פורום פסיכולוגיה קלינית

רק מהחלון אפשר לקבל מאניה דיפרסיה

אני דווקא מקבל סתם קריזה- ואני אדם רגוע(עובדה אני על תרופות הרגעה). אם לא תורידו את החלון או לפחות תעדנו אותו , תתפרסמו בתור האתר עם הפרסומת הכי אגרסיבית ודוחה אי פעם. ככה לפרצוף??? מה לא מספיק שרון?!?!

גידי שלום בתשובה להרה הצרת על כך שאנשים נמנעים מלפנות לפסיכותרפיה כאשר התרופות מקלות על התסמינים החולניים. במקרה שלי אני יודע שלא היה שום טעם לפנות לפסיכותרפיה כל עוד התסמינים החולניים לא התפוגגו והתפוגגות של התסמינים הדיכאונים לקחה כשנה. גם הפסיכולוג של קופת חולים אליו פניתי הסתפק בפסיכותרפיה קיצרת מועד ואמר לי לחזור אליו כאשר ארגיש צורך בכך. קופות החולים נותנות את הטיפול הפסיכולוגי במשורה ועל ה"לקוח" להשתתף בעלותם של חלק מהטיפולים הרבה אנשים הודו ששנים הם היו אצל פסיכולוג ורק אחרי שהם התחילו להשתמש ב SSRI מצבם השתפר. כאשר קופות החולים מפקפקות ביעילות הפסיכותרפיה אני מאמין להם כי אם הפסיכותרפיה היתה יעילה אז לאורך זמן עלותה היתה נמוכה מעלות הטיפול התרופתי בגלל ששולחים אותי לחפש מטפל טוב ולהביא כסף מהבית החלטתי לותר על הפסיכותרפיה תודה שאול

שאול, אתה כועס עליי? לילה טוב, גידי

בכלל לא כועס ! אמרתי את דעתי נקודה ! אל תיקח את הדברים אישי !

לרופא שלום, אני בת 38 ולפני כשנה התחלתי לסבול מחרדות אשר לדעתי החלו להופיע מאז מותו הפתאומי של בחור בן גילי המוכר לי. התופעות שאני חווה הם דופק מהיר מאוד מאוד וכל שאר הסימנים. עברתי בקיץ בדיקת אקו לב , הולטר, מבחן מאמץ, בדיקות הדם תקינות ולדעת הרופאה מדובר בחרדה.כל כאב קטן הופך אצלי להתקף לב או סרטן - פשוט הפוכונדרית. מאז אין לי חיים. אני משתדלת לא להתרחק מהבית שמא "אזדקק לטיפול" .לדעתי פסיכולוג לא יעזור שכן ברור לי שפחדי אינם הגיוניים. תרופות מרתיעות אותי , אני חוששת מהתמכרות. וגם בשל החשש שיתגלה במקום עבודתי על כך. היו לי חיים שלווים יפים בעל ילדה מקום עבודה מצויין והיום אין לי איכות חיים ושלוות נפש שאני כה זקוקה לה. מהו הטיפול הכי מתאים לי? תודה מראש

יעל שלום, התופעות שאת מתארת כל כך קשות ומוכרות לי מנסיון אישי. החיים בצל החרדה והתקפי הפאניקה, מכבידים ומתישים והמחשבות על מוות, מחלות ונכויות גורמות לאבדן איכות חיים. אפשר לצאת מזה! אני חששתי מתרופות ובכלל "פסיכיאטר" היה בשבילי שם נרדף לאשפוזים ומחלות נפש..... למרות ואולי בגלל שלמדתי פסיכולוגיה:-)), לאחר שניסיתי את כל השיטות האלטרנטיביות פניתי לפסיכיאטר ו...... הישועה הגיעה. קבלתי טיפול תרופתי שהחזיר אותי לחיים, השמחה חזרה ואני משלבת טיפול תרופתי יחד עם טיפול פסיכולוגי מה שהוכח כשילוב שיכול לנצח את החרדה. התרופות מהדור החדש אינן ממכרות, הן יותאמו לך אישית, וחבל על כל יום שאת מתיסרת וחוששת מההתקף הבא. את מוזמנת לפנות בכל שאלה בהצלחה.

http://www.panicdisorder.up.co.il

שלום יעל, את אכן מגלה מודעות למצבך, אך שוללת מראש טיפול תרופתי ופסיכותרפויטי כאחד ועם זאת שואלת מה הטיפול הכי מתאים לך. אין שום דבר שניתן לייעץ לך דרך האתר פרט להמלצה חמה לפנות לטיפול. את גם מתארת מצב של החמרה המתבטא ע"י התנהגות הימנעותית. בהחלט קיים מקום לאופטימיות אם תפני לטיפול. המצב ניתן לטיפול, רצוי שילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכותרפויטי (שיחות) שהוכח כיעיל ביותר למצבים שאת מתארת יותר מיעילותו של כל אחד מטיפולים אלה בנפרד. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רב הסיפור הוא כזה: אבי בעלי בן 60. לאורך כ- 25 שנים הייתה לא נגריה מצליחה. לפני כשנתיים פשט את הרגל כתוצאה מהשקעה לא נכונה. איבד את כל רכושו. התנהגותו הפכה בזמנו להיות בלתי נסבלת. הוא לא היה מוכן לעשות שום דבר, לא היה לו מצב רוח. הוא כל הזמן האשים אחרים בפשיטת הרגל. חשוב לציין כי היה מכור לעבודתו לאורך כל השנים ולא בילה עם משפחתו זמן רב ( גם בגד באשתו). לקראת פשיטת הרגל, כחודש לפני, השתמש בביטויים מעליבים כנגד בני משפחתו, בקיצור, הוא הפך את עורו, היה עצבני ולא היה ניתן לדבר איתו. לאחר פשיטת הרגל ישב זמן מה בבית, לא תקשר עם בני משפחתו.. לא היה מוכן פשוט לעשות כלום ( חשוב לציין כי הוא אשר היה מכור לעבודתו). לאחר זמן מה מצא עבודה כמנהל מחלקה בחנות רשת גדולה. יצר שם קשרים חברתיים ונראה היה כי הוא מרוצה, אך עם זאת, לאורך כל הזמן התלונן ופרצופו היה ירוד. עקב כך הוחלט על ידי אשתו ועל ידו ללכת לטיפול פסיכאטרי. בטיפול הנ"ל ניתנו לו כדורים לשיפור מצב הרוח. הוא לקח את הכדורים תקופה וכמו כן היה בטיפול לאורך כחודשיים אך לבסוף החליט לעזוב. לאורך כל תקופה זו נראה היה כי הוא מתנהג כאדם נורמלי.חייך מעט וכו'.. לפני כחודש מצא עבודה כמנהל נגריה האחראי על צוות של כ- 30 עובדים. מאותו היום חלה אצלו תפנית: הוא עובד שעות ללא הפסקה ( עד 12 בלילה מהבוקר) וכאשר מעירים לו על כך הוא אומר "טוב לי, מה אתם רוצים שעוד הפעם אני אהיה כמו פעם, עד שחזרתי לעצמי.." בכל שבת הוא מביא פועלים רומנים לביתו הוא מעסיק אותם, צובע את הבית, מנקה, וכל זה מלווה במעיין אובססיה.. לא ניתן לעצור אותו. בכל פעם שאני ובעלי נפגשים איתו הוא מספר לנו סיפורים, שהם חסרי משמעות עבורנו, מהווי העבודה.. הוא לוקח כספים מאשתו ללא בקרה, מבזבז, קונה מתנות לעובדיו, לוקח את הפועלים שעובדים תחתיו למסעדות וכו', וחשוב לציין כי מצבו הכספי איננו מזהיר והוא שקוע בחובות גדולים מאוד. הוא נמצא במעין "טראנס" של עבודה.. כאשר פונים אליו בבקשת עזרה הוא איננו מוכן להפסיד יום עבודה, גם אם מדובר במספר שעות.. כל השיחות שנערכו עמו הן על ידי אשתו שמותשת כבר והן על ידי בנו הובילו לריבים. הוא חוזר וטוען כי "מה אתם רוצים ממני? טוב לי.. אתם רוצים שעוד הפעם אני אהיה כמו פעם שלא יהיה לכם אבא?" הוא איננו קולט את מעשיו. שאלתנו, המשפחה המודאגת, היא מה לעשות? האם להמשיך לתת לו לעשות כרצונו? כיצד לעשות זאת אם כן? אם לא מה לעשות? האם לנסות לשוחח איתו לגבי טיפול ( למרות שאנו יודעים כי הוא ישלול זאת? תודה רבה.

שלום לילך, בשלב זה אין פסיכיאטר בפורום. מצבו של אבי בעלך אכן מדאיג ובהחלט יש למצות את דרכי השכנוע שלכם להביאו לפסיכיאטר מרצונו החופשי. מבחינה חוקית ניתן לכפות טיפול (ואז מדובר באשפוז במחלקה סגורה), רק אם קיימת חוות דעת של פסיכיאטר שהאדם עלול להזיק לעצמו או לסביבתו. לפי תיאורייך,לא זה המצב. האדם עצמו אינו סובל והסבל שהוא גורם לסביבתו נובע מכך שאתם מצפים ממנו להתנהג בצורה נורמטיבית ומבוהלים מהתנהגותו. הוא אכן נמצא, כנראה, במצב מאני, אך חוקית אין אפשרות לכפות עליו טיפול. רעיון לא רע יכול להיות להתייעץ עם הפסיכיאטר שטיפל בו בעבר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

קודם כל תודה על התשובה. בשיחה שקיימנו איתו הוא פשוט שולל טיפול כזה או אחר. מלבד זאת, רציתי לשאול מהו מצב מאני- במה מצב זה מתבטא? תודה רבה.

ערב טוב, אני בת 38 ונשואה 15 שנים. בשנה האחרונה התעוררו בי חשדות שבעלי בוגד בי. אני נמצאת בטיפול כבר שנה וחצי, אבל לא יכולה לשתף את המטפל בעניין {עמית של בעלי (פסיכולוג שיקומי)}. אני יודעת שחובת הסודיות חלה על המטפל, אבל ההיכרות שביניהם מונעת ממני להעלות את העניין. בחודש האחרון התברר לי, לצערי, שהחשדות שלי היו מוצדקים, ושבעלי נפגש עם מישהי. אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך. הבעיה שלי היא, שאני לא מסוגלת להתעמת איתו בנושא. אפילו לא להעלות את העניין בצורה עקיפה. רע לי עם זה, ואני לא יכולה לעשות כלום. יכול להיות שאני אשמה בבגידה שלו? בטיפול שלי עלה העניין של חוסר היכולת שלי להביע את עצמי רגשית "עד בסוף". יכול להיות שהוא מצא עוד מישהי רק בגלל הריחוק והקור שנובעים ממני? תודה מראש, ורדה.

שלום ורדה, במכתבך הקצר הצלחת להקיף בעיות כה סבוכות, שתוצאתן מילכוד מכל כיוון אפשרי כמעט, גם מהכיוון האמור לעזור לך, המטפל. אז הבה נעשה סדר בבלגאן: א. נתחיל דווקא מהסוף - כפי שכתבתי כאן פעמים רבות: גברים מחפשים ריגושים ושינויים הרבה יותר מנשים, המחפשות יותר יציבות ורגש בחיי המין. ממצא זה חוזר על עצמו בעשרות, ואולי מאות, מחקרים על הבדלים בין המינים. אינני מכיר אותך ועוד פחות את בעלך, אך ייתכן שהפרשנות של המטפל לפיה אינך יכולה לתת את עצמך עד הסוף רלוונטית לבגידה וייתכן שלא. ב. סבך לא פחות קטן הוא הימצאות בטיפול אצל חבר של בעלך (מדברייך משתמע שהם מכירים, אם כי את משתמשת במילה "עמית"). ברור שחלה עליו חובת סודיות, אך עדיין הטיפול לא "נקי". אם אכן יש הכרות בין המטפל ובעלך, הרי הטיפול בך אינו נקי מפניות לא-מודעות של המטפל גם כשמדובר בטיפול בך עצמך, בבעיה שאינה קשורה ליחסייך עם בעלך, ועל אחת כמה וכמה אם מדובר ביחסייך עם בעלך ועוד בעניין קשה כמו בגידה. גם בלי כל האמור לעיל, מה ערך יש לו לטיפול אם אינך מסוגלת לדבר בו על הדברים המעיקים עלייך ביותר. ג. איך שהוא נוצר הרושם שהאינטרפרטציות של המטפל מתורגמות אצלך למושגים של האשמה עצמית ואמנם הגבול בין לקיחת אחריות, מודעות עצמית והאשמה עצמית הרסנית הוא גבול דק מאוד. לדעתי, עלייך לחפש מטפל בכוחות עצמך, ללא תיווכו של בעלך, כאקט ראשון של התעצמאות. אם הבעיה הבוערת כרגע היא עניין הבגידה, עצתי שתפני יחד עם בעלך לטיפול זוגי - אצל מטפל זוגי שאינו מכיר את בעלך, לא אישית ולא מקצועית. שמא תלכי לחפש בכוחות עצמך מטפל זוגי כזה, תקבעי תור, תשאיר לבעלך מכתב שיבהיר לו את העובדה שאת יודעת על הבגידה, קשה לך היה לדבר איתו על זה, למען חייכם המשותפים קבעת תור למטפל הזוגי ואם חיים משותפים אלה חשובים לו, את מצפה לראות אותו בפגישה אצל המטפל הזוגי?! לא יעלה על הדעת שתעשי בטיפול שימוש כזה נגד עצמך (גם למאזוכיזם יש גבול, כך יש לקוות לפחות). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

למשתתפי הפורום שלום, בעקבות תכתובת שקיימתי עם טלי אילני, מנהלת אתר נט-שמע, חשבתי שיש מקום ליידע אתכם על קיומו של מדור "אוזן קשבת" בקהילת 'נט שמע'. המדור עוסק בנושאים הקשורים בבריאות הנפש ורווחה של לקויי שמיעה, ומונחה בהתנדבות ע"י ד"ר ארז סדריק מילר-פסיכולוג ,והדס שרם - עו"ס חרשת. ב'אוזן קשבת' מתפרסמים טורים כגון: קבלת הורים את ילדם הלוקה בשמיעה, טיפול באמנות ללק"ש ועוד. הפורום משמש מקום מפגש לדיון בעקבות הטורים, במה לצעירים ובוגרים להעלאת קשיים ולבטים .ניתן לפנות באופן אישי למנחים דרך האי ממיל. כתובת האתר: http://www.tzafonet.org.il/kehil/shemanet בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

לד"ר רובינשטיין, אני מקווה כי אנשים הלוקים בשמיעתם יוכלו למצוא 'אוזן קשבת' לפניותיהם היחודיות, תודה, טלי אילני פינת 'אוזן קשבת' בנושא בריאות הנפש ורווחה ללק"ש:http://www.tzafonet.org.il/kehil/shemanet/ozenk/ozenopen.htm פורום 'אוזן קשבת': http://www.tzafonet.kishurim.k12.il/TeleSiteolcgi/ts.cgi?tsurl=0-0.314.0.0.0 נט-שמע: http://www.tzafonet.org.il/kehil/shemanet/

גידי שלום, לפני כשנה בערך, נסעתי ברכב ללימודים, ובדרך, ראיתי מכונית מעוכה ואנשים פצועים והרוגים בתוכה ומחוצה לה ( ניגשתי להגיש עזרה רפואית למי שיכולתי). המראות היו קשים והייתי בטיפול של חודש כדי להתגבר על הטראומה. חשבתי שהתגברתי, ואולי אני כן. אבל בחודש האחרון המראות חוזרים אליי שוב ושוב, ואין כמעט יום שבו אני לא נזכרת במה שראיתי. כל דבר כמעט מזכיר לי את המשפחה שהייתה בתאונה, זה מתגבר במיוחד בכל פעם שיש פיגוע (ויש עדי ראייה שמספרים על הגופות)או שמדווחים ברדיו על תאונת דרכים קטלנית או בכל פעם שמדברים על חגורת בטיחות (הילדים ברכב נהרגו כי לא חגרו חגורת בטיחות). ישר אני חושבת על "זה". אמנם אין לי סיוטים או חרדות כמו שהיו לי בסמוך למקרה, אבל אני לא יודעת למה זה חזר אליי בתדירות כזו. אני לא יודעת.. האם זה נורמאלי? האם אצטרך לחיות עם התמונות הנוראיות האלו שילוו אותי למשך כל חיי? או שאולי אני צריכה לחזור לדבר על זה בטיפול, כי זה לא נורמאלי?

שלום ליהי, אכן עברת חוויה קשה מאוד. הפיגועים הנוכחיים מזמנת טריגרים משמעותיים ביותר להתפרצות החוויה מחדש. הואיל והטיפול שעברת היה נקודתי מאוד ונמשך חודש בלבד ומאחר שחלפה שנה שלמה מאז הטראומה, בהחלט הייתי מציע לעבד את הדברים מחדש אם במסגרת אותו טיפול שהיית בו (תלוי בטיב הקשר שנוצר עם המטפל) או במסגרת טיפול אחר. וכן, זה בהחלט נורמאלי, אך לא רק במקרים אבנורמאליים יש לטפל, אלא לפעמים יש לטפל גם בתגובות נורמאלית למציאות אבנורמאלית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, אני מכירה את עצמי, והסובבים אותי מכירים אותי גם הם כך, כאדם שנלחץ בקלות. בעניינים מטרידים, אני חווה תהליך מהיר, שבסופו התקף חרדה, לא רציונלי, ומאד קשה לי, פיזית. מסעות פסיכולוגיים ניסיתי כמה פעמים. זה לא הצליח, כי תמיד הגעתי לשלב של התפרקות, ולא מצאתי כוח להמשיך. חשבתי שהמשך טיפול יהרוג אותי. כעת ההתקפים מתרבים, בהקשר לעבודתי (רבת האחריות), ואני מרגישה שקשה לי לתפקד. איני רוצה לפנות שוב לאיש מקצוע. יש המלצה ל"עזרה ראשונה"? תודה

תנסי .."אפקסור"

מה זה, ואיפה ניתן למצוא? תודה

שלום ב', אני מבין את הרגשתך כתוצאה מהמסעות הטיפול הנפשי המתישים שלך, אך יש כיום טיפולים קצרי-טווח, שניתן לשלבם גם עם טיפול תרופתי. למשל, טיפול התנהגותי-קוגניטיבי בו נלמדת, בין היתר, הקהיה שיטתית של הגירויים מעוררי החרדה. השילוב של טיפול תרופתי ופסיכותרפויטי הוכיח את עצמו כיעיל למצבי חרדה יותר מאשר כל אחד מהם בנפרד. הטיפול הנ"ל קצר ונקודתי ואינו מחייב "מסע" מהסוג שרמזת עליו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין נ"ב: אפקסור הוא תרופה אנטי-דיכאונית בראש ובראשונה ולפי תיאורייך אינך סובלת מדיכאון אלא מחרדה. בכל מקרה, הכתובת המתאימה להתאמת טיפול תרופתי הוא רופא פסיכיאטר ולא המלצות של משתמשים המבוססות על נסיונם האישי. השפעת התרופות אינדיבידואלית מאוד ושונה ממקרה למקרה.

פוטרתי היום מעבודתי הבעיה ,לדעתי, נעוצה באינטלגנציה ריגשית דפוקה וקושי ביחסי אנוש. זו לא פעם ראשונה שזה מזיק לי בעבודה. שמעתי שישנן סדנאות לשיפור יחסי אנוש בעבודה. מי מכיר מי יודע? אשמח לכל פרט נוסף שיש לכם. אני גרה בשרון.

שלום רב סדנאות ספציפיות לעניין עבודה לא מוכרות לי, אבל שיפור תקשורת בינאשית באמצעות סדנאות, הן דבר קיים ואפשרי, וגם אני עורך דברים כאלו מעת לעת. גם עבודה על עצמך באופן פרטני, ואולי גם הכוון תעסוקתי - הנם כיוונים אפשריים עבורך. פני למייל האישי, עם מעט הסטוריה אישית רלוונטית, אם תרצי הכוונה . כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

ד"ר יוסי, משום-מה כל ההודעות שלך מסתיימות בהכוונה למייל הפרטי שלך, דבר שלא ראיתי בהודעות של אף אחד מהיועצים? ונשאלת השאלה: האם הפסיכולוג התעסוקתי שלנו מובטל? או שמא הוא זקוק להלוואה?! באמת, מיתון עליך ישראל

בהמשך להודעה זו אשמח לקבל פרטים נוספים על סדנאות לתיקשורת בינאישית

יש לי חברה טובה שלפי דעתי הורסת לעצמה את החיים ותוך כדי משתפת אותי בזה. הסיפור הוא כזה. היא בת עשרים ותשע, ועדיין מאוהבת בחבר שלה לשעבר. הם היו זוג למשך שלושה חודשים לפני עשר שנים!!! ואז הוא החליט שהוא לא מעונין, אבל הם נשארו ידידים. בשנים הראשונות הם עוד היו קרובים במידה. (אפילו היה לה חבר אחר למשך תקופה). אך לפחות בחמש השנים האחרונות הם בעיקר מקיימים יחסי מין מזדמנים. גם כשיש לו חברה במקביל (אם כי לרוב זה אומר שהוא תכיף יפרד מחברה שלו, כשהוא באמת מאוהב לרגע, הוא לא מעונין בחברה שלי) חברה שלי בונה סביבו את כל עולמה וכל הפנטזיות שלה קשורות אליו. לרוב כשאני מדברת איתה ברצינות היא אומרת שהיא מודעת לכך שהבחור לא אוהב אותה אבל היא אוהבת אותו ובשבילה זה מספיק. היא לא דכאונית בדרך כלל (היא אפילו מסוגלת להתמודד בקלות רבה עם הקשיים בחייה, למשל הופתעתי כמה בקלות היא קיבלה את פיטוריה מעבודתה לאחרונה) אבל כמובן שכל העסק הזה עם הבחור מגביל כל יכולת שלה להתקדם בחיים. היא טוענת שהיא לא מעונינת בבן זוג ושהיא לעולם לא תתחתן (כבר מזמן הפסקתי להתוכח על זה) אבל פתאום היא נרשמת למשרד הכרויות, או מספרת לי שהיא מקנאה באושר שלי עם בעלי. בנוסף, וזה הגרוע מכל, היא החליטה שהיא מעונינת בילד מהבחור בו היא מאוהבת. הוא כמובן לא הסכים בעבר אבל למשך תקופה ארוכה היא שכבה איתו ללא אמצעי מניעה כשהיא משקרת לו ואומרת שהיא לוקחת גלולות (הוא כל הזמן שואל). בכל אופן לא יצא מזה כלום. אני לא אתחיל אפילו לפרט כאן את הדילמות המוסריות שהיו לי בקשר לנושא (האם אני צריכה לספר לו?). מרוב שנזפתי בה היא התחילה להסתיר את תכניותיה גם ממני. בסוף אמרתי לה שאני לא חושבת שזה בסדר אבל אני לא אספר לו מאחורי גבה. בעיקר בתקווה לשכנע אותה באופן רציונלי. כמובן שזה לא עבד, כל טיעון שהיה לי נתקל בחומה. (יש לו את העיניים המושלמות בדיוק כמו שהיא רוצה שיהיה לבן שלה. וטיעונים מגוכחים אחרים) לבסוף הבחור הודיע לה שהוא לא מעונין לשכב איתה יותר כי זה גורם לו להרגשה רעה. (סך הכל הוא בסדר, וגם לו יש בעיות בחיים) כאן התאפשר לי לגייס את כל כוח השכנוע שלי ולשלוח אותה לבנק הזרע לברר אפשרויות. אחרי מאמצים היא השתכנעה ואחר כך ספרה לי שהרופא היה אליה לא נחמד כשהסבירה לו שהיא מעונינת בתרומה מגבר ממוצא תימני (היא דוקא אשכנזיה) בגובה לפחות מטר ותשעים עם שיער חלק מבנה גוף רחב ועינים כחולות וגם שיהיה סטודנט לרפואה. כל הדרישות הכרחיות. (מיותר לציין שהבחור בו היא מאוהבת לא דומה בכלום לתאור הנ"ל) היא גם התרגזה שהרופא מתעקש להסביר לה שכל האינפורמציה הזאת לא רלוונטית כי לתכונות פיסיות יש סבירות נמוכה לעבור בירושה בכזה דיוק ושיותר חשוב לסנן לפי איזושהיא מחלה גנטית שהסתבר שהיא נשאית שלה. לדעתי כמובן כל הדרישות המופרכות הללו נועדו לודא שהיא לא תמצא תורם מתאים. ואז היא מיד מחליטה לדחות את התכניות לילד בעוד כמה שנים. לפני שניה זה היה הדבר הדחוף ביותר בעולם והצדיק את קיום יחסי המין עם הבחור, למרות שמערכת היחסים איתו פוגעת בה, כי אחרי שתכנס להריון תוכל להתנתק ממנו כי אז כבר לא תצטרך ממנו דבר. כל ההסברים שלי שליבחור להכנס להריון דוקא ממנו דוקא ישאיר אותו בליבה לנצח, נתקלים בהכחשות נמרצות. היא טוענת שהיא יכולה להתנתק מתי שהיא רוצה. והדבר הכי חשוב בעולם זה שיהיה לה ילד. כבר היה נדמה לי שעלינו על הגל. הוא החליט להפסיק, היא אפילו כבר לא יכולה להיתלות על יחסי המין המזדמנים שלהם והיא חייבת להכיר בזה שהוא לא אוהב אותה והיא הסכימה לשקול אלטרנטיבות אחרות לילד וכ'ו. ואז היא מתקשרת אלי ומספרת שהיתה אצלו ושכנעה אותו לשכב איתה. ודי! אני לא יכולה יותר!!!! עשיתי כל מה שביכולתי. ניסיתי לשכנע, ניסיתי לאיים ניסיתי להתעלם. אפשר להגיע סופית למסקנה שהיא לא תשמע לעולם את מה שהיא לא מעונינת (וחשוב לציין שהיא בחורה מאד אינטיליגנטית ומשכילה שאף מתכננת לעבוד על דוקטורט בשנה הבאה, אם כי אני בספק אם אכן היא תמצא בסוף את הפניות הרגשית לכך) אני מכירה בזה שזכותה לחיות את החיים שלה כרצונה, ולי אין זכות לשפוט. ודרך חיים שטובה בעיני לא בהכרח טובה בשבילה. ורוב הזמן היא באמת לא מדוכאת ואפילו מאושרת. גם שנים של היכרות איתה שכנעו אותי שאולי באמת לא מתאים לה לחיות בזוג (ואותי מאד קשה לשכנע בדבר כזה). אבל אני לא יכלה לחיות עם הסיפורים הללו ואני לא מבינה למה? אני באמת אוהבת אותה ורוצה שיהיה לה טוב ולי נדמה שהיא הורסת לעצמה את החיים. היא לא מבקשת ממני עזרה ולא מדווחת על מצוקה, אז למה אני לא יכולה להניח לזה? שקלתי כבר לנתק את הקשר בינינו רק בגלל כאבי הלב שנגרמים לי, אבל אני מרגישה מאד אשמה. אני חברתה היחידה, היא מסוכסכת עם הוריה כך שאני האדם היחיד הקרוב אליה. אני כותבת בעיקר כי אני צריכה לפרוק מעצמי את התסכולים, אבל אני גם קצת מקווה למצא דרך אחרת להסתכל על המצב, כך שיהיה לי פחות קשה לחיות איתו. אשמח לתגובות רציניות.

שלום יעל המכתב שלך ארוךךךךךך, ויש לי הרגשה שהוא מבטא רק אפס קצהו של מצב בעייתי. לאמר לך משהו בכנות? כשקראתי אותו, חשבתי יותר עלייך מאשר חשבתי על החברה "הבעייתית" שלך. את יודעת למה?- כי התרשמתי שאת לוקחת אותה באופן אישי על כתפייך, ואפילו הכתפיים החסונות ביותר בעולם -היו כנראה קורסות מהעומס הנפשי הכרוך בלהיות חברה הכי קרובה של חברה שלך. היא מצטיירת בעיני הקורא כאשה הפכפכה, מבולבלת, בלי קשר בכלל לרמת האינטליגנציה הגבוהה שלה, היא איננה שקולה, ונוטה באופן מוגזם להתרפק על העבר, במין סוג של טיפשות ילדותית משהו... גם דרישותיה המוזרות בבנק הזרע- נותנות לי תחושה שהיא איננה אישה מציאותית. ללא ספק- שעליה לקבל טיפול, שייעזור לה לחזור לקטע מציאותי יותר. אקצר ואומר ,שיש לי תחושה שעלייך להרפות קצת מהקשר איתה. אינני מתכוונת שתיתנתקי ממנה. אבל לטובתך, הורידי 2 מהלכים, תהיי מעורבת פחות בחייה, וכשתצליחי-אל לך להרגיש "בוגדת"... שאלות לי אלייך- מה תורמת לך החברה הזו בקשר שלכן? מה אומר בעלך על הקשר ההדוק והמעורב שלך בה? האם הוא בכלל מודע לרמת המעורבות הגבוהה שלך? תחשבי על עצמך, האם עומס נפשי מוגזם לא עלול לפגוע בך במצטבר? אני בטוחה ומקווה שתקבלי עצה טובה מד"ר רובינשטיין, יש לו רגישות מקצועיות וידע רב, |(אני- רק "חובבת"...) אשמח לקרוא את המשך ההתכתבויות שלך בנושא. רק טוב ש נ ה ב

שלום שנהב. אני שמחה שחשבת עלי כשקראת מה שכתבתי כי כתבתי על עצמי. באמת יצא ארוך. ניסיתי לתמצת תסכולים ארוכי שנים. החברה הזאת שלי חברה שלי כבר הרבה שנים, ועברה איתי תקופות רבות ומגוונות. בדרך כלל אני מקבלת ממנה הרבה ונהנית איתה, אך הבחירות שהיא עושה הופכות ליותר ויותר מעיקות ריגשית מבחינתי ואני לא מצליחה לנטרל יותר את ההרגשות שלי לגביהן. היא משתפת אותי בכל מה שעובר עליה וכל הרצונות והתקוות שלה, הרבה מזה בגלל שאני לא שופטת אותה בניגוד לרוב האנשים האחרים (החל ובעיקר ההורים שלה). אני אומרת לה ללא הרף שלדעתי היא מזיקה לעצמה אבל אינני גורמת לה להרגיש שאני בזה לה. ובהיותה אקסצנטרית כמו שאת יכולה לדמיין, זוהי התגובה שהיא חוששת ממנה בעיקר, ובגללה אינה מסוגלת לפתח קשרים אישיים אחרים. זה מה שהופך את המצב למאד מסובך מבחינתי. היא במובן מסוים תלויה בי רגשית. אך חברתי מאד חוששת לפתח תלויות רגשיות ויש לי הרגשה שאם אני אגרום לה להרגיש שאינה יכולה לסמוך עלי, זה יגרום לה נזק רב. אני כמעט האדם היחיד שבאמת קרוב אליה, ובטוח היחידה שאותה היא משתפת. אינני מעודדת אותה כלל לספר לי, להפיך. אך גם אינני יכולה ממש לומר לה שאני לא רוצה לשמוע. כל זה גורם לי להרגיש אחריות גדולה עוד יותר. אני היחידה שיודעת כמה נזק היא גורמת לעצמה והיחידה שיכולה לכאורה לעזור לה. בפועל כמובן שאינני מצליחה לעזור לה. וכמובן שבאופן רציונלי אני גם יודעת שהיא לא באחריותי, אבל אני לא מצליחה להשתחרר מההרגשה. אני מנסה לערב גורמים אחרים בהחלטות שלה כדי להוריד מעצמי את תחושת האחריות. למשל כשהיא הודיעה לי שהיא פשוט חייבת ילד מהחבר לשעבר ממש הכרחתי אותה להתקשר לפסיכולוגית שלה ולהתיעץ לגבי זה. (היא היתה בטיפול עד לפני ארבע שנים ןהוא נמשך ארבע שנים). תשובת הפסיכולוגית שלה היתה שהיא לא נשמעת מבולבלת, אין צורך שיפגשו ובהצלחה. (לא ברור לי איך כלכך ברור שאין כאן בלבול כשמישהי מחליטה לגנוב זרע מחבר לשעבר עליו יש לה פיקסציה כבר עשר שנים וכל זה תחת הטענה שפשוט יש לו גנים מופלאים וזו הדרך היחידה להתנתק ממנו, אבל אולי יש דברים שאני לא יודעת, למשל מה בדיוק היא אמרה בשיחה). גם שלחתי אותה לדבר עם הרופא בבנק הזרע על נושא הגנים אך כמו שהבנת גם זה לא עזר. בעלי הגיב מאד קשה לסיפור עם גניבת הזרע (הוא כמובן הזדהה יותר עם החבר לשעבר) הוא אף שקל ללכת ולספר לו ואף ניסה להפחיד את חברתי ולומר לה שבסוף יתבעו אותה (תוך שהוא רומז שהוא יעיד נגדה). בסוף הסכים איתי שהלחץ לא יועיל ושעדיף לנסות לשכנע אותה בדרכים אחרות. בעיקר הוא מחבב את חברתי (קצת קשות לו המוזרויות שלה לפעמים) לעיתים היא משתפת את שנינו ואז הוא מהווה קול רציונלי נוסף, מה שמאד מקל עלי (חלוקה של אחריות) עם זאת הוא לא מרגיש אחראי כמוני ולכן לא סובל מהסיטואציה. אני באופן כללי נוטה להרגיש אחריות על העולם, ובעלי מכיר אותי ונותן לי לעשות מה שאני צריכה כדי להרגיש טוב. או במילים אחרות, הוא רגיל. לפעמים הוא כועס שחברות אחרות מנצלות את תחושת עודף האחריות שלי, אבל במקרה של חברתי זו, לא ניתן להגיד שהיא עושה זאת. הכל בא ממני. היא רק מעונינת לשתף. אך לי קשה מידי עם זה.

שלום יעל, עד כמה שאני מעריך את דאגתך לרווחתה הנפשית של חברתך, אני סבור שלמען החברות ביניכן, שהיא כה חשובה לך, עלייך להפריד בין צרכיה וצרכייך. כנראה שלחברתך יש blind spot ככל שהדברים קשורים לקשר זוגי, אך קיימת קומפנסציה על כך בתחומי חיים אחרים ורוב הזמן היא אף במצב רוח טוב. השאלה היא האם יש לך מספיק סבלנות וסובלנות לקיים קשר חברות עם אדם שונה ממך, לקבל אותו על שונותו וייחודיותו, גם אם אלו זרים לך בהחלט. אני מבין את הקושי שבדבר, שכן מן הסתם היא מעלה לשיחה נושאים מרכזיים הקשורים לבעיותיה, אותן היא אינה רואה כבעיה שלה, אלא כבעיה נסיבתית, אך את צריכה לשאול את עצמך האם את יכולה לשאת אותה כמות שהיא, ואולי אפילו למה זה מרגיז אותך, באילו נקודות רגישות שלך זה נוגע שזה עד כדי כך מרגיז אותך ואף שקלת לנתק איתה את הקשר ואשר לחברתך - כל עוד היא אינה מגדירה זאת כבעיה שלה (ולא כבעיה הנובעת מנסיבות חיצוניות), אין טעם לדון איתה בנושאים הללו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אתה אומר, תני לה לחיות את חייה כפי שהיא רוצה ואל תתערבי. אבל זה לא כל כך קל. אני לא רוצה לשמוע את סיפורי החבר לשעבר, אבל היא נורא רוצה לשתף. אמנם אינה סובלת מדיכאון כרוני אבל הרבה מהשיחות מסתובבות סביב זה שקשה לה שעכשיו הוא עם מישהי אחרת, ולפעמים בכי שהוא לא התקשר. ואני חברה שלה ואמורה להיות שם בשבילה ובמקום אני תקועה באמצע סערה רגשית וחוסר יכולת להחליט האם לצרוח שתפסיק עם זה כבר ותסיק את המסקנות או הצורך לנחם אותה כי נורא כואב לה. אין לי בעיה עם השונויות שלה (ודוקא יש לה בשפע). יש לי בעיה עם זה שהיא הורסת לעצמה את החיים. זה דבר אחד להיות תקוע באהבה נכזבת, ודבר אחר לבחור לעשות ילד כדי להנציח אהבה נכזבת. ומה יהיה מחר כשהיא תגלה שבכלל היא לא יכולה לפרנס את הילד בלי בן זוג ובלי תמיכה כלל מההורים? ושכל תכניות הדוקטורט שלה יגנזו לנצח? והיא תמשיך לבלות בעבודה שהיא שונאת? אני דואגת ללא הרף. אני מרגישה אחראית לכך שאני לא מצליחה להביא אותה לראות את הטעות שהיא עושה, והכל באמפולסיביות. אני מרגישה כמו להיות חברה של אישה מוכה, שלא מוכנה לשמוע לעיצות, ובוחרת להשאר עם בעלה המכה מתוך אמונה שכך היא יותר מאושרת. אני רואה את רגעי האופוריה המזויפים, אך גם את המכות שבאות אחרי. ואז אליך באים לבכות. קשה לי עם זה. ברור לי שאין זה מקומי לקבוע לה איך לנהל את חייה, האמן לי שאני מנסה ככל יכולתי לקבל את הבחירות שלה. הכי קשה היה לי לקבל את בחירה לגנוב בצורה כזו חצופה זרע ממישהו שהיא טוענת שהיא אוהבת, כשכל הצדדים יסבלו ממעשיה והילד שלה בראשם. ובכל זאת, אחרי ששטחתי את כל טיעוני, הפסקתי לנדנד. לא משנה מה אני בוחרת אני מרגישה אשמה. אם אני מתרחקת היא מתקשרת כולה פגועה. אם אני מקשיבה לסיפוריה אני לא מצליחה להרפות מהצורך לנער אותה שתפסיק כבר (לעיתים יותר ויותר רחו. לא יודעת למה אני לא מסוגלת להקשיב בקור רוח. ניסיתי לדמיין מה הרע ביותר שיכול לקרות וזה לא סוף העולם. אז יהיה לה ילד ויהיה לה קשה לגדל אותו לבד והיא לא תתחתן, אז מה? (כנראה שגם עלי לא תמיד עובדים נימוקים רציונלים) אני חושבת שנורא מפחיד אותי שיום אחד תבא הנפילה, היא תפקח את עיניה ותראה שהרסה לעצמה כל סיכוי לאושר. ואז אני ארגיש נורא אשמה שליויתי אותה במסלול הזה. אני לא מנסה למצא פיתרון לחברתי. אין פיתרון שנמצא במסגרת היכולות שלי. אבל למה אני לא מצליחה להשתחרר מהמועקה ומרגשות האשמה? נ.ב. קראתי את מה שכתבתי שוב וחשבתי לעצמי, איזה מזל שאני לא פסיכולוגית. יעל

שלום, אני נשואה כבר הרבה שנים אך חיי הנישואין שלי הם כישלון.אנו מנהלים בית ומשפחה אך אין לנו חיי-מין בכלל.אני לא מסוגלת מסיבות שונות. בעלי לא מושך אותי לא מבחינה גופנית ולא מבחינה מנטלית. וחוץ מזה יש לי פחד עז מהריון לאור ניסיונות העבר. אנו חיים מבלי ממש לחיות וזה מצב מתסכל כי גירושים הם עסק כלכלי יקר ויש גם ילדים שלא היינו רוצים שיפגעו. מצב זה נראה ללא פיתרון וגורם לירידה באנרגיות ובשמחת החיים (שאין)והייתי רוצה לקבל עצות מקצועית ובכלל מאנשים שיש להם מה לומר בנידון. תודה.

שלום עצובה, המיתוס לפיו גירושין פוגעים בילדים פגע בלא מעט ילדים שגדלו במשפחות שבהן לא שררה אהבה בין ההורים, ואולי אף שררה עוינות. אם את מרגישה שמונעת ממך להתגרש היא טובת הילדים, השיקול אם כן הוא שגוי לחלוטין. ילדים מפנימים אווירה שלילית בבית בצורה חזקה מאוד ויש לכך השלכות קשות, הרבה יותר מגירושין, לגבי הקשרים שהם יוצרים עם בני זוג בהמשך. מהמעט שכתבת עולה שעל פניו אין כל סיבה להמשיך בחיי הנישואין. ואולם קשה להפריד בין העצבות הנובעת מאי-הצלחת הקשר הזוגי ובין זו שנובעת מגורמים שאת רומזת עליהם על קצה המזלג (כמו קושי להיכנס להיריון, למשל). כך או כך - מומלץ מאוד לפנות לטיפול פסיכותרפויטי (שיחות), בין אינדיבידואלי עבור עצמך ובין זוגי, אם את רואה מקום לשיפור בחיי הנישואין שלך, אולי אפילו לטיפול זוגי עם אופציה לגישור בגירושין, במידה ושיקום הקשר הזוגי לא יצלח. ואולם, בעייתך העיקרית נשמעת כבעיה עם עצמך והיא הנכונות לחיות חיים ללא חיים, כפי שהגדרת זאת כל כך יפה, בתמורה לביטחון הנובע משימור מסגרת חסרת תכנים או בעלת תכנים שליליים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ותודה על התשובה הרגישה. הייתי רוצה לשאול כיצד לדעתך אוכל לפתור את בעייתי עם עצמי וגם להתחשב בזולת?איך אפשר לאזור כוחות וללכת לכוון המטרה(לעשות טוב לעצמי ולא להישאר בקשר שגורם לי להוציא ממני לפעמים את תכונותי הרעות). איך לא נשברים במהלך הדרך? בעלי הרי אדם טוב שלא מעוניין בפרידה ולכן אין לי סיבה לעזוב אותו בתקיפות, מלבד העובדה שמדובר בקשר מעייף. איך אוכל להגיע לשלווה פנימית גם אם אני נשארת?יש דרכים להתרגל??? תודה.

בוקר טוב עצובה יקרה. את מתארת מצב עצוב, ומעציב. אני שומעת ללא הרף על מקרים כמו שלך , כשזוגות נשארים נשואים על הנייר, חיים אחד ליד השני, ולא אחד עם השני., עם כל המשתמע מכך.. אותי זה מקומם. אני רוצה לספר לך משהו אישי- אני התגרשתי לפני הרבה מאוד שנים עם ילד קטן, כי הבנתי שחיי ביחד עם בעלי יוציאו לי את שמחת החיים האופיינית לי, וידכאו אותי ללא הכר. ויתרתי על חיי נוחות יחסיים, ומעמדי הכלכלי נחת כמעט לקרקעית, אבל עשיתי זאת בהחלטה צלולה ובריאה כי עדיף לחוד מאשר ביחד, ויותר מכל- עדיף לבן שלנו ,שהיה ממש רך בשנים, כי ייגדל בריא להורים גרושים בהגדרה, מאשר "חולה" להורים שהאוירה ביניהם רחוקה מלהיות בריאה וחיים מתחת לקורת גג אחת.... מסתבר שלא טעיתי- הבן -היום חייל- מאוזן, בריא בנפשו, ולמד לחיות עם היתרונות של שני בתים+דבל פינוק.....וכו') אינני יודעת כמה ילדים יש לכם, ובכלל בני כמה אתם, החלטות כאלה דורשות אומץ רב מחד, אך מאידך,בהחלט דורשות גם מאמצים ונכונות נפשית לבדוק את מהות שרידי הקשר ביניכם- אם אכן יש עוד שרידים, ולאן הם יכולים להוביל- אם חוסר הקשר הזה עלול להוביל להתרסקות שלך כאשה-כאמא, ולהתפוררות טוטאלית של מבנה המשפחה שלכם- וותרי עליו, פעלי למען ייפרדו דרכיכם. אני מצהירה בזאת בגדול כי יש חיים אחרי הגרושים!! אבל אם נדמה לך שיש במה להאחז, ויש פרטנר לעניין(כל זה - בהנחה שאין לו מאהבת איתה הוא מוצא נחמה...)- בדקו את העניין במשותף., ומוטב שעה אחת קודם. יש גם הפתעות!! אבל להמשיך להיות עצובה- אני "לא מרשה" לך. החשוב מכל- אל תשקעי באדישות. החיים קצרים. בהצלחה ש נ ה ב

שלום ותודה על התייחסותך, תשובתך קולעת וגורמת לי הזדהות רבה. האמת שאין לי ממש את מי לשתף ברגשותי ולכן חשתי התרגשות מסוימת לנוכח מילותייך. אני כנראה "אשב על הגדר" עוד הרבה זמן כי יש לי גם בעיות נוספות כבדות שקל ואיני יודעת מה נכון לעשות במצב זה .אני פוחדת מכניסה למצב של אדישות . את צודקת זה מצב לא בריא ומצד שני אני מנסה לחזק את עצמי בדברים אחרים טובים שיש לי. תודה וכל טוב.

בס"ד אהבתכם אם היתה כזו נועדה לכשלון מלכתחילה כמו רב הזוגות שנישאים היום שבסופושל דבר או מתגרשים או נשארים יחד בלית ברירה או מתוך הרגל ופחד לפרק את המשפחה. מדוע זה כך? לרב אני תולה את האשמה בגברים אך גם לנשים חלק בזה. אנא דעי כי אהבה אמיתית ועמוקה הינה נרכשת , היא לא מגיעה בהתפרצות, כי התפרצות זו סופה להיכבות עם הזמן ולדעוך כמו שאכן כך קורה. הסוד לאהבה הוא כמו שלימדונו חז"ל הוא הנתינה הטהורה וההשקעה האין- סופית בזוגיות זה לא קל וכולם יודעים זאת אך רק כך נרכשת ונבנית אהבה אמיתית שמתעצמת עם הזמן. אולי זה מאוחר לגביכם אבל לא מאוחר מדיי, אם תרצי להציל את מה שיש . אינו דומה אדם שגר בבית שאותו בנה בעמל ידיו לאדם שגר בבית אותו קנה. לסיכום: ככל שאדם משקיע יותר כך הוא יאהב יותר וזה יחזור אליו כמו בומרנג מהצד השני. הייתי מעדיף לומר כל זאת לבעלך כי הוא זה שצריך להעניק לך ולמלא אותך. אך הנשים ידועות בבינתן היתרה ולכן אני סומך עלייך שתוכלי לנווט אותו אפילו בלי שירגיש, עשי את החלק שלך בהשקעה מבלי לצפות לקבל ממנו כלום ואפילו לא מילת תודה וראי שזה יבוא גם ממנו . תהליך זה דורש זמן וסבלנות אך הוא משתלם. תני לבעלך להרגיש כי הוא המנהיג בבית אפילו כאשר את היא זו שמושכת בחוטים. כי גבר שלוקחים לו את ההנהגה ירגיש מושפל ופגוע וזה ישפיע על המצב. היי חכמה. כמו שאמרו חז"ל :"נשים בינתן יתירה", שיהיה לכם רק טוב והרבה אהבת אמת, עדי

שלום רב, ברצוני לשאול לגבי חרדה חברתית. כאשר אני צריכה לדבר בפורום של אנשים בעלי תפקידים בכירים (בעלי סמכויות )אני נכנסת ללחץ המתבטא בדופק מוגבר , הסמקה וחום כך שבקושי אני מסוגלת להשמיע קול יציב,ומתחיל רעד בקול.זה גורם לכך שאני מעדיפה לא להשמיע את דעתי ולהמנע מלהשתתף בדיון.ברצוני לציין שהדבר קורה לי בעיקר בתקופה האחרונה(שנתיים- שלוש) וזאת בניגוד להיגיון כי אני מוערכת מאוד בעבודה. ברצוני לציין כי אבי סובל מחרדה שמתבטאת במישורים אחרים. האם הסיבה היא גנטית בלבד?ולכן אני מרגישה שאין לי על כך שליטה?מה אפשר לעשות בנידון כדי לשפר את מצבי הבלתי נסבל ? תודה.

שלום שואלת, חרדה היא נחלתם של אנשים חזקים ומצליחים, שאינם מדחיקים דברים - בדיוק כמו שאת יכולה לראות מעצמך, מהישגייך ומהמודעות הגבוהה שלך. חשוב שתביני זאת כדי להיות מודעות לכוחותייך. באופן נקודתי, ניתן לטפל בחרדה שאת מתארת באופן התנהגותי ע"י תרגול הרפיה (דה-סנסטיזציה שיטתית) לפני המצב המפחיד. ניתן גם להיעזר בתרופות אנטי-חרדתיות קלות לפני מצבים אלה בלבד (שימוש ממושך בהן עלול לגרום לתלות וסבילות). אך לפי תיאורייך, הייתי ממליץ על טיפול פסיכותרפויטי (שיחות) בנוסף לטיפול הנקודתי, הן משום שהוא יעיל יותר לטווח הארוך והן משום שמהשורות הסופורות שכתבת נראה שאת אדם שמסוגל להגיע לתובנה ולהיבנות מטיפול כזה מעבר לטיפול הנקודתי בחרדה שתיארת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום וברכה אני אדם בן 40, פרוד מאשתי זה שנתיים ואב ל- 4 ילדים את הבית עזבתי בגלל המאהבת (איתה אני נמצא זה שנתיים) ויש לי בעיה כבר חודש שכאשר אנו מקיימים יחסי אישות, לא עומד לי. אני לא מצליח. בשום צורה. אהובתי ואני ניסינו הכל, ללא הואיל המצב מבלבל ומתסכל עד לפני כחודש הכל זרם על מי מנוחות, נהניתי איתה - סופקתי וסיפקתי אך מאז אנחנו שנינו רק מתוסכלים הדבר גורם למתחים ומריבות בינינו שלא תורמים למצב עצמו אני במלכוד מה עלי לעשות?

שלום אלי, טווח האפשרויות לטיפול באימפוטנציה כיום הוא רחב ביותר. הדבר הראשון שעליך לעשות הוא לפנות לאורולוג על מנת לשלול סיבה אורגנית. במישור הטכני, יש פתרונות שונים, השכיח בהם בשנים האחרונות הוא ויאגרה ואם אינך נוטל תרופות מסוימות נגד יתר לחץ דם, התרופה בטוחה ונטולת תופעות לוואי. היא עוזרת גם אם הסיבה פסיכולוגית. האורולוג אליו תפנה יציג בפניך פתרונות טכניים נוספים. אם יתברר שהסיבה אינה אורגנית, מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לברר מה גרם לתופעה. ייתכן שבאיזה שהוא מקום לא מודע אינך שלם עם עזיבת הבית והמשפחה, וזה נותן את אותותיו בחיי המין עם המאהבת, למשל. אך הצעד הראשון הוא פנייה לאורולוג. כמו כן בכל מרכז רפואי גדול יש יחידה לטיפול באין-אונות שבראשה עומד אורולוג המתמחה בנושא, כם כי את הבירור הראשוני אפשר לעשות אצל כל אורולוג בקופ"ח. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני בטיפול אצל פסיכולוג כבר ארבעה חודשים. ליפני שבוע היתחלתי לעבוד עם ניפגעי נפש ואני מבין שיש לי חוסר ביטחון לא רגיל לכן היום הפסקתי ללכת, ועד שלא יעזרו לי אני לא יחזור לשם. בחיי הספקתי להפסיק אין ספור עבודות חוגים טיפולים לימודים שעוד לא היספקתי להתחיל אותם. הפסיכולוג שלי זה הדבר היחיד שלא היפסקתי למרות שפעמיים לא היגעתי לפגישות. ואני לא מיסתפק בלחכות עוד שלושה ימים בישביל שיעזור לי אם ביכלל יש לי מחשבות והרגשות שאני לא שולט עליהם שאני לא בסדר ודפוק ביגלל זה אני מרגיש איום גדול ומתח גדול אני מפחד ממה שיחשבו עליי אני לא מסוגל ליצור קשרים ויש לי המון מחשבות לא טובות בקשר ליכולות החברתיות והשיכליות שלי יש לי כעס שאף אחד לא מבין אותי והרבה תיסכול מזה אני לא מבין איך אנשים יוזמים ולא מפחדים להגיד כל מיני דברים הרבה דברים אני לא מבין מהם יש המון מחשבות שאני לא בסדר שאני לא זוכר אני לא מסוגל לעמוד על שלי למשל אני מרגיש מושפל קשה לי עם חוסר הריכוז שלי ההצתה המאוחרת בכל דבר וההיתבודדות אני מרגיש כאילו שמתקיפים אותי כל הזמן מפריע לי שאני לא ניראה בוגר ועצמאי, אני כבר עוד מעט בן 27 ואנשים שואלים אותי אם אני לומד או ששואלים אם אני ליפני צבא. אני מרגיש כבדות באיך לסלק את המחשבות שאני לא בסדר זה מפריע לריכוז ולמיצוי של עצמי. אני ניראה טוב מאוד ואני עושה בהתחלה רושם טוב אך, יש לי הרגשה שככל שמכירים אותי יותר - ככה הדעה עליי יותר שלילית ומיתרחקים ממני יותר ומנדים אותי.וחושבים שאני דפוק יותר. כל פעם שאני מיתנהג בחוסר ביטחון זה מוסיף לזה שאנשים פחות מיתעניינים בי אני מרגיש מן שיטנה כזאת מצד אנשים לכל מקום שאני הולך אני מרגיש שיש דינמיקה טובה מסויימת ואני תמיד רוצה להישלב, ובהתחלה אני מרגיש חלק די נחות מכולם וביגלל חוסר ביטחון תמיד אני חש שנידחקתי למקום האחרון ותמיד. מה שמפריע ליצור קשר הוא לא כל כך מודע כי הוא מודחק מה שלא מודחק הוא הרצון ליצור קשר איך אפשר ליפתור זאת? ואיזו תובנה תעזור לי כאן? דרך אגב היתנהגות מופנמת זה לא חוסרביטחון? דווקא עד גיל 4 ליפני הגן הייתי לגמרי ההיפך ממופנם בכל המובנים וגם אחרי הייתי בהרבה מובנים עם שימחת חיים ופתוח כל הילדות אך היתה בבית אלימות פיסית ונפשית קשה.

לילה טוב, בין כל הדברים שהתחלת ולא סיימת, בולט הטיפול כמשהו שאתה לא מוותר עליו. המטפל יוכל לעזור לך, אם תאפשר לו לתת לך יד, ולא לחשוש לקחת אותה... אני יודעת שאתה לא יכול לסמוך עליו בצורה עיוורת - בגלל האלימות שהיתה בבית - אבל תן לעצמך זמן. ארבעה חודשים הם כמו דקה, כשמדובר בטיפול... הלוואי והיו קסמים, ופסיכולוגים היו יכולים לפתור את כל הבעיות אחרי 3 פגישות... אבל זה בכלל לא פשוט. אני חושבת, שיש מי שמבין אותך, רק שאתה עדיין לא יכול לראות את זה. כי החיים גרמו לך לשנות את זווית הראיה, ולהתייחס לכל דבר בחשדנות. איך הקשר שלך, באופן כללי, עם הפסיכולוג? יש לך גם רגעים טובים, נכון? רגעים שבהם אתה יכול להנות מדברים - גם דברים קטנים כמו שיר יפה, או סתם יום של שמש... נדמה, שאתה מאוד מאוד עסוק במה אחרים חושבים עליך... ושאתה "בונה" את עצמך רק על סמך הדברים האלה. זה הגיוני, כי אנחנו חייבים לקבל פידבק מהסביבה.... השאלה היא, עד כמה אתה רואה את הדברים כפי שהם באמת... נכנסת למעגל שלילי - אתה "חושב" במקום הסביבה... ופועל בהתאם למחשבה שאתה יצרת. בעצם, לסביבה, כפי שהיא במציאות, אין השפעה ישירה עליך. שאלת על התובנה שתעזור לך.... יש כמה וכמה תובנות, שאליהן תגיע - בקצב שלך - עם הפסיכולוג. למשל, תוכל לראות, שלא חושבים שאתה דפוק ושיש אנשים שכן רוצים להכיר אותך ולהיות איתך בזכות מי שאתה. יש המון דברים ללמוד בחיים.... אבל לכל אחד חשוב להתמקד בדברים מסויימים... HERA.

שלום יניב, קראתי בצער על התחושות הקשות עימן אתה חי. עשית את הצעד הנכון בפנותך לטיפול פסיכולוגי ואני מקווה שאכן לא תעזוב את הטיפול. חלק גדול מהתחושות שאתה מתאר הן סובייקטיביות ואופייניות לדיכאון והייתי ממליץ לך להתיעץ עם הפסיכולוג אם לא כדאי להוסיף בתקופה זו טיפול תרופתי אנטי-דיכאוני, שימתן את התחושות הקשות, יהפוך אותך פחות פגיע ואולי אף יאפשר לך להפיק יותר מהשיחות עם הפסיכולוג. ברור שזהו טיפול סימפטומאטי בלבד ואת העבודה הרצינית והלא פשוטה תצטרך לעשות עם הפסיכולוג. מופנמות כשלעצמה אינה הפרעה פסיכולוגית אלא מבנה אישיות שיש לו בסיס גנטי, אם כי אתה מדווח על כך שלא תמיד היית מופנם ועל כן קשה לדעת בלי להכירך אישית. ואולם אין ספק שביחסיך עם אנשים כיום אתה לכוד במעגל קסמים שבו הדיכאון וההערכה העצמית הנמוכה שלך מרחיקים ממך אנשים במצב שבו אתה זקוק להם יותר מכל. התופעה ידועה ואני חוזר על המלצתי לשקול יחד עם הפסיכולוג הוספת טיפול תרופתי אנטי-דיכאוני שיותאם לך ע"י רופא פסיכיאטר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר רובינשטיין לא כתבתי שאני לוקח טיפול תרופתי 2.5 כדורים ביום של 75 מ"ג אפקסור 5 מ"ג ריספרדל הכדורים עזרו לי להישתחרר מO.C.D כימעט לגמרי פתחו לי את האישיות ומחקו את האלימות בבית אני מוגן כשאני עם אמא וביכלל לא בחרדה ובדיכאון כמו פעם ולמרות שיש דברים שעושים לי טוב אני לא בטוח שאני נהנה ובטוח שנהניתי כשהייתי ילד זאת היתה הרגשה שקשה לי לחזור עליה אודה לך מאוד אם תגיב ואשמח לקבל תגובות אחרות בברכה ותודה יניב.

שלום יניב, קראתי את התוספת. נראה לי שאתה נמצא בידיים טובות. השילוב של הטיפול התרופתי והטיפול הפסיכותרפויטי אמור לעזור, אני מבין שחלקית הוא כבר עזר. התאזר בסבלנות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

התחלתי לא מזמן לקחת כדורי סרוקסט , בינתיים אני לא חש בשום שינוי , שאני כמובן מייחל לרגע שבו אני אחוש בשינוי כלשהוא לטובה. 1. כמה זמן לוקח בערך עד שמתחילים לחוש בשינוי בעקבות נטילת הכדור ? 2. בעלון ההסבר שבה עם הסרוקסט כתוב שיש להמנע משתיית יין או משקאות חריפים , אני כן נוהג לשתות פה ושם משקאות אלכהוליים , האם עליי להמנע מכך לגמריי ? אם אני כן אמשיך לשתות ולקחת את הסרוקסט , יכל להווצר לי נזק ??. תודה מלאך עצוב

שלום מלאך, השפעת הסרוקסט אמורה להתחיל להיות מורגשת לאחר 6-2 שבועות מיום התחלת הטיפול ויש להמתין בסבלנות את כל ששת השבועות עד לקבלת החלטה אם הוא עוזר או לא. (במידה והעלייה במינון הייתה הדרגתית, יש לספור את ששת השבועות מיום המינון המקסימלי שהוא המינון הטיפולי שנקבע לך.) אלכוהול אינו פועל נגד התרופה אלא מחזק את השפעתה. הנזק שבכך הוא שקשה יהיה להעריך את השפעת התרופה נטו. השילוב עלול להיות גם מסוכן מבחינת הפגיעה בעירנות, בריכוז ובתפקוד כתוצאה מכך. יתר על כן, סרוקסט הוא תרופה אנטי דיכאונית ואלכוהול עצמו, בייחוד בשימוש ממושך, גורם לדיכאון, בייחוד אם יש לך נטייה לכך. לכן מומלץ להפסיק לשתות לחלוטין עד התייצבות המצב. ייתכן שאם התרופה תעזור לך, ואתה רגיל לשתות כמויות קטנות של אלכוהול, יהיה מקום להיוועץ בפסיכיאטר שרשם את התרופה האם מותר לך לשתות אלכוהול וכמה. אך כל הזמן בהתייעצות עם הרופא המטפל - זאת רק בתום ששת השבועות של נטילת התרופה במינון הטיפולי שנקבע לך כדי שתתייצב עליה ואפשר יהיה לקבוע האם היא עוזרת לך. בכל מקרה, יש לזכור שהטיפול התרופתי הוא סימפטומאטי בלבד וטוב תעשה אם תפנה לטיפול פסיכותרפויטי (שיחות) כדי לטפל בסיבות לדיכאון ו/או לחרדה כדי להחזיר שליטה לחייך ולטווח הארוך יותר להיות מסוגל לחיות בלי דיכאון ובלי תרופות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום. אני חזרתי מטיול ארוך בדרום אמריקה לפני חודשיים. לפני החזרה עשיתית משהו שהתחרטתי עליו ואני עדיין מתחרט עליו - השתכנעתי ע"י מישהו ועישנתי ג'וינט. לקחתי רק כמה "שאכטות" ואז תפסתי את עצמי והתחלתי "להכות" על עצמי (בצורה מנטלית, לא פיזית) על "איך יכלתי, זה לא אני..." כשהתחילה השפעה כלשהי, התנגדתי אליה, וכל הזמן רק חיכיתי לוודא שכלום לא קורה. למחרת בבוקר הבטחתי לעצמי שיותר אני לא מעשן, לא שותה ולא פוגע בגוף שלי. אבל, הבעיה שלי היא שכל הזמן פחדתי ש"הנה, עשיתי לי נזק בלתי הפיך לגוף", ולא הצלחתי לצאת מהפחד הזה. אחרי כמה זמן התחלתי להרגיש כאילו העין "מרצדת", ובכל פעם שהייתי במקום שקט הרגשתי כאילו יש לי משהו בראש (קשה לי להסביר מה, אבל כאילו המוח לא 'רגוע' וצד אחד כאילו משותק או משהו כזה). אחרי החזרה לארץ זה החמיר, ואחרי נסיעות ארוכות ריצדו לי העיניים. אבל מה שכן, הרבה פעמים כשנרגעתי זה חלף ליום או יומיים, ואז חזר. אני מרגיש שאני לא עצמי. השאלה היא האם השימוש החד-פעמי הזה יכל היה לעשות משהו כזה למוח שלי? האם זה פסיכולוגי? מה אני יכול לעשות. אני כל הזמן מרגיש שדפקתי לעצמי את החיים, בגלל שזה כ"כ לא אני. אשמח לקבל תשובה מהירה. נ.ב. לא הלכתי עדיין לבדיקה, ובדיקת עיניים שטחית שביצעתי היתה בסדר.

בטוח שזה פסיכולוגי , אין סיכוי שזה משהו אחר . אתה ברמת סיכון גבוה להיפוכונדריות במקרה הטוב או למחשבות כפייתיות / חרדה. טיפול - זו התשובה ויפה שעה אחת...

תודה, אבל אפשר לשאול מאיפה הידע?

שלום בני, הצטערתי מאוד לקרוא על החוויה הלא נעימה שעברת ועל השלכותיה. ג'וינט אכן יכול לגרום נזקים בשימוש ממושך, לעיתים אחרי שימוש קצר ולעיתים אחרי שימוש יותר ממושך, אך קשה להאמין שניסיון חד-פעמי לפני מספר שבועות אחראי לתופעות הפיזיולוגיות שאתה מתאר. לפי תאיוריך, החוויה גרמה לך לאבד שליטה והיוותה איזה "טריגר" להתפרצות של קשיים רגשיים שהיו פורצים גם בהשפעת מצב מלחיץ אחר. ברוח אוהדת ויותר מקצועית ממה שהוצע לך ע"י האלמוני/ת, אמליץ לך גם אני לפנות לטיפול. הייתי ממליץ לך לפנות קודם כל לרופא פסיכיאטר, לאו דווקא בגלל שהמצב חמור, אלא משום שהוא גם ייטיב להסביר לך את ההשלכות של עישון הג'וינט ולהתייחס לקשר בין גוף ונפש וגם יוכל להתאים לך טיפול תרופתי אנטי-חרדתי כשלב ראשוני. לאחר טיפול נקודתי זה אני בהחלט ממליץ על פסיכותרפיה (שיחות) כדי לעבד יותר לעומק מה נמצא בתוך אותה תיבת פנדורה שהעישון החד-פעמי של הג'וינט פתח. נא ראה במשבר הנוכחי הזדמנות לחזק את עצמך ולפתח את החוסן הנפשי שלך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני צריך עזרה,אני שוקל להתאבד ברגעים אלה יש ליב עייה תעזו לי בבקשה..........

האהבה הראשונה שלי בחיים לא מסתדרת אחרי שבוע וחצי היא אמרה שהיא אוהבת אותי ואחר ישבע היא באה אלי בוכה שהיא לא יודעת ואני יודע שהיא גם בעד קשרים לא מחייבים ועכשיו היא אומרת לי שהיא צריכה להגיע למסקנה לגבי מה שהיא מרגישה זה לא קח הרבה זמן אני משתגע מקנאה בנוסף לכל כי לפני שהכרנו היא אמרה לי שבינה להין ידיד שלה יש משהו לא ברור ועכשיו הם נפגשים הרבה כשהיא חוזרת מהעבודה אני לא יודע מה לעשות עצוב לי כל היום, באמת. למרות שהיא אומרת לי שאני מקסים והיא סומכת עלי הכי בעולם אני חושב שהיא מתרחקת היא מספרת לי על כל מיני דברים שהיא עשתה בעבר וזה ממש ממש מפריע לי מאוד כי היא אומרת שזה היה סתם כי היא חושבת שלפעמים צריך לספק את הצרכים ולהגיע לפורקן לפני מערכת יחסים היא לא נמשכת אלי כמו שהיא היתה רוצה להימשך, כך היא אומרת מה אני צריך לעשות? רע לי כל כך אני לא רוצה לסבול ככה יותר

נו

בס"ד יוסי, אני מבין אותך בכל ליבי, זה קשה וזה קשה מאד. אמרו רבותינו: "עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה" אך אתה עומד בניסיון עצום וגדול, הראה לעצמך ולאלוקים שאתה יכול לעצוד בו, אלוקים נותן נסיונות לבני אדם שיכולים לעמוד בהם. אם תשתדל ותצא מזה למרות הכאבים והקשיים אתה תהיה מחושל ופחות פגיע בעתיד אתה תרגיש הרבה יותר טוב, אל תברח מזה אף אחד לא מבטיח לך שיהיה לך יותר טוב בהתאבדות חס ושלום , לפי המסורת העתיקה שלנו זה יהיה רק יותר גרוע. אנא הבן יוסי, אתה תרגיש הרבה יותר טוב אם תתגבר, תעזוב את הקשר הזה מייד כי הוא רק יגרום לך עוד ועוד סבל חתוך אותו עכשיו תסבול את ייסורי התופת באהבה ותרגיש הרבה יותר טוב אחרי זה. תנסה תשתדל רק בשבילך שאלוהים יהיה בעזרך אמן. עדי

שלום יוסי, אני לא יודע בן כמה אתה, אך מצער מאוד לשמוע שהאהבה הראשונה שלך היא עם מישהי שמנצלת לרעה את אהבתך אליה. לגמרי טבעי שקשריה של חברתך עם בני זוג אחרים יגרמו לך קנאה וסבל. אני מבין שקשה לך לעזוב את הקשר ההרסני הזה בכוחות עצמך ויש הרס עצמי מאוד גדול בהחלטה להישאר בו ולהיות מאוהב באדם שבעצם "מסרס" אותך מבחינה פסיכולוגית, בייחוד בהתחשב בעובדה שזהו הקשר הראשון שלך. אני מציע לך בכל לב לפנות לטיפול, ויפה שעה אחת קודם, כדי להתגבר על המשבר הנוכחי בשלב ראשון וכן להבין יותר לעומק מה גורם לך להתאהב באדם שמזיק להערכתך העצמית. ברור שהערכה עצמית זו שברירית מלכתחילה, שכן אחרת היה קשה מאוד לפגוע בה וזה כמובן נושא מרכזי נוסף אותו תצטרך לעבד בטיפול. ההתאהבות עצמה, גם אצל אנשים יציבים לחלוטין, היא תהליך שיש בו תעתוע, הגורם לעיתים להפרעות בבוחן המציאות - לכן ראה נא את ההמלצה לפנות לטיפול כהוראה, שכן השיפוט שלך בימים אלה אינו במיטבו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, מהן תופעות הלוואי הנפוצות של משפחת ה - SSRI? אני שואלת בעקבות תגובה שכתבת כאן למישהי לפני כמה ימים... תודה.

שלום הרה . הפורום הפך למקום שקט ומתורבת . . . מאז הלילה של עמוד 666 אז אולי באמת זה מספר משמעותי??? עכשיו את בטח כבר לא רוצה לשמוע תשובה על ה ssris אבל בכל זאת: ל ssris הדור החדש כמעט ואין תופעות לוואי . התופעות שכן ישנן הן קלות ותמיד באותו המעגל המצומצם של : ירידה בתיאבון המיני , השמנה , סחרחורות -כולן לא משהו משמעותי. - בדרך כלל אם החולה מתמיד לקחת את התרופות אז למרבה הפלא (או שלא) התופעות נעלמות ומתגמדות (חוץ מההשמנה שהולכת ו. . .) תופעות קשות נרשמו רק אצל בודדים והן שוליות . בהצלחה הרה החביבה.

שאלה - ולא בשביל להתחיל פה מהומה - עם מי יש לי הכבוד? שאלתי על תופעות הלוואי, מכיוון שגידי כתב פה למישהי לפני כמה ימים, שהשמנה היא דווקא לא אחת מתופעות הלוואי, אלא להיפך - דיכוי התאבון... ואני תמיד ידעתי שזה הפוך...

לכבוד ד"ר גידי רובינשטיין. אשמח מאוד אם תגיב לבעייתי מתאריך 23/3,"הילד שלי". תודה מראש- .חן

שלום חן, עניתי לפנייתך המקורית - מתנצל על העיכוב: http://doctors.msn.co.il/forums/read.php?f=6&i=344512&t=343949 קישור זה יביא אותך לתשובתי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום יש לי חבר שמצב רוחו בשלושה שבועות האחרונים השתנה לגמרי. הוא טוען שהוא "לא חכם" לא חושב על מה שהוא עושה ועוד טענות מסוג זה. הוא אף הזכיר פעמיים שהוא רוצה "לצאת מהמשחק" ואף צייר ציור שבו רואים דמות שחונקת את עצמה. אין לי סיבה להניח שקרה מקרה שבעקבותיו הוא התחיל להתנהג כך (אני חבר ממש כמו אח). אודה לכם אם תביעו דעתכם בעניין ואם תוכלו לתת לי טיפים לשפר מצב זה. דרך אגב היתכן כי באמת אינו מראה יכולות חשיבה כמו בעבר?

שלום דני, חברותך ראויה להערכה, אך כל מה שאתה יכול לעשות הוא לעודד את חברך לפנות לטיפול מקצועי. אין טיפים בעניין הזה. אגב, גם כאיש מקצוע, אם חבר היה נקלע למצב כזה, הייתי מפנה אותו לטיפול אצל איש מקצוע אחר. חברים לא יכולים לטפל זה בזה ועפ"י תיאורך הקצר, חברך זקוק לטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

דני, אם מדובר בדכאון, הרי שהתשובה לשאלה שלך חיובית - גם יכולת החשיבה נפגעת... לא מדובר בנזק בלתי הפיך... ברגע ש"משתחררים" מהדכאון, גם היכולת לחשוב בבהירות חוזרת. HERA.

ערב טוב אני בן 49 נשוי בפעם השניה, ושוב לפני פרדה. הלקחים שהפקתי מהנישואים הראשונים רק סיבכו את השניים. כדוגמה עשיתי הסכם ממון, שמרתי על הכסף והרכוש למען הילדות . התיחסתי בצורה שוביניסטית. בתחילת הנישואין הייתי בדכאון עקב מותו של אבי ממחלת הסרטן. עברתי שנה של גהינום, שבעבותיה נכנסתי לדכאון. ורק בעזרת תרופות אני מתפקד ודווקה טוב. לאחרונה סורטים לי את הרכב באופן עיקבי, יש לי חשד בחבר של בתי לשעבר, אבל היא מונעת ממני להגיש תלונה. בתחילת ההיסטוריה של סריטות הרכב, חשדתי שזאת אשתי משום המריבות והיחסים הגרועים, עד שהתפקחתי. המצב אם אשתי כבר בשלב סופני מבחינת הנישואין, אנחנו עדיין גרים ביחד רק מכורח הנסיבות. שאלותיי,א': האם יש קשר בין הדיכאון לבין פארנויה, האם אחד הסימפטומים של דיכאון הם חרדות, ופארנויה ? האם הנסיבות גרמו להתפרצות פראנואידית ??. שאלה ב': האם ואיך ,אני והילדים עוברים את הגהינום של הגירושים השניים( ולא משנה העובדות מי האשם בהם)??. ברצוני לציין שלבנות ישנה רקע נפשי של כפיתיות, ואנורקסיה בעבר. נקודה נוספת הייתי בטיפול פסיכולוגי שלא הואיל לי במאומה . אני מכיר את עצמי מתעניין בפסיכולוגיה, ועד היום פתרתי את בעיותי לבד. בתודה מראש, וחג -שמח. לאונרד

שלום לאונרד, דיכאון וחרדה בהחלט הולכים יחד. אם סורטים לך את הרכב, אז סורטים לך את הרכב. זאת עובדה. אם זו תופעה קבועה המתרחשת במציאות, טבעי שתחשוד באנשים שונים. מעבר לכך, שאלותיך דורשות הכרות אינדבידואלית, אין כללים בעניינים הללו. חרדה מתלווית לעיתים קרובות לדיכאון, מחשבות יחס לעיתים רחוקות יותר. יש לי הרגשה שהתעניינות תיאורטית בפסיכולוגיה לא תועיל לך. אתה חי בסבך נפשי עצום שהתרופות נותנות לו מענה רק במישור הסימפטומטי. זה חשוב כי זה עוזר לך לתפקד, אך זה לא יפתור את בעיית ההסתבכויות החוזרות. על רקע מה שאתה מתאר, לא נראה שפתרת את בעיותיך לבד ואני מציע שתשקול מחדש פנייה לטיפול. כל התייחסות אחרת תהייה לא רצינית ולא אחראית מצידי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

בהמשך לדברי אני רוצה להציע לבעלי לבוא איתי אל הפסיכולוגית אבל ... אני יודעת מראש מה תהייה תגובתו יכעיס פנים ולא יבין מאיפה זה בא לי עכשיו כשהוא מרגיש טוב עם הכל ישנו דבר שמטריד את בעלי שאני לא בן אדם פעלתני ויוזם כמו למשל קניית דירה . הוא כועס עלי שאני לא עוזרת לו בחיפוש הדירות או שאני לא ממצה את עצמי מספיק (לא לומדת אין לי תואר ואלו דברים שנראים לי מאוד חשובים לו)פיטרו אותי מהעבודה לפני חודשיים והוא מצא לי עבודה (גם אני חפשתי ) אבל תמיד יזכיר לי שהוא עשה את המאמץ הזה בשבילי. אני אדם לא ממש שאפתן טוב לי מבחינה כלכלית במצב שאני נמצאת בו וזה הורג אותו הוא בן אדם מאוד חומרי גם בענייני כספים אנחנו כל אחד בנפרד חצי חצי אני מוציאה יותר אבל תמיד כשמגיע חשבון יש את הקטע מי ישלם נמאס לי

זה נשמע כאילו שהוא רוצה לעשות ממך מישהי אחרת.... ולך דווקא טוב כמו שאת, לא?

נכון אני מרגישה כך אבל הוא רואה את העתיד ורוצה שאני אלמד להסתדר בכוחות עצמי ועד עכשיו הסתדרתי גם בעזרת אחרים וגם בעצמי

בן 20. חייל . פרופיל 45 עקב מאפיינים אינטרוויטים. מטופל מזה כשנה וחודש אצל הפסיכולוג ביחידה. האחרון עוזב בעוד מס' שבועות. הברירות הקיימות: 1.המתנה להתפנות פסיכולוגית ביחידה, ממטופלים - תהליך שיכול לקחת כשלושה עד ארבעה חודשים. 2.בירור והפניה לפסיכולוג/ית אחר בתוך המערכת הצבאית. 3. הפניה לתחנת ברה"ן באיזור מגוריי. הפסיכולוגים ביחידה מבדילים בין מטופלים לבין חיילים במעקב. חיילים בטיפול מגיעים אחת לשבוע לשיחה טיפולית בת 45-60 דקות ועיקר תוכן השיחה אינו קשור לרקע הצבאי. אלא יותר לקשיים האישיים הקשורים לבעיות חוץ צבאיות. ואילו חיילים במעקב מגיעים בין פעם לשבוע לשבועיים למשך שיחה בן 20-30 דקות, ועיקר תוכן השיחה עוסק בבעיות וקשיים על רקע צבאי , תוך כדי מציאת פתרון הולם(שינוי שיבוץ ,פטור וכו'). הרקע לטיפול הוא קשיים מרובים בתחום ההערכה והבטחון העצמי , דימוי עצמי, המתבטאים בקשיים בתקשורת הבין אישית וקשיים חברתיים. וברקע קשיים בבית(תקשורת לקוייה בין ההורים לבין עצמם). ההפניה לתחנה באיזור מגוריי היא בגלל התנגדות האב לטיפול נפשי מסוג כלשהו, דבר שלא מאפשר שקילת טיפול ע"י מטפל פרטי. המשמעות בפועל שאמטרך להמתין כחצי שנה עד לקבלת תור למטפל. הבירור בתוך המסגרת הצבאית הוא בעייתי מבחינה שכל ביטול או עיכוב עקב החיילים באותה יחידה מארחת, לא אקבל עדכון בזמן אמת דבר העלול לגרום לאי נעימויות ועוגמת נפש(לאחר המתנה של שבוע לפגישה שלבסוף מבוטלת בדקה ה-90). בתוך היחידה המצב יותר טוב מבחינה הנ"ל כי ביטול משמעו דחיה אז אני חוזר למקום עבודתי וחוזר בשעה או ביום אחר- הנגישות גבוהה יותר- אך חידה וקוץ בה- המתנה של 3-4 חודשים. הדרישות הן: זמינות מטפל, אם כן ,הרי שהמתנה מס' חודשים היא מקובלת, לאחר מכן חשוב שיישאר לאורך זמן, ואז יש עדיפות לתחנת ברה"ן הציבורית והאזרחית. איך לנסות לשכנע את האב לטיפול ברה"ן אזרחי פרטי? הוא טוען שאת הכסף הזה ניתן להשקיע בדברים יותר מועילים! אודה על תשובתך, רצוי עוד היום! בברכת חג שמח, גל

שלום גל, אם אביך אינו מוכן לממן טיפול פרטי, הרי אפשרות זו יורדת מהפרק ונשארות רק שתי האפשרויות הראשונות. מאחר שהאפשרויות הזמינות לך הן בתוך הצבא עצמו והואיל ונותרו עוד מספר שבועות עד לעזיבת המטפל הנוכחי שלך, שמכיר היטב קודם כל אותך וגם את המערכת הצבאית, נראה לי שהוא הכתובת המתאימה ביותר לדאוג לך להמשך טיפול במסגרת הצבא. בוודאי אתם דנים בלאו הכי בפרידה ממנו ובמשמעותה עבורך והמשך הטיפול גם הוא צריך להיות נדון במסגרת דיון זה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

יש לי דפוס החוזר ונשנה. אני בת 18 וחצי. באירועים חברתיים כשיש הרבה אנשים מסביבי אני מתקשה ליצור קשר מסיבות שלא כ"כ מובנות לי. אפשר לומר שאני מפחדת להתקרב לאנשים ולשוחח איתם למרות שאי אפשר להגיד שאני בנאדם שטחי שלא מתעניין בכלום ולכן אין לו מה להגיד. כשאני נפגשת עם אדם ביחידות בפעם הראשונה אני שוב מרגישה מאוימת ומפוחדת ולכן אני מאוד קרה כלפי חוץ. עם חברים קרובים אני מדברת במעט יותר חופשיות אך עדיין לפעמיים קשה לי להגיד דברים מסוימים או לשוחח בחופשיות גמורה. אני לא יודעת אם זה נובע מחוסר בטחון. יש לי חבר כחצי שנה שאיתו אני משוחחת בחופשיות גמורה למרות שלפעמיים אני מרגישה שגם אותו אני משעממת אפילו שהוא כל הזמן אומר לי שאני לא משעממת אותו. בברכה-מאיה.

שלום מאיה, בואי נפריד בין שני דברים: (א) הפחד שלך שאין לך מה לומר ותשעממי את הזולת (ב) הפחד לבטא בדיבור את מה שיש לך לומר. החלק הראשון בהחלט מבטא חוסר ביטחון והחיזוקים צריכים לבוא מתוך עצמך - את רואה שמה שהחבר שלך אומר לך לא בדיוק משכנע אותך. החלק השני - ההתנהגות המופנמת - היא דפוס אישיות מוכר. יש אנשים מוחצנים יותר ויש אנשים מופנמים יותר. את נמנית על האחרונים. מחקרים בתחום האישיות מראים שתכונה זו, יותר מכל תכונת אישיות אחרת, היא בעלת בסיס גנטי. זה לא אומר שזה לא ניתן לשינוי, אך כחלק מהטיפול בעניין הוא ההבנה שאת אדם מופנם, את עוד צעירה, תתפתחי וזה יוקל, אך לא תהיי "מסמר המסיבה". אנשים מופנמים יכולים ליצור קשרים קרובים משמעותיים לא פחות ואולי יותר מאנשים מוחצנים, ואת זה כבר הוכחת לעצמך בגיל צעיר מאוד בקשר עם חברך שנמשך זמן רב (דבר שרבות מחברותייך המוחצנות לא הצליחו לעשות). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטטיין

מאיה ערב טוב כמובן שאני מבוגר מאוד ואני מעונין ליעץ לך מנסיוני בגילך. ישנו פתגם " מה שלא עושה השכל עושה הזמן" אז תני לזמן לחלוף. בתי היתה במצב זהה ופתאום השתנתה. אין לי נתונים על המראה שלך,ועל הנסיונך בחיים. אם לא היה לך חבר עדיין, בדרך כלל הבטחון מתגבר עם החבר או בצבא. בהצלחה ילדה לאונרד

לעורך המדעי שלום יש לי חלומות מוזרים שמתלווים בקולות מוזרים ובצעקות תוך כדי החלום שממנו אני מתעורר, אני לא יודע לאיזה פורום לפנות והייתי מאוד רוצה לספר למשהו את החלומות שלי במטרה להבינם בברכה אמיר

שלום אמיר, היגעת לפורום הנכון. "החלום", אמר פרויד, "הוא שביל הזהב אל הלא-מודע". המקום להבין את משמעותו הוא בטיפול פסיכותרפויטי (שיחות), מה גם שאתה מתאר סיוטי לילה שמציקים לך. פירוש החלום אינו עניין מדעי אמנם, אך גם אינו מיסטי, כלומר, החלום עפ"י התפיסה הפסיכולוגית, אינו אמור לנבא מה יקרה בעתיד. החלום הוא כן ראי הנפש ובהם בו לביטוי משאלות, דחפים ופחדים שאינם באים לידי ביטוי במצב עוררות. סיוטי לילה מהסוג שאתה מתאר מתרחשים בתקופות של מתח ולחץ. אם אתה זוכר את חלומותיך, הרי שהדבר יכול לשמש קרקע פורייה להתחלת טיפול פסיכולוגי. בכל מקרה, אין משמעות אוניברסלית-כללית לחלומות ויש לנסות להבינם רק על רקע סיפור החיים האישי שלך והמצב בו אתה נתון בתקופה בה אתה סובל מהסיוטים הללו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר רובינשטיין שלום תודה על התשובה. בעצם מה שאתה ממליץ זה שאני אלך לבצע שיחות עם פסיכיאטר או פסיכולוג וביחד ננסה להבין מה קורה? אם כן דרך קופ"ח? פרטי? בברכה אמיר

שלום לך ד"ר, אני כואבת שיניתי את שמי בפורום מסיבות שונות. אם זכורה לך בעייתי בקשר לבגידה של בעלי, בינתיים החיים מתגלגלים, יש ירידה בתופעות הפיסיולוגיות שהיו תוקפות אותי, צורכת כדורים ושתיה במרחקים גדולים. רציתי לשאול אותך משהו, ובכן, חלפו 3 שנים מאז גלוי הרומן, יש ביננו יותר הבנה, משיכה, ולא מתווכחים כמעט, אבל הענין שאני לא מכירה אותה מציק לי מאוד. אני חולמת הרבה שהיא מופיעה לי (המאהבת כמובן) בכל מני דמויות. הוא טען תמיד שלא צריך שאראה אותה, אבל עד כמה שאני יודעת היא מכירה אותי, וכאשר אני מסתובבת בעיר (עיר קטנה) יש לי כל הזמן הרגשה שהיא רואה אותי ואני מסתכלת לכל עבר, אולי אצוד אותה, אני מרגישה נירדפת. שאלתי- האם אני צריכה בכל מחיר לדאוג שאראה איך היא ניראת וזה יעזוב אותי (למרות שאינני יודעת איך אעשה זאת) או שאניח לענין ועם הזמן זה יחלוף? עזור לי בבקשה, זה מציק לי וכבר הרבה זמן חלף. לתגובתך הלנה

שלום הלנה, אינני רואה שום יתרון בכך שתראי את המאהבת לשעבר של בעלך. להפך. אני מציע לך ולבעלך לפנות לטיפול זוגי כדי לעבד את המשבר (מן הסתם יעצתי זאת גם בפנייתך המקורית שאינך זכורה לי לפרטיה). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

הייתי רוצה לקבל מידע על מחלת bipoler ובעיקר על מאפייניה ועל דרך התבטאותם בחיי היום יום.

שלום עמי, הפרעה ביפולרית היא הפרעה בה מופעים לסירוגין מצב-רוח של "מאניה", המאופיינת בהרגשות עזות ולא מציאותית של התרגשות ואופוריה, ודיכאון, הכרוך בהרגשות של עצב וייאוש יוצאי דופן. מצבים אלה נתפסים לעתים קרובות כשני קצוות מנוגדים על רצף אחד של מצב רוח, שמצב רוח תקין מצוי באמצעו. אף שתפיסה זו מדויקת במידת מה, אין בכוחה להסביר כל מקרה של הפרעה במצב רוח, שכן במקרים נדירים יש למטופלים תסמינים של מאניה ודיכאון בעת ובעונה אחת. במקרים נדירים אלה מתנסה האדם בשינויים מהירים במצב רוח, כגון עצב, אופורייה ורגזנות, כולם במסגרת אירוע מחלה אחד.. קיימים שלושה מצבים של הפרעות ביפולריות: ציקלותימיה (שינוי מחזורי \במצב הרוח), עם דיכאון - כאשר בהווה או במהלך השנתיים האחרונות, האדם התנסה באירועים הדומים לדיכאון קל אך כרוני וגם בתקופה אחת או יותר של היפומאניה - המאופיינת במצב רוח מרומם, משתפך, או נוח לרגוז בדרגה שאינה פסיכוטית. מצב נוסף הוא כאשר האדם מתנסה באירוע דיכאון קשה (כמו בהפרעת דיכאון קשה) ובאירוע מאניה (הגרסה הקיצונית יותר של היפומאניה) והפרעה דו-קוטבית עם דיכאון שבה האדם מתנסה באירוע דיכאון קשה ובאירוע היפומניה אחד או יותר. אף שכיום ההסברים הביולוגיים תופסים מקום נכבד ביחס לכל ההפרעות הנפשיות, במקרה של הפרעה ביפולרית מאז ומתמיד הייתה נטייה לראות בהפרעה מחלה שמקורותיה ביולוגיים לכל דבר, בייחוד על רקע הטיפול המוצלח בליתיום שאינו אלא מלח טבעי. לכן, בהפרעה ביפולרית הטיפול הראשוני הוא טיפול תרופתי והפסיכותרפיה (שיחות) נועדה יותר להתמודד עם המחלה, לעזור למטופל לצפות את ההתקף המאני או ההיפומאני וחשוב לציין שאנשים רבים החולים במחלה מצליחים לשלוט בה היטב בעזרת הטיפול התרופתי הקבוע ובעזרת פסיכותרפיה נלווית, לצפות את ההתקפים ולתפקד היטב ביניהם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

דר. רובינשטיין, תודה רבה על המידע. עמי.

שלום. אני לומדת במגמת חינוך, וכרגע אנו לומדים את התיאוריה של אריקסון-8 השלבים ברצוני לשאול מספר שאלות, ואני מאוד מקווה שאני אקבל עליהן תשובות, כי זה מאוד חשוב לי. 1- מהו קונפליקט התפתחותי עפ"י תורתו של אריקסון? 2- מהו אמון עפ"י תורתו של אריקסון? 3-מהי דמות משמעותית עפ"י תורתו של אריקסון? אודה מאוד מאוד על תשובותיכם, ג'ני לזר :-)

שלום ג'ני, אריקסון הוסיף את הממד הסיבתי=חברתי לתיאוריה של פרויד והתייחס לכל שלבי החיים, עד הזיקנה. כל שלב מאופיין ע"י קונפליקט והוא יכול להיות חיובי או שלילי. המשימה ההתפתחותית של כל שלב היא לפתור את הוקנפליקט המרכזי לפני שעוברים לשלב הבא. שלושת השלבים הראושנים זהים לאלה שתיאר פרויד והשלבים האחרים הם פרי פתוחו המקורי של אריקסון. הדמויות המשמעותיות משתנות בכל שלב ושלב - למשל, בגיל ההתבגרות לקבוצת השווים (בני אותו גיל) נודעת חשיבות רבה כדמויות משמעותיות. מאחר שזהו פורום לטיפול נפשי ולא ללימוד פסיכולוגיה נסתפק בכך. חומר ברור ומסודר בנושא בעברית תוכלי למצוא ביחידה 2 של הקורס "אישיות תיאוריה ומחקר" בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ג'ני גם אני למדתי את תורתו של אריקסון(אמנם על קצה המזלג) אולי אוכל לעזור לך, ובכן, קונפליקט בכל שלב האדם נתון במשבר או קונפליקט " אם המשבר מעובד באופן חיובי ובונה, הפרט רוכש לו מרכיב אשיותי שנעשה לחלק בלתי נפרד מהאני שלו" וכך נוסף עוד נידבך בתהליך בנייתה של אשיות בריאה.לעומת זאת אם המשבר נימשך או נפתר בצורה בלתי נכונה, מוטמע לאני האישי מרכיב שלילי. האני מתפתח בשלבים ובכל שלב מתווסף לו מרכיב אם חיובי ואם שלילי. ובסוף מעגל החיים מתהווה הפזל של כל המרכיבים הבונים את האשיות. לדוגמא- בשנת חייו השניה של הילד חל מפנה בהתפתחות המוטורית המאפשר לילד להיות תלוי פחות בהורים, ומתחיל לשלוט בתנועותיו, כל ילד בשלב זה נימצא בקונפליקט בין תחושת האנטומיה לבין תחושת הספק ביכולת. כאשר מגבילים את הילד בעצמאותו ומענישים אותו על התנהגות עצמאית, הוא ניכנע ומטפח תחושת חשש, ספק, בושה ופחד. ולכן , ככל שהחוויות החיוביות שהוא רוכש במשימה התפתחותית זו מרובות יותר, כך גדל יותר הסכוי שהקונפליקט יפתר באופן חיובי, כלומר הילד יזכה במרכיב אשיותי, אנטומיה עצמאות. בקשר לאמון ע"פ אריקסון - שלב האמון מתפתח בגיל 0-1 גיל תלות התינוק באימו - איד - יחסי גומלין. אריקסון טוען אם לא גיבשת בשלב זה מצב של אמון- קיבלת מצב של חוסר אמון. ככל שאמו של התינוק ניגשה מספר פעמים רביותר, זה בנה את האמון. " אני הוא מה שניתן לי" או מה שלא ניתן לי. הזהות שלי ביחס לאמון נובעת ממה שנתנו לי או מה שלא נתנו לי. אמון לא ניתן לשנות בשלב מאוחר יותר. החסרי אמון- לא מאמינים בעולם ובאנשים שהעולם הזה יחזיר להם דבר טוב. משמעו שאדם שלמד בתקופה זו 0-1 בחיים לרכוש אמון ירכוש אמון מבני אדם אחרים גם כבוגר. אני מקווה שעזרתי לך במצוי החומר, אני כרגע לומדת את המאמרים של ג'ון דיואי והם קשים למדי(מהפכן בתורת החינוך) יש לי עבודת גמר על זה ולא מוצאת חומר. אם תוכלי לסייע לי בזה אשמח מאוד תודה הלנה

אני 31 נשואה ל38 כשנה יחסי המין לא משהו פעמיים בחודש ותמיד מיוזמתי בעלי אדם מאוד מסודר וומתוכנן ואני לא! יש לו המון הערות לגביי אני לא כל כך בטוחה בקשר הזה לפעמים ני מרגישה טוב אבל כשאני חושבת על זה שהוא ל א מפרגן לא אומר מילה טובה לא יוזם מגע מיני אני דואגת אולי התחתן איתי בגלל לחץ של זמן אני מדברת על ילדים , הוא רוצה אבל אומר שאני מעופפת ולא מאורגנת אבל התחתנו במטרה להביא ילד לעולם לא חושבת שהוא ממש אוהב אותי ואני גם לא מרגישה אהבת עולם לפעמים מרגישה שהתקשורת ביננו לא ממש פתוחה נראה לי שהוא תמיד צריך להוכיח שהוא הכי טוב ואם עשה טעות הוא מסתיר ממני אני לא מרגישה שהוא משתף אותי בהכל אני בכלל לא יודעת למה התחתנתי איתו ( נחמד לי איתו אבל לא משהו)

שלום שירלי, לא כתבת לנו כמה זמן אתם נשואים ובעצם, את לא כותבת דבר אחד חיובי על נישואייך. מתיאורייך עולה שבעלך מצליח לערער את בטחונך בנשיותך, לא גורם לך להרגיש נחשקת מינית וגם אינו מעוניין בילדים. את חושדת גם בו וגם בעצמך שהנישואין היו יותר משנאת הבדידות (או מפחד לא למצוא בן זוג מתאים) מאשר מאהבתכם זה לזו. אני בהחלט ממליץ שתפנו לטיפול זוגי במטרה לבדוק את דפוסי התקשורת ביניכם, את הצרכים שהקשר ממלא עבור שניהם ורצוי גם עם אופציה לגישור בגירושין. אם בעלך אינו מוכן לשתף פעולה בקטע זה, מן הראוי שתפני לבד לטיפול כדי לבדוק מה מחזיק אותך בקשר מתסכל כל כך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אנחנו נשואים כשנה מכירים שנה קודם לכן, הוא מאוד סגור אתמול לאחר שכתבתי לך רציתי לקיים יחסים אני בזמן הביוץ והוא יודע, הוא ניסה להתחמק מזה והצליח.בבוקר קם ועשינו את זה למרות שלא ממש התחשק לי אבל רציתי לחוות קצת הנאה אולי. זה היה מהיר מאוד בלי כל הקישקושים של לפני הקטע עצמו האמת שאני לא בטוחה שאני רוצה ממנו ילד אני רק מחפשת את הזמן שנהייה ביחד במיטה ובגלל שאני רוצה כל הזמן נראה לי שהוא מתרחק. בצחוק הוא קורא לי נימפומנית אבל איך זה יתכן פעמייפ בחודש "נימפומנית"? אני ממש לא בטוחה בקשר הזה ,אני חושבת שהוא בטוח בו יותר ממני. אני וותרנית ,זורמת עם הכל אולי פחות יוזמת וזה נראה לי הבעיה שלו אני הולכת לייעוץ אבל תמיד יוצאת לא ממש בטוחה הוא לא רוצה לבוא לטיפול הוא חושב שזה לא עוזר. גם לא מוכן לבזבז כסף על זה קשה לי מאוד הבטחון העצמי שלי ירד הקטע הוא כשאני מדברת על כל הדברים זה נראה לו ילדותי ושטותי מה לעשות

שלום שירלי, טוב מאוד שאת הולכת לייעוץ. יחסו של בעלך אלייך ואל הייעוץ מבטא את העובדה שהוא רואה אותך כמובנת מאלייך. על פניו הקשר נראה לא טוב, בייחוד לא עבורך. למה בחרת באדם שדוחה אותך כל הזמן ולמה את "נלחמת" כדי לזכות ביחסי מין איתו, כשהוא אומר לך בפירוש שהיוזמה שלך בעניין מרחיקה אותו - אלה שאלות שמן הראוי ללבנן במסגרת טיפול (לא רק ייעוץ). את מתארת את עצמך כוותרנית, אך זה נשמע הרבה יותר כמאזוכיזם. אין ספק שלבעלך יש בעיה ומאוד נוח לו להציגך, כמופרעת, נימפומנית, ילדותית וכיו"ב הגדרות מצב שמשאירות אותו "נורמאלי" ואותך "בעייתית". ההבדל ביניכם הוא שאת אינך מדחיקה את הבעיות ומראה בכך חוזק והוא אדם חלש שבורח מבעיותיו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

היי שרלי, קראתי את הבעיה שלך גם לי היה אותו הדבר אלא שאצלי לאחר הרבה שנים, חיפשתי כמוך את השאלות למה ומה קורה. לבסוף הסתבר שהיתה לו מאהבת ואי אפשר להיות עם שנים באותו הזמן, אז תתעוררי בבקשה ותבדקי את בעיתך לעומק, יכול להיות שתופתעי (הלוואי ולא) אנו הנשים נוהגות לדחות הציד מה שלא נוח לנו לקבל, והם הגברים מנצלים זאת. הלנה

שלום וברכה. לבני בן ה-3 יש אלופציה אריאטה, בעיה של נוגדנים בשיער ולכן הוא קירח. עד עכשיו הוא נמצא בבית איתי ועם אחותו הקטנה,בשנה הבאה אני רוצה לשלוח אותו לגן . צריך לציין שאנו עוברים לבית חדש מקום חדש וקטן (מהעיר). הבן שלי לא מודע לבעיה שלו ואני חוששת מתגובת הילדים בגן והשפעתה עליו. מהם הדברים שעלינו לעשות ע"מ להקל עליו את הקליטה בגן וביישוב החדש? תודה רבה.

שלום חן, ביחסך אל ילדך ובעזרה שתוכלו לתת לו כהורים להסתגל למסגרת החדשה יש להיות מודעים לגבול הדק שבין תמיכה ועמידה איתנה מאחוריו ובין הגנת-יתר, שעלולה לחבל בעצמאותו בעתיד. ראשית, הייתי מציע שהילד יהיה מודע לבעייתו. ניתן לעשות זאת ע"י היעזרות בגורם המטפל בו רפואית ו/או ע"י פנייה לעזרה לעובדת סוציאלית או פסיכולוג הפועלים ביחידה בה נמצא בנך לצורך טיפול בבעייתו הגופנית. אלה ייטיבו להסביר לו את בעייתו בשפה המובנת לו ולהדריך אתכם לגבי ההמשך. כן הייתי מציע לפנות אל הגננת, להפנות את תשומת ליבה לקשיים המיוחדים ולבקש ממנה להפנות אתכם לפסיכולוג הנמצא בקשר עם הגן (בהנחה שזהו גן השייך למערכת החינוך הציבורית). כאמור, מאוד חשוב בכל הפניות הללו לשדר לילד מסר של תמיכה, אך להימנע ממסר של הגנת-יתר שתפגע בעצמאותו בטווח הארוך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רב, אני בת 24 ומגיל צעיר אני סובלת ממצבי שינה לא רגילים כמו הליכה מתוך שינה (המצב מחריף עם השנים). האם זוהי בעיה פסיכיאטרית? האם דרוש טיפול בבעיה? ואם כן מהו? תודה

שלום טל, את מציינת שיש לך הפרעות שינה שונות, אך מתארת רק אחת מהן שהיא סהרוריות (Somnambulism), הידועה גם כ"מחלת ירח". הפרעה זו מתרחשת בשלב התע"מ (תנועות עיניים מהירות) של השינה, שהוא השלב העמוק ביותר שבו אנו גם חולמים. התופעה מופיעה מדי פעם אצל כ-10% של הילדים בין הגילים 14-6. המצב כשלעצמו לא מסוכן, ויש לכוונך אל המיטה, כפי שאת ודאי יודעת. ידוע שהתופעה מתרחשת פעמים רבות אצל כמה בני משפחה ולכן משערים שיש לה בסיס תורשתי. הואיל והתופעה נמשכת אצלך הרבה שנים, אני מציע לך להיבדק במעבדת שינה. באזור הצפון אני ממליץ על מעבדת השינה שבטכניון ובאזור המרכז על מעבדת השינה שבבית לווינשטיין. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה על תשובתך המהירה, הפרעות השינה הנוספות הם כאבי ראש ועייפות, בנוסף לכך מעבר לבעיתיות של ההליכה הבעיה הקשה יותר מבחינתי היא עוצמת החלימה: החלומות שלי משפיעים על מהלך היום (מבחינת מצב רוח) ויותר מכך אני אינני זוכרת כמעט כלום מחיי עד גיל 17 (רק תמונות מעומעמות) אלא אני יכולה "למפות" את חיי לפי חלומות בתקופות מסוימות. האם בדיקה במעבדת שינה עשויה לפתור גם את הבעיה הזו?

אני בן 49. זה כשנתיים אני נרדם כמעט בכל מצב, ליד אנשים, בבית, בעבודה. התיסמונות אינן דומות לנרקולפסיה, אלא הרדמות בלבד. בלילה אני ישן כ - 6 שעות אך לפחות 3 פעמים מתעורר. מה לעשות?

האם יש כזאת חיה? האם לפעמים אוננות באובססיה היא התמכרות?? בעלי מזה מס' חודשים (כך גיליתי לאחרונה), מאונן הרבה. הוא אוסף תמונות פורנו ואף נושא אותן בארנקו. הוא גולש באינטרנט באתרי סקס בלילה אחרי שאני נרדמת ובבוקר לפני שאני מתעוררת ובכל דקה פנויה כשאינני בבית. הוא אומר שהוא פשוט אוהב את זה ו"חולה" על זה. גיליתי זאת במקרה, ועד מהרה התחוור לי ההיקף הרחב של התחביב שלו. עלי לציין שאין לנו בעיה של תדירות ואנו מקיימים יחסים לעיתים תכופות. היו ביננו מספר "פיצוצים" על העניין. לי קשה עם זה. בעיקר עם זה שהוא משתדל למחוק עקיבות כדי שלא אדע. מסתיר, מחביא. אמרתי לו שיש לי ראש פתוח ואני מוכנה למיטב הסטיות הוא אומר שלא נעים לו לגלוש באינטרנט באתרי סקס - איתי. אני מרגישה יותר כמו אמא שלו מאשר אשתו. העניינם הגיעו לכך שאני חושבת להתגרש ממנו. הגעתי למסקנה שאני לא יכולה לחיות עם זה. אנו בני 35 ואין לנו עדיין ילדים משותפים. אנו רוצים בילדים משותפים, אך אני איני יכולה שלא לדמיין אותם מעיינים בספריית הפורנו של אביהם. אני אוהבת את בעלי, אך מעשיו בהיחבא "שלא אדע" מקטינים אותו בעיני ואף גורמים לי סלידה פיסית ממנו. האם משהו אצלי דפוק, או יש הגיון בדברי? מה עלי/עלינו לעשות?

בחיי שאני לא מבין את בעייתך. יש לכם יחסיי מין מצויינים,והכל תקין.אז זה שייש לו יתר מיניות וזה שהוא מאונן מפריע לך? מה רע בלאונן?ועוד לפנטז על היפיפיות באינטרנט,זה אחלה. חמודה.....לאונן וגם שזה באינטרנט לא צריך להביא לך מקור דאגה. וזה שהוא עושה זאת בסתר ובהחבא ומנסה להסתיר דבר נורמלי לחלוטין,כי עצם האוננות זה דבר אישי ודיסקרטי לחלוטין. אל לך לדאוג מדבר זה.... וכמו כן אינני רואה קשר בין הבאת ילדים למעשייו אלו,כי הריי את לא תצפי שזה יימשך לעולמים. אז קדימה תעשי עוד דברים יפים ,ותביאי לו הרבה ילדים,ואל תחפשי סיבה לגירושים. שיהיה בהצלחה יקירה.... אהרל'ה

שלום רינה, אם מתעקשים מאוד, אפשר להפוך כל דבר לבעיה נפשית. אם הדבר אינו פוגע ביחסי המין שלך עם בעלך, אין שום מקום לדאגה. להפך: גברים יותר מנשים זקוקים לריגושים מתמידים ואין לך אלא לברך על העובדה שבעלך מצא לעצמו אפיק שאינו פוגע בחיי הנישואין שלכם (העובדה שהוא מאונן מצויינת דווקא בשבילך משום שהיא מעידה על כך שהוא אינו משתמש באינטרנט כדי להכיר בנות זוג "מהצד", אלא בא על סיפוקו בו במקום). מתיאורייך נראה לי שאת הופכת את העניין לבעייתי בחיי הנישואין שלכם. נכון, תחושת ההסתרה לא נעימה, אך זו הפינה הפרטית של בעלך, זה מרחב המחיה שלו. הצורך להסתיר נובע מן הסתם מהכרותו איתך ומציפייתו "להיענש" ו"להיתפס". ייתכן שקיבלת חינוך שמרני ונוקשה למין וייתכן שהתנגדותך באה ממקום בריא דווקא של שילוב מין ורגש, בעוד בעלך עושה זאת בצורה מנוכרת, אך כל עוד הוא משלב מין ורגש בחיי המין שלכם, אין בכך שום פגם. להפך. טעות תהייה גם לחשוב שהתופעה נובעת מירידה במשיכתו המינית של בעלך אלייך (מחשבה שאולי חלפה בראשך). אם מאוד קשה לך אם זה, את תמיד יכולה לפנות עם בעלך לטיפול זוגי, אבל חבל להפוך את כל העניין למשהו סטרילי. לילדים זה ממש לא יזיק - יהיה להם אבא הרבה יותר רגוע, שמן הסתם גם יישאר יותר בבית בזמן ההיריון שלך ולאחר ההיריון שלך במקום "לרעות בשדות זרים". כמובן שיש להבדיל זאת מתופעה אחרת והיא התמכרות לצ'אטים באינטרנט, שעלולה לגרום להכרויות פנים אל פנים - וזה בהחלט אינו המקרה על סמך מה שאת מתארת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לך רינה, לפי התיאור שלך הוא מאונן הרבה, מה שמתאים להתנהגות כפיתית. אני מסכימה איתך ולא עם הגברים, זה דוחה ומשפיל לדעת שבעלך צופה כל הזמן בתמונות פורנוגרפיות. יש גבול לכל תעלול.. לי אין בעיה עם המיניות שלי ועם הקשר המיני הטוב עם בעלי, אך אני יודעת שאם היה נוהג כבעלך זה היה מגעיל אותי. זה הופך את האדם למין סוג של מכונה שחייבת לפלוט....... אולי אפשר לשכנע אותו להוציא את עודף האנרגיה שלו בפעילות ספורטיבית מאומצת. ליבי איתך.

מענין שהתשובות שקיבלת הן מגברים מה נשים אומרות על זה? גבר שעושה את זה בכמות כזו הוא גבר משועמם, זה דומה בדיוק למישהו שכל הזמן אוכל, זו התמכרות, וגם זו התמכרות, אם אין לו משהו אחר לעשות , אז הוא באמת קטן, ומגעיל.

שלום יפית/רינה, לא ברור לי אם את השואלת המקורית והחלפת את הכינוי או את מישהי אחרת. נכון, אני מודה באשמה, אני גבר, אך עניתי לך כאיש מקצוע. אני רק יכול לומר לך, ששמעתי את אותה תגובה לאותה בעיה עצמה מפסיכולוגית מתוקשרת-היטב והיא, ללא ספק, אישה. השאלה היא אם את רוצה להתייעץ או לעשות סקר על דעותיהם של גברים לעומת נשים כלפי התופעה. מכיוון שאחד מתחומי המחקר שלי הוא פסיכולוגיה של הבדלים בין המינים, אני בהחלט מצטרף להשערה שנשים יגיבו כמוך יותר מאשר גברים. ברמה הפרטנית - אם את חושבת שבעלך "קטן ומגעיל", אין לך אלא לברך על כך שאין לכם עדיין ילדים ואתם יכולים להתגרש בלי להזיק להם. מהעוינות שאת מביעה בתגובה להודעות של שני גברים, אחד איש מקצוע ואחד לא ומיחסך לבעלך ולמיניותו, הייתי בהחלט ממליץ לך לפנות לטיפול שבו תוכלי לבדוק את יחסך לגברים, למיניותך ולעצמך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אינני יפית או אסנת בעלי עצמו ביקש ממני לפנות ולשאול דעתם של מקצוענים. הוא אמר לי אתמול במפורש שאם הוא לא היה חייב לעבוד הוא היה מאונן כל היום. הוא אמר שהוא נועד לזה. שייעודו בחיים הוא עבודה, ילדים (כשיהיו) ואוננות. הקושי שלי נובע גם מהידיעה שאינני מספיקה לו, גם מההחבאה שלו (לפני שאני נכנסת הביתה מיד מסדר ומעלים הכל) ובעיקר כשאני מדמיינת אותו עושה את זה בכל דקה פנויה. אינני מגזימה. כל פעם כשהוא בבית ואין לו מה לעשות..... העניינים הגיעו לידי כך שאני לא מרגישה רצויה בבית, כי אני קוטעת לו את העיסוק המהנה. וכשאני צריכה לצאת הוא מחכה שאצא כבר..

שלום רינה, ראשית, אני מצטער על הבלבול. ברור שהתשובה שכתבתי ל"יפית" שהודעה נקראה כהמשך לפנייתך המקורית אינה רלוונטית. שנית, אם קיים קשר טוב ביניכם מבחינות אחרות - אני מציע שבעלך יפה לטיפול אינדיבידואלי עבור עצמו, בייחוד אם הוא זה שביקש ממך להציב את ההודעה כאן, או לטיפול זוגי. ובכל זאת, אם יחסי המין שלכם מהנים, אין מקום שתרגישי פגועה ו/או שאינך מספקת עבורו. לכל אחד יש פנטזיות משלו והן בד"כ מעשירות את חיי המין. הייתי מציע שתגיעו להסדר שבו לא תהיי "האמא הרעה" שלו, הוא לא יצטרך להסתתר כל הזמן ואפילו, כמו שיש לילדים "פינת משחקים", תמדרו את החדר עם מחשב איך שהוא או תייעדו מחשב רק לזה וזו תהייה הפינה שלו. ההסתרה והצנזורה נראות לי הרבה יותר בעייתיות מהאוננות הכפייתית, בה ניתן יהיה לטפל רק אם היא מפריעה לבעלך עצמו, ללא קשר אלייך, ומדברייך זה לא ברור. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

כשאני הולכת לישון, יש לי נדודי שינה. לאחרונה התחלתי לסבול מהרגשה ששתי הידיים שלי בוערות מבפנים, וכואבות. האם זו יכולה להיות צורה של חרדה? או שעלי לרוץ לרופא. יש לציין שאני סובלת מחרדות.

שלום שרונה, על פני הדברים כפי שאת מתארת אותם, נדודי השינה הם ללא ספק חלק מחרדה, ובאשר לכאבים ולחום בידיים - למרות שבד"כ המלצתי היא קודם כל להיבדק גופנית, הרי במקרה שלך, הואיל ואני מבין שאת מטופלת בקשר לחרדות שלך בלאו הכי, אני מציע שתפני לגורם המטפל ותתייעצי אם יש טעם לפנות לבדיקה גופנית, שאולי תכניס אותך לסדרת בירורים מיותרת מבחינת העומס הנפשי שמוטל עלייך בלאו הכי. אם אינך נמצאת בטיפול נפשי בקשר לחרדותייך, ברור שמומלץ מאוד לעשות זאת, עדיף שילוב של טיפול תרופתי ופסיכותרפיה (שיחות). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שרונה יקרה היו לי בצעירותי דברים דומים,ונוכחתי שזה מקרים של חרדות שמתבטאים באיפוכונדריה, כלומר מחלות. א, למדתי להכיר את עצמי ולהתמודד אם זה. להבחין בין מחלה אמיתית לבין חרדות. וכמובן נעזרתי בתרופות נגד חרדות. היום ישנם תרופות טובות מאוד ויעילות. אני לא רוצה לנקוב בשמות. גשי לפסיכיאטר והוא כמובן יעזור. אני רק נותן לך ממקרה שהיה לי. בהצלחה לאונרד

הבעיות השבוע לא מפסיקות לצוץ... טוב אז ככה: יש לי חבר כבר 4 חודשים בערך. לפני כחצי שנה היתה לו חברה שאותה הוא אהב והיא אותו הם היו יחד שנה ו... הקשר שלהם שבר קונבנציות והיה לא נורמלי במלוא מובן המילה. הוא היה מקיא ממנה, כנראה תגובה פסיכולוגית שהפסיכולוג שלו עזר לו להגיע אלייה. לבסוף הוא הפסיק להדחיק ונפרד ממנה. במשך הזמן שלאחר הפרידה היא היתה אובססיבית לגביו. יצרה קשר עם כל אחד שהיה מקורב לו והכל בכדי לדעת ולברר פרטים על חייו. הוא הגיע למצב שבו אנשים זרים היו באים אליו באינטרנט ומספרים לו על החיים שלו. באותו זמן הוא ממש שנא אותה. לפני כמה זמן גם אני התחלתי לדבר איתה באינטרנט ואז נפגשנו בבית הספר וישבנו קצת בהפסקה ואנחנו מדברות וצוחקות אנחנו מעניינות אחת את השנייה בתור בני אדם ואני אמרתי לה שאני רוצה לדעת ואני רוצה להכיר אותה והכל. סיפרתי את זה לחבר שלי והוא לא הגיב כל כך טוב הוא אמר לי : " לא משנה מה אני אעשה היא תמיד תהיה בחיים שלי, זה פשוט מטריף" והוא גם אמר שהוא לא אומר לי מה לעשות אלא לעשות מה שאני רוצה. היום דיברתי איתה בטלפון והיא שאלה אם אני רוצה שנפגש ואמרתי לה שאני לא יודעת כי אני במצב של דילמה. כי מצד אחד היא מעניינת אותי ואני רוצה להכיר אותה, אבל מצד שני אני אוהבת את חבר שלי מאוד ואני לא רוצה לעשות משהו שמפריע לו ,ועוד משהו שכל כך טבוע בעברו. אז ... מה לעשות? איפה אני עומדת?

שלום מיכל, את מתארת קשר מאוד מורכב בין החבר שלך לאקסית שלו, גם הזמן שחלף מאז סיום היחסים ביניהם - קצר מאוד. האם היא יצרה איתך קשר ראשוני באינטרנט? אם כן מנין לך שהיא "תמימה" ורוצה להכיר אותך כ"בן אדם"? החבר שלך נזקק לטיפול פסיכולוגי כדי להפרד ממנה. אם את אוהבת אותו ורוצה להמשיך את הקשר ביניכם בצורה בריאה, את צריכה להחליט: החבר או האקסית שלו.... החבר שלך הגיב באופן בו חשת את הרתיעה שלו מהקשר ביניכן, אז למה לעורר את המתים ולהכניס אותה לתוך חייך וחיי חברך? האם אפשרי שגם את סקרנית לדעת ממנה פרטים נוספים על העבר המשותף שלהם?

את הקשר ההתחלתי באינטרנט אני חושבת שאני התחלתי. מן הסתם כי הייתי מסוקרנת ורציתי לדעת על עברו,למרות שלא היתה לי כל סיבה כי הוא סיפר לי הכל. נכנסתי לאינטרנט וראיתי את הכינוי שלה שם ודיברתי איתה במן התמימות שאני יודעת מי את ואת תדעי שאני חברה של..... אבל אחר כך זה השתנה.היא אמרה לי שהקטע של האובססיה היה ועכשיו כבר לא, כי אם הוא היה היא מהר מאוד היתה מאבדת עניין בקשר איתי והיא גם אמרה לי שלמה היא היתה חייבת להכיר אותי בגללו ולא סתם" למה האנשים הטובים לא באים אליי ככה" אני כבר לא יודעת אם אני רוצה כל קשר אלייה, אבל לא נעים לי לסיים את זה, איך אני יכולה?

שלום מיכל, אם הצלחתי להבין את הפלונטר, החבר שלך מרגיש ממילא רדוף ע"י חברתו לשעבר והצורך שלו, גם אם אינו אומר לך זאת מפורשות, הוא להפריד בינך וחבריו האחרים ובין החברה לשעבר. בכך שתצרי קשר ואף תיפגשי איתה, נראה לי שתקשי עליו. מעבר לכך, נשאלת השאלה איזה עניין יש לך לפגוש דווקא אותה out of all people. לי זה נשמע כריגוש שעלול לסכן את הקשר עם חברך, או לפחות סימן לחוסר התחשבות בו, ואולי, איזה שהוא קושי שלך להיות עם חברך בזוגיות האינטימית הקטנה שלכם וניסיון להעמידה במבחן. כל זה, כמובן, רושם שמבוסס על תיאורך בלבד, בלי להכירך ובפרופורציות האלה יש להתייחס אל הדברים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני בת 26 ויש לי חבר מקסים בן 31 מזה חצי שנה. הוא אדם מקסים, מבין, רגיש, מדבר איתי על הכל, עדין. בקיצור - בחור זהב עם לב חם. עד לפני כשבועיים הרגשתי מאוהבת עד מעל הגג. רציתי להיות איתו כל שניה מהיום, יחסי המין היו סוערים ומרגשים, אהבתי אותו בכל ליבי וגופי. בשבועיים האחרונים אני מרגישה פתאום פחות מאוהבת (פחות סערות ריגשיות) אם כי עדיין אוהבת אותו מאד. זה מפחיד אותי. אני רוצה תמיד להיות מאוהבת, נסערת, נרגשת וחושקת באותה מידה ורוצה שיאהבו אותי גם כך. אני יודעת שהחיים זה לא סרט אבל עדיין...האם זה נגמר? האם נגמרה ההתלהבות ומהיום והלאה יש רק הרגל וחיבה? האם תמיד תהיה חסרה לי ההתרגשות הזו? הייתי רוצה לעמוד מתחת לחופה ולהרגיש מאוהבת עד מעל הראש ולא שקולה ו"עושה את המעשה הנכון".

שלום אנסטסיה, את מעלה שאלה מהותית לגבי שני צרכים סותרים: הצורך בביטחון לעומת הצורך בריגושים. אין כאן תשובות מוחלטות כמובן והתשובות היחסיות צריכות לבוא מהכרותך עם עצמך. ייתכן שעצם החידוש "עושה לך את זה" ואז המסקנה שבחור אחר לא ירגש אותך יותר מהבחור הנוכחי. נישואין אך ורק מתוך שיקול רציונאלי כדי לענות על הצורך בביטחון אינם מומלצים, כי צפויה בהם שחיקה מהירה ותחושת ההחמצה תהייה גדולה מאוד. גם ההפך נכון: קשר המבוסס על הריגושים הראשוניים גם הוא אינו בסיס יציב לנישואין. הצורך בביטחון מן הראוי שיקבל מענה מתוך עצמך - דהיינו, כדאי שתגיעי לקשר מתוך הרגשה שאת יכולה לספק את צרכי עצמך בכל המובנים ובן הזוג מהווה תוספת מעשירה. אחרת, תתחילי כל קשר מתוך עמדה נואשת ותלותית. התשובה מאוד כללית, גם השאלה. ברור שהבחור לא השתנה תוך שבועיים אלא שיחסך אליו השתנה. נראה לי שהתשובות צריכות להימצא בניסיון העבר שלך בקשרים ובבירור עם עצמך (עם או בלי עזרת איש מקצוע) האם התלהבות ודעיכה מהירות הם דפוס המאפיין אותך באופן כללי ואם כן, כיצד ניתן לאזנו ע"י חיפוש משמעות לבד ובעצמך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אנסטסיה יקרה, הייתי במצבך לפני כמה שנים טובות, רצה ורודפת אחרי ריגושים ולא מעט הייתי תוהה כיצד אוכל לשמור על קשר יציב לאורך זמן. לאחר שהבנתי שהבעיה היא בי, לקחתי פסק זמן מבחורים ויצאתי למסע הארוך אל עצמי. לאחר שלמדתי להיות לבד ולאהוב את עצמי - רק אז הייתי מוכנה לקשר אמיתי. היום יש לי חבר כבר שנתיים ואנחנו עומדים להתחתן. אני רוצה להגיד לך שבקשר קבוע ואמיתי אין פרפרים כל יום וכל שעה. גם בתחילת הקשר הנוכחי שלי היינו מלאים בתשוקה ופרפרים והיינו יכולים לשכבר חמש פעמים ביום. היום - אחרי שנה וחצי שאנחנו גרים ביחד האהבה שלנו היא אהבה הרבה יותר חזקה ומשמעותית. אנחנו החברים הכי טובים בעולם וזה הרבה יותר חשוב מתשוקה אין סופית. בחיים האמיתיים, כששנינו חוזרים מיום קשה של עבודה וסידורים, לפעמים כל מה שמתחשק זה להתחבק במיטה או ללכת לישון. וזה בסדר גמור. במידה ואת מחפשת גבר לחלוק איתו את חייך את צריכה להתמקד בדברים אחרים. תשוקה ופרפרים זה דבר נפלא - אך אם זה מה שמחזיק את הקשר הוא לא יחזיק מעמד לאורך זמן. ואם הקשר מתבסס על חברות ואהבה - המשיכה תשאר לנצח.

אנסטסיה:)) ברוך בואך לכדור הארץ:))) אני לא צוחק עליך למרות החיוך. אבל את מתארת דבר שהוא רצוי אבל מבחינת מצוי יש בזה בעיה גדולה. קודם כל מצאת מישהו מקסים ואת אוהבת אותו ונימשכת אליו והכל סוער בניכם או בקיצור רעמים וברקים:)) אבל לכל סערה יש סוף אבל הסוף של הסערה הוא לא סוף ניצחי (כמובן שזה תלוי בהשקפת העולם שלך על החיים) אחרי הסערה יש עוד סערות ועוד סערות בכל מקום בעולם ובכל מיני עוצמות. כדאי שתידעי שגם הסערה שלכם תפסיק יום אחד אבל זה תלוי בשניכם איך להצית אותה מחדש וזאת בעצם חוכמת החיים או יותר נכון חוכמת הזוגיות. הרי איך זה שיש הורים שהם נשואים 40 שנים או יותר והם מאושרים. לכל זוג יש נפילות מתח, מריבות, משברים השאלה איך מתמודדים איתם בתור זוג ביחד. איך עוברים את כל הגלים הבכלל לא קלים של החיים. לסיכום אל תתני לפניקה להשתלט עליך. תיקחי בחשבון שיש נפילות אבל יש גם תמרצים להעלות את אהבה מחדש. לדוגמה ארוחת ערב רומנטית או לצאת למקום חדש שלא הייתם בו להפתיע אחד את השניה ואחת את השני. תאמני לי למרות הניסיון הדל שיש לי כולם אוהבים בכלליות את אותו הדבר בשינויים קלים. אם יש לו ראש פתוח ולך יש ראש פתוח לדברים השמיים הם הגבול ואתם תסתדרו טוב מאוד:))) בהצלחה @-----)---- איתן

אני נמצאת כרגע בשליש הראשון של ההריון ומטופלת בפלוטין ופריזמה. מהם הסיכונים של נטילת פרוזק (גרסה ישראלית - פלוטין ופריזמה) בזמן ההריון? מהם הסיכונים של הפסקת התרופות בזמן ההריון ולחזור לקחת אותם לאחר הלידה?

שלום מיכל, שימוש בטוח ב-fluoxetine (השם הגנרי של התרופות שציינת) במשך ההירון וההנקה לא הוכח עדיין במחקרים. לכן, עדיף להימנע מליטול את התרופה בתקופות אלו, אלא אם כן לדעת הרופא המטפל, התועלת עולה על הסיכונים האפשריים לתינוק או לעובר. השיקול של תועלת לעומת נזק אפשרי או תופעות לוואי נכון לגבי כל תרופה. השאלה, על כן, היא עד כמה את יכולה להסתדר בלי תרופה זו. אין כל סיכון בהפסקת התרופה ולקיחתה מחדש אחרי ההיריון וההנקה. אינני פסיכיאטר, כשלב זה אין פסיכיאטר בפורום ובכל מקרה, כדאי שתעלי את השאלה בפני הפסיכיאטר המטפל כדי לברר יחד את שאלתך במקרה הספציפי שלך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

מיכל לפי חישוב שלי היית כבר אמורה ללדת אני באותו מצב אני לוקחת 20 מ"ג של פלוטין כדור אחד ביום ומנסה להכנס להריון או שכבר הצלחתי אני מבקשת לקבל תמיכה ממך ולשמוע איך עבר ההריון עם הפלוטין מה שלום התינוק שלך איך עברה הלידה והאם עברו עליו או עליה רעידות בזמן הלידה האם נזקקה לגמילה האם את מניקה אודה לך מאד אם תוכלי להרגיע אותי ואת בעלי

ליהיא שלום, את השאלה כתבתי בשם חברתי. היא כבר ילדה (בן). הלידה עברה בסדר גמור. התינוק לא נזקק לשום גמילה וכמובן שהיא ממשיכה לקחת את הכדורים שלה, למרות שה"דיכאון לאחר הלידה" הופיע אצלה בכל זאת. אם את רוצה, אני יכולה לתת לך את מספר הטלפון שלה והיא תשמח לספר לך כל מה שאת רוצה לדעת. לידה קלה, מיכל

אישתי סובלת מזה זמן רב מבעיית אובססיה של קניות בעיקר ביגוד ותכשיטים וכן מבצעת פעילות גופנית בת כשעתיים מידי יום. מיותר לציין כי זה נעשה על חשבון הזמן המשפחתי ועל חשבון הזמן שהאם אמורה להקדיש לשלושת ילדיה הקטנים. בעיה קשה,ולמרות טיפול אצל פסיכיאטר וקבלת תרופות לא השתפר המצב ואולי אף החמיר. נא עזרה בנושא!!!

שלום ארי, מתיאוריך לא ברור שמדובר בהתנהגות כפייתית. האם זו אבחנה של הפסיכיאטר? האם הפעילויות של אשתך מפריעות לה עצמה או רק לחיי המשפחה? מה הטיפול התרופתי שהיא מקבלת? פעילות גופנית בת שעתיים ליום היא אולי מוגזמת לדעתך וללא ספק עולה על הממוצע באוכלוסייה, וגם אם היא נעשית בצורה כפייתית, ברור שאין בה נזק לאשתך. האם הטיפול באשתך הוא תרופתי בלבד? מה שצורם בהצגת הדברים הוא שלא ברור עד כמה הדבר מפריע לאשתך כאדם העומד בפני עצמו ולא ברור עד כמה אתה תופס את אשתך כאדם העומד בפני עצמו. אתה מתאר את התופעות כמפריעות לתפקוד של אשתך במשפחה (מדוע, בעצם, אתה פונה ולא אשתך?). מהצגת הדברים על ידיך, נשמע שגם אם לאשתך יש בעיה, מתבקשת איזו שהיא אוריינטאציה זוגית לטיפול, משום שאינך מבטא כל הזדהות עם מצוקתה של אשתך, אלא מתייחס אל העניין כתקלה באחד ממרכיבי המערכת המשפחתית המשבש את פעילותה. אשמח אם אשתך תציג את בעייתה מנקודת המבט שלה בפורום. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

בשלב מסויים בחייך אתה פתאום מגלה כי נפלה עליך המחלה הארורה הזו. למרות כל הקשיים אתה מנסה להתמודד איתה , להדחיק אותה, מנסה לחיות חיים רגילים כאילו הכל בסדר, ומצליח די יפה להתמודד עם זה. ואז מתחילים המשברים, אתה רוצה להתקבל לעבודה ויש לך מחסום, זה עוד כסף קטן. הדבר החשוב באמת בחיים זה אהבה, ואתה מוצא לך אהבה וחושב שהנה חייך מסתדרים. היא אוהבת אותך, כיף לה איתך ולך כיף איתה, אבל יש מכשול... המחלה!!! אתה מנסה להסביר לה שהשד לא כל נורא, אתה אולי מצליח לשכנע קצת, אבל מגיע השלב בו ההורים מתערבים והורסים את אותה אהבה בשל אותה בורות ואותה סטיגמה. היא בוכה ומתייפחת , אתה חש את אהבתה העזה, אבל אתה חיי בצל המחלה. אתה לא שווה, אתה אזרח סוד ב', לא מגיע לך לאהוב, לא מגיע לך לחיות חיים טובים ומאושרים עם אהבה אמיתית בגלל אותה מחלה. ואם אתה רוצה להכיר משהי חדשה, אז תוסיף לכרטיס הבקור שלך גם את אותה מחלה ארורה. ותמיד תשמע את אותו משפט, אתה אחלה בחור, הכי טוב שהכרתי, הייתי מתחתנת איתך אבל...אתה חולה, אתה אזרח סוג ב'. אז מה נשאר לך לעשות? לחיות את החיים, אולי להתפשר ולהתחתן לא מתוך אהבה, אולי להשאר רווק לנצח, להרים ידיים למחלה? אין לי תשובה לכל השאלות, הלוואי והיתה לי, בכל אופן נקווה שנצליח לאסוף את השברים עם כל הקושי. ואם למשהו יש תשובה, אשמח לקבל אותה תודה

שלום דוד, אני מבין שעוברים עליך ייסורים קשים. פנייתך המקורית נענתה כאן השבוע ע"יד"ר קפלן ועל ידי וראיתי שניסית להיעזר גם בפורום התמיכה ההדדית. לא לחינם יעצנו לך לפנות לטיפול, וזאת לא משום שמשהו לא נורמאלי בתגובות שלך, אלא בגלל שאתה חי במציאות מאוד קשה. בין הפנייה המקורית שלך והפנייה הנוכחית חל איזה שהוא מפנה בך (אולי חלו התפתחויות במציאות שאינך משתף אותנו בהן): בפנייה הראשונה היצגת את הדילמה כמוסרית: איך להיות הוגן עם חברתך ולא להשאירה כאלמנה, ואילו כעת אתה מרגיש שהיא והוריה אינם הוגנים כלפיך. קודם היית מסוגל להיכנס לנעליה ועכשיו קשה לך הרבה יותר לעשות זאת. הם לא אומרים לך שאתה אזרח מסוג ב', הם בוודאי חושבים שאתה בחור טוב, אבל הם בעצם משתמשים בנימוקים שאתה עצמך השתמשת כשפנית אלינו אתמול לראשונה. אנו תמיד נהייה כאן כדי לתמוך בך, אך אני חושב שבגלל המציאות הקשה (ולא בגלל שמשהו איתך לא בסדר) טוב תעשה אם תפנה לטיפול בו באופן קבוע יהיה מי שיראה לך מה אפשר להפיק מן החיים למרות הכל, וזאת באמצעות קשר אישי עם המטפל פנים אל פנים ולא בצורה של חיפוש עיצות. אתה מבין את מצבך היטב ולא זקוק לייעוץ - אתה זקוקה לתמיכה רגשית עם איש מקצוע שיהיה לך בן ברית, פנים אל פנים, וילווה אותך בהתמודדות עם המצב הקשה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רב , בתאריך 21.03.02 שלחתי שאלה לגבי בעיות נפשיות בילדים עד גיל 12 . קיבלתי תשובה לאי מייל בחזרה עם קישור לאתר על מנת לקרא את התשובה . האתר נתקע ואינו עולה , חיפשתי לבד באתר שלכם את התשובה ולא מצאתי . התשובה חשובה לי מאוד אם תוכלו לחזור אלי עם כתובת מדוייקת או להסביר לי איפה אמצא את התשובה. על התשובה ענה עדי . בתודה רבה ובכבוד רב , קרן

שלום קרן, אנא כתבי מחדש או העתיקי והדביקי את שאלתך בפורום זה באופציה "שאל שאלה" ותקבלי תשובה בהקדם בפורום עצמו מאחד היועצים. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

לד"ר רובינשטיין שלום, אחותי (בת 24) מאוהבת מעל לראש בבחור (28) שהכירה במקום העבודה של בעלי (היא עבדה אצל בעלי 3 חודשים). הם גרו יחד בדירתו השכורה ולאחר 3 חודשים נגמרה תקופת השכירות. חודש לפני, היא עזבה את העבודה כך שלא היה לה כסף לשלם שכירות החבר הציעה לעבור לגור אצל ההורים שלה (ההורים שלי), ההורים התרגשו והסכימו, אחותי קצת פחות, אבל איזה ברירה היתה לה? הם עברו להוריי (שכחתי לציין שיש לבחור כלב שחיה בתוך הבית) את כל הציוד שלו (ויש הרבה, איחסנו אצל ההורים במחסן). אחותי עדיין לא עובדת, וחהבר שלה הוא אמר בשיבל מה? אנחנו עכשיו מתפנקים אצל ההורים. הבנתי מאבא שלי שהם לא קונים שום דבר לבית, רק אוכלים, לוקחים את הרכבים של הוריי, ומבסוטים (איך לא?). החבר לפני שבועיים התפטר (כעס שהצטבר בגלל שעשו קיצוצים במשרד וביקשו מכולם שיבינו שמורידים שכר לכולם כולל למנהלים ורק הוא (החבר) לא הסכים, אז הוא גם לא יצא לשטח הרבה (הוא עובד פרי לנס לפי קריאות). לפני שבוע היגעו טלפון למשרד של בעלי שהבחור פונה ללקוחות שלהם בהצעות שיעבדו איתו במקום עם המשרד של בעלי (בזמן שהוא יודע כמה משלמים למשרד, והציע שירותים זולים יותר) ואפילו גם לכלך על המשרד של בעלי (אני רוצה לציין שאין ביניהם חוזה) מה שבעלי אומר שהוא היה עובד ככל העובדים, ה\וציאו אותו להדרכות ע"ח המשרד, קיבל מתנות לחג, היה חשוף למידע) ניסיתי אני לברר את העניין עם אחותי והיא אומרת שמה פתאום , הוא לא כזה, ההורים שלי אומרים שהוא נחמד והם לא רוצים להתערב. לי יש הרגשה שאחותי נמצעת עם אדם רע. בעלי ניסה לדבר איתו והוא לא רצה לדבר על זה, התחמק ולא פנה לברר את ההאשמות. אני ואחותי התרחקנומאוד ואני דואגת שהיא תסתבך, ההורים שלי הבטיחו שבעוד חודש אחותי החבר והכלבה יעזבו את הבית כי זה לא לעניין שהם יגורו איתם כל כך הרבה זמן. אני קוראת את תשובותך בעניין רב, הן גם מקצועיות וגם מעשיות. אני הייתי מעוניינת לקבל תושובה תכל"ס. תורה, סיגלית

שלום סיגלית, קראתי את מכתבך בעיון ואני חושב שאני מבין את ה"פלונטר" שנקלעת אליו. אני מבין את דאגתך לאחות, אך ניכר שאת נמצאת בין הפטיש והסדן ואת חשה צורך לרצות גם את אחותך וגם את בעלך. צר לי לאכזב אותך אך הדבר אינו אפשרי. את אחות, כמו את אף אחד מהסובבים אותנו, לא תצליחי לשנות. גם לא הייתי מציע שאת ו/או בעלך תנסו לשכנע אותה לעזוב את הבחור. הדבר רק עלול להגביר את משיכתה אליו, והוא יהפוך להיות הפרי האסור והנחשק, בייחו שאחותך נמצאת עדיין בהמשכו של גיל ההתבגרות והיא תראה בכם משביתי שמחה. המגורים של הזוג הצעיר אצל הורייך, בייחוד לאחר שהבחור הפסיק לעבוד, אינם רצויים ואינני מאמין שמדובר בעניין אובייקטיבי. המינימום ההכרחי במצב הזה הוא ששניהם יילכו לעבוד וישלמו להורייך שכר דירה, או לפחות יתחלקו בהוצאות הבית (מה שלדעתי יוציא אותם משם מהר מאוד). חוסר הנאמנות של הבחור למעבידו לשעבר שהוא בעלך הוא עניין שאני מציע לך להתרחק ממנו כמו מאש, כי כל צעד שתנקטי יפגע בגורמים האחרים ובעיקר בנישואייך. אחותך היא אדם בוגר, אינך אמא שלה. בעלך צריך לנהוג בחבר של אחותך כמתחרה עסקי לכל דבר ואת צריכה לחשוב קודם כל על נישואייך. הורייך צריכים להבהיר לזוג הצעיר שהמגורים זמניים וכל עוד הם גרים אצלם עליהםעליהם להתחלק בהוצאות הבית. אחרת, אחותך תהפוך להיות אדם מפונק ותובעני כלפי הורייך וקורבן בקשר שלה עם הבחור הזה או עם הבא אחריו. אולי זה מנפץ איזו שהי "אידיליה" על "חמולה משפחתית", אך בסופו של דבר, אני מאמין שהוא יתרום לרווחתם האינדיבידואלית של כל המשתתפים. יש לי הרגשה שאת עושה יותר מדיי "תנועות מיותרות" ומילת המפתח היא "מידור" , הפרדת כוחות, הצבת גבולות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

מאז שאני זוכר את עצמי אני לועס ואוכל עפרונות ועטים אני כותב משהו ובלי לשים לב אחרי כמה דקות העט או העיפרון לעוסים לחלוטין . הדבר גורם לי לבושה וחוסר נוחות במיוחד אם אני משאיל ממישהו עט . אולי יש למישהו מהמומחים הסבר ורעיון כדי להגמל מזה.

שלום רב, חרדה מביאה פעמים רבות להתנהגות כפייתית, שיש בה כדי להרפות את המתח. מהמעט שכתבת - זה הרקע. ואם זה אכן כך, אז עבודה עם פסיכולוג, שתתמקד בו זמנית בשחרור החרדה, וגם בשינוי ההרגל הכפייתי - תסייע לך מאד. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום אני מטופלת באלטרוקסין לבלוטת התריס. רציתי לדעת אם אני יכולה במקביל לקחת היפרקום. הייתי שמחה לשמוע את דעתכם בנושא השפעת ההיפרקום על דיכאון. בעבר טופלתי שנה בפרוזק ויש לי התנגדות חזקה לכדורים כימים. תודה מראש על עזרתכם.

שלום גאיה, מבין התרופות האלטרנטיביות היפריקום הוא היחיד שעמד במבדקים מדעיים ויעילותו הוכחה לטיפול בדיכאון. תופעות הלוואי שלו פחותות מתרופות ממשפחת SSRI הסינטתיות (פרוזאק, פאבוקסיל, סרוקסאט וכו'). אכן תת-פעילות של בלוטת התריס יוצרת סימפטומים דומים לאלו של דיכאון, בייחוד מבחינת ההאטה הפסיכומוטורית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר רובינשטיין שלום! תודה על התיחסותך ועל תשובתך עדיין לא הבנתי אם זה בסדר לקחת אלטרוקסין והיפרקום במקביל? שאלה נוספת : האם ההשפעה של ההיפריקום חלה מיד? ידוע לי שיש היפריקום בקפסולות או בנוזל מה ההבדל ? מה אפקטיבי יותר? תודה מראש גאיה

אני מאד עצבנית ועייפה אין לי חשק לכלום לא בא לי לקום לא בא לי לאכול לא בא לי לעבוד כל מי ששואל אותי שאלה הכי קטנה אני צועקת וצווחת או בוכה לא נעים לא לי ולא לאחרים איך יוצאים מזה?

חגית שלום, קרה משהו יוצא דופן לאחרונה, שיכול לגרות למה שאת מתארת? בכל מקרה, מכיוון שכתבת בעצמך שלא נעים לך ולאחרים, כדאי שתפני ליעוץ. ועוד שאלה - בת כמה את? HERA.

שלום חגית, התופעות שאת מתארת אפייניות לדיכאון קליני. יש כיום טווח רחב של תרופות אנטי-דיכאוניות שתופעות הלוואי שלהן קלות יחסית לתרופות שהיו נהוגות בעבר, אך משך התגובה עליהן נע בין 2-6 שבועות עד שהן מתחילות להשפיע. לכן יש להתאזר בסבלנות, מה גם שההשפעה מאוד אינדיבידואלית ולעתים יש צורך להחליף את התרופה ולעבור את התהליך שוב. הכתובת המתאימה לצורך התאמת טיפול תרופתי היא רופא פסיכיאטר. רצוי מאוד לשלב פסיכותרפיה (שיחות) עם הטיפול התרופתי שאותו אני רואה כטיפול אנטי סימפטומטי בלבד. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

חגית היקרה שלום לך:) תארת פה רק תוצאה של משהו. לא תארת את הגורמים לתוצאה. אם תוכלי לפרט קצת אז אני חושב שאפשר יהיה לעזור לך יותר. תכתבי גם את הגיל שלך. מקווה שנוכל לעזור @-----)----- איתן

בשנים האחרונות השתלט עלי מנהג שאני ממש ממש ממש לא מבסוטה ממנו. אני אוכלת את העור שמסביב לציפורניים, עד זוב דם. כמובן שהמקום כבר פיתח איזה חוסן עצבי, כך שזה לא ממש מכאיב לי. אבל זה נראה די מזעזע, אני חייבת להודות. ניסיתי כל מיני מרות למיניהן, אבל הצורך חזק יותר. אני לא כוססת ציפורניים. מה עושים?

שירה שלום זו תופעה קומפולסיבית נפוצה ביותר, ואכן קשה להיפתר ממנה. התופעה אופיינית בד"כ למצבי לחץ ושיעמום. תוכלי לנסות לעשות יומן כסיסה בשלב ראשון כדי להבין מתי את כוססת במיוחד. לפעמים זה יכול לעזור. בד"כ לא נותנים טיפול תרופתי על סוג כזה של הרגל. אם הוא מאוד מטריד אותך אפשר לנסות להיעזר בהיפנוזה ובטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכם , עברתי תאונת דרכים לפני כשלוש שנים עם םגיעה מוחית שמוגדרת בינונית בהמוח הקטן והאונה הטמפרולית והפריטלית השמאלוית . שגרמה ל"סחרחורת אמתית " איבוד שיווי משקל , חולשה בצד ימין ובעיות שונות בתחושות , טינטון באוזניים כאב לסתות ופנים ועוד מגוון צרות . למרות כל הסבל שאני עובר , אני מודה לאלוהים בכל יום שאני עדיין חי ומאז התאונה ואפשר אפילו לומר שהתאונה שינתה את גישתי לחיים שהיתה מאוד קריירסתית ותובענית היום עברתי לרמת הגולן גם בשל הסיבה שאני לא יכל לעמוד בלחצים של ת"א ( רעש אנשים ודרישות מהעבודה ) ואני מרגיש מצויין עם השינוי הזה . למרות זאת , אני מרגיש מתח ולחץ לאורך כל היום , ולמרות שאני מאוד משתדל לשכוח את התאונה ולהמשיך הלאה - היתה לי תאונה קלה בשנת 1995 ואחרי חודש היא נשכחה כעוד אירוע לא נעים בחיים . אך היום למרות הכל אני לא מצליח לשכוח את התאונה הזו והמחשבות על האירועים בה כל הזמן קופצים לביקור - בעיקר בלילות הכי קשה לי אני בקושי ישן אפילו עם כדורי שינה . מבחינה נפשית אני מתמודד ועברתי כבר עשרות ביקורי פסיכולגיה למדתי שיטות ביופ ידבק עברתי טיפול בemdr ואיך אומרים החברה you name it עברתי - אך עדיין ללא שיפור גדול . דרך אגב , קראתי שנעשה ניסוי בכדור שאפשר פעילות פיסית ומנטלית רגילה ללא צורך בשינה לארבע לילות - אז אולי יש למה לקוות ?? לגבי האבחון , בטיפול אובחנתי כמי שעבר טראומה , אך בועדה בביטוח הלאומי - זו תאונת עבודה נחשבת - עברתי "אבחון " של פחות מחמש דקות והכל תקין אצלי ....... אני דווקא לא מתכוון להגיש חוות דעת לנכות פסיכולוגיות יש לי כבר מספיק אחוזי נכות פיסיים . בכל אופן אני מודה לכם על תשומת לבכם . יואל . ( אני בן 27 אקדמאי במנהל עסקים והייתי איש מכירות ) . ב

יואל שלום אני לא בטוח האם אתה שואל לגבי אבחון פסיכונוירולוגי אבל בכל מקרה ישנם פסיכולוגים המתמחים בדיוק בתחום הזה. בשירות הציבורי אוכל להמליץ על המרפאה הפסיכיאטרית בבי"ח איכילוב וכמובן על בית לוינשטיין ברעננה. ישנם גם פסיכולוגים המתמחים בתחום זה באופן פרטי. לגבי ההתמודדות הנפשית, נשמע שעברת סוגים רבים של טיפולים ממוקדים כמו ביו פידבק ו EMDR אבל יתכן שאתה זקוק דווקא למסגרת ארוכת מועד ויציבה שבה תוכל לעבד את הטראומה, אבל יותר מכך, לנסות ולהתמודד עם שאלת ההתמודדות עם ההווה והעתיד. אני לא בטוח שניתן לומר לך למה ניתן לצפות. התשובה הינה סובייקטיבית מאוד ותלויה בך ובמאפייני הפגיעה שעברת. במקרים כאלה נדרשת סבלנות רבה וישנם בוודאי הרבה תסכול בדרך. אני מאחל לך בהצלחה ד"ר אורן קפלן

לפני חודש וחצי הייתי לראשונה באיזה מפגש קבוצתי המתנהל אחת לחודשיים, כל פעם ע"י מנחה אחר. במפגש המדובר המנחה מאד הרשים אותי ומאוחר יותר (לפני כמה ימים) ביררתי והסתבר לי שהוא פסיכולוג קליני בעל רשיון לעסוק בהיפנוזה. בלי שום קשר למפגש הקבוצתי, אני רוצה מזה זמן רב להתחיל טיפול בהיפנוזה ורציתי לשאול האם העובדה שאותו אדם הרשים אותי באותו מפגש מספיקה כדי לדעת שהוא פסיכולוג המתאים לי לטיפול בהיפנוזה ואיך אדע שהוא אכן מהפנט טוב, עם נסיון?

צ. שלום מאחר והתרשמת מיכולתו הייתי ממליץ לך להיפגש איתו לפגישה או שתיים ותהיה לך תשובה. אם אתה מכיר אנשים שיוכלו להמליץ עליו זה כמובן עדיף. במידה ולא, פשוט תסמוך על האינטואציה שלך. ישנם הרבה מיתוסים סביב היפנוזה ורובם אינם נכונים. גם במצב ההיפנוטי אתה נמצא בשליטה מלאה ואם מדובר בפסיכולוג בעל רישיון אינני רואה כל בעיה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

ברצוני לספר על תופעה מוזרה שחוזרת על עצמה כל יום לפעמים זה קורה בבוקר לפעמים בצהרים ולפעמים בערב אני מתחיל לחוש כאבים בבטן ולחץ נורא בפי הטבעת אני נכנס לשרותים מחרבן ורק אז הכל מסתדר עד לפעם הבאה וכך חוזר חלילה ברצוני לדעת אם יש באפשרות הרופא לרשום תרופה או כל דבר אחר שיכול לעזור לי והיגמל מסדר יום זה נ.ב. - יש גם בעית ריח רע בשרותים בזמן הפעולה אנא עזרו לי - לא מתאים כל הקטע הזה זה מגעיל אותי כל פעם מחדש בברכה אייל

שלום אייל, פנה לרופא המשפחה שאולי ימצא לנכון להפנות אותך לגאסטרואנטרולוג. השאלה אינה בתחום התמחותם של היועצים בפורום זה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, אני מחפשת פסיכולוג/ית שתוכל לעזור למשפחתי להתמודד עם העובדה שאבי חלה בסרטן הריאות לפני כחודש וחצי. כרגע הוא בתחילת הטיפולים הכימותרפיים ואני מעונינת בפסיכולוג טוב שיוכל לעזור לי ולמשפחתי. באיזור הצפון תודה

לסתו שלום. בעבר טופלתי אצל פסיכולוג מצויין!!!, שלצערי עזב את אזור מגוריי וחזר לקיבוץ בו הוא מתגורר באזור ק"ש. אם זה יתאים אשמח לבדוק איתו ולמסור לכם פרטים. תהיו חזקים ובריאים.

ניר היי תודה על התיחסותך אני מאמינה שאצור איתך קשר בהמשך תודה סתו

סתו שלום, קודם כל - איחולי החלמה מהירה לאביך! דבר שני... כדאי לך לברר פרטים על פסיכולוג/ית לחיזוק בביה"ח בו אביך מטופל. יש להם קבוצות תמיכה. אני יודעת שאפשר להיוועץ שם גם באנשי מקצוע מתחום הנפש, ואם אין - הם יכולים להמליץ על מטפל/ת טוב/ה. HERA.

HERA היי, תודה לך על התמיכה ... כן אני אפנה לעובדת סוציאלית בבית החולים בשלב מאוחר יותר מיכייון שכרגע אבי נראה ממש טוב (ברוך השם) ועדין לא רואים שום שינוי אצלו מבחינה חיצונית. מבחינה נפשית הוא פשוט עדין לא מבין מה רוצים ממנו , הוא עדין לא מבין שהוא חולה במחלה סופנית . תודה סתו

שלום סתו, הרעיון לפנות לטיפול עקב משבר כזה הוא רעיון מצוין ומעיד על כוחות ועל ניסיון ורצון להתמודד. לצערי, אינני מכיר פסיכולוגים מאזור הצפון, אך במרכז הרפואי בו מטופל אביך ישנה עובדת סוציאלית שאמורה לעזור למשפחה בהתמודדות עם המשבר ואם לא היא עצמה, היא בוודאי תוכל להמליץ לך על פסיכולוגים הפועלים באותו מרכז או באזור הצפון בכלל. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר גידי רובינשטיין שלום רב, ראשית תודה על התיחסותך. תהיתי , האם יש לפנות בשלב זה : כשאבי עדין נראה במצב טוב ואפילו ממש טוב לאחר 2 טיפולים כימותרפים לטיפול אצל עובדת סוציאלית של בית החולים? כלומר, כשאבי מסתכל במראה הוא בוודאי אינו מבין מה רוצים ממנו כי הוא פשוט נראה אותו דבר ותופעות הלוואי אינן משפיעות אליו בשלב זה (תודה לאל ...). האם אנחנו נוהגים נכון כשאנו (בני משפחתי) חושבים כמובן על טיפול וקבוצת תמיכה , אך כרגע הוא באמת לא מרגיש שזה קורה לו למרות שהוא לא לא מפסיק להגיד : " למה נענשתי?" אשמח לשמוע את תגובתך תודה סתו

תוך כדי ששאלתי את ד"ר רובינשטיין שאלה אישית לגבי התנהגות "חברתי" בעתיד? (ראי הכתוב בפורום..) דפדפתי ומכתבתך נגע לליבי. ומתוך נסיוני המר שאני לא מאחלת לך ולאף אחד הריני אכתוב לך בקצרה. לפני מספר שנים אבי נפטר ממחלת הסרטן במעי אגס, אמי נפטרה מהתקף לב, הם כמובן, למרות שאני מבוגרת חסרים לי מאד ויהיו לי חסרים עד יום מותי. היינו משפחה חמה ולתפארת. אני מאחלת החלמה מהירה מאד לאביך. אני יודעת טוב מאד מה אתם עוברים ואיזה תקופה מחכה לכם. מנסיון של מנהל מחלקה שייעץ לי באופן אישי ואני מודה לו מאד על כך שאמר: בשביל שיהיה לי קל: להיות פסימית, לחשוב על הכי גרוע ואז אם חלילה יהיה גרוע ביותר - יהיה לי קל ביותר להתמודד. כל הזמן הדחקתי, השליתי את עצמי שאולי יקרה נס והוא יתרפא - והכל לשווא. המצב הלך והתדרדר. מעולם לא התייעצתי עם אף אחד, התמודדתי לבד, ומנסיוני - הריפוי הכי טוב עבורך ועבור משפחתך לא להיות אופטימיים, להשלים, זה קשה אמנם, והריפוי שלי היום זה אך ורק: בעבר: דיברתי עליו הרבה, בכיתי הרבה מאד, לדבר הרבה על זה, לא לשמור בלב- להתרוקן, ולהיות הרבה הרבה עסוקים - העיסוק משכיח, אין מה לעשות לפעמים בחיים צריכים לברוח מהמציאות בשביל להישרד, להמשיך קדימה למען הבעל והילדים. אני טיפלתי באבי כמו שמטפלים בתינוק פג, לא שמתי באף בית חולים, טיפלתי בו בבית והיה כמו שלד,אני לא יודעת מאיפה היה לי הכוחות לכך - אולי, מרוב שאהבתי אותו כל חיי, אני בת יחידה והיינו קשורים, שאני לא יודעת אם יש כזו אהבה בין אם לבת כמו שלי היה עם אבי. אי טפלתי בו לבד בביתי הגעתי לידי החתלה- רציתי באותו רגע למות, וברגע שראיתי את ילדי, הם נתנו לי את הכוחות להמשיך, אך בחגים ובשבתות ובאירועים - קשה לי עד היום. השתנתי, התבגרתי, אך ממשיכים לחיות בגלל הילדים. אל תחיי באשליות שהכל פתאום יהיה בסדר - הלוואי, אני מאחלת לך עם כל הלב - בריאות ואריכות ימים, אך מנסיוני, אני פסיבית -] כי ברגע שיש סרטן בריאות - הסיכוי קלוש, לאבי היה במעי האגס , אח"כ התפשט לכבד ואח"כ לריאות ונפטר. אני מספרת וכולי דומעת - כי הפצעים שלי נפתחו מחדש. למרות שאני בת 50. שוב, תהיו חזקים, אם את בכל זאת רוצה תמיכה, תבררי בבית החולים או בקופת חולים שלכם לכם אתם שייכים. הרבה הרבה בריאות ותהיו חזקים - מהמתלבטת, שעברה גיהנום אמיתי בחיים ושאני לא מאחלת לאף אחד מה שאני עברתי בחיי, היקרים בי ביותר בחיים והחברים שלי ביותר בחיים - נפטרו, היום - אני מת מהלך על שניים וחייה רק בשביל הילדים. כל טוב לך.

שלום למתלבטת החדשה , מכתבך כל כך נגע לליבי. כל כך הרבה אנשים מתמודדים עם דברים כל כך קשים (במיוחד בימים אלו...) עד שהנפש מתקשה להבין ,,, אני יכולה להבין מה עבר עליך ואני יכולה לומר שאת אישה חזקה ללא ספק. אני חושבת שהדבר הכי קשה הוא לראות אך האדם החשוב לך מכל דועך ודועך.... אני ואבי פיתחנו במהלך השנים (ואני קרובה לגיל 30) קשר מדהים . אני פשוט מעריכה ומאוד מאוד אוהבת את אבא שלי ולא מכונה לוותר. כרגע עברתי לגור קרוב אל הוריי ואני מטפלת בו בזמן הטיפולים הכימותרפים (יותר עידוד ותמיכה - הוא רק התחיל את הטיפולים תודה לאל שאין עדין תופעות לוואי () הוא פשוט נראה אותו דבר ומאוד קשה להאמין שהוא חולה במחלה סופנית. אני בחורה אופטימית מטבעי , מוכנה להאמין שזה קורה לי והמצב עכשיו שונה (אין לי ספק שחיי משתנים לחלוטין) ומחזיקה אצבעות שהסוף יהיה רחוק מאוד. אני מסכימה עם זה שאת מציעה לראות את המצב בפסימיות כדאי שמאוחר יותר יהיה קל יותר להשלים . מזל שיש לי משפחה תומכת ואוהבת ואני מאמינה שיחד נוכל להתמודד עם המחלה הקשה. כנראה שהחיים כל כך לא פשוטים והכל עיניין של מזל וגורל..... תודה לך על ההתיחסות , תישמרי על עצמך סתו

סתו היקרה, האם אפשר לכתוב לך למייל? יש לי הצעה בשבילך, אך אין באפשרותי לפרסם אותה בפורום.

נטע היי אני אשמח לשמוע ממך במייל : [email protected] לכתובת הזו אקבל את המייל תודה סתו

סתו, ניסית לברר סניפים של אגודת ח.ס.ן (חולי סרטן נלחמים) ? אולי יכול לעזור. עדי

ADI היי עדין לא ניסיתי כלום . אבי נראה ברוך השם ממש טוב (אנחנו בשלב ראשוני של הטיפולים הכימותרפים) והוא עדין לא מרגיש שינוי במצבו . לדעתי עדין מוקדם לכך , מדוע להכניס אותו למצב שהוא עצמו עדין בכלל לא מבין ולמעקל שזה קורה לו. אני פשוט רוצה לבדוק את השטח.... למרות שגם אני עדין לא מאמינה ומבינה שזה קורה לי ... בכל מקרה אני יודעת שאני יצטרך לעשות הכל ולפנות לאגודה. תודה לך על התמיכה סתו

יש לי בעיה. התלבטתי אם לכתוב אותה על הנייר אבל אני רואה שהרוח כאן טובה ומתאימה. חבר שלי לשעבר (מלפני שבע שנים) ואני בקשר טוב עד היום. מדברים לפעמים ומתכתבים קצת במייל. עכשיו נודע לי מיהי החברה החדשה שלו שאותה הוא כל כך אוהב. אין לי שום בעיה עם זה שיש לו חברה, נהפוך הוא וגם לי יש חבר שאיתו אני עומדת להתחתן. וכאן הייתי רוצה לתת הקדמה. לפני כארבע שנים יצאתי עם בחור מהאוניברסיטה שאהבתי מאד מאד. יצאנו תקופה לא ארוכה ואז הוא סיים איתי את הקשר בטענה שהוא עוזב את הארץ בעוד מספר חודשים ולכן אין טעם להתחיל משהו שלא יוכל להמשיך. הפרידה מאד כאבה לי ולכן כתבתי לו מכתב פרידה (זו הדרך שלי לבטא מה שאני מרגישה) והשארתי לו בתיבת הדואר. לאחר שנפרדנו הוא התקשר אליי מספר פעמים וניסה לבוא אליי למטרות סקס אך אני הסברתי לו בכל פעם שאני מעוניינת בקשר רציני ולא בשום דבר אחר. לאחר שסיימתי ללמוד הסתבר לי שהוא סיפר באוניברסיטה שאני בחורה זולה שרודפת אחרי בחורים ורק אחר כך הבנתי כמה רמיזות שקיבלתי בלימודים מבחורים אחרים. כל כך אהבתי אותו והדימוי שהוא יצר לי כל כך לא מאפיין אותי ומאד מאד נפגעתי מכך ויתרה מזאת - עד לאותו רגע תמיד נזכרתי בו בגעגועים ובחיוך. עד עכשיו אני לא מצליחה להבין איך בן אדם יכול להיות כל כך רע. והמצחיק הוא שמי שהיה מתקשר כל הזמן זה הוא ולא אני. אבל היום לבחורה שמדביקים לה תווית כזו מאד קשה להפטר ממנה או להסביר אחרת. והחטא שלי היה בסך הכל שאהבתי אותו מאד. מסתבר שהחברה החדשה של האקס שלי, זו אחותו. והיא חושבת עליי בדיוק את אותם דברים שאחיה סיפר לה, כולם שקרים. אני מרגישה ממש רע עם כל זה ומאד לא רציתי לפגוע בחבר שלי לשעבר אותו אני אוהבת ורוצה שיהיה מאושר, אבל אני יודעת שאני לא אוכל לשאת את המחשבה עליה וכל פעם שאדבר איתו אני אחשוב על זה ולכן רמזתי לו בעדינות שאני מאד מצטערת אבל לא אוכל להמשיך להיות איתו בקשר כי את העובדה שהיא אחותו של אותו אחד שפגע בי בצורה כל כך קשה ושלקח לי הרבה זמן לנקות את שמי בגללו, אני לא יכולב לשכוח או לשנות. אשמח לשמוע דיעה של מישהו מהצד. תודה.

שלום סיגל, נקודתית, נראה לי שאת צריכה לדבר באופן הגלוי ביותר אך ורק עם החבר הנוכחי שלך, לספר לו באופן קצר, ענייני, קולע ובלי השתפכות ריגשית מיותרת על השמועות שהופצו עלייך ועל הנסיבות שהביאו לכך ולומר לו שאת רואה בו אדם מספיק חזק כדי לגבש עלייך דעה משלו. אם הוא בלאו הכי מעוניין להינשא לך, אולי גם צעד זה מיותר. יתר המעורבים בפרשה אינם רלוונטיים. מעבר לכך, אם מה שחושבים עלייך והתוויות שמדביקים לך כל כך פוגעות בך, אני ממליץ לך לפנות לטיפול, לעבוד על הדימוי העצמי שלך ולפתח חוסן נפשי שיעזור לך להתמודד עם תופעות מעין אלו בעתיד. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר גידי. לא הבנת את מה שסיגל כתבה. אין לה בעיה אם החבר שאיתו היא נישאת. יש לה חבר(ידיד) מלפני 7 שנים שאיתו היא בקשר של מיילים והתברר לה שהחברה של אותו חבר, היא אחות של אחד שהיה חבר שלה באוניברסיטה לפני 4 שנים והפיץ עליה את השמועות הרעות. והיא חושבת בגלל זה לנתק את הקשר אם אותו חבר מלפני 7 שנים,בגלל האחות ש"מורעלת" ממה שאחיה סיפר לה על סיגל. תודה איתן

סיגל היקרה לא הבנתי מכל מה שכתבת אם סיפרת לחבר שלך ההוא את מה שסיפרת לנו על הבחור ועל העובדה שזאת אחותו של האקס מלפני 4 שנים. דבר שני את האמת את דיי במילכוד כאן. בואי נניח שאת תנסי לדבר איתה ואולי גם לשכנע אותה שהתווית שאחיה הדביק לך לא נכונה. בכל זאת היא תיהיה אישתו של החבר הזה. ואחיה ישאר אחיה. ככה שלא כל כך תצליחי להתחמק ממנו(מהאח) אבל אני חושב שכדי שהחבר הזה שלך יבין למה את מתחילה להעלם לו. כדאי שתסבירי לו. שתגידי לו את האמת. בכל מיקרה זאת שאיתה הוא עומד להתחתן לא עשתה לך כלום. היא רק "מורעלת" מהאח שלה. ותתני לו צ'אנס לראות ולבחון את הדברים. ואם עדיין לא יהיה לך נוח. אז תחליטי אם לנתק או לאו את הקשר. בכל מיקרה בהצלחה:) @-------)----- איתן

איתן, תודה שהסבת את תשומת-ליבי. סיגל, לאור ההבהרה של איתן - אם את הולכת להתחתן עם מישהו שבכלל לא קשור לעניין, אז אחלק את תשובתי לשניים: א. כאדם מן היישוב אענה לך - תעזבי את כל התרעלות הללו ותתמקדי בבעלך לעתיד. ב. אם את לא מסוגלת לעזוב את זה - פני לאיש מקצוע שיעזור לך לעזוב את זה. אני מתנצל על אי-ההבנה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני כבת 50 נשואה. לפני כשנה וחצי ניסיתי ליצור קשר חברי עם אשת ידידו של חבר של בעלי. אמרתי לי 3 פעמים שהיא מוזמנת מתי שהיא רוצה לבוא אלי הביתה לכוס קפה או בכלל. לציין, כשאנו נפגשות ברחוב, אנו מפטפטות, יש בינינו כימיה אדירה. היא הבטיחה מספר פעמים שתפתיע אותי ותבוא לביתי, פשוט היא טרודה בעבודה, בבית ובחיי היום יום. זה נכון, שהיא מאד מאד עסוקה, אך כשאוהבים משתדלים לרצות את הצד השני ומתעלים. האשה כל פעם שפוגשת אותי (לעיתים רחוקות) אומרת לי במפורש: אני מתה עליך, אני אוהבת אותך מאד ומראה לטיפה עדינה , ורואים שהיא אומרת לי עם כל הלב, לפני מספר ימים פגשה אותי, ונשבעה לי שבקרוב היא תמצא את הזמן ותבוא אלי. אני מאד מאד אוהבת אותה ואת בעלה, הם זוג מאד נחמד וכובש את ליבי מכל הבחינות. אינני יודעת ובטוחה מדוע כל פעם שהיא פוגשת אותי היא מדגישה שהיא באמת אוהבת אותי, אם היא אוהבת אותי מדוע היא לא דרכה בביתי? אני עם קונפליקט עם עצמי ולא בטוחה עם היא דוברת אמת. אולי סתם בשביל שיהיה לי טוב על הנשמה, היא ידועה בתור אשה מאד ישרה וישירה. אך לדעתי, כשאוהבים מישהו או מישהי משתדלים ועושים מאמץ לרצות אותו ולעשות דברים שהשני אוהב גם אם לא נוח לי,לא כן? שאלותי: למה היא מתכוונת באומרה שהיא אוהבת אותי, האם זה נכון (כי צריכים להוכיח זאת בביקור בביתי) ומעניין כשאנו נפגשות כיף לנו מאד יחד, אנו מראות חביבות ונחמדות אחת לשנייה, אני מרגישה שהיא "אחותי התאומה", יש לנו שפה משותפת (אני בד"כ הדברנית הראשית),. לגבי בעלה, הוא טיפוס שאוהב לפלרטט עם נשים ונמשך לנשים יפות. אני כבר לא יודעת מה לחשוב, יתכן ואני מהווה איום לגביה? הוא אוהב לדבר גם איתי בהתלהבות יתירה. אז, אחרי שקיבלת את כל הפרטים בכדי שתהיה לך תמונה כללית - הייתי מעוניינת לקבל תשובה לגבי כוונתה של האשה באמירתה, אם היא דוברת אמת בכלל? - בתודה, המתלבטת. אגב, אני יותר לא מזמינה אותה, לא צריכים לרדוף אחרי אדם ולהתחנן שיבוא, תבוא תבוא, לא תבוא- לא צריך, אך מדוע כל האמירות שלה הגורמות לי לפקפוק רב בקשר לרגשותיה אלי?

שלום לך, אני חושב שתפיסתך את המסר של חברתך היא חד ממדית ונוקשה משהו. יש כמה הנחות יסוד שנראות לך מובנות מאליהן והן אינן הכרחיות. למשל, כלל לא צריך להוכיח שאוהבים ע"י ביקור ביתי. יכול להיות שזה הסגנון של חברתך בכלל ויכול להיות שזה הסגנון שלה איתך ואם ידידותך איתה חשובה לך, לא נותר לך אלא לכבד את גבולותיה. נקודה אחרת למחשבה, העולה מתוך שאלותייך, היא שאת מזהה את המושג "שפה משותפת" עם העובדה שאת הדברנית הראשית. מכך ניתן להסיק שאת יותר מדברת והיא יותר מקשיבה. אולי היה רצוי להחליף את התפקידים. אדם מעניין הוא אדם מתעניין. ייתכן שהיא אכן נהנית להקשיב לך, אך עד גבול מסוים ואם את רוצה להעמיק את הקשר, טוב תעשי אם תתענייני בה ותאפשרי לה לדבר. ודבר אחרון, אמת הוא ערך שחונכנו עליו בצורה נוקשה: לפעמים אמירת כל האמת פוגעת בסתירה לקומוניקציה (למשל, אם חברתך תקנה שמלה יקרה ואת חושבת שהיא מזעזעת - אמירת האמת תחבל בתקשורת ביניכן). הייתי מציע לך במקום להפוך את הקשר לתחקיר של בית משפט בדבר מציאת האמת המוחלטת, לכבד את גבולותיה של חברתך, לאפשר לה את מרחב המחיה כפי שהיא מגדירה אותו ולהתעניין בה יותר, ייתכן שזה יקדם את הקשר וייתכן שתיאלצי להסתפק במה שיש, שגם זה לא מעט, אם לא שואפים ליותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תחילה תודה. בהמשך לתגובתך הריני להוסיף: קלטתי באשה שהיא טיפוס סגור, חייכן ואוהבת להיות בתקן של מקשיבה, והיא מגלה שיודעת להקשיב עם סבלנות ועם התלהבות בזמן שאני מדברת איתה. לציין, שאני טיפוס ביישני, ויוצא בד"כ שהיא השואלת , מגלה התעניינות מירבה בי ואני זאת שעונה - ויודעת לענות עם כל הלב. ניסיתי פה ושם גם לשאול אותה לשם התעניינות - גיליתי שהיא מנסה להתחמק, מדברת יותר בכלליות ולא משתפת פעולה בלגלות את הכל . אני אוהבת תשובות מפורטות והיא מדברת בכלליות. ואני בד"כ אחת שאוהבת לפרט - והיא מראה התלהבות וסבלנות כשאני מדברת. בעלה פלט בעבר לעברי שאשתו טיפוס סגור מאד וביתי, אז אני עושה אחד ועוד אחד, אז אולי בגלל זה היא לא פטפטנית איתי?, כשהיא פוגשת אותי היא תמיד אוהבת להתעניין בי ובמשפחתי, אולי באמת אניי צריכה להשתנות ולהחליף " גם להרגיש שאוהבים להיות בחברתי. אך לא ענית לשאלתי, מדוע היא חזרה מספר פעמים שהיא אוהבת אותי, איך אדע עם זה נכון? ויתכן שבעלה אוהב לפלרטט עם נשים יפות , אני מהווה איום לגביה ועכב זה היא דוחה את ביקורי אלי? - ממתינה לתשובה ותודה לך מאד.-המתלבטת.