אוכל אולי לנסות ולכוון אותך יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

17/04/2002 | 19:51 | מאת: מודאגת

ד"ר קפלן שלום. האם ראית את ההתכתבות של יעקב בפורום תמיכה הדדית? לאחר התכתבות כאן הוא עשה כעצתך ופנה גם לפורום התמיכה ההדדית. הודעתו מהיום בבוקר (בשעה 05:00) מדאיגה מאד(כתב מכתבים וצוואה). האם יש דרך לעזור לו ולהגיע אליו (גם פיזית) לפני שיהיה מאוחר מדי?

17/04/2002 | 23:48 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מודאגת שלום פניתי כעת וקראתי את סדרת ההודעות. אני מודאג כמוך, אבל לצערי איננו יכולים לעשות דבר למעט לכתוב ליעקב ולנסות לעזור לו בצורה וירטואלית. אין כל אפשרות לאתר אותו באמצעות הודעותיו, וגם אם היה ניתן אני לא בטוח שזה היה מועיל או נכון עבורו. האינטרנט מטבעו הוא אנונימי ולכן פעמים רבות אנשים פונים באמצעותו. במידה ויעקב יחליט לפנות באופן לא אנונימי לגורם טיפולי הוא יוכל לקבל עזרה. כל שנשאר לעשות הוא להמתין ולראות האם ימשיך להתכתב עם הפורום ולקוות שיהיה לו את הכוח לפנות לקבל עזרה. תודה על ההודעה ועל האכפתיות. אורן

17/04/2002 | 13:03 | מאת: רותם.א.

שלום דוקטור! אני בחורה בת 26, למעלה מחצי שנה סובלת מרותקת לביתי בשל מחלת "היאפים"- "העייפות המתמשכת" , לצערי נאלצתי לעזוב את לימודי עבודתי וחיי החברה, לאחר טיפול אצל הומאופט/רופא קונבנציונלי חל שיפור ניכר במצבי, אך במקביל החלו להופיע כאבים באיזור שלפוחית השתן, איזור המפשעה אשר מתבטא מתבטא בממצאים פיזים ממש כגון הופעת גידים מתוחים, כאבים באיזור הגב התחתון, מעין דלקתיות מסוימת , שריפה בשעת הנשימה ועיקצוצים בידים וברגליים, רופאי העלה את הנקודה של כאבים פסיכוסומטים, ונתן לי טיפול האם לדעתך אכן יכולים אלו להיות כאבים פסיכוסו' , האם לדעתך מעבר לטיפול תרופתי יש צורך בסוג מסוים של בעיה זו בטיפול פסיכולוגי? האם כאבים אלו יכולים לחזור לאחר שמביאים את הגוף לאיזון? אשמח לשמוע את דעתך בנושא? אשמח לקבל המלצה על סוג של פסיכולוגים המטפלים בנושא בברכה.

17/04/2002 | 23:54 | מאת: ד"ר אורן קפלן

רותם שלום ראשית, אין ספק שאת צריכה להיות במעקב רפואי כיוון שגם אם ישנם מרכיבים פסיכולוגיים בבעייתך, הרי שהיא קודם כל בעיה רפואית. הנושא של כאבים "פסיכוסומטיים" הינו נושא בר מחלוקת. אין הסכמה על כך שגורמים פסיכולוגים מביאים ויוצרים את הבעיה הרפואית או הכאב. עם זאת, יש הסכמה נרחבת שמצבי לחץ (סטרס) וגורמים פסיכולוגיים שונים עלולים להאיץ או לעורר בעיות רפואיות שהיו כבר קיימות ברקע. יתכן שתוכלי להיעזר בהיפנוזה. זוהי אחת השיטות היעילות יותר להתמודדות עם כאב באמצעות כלים פסיכולוגיים. ישנם פסיכולוגים ורופאים שעוסקים בתחום, ואת מוזמנת לקרוא מאמר שכתבתי בנושא (כולל חלק על הטיפול בכאב): http://www.psychologia.co.il/hypnosis1b.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

18/04/2002 | 09:56 | מאת: רותם.א.

תודה רבה, לפי הבנתי אתה מטפל גם במקרים כאלו, אשמח לדעת היכן להשיג אותך בתודה מראש.

17/04/2002 | 04:26 | מאת: עינת

אימי הינה פסיכולוגית במקצועה והנני ביתה בת ה21. אמי מאוד רותה שאני אלך לטיפול פסיכולוגי כי היא חושבת כי אינני מאושרת וכי רע לי בחיי ואני מאוד מבולבלת.אני מתנגדת ללכת לטיפול כזה כי אני מאוד מאוד מאושרת בחיי, טוב לי בכל התחומים, אני שלמה עם עצמי, נהנית מכל יום שעובר ויודעת מה אני רוצה מעצמי. ניסיתי להסביר לה זאת אך מכיוון שאני מתכננת לסוע לטיול למזרח ולא ישר להתחיל בלימודים אקדמאים , היא רואה זאת כפסול וכאיבוד מוצא. אינני מעוניינת ללכת לטיפול כי איננה מרגישה זקוקה לו. השאלה היא מה אני יכולה לעשות?

17/04/2002 | 16:22 | מאת: HERA

עינת, אם את מרגישה שטוב לך ושאת מאושרת, אז אל תפני לטיפול. סביר להניח, שאימך רואה את הדברים מזווית אחרת, אבל היא ואת שני בני-אדם שונים. מפריע לה, שלא בחרת ללכת בתלם "כמו כולם?" והרי היום זה מאוד נפוץ שצעירים יוצאים לטיול ארוך, לפני שהם נכנסים לשגרה ה"נורמלית"... היא הסבירה לך, מה בדיוק מפריע לה? מה נראה לה לא הסדר? הרה.

19/04/2002 | 21:05 | מאת: .

HERA כתב/ה: > > עינת, > > אם את מרגישה שטוב לך ושאת מאושרת, אז אל תפני לטיפול. > סביר להניח, שאימך רואה את הדברים מזווית אחרת, אבל היא ואת שני > בני-אדם שונים. > מפריע לה, שלא בחרת ללכת בתלם "כמו כולם?" והרי היום זה מאוד נפוץ > שצעירים יוצאים לטיול ארוך, לפני שהם נכנסים לשגרה ה"נורמלית"... > היא הסבירה לך, מה בדיוק מפריע לה? מה נראה לה לא הסדר? > > הרה.

18/04/2002 | 00:01 | מאת: ד"ר אורן קפלן

עינת שלום התשובה מאוד ברורה. אם אינך מרגישה צורך בטיפול פסיכולוגי אל תפני. הפניה לטיפול אישי מתוך דחיפה של אדם אחר, הורה, בן זוג, חבר וכדומה, ללא צורך פנימי של הפונה עצמו, הינה בד"כ בזבוז מוחלט של זמן ומשאבים. ה"מנוע" של הטיפול הפסיכולוגי הוא הצורך או המצוקה שעולה. ללא מטרה ברורה לטיפול, הוא לא יכול להיות יעיל. סביר להניח שיש בינך לבין אמך חילוקי דעות על האופן בו את צריכה לנהוג כעת, הן לגבי הנסיעה, הן לגבי הלימודים, וכמובן לגבי הטיפול. יתכן מאוד שישנם גורמים נוספים, מדוברים ואשר אינם מדוברים, מודעים ואשר אינם מודעים, המצויים ביניכן. במידה ואינך רוצה להיכנס עימה לעימות בנושא אציע לכן פשרה שאמורה לפתור את הקונפליקט, לפחות לבינתיים. פנו שתיכן ביחד לייעוץ פסיכולוגי משפחתי. מדובר על תהליך קצר שבו תוכלנה להתמודד עם הקונפליקט ביניכן ולהבין יותר טוב אחת את השניה. בברכה ד"ר אורן קפלן

16/04/2002 | 23:59 | מאת: adi

היי שונאת את החיים, את העולם, אין לי מה לחפש כאן . רק רוצה למות, למות בשקט, להגיע לרגיעה לא להרגיש כלום!!! שונאת הכל, אנשים במיוחד, כלבים, חתולים או בקיצור הכל, ממש הכל! מה אני יכולה לעשות? רק לקבור את עצמי אני יכולה. חושבת לסיים את החיים רק לא יודעת איך!!!!!!!!!!!! עוד חושבת מה לעשות? אני מאובחנת ע"י פסיכיאטר שטען שאני בדיכאון קל ואני לוקחת כדורים(סרוקסט) כבר חודש בערך, ושאני צריכה לעשות שלום עם עצמי, עם הסביבה, ומבחינה אינטימית. אני בטיפול ע"י עו"ס כבר חודש וחצי בערך ויש לי התקפי חרדה שהיו נורא קשים וקטלנים בהתחלה. מה שניראה לי שזה החמיר את המצב. יכול להיות?????????..ומה אני יכולה לעשות כדי לצאת מזה אם אפשר בכלל? ואם כן איך אדע שזה לא יחזור יותר בחיים? כי אני סובלת ממש כל החיים רק סבל ועצבות, לא ראיתי ולא הרגשתי רגע אחד של אושר לא יודעת מה זה !!!!!!!!!!!! ועדיין חושבת למות! תודה.

17/04/2002 | 13:28 | מאת: אורי

היי עדי תתעודדי קצת, יש גם הרבה דברים טובים בחיים, קל מאוד לברוח לייאוש ולדיכאון. תסתכלי קצת סביבך ותפתחי את העיניים, תראי שיש גם דברים טובים. אני מניח שאת בסה"כ בת 26, אז מאיפה כל הפסימיות. מקווה לשמוע ממך בעתיד על שיפור במצב. להתראות

17/04/2002 | 23:11 | מאת: אשה אחת

כאשר אני בדיכאון אני "אוספת " את עצמי ויוצאת לסרט או לבית קפה לבדי. לפעמים אני מוצאת אדם נחמד לשוחח איתו וזה מרים לי קצת את המצב רוח.

18/04/2002 | 00:07 | מאת: ד"ר אורן קפלן

עדי שלום הודעתך באמת עמוסה מאוד מבחינה רגשית וניכר שאת עוברת תקופה קשה. עם זאת, את מספרת שאת בטיפול הן בשיחות והן בתרופות, ובמקרים הללו לוקח חודש עד חודשיים כדי שמשהו יתחיל לזוז ולהשתנות. אני מציע שתנסי להגביר את תדירות הפגישות עם העו"ס בתקופה הנוכחית כדי להיעזר יותר בטיפול. לפעמים כניסה לטיפול מגבירה את העוצמות הרגשיות וזה עלול להחוות כהרעה. עם זאת, זו עליה קלה לצורך ירידה, וסביר להניח שתוכלי לחוש בשיפור בהקדם. החזיקי מעמד ותני לעצמך את הזמן לחזור לאט לאט לאיכות חיים טובה יותר. בינתיים נסי להיעזר בסביבה הקרובה, בני משפחה וחברים, כמו גם בגורמי חוץ כמו פורומים לתמיכה הדדית באינטרנט, קווי טלפון למצוקה כמו ער"ן וכדומה, עד שהמצב ישתפר, בתקווה שבתקופה הקרובה. בברכה ד"ר אורן קפלן

18/04/2002 | 01:27 | מאת: שרון

גם אני נו מה יעזור?

16/04/2002 | 19:07 | מאת: תמר

יש לי חברה שפשוט ח-ו-ל-ה על משהו כבר שנתיים,אבל אין לה אומץ לגשת אליו. אני חושבת שיש לו פרצוף של ילד קטןולא של גבר בן 25, ולכן אני לא חושבת שהוא כזה חתיך כמו שהיא מתארת אותו. היתה לו חברה וכל פעם שהם היו ביחד חברה שלי היתה אומרת שהם מתאימים ושהם צריכים להיות ביחד. בהתחלה הבחור היה מאוד נחמד אל חברה שלי, אך לאחר שגילה שהיא מאוהבת בו הוא התעלם ממנה והתנהג אליה באכזריות, אבל היא לא הפסיקה לאהוב אותי. חברה שלי מאוד יפה ויש הרבה בחורים שהציעו לה לצאת אבל היא סרבה לכולם. אני לא רוצה שהיא תישאר רווקה לנצח בגללו. אני מאוד רוצה לעזור לה ולכן אני רוצה להבין מה היא מוצאת באותו בחור וכיצד לגרום לה להפסיק לאהוב אותו.

16/04/2002 | 21:26 | מאת: ד"ר אורן קפלן

תמר שלום נפלאות דרכי האהבה ובאמת קשה לי לענות מה חברתך מוצאת בבחור. יתכן מאוד שמשיכתה אליו כבר אינה קשורה כלל אליו אישית אלא למשהו שהוא מייצג עבורה, ולכן קשה לה להיגמל. אני חושש שלא תוכלי לעשות את העבודה בשבילה. תוכלי לשוחח איתה ולהיות לה כתף, אבל היא זאת שצריכה לקחת את העניינים לידיים ולקדם את חייה למקום אחר. מאחר והבחור הגיב בצורה שלילית מאוד סביר שלא מדובר במישהו שבאמת כדאי להשיג. תוכלי לשאול אותה מדוע היא נמשכת לאדם שהתנהג אליה בצורה כזו. לפעמים המשיכה אל הרוע היא תגובה לא מודעת למקומות ויחסים בין אישיים אחרים בחיים. במצבים כאלה טיפול פסיכולוגי עשוי לעזור כדי לשנות את הדפוס הבעייתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

16/04/2002 | 18:47 | מאת: אור

שלום. אני בת 25, ולכל הזמן אני חוששת ש"שעון החול אוזל". כדי להבהיר את הבעיה אספר קצת על עצמי. אני טכנאית מכונות, הייתי קצינה בצבא, יש לי תואר ראשון במדעי החברה והרוח אני מסיימת תואר שני בפילוסופיה ובקרוב יוצאת לחו"ל לתואר שני נוסף במנהל עסקים- אני כל הזמן עסוקה ב"להשיג" דברים בחיי כי אני מרגישה שעוד שניה כל החיים שלי יגמרו. אני חייבת להדגיש כי אין לי שום פחד מהמוות, להיפך. לפני כמה שנים איבדתי שני חברים בפיגוע (הם היו בני 14 ו-18) ומאז מצד אחד הבנתי כי לא משנה מה נעשה בסופו של דבר כולנו נמות (ידעתי את זה גם קודם אבל אז אני הבנתי את זה ולא רק ידעתי את זה) ומצד שני פתאום התחיל המירוץ. יותר מאשר אני רוצה להשיג דברים אני מודעת לסופיות החיים ולחוסר המשמעות של כל מה שעשיתי בחיים אם בסופו של דבר אני אמות. המחשבות האלה ממש ממש ממש מבלבלות אותי ומקשות עלי. מה לעשות?

16/04/2002 | 21:33 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אור שלום מרגע שאנחנו נולדים אנחנו הולכים למות. זו עובדת חיים קשה לעיכול ורובנו מצליחים להדחיק אותה רוב הזמן. לעיתים אירוע קשה שמפגיש עם המוות בצורה חזקה משנה את תפיסתנו על החיים והמוות, ובהחלט יתכן שהושפעת מאוד מהאירוע בו איבדת את חבריך. עם זאת, תחושת המרוץ וההישגיות אינה קשורה רק לתחושה שהזמן אוזל ויתכן שתכונה זו היתה בך עוד קודם ורק חוזקה עקב האירועים. השאלה מה את רוצה לעשות. את נמצאת בגיל שבו עוסקים להגדרת העצמי הבוגר וחיפוש אחר מקצוע והישגים. יש לך כנראה יכולת טובה להגיע להישגים, ונותרת השאלה למה באמת את רוצה להגיע והאם הדרך שבחרת מתאימה לך. בסרטים המצויירים רואים לפעמים דמות רצה ומגיעה לצוק וממשיכה לרוץ באויר עד אותה נקודה שבה היא קולטת שאין קרקע מתחת, ואז מגיעה הצניחה. בסרט מצוייר זה נראה מצחיק, אבל בחיים זה ממש לא מצחיק. כל עוד את רצה על קרקע בטוחה, זה טוב מאוד ויקדם אותך. אבל אולי את מרגישה לפעמים שאת רצה באויר ועוד מעט תבוא הנפילה. אם אכן יש לך התלבטויות יתכן שכדאי לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי לברר עם עצמך כמה עניינים. בהצלחה בכל מקרה בדרכך ד"ר אורן קפלן

16/04/2002 | 16:43 | מאת: ריבי

האם סרוקסט גורם להשמנה? ואם כן מה אפשר לעשות? אינני רוצה להליף את הכדור. הוא עושה לי טוב.

16/04/2002 | 21:35 | מאת: ד"ר אורן קפלן

ריבי שלום אנא פני לרופא המטפל בך. הוא יידע בוודאי לענות על השאלה. כמו כן תוכלי לנסות לפנות לפורומים של פסיכיאטרים העונים בנושאי תרופות. הפורום הזה עוסק רק בנושאים פסיכולוגיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

16/04/2002 | 16:41 | מאת: בני

האם קיים טיפול בהיפנוט למטרת הרזיה? אם קיים = האת אתה עושה את זה?

16/04/2002 | 21:39 | מאת: ד"ר אורן קפלן

בני שלום קיים טיפול בהיפנוזה למטרת הרזיה, אבל כמו רוב הטיפולים להרזיה יעילותו אינה גבוהה. נושא ההרזיה קשה לטיפול באופן כללי. בניגוד להרגלים אחרים כמו למשל עישון שאותם אפשר להפסיק לגמרי, הרי את האכילה צריך לא להפסיק אלא למתן. מאחר ואכילה ושובע הם גורמים ראשוניים מאוד בנפש האדם עוד מהיותו תינוק, הרי שזה מסוג ההרגלים שקשה מאוד לשנות. הטיפול בהיפנוזה והטיפול הפסיכולוגי בכלל יוכלו לעזור לאדם עם מוטיבציה רבה להצלחה המגובה גם בתוכנית דיאטתית מתאימה ופעילות גופנית. ללא התנאים הללו לא הייתי מציע לאף אחד טיפול. המחשבה על היפנוזה מגיעה בד"כ מתוך המיתוסים על היפנוזה של מעין תרופת קסם. המיתוס הזה שגוי ולכן לא הייתי מנסה לפתח אשליות בכיוון הזה. אם ברצונך עזרה פסיכולוגית בהרזיה זה אפשרי, אבל עליך להתכונן לעבודה ומאמצים קשים עד להצלחה, ושינוי של ממש באורח החיים התזונתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

16/04/2002 | 14:14 | מאת: אפס

מאז שההורים שלי התגרשו כשהייתי בתיכון ועד היום (6 שנים אחרי) , שבמהלך השנה האחרונה גם נפטר אבי, אין לי טעם לחיים ... כל דבר בחיים נראה לי חסר משמעות, איבדתי כל ערך לכסף, אני מסתובבת בחנויות צעצועים (למרות גילי) וקונה לעצמי כל מיני שטויות, פשוט לא אכפת לי כמה כסף יש לי בחשבון , אני קונה כל מה שאני רוצה באותו רגע. הכל נראה ליחסר ערך, ניסיתי ללמוד הרבה דברים אבל אני תמיד מפסיקה באמצע או לומדת אבל לא ניגשת לבחינות , קשה לי גם להתרכז , ואין לי כח לכלום. במצבים שאני נתקלת בדברים שמפריעים לי, כמו למשל נהגים אחרים בכביש או מכונית שנוסעת לפניי, או לקוח שאני חייבת לענות לו במסגרת העבודה ומפריע למהלך העבודה אני פשוט חוטפת כאלה עצבים אני מחזיקה את עצמי , מכווצת את כף היד מתחילה לקלל בשקט כמו משוגעת , אין לי סבלנות לכלום. וכשאני רוצה משהו ולא מקבלת אותו, אני מחפשת איך להזיק לאחרים בכוונה ואיך לספק את ההרגשה הטובה שלי. נמאס לי כבר מהחיים האלו , החיים שלי חסרי טעם , הסיבה היחידה שאני ממשיכה לעבוד בגללה , זה 3 הכלבים והחתול שלי , שאמא שלי לא מוכנה לממן בשום אופן. אם הם לא היו קיימים חס וחלילה, אני פשוט הייתי מתפטרת , מנתקת קשרים עם כולם ומסתגרת בבית הלוואי והייתי יכולה למות בשקט אבל גם את זה אני לא יכולה לעשות .

16/04/2002 | 21:44 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלום לך הזעם שלך חזק ואי אפשר להתעלם ממנו, החל מהכותרת שנתת להודעתך ועד לתוכן עצמו. השאלה האם יש לך את הכוח לנסות ולשנות את המצב. הדכדוך המתמשך והכעס העצום שאת מפנה כלפי הסביבה מכלים אותך מבפנים, והשאלה איך ניתן לגייס כוח לשנות זאת. כל מה שאני יכול להציע לך במסגרת הפורום הזה הוא לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולנסות דרכו להבין מה קורה לך ואיך משנים. לצערי, אני חושב שיהיה לך לא קל לפנות לייעוץ כזה, ואולי אף יותר קשה להישאר בו לאורך זמן. אבל אם תנסי ותצליחי אולי זה יוביל אותך לנתיב אחר מזה שבו את מהלכת כבר מספר שנים. בברכה ד"ר אורן קפלן

16/04/2002 | 23:50 | מאת: שגי

אני מנסיוני הייתי מציעה טיפול תרופתי. העולם שנראה לי איום ונורא בלי יכולת להנות מכלום השתנה בעזרת טיפול תרופתי נוגד דיכאון. תלכי לפסיכיאטר בקופת חולים ותראי איך העולם יראה ורוד. כמובן שאם בא לך את יכולה במקביל ללכת ליעוץ. אבל הטיפול התרופתי מהיר ותוך 10 ימים כבר יש שיפור במצב הרוח. זה ממש מדהים! אל תתיאשי. את תראי שזה היה שווה תרגישי טוב!

18/04/2002 | 23:58 | מאת: יוסי - בדוי

הוריי התגרשו מזמן - כשהייתי בן 11, אבי נפטר לאחר מחלה ארורה וקשה כשהייתי בן 17 ובכל זאת שרדתי ואני סטודנט למחשבים היום בן 23. כך שיש תקווה.

16/04/2002 | 12:34 | מאת: מיקה

שלום אני בחורה בת 26,שאינה ידעת ליצור אינטימיות. אני מוקפת ידידים ידידות,יודעת לפתח קשרים,להכיר אנשים במהירות,ובדר"כ בצורה מרשימה.הבעיה נוצרת בהמשך,אנימרגישה שלאורך כל המסגרות שהייתי בהם נוצרו חברויות כאלה ואחרות,ויש לי קשרים מכל תקופה,אך מעולם לא היתה לי חברה טובה אחת כזו שברור שאת בשבילה והיא בשבילך,היו וישנן כאלו שיהיו שם בשבילי,אך בדר"כ הם משמעותיים לי יותר מאשר אני בשבילם. אותו כנ"ל לגבי בנים,היו לי 2 חברים,למרות שהיו אפשרויות להרבה יותר,ועם שניהםלא הרגשתי אינטימיות. אינטימיות זו התחושה הזו של שייכות,חיבה גדולה,עניין רב,ואצלי,אני מרגישה שאיפשהו זה מתפספס. בעבר הייתי בטוחה שזה בגלל שאני מדברת יותר מדיי,או תלותית מדיי,או...או...הדברים הללו נכונים,אך אני רואה סביבי אנשים רבים שיכולים להראות משעממים,מעייפים,נודניקים,תלותיים ובכל זאת אהודים מאוד ובעלי חברויות עמוקות לאורך שנים. האינטימיות זו בעיה אחת,יש עוד מספר בעיות,למשל,העובדה שאני חסרת ביטחון ולעיתים מפגש עם הורים של חבר או חברים שלו מלחיצים אותי מאוד,שלא לדבר על כך שדחיתי מחזרים רבים שנחשבו בעיניי מדהימים כל כך,שחששתי ממה שיקרה בפגישה-שהם יגלו שהעובדה שאני נראית בטוחה כל כך בעצמי,חייכנית משוחררת אינה נכונה,וכעבור מספר שעות הם יבינו שאני סתם אחת...ברור לי שאם בעייתי יצירת האינטימיות תיפתר,גם ארגיש חזקה יותר לטפל בפטפטנות שלי,ולעיתים בתלותיות שלי. הדבר גורם לי להחמצות רבות,וגם חברות נשית עמוקה חסרה לי-שוב,יש לי חברות רבות,עם האחת אני מטיילת ועם הנייה מרכלת ועם השלישית מספרת סודות כמוסים,אך אין אחת שאנחנו ביחד,מכל המובנים,למשל אם אני הולכת לבדיקה חשובה,מבחן חשוב לא בהכרח תהיה מי שתדע את הפרטים ותתקשר לשאול לשלומי. הייתי אצל פסיכולוגית למשך פגישות אחדות,היא אמרה שאינטימיות,קשר חברתי נוצר בבית,וכשדיברנו על ההורים שלי,התברר שאני אוהבת אותם מאוד(משוגעת עליהם)אבל לא זוכרת שאי פעם שיתפתי את אימי בחוויות שונות בהתבגרות שלי וכן כיום,הוריי הם אנשים מבוגרים שמרנים,רוב השיחות שלנו הם ברמה של מה אכלתי איך בעבודה ומתי אני מגיעה,שיחות שלצערי משעממות ואני מגיעה להוריי כי אני באמת דואגת ואוהבת אותם אך כפי שהגדירה זאת הפסיכולוגית ההיא,קיימת מערכת יחסים של דאגה לצרכים הבסיסיים ודאגה רבה,הוריי ידועים ברב חבריי כאנשים מאוד חמים וטוטאליים,אך מאידך,מעולם לא חלקתי עימם סיפורים מהווי בית הספר ,חברויות וכ... העניין הוא שאני כיום מאוד מודעת לסיבות של הבעיה שלי וכןיודעת להגדירה ,אין לי אפשרות לממן טיפול פסיכולוגי פרטי,ומאחר ואני עובדת במוסד ציבורי,אני ממאנת להיות מטופלת במגזר הציבורי. שאלית היא כיצד אפשר לפתור בעיה כזו?והאם יש טיפול קצר מועדבטווח של פגישות בודדות שיכול להעניק לי כלים לטפל בעצמי? מתנצלת על אורך המכתב,היה חשוב לי להבהיר את סדר גודל הבעיה. תודה מיקה. הייתי בטי

16/04/2002 | 21:51 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מיקה שלום אינטימיות ומערכות יחסים הם, כמו שאמרת, נושא שנוצר עם הזמן. אין ספק שהדבר קשור גם להיסטוריה האישית שלך, אולם לא בהכרח ליחסים הספציפיים שאת חווה היום עם הוריך, זה לא עובד בצורה כל כך ישירה ובהירה. אינני יודע לענות לך האם טיפול קצר מועד יעזור. בעיקרון אפשר לנסות ובהחלט יתכן שזה יוכל לקדם את העניינים אבל קשה לי לנבא מראש עד כמה. זה די תלוי בך ובמקורות הבעיה. אוסיף בכל זאת עוד דבר אחד. אני מבין את הבעיה הכספית, אבל השאלה האם גם פה אין שחזור של בעית האינטימיות, כלומר, חוסר נכונות להיכנס לתהליך פסיכולוגי ארוך יותר שכרוך בין היתר בחשיפה ואינטימיות. אני לא אומר שזה כך, אלא מעלה שאלה בנוגע לכך. בכל מקרה, אם את לא יכולה למממן טיפול פרטי ולא מוכנה לפנות לשירות הציבורי האפשרויות באמת מצטמצמות ואולי כדאי לנסות טיפול קצר מועד. אני מעריך שאפשר לנסות ולהגדיר תקופה של כחודשיים לעבודה ולראות לאן זה מוביל אותך. בברכה ד"ר אורן קפלן

16/04/2002 | 12:33 | מאת: דור (OCD)

מודה לך מקרב לב על תשובתך מהשעה 11:18. אני מבטיח שזו הפעם האחרונה שאטריד אותך בשאלה: אתח הבנות סובלת מחרדות קשות. היתכן שיש קשר בין הפרעתה והבעיה שלי (למרות שלי אין התקפי פניקה)? א. בשל חינוך ב. בשל תורשה מודה לך מקרב לב. דור

16/04/2002 | 21:54 | מאת: ד"ר אורן קפלן

דור שלום אינך מטריד כלל. יש מרכיבים תורשתיים וסביבתיים להתנהגות ומחשבות כפייתיות, ובכל זאת, אין הכרח שיש קשר בין הבעיה שלך לבעיה של הבת. אני מציע שתפנה את הילדה לייעוץ אצל פסיכולוג המתמחה בטיפול בגילה ותקבל חוות דעת יותר מדוייקת על מקורות הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

16/04/2002 | 08:52 | מאת: נ.ח.

שלום דר. אני בן 40 וסובל הרבה מחרדות למצב בריאותי. אבי נפטר לפני 8 שנים מדום לב ומאז אני חושש שזה יתקוף גם אותי. אני אדם בריא ופעיל וחרדות אלה פוגעות בי. אני מבקש לדעת באם טיפול בהפנוזה יעזור לי ולמי לפנות בנושא זה. תודה נ.ח.

16/04/2002 | 11:25 | מאת: ד"ר אורן קפלן

נ.ח. שלום בעיקרון היפנוזה מתאימה לטיפול בחרדות ויכולה להשתלב היטב בטיפול הפסיכולוגי בנושא זה. ניתן לפנות לפסיכולוגים מורשים להיפנוט. אשמח להפנות אותך למטפל מתאים באזור מגוריך ואת הרשימה המלאה תוכל לראות באתר האגודה הישראלית להיפנוזה. אני מסיים בימים אלו כתיבה על מאמר בנושא ואני מאמין שאוריד אותו לאינטרנט בימים הקרובים. אני אוסיף קישור כאן בפורום למאמר. בברכה ד"ר אורן קפלן

16/04/2002 | 12:34 | מאת: נ.ח.

שלום דר. אני מודה לך על תשובתך ואשמח לקבל פרטים לגבי מטפלים מתאימים בהיפנוזה באיזור רחובות. תודה וחג שמח נ.ח. ד"ר אורן קפלן כתב/ה: > > נ.ח. שלום > בעיקרון היפנוזה מתאימה לטיפול בחרדות ויכולה להשתלב היטב בטיפול > הפסיכולוגי בנושא זה. ניתן לפנות לפסיכולוגים מורשים להיפנוט. > אשמח להפנות אותך למטפל מתאים באזור מגוריך ואת הרשימה המלאה תוכל > לראות באתר האגודה הישראלית להיפנוזה. > אני מסיים בימים אלו כתיבה על מאמר בנושא ואני מאמין שאוריד אותו > לאינטרנט בימים הקרובים. אני אוסיף קישור כאן בפורום למאמר. > בברכה > ד"ר אורן קפלן >

16/04/2002 | 03:11 | מאת: מ.ל.נ

שלום, לפני כשלוש שנים, לאחר תקופה ארוכה של דכאון וחוסר יכולת לתפקד אובחנתי בדיכאון קליני. התחלתי בטיפול בפרוזאק ובפסיכוטרפיה. לפני כשנתיים וחצי עברתי למטפלת אחרת ואני עכשיו במהלך פסיכואנאליזה. טיפול קשה ובזמנים טובים יותר אף חשבתי כי הוא מועיל ביותר. לפני כשנתיים, כשמצבי נראה טוב יותר הפסקתי את הפרוזאק. למרות התקופה הקשה של ההפסקה יכלתי להחזיק מעמד עד ששוב תקף אותי השחור הזה, שוב מחשבות אובדניות וחוסר יכולת לתפקד. חצי שנה לאחר הפסקת הפרוזאק חזרתי לתרופה. שבועיים אחר כך (ביום הולדתי) ניסיתי להתאבד עם חבילת כדורי קסאנקס שהפסיכיאטר נתן לי לתקופת ההסתגלות, תפשו אותי ולקחו אותי לבית החולים (מחלקה פנימית, לא דובר על אשפוז פסיכיאטרי, הייתי באשפוז בית במשך שבועיים. ) כל זה קרה לפני כשנה וחצי. המשכתי מאז את הפרוזאק ואת האנאליזה (3 פעמים בשבוע) אני לא יכולה לאומר שהכל היה נפלא אבל הנפילות הטוטאליות פסקו והיו נפילות במצב הרוח ודכאונות קצרי טווח, חוצמזה מצב רוח ירוד כל הזמן. בזמן האחרון החלו שוב התקפים, שוב מחשבות על התאבדות, שוב שחור מסביב וערך עצמי כל כך נמוך שאני לא מסוגלת לחשוב ששום דבר שאני עושה (אני בן אדם יוצר) הוא בעל חשיבות. אני עייפה, הפסיכיאטר שלי שולח אותי לעשות בדיקות לליתיום, האנליטיקאית שלי מנסה לעזור אך אני מרגישה שאני לא יכולה לקבל את העזרה שלה. לחברים שלי (אלה שעוד יש לי אנרגיות להיות אתם בקשר) נמאס מהנ]ילות התכופות שלי ואני תשושה מזה. אנשים לא מבינים וגם שאני אומרת להם שזו מחלה (דיכאון קליני ודיסטמיה-דיכאון כרוני) הם עדיין מסתכלים עלי כאילו זה בידיים שלי ואני לא מסוגלת להתמודד אתם אני לא מסוגלת להתמודד עם כלום יותר. לפי חומר הקריאה שהשגתי (גם בנט) טיפול אנאליטי אינו עוזר במצבי ולמרות שאני מאמינה גדולה של סוג הטיפול וכל טיפול אחר נראה לי שטחי אני מתחילה לחשוב שאולי בגלל שאני בטיפול כל כך מעמיק שפותח כל כך הרבה פצעים מהעבר אני לא מצליחה לצאת מהמצב. אני לא מאמינה גדולה בטיפול הקוגניטיבי (יש בי ציניות מסויימת לסוג הטיפול שיכול להיות נובעת מדעות קדומות אך קיימת על כל מקרה) אני קצת אבודה ולא ממש יודעת מה השאלה, מה אני אמורה לעשות בין המטפלים השונים שלי שרוצם רק טוב אך משום מה לא מצליחים להוציא אותי מהמצב הבלתי אפשרי הזה. תודה

16/04/2002 | 11:22 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מ. שלום את מתארת מצב שבו את עטופה במטפלים מסורים וטובים שמנסים לעזור. במצב הזה קשה לי לראות כיצד אני יכול לעזור ממקום שבו אני ממש לא מכיר אותך. אני מבין את היאוש שבו המטפלים המוכרים לך לא תמיד עוזרים, אבל זה הנתיב היחידי שנראה לי סביר לעזרה. כמובן שתמיד חשוב להיעזר גם בסביבה הקרובה ואולי להשתלב בפורומים לעזרה הדדית באינטרנט, אחד מהם פועל גם באתר הזה. אני מציע שתחזרי עם השאלות וההתלבטויות לטיפול האינטנסיבי בו את נמצאת. זו בוודאי תקופת שפל, וכמו שקרה גם בעבר, תצאי ממנה עם הזמן. בברכה ד"ר אורן קפלן

15/04/2002 | 23:55 | מאת: דור

שלום דוקטור! אני בשנות ה-50, נשוי עם ילדים, מהנדס מצליח מאד. אני עושה דברים וחושב בצורה שונה ממה שנהוג. זה מפריע לי קצת, אבל הבעיה היא שמשפחתי טוענת שאי-אפשר לחיות איתי. האמת שאני לא מסוגל לעשות אחרת. חייב לבדוק את כולם, מה עושים, מה יש להם בתיק, בודק שעון מים כי אשתי מבזבזת מים, קורא ניירות לא לי, עומד ליד העוזרת פן תזרוק שמרטוטים לשירותים העלולים להיסתם, וכו'. חייב לדעת מה חושבים, מה מתכננים, איפה היו, וכו'. רק לי גישה לחשבונות בנק כי צריך שיהיה מנהיג אחד בבית (אם ידעו כמה כסף יש בבנק, אז יבזבזו) קשה לי שלא יחשבו כמוני, לא יעשו לפי הראש שלי, כי אני מרגיש שרק אני צודק. איפה להניח דברים, אם אשתי תקנה תחתונים ואיזה, מה יוכלו פועלי השיפוצים, איפה יקנו, מה יקנו, מה ילבשו, איזה עוזרת, וכו'. לא מסוגל לתת לאשתי או לאחרים להחליט. הם עושים שטויות, לא מבינם כמוני. אני שונא להוציא כסף. אף פעם אין לי אוברדרפט ויהי מה. אני עסק ללא הרף בסיבובים בחנויות, משוה מחירים, קונה ממבצעים (לפעמים אפילו חפצים לא שימושיים), לא מוכן לבזבז כסף על יציאות, ופינוקים. הולך המון פעמים לחנויות עד שאני קונה משהו, לפעמים לוקח חודשים או שנה שנתיים עד לביצוע. כך אני בטוח שלא אטעה. אני חש קנאה עזה גם לגבי ידידות / ים של אשתי והילדים. אני מקנא באישתי מבחינת הילדים. לא סובל שהיא תצטרף כשאני יוצא עם הילדים. שיתרכזו רק בי, והיא לא תשפיע עליהם. אני מפחד שמשפחתי תושפע מאחרים. קשה לי לסבול את יחסיה של אשתי עם אחיה. פעולות כפיתיות: פרט ל-2 חלונות אני לא מרשה לבני משפחתי שיפתחו חלונות, כדי שלא ייכנס הפיח (ביתנו בצומת) אף לא ל-10 דקות. אם אני תופס אותם אני ממש משתולל. הלא, איפה ילך הפיח?; רוחץ היטב ולעיתים קרובות ידיים; מגעיל אותי לאכול במסעדות או בבתים אחרים (יותר נוח לי צלוי באש שהורגת חיידקים); אוכל רק על מפה; משתמש רק בסבון מסוג מסויים, בספוג כלים מסויים, כי אחרים לא מתנקים לעולם; לא סובל תיק על השולחן כי נגע ברצפה; בודק היטב אם נעלתי דלתות, וכו'; לגבי האוטו יש לי הרבה מנהגים: להחנות אותו בצורה שמגינה עליו; בודק כמה פעמים ובכמה צורות אם הנעילה האוטומטית פעלה; בודק גלגלים כל פעם; לא שם משקפיים מגינים משמש כדי שלא יחשבו שהאוטו נטוש וייגנב; לא סובל לשטוף אותו בפנים או בחוץ עם כל חומר כדי שלא יתקלקל המעטה; אני גולש למסלול נסיעה אחר מחשש שישתפשפו הגלגלים בשפת המדרכה (פעם זה קרה לי); קודם הולך למוסך לדבר, אח"כ רק לוקח אותו ולמוסך שמאפשר לי להיות נוכח בזמן התיקון; אם לא יוצא לי לבצע אחת הפעולות האלה, המחשבה על כך אינה מרפה ממני. למשל, אם בתי בת ה-30 נסעה באוטו שלי, אני חייבת לרדת מהבית כדי לבדוק שאכן נעלה את הדלת, למרות שהיא כועסת שאיני סומך עליה. מונע זריקת דברים, אפילו אם אין שימוש בהם והם חלודים או מקולקלים; טוב לי שהם בבית; קשה לי לסבול שהבת שלי בביתה זורקת חפצים, לכן בודק לה בזבל ולפעמים לוקח משם דברים; כוסס צפורניים; כל הזמן סופר (1, 2, 3, 4 בדר"כ פינות), דופק על השולחן בקצב מסויים חוזר שוב ושוב על אותם הסיפורים, כדי ללמד מוסר השכל. אומרים עליי בצחוק "לדרור קצת רעיונות אבל מקובעים היטב". מעצבן אותי שאומרים לי שיש לי "אידאות פיקס". קשה לי להתחיל משהו, אך משכבר התחלתי לא יכול לעצור. אני לפעמים יוצא מהכלים, וצועק, פוגע קשות. אבל אני צודק להתעצבן. אך לאלימות פיזית הגעתי רק מספר פעמים. למרות שלדעתי אני צודק באיך שאני חושב ופועל, אני מסתכל מסביב ומתחיל לחשוב שאולי אחרים יותר מאושרים. זה רק תימצות, אין מקום להרחבה. יכול להיות שיש לי בעיה פסיכיאטרית? יש שם למחלה / הפרעה הזו? אני בינתיים חושש ללכת לפסיכיאטר, האם לדעתך זה חשוב והאם תרופות עשויות לעזור לי? רופא המשפחה אמר שזו מחלה ושאלך לפסיכיאטר. גם רופא עיניים שהוא ידיד ונכנס אצלנו אמר שאיסוף החפצים זו מחלה שהוא בעצמו סובל ממנה. רב תודות

שלום לך מהנדס -לדעתי יש לך ocd=תסמונת טורדנית כפייתית,מחלה שבהחלט ניתנת לטיפול בתרופות כמו פריזמה או פרוזאק זה מעביר ומשכיח את רוב התופעות שציינת כי הם באמת לא נורמאליות ובשלב מסויים הם יפריעו לך יותר ויותר ביום יום ולא תוכל להיפטר מהם כי פשוט תתרגל וגם הראש יתרגל שאם לא תפעל ככה משהו יקרה או לא יודע מה.....זאת תופעה שכבר דיי נדירה תלך לפסיכיאטר והוא ישר יידע על מה אתה מדבר, אל תתעלם רופא המשפחה שלך צודק. אל תחשוש ללכת זה רק יעזור לך. נ.ב.-אם ראית את ''הכי טוב שיש''-גק ניקולסון מתמודד שם עם דברים דומים

דור, עושה רושם שמדובר ב - OCD... זו תופעה מוכרת וידועה שאפשר לטפל בה באחוזי הצלחה גדולים. אבל בשביל לקבל תשובה מדוייקת כדאי שתפנה לאיבחון מקצועי. תפנה לפסיכיאטר (יש תרופות מצויינות, שעושות עבודה טובה) ומקביל לטיפול פסיכולוגי. זו הפרעה שגורמת סבל רב לסובייקט ולסביבתו - כפי שאתה מתאר - ואם אפשר לטפל בזה, אז עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. בהצלחה, הרה.

16/04/2002 | 11:18 | מאת: ד"ר אורן קפלן

דור שלום קיבלת תגובות נכונות ממשתתפים נוספים בפורום. אתה סובל מתופעה מוכרת וכדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי ופסיכיאטרי כדי לפתור אותה. אני מצרף קישור המסביר קצת על התופעה. יש מקורות רבים נוספים באינטרנט. http://www.hadassah.org.il/hebrew/PUB/obses/1.htm אני מציע שתפנה לייעוץ מקצועי בהקדם ותפחית את הסבל והפגיעה באיכות החיים. בברכה ד"ר אורן קפלן

15/04/2002 | 23:31 | מאת: פרח נדיר

חבר שלי הציע לי היום נישואין ונעניתי בחיוב. אין שום דבר בעולם שאני רוצה יותר מאשר לחיות את חיי איתו. הבעיה שמעיבה על האושר הזה היא שאין לנו מספיק כסף כדי להתחתן באולם, אפילו לא בחתונה צנועה יחסית. חבר שלי נאבק כבר חודשים במינוס בבנק ולא הצליח לקבל אפילו הלוואה ולאמו אין גרוש לעזור. אמי נפטרה ואבי מסרב לעזור. זה כל כך העציב אותי משום שללא עזרה הברירה האחרונה שנשארה לנו היא להתחתן ברבנות ואז המשמעות היא לוותר על חתונה החלום שלי. אני יודעת שכסף הוא לא הדבר המשמעותי ביותר אלא חיי הנישואין אבל בכל זאת...אני רוצה חתונה כמו כולם. למישהו יש מילת עידוד בשבילי? או אולי רעיון שיכול לעזור?

16/04/2002 | 11:16 | מאת: ד"ר אורן קפלן

פרח נדיר שלום מצאת אהבה וחבר לחיים ואין ספק שזה הכי חשוב. מובן שהמועקה הכלכלית מפריעה להתגשמות החלום באופן מלא, אבל בהתבוננות על הדברים המהותיים אין ספק שזה רק סמל ורקע לדבר האמיתי, הקשר הזוגי. אין לי פתרונת פרקטיים כמובן לנושא החתונה באולם. אולי תצטרכו בשלב הזה לחגוג באופן צנוע בבית או אפילו באופן מקורי על חוף הים או במקום רומנטי אחר. תסכמו בינכם שיום אחד כשיהיה לכם יותר כסף, למשל ביום החתונה החמישי שלכם, תעשו את החתונה באולם כמו שתכננתם. כל רב יסכים ברצון להשיא אתכם פעם שניה. תהני מהאהבה שמצאת ואני מקווה שעם הזמן גם החלומות האחרים יוכלו להתגשם. בברכה ד"ר אורן קפלן

15/04/2002 | 23:16 | מאת: קרן

שלום רב. אני בשנות העשרים הראשונות לחיי וברצוני לדעת האם אני סובלת ממה שנקרא "זרות עצמית". בפעם הראשונה שהרגשתי את התופעה הייתי ילדה קטנה והרגשתי דבר מאד מוזר- עמדתי מול הראי והרגשתי כאילו יש הפרדה גמורה בין הגוף והנפש הרגשתי כאילו אני לא אותו אדם שמסתכל בראי אלא ישות אחרת כאילו לא הכרתי את עצמי. מאז התופעות האלה חוזרות ויכולות להופיע בכל רגע אלא שעל יד הסתת המחשבה אני בורחת מהן אבל אני יודעת שהתחושה שם. האם מדובר בזרות עצמית? התופעה ממש מפחידה אך האם מדובר במחלת נפש שדורשת טיפול? תודה

16/04/2002 | 11:12 | מאת: ד"ר אורן קפלן

קרן שלום אני לא מכיר ביטוי מקצוע שנקרא זרות עצמית, אולי זה תרגום של מונח לועזי מוכר. בכל מקרה התופעה שאת מתארת מוכרת, מעין התבוננות על העצמי כאילו מן הצד. תופעה זו לכשעצמה איננה מקור הבעיה והשאלה האם מלבדה יש דברים נוספים בחייך שמטרידים אותך או שאליהם את מקשרת את התופעות שאת מתארת. יש לי הרגשה שמאחורי ההתנהגות עצמה, שהיא בסך הכל התנהגות ולא חייבת להטריד, יש מחשבות ורגשות שמטרידים אותך ובהם כדאי לטפל. יתכן למשל שההתנהגות להתבונן ולחשוב על עצמך מהצד היא דרך שסיגלת לעצמך להגן על עצמך בדרך כלשהי מהמחשבות הלא נעימות. שאלתך בסיום ההודעה כוללת שני מרכיבים שאינם תלויים בהכרח זה בזה, על מחלת נפש וטיפול. לגבי החלק הראשון, אני לא מכיר מחלות של הנפש, הנפש היא מונח תיאורטי שמתאר משהו כוללני שלא ניתן ממש לגעת בו ולדעת איפה הוא נמצא. לכן מטבע הדברים קשה לחשוב עליה כחולה או בריאה. אין ספק שנפשך מוטרדת כעת ממשהו, ולכן לגבי המחצית השניה של המשפט, כן הייתי ממליץ לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

15/04/2002 | 23:12 | מאת: יוסי

בן 23, בימים האחרונים אני חש פיסית את כל התסמינים של חרדה - "טיקים", זרמים בכפות הידיים וכפות הרגליים, הרגשות חום בגוף מדי פעם, הזעה בכפות הידיים, לעתים רחוקות גם מעין החסרת פעימה, חוסר סבלנות, וחוסר יכולת להתרכז. אני משתדל להירגע ואפילו ממשיך ללכת לאוניברסיטה(אני סטודנט) אך מתקשה מאוד להתרכז. פניתי לרופא המשפחה והוא נתן לי תרופת אלפרליד 0.25 מ"ג לקחת פעם ביום. אך אני שם לב שזה עוזר רק במקצת. אין לי מחשבות רעות רק הרגשת לחץ. אודה לך אם תייעץ לי איך לחזור שוב לעניינים. תודה.

16/04/2002 | 11:04 | מאת: ד"ר אורן קפלן

יוסי שלום אני לא בטוח שרופא המשפחה הוא הכתובת המתאימה במקרה זה. תיאורך מזמין שני כיוונים, האחד רפואי, והשני פסיכולוגי בכיוון של התקפי חרדה כפי שציינת. האם סבלת מסימפטומים כאלה בעבר? האם יש גורם לחץ ספציפי אליו את מקשר את התופעות? במידה והם מופיעים בפעם הראשונה רצוי לערוך את הבדיקות הרפואיות המתאימות כדי לשלול בעיה רפואית. כדאי להתיעץ בין היתר עם נוירולוג. מאחר ואתה סטודנט תוכל לפנות לשירותי הייעוץ של המוסד בו אתה לומד. לכל המוסדות האקדמים בארץ יש שירות פסיכולוגי או גורם חליפי אליו מפנים את הסטודנטים. במידה והבעיה היא אכן התקפי חרדה ומצבם חריף כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר ולשקול לקיחת תרופות נוגדות חרדה. רצ"ב תיאור קצר של הטיפולים המקובלים בחרדה. חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. במצבים מסויימים החרדה הופכת לתופעה מעיקה וקיצונית שפוגעת באיכות החיים. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם "להתיידד" עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסויימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים. כל אלו יכולים להיעשות בטיפול פסיכולוגי. ישנן גישות שונות להבנה ולטיפול בחרדה. ניתן להכליל באופן כללי שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום ממוקד המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. על פי צורת חשיבה זו יש צורך בטיפול פסיכולוגי דינמי ארוך טווח כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדה. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. כמובן שהשיטות הפסיכולוגיות האמורות אינן מנוגדות וניתן לשלב ביניהן. הקריטריון העיקרי לבחירה בגישה טיפולית הוא היקף התופעות ומידת מיקודן וכן כמה זמן הן פעילות ומשפיעות על אורך ואיכות החיים. הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. במצבי חרדה חריפים רצוי להיעזר בתרופות בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי. יש להדגיש שהטיפול התרופתי אינו משנה את מקור הבעיה ולכן הפסקת התרופות תחזיר פעמים רבות את החרדה. הטיפול הפסיכולוגי נועד לעשות שינויים בנטיות ובהרגלים האישיים כדי למנוע את תופעות החרדה הפוגעות באיכות החיים לטווח הארוך. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה חריפים יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. מומלץ להתייעץ עם פסיכולוג כדי להחליט על דרך הפעולה הנכונה ביותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

15/04/2002 | 19:00 | מאת: יעקב

אני בן 33 איבדתי רצון לחיות , זה אמיתי לגמריי אני מתחנן את מותי . אולי לא תתיחס להודעה ברצינות ,אבל אני באמת חושב לסיים את חיי . כצעד נועז במיוחד אני מנסה לקבל עזרה לפניי מעסה . אני לא מופנם , כך שאני יכול לדבר על הכול . יש לי עבר פסיכיאטרי שכלל אישפוז בגהה , אך אני חושב שלא היה ממש טיפול . מעולם לא קיבלתי תרופות לטיפול ואנני מעוניין בזה , יש לי שאלות כמו ילד שהחל לדבר אבל הבנתי שרק מטפל מקצועי יוכל לעזזור לי . הפחד הגדול שלי שכל הטיפול יהיה רשום בתיק רפואי ! אני בן 33 יש לי סכוי להנות קצת מהחיים ??? אודה לך מראש על היתיחסות כול שהיא נ . ב כול מי שמכיר אותי לא יאמין שאני במשבר נוראי , "חושב על מוות"

15/04/2002 | 19:33 | מאת: ד"ר אורן קפלן

יעקב שלום הודעתך מעוררת בי דאגה רבה, ואין ספק שאתה זקוק לעזרה. אני שמח לשמוע שהבנת שאתה זקוק למטפל מקצועי ומוכן לפנות לטיפול. אני מסכים איתך ורוצה לעודד אותך לפנות בהקדם האפשרי לקבלת עזרה. אני מבין את חששך ממה שיהיה כתוב בתיק הרפואי שלך, אבל כיצד אפשר להשוות חשש זה לאובדן חייך? על התיק הרפואי חלה חובת סודיות רפואית ע"פ החוק ולאיש אין זכות להתבונן בו ללא הסכמתך, למעט מטפלך האישי. אנא פנה ביום חמישי אחרי החג לקבלת עזרה מקצועית דחופה. אם אינך מכיר אף גורם התקשר למרכז קופת חולים באזור מגוריך וברר להיכן תוכל לפנות. עד אז תוכל לנסות להיעזר בשירותי חרום טלפונים, כמו למשל ער"ן. 5461111 - 03 . http://www.eran.org שירותי חרום נוספים כתובים בעיתונים. אנא נסה לשוחח עם אדם קרוב ולספר לו על מצבך. חשוב שתוכל לקבל תמיכה בסביבתך הקרובה. ברצוני להדגיש משהו חשוב. במידה ורגע משבר חמור יגיע ותשקול לסיים את חייך באופן מיידי, אנא, קח מונית וסע מייד למיון גהה ובקש עזרה. אין דבר חשוב משמירת החיים, ובמקרה חרום תקבל שם עזרה. שמור על עצמך כל טוב ד"ר אורן קפלן

16/04/2002 | 08:54 | מאת: יעקב

ד"ר אורן קפל תודה רבה על היתיחסותך !!! אני כנראה לא אוכל להמשעך עוד , לבקש עזרה ועוד בגהה זה מוות קליני עבורי ! אינני מוכן לעבור תהליך שעברתי בגיל 17 [אישפוז בכפיה ] זה הישאיר צלקת שלא מגלידה ! אני גם יודע שדרך האינטרנט אין טיפול למצבי . בחרתי בדרך קיצונית מדיי , אבל זה עדיף מאשר להעלות דברים ולפתוח פצעים מדממים . במילא חסרוני לא יורגש . לא נישאר לי אלא להודות לך מאוד זה היה ניוסיון לבקש עזרה תודה רבה ! ישראל BDIKA4E

15/04/2002 | 16:55 | מאת: דור

פסיכולוגית אשר טיפלה בי בעבר המליצה לי לעבור טיפול בהיפנוזה אצל ד"ר חנה אלדר מהרצליה. האבחנה היתה שאני סובל מדיכאון אשר גורם ללחץ התעוררות מוקדמת בבוקר. אבקש לדעת האם טיפול כנ"ל מסוכן, האם ד"ר אלדר מוכרת למנהל הפורום והסבר על היפנוזה בכלל.תודה

15/04/2002 | 17:25 | מאת: ד"ר אורן קפלן

דור שלום הטיפול בהיפנוזה אינו מסוכן כאשר הוא מבוצע ע"י אדם שהוכשר לכך ומחזיק רשיון משרד הבריאות לטיפול בהיפנוזה. הטיפול בדיכאון ע"י היפנוזה אינו נפוץ, אבל קיים. איני מכיר את ד"ר אלדר. אם תרצה לברר לגביה או לגבי מטפלים מוסמכים אחרים באזור מגוריך תוכל להיכנס לאתר האגודה הישראלית להיפנוזה בו מופיעים כל חברי האגודה וליד אלו שמוסמכים מופיע מספר רשיונם. ניתן לבחור חיתוך לפי אזור מגורים וסוג מקצוע, וכן לקבל מידע נוסף על היפנוזה. http://www.hypno.co.il/members_list.asp בהצלחה ד"ר אורן קפלן

15/04/2002 | 16:50 | מאת: יוני

שלום ! שאלה קטנה , רציתי לדעת מהי הפעילות התרופתית ולמי מיועד הכדור "קלונקס 0.5 "? תודה מראש

15/04/2002 | 17:28 | מאת: ד"ר אורן קפלן

יוני שלום אנא פנה לפורום פסיכיאטריה בנושא תרופות http://doctors.co.il/forums/list.php?f=385 בברכה ד"ר אורן קפלן

15/04/2002 | 16:39 | מאת: אנונימית

כיצד עליי להחזיר את השליטה על החיים שלי. עד כה הייתי תלויה בבעלי כמעט בכל וסמכתי יותר מידי בעתידו ופחות התמקדתי בשלי וזאת כמעט בכל תחום החל בקריירה שלו והתמיכה בו וכלה בנושאים אשיים כמו ציפיות שהוא ישתנה. הייתי מעונינת לעשות קצת שינויים בחיי. כיצד? תודה.

15/04/2002 | 17:35 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אנונימית שלום כמו כל שינוי באורח חיים ובהרגלים ישנים ומוכרים, רצוי לעשות את השינוי לאט ובשיקול דעת. הנקודה אינה לעשות שינויים רק לצורך השינוי, אלא להביא שינוי שבאמת יהיה לך טוב איתו. חשוב להבין שתלותך בבעלך אינה רק בשליטתו. יש לך חלק שווה בשווה עימו, ופעמים רבות זה משקף תלות הדדית, לפחות במובן של שימור המצב. כמו כל שינוי של איזון, חשוב לראות מה משבצים במקום הדבר שמוחלף. פעמים רבות מומלץ להיעזר בגורם חיצוני שיעזור לך לבחור ולנתב את דרכך החדשה. כדברי השיר "מה שרואים משם לא רואים מכאן". זה יכול להתחיל בחברה טובה או בן משפחה קרוב, וקרוב לוודאי שתוכלי להיעזר בטיפול או ייעוץ פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

15/04/2002 | 15:42 | מאת: שני בת ה-18

ישנו גבר הכפול מגילי ונשוי, כל פעם שרואה אותי אפילו מרחוק, מייד עיני תופסות אותו על חם החייב לגרד לשנייה במפשעה שלו ליד אשכיו. גם כשהוא מדבר איתי לאחר כמה דקות חייב לשנייה לגרד. מה זה צריך להיות???? האם זה מראה שהוא חולה מין, או מתגרה מיופיי-אני אמנם יפה אך די מלאה. האם זה רמז מצידו לגרות אותי כדי לקיים איתי יחסים? וזה כל הזמן קורה. וזה אדם חכם, משכיל ולא סוטה. האם הוא לא מתבייש שאנשים עלולים לראותו כך, וזה קורה ברחוב, האם יש גברים שנגמר להם הבושה, זה גורם לי לאי נוחות מירבית. אני מעולם לא יגרד בפומבי, האם לגברים מותר להתנהג כפי שרוצים ובגסות מבלי להתחשבן באנשים סביבו, בתגובת האנשים, זה הרי לא מנומס, מביך!!!!! אני כשנפגשת איתו מנסה להתעלם, אך בתוך תוכי זה מביך, וזה כל הזמן קורה, מה דעתכם על כך??????? - שני הרוטחת.

15/04/2002 | 17:42 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שני שלום את נתקלת בתגובה שמכעיסה ומביכה אותך, ולמעשה אם תמשיכי להתעלם לעולם לא תקבלי תשובה וכמובן שההתנהגות הגסה לא תפסק. אם זה אדם מוכר שעימו את יכולה לדבר, את יכולה לומר לו פעם בעדינות ובטקט שיש משהו שאת רוצה לומר, שמאוד מביך אותך לומר, אבל שזה מטריד אותך מזה זמן... ופשוט לומר ישירות ולבקש שימנע מכך בעתיד. כמו כן תוכלי לומר זאת לאדם שלישי שידבר איתו. אציין רק שתגובתך קצת אמביוולנטית וכנראה שאת בכל זאת גם עוסקת בשאלה האם הוא נמשך אליך, ואולי זה נוגע אצלך בשאלה של דימוייך העצמי. יתכן שזה מה שמגביר אצלך את כעסך עליו, כיוון שדרך נגיעתו הלא מכובדת בעצמו הוא פוגע במקום רגיש ואישי גם אצלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

15/04/2002 | 19:29 | מאת: שני בת ה-18

תודה על התיחסותך למכתבי. דווקא אני קרובה אליו, אתגבר על הבושה ואומר לו חד וחלק בשיא העדינות, על החיים ועל המוות כמו שאומרים, למה שארגיש מבוכה, לא מגיע לי!.

15/04/2002 | 10:14 | מאת: אני

אני לא יודעת כבר מה קורה איתי השתחררתי מהצבא לפני שנה ואני במצב נוראי מבחינתי אני מרגישה משותרת,קשה לי לתפקד אני לא מצליחה לעשות כלום קשה לי לישון וכשאני קמה המועקה בחזה כל כך גדולה שאני רק רוצה לא להרגיש יותר כלום.. מי שאולי זוכר חבר שלי זרק אותי בצורה מאוד מכוערת לפני 5 חודשים אמנם התאוששתי בערך לאחר 3 חודשים(נעלמה המועקה התמידית המציקה) אך לאחרונה זה חזר מסיבה אחרת ואידיוטית לחלוטין.. החלטתי שאני רוצה ליסוע לטייל אך לא ידעתי שאשאר לבד כל כך התרחקתי מאוד מחברות שלי כי חלקן לא יכולות לשאת את הדכאון הזה שלי.. חלקן נסעו בלעדיי ועם חלקן פשוט אין לי כוח לדבר אין לי עם מי אך החלטתי בכל זאת ליסוע אבל כעת שההחלטה נראית ממשית ואני צריכה לעזוב את העבודה נכנסתי פתאום לחרדות הולכות וגוברות אני פשוט מבועתת אני לא מסוגלת ליסוע לבד אני בקושי נושמת מרוב פחד נפגשתי כבר עם אנשים המחפשים שותפים לא רוצה ליסוע איתם(האם זה אומר שאני לא רוצה ליסוע????) מצד שני אני לא מסוגלת להשאר כאן אין לי פה אף אחד אני סובלת לגור בבית אני גם אולי אלמד באוקטובר כך שזה הזמן אבל מה לעזאזל אני אעשה?????????????????????????? כואב לי הראש מרוב מחשבות כולם חושבים שהשתגעתי אני גם מרגיה משוגעת אני מרגישה כלכך רע נראה לי שהטיול הזה הוא רק תירוץ להכנז לדיכאון הלכתי כבר לייעוץ אצל "פסיכולוג" של קופ"ח הוא אידיוט לגמרי הוא רק גרם לי להרגיש עיותר מפגרת....... תעזרו לי בבקשה.............................אני לא מסוגלת יותר

15/04/2002 | 17:48 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אני שלום את מתארת תקופה קשה מזה זמן ארוך שבה את נמצאת בדכדוך כבד. היציאה לטיול היא בהחלט סוג של התמודדות, אבל נראה שדרך הדברים החיצוניים את לא מצליחה למצוא פתרון. הפניה לפסיכולוג קופת החולים לא עלתה יפה, אבל זה לא אומר שאינך יכולה להיעזר בטיפול. הייתי ממליץ לך לנסות ולפנות שוב לייעוץ פסיכולוגי. אם את נמצאת בדיכאון במובן הפורמלי-רפואי של המילה יתכן שאת זקוקה גם לטיפול בתרופות וכדאי לבדוק זאת עם פסיכיאטר. חבל על כל יום נוסף שאת סובלת במידה וניתן לעזור לך באמצעות טיפול. את מתארת שבאופק ממתינה תקופת לימודים חדשה ולעיתים דלתות חדשות שנפתחות מבטיחות שינוי ושיפור. מדובר על תקופה של חצי שנה עד אז שבה את צריכה להתארגן ולמצוא את עצמך וחייך מחדש. תוכלי להמשיך ולנסות לעשות זאת בכוחות עצמך ולארגן בכל זאת טיול או פעילות חדשה אחרת, או/ו לפנות לייעוץ מקצועי ולנסות לעשות את השינוי מבפנים. בברכה ד"ר אורן קפלן

15/04/2002 | 23:26 | מאת: יוסי - בדוי

הנה כמה דברי עידוד: כשהייתי שרוי במצב נפשי של חרדות וחשבתי שכבר אני הולך להשתגע, הד"ר שלי אמר לי שאין דבר כזה להשתגע - אלא זו רק תקופה קשה של משבר וצריך להאמין בעצמי. אחרי הכל, כך הוא אמר לי, ברגע שמישהו חושב שהוא משתגע - זה מעיד שהוא לא משוגע - כי הוא מכיר בכך שהוא מתנהג בצורה לא טבעית ונורמלית כבדרך כלל. לעומת זאת משוגע לרוב לא יהיה מודע למצבו. למרות שאינני רופא, אולי כדאי שתיפני למישהו בעצת ד"ר קפלן.

15/04/2002 | 10:10 | מאת: אינה

שלום לך אחי אובחן כסובל מהפרעה זו כבר לפני שנתיים: אני עדיין לא מבינה מה זה, אתה יכול להסביר בבקשה? מה יהיה בעתיד? שאלה אחת דחופה לפתרון: אחי לוקח כל בוקר 2 תרופות דקינט+פריזמה ובערב רספרדל הוא עושה זאת שנתיים בערך וכו. אחי עובד במשמרות וזה לא מסתדר לו עם התרופות אלא רק במשמרת הראשונה. לטענתו במשמרות שניה ושלישית הרספרידל פוגע בתפקודו והוא מפסיק לקח אבל אז אני רואה שזה לא טוב לו. אנא עזור לי (באם אתה פסיכיאטר) איך לקחת ומתי את התרופות במשמרות השונות. אני מעריץ את אחי על מאמציו אבל דיי קשה לו במיוחד בתקופות בהם הוא במשמרת שלישית. אציין שבמשמרות השניה והשלישת הוא הולך לישון ישר אחרי המשמרת וזה לא מסתדר כנראה עם תיזמון התרופות. תודה - אם אפשר להתיחס בפירוט כמה שיותר על מנת שאוכל להבין ןלהסביר לאחי

15/04/2002 | 17:50 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אינה שלום שאלותיך נוגעות בעיקר לטיפול התרופתי ואני מציע שתפני לפורום פסיכיאטריה הנמצא ברשימת הפורומים בקישור שנמצא בראש עמוד זה. בברכה ד"ר אורן קפלן

עברתי אחד אחד ולא מצאתי. אתה בטוח שכך קוראים לו? אנא תכוון אותי יותר תודה

14/04/2002 | 17:54 | מאת: ויקטוריה סיקרט

שלום רב, אני בת 26 רווקה ויש לי אח נשוי בן 33. בימי שישי אני נפגשת עם אחי אצל אמי, ושמתי לב שהוא מתקיף אותי בכל הזדמנות ובצורה בוטה בעיקר בנושאים הקשורים לעזרה הכספית שאמי מעניקה לי מדי פעם (אני סטודנטית ומרוויחה שכר ממוצע מינוס, אחי מבוסס). בפעם האחרונה מאד נפגעתי מתגובתו. שאלתי היא- כיצד לנהוג? האם לשוחח איתו? להתעלם?

15/04/2002 | 00:13 | מאת: ד"ר אורן קפלן

ויקטוריה שלום במידה ואת יכולה ליזום עימו שיחה בנושא זה בהחלט יכול להיות פתרון. יתכן שהוא אינו מודע לכך שהוא מתקיף אותך, או לחליפין יש לו "משהו בבטן" שאינו יכול לומר באופן ישיר באופן כזה הוא מבטא את זה. במידה והיחסים בינכם קרובים מספיק כדאי לנסות ולשוחח, אינני רואה סיבה להתעלם ולהניח את הדברים שמציקים לך בצד. בברכה ד"ר אורן קפלן

14/04/2002 | 16:16 | מאת: יגאל

שלום לך ד"ר . רציתי לשאול האם הפרעת אישיות נרקיסטית או גבולית או סכיזואידית שבא אובחנתי בצבא - היא נכות נפשית לפי תקנות נכות של הביטוח הלאומי ?? ( בכנות אם יורשה לי , השתחררתי מהמילואים בשנת 1994 לאחר מסע של השפלות ותלאות שגם אני לא מאמין לחלק מהמצבים בהם הייתי . אין לי שום נקיפות מצפון על השחרור שלי אז בנסיבות ההן , אך היום כואב לי שאני לא תורם כמו כולם .) תודה על הייעוץ יגאל .

15/04/2002 | 00:15 | מאת: ד"ר אורן קפלן

יגאל שלום אינני מתמצא בתקנות הביטוח הלאומי. תצטרך לפנות לגורם מוסמך בעניין, אולי דווקא לעורך דין שעובד עם תביעות מול הביטוח הלאומי. בברכה ד"ר אורן קפלן

14/04/2002 | 15:35 | מאת: צליל

שלום רב, אני בת 30 ופרודה מזה כשנה לאחר קשר שנמשך שנתיים, מאז ועד היום יצאתי למס' פגישות בודדות( בליינדטים). בתקופה האחרונה אני חשה שאיבדתי את טעם החיים. אני קמה בבוקר לעבודה, חוזרת בערב הביתה, לעיתים נפגשת עם חברים( היום הפגישות מעטות בגלל המצב, משתדלים לא לצאת לבתי קפה ), אני לא מאמינה שאצליח להכיר בן זוג ושאחזור להיות מאושרת. מעבר לזה אני לא בחורה שמסוגלת לעשות מין מזדמן, אני לא מסוגלת להכנס עם בחור למיטה אחרי פגישה של מס' שעות, אני חייבת רגש. והסקס זה גם משהו מפריע לי כבר שנה שאני בלי סקס וזה גם לא נראה באופק, כי אם לא יהיה לי בן זוג קבוע, לא אעשה זאת. ( ביומיום אני לא מרגישה שזה נחוץ, אך לעיתים אני נזכרת שכבר שנה אני לא ...) חוויתי אהבה, אהבה מאוד גדולה שנגמרה ועכשיו הכל נראה אפור, לא שחור, את התקופה השחורה עברתי. אני בודדה, הוספתי למשקלי תוך מס' חודשים 5 ק"ג, אני עצובה. אך יוצאים מהמצב הזה? אך מסתכלים קדימה בתקווה? אני לא בדיכאון, אוליי זה סוג של דיכאון אבל לא קשה, מצבי היום הרבה יותר טוב ממה שהיה. אין לי מצבי רוח, אני לא בוכה, אני פשוא לא מאושרת אולי זו ההגדרה הנכונה. רציתי לכתוב משהו אחד ויצא לי משהו שני, סלט, אני לא מצליחה להעביר את התחושות שלי. גם אני לא מבינה את עצמי, לא מבינה מה קורה לי. הייתי בטיפול פסיכולוגי בעבר, כרגע אני הולכת רק שאני מרגישה צורך (כל חודשיים בערך) וכל זאת בעיצת הפסיכולוגית שלי. אני מוכרחה לציין שאין לי יותר רגשות לאקס שלי, עם הפרידה השלמתי לחלוטין. הבעיה היא איתי. איבדתי את טעם החיים, אני לא מאושרת... תודה, צליל

15/04/2002 | 00:23 | מאת: ד"ר אורן קפלן

צליל שלום נשמע שאת נמצאת בתקופה אפורה מאוד, הדברים נשמעים קודרים ופסימיים. את אומרת שאת לא בדיכאון של ממש, אבל המוסיקה שמתנגנת מדבריך בהחלט דיכאונית, לפחות במובן הקיומי של החיים. השאלה איך מחזירים את החיות לחייך עם או בלי בן זוג. הייתי ממליץ לך ליזום פגישה עם הפסיכולוגית שלך ולחשוב על תדירות פגישות גבוהה יותר. אני לא חושב שאת צריכה להגיע לתחתית כדי להיעזר בטיפול, ומה שאת מתארת משמעותי מספיק כדי לטפל בו באופן יותר אינטנסיבי. ככל שמצבך הרגשי והנפשי יהיה טוב יותר, כך האנרגיות שלך להתמודדות עם קשר כאשר יגיע, וליזום קשרים באופן כללי, יהיו יותר זמינות. אין ספק שבן זוג והקמת משפחה הם ערך ומטרה חשובים. עם זאת, הרבה אנשים החיים בזוגיות מרגישים אובדן של טעם החיים. השאלה האם הבעיה היא באמת בחוץ, כלומר שהאושר יגיע ע"י בן הזוג המתאים, או שנדרשת בדיקה דווקא כלפי פנים. כנראה שזה לא "או" אלא שילוב בין השניים. בכל מקרה, בבן הזוג הפוטנציאלי אינך יכולה לשלוט, אבל הפנים הוא שלך ותוכלי לשנותו אם תרצי. בברכה ד"ר אורן קפלן

14/04/2002 | 14:19 | מאת: שירה

שלום רב, אולי שאלה קצת מוזרה אבל הנושא מטריד אותי. בני בן ה- 9 ילד מאד מפותח ונבון. מאז שאני זוכרת הוא "מתלהב" מגוף נשי, ציצים וכו'. לאחרונה הוא אמר לי שכאשר הוא רואה בטלויזיה או בפרסומת ציצי של אישה או ישבן איבר מינו עומד (הוא כמובן השתמש במילה "בולבול") האם זה נורמאלי בגיל כזה? תודה

15/04/2002 | 00:26 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שירה שלום גיל ההתבגרות נעשה מוקדם יותר ויותר וילד בן 9 עשוי להיות בוגר מספיק להיות בתחילת גיל ההתבגרות. החשיפה לתכנים מיניים בטלויזיה ובאינטרנט גורמת להתבגרות המינית להגיע מוקדם יותר ויותר. לכן שאלת הנורמליות אינה רלוונטית, אלא כיצד תוכלו לשוחח עימו באופן כנה מצד אחד, אך המציב גבולות לאינטימיות האישית שבמיניות מצד שני. בברכה ד"ר אורן קפלן

14/04/2002 | 12:41 | מאת: נילי

שלום רב, אני סטודנטית בת 21, בתקופה האחרונה אני מרגישה צורך להיות קשורה למישהו, אבל אין בידי לעשות כלום מפני שלפי הנורמות בחורים הם שיוזמים בפעולה הזו. הסיבה להרגשה הזו הוא הצורך ליצור קשר מיני שאי אפשר לקימו לפני נישואין בגלל היותי מחברה שמרנית ודתית וגם לא מקבלת על עצמי חריגה משלל חוקי הדת והחברה. לעתים מסוימים טוב לי להיות לבד ולחשוב על רגעים ויחסים אירוטיים רומנטיים עם אנשים שהיה להם קשר איתי או שחלמתי עליהם( לא אוסיף עוד פרטים מכיון שאתה מודע לכל הנלווה לתופעה הזו), וזה בא לפעמים על חשבון הלימודים לקראת הבחינות, ומתעוררת מהחלום מאוחר מדי, דבר שגורם לי להילחץ ולהישאר עד לשחר לומדת לקראת הבחינות, זה לא טוב לי כי יש לי מחלה בעיניים ועלול להחמיר את המצב. ניסיתי הרבה מאד להתעלם ממחשבות שוא אלה אבל כנראה שההנאה מחלישה את הרצון, כאילו שעובדת על עצמי וכך מפסידה זמן והופכת יותר נאיבית ועצלנית גם מפסידה הזמן של התפילות ומצוות אחרות דבר שגורם לי תיסכול ותחושת אי נוחיות. מה לעשות.......?! ברור שאי אפשר לחפש סתם מישהו ואז יהיה נס ויתגשם החלום, לכן אהיה מודה לך אם תציע לי פתרון לבעיה... בברכה, נילי

15/04/2002 | 00:34 | מאת: ד"ר אורן קפלן

נילי שלום השמרנות החברתית מכתיבה בד"כ מה מותר לעשות ומה אסור לעשות. היא איננה יכולה להכתיב על מה מותר לפנטז ולחשוב ועל מה אסור. לפי דבריך נשמע שאת מתייסרת קודם כל בשל המחשבות "האסורות" שלך. רצונך בבן זוג הוא טבעי ולא תוכלי להילחם בחלומותיך. כל עוד את שומרת על גבולות ההתנהגות בהם את מאמינה, אינך פוגעת בכללי המוסר אותם את רוצה לקיים. אם תוכלי להקל על עצמך בכך שמותר וטבעי לחלום, גם אם החלומות אינם מותרים למימוש, אזי תרגישי נוח יותר עם עצמך. לגבי חיפוש בן הזוג, הדבר באמת תלוי בתרבות שממנה את מגיעה וההזדמנויות שעומדות בפניך להיכרות. האם את יכולה להתייעץ בנושא עם חברה טובה או בת משפחה הקרובה אליך? השיתוף עם אדם בו את מאמינה ואשר מכיר אותך מקרוב עשוי לעזור. במידה ולא אני ממליץ לך להיכנס לפורום תמיכה הדדית בקישור הבא, אולי תוכלי לקבל עזרה ממשתתפי הפורום הזה. http://doctors.co.il/forums/list.php?f=360 בברכה ד"ר אורן קפלן

14/04/2002 | 09:56 | מאת: אלמונית

אני כבת 26 נשואה טרייה, דווקא חיי מספקים את בעלי. לאחרונה, יש לי משום מה משיכה עזה ובלתי נשלטת בגבר הנשוי + כבן 40 הגר לא הרחק מביתי. היכן שיש לו הזדמנות הוא מעיף מבטו לעברי. מאחורי ביתי המשתקף לגינה ציבורית גדולה, הצצתי מהחלון לשמע הרעש שעשו הילדים בגינה, והופתעתי לראות שהאיש נמצא עם כלבו (בכדי שכלבו יעשה את צרכיו ) כרבע שעה ליד ביתי. האיש החליט להתמקד ולעמוד בשדה ראייה נוח דווקא בקו ישיר מול חלון ביתי. מידי פעם מביט לכלבו ומידי פעם מעיף מבט לחלון ביתי. הגינה די גדולה יחסית. הדבר מחמיא לי חשבתי אולי הוא מקווה לראותני?? מדוע בחר דווקא לעמוד סמוך לבניין שבו אני גרה ולהשקיף לעבר חלוני הרי לא חסר מקום בגינה לעמוד עם כלבו. מה יוצא לו מזה, הרי אני לא יוזמת מאומה בנידון... - מהאלמונית. ולציין, שזה קורה בעיקר בשעה מאוחרת בלילה ובשעה קבועה.

14/04/2002 | 14:18 | מאת: אור

עושה רושם שהאיש דלוק עליך, ועורך מעכב אחריך רק בכדי לראותך. היזהרי מהגברים בגיל הזה הם חרמנים, כנראה שאת שווה, והוא אוהב להביט בך בכל דרך שלא תהיה. היזהרי , ואם כל-כך טוב לך עם בעלך מדוע את כותבת שאת מפטזת עליו? נראה דווקא, שאת מינית מאד ולא מסתפקת בבעלך בלבד. כדאי שכבר תלכו לייעוץ כי רק נישאת ומה יהיה בעתיד? בהצלחה, וחישבי על זה היטב - אור.

15/04/2002 | 00:41 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אלמונית שלום אני מתקשה לענות לשאלת הגבר שמחזר או לא מחזר אחריך מאחר וזו שאלה של עובדות ופירושים. מה שרלוונטי בעיני הוא דווקא השאלה מדוע כעת חיזורו משמעותי עבורך ומה קורה ביחסיך עם בעלך. כנראה שמעין פליטת קולמוס הביאה אותך לכתוב שחייך "מספקים את בעלך" (ולא עם בעלך) ואולי המשפט השגוי מבטא משהו אמיתי שאת חשה מבפנים. אני מאמין שיחסיך עם בעלך באמת מספקים את שניכם, אבל תהליכים נפשיים מורכבים עשויים לקרות דווקא בשלבים הראשונים של הנישואין וכדאי לשים אליהם לב. זה בעיני העניין המרכזי, ולא האדם עם הכלב שהוא רק אינדיקציה למשהו שקורה לך עם עצמך ועם בעלך. בברכה ד"ר אורן קפלן

15/04/2002 | 08:12 | מאת: לד"ר קפלן - מהאלמונית

14/04/2002 | 09:53 | מאת: קרן

שלום רב, אני בת 21, לפני כמה שנים התאבד מישהו קרוב מאד ממשפחתי. לא הצלחתי מאז להתנתק מרגשות האשמה אך מעבר לכך אני מאמינה כי מה שהוא עשה היה צודק ואפילו אמיץ-רק לאחר שהוא התאבד האמת התגלתה לכולם. הבעיה שלי היא שכאשר קורה משהו רע החיי, בעיקר כאשר אני מרגישה שאני אשמה בכך , בצורה לא מודעת ואפילו בלתי נשלטת אני מרגישה (ולפעמים מעבר לכך) שאני יכולה לפגוע בעצמי. האם יכולת הפגיעה העצמית היא תורשתית? כרגע אני בסדר אבל אני פוחדת מהפעם הבאה שדברים ישתבשו ואני לא יודעת כיצד אני אגיב. הדבר היחיד שמונע בעדי להתאבד הוא הידיעה שאם אני לא אטפל בדברים מסוימים הדברים רק יחמירו. ההרגשה כאשר אני עומדת לפגוע בעצמי ממש מפחידה אותי כי אין לי שליטה עליה. מה לעשות?

14/04/2002 | 17:44 | מאת: ענבל

קרן, אין לך מה לחשוש- הבעיה שלך מוכרת, וכן- לנטייה להתאבדות יש גם גורמים גנטיים. עצתי לך- פני לייעוץ פסיכיאטרי.

14/04/2002 | 23:11 | מאת: HERA

קרן, התאבדות נטו אינה תורשתית! הגורמים יכולים להיות תורשתיים (דכאון לדוגמא). מה גם שהחיים כפי שאת מתארת אותם יכולים לדחוף למצבים אובדניים - תחושת האשמה שאת נושאת, ההצדקה שלך את המעשה. ברגע שאת מצדיקה את ההתאבדות מצד אחד, ו"סוחבת" רגשות אשם מצד שני הרי שהשליטה על המחשבות האובדניות חומקת לך מבין האצבעות. את חוששת שהדברים יחמירו. כתבת שיש לך דברים לטפל בהם - אני מקווה שהתכוונת לעצמך - לטפל ברגשות האשם שלך, ולהתמודד (סוף-סוף, כמו שצריך) עם האובדן. הרה.

15/04/2002 | 00:50 | מאת: ד"ר אורן קפלן

קרן שלום התאבדות אינה תורשתית. עצם העובדה שמישהו שקרוב לך התאבד הופכת את ההתאבדות שבד"כ נתפסת כמשהו רחוק ובלתי אפשרי, לאפשרית. כאשר הדבר מלווה ברגשי אשמה זה מגביר את המחשבות על ההתאבדות כדרך התמודדות (או יותר נכון אי התמודדות) עם החיים. אינני יודע אם הייתי בטיפול פסיכולוגי אחרי התאבדות הקרוב שלך, אבל אני ממליץ לך לפנות לטיפול ללא דיחוי. ראשית חשוב שתוכלי לחלוק את המחשבות הקשות עם איש מקצוע ולא פחות חשוב, תוכלי לעשות איבוד כלשהו הן לרגשות האשמה והן לתהליך האבל. לא כדאי להישאר לבד עם התחושות הקשות והמפחידות עליהן את מספרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

15/04/2002 | 08:28 | מאת: קרן

13/04/2002 | 21:10 | מאת: a

היי אני בת 22 ורציתי לשאול ממה יכול לנבוע שינוי מצבי רוח קיצוניים? אני חווה המון פעמים לפעמים בתקופות מסויימות או למשך זמן רב שינויי מצבי רוח קיצוניים שזה בא לידי ביטוי במצב רוח ירוד רגע אחרי זה אני צוחקת אחר גך בוכה ושוב פעם בלי מצב רוח וכל הזמן זה נע בין צחוק לבכי ולחוסר מצב רוח מאוד ירוד רציתי לדעת ממה זה יכול להיגרם ומה אפשר לעשות כדי שזה לא יקרה..????

14/04/2002 | 09:20 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלום הסיבות הן פחות או יותר אין סופיות. מצב הרוח הוא אוירה רגשית בה אנחנו נמצאים והוא מושפע ממכלול האירועים, המחשבות, הרגשות וכו' שבהם אנו נמצאים, כמו גם ממבנה האישיות, ההרגלים ודפוסי החשיבה. לעיתים מרכיבים ביולוגיים משפיעים על מצב הרוח ואז משתמשים בתרופות פסיכיאטריות מתאימות. במידה ואת סובלת מהתנודות במצב הרוח כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי להבין יותר לעומק את מקור הבעיה והדרך להתמודד איתה. בברכה ד"ר אורן קפלן

13/04/2002 | 20:11 | מאת: חיים

ערב טוב, מתנצל על השאלה אבל היא מאוד חשובה לי. האם אישונים מכווצים בקטר של 1 מ"מ בערך אשר אינם מגיבים כמעט לאור מצביעים על בעיה פסיכוטית או מצב היפנוטי. נשללה בעיה של לחץ תוך עיני ע"י רופא עיניים. ה"בעיה" אצל אשתי. תודה

14/04/2002 | 09:17 | מאת: ד"ר אורן קפלן

חיים שלום מאחר ומדובר בשאלה רפואית אנא פנה לפורום פסיכיאטריה. בעיקרון אינני מכיר אינדיקציות כאלה לאבחון מצב פסיכוטי. הדבר בוודאי אינו מצביע על מצב היפנוטי כיוון שבהגדרתו הוא מוגבל לזמן. בברכה ד"ר אורן קפלן

13/04/2002 | 19:20 | מאת: דנה

שלום, שמי דנה, אני בת 27, נשואה ליואב. לפני כשלושה חודשים עברתי גרידה עקב מות העובר. הייתי בשבוע ה-11 להריוני. תוצאות המעבדה הצביעו על התפתחות בלתי תקינה של סיסי השיליה. עלינו להמתין כעת שישה חודשים לפני נסיון להרות שוב בגלל החשש שהתאים המסוכנים יחזרו לשגשג ויתפתחו לסרטן בגופי. בנוסף מתברר שהחלמת הרחם מהגרידה קשה. רירית החרם דקה ובמצבה הנוכחי אינה מאפשרת הריון נוסף. אני מודעת לכך שהרפואה כיום נותנת פתרונות רבים, אך הפחד שלא אהיה אמא לעולם (לילד שלנו) מבהילה ובלתי נסבלת. הכאב והפחד מלווים אותי כמעט כל הזמן. אני מבלה זמן רב בגלישה באיטרנט, בחיפוש אחר מידע, קשה לי לדבר עם חברות שהן אמהות או בהריון, קשה לי אפילו לראות אשה הרה בטלויזיה. אני פסימית מאד וקשה לי לאגור כוחות ולקוות. אשמח לקבל חוות דעת. תודה, דנה

14/04/2002 | 09:08 | מאת: ד"ר אורן קפלן

דנה שלום עברת אירוע טראומתי לפי כל קריטריון אפשרי, והמצב הרפואי הנוכחי מגביר את עוצמתו. מה שקורה לך כיום מאפיין תגובות פוסט טראומתיות ועלול להפריע לאיכות חייך בעתיד. בעיה חמורה מכך היא העובדה שלחץ הוא גורם משמעותי בבעיה לכניסה להריון. כלומר, כאשר תוכלי להיכנס שוב להריון, עצם הלחץ מכך שיש בעיה בכניסה להריון או בהתפתחות עובר עלולים להפחית את יכולתך להרות. הפחתת הלחץ לכשעצמה היא הדרך לטפל בעניין כיום, ואולי את צריכה ללמוד מספר כלים להרפיה ורגיעה עצמית. אני מציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי הממוקד במה שקרה ובפיתוח הכלים האמורים, ראשית כדי לעבד ולהתמודד עם הדבר הקשה שעברת ולהתארגן מחדש לקראת המשך חיי השגרה, ובהמשך לתמיכה בכניסה מחודשת להריון. אל תפחיתי מעוצמת הטראומה שקרתה לך, תני לה מקום וכך תוכלי להתרחק ממנה בצורה יעילה יותר בהמשך. בברכה ד"ר אורן קפלן

13/04/2002 | 15:19 | מאת: משתגעת מבדידות

שלום לא יודעת איך להתחיל... לא באמת מאמינה שתוכל לפתור לי את הבעיה אבל אני כל כך מיואשת... אני בת 25 ומעולם לא היתה לי אהבה. אני רומנטיקנית, אני אדם חם שאוהב להעניק ולפנק את מי שאני אוהבת, אני חושבת שאני די טובה ובעלת לב רחום. אני לומדת מקצוע יוקרתי, אני נראית טוב, באמת יפה, . ובכל זאת - אף פעם לא זכיתי לאהוב ולהיות נאהבת. בגיל 21 ויתרתי על החלומות הרומנטיים היפים ואיבדתי את בתולי לידיד קרוב. זה נמשך שנה וחצי של קשר חלקי וכביכול רק מיני ונגמר בשברון לב קשה מצידי, אך במידה רבה באשמתי על שלא נתתי צ'אנס לקשר להיות יותר, כי חשבתי שהוא לא "בן אדם", לא מישהו שאפשר לבטוח בו ושבאמת יודע להיות חבר. ואכן, הוא מתקפל ונעלם לחבריו תמיד כשהם הכי צריכים אותו, ואני לא היחידה שאומרת את זה. בכל מקרה, זה עבר וכיום אנחנו לא בקשר. אני יודעת שאני בררנית מאוד, מגיל 16 ועד היום יצאתי עם מעל 40 בחורים, רובם בליינד דייטס, כשלרוב זה נמשך בדיוק פגישה אחת או שתיים ואין למעשה כלום. ארבעה או חמישה שכן רציתי לא רצו אותי. עם שניים היה רומן קצרצר של שבועיים ושל חודש, האחד פשוט לא התאים לי, בשני התאהבתי אבל הוא היה מתוסבך מאוד וסיים את זה בתרוצים ובהתחמקות ממני, ניסיתי לשכנע אותו לתת צ'אנס, הוא כביכול הסכים אבל למעשה ניתק קשר בלי לטרוח אפילו להגיד לי שזה נגמר. פשוט הפסיק להתקשר, ואני לא רדפתי אחריו כמובן. לא יודעת מה גורם לקשיים כאלו אצלי. יש לי חברים, אני מנהלת חיים כביכול נורמאליים, מצליחה בלימודים וכו. כשאני כבר רוצה מישהו אני מאוד אמיצה ומעיזה להתחיל איתו, אם הוא לא מבין רמיזות אני בפרוש מעיזה לתת טלפון או להציע לו להפגש... ולפעמים הם מסכימים אבל תמיד זה לא עובד. כשמישהו כבר מפלרטט איתי - הוא בדרך כלל לא יממש את זה, כך למשל מישהו שהתחיל איתי וממש התאהבתי בו ובבת אחת הפסיק להתיחס אלי. לבסוף העזתי לשאול אותו מה קרה והוא סיפר שיש לו ילד והוא פנוי לקשר וכו' וכו'. (הוא לא היה נשוי). אז מדוע הוא חיזר אחרי לפני כן? אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנתיים ולמרות שמצאנו דברים שנוגעים לבעיה, עדיין גם אני וגם הפסיכולוגית בדיעה שבעצם אין סיבה מספיק טובה לזה שאני לבד. אני לא אדם לא נעים. אני לא מכוערת. אני לא טפשה. אני לא משעממת... והתסבוכים שהיו בתת מודע ואלו שעדיין שם לא מספיקים להסביר את הבעיה. כן, יש איזשהו פחד מגברים שקשור בתקיפה מינית שחוויתי בילדות. אך בכל זאת התאהבתי בגברים והיו לי מערכות יחסים מיניות עם שלושה. יש בעיות בקשר עם ההורים, פחד מנטישה, תחושת הזנחה, אולם כל זה לא מספיק להסביר ועבדתי על זה כל כך הרבה בטיפול... שגם אני וגם הפסיכולוגית שהיא אגב פסיכאנליטיקאית מוכרת וטובה, די מסכימות שזה מתמצה בסופו של דבר באופי בררני ובמזל רע מאוד. אז מה - לקוות למזל ואו שזה קרה או שלא? ומדוע זוגיות נראת לי כמו זכיה בלוטו (ואם היו נותנים לי לבחור בין לזכות בלוטו ללמצוא את בן זוגי לחיים, הייתי בוחרת באפשרות השניה בלי לחשוב פעמיים!) וכן אני בררנית. אינני יוכלה לשנות זאת. בכל פעם שניסיתי להשקיט את הביקורת בתוכי ולהתעלם ממה שהאינטואיציה החזקה מאוד שלי אמרה, נכוותי קשות מגבר שהייתי צריכה להקשיב להזהרה שבי ולראות מראש שאין טעם להתקרב אליו. כמו כן, אינני מסוגלת להיות עם גבר שאינו חכם מאוד, משכיל, מעניין, שהוא אדם טוב ומתחשב ורגיש ושיש לי איזשהי משיכה פיזית מינימלית אליו וכו. ומה לעשות שרוב אלו שיצאתי איתם לא עמדו בקריטריונים הללו? זה נשמע כאילו אני מחפשת שלמות, ולא כך הוא. אני דורשת המון, זה נכון, אם לרצות אדם איכותי ונבון זה המון, אך כשמישהו מוצא חן בעיני, ארצה אותו ואוהב אותו עם המגרעות ועם החולשות שלו. זה כבר קרה, ואפילו הייתי סלחנית וותרנית מידי...מבינה מידי...ותמיד כשאני כבר רוצה ואוהבת או כמעט אוהבת, הבחור בסוף לא ירצה אותי. אינני יודעת מה הסיבה שאיני מוצאת. אני כל כך נואשת וכל כך סובלת מזה כבר. האם זה יותר מידי לבקש מהחיים? לאהוב ולהיות נאהבת? להיות מסוגלת לנהל חיים נורמאלים - לחיות עם בן זוג, לישון עם מישהו בלילה, שיהיה לי חבר אינטימי וקרוב להתמך בו ולתמוך בו? אינני יודעת איך אוכל לסבול את חיי אם זה ימשיך ככה, ללא בן זוג, ללא חיי מין, ללא ילדים משלי... ואני משתוקקת לילדים. ואני אשה יצרית שזקוקה למין יודעת להנות מזה וגם אוהבת להעניק הנאה לבן הזוג במין, אך נדיר מאוד שאני רוצה מישהו...ורוב הזמן יוצא שאני מתנזרת. אני לא מבינה למה אני לא מסוגלת. אנשים הרבה יותר מתוסבכים ממני מוצאים... בחורות שבעיני הן מכשפות שתלטניות ואנוכיות מוצאות את הטובים שבבחורים שמעריצים אותן...ואני, שכל כך יודעת לאהוב ולהתחשב ולתת, שחושבת שאני מספיק בשלה לנהל מערכת יחסים יציבה וטובה (וכן, יודעת גם לצפות לקבל ולא רק מקריבה את עצמי...למרות שבסופו של דבר אני חסרת בטחון. כן, אני חסרת בטחון, למרות המעלות שידעתי למנות לגבי עצמי). למה אני לא יכולה שיהיה לי מישהו שיאהב אותי ושאני אותו? שיתן לי הרגשה שאני רצויה ונאהבת ואני אוכל לנסות לעשותו מאושר? אני רואה את החברות מסביב נישאות, חלקן כבר בהריון וכל כך קשה לי עם זה. ללכת לטיפול היה גלגל ההצלה האחרון שיכלתי לחשוב עליו. אני עייפה מלהילחם בזה, עייפה מלהתאכזב, עייפה מלצאת לעוד פגישה שנראית בדיוק כמו הקודמת ולספר שוב ושוב על עצמי. אני שחוקה. אני כואבת. אני בודדה. קר לי בנשמה. איךיוצאים מזה? האם יש לך רעיון? מה לא בסדר בי? מה אני עושה לא בסדר? האם זה רק מזל רע? ואל תגיד שזה ענין של לחכות שיופיע האיש הנכון... אני עלולה לחכות לשווא לנצח! איזה גורל נורא זה יהיה. כבר הגעתי למצב שנכנסתי לדכאון מאג'ורי והתחלתי גם לקחת אנטי-דפרסנטיים, שעוזרים, אך לא מספיק. עדיין יש רגעי שבירה. כל כך קשה לבד. כל כך מתסכל ומיאש להתאכזב או להפגע כל פעם מחדש. כל כך קשה לראות את כולם חיים חיים נורמאלים, מתחתנים, יולדים, נאהבים, בשעה שהחיים פוסחים על פני ואני לבד. הולכת לחתונות של חברים לבד. הולכת לישון לבד. אף חלום ואף צורך אנושי שלי לא מתגשם ולא מסופק. זה נורא לחיות ככה! וכל פעם שאני מצליחה איכשהו להיות אופטימית ויוצאת עם מישהו ולפעמים אפיל ומקווה שזה יעבוד וכמעט מאמינה שזה יעבוד - תמיד המציאות טופחת על פני. הדברים האנושיים הבסיסיים הללו, שלי נראים כמו הורודים בחלומות, אני לא זוכה שיהיו שלי. ואני יודעת שזה לא באמת חלום ורוד ושיש קשיים וכאבים ואכזבות גם בקשר. אבל אני מוכנה להתמודד עם זה ואברך על הקשיים האלו, ורק לא לסבול את הריק של הבדידות המסוייטת. אני מנסה, אני יוצאת, אני חיה בגוש דן וניסיתי הכל - פבים, דיסקוטקים, לשבת בבתי קפה... פגישות עיוורות ו... כלום! בבקשה, האם תוכל לעזור לי? וסליחה על אורכו של המכתב.

13/04/2002 | 17:32 | מאת: דוד

אם זה עוזר. . . את נשמעת מקסימה וחכמה. התאהבתי. זוגיות מאושרת היא אפילו פחות שכיחה מזכייה בלוטו - את רואה הרבה זוגות שכ א י ל ו מאושרים. אם תתפשרי- אז לא תהיה לך בעיה להיות :נשואה ולא מאושרת ובהריון כמו שאר חברותייך. לעומת זאת אני כן הייתי ממליץ לך לחוות את החיים יותר . זה אומר לצאת ליותר דייטים ל ל א כוונת נישואין מראש! רק בשביל הכיף "להשתמש בגברים" ולזרוק אותם. זה יתן לך פרספקטיבה שונה על כל התחום ועל הגברים. ובו בזמן את לא תפחידי אותם עם הרצינות שלך (כך אני "מריח" ממך). אז יבוא קשר ספונטאני יותר וטיבעי. כך גם לאחר שתנשאי, לא תרגישי תחושת אכזבה מבעלך "שתפילי" עליו בכל מקרה. דוד.

14/04/2002 | 09:01 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלום קראתי בעיון את הודעתך וניסיתי לחשוב איך אוכל להגיב ולעזור לך. משפט הפתיחה שלך נכון, אין סיכוי שאפתור את החידה בתשובתי, וזאת הבנתי ככל שהמשכתי לקרוא. את נמצאת בטיפול מזה זמן אצל פסיכולוגית מנוסה שמכירה אותך באופן אישי, כך שבאופן טבעי כפסיכולוג שלא מכיר אותך כלל באמת קשה לתת ממש פיתרון לנושא שתופס מקום כל כך מרכזי בחייך. אני יכול לשקף לך כמה דברים שבולטים לי מפנייתך ואולי בזה אוכל לעזור במשהו. ראשית, העיסוק האינטנסיבי שלך בנושא הזוגיות. מובן שזוגיות היא דבר חשוב ומרכזי בחיים. את מתארת שיצאת עד היום עם יותר מ 40 גברים, כך שיש לך יכולת לפגוש בני זוג פונטציאליים ומן הסתם יתכן שאחד מהם יתאים. אני לא ארחיב על השיטות הטכניות להיכרות כיוון שאת מכירה אותן בוודאי, בהערת אגב אציין שהאינטרנט ומאגרי מידע אקדמאים להיכרות הם שיטות חדשניות יחסית ומהשמועות הן יעילות יותר משיטות הבליינד דייט המסורתיות, אבל אם אני חוזר לעניין עצמו, אני צופה שאם תפגשי אחד שמאוד מתאים את תהיי כל כך בלחץ לגבי זה שהקשר יחזיק ולא יתפרק שאני לא בטוח שתוכלי ממש להתמודד איתו ולהיות בו. תגובתך לזוגיות דומה לאדם ששכח שם של מישהו ומנסה בכוח להיזכר בשם. אין כל סיכוי להצליח בכוח. אם הוא פונה לעיסוקיו פתאום השם צץ באופן ספונטני. באותו אופן אם תוכלי להשקיע עצמך בפיתוח מקצועי ואישי ותצליחי בדרך כלשהי להפחית את עוצמת הלחץ מנושא הזוגיות, יש סיכוי טוב יותר להצליח. את עדיין צעירה למדי ונראה לי שרמת הלחץ שלך והעיסוק האינטנסיבי בנושא הם חלק מהבעיה. דבר נוסף, הדגשת כמה פעמים שאת לא מחפשת בן זוג מושלם אבל שאת בררנית. זו לא בושה להיות בעלת דרישות גבוהות ולא להתפשר, זה לגיטימי לחלוטין. אבל את צריכה לקבל את זה שבמידה מסויימת את כן מחפשת שלמות. החיפוש לשלמות בך, בבן זוגך וכנראה באורח החיים שלך באופן כללי הוא מקור מוכר ומקובל ללחץ והוא כנראה הסיבה שנזקקת לטיפול התרופתי, ולא אי מציאת בן הזוג. אם היית מצליחה לשנות את דפוסי הלחץ בחייך ובחשיבתך איכות חייך היתה משתפרת, עם ובלי בן זוג. לפי האופן שאת מתארת את עצמך את תמצאי לבסוף בן זוג. השאלה הגדולה היא איך תחיי איתו ואיך תהיה איכות חייך באופן כללי. מרכיב הלחץ ודפוסי החשיבה משפיעים על כל דבר ועלולים להשפיע על איכות חייך גם אחרי מציאת בן זוג. דבר אחרון, את מתארת בן זוג שהפסיק להתקשר ואת "לא רדפת אחריו כמובן". ה"כמובן" הזה אינו מובן מאליו ומייצג צורת חשיבה מסויימת ששווה לחשוב עליה. אני לא מתייחס להיבט הטכני של תגובתך, כלומר, יתכן בהחלט שהיה נכון לא להתקשר, אבל הוא מספר בוודאי משהו על האינטראקציה שאת מחפשת בשלבים הראשונים של הקשר. כמובן שאת העבודה רצוי לעשות במסגרת הטיפולית ופורום הפסיכולוגיה יכול לתת מקסימום נתיב נוסף לחשיבה ופעולה. בברכה ד"ר אורן קפלן

14/04/2002 | 15:37 | מאת: משתגעת מבדידות

אין לי מילים להודות לשניכם, ד"ר קפלן ודוד על התגובה והזמן שהשקעתם לענות לי. אמנם פתרון קסמים אין, וגם אם בסתר ליבי קיוויתי לכזה, בכל זאת לא באמת ציפיתי שיהיה, אבל בכל זאת נתתם לי כיוון למחשבה ויותר מהכל קצת עידוד וכוח. תודה.

12/04/2002 | 18:38 | מאת: כרמל

שלום רב. יש לי שאלה בקשר לבתי, בת 5. לפעמים אני רואה כי היא עצובה וכשאני שואלת מה קרה היא מספרת לי סיפור כזה: לפני כחצי שנה היא הסתכלה בראי (כפי שרבים עושים בגילה) ופתאום היא החליטה להסתכל זמן רב יותר מהרגיל ופתאום עלו בראשה מחשבות שהיא מנסחת כך: "אמנם העיניים רואות אבל מי בתוכי רואה?" ו-"כשאני מסתכלת במראה אני רואה אותי אבל אני מרגישה שמישהו מבפנים עושה הכל, גם רואה גם שומע וגם מבין מה קורה ממה שהוא רואה", כאילו היא עושה הפרדה בין הגוף והנפש. אני כמעט בטוחה שאין לה בעיות של ביטחון עצמי וגם דימוי הגוף שלה בריא (לדעתי). היא ממש נכנסת לדכאון וחרדה מהמחשבות האלה. יש לי עוד שני ילדים גדולים יותר מעולם הם לא שאלו אותי כאלה דברים. האם יש חשש לפגיעה בבריאותה הנפשית, האם יש צורך באבחון וטיפול? תודה מראש

12/04/2002 | 21:52 | מאת: ד"ר אורן קפלן

כרמל שלום אני מתקשה לומר מהדברים שאת מתארת האם ישנה בעיה. זהו גיל של התפתחות קוגניטיבית והבנות חדשות לגבי העצמי. עצם המשפטים הללו אינו סיבה לפניה לייעוץ מקצועי. השאלה היא כיצד את מרגישה אותה. את מתארת למשל שהיא עצובה לעיתים. במידה ואת מרגישה שהילדה במצוקה או בהתלבטות מורכבת בהחלט הייתי פונה לייעוץ. אם את מתלבטת תוכלי לפנות בשלב ראשון לפסיכולוג/ית הגן שאליה שייכת הילדה (במידה והיא בגן חובה). את יכולה להתקשר ישירות לשירות הפסיכולוגי העירוני ולברר מי הפסיכולוגית של הגן ולבקש להיפגש איתה לצורך בירור וייעוץ. בברכה ד"ר אורן קפלן

12/04/2002 | 16:09 | מאת: סיסי

שלום לך, הבנתי שיש לך בעיות הקשורות לנפש, ולכן אתה עובד במקום מוגן ולא יכול לחיות לבד. אני מציעה לך להיכנס לפורום תמיכה שם תוכל לקבל את התמיכה הדרושה לך. להתראות - סיסי.

13/04/2002 | 22:41 | מאת: ילד מזדקן מחדרה23

על איזה פורום בדיוק את מדברת.. באיזה אתר?

13/04/2002 | 22:41 | מאת: ילד מזדקן מחדרה23

על איזה פורום בדיוק את מדברת.. באיזה אתר?

14/04/2002 | 00:29 | מאת: סיסי

שלום, מתחת לכותרת: פסיכיאטריה, פסיכולוגיה ותמיכה יש אתר בשם "תמיכה הדדית" ולשם תיכנס. לילה טוב.

12/04/2002 | 14:33 | מאת: מישהי

שלום ד"ר קפלן. רציתי לדעת מה דעתך על טיפול בהיפנוזה כתוספת מקבילה לפסיכותרפיה כאשר מדובר בשני מטפלים שונים (המוכנים להיות בקשר טלפוני). תודה מראש על ההתייחסות ושבת שלום.

12/04/2002 | 14:38 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מ. שלום במידה והמטפלים מתואמים ביניהם זה נראה לי בסדר גמור. לעיתים קורה שהטיפול "השוטף" אינו מגיע לנושא ממוקד מסויים שמטריד ואז יש צורך בעזרה ממוקדת ממטפל אחר, למשל באמצעות היפנוזה. הדבר נפוץ בעיקר לגבי פוביות וחרדות ממוקדות כגון חרדות טיסה, בחינות וכדומה. בברכה ד"ר אורן קפלן

12/04/2002 | 21:23 | מאת: מישהי

תודה על תשובתך. ומה לגבי דימוי גוף, חוסר באהבה עצמית והפרעות אכילה?

12/04/2002 | 13:09 | מאת: ילד מזדקן מחדרה23

אז הלכתי אליה וניגשתי לעיניין לא רציתי למשוך יותר מדי את זה.... שאלתי :אם אפשר לבוא לבקר אצלה...בחדר.. וראיתי אותה חושבת..ולא מחייכת והבנתי שיש איזה שהוא קצר (מהמילה קצר חשמלי) ושמשהו שוב מוביל עכשיו לתסכול.. היא אמרה ..עזוב לא היום אולי שבוע הבא... ו"פתאום".... ממש פתאום נזכרה שיש לה איזה מכר.. שהספיקה להכיר לפני שהכירה אותי... רק שהיא כל הזמן כנראה מתלבטת.. והיא קיבלה אומץ להגיד לי... שוב היו לי תקוות... שוב היה לי רצון ל... שוב עלו המשאלות שוב היו לי כוונות אז למה אני ממשיך לשאול שאלות? על אייך ומתי ומדוע... אני ממשיך לצעוד לבדי עם הרוח.... (שלמה ארצי...) והמאזניים נטו לצד של ההוא... ואני ישאר רק ידיד... טוב זה החלטה שלה מה כבר יש לי להגיד? אני שוב מרגיש רק מספר שתיים שוב צל של מישהו אחר מין חלק חילוף רזרווי שוב תחושה של עצבנות באוויר ושאלות שאלות-מקיר לקיר.. למה אני צריך לאסוף את עצמי כל בוקר... ואני צריך להעביר את זה הלאה... כאילו שזה קל אולי פעם הבאה אינשאללה

12/04/2002 | 14:42 | מאת: ד"ר אורן קפלן

אינשאללה. ואם תרצה שאענה על משהו ספציפי, תשאל. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

12/04/2002 | 20:03 | מאת: ילד מזדקן מחדרה23

אוקיי תודה דוקטור

12/04/2002 | 11:09 | מאת: ברטה

אני מרגישה מזה שבוע בקצות האצבעות ביד שמאל, ולפעמים גם בחלקי גוף אחרים עקצוצים כמו נמלים שמטיילים לי בגוף או הרגשה שקצות האצבעות נרדמים לי אבקש לדעת ממה תופעה זו נובעת

12/04/2002 | 23:19 | מאת: HERA

ברטה שלום, מה שאת מתארת נשמע כמו בעיה אורטופדית. מומלץ לפנות לרופא כללי ו/או לאורטופד כדי לאתר או לשלול בעיה גופנית. הרה.

13/04/2002 | 00:53 | מאת: ד"ר אורן קפלן

ברטה שלום מומלץ לפנות לבדיקה רפואית. התחילי מרופא המשפחה ובקשי ממנו המלצות. יתכן שכדאי לראות נוירולוג. להלן קישור לפורום נוירולוגיה http://doctors.co.il/forums/list.php?f=26 לאחר שלילה של כל ממצא רפואי ניתן לשקול שוב האם יש מרכיב פסיכולוגי בעניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

13/04/2002 | 09:27 | מאת: מישהי

ברטה שלום. נשמע שמתפתחת אצלך תסמונת לחץ על עצבי כף היד. השם הלועזי הוא carpal tanel syndrome מומלץ לפנות לכירורג כף יד או אורטופד המתמחה בכף היד.

14/04/2002 | 21:08 | מאת: שי

אבקש לקבל תשובה על שאלותי בנושא העניין דחוף תודה

14/04/2002 | 09:59 | מאת: אלמונית

לפי קריאתי בספרי רפואה, המקרה נפוץ, כדאי לך להתייעץ עם אורטופד - זה בעייה בעמוד השדרה, לחץ על העצבים. זה יכול להיות גם בעייה בכלי הדם. כדאי להתייעץ עם רופא מקצועי בהתאם. תהיי בריאה - האלמונית.

12/04/2002 | 08:31 | מאת: ג'ורג'י

שלום רב, אני בחורה (סטודנטית) בת 21 שסבלתי מאז היותי בת 12 מבעיות בעמוד השדרה, בעצם היתה לי עקמת scoliosis שזאת סטיה של עמוד השדרה לאחד הצדדים שגורמת לבליטה בבית החזה בגב. עברתי ניתוח, היה מורכב וקשה שרק מפסיק את תזוזת עמוד השדרה אך אין מטרתו לישר אותו, כתוצאה מהבליטה היתה גם בליטה בחזה ששינתה לי את מראהו של החזה גם ומזה אני מאד מתוסכלת ומרגישה מחסור בנשיות שלי ! אי אפשר ללבוש בגדים צמודים לגוף או חושפים אותו בנוסף להמון מוגבליות שמונעות ממני להרגיש כמו שאר הבחורות. לא רק זה, בפברואר הייתי שבוע מאושפזת בביה"ח בגלל דלקת ברשתית (toxoplasmosis) וזה גם החמיר לי את המצב. הרבה פחדים וחששים משפיעים על נוהל החיים שלי ומשרים אותי במצבים של דיכאון והרהורים רבים והגרוע מכולם הרגעים האלה של פגישתי בבן זוגי וחשיפתי לכל הדברים האלה (אגב, אני לא קשורה לבן זוג!) , הרי לא ניתן לעבור עליהם בקלות או להתעלם מהם. בנוסף לכך אני תמיד ברגעים מסויימים מעדיפה להיות לבד בחדרי ולדמיין לעצמי את הפגישה או פגישות אחורות עם אנשים שמעניינים אותי ולפעמים מרגישה שיש צורך לבכות ובוכה במרירות רבה. האם זו תופעה רגילה או שיש לי בעיה נפשית כלשהי שמצרכת טיפול נפשי ? ומה ניתן לעשות בשביל להתעלם ממחשבות שוא אלה ושלא תהייה כל בעיה שתשבש לי את מצב הרוח בעת הלימודים?! אני מחכה בקוצר רוח לתשובה, ומודה מראש. בברכה, ג'ורג'י

12/04/2002 | 14:47 | מאת: ד"ר אורן קפלן

ג'ורג'י שלום אנשים רבים שסובלים מבעיות רפואיות כרוניות חווים את הבעיה כפגם או אף נכות. הדבר משפיע באופן ישיר על הדימוי והביטחון העצמי, ונראה שדבר דומה קורה לך. התגובה שלך למחלה או לבעיה הגופנית אינה ברירת מחדל הכרחית וניתן להילחם על דימויך העצמי. הייתי מציע שתי דרכים להיעזר. האחת היא למצוא קבוצת תמיכה. זו יכול להיות דרך פורומים באינטרנט או בקבוצה המתגבשת במקום אחר. השניה היא לפנות לטיפול פסיכולוגי אצל אדם שמתמחה בנושא של רפואה ופסיכולוגיה. פסיכולוגים שיקומיים ורפואיים מתמחים בנושא, וכן פסיכולוגים קליניים מסויימים. אולי תוכלי לפנות לשירותי הייעוץ במוסד שבו את לומדת לפחות לצורך ייעוץ ראשוני. מובן שיש מגבלות אובייקטיביות אבל רוב המגבלות שאת חשה הן סובייקטיביות. יש אנשים שלא עברו כל בעיה רפואית שמרגישים "לא מושלמים" ובוודאי שכאשר יש בעיה אמיתית עלולה התחושה השלילית להתחזק. ניתן לשנות זאת. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

11/04/2002 | 23:29 | מאת: טלי

אני בת 23 וסובלת מבעיה הנמשכת כ-16 שנים. בעיה זו היא הרפלקסים ואי יכולת להשתלט על מע' העצבים בגופי. תופעה זו היא מלווה ברעידות בגופי ובטיקים. האם הדבר נובע מהמוח? או שמא היא מעצבים. משום שאני אדם הסובל מבעיה התפתחותית גם כן מגיל זה , האם יכול להיות שיש בינהם קשר? אודה לך מאוד אם תייעץ לי ותמליץ לי על דרכי טיפול בנושא. בתודה טלי.

11/04/2002 | 23:31 | מאת: ד"ר אורן קפלן

טלי שלום אני מציע שתפני לייעוץ נוירולוגי. התופעות שאת מתארת חייבות בבדיקה רפואית קודם כל. רק אחרי בירור מקיף בתחום זה אפשר לעשות בירור בתחום הפסיכולוגי. להלן קישור לפורום נוירולוגיה בדוקטורס http://doctors.co.il/forums/list.php?f=26 בברכה ד"ר אורן קפלן

צריכה עזרה במציאת מקומות שעושים אבחונים לבעיית ריכוז מגיל קטן ועד היום.

11/04/2002 | 23:37 | מאת: ד"ר אורן קפלן

ש. שלום הריכוז הוא מערכת קוגניטיבית רגישה מאוד. בעיקרון, בעיית ריכוז יכולה לנבוע מגורמים שונים, אבל אפשר להכליל שנים עיקריים: א. מקור פיזיולוגי- לדוגמא נהוג לחשוב שילדים עם הפרעות קשב סובלים מחוסר איזון כלשהו במערכת כימית או נוירולוגית בגוף ולכן לחלקם ניתן טיפול תרופתי. ב. מקור רגשי - במצבי לחץ או מצבים של תנודות רגשיות חזקות יש תופעה משנית של קשיים בריכוז ובקשב. כמובן שפעמים רבות יש אינטראקציה בין שני הגורמים האמורים. אחד המוסדות המוכרים שעוסקים באבחונים בתחום הוא ניצ"ן. אמנם רוב האבחונים נעשים לילדים אולם קיימת תופעה הולכת וגוברת של אבחונים גם למבוגרים. אני מציע שתצרי קשר עם המרכז הקרוב לביתך. תוכלי לקבל את הטלפון במודיעין 144. בברכה ד"ר אורן קפלן

11/04/2002 | 18:57 | מאת: דן- בדוי

אני כבן 23, סטודנט שנה שלישית למחשבים. תמיד חשתי מעט לחוץ במהלך שיעורים והרצאות, אך לא ייחסתי זאת כבעיה של ממש גם כי תמיד היו לי הישגים טובים. בימים האחרונים מישהו שישב לידי בשיעור אמר לי שכדאי שאבדוק מה קורה כי יתכן שמדובר בחרדה חברתית. כשניגשתי להסברים באינטרנט על חרדה חברתית נדהמתי ממש! זה הלם בשבילי כי כשקראתי את התיאורים אמרתי לעצמי שזה ממש מה שאני חש. מה עליי לעשות? מקווה להתייחסויות גם מהדוקטור וגם מגולשים. תודה.

11/04/2002 | 23:42 | מאת: ד"ר אורן קפלן

דן שלום חרדה חברתית היא אחת התופעות הפסיכולוגיות הנפוצות יותר והיא יכולה להגיע ברמות עוצמה שונות, מהפרעה קלה לאיכות החיים עד שיתוק מוחלט של החיים החברתיים. בעיקרון הטיפול הפסיכולוגי בה דומה לטיפול בכל חרדה אחרת ואני מצרף בהמשך הסבר על טיפולים מקובלים בחרדה. לעיתים משתמשים בטיפול קבוצתי שעשוי להיות יעיל, אבל הקבוצות הללו נדירות יותר מאשר טיפול אישי. בעיקרון בכל האוניברסיטאות פועל שירות ייעוץ פסיכולוגי לסטודנט. כדאי שתפנה ותבקש פגישה לייעוץ ראשוני ובה תוכל לתאר את מה שקורה לך ולבקש פידבק מקצועי על הבעיה. להלן התמצית על הטיפולים המקובלים בחרדה, נושא שעולה לעיתים קרובות בפורום. חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. במצבים מסויימים החרדה הופכת לתופעה מעיקה וקיצונית שפוגעת באיכות החיים. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם "להתיידד" עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסויימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים. כל אלו יכולים להיעשות בטיפול פסיכולוגי. ישנן גישות שונות להבנה ולטיפול בחרדה. ניתן להכליל באופן כללי שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום ממוקד המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. על פי צורת חשיבה זו יש צורך בטיפול פסיכולוגי דינמי ארוך טווח כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדה. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. כמובן שהשיטות הפסיכולוגיות האמורות אינן מנוגדות וניתן לשלב ביניהן. הקריטריון העיקרי לבחירה בגישה טיפולית הוא היקף התופעות ומידת מיקודן וכן כמה זמן הן פעילות ומשפיעות על אורך ואיכות החיים. הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. במצבי חרדה חריפים רצוי להיעזר בתרופות בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי. יש להדגיש שהטיפול התרופתי אינו משנה את מקור הבעיה ולכן הפסקת התרופות תחזיר פעמים רבות את החרדה. הטיפול הפסיכולוגי נועד לעשות שינויים בנטיות ובהרגלים האישיים כדי למנוע את תופעות החרדה הפוגעות באיכות החיים לטווח הארוך. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה חריפים יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. מומלץ להתייעץ עם פסיכולוג כדי להחליט על דרך הפעולה הנכונה ביותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

11/04/2002 | 17:10 | מאת: מיטל

שלום רב, מזה כמה שבועות אני משתמשת בפרוזק, לפני כשבוע הורדתי את המינון מכדור לחצי כדור ואני מתכוונת להפסיק ליטול אותה לחלוטין בזמן הקרוב. הטיפול מיועד לחרדה ואו סי די. שאלתי לא מתייחסת ישירות לתרופות. אלא זה רקע בלבד. מזה כמה זמן אני נבהלת בקלות, כלומר כשאני במשרד לדוגמא הדלת פתוחה וכשמישהו נכנס או פונה אליי אני נבהלת, תגובה של בהלה "הלב נופל" זה לא שאני נכנסת לפאניקה אני פשוט מופתעת ונבהלת ואנשים שואלים אותי "ממה נבהלת כל כך" ממה הדבר נובע? אולי בגלל שאני שקועה במחשבות? או בגלל חרדות? תודה

11/04/2002 | 23:46 | מאת: ד"ר אורן קפלן

מיטל שלום אני מתקשה לתת הסבר מדוייק למה שקורה לך. בהחלט יתכן שזה קשור לתופעות שבגללן החלטת לקחת תרופות, ואולי משהו בתקופה האחרונה, אולי אפילו המצב הבטחוני, השתלב ויצר את תגובת הבהלה. את אומרת שאת רוצה להפסיק את התרופות. האם את נמצאת בטיפול בשיחות חוץ מהטיפול התרופתי? האם לאור הדברים שאת מתארת לא כדאי להמשיך ולקחת את הטיפול התרופתי לתקופה נוספת עד שבאמת תרגישי הקלה במצב? הייתי ממליץ לא לקחת החלטות על דעת עצמך ולהתייעץ עם אנשי מקצוע מתאימים. בברכה ד"ר אורן קפלן

11/04/2002 | 11:30 | מאת: שלמה

שלום ד"ר קפלן, עיינתי במכתב הפתיחה שלך, בו אתה מפריד, בגדול, בין טיפולים פסיכודינאמיים שהם בד"כ ארוכים ומעמיקים, ובין טיפולים התנהגותיים-קוגניטיביים, שהם בד"כ ממוקדים בבעיה ספציפית וקצרי מועד. מדי פעם אני נתקל במושג "פסיכותרפיה דינמית קצרת מועד" - למשל, יש פרק על כך בספר "פסיכותרפיה קצרת מועד" שיצא בהוצאת מאגנס. למה הכוונה? האם תוכל להסביר כיצד אפשר לשלב טיפול פסיכודינמי, שאני מבין שהוא גרסה כלשהי של הטיפול האנאליטי, עם העובדה שהוא גם קצר מועד? תודה, שלמה.

11/04/2002 | 23:53 | מאת: ד"ר אורן קפלן

שלמה שלום מדובר בגישה שאחד ממייסדיה הוא מאן שיצר מודל של טיפול דינמי ב 12 מפגשים. הפרידה שהולכת ומתקרבת במהירות מהווה נושא מרכזי בדינמיקה של הטיפול הזה. בעיקרון אלו שיטות שנוצרו במרפאות הציבוריות שלא עמדו בעומס המטופלים ומטרתן היה לאפשר מתן טיפול לאנשים רבים יותר. כלומר, המקור היה כלכלי-ציבורי טהור. עם זאת, המודל נמצא יעיל במקרים רבים הסתבר שגם נושאים מאוד לא ממוקדים יכולים לקבל מענה בטיפול קצר של מספר פגישות. נסיוני המקצועי בהחלט תומך במצבים כאלה. לעיתים אנשים מגיעים עם בעיה מורכבת מאוד ואחרי מספר מצומצם של פגישות מרגישים שמנקודה זו והילך הם רוצים ויכולים להמשיך לבד. חשוב להבין שהבעיה אינה נפתרת אלא ממשיכה לקבל התייחסות ב"עבודה עצמית". אדגיש שהדבר אינו מתאים תמיד. גם מאן וממשיכיו הדגישו שיש לבחון היטב מי מתאים לסוג כזה של טיפול ומי ינזק ממנו יותר מאשר יקבל. כאן חוזר העיקרון שציינתי במאמר. ככל שהבעיה נרחבת ומשפיעה על תחומי חיים רבים יותר ובעלת הסטוריה ארוכה יותר כך יהיה יותר קשה לטפל בה באופן ממוקד. בברכה ד"ר אורן קפלן

11/04/2002 | 09:05 | מאת: עדי

לאורן שלום, התחלתי טיפול לפני שנה בערך (זהו הטיפול השלישי שלי). המשותף לכל הטיפולים הוא שכל הזמן אני בספק אם אני יושבת מול האדם הנכון לי. (לא מספיק חכם, מנוסה, מעמיק, לא עבר בעצמו דברים קשים וכו'..)הבעיה שלי שאני לא עוזבת כי כשאני מעלה את הנושאים זה חוזר אלי שזה חלק מהבעיה שלי ואז אני בפלונטר. האם אני מכשילה את עצמי אם אקום ואעזוב כי אני משחזרת דפוס. או האם אני נשארת וובזה משחזרת דפוס של היתקעות במקום הלא נכון.

12/04/2002 | 00:00 | מאת: ד"ר אורן קפלן

עדי שלום השאלה שלך מורכבת ואין עליה תשובה ישירה של ממש. ההתבלטות היא בתוכך ולכן חומרי הגלם שמסרת לי בשאלתך מעבירים גם אלי את חוסר הידיעה. האם את באמת צריכה לעזוב, כלומר שהתחושות שלך אוטנטיות ונכונות, או שבעצם את רוצה לעזוב כי, למשל, את לא מוכנה למחוייבות שבקשר ותמצאי תמיד ליקויים באדם שיושב מולך כדי לא להחשף לאמת ולעבודה הטיפולית המצפה לך? אכן התלבטות מייסרת. קודם כל חשוב לבדוק האם הדפוס הזה מאפיין קשרים נוספים מחוץ לטיפול או רק את הקשרים הטיפוליים שלך. האם בכל הטיפול זה קרה אותו דבר, או שיש הבדלים. מה היו אורכי הטיפולים הקודמים שלך? ואיך החלטת להפסיק את הקודמים? אני לא בטוח שיש פתרון של שחור ולבן אבל אולי עיבוד נושא חוסר הידיעה וחוסר היכולת להחליט יקדם אותך למקום אחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

12/04/2002 | 00:46 | מאת: עדי

תודה על התיחסותך. לשאלותיך- בקשרים לא טיפוליים, כלומר בנישואין, בעבודה, חברויות אני מרגישה פעמים רבות הפוך מאשר מול המטפל. אני מעריכה את חכמתם של שותפי וחברי לחיים אין לי ספק לגבי התאמה. (למרות שלפעמים אני חוןה את כולם יותר חכמים ממני ולא ברור לי למה הם בחרו בי). בטיפולים הדפוס של הספק חוזר על עצמו ולמרות זאת אני נשארת ( שלש שנים כל טיפול, הראשון בתחילת שנות העשרים והשני באמצע שנות השלושים שלי). את הטיפול הראשון סיימתי עם סיום לימודי באוניברסיטה כי הוא היה מטעם שירותי הבריאות. את השני סיימתי בגלל שלא יכולתי לשאת את חוסר העמדה של המטפלת שלי מול החלטה שהייתי צרכה לקבל. הגישה האנליטית גמרה אותי. ואכן להיות במקום בו אני מרגישה שאין לי ידיעה או שאיני מסוגלת להחליט - אלה מקומות מאד מתסכלים עבורי.