פורום פסיכולוגיה קלינית

יש פעמים שאני חולמת בהקיץ, ומדמיינת דברים שאני רוצה שיקרו, דברים שמחים ומאושרים ואני ממש ממש נהיית שמחה ומאושרת (למרות שזה לא קרה...), או מדמיינת דברים עצובים ונכנסת לדיכאון (למרות שכל זה לא קרה). האם יש לי בעיה פסיכולוגית? האם אני סכיזופרנית?

שלום, בתופעות שתיארת כשלעצמן אין כל ביטוי לסכיזופרניה. חלומות בהקיץ ופנטזיות הן תופעות טבעיות ונורמאליות ואם את תופסת אותן ככאלה ומגדירה אותן כך, אין כל חשש לסכיזופרניה. בסכיזופרניה, או בכל פסיכוזה (=מחלת נפש) אחרת, האדם אינו מודע לתעתועי השווא שלו וחווה אותם כדברים מציאותיים. זה עדיין לא אומר שאין לך קושי רגשי, בעיקר כשאת נכנסת לדיכאון כתוצאה מהפנטזיות על הדברים העצובים. ייתכן שסביב הקטע הזה כדי לקבל ייעוץ של איש מקצוע. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, מאוד שמחתי למצוא את הפורום הזה סוף סוף יש לי הזדמנות לספר את הסוד הנורא שלי מבלי להחשף. הכל התחיל למעלה מעשרים שנה כשהייתי בגיל 12 יום אחד אבי החליט שאני כנראה מספיק בוגרת על מנת לשחק איתי משחקים אסורים. נורא קשה לי לדבר על זה מכיוון שעד לפני כחודש הדחקתי את הכל ואז כתוצאה מדבר שקרה לי כל הזכרונות האלו עולים לי מחדש. בזמנו בקשתי עזרה מאמא אבל היא אשה מאוד חלשה ולא עזרה משיקולים שלה. לפני כמה שבועות החלטתי לכתוב לה מכתב ולשאול אותה את כל השאלות כגון למה היא לא עזרה לי וכו'. מיום כתיבת המכתב יש בי איזה חשש לשלוח אותו, אני כל הזמן חושבת ואם היא תעשה משהוא לעצה ואז זו אשמתי וכו'. לדבר איתה פנים מול פנים אני לא רוצה . מה אתם ממליצים לי? תודה

שלום רב, הצטערתי לקרוא על האירועים הקשים שעברת בילדותך. בלי קשר להתייחסותי לפנייתך, הרשי לי להפנות אותך לאתר מיוחד לנפגעי תקיפה מינית שכתובתו: http://www.macom.org.il המהווה מקור מידע בעברית על תקיפה מינית לנפגעים והמקורבים להם ולקהל הרחב. בין השירותים הניתנים גם - "לדבר על זה": שיחות אישיות עם אנשי צוות מקום. השרות פועל בימי ג' ושבת, בין השעות 21:30 - 24:00 אני משוכנע שהפורום, הצ'אט והאינפורמציה שבאתר יסייעו לך. באופן אינדיבידואלי יותר, אכן קיימת חשיבות לעימות עם הגורם התוקף בתהליך הריפוי מהטראומה. אינני יודע האם אמך, כפי שאת מתארת אותה, היא השותף המתאים לכך. בכל מקרה רצוי מאוד שההתמודדות תלווה תמיכה של איש מקצוע באופן אישי יותר, תוך הכרות עם נסיבות המקרה. אנשי המקצוע באתר המוצע מתמחים בנושא. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני יודעת כי חלים חוקים ואיסורים שונים בנוגע למגע בין מטפל למטופל. על פי הבנתי מדובר איסורו של מגע מיני, או בעל הקשר מיני או בקיצור, כל מה שיש בו איזה שהוא קצה קצהו של מיניות בין מטפל למטופל (הכוונה כמובן גם למטפלים ולמטופלים משני המינים: מטפל/מטופלת וההפך). שאלתי: האם מגע שהוא לא מיני, מותר? האם מגע יד, לדוגמא: החזקת ידו של המטפל במהלך הפגישה כשיש קושי, או בקשה מהמטפל כי יחזיק את יד המטופל/ת בזמן הפגישה עקב קושי או הזדקקות רגשית (אך לחלוטין לא מינית), או בקשה לקרב את כיסאות הישיבה, האם דברים אלו מותרים, או בקיצור, האם מגע שאינו בעל הקשר מיני מותר? האם יש חוקים שונים לגבי זה בכל ארץ וארץ? (מה שמותר בארה"ב אסור כאן, וההפך?) האם למרות שיש דברים במגע שמותר, מטפל יכול להחליט כי הוא אוסר אצלו בקליניקה מגע מכל סוג שהוא, ואם כן, והמטופל חש כי זה פוגם בטיפול כי זה דבר שחסר לו ביותר? קראתי את ספרו של ארווין יאלום "מתנת התרפיה", שם הוא כותב בפרק "אל תחששו לגעת במטופלים" , כי מגע כזה הוא אפשרי ואף רצוי במקרים בהם יש צורך לזה. אנא ענו לי על שאלותי. הן חשובות לי מאוד. תודה רבה, מירי.

שלום מירי, תודה על השאלה החשובה. האיסורים לגבי מגעים בין מטפל ומטופל אינם מתייחסים רק למגע מיני, אלא גם לגבי מגעים אחרים מחוץ לשעות הטיפול, כגון קשרים עסקיים, היעזרות של המטפל במטופל לצרכים שונים וכדומה. איסורים אלה תקפים גם תקופה ארוכה לאחר תום הטיפול. מטרתם אחת, והיא להבטיח שהטיפול יענה אך ורק על צרכי המטופל ולא על צרכי המטפל. כדי לספק את צרכי המטופל מקבל המטפל תשלום אם ישירות מהמטופל ואם דרך משכורתו באם מדובר בטיפול הניתן בשירות הציבורי. כמה ממטופליי הם אשפי מחשבים, למשל - שערו בנפשכם מה היה קורה אילו הייתי נעזר במי מהם לצורך תיקון תקלות, או התקנת תוכנות, על המחשב האישי שלי (אם כי כבר שמעתי על מטפלים "גמישים" יותר בכגון אלה). ואולם, אני מבין ששאלתך באה ממקום אחר והוא: האם הימנעות מקרבה פיזית שאינה מינית עלולה לגרום להתרחקות ריגשית בין המטפל והמטופל? האם הימנעות ממגע כזה עלולה לעקר את הברית הטיפולית? להפוך אותה "סטרילית"? כאן באמת מדובר בסוגייה רב-ממדית המכניסה לתמונה את אישיותם של שני הצדדים, את צרכיהם במגע, את נטייתם לבטא רגש דרך מגע פיזי וכיו"ב. כמו בכל עניין אחר, המטפל אמור להיות קשוב לצרכי המטופל ולהבדילם מצרכיו האישיים שלו. יש מטופלים שלא יפרשו נכון הימנעות ממגע פיזי שאינו מיני ויבינו אותו כהתרחקות, ויש מטופלים העלולים לפרש מגע כזה כבעל משמעות מינית, בייחוד בין מטפל למטופלת. וכמובן, גם למטפלים יש גישות ורגשות שונים לעניין זה. מקווה ששפכת מעט אור על הסוגייה. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

לעיתים אנו עושים בחיים טעויות נוראיות , איך ניתן להתגבר על טעויות אלה ולהמשיך הלאה ? אחרי הכול המוח לא שוכח לעולם! אבקש תשובה מקצועית , בתודה מראש , שוקולד

לשוקולד שלום, ראשית, בפורום אין כלל רופאים. שנית, קראתי את כל הודעותייך ועניתי לך בצורה מפורטת פעמיים-שלוש בהמלצה חמה לפנות לטיפול, לפי מיטב שיקוליי המקצועיים. גם מתייעצים אחרים ענו לך בפירוט באותה רוח. אני מכבד את החלטתך לא לקבל את ההמלצה/ייעוץ, אך מכך שתעלי כל פעם נושא אחר כביכול, לא תפיקי כל תועלת, בעיקר לא מאנשי המקצוע שבפורום. אם את רוצה להתחלק במצוקתך עם אנשים אחרים, את מוזמנת לפנות לפורום התמיכה ההדדית שהקימונו לצורך כך. מבחינה מקצועית, אמרתי את כל מה שיש לי לומר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לך. האם אפשר להעלות מעל במה ידידותית זו נושא חשוב ביחסי מין? אני בוחרת להתייעץ בך ולשמוע דעתך, מתוך הכרותי את רצינותך, נכונותך, ועומק התיחסותך לפונים.(כן- גם אני "מכאן"- רק עם כינוי חדש....) שאלתי תהיה קשורה ליחסי מין אנאליים,שהיו טאבו עבורי, עד ש... אם תחשוב שאין זה המקום המתאים- אשמח לדעת, ואולי תוכל להפנות אותי לפורום "ספציפי" יותר. אשמח לקבל אור ירוק ממך להעלות את הנושא פה. בברכה רגשית ושכלתנית

שלום אכן הנושא מעניין את שני המינים. אשמח לחוות דעה, אם יעלה הנושא בפורום.\\ להתראות אלי

שלום לרגשית-שכלתנית, נראה לי שפורום סקסולוגיה יכול להתאים יותר, אך בואי נקרא את השאלה ואם ארגיש שיש לי משהו חכם לומר, אאמר. כל זאת בהבנה שאת מעלה בעיה אישית שלך ולא שאלה תיאורטית כללית. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, אמא שלי אושפזה בבית חולים לחולי נפש ל-10 ימים עקב דיכאון קשה. מאז (5 שנים)היא מטופלת ע"י כדורים ורואה פסיכיאטר אחת לכמה חודשים-ניתן לומר שהכדורים אכן עוזרים לה להתמודד. השאלה שלי היא:האם זה גנטי מחלת נפש?? כי כל פעם שקורה לי משהו כמו לדוגמא לחץ בעבודה אני ממש חרידה שהנה זה מגיעה גם אליי ואז אני ניתקפת חרדות-לחץ בחזה,בכי ואז משכנעת את עצמי שלי זה לא יקרה למרות שלאמא-כן. האם יש אמת לחששותי??

שלום שרון, הבסיס הגנטי לדיכאון חד-קוטבי לא הוכח בבירור. קיימת עדות מוצקה למדיי מזה הרבה שנים לבסיס תורשתי לגבי הפרעה דו-קוטבית (מאניה-דיפרסיה), אך הואיל והמדגמים כללו חולים דיכאוניים חד-קוטביים מעטים בלבד, וחולים מאנים-דפרסיביים רבים, קשה להחיל את הממצאים לגבי הבסיס הגנטי של הדיכאון. בכל מקרה, השאלה אם הבעיה עוברת בתורשה דרך גנים או דרך הסביבה אינה רלוונטית כל כך. אם חיית מספר שנים רב במחיצת אם דיכאונית, אין ספק שיש לכך השלכות כבדות-משקל על התפתחות אישיותך. אינני רואה צורך מיוחד בטיפול מניעתי, אם את לא חשה קשיים חריגים כלשהם פרט לחרדה המובנת למצבה של אימך, אך אם קשיים כאלה יופיעו מן הראוי כמובן לפנות לטיפול, ללא קשר לבסיס הגנטי או הסביבתי של הדיכאון. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, אני בת 36 ,אמא ל-3 ילדים. לפני חודשיים ילדתי את ילדי השלישי ,הלידה הייתה מאוד קשה מאחר וילדי נולד במשקל גדול בחידה רגילה(לא קיסרי)עקב טעות בהערכת משקל. שלושה שבועות לאחר הלידה קרה לי דבר מוזר ישבתי בערב מול הטלוויזיה ולפתע נירדמו לי הידיים והרגשתי שאני לא שולטת על כל השרירים בגוף למשך כמה שניות שבהן הייתי בהכרה מליאה. רופא שהגיעה קבע שזה מלחץ ופסיכוסומטי. יש לציין שמהרגע שחזרתי הבייתה לאחר הלידה לא נחתי דקה,עקב הטיפול בתינוק ובילדיי האחרים. מאז ועד היום ( חודש ושבוע)אני סובלת מסחרחורות קשות עד אי יכולת לתפקד.אני פוחדת שזה יחזור שוב וכל הזמן אני חושבת על זה. האם יכול להיות שהפחד הזה גורם לסחרחורות?? אם כן מה עושים??

עדי, האם ערכת בדיקות מקיפות אצל רופא בנוסף על הבדיקה שנערכה בביתך ע"י הרופא שהגיע לבקור בית? לאחר בצוע בדיקות גופניות כדי לשלול ממצאים אחרים ובמידה ואכן האיבחון יהיה שאילו תופעות של לחץ ולמעשה התקפי חרדה כדאי שתפני לפסיכולוג. מאחר ואת ממש סובלת ודואגת קני בסופרפארם את תמצית הרסקיו רמדי, זה מיצוי מפרחי באך, ללא תופעות לואי שיכול להרגיע. כדאי לך לבקש מהרופא בדיקה של B12, לעיתים המחסור שלו יכול להוות גורם לחרדות ומתח. נסי מדיטציה.

נטע שלום, מאוד שמחתי לקבל תשובה מהירה וממצה. בקשר לבדיקות ,מחר אני אמורה לקבל תשובות של המוגלובין,בלוטת תריס, ו-B-12 אני מודה שזה מאוד מלחיץ.......ותודה לך. אני אחזור אליכם עם התוצאות של הבדיקות. ושוב תודה.

שלום לד"ר גידי ולנטע גם... קיבלתי את התשובות של ה-B12 התוצאה היא 194. הרופאה אמרה שזה מאוד נמוך והיא ממליצה בחום לקחת כדורים של B12 (של טבע). השאלה שלי האם התוצאה הנ"ל אכן יכולה לגרום למתח וחרדה כפי שציינה נטע??

שלום עדי, אני מצטער לשמוע על המצוקה בה את נמצאת. הצעתי היא שקודם כל תעברי בדיקות גופניות מקיפות דרך רופא המשפחה שלך. הנוהל הוא קודם כל לשלול כל סיבה אורגנית לתופעות ורק אח"כ לקבוע אם מקורן נפשי. לפי תיאורייך, הרופא שקבע שזה פסיכוסומטי היה פזיז מדיי, אם כי אני לא אומר שזה לא המצב. במקרה של סחרחורות חשוב מאוד לעבור בדיקה נוירולוגית במסגרת הבדיקות שתעברי. אשמח לשמוע ממך לאחר סדרת הבדיקות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר גידי רובינשטיין, תודה על תשובתך המהירה. מחר אני אמורה לקבל תוצאות של בדיקות דם המוגלובין,בלוטת תריס ו-B12 אמשיך לעדכן. תודה.

מתוקה קשה לשמוע על הקושי שלך לא צריך לסבול בחיים האלה תעברי למקום בטוח יותר בכל מחיר

אני מתגוררת בדירה הקרובה מאוד למשולש, כל היום ובעיקר בלילה אני חיה בחרדות עד כדי הזיות, רואה תסריטים איך מגיע מחבל/ים ויורים עליי ועל בני משפחתי, ללא סוף לכל מצב אני רואה תסריטים, כאילו כל הסרטים ההוליוודיים שראיתי עד היום, לא מגיעים לאימה כזו, אני רואה את מותי מדי יום, מדי שעה, ליבי דופק בחוזקה,ולפעמים אני ממש מגיעה למצב של צרחות כשנדמה לי שמישהו מסתובב בחוץ. אם ישנם התרעות, איני מסוגלת לתפקד, ורק מוצאת הגיון בתסריטים שלי עצמי, אני יודעת שתגובותיי מוגזמות אך בלתי נשלטות.מי שרואה אותי במצב כזה צוחק עליי, כולל בני משפחתי והחבר. המצב ממש חמור, איני יוצאת למקומות בהם יש הרבה אנשים, לא לערים,ולא לחיק הטבע, תמיד אני רואה את הסוף, תמיד מתרחש איזשהו אסון לנגד עיני, גם בכביש יש לי חרדה דומה. המצב באמת חמור, מה לעשות?

ככה זה , לאחרים תמיד אפשר לעזור ולעצמך הכי קשה...... כלפיי היית מאוד נחמדה ודיברת לעניין!!!!! גם אני - לאחרים תמיד יותר קל לי ולעצמי אני אף פעם לא מוצאת את הדרך...... לעניינך - ראשית אני חושבת שיש הרבה שחושבים ומרגישים כמוך ולא שזה צריך לעודד אותך אבל זה בטח צריך להבהיר לך שאין כאן שום סיבה שיצחקו עלייך את לא חריגה ....... ומי שצוחק - הבעייה אצלו ולא אצלך חוסר הרגישות שיש לאנשים לסביבתם לפעמים הוא משווע אנשים מרוכזים רק בעצמם ולא רואים את הקשיים של הסביבה אטומים אבל זו בעייה שלהם הם מפסידים !!!!!! להיות אטום זה רע ולא כייף !!!! אבל אני חושבת שדווקא כדאי שכן תצאי וכן תבלי ותראי שלא תמיד קורה משהו וזה יחזק אותך.... את אישה/נערה (?????) מקסימה ומגיע לך להיות מאושרת !!!!!!

אלונה היקרה, המדינה במצב קשה ואנחנו החיים כאן פוחדים ורדים מי יותר ומי פחות תלוי בנסיבות, במנגנוני ההגנה, באישיות ואין ספק שכמובן באזור המגורים. את יכולה להרגיש טוב יותר. ראשית - התחילי לעשות מדיטציה, דמיון מודרך, בקבוצה או לבד. יש קלטות מצוינות לרכישה ובהן סוגי מדיטציה שונים. יש גם במחשב מדיטציה און-ליין. גם יוגה עוזרת. נסי לשמוע חדשות רק פעם ביום ובמקום זה הקשיבי למוסיקה קלאסית, צלילים שמרגיעים את הנשמה. כדאי לפנות ליעוץ פסיכולוגי ואפשרי דרך קופת חולים, כדי שלא תתרוששי, וניתן גם לשקול טיפול תרופתי. טפלי בעצמך מוקדם ככל האפשר וכך תרגישי טוב יותר. מחזיקה לך אצבעות.

שלום רב, ענייני חרדות שיש להן אחיזה טובה וראלית במציאות שבסביבה - אינם פרנויה. אבל, כל אחד מאתנו, ללא קשר למיקום מגוריו, צריך להגביר ככל האפשר את מידת הוודאות והשליטה במצב, ומבלי להיות נתון לשינוי אופיו כאדם בריא וחופשי, דהיינו לנקוט בפעילויות שאינן מהסוג של להתמגן בשכפ"ץ בתוך המקלט שבמרתף. לשם כך, נסי להעזר בעצת חברים על מקומות שכן, ושלא לנסוע אליהם; הקפידי על נסיעה ברכב פרטי, או כזה שבודקים בו את הנכנסים, וכו' וכו'. להרגעה ראשונית תוכלי להעזר, ורצוי רק לזמן קצר, בתרופות. ואחרן חביב, נשמע פשוט, ואולי פשוט מדי, אבל יעיל מאד: ספורט, וגם תרגילי נשימה - מאד יועילו! כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום רב, ענייני חרדות שיש להן אחיזה טובה וראלית במציאות שבסביבה - אינם פרנויה. אבל, כל אחד מאתנו, ללא קשר למיקום מגוריו, צריך להגביר ככל האפשר את מידת הוודאות והשליטה במצב, ומבלי להיות נתון לשינוי אופיו כאדם בריא וחופשי, דהיינו לנקוט בפעילויות שאינן מהסוג של להתמגן בשכפ"ץ בתוך המקלט שבמרתף. לשם כך, נסי להעזר בעצת חברים על מקומות שכן, ושלא לנסוע אליהם; הקפידי על נסיעה ברכב פרטי, או כזה שבודקים בו את הנכנסים, וכו' וכו'. להרגעה ראשונית תוכלי להעזר, ורצוי רק לזמן קצר, בתרופות. ואחרן חביב, נשמע פשוט, ואולי פשוט מדי, אבל יעיל מאד: ספורט, וגם תרגילי נשימה - מאד יועילו! כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

האם רופאת מישפחה יכולה לרשום תרופות נוגדי דכאון וחרדה ?

עפ"י החוק כל רופא רשאי לרשום כל תרופה! אבל בכל קופת חולים יש מדיניות אחרת לגבי מירשמים וגם כל רופא/ה רשאי/ת לנהוג עפ"י הבנתו וסגנונו האישי. בכל מקרה תמיד עדיף "מומחה"! (פסיכיאטר) לתרופות יש גם תופעות לוואי!!!

תמיד לפני שלוקחים כאלו תרופות רצוי טיפול התנהגותי שבדרך כלל יותר עוזר

שלום אחד, רישמית כן, ורופאי משפחה אף עושים זאת די הרבה, בייחוד כשמדובר בנוגדי חרדה. גם לגבי חרדה וגם לגבי דיכאון עדיף שפסיכיאטר יתאים את הטיפול התרופתי ועפ"י ממצאי מחקרים, בשני המצבים השילוב בין טיפול תרופתי ופסיכותרפיה (שיחות) יעיל יותר מאשר כל אחד מסוגי הטיפולים הללו בנפרד. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לפעמים אי אפשר להבין למה הגענו לכאן...... לפעמים אי אפשר להבין איך הסביבה הקרובה ביותר אליך כמו בעל יכול להיות גם נורא אכזרי אלייך מערכת הנישואין שלנו במשבר עמוק עכשיו ונכון שגם לי יש חלק בזה וההאשמות לא מופנות רק אליו מה שהוא אולי פחות רואה.... הוא רואה רק את הצד הרע שלי.... אני מנסה בכוחות אחרונים וקלושים איכשהו לשקם את מערכת היחסים העכורה הזו אבל הכל כל כך צבוע וזה קשה וזה נמאס ורע לי כל כך רע לי עם זה הנה אני בת 38 כמעט 39 יש לי שתי בנות עברתי יותר ממחצית הדרך ואני לא מרוצה מהחיים..... לבעלי לא אכפת ממני בכלום - הוא חושב שכל אחד צריך לדאוג בעצמו לאושר שלו הוא יכול לראות אותי שעות בוכה מעצב ושום דבר לא יזיז לו לפעמים חתול פצוע מיילל ברחוב מעלה חמלה... ואני- אם ילדיו כלל לא מעניינת אותו הוא משקר לי על ימין ועל שמאל וחושב שאני אוכלת את כל הלוקשים שלו הוא שוכח את כל השנים שחיזר אחרי בלהט הכל כבר עבר לו לא יודעת אם כבר ניתן לשקם את מערכת היחסים הזו רע לי כל כך את כל השנים היפות שלי בזבזתי ועכשיו מה הסיכוי שלי בכלל למצוא גבר אחר כלבבי אני כבר לא צעירה וגם לא כזו יפה ומושכת כפי שהייתי בעבר ויש לי 2 ילדים למה הוא כזה אטום אליי למה הוא משקר לי לא יכולה לחיות במערכת הצבועה הזו יותר לפעמים נראה לי שכל מה שהוא רוצה ממני זה שאדאג לילדים ואת זה אין ספק שאעשה איתו ובלעדיו הילדים פחות אוהבים אותו כך זה נראה אז עכשיו הוא מחזר אחריהם בלהט .... הוא האבא הטוב שאף פעם לא אומר לא .... שנותן כל מה שמבקשים ,מפנק בלי גבולות - מנסה למשוך אותם אליו וממלא להם את הראש....... אם תמיד אהבו אותי ותמיד רצו אותי כשכל מערכת היחסים הייתה תקינה ביננו הרי שעכשיו המלחמה מתנהלת עליהם וזה רע רע רע רע רע מאוד מה אני אעשה????????? אם לאמא שלו היתה כואבת הציפורן ברגל הוא היה נוסע אליה שלוש שעות כדי למרוח לה קרם אם לאמא שלו הייתה נשרפת נורה בסלון - אותו הדבר היה טס אליה כדי להחליף לה אותה אבל אני??????? אני יכולה שנה לחכות שיתקין לי אהיל אני יכולה לבכות שעתיים ולהיות מדוכדכת שעות והוא אפילו לא ינסה להגיד מילה טובה כאילו שאני קיר...... אתם יודעים מה שיהיה בריא אם אלו הדברים שגורמים לו אושר אם כייף לו לראות אותי בסבלי אז הוא בעצמו מסכן !!!!!!! העניין הוא שאני רוצה גבר אוהב שאוהב אותי ואני רוצה לאהוב אותו זה מה שעוד נשאר לנו בעולם האכזר הזה - א ה ב ה .......

אהבה אינה נשארת לעולם, בשביל להשאירה או למחזרה צריך לעבוד!!! ולפעמים ניתן להחזיר אהבה (ולפעמים גם לא),האישה שהוא רואה מול עיניו שונה מזו שחיזר אחריה! חיזרי להיות את! החזקה! לא המייבבת!, קחי גם את פסק זמן ממערכת היחסים (בתוך ראשך, לאו דווקא כלפי חוץ), החזירי לעצמך את האהבות שלך הדברים שתמיד עיניינו אותך, הגיל מאפשר לפעמים לעצור הכל, ולהזכר, להחזיר, ולמצוא עיניין בדברים שמעסיקים אותך ורק אותך. הפסיקי להתעסק במערכת היחסים!! התעסקי בעצמך... הדבר יעשה לך טוב... ותאמיני לי יעשה גם טוב למערכת היחסים שלך... בעלך יראה אותך שוב שוקקת חיים, הוא יראה הרבה יותר מזה: הוא יראה "אדם" "אינדיבידואל", והוא יוכל שוב להתאהב!!! זו אהבה!

שלום אבישג, במצב הריגשי שאותו את מתארת, קשה להעלות על הדעת קשר כלשהו. את כאובה ופגועה, מרגישה קורבן ביחסים עם בעלך, אך גם חשה כאילו זה גורל העולם, מילה שאת משתמשת בה הרבה. אני מציע לך מאוד לפנות לטיפול, אם עוד לא עשית זאת, כדי לאסוף את ההריסות בצורה שתאפשר לך לקבל את עצמך ולהציע את עצמך לזולת, אם זה בעלך או כל אדם אחר, מעמדה שיוויונית יותר, כאדם שקודם כל מעריך את עצמו ויכול גם להיות לבד. הרי לא תרצי שיאהבו אותך מתוך רחמים, לא כן? (מה גם שאין דבר כזה). פני לטיפול (לא תרופתי בלבד) אם דרך קופ"ח, שתפי את רופא המשפחה שלך בקצרה במצב, והוא יפנה אותך למטפל מתאים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

נדמה לי שבעייתי הישנה חזרה... אני לא יודעת מה קורה לי. אני לא מצליחה למצוא עניין בשום דבר, מכריחה את עצמי (בקושי רב) לקום לעבודה, לא מצליחה להתרכז בלימודים, לא רוצה להיפגש עם אף אחד... יש לי חבר שבקושי רואה אותי. אני חושבת שאני אוהבת אותו, לפחות כך הרגשתי לפני כמה שבועות... כרגע אני לא מסוגלת להרגיש כלום. אילו יכולתי, הייתי נשארת במיטה לישון כל היום (אם כי אני לא ממש מצליחה לישון, למרות העייפות). אני מניחה שהגיוני לייחס את ההרגשה הזו למצב הבטחוני המעורער ולפיגועים הרצחניים שמשפיעים רע על כולנו, אבל אני לא חושבת שזו הסיבה. זה התחיל כבר לפני... ולא נראה לי שזה הולך להסתיים בקרוב. האם יש למישהו עצה בשבילי? בכל מקרה, תודה על ההקשבה.

שלום חדשה, מה שאת מתארת זו התחלה קלאסית של דיכאון קליני. אני מציע לך לפנות לאיש מקצוע בהקדם. יכול להיות שהמצב הבטחוני עורר את זה ויכול להיות שזה היה פורץ בגלל גירוי אחר. פני לטיפול ואל תתני לדברים להתדרדר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לפני כמה ימים רשמתי מכתב לעזרה לפתרון בעייה מוזרה ורצינית אך מעולם לא קיבלתי תשובה...... האם יש לכך סיבה? ואני צריכה את העזרה....... ההודעה נמצאת בעמוד 675 תחת הכותרת שיער. בתודה מראש שג

כנראה שהנושא לא ממש מוכר לאנשים חיפשתי קצת מידע וגילתי שמדובר בתופעה כפייתית אך האנשים שלוקים בה אינם סובלים מהפרעה נפשית - עובדה זו יכולה בהחלט לחזק אותך ולתת לך כח להמשיך הלאה !!! אולי כדאי פשוט להתעסק פיזית עם הידיים ולעשות כמו ריפוי בעיסוק כל מיני עבודות אומנותיות למינהן או כתיבה , שפשוט הידיים יהיו עסוקות !!!! אפשר גם להתעסק עם פעילות ספורטיבית וכיו"ב , העיקר להיות עסוקים ולא לחשוב על זה כל הזמן , לחשוב על דברים אחרים אין ספק שאת יכולה להיות חזקה נסי להציב לך גבולות קטנים בהתחלה ואז בהדרגה להעלות נניח יום בלי מריטה ואח"כ יומיים וכך הלאה חזקי , אמצי ובהצלחה !!!!!

סתם הערה מהצד: ריפוי בעיסוק כמקצוע, אינו מתמקד "בלהעסיק את הידיים" ובאומנויות למיניהן. אולי זה היה נכון בתחילת דרכו של המקצוע בשנות ה - 20 של המאה הקודמת אך לא עוד. ריפוי בעיסוק הינו מקצוע פרא-רפואי המנסה לעזור לאדם להגיע למקסימום תפקוד (אישי, תעסוקתי, משפחתי וחברתי). הידע אותו רוכשים בתואר לריפוי בעיסוק מגוון וכולל מלבד ידע רפואי גם ידע פסיכולוגי-פסיכיאטרי. גם אם נעשה שימוש באומנויות כדי לקדם מטופל, הרי ההסתכלות על תהליך העשייה, הבחירה וכו' היא על מרכיבי התפקוד - ברמה הפיזית (אחיזות נכונות, קומפנסציות, קיבועים, רפלקסים פתולוגיים...), ברמה הקוגנטיבית וברמה הנפשית . שמו של מקצוע הריפוי בעיסוק הוא בעייתי וחוטא מן העיקר. אפילו היתה מחשבה לשנותו אך כמעט ואין אפשרות כזו כיוון שהמרפאים בעיסוק עובדים עם אוכלוסיות מאד מגוונות (שיקומיות, פיזיקליות, גריאטריות, פסיכיאטריות וילדים) ולא יהיה שם שיתאר נכונה את כלל המרפאים בעיסוק ועבודתם. חג שמח, ציף (מרפאה בעיסוק)

שלום שג, אני מצטער שלא עניתי לך. כעת אני היועץ היחיד כמעט בפורום. ניסיוני בטיפול בבעיה שתיארת דל והעדפתי לחכות שד"ר קפלן יחזור ואולי הוא יוכל להשיב לך יותר טוב ממני. אסב את תשומת לבו לשאלתך כשיחזור מחופשתו הקצרה. כל טוב, ד"ר גידי רובינשטיין

דווקא את מחזקת את הרעיון שזה מה שיכול לעזור לה

לא עשיתי צבא , שירתתי חמישה חודשים והפסקתי. הייתה לי איזה בעיה רפואית והיה לי קצת קשה . רע לי כול כך רע לי . לא רוצה להתנדב, לא אוהב את הצבא . כול החברים שלי נמצאים בצבא . עכשיו אני "נזרקתי לאזרחות" כבר שנה אני לא מוצא את עצמי . מסתובב בין החדרים , בין הקירות . ועוד הבעיה הרפואית . לא שלם עם עצמי , מפחד כול הזמן . כיאלו פשעתי כיאלו רצחתי מישנהו והחיים שלי גמורים אני רק בן 19.5 כול החיים לפני . אבל כול הקשרים עם החברים נותקו . אני משקר שאני כן בצבא אני סובל , כול כך סובל , אבל לא מוכן לחזור. פשוט לא שלם עם עצמי . הלב אומר דבר אחד אבל הראש אומר אחרת. כואב לי , רע לי , אני משתדל לעודד את עצמי - להתסתכל קדימה , להחזיר לעצמי את הבטחון העצמי. אבל מאיפה משיגים בטחון עצמי , - מאוסף של הצלחות קטנות! אבל אני כול הזמן נכשל , לא כי אני LOOSER . כי יש לי בעיות לא מצליח לבטא את עצמי . IF ONLY I COULD TERN BACK TIME

ממוש, אתה צעיר כל החיים לפניך. תתעודד יהיה טוב. תראה מה קורה מסביבך . תפתח דף חדש. הרבה לפניך ואחריך עזבו את הצבא והמדינה לא התמוטטה. שיהיה בהצלחה.

תראה , לדעתי בכל אחד יש משהו טוב לפחות קטן ואחד אין אנשים שהם לגמרי "דפוקים" (וסליחה על הביטוי) אין אנשים שהם לגמרי רעים לגמרי טפשים לגמרי מכוערים לגמרי בריאים בכל אחד יש מזה ומזה השקע את האנרגיות בלחפש מה טוב ויפה ומוצלח אצלך ובטוח שתמצא במקום להשקיע את האנרגיות במה שלא בסדר אצלך הייה חיובי ותראה שתצליח !!!!!

גם אני לא עשיתי צבא... אפילו לא 5 חודשים... וכל החבר'ה שלי כן היו בצבא... וזה לא הפריע לי בכלל. ואני לא משקרת... שואלים אותי מה עשיתי בצבא, ואני עונה שלא עשיתי צבא! כי זה לא פשע!!! יותר מזה - הצבא לא רצה אותי - אז שאני אלך ואתחנן? no way!!! במקום זה עבדתי במקום שאהבתי, ותרמתי בו הרבה יותר מאשר לצה"ל!!! אני לא מתחרטת לרגע על זה, שלא הייתי בצבא. לדעתי, עניין הצבא הוא רק וילון, שמכסה על משהו עמוק יותר. וכתבת את זה בעצמך - בטחון עצמי! אז קח את עצמך בידיים ולך לטיפול. כי לשבת עכשיו ולחשוב, "איך יכולתי לעשות אחרת" לא יוביל אותך לשום מקום חיובי!

לד"ר רובינשטיין, אני סובלת מהתפרצויות כעס כלפי בן זוגי, על דברים לא מהותיים, ואח"כ מתחרטת. בדר"כ היחסים שלנו טובים. זה לעולם לא קורה לי עם זרים. מהי צורת הטיפול המומלצת בבעיה ? נועה

שלום נועה, גם אם הדברים לא מהותיים, קיימת סיבה טובה ומהותית להתפרצות. טוב היה אילו היית מציגה את הדברים כבעיה שלך בפני בן זוגך ומבקשת אותו להתלוות אלייך לטיפול זוגי, שם אולי הייתה מתבררת הסיבה המהותית יותר להתפרצויותייך עליו. אם הוא לא ישתף פעולה ו/או אם את גם מתפרצת על אנשים אחרים, אני ממליץ לך לפנות לטיפול אינדיבידואלי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני לא יודעת אם זה יעזור, אבל רציתי להוסיף שגיליתי שהם נהרגו כאשר ראיתי בטלויזיה את ההחיאה שנעשה בהם בשידור ישיר ממקום הפיגוע, דבר שללא ספק החמיר את המצב

שלום ליטל, אני מצטער לשמוע על אובדנך ועל השלכותיו. הנסיבות הנוכחיות מהוות אירוע מזמן לחזרת התופעות הפוסט-טראומאטיות מהן סבלת ואת עדיין סובלת. בד"כ אנו מחכים כחודש עד לאחר האירוע הטרומאטי עד שאנחנו מתערבים יותר לעומק. הואיל ועבר זמן כה רב ואת עדיין לא התגברת על כך, אני מציע לך לפנות לטיפול וכמובן, בריחה לחו"ל לא תעזור, להפך, עדיף לעבור את הטיפול קרוב ככל האפשר לסביבה בה הוא קרה, או במקרה שלך, לפחות לנסיבות המעוררות אותו מחדש, כאן בארץ עם מטפל שמכיר את המציאות הישראלית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה על התשובה המהירה, מכיוון שלמדתי בפנימיה צבאית, האווירה שבה הייתי היתה אווירה "מצ'ואיסטית" בה לא נהוג להראות רגשות ולמי שהיה קשה עם המצב יכל ללכת לקב"ן כמובן שעל אחריותו מונחות תוצאות המפגש עם הקב"ן (מטרת המפקדים היתה כמה שפחות להעלות את הנושא ולמנוע מפגשים עם קב"ן), ויותר מכך, רק כלפי אנשים שהיו קרובים אל ההרוגים במיוחד כמו חבריהם לחדרים היתה הבנה לכן נטעה בי ההרגשה כי מכיוון שלא הייתי חברה קרובה שלהם אין לי זכות להתאבל עליהם. האם זה נכון? האם אין לי זכות להתאבל עליהם מכיוון שלא הייתי קרובה אליהם במיוחד?

השאלה שאני רוצה להציג בפני איש מקצוע מצריכה אותי לתת רקע קצר: מדובר בזוג שאהב וחלקו עוד אוהב מאוד. בן זוגי לקה בהתקף ראשון והוא מצוי בה כשנה וחצי או יותר כיום איננו יחד - מכיוון שלא הצלחתי לעזור והוא לא יכל לשאת את גודל פגיעתו בי מכיוון שהןא לא תפקד כלל!!!! אין לי שום טענות נגדו חוץ מכאב רב אליו ועלי לציין שמדובר בבחור מבריק מאוד ומוצלח מאוד. הייתה תקופה ששמרנו על קשר (די בזכותי ) וכיום אין קשר. אני יודעת בוודאות שהוא לא נמצא עם אף אחת וגם לא היה מאז שהיה איתי, כיום הוא עבר שינויים רבים ודי פתח דף חדש בחייו. שאלתי היא: לוותר? - למרות כל הזמן שעבר, (בשבילי - הוא החצי השני שלי!)

אתם נשואים ? מה האיבחון המדויק? דיכאון מז'ורי? האם היה מאושפז ? בני כמה אתם ? אלה דברים שיכולים לעזור

שלום משי, קורה לא אחת, במיוחד בקרב גברים שגם כך קשה להם להודות ברגשותיהם בכלל ובחולשותיהם בפרט, שהם אינם רוצים לזכור את ההתקף הדיכאוני ולהתעמת איתו מחדש. לפי התיאור המאוד קצר שלך, ייתכן שזה המקרה. את גם משתמשת במילים "דף חדש" כדי לתאר את חייו של חברך לשעבר בהווה וייתכן בהחלט שהוא מעדיף להתנתק עד כמה שאפשר מעברו. גברים עוברים תהליך סוציאליזציה המחנך אותם להסתיר את רגשותיהם ולהפגין חוזק ושליטה כלפי חוץ ולעיתים קרובות שמשהו נסדק בחומה הזו הם מרגישים פיגיעה גדולה בדימוי העצמי בכלל ובדימוי הגברי בפרט. אינני יודע אם זה המצב. ייתכן שהוא זקוק לעידוד מצדך, ייתכן שגישושים עדינים יעזרו וייתכן שהם יעוררו התנגדות שרק תפגע בך. מה שמוטב שתשאלי בינך לבין עצמך הוא מה גורם לך לרצות מישהו שמתרחק ממך מסיבה זו או אחרת והאם לא תחשפי את עצמך לשווא לפגיעות נוספות מצידו אם תרדפי אותו (ואני משתמש במונח זה כי אולי הוא רואה אותך כחלק מאותה תקופה וקושר אותך אסוציאטיבית לתקופת הדיכאון שאותה הוא מנסה לשכוח). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה על הענותכם: קודם כל אנוכי בת 24 ובן זוגי לשעבר בן 30 ובקשר לשאלה אם רחמים או אהבה? אז בהחלט אהבה - חזקה, נותנת ובוגרת. אהבה שלא כולם חווים. רק שהתקף דיכאון מג'ורי חזק משתלט והופך. הוא כן עבר טיפול תרופתי ואני יודעת שעדיין כן. הרחמים ורגשות האשם היו קיימים אצלי אך התגברתי עליהם עם עזרה וגם בעזרתו. אני מאוד רוצה להאמין שאיני מהווה לו כל תזכורת לזמנים הקשים. ואני יודעת שאין לכך קשר אלי, הקשר שלנו אולי אף דחה את הסף שפרץ. אני כבר הרבה זמן מנותקת מחיי מיו שני בזוגיות. אולי נותר לי להאמין, שאהבות גדולות מנצחות. תודה.

אני רק רוצה לומר שאני מזדהה איתך כי אני נמצאת כרגע במצב כזה שקשה לי מאוד להשתחרר ממנו ואני מרגישה רק צורך לעזור לו למרות שקשה לי מאוד עם המצב והוא בקושי מראה לי יחס בזמן האחרון אני עושה זאת רק מפני שאני מאמינה בו ויודעת מי הוא ומהו שווה ונותר לי רק לומר רק אהבה תנצח!!!

היי אני לא יכולה לסבול את זה יותר. התקפי החרדה האלה פשוט גומרים עלי, אני רק רוצה למות . אני מנסה כל יום מחדש להתמודד עם החרדה הזאת לפעמים אני מנצחת לפעמים לא. אני חושבת שאני כבר משתגעת , המצב לא חוזר למה שהיה קצת רגיעה נורמליות. ולא זה לא דווקא מהמצב בארץ. זה חרדה כללית. אני בטיפול אצל עו"ס ומטופלת ע"י סרוקסט 20 מל' . הוא נתן לי תרגילים של הרפיה ואני משתמשת בהם די הרבה, כמעט בכל יום. אבל אני לא רוצה להגיע לרגע הזה שאני צריכה להשתמש בזה . אני רוצה לחיות כמו קודם , בלי פחד, ובלי עוד פחדים חדשים כמו שקרה לי .בקשה מוגזמת? זה כל כך כואב, זה שורף הכל, כל הגוף עולה באש. לפעמים אני חושבת שחבל שהתחלתי את כל הבאלגן הזה, את הטיפול הזה. איך עוד אני יכולה להרגע? תודה.

עדי, כמה זמן את מקבלת את הסרוקסט? כשמדובר בתרופות, צריך סבלנות, מכיוון שזמן ההשפעה ההתחלתי שלהן נע בין 6 שבועות ל - 3 חודשים. זה אינדבידואלי. אני יודעת, שלא חייב להיות קשר בין המצב שלך לבין המצב בארץ. למה חבל שהתחלת את הטיפול? תנסי לתאר את המצב שלך לפני שהתחלת אותו....

עדי תלכי דחוף לעוד פסיכיאטר התרופות בעליל לא עושות את שלהן. גם לא בטוח שזהו הטיפול הנכון או האיבחון הנכון -אם לשפוט לפי התיאור שלך וצורת הסבל. את אמורה להרגיש " בסדר " עם טיפול תרופתי נכון .

HERA כתב/ה: > > עדי, > > כמה זמן את מקבלת את הסרוקסט? > כשמדובר בתרופות, צריך סבלנות, מכיוון שזמן ההשפעה ההתחלתי שלהן > נע בין 6 שבועות ל - 3 חודשים. זה אינדבידואלי. > אני יודעת, שלא חייב להיות קשר בין המצב שלך לבין המצב בארץ. > למה חבל שהתחלת את הטיפול? > תנסי לתאר את המצב שלך לפני שהתחלת אותו....

אני ילדה מאוד רגישה ואני איני מצליחה להתחבר לאף חברה אני כול הזמן נלחצת אם ירצו אותי אם אני מספיק טובה מה לעשות בגלל כול הפחדים אני לאמתראה עם נערות בגילי ואני יושבת כול הזמן בבית מה לעשות?

מימי, לא תגידי לנו בת כמה הילדה? ד"ר גידי רובינשטיין

בת14

שלום בן זוגי מעשן גראס האם זה משפיע על החשק המיני לרעה ?

ממיטב ניסיוני אין שום קשר לחשק מיני לגראס, מלבד שלפעמים הגראס מביא תחושת עייפות.

בדר"כ כששני בני הזוג מעשנים ביחד זה נגמר בסקס סוער ביותר... זה אחת ההטבות שבעישון בזוג!

לפי מיטב נסיוני הגראס בהרבה פעמיים מוציא את החשק המיני, תלוי מה המצב הרגשי שאתה נמצא בו, בכל אופן גראס מעצים את תחושות שלך ואם אתה במצב רוח כללי לא טוב אז גראס רק יזיק לך

שלום, אני לא יודעת האם זהו הפורום המתאים לשאול את השאלה שלי אך הייתי רוצה לנסות. בעלי הוא מתכנת מחשבים ועובד שעות רבות מחוץ לבית, בחודשיים האחרונים כמעט ואיננו מקיימים יחסי מין ובכלל המצב הזוגי בכללותו עובר עליות וירידות, אך לאחרונה אנו יותר קשובים זה לזו וסבלנים בעקבות טיפול זוגי שנמשך כשנה בערך. למרות זאת, אני יודעת ומגלה כל פעם מחדש כי בעלי נוהג בזמן שאני לא נמצאת בבית להוריד סרטי וידאו פרונוגרפיים ואני מרגישה עם זה פגועה מאד, אני לא יודעת האם עליי להרגיש כך או האם זה דבר טבעי המאפיין גברים בכלל וגברים שעובדים בחברות היי טק בפרט. אני גם לא יודעת כיצד עליי לפתוח בפניו את השיחה על כך בעיקר בגלל שאני יודעת כי הוא עלול להיסגר ולא להתמודד איתי ואף ולתקוף אותי על כך כי אני בולשת אחריו, הייתי רוצה באמת לשאול בעצת מומחה מה עושים במצב כזה? תודה.

שלום אנונימית, את עניין הסרטים הפורנורגרפיים עזבי ואם זה מפריע לך, התייעצי על כך עם המטפלת הזוגית שלכם בשיחה אינדיבידואלית. טוב שאתם בטיפול זוגי, עשית את הצעד הנכון ועוד יותר טוב שבעלך מוכן לשתף פעולה (הרבה גברים לא מוכנים ללכת). זה בהחלט משאיר מקום לאופטימיות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

האם צפייה בסרטים הללו עשויה להשפיע לרעה על יחסי המין ביננו או יכולה או להיפך, אני שואלת זאת משום שאני מרגישה נבגדת? תודה

3 אנשים יושבים ומתארים את האישה האידיאלית, אדריכל , ארכיאולוג, ומתכנת, הארכיאולוג אמר "אני רוצה אישה מבוגרת שנוכל ביחד לחדור אל עמקי העבר" האדריכל אמר "אני רוצה אישה יציבה כדי לבנות איתה בית עם יסודות איתנים" והמתכנת אמר "אני רוצה 2 נשים ושכל אחת תדע על השניה" פקחו עליו חבריו עיניים " ???????????????" "ככה" ענה המתכנת "כל אחת תחשוב שאני אצל השניה, ואני אוכל להיות בשקט ליד המחשב שלי...."

אני עובדת במקום עבודה בו יש מתח רב. נוסף לכך אני בטיפולי פיריון. אני מעוניינת לבקש חלת למספר חודשים ממקום העבודה עקב הסטרס שאני מצויה בו(לא אוכלת לא ישנה בכי וחוסר תיפקוד כללי)אינני מעוניינת לקחת תרופות. האם מקובל לתת חופש מחלה במצב שכזה על ידי רופא פסיכיאטר או פסיכולוג?או שיצחקו עלי ועל בקשתי ה"מפונקת"?

שלום זמירה, לא הייתי מציע לך לבקש חופשת מחלה על רקע נפשי. הבעיה אינה שיצחקו עלייך, אלא שלצערנו, זה עלול לפגוע בקידומך ואולי אף בהמשך עבודתך באותו מקום (אם כי אינני יודע מה מעמדך שם). הסטיגמה לגבי טיפול נפשי עדיין בולטת מאוד, בייחוד במקומות עבודה. עד כמה שידוע לי חופשה ללא תשלום אינה מחייבת נימוקים רפואיים ואני מציע לך להשתמש באופציה זו. פרט לכך, אני מקווה שאת נמצאת בטיפול, גם אם לא תרופתי, לצורך טיפול בבעיה המהותית, שכן את מתארת מצוקה קשה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לא איני מטופלת ואיני יודעת למי לפנות אולי תוכל לעזור לי-מישהו טוב בשרון(גם המצב בקו התפר לא עוזר לזה....)

שלום! (המשך לשיחתי איתך מעמ' 671) הייתי אצל הפסיכולוגית שלי היא הציעה לי לכתוב לעצמי מה אני מרוויחה מבעלי ומה אני מפסידה! עדיין לא עשיתי זאת אני קצת מרגישה קשה עם זה, אולי כי אני חושבת שלרוב אני מפסידה זה פשוט משגע אותי חוסר הדאגה שלו כלפי הוא לא מוכן לעשות בשבילי הרבה.אבל לחברים בשמחה אני פשוט יוצאת מגדרי. דבר נוסף אני לפעמים מרגישה כלכך לא נח להיות איתו בבית כשאין לי מה לעשות . זה איזשהו לחץ שהוא מכניס בי. כאילו משעמם לי ואני לא עושה עם עצמי משהו. סבבה לי לא לעשות כלום לפעמים אבל ההרגשה שהוא נותן..... אני מרגישה שאין ביננו חברות טובה וגלויה . עכשיו להסביר לו את כל זה ,הסברתי אבל הוא תמיד עונה לי בתשובות שאני לא יודעת איך לצאת מהן ואז הוא מרגיש צודק זה כמעט שבועיים מאז ששכבנו אין מצידו שום התקרבות לפי דברי הפסיכו' יש בו איזשהי כפיתיות לסדר תכנון וארגון הכל לפי תיכנונים אפילו הפתעה שעשיתי לו התבטלה כי לאידע מראש אבל בסופושל דבר קיבלתי זאת אני מרגישה שאני צריכה ללמוד להתנהג שונה עם החסרונות שלו שלא כל כךאני מקבלת אני לא מרגישה נשואה לאהבת חיי אבל אני גם לא יודעת אם יש דבר כזה תודה

שלום שירלי, אני נוטה להסכים עם הפסיכולוגית שלך בעניין הכפייתיות ובכל מקרה, כמו שלא מומלץ ללכת לשני מטפלים במקביל, אני חושב שהתייעצות מתמדת איתי במקביל לטיפול אצל אדם שמכיר אותך הרבה יותר טוב ממני, עלולה להזיק בסופו של דבר. אני מציע שתדברי על הדברים עם הפסיכולוגית שלך ומאחל לך הצלחה בטיפול. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

איזה שינוי אני צריכה? למה אדם לא יכול להשתנות למען אחר לדעתך? למה אתה כמעט שולל את האפשרות שהוא ישתקם בעזרת טיפול?

שוקולד היקרה, יכול להיות שלא הסברתי את עצמי היטב, אך זה המקסימום שאני יכול לעשות במדיום הזה. ואולם, נתקלתי בתגובתו של איתן ידידנו אלייך והיא מבטאת בדיוק את המלצתי: http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=346336&t=346232 בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

הי שוקולד. לי דוקא נדמה שהבנת את התשובה, אבל רצית לשמוע תשובה אחרת אז את שואלת שוב. מישהו חכם אחד אמר פעם: את כל הזמן עושה את אותן פעולות ומצפה לתוצאות שונות, אך כדי לקבל תוצאות שונות עליך לשנות את ההתנהגות שלך. את חוזרת אליו ומקווה שהוא ישתנה, אך הוא לא ישתנה לכן כל מה שנשאר לך לעשות הוא לא לחזור יותר. עשית צעד מאד אמיץ ועזבת, את יודעת שזהו הצעד הנכון ואילו גם כל ההמלצות שקיבלת, כעת נותר לך רק להשלים עם ההחלטה שלך, אז אולי תעשי כעצת גידי ותלכי לטיפול?

לאחר כל מה שקראת פה שכתבתי וחשפתי בפניך אתה חושב שמגיע לו צ'אנס ממני? אתה חושב שהוא ראוי לעוד סיכוי? לסיכוי לשנות? להשתנות? לסיכוי להוכיח לי שהוא טעה ויעשה הכל לתקן ולפצות על הטעות? כי אני לא יודעת מה לחשוב לגבי זה

שוקולד, כבר כמה ימים אני עוקבת אחרי ההתכתבויות שלך עם גידי ועם חברים אחרים בפורום... נדמה לי, שאת לא רוצה לשמוע את האמת - אלא שיציירו לך עולם יפה יותר, כזה שלא קיים. לא! לא מגיע לו עוד צ'אנס! צ'אנס למה? לפגוע בך שוב? אדם כזה לא ראוי לשום-דבר מאף-אחד, עד שהוא לא יחליט לקחת את עצמו בידיים ולטפל בעצמו. לא יכול להיות, שכולם אשמים והוא שה תמים... אני גם לא מבינה את הסירוב שלך לטפל בעצמך אחרי כל התקופה הזו... זה כאילו שאת בוחרת לסבול, וזה מעלה את השאלה "למה"? היתה לך ביד הבטחה שנגוזה... את צריכה להתפכח ולפקוח את העיניים... חיים באשליה לא יעזרו להתגבר... את רק מעצימה את הסבל של עצמך.

תודה על התשובה המהירה. ובכל זאת איך יודעים מתי זה מספיק טוב איך יודעים מתי הסוף ולמה למרות שאני מעיזה להגיד לה שיש בי תחושה לא נוחה שלא ברור לי אם יש לה את הכלים והנסיון לעזור לי אני עדין שם, האם לא יתכן שתחושתיי לגבי כישוריה נכונות שאולי באמת הפחד מלהתחיל מול מישהו חדש גורם לי להישאר. אולי באמת אדם עם נסיון רב יותר היה עושה איתי תהליך מהיר וטוב יותר?

שלום שוש, אף פעם איננו יודעים אם יש אי-שם בן-זוג או בת-זוג יותר מתאים או מתאימה, מטפל מתאים יותר שעוד לא ניסינו וכדומה. לפי מה שאת מתארת הקשר הוא טוב, המטפלת הוכיחה את עצמה ביכולתה לעזור לך, ובטיפול נפשי, מהירות זה לא שם המשחק. זו כמובן התרשמותי המוגבלת מהתיאור הקודם ועצתי היא לבדוק עם עצמך, אולי בעזרת המטפלת, האם אין לך תחושת החמצה תמיד כשאת נאלצת לבחור בין כמה אלטנרטיבות ואם כן, מה זה אומר. כמובן, שלא הייתי אומר זאת בכל מצב, אך מתיאורייך עולה ברית טיפולית טובה, שלא הייתי מוותר עליה כל כך מהר. בהצלחה ולילה טוב, ד"ר גידי רובינשטיין

אני נמצאת בטיפול מזה כשנה המטפלת הינה מתמחה וכל הזמן יש מעלי עננה שאולי היא לא מספיק טובה שאולי אין לה את הכלים לעזור לי. הצגתי בפניה את התחושה שמלווה אותי ואמרתי שיש בי אמבלנטיות כי מצד אחד היא עזרה לי והוציאה אותי ממקום מאוד נמוך ומצד שני אני לא מצליחה לראות שינויים מהותיים בעצמי ואני חוזרת לאותם דפוסים רגילים שיש בי מזה שנים רק שהנפילה המפחידה שהובילה אותי אליה אני מרגישה ומקווה שלא תחזור יותר. השאלה האם זה מספיק שהרי נפלתי לא כדי לחזור לאותה נק', נפלתי כי לא היה לי טוב, כי רציתי שינוי, כי רציתי לממש את עצמי ועתה אחרי טיפול של שנה נדמה שחזרתי לאותה נק רגע לפני הנפילה. וזה לא מספיק טוב בשבילי ואיפלו רע כי כמו שאומרים מנפילות יוצאים רק יותר חזקים כל ירידה היא לשם עליה ואני לא מרגישה עולה. התקיעות הזאת משגעת אותי וכבר 4 פגישות אנחנו מדברות עליה. אני בדילמה שמקשה עלי מאוד האם לעזוב האם להישאר. מצד אחד נח לי איתה ואחרי ששנה אני משתפת אותה באני שלי פתאום לחתוך ולגשת למשהו אחר זה נראה לי לא נכון זה כאילו להתחיל מהתחלה. מצד שני אני מרגישה תקיעות שלא מובילה לשום מקום. אני מבולבלת וזקוקה ליעוץ ממקור חיצוני אשמח לקבל תשובה

שלום שוש, נדמה לי שאת עונה לעצמך ואת עונה לעצמך נכון. ממצאי מחקרי הערכת תוצאות טיפול, וגם ניסיון קליני מצטבר, מראים שקשר טוב (כמו שאת מתארת שיש לך) בין המטפל והמטופל הוא הגורם המנבא העיקרי הצלחה בטיפול, עד כדי כך שהוא מבטל את ההבדל בין שיטות טיפול שונות. תקיעות בטיפול היא מצב מוכר והמטפלת עושה את הדבר הנכון כשהיא מבררת איתך את זה ומקדישה לכך זמן רב. התקיעות בטיפול משקפת גם את ההתייחסות שלך למצבים אמיתיים בחיים שבהם את חשה תסכול כשדברים לא זזים בקצב שלך, או לבטים שיש לך בין אלטרנטיבות שונות ולכן חשוב מאוד ללבן זאת. כמו שאת מתארת את הקשר בינך ובין המטפלת, המלצתי היא בהחלט להישאר. לפעמים רואים שינוי רק אחרי שטיפול מוצלח הסתיים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

המצב בארץ כל כך מותח אותי. זה קורה גם לכם?

את מי לא. עדי

אנסטסיה שלום. המצב בארץ הוא מתוח ולא טוב. יש משב של רוחות מלחמה. כמובן שהייתי מעדיף שנימנע מזה. אבל יש כאלו שחושבים אחרת וכנראה שהדעה שלהם קובעת הפעם. אני מקווה שהרוע יפסק למרות שאני לא אופטימי. יש כל כך הרבה שינאה כל כך הרבה כעס, ועל מה??? יש שיר של הזמר מוקי שבו הוא שר" כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" חבל שלא מקשבים למילים החכמות האלו. כי זה בדיוק המצב של היום. אז נקווה שיהיו בשורות טובות בהמשך הדרך. @-----)---- איתן

אז ככה: יש לי חבר, ואנחנו ביחד כבר 4 חודשים לערך. אנחנו נפגשים כל יום, יום אצלי ויום אצלו . התקופה הכי ארוכה שלא נפגשנו בה היתה 3 ימים. ודיברנו על זה וגילינו שטוב לנו אני רוצה להיות איתו והוא רוצה להיות איתי אני בת 17 והוא בן 17 וחצי, אם זה חשוב. אבל אתמול היה מן מהפך בהכל. אני באתי אליו אחרי שלא נפגשנו יום אחד(כן כן לא נפגשנו חח) והוא הלך לשחק במחשב מן משחק חדש וקטלני. ואני נשארתי וצפיתי בחדשות פיגועים פיגועים וזה לא ממש עניין אותי אז כיביתי ושכבתי והוא שיחק ושיחק כמה שעות. אז היה לנו מן ריבון שבו הוא אמר לי שהוא חושב שזו זכותו לעשות מה שהוא רוצה באותו רגע ואני למרות שיש לי בעיה לדבר איתו ולהפתח אמרתי לו שאני מבינה לחלוטין ובגלל זה לא הטרדתי אותו כי אני יודעת שזכותו המלאה לעשות את זה. ואז הוא אמר משהו שהוא לא מבין למה הוא כל הזמן חייב להיות צודק בהכל , אמר שהוא מצטער והשלמנו. היום בבוקר היה מן יחס קריר משני הצדדים ולא הבנתי למה. בסוף כמו בכל יום שאלתי אותו אם בא לו שנתארגן ונלך אליי, והוא אמר שלא, הוא רוצה להיות לבד, ואני הייתי במן הלם ונעלבתי אבל ברגע מסויים עצרתי את עצמי ואמרתי לעצמי היי זה לא נורמלי כאילו זה לא הגיוני שזה מפריע לי, משהו כאן בהחלט דפוק. ואז הוא ליווה אותי והייתי מוטרדת והוא אמר לי מה קרה ואמרתי לו שאני לא יודעת, כי באותו זמן לא ידעתי זה לא היה מגובש אצלי בראש ואז הוא אמר שהוא לא יבוא אליי היום ואמרתי טוב. נפרדנו ביחס קריר חיבוק נשיקה ואני אוהבת אותך. למה זה ככה?? האם אנחנו צריכים קצת זמן איכות עם עצמנו ועם החברים שלנו.? אני חושבת שהוא צריך. תעזרו לי.....

שלום לילית, הנה, עזרת כל כך יפה לעצמך. שאלת את כל השאלות, ענית לעצמך את כל התשובות, וגם הוא ענה לך. ארבעה חודשים כמעט כל יום יחד זה כמעט מתכון בדוק לשחיקה בכל הגילים, בוודאי שבגילכם. תתרחקי, תני לו את המרחב שהוא מבקש ממך, ותפחיתי מינון באופן דחוף. אפשר לכתוב על זה מאסה פסיכואנליטית ואפשר להיות מעשיים. אני מציע להיות מעשיים: יום-יום זה לחתונה, וגם אז מוצאים כל מיני פאטנטים לדלל את הקשר כדי לא לחנוק את השני. לכי לראות חברות שלך, עודדי אותו לראות חברים שלו - לקבוצת בני גילכם בני אותו מין יש חשיבות עצומה בגילכם - תנסי שבוע יום כן, יומיים לא ותספרי לנו איך היה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לילית יקרה, יש לי בת בגילך. גם אצלם היה אותו הדבר. הבחור אמר לה שהיא חונקת אותו ולא נותנת לו לנשום. היא נעלבה ובכתה כמה ימים. אח"כ הם התחילו לדלל את הפגישות. ביתי חידשה קשרים עם חברותיה וגם לנו להוריה היה לה זמן. כיום הם נפגשים כל שישי שבת וגם פעם פעמיים באמצע השבוע והאהבה פורחת.... את נראית לי ילדה חכמה ומבינה שחייבים לתת לאהוב גם מרחב מחיה.

אני סובלת מחרדה גבוהה באופן כללי, אני חרדה בלילה, תמיד כשאני מתעוררת בבוקר ומכל דבר קטן. לאחרונה החרדה גבוהה במיוחד. הן בגלל לחץ בעבודה ובלימודים (והכי גרוע השילוב של שניהם) ובימים האחרונים גם בגלל המצב הביטחוני. אני משתדלת לא לראות טלויזיה אך קשה להתעלם לגמרי. אם אני לא חולמת על בעיות בעבודה או חובות של לימודים אני חולמת על פיגועים שפוגעים בי או במשפחתי. כל החלומות בתחושת אימה. כל חיי אני סובלת מחרדה גבוהה שמתקשרת כמעט לכל תחום בחיים. אני בטוחה שזה תורשתי, שכן גם אימי וגם סבתי סובלות מחרדות קשות (כל אחת בתחומיה היא). בעבר הייתי בטיפול פסיכותראפי אצל פסיכיאטר והוא המליץ לא להשתמש בתרופות. (אני לא כל כך רוצה בעצמי שכן זה לא מצב זמני אלא תמידי עם עליות ומורדות). רציתי לדעת האם ישנה דרך אחרת לטפל בחרדות כל כך כלליות? אני רוצה לציין שלמרות שאני חרדה מכל שינוי ומטלה, אין פגיעה משמעותית בתפקוד ובאופן כללי אני מצליחה מבחינה מקצועית וגם בזוגיות ובחיי המשפחה.

שלום מעין, כשקראתי את הפנייה שלך חיכיתי בעצם למשפט האחרון והנה הוא אכן הגיע. חלק גדול מהאנשים החרדים הם אכן אנשים המתפקדים בהצלחה רבה. ייתכן שבגלל ההחמרה שחלה לאחרונה במצבך, בעקבות נסיבות אובייקטיביות ומוצדקות לחלוטין, כדאי לפנות שוב לפסיכיאטר ולעשות הערכה-מחדש לגבי טיפול תרופתי קצר. לא ברור מה הייתה האוריינטאציה של הטיפול הפסיכותרפויטי שעברת אצל הפסיכיאטר. עצם העובדה שאמך וסבתך סבלו מחרדות עדיין אינני הופכת את העניין לתורשתי במובן הגנטי של המילה. ייתכן מאוד שקיים כאן היבט סביבתי התפתחותי שכדאי ללבנו בטיפול. פרט לכך, יש כיום טיפולים פסיכותרפויטיים קצרי-מועד להתמודדות עם מצבי חרדה, בעיקר בתחום הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי בהם מדובר יותר בלמידת טכניקות ושינוי דפוסי חשיבה. חלק מהתרופות האנטי דיכאוניות מסוג SSRI יעילות גם הן להעלאת סף החרדה. הואיל ואת מדברת גם על סיוטי לילה, אינני בטוח שטיפול התנהגותי-קוגניטיבי כזה יספיק והייתי ממליץ להתייעץ פעם נוספת עם פסיכיאטר. לא לגבי כל התרופות הללו מפתחים תלות וסבילות ואין זה אומר שתיאלצי לקחת אותן כל החיים, כי את כזו. השילוב בין פסיכותרפיה וטיפול תרופתי הוכיח את עצמו כיעיל לטיפול בחרדה יותר מכל אחד ממרכיבים אלה בנפרד. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ראשית תודה על התגובה המהירה והמפורטת. למרות שציינתי גורמים לכאורה זמניים לחרדה, זה למעשה מצב קבוע. כרגע אני חרדה יותר מתמיד (כמו רוב אזרחי ישראל אני מניחה) אבל תמיד ישנן סיבות אחרות לחרדה, תמיד הן מוצדקות, סך הכל לכל אדם ישנן דאגות בחיים. אך התגובה הרגשית שלי בדרך כלל חזקה יותר מאשר רוב האנשים שאני מכירה. גם אם הבעיה לא גנטית, אני בטוחה שהיא מושרשת עמוק במבנה האישיות שלי. אמא שלי מספרת שכבר בגיל שלוש הייתי ילדה חרדה (שלא כמו אחי ואחיותי). אני עצמי זוכרת לילות ללא שינה בגיל בית ספר יסודי בגלל דאגות כגון שלא הספקתי להכין שיעורים (ודוקא הייתי תלמידה מאד טובה). לפני מספר שנים הייתי בטיפול פסיכוטראפי, בעקבות משבר אחרי פרידה קשה. המטפל שלי היה במקרה גם פסיכיאטר, למרות שהגעתי אליו בגלל שהוא גם פסיכוטראפיסט. נושא התרופות כמובן עלה וגם נושא החרדה הכללית שלי (למרות שלא התמקדנו בזה אז אלא בבעיות אחרות). הוא המליץ לא להשתמש בתרופות. (לא שאלתי למה). הייתי פונה אליו ליעוץ עכשיו אך לצערי הוא עזב את הארץ לכמה שנים. אני לא רוצה להשתמש בתרופות, ואני לא רוצה הקלה זמנית אלא שינוי יותר ארוך טווח. (אולי כדאי גם לציין שאני סובלת גם ממגרנות קשות שמתפרצות כשהלחץ הנפשי מגיע לשיא, גם זה מגיל צעיר מאד. אני לוקחת את מיטב התרופות שקיימות בשוק אך תופעות הלואי מאד מפריעות לי, אני מאד נרתעת מלהוסיף עוד תרופות ועוד תופעות לואי לרשימה) לגבי פסיכותראפיה. למרות שבעבר זה מאד עזר לי, הבעיה הפעם נראית לי שונה. החרדה שלי מאד כללית ולא מוגבלת לתחום או לתקופה ולכן אני לא רואה איך תובנות חדשות יכולות לעזור. ממה שהצעת הכי נראה לי טיפול קוגניטיבי, אך ממה שאני יודעת טיפול קוגניטיבי בחרדות מתאים לפוביות יותר ספציפיות (פחד מטיסות וכו'). האם לדעתך יתכן שיפור גם במקרה כללי של חרדה כמו המקרה שלי? (אמרת שכן אך אולי זה לא מספיק, האם המידע הנוסף משנה?) אשמח מאד לתשובה נוספת. יעל.

אני סובל מזה 7 שנים בחוסר תאבוו ותשוקה מינית הפסיכיאטר איבחן שיש לי דיכאון הוא נתן לי remeron, deprexan ושניהם היו קשים בשבילי ועזבתי את הפסיכאטר מפני שהו לא שינה לי את התרופות. והשאלה שלי האם יש תרופה לדכאון שלא פוגעת בתפקוד המיני ובלי תופעות לוואי קיצוניות? האם עליי להחליף את הפסיכאטר, מפני שהלכתי גם לאחר והוא לא איבחן אצלידכאון? מה עליי לעשות?

שלום עופר, לצערנו, רוב התרופות נגד דיכאון מדכאות את החשק המיני וגורמות לעיכוב ניכר בשפיכה אצל גברים. דווקא שתי התרופות שהפסיכיאטר רשם לך גורמות לתופעות לוואי אלו פחות מאשר התרופות החדישות יותר ממשפחת ה-SSRI (פרוזאק, פאבוקסיל, סרוקסאט ועוד). יש לזכור, עם זאת, שהדיכאון עצמו עלול לפגוע אף הוא הן בחשק המיני והן בתפקוד המיני, ומתיאורך קשה לדעת אם הירידה בחשק המיני היא אכן תוצאה של הטיפול התרופתי שקיבלת. קיימות תרופות שפוגעות פחות בתפקוד המיני, אך יש לזכור שההשפעה היא אינדיבידואלית מאוד ויש צורך בסבלנות רבה כדי להגיע אל התרופה המועילה ביותר לך באופן אישי. הסיבה שהפסיכיאטר אינו רוצה להחליף לך את התרופות אינה מספקת כדי לעזבו, אך אם אתה מרגיש שהוא אינו מבין אותך יכול להיות שהחלפת פסיכיאטר תעזור, שכן בעניינים אלה קשר של אמון, אפילו סביב הטיפול התרופתי חשוב מאוד. לדעתי, טיפול פסיכותרפויטי (שיחות) במקביל לטיפול התרופתי עשוי לזרז את סיכויי ההחלמה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אלו עוד תגובות שקיבלתי- אני רוצה שתגידו לי מה אתם חושבים: ***** "שהתחתנת עם בנאדם כזה טמבל!אהבל!מושחת!מטומטם! איך מכל הבחורות בעולם את היחידה שנפלת ברשתו? אלוהים יודע.. אז במקום שאני אתעצבן ואתחיל להגיד דברים שאני אתחרט אליהם או שתפגעי מהם....תקחי את עצמך ואת החיים שלך ותזרקי אותו לקיבינמאט!!!!!!!!!!!! אני מאוד מקווה בשבילך שאין כאן סיפור שמעורבים ילדים.כי אם כן אז חבל על הזמן. זו עוד תגובהף "נאיביות של אנשים! אני עוד אעשה על זה פעם מחקר. " חחחחחחחחח....את ממש נאיבית...אהה??? אני מצטער שאני כזה בוטה...אבל כמה נאיבי יכול להיות בנאדם? את רוצה שנעשה הימור מתי הפעם הבאה תתרחש?? אני לא מבין,למה את מחכה??? אני פשוט בהלם! ואחרי זה אומרים שזה יכול לקרות לכל בחורה. אז יש לי לחדש לכם: זה לא קורה לכל בחורה! זה קורה לבחורות מהסוג הזה. שלא מסוגלות לקבל שום החלטה באופן עצמאי. אני בהלם,וכעוס. "

שוקולד היקרה:) אני מאוד אוהב שוקולד:)) יש לי חולשה לשם הזה:)) בכל מיקרה לעניינינו. קראתי את כל מה שכתבת. קודם כל אהבה זה דבר בלתי נישלט ככה שמי שקרא לך נאיבית או משהו מהסוג הזה, לא יודע על מה הוא/היא מדבר/ת. דבר שני ילד זה דבר שמקשר בין בני זוג. ילד זה פרי אהבה. לכן עם שעון ביולוגי בלי שעון ביולוגי, הבחור הזה ממש לא צריך ליהיות בקירבתך!!!! ולא צריך שום דבר מקשר ביניכם. עם יהיה ילד המצב שלך יהיה פי כמה יותר מסובך ואת יכולה לשאול כל אישה נשואה בפורם הזה. אם את לא אוהבת אותו, ואת חייה בפחד ואת לא רוצה לראות אותו. אין מקום בכלל לחשוב אפילו על ילד. ובכלל תצאי מהקשר הזה כל עוד את יכולה כל עוד זה לא מאוחר. אני לא יודע עם קשה לך או קל לך אבל זה דבר שאת צריכה לעשות. הדברים שהוא עושה לך, את לא יודעת לאן זה יכול להגיעה. וכן גבירתי הצעירה זה יכול להגיע גם לידי רצח!!! תלמדי עכשיו דבר חשוב אף פעם על תנסי לשנות נחש. כי נחש ישאר נחש. או "הישנה כושי עורו ונמר חבורבורותיו????" שאת מחפשת מישהו, תבדקי שאת צריכה לשנות בו דברים לא בעלי משמעות רצינית דברים שאפשר בקלות לשנות. לא דברים שמאוד קשה לשנות כמו דברים באופי. לדעתי את צריכה לפנות ליעוץ וללמוד איך להפרד. אם את דואגת לשעון הביולוגי כדאי לך להתחיל לפעול. להתחיל לחיות מחדש. ואל תיהי עם מישהו בגלל שאת צריכה אלה בגלל שאת אוהבת ורוצה. וילד זה מאהבה ולא בגלל שעון כזה או אחר. בהצלחה @----)----- איתן

הי, ומה את חושבת על התגובות האלה? מוצדקות או לא? האם הם סתם מנסים להעליב אותך ולא מבינים כלום, או אולי באמת צודקים? ואם צודקים, אז למה את איתו? אגב, בחרת שם כל כך מתוק, את מרגישה מתוקה? החיים שלך מתוקים??? אני מתה על שוקולד, מיכלי.

קראתי את דבריך והמלצתך לפנייתי לטיפול. איני יודעת לפי לפנות - מי יכול לעזור לי - מי יכול לעזור לבעלי? היו כאן שהזכירו - מקלט לנשים מוכות ... אני חייבת לציין שאין לי צורך במקום כזה, מכיוון שהדברים אינם הגיעו לכך שאחפש לי מקום מקלט - כרגע אני לא איתו - אני ישנה בבית הוריי- הוא ישן בביתנו חלק מן הזמן - ואנחנו כמעט לא בקשר פרט לקשר טלפוני (דרך הודעות), ולא יותר. ראיתי אותו לאחרונה לפני כמעט שבועיים - לאחר שכבר לא היינו יחד שבוע בערך -והוא הגיע בהפתעה הביתה וישן לילה אחד בבית - כמובן שהיה לי מאוד קשה לראות אותו פתאום- במיוחד כאשר ידעתי שהוא לא צריך לבוא... הוא ישן בסלון. אני חייבת לציין שאמנם יש לו את ההתפרצויות שלו - ויש לו את התקפי הזעם שלו - כמו שאני מכנה אותם - ואת האיבודי שליטה - והעצבים - אבל זה לא הגיע למצב שאני זקוקה למעון נשים מוכות. איני יודעת מי הגוף, הפרט, אשר יכולים לעזור לי ולהבין אותי במצבי - וכן אותו. כתבתי רבות על הבלבול אותו אני מרגישה... על הרצון העז מצד אחד - ללכת - לפתוח דף חדש - לקוות לטוב יותר - לשכוח- ולהוריד את האבן הגדולה המכבידה על ליבי, אולם מהצד השני - אני פוחדת - פוחדת לפעמים להישאר לבד - פוחדת שהשעון הביולוגי מתקתק - למרות שאני שונאת לומר את הביטוי הזה - אבל מה לעשות - משהו נראה לי הגיוני בביטוי הזה - אני מתקרבת לגיל 30 - בעוד ארבעה חודשים. ונכון שיש נשים שעוד לא נשואות בגילי - ולבטח שאין להם ילדים עדיין, אבל יש כאלו גם שאימהות הן לילד או שניים בגיל זה. ונכון שאסור לעשות השוואות וזה בטח לא יקדם אותי לשום מקום. אבל לפעמים זה לא מן הנמנע לעשות אותן. אז יש את הפחד של להישאר לבד, יש פחד של לא לחוות את ההורות. יש פחד של אכזבה של האנשים הקרובים אליי - לאכזב אותם - למרות שאני בטוחה וסמוכה שאין אחד מהם שלא רוצה באושרי וטובתי. הוריי- אחיי- חבריי הקרובים. פחד - וזה אולי הכי הרבה משתלט עליי - פחד של אולי בעוד כמה שנים לחשוב שעשיתי טעות בכך שלא נשארתי איתו ותמכתי בו לעשות טיפול וחיזקתי אותו, ומי יודע - אולי זה היה עוזר- אולי האהבה היתה חוזרת אליי- אולי הרגשות הקשים שיש בי היו מפנים מקום לרגשות חמים ואוהבים יותר - אולי המציאות היתה משתנה - אולי יכולתי לסלוח - אולי יכולתי לשכוח - אולי יכולתי להיות שוב מאושרת איתו - אולי הייתי מברכת בעצם על כך שלא עזבתי - שלא ויתרתי - שניסיתי. אשמח לתשובות גם בנוגע למקום טיפול וגוף מוסמך או איש מקצוע מתאים, וכן באשר לרגשותיי אשר חשפתי בפניך. תודה שוקולד

שלום שוקולד, לאור מה שכתבת כעת המלצתי היא שתפני לטיפול אינדבידואלי שיעזור לך להיפרד מבעלך. את מציינת את הפחד להיות לבד כמניע העיקרי להישאר עם בעלך. זה מניע גרוע מאוד. כדי להגיע לזוגיות שיוויונית ומאוזנת עד כמה שניתן, אדם צריך לקבל את עצמו, להיות קודם כל חבר של עצמו ולאחר שהוא מסוגל להיות לבד הוא יכול להציע את עצמו כשותף שיוויוני בקשר. אשר לשעון הביולוגי - במצב שאת מתארת אין לך אלא לברך על כך שעוד לא נולדו לכם ילדים, משום שהקשר הזוגי נראה מאוד לא טוב, ולכל אחד מכם יש בעיות בסדר גודל, שבשלב זה של חייו הוא אינו יכול ליטול על עצמו אחריות הורית. אם שפוחדת להיות לבד ונשארת כמי שכפאה שד עם גבר שסובל מהתקפי זעם זה צירוף הרסני מאוד הן לכם והן לבריאות הנפשית של ילדיכם. טיפול נפשי פרטני תוכלי למצוא במסגרת שירותי בריאות הנפש של קופת החולים בה את חברה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

רציתי לשאול אתה לא מאמין שהוא יכול להשתנות? שטיפול יכול להועיל לו? שיכול להציל את הנישואים שלי? שיכול אולי להחזיר את האהבה שלי אליו? שיכול להיות הפיתרון? אני שואלת אותך כי אני יודעת שאתה עונה על שאלות אלו מהצד השני - הצד אשר שומע את הבעיות ומנסה לעזור לאנשים- לכן מאוד חשובה לי דעתך בנושא... לי קשה לדעת אם טיפול מתאים לו יכול לעזור ולהועיל לשנינו... אני רוצה לקוות אני רוצה להאמין אבל אני לא יכולה לדעת אני לא יכולה להיות בטוחה...... אודה לתשובתך

קוראים לי פנינה ואני מעפולה בתקופה האחרונה העיר שלנו הפכה להיות מוקד לפיגועים אני נוסעת לבית ספר באוטובוס ועברנו יותר מדי בזמן האחרון איך להתמודד עם החששות אחרי כל פיגוע?

שלום רב, ככל שתעשי פעילויות שיגבירו את תחושת השליטה שלך במצב, תוך הקפדה להמשיך את החיים השגרתיים, כך יוטב לך, וגם לסובבים אותך. כשמדובר בהגעה לביה"ס, יתכן וטוב יהיה להסדיר באמצעות וועד ההורים, או הנהלת ביה"ס - הסדרי הסעה פרטיים. תמיד מדובר בעניינים כאלו בנושאי כסף, אבל קרוב לוודאי שהתארגנות טובה של תלמידים, הורים, וכו' - תוכל להגיע להסדר סביר באמצעות העירייה. כשמדובר במקום בילוי - אפשר להסדיר באמצות וועד התלמידים הגעה בקבוצות, בהסעה פרטית, ואז להתנות עם בעלי המקום את ההגעה - בהסדר של אבטחה. אם ארועים מסחריים שכאלו מבוטלים עקב מיעוט משתתפים, אין סיבה שלא רתום את המתנ"סים לעניין, ו את מתקני בית הספר - באמצעות מחלקת החינוך של העירייה. לסיכום: אני מניח שפעילות חכמה של וועדי תלמידים וועדי הורים, יכולה להניב הרבה הגיון בתוך כל השיגעון הנוכחי. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

ב 25 לחודש פניתי בבקשה להעזר בכם לעניין התקפי חרדה. ההתקף הסתיים והשתדלתי לשכוח. עד כה ובדרך כלל התדירות לא הייתה חריפה במיוחד. אך הפעם שבו ההתקפים וטלטלו אותי כהוגן. ד"ר גידי, בבקשה פרט יותר, אם אפשר, מה לחפש ולמי לפנות בבקשת עזרה (טיפול קצר, ממוקד ולא מפרק לגורמים), כדי שבאמת אוכל להמשיך לבד.

שלום רב, לא הייתי מיודע לתכתובת, אבל אני מתרשם שעניינך לא היה מתאים ליעוץ בנוסח שאלה-תשובה. כדאי שלא להגיע לסבבים חוזרים ונשנים של היתקלות עם התופעה, כי הרי גם לזה יש את האפקט ההרסני, שיקשה עלייך בהמשך. יש פסיכולוגים רבים שמתמחים בבעיות חרדה, וכמובן שיש חרדות מסוגים שונים, דהיינו על רקע אישיותי, כשל נסיבתי, וכו' - כך שהאבחנה חשובה. מומלץ להסתייע באיש/ת מקצוע. חפשי בדפי זהב. במידה ותרצי הפנייה, פני למייל האישי שלי, בהקלקה על שמי המוכחל, עם תיקצור של התופעות שקורות לך ורקע אישי קצר, וציון מיקומך בארץ. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

בוקר טוב, לצערי יש לי נסיון רב בהתקפי חרדה ואשמח לעזור לך ולידע אותך במגוון האפשרויות העשויות להוציא אותך מזה. את יכולה לפנות למייל שלי ואענה לך במהירות האפשרית. יום נפלא לך

שלום ב, אני מבין שהפנית את הפנייה אליי, אך ד"ר אברהם כבר ענה לך במקומי. אני מקווה שההפניות של ד"ר אברהם יסייעו לך במציאת טיפול מתאים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

יש לי 4 ילדים . לילד השני שלי התקפי זעם חזקים מאוד, במיוחד בזמן האחרון. יום אחד הוא רב עם הילדה הגדולה ממנו בשנתיים (בת 12 שנים) והייתי בטוחה שהוא הולך להרוג אותה. אני עם כל כוחי לא הצלחתי לעצור אותו. הוא רק הפסיק, אחרי 20 דקות , כאשר התחלתי לבכות. הוא אומר שלא יכול לשלוט בכעס. מה אלי לעשות כדי לעזור לו? האים הוא יכול להיות מסוכן לסביבתו?

ערב טוב, אם התקפי הזעם של בנך אינם ניתנים לשליטתו העצמית, כפי שהוא עצמו מעיד על כך, הרי שהוא זקוק לעזרה מבחוץ והאדם המוסמך לעזור לו הוא פסיכיאטר המתמחה בטיפול בילדים, שיתאים לו טיפול תרופתי. אני משער שאם הוא מודה שאינו יכול לשלוט בעצמו, הוא ישתף פעולה עם טיפול כזה. עם זאת, כדאי היה לך לשים לב לעובדה שלמרות שאת טוענת שאינך מצליחה לעצור אותו, בכל זאת הצלחת, שכן את כותבת שהוא הפסיק את התקף הזעם לאחר שהתחלת לבכות. כלומר, יש משמעות לתגובות שלך עבורו וכדאי היה ללבן במסגרת טיפול משפחתי כיצד את יכולה לעצור את התקפיו לא ע"י בכי ולא בצורה תוקפנית, אלא בצורה תקיפה. ייתכן שהשילוב בין טיפול תרופתי ושינוי מערך התפקידים במשפחה יעזור בהחלט לבנך לשלוט בעצמו, משום שאם הבכי שלך הפסיק אותו, היית מספיק משמעותית עבורו כדי לעצור את התקפי הזעם. במסגרת טיפול כזה יש כמובן לברר איתו על מה הוא כועס כל כך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רב, ענייני ילדים שהם תלמידים, יכול להסתייע פעמים רבות ע"י השירות הפסיכולוגי שצמוד לכל בי"ס. הקשר של ענייני בית-לימודים-הורים-מצב חברתי בבי"ס, הוא נושא שבתחום התעניינותם. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

האם יש קשר בין חרדה חברתית לעיפות כרונית

שלום שמעון, שאלתך כללית מאוד. סינדרום התשישות הכרונית כולל סימפטומים המופיעים גם בדיכאון. הקשר היחיד העולה בדעתי הוא שאם התשישות הכרונית גורמת לאדם להימנע מפעילות ולצמצם את המעגל החברתי שלו עלולה להיווצר במשך הזמן תגובה הימנעותית, המגע עם אנשים הולך ומצטמצם ואם בנוסף לתשישות הכרונית הייתה קיימת נטייה למופנמות ועכבות במגעים חברתיים, הרי שנטייה זו תתחזק בעקבות אותה תגובה הימנעותית. זו כמובן תשובה כללית לשאלה כללית. אם תפרט יותר אשמח להתייחס. כל טוב, ד"ר גידי רובינשטיין

הכוונה היא האם מי שנמצא בחרדה חברתית , שנוצרים אצלו מתחים בעקבות החרדה החברתית .כתוצאה מכך , יכול לסבול מעיפות כרונית . ואיך אפשר להתמודד עם זה .

מרגישה מתה. חיצוני ופנימי.זה לא עוזב אותי יותר.

עדי, ממילא מתים בסוף. עוד הרבה זמן לפניך, תזכרי בימים הטובים ובשעות הטובות שהיו ועדין יש לך. מה קורה עם הטיפול התרופתי? תכתבי לנו, אנחנו פה בשבילך.

חמודה, איך את ( שעוזרת לכ"כ הרבה אנשים בסבלנות , ותמיד תומכת באחרים) יכולה לותר על החיים. תתחזקי ותתעודדי ותחשבי שתמיד יש יותר אומללים ממך.........

את מרגישה מתה? זה אומר שאת מרגישה משהו... תמיד בתקופות קשות נדמה, שזה אף-פעם לא יעזוב יותר.

עדי מה קורה איתך???? למה כל ההדרדרות הזאת??? למה המוות??? אין מספיק מוות מסביבנו שתירצי לבחור בחיים???? תספרי לי קצת [email protected] @-----)------- איתן

מה את רוצה להגיד בזה, שנשבר לך? אז עשי טובה ותחשבי קצת על כל החיילים, אנשי המילואים, השוטרים, החובשים, הרופאים, המאבטחים וכו' - אולי יש לך ראיון איך לעזור במקום להתבכיין?

סליחה על ההתערבות, אבל את כותבת דברים שאינם הולמים!!! נכון - המצב במדינה מסריח, ואנשים נהרגים כמו זבובים... אבל - בתור מישהי שסובלת מדכאון מתמשך אני יכולה לומר לך, שהשוואות כאלה רק פוגעות!!! את חושבת, שלעדי לא אכפת ממה שקורה בארץ? אם כן, אז את טועה! למה? כי מצבים נפשיים אינם תלויים תמיד במאורעות חיצוניים... כי גם אם היום המצב יירגע באופן פלאי, זה לא ירפא את הדכאון... אז, בבקשה, השתדלי להימנע מהשוואות שכאלה, שכן אין להן מקום במצבים כאלה. תודה, HERA.

אני מכיר את ההרגשה הזו שיש משהו רע שאוחז בך,ומה שיותר גרוע זה ההרגשה שזה לא יעזוב אותך ואני יכול להגיד לך שזה יכול להשתנות תכניסי את זה לראש: החיים לא יעבירו אותך דברים ,מצבים שאת לא יכולה לאמוד בהם את בחיים אבל כמובן מרגישה מתה , ויש סיבה שקורה לך מה שקורה אני רציתי להתאבד לפני חודשיים ועכשיו אני מרגיש יותר טוב ומודע טוב טוב למצבי ואת לא לבד אפילו אם את בטוחה שכן את יכולה בהחלט לכתוב לי

אני בחור בן 24 לא היתה לי חברה מעולם עד לא מיזמן היתי יודע את הזהות המינית שלי היתי נימשך לנשים ואך ורק לנשים עד לא מיזמן ההיתי גם בתול לאחר מאמצים רבים מצאתי סוף סוף אישה לישכב איתה היא אישה מבוגרת כבת 40 יום למחרת ההיתי בהי והרגשתי כף אם עצמי לאחר מיספר ימים מישהו אמר לי שהיא שכבה אים כול החברה המגעילים הערך העצמי שלי ניפגע והתחלתי להיכנס לדיכאו עמוק הפסקתי לאכול ופיתאום שמתי לב שהתחלתי לא להימשל לבנות כמו פעם לאחר תקופה נירגעתי והתחלתי לעבוד יום אחד דיברתי אם משהוא על בחורה משותפת שאנו מקירים ותוך כדי שיחה היסתכלתי לעבר איבר מינו לאחר זמן התחלתי לחשוב מה קרה והגעתי למסקנה שאולי לא היתה לי חברה ביגלל שאני הומו למרות שמעולם לא נימשכתי לבנים התחלתי לפתח תסביך שלא יכולתי להיסתכל על בנים יותר והרגישו שמשהו לא בסדר איתי וכולם הכלו להילחשש שאני כניראה הומו ניכנסתי לדיכאון עמוק אפילו חשבתי מחשבות אובדניות מה גם שהתחלתי להיתנתק מכולם שלא יסימו לב כי באופן אובססיבי התחלתי להיסתכל למיפשעות גברים אני תמיד נידלקתי על בחורות ואפילו היאהבתי פעמים רבות ועוד פרט ששככתי הוא שליפני המיקרה אחד החברים הטובים שלי ניסה להתחיל איתי גם לו לא הייתה מעולם חברה והיחברתי איתו כי חשבתי שיש לו אותה בעיה אים נשים כמוני מין פחד כזה מקשר ולבסוף היתברר שהוא הומו ליפעמיפ קלתטי שמשהוא לא בסדר איתואבל תמיד אמרתי לא יכול להיות אני משווה את עצמי עליו ואומר אולי גם אני כזה החלו להיות חלומות מיניים שהזאות המינית של הפרטנר לא מוגדרת מה קורה איתי לעזזל

שלום חיים, קראתי בעיון את פנייתך וצר לי שאתה נאלץ לסבול כל כך. כפי שעניתי ל"אלמוני" (ראה קישור לתשובתי בסוף התשובה) לפני מספר שעות, הדחף המיני שלנו הוא גולמי, כלומר, חסר כיוון ובעצם כולנו דו-מיניים, אלא שאצל רובנו המשיכה לבני מיננו מודחקת ולא מודעת ואצל אחוז קטן יחסית באוכלוסייה המשיכה לבני המין השני היא זו שמודחקת. אלמלא ההתייחסות החברתית הקשה להומוסקסואלים, גם תגובתך לא הייתה קשה כל כך. בגלל תגובתך הקשה, קשה לבודד את הנטייה המינית שלך ולהתייחס אליה, כי אתה מגיב בדיכאון ובפאניקה. לכן אני מציע לך לפנות בראש ובראשונה לאיש מקצוע מוסמך,בגלל הדיכאון והנטייה האובססיבית הייתי מציע לך לפנות לרופא פסיכיאטר לצורך טיפול תרופתי מתאים, ובהמשך לשיחות אצל איש מקצוע מוסמך שיהיה פתוח ללבן איתך את הנושא בשני הכיוונים: יכול להיות שבהמשך חייך תקיים יחסים גם עם גברים וגם עם נשים, כרגע מוקדם מדיי להסיק מסקנות כי אתה מבוהל. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין להלן הקישור: http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=345926&t=345882

מה שאתה אומר בעצם זה שאנחנו יכולים לקבוע את הנטייה המינית שלנו.....?

שלום רב בעייתי היא שאני מסמיק מאוד כימעט מכל סיטואציה של שיחה . לא דווקא עם נשים , ההסמקה פוגעת בי כך שאני לא מסוגל לנהל שיחה בלי להפוך לאדום עד מאוד. האם יש לכך פיתרון ??? תודה מראש רומן.

שלום רב, כנראה מדובר באחת התופעות שנוצרות עקב חרדה חברתית. מה שאתה עובר נשמע קשה ומביך, אבל יש לראות את הצד החיובי שקשור בתופעה: היא שכיחה מאד, במינונים שונים, ולכן פותחו כמה וכמה דרכים סיוע. פנה לפסיכולוג/ית שמתמצא/ת בתחום החרדות. אם תרצה הכוונה, פנה למייל האישי (הקלקה על שמי המוכחל) עם ציון מיקומך בארץ. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

סליחה , שלחתי הודעה ריקה.. גידי בוקר טוב, הבן שלי גויס למילואים וכן החבר של הבת שלי, שניהם למשימות בשטחים, צו 8, ואני.....מסויטת. כל כך קשה, מעיק, כבד. אעזר בכל מה שאפשרי, חברים, חברים וירטואלים, ועוד. הלואי ויגיעו אור ושלום אחרי התקופה החשוכה הזו.

שלום נטע, אין דבר יותר טבעי ונורמאלי מלהרגיש את מה שאת מרגישה, ואת בטח גם יודעת זאת ותחושת חוסר השליטה של כולנו במצב אכן מאוד מתסכלת. העיזרי בהחלט בכל מה שאתה יכולה כדי לעבור את התקופה. זו אינה בעיה נפשית אלא בעיה מציאותית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, הנני נער בן 16 שנמשך לשני המינים אך בעיקר לבנים, יש לי כמה שאלות ואשמח אם תוכל לענות לי. :) 1. האם יש דרך לדעת לפי בדיקות הורמונים בגוף מי הומו ומי לא?, ובכלל איך נוצרת (לפי המדע והרפואה) משיכה (מן הסתם מוטעית) לאותו המין. 2. האם יש דרכים שאפשר לנקוט(פסייכיאטריים,תרופות) כדי לדכא את החלק הזה בי?(החלק שנמשך לבנים) כי אני אם להגיד תאמת אני נגעל רק מהמחשבה שאני יחייה עם בן כל החיים שלי, אני מקווה להיות בעל משפחה כשאני יגיע לגיל 30, עם ילדים, ולחזור הבייתה לאשה שאני אוהב וזה פשוט מתסכל אותי כל הקטע הזה שאני נמשך לבנים, אני יודע מהסיפורים של הרבה שבסופו של דבר משלימים עם זה, אבל זה לא שאני לא השלמתי, אני פשוט רוצה כשאני אהיה גדול, משפחה,ילדים אישה, וזה לא נובע מציפיות של ההורים,החברים, כלפיי כי אני לא עושה מה שאף אחד מצפה ממני. לבנות אני גם נמשך, כלומר, יש לי הרבה קריטיונים, אני צריך שאותה בת תהיה בדיוק בטעם שלי כדי שאני ימשך אליה מינית, האם זה גם נובע מהצד שנמשך לבנים? האם זה קשור אחד לשני?, כאילו, כדי להתגרות מבת אני ממש צריך שהיא תהיה יפה, בדיוק לפי הטעם שלי. אהבה לבנות הרגשתי כשהייתי בן 12 בערך, בכיתה ד',ה' , עוד כשלא ידעתי מה אני, ממש הרגשתי פעם ראשונה מה זאת אהבה, ממש כמו שמספרים, אבל מאז לא הרגשתי ממש אהבה כלפי בת, כאילו אני לפעמים מפנטז על בנות מהב"ס אבל לאהוב ממש אהבה לא חוויתי מאז אותו גיל, האם זה גם קשור לזה שעכשיו אני יודע שאני בחלקי נמשך לבנים? בגלל זה אני לא מצליח ליצור אהבה כלפי בת? כי להימשך אני נמשך(שוב, רק כשאותה אחת ממש ממש לפי הטעם שלי), אבל אהבה אני לא חש אני בחלקי המון זמן מנסה להדחיק את זה שאני נמשך לבנים, אולי זה מה שיוצא אצלי את הדיכאונות התכופים, למרות שגם כל דבר קטן משמח אותי ומעלה לי את מצב הרוח אני מודה לך מראש, אלמוני.

הדבר הכי נכון לעשות הוא : לא להיאבק עם מה שאתה מרגיש באמת. כי אין בזה שום טעם זה רק יעביר אותך סיוטים וייסורים מיותרים. לך על מה שאתה מרגיש! אין שום תרופה או הורמון שיכול לשנות את הנטיות המיניות. אין גם שום דרך לדעת לפי שום בדיקה רפואית אם אתה הומו או לא. יש רק דרך אחת והיא לצפות בהתנהגות שלך ליד נשים וגברים. המשיכה של בני אותו המין היא לא מוטעית ,היא פשוט עובדה ,לא מדובר בתינוק שנולד עם שש אצבעות. ומבחינה אבולוציונית יש לה הסברים טובים מאוד מדוע קיימת התופעה הזאת, זה לא המקום להסבר. ישנם מחקרים לא מבוססים, שטוענים שאפשר כן להראות שונות אצל אנשים הומוסכסואליים אבל הם ממש לא אופרטיביים. אם אתה רוצה להיות "כמו כולם" עם אישה וילדים זה יבוא מאוחר יותר אם זה באמת מי שאתה . רק אחרי שתחקור את נטיותך המיניות עד הסוף ותהייה עם גברים ואחר כך עם נשים תוכל להחליט. לא שמומלץ לך מיד לקפוץ למיטה עם גברים פשוט תפנטז על מה שנוח לך ותשאיר את האפוציות פתוחות -מבחינה נפשית! אתה עוד צעיר וכדאי לך לזרום בספונטאניות. שוב: אל תחליט להחליט - פשוט תעשה מה שבא לך. ישנם הרבה אנשים שלא יודעים בדיוק למי הם נמשכים עד גיל 25 שזה גיל סיום ההתבגרות הנפשית ועיצוב נפשו של המבוגר באופן סופי. ישנם הרבה אנשים שבכלל לא מודעים לכך שהם נמשכים למין השני או שההדחקה של העובדה הזאת גורמת להם להרבה בעיות נפשיות. ברור שהלחץ החברתי שיש עליך הוא לא קטן , אתה לא צריך לצאת מהארון או משהו אין סיבה לעשות שום צעד ממשי בתחום המין . יש שמועות (מגוחכות) שמי שלא מקיים יחסי מין עד גיל 18 ואפילו 20 נשאר בחיים - בדוק אותם!

שלום אלמוני, אני מבין את לבטיך וכאבך. למרות שאתה מעיד על עצמך שאינך עושה מה שאנשים מצפים ממך, המסר שגבר אמור להימשך לנשים הוא כה בסיסי ומובן מאליו בחברה, כך שאני בטוח שהפנמת אותו - לא יכול להיות שלא. עם זאת, אתה מאוד-מאוד צעיר ולא הייתי מציע לך להגיע למסקנות חד-משמעיות וסופיות כלשהן. אם קיימת בך משיכה כלשהי לבנות, אין שום מניעה שתנסה לממש אותה, גם אם אתה נמשך לבנות שנראות טוב במיוחד לטעמך. יש גם הרבה גברים הטרוסקסואלים סלקטיביים מאוד בבחירת בנות זוג וגם הרבה גברים הומוסקסואלים סלקטיביים מאוד בבחירת בני זוג. אשר לשאלות הספציפיות שאתה שואל, הסברים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים רבים הועלו במטרה לגלות את המקור להומוסקסואליות. ההשערות בדבר הבדלים הורמונאליים בין הומוסקסואלים להטרוסקסואלים לא עמדו במבחן המציאות. יש להבין שהדחף המיני הוא דחף גולמי וחסר כיוון ולפי תיאוריות פסיכולוגיות שונות, בעיקר התיאוריה הפסיכואנאליטית, הוא מקבל את כיוונו תוך כדי התפתחות האישיות. אם הייתה לך בעיה הורמונאלית כלשהי, הדבר היה פוגע בדחף המיני כשלעצמו, ללא קשר לכיוונו, מה שלא ייתכן אם אתה חש עוררות מינית כלפי בנים ובמידה מסוימת אף כלפי בנות. אין שום דרך תרופתית לדכא את משיכתך לבנים. יש כמובן תרופות שנועדו לדכא את הדחף המיני בכללותו ואם באופן תיאורטי היית לוקח אותן הדחף המיני שלך היה נבלם הן כלפי גברים והן כלפי נשים. העובדה שאתה נגעל מהמחשבה שתחיה את חייך כהומוסקסואל היא בחלקה הגדול תוצאה של הנורמות שכולנו גדלנו עליהן. עם זאת יש לא מעט גברים הומוסקסואלים נשואים, שאכן נמשכים לגברים יותר מאשר לנשים, ובדיוק מהסיבות שאתה מציין (צורך במשפחה, ילדים, מסגרת וכו') החליטו להינשא לנשים והם מגיחים פה ושם לקיים יחסי מין עם גברים. הקהילה ההומוסקסואלית מתייחסת אל התופעה בצורה מאוד שלילית והקימה קבוצות תמיכה עבור נערים ונערות בגילך, שם תוכל לקבל תמיכה בצורה מגמתית מאוד כדי לזכות בלגיטימציה של ההומוסקסואליות שלך. הצעתי לך היא שבכל זאת תנצל את גילך הצעיר ואת המיניות התוססת שקיימת בו לנסות בשנים הקרובות יחסי מין עם בנות, גם אם אתה סלקטיבי מאוד בבחירתן. הדבר לא ימנע ולא יפחית את משיכתך לבנים, אך הוא כן יאפשר לך לבדוק מה קורה לך עם בנות. בגלל הדכאונות שאתה מדווח עליהם הייתי מציע לך לפנות אל איש מקצוע ליבראלי, שיהיה פתוח לשני הכיוונים, אשר ילווה אותך במאבקיך הפנימיים הקשים מאוד. הוא לא יוכל לשנות את משיכתך לבנים - את זאת חשוב להבין - אך מן הסתם, אתה נמצא לבדך בכל הסיפור הזה וזה מגביר את הקושי ואת האפשרות שתפתח דיכאון חמור יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אהבתי מאוד את תשובתך..... אך חסר לי בה מסר של זהירות ביקשת מהאדון הצעיר "לחגוג" את המיניות האופינית לגילו חשובגם להדגיש את הצורך בנקיטתאמצעי התגוננות ק ו נ ד ום

שלום, אנחנו תלמידות בכיתה ט' ובמהלך עבודה בנושא השיבוט נתבקשנו לערוך סקר לרופאים מתחומי רפואה שונים. השאלות הן: 1. האם אתה יודע מהו שיבוט? 2. מה דעתך בנושא השיבוט - האם אתה בעד או נגד?ומדוע? נודה לך מאוד אם תשיב לשאלותינו. בתודה רבה, עינת ותמי:)

בנות יקרות אם אתן רוצות שרופאים יענו לכן. אל תירשמו בתור כותרת "סקר" אלה "לרופאי הפורם" איתן

סע ישר ברמזור שמאלה שוב פעם ימינה ישר ישר תראה בנין גדול מזכוכית תפנה \ ימינה זה שם אורה

שלום א', כדי להגיע לפורום התמיכה ההדדית יש להקליק על "רשימת פורומים", בטור השמאלי יש אסופה של פורומים תחת הכותרת "מדברים על זה" ומתחתיו קישורים למספר פורומים בתוכם הפורום לתמיכה הדדית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

http://doctors.co.il/forums/list.php?f=360

אני בן 17 וחצי,יש לי מגבלה גופנית (אני צולע) יש לי 3 בני דודים מהמשפחה של אבא שלי שאני ממש שונא!!! הקטן שבהם הוא בן 14 והגדול שבהם בן 16 וחצי הם חיות,לא בני אדם ואי אפשר לדבר איתם בהגיון,או בדרכי נועם כי הם לא מבינים את זה,הם אנשים כוחניים ומעצבנים בכל אופן.. הם באו להתארח אצל סבתא שלי בחג(סבתא שלי גרה שני מטר מאיתנו) והם ישנו כאן כל פעם שהם באים לכאן אנחנו יוצאים בנזק הם כל הזמן עושים נזקים הם שברו לי את המגרה של המיקלדת,שברו לי את משענת של הכיסא הם משתלטים לי על המחשב מציקים מאוד הם גם נגעו לי בדברים האישיים שלי למרות שביקשתי מהם שלא יגעו ואני לא יכול להגיד להם לצאת מהחדר שלי או משהו מכמה סיבות: א. הם שתלטנים,והם לא יקשיבו לי כמו שאמרתי אי אפשר לדבר איתם תהגיון,הם לא מבינים הגיון ב. אם אני אגיד להם לצאת סביר להניח ש.. ניסתכסך עם המשפחה שלהם,משום ש.. הם מצפים שנארח אותם יפה,כי כשאני אצלם הם נותנים לי את המחשב שלהם והכל אבל כשהם פה הם פשוט חיות ג. הם מסוגלים אפילו להרים עלי יד אם אני אבקש מהם לצאת אני ממש בדיכאון מהם,הם באים לכאן כל חג וכל סוף שבוע... למרות כל אלה אני מנסה להיות נחמד אליהם,כדיי לוותר על הכעס אבל כבר פקעה סבלנותי ההורים שלי יודעים מכל הסיפור אבל .. הם לא כ"כ רוצים להעיר להם כי הרי כמו שכבר מארתי הם לא רוצים שיווצר סיכסוך במשפחה (מה שכבר קרה פעם אחת בגללם,כשכבר אמא שלי לא יכלה להתאפק לנוכח המעשים שלהם) מה אתה מציע לי לעשות? האם יש פיתרון למצב הנואש הזה? בתודה מראש

שלום אלמוג, קודם כל, לשמור כעסים בבטן זה מתכון בדוק לדיכאון. שנית, לא הבנתי איך התנהגותם של בני דודך קשורה לבעיית הצליעה. שלישית, כל האפשרויות שאתה מעלה קשורים באיך להוציא את בני דודך מהחדר - כל מה שאני יכול להציע לך הוא למנוע את כניסתם ע"י התקנת מנעול. אם אתה רוצה להיות נחמד אליהם, תציע להם קפה ועוגיות ותגיש להם אותו בסלון של הוריך. אם הם ישברו את הטלוייזיה, זו תהייה כבר בעיה של הוריך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לסרוקסט שכן הסרוקסט גרם לי להשמנה של 13 ק"מ

אבי שלום, לא חושבת שיש תוסף טבעי, שיכול להחליף את הסרוקסט. לסולגאר יש מוצר שנקרא: herbal mental balance complex, שאמור להקל על התמודדות עם מצבי סטרס וחרדה, ולפעול להרגעה ולשיפור המצב-רוח. כמו-כן, הם טוענים שהקומפלקס הנ"ל אמור לסייע להסדרת השינה ולשמירה על תפקוד תקין של מע' העצבים. לא ניסיתי את התוסף הזה, ואין לי מושג איך ואם זה עובד... בכל מקרה, כמו שאתה רואה, זה לא עובד על אותם דברים כמו הסרוקסט. HERA.

לחב' סולגר יש סטרס פורמולה אבל היא לא מספיק חזקה שתוכל להחליף את הסרוקסט. הרה, התוסף שציינת מומלץ לאנשים מבוגרים לשיפור הזיכרון וכד' ולא למה שציינת.

שלום אבי, התרופה הטבעית היחידה שיעילותה נבדקה והוכחה עם קבוצת ניסוי וקבוצת ביקורת היא ההיפריקום והיא עשויה לסייע, עם פחות תופעות לוואי, במקרים של דיכאון קל. בלימת התיאבון, ולא עלייה במשקל, היא תופעת הלוואי המוכרת של תרופות SSRI שסרוקסאט נמנה עליהן, כך שיש לחפש את הסיבה לעלייה במשקל בדיכאון עצמו או בבדיקה אנדוקרינולוגית (בעיקר כדי לשלול תת-פעילות של בלוטת המגן). אם ברצונך לנסות בכל זאת טיפול אלטרנטיבי, אני לעשות זאת אך ורק במסגרת שירותי הרפואה האלטרנטיבית של קופות החולים או המרכזים הרפואיים הגדולים, שם עומד בראש היחידה רופא מוסמך המתמצא גם ברפואה אלטרנטיבית והוא הגורם שיכול לקבוע האם הפסקת הטיפול הקונבנציונאלי והחלפתו בטיפול אלטרנטיבי עלולות להזיק לך. מאוד לא מומלץ להפסיק את הטיפול על דעת עצמך ובהסתמך על המלצותיהם של מטפלים אלטרנטיביים שאינם פועלים במסגרות הנ"ל, על המלצותיהם של מוכרים בחנויות טבע, פרסומים של החברות המשווקות תרופות טבעיות והמלצות של אנשים שניסו את התרופות, שכן ההשפעה של התרופות השונות, סינטתטיות או טבעיות, אינדיבדואלית מאוד ואין להסיק ממקרה אחד למשנהו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

איך חיים במציאות מטורפת שבה ההרג והמוות מקיפים אותנו מכל פינה, מציאות שבה אתה כבר לא יודע כמה נשאר לך לחיות, כשאתה יוצא מן הבית ולא יודע אם תחזור אליו?, כשאתה נכנס אל הבית ונועל את הדלת מפחד שמחבל יפרוץ פנימה? כשאתה נוסע במכונית ומדמיין איך מן הרכב המקביל נורים אלייך צרורות אש? כשילדים הולכים לצבא ולא ידוע אם יחזרו ?כשהמשפחה מבוהלת, בחרדה תמידית, בסיוטים שקצין העיר לא ידפוק בדלת, כל כך עצוב. כל כך קשה. איך ממשיכים הלאה? הרי זה כל כך בתוכנו, זה כל כך מוחשי, הכל הפך להיות כל כך קרוב, הכל אפשרי. מה עושים? איך מתגברים על המועקה הזאת, על הלחץ בחזה, על הקושי להרדם בלילה, על הדריכות המשגעת הזאת שכל רגע יודיעו על פיגוע נוסף והתקווה שזה לא במקום שיש לך בו קרובים, איך חיים במציאות כזאת? מאיפה אוזרים כוח להמשיך ? כמה אפשר להדחיק? איך מגדלים ילדים בארץ כזאת? איך נלחמים בצורך ההישרדותי הזה לעזוב את הארץ? איך ממשיכים מכאן???

שלום ליהי, החרדה מפני המוות מלווה אותנו כל חיינו. רוב הזמן רובנו מצליחים להדחיק אותה במידה המאפשרת ניהול חיים סבירים ותפקוד תקין. ברור שהמצב הנוכחי מערער את ההדחקות שלנו, ואולם פרט להד התקשורתי של הפיגועים, ישראל היא המדינה ששיעור תאונות הדרכים בה, למשל, הוא מן הגבוהים בעולם. אילו היינו מודעים לכך כל הזמן, לא היינו יכולים לנהוג, אולי גם לא לחצות את הכביש כהולכי רגל. הואיל ומדובר בדבר שבשגרה, ללא הד תקשורתי ניכר, ההדחקות שלנו עדיין יעילות. הוא הדין לשיעור הגבוה של התקפי לב, סרטן ומחלות קטלניות אחרות. אחת הצורות של חרדה מפני המוות היא החרדה מפני אי הוודאות שבעתיד וגם במקרה זה אין כל ודאות, עם או בלי פיגועים. ברור, שהמצב הנוכחי מערער את ההגנות וטומן בחובו סכנות מוחשיות, המטען הפוליטי המתלווה להד התקשורתי, הנטייה הסאדיסטית של כלי התקשורת לחדור לפרטיותם של הנפגעים והאובססיביות שבשידור בלתי פוסק מהשטח ומבתי החולים, תוך חזרה על אותן כתבות עצמן בהפרשים של דקות וללא כל חידוש ממשי, גם אלה פוגעים בחזרה לשיגרה. כמובן שזו נקודת מבט פסיכולוגית, והמצב המציאותי אכן קשה. שבת שקטה לכולנו, ד"ר גידי רובינשטיין

רוצה למות. לא להיות, די ,נמאס לי מהכל ,לא יכולה יותר להמשיך, רוצה למות. השבועים וחצי האחרונים היו הקשים ביותר בחיי. אני כל יום חיה בפחד, קמה בפחד, יושנת בפחד, מעבירה את הזמן בפחד, פוחדת מעצמי,מחפשת מתי זה יגיע, יפתיע שוב, השרפה החזקה השולטת בגופי. לא יודעת מה לעשות ????????????...

שלום adi, נדמה לי שגם בתוך הכאב הגדול והייאוש שאת מבטאת בדברייך ניתן למצוא מקום לאופטימיות. את מדברת על השבועיים האחרונים שהיו הקשים ביותר בחייך. הרמות של הדיכאון והייאוש משתנות, אלא שכאשר נמצאים בתקופה קשה במיוחד קשה להיזכר בתקופות הטובות יותר שבהן הרצון למוות לא קיים. העובדה שאת מגדירה את השבועיים האחרונים כקשים ביותר בחייך מעידה על כך שהיו גם שבועות אחרים, אולי חודשים, שבמהלכם הייאוש לא היה גדול כל כך ובמהלכם לא חשבת על מוות כמוצא. כל זה אינו בא כדי להמעיט בסבלך ובמצוקתך, אלא רק להצביע על היחסיות של רצונותינו ומחשבותינו בתקופות שונות. כל טוב, ד"ר גידי רובינשטיין

היי אני לא רוצה לחיות כבר הרבה שנים. וזה נכון שכל פעם זה בא קצת שונה אבל כל הזמן אני פשוט לא רוצה חיות לפחות 10 שנים. אני פשוט מושכת את הזמן אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי, אבל זה תמיד נמצא.זה לא יוצא לי מהראש. תודה.

למה עדי? למה?

שלום לד"ר אני אישה בגיל ה-40, אני גרה במרכז הארץ, היום כששמעתי על הפיגוע בסופר בירושלים התחלתי לבכות, השאלה שלי היא: מה קורה לי? מה נישתנה מאתמול שלשום??? תודה

שלום שרית, לצערנו, הגירוי לבכי שלך הוא בהחלט מציאותי. מה נשתנה? מדובר באפקט מצטבר של כל מה שקרה עד עכשיו, ובוודאי של גורמים נוספים מחייך האישיים, מה גם שבתקופת החגים הרגשות מתעצמים. בכי כשלעצמו מעיד על רגישות מבורכת ואם מדובר באירועים חד-פעמיים כאלה בתגובה לגירוי כה מציאותי אין בכך כל סיבה לדאגה או לפנייה לטיפול. כל טוב, ד"ר גידי רובישנטיין

יש לי חברה בת 16 והיא אנורקסית. אשפזו אותה בראש השנה עם זונדה אך היא שוחררה ומאז היא המשיכה לרדת במשקל והיא עובדת על כולם הדופק שלה נע בין 48 ל 54 והיא לא מקבלת מחזור כבר כמעט שנה. שאלתי היא תה אפשר לעשות כדי לעזור לה אם היא לא רוצה לעזור לעצמה?

רוני, במקרים כאלה, עד כמה שזה לא נעים (בלשון המעטה), מומלץ להתייעץ עם פסיכיאטר ולאשפז את חברתך בכפייה. גם ההורים שלה יכולים לאשפז אותה, מכיוון שהיא קטינה. רוב האנורקטיות הן בנות אינטליגנטיות, שמצליחות "לעבוד" על הסביבה. אך המצב שאת מתארת כבר גובל בסכנת חיים.

HERA כתב/ה: > > רוני, > > במקרים כאלה, עד כמה שזה לא נעים (בלשון המעטה), מומלץ להתייעץ עם > פסיכיאטר ולאשפז את חברתך בכפייה. > גם ההורים שלה יכולים לאשפז אותה, מכיוון שהיא קטינה. > רוב האנורקטיות הן בנות אינטליגנטיות, שמצליחות "לעבוד" על > הסביבה. אך המצב שאת מתארת כבר גובל בסכנת חיים.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=145884

תודתי. בהחלט ראוי לעיון ולדיון. לי יש רקע פורמלי של תואר שני קליני. בשעתו, לא בחרתי בהמשך הכשרה למומחיות בתחום הזה, אלא בתחום החברתי, כי היה נראה לי כבר לפני כעשרים וחמש שנה שהפסיכיאטריה תעזור די טוב לחולים, ושהפסיכולוגיה תוכל לסייע מאד לבריאים, שיש להם התלבטויות מורכבות. ככל שהתרופות מסוג הפרוזאק משתכללות - כך נראה י שמה שהרגשתי לפני המון שנים - אכן נכון. לפני המון שנים התבטאתי בפורומים של הסתדרות הפסיכולוגים ברוח שמושמעת במאמר ע"י ורדה רזיאל-ז'קונט, וזכיתי להוקעה. פעם גם הצעתי פעילות שתשים בצד הלא חוקי את המטפלים שבאים מרקע של מכשפים וידעונים, קורסים אינטנסיביים של שש שעות מרוכזות, וצמיחה אישית מתוך הארה פנימית - ושוב לא זכיתי למענה מהקהילייה הפסיכולוגית המקצועית. חן חן על ההפנייה. ד"ר יוסי אברהם

שבת שלום, מה שאתה טוען זה, שהתרופות הן הפתרון האולטימטיבי? ומה עם אנשים שנמצאים במצבי ביניים; לא חולים אבל גם לא בריאים? איך אפשר לפסול ידעונים למיניהם, אם יש מי שמאמינים ביכולתם לעזור? ואם נוותר לרגע על הביטוי "הארה פנימית" הרי שכל שינוי שהוא נובע מתוך ה"עצמי" של האדם. זה באמת משנה אם מכנים את זה "הארה פנימית" או בכינוי פסיכולוגי כזה או אחר? תודה, הרה.

שלום מיכל, תודה על ההפניה. אכן היא מעוררת את הצורך לבקש ממטפלים בצורה אסרטיבית מידע על הכשרתם ואפילו הצגת תעודות. דבריה של הגב' רזיאל-ג'קונט מקוממים מאוד: אישית ומקצועית אני מתנגד ביותר להתייחסות זו אל הטיפול התרופתי שיכול להיות מבורך ואף להציל נפשות במקרים רבים. ואולם, העובדה שכיום כל רופא משפחה רושם באופן סיטונאי כמעט תרופות אנטי-דיכאוניות חמורה מאוד בעיניי. לעיתים קרובות מדובר בתגובות נורמאליות וטבעיות לחלוטין של אנשים שהתנסו במשבר נורמטיבי לחלוטין כמו מות אדם קרוב ובמקום לחוות את רגשותיהם הכואבים ולעבד את המשבר אם בטיפול ואם בינם לבין עצמם, התגובה המיידית היא השתקה ע"י טיפול תרופתי, הדחקה והתפרצות משבר קשה יותר מאוחר יותר. בצורה שבה הדברים נעשים ובעקבות המלצותיה של הגברת המלומדת ברדיו, כאילו הכל ביולוגי, נלקחת מהאדם כל תחושה של שליטה ויכולת התמודדות אישית פנימית עם קשייו. יתר על כן, במקרים של דיכאון קל ונסבל, שמביא לעיתים אנשים לטיפול, כאשר ניתן להם מייד טיפול תרופתי, הם נעלמים עם ההקלה במצב ומחמיצים בכך הזדמנות לרתום את המשבר להתפתחותם האישית. התייחסות ביולוגיסטית זו לא מונעת מהגב' ג'קונט, שלא עברה מעולם הכשרה מסודרת לעיסוק בטיפול, לייעץ מעל גלי האתר בצורה חסרת רגישות להפליא לכל מי שמוכן לשמוע לנתק קשרים על ימין ועל שמאל בלי להכיר כלל במי מדובר. לפעמים גם אם העיצה "נכונה" (ויש לציין שבטיפול רציני המטפל משמש כיועץ מעשי לעיתים רחוקות) היא מובנת מאליה והקושי הוא חוסר היכולת לנתק את הקשר ההרסני. לגבי הטיפול התרופתי, מעניין לציין את ספרו של הפסיכיאטר הנודע דיוויד הילי המצביע על הנזקים שבהיסחפות במתן הטיפול. "בעיות שפעם אוזנו הקשבת של רופא המשפחה הייתה מספקת להן", הוא כותב, "זוכות כיום לטיפול תרופתי רק כדי שרופא המשפחה יוכל להשיג שקט כמה שיותר מהר". יש לציין שד"ר הילי עצמו מומחה בעל שם עולמי ושותף לפיתוחן של רבות מהתרופות האנטי-דיכאוניות מהדור החדש. אני משוכנע ששואלת השאלה שכותרתה "בכי" אשר פרצה בבכי בעקבות אירוע מציאותי וקשה כל כך כמו הפיגוע בירושלים, תגובה אנושית וטבעית לדבר נורא כל כך, יכולה לקבל בימים אלה בקלות מרשם לפרוזאק מרופא המשפחה שלה. מצאו את מי לראיין - out of all people. ועוד טוענים שהארץ הוא עיתון לאנשים חושבים. את דבריה של ד"ר דליה גלבוע, לעומת זאת, אני מציע לקרוא בעיון רב. שבת שקטה עלינו, ד"ר גידי רובינשטיין

: