פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי בעיה שמאוד מציקה לי וקשה לי להתמודד איתה למרות שזה נראה פשוט לכאורה. כשישנם דברים חשובים לעשות ולחץ שאופף אותי מכל הכוונים אני פשוט יושבת ולא עושה כלום-אני פשוט לא מסוגלת להחלץ מהדפוס הזה... אני בת 18 ואני אמורה להיות מאוד פעלתנית וגם לעשות את המטלות המבוקשות אך למרות היכולת אינני מצליחה פשוט לגשת ולטפל בענינים דחופים ולכן יוצא שאני דוחה הכל לרגע האחרון ואז רמת הביצוע נמוכה יותר או שהציון נמוך יותר ממה שהייתי רוצה שיהיה. אולי זה פשוט תירוץ לאי עשייה? יום טוב לכולם:)

שלום דחיינית, אני כותב דחיינית ולא עצלנית, כי התופעה מוכרת ואף זכתה לשם העברי "דחיינות". יש גם ספר הדרכה של פסיכולוג קוגניטיבי העוסק בנושא ומומלץ לקראו. הואיל וזה אינו סוג הטיפול שאני נותן אינני מכירו מספיק כדי להציגו כאן. מבחינה דינאמית, מדובר בבעיה במוטיבציה, שכן ברור לך שיש לך את היכולת לעשות את הדברים, אך משהו בך גורם לך לחבל בזה. לא הייתי מתחיל טיפול מעמיק מדיי לפני קריאת הספר הנ"ל שנכתב, כמדומני, ע"י פסיכיאטר ישראלי המתמחה בטיפול קוגניטיבי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני מקוה שאני במקום הנכון! ושתוכלו לענות לי. יש לי סטייה מוזרה: "פטיש" להתעטשויות. ברצינות, זה ממש גורם לי ריגוש מיני! אני פשוט מרותקת כשאני "תופסת" מישהו (ובעיקר- מישהי) מתעטשת. השאלה היא אלף כול אם מצב כזה מוכר, ובית כול- האם זו מחלת נפש? בתודה, ליאורה

שלום ליאורה, לא מוכר לא כתופעה נורמאלית ובוודאי שלא כמחלת נפש, אך הואיל וכה קל להשיג אבקת עיטוש, אני מניח שגם הדרך אל האושר קצרה. לבריאות, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, אני נערה מתבגרת שנמצאת כבר בערך שנה בדיכאון הדיכאון התחיל כתוצאה מעלייה במשקל לפני כן עשיתי דיאטת רצח ובקושי אכלתי לאחר הדיאטה השמנתי כפול ממה שהייתי ומאז אני שקועה בדיכאון קשה כמעט ולא יוצאת, כל הזמן במיטה יושנת, אוכלת הרבה ובוכה. הלכתי לפסיכולוגית אבל היא לא עזרה לי כי קשה לי להיפתח בפני אנשים שאני לא מכירה עכשיו הדיכאון הולך וחוזר ולא נראה לי שהתקופה הנוראה הזאת תעבור. אני מרגישה לבד למרות שאני יודעת שיש לי חברות. הרבה פעמים עלו לי מחשבות כמו להתאבד אבל אני לא עושה זאת בגלל המשפחה שלי אני לא יכולה לגרום להם את זה. ושאלתי היא האם תמיד דיכאון עובר בשלב מסוים????? תודה רבה

שלום שני, אני מצטער מאוד לשמוע על מצוקתך הקשה, המבטאת שתי הפרעות: בעיית אכילה ודיכאון. החפיפה בין שתי התופעות מוכרת היטב. מפליא אותי שאינך מציינת טיפול תרופתי בניסיונותייך להתמודד עם הקשיים. לחלק גדול מאוד מהתרופות האנטי-דיכאוניות מהדור החדש (SSRI)יש תופעת לוואי, שבמקרה שלך תהייה מבורכת, והיא בלימת התיאבון לפחות בשבועות הראשונים לטיפול. פרט לכך, הן אכן יעילות להפחתת הדיכאון ומאחר שנוצר כאן מעגל קסמים בין הדיכאון והעלייה במשקל, אותו חלק מהעלייה במשקל שנובע מהדיכאון יכול להיות מטופל אף הוא תרופתית. המלצתי, על כן, היא בראש ובראשונה לפנות לרופא פסיכיאטר לצורך התאמת טיפול תרופתי. במקביל, טוב תעשי אם תפני לטיפול פסיכותרפויטי (שיחות) שאולי במקביל לטיפול התרופתי יעזור לך יותר מאשר קודם, כי בדיכאון מהסוג שאת מתארת קשה מאוד למטפל להגיע אל המטופל. בדיכאון יש אכן מידה מסוימת של החלמה ספונטאנית, או לפחות עליות ומורדות ספונטאניות, אך לא בדיכאון מהסוג שאת מתארת המחייב בראש ובראשונה טיפול תרופתי שיעזור גם להפרעת האכילה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום תודה על תשובתך יש לי שאלה נוספת: אמרת שטיפול תרופתי יכול לעזור לי אז למה הפסיכולוגית שלי לא המליצה לי על טיפול זה?

הסיפור שלי ארוך ובנאלי- אבל אשתדל לכתוב בקיצור: ברקע- היסטוריה של הפרעת אכילה קשה, שנמשכה שנים ארוכות. מחלה שחשבתי שניצחתי, וטעיתי... בגדול. מוזר, דווקא כאנורקטית הרגשתי הרבה פחות את הדכאון הקשה הלוכד אותי עכשיו. אולי כי הייתי עסוקה מדי במרוץ המטורף אחרי הרזון, אולי כי האנורקסיה גרמה לכל דבר להיראות שטחי וחסר עומק. מה שברור לי הוא, שבתקופת ההחלמה ממנה עלו על פני השטח כל השדים הרדומים שלי, אלה שחשבתי שהצלחתי להרעיב למוות... ולא היא. אני מרגישה שאני לא יכולה להתמודד עם דרישות החיים. הכל נראה קשה, מאיים, בלתי אפשרי. אני מרגישה כשלון, דווקא בגלל הבינוניות האפורה והמרגיזה שבה מתנהלים חיי כעת. אני לא מצליחה להתרכז. אני מזניחה את הלימודים, אני לגמרי לא במיטבי בעבודה. אולי "סתמית" היא המילה המתאימה לתאר את הרגשתי כלפי עצמי (גם היכולת הורבאלית שלי לא משהו, כפי שניתן לראות מהמכתב המגומגם הזה). אני נופלת... ולא יודעת איך לעצור. גרוע יותר- אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה... חזרתי לרדת במשקל, חזרתי להרעיב את עצמי. אני לא מוצאת טעם להמשיך לחיות. כרגע אין לי תוכניות התאבדות- לפחות לא תוכניות מעשיות. אבל אני מודה שאני רואה בהתאבדות אופציה לגיטימית... להפסקת הסבל, אם ייהפך קשה מנשוא. אני בספק אם אפשר לעזור לי, בפרט בדרך הוירטואלית הזו - ובכל זאת אני כותבת. אני יודעת שהמכתב הוא זעקה לעזרה. במובן מסויים, זו הזעקה האחרונה שלי. אני לא מסוגלת יותר כך. משהו חייב להשתנות...

היי היי תשמעי , לי דווקא מהצד נראה כי יכולים להיות לך כוחות... כשהתחלתי לקרוא את הודעתך חשבתי בליבי איזה יכולת ביטוי יפה יש לה , איך היא מנסחת יפה ופתאו אני קוראה שהיכולת הורבאלית שלך לא משהו אז דעי לך שאת טועה וטועה בגדול התעודדי בחורה !!! תהני מהדברים שגורמים לך טוב וכייף גם אם זה אוכל מצאי לך חברה שאת אוהבת וסומכת עליה וצאי הרבה לבלות החיים יכולים להיות יפים תלוי איך תסתכלי ואיזה משקפים תשימי .....

קצת צורם לי לקרוא את הדברים בסגנון "תצאי לבלות, תחשבי חיובי, תמצאי חברה..." הפרעות אכילה לוקחות את כל זה מהחולה, וכן גם את עניין ה"חברה"-הן גוזלות את האימון בבדי אדם... אני בעד לחשוב חיובי, אבל גם יודעת כמה במצבים מסויימים זה קשה, אולי אף בלתי אפשרי. אי אפשר ככה פתאום להחליט להרכיב משקפיים וורודים. זה מתעתע וגם לא יציב. לפעמים יש לתת לזמן לעשות את שלו. לחשוב חיובי במובן של להבין שהמשברים עוברים בסוף. ולכותבת ההודעה המקורית-הפרעות אכילה לא מנצחים, מתמודדים איתן...בסופו של דבר ההתמודדות הופכת קלה יותר ומודחקת אבל את בעצמך רואה שבזמנים מסויימים היא עולה אל המודעות. הבינוניות שאת מרגישה בחייך לא תפתר אם תהיי אנורקטית ואת כבר וודאי יודעת את זה. זה גם מרגיש כמו ראיית ה"שחור-לבן" שכ"כ אופיינית להפרעות האילו...מצד אחד לראות את האנורקסיה כדבר זוהר או מאידך לזרום עם ההבנה שזה הורס את החיים... מה רע בבינוניות? לפעמים זה יותר טוב מכלום, לא?

שלום מאוכזבת, צר לי לאכזב אותך: עם כל התחושות הקשות המובעות במכתבך, את נשמעת אינטליגנטית, מודעת לעצמך אולי עד כדי כאב ובהחלט מסוגלת להפיק תועלת רבה מאוד מקשר טיפולי. הרשי נא לי להוסיף על ההסבר היפה שנתת להתחלפות האנרוקסיה בדיכאון ולומר שבאנורקסיה קיימת אשליה של שליטה על חייך ע"י שליטה במשקל. כשוויתרת על האנורקסיה את נאלצת להתמודד עם מה שכולנו מתמודדים איתו יום יום ושעה שעה, עם המציאות המצערת, שאין לנו למעשה שליטה מלאה על חיינו, ואת הלא כל כך זקוקה לשליטה הזו. הצעתי היא לוותר קצת עליה, להתגמש, לפנות לטיפול ולהיעזר גם בטיפול תרופתי להקלת הדיכאון, שברמה שאת מתארת אותו, יחבל באפשרות שלך להיעזר ע"י שיחות בלבד. ושוב, צר לי לאכזב אותך: אני מאוד אופטימי בקשר אלייך. רק הרפי מעט והפקירי את עצמך באופן חלקי וזמני בידיו של מטפל שתוכלי לבטוח בו. שבת שלום והרבה הצלחה בטיפול, ד"ר גידי רובינשטיין

קרובת משפחה שלי היא בת 35. היא משכילה, נאה , נחמדה, חברותית ולבד. איני יודעת אם אי פעם היה לה קשר משמעותי עם גבר. ניסיתי לדבר איתה על הנושא. היא טוענת שהיא מאושרת ויש לה כל מיני תירוצים מדוע היא אינה מעוניינת בנישואים (אחוז הגירושים לדוגמא) או ילדים ( הנושא דוחה אותה). ניסיתי (בעדינות רבה) לעשות איתה "שיחות נפש", להשפיע עליה להיפתח להתנסות זוגית, להראות לה מעלות של זוגיות ומשפחה מהנסיון שלי, אולם מהר מאד היא קטעה זאת ואף טענה שאני מציקה לה . קרובי משפחה ניסו להכיר לה בחורים, היא לא שיתפה פעולה וטענה שזה ביזבוז זמן בשבילה ללכת לשתות קפה עם מישהו ושממילא לדברים האלו אין סיכוי. אני לא חושבת שבעל וילדים הם בהכרח המתכון לאושר ואני חושבת שיש אנשים שטוב להם לבד. אבל, לא נראה לי שהיא באמת מאושרת, המשפחה שלה בעייתית ולא תומכת, יש לה חיים לא קלים, והזמן לא פועל לטובתה, ואני די מודאגת בקשר לעתידה. מה אפשר לעשות? (דרך אגב, גם אצלה וגם במשפחה שלה בכלל יש בעיות הורמונליות. האם הורמונים יכולים להשפיע עד כדי חוסר רצון מוחלט בקשר זוגי).תודה.

שלום רב, התלבטותך מאד לעניין. בשביל זה יש משפחה/חברים. והקרובה שלך כבר בת 35, ומשכילה, חברותית, וכו' וכו' - דהיינו גם ילדה גדולה, ובטח גם יודעת לחפש סיוע בנקודות קושי שמבחינה בהן. והיא שונה. שונה ממך וממי שאת בד"כ מכירה. אולי תקבלי אותה כמות שהיא? בשביל זה משפחה/חברים. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום מלי, כפי שאי-אפשר לכפות טיפול פסיכולוגי על אדם שאינו מעוניין בכך, אי-אפשר לכפות קשר על אדם שאינו מעוניין בכך, או לפחות שמצהיר על כך שאינו מעוניין בקשר. בטוחני, שאותה קרובת משפחה נאלצת להתמודד יום יום ושעה שעה עם לחצים חברתיים ליצור קשר, מה שמוסיף לתחושת החריגות והכישלון על אי מציאת קשר מתאים. על כן, הדבר היחיד והחשוב שאת יכולה וצריכה לעשות עבורה הוא לתת לגטימציה למצבה בכך שתקבלי אותה כרווקה ולא תנסי לערער על הסיבות שהיא מביעה לבחירתה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

האם מניסיונכם האישי ועקב הפגישות שלכם עם מטופלים רבים יש הצלחה בנישואין בין אשה המבוגרת מבן זוגה ב - 10 שנים בערך ? יש אהבה גדולה.

שלום אמילי, אם יש אהבה - מה הבעיה? הסטטיסטיקה של מה שקורה אצל אנשים אחרים בכלל לא רלוונטית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רב, כל זיווג, ובעיקר כזה שיש בו משהו שאינו נורמטיבי, תלוי באהבה, כדברי ד"ר רובינשטיין בתשובתו. תשובתי באה להוסיף על מה שקיבלתם. פעמים רבות אני מציע לנועצים שהם, כמוכם, במצב של זיווג "שונה" (מסיבה זו או אחרת, כמו הפרשי גיל, נכות של אחד, עדה או דת שונים, וכו'): תשאלו אחרים במצבכם. תחפשו, תבדקו בעדינות אם אפשר להוועץ באופן חברי (ותמיד נמצאו כאלו!) ותשאלו על היפה והמושך שבסוג זיווג כזה, וגם על הבעייתי והמקשה. ממה שקיבלתי עד כה כמשובים, תהליך שכזה מאד סייע להחלטה, לכאן ולכאן. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

היי, מאחר וראיתי שהמומחים ענו לך אני מרשה לעצמי להגיב. יש לי נסיון בקשר עם גבר צעיר ממני ב- 12 שנים . נכון שכל מערכת זוגית שונה מהשניה, תלוי בשניים כמובן, אך אם תרצי לשפוך אור על הנושא, אשמח לשוחח איתך בפורום תמיכה הדדית. שבת נעימה

אמילי יקרה, כדבריי קודמיי....אין מדובר בסטטיסיטקה, אלא ברגש. והחשוב ובעיקרי הוא מה שאתם חשים זה כלפי זו להיפך... כל השאר...לא באמת רלוונטי! שיהיה בהצלחה, ורק טוב. טלי פרידמן

שלום, כתבתי הודעה ואני לא רואה אותה במסך, כנראה שהיא נמחקה. אני סטודנטית בת 23 וסובלת מלופוס מזה כשלוש שנים. לפני כשנה התחלתי לסבול מדיכאון ומאז אני משוחחת עם פסיכיאטרית אחת לשבוע ונוטלת כדור אנטי דיכאוני. רציתי לשאול ממה נובע הדיכאון ?כי התחיל פתאום ללא הודעה מוקדמת ( היו לי תסמינים שחשבתי כי הם על רקע אורגני כמו קושי בנשימה) . רופא המשפחה כמו הראומטולוג אינם יודעים שאני סובלת מדיכאון כך שאני לא יכולה לשאול אותם. אני רוצה לציין כי הדיכאון מפריע לי יותר ממחלת הלופוס ומקשה על תפקודי

שלום שיר, בשלב זה אין בפורום פסיכיאטר. תיאלצי להפנות את שאלתך לפסיכיאטרית המטפלת בך. קשה לענות על מקורות הדיכאון מבלי להכיר את סיפור החיים שלך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ידוע שמחלת הלופוס מקושרת גם עם דכאון, מסיבה אורגאנית ולאו דווקא נפשית "גרידא". זה מצב המוכר לרופאים, ואני בטוחה שגם לפסיכיאטר שלך. אין לך מה להתבייש מלספר לרופא המטפל בך על הדכאון, אני משוכנעת שיש לו ניסיון רב עם חולי לופוס שפיתחו דכאון ביחד עם המחלה או כתגובה אליה וסיכוי טוב שיוכלו לתת לך עזרה בזכות ניסיון זה. על כל פנים קחי בחשבון שלכדורים נגד דכאון לוקח מינימום שלושה שבועות -חודש להתחיל לעזור. אין לך מה להתבייש ולהסתיר, לא הלופוס ולא הדכאון הם באשמתך או מבישים.

שלום אני בת 28 , גובה - 1.50 ומשקל של 38 מזה 10 שנים ליפני כ 10 שנים שקלתי 42 קילו אני סובלת מחוסר תאבון ובחילות ובמיוחד במצבי לחץ פשוטים עשיתי בדיקות גסטרו והכל ניראה תקין ליפני כשבועיים חליתי בדלקת ריאות שנבעה מאלרגיה ולא מחידק , אושפזתי וטופלתי ע"י סטרואידים במינון של 30 מ"ג , ואנטיביטיקה, וכדור בהמלצת פסכיאטר להורדת חרדה מאוכל מאז חיי השתנו לטובה, אני עדיין לוקחת את הכדורים, הורידו לי את הסטרואידם ל 20מ"ג פעם ביום. התחלתי לאכול ללא סוף בהנאה , בכיף , ללא בחילות וכמו כן לעלות במשקל האם זה פתרון טוב לעלות למשקל התקין , או שכאסיים עם הכדורים שוב הכל יחזור? או אולי כדורי החרדה גם עוזרים, אולי אפילו בגלל שהקיבה מתחילה להתרגל ולהתרחב אז באמת הצלחתי ואוכל לחיות מחדש??? אני פשוט מאושרת , ולא מוכנה לחזור למה שהייתי קודם. כמו כן יש לציין שכתוצאה מחוסר האיזון אני בבעיה להכנס להריון, חולה לעיטים קרובות, דיכאון , עייפות ועוד הרבה הרבה דברים. האם ניצחתי את הבעייה? או שהכל יחזור לקדמותו, אפילו שהעלתי במשקל בזכות הכדורים? אודה להתיחסות בהתאם תודה המאושרת

דינה המאושרת שלום נשמע שהתחלת בתהליך חיובי של שינוי, אבל הוא טרי מאוד, ודורש עוד השקעה ומאמץ רבים. חשוב שתהיי לאורך זמן בהשגחה רפואית ופסיכיאטרית. על פניו נשמע שיש לך "רומן" ממושך עם נושא האוכל, וסוג כזה של מערכת יחסים לא משנים בזמן קצר. לכן הייתי ממליץ לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי אצל איש מקצוע שמתמחה בנושא בעיות אכילה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום שמי ארז. בן-18 לומד בתיכון עם ציונים טובים מאוד. כבר למעלה מחודש וחצי אני לא מצליח לישון נורמלי, אין לי את החשק לזה, ואני מרגיש שאני לא רוצה ולא יכול לישון בלילה(ביום אני לא מצליח לישון בכלל). אני מרגיש עייף לא רק מבחינה פיזית אלה נפשית ושיכלית(אני מרגיש את הראש שלי כבד). כמה שאני ישן אני עיף ואני לא יודע איך לטפל בזה. יתכן שזה קשור לנשימה כי אמרו לי שאני נוכר אבל אין לי נזלת וגם אני לפעמים קופץ עם כל הגוף שלי בזמן שינה כשאני חולם על משהו שעלול ליפגוע בי (יתחן שמארכת הגוף מעירה אותי בגלל חוסר חמצן). אסמח אםתיתנו לי תשובה שתוכל לעזור לי כי אני לא יכול ללמוד כך בימי הלימודים והבגרויות האחרונות.

ארז, כדאי לפנות לרופא המשפחה, שיבצע בדיקות כלליות. מעבר לכך, לילה במעבדת שינה יכול לשפוך אור על איכות השינה שלך, ולגלות בעיות של חוסר אספקת חמצן (לדוגמא). עוד אפשרות - ייתכן ומדובר בלחץ מצטבר עקב הבגרויות שבפתח. HERA.

HERA כתב/ה: > > ארז, > > כדאי לפנות לרופא המשפחה, שיבצע בדיקות כלליות. > מעבר לכך, לילה במעבדת שינה יכול לשפוך אור על איכות השינה שלך, > ולגלות בעיות של חוסר אספקת חמצן (לדוגמא). > עוד אפשרות - ייתכן ומדובר בלחץ מצטבר עקב הבגרויות שבפתח. > > HERA.

שלום רב, אכן, ענייני נחירות אינן רק בעייה של השכנים, אלא משהו רציני שפוגם באיכות השינה. גש למכון שינה לבדיקות! אבל, ענייני בגרויות ידועים לשימצה כמעוררי חרדות. היועצת בביה"ס שלך משופעת בידע בקשר למה ואיך לסייע לתלמידים שמצויים בחרדת טרום בחינות. תתיעץ איתה/ו! כל טוב, ד,ר יוסי אברהם

תודה רבה אני חשבתי על מעבדת שינה. ד"ר יוסי אברהם כתב/ה:

האם קיים מונח כזה ? ואם כן מה משמעותו בעצם ? כיצד אפשר לשפרה ? האם תוכל להפנות לחומר כתוב נוסף ?

אינטלגנציה רגשית הוא מושג הכולל התמדה, דבקות במשימה, מודעות עצמית, שליטה בדחפים, יכולות חברתיות. חסר באינטלגנציה רגשית עלול לפגוע באינטלקט ולהרוס חיים ומערכות יחסים.http://www.team2000.co.il/psycoindex.htm

http://trochim.human.cornell.edu/gallery/young/emotion.htm כתבה מענינת באנגלית על אינטליגנציה רגשית. קיים ספר בעברית: "אינטליגנציה רגשית" מאת - ד'ר דניאל גולמן בהוצאת מטר.

שלום רב, יש מונח כזה, שמתייחס ליכולות ןלפוטנציאל של בני אדם שאינן נמדדות במונחי "אינטליגנציה", דהיינו I.Q (שבד"כ בא לביטוי במשימות לימודיות בנוסח בית-ספר ואקדמיה). האינטליגנציה הרגשית מתבטאת ונדרשת בחיים הזוגיים, הבינאישיים, והתוך-אישיים (ותקרא לזה: הכישורים להגיע לאושר, אם תרצה). יש כמה וכמה ספרים, ומביניהם אני מכיר: אינטליגנציה רגשית, המחבר הוא גולמן תבונה ותובנה, כשהמחבר הוא קופר כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום דוקטור אני נוטל תרופה בשם נרדיל {panlzin}מיתוך ניסיוני התרופה מאוד עוזרת להפרעה כפיתית טורדנית ולחרדה חברתית אשמח אים תוכל להוסיף לי מעט ידע לגבי התרופה

שלום, אין פסיכיאטר בפורום, נסה את זה: http://www.infomed.co.il/medIndex.asp

שלום, אני נמצאת במערכת יחסים שמאוד יקרה לי כבר שנה וחודש (שבשבילי זה הרבה). בחודשים האחרונים יש לנו בעיות והגענו למצב של מבוי סתום (לפחות לפי תחושתנו) ואנחנו לא יודעים מה לעשות. מכיוון שאני גם לא יודעת מאיזה כיוון לנסות לפתור את הבעיה - אני שולחת את ההודעה הזאת גם לפורום סקסולוגיה. אני בת 24 ובן זוגי בן 27. בחודשים האחרונים ישנה תחושה שכאילו משהו בקשר שלנו, שהיה נפלא עד עכשיו - התקלקל. קשה לי לפרט את הכל, כי אין משהו מאסיבי שקרה, החיים נהיו יותר לחוצים לשנינו, החופש נגמר, התחילה שנת הלימודים. השותפות החדשות שלי היו מגהנום והיה לי מאוד רע. לפני חודשים בעקבות הרע הזה, ולאור העובדה ששותפה של בן זוגי לדירה עזבה - החלטנו לעבור לגור ביחד. אולי כדרך לנסות לפתור את המשהו הזה. אני בחורה עם המון חרדות והתחושה שמשהו מתקלקל בעצמה הלחיצה אותי וגם זה הפך למשהו מטריד. עכשיו - לבעיה. אני מאוד מאוד אוהבת וצריכה סקס. הוא אף פעם לא היה לחוץ על סקס, אבל הוא היה לחוץ עלי והיה אומר לי שאני סקסית נורא. בחודשים האחרונים כמות בסקס הלכה וירדה. הגענו למצב שאנחנו עושים סקס אולי 3 פעמים בחודש (שזה ממש מעט לאור העובדה שהינו עושים סקס כמה פעמים בשבוע, שגם זה די מעט כי לי יותר מתאים כמה פעמים ביום). אני נהייתי יותר ויותר מתוסכלת מינית. מה שלא עשיתי - לא עזר. הוא לא מגיע לזיקפה. אני יודעת שזו לא בעיה פיסית כי יש לא זקפת בוקר. גם כשהוא כן מגיע - מספיק משהו מאוד קטן (נניח אם הפסקתי לגעת בו לשניה) הוא מאבד את זה. כשאמרתי לו שאני מתוסכלת הוא אמר לי שהוא לא נמשך אלי יותר. פה הינו אמורים להפרד, נכון? אבל שנינו אוהבים מאוד מאוד אחד את השני, השגרה שלנו נפלאה, אנחנו חברים מאוד טובים ואף אחד מאיתנו לא רוצה להפרד. מצד שני, אני לא חושבת שאני יכולה לחיות בזוגיות בלי סקס טוב ומשיכה. הוא הציע שאולי נלך למישהו שייעץ לנו. למרות שאני בחרדות לגבי זה (כי מה יקרה אם אותו מטפל יגיד לנו שאין מה לעשות?) מה עושים?? אני מאוד אוהבת אותו ולא רוצה לאבד את הקשר שלנו, אני מאמינה שגם הוא לא מעונין בזה ואוהב אותי. help! שיר

שלום רב, את כל תוכן השורות בפנייתך, עד לשתיים האחרונות, אני מציע לך ללבן במסגרת יעוץ אישי, לא אינטרנטי. יש שם מכלול דברים, וכדברי המשורר: ...תקצר היריעה..., ומסגרת תשובה כתובה למישהי אנונימית לא תקבלי את המסגרת הנאותה לטיפול בדברים הכל כך חשובים לחייך. את מה שאת מאמינה "...שגם הוא לא..." (בסוף המשפט האחרון שלך) - כדאי לך להבהיר לעצמך בשיחה איתו. אל תסתפקי באמונתך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום שיר, קראתי בעיון רב את פנייתך, ממנה עולות שתי בעיות עיקריות: (א) קיימת זיקה ריגשית עמוקה בינך לבין חברך אותה חבל לך לאבד וזיקה זו באה על חשבון הנאה בחיי המין שלכם, כמותית, איכותית ותפקודית. (ב) החבר אימפוטנט וברור שמקור הבעיה הוא פסיכולוגי וספציפי למערכת היחסים ביניכם. את מעידה על עצמך כטיפוס חרדתי ואני תוהה אם את מסוגל להרפות מהבחור, לא במובן של לעזוב אותו אלא להניח לו להכתיב את הקצב. לצערנו, אנו חיים בחברה די מאצ'ואיסטית עדיין והמזג המיני השונה שלכם כנראה "מסרס" את חברך. זו כמובן לא המלצה גורפת, אך אם חשוב לך לשמור על הקשר בגלל הזיקה הריגשית (וזה אכן חשוב מאוד), טוב תעשי עבור עצמך בכלל ועבור היחסים ביניכם בפרט אם תאפשרי לו להכתיב את הקצב. בגלל הסוציאליזציה שלנו לתפקידי המין המסורתיים לפיהם הגבר יוזם והאישה פאסיבית ביחסי מין, הורגלנו לגלות הבנה ואמפתיה לגבי השימוש בגוף האישה כאובייקט מיני ולא להעלות על הדעת שגם ההפך ייתכן. כל מה שנאמר כאן הוא רק חומר למחשבה בעיקר לך, וגם לגולשים האחרים, ואין ספק שאת בעיותיכם עליכם ללבן במסגרת טיפול זוגי (לאו דווקא סקסולוגי). החשש שלך שמא בטיפול תתגלה "האמת המרה" הוא מעשה בת יענה הטומנת את ראשה בחול, שכן אם את חושבת שהבעיות תיפתרנה בלי טיפול כזה, טעות בידך. מעניין שגם כאן התחלפו התפקידים ביניכם, כי בד"כ האישה היא זו הדוחפת את בן זוגה הסרבן לטיפול זוגי ואיתרע מזלך ובמקרה שלך קרה ההפך. אין לך אלא לברך על כך שבן זוגך מעוניין בך במידה כזו שהוא מוכן לשתף פעולה. רבים היו מאשימים את בנות זוגם ופורשים מהיחסים. בהצלחה בטיפול, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה רבה על תשובתך המהירה. אולי תוכל להדריך אותי איך אני מוצאת מייעץ ואיזה סוג מייעץ? שיר

אני סובלת כבר שנה וחצי מסחרחרת וחרדות ניסתי כבר כמעט הכל רופאים ופסיכיאטרים . עם החרדות אני מצליחה לחיות אבל הסחרחרת פשוט משתקות אותי ואני כבר מיואשת . אני מבקשת עזרה או כיוון לרופא או מישהו שיוכל לעזור לי. תודה.

שלום רב, אם אין לסחרחורות שלך סיבה רפואית (לחץ דם, וכו'), הרי שלפי תאורך הן ממשיכות להוות גם תמרור אזהרה עבורך, שאת במצב לא טוב מבחינת אורח חייך (חרדות), ובו זמנית גם תוצר של המתח גופני. עצתי היא שתעזבי את ההסטוריה שלך לגבי הטיפולים שכשלו, ותתמקדי בהווה ובעיקר בעתיד: ככה לא צריך להמשיך. פני לטיפול פסיכולוגי. אם תרצי הפנייה, פני למייל האיש (הקלקה על שמי המוכחל) בציון גילך ומיקומך בארץ. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום ספיר, אם אכן עברת בירור נוירולוגי מקיף ולא נמצאה בו סיבה אורגנית לסחרחורת שלך, אני ממליץ לך לקרוא את כתבתו של ד"ר קפלן (בצד שמאל בראש העמוד) על טיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר מועד, המתאים לטיפול בחרדות. אינך מפרטת מה קרה בהתייעצויות עם הפסיכיאטרים. עם אכן הסיבה אינה אורגנית, קיימות תרופות נוגדות דיכאון וחרדה המיועדות לטיפול בסחרחורות והשילוב של טיפול תרופתי ופסיכותרפיה (שיחות) הוכח במחקרים כיעיל יותר מכל אחד משני סוגי טיפול אלה להתמודדות עם חרדות, כולל עם הביטויים הגופניים שלהן. סחרחורת אינה דבר שיש להקל בו ראש ואני מציע לך למצות עד תום את הבירור הגופני לגבי הסיבות האפשריות, אם עדיין לא עשית זאת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ספיר . הקשר בין חרדה לסחרחורת קיים ,במיוחד ברמות חרדה גבוהות, ובשילוב עם לחץ דם גבוה בגלל הלחץ והחרדה. או אם את לקחת תרופות והפסקת אותם או עשית שינויים במינונים. אם זה מתרופות: רצוי לזהות מהי התרופה שאליה את רגישה בהעדרה , (ע"י נטילה חוזרת שלה). אם זה מחרדה אז פשוט תיהיי חייבת לטפל בחרדה ולא להשלים עם זה שאת פשוט מסתדרת איתה. .

היי אני עובדת בעבודה קבועה כבר שנתיים לאחרונה סבלתי מחולשה וקשיי נשימה לפני כחודש נסעתי לחוץ לארץ לרגל עבודתי ולמרות שעבדתי שם התחלתי להרגיש טוב לפני החג חזרתי לעבודתי הרגילה כאן בארץ ושוב הופיעו אותם קשיים אני יודעת שאהבתי את שינוי האווירה ואני מתגעגעת לאנשים שם, אבל איך חוזרים לעבודה? הרי זה היה רק חד פעמי ובתוך תוכי אני יודעת שאני צריכה לחזור לשגרה..איך עושים את זה?

שלום רב, לפעמים כדאי להפריד בין גוף ורגש/נפש, וללכת להבדק, ולשאול את הדיציפלינה הרפואית לגבי אותן תחושות של חולשה וקשיי נשימה שמקורם בתקלות של הגוף. לפעמים אין טעם בהפרדה הזו. ענייני עבודה לוחצת, או שאינה מתגמלת, או שמביאה לקונפליקטים - וכו', אכן יוצרים חולשות וקשיי נשימה, ואז יעוץ והכוון תעסוקתי יכולים לסייע. יש פעמים רבות שעניינים כמו זוגיות, הורות, מחויבות כלכלית, וכו' - הם המקור הנפשי לתופעות הגופניות, ואז הכיוון הוא הוועצות בעניינים הללו. במידה ומדובר בחרדה עקב המצב הבטחוני, הרי שאת בסירה גדולה ומשותפת לרבים שעוברים את התקופה הסוערת. סבלנות היא מילת גנאי בד"כ, אבל צריכה לקבל הכשר לרגל המצב. חזרה לשגרה צריכה להעזר במפגשי ידידים (לקטר כמה שיותר!), בהפחתת התמכרות לחדשות, בתרגילי נשימה, ספורט, ואולי במינון נמוך של תרופת ארגעה. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם ד"ר יוסי אברהם

התופעות הללו התחילו עוד לפני גל הפיגועים האחרון הבעיה במפגשי ידידים זה שזה נגמר...ולמחרת צריך לקום לעבודה נבדקתי בקשר לתופעות האלה עוד לפני שנסעתי אבל לא נמצא שום דבר אני מרגישה שאני צריכה חופש...אבל עד מתי? הרי גם בחזרה מהחופש תבוא שוב....עבודה. חוץ מזה שאת החופש אני מפחדת לבקש כי גם כך נעדרתי מהעבודה להרבה זמן.

שלום,אני נערה בת 20 הנמצאת במצוקה גדולה כבר יותר מידי זמן! לפני חצי שנה חזרתי מהמיזרח בתת מישקל של 45 על 170 וכיוון שהיתי צריכה להעלות במישקל,אכלתי כל עוד נפשי ומאז לא הפסקתי! עליתי כ20 קילו ואין אני מכירה את עצמי במראה. תמיד היתי הנערה היפה והחברותית,וזה כשלושה חודשים שאני מיסתגרת מבושה,לא מסוגלת להאמין כי זו היא אכן בבועתי על המראה! לא מראה עצמי לסביבה למרות געגועים עזים לחברים טובים! חולמת על להיות שוב יפיפיה,חולמת על לצאת ולטייל ולהרגיש את השמש על עורי! אני פשוט לא מסוגלת לעשות זאת אני מתכחשת למראני והכבוד הזה.... אני ניגנבת!!!!!! אני כבר לא מכירה את עצמי,תמיד היתי טיילנית מאוהבת בטבע! ועכשיו??? מי אני? יעלי. נ.ב- אני אפילו לא אתחיל לדבר על האכזבה העצמית בשמירה על כמויות האוכל.....יש רצון ונכונות אך רק בראש לא בפועל!

אם גובהך 170 ומשקלך 65 הרי המשקל תקין בהחלט

שלום יעלי, המצוקה ממנה את סובלת מוכרת ודורשת התערבות של איש מקצוע שיסייע לך לפרוץ את המעגל, אך את זו שחייבת לעשות את הצעד הראשוני. את מתארת דיכאון מישני להפרעת אכילה וקודם כל, במקרה שלך, הייתי ממליץ לך לפנות לרופא פסיכיאטר לקבלת טיפול תרופתי. למרבה המזל, חלק גדול מהתרופות האנטי-דיכאוניות מהדור החדש אף בולמות את התיאבון, לפחות בשבועות הראשונים, כך שאני מקווה שזו תהייה מוטיבציה בשבילך לפנות לטיפול. זו כמובן רק תחילת הדרך וההמשך הוא בטיפול פסיכותרפויטי במקביל לטיפול התרופתי. אנו יכולים רק להוביל את הסוס אל השוקת, אך לא יכולים להכריח אותו לשתות, וכעת זו הבחירה שלך איך את רוצה להמשיך את חייך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ראשית כל כתגובה ל'משקל תקין'-אין הוא תקין לא עפ"י הטבלאות ולא עפ"י הנוחיות שלי! שנית כל בקשר לתרופות-אין אני מעונינת לקחת תרופות,אני לא בדיכאון מהחיים! החיים מדהימים,מפתיעים,מובילים והבעיות עוברות כהרף-עין.למרות שהפעם אני קצת 'תקועה',אבל אופטימית! הבעיה היא שהראש וההיגיון יודעים ומאמינים אך למעשיות אין זה משפיע,וכאן התיסכול שולט. איך ישנו רצון,מסקנה,אצבע מאשימה ואצבע המצביעה על פיתרון,ולא סתם פיתרון , פיתרון לחזור לחיות!! אז איך זה שאין אני מממשת את הברור???למה ההפוך על הפוך העצמי הזה???ההרס הזה???

יעלי, אף אחד לא יעזור לך, אם לא תעזרי לעצמך. קחי את עצמך בידיים ותחזרי להיות אותה נערה יפה וחברותית, כפי שהיית קודם להשמנה. יש קבוצות תמיכה מצוינות, בהן " תרגישי בבית " , תוכלי לחלוק את רגשותיך, אם תרצי, או רק להקשיב ולהתחזק מספורים אישיים של חברים אחרים. קבוצת תמיכה אחת היא: אכלנים אנונימיים ואחרת:גריישיט. המפגשים מתקימים בערים מרכזיות. מאחלת לך הצלחה.

נטע: יש בחיפה? זה עולה כסף? לד'ר: אני כאן לעזרה לא,אני מעונינת בעזרה,אבל למה ישר הפלת עליי כדורים?? אני מודעת להרס העצמי שלי הוא מתבטא בהמון אופנים אך עם זאת אשמח להדרכה,כיוון התחלתי,דרך...יעלי

מצטער אבל חשבתי שהנה ימים של שמחה מגיעים ויהיו לי שהנה מצאתי תעסוקה...מצאתי בשביל מה לקום בבוקר.... שהנה אני משהו ...או מישהו....בעולם הזה...בגילגול הזה.... אבל כעבור כמה ימים שוב אני מרגיש שהנשמה שלי יוצאת... קם בבוקר חסר כוחות ב6 וחצי בבוקר...כולי שפוך מעייפות למרות שאני יושן הרבה....כל בוקר זה עוד קצת לישון רק עוד קצת אבל איין ברירה אחרת נאחר את ההסעה.... שוב אני מרגיש שאני לא יודע בשביל מה אני קם ככה.... אני מרגיש שאני שוב מכאיב לעצמי.. אני מרגיש ריק מבפנים....שאני עושה דברים בכח... כי אני בעין בוחנת של החברה..... אז אני חייב לרצות (לספק) מישהו אחר ...כי הבטחתי לה שאני אהיה מרוצה אם יתנו לי תעסוקה... כל פעם אני מחפש לי משהו אחר...מין תחנה אחרת ברכבת החיים שלי... שנדמה לי שארד בה....ויהיה לי בה טוב ויהיה לי בה נחלה וארץ טובה... כנראה שהתסכול חזק יותר מכל דבר אחר אצלי.... אייך אפשר לא להיות מתוסכל שאני עדיין כמובן מרגיש את הבדידות הגדולה.... עדיין שואל אייך יכול להיות שאמא שלי ככה "נעלמה" לי... רק בן אדם אבל (שנמצא באבל) יכול להרגיש את זה....את הכאב האיין סופי....בחיפוש אחרי האדם שאבד... בזכרונות...בדברים שהשאיר אצלך...בגעגועים... במחשבה...לא יכול להיות שזה ככה....לא יכול להיות שזה קרה.... כל כך קשה לי בלעדיה....אני לבד...ואני כל הזמן רצ קדימה מה יהיה עוד XX שנים... אשאר יותר לבד ואהיה יותר מבוגר... מי ירצה אותי?.... למי אוכל לצעוק....? במקום התעסוקה שלי אני רואה כמה אנשים מאוד אומללים מקום העבודה שלי הוא מפעל מוגן כזכור...שזה מיועד לאנשים פגועים....שכאילו איין שם לחץ...כל אחד עושה כמה שהוא מספיק אני רואה אנשים מבוגרים ובודדים...שבאים להעביר כמה שעות בחבר'ה (כמוני) ואני רואה עליהם את הצער והעוני... אנשים עם בגדים בלויים, אנשים לא מגולחים...כי איין להם כסף כנראה .... אנשים סיפרו לי שאיין להם כסף לטיפול בשיניים כי איין להם מספיק כסף....זה עולה אלפים...אז הם חיים ככה עם הכאב... וגם בלי שיניים...בפה... ואני פוחד...מימים כאלו...לא אוכל להחזיק בית בכסף הפעוט שאני מרוויח ..... כרגע אני מקבל מאבא שלי תקצוב....אבל אני כל הזמן חרד מימים של לאחר..... אני לא רוצה לחיות בהוסטל...לוקחים שם איזה 800 שקל לחודש...מקצבת ביטוח לאומי.... אני לא אוכל ככה להנות מהתחביבים שלי....כמו גלישה באינטרנט ....או צפייה בערוצי סינמה של הכבלים (ובהוסטל לא יהיה לי בכלל מחשב לבטח, או טלווזיה פרטית) אתמול רציתי לפנק את עצמי עם סרט טוב....פורנו.... אמרתי למה לא....נשתעשע קצת....אז הזמנתי בהום סינמה של הכבלים.... אבל אבל...איכס...זה בכלל לא גירה אותי... לא יודע למה אבל נגעלתי.....אנשים פשוט נראים לי לפעמים בהמתיים...כמו חיות.... חיים רק בשביל זה...מחפשים את זה כדי לכפר על הריקנות שלהם ועל השיעמום שלהם אנשים מחפשים להם אורגזמות....אני מעדיף את האורגזמות הנפשיות.... לא יודע למה ...לא התלהבתי מהסרט ...הוא הפך אותי למנומנם.... התחלתי קשר עכשיו עם מישהי מהמפעל...אם ילך לי..אז יופי...כלומר...נהדר... ואם שוב יתפקשש לי ....אני לא נראה לי אתאמץ יותר בקטע...אני לא מפסיד כלום כי אחרי הסרט ההוא ....לא נראה לי שיש לי חשקקקק אני יודע שהכי קרוב לבד ....לפעמים זה הכי הכי טוב..... כמו שאתמול עשיתי כיביתי את הסרט באמצע.... והכי קרוב לבד הלכתי לי לישון.... ולא נראה לי שאני אבזבז על זה יותר כסף וכל המראות הנוראים האלה בטלווזיה של המלחמה -כל הרוג גורם לי כאב ועוד כאב הלוויות ועד הלוויה ועוד הלוויות....מתי תבוא הנחמה בארץ הפחד.... מלחמות ללא סוף....אנושות רעה שכזאת.... איננה יכולה לעשות שיהיה פה טוב לא למדה היא מלקחי העבר של עצמה.... פעולת איבה בכל העולם בגלל שנאת עמים אחד את השני.... איזה עולם מפחיד...ואני מעדיף לכבות את המחשב ואת העיניים לא לחשוב על זה...לברוח....ולחכות למחר ...למחר שכבר לא יבוא.... בנתיים זה הכל-זה הכל בנתיים אני אוהב אותכם.../ן אני אוהב אותכם.../ן אוהב אותכם/ן בהאהבה ישראל .ס.

מקוה שאתה מודע לכך ש"ע כ ש י ו" מעונן, ובעוד איזה זמן השמיים יתבהרו ואולי יהיה קצת יותר קל. יש לך יכולת ביטוי נפלאה, שמראה איזה עולם פנימי עשיר יש לך. נכון שעכשיו קשה, והכל נראה מסובך וחסר סיכוי, אבל נסה לקחת את הדברים צעד- צעד. לנסות להישאר בעבודה כדי לשמור על המסגרת, כדי שיהיה מה שיחזיק אותך. כי בלי תעסוקה, אפילו של כמה שעות, נורא קל לשקוע... בעניין ההוסטל -אולי כדאי לבדוק את זה יותר. יש הוסטלים שאמנם גובים תשלום גבוה, אבל הוא כולל חשבונות וכלכלה מלאה, ואז אין לך שום הוצאות חוץ מזה ואתה יכול למצוא שם מקום שיכיל אותך וגם יעניק לך חברה. קח את הדברים באיזי. אל תנסה לכבוש את העולם ביום. שתהיה שבת טובה, ותמשיך לכתוב לנו!

ילד... קראתי את מה שכבת מההתחלה ועד הסוף.. והצלחת לרגש אותי, אז כמה דמעות מבצבצות להן בעיניים. אני מצטערת על אובדנך, אני בטוחה שזה יוצר חלל שלעולם לא יתמלא. אבל יחד עם זאת אני מקווה שתמצא חברים אמיתיים ובת זוג, ולא תצטרך להתמודד עם הקשיים שהחיים מציבים והעצב לבד, ואולי העצב יהפוך לשמחה.. לפעמים יש תק' שהכל נראה חסר תכלית, עצם הקיום והתפקוד השגרתי, אלו הם סימניים של דיכאון כאשר מאבדים את הרצון לחיות לעשות ולהפיק הנאה מדברים שונים. מאידך יש תק' יפות והדברים שכרגע לא שמים אליהם לב מקבלים משמעות אדירה. החרדה מעוני, אבטלה, בדידות קיימת אצל רבים במודע ולא במודע, צריך למצוא דרך לחיות ואני מתכוונת לחיות לא לשרוד ולא לתת לה להשתלט על החיים, הבחירות וההחלטות. אני מקווה ומאמינה שיבואו ימים יפים.. חוויות מרגשות ומהנות.. החיים דינאמיים לטוב ולרע, ויש דרכים להשיג איזון ויציבות גם במישור הנפשי אבל זה דורש עבודה קשה ועקביות.. שלך שיר

סטודנטית יקרה...! קודם כל מה שהכי גרם לי טוב ..זה שרשמת לי שיש לי עולם עשיר...זה ממש גרם לי להסמיק...זה היה הכי טוב כי ....זה שאולי יש מחר בהיר יותר...אמרו לי הרבה פעמים ואני שורד...אני לא התאבדותי....אני מושךך ומושך .... מחמאות זה תמיד כייף לקבל... וגם בעבודה המוגנת שלי מאוד משעממם זה הבעייה קשה לי לשרוף באותה עבודה 5 שעות מינימום ביום זה נורא מרדדדדדדדדים על הוסטל אני חושב רק שאשאר בודד בעולם...אני חי רק עם אבא כרגע ואני מקווה שלא אשאר בודד תודה על העיצות והיחס....שלך ישראל

היי ,,,, ילד,,רק בן 23 וכבר מיזדקן,, אתה מיתמודד בעולם כמו כולנו כאן ,לכולם יש פחות או יותר אותה חבילה קונפליקים מבפנים ולחצים מבחוץ אין ברירה רלא להמשיך ,,כמו שאתה כבר עושה כבר אתה נישמע לי בחור על הכיפק, מרגיש וחש ויודע מה טוב בשבילו ומה רע ,,,, אתה גר עם אבא (אני גרה עם בני ) ואני יודעת איך זה. זה טוב שאתה כותב כאן ןאני מקווה שתמשיך וזה מצוין שאתה ממשיך לקום בבקר לעבודה שלך באשר היא, בקשר לעתיד האם יש לך עזרה כמו עו'ס או פסיכו' , יש בך כוחות אני מאמינה ,וביחד אפשר לכוון אותך לעבר מטרות לעתיד. מאחלת לך המשך אופטימי ,התגברות על המיכשולים והרבה אומץ.ריפוי והצלחה ויוי.

היי ויוי אז כן..אני מרגיש לפעמים כילד מזדקן....פשוט ככה..ילד עייף יש לי עובדת סוציאלית מיזה שנתיים והיא עזרה לי למצוא תעסוקה במפעל מוגן שזה אפשר להגיד עבודה רק להעביר את היום כמעט ללא תשלום אני מקווה שזו התחלה בשבילי לקראת עבודה רצינית בקשר לזה שאני בחור על הכיפאק....הבעייה שאני בא לידי ביטוי ככה...רק פה באינטרנט...בחוץ קשה לי להיות כזה כריש.... אני סגור ומופנם בחוץ..מבינה? אני מודה לך על היחס ומוסר ד"ש לבנך בברכה ישראל

ישראל היקר. יש לך שם, עם הרבה משמעות וכוח. אתה כותב ומתנסח בצורה מאוד יפה. אתה מתאר בצורה עשירה מאוד את מה שעובר עליך. למה בעצם הגעת להוסטל מהתחלה??? אני מנסה לתאר כמה זה קשה לאבד מישהו יקר וקרוב לך מאוד במיוחד שזה אחד ההורים. וזה קשה לי מאוד אפילו עצם המחשבה. אבל, ויש כאן אבל. החיים חזקים יותר. החיים לא נפסקים החיים ממשיכים. אתה מתאר את המצב הבילתי ניסבל שלך את הרצונות שלך, את השאיפות שלך. אתה מתאר גם אנשים חיים מתים. שאין להם כלום ושהם תלויים ושהם עצובים ומדוכאים. ואתה שואל את עצמך מה אתה עושה שם במיוחד בגיל הצעיר שלך. וברגע שאתה שואל את השאלות האלו. ניראה לי שאתה מבין בעצמך שזה לא המקום שלך. אני לא מכיר את המקום שאתה נימצא בו ואני לא יודע למה אתה שם. אבל תגיד לי אתה.יש דרך לצאת משם??? לא בבריחה אלה מבחינה רפואית או פסיכולוגית???? למה אתה זקוק כדי לצאת משם??? אתה ילד אתה צעיר. זה לא מקום בשבילך. תתאמץ תטפל, אני לא יודע מה. אבל תצא משם. את מות אימך לא תוכל לשכוח וגם זמן לא גורם לשיכחה הזאת. אתה צריך ללמוד איך חיות איתה בזיכרון בלב. במעשים שהיא היתה עושה. ברצונות שלה לגביך. שתלמד ושתצליח. תעשה את הדברים שהיו יכולים לשמח אותה. זה לא קל אבל שוב ההוסטל הזה זה לא המקום שלך ובטח ובטח לא בגיל הזה. תתאמץ תוכיח לעצמך שאמא שלך היתה יכולה ליהיות גאה בך. תעשה את זה גם בשביל עצמך. בקשר לחברה. זה יכול לעזור ולא לעזור. זה תלוי במצב הנפשי שבו אתה נמצא. תחשוב לבד מה יכול לקרות. אם היא תעזוב. מצד שני זה יכול גם להצליח ויהיה לכם טוב. זה הכל שיקול שלך. חוץ מזה גם עם זה לא יצליח, אתה יודע מה אומרים???? יש הרבה דגות בים:))) ואתה בן 23 יש אנשים שמתחנים בגיל 40 בפעם הראשונה ויש כאלו גם מאוחר יותר וחוץ מזה למה לדבר על חתונה בכלל. אולי אתה צריך מישהי שתקשיב לך שתיהיה איתך ושתתמוך בך ברגעים הקשים. אולי ידידה ולא חברה אתה צריך. לכל דבר יש את הזמן שלו. מה שכן אתה צריך לארגן לך את החיים. זאת דרך לא פשוטה. אבל כמו שאמרתי החיים חזקים יותר. בהצלחה ותשמור על עצמך @-------)------ איתן

קודם כל תודה על המחמאות! אז ככה כרגע אני לא בהוסטל אבל כל הזמן רצו להעביר אותי כי לפני פטירת אימי הייתי מאוד לא עצמאי בחיים לאחר מות אימי לקחתי אחריות על הבית....ונעשתי 90 אחוז עצמאי הוסטל בשבילי זה תמיד אפשרות אחרונה נראה לי...לא יודע להמ אבל אני תמיד פוחד מהימים שאבא שלי....יעבור לצד האחר ....אתה מבין למה אני מתכוון?! אממ לגבי המקום ההוא זה דרך להרגיל אותי לחיי עבודה..אני מקווה שתוך חצי שנה ..אהיה מספיק חזק לצאת לעבוד במקום "נורמלי" עם כסף ביד..זה יותר תעסוקה אני מודה לך על הדברים המרגיעים והמחממים... ת ו ד ה ישראל

רשמתי במסר הקודם שאיין לי מה לחפש אצל מישהי אם לא ילך לי... כי ממילא הסרט הגעיל אותי בעצם לא יודע אייך שחכתי שמתמיד אני מתפלל לבת זוג רק כדי לקבל חיבוק.... זה גם סוג של נחמה קטנה גדולה ולא חס וחלילה רק דרך מיניות אז...כמו שאמרתי ...אני רוצה קשר עם מישהי רק בשביל לקבל חיבוק... זה גם מספיק לי בהחלט

שלום רב! אולי שאלתי ישמע בעיניכם טפשי, אך אני סקרנית אחת ולתמיד לדעת את הסיבה, ובכן. אני כבת 22 נשואה בלי. בזמן שיוצא לי מטעמי נימוס לברך לשלום את הגברים, אז ישנם גברים שבזמן שאני מחייכת מנימוס ואומרת להם שלום, הם מביטים בעיני (שזה הנורמה) ומייד ממשיכים להביט אך ורק בפי (בשפתי) בזמן שאני מחייכת. הרי זה נורמלי שאדם מדבר מביט בעיניים, מדוע רוב הגברים בזמן שאני מחייכת מחזירים לי שלום בו בזמן מביטים בשפתי? , האם זה לא מוכיח על "מבטים מלמעלה", הכוונה להתנשאות כלשהי? או בגלל (לא נעים לומר) שאני יפה, מאופרת להפליא ומקרינה סקסיות??? מעניין אותי התשובה מהפן הגברי, כי כשאני מחזירה שלום עם חיוך לנשים הם מחייכות חזרה אלי ומביטות אך ורק בעיניים, מדוע הגברים מביטים בשפתי, כן, האמת היא, שזה גורם לי מבוכה כלשהי. בתודה - חגית.

שלום רב, השפתיים הנשיות מופיעות בפרסומות כמעוצבות בצורה קשתית ע"י האודם, בשרניות, אדמדמות, חושניות, וכו' - כי הפירסומאים יודעים היטב שזה מהווה לגברים תחליף ויזואלי לדימוי של אבר המין הנשי. יתכן ואופן האיפור או ההופעה שלך, מבליט את העניין הזה עבור הגברים. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

נראה לי שלא ירדתי כל-כך לסוף דעתך, האם הם מוכיחים כאילו שבא להם עלי???- חגית. וכן, תודה על תגובתך אלי.

שלום חגית, מתיאורייך עולה שנישאת בגיל צעיר וככל הנראה יש משהו לא פתור בינך לבין עצמך בהתייחסות למיניות שלך. אני אגיד לך כן לשים יותר אודם או פחות אודם, כי זה צורך שלך. את מה הוא בה לספק? יש ללבן בטיפול מעמיק יותר. את מודעת היטב למיניותך (בעצמך אמרת "סקסית") ואת מפלרטטת "כזה כאילו" עם גברים, קצת "מתגרה" בהם ובוחנת היטב את תגובותיהם. אולי נישאת מהר מדיי, לפני שהזדמן לך "לטעום", לבדוק, לבחון את עולם הגברים, אולי את מרגישה החמצה כלשהי או צורך בריגושים ואולי קיימת בעיה עמוקה יותר בהתייחסות העצמית שלך אל מיניותך. נראה לי שמספר שיחות אצל אשת מקצוע - דווקא אישה - יכולות לעזור לך ללבן את הדברים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

?

ערב טוב לך! עלי לציין שאתה ממש גאון. יש דברים שקלעת בול עלי. נישאתי בגיל 20 עם בחור שאהבתי אותי בלימודי בתיכון. הוא מאד אוהב אותי ככל שעובר הזמן (וזה קצת מדאיג אותי) ההתרגשות אליו הולכת ופוחתת. כי למדנו יחד שנים רבות, הפרצוף כבר מוכר והורגלתי אליו. מעולם ועלי לדגיש מ ע ו לם לא אהבתי ולא יצאתי עם אף גבר לפניו ואחריו ומייד נישאתי לו. ציינת, שאולי אני מרגישה החמצה - רק לאחר שכתבת לי - נדלקה בי נורה אדומה, ואכן, אני מרגישה שאחמצתי ובגדול. אין לי חרטה שנישאתי לו, אך בדיעבד, אולי באמת הייתי צריכה לצאת עם יותר גברים להכיר את עולמם ולא לעשות צעד פזיז ולהינשא לו., מי יודע? אני מרגישה שלימה עם עצמי שנישאתי לו - וזה מה שחשוב. הוא בעל נפלא, אוהב, עוזר ובגדול. אך, אינני יודעת מדוע אני משקיעה מאמץ אדיר להתיפיף , להתאפר ולהיראות במיטבי מחוץ לבית, אני נהנינת "להתגרות" בגברים אחרים, למשל בארועים, ולהבליט את עצמי ביופיי - רק בכדי שכ ו ל ם הסתכלו עלי ורק עלי. ולשמחתי, אני מצליחה ובגדול להעיר את תשומת ליבם עלי. אני מרגישה באותו רגע בשמים. אגב, שמתי לב שלא קיבלתי תשובה ספציפית ממך - מדוע דווקא מביטים בפי ולא בעיניים שזה הנורמה. יש לי עיניים מאד יפות (מבלי להתגאות וזה עובדה בשטח). אני משום מה, מרגישה שהם מביטים בי בשפתי בגלל התנשאות כלשהי מצידם, כאילו מסתכלים בי מגבוה, מלמעלה למטה, זה גורם לי מבוכה לא מעטה. בשביל האינפורמציה שתהיה לך מושלמת, הרי תיאורי: שיער חום_בלונדיני, עור שזוף, עיניים ירוקות בהירות , ופה קטן מאד ואני מתאפרת בצורה בובתית. חשבתי, אולי אפסיק לשים שפתון ואז ישימו יותר דגש על עיני ולא על שפתי. לא נתקלתי בגברים שמביטים בנשים אך ורק בפה - זה לא מוזר?. כל הנשים דואגות להיראות הסטטיות ויפות כשהן בחוץ - האם זה לא לסנוור עיני גברים אחרים? האם אני כמו כולם, או ברגע שאני משקיעה הרבה אנרגיה בלהיראות יפה, רק בכדי שגברים אחרים יביטו בי - מראה על בעייה מסויימת? אל דאגה, אני לעולם ומעולם לא בגדתי ולא אבגוד בבעלי. אך אני נהנית להתבלט בחברה במובן גם היופי ושכל הגברים ליד נשותיהם יסירו את מבטם אך ורק עלי - זה מרומם את רוחי שקשה לתאר, ומרים את האגו שלי, אולי זה גלגל חוזר, כי אני רואה ומרגישה שהמאמץ שהשקעתי בו - כדאי והגברים מביטים בי בהערצה ובהתלהבות. רק אני קצת מודאגת מה אהיה בעתיד, האם אמשיך כך, אם היום אני רק בת 22, האם זה חולני, או שזה נורמלי בהחלט, שכל אשה אוהבת להתבלט וזוהי כעין תחרותיות. בעלי דווקא מחמיא לי ויודע לחזר אחרי, אך, אני מרגישה שאני מתחילה להיות שביעה ממנו כי "הכל " כבר מוכר לי, אולי אני מינית מאד מה רע בכך? רציתי תשובה אמיתית מהרופא לכל הנ"ל. ערב טוב לך ותודה רבה - חגית.

היי אני מסתכלת במראה ולא מכירה. לא יודעת מי אני.? אני כבר לא יודעת מה קורה לי? מרגישה כל הזמן רע. למרות הטיפול התרופתי. מתי הוא יעזור כבר???????? יכול להיות שאני פשוט משתגעת? תודה. דרך אגב למה מחקו את שאלתי הקודמת?

שלום עדי, כמה זמן את לוקחת את הטיפול התרופתי (ואיזה?) לא היכרתי עוד מישהו שהשתגע ושאל קודם אם הוא משתגע - הפחד מפני השיגעון הוא ערובה די בטוחה למניעתו. בעניין המחיקות, מישהו אחר, לא את, השתגע וכתב הודעות רבות. ייתכן שבטעות נמחקה גם אחת מהודעותייך. צר לי. תרגישי טוב, לילה שקט לכולם, ד"ר גידי רובינשטיין

מוכרח להודות , ניסחת את תשובתך באופן חינני ועניני . ישר כח.

ברצוני לקבל פרטים על טיפול בחשמל עקב דיכאון(מאחר וטיפול תרופתי ללא תוצאות)

שלום רובי, טיפול בחשמל אמור לגרום רק לשיכחה לטווח קצר של מה שקרה לך בשעות שלפני הטיפול. לצערי, היכרתי לא מעט מקרים שהנזק לזיכרון היה גדול יותר. הפסיכיאטרים עצמם מודים שהם אינם בדיוק יודעים את אופן הפעולה עד הסוף. לכן הייתי מציע לך למצות עד תום את הטיפול התרופתי, גם אם תיאלץ לעבור לפסיכיאטר אחר לצורך כך, ולהתאזר בסבלנות, כלומר, לתת לכל תרופה חדשה את ההזדמנות שלה (מספר שבועות כידוע). את הטיפול בחשמל שמור רק לאחר שיכלו כל הקיצין, ואני מקווה מאוד שלא תגיע לזה. אני מבין שאתה במצוקה גדולה אם היגעת לשאול את השאלה ואתה מוזמן להעלות כאן שאלות אחרות, אם אתה מעוניין בכך. בהצלחה וכל טוב, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, האם ניתן לומר שאדם שעבר התקף פסיכוטי - נטל כדורים, ולאחר פרק זמן מסוים, בהתייעצות עם רופא, חדל מהשימוש בטיפול תרופתי - האם ניתן לומר שאדם זה הבריא ממחלתו ואינו חולה נפש ? בתודה מראש.

שלום משה, עקרונית, הדבר ייתכן. יש לזכור, עם זאת, כמה דברים: א. הטיפול התרופתי האנטי-פסיכוטי מטפל בסימפטומים בלבד. ב. יש צורך לדעת באיזו פסיכוזה מדובר. ג. ככל שהגיל בו פרץ ההתקף הראשון גבוה יותר, הסיכויים לכך שיחזור התקף נמוכים יותר. ד. והכי חשוב - יש לברר מה קדם להתקף ולהימנע מגורמי סיכון דומים בעתיד. לפי מה שאתה כותב אתה מודע לבעיה זו והפסקת הכדורים ע"י הרופא נעשתה כנראה מתוך הכרה במודעותך למצבך. בתנאים אלה בהחלט קיים סיכוי סביר מאוד שההתקף לו יחזור. מעקב תקופתי רצוי, עם זאת, תמיד במקרה כזה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

יש לי שאלה הנוגעת בהיפנוזה. מתי ד"ר קפלן חוזר?

כנראה בתחילת שבוע הבא.

מי אמר?

ובכן, הייתי מטופלת בקבוצה (אני סובלת מ"חרדה חברתית") שלא ייוחדה לבעיה שלי ולכן היא לא ממש עזרה לי . החודש אני אתחיל בטיפול פרטני אצל פסיכולוגית... שאלתי היא: הייתי רוצה לתת למנחה הקבוצה שבה השתתפתי ספר כאות להערכתי את עבודתו (שבאמת עושה מעל ומעבר- הטיפול הוא במסגרת של מרכז בריאות הנפש ואותו המטפל נמצא שם בשבילנו מעבר לשעות העבודה שלו. הוא פשוט איש טוב שרואה שליחות בעבודתו), האם זה לעניין? האם מותר לו לקבל ממני מתנה? אני לא רוצה להעמיד אותו במצב לא נעים. אם תוכלו לענות לי במהרה אני אודה לכם.

אני חושבת שהמתנה האמיתית היא שהם יראו שהמאמצאים שלהם לא היו לשווא גם אני סובלת מהחרדה הזאת והייתי רוצה לדבר

כן! אם את מרוצה מצורת העבודה של המטפל, ומרגישה צורך להעניק לו שי פרידה - do it! מכיוון שהקשר הטיפולי לא צפוי להימשך - כדברייך - הרי שזה לא יוצר שום בעיה!

שלום לך, המחווה שאת מציעה מרגשת מאוד. מטפלים תמיד שמחים לדעת שיש ברכה בעמלם ושהיא מוערכת. לא חל שום איסור על המטפל שלך לקבל ממך מתנה בסדר גודל כזה. את גם יכולה למשש את הדופק ולשתף אותו בלבטייך, תוך כדי מסירת הספר ולהודות לו על הטיפול באופן אישי. בהצלחה בטיפול הפרטני, ד"ר גידי רובינשטיין

ובגלל שזו מתנה בעלות סבירה זה בהחלט במקום ולא יכול לגרום למבוכה או העלבה.

מה זו התנהגות כפייתית? בן זוגי מאוד מסודר ומתוכנן! הוא רושם הכל בתחילה חשבתי שזה בשביל להזכיר לעצמו שלא ישכח בהמשך הזמן גיליתי שאם תכנן לדבר בטלפון עם מכריו הוא רושם נקודות למשל: מה עינינים חתונה עובדים על ילדים קפה עבודה יש בזה משהו כפייתי? ואם כן איזה עוד התנהגויות נלוות לזה שצריך לשים לב תודה

שלום יעל, כן, ההתנהגות בהחלט כפייתית, אם כי לא די בה כדי לאבחן הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית. האם צריך לשים לב? יש להבדיל בין הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית המפריעה לאדם עצמו ואז הוא יבקש בעצמו לפנות לטיפול ובין הפרעת אישיות אובססיבית-קומפולסיבית, שבה מופיעות תופעות כמו נטייה מוגברת לענייני סדר וניקיון, שאינה מפריעה לאדם עצמו ולעיתים הוא אף גאה בה. למען האמת, ישנם עיסוקים ומקצועות שלמים העונים על הצרכים הכפייתיים של אנשים הנוטים לכך כמו ספרנות, הנהלת חשבונות, ארכיונאות וכיו"ב עיסוקים שיש בהם חשיבות עליונה לסדר, לסידור ולארגון. בשורה התחתונה כל עוד זה לא מפריע לאדם עצמו, אין טעם לפנות לטיפול, והיכן שאין מוטיבציה טיפול גם לא יעזור. ייתכן שהמצב הנוכחי יתפתח למצב חמור יותר שכן יפריע לבן זוגך וייתכן שלא. לעיתים קרובות משברים המפרים את שגרת החיים מהווים גורם סיכון להחמרת המצב. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רציתי לדעת בבקשה, מה ההבדל בן פסיכולוג קליני,פסיכותרפיסט ופסיכיאטר, ואיך אני אמורה לדעת למי לפנות?! תודה מראש כוכבית

כוכבית... http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/who_is_psy.htm

ערב טוב כוכבית, אני שמח לראותך שוב כאן בפורום. תודה על השאלה החשובה. כפי שעניתי מספר פעמים לגבי השאלה על ההבדלים בין בעלי המקצועות השונים, פסיכיאטר הוא בראש ובראשונה רופא שהתמחה בפסיכיאטרייה במשך 5 שנים לאחר קבלת התואר "דוקטור לרפואה" ופסיכולוג קליני הוא בעל תואר שני בפסיכולוגיה, בוגר המגמה הקלינית, שסיים התמחות לאחר סיום התואר השני בפסיכולוגיה קלינית. פסיכותרפיה מתארת טיפול ע"י שיחות שפסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאליים בעלי תואר שני ומעלה בתחום בריאות הנפש עוסקים בו. ייחודו של הפסיכיאטר הוא מומחיותו בטיפול תרופתי וייחודו של הפסיכולוג הקליני הוא בעריכת מבחני אישיות לצורך אבחון. בעלי מקצועות אחרים שמציגים את עצמם כפסיכותראפיסטים אינם עוברים על החוק, כי חוק הפסיכותרפיה נמצא בשלבי גיבוש. עפ"י הצעת החוק יוגדר פסיכותראפיסט כפסיכיאטר, פסיכולוג קליני או עובד סוציאלי בעל תואר שני עם התמחות בבריאות הנפש. כללי הצרכנות הנבונה מכתיבים שניתן לבקש לראות תעודה על השכלה ורישיונות מכל מי שמציע את שירותיו ואז אפשר גם לדעת האם מי שמציע את שירותיו שייך לאחד מהמקצועות הנ"ל. מהכרותי אותך דרך ההודעות הרבות שהשארת בפורום בעבר, נראה לי שכל אחד מבעלי שלושת המקצועות הנ"ל עשויים להתאים לטיפול בך אם תאזרי את האומץ לפנות לטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

יש פעמים שאני חולמת בהקיץ, ומדמיינת דברים שאני רוצה שיקרו, דברים שמחים ומאושרים ואני ממש ממש נהיית שמחה ומאושרת (למרות שזה לא קרה...), או מדמיינת דברים עצובים ונכנסת לדיכאון (למרות שכל זה לא קרה). האם יש לי בעיה פסיכולוגית? האם אני סכיזופרנית?

שלום, בתופעות שתיארת כשלעצמן אין כל ביטוי לסכיזופרניה. חלומות בהקיץ ופנטזיות הן תופעות טבעיות ונורמאליות ואם את תופסת אותן ככאלה ומגדירה אותן כך, אין כל חשש לסכיזופרניה. בסכיזופרניה, או בכל פסיכוזה (=מחלת נפש) אחרת, האדם אינו מודע לתעתועי השווא שלו וחווה אותם כדברים מציאותיים. זה עדיין לא אומר שאין לך קושי רגשי, בעיקר כשאת נכנסת לדיכאון כתוצאה מהפנטזיות על הדברים העצובים. ייתכן שסביב הקטע הזה כדי לקבל ייעוץ של איש מקצוע. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, מאוד שמחתי למצוא את הפורום הזה סוף סוף יש לי הזדמנות לספר את הסוד הנורא שלי מבלי להחשף. הכל התחיל למעלה מעשרים שנה כשהייתי בגיל 12 יום אחד אבי החליט שאני כנראה מספיק בוגרת על מנת לשחק איתי משחקים אסורים. נורא קשה לי לדבר על זה מכיוון שעד לפני כחודש הדחקתי את הכל ואז כתוצאה מדבר שקרה לי כל הזכרונות האלו עולים לי מחדש. בזמנו בקשתי עזרה מאמא אבל היא אשה מאוד חלשה ולא עזרה משיקולים שלה. לפני כמה שבועות החלטתי לכתוב לה מכתב ולשאול אותה את כל השאלות כגון למה היא לא עזרה לי וכו'. מיום כתיבת המכתב יש בי איזה חשש לשלוח אותו, אני כל הזמן חושבת ואם היא תעשה משהוא לעצה ואז זו אשמתי וכו'. לדבר איתה פנים מול פנים אני לא רוצה . מה אתם ממליצים לי? תודה

שלום רב, הצטערתי לקרוא על האירועים הקשים שעברת בילדותך. בלי קשר להתייחסותי לפנייתך, הרשי לי להפנות אותך לאתר מיוחד לנפגעי תקיפה מינית שכתובתו: http://www.macom.org.il המהווה מקור מידע בעברית על תקיפה מינית לנפגעים והמקורבים להם ולקהל הרחב. בין השירותים הניתנים גם - "לדבר על זה": שיחות אישיות עם אנשי צוות מקום. השרות פועל בימי ג' ושבת, בין השעות 21:30 - 24:00 אני משוכנע שהפורום, הצ'אט והאינפורמציה שבאתר יסייעו לך. באופן אינדיבידואלי יותר, אכן קיימת חשיבות לעימות עם הגורם התוקף בתהליך הריפוי מהטראומה. אינני יודע האם אמך, כפי שאת מתארת אותה, היא השותף המתאים לכך. בכל מקרה רצוי מאוד שההתמודדות תלווה תמיכה של איש מקצוע באופן אישי יותר, תוך הכרות עם נסיבות המקרה. אנשי המקצוע באתר המוצע מתמחים בנושא. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני יודעת כי חלים חוקים ואיסורים שונים בנוגע למגע בין מטפל למטופל. על פי הבנתי מדובר איסורו של מגע מיני, או בעל הקשר מיני או בקיצור, כל מה שיש בו איזה שהוא קצה קצהו של מיניות בין מטפל למטופל (הכוונה כמובן גם למטפלים ולמטופלים משני המינים: מטפל/מטופלת וההפך). שאלתי: האם מגע שהוא לא מיני, מותר? האם מגע יד, לדוגמא: החזקת ידו של המטפל במהלך הפגישה כשיש קושי, או בקשה מהמטפל כי יחזיק את יד המטופל/ת בזמן הפגישה עקב קושי או הזדקקות רגשית (אך לחלוטין לא מינית), או בקשה לקרב את כיסאות הישיבה, האם דברים אלו מותרים, או בקיצור, האם מגע שאינו בעל הקשר מיני מותר? האם יש חוקים שונים לגבי זה בכל ארץ וארץ? (מה שמותר בארה"ב אסור כאן, וההפך?) האם למרות שיש דברים במגע שמותר, מטפל יכול להחליט כי הוא אוסר אצלו בקליניקה מגע מכל סוג שהוא, ואם כן, והמטופל חש כי זה פוגם בטיפול כי זה דבר שחסר לו ביותר? קראתי את ספרו של ארווין יאלום "מתנת התרפיה", שם הוא כותב בפרק "אל תחששו לגעת במטופלים" , כי מגע כזה הוא אפשרי ואף רצוי במקרים בהם יש צורך לזה. אנא ענו לי על שאלותי. הן חשובות לי מאוד. תודה רבה, מירי.

שלום מירי, תודה על השאלה החשובה. האיסורים לגבי מגעים בין מטפל ומטופל אינם מתייחסים רק למגע מיני, אלא גם לגבי מגעים אחרים מחוץ לשעות הטיפול, כגון קשרים עסקיים, היעזרות של המטפל במטופל לצרכים שונים וכדומה. איסורים אלה תקפים גם תקופה ארוכה לאחר תום הטיפול. מטרתם אחת, והיא להבטיח שהטיפול יענה אך ורק על צרכי המטופל ולא על צרכי המטפל. כדי לספק את צרכי המטופל מקבל המטפל תשלום אם ישירות מהמטופל ואם דרך משכורתו באם מדובר בטיפול הניתן בשירות הציבורי. כמה ממטופליי הם אשפי מחשבים, למשל - שערו בנפשכם מה היה קורה אילו הייתי נעזר במי מהם לצורך תיקון תקלות, או התקנת תוכנות, על המחשב האישי שלי (אם כי כבר שמעתי על מטפלים "גמישים" יותר בכגון אלה). ואולם, אני מבין ששאלתך באה ממקום אחר והוא: האם הימנעות מקרבה פיזית שאינה מינית עלולה לגרום להתרחקות ריגשית בין המטפל והמטופל? האם הימנעות ממגע כזה עלולה לעקר את הברית הטיפולית? להפוך אותה "סטרילית"? כאן באמת מדובר בסוגייה רב-ממדית המכניסה לתמונה את אישיותם של שני הצדדים, את צרכיהם במגע, את נטייתם לבטא רגש דרך מגע פיזי וכיו"ב. כמו בכל עניין אחר, המטפל אמור להיות קשוב לצרכי המטופל ולהבדילם מצרכיו האישיים שלו. יש מטופלים שלא יפרשו נכון הימנעות ממגע פיזי שאינו מיני ויבינו אותו כהתרחקות, ויש מטופלים העלולים לפרש מגע כזה כבעל משמעות מינית, בייחוד בין מטפל למטופלת. וכמובן, גם למטפלים יש גישות ורגשות שונים לעניין זה. מקווה ששפכת מעט אור על הסוגייה. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

לעיתים אנו עושים בחיים טעויות נוראיות , איך ניתן להתגבר על טעויות אלה ולהמשיך הלאה ? אחרי הכול המוח לא שוכח לעולם! אבקש תשובה מקצועית , בתודה מראש , שוקולד

לשוקולד שלום, ראשית, בפורום אין כלל רופאים. שנית, קראתי את כל הודעותייך ועניתי לך בצורה מפורטת פעמיים-שלוש בהמלצה חמה לפנות לטיפול, לפי מיטב שיקוליי המקצועיים. גם מתייעצים אחרים ענו לך בפירוט באותה רוח. אני מכבד את החלטתך לא לקבל את ההמלצה/ייעוץ, אך מכך שתעלי כל פעם נושא אחר כביכול, לא תפיקי כל תועלת, בעיקר לא מאנשי המקצוע שבפורום. אם את רוצה להתחלק במצוקתך עם אנשים אחרים, את מוזמנת לפנות לפורום התמיכה ההדדית שהקימונו לצורך כך. מבחינה מקצועית, אמרתי את כל מה שיש לי לומר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לך. האם אפשר להעלות מעל במה ידידותית זו נושא חשוב ביחסי מין? אני בוחרת להתייעץ בך ולשמוע דעתך, מתוך הכרותי את רצינותך, נכונותך, ועומק התיחסותך לפונים.(כן- גם אני "מכאן"- רק עם כינוי חדש....) שאלתי תהיה קשורה ליחסי מין אנאליים,שהיו טאבו עבורי, עד ש... אם תחשוב שאין זה המקום המתאים- אשמח לדעת, ואולי תוכל להפנות אותי לפורום "ספציפי" יותר. אשמח לקבל אור ירוק ממך להעלות את הנושא פה. בברכה רגשית ושכלתנית

שלום אכן הנושא מעניין את שני המינים. אשמח לחוות דעה, אם יעלה הנושא בפורום.\\ להתראות אלי

שלום לרגשית-שכלתנית, נראה לי שפורום סקסולוגיה יכול להתאים יותר, אך בואי נקרא את השאלה ואם ארגיש שיש לי משהו חכם לומר, אאמר. כל זאת בהבנה שאת מעלה בעיה אישית שלך ולא שאלה תיאורטית כללית. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, אמא שלי אושפזה בבית חולים לחולי נפש ל-10 ימים עקב דיכאון קשה. מאז (5 שנים)היא מטופלת ע"י כדורים ורואה פסיכיאטר אחת לכמה חודשים-ניתן לומר שהכדורים אכן עוזרים לה להתמודד. השאלה שלי היא:האם זה גנטי מחלת נפש?? כי כל פעם שקורה לי משהו כמו לדוגמא לחץ בעבודה אני ממש חרידה שהנה זה מגיעה גם אליי ואז אני ניתקפת חרדות-לחץ בחזה,בכי ואז משכנעת את עצמי שלי זה לא יקרה למרות שלאמא-כן. האם יש אמת לחששותי??

שלום שרון, הבסיס הגנטי לדיכאון חד-קוטבי לא הוכח בבירור. קיימת עדות מוצקה למדיי מזה הרבה שנים לבסיס תורשתי לגבי הפרעה דו-קוטבית (מאניה-דיפרסיה), אך הואיל והמדגמים כללו חולים דיכאוניים חד-קוטביים מעטים בלבד, וחולים מאנים-דפרסיביים רבים, קשה להחיל את הממצאים לגבי הבסיס הגנטי של הדיכאון. בכל מקרה, השאלה אם הבעיה עוברת בתורשה דרך גנים או דרך הסביבה אינה רלוונטית כל כך. אם חיית מספר שנים רב במחיצת אם דיכאונית, אין ספק שיש לכך השלכות כבדות-משקל על התפתחות אישיותך. אינני רואה צורך מיוחד בטיפול מניעתי, אם את לא חשה קשיים חריגים כלשהם פרט לחרדה המובנת למצבה של אימך, אך אם קשיים כאלה יופיעו מן הראוי כמובן לפנות לטיפול, ללא קשר לבסיס הגנטי או הסביבתי של הדיכאון. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, אני בת 36 ,אמא ל-3 ילדים. לפני חודשיים ילדתי את ילדי השלישי ,הלידה הייתה מאוד קשה מאחר וילדי נולד במשקל גדול בחידה רגילה(לא קיסרי)עקב טעות בהערכת משקל. שלושה שבועות לאחר הלידה קרה לי דבר מוזר ישבתי בערב מול הטלוויזיה ולפתע נירדמו לי הידיים והרגשתי שאני לא שולטת על כל השרירים בגוף למשך כמה שניות שבהן הייתי בהכרה מליאה. רופא שהגיעה קבע שזה מלחץ ופסיכוסומטי. יש לציין שמהרגע שחזרתי הבייתה לאחר הלידה לא נחתי דקה,עקב הטיפול בתינוק ובילדיי האחרים. מאז ועד היום ( חודש ושבוע)אני סובלת מסחרחורות קשות עד אי יכולת לתפקד.אני פוחדת שזה יחזור שוב וכל הזמן אני חושבת על זה. האם יכול להיות שהפחד הזה גורם לסחרחורות?? אם כן מה עושים??

עדי, האם ערכת בדיקות מקיפות אצל רופא בנוסף על הבדיקה שנערכה בביתך ע"י הרופא שהגיע לבקור בית? לאחר בצוע בדיקות גופניות כדי לשלול ממצאים אחרים ובמידה ואכן האיבחון יהיה שאילו תופעות של לחץ ולמעשה התקפי חרדה כדאי שתפני לפסיכולוג. מאחר ואת ממש סובלת ודואגת קני בסופרפארם את תמצית הרסקיו רמדי, זה מיצוי מפרחי באך, ללא תופעות לואי שיכול להרגיע. כדאי לך לבקש מהרופא בדיקה של B12, לעיתים המחסור שלו יכול להוות גורם לחרדות ומתח. נסי מדיטציה.

נטע שלום, מאוד שמחתי לקבל תשובה מהירה וממצה. בקשר לבדיקות ,מחר אני אמורה לקבל תשובות של המוגלובין,בלוטת תריס, ו-B-12 אני מודה שזה מאוד מלחיץ.......ותודה לך. אני אחזור אליכם עם התוצאות של הבדיקות. ושוב תודה.

שלום לד"ר גידי ולנטע גם... קיבלתי את התשובות של ה-B12 התוצאה היא 194. הרופאה אמרה שזה מאוד נמוך והיא ממליצה בחום לקחת כדורים של B12 (של טבע). השאלה שלי האם התוצאה הנ"ל אכן יכולה לגרום למתח וחרדה כפי שציינה נטע??

שלום עדי, אני מצטער לשמוע על המצוקה בה את נמצאת. הצעתי היא שקודם כל תעברי בדיקות גופניות מקיפות דרך רופא המשפחה שלך. הנוהל הוא קודם כל לשלול כל סיבה אורגנית לתופעות ורק אח"כ לקבוע אם מקורן נפשי. לפי תיאורייך, הרופא שקבע שזה פסיכוסומטי היה פזיז מדיי, אם כי אני לא אומר שזה לא המצב. במקרה של סחרחורות חשוב מאוד לעבור בדיקה נוירולוגית במסגרת הבדיקות שתעברי. אשמח לשמוע ממך לאחר סדרת הבדיקות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר גידי רובינשטיין, תודה על תשובתך המהירה. מחר אני אמורה לקבל תוצאות של בדיקות דם המוגלובין,בלוטת תריס ו-B12 אמשיך לעדכן. תודה.

מתוקה קשה לשמוע על הקושי שלך לא צריך לסבול בחיים האלה תעברי למקום בטוח יותר בכל מחיר

אני מתגוררת בדירה הקרובה מאוד למשולש, כל היום ובעיקר בלילה אני חיה בחרדות עד כדי הזיות, רואה תסריטים איך מגיע מחבל/ים ויורים עליי ועל בני משפחתי, ללא סוף לכל מצב אני רואה תסריטים, כאילו כל הסרטים ההוליוודיים שראיתי עד היום, לא מגיעים לאימה כזו, אני רואה את מותי מדי יום, מדי שעה, ליבי דופק בחוזקה,ולפעמים אני ממש מגיעה למצב של צרחות כשנדמה לי שמישהו מסתובב בחוץ. אם ישנם התרעות, איני מסוגלת לתפקד, ורק מוצאת הגיון בתסריטים שלי עצמי, אני יודעת שתגובותיי מוגזמות אך בלתי נשלטות.מי שרואה אותי במצב כזה צוחק עליי, כולל בני משפחתי והחבר. המצב ממש חמור, איני יוצאת למקומות בהם יש הרבה אנשים, לא לערים,ולא לחיק הטבע, תמיד אני רואה את הסוף, תמיד מתרחש איזשהו אסון לנגד עיני, גם בכביש יש לי חרדה דומה. המצב באמת חמור, מה לעשות?

ככה זה , לאחרים תמיד אפשר לעזור ולעצמך הכי קשה...... כלפיי היית מאוד נחמדה ודיברת לעניין!!!!! גם אני - לאחרים תמיד יותר קל לי ולעצמי אני אף פעם לא מוצאת את הדרך...... לעניינך - ראשית אני חושבת שיש הרבה שחושבים ומרגישים כמוך ולא שזה צריך לעודד אותך אבל זה בטח צריך להבהיר לך שאין כאן שום סיבה שיצחקו עלייך את לא חריגה ....... ומי שצוחק - הבעייה אצלו ולא אצלך חוסר הרגישות שיש לאנשים לסביבתם לפעמים הוא משווע אנשים מרוכזים רק בעצמם ולא רואים את הקשיים של הסביבה אטומים אבל זו בעייה שלהם הם מפסידים !!!!!! להיות אטום זה רע ולא כייף !!!! אבל אני חושבת שדווקא כדאי שכן תצאי וכן תבלי ותראי שלא תמיד קורה משהו וזה יחזק אותך.... את אישה/נערה (?????) מקסימה ומגיע לך להיות מאושרת !!!!!!

אלונה היקרה, המדינה במצב קשה ואנחנו החיים כאן פוחדים ורדים מי יותר ומי פחות תלוי בנסיבות, במנגנוני ההגנה, באישיות ואין ספק שכמובן באזור המגורים. את יכולה להרגיש טוב יותר. ראשית - התחילי לעשות מדיטציה, דמיון מודרך, בקבוצה או לבד. יש קלטות מצוינות לרכישה ובהן סוגי מדיטציה שונים. יש גם במחשב מדיטציה און-ליין. גם יוגה עוזרת. נסי לשמוע חדשות רק פעם ביום ובמקום זה הקשיבי למוסיקה קלאסית, צלילים שמרגיעים את הנשמה. כדאי לפנות ליעוץ פסיכולוגי ואפשרי דרך קופת חולים, כדי שלא תתרוששי, וניתן גם לשקול טיפול תרופתי. טפלי בעצמך מוקדם ככל האפשר וכך תרגישי טוב יותר. מחזיקה לך אצבעות.

שלום רב, ענייני חרדות שיש להן אחיזה טובה וראלית במציאות שבסביבה - אינם פרנויה. אבל, כל אחד מאתנו, ללא קשר למיקום מגוריו, צריך להגביר ככל האפשר את מידת הוודאות והשליטה במצב, ומבלי להיות נתון לשינוי אופיו כאדם בריא וחופשי, דהיינו לנקוט בפעילויות שאינן מהסוג של להתמגן בשכפ"ץ בתוך המקלט שבמרתף. לשם כך, נסי להעזר בעצת חברים על מקומות שכן, ושלא לנסוע אליהם; הקפידי על נסיעה ברכב פרטי, או כזה שבודקים בו את הנכנסים, וכו' וכו'. להרגעה ראשונית תוכלי להעזר, ורצוי רק לזמן קצר, בתרופות. ואחרן חביב, נשמע פשוט, ואולי פשוט מדי, אבל יעיל מאד: ספורט, וגם תרגילי נשימה - מאד יועילו! כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום רב, ענייני חרדות שיש להן אחיזה טובה וראלית במציאות שבסביבה - אינם פרנויה. אבל, כל אחד מאתנו, ללא קשר למיקום מגוריו, צריך להגביר ככל האפשר את מידת הוודאות והשליטה במצב, ומבלי להיות נתון לשינוי אופיו כאדם בריא וחופשי, דהיינו לנקוט בפעילויות שאינן מהסוג של להתמגן בשכפ"ץ בתוך המקלט שבמרתף. לשם כך, נסי להעזר בעצת חברים על מקומות שכן, ושלא לנסוע אליהם; הקפידי על נסיעה ברכב פרטי, או כזה שבודקים בו את הנכנסים, וכו' וכו'. להרגעה ראשונית תוכלי להעזר, ורצוי רק לזמן קצר, בתרופות. ואחרן חביב, נשמע פשוט, ואולי פשוט מדי, אבל יעיל מאד: ספורט, וגם תרגילי נשימה - מאד יועילו! כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

האם רופאת מישפחה יכולה לרשום תרופות נוגדי דכאון וחרדה ?

עפ"י החוק כל רופא רשאי לרשום כל תרופה! אבל בכל קופת חולים יש מדיניות אחרת לגבי מירשמים וגם כל רופא/ה רשאי/ת לנהוג עפ"י הבנתו וסגנונו האישי. בכל מקרה תמיד עדיף "מומחה"! (פסיכיאטר) לתרופות יש גם תופעות לוואי!!!

תמיד לפני שלוקחים כאלו תרופות רצוי טיפול התנהגותי שבדרך כלל יותר עוזר

שלום אחד, רישמית כן, ורופאי משפחה אף עושים זאת די הרבה, בייחוד כשמדובר בנוגדי חרדה. גם לגבי חרדה וגם לגבי דיכאון עדיף שפסיכיאטר יתאים את הטיפול התרופתי ועפ"י ממצאי מחקרים, בשני המצבים השילוב בין טיפול תרופתי ופסיכותרפיה (שיחות) יעיל יותר מאשר כל אחד מסוגי הטיפולים הללו בנפרד. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לפעמים אי אפשר להבין למה הגענו לכאן...... לפעמים אי אפשר להבין איך הסביבה הקרובה ביותר אליך כמו בעל יכול להיות גם נורא אכזרי אלייך מערכת הנישואין שלנו במשבר עמוק עכשיו ונכון שגם לי יש חלק בזה וההאשמות לא מופנות רק אליו מה שהוא אולי פחות רואה.... הוא רואה רק את הצד הרע שלי.... אני מנסה בכוחות אחרונים וקלושים איכשהו לשקם את מערכת היחסים העכורה הזו אבל הכל כל כך צבוע וזה קשה וזה נמאס ורע לי כל כך רע לי עם זה הנה אני בת 38 כמעט 39 יש לי שתי בנות עברתי יותר ממחצית הדרך ואני לא מרוצה מהחיים..... לבעלי לא אכפת ממני בכלום - הוא חושב שכל אחד צריך לדאוג בעצמו לאושר שלו הוא יכול לראות אותי שעות בוכה מעצב ושום דבר לא יזיז לו לפעמים חתול פצוע מיילל ברחוב מעלה חמלה... ואני- אם ילדיו כלל לא מעניינת אותו הוא משקר לי על ימין ועל שמאל וחושב שאני אוכלת את כל הלוקשים שלו הוא שוכח את כל השנים שחיזר אחרי בלהט הכל כבר עבר לו לא יודעת אם כבר ניתן לשקם את מערכת היחסים הזו רע לי כל כך את כל השנים היפות שלי בזבזתי ועכשיו מה הסיכוי שלי בכלל למצוא גבר אחר כלבבי אני כבר לא צעירה וגם לא כזו יפה ומושכת כפי שהייתי בעבר ויש לי 2 ילדים למה הוא כזה אטום אליי למה הוא משקר לי לא יכולה לחיות במערכת הצבועה הזו יותר לפעמים נראה לי שכל מה שהוא רוצה ממני זה שאדאג לילדים ואת זה אין ספק שאעשה איתו ובלעדיו הילדים פחות אוהבים אותו כך זה נראה אז עכשיו הוא מחזר אחריהם בלהט .... הוא האבא הטוב שאף פעם לא אומר לא .... שנותן כל מה שמבקשים ,מפנק בלי גבולות - מנסה למשוך אותם אליו וממלא להם את הראש....... אם תמיד אהבו אותי ותמיד רצו אותי כשכל מערכת היחסים הייתה תקינה ביננו הרי שעכשיו המלחמה מתנהלת עליהם וזה רע רע רע רע רע מאוד מה אני אעשה????????? אם לאמא שלו היתה כואבת הציפורן ברגל הוא היה נוסע אליה שלוש שעות כדי למרוח לה קרם אם לאמא שלו הייתה נשרפת נורה בסלון - אותו הדבר היה טס אליה כדי להחליף לה אותה אבל אני??????? אני יכולה שנה לחכות שיתקין לי אהיל אני יכולה לבכות שעתיים ולהיות מדוכדכת שעות והוא אפילו לא ינסה להגיד מילה טובה כאילו שאני קיר...... אתם יודעים מה שיהיה בריא אם אלו הדברים שגורמים לו אושר אם כייף לו לראות אותי בסבלי אז הוא בעצמו מסכן !!!!!!! העניין הוא שאני רוצה גבר אוהב שאוהב אותי ואני רוצה לאהוב אותו זה מה שעוד נשאר לנו בעולם האכזר הזה - א ה ב ה .......

אהבה אינה נשארת לעולם, בשביל להשאירה או למחזרה צריך לעבוד!!! ולפעמים ניתן להחזיר אהבה (ולפעמים גם לא),האישה שהוא רואה מול עיניו שונה מזו שחיזר אחריה! חיזרי להיות את! החזקה! לא המייבבת!, קחי גם את פסק זמן ממערכת היחסים (בתוך ראשך, לאו דווקא כלפי חוץ), החזירי לעצמך את האהבות שלך הדברים שתמיד עיניינו אותך, הגיל מאפשר לפעמים לעצור הכל, ולהזכר, להחזיר, ולמצוא עיניין בדברים שמעסיקים אותך ורק אותך. הפסיקי להתעסק במערכת היחסים!! התעסקי בעצמך... הדבר יעשה לך טוב... ותאמיני לי יעשה גם טוב למערכת היחסים שלך... בעלך יראה אותך שוב שוקקת חיים, הוא יראה הרבה יותר מזה: הוא יראה "אדם" "אינדיבידואל", והוא יוכל שוב להתאהב!!! זו אהבה!

שלום אבישג, במצב הריגשי שאותו את מתארת, קשה להעלות על הדעת קשר כלשהו. את כאובה ופגועה, מרגישה קורבן ביחסים עם בעלך, אך גם חשה כאילו זה גורל העולם, מילה שאת משתמשת בה הרבה. אני מציע לך מאוד לפנות לטיפול, אם עוד לא עשית זאת, כדי לאסוף את ההריסות בצורה שתאפשר לך לקבל את עצמך ולהציע את עצמך לזולת, אם זה בעלך או כל אדם אחר, מעמדה שיוויונית יותר, כאדם שקודם כל מעריך את עצמו ויכול גם להיות לבד. הרי לא תרצי שיאהבו אותך מתוך רחמים, לא כן? (מה גם שאין דבר כזה). פני לטיפול (לא תרופתי בלבד) אם דרך קופ"ח, שתפי את רופא המשפחה שלך בקצרה במצב, והוא יפנה אותך למטפל מתאים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

נדמה לי שבעייתי הישנה חזרה... אני לא יודעת מה קורה לי. אני לא מצליחה למצוא עניין בשום דבר, מכריחה את עצמי (בקושי רב) לקום לעבודה, לא מצליחה להתרכז בלימודים, לא רוצה להיפגש עם אף אחד... יש לי חבר שבקושי רואה אותי. אני חושבת שאני אוהבת אותו, לפחות כך הרגשתי לפני כמה שבועות... כרגע אני לא מסוגלת להרגיש כלום. אילו יכולתי, הייתי נשארת במיטה לישון כל היום (אם כי אני לא ממש מצליחה לישון, למרות העייפות). אני מניחה שהגיוני לייחס את ההרגשה הזו למצב הבטחוני המעורער ולפיגועים הרצחניים שמשפיעים רע על כולנו, אבל אני לא חושבת שזו הסיבה. זה התחיל כבר לפני... ולא נראה לי שזה הולך להסתיים בקרוב. האם יש למישהו עצה בשבילי? בכל מקרה, תודה על ההקשבה.

שלום חדשה, מה שאת מתארת זו התחלה קלאסית של דיכאון קליני. אני מציע לך לפנות לאיש מקצוע בהקדם. יכול להיות שהמצב הבטחוני עורר את זה ויכול להיות שזה היה פורץ בגלל גירוי אחר. פני לטיפול ואל תתני לדברים להתדרדר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לפני כמה ימים רשמתי מכתב לעזרה לפתרון בעייה מוזרה ורצינית אך מעולם לא קיבלתי תשובה...... האם יש לכך סיבה? ואני צריכה את העזרה....... ההודעה נמצאת בעמוד 675 תחת הכותרת שיער. בתודה מראש שג

כנראה שהנושא לא ממש מוכר לאנשים חיפשתי קצת מידע וגילתי שמדובר בתופעה כפייתית אך האנשים שלוקים בה אינם סובלים מהפרעה נפשית - עובדה זו יכולה בהחלט לחזק אותך ולתת לך כח להמשיך הלאה !!! אולי כדאי פשוט להתעסק פיזית עם הידיים ולעשות כמו ריפוי בעיסוק כל מיני עבודות אומנותיות למינהן או כתיבה , שפשוט הידיים יהיו עסוקות !!!! אפשר גם להתעסק עם פעילות ספורטיבית וכיו"ב , העיקר להיות עסוקים ולא לחשוב על זה כל הזמן , לחשוב על דברים אחרים אין ספק שאת יכולה להיות חזקה נסי להציב לך גבולות קטנים בהתחלה ואז בהדרגה להעלות נניח יום בלי מריטה ואח"כ יומיים וכך הלאה חזקי , אמצי ובהצלחה !!!!!

סתם הערה מהצד: ריפוי בעיסוק כמקצוע, אינו מתמקד "בלהעסיק את הידיים" ובאומנויות למיניהן. אולי זה היה נכון בתחילת דרכו של המקצוע בשנות ה - 20 של המאה הקודמת אך לא עוד. ריפוי בעיסוק הינו מקצוע פרא-רפואי המנסה לעזור לאדם להגיע למקסימום תפקוד (אישי, תעסוקתי, משפחתי וחברתי). הידע אותו רוכשים בתואר לריפוי בעיסוק מגוון וכולל מלבד ידע רפואי גם ידע פסיכולוגי-פסיכיאטרי. גם אם נעשה שימוש באומנויות כדי לקדם מטופל, הרי ההסתכלות על תהליך העשייה, הבחירה וכו' היא על מרכיבי התפקוד - ברמה הפיזית (אחיזות נכונות, קומפנסציות, קיבועים, רפלקסים פתולוגיים...), ברמה הקוגנטיבית וברמה הנפשית . שמו של מקצוע הריפוי בעיסוק הוא בעייתי וחוטא מן העיקר. אפילו היתה מחשבה לשנותו אך כמעט ואין אפשרות כזו כיוון שהמרפאים בעיסוק עובדים עם אוכלוסיות מאד מגוונות (שיקומיות, פיזיקליות, גריאטריות, פסיכיאטריות וילדים) ולא יהיה שם שיתאר נכונה את כלל המרפאים בעיסוק ועבודתם. חג שמח, ציף (מרפאה בעיסוק)

שלום שג, אני מצטער שלא עניתי לך. כעת אני היועץ היחיד כמעט בפורום. ניסיוני בטיפול בבעיה שתיארת דל והעדפתי לחכות שד"ר קפלן יחזור ואולי הוא יוכל להשיב לך יותר טוב ממני. אסב את תשומת לבו לשאלתך כשיחזור מחופשתו הקצרה. כל טוב, ד"ר גידי רובינשטיין

דווקא את מחזקת את הרעיון שזה מה שיכול לעזור לה

לא עשיתי צבא , שירתתי חמישה חודשים והפסקתי. הייתה לי איזה בעיה רפואית והיה לי קצת קשה . רע לי כול כך רע לי . לא רוצה להתנדב, לא אוהב את הצבא . כול החברים שלי נמצאים בצבא . עכשיו אני "נזרקתי לאזרחות" כבר שנה אני לא מוצא את עצמי . מסתובב בין החדרים , בין הקירות . ועוד הבעיה הרפואית . לא שלם עם עצמי , מפחד כול הזמן . כיאלו פשעתי כיאלו רצחתי מישנהו והחיים שלי גמורים אני רק בן 19.5 כול החיים לפני . אבל כול הקשרים עם החברים נותקו . אני משקר שאני כן בצבא אני סובל , כול כך סובל , אבל לא מוכן לחזור. פשוט לא שלם עם עצמי . הלב אומר דבר אחד אבל הראש אומר אחרת. כואב לי , רע לי , אני משתדל לעודד את עצמי - להתסתכל קדימה , להחזיר לעצמי את הבטחון העצמי. אבל מאיפה משיגים בטחון עצמי , - מאוסף של הצלחות קטנות! אבל אני כול הזמן נכשל , לא כי אני LOOSER . כי יש לי בעיות לא מצליח לבטא את עצמי . IF ONLY I COULD TERN BACK TIME

ממוש, אתה צעיר כל החיים לפניך. תתעודד יהיה טוב. תראה מה קורה מסביבך . תפתח דף חדש. הרבה לפניך ואחריך עזבו את הצבא והמדינה לא התמוטטה. שיהיה בהצלחה.

תראה , לדעתי בכל אחד יש משהו טוב לפחות קטן ואחד אין אנשים שהם לגמרי "דפוקים" (וסליחה על הביטוי) אין אנשים שהם לגמרי רעים לגמרי טפשים לגמרי מכוערים לגמרי בריאים בכל אחד יש מזה ומזה השקע את האנרגיות בלחפש מה טוב ויפה ומוצלח אצלך ובטוח שתמצא במקום להשקיע את האנרגיות במה שלא בסדר אצלך הייה חיובי ותראה שתצליח !!!!!

גם אני לא עשיתי צבא... אפילו לא 5 חודשים... וכל החבר'ה שלי כן היו בצבא... וזה לא הפריע לי בכלל. ואני לא משקרת... שואלים אותי מה עשיתי בצבא, ואני עונה שלא עשיתי צבא! כי זה לא פשע!!! יותר מזה - הצבא לא רצה אותי - אז שאני אלך ואתחנן? no way!!! במקום זה עבדתי במקום שאהבתי, ותרמתי בו הרבה יותר מאשר לצה"ל!!! אני לא מתחרטת לרגע על זה, שלא הייתי בצבא. לדעתי, עניין הצבא הוא רק וילון, שמכסה על משהו עמוק יותר. וכתבת את זה בעצמך - בטחון עצמי! אז קח את עצמך בידיים ולך לטיפול. כי לשבת עכשיו ולחשוב, "איך יכולתי לעשות אחרת" לא יוביל אותך לשום מקום חיובי!

לד"ר רובינשטיין, אני סובלת מהתפרצויות כעס כלפי בן זוגי, על דברים לא מהותיים, ואח"כ מתחרטת. בדר"כ היחסים שלנו טובים. זה לעולם לא קורה לי עם זרים. מהי צורת הטיפול המומלצת בבעיה ? נועה

שלום נועה, גם אם הדברים לא מהותיים, קיימת סיבה טובה ומהותית להתפרצות. טוב היה אילו היית מציגה את הדברים כבעיה שלך בפני בן זוגך ומבקשת אותו להתלוות אלייך לטיפול זוגי, שם אולי הייתה מתבררת הסיבה המהותית יותר להתפרצויותייך עליו. אם הוא לא ישתף פעולה ו/או אם את גם מתפרצת על אנשים אחרים, אני ממליץ לך לפנות לטיפול אינדיבידואלי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני לא יודעת אם זה יעזור, אבל רציתי להוסיף שגיליתי שהם נהרגו כאשר ראיתי בטלויזיה את ההחיאה שנעשה בהם בשידור ישיר ממקום הפיגוע, דבר שללא ספק החמיר את המצב

שלום ליטל, אני מצטער לשמוע על אובדנך ועל השלכותיו. הנסיבות הנוכחיות מהוות אירוע מזמן לחזרת התופעות הפוסט-טראומאטיות מהן סבלת ואת עדיין סובלת. בד"כ אנו מחכים כחודש עד לאחר האירוע הטרומאטי עד שאנחנו מתערבים יותר לעומק. הואיל ועבר זמן כה רב ואת עדיין לא התגברת על כך, אני מציע לך לפנות לטיפול וכמובן, בריחה לחו"ל לא תעזור, להפך, עדיף לעבור את הטיפול קרוב ככל האפשר לסביבה בה הוא קרה, או במקרה שלך, לפחות לנסיבות המעוררות אותו מחדש, כאן בארץ עם מטפל שמכיר את המציאות הישראלית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה על התשובה המהירה, מכיוון שלמדתי בפנימיה צבאית, האווירה שבה הייתי היתה אווירה "מצ'ואיסטית" בה לא נהוג להראות רגשות ולמי שהיה קשה עם המצב יכל ללכת לקב"ן כמובן שעל אחריותו מונחות תוצאות המפגש עם הקב"ן (מטרת המפקדים היתה כמה שפחות להעלות את הנושא ולמנוע מפגשים עם קב"ן), ויותר מכך, רק כלפי אנשים שהיו קרובים אל ההרוגים במיוחד כמו חבריהם לחדרים היתה הבנה לכן נטעה בי ההרגשה כי מכיוון שלא הייתי חברה קרובה שלהם אין לי זכות להתאבל עליהם. האם זה נכון? האם אין לי זכות להתאבל עליהם מכיוון שלא הייתי קרובה אליהם במיוחד?

השאלה שאני רוצה להציג בפני איש מקצוע מצריכה אותי לתת רקע קצר: מדובר בזוג שאהב וחלקו עוד אוהב מאוד. בן זוגי לקה בהתקף ראשון והוא מצוי בה כשנה וחצי או יותר כיום איננו יחד - מכיוון שלא הצלחתי לעזור והוא לא יכל לשאת את גודל פגיעתו בי מכיוון שהןא לא תפקד כלל!!!! אין לי שום טענות נגדו חוץ מכאב רב אליו ועלי לציין שמדובר בבחור מבריק מאוד ומוצלח מאוד. הייתה תקופה ששמרנו על קשר (די בזכותי ) וכיום אין קשר. אני יודעת בוודאות שהוא לא נמצא עם אף אחת וגם לא היה מאז שהיה איתי, כיום הוא עבר שינויים רבים ודי פתח דף חדש בחייו. שאלתי היא: לוותר? - למרות כל הזמן שעבר, (בשבילי - הוא החצי השני שלי!)

אתם נשואים ? מה האיבחון המדויק? דיכאון מז'ורי? האם היה מאושפז ? בני כמה אתם ? אלה דברים שיכולים לעזור

שלום משי, קורה לא אחת, במיוחד בקרב גברים שגם כך קשה להם להודות ברגשותיהם בכלל ובחולשותיהם בפרט, שהם אינם רוצים לזכור את ההתקף הדיכאוני ולהתעמת איתו מחדש. לפי התיאור המאוד קצר שלך, ייתכן שזה המקרה. את גם משתמשת במילים "דף חדש" כדי לתאר את חייו של חברך לשעבר בהווה וייתכן בהחלט שהוא מעדיף להתנתק עד כמה שאפשר מעברו. גברים עוברים תהליך סוציאליזציה המחנך אותם להסתיר את רגשותיהם ולהפגין חוזק ושליטה כלפי חוץ ולעיתים קרובות שמשהו נסדק בחומה הזו הם מרגישים פיגיעה גדולה בדימוי העצמי בכלל ובדימוי הגברי בפרט. אינני יודע אם זה המצב. ייתכן שהוא זקוק לעידוד מצדך, ייתכן שגישושים עדינים יעזרו וייתכן שהם יעוררו התנגדות שרק תפגע בך. מה שמוטב שתשאלי בינך לבין עצמך הוא מה גורם לך לרצות מישהו שמתרחק ממך מסיבה זו או אחרת והאם לא תחשפי את עצמך לשווא לפגיעות נוספות מצידו אם תרדפי אותו (ואני משתמש במונח זה כי אולי הוא רואה אותך כחלק מאותה תקופה וקושר אותך אסוציאטיבית לתקופת הדיכאון שאותה הוא מנסה לשכוח). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה על הענותכם: קודם כל אנוכי בת 24 ובן זוגי לשעבר בן 30 ובקשר לשאלה אם רחמים או אהבה? אז בהחלט אהבה - חזקה, נותנת ובוגרת. אהבה שלא כולם חווים. רק שהתקף דיכאון מג'ורי חזק משתלט והופך. הוא כן עבר טיפול תרופתי ואני יודעת שעדיין כן. הרחמים ורגשות האשם היו קיימים אצלי אך התגברתי עליהם עם עזרה וגם בעזרתו. אני מאוד רוצה להאמין שאיני מהווה לו כל תזכורת לזמנים הקשים. ואני יודעת שאין לכך קשר אלי, הקשר שלנו אולי אף דחה את הסף שפרץ. אני כבר הרבה זמן מנותקת מחיי מיו שני בזוגיות. אולי נותר לי להאמין, שאהבות גדולות מנצחות. תודה.

אני רק רוצה לומר שאני מזדהה איתך כי אני נמצאת כרגע במצב כזה שקשה לי מאוד להשתחרר ממנו ואני מרגישה רק צורך לעזור לו למרות שקשה לי מאוד עם המצב והוא בקושי מראה לי יחס בזמן האחרון אני עושה זאת רק מפני שאני מאמינה בו ויודעת מי הוא ומהו שווה ונותר לי רק לומר רק אהבה תנצח!!!

היי אני לא יכולה לסבול את זה יותר. התקפי החרדה האלה פשוט גומרים עלי, אני רק רוצה למות . אני מנסה כל יום מחדש להתמודד עם החרדה הזאת לפעמים אני מנצחת לפעמים לא. אני חושבת שאני כבר משתגעת , המצב לא חוזר למה שהיה קצת רגיעה נורמליות. ולא זה לא דווקא מהמצב בארץ. זה חרדה כללית. אני בטיפול אצל עו"ס ומטופלת ע"י סרוקסט 20 מל' . הוא נתן לי תרגילים של הרפיה ואני משתמשת בהם די הרבה, כמעט בכל יום. אבל אני לא רוצה להגיע לרגע הזה שאני צריכה להשתמש בזה . אני רוצה לחיות כמו קודם , בלי פחד, ובלי עוד פחדים חדשים כמו שקרה לי .בקשה מוגזמת? זה כל כך כואב, זה שורף הכל, כל הגוף עולה באש. לפעמים אני חושבת שחבל שהתחלתי את כל הבאלגן הזה, את הטיפול הזה. איך עוד אני יכולה להרגע? תודה.

עדי, כמה זמן את מקבלת את הסרוקסט? כשמדובר בתרופות, צריך סבלנות, מכיוון שזמן ההשפעה ההתחלתי שלהן נע בין 6 שבועות ל - 3 חודשים. זה אינדבידואלי. אני יודעת, שלא חייב להיות קשר בין המצב שלך לבין המצב בארץ. למה חבל שהתחלת את הטיפול? תנסי לתאר את המצב שלך לפני שהתחלת אותו....

עדי תלכי דחוף לעוד פסיכיאטר התרופות בעליל לא עושות את שלהן. גם לא בטוח שזהו הטיפול הנכון או האיבחון הנכון -אם לשפוט לפי התיאור שלך וצורת הסבל. את אמורה להרגיש " בסדר " עם טיפול תרופתי נכון .

HERA כתב/ה: > > עדי, > > כמה זמן את מקבלת את הסרוקסט? > כשמדובר בתרופות, צריך סבלנות, מכיוון שזמן ההשפעה ההתחלתי שלהן > נע בין 6 שבועות ל - 3 חודשים. זה אינדבידואלי. > אני יודעת, שלא חייב להיות קשר בין המצב שלך לבין המצב בארץ. > למה חבל שהתחלת את הטיפול? > תנסי לתאר את המצב שלך לפני שהתחלת אותו....

אני ילדה מאוד רגישה ואני איני מצליחה להתחבר לאף חברה אני כול הזמן נלחצת אם ירצו אותי אם אני מספיק טובה מה לעשות בגלל כול הפחדים אני לאמתראה עם נערות בגילי ואני יושבת כול הזמן בבית מה לעשות?

מימי, לא תגידי לנו בת כמה הילדה? ד"ר גידי רובינשטיין

בת14

שלום בן זוגי מעשן גראס האם זה משפיע על החשק המיני לרעה ?

ממיטב ניסיוני אין שום קשר לחשק מיני לגראס, מלבד שלפעמים הגראס מביא תחושת עייפות.

בדר"כ כששני בני הזוג מעשנים ביחד זה נגמר בסקס סוער ביותר... זה אחת ההטבות שבעישון בזוג!

לפי מיטב נסיוני הגראס בהרבה פעמיים מוציא את החשק המיני, תלוי מה המצב הרגשי שאתה נמצא בו, בכל אופן גראס מעצים את תחושות שלך ואם אתה במצב רוח כללי לא טוב אז גראס רק יזיק לך

שלום, אני לא יודעת האם זהו הפורום המתאים לשאול את השאלה שלי אך הייתי רוצה לנסות. בעלי הוא מתכנת מחשבים ועובד שעות רבות מחוץ לבית, בחודשיים האחרונים כמעט ואיננו מקיימים יחסי מין ובכלל המצב הזוגי בכללותו עובר עליות וירידות, אך לאחרונה אנו יותר קשובים זה לזו וסבלנים בעקבות טיפול זוגי שנמשך כשנה בערך. למרות זאת, אני יודעת ומגלה כל פעם מחדש כי בעלי נוהג בזמן שאני לא נמצאת בבית להוריד סרטי וידאו פרונוגרפיים ואני מרגישה עם זה פגועה מאד, אני לא יודעת האם עליי להרגיש כך או האם זה דבר טבעי המאפיין גברים בכלל וגברים שעובדים בחברות היי טק בפרט. אני גם לא יודעת כיצד עליי לפתוח בפניו את השיחה על כך בעיקר בגלל שאני יודעת כי הוא עלול להיסגר ולא להתמודד איתי ואף ולתקוף אותי על כך כי אני בולשת אחריו, הייתי רוצה באמת לשאול בעצת מומחה מה עושים במצב כזה? תודה.

שלום אנונימית, את עניין הסרטים הפורנורגרפיים עזבי ואם זה מפריע לך, התייעצי על כך עם המטפלת הזוגית שלכם בשיחה אינדיבידואלית. טוב שאתם בטיפול זוגי, עשית את הצעד הנכון ועוד יותר טוב שבעלך מוכן לשתף פעולה (הרבה גברים לא מוכנים ללכת). זה בהחלט משאיר מקום לאופטימיות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

האם צפייה בסרטים הללו עשויה להשפיע לרעה על יחסי המין ביננו או יכולה או להיפך, אני שואלת זאת משום שאני מרגישה נבגדת? תודה

3 אנשים יושבים ומתארים את האישה האידיאלית, אדריכל , ארכיאולוג, ומתכנת, הארכיאולוג אמר "אני רוצה אישה מבוגרת שנוכל ביחד לחדור אל עמקי העבר" האדריכל אמר "אני רוצה אישה יציבה כדי לבנות איתה בית עם יסודות איתנים" והמתכנת אמר "אני רוצה 2 נשים ושכל אחת תדע על השניה" פקחו עליו חבריו עיניים " ???????????????" "ככה" ענה המתכנת "כל אחת תחשוב שאני אצל השניה, ואני אוכל להיות בשקט ליד המחשב שלי...."

אני עובדת במקום עבודה בו יש מתח רב. נוסף לכך אני בטיפולי פיריון. אני מעוניינת לבקש חלת למספר חודשים ממקום העבודה עקב הסטרס שאני מצויה בו(לא אוכלת לא ישנה בכי וחוסר תיפקוד כללי)אינני מעוניינת לקחת תרופות. האם מקובל לתת חופש מחלה במצב שכזה על ידי רופא פסיכיאטר או פסיכולוג?או שיצחקו עלי ועל בקשתי ה"מפונקת"?

שלום זמירה, לא הייתי מציע לך לבקש חופשת מחלה על רקע נפשי. הבעיה אינה שיצחקו עלייך, אלא שלצערנו, זה עלול לפגוע בקידומך ואולי אף בהמשך עבודתך באותו מקום (אם כי אינני יודע מה מעמדך שם). הסטיגמה לגבי טיפול נפשי עדיין בולטת מאוד, בייחוד במקומות עבודה. עד כמה שידוע לי חופשה ללא תשלום אינה מחייבת נימוקים רפואיים ואני מציע לך להשתמש באופציה זו. פרט לכך, אני מקווה שאת נמצאת בטיפול, גם אם לא תרופתי, לצורך טיפול בבעיה המהותית, שכן את מתארת מצוקה קשה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לא איני מטופלת ואיני יודעת למי לפנות אולי תוכל לעזור לי-מישהו טוב בשרון(גם המצב בקו התפר לא עוזר לזה....)

שלום! (המשך לשיחתי איתך מעמ' 671) הייתי אצל הפסיכולוגית שלי היא הציעה לי לכתוב לעצמי מה אני מרוויחה מבעלי ומה אני מפסידה! עדיין לא עשיתי זאת אני קצת מרגישה קשה עם זה, אולי כי אני חושבת שלרוב אני מפסידה זה פשוט משגע אותי חוסר הדאגה שלו כלפי הוא לא מוכן לעשות בשבילי הרבה.אבל לחברים בשמחה אני פשוט יוצאת מגדרי. דבר נוסף אני לפעמים מרגישה כלכך לא נח להיות איתו בבית כשאין לי מה לעשות . זה איזשהו לחץ שהוא מכניס בי. כאילו משעמם לי ואני לא עושה עם עצמי משהו. סבבה לי לא לעשות כלום לפעמים אבל ההרגשה שהוא נותן..... אני מרגישה שאין ביננו חברות טובה וגלויה . עכשיו להסביר לו את כל זה ,הסברתי אבל הוא תמיד עונה לי בתשובות שאני לא יודעת איך לצאת מהן ואז הוא מרגיש צודק זה כמעט שבועיים מאז ששכבנו אין מצידו שום התקרבות לפי דברי הפסיכו' יש בו איזשהי כפיתיות לסדר תכנון וארגון הכל לפי תיכנונים אפילו הפתעה שעשיתי לו התבטלה כי לאידע מראש אבל בסופושל דבר קיבלתי זאת אני מרגישה שאני צריכה ללמוד להתנהג שונה עם החסרונות שלו שלא כל כךאני מקבלת אני לא מרגישה נשואה לאהבת חיי אבל אני גם לא יודעת אם יש דבר כזה תודה

שלום שירלי, אני נוטה להסכים עם הפסיכולוגית שלך בעניין הכפייתיות ובכל מקרה, כמו שלא מומלץ ללכת לשני מטפלים במקביל, אני חושב שהתייעצות מתמדת איתי במקביל לטיפול אצל אדם שמכיר אותך הרבה יותר טוב ממני, עלולה להזיק בסופו של דבר. אני מציע שתדברי על הדברים עם הפסיכולוגית שלך ומאחל לך הצלחה בטיפול. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

איזה שינוי אני צריכה? למה אדם לא יכול להשתנות למען אחר לדעתך? למה אתה כמעט שולל את האפשרות שהוא ישתקם בעזרת טיפול?

שוקולד היקרה, יכול להיות שלא הסברתי את עצמי היטב, אך זה המקסימום שאני יכול לעשות במדיום הזה. ואולם, נתקלתי בתגובתו של איתן ידידנו אלייך והיא מבטאת בדיוק את המלצתי: http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=346336&t=346232 בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

הי שוקולד. לי דוקא נדמה שהבנת את התשובה, אבל רצית לשמוע תשובה אחרת אז את שואלת שוב. מישהו חכם אחד אמר פעם: את כל הזמן עושה את אותן פעולות ומצפה לתוצאות שונות, אך כדי לקבל תוצאות שונות עליך לשנות את ההתנהגות שלך. את חוזרת אליו ומקווה שהוא ישתנה, אך הוא לא ישתנה לכן כל מה שנשאר לך לעשות הוא לא לחזור יותר. עשית צעד מאד אמיץ ועזבת, את יודעת שזהו הצעד הנכון ואילו גם כל ההמלצות שקיבלת, כעת נותר לך רק להשלים עם ההחלטה שלך, אז אולי תעשי כעצת גידי ותלכי לטיפול?

לאחר כל מה שקראת פה שכתבתי וחשפתי בפניך אתה חושב שמגיע לו צ'אנס ממני? אתה חושב שהוא ראוי לעוד סיכוי? לסיכוי לשנות? להשתנות? לסיכוי להוכיח לי שהוא טעה ויעשה הכל לתקן ולפצות על הטעות? כי אני לא יודעת מה לחשוב לגבי זה

שוקולד, כבר כמה ימים אני עוקבת אחרי ההתכתבויות שלך עם גידי ועם חברים אחרים בפורום... נדמה לי, שאת לא רוצה לשמוע את האמת - אלא שיציירו לך עולם יפה יותר, כזה שלא קיים. לא! לא מגיע לו עוד צ'אנס! צ'אנס למה? לפגוע בך שוב? אדם כזה לא ראוי לשום-דבר מאף-אחד, עד שהוא לא יחליט לקחת את עצמו בידיים ולטפל בעצמו. לא יכול להיות, שכולם אשמים והוא שה תמים... אני גם לא מבינה את הסירוב שלך לטפל בעצמך אחרי כל התקופה הזו... זה כאילו שאת בוחרת לסבול, וזה מעלה את השאלה "למה"? היתה לך ביד הבטחה שנגוזה... את צריכה להתפכח ולפקוח את העיניים... חיים באשליה לא יעזרו להתגבר... את רק מעצימה את הסבל של עצמך.

תודה על התשובה המהירה. ובכל זאת איך יודעים מתי זה מספיק טוב איך יודעים מתי הסוף ולמה למרות שאני מעיזה להגיד לה שיש בי תחושה לא נוחה שלא ברור לי אם יש לה את הכלים והנסיון לעזור לי אני עדין שם, האם לא יתכן שתחושתיי לגבי כישוריה נכונות שאולי באמת הפחד מלהתחיל מול מישהו חדש גורם לי להישאר. אולי באמת אדם עם נסיון רב יותר היה עושה איתי תהליך מהיר וטוב יותר?

שלום שוש, אף פעם איננו יודעים אם יש אי-שם בן-זוג או בת-זוג יותר מתאים או מתאימה, מטפל מתאים יותר שעוד לא ניסינו וכדומה. לפי מה שאת מתארת הקשר הוא טוב, המטפלת הוכיחה את עצמה ביכולתה לעזור לך, ובטיפול נפשי, מהירות זה לא שם המשחק. זו כמובן התרשמותי המוגבלת מהתיאור הקודם ועצתי היא לבדוק עם עצמך, אולי בעזרת המטפלת, האם אין לך תחושת החמצה תמיד כשאת נאלצת לבחור בין כמה אלטנרטיבות ואם כן, מה זה אומר. כמובן, שלא הייתי אומר זאת בכל מצב, אך מתיאורייך עולה ברית טיפולית טובה, שלא הייתי מוותר עליה כל כך מהר. בהצלחה ולילה טוב, ד"ר גידי רובינשטיין

אני נמצאת בטיפול מזה כשנה המטפלת הינה מתמחה וכל הזמן יש מעלי עננה שאולי היא לא מספיק טובה שאולי אין לה את הכלים לעזור לי. הצגתי בפניה את התחושה שמלווה אותי ואמרתי שיש בי אמבלנטיות כי מצד אחד היא עזרה לי והוציאה אותי ממקום מאוד נמוך ומצד שני אני לא מצליחה לראות שינויים מהותיים בעצמי ואני חוזרת לאותם דפוסים רגילים שיש בי מזה שנים רק שהנפילה המפחידה שהובילה אותי אליה אני מרגישה ומקווה שלא תחזור יותר. השאלה האם זה מספיק שהרי נפלתי לא כדי לחזור לאותה נק', נפלתי כי לא היה לי טוב, כי רציתי שינוי, כי רציתי לממש את עצמי ועתה אחרי טיפול של שנה נדמה שחזרתי לאותה נק רגע לפני הנפילה. וזה לא מספיק טוב בשבילי ואיפלו רע כי כמו שאומרים מנפילות יוצאים רק יותר חזקים כל ירידה היא לשם עליה ואני לא מרגישה עולה. התקיעות הזאת משגעת אותי וכבר 4 פגישות אנחנו מדברות עליה. אני בדילמה שמקשה עלי מאוד האם לעזוב האם להישאר. מצד אחד נח לי איתה ואחרי ששנה אני משתפת אותה באני שלי פתאום לחתוך ולגשת למשהו אחר זה נראה לי לא נכון זה כאילו להתחיל מהתחלה. מצד שני אני מרגישה תקיעות שלא מובילה לשום מקום. אני מבולבלת וזקוקה ליעוץ ממקור חיצוני אשמח לקבל תשובה

שלום שוש, נדמה לי שאת עונה לעצמך ואת עונה לעצמך נכון. ממצאי מחקרי הערכת תוצאות טיפול, וגם ניסיון קליני מצטבר, מראים שקשר טוב (כמו שאת מתארת שיש לך) בין המטפל והמטופל הוא הגורם המנבא העיקרי הצלחה בטיפול, עד כדי כך שהוא מבטל את ההבדל בין שיטות טיפול שונות. תקיעות בטיפול היא מצב מוכר והמטפלת עושה את הדבר הנכון כשהיא מבררת איתך את זה ומקדישה לכך זמן רב. התקיעות בטיפול משקפת גם את ההתייחסות שלך למצבים אמיתיים בחיים שבהם את חשה תסכול כשדברים לא זזים בקצב שלך, או לבטים שיש לך בין אלטרנטיבות שונות ולכן חשוב מאוד ללבן זאת. כמו שאת מתארת את הקשר בינך ובין המטפלת, המלצתי היא בהחלט להישאר. לפעמים רואים שינוי רק אחרי שטיפול מוצלח הסתיים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין