פורום פסיכולוגיה קלינית

קיבל את המידע מהפסיכיאטאר,אבל עדיין מסרב לקחתה למרות שהוסבר לו כי מצבו קריטי !!!!לכן אני מבקשת מאותם אנשים שלוקחים את הרספידאל ליצור עימנו קשר ,מאד אודה לכם באם תיתנו לנו פרטים כגון :השפעות לחיוב ולשלילה!!!!!! עדיין כאן מחכה לתשובתכם ועזרתכם מודאגת מאד מודה לכל המשיבים מראש

לאם המודאגת, השפעתן של תרופות פסיכיאטריות הן מאוד אינדיבידואליות ושונות מאדם לאדם. אינני חושב שזה רעיון טוב להסתמך על תגובות המשתמשים בתרופה או כאלו שהשתמשו והייתה להן השפעה שלילית עליהם. בין התרופות לטיפול בהפרעה שהריספרידאל נועד להתמודד איתה, הוא בעל תופעות הלוואי המתונות ביותר. פני לפסיכיאטר שרשם את התרופה והציגי בפניו את סירובו של בנך להשתמש בתרופה. הוא ידריך אותך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אבקש לקבל כל מידע עדכני ,חדשני ,ידוע מוכר לגבי תרופה הנקראת:ריספרדל!!!!!!!!!!! מה הם תוצאות טיפול בה ,מה היתרונות ומה החסרונות בשימוש בתרופה זו!!!!!!!!!!! risperdal!!!!!!!!!!!!!התרופה ניתנה לשימוש לבחור בסביבות העשרים אשר מסרב לקחת אותה בגלל הפחד לסיבוכים נוספים. חג שמח לכולם ותודה מראש

http://www.infomed.co.il/drug1.asp?dID=276

שלום לאם המודאגת, בשלב זה לא פועל בפורום לטיפול נפשי פסיכיאטר. גם אילו היה פועל, בטוחני שבסופו של דבר הוא היה מפנה אותך לפסיכיאטר שהתאים את הטיפול התרופתי לבחור. על כן, אני מציע שהבחור יבקש את כל ההבהרות מהפסיכיאטר שרשם לו את התרופה. תפקידו של הפסיכיאטר המטפל להתייחס אל כל החששות המלוות בלקיחת התרופה ובכל מקרה, אין בתרופה סיכונים בלתי הפיכים, דהיינו, אם תופעות הלוואי תהיינה קשות מדיי (ויחסית לתרופות אחרות מסוג זה הן פחותות), ניתן להפסיק את השימוש ולהחליפה בתרופה אחרת ע"י הפסיכיאטר המטפל, ללא כל נזקים. רק רופא המכיר את החולה באופן אישי יודע את התמונה כולה כדי לענות על השאלות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

טוב אז ריבים עם ההורים וקשר לא טוב איתם נראה לי זו הבעיה שנמצאת במקום הראשון אצל בני נוער אבל עדיין כל עניין לגופו. הקשר הם ההורים שלי הוא מחורבן, וזה בלשון המעטה. אני בת 17 ומאז ומתמיד היתה לי את ההרגשה שאני לא מקבלת אהבה בבית לפחות מאימא שלי תמיד קיבלתי כסף ובגדים ואף פעם לא אני אוהבת אותך או נשיקה ככה סתם. תמיד ההורים שלי היו מציקים לי למה אני כל הזמן בבית ולא יוצאת עם בנים כי חברות שלי כן ותמיד אימא שלי היתה משווה אותי לחברה שלי שמצליח לה עם בנים ושהיא מתנדבת במד"א ושהיא עובדת והיא תמיד טרחה להודיע לי שאני לא מספיק טובה בניגוד לחברה שלי. עכשיו כשיש לי חבר הם מצאו את נקודת התורפה שלי כי הם רואים שאני מאושרת ואם אנחנו רבים הם תמיד טורחים להזכיר לי שהוא לא יבוא יותר ופה ושם,אנחנו נפגשים כל יום לילה אצלו לילה אצלי. לפעמים אני מגיעה בבוקר ותוך שנייה אבא שלי מוציא עליי את כל העצבים ונאמרים דברים שלא היו צריכים להאמר ואם כן, אז בצדק. הוא תמיד רב ונטפל לכולם לאימא שלי , לאחותי צועק ומקלל, אין לו מספיק ביצים להרים יד על מישהו, הוא לא כל כך אמיץ. אני חושבת שהכל נובע מהמרמור שלו הוא היה מובטל במשך תקופה ארוכה וכנראה הוא הספיק לחשוב שהזמן שהיה נתון לו בעולם ושנתון לו, לא מוצה מספיק טוב. כנראה בגלל זה הוא ימני קיצוני, גזען ואדם דפוק וממורמור. אבל אני לא מבינה למה אני צריכה לאכול מזה? זה הרי לא מגיע לי.! אני רוצה לדעת מה האלטרנטיבות שלי מה אני יכולה לעשות? חשבתי על טיפול פסיכולוגי אבל כמובן הם לא מבינים למה אני צריכה. אבא שלי אמר: כ"שתתחילי לדבר עם קומקומים ולטעון שהם עונים לך, אז נוכל לשקול טיפול פסיכולוגי". מן הסתם האפשרות של לדבר איתם לא באה בחשבון כי אף פעם לא דיברתי איתם על כלום ולא התייעצתי איתם ועכשיו מאוחר מדי ואף אחד מהצדדים לא רוצה להתחיל להוציא שלדים מהארון, למרות שזה מה שיכול לפתור את זה. אין בינו תקשורת וזה עצוב, כי ההרגל הזה רודף אותי בחיי היום יום שאני לא יכולה לדבר עם אנשים , עם חבר שלי שמנסה כל הזמן לדובב אותי ומנסה לחבר את התצרף, אני. מקווה שתוכל לעזור לי

שלום לילית, בגיל ההתבגרות, בו את נמצאת, קונפליקט עם ההורים הוא הנורמאלי ולא האבנורמאלי. יחד עם זאת, את מתארת יחסים קשים במיוחד שראויים במסגרת טיפול אצל איש מקצוע הן לשיפור התמודדותך בהווה והן למניעת נזקים בעתיד. את נמצאת בגיל שטיפול כזה יכול לעזור לך במיוחד לטווח ארוך. אם המצב אינו מאפשר טיפול פרטי, את זכאית לטיפול פסיכולוגי במסגרת קופה"ח בה את חברה ע"י פנייה לרופא המשפחה שיפנה אותך לגורם המתאים. אפשרויות נוספות הן פנייה ליועצת ביה"ס אשר ייתכן ששיחות איתה תספקנה או שהיא תפנה אותך לפסיכולוג בשירות הפסיכולוגי החינוכי אליו ביה"ס שייך. עזרה אנונימית ונקודתית יותר ניתן לקבל גם בתחנות "דלת פתוחה" בהם אנשי מקצוע מקבלים בהתנדבות בני נוער. בגיל ההתבגרות יש חשיבות רבה לתמיכה ע"י קבוצת בני הגיל והעובדה שלמרות המצב הקשה שאת מתארת, את מסוגלת לקיים קשר עם חברך בהחלט משאירה מקום לאופטימיות רבה. חזקי ואמצי, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לכולם! רק רצינו לאחל חג שמח.

חג שמח למנהל הפורומים, ליועצי האתר, למתייעצים ולמשתתפי פורום תמיכה הדדית ולגולשי אתר דוקטורס הנכנסים וקוראים בלבד. הסליחה עם אלה שטרם עניתי לפניותיהם. אעשה כן מחר.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=145884&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

איפה הכתבה בדיוק???

לצערי הקישור המלא והמדוייק לא עבר . זה מופיע במאמרים של מוסף הארץ. שתי אפשרויות להגיע לכתבה: 1) להיכנס לדף הבית של הארץ->מוסף הארץ (צד ימין באפור)-> לינק לכתבה "מישהו מטפל בך, אבל מי" (כתבה של רן רזניק) דף הבית של הארץ: http://www.haaretz.co.il או: 2) להעתיק את הלינק למאמר לשורת הדפדפן כאשר עכשיו הוא מחולק לשתיים: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=145884 &contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

היי גידי. דיברנו שמי אלון ואמרתי לדבר עם בת זוגתי בקשר לכדור והתופעה.להזכירך דיברנו בטלפון. היא אמרה שקיבלה את הארוע של לא מצליחה להירדם כמה לילות בזמן הלימודים לתואר ואז הופנתה לפסיכיאטר.היא רכגע לוקחת ריספרדל בכמות של 3 מיליגרם פעמיים ביום.רציתי לדעת אם אפשר להוריד את הכמות או לעבור לכדור טבעי לחילופין כי מטרידה אותי העובדה שהיא לוקחת כדור כימי שאולי קצת מוגזם לגבי המקרה שלה.להזכירך היא בעלת תואר ראשון ועובדת בנק.היא סיפרה שהפעם האחרונה קרתה לפני שנה וזה היה כשעשתה טעויות בעבודה.האם על כזה דבר צריך כזה טיפול ? אני חושש שהיא לוקחת משהוא שלא מתאים לה בכלל. יכול להיות שאולי אני צודק? מקווה לתשובה בתודה מראש שוב

שלום אלון, כפי שהסברתי לך בתשובותיי הקודמות בפורום, באי-מייל ובטלפון, יהיה זה חסר אחריות מקצועית מינימאלית מצד כל איש מקצוע לענות לך על שאלות אלו מבלי להכיר אישית אותך ואת חברתך. עליך לפנות עם חברתך לאיש מקצוע מוסמך לייעוץ. אם אינך יכול להרשות לעצמך את הדבר מבחינה כספית, פנה אל קופה"ח בה אתה חבר. אתה שואל שאלות כבדות-משקל, ספציפיות מאוד ומבקש לקבל ייעוץ בחינם דרך הרשת וגם לקבל החלטה על סמך התשובות אם להינשא לחברתך או לא. אף איש מקצוע לא יסכים לשתף פעולה עם דרישותיך. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

זה קורה לי בכל חג משמעותי ..כזה שמתכוננים אליו... מגיע היום המיוחל ואני נתקפת במרה שחורה... אני בוכה... מרגישה שהכל חרא....רבה ומתפרצת על כולם .... פשוט הורסת לכולם את החג.... על פניו אין שום סיבה סה"כ האירועים האלה עוברים עלינו (ילדי ובעלי) באווירה טובה, ובכל אופן אני לא מצליחה לשלוט בזה... לפעמים אני מרגישה ממש כלבה ,,, איך ל"זרום" עם החג מבלי לריב או להיות במרה שחורה

שלום רב, חגים משפחתיים הנם מועד ידוע להתפרצות דכדוך נפשי, כי הם מבליטים ומקצינים את הפער בין תחושת האדם המסויים - שאינה טובה באופן בסיסי, ובין מה שנראה כתחושה טובה ומאושרת אצל שאר הסובבים אותו/ה. טוב יהיה אם תקחי את התחושה הזו, שמציקה לך בעיתות של ערב חג, ותתיחסי אליה כאל נורת אזהרה סמפטומטית, בהקשר הכולל של שביעת הרצון שלך מעצמך (קריירה, הורות, זווגיות, וכו'). לכשיעבור החג, אל תתנחמי מכך שנורת האזהרה כבתה, אלא תתחילי במהלך פסיכולוגי לחיפוש אחר פתרונות בסיסיים. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

יש לי גבות עבות ולא מסודרות, וכולם מסטלבטים על הגבות שלי וזה לא מפריע לי בכלל. יש לי ביטחון גבוה. אבל יום אחד סבתא שלי לקחה אותי לסדר גבות לא כמו כוסית טיפה למעלה ומישהו בבית ספר גילה שהורדתי והוא סיפר לכמה ילדים ואז הרגשתי מושפל וכל הביטחון ירד לאפס אני לא יכול לראות את הילדים האלה עד שיגדל לי הגבות מה אני צריך לעשות שיחזור לי הביטחון????????????.

אבי כתב/ה: > > יש לי גבות עבות ולא מסודרות, וכולם מסטלבטים על הגבות שלי וזה לא > מפריע לי בכלל. > יש לי ביטחון גבוה. > אבל יום אחד סבתא שלי לקחה אותי לסדר גבות לא כמו כוסית טיפה למעלה > ומישהו בבית ספר גילה שהורדתי והוא סיפר לכמה ילדים ואז הרגשתי > מושפל וכל הביטחון ירד לאפס > אני לא יכול לראות את הילדים האלה עד שיגדל לי הגבות > > מה אני צריך לעשות שיחזור לי הביטחון????????????. בלילה אני לא יושן טוב ודפיקות הלב שלי מהירות מאוד

תוך שבועיים וגבות גדלות בחזרה

שלום אבי, אני מצטער לשמוע על הסבל שנגרם לך. ביטחון עצמי אינו תכונה הניתנת לערעור בקלות כה רבה, אם הוא אכן היה גבוה אצלך לפני הטיפול הקוסמטי שעברת. יתר על כן, אם הוא אכן היה גבוה היה בך מספיק כוח להתנגד לטיפול זה. העובדה שהוא התערער במידה כה רבה מעידה על כך שלמרות מה שאתה כותב, כנראה מלכתחילה הוא לא היה גבוה מספיק ולכן המלצתי היא לפנות לטיפול אצל איש מקצוע מוסמך שיעזור לך לקבל את עצמך כמות שאתה. המשבר הנוכחי יכול לשמש נקודת פתיחה טובה מאוד לטיפול ותוכל להיבנות ממנו ונקודתית גם להיעזר בו כדי לעמוד מול התגובות הקשות בביה"ס. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

עיניים כחולות בוכות כתבתי שאני מרגישה מבולבלת - שאני מרגישה רגשות שליליים שאני פגועה כועסת מאוכזבת בוכה עצובה כואבת ולא ממש כתבתי למה.. אז ככה לצערי הרב - כמה חודשים אחרי החתונה התחילו הימים הלא טובים שלי איתו.... התחילו מצידו קריזות התקפי זעם התפרצויות עליי חוסר שליטה - איבוד שליטה עצבים מילים לא יפות שמעולם לא חשבתי שאשמע אותן התנהגות שמעולם לא חשבתי שאקבל פגיעה שמעולם לא חשבתי שארגיש ודמעות דמעות דמעות כ"כ הרבה דמעות שמעולם לא חשבתי שאוריד בגללו.... לקח לי המון זמן להבין שמשהו לא בסדר.... לקח לי זמן להודות בזה בעצם לא כלפי אף אחד כלפי עצמי בלבד... כל פעם כזו שקרתה אמנם לא על בסיס יומיומי... פעם בכמה זמן כל כמה חודשים... אבל לצורך העניין זה לא מה שמשנה כי מה שחשוב - זה עצם זה שזה קרה מבחינתי - אפילו פעם אחת פעם אחת יותר מדי..... וזה קרה הרבה יותר מפעם אחת.... כאשר הבנתי עם עצמי שזה לא בסדר ואסור שזה יקרה לעולם! לאף אחד! לאף אחד אין זכות לדבר אליי ככה להתפרץ עליי ככה לצרוח עליי ככה ויותר מכל לאף אחד בעולם אין זכות לגרום לי לפחד ממנו! אלהים - אני נישאתי כדי להיות מאושרת כדי לאהוב כדי להיות שלווה ורגועה להרגיש שלמות ולא כדי לפחד! ולא כדי לבכות! ולא כדי להיפגע! לא ככה..... יש אכזבות אולי יש דמעות אולי יש כאב אולי יש מריבות אולי אצל כל זוג אבל תלוי איך - תלוי עד לאיזה גבול זה מגיע והכי תלוי מתי זה עובר את הגבול- בעצם ואצלי זה עבר!!!!!!! בגלל זה כ"כ קשה לי.... לא מסוגלת להבין לקבל לתפוס איך אדם שכה אוהב אותי דואג לי מפנק אותי אמר שאני חלום חייו מושא אהבתו התגשמות כל הפנטזיות שלו הטעם והעניין בחייו איך הוא יכול לפגוע בי כך?

שלום שוקולד:)) את האמת יש כמה אופציות. או קנאה חזקה מאוד. או פחד לאבד אותך. אבל כמובן שאף אחד מהם לא מוצדק ואף אחד מהם אסור שיקרה. אלימות זה דבר שלא נישלט אלימות אחת גוררת את השניה וכך זה ממשיך. אני כתבתי בפורם תמיכה הדדית שאני רוצה במלחמה נגד הפלשתינים במלחמה תמיד יש רק פצועים והרוגים. וזה משני הצדדים. אני מציין את העובדה כי אני מבדיל בין מלחמת אין ברירה לבין אלימות לשם אלימות. אומנם בשניהם יש הרוגים ופצועים אבל זה לא אותו דבר מבחינת הנקודה הבסיסית. בכל מיקרה אין הצדקה לאלימות. ואם את מחפשת ושואלת למה??? ואיך זה קרה??? אולי היו דברים שבגלל שאהבת אותו לא שמת לב אליהם. אבל אם לא, אין טעם להתחיל לחקור יותר מידי. יש דברים שהם מעבר לבינתנו והבנתנו. תטפלי בעצמך, ותדאגי לעצמך ותמשיכי בחיים שלך. כי כל המחשבות האלו והחקירות האלו יפריעו לך ויעקבו אותך מלחיות חיים טובים. אולי כדאי שתקחי טיפול פסיכולוגי כדי שיעזרו לך להמשיך בחיים שלך. להתקדם. עשית דבר שדורש המון אומץ. לעזוב מישהו שמתנהג אליך איך שהוא התנהג. ואני בטוח שאת תצליחי למצוא מישהו טוב שיתנהג אליך יפה. @------)---- בהצלחה חג שמח איתן

אני חושבת שלא הבנת נכון.. לא עזבתי לגמרי עזבתי באופן זמני האמת - הוא עזב גם לא בדיוק הוא הציע מן לבד כזה כי הוא הבין והרגיש שאני לא מסוגלת להיות איתו ולסבול את נוכחותו לידי לא יכולתי להביט בפניו לשמוע את קולו להריח את ריחו לסבול את מגעו - קירבתו אז הוא הציע למעני - שאהיה קצת לבד - כדי שאוכל קצת לחשוב בשקט עם עצמי בלי תחושת "אתה מפריע לי" או "אתה מעצבן אותי" או "אני לא יכולה לחשוב על כלום כאשר אתה פה".. כל הדברים שהרגשתי - אולם לא אמרתי לו - הוא פשוט הרגיש אז זה לא שעזבתי - אני פשוט כבר כמה שבועות בנפרד ממנו - גרה אצל הוריי... וקשה לי - אני מבולבלת כמו שאני כותבת פה.... אבל עדיין אשמח לשמוע ממך תגובות

בקשר להתפרצויות שלו - אז הן מופנות אליי ועליי וזה שהוא זורק משהו - זה במקום לעשות לי משהו - זה ברור לי למרות שהיו כמה פעמים שהוא הכאיב לי - כאשר תפס אותי ביד חזק - כאשר דחף אותי - כאשר תפס לי את הלחיים והכאיב לי אז כן - סימנים לא נשארו - אבל זה כאב - כאב פיזית - והמון כאב לי נפשית... כמובן שלקח לי זמן לשכנע אותו שזה כאב - כי בהתחלה הוא מאוד שלל את זה ואמר שלא יכול להיות.... כאילו שהוא יודע אם כואב לי או לא... הוא פשוט לא היה מוכן לשמוע שהוא הכאיב לי פיזית כי תמיד יש את הקטע הזה של להכאיב נפשית ואז לעבור את הגבול - כאשר זה פיזי.... לא שנפשי זה בסדר! זה כואב לפעמים הרבה יותר מפיזי... ההשפלה הבושה הפחד האכזבה הם מספיק גרועים בפני עצמם.... בכל אופן - לקח לי המון זמן כמו שאמרתי לגרום לו להבין שאני נפגעת ממנו... ורק בפעם הלפני אחרונה - הצבתי אולטימטום... שאם זה קורה עוד פעם אחת ולא משנה לי אם זה יהיה בעוד חודש יום שנה 4 שנים עוד פעם אחת של קריזה כזו שאני מגדירה אותה כלא נורמלית לא הגיונית - איבוד שליטה ולא מריבה שגרתית של זוג עוד פעם אחת שהוא מתפרץ עליי ואני הולכת ולתמיד!!!!!!! וחשבתי והיה נראה לי כי אחרי האולטימטום הזה הוא הבין אותי והבין כמה אני רצינית לגבי זה.... ולצערי הרב - מה שחשבתי וחששתי קרה הגיעה הפעם הבאה וזה היה אולי במרחק של 3 חודשים.... אז עכשיו - הכל אומר לי ללכת... כי כבר הצבתי לעצמי יעד שמתי לי מטרה - שאם זה קורה - והתפללתי בכל ליבי שלא - אבל אם כן אני הולכת אין עוד צ'אנסים אין עוד תקוות אין עוד סליחות..... והנה זה קרה לפני חודש בערך קצת יותר ואני לא הלכתי רציתי ללכת כמעט כבר הלכתי והוא עצר אותי כי ידע שזה לתמיד.... ועכשיו אני מרגישה חוסר אונים וחוסר ידיעה לגבי מה לעשות... אמרתי משהו ואני לא מקיימת אותו... עם כל הרצון , והאהבה, קשה קשה קשה לי לסלוח קשה לי לקבל את זה קשה לי להאמין שלא תהיה פעם הבאה!!!!!!!!!!

שוקולד יקרה, כל כך הרבה כאב עובר דרך המילים שלך, כל כך הרבה דמעות , כל כך הרבה רגש. וכל כך חבל. חבל על כל מה שאת מאבדת. על כל מה שאת מקריבה בגיל כל כך צעיר. על כל מה שנפצע ויתקשה להתאחות בהמשך. גברים שמגיעים לאלימות בדר"כ אינם יכולים לשלוט בתגובותיהם. זה כמו אלכוהוליזם, להבדיל. כמו מחלה. הוא יכול אולי להבין שהוא מכאיב לך, אבל לא יכול להפסיק את זה. ואחרי שהוא פוגע ופוצע הוא בא לפצות. מפנק ומנשק ומבקש שתשכחי. ואת מנסה לשכוח, עד הפעם הבאה. לא מגיע לך שיתנהגו אליך ככה. לא מגיע לך שיתייחסו אלייך כך. התחתנת כדי לאהוב ולהיות מאושרת, כפי שכתבת, ולא כדי לכאוב ולסבול. את מוכרחה לפנות לגורמים המתאימים, ובהקדם. לפני שיהיה מאוחר. בכל עיר קיים מרכז למניעת אלימות במשפחה, שמסייע הן ל"קרבן" והן ל"מקרבן". תוכלו למצוא שם אוזן קשבת ולקבל כלים שיעזרו להתמודד עם הקשיים. אל תישארי לבד עם הדברים. דברי עם אנשים שמבינים. חברים, אנשי מקצוע. אם תרצי הפנייה ספציפית יותר, שאלי כאן בפורום. שיהיה לך יותר טוב.... שלך ואיתך, כולנו.

למה את לא שולחת אותו לעזאזל?

מפעם אחת אבל אני האדם שחיכה וחיכה כ"כ הרבה שנים - 27 האמת כדי למצוא את האחד ויחיד - שאיתו אגשים את כל חלומות האהבה והאושר שלי... והיה נדמה לי שמצאתי - כמובן שכאשר היכרתי אותו- היתי משוכנעת ביותר מ-100% שמצאתי - וזאת אחרי תקופה לא קלה של מן חשש לא למצוא את החצי השני - אבל באמת את החצי השני - זה שיבין אותי - זה שידבר את השפה שלי -שפת האהבה - ולא רק בט"ו באב - ולא רק ביום האהבה - ולא רק ביום הולדת - אלא בכל יום ויום מ- 365 ימות השנה1 כי זו אני - כל יום עבורי - הוא יום אהבה - ואין יום מיוחד כזה! וכאשר אני מרגישה שהחומה שבניתי סביב יחד איתו - בזכותו - בזכות האושר שהוא הסב לי - מתחילה להישבר לה סביבי - והאושר הבלתי פוסק שחויתי איתו - הופך להיות עצב וכאב - והמון דמעות והמון רגשות שלילים שאני לא בנויה להרגיש אותם.... אז זה כואב וזה לא בדיוק כמו שאמרת - שעוד אחווה אהבות וריגושים כי הנה חשבתי שמצאתי - ואני מבולבלת - זה לא שהוא חבר שלי הוא בעלי כמעט שנתיים.... עוד אין לנו ילדים... למרות שאני מאוד רוצה יותר מכל.... קשה לי.. מאוד קשה לי להיות בסיטואציה כזו - להרגיש דברים לא טובים כלפיו אולי דווקא מתוך העובדה שדווק א הוא מכל העולם לא היה אמור לטעות לא היה אמור לאכזב אותי לא היה אמור לפגוע בי... לא היה אמור להכאיב לי לא היה אמור... היה אמור רק לעשות לי טוב וכמה שיותר רק לחייך.....

שלום שוקולד, קראתי בעיון רב את כל הודעותייך ואני מזדהה עם הכאב העמוק המובע בהן. אם את רוצה רק לשתף אותנו בתחושותייך, נקרא אותן בתשומת-לב ואת תרצי לשאול שאלה ספציפית, אשמח להגיב ולסייע. עצמת הכאב שאת מביעה מחייבת לדעתי פנייה לטיפול, אני מקווה שאת נמצאת בטיפול ואם לא, אני מקווה שתפני בקרוב. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לי לא נראה ש"שוקולד" צריכה ללכת לטיפול... וגם אם כן, כמו בדברייך, במה היא צריכה להתחזק?... מי באמת צריך כאן הטיפול?! היא או אישה?... היא שעוברת כאן טראומה נוראה בחייה. מסתבכת במחשבות היחלצות מהמבוך המסחרר הזה, היא זו שצריכה לקבל טיפול?!

שמחתי לקבל את תגובתך ואני מבינה שפרטים רבים חסרים לך עדיין.. השתדלתי לספר די הרבה בכמה הודעות בפורום שכתבתי לפני מספר ימים... אני קוראת פה הרבה תגובות של : "מה את צריכה אותו? תזרקי אותו? למה את עוד מחכה? לקריזה הבאה שלו? שהוא יכה אותך? תברחי כל עוד את יכולה... מקווים שאין ילדים מעורבים בסיפור, אין עוד צ'אנסים לתת.... ועוד ועוד תגובות ברוח הדברים האלו... אני חייבת לומר שבאיזה מקום אני מאוד מבינה את התגובה הנחרצת הזו כי אני יודעת שאולי גם אני היתי מגיבה כך באם אני היתי שומעת מקרה כמו שלי... אולם פה אני לא שומעת את המקרה אני עוברת אותו אני חווה אותו לצערי על בשרי ובתוך ליבי וזה כואב.... וגם אני ברגע הראשון אמרתי שאני אלך - אעזוב אותו- לא אחכה לפעם הבאה - אחרי שכבר נתתי מספיק ובאמת שנתתי מספיק הזדמנויות לתקן.... אז גם אני נחרצת הייתי באשר לעזוב אותו לפתוח דף חדש לזכות באהבה אחרת שמגיעה לי - שתדע להעריך את האהבה שיש לי לתת שתדע לא לפגוע בי וכן - אני עוד צעירה וכל החיים לפניי- ואין לי ילדים - עוד לא - זו הסיבה דרך אגב שאני לא רוצה ילדים - כי אני מאוד אוהבת ילדים - וכבר נמאס לי לראות אחרות בהיריון- ללכת לבקר אחרות אשר ילדו - הנה רק היום ילדה חברה שלי בבוקר בן - בן שני - ואני מהצד תמיד שומעת על זה אבל זה עוד לא קרה לי ורק בגלל הסיבה הזו שאני רוצה להביא ילד רק מתוך ביטחון ואהבה שלמה... להביא ילד לא על מנת לתקן בעיות או לפתור אותם - כי ילד לא פותר בעיה. ילד זה עולם בפני עצמו והוא יבוא רק מתוך אהבה שלמה - ותחושת ביטחון- מה שכרגע אין לי.... אז אמרתי שמצד אחד גם אני רוצה לקום וללכת אבל משהו עוצר אותי לא יודעת מה אבל משהו עוצר וגורם לי לעמוד במקום והזמן עובר ואני לא יודעת אם מה שעוצר - זה הפחד פחד להיות לבד פחד של מה יחשבו עליי האנשים הקרובים.. אמא - אבא - אחים -חברים כן - אני יודעת שאלו החיים שלי ולא של אף אחד אחר - ואני חיה אותם ולא אף אחד אחר חי אותם עבורי... אבל מה לעשות - תמיד יש בי את הפחד לאכזב בעיקר את ההורים... שדרך אגב מודעים לזה שהמצב בזוגיות שלי לא טוב ואפילו רע... זה לא משהו חדש להם... כולם בעצם מודעים כי המצב באמת נהיה קשה ובלתי נסבל הוריי לא יודעים את הסיבות - לא יודעים שהוא מתפרץ שהוא עצבני שהוא אלים מילולית ואולי אף פיזית - שהוא גורם לי להיות מאוימת ולפחד... אחיי יודעים זאת... אז גם הפחד הזה של לאכזב אותם הפחד של להישאר לבד לא להתקדם עם החיים לא למצוא את אהבת חיי לא להביא ילדים לא להיות מאושרת לא לקבל אהבה הפחד שאולי בכל זאת לעזוב אותו זו טעות - כי אולי הוא כן ישתנה - הוא ילך לטיפול - למרות שאני לא יודעת איזה סוג טיפול הוא זקוק! אז אני מרגישה במילכוד - מצד אחד ללכת - לעזוב - להיות לבד ולא להיפגע ממנו יותר או לפחד להיפגע ממנו עוד ומצד שני - לרצות לחשוב שאולי כן זה ניתן לטיפול... שאולי מישהו יכול לעזור לו - שאולי מישהו יכול לשחרר אותו מכל מה שיש לו - לתת לו את העזרה והצ'אנס להם הוא דרוש... הרי לכל אחד מגיע... לא? ואני לא יודעת אם אני אוהבת אותו עדיין? זה נשמע הגיוני? זה מפחיד אותי אפילו לומר את זה... שאני לא יודעת מה אני מרגישה אליו.... שום משיכה - שום אינטימיות אנחנו לא שוכבים מאז הפעם האחרונה שהוא התפרץ - זה היה לפני בערך חודש וקצת אנילא מסוגלת להתקרב אליו... בהתחלה שנאתי - מרוב כעס ופגיעה ואכזבה ממנו.... אני לא יודעת מה אני מרגישה אני לא יודעת מה להרגיש אני לא יודעת מה אני רוצה... אתה יכול לייעץ לי? תודה!

שלום, בטעות נשלח דף ריק. להלן התוכן: איך אפשר לצאת מתוך מעגל של פגיעות חוזרות ומתישות מ"חברות", אני מתכוונת לחברות בין נשים. (לא למערכת יחסים בין נשים!). עד היום לא מצאתי חברת אמת. אחת דו-פרצופית ומעידה על עצמה כאדם ישר.. האחרת שאיתה לי הכרות שטחית כנראה שמאוד לא אוהבת אותי. אני לא יודעת למה. רק טענות יש לה כלפי... (מגיעות אלי דרך החבר שלי). כיום החברות שהיו לי הן שלה... הבעייה היא אני מאד רגישה, מחפשת יושר ואמינות בקשר ומנתחת כל דבר ניתוחים מתישים, מכל זווית אפשרית. ותמיד יוצאת מאוכזבת מחברות. אולי אני חיה לי באוטופיה מפני שעד היום ראיתי רק שחברות נבנת על אינטרסנטיות. כשאת היושר האכפתיות, טוב הלב והרגישות נתפסים כחולשה! ואנשים לא אוהבים אנשים חלשים.. איך יוצאים מתוך המעגל הזה? חברי לחיים הוא החבר הכי טוב שיש לי. והוא טוען שאני צריכה לשנות את הגישה שלי לחיים, להיות גם צבועה.. אני לא מסוגלת זה לא באופי שלי.. הוא טוען שרק כך אוכל לשרוד, מפני שהוא רואה כיצד אני נפגעת ולוקחת הכל ללב... ואולי יש לי נטייה לבחור את הנשים הלא נכונות? עם גברים אני מסתדרת, אבל קשה לי להסתדר דווקא עם המין הנשי. אף פעם לא הייתי טובה בזה וכנראה שלא אהיה.. תודה,

שלום, יש לנו בחיים סוגים שונים של חברויות. אני מאמינה בחברות טובה ואמיתית בין נשים. צריך רק לפתח את היכולת לקבל את השני כפי שהוא, עם מעלותיו ומגרעותיו ולא לנסות לנתח ולתת משמעות ענקית לכל מילה או משפט. הניתוחים כמו שכתבת אכן מתישים ולא מובילים אותך למקום של קבלת האחר כמות שהוא. יש להבדיל בין רגישות לפגיעות. רגישות גבוהה מתיחסת לצרכי הזולת ופגיעות הינה רגישות האדם לצרכיו בלבד. צביעות היא תכונה שאינה נדרשת ביחסים בין חברות אמיתיות. מה דעתך על לימודי פסיכודרמה? מענין, מהנה ומפתח את היכולת ליצירת קשרים.

שלום m, את מעלה שאלה מאוד חשובה, שאני נתקל בה הרבה. למען האמת, בכל שלב בחיי המקצועיים יש לי מספר מסוים של מטופלים שמתאר בדיוק את מה שאת מתארת וכל כוונתם בטיפול אינה להשתנות, לעבוד על עצמם וכו', אלא שאשמש להם רק "אוזן קשבת", מעין "חבר בתשלום", משום שהם תופסים את העולם כאינטרסנטי, מנוכר וחסר אותנטיות. נדמה לי שאחת הבעיות היא שיש ביחסים בין-אנשים סתירה בסיסית בין אותנטיות וקומוניקציה. לא תמיד אנשים רוצים לשמוע את ה"אמת", לא את מה שאת חושבת עליהם "באמת" ולא להשמיע את מה שהם חושבים עלייך "באמת". לאנשים שהאמת המוחלטת מאוד חשובה להם אכן מאוד קשה עם זה. אנשים מציגים צדדים שונים של עצמים בסוגים שונים של יחסים. השאלה היא אם את מוצאת בחברותייך צדדים חיוביים כלשהם. אם כן, כדאי אולי להתמקד בהם ו"לעשות להן הנחות" על היתר. אם לא, אין טעם לדעתי להמשיך בחברויות אלה. שאלה נוספת היא הרגישות, הוא ליתר דיוק, ההיפגעות. כאן את נותנת משקל כבד מאוד למה שאנשים חושבים עלייך ולאיך שאת נראית בעיניהם והשאלה היא מאיזה מקום זה בא. מדוע כל כך חשובים לך מה חושבים עואומרים עלייך? ייתכן שקיים מקום לפנות לייעוץ אצל איש מקצוע כדי לברר נקודה זו ואולי גם לפתח בך איזה חוסן נפשי ויכולת לסמוך על דעותייך שלך על עצמך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

הייתי מעורבת בקשר של שנתיים עם בחור מקסים. אהבת חיי ממש. הקשר בינינו כשל, לא המשיך מבחינת נישואין (שעלו על הפרק בינינו), ההורים שלי התנגדו בחריפות לקשר הזה. אני רואה אותו כאהבת חיי כאמור, אנחנו עדיין בקשר ובקשר טוב כמו אחים ממש. קשר שבנוי בתקופה הארוכה האחרונה כקשר מלב אל לב. הוא מתחתן בקרוב!!!!! אני מבולבלת מאוד. מנסה לעשות לי קצת סדר בראש, וכל דבר שרק עולה לי בראש, מבלבל אותי עוד יותר. לא מוכנה לאבד אותו בשום הון שבעולם. מה שמטריף אותי עוד יותר זהשהילדים שיהיו לו לא יהיו שלנו. רוצה להתנתק ממנו ולא מסוגלת. פוחדת לעשות את הצעד הזה ולא יודעת אם זה מה שיועיל. רגש נשאר.. גם אם נוסעים למקום רחוק. אנא...

שלום sha, הרגשת ההחמצה בהחלט מובנת. נראה לי שמה שאת יכולה להפיק מהמקרה הזה הוא שהניסיון לרצות את הזולת - במקרה זה הורייך - אינו פועל לטובתך, ובאופן כללי, הוא מקור לצרות מבחינה פסיכולוגית. השאלה אם יש בך די חוסן נפשי לזהות את רצונותייך שלך ולפעול על פיהם, או שאת עסוקה יתר על המידה במה שאחרים חושבים עלייך. ברור שמה שהורינו חושבים הוא בעל משמעות עמוקה, אך ראי למה זה גרם לך. אם אינך מרגישה חזקה מספיק לעמוד מול רצונותיהם של אחרים, כאשר הם נוגדים את רצונותייך, נראה לי שקיים מקום לשקול פנייה לייעוץ מקצועי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

מכל פעם, בכל מקום למדים מטעויות, מתבגרים ומבינים דברים אחרת... הפעם למדתי את הלקח שלי לא רק על בשרי אלא על נשמתי שרק עכשיו החלה לחיות את החיים האמיתיים, כמו ילד תמים שיצא אל שדה הטרף כדי לשרוד.... אני יותר מחושלת היום, אני בטוחה! אני חווה כל יום דברים, ולמדה מהם את הלקח.. אני מאוד מקווה שאדע לעמוד על שלי בפעם הבאה ולא אפספס את הדבר הבא שיהיה לי בידיים.. כל העניין הוא איך מתמודדים עם אהבה עצומה שלא מרפה ממני לאורך ארבע שנים לפחות...

תודה על תגובתך, חשבתי עליה והייתי מעוניינת להתמקד יותר בעמידה שלי מול רצונותי ומול רצונות אנשים אחרים - לא רק הוריי... (אסרטיביות?)..

למה אתה מתכוון? למה זה משנה?

בלי כוונה התאהבתי במישהו אפילו שאני נשואה ומעריצה גם את בעלי הוא (הבחור)ממש לא יודע וגם אם כן לא ממש יקרה משהו כי נשוי וכו הרגשה מוזרה לא צפויה ומחורבנת ומפחידה כי ממש לא האמנתי שלי זה יקרה אחרי כל כך הרבה שנים עם איש אחד ויחידי מה עושים??

היי היות ואת הבעלים הבלעדיים של הסוד , והבחור איננו שותף לו, השאירי זאת כך, ונסי לנטרל את "הרוח".... נראה לי שאת מפחדת מהעוצמה ומהאפשרות שלך זה בכלל "העז לקרות".... זה רק מראה ומוכיח שכולנו בשר ודם, גם אלה מאיתנו המחוברים חזק לאותו בן-זוג, אינני מכירה אותך, ואינני יודעת אם את אשה חזקה. אני חושבת שכדאי שתשתדלי שלא יתפתח כלום, העזרי באיש מקצוע, ואני בטוחה שתתגברי. אני חושבת שזה היה הרבה יותר בעייתי ומסובך אם שניכם הייתם מתאהבים אחד בשני... בהצלחה, שמרי על בעלך, וחג שמח ש נ ה ב

שלום רום, את שואלת "מה עושים?" ואני שואל את עצמי אם את רוצה לעשות משהו ואם כן, מה את רוצה לעשות? מה היית רוצה לעשות? הייתי מציע שתדמייני מה היית רוצה לעשות, תשאירי את זה במסגרת הדימיון ותעשי את המאזן בין היתרונות והחסרונות של כל אופציה. יש דברים שמתקלקלים כשהם יוצאים ממסגרת הדימיון.את כותבת שאת מעריצה את בעלך. אולי אל הבחור שהתאהבת בו את מרגישה רגש אחר, יותר שוויוני. הערצה היא ביטוי שמשתמש בו אדם שמסתכל מלמטה למעלה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני בעצמי לא יודעת ומבולבלת מה רוצה היות ושוב לא חלמתי על סיטואציה כזאתי בחיי ראיתי מקרים כאלו וצחקתי שלי זה לא יקרה אבל.... אם היינו נופלים לאי בודד רק שנינו הייתי רוצה שיקרה משהו!!! אבל היות ולשנינו יש משפחות וכו אני חושבת שהתוצאה הרסנית ולכן כרגע הכל על חוט דק של מרחוק חלומות בלבד וכנראה שרק הזמן יעשה את שלו לא? חוץ מזה שזה לא רק תלוי בי אלה גם בו. ואולי הוא בעצם רק חלום ולהיות איתו המציאות הייתה שונה (לא ממש נהדר כמו בשעות ספורות)

בתי ובני נולדו בחודש השישי להריוני. כל הבדיקות שערכתי {סקירות וכו' } יצאו תקינות, אולם הסיבה להריון המוקדם אינה ברורה אולי בשל העובדה שהם תאומים. כעת גילם הוא שנה בני מתפתח באופן סביר ומתקשר עם הסביבה אולם בתי אינה מתקשרת ומתפתחת לאט מאוד היא שקועה בעצמה ובצעצועים שלה כשאני אוחזת אותה בזרועותי היא בוכה ומעדיפה להיות לבד עם צעצועיה הרופאים טוענים שבשל העובדה שהיא פגית היא יותר איטית אולם אני חושדת שמדובר באוטיזם מינורי שאין לי מושג כיצד ניתן לאבחנו. מה הם תסמיני האוטיזם? אשמח לקבל מכם תשובה

ענת שלום. אם את מתגוררת באיזור ירושלים (והאמת גם אם לא..), אני ממליצה לך ללכת לרופא ילדים המתמחה בהתפתחות הילד בשם ד"ר טננבאום. הוא המנהל של המרכז להתפתחות הילד בירושלים של משרד הבריאות. הוא רופא מעולה ואדם נחמד. אני מטפלת בילדים מיוחדים עם אוטיזם ולדעתי כדאי לך לערוך הערכה ואבחון. ככל שמקדימים בעזרה ובטיפול, אם יש צורך בהם, כך ייטב. בברכת חג שמח, ציף

אני זקוקה לסיוע דחוף של יועץ נישואים כנסיון אחרון להחזיר את המערכת הזוגית שלי למסלולה. האם מישהו יכול להמליץ לי על איש מקצוע באזור ראשון לציון (אני קצת מוגבלת מבחינת נסיעות מחוץ לעיר). תודה!

שלום לילי, האגודה הישראלית לטיפול משפחתי היא הגוף שברשותו רשימת המטפלים המשפחתיים והזוגיים המוסמכים - טל' 036480833 - אני מקווה שהם יוכלו להפנות אותך אל מטפל זוגי באזור מגורייך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה על הסיוע המיידי! חג שמח!

אין לי הרבה חלומות שאני זוכרת אבל כן קורה שאני מתעוררת כמעט קבוע בזמן האחרון בסביבות 02:00 בלילה לאחר שינה של משהו כמו 4 שעות. כמו כן, בלילה אחד חלמתי ואפילו שמעתי על דלת שנטרקת. מאז זה מטריד אותי. נבהלתי ואני לא מצליחה לשכוח אצ זה כי זה לא קרה לי אף פעםץ הייתי רוצה לדעת מה המשמעות של זה?

limi כתב/ה: > > אין לי הרבה חלומות שאני זוכרת אבל כן קורה שאני מתעוררת כמעט > קבוע בזמן האחרון בסביבות 02:00 בלילה לאחר שינה של משהו כמו 4 > שעות. > כמו כן, בלילה אחד חלמתי ואפילו שמעתי על דלת שנטרקת. מאז זה > מטריד אותי. נבהלתי ואני לא מצליחה לשכוח אצ זה כי זה לא קרה לי > אף פעםץ הייתי רוצה לדעת מה המשמעות של זה?

בוקר טוב, רציתי לשאול לגבי נטייה של אנשים לכעוס במצבים מסויימים ואף להשתמש במילים בוטות כלפי מי שכועסים. האם זו תופעה פסיכיאטרית ידועה? האם יש לכך קשר גנטי?אני מכירה את התופעה מקרוב אצל כמה מבני משפחתי.האם יש אפשרות לטפל בזה? זה קורה בדרך כלל לא בחברה אלא בבית כאשר נמצאים עם בני המשפחה. בחברה , אותם אנשים נחשבים לנעימים במיוחד. אבל בבית , כאשר יש סיבה אמיתית לבעס, משתחחרר כעס ותסכול וכאילו מתגלה צד אחר ואז מדברים בצעקות ומילים בוטות. אני מכירה את התופעה הזו גם אצל ילד כבן 8 שאחד מההורים שלו הוא כזה. אם אפשר לקבל תגובה , אשמח מאוד.

שלום ס., השאלה מה כעסים עושים לך. השאלה אם זה גנטי או לא פחות חשובה, כי בלאו הכי לא ניתן לשנות אנשים אחרים. לא הייתי אומר שזו תופעה פסיכיאטרית, אלא יותר עניין של הבדלי מזג ואישיות. תכונת אישיות בעלת בסיס גנטי שקשורה לעניין היא הנטייה למוחצנות או מופנמות ריגשית. אם אדם מופנם וצובר בתוכו כעסים, הוא בסיכון גבוה יותר לדיכאון מאדם שפורק אותם. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

הייתי מעוניינת לשוחח בכתב כאן באינטרנט עם אדם מקצועי באןפן דיסקרטי, כי לא בא לי להחסף כאן בפורום. האם זה אפשרי? למישהו יש המלצה

שלום רב, את יכולה לפנות אלי, ולכל אחד מהיועצים שבפורום, לכתובת המייל האישי. הקלקה על השם המוכחל תפתח חלונית, עם פרוט תחומי הפעילות, וכתובת המייל והאתר האישי (למי שיש) של יועצי האתר. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

לפני שנים רבות פניתי למרפאה בחיפה עקב לחצים נפשיים, התנהגות כפייתית של התמכרות למין-גם בשעות העבודה- וגם של התמכרות לשתיה. טופלתי בפרפנן, אלטרול, וכשחשתי חולשה הוסיפו לי ניתן נגד חולשה ועייפות. התרופות ממש לא עזרו לחרדות ולהתנהגות וגרמו לי רק יותר חרדות ורצון לישון. לאחר מספר חודשים חליתי מאד, שפעת וחולשה וכאבי ראש בלתי רגילים. זה נמשך מספר חדשים,בעוצמה . מאז במשך כ-15 שנה אני עדיין מרגיש חולשה מתמדת,כאבי פרקים כרוניים וצריבה, ללא כל ממצאים אורטופדיים, נאורולוגים ,ראומוטולוגים וכל בדיקות הדם תקינות. אלטרולט, גילקס, וגם התרופות החדשות סרוקסט, פרוזק, פבוקסיל, ציפראמיל לא עוזרים. אדרבה, הם לעתים מרדימים, או עושים חוסר שקט, והכי גרוע הם משבשים את חיי המין. הם מפריעים לאורגזמה ומקטינים את כמות הזרע ואת ההנאה. לא איכפת לי לקבל תרופה שתפחית את הדחף המיני אבל שלא תפריע לגמירה כי זה ממש משגע. לאחר שנים שהפסקתי טיפול שלא עזר על פי המלצת הפסיכיאטר כיום זה ממש רע. כיום אני בחרדה מתמדת, אני נמנע מלהיות בקהל, בעבודתי אני צריך לעתים לדבר בפורומים שונים, ובגלל בעיה זו צמצמו את עבודתי כך שכיום אני ממש משתכר שכר מינימלי. אני פונה למרכז בחיפה לקבל עזרה אבל הרופא שם רק מחליף לי תרופה והינו קצר רוח. כיום אינני שותה אלכוהול כלל כשנה. אבל מצבי פשוט קשה. אני תשוש ועייף תמיד, אני שוכח דברים וכושר הריכוז חלש. לא ירחק היום וגם יפטרו אותי.

ככה זה שמשחקים באש

אור יקר אל תיאש את הבחור. הוא קרבן השיטה . לדעתי הוא לא שיחק באש אלא שפכו עליו בנזין והציתו אותו. השארתי לו צרור עצות. אני תקווה שמצבו ישתפר. שיהיה לך חג שמח ! הגמד הקטן

שלום הראל, אין תרופות שרק מפחיתות את התשוקה המינית בלי לעכב את השפיכה. יש תרופות שפחות פוגעות בתשוקה המינית, אך הן פוגעות בשפיכה. הואיל וכיום אתה מתאר מצב של חרדה, ולא של דיכאון, יש מגוון רחב של תרופות נגד חרדה שאינן פוגעות בתפקוד המיני כלל, מקבוצת הבנזודיאזפינים, אך הן גורמות תלות ומפתחים אליהן סבילות תוך זמן קצר. כמעט כל התרופות שציינת, למעט הפרפנן, הן תרופות אנטי-דיכאוניות ואני משער שהאבחנה הצדיקה את השימוש בהן אם הן ניתנו לך בצורה כה עקבית. התרופה האנטי-דיכאונית הנחשבת כיום הכי פחות פוגעת בתפקוד המיני היא סרזוניל והיא גם מפחיתה חרדה. המגוון יותר רחב אם תפנה לפסיכיאטר פרטי שאינו מוגבל לתרופות הנמצאות בסל הבריאות. בכל מקרה, אתה צריך להחליט אם המין יותר חשוב לך מתפקוד סביר בתחומים אחרים (עבודה כרגע) או שאתה מוכן לוותר על חלק מהסיפוק המיני תמורת תפקוד כללי משביע רצון יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

1. מצטרף לדעתו של גידי בעניין הנחיצות לקבוע סדרי עדיפות. . על פניו נראה שהינך סובל מפיברומיאלגיה\ תסמונת תשישות כרונית. בקש מרופא המטפל שיפנה אותך למומחה בפיברומיאלגיה באזור מגוריך . 3 . הססמפטומים שאתה מתאר הינם שיותר שכיחים ממשאתה מסוגל לדמיין. זכור אתה לא לבד, אנשים שסובלים מאותם סמפטומים מוכנים לתמוך בך. 4 .הרופאים\ פסיכולוגים \ פסיכיאטרים מתקשים לאבחן את הבעיה באופן מוצלח וממוקד. 5 . בקש מרופא המטפל \ רופא אלטרנטיבי שישקול מתן תוספת של מגנזיום וויטמינים. 6. רכוש בחנות טבע "משקה נוני" ( 120 שקל בקבוק, מספיק לחודש וחצי לערך) חומר טבעי מאושר על ידי משרד הבריאות. 7. שפר את הדחף המיני ותופעות הדיכאון באמצעות דיקור סיני ( ניתן באמצעות ביטוח משלים) 8. אל תתלבט יותר מידי פשוט עשה את אשר הצעתי. בהצלחה !!! אני מקווה לשמוע בעוד כחודשיים שמצבך השתפר. ( זכור אין ריפוי, שיפור משמעותי בוודאי שכן ) 9. אל תפקפק בעצות שלי. תחשוב חיובי. מחזיק לך אצבעות. בהצלחה ושיהיה לך חג שמח !!! הגמד הקטן

ראשית,תודה על תשובתך וגם ל"גמד הקטן" על האמפתיה והרצון לעזור . לא כל כך ברור לי מה עושה "אור" בפורום הזה שכן דווקא בפורום זה חשובים לאין ערוך האמפתיה והרצון לעזור מצד כל הקבוצה. לעצם הענין, יש לי מספר שאלות: 1. האם יכול להיות שהשילוב של פרפנן, תרופת הרגעה חזקה , אלטרול שגם היא תרופה להרגעה ולדיכאון, יחד עם "ניתן"- תרופה ממריצה , ו"טרמרין-נגד רעד, כל זאת כשאני שותה אלכוהול גרם לי לתופעה של כאבים כרוניים במשך שנים רבות בגב וברגליים עם תחושות שריפה וצריבה.ועייפות מתמדת? נראה לי שהנזק שנגרם הינו בלתי הפיך. שיהיה ברור שאין לי תלונות כנגד הרופא. כלל וכלל. אדרבה, הפסיכיאטר היה סימפטי וסבלן שרק ניסה לעזור לי. יותר מעשר שנים לקחתי רק משככי כאב רגילים. לפני חצי שנה ניסיתי סרוקסט במשך שלשה חדשים,אח"כ כחדשיים פבוקסיל שלא שיפרו כלום ורק גרמו לחוסר שקט ולהפרעה בפעילות המינית. ממש אין לי בעיה להסתפק ביחסי מין מועטים. הבעיה של התרופות שהן אינן מפחיתות את החשק אלא את היכולת,במיוחד את היכולת לגמור. 2. ראיתי באינטרנט כי קיימת תרופה ממשפחה שונה-snri - בשם אפקסור. וכן תרופה להרגעה ודיכאון בשם בוספירון גם היא ממשפחה שונה. האם משתמשים בהן לדיכאון וחרדה חברתית? האם יש מספיק ניסיון כדי לדעת אם גם להן אותה השפעה על הפעילות המינית ואם הן מרדימות? הבעיה הגדולה שלי היא דיכאון , הערכה עצמית נמוכה, וחרדה לדבר בקהל-עד עילפון. הדיכאון משתלט . אני מרגיש ללא מוצא הן מבחינה חברתית והן מבחינת קיום כלכלי. בתודה על העזרה

בבקשה תן לי יותר פרטים כי אני לא יודע מה ההשלכות לגבי הריון ילדים וכו... אבקש קצת יותר פרטים ממך בתודה מראש אלון

אלון היקר, אתה מעלה בעיה אתית קשה מאוד, שספק אם הייתי מייעץ לך בה גם בטיפול אישי, בוודאי שלא דרך הרשת. כל מה שאני יכול להציע לך כאן הוא להעלות את חששותיך בפני חברתך, לבקש הסברים ואפילו לבקש אותה להצטרף לאחת מהשיחות עם הפסיכיאטר שהתאים לה את הטיפול התרופתי. כך אמורה להתנהל, עפ"י תפיסתי המקצועית, תקשורת בין בני זוג, ששוקלים חיים משותפים. בכל מקרה, יש להיוועץ בפסיכיאטר שהתאים את התרופה לשקילת התועלת מול הנזק בזמן ההיריון. הצעתי היא לקיים תקשורת פתוחה עם חברתך סביב הנושא, שיחה משותפת אצל הפסיכיאטר ואולי ליבון הקשיים שלך עם הנושא במסגרת הכנה לנישואין הניתנת ע"י יועצי נישואין מוסמכים באגודה לטיפול משפחתי בת"א. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

נודע לי שחברתי לוקחת כדור בשם ריספרדל פעמיים ביום 3 מיליגרם.הייתי מעוניין לדעת למה היא צריכה את זה ובעקבות מה היא לוקחת את זה .אם ניתן להיגמל מזה. מה ההשלכות לגבי העתיד מבחינתי כבעל נשוי לעתיד איתה.איזה סוג של אנשים לוקחים את הכדור בתודה מראש אלון

נודע לי שחברתי לוקחת כדור בשם ריספרדל פעמיים ביום 3 מיליגרם.הייתי מעוניין לדעת למה היא צריכה את זהובעקבות מה לוקחים את הכדור.אם ניתן להיגמל ממנו,ומה ההשלכות לעתיד מבחינתי כחבר ובעל לעתיד.איזה סוג של אנשים לוקחים את הכדור בתודה מראש

שלום אלון, אני מציע לך להעריך את חברתך על סמך אישיותה, התנהגותה ומצבה הנפשי ולא להסיק מסקנות מהטיפול התרופתי על מצבה הנפשי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

רק מהחלון אפשר לקבל מאניה דיפרסיה

אני דווקא מקבל סתם קריזה- ואני אדם רגוע(עובדה אני על תרופות הרגעה). אם לא תורידו את החלון או לפחות תעדנו אותו , תתפרסמו בתור האתר עם הפרסומת הכי אגרסיבית ודוחה אי פעם. ככה לפרצוף??? מה לא מספיק שרון?!?!

גידי שלום בתשובה להרה הצרת על כך שאנשים נמנעים מלפנות לפסיכותרפיה כאשר התרופות מקלות על התסמינים החולניים. במקרה שלי אני יודע שלא היה שום טעם לפנות לפסיכותרפיה כל עוד התסמינים החולניים לא התפוגגו והתפוגגות של התסמינים הדיכאונים לקחה כשנה. גם הפסיכולוג של קופת חולים אליו פניתי הסתפק בפסיכותרפיה קיצרת מועד ואמר לי לחזור אליו כאשר ארגיש צורך בכך. קופות החולים נותנות את הטיפול הפסיכולוגי במשורה ועל ה"לקוח" להשתתף בעלותם של חלק מהטיפולים הרבה אנשים הודו ששנים הם היו אצל פסיכולוג ורק אחרי שהם התחילו להשתמש ב SSRI מצבם השתפר. כאשר קופות החולים מפקפקות ביעילות הפסיכותרפיה אני מאמין להם כי אם הפסיכותרפיה היתה יעילה אז לאורך זמן עלותה היתה נמוכה מעלות הטיפול התרופתי בגלל ששולחים אותי לחפש מטפל טוב ולהביא כסף מהבית החלטתי לותר על הפסיכותרפיה תודה שאול

שאול, אתה כועס עליי? לילה טוב, גידי

בכלל לא כועס ! אמרתי את דעתי נקודה ! אל תיקח את הדברים אישי !

לרופא שלום, אני בת 38 ולפני כשנה התחלתי לסבול מחרדות אשר לדעתי החלו להופיע מאז מותו הפתאומי של בחור בן גילי המוכר לי. התופעות שאני חווה הם דופק מהיר מאוד מאוד וכל שאר הסימנים. עברתי בקיץ בדיקת אקו לב , הולטר, מבחן מאמץ, בדיקות הדם תקינות ולדעת הרופאה מדובר בחרדה.כל כאב קטן הופך אצלי להתקף לב או סרטן - פשוט הפוכונדרית. מאז אין לי חיים. אני משתדלת לא להתרחק מהבית שמא "אזדקק לטיפול" .לדעתי פסיכולוג לא יעזור שכן ברור לי שפחדי אינם הגיוניים. תרופות מרתיעות אותי , אני חוששת מהתמכרות. וגם בשל החשש שיתגלה במקום עבודתי על כך. היו לי חיים שלווים יפים בעל ילדה מקום עבודה מצויין והיום אין לי איכות חיים ושלוות נפש שאני כה זקוקה לה. מהו הטיפול הכי מתאים לי? תודה מראש

יעל שלום, התופעות שאת מתארת כל כך קשות ומוכרות לי מנסיון אישי. החיים בצל החרדה והתקפי הפאניקה, מכבידים ומתישים והמחשבות על מוות, מחלות ונכויות גורמות לאבדן איכות חיים. אפשר לצאת מזה! אני חששתי מתרופות ובכלל "פסיכיאטר" היה בשבילי שם נרדף לאשפוזים ומחלות נפש..... למרות ואולי בגלל שלמדתי פסיכולוגיה:-)), לאחר שניסיתי את כל השיטות האלטרנטיביות פניתי לפסיכיאטר ו...... הישועה הגיעה. קבלתי טיפול תרופתי שהחזיר אותי לחיים, השמחה חזרה ואני משלבת טיפול תרופתי יחד עם טיפול פסיכולוגי מה שהוכח כשילוב שיכול לנצח את החרדה. התרופות מהדור החדש אינן ממכרות, הן יותאמו לך אישית, וחבל על כל יום שאת מתיסרת וחוששת מההתקף הבא. את מוזמנת לפנות בכל שאלה בהצלחה.

http://www.panicdisorder.up.co.il

שלום יעל, את אכן מגלה מודעות למצבך, אך שוללת מראש טיפול תרופתי ופסיכותרפויטי כאחד ועם זאת שואלת מה הטיפול הכי מתאים לך. אין שום דבר שניתן לייעץ לך דרך האתר פרט להמלצה חמה לפנות לטיפול. את גם מתארת מצב של החמרה המתבטא ע"י התנהגות הימנעותית. בהחלט קיים מקום לאופטימיות אם תפני לטיפול. המצב ניתן לטיפול, רצוי שילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכותרפויטי (שיחות) שהוכח כיעיל ביותר למצבים שאת מתארת יותר מיעילותו של כל אחד מטיפולים אלה בנפרד. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רב הסיפור הוא כזה: אבי בעלי בן 60. לאורך כ- 25 שנים הייתה לא נגריה מצליחה. לפני כשנתיים פשט את הרגל כתוצאה מהשקעה לא נכונה. איבד את כל רכושו. התנהגותו הפכה בזמנו להיות בלתי נסבלת. הוא לא היה מוכן לעשות שום דבר, לא היה לו מצב רוח. הוא כל הזמן האשים אחרים בפשיטת הרגל. חשוב לציין כי היה מכור לעבודתו לאורך כל השנים ולא בילה עם משפחתו זמן רב ( גם בגד באשתו). לקראת פשיטת הרגל, כחודש לפני, השתמש בביטויים מעליבים כנגד בני משפחתו, בקיצור, הוא הפך את עורו, היה עצבני ולא היה ניתן לדבר איתו. לאחר פשיטת הרגל ישב זמן מה בבית, לא תקשר עם בני משפחתו.. לא היה מוכן פשוט לעשות כלום ( חשוב לציין כי הוא אשר היה מכור לעבודתו). לאחר זמן מה מצא עבודה כמנהל מחלקה בחנות רשת גדולה. יצר שם קשרים חברתיים ונראה היה כי הוא מרוצה, אך עם זאת, לאורך כל הזמן התלונן ופרצופו היה ירוד. עקב כך הוחלט על ידי אשתו ועל ידו ללכת לטיפול פסיכאטרי. בטיפול הנ"ל ניתנו לו כדורים לשיפור מצב הרוח. הוא לקח את הכדורים תקופה וכמו כן היה בטיפול לאורך כחודשיים אך לבסוף החליט לעזוב. לאורך כל תקופה זו נראה היה כי הוא מתנהג כאדם נורמלי.חייך מעט וכו'.. לפני כחודש מצא עבודה כמנהל נגריה האחראי על צוות של כ- 30 עובדים. מאותו היום חלה אצלו תפנית: הוא עובד שעות ללא הפסקה ( עד 12 בלילה מהבוקר) וכאשר מעירים לו על כך הוא אומר "טוב לי, מה אתם רוצים שעוד הפעם אני אהיה כמו פעם, עד שחזרתי לעצמי.." בכל שבת הוא מביא פועלים רומנים לביתו הוא מעסיק אותם, צובע את הבית, מנקה, וכל זה מלווה במעיין אובססיה.. לא ניתן לעצור אותו. בכל פעם שאני ובעלי נפגשים איתו הוא מספר לנו סיפורים, שהם חסרי משמעות עבורנו, מהווי העבודה.. הוא לוקח כספים מאשתו ללא בקרה, מבזבז, קונה מתנות לעובדיו, לוקח את הפועלים שעובדים תחתיו למסעדות וכו', וחשוב לציין כי מצבו הכספי איננו מזהיר והוא שקוע בחובות גדולים מאוד. הוא נמצא במעין "טראנס" של עבודה.. כאשר פונים אליו בבקשת עזרה הוא איננו מוכן להפסיד יום עבודה, גם אם מדובר במספר שעות.. כל השיחות שנערכו עמו הן על ידי אשתו שמותשת כבר והן על ידי בנו הובילו לריבים. הוא חוזר וטוען כי "מה אתם רוצים ממני? טוב לי.. אתם רוצים שעוד הפעם אני אהיה כמו פעם שלא יהיה לכם אבא?" הוא איננו קולט את מעשיו. שאלתנו, המשפחה המודאגת, היא מה לעשות? האם להמשיך לתת לו לעשות כרצונו? כיצד לעשות זאת אם כן? אם לא מה לעשות? האם לנסות לשוחח איתו לגבי טיפול ( למרות שאנו יודעים כי הוא ישלול זאת? תודה רבה.

שלום לילך, בשלב זה אין פסיכיאטר בפורום. מצבו של אבי בעלך אכן מדאיג ובהחלט יש למצות את דרכי השכנוע שלכם להביאו לפסיכיאטר מרצונו החופשי. מבחינה חוקית ניתן לכפות טיפול (ואז מדובר באשפוז במחלקה סגורה), רק אם קיימת חוות דעת של פסיכיאטר שהאדם עלול להזיק לעצמו או לסביבתו. לפי תיאורייך,לא זה המצב. האדם עצמו אינו סובל והסבל שהוא גורם לסביבתו נובע מכך שאתם מצפים ממנו להתנהג בצורה נורמטיבית ומבוהלים מהתנהגותו. הוא אכן נמצא, כנראה, במצב מאני, אך חוקית אין אפשרות לכפות עליו טיפול. רעיון לא רע יכול להיות להתייעץ עם הפסיכיאטר שטיפל בו בעבר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

קודם כל תודה על התשובה. בשיחה שקיימנו איתו הוא פשוט שולל טיפול כזה או אחר. מלבד זאת, רציתי לשאול מהו מצב מאני- במה מצב זה מתבטא? תודה רבה.

ערב טוב, אני בת 38 ונשואה 15 שנים. בשנה האחרונה התעוררו בי חשדות שבעלי בוגד בי. אני נמצאת בטיפול כבר שנה וחצי, אבל לא יכולה לשתף את המטפל בעניין {עמית של בעלי (פסיכולוג שיקומי)}. אני יודעת שחובת הסודיות חלה על המטפל, אבל ההיכרות שביניהם מונעת ממני להעלות את העניין. בחודש האחרון התברר לי, לצערי, שהחשדות שלי היו מוצדקים, ושבעלי נפגש עם מישהי. אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך. הבעיה שלי היא, שאני לא מסוגלת להתעמת איתו בנושא. אפילו לא להעלות את העניין בצורה עקיפה. רע לי עם זה, ואני לא יכולה לעשות כלום. יכול להיות שאני אשמה בבגידה שלו? בטיפול שלי עלה העניין של חוסר היכולת שלי להביע את עצמי רגשית "עד בסוף". יכול להיות שהוא מצא עוד מישהי רק בגלל הריחוק והקור שנובעים ממני? תודה מראש, ורדה.

שלום ורדה, במכתבך הקצר הצלחת להקיף בעיות כה סבוכות, שתוצאתן מילכוד מכל כיוון אפשרי כמעט, גם מהכיוון האמור לעזור לך, המטפל. אז הבה נעשה סדר בבלגאן: א. נתחיל דווקא מהסוף - כפי שכתבתי כאן פעמים רבות: גברים מחפשים ריגושים ושינויים הרבה יותר מנשים, המחפשות יותר יציבות ורגש בחיי המין. ממצא זה חוזר על עצמו בעשרות, ואולי מאות, מחקרים על הבדלים בין המינים. אינני מכיר אותך ועוד פחות את בעלך, אך ייתכן שהפרשנות של המטפל לפיה אינך יכולה לתת את עצמך עד הסוף רלוונטית לבגידה וייתכן שלא. ב. סבך לא פחות קטן הוא הימצאות בטיפול אצל חבר של בעלך (מדברייך משתמע שהם מכירים, אם כי את משתמשת במילה "עמית"). ברור שחלה עליו חובת סודיות, אך עדיין הטיפול לא "נקי". אם אכן יש הכרות בין המטפל ובעלך, הרי הטיפול בך אינו נקי מפניות לא-מודעות של המטפל גם כשמדובר בטיפול בך עצמך, בבעיה שאינה קשורה ליחסייך עם בעלך, ועל אחת כמה וכמה אם מדובר ביחסייך עם בעלך ועוד בעניין קשה כמו בגידה. גם בלי כל האמור לעיל, מה ערך יש לו לטיפול אם אינך מסוגלת לדבר בו על הדברים המעיקים עלייך ביותר. ג. איך שהוא נוצר הרושם שהאינטרפרטציות של המטפל מתורגמות אצלך למושגים של האשמה עצמית ואמנם הגבול בין לקיחת אחריות, מודעות עצמית והאשמה עצמית הרסנית הוא גבול דק מאוד. לדעתי, עלייך לחפש מטפל בכוחות עצמך, ללא תיווכו של בעלך, כאקט ראשון של התעצמאות. אם הבעיה הבוערת כרגע היא עניין הבגידה, עצתי שתפני יחד עם בעלך לטיפול זוגי - אצל מטפל זוגי שאינו מכיר את בעלך, לא אישית ולא מקצועית. שמא תלכי לחפש בכוחות עצמך מטפל זוגי כזה, תקבעי תור, תשאיר לבעלך מכתב שיבהיר לו את העובדה שאת יודעת על הבגידה, קשה לך היה לדבר איתו על זה, למען חייכם המשותפים קבעת תור למטפל הזוגי ואם חיים משותפים אלה חשובים לו, את מצפה לראות אותו בפגישה אצל המטפל הזוגי?! לא יעלה על הדעת שתעשי בטיפול שימוש כזה נגד עצמך (גם למאזוכיזם יש גבול, כך יש לקוות לפחות). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

למשתתפי הפורום שלום, בעקבות תכתובת שקיימתי עם טלי אילני, מנהלת אתר נט-שמע, חשבתי שיש מקום ליידע אתכם על קיומו של מדור "אוזן קשבת" בקהילת 'נט שמע'. המדור עוסק בנושאים הקשורים בבריאות הנפש ורווחה של לקויי שמיעה, ומונחה בהתנדבות ע"י ד"ר ארז סדריק מילר-פסיכולוג ,והדס שרם - עו"ס חרשת. ב'אוזן קשבת' מתפרסמים טורים כגון: קבלת הורים את ילדם הלוקה בשמיעה, טיפול באמנות ללק"ש ועוד. הפורום משמש מקום מפגש לדיון בעקבות הטורים, במה לצעירים ובוגרים להעלאת קשיים ולבטים .ניתן לפנות באופן אישי למנחים דרך האי ממיל. כתובת האתר: http://www.tzafonet.org.il/kehil/shemanet בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

לד"ר רובינשטיין, אני מקווה כי אנשים הלוקים בשמיעתם יוכלו למצוא 'אוזן קשבת' לפניותיהם היחודיות, תודה, טלי אילני פינת 'אוזן קשבת' בנושא בריאות הנפש ורווחה ללק"ש:http://www.tzafonet.org.il/kehil/shemanet/ozenk/ozenopen.htm פורום 'אוזן קשבת': http://www.tzafonet.kishurim.k12.il/TeleSiteolcgi/ts.cgi?tsurl=0-0.314.0.0.0 נט-שמע: http://www.tzafonet.org.il/kehil/shemanet/

גידי שלום, לפני כשנה בערך, נסעתי ברכב ללימודים, ובדרך, ראיתי מכונית מעוכה ואנשים פצועים והרוגים בתוכה ומחוצה לה ( ניגשתי להגיש עזרה רפואית למי שיכולתי). המראות היו קשים והייתי בטיפול של חודש כדי להתגבר על הטראומה. חשבתי שהתגברתי, ואולי אני כן. אבל בחודש האחרון המראות חוזרים אליי שוב ושוב, ואין כמעט יום שבו אני לא נזכרת במה שראיתי. כל דבר כמעט מזכיר לי את המשפחה שהייתה בתאונה, זה מתגבר במיוחד בכל פעם שיש פיגוע (ויש עדי ראייה שמספרים על הגופות)או שמדווחים ברדיו על תאונת דרכים קטלנית או בכל פעם שמדברים על חגורת בטיחות (הילדים ברכב נהרגו כי לא חגרו חגורת בטיחות). ישר אני חושבת על "זה". אמנם אין לי סיוטים או חרדות כמו שהיו לי בסמוך למקרה, אבל אני לא יודעת למה זה חזר אליי בתדירות כזו. אני לא יודעת.. האם זה נורמאלי? האם אצטרך לחיות עם התמונות הנוראיות האלו שילוו אותי למשך כל חיי? או שאולי אני צריכה לחזור לדבר על זה בטיפול, כי זה לא נורמאלי?

שלום ליהי, אכן עברת חוויה קשה מאוד. הפיגועים הנוכחיים מזמנת טריגרים משמעותיים ביותר להתפרצות החוויה מחדש. הואיל והטיפול שעברת היה נקודתי מאוד ונמשך חודש בלבד ומאחר שחלפה שנה שלמה מאז הטראומה, בהחלט הייתי מציע לעבד את הדברים מחדש אם במסגרת אותו טיפול שהיית בו (תלוי בטיב הקשר שנוצר עם המטפל) או במסגרת טיפול אחר. וכן, זה בהחלט נורמאלי, אך לא רק במקרים אבנורמאליים יש לטפל, אלא לפעמים יש לטפל גם בתגובות נורמאלית למציאות אבנורמאלית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, אני מכירה את עצמי, והסובבים אותי מכירים אותי גם הם כך, כאדם שנלחץ בקלות. בעניינים מטרידים, אני חווה תהליך מהיר, שבסופו התקף חרדה, לא רציונלי, ומאד קשה לי, פיזית. מסעות פסיכולוגיים ניסיתי כמה פעמים. זה לא הצליח, כי תמיד הגעתי לשלב של התפרקות, ולא מצאתי כוח להמשיך. חשבתי שהמשך טיפול יהרוג אותי. כעת ההתקפים מתרבים, בהקשר לעבודתי (רבת האחריות), ואני מרגישה שקשה לי לתפקד. איני רוצה לפנות שוב לאיש מקצוע. יש המלצה ל"עזרה ראשונה"? תודה

תנסי .."אפקסור"

מה זה, ואיפה ניתן למצוא? תודה

שלום ב', אני מבין את הרגשתך כתוצאה מהמסעות הטיפול הנפשי המתישים שלך, אך יש כיום טיפולים קצרי-טווח, שניתן לשלבם גם עם טיפול תרופתי. למשל, טיפול התנהגותי-קוגניטיבי בו נלמדת, בין היתר, הקהיה שיטתית של הגירויים מעוררי החרדה. השילוב של טיפול תרופתי ופסיכותרפויטי הוכיח את עצמו כיעיל למצבי חרדה יותר מאשר כל אחד מהם בנפרד. הטיפול הנ"ל קצר ונקודתי ואינו מחייב "מסע" מהסוג שרמזת עליו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין נ"ב: אפקסור הוא תרופה אנטי-דיכאונית בראש ובראשונה ולפי תיאורייך אינך סובלת מדיכאון אלא מחרדה. בכל מקרה, הכתובת המתאימה להתאמת טיפול תרופתי הוא רופא פסיכיאטר ולא המלצות של משתמשים המבוססות על נסיונם האישי. השפעת התרופות אינדיבידואלית מאוד ושונה ממקרה למקרה.

פוטרתי היום מעבודתי הבעיה ,לדעתי, נעוצה באינטלגנציה ריגשית דפוקה וקושי ביחסי אנוש. זו לא פעם ראשונה שזה מזיק לי בעבודה. שמעתי שישנן סדנאות לשיפור יחסי אנוש בעבודה. מי מכיר מי יודע? אשמח לכל פרט נוסף שיש לכם. אני גרה בשרון.

שלום רב סדנאות ספציפיות לעניין עבודה לא מוכרות לי, אבל שיפור תקשורת בינאשית באמצעות סדנאות, הן דבר קיים ואפשרי, וגם אני עורך דברים כאלו מעת לעת. גם עבודה על עצמך באופן פרטני, ואולי גם הכוון תעסוקתי - הנם כיוונים אפשריים עבורך. פני למייל האישי, עם מעט הסטוריה אישית רלוונטית, אם תרצי הכוונה . כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

ד"ר יוסי, משום-מה כל ההודעות שלך מסתיימות בהכוונה למייל הפרטי שלך, דבר שלא ראיתי בהודעות של אף אחד מהיועצים? ונשאלת השאלה: האם הפסיכולוג התעסוקתי שלנו מובטל? או שמא הוא זקוק להלוואה?! באמת, מיתון עליך ישראל

בהמשך להודעה זו אשמח לקבל פרטים נוספים על סדנאות לתיקשורת בינאישית

יש לי חברה טובה שלפי דעתי הורסת לעצמה את החיים ותוך כדי משתפת אותי בזה. הסיפור הוא כזה. היא בת עשרים ותשע, ועדיין מאוהבת בחבר שלה לשעבר. הם היו זוג למשך שלושה חודשים לפני עשר שנים!!! ואז הוא החליט שהוא לא מעונין, אבל הם נשארו ידידים. בשנים הראשונות הם עוד היו קרובים במידה. (אפילו היה לה חבר אחר למשך תקופה). אך לפחות בחמש השנים האחרונות הם בעיקר מקיימים יחסי מין מזדמנים. גם כשיש לו חברה במקביל (אם כי לרוב זה אומר שהוא תכיף יפרד מחברה שלו, כשהוא באמת מאוהב לרגע, הוא לא מעונין בחברה שלי) חברה שלי בונה סביבו את כל עולמה וכל הפנטזיות שלה קשורות אליו. לרוב כשאני מדברת איתה ברצינות היא אומרת שהיא מודעת לכך שהבחור לא אוהב אותה אבל היא אוהבת אותו ובשבילה זה מספיק. היא לא דכאונית בדרך כלל (היא אפילו מסוגלת להתמודד בקלות רבה עם הקשיים בחייה, למשל הופתעתי כמה בקלות היא קיבלה את פיטוריה מעבודתה לאחרונה) אבל כמובן שכל העסק הזה עם הבחור מגביל כל יכולת שלה להתקדם בחיים. היא טוענת שהיא לא מעונינת בבן זוג ושהיא לעולם לא תתחתן (כבר מזמן הפסקתי להתוכח על זה) אבל פתאום היא נרשמת למשרד הכרויות, או מספרת לי שהיא מקנאה באושר שלי עם בעלי. בנוסף, וזה הגרוע מכל, היא החליטה שהיא מעונינת בילד מהבחור בו היא מאוהבת. הוא כמובן לא הסכים בעבר אבל למשך תקופה ארוכה היא שכבה איתו ללא אמצעי מניעה כשהיא משקרת לו ואומרת שהיא לוקחת גלולות (הוא כל הזמן שואל). בכל אופן לא יצא מזה כלום. אני לא אתחיל אפילו לפרט כאן את הדילמות המוסריות שהיו לי בקשר לנושא (האם אני צריכה לספר לו?). מרוב שנזפתי בה היא התחילה להסתיר את תכניותיה גם ממני. בסוף אמרתי לה שאני לא חושבת שזה בסדר אבל אני לא אספר לו מאחורי גבה. בעיקר בתקווה לשכנע אותה באופן רציונלי. כמובן שזה לא עבד, כל טיעון שהיה לי נתקל בחומה. (יש לו את העיניים המושלמות בדיוק כמו שהיא רוצה שיהיה לבן שלה. וטיעונים מגוכחים אחרים) לבסוף הבחור הודיע לה שהוא לא מעונין לשכב איתה יותר כי זה גורם לו להרגשה רעה. (סך הכל הוא בסדר, וגם לו יש בעיות בחיים) כאן התאפשר לי לגייס את כל כוח השכנוע שלי ולשלוח אותה לבנק הזרע לברר אפשרויות. אחרי מאמצים היא השתכנעה ואחר כך ספרה לי שהרופא היה אליה לא נחמד כשהסבירה לו שהיא מעונינת בתרומה מגבר ממוצא תימני (היא דוקא אשכנזיה) בגובה לפחות מטר ותשעים עם שיער חלק מבנה גוף רחב ועינים כחולות וגם שיהיה סטודנט לרפואה. כל הדרישות הכרחיות. (מיותר לציין שהבחור בו היא מאוהבת לא דומה בכלום לתאור הנ"ל) היא גם התרגזה שהרופא מתעקש להסביר לה שכל האינפורמציה הזאת לא רלוונטית כי לתכונות פיסיות יש סבירות נמוכה לעבור בירושה בכזה דיוק ושיותר חשוב לסנן לפי איזושהיא מחלה גנטית שהסתבר שהיא נשאית שלה. לדעתי כמובן כל הדרישות המופרכות הללו נועדו לודא שהיא לא תמצא תורם מתאים. ואז היא מיד מחליטה לדחות את התכניות לילד בעוד כמה שנים. לפני שניה זה היה הדבר הדחוף ביותר בעולם והצדיק את קיום יחסי המין עם הבחור, למרות שמערכת היחסים איתו פוגעת בה, כי אחרי שתכנס להריון תוכל להתנתק ממנו כי אז כבר לא תצטרך ממנו דבר. כל ההסברים שלי שליבחור להכנס להריון דוקא ממנו דוקא ישאיר אותו בליבה לנצח, נתקלים בהכחשות נמרצות. היא טוענת שהיא יכולה להתנתק מתי שהיא רוצה. והדבר הכי חשוב בעולם זה שיהיה לה ילד. כבר היה נדמה לי שעלינו על הגל. הוא החליט להפסיק, היא אפילו כבר לא יכולה להיתלות על יחסי המין המזדמנים שלהם והיא חייבת להכיר בזה שהוא לא אוהב אותה והיא הסכימה לשקול אלטרנטיבות אחרות לילד וכ'ו. ואז היא מתקשרת אלי ומספרת שהיתה אצלו ושכנעה אותו לשכב איתה. ודי! אני לא יכולה יותר!!!! עשיתי כל מה שביכולתי. ניסיתי לשכנע, ניסיתי לאיים ניסיתי להתעלם. אפשר להגיע סופית למסקנה שהיא לא תשמע לעולם את מה שהיא לא מעונינת (וחשוב לציין שהיא בחורה מאד אינטיליגנטית ומשכילה שאף מתכננת לעבוד על דוקטורט בשנה הבאה, אם כי אני בספק אם אכן היא תמצא בסוף את הפניות הרגשית לכך) אני מכירה בזה שזכותה לחיות את החיים שלה כרצונה, ולי אין זכות לשפוט. ודרך חיים שטובה בעיני לא בהכרח טובה בשבילה. ורוב הזמן היא באמת לא מדוכאת ואפילו מאושרת. גם שנים של היכרות איתה שכנעו אותי שאולי באמת לא מתאים לה לחיות בזוג (ואותי מאד קשה לשכנע בדבר כזה). אבל אני לא יכלה לחיות עם הסיפורים הללו ואני לא מבינה למה? אני באמת אוהבת אותה ורוצה שיהיה לה טוב ולי נדמה שהיא הורסת לעצמה את החיים. היא לא מבקשת ממני עזרה ולא מדווחת על מצוקה, אז למה אני לא יכולה להניח לזה? שקלתי כבר לנתק את הקשר בינינו רק בגלל כאבי הלב שנגרמים לי, אבל אני מרגישה מאד אשמה. אני חברתה היחידה, היא מסוכסכת עם הוריה כך שאני האדם היחיד הקרוב אליה. אני כותבת בעיקר כי אני צריכה לפרוק מעצמי את התסכולים, אבל אני גם קצת מקווה למצא דרך אחרת להסתכל על המצב, כך שיהיה לי פחות קשה לחיות איתו. אשמח לתגובות רציניות.

שלום יעל המכתב שלך ארוךךךךךך, ויש לי הרגשה שהוא מבטא רק אפס קצהו של מצב בעייתי. לאמר לך משהו בכנות? כשקראתי אותו, חשבתי יותר עלייך מאשר חשבתי על החברה "הבעייתית" שלך. את יודעת למה?- כי התרשמתי שאת לוקחת אותה באופן אישי על כתפייך, ואפילו הכתפיים החסונות ביותר בעולם -היו כנראה קורסות מהעומס הנפשי הכרוך בלהיות חברה הכי קרובה של חברה שלך. היא מצטיירת בעיני הקורא כאשה הפכפכה, מבולבלת, בלי קשר בכלל לרמת האינטליגנציה הגבוהה שלה, היא איננה שקולה, ונוטה באופן מוגזם להתרפק על העבר, במין סוג של טיפשות ילדותית משהו... גם דרישותיה המוזרות בבנק הזרע- נותנות לי תחושה שהיא איננה אישה מציאותית. ללא ספק- שעליה לקבל טיפול, שייעזור לה לחזור לקטע מציאותי יותר. אקצר ואומר ,שיש לי תחושה שעלייך להרפות קצת מהקשר איתה. אינני מתכוונת שתיתנתקי ממנה. אבל לטובתך, הורידי 2 מהלכים, תהיי מעורבת פחות בחייה, וכשתצליחי-אל לך להרגיש "בוגדת"... שאלות לי אלייך- מה תורמת לך החברה הזו בקשר שלכן? מה אומר בעלך על הקשר ההדוק והמעורב שלך בה? האם הוא בכלל מודע לרמת המעורבות הגבוהה שלך? תחשבי על עצמך, האם עומס נפשי מוגזם לא עלול לפגוע בך במצטבר? אני בטוחה ומקווה שתקבלי עצה טובה מד"ר רובינשטיין, יש לו רגישות מקצועיות וידע רב, |(אני- רק "חובבת"...) אשמח לקרוא את המשך ההתכתבויות שלך בנושא. רק טוב ש נ ה ב

שלום שנהב. אני שמחה שחשבת עלי כשקראת מה שכתבתי כי כתבתי על עצמי. באמת יצא ארוך. ניסיתי לתמצת תסכולים ארוכי שנים. החברה הזאת שלי חברה שלי כבר הרבה שנים, ועברה איתי תקופות רבות ומגוונות. בדרך כלל אני מקבלת ממנה הרבה ונהנית איתה, אך הבחירות שהיא עושה הופכות ליותר ויותר מעיקות ריגשית מבחינתי ואני לא מצליחה לנטרל יותר את ההרגשות שלי לגביהן. היא משתפת אותי בכל מה שעובר עליה וכל הרצונות והתקוות שלה, הרבה מזה בגלל שאני לא שופטת אותה בניגוד לרוב האנשים האחרים (החל ובעיקר ההורים שלה). אני אומרת לה ללא הרף שלדעתי היא מזיקה לעצמה אבל אינני גורמת לה להרגיש שאני בזה לה. ובהיותה אקסצנטרית כמו שאת יכולה לדמיין, זוהי התגובה שהיא חוששת ממנה בעיקר, ובגללה אינה מסוגלת לפתח קשרים אישיים אחרים. זה מה שהופך את המצב למאד מסובך מבחינתי. היא במובן מסוים תלויה בי רגשית. אך חברתי מאד חוששת לפתח תלויות רגשיות ויש לי הרגשה שאם אני אגרום לה להרגיש שאינה יכולה לסמוך עלי, זה יגרום לה נזק רב. אני כמעט האדם היחיד שבאמת קרוב אליה, ובטוח היחידה שאותה היא משתפת. אינני מעודדת אותה כלל לספר לי, להפיך. אך גם אינני יכולה ממש לומר לה שאני לא רוצה לשמוע. כל זה גורם לי להרגיש אחריות גדולה עוד יותר. אני היחידה שיודעת כמה נזק היא גורמת לעצמה והיחידה שיכולה לכאורה לעזור לה. בפועל כמובן שאינני מצליחה לעזור לה. וכמובן שבאופן רציונלי אני גם יודעת שהיא לא באחריותי, אבל אני לא מצליחה להשתחרר מההרגשה. אני מנסה לערב גורמים אחרים בהחלטות שלה כדי להוריד מעצמי את תחושת האחריות. למשל כשהיא הודיעה לי שהיא פשוט חייבת ילד מהחבר לשעבר ממש הכרחתי אותה להתקשר לפסיכולוגית שלה ולהתיעץ לגבי זה. (היא היתה בטיפול עד לפני ארבע שנים ןהוא נמשך ארבע שנים). תשובת הפסיכולוגית שלה היתה שהיא לא נשמעת מבולבלת, אין צורך שיפגשו ובהצלחה. (לא ברור לי איך כלכך ברור שאין כאן בלבול כשמישהי מחליטה לגנוב זרע מחבר לשעבר עליו יש לה פיקסציה כבר עשר שנים וכל זה תחת הטענה שפשוט יש לו גנים מופלאים וזו הדרך היחידה להתנתק ממנו, אבל אולי יש דברים שאני לא יודעת, למשל מה בדיוק היא אמרה בשיחה). גם שלחתי אותה לדבר עם הרופא בבנק הזרע על נושא הגנים אך כמו שהבנת גם זה לא עזר. בעלי הגיב מאד קשה לסיפור עם גניבת הזרע (הוא כמובן הזדהה יותר עם החבר לשעבר) הוא אף שקל ללכת ולספר לו ואף ניסה להפחיד את חברתי ולומר לה שבסוף יתבעו אותה (תוך שהוא רומז שהוא יעיד נגדה). בסוף הסכים איתי שהלחץ לא יועיל ושעדיף לנסות לשכנע אותה בדרכים אחרות. בעיקר הוא מחבב את חברתי (קצת קשות לו המוזרויות שלה לפעמים) לעיתים היא משתפת את שנינו ואז הוא מהווה קול רציונלי נוסף, מה שמאד מקל עלי (חלוקה של אחריות) עם זאת הוא לא מרגיש אחראי כמוני ולכן לא סובל מהסיטואציה. אני באופן כללי נוטה להרגיש אחריות על העולם, ובעלי מכיר אותי ונותן לי לעשות מה שאני צריכה כדי להרגיש טוב. או במילים אחרות, הוא רגיל. לפעמים הוא כועס שחברות אחרות מנצלות את תחושת עודף האחריות שלי, אבל במקרה של חברתי זו, לא ניתן להגיד שהיא עושה זאת. הכל בא ממני. היא רק מעונינת לשתף. אך לי קשה מידי עם זה.

שלום יעל, עד כמה שאני מעריך את דאגתך לרווחתה הנפשית של חברתך, אני סבור שלמען החברות ביניכן, שהיא כה חשובה לך, עלייך להפריד בין צרכיה וצרכייך. כנראה שלחברתך יש blind spot ככל שהדברים קשורים לקשר זוגי, אך קיימת קומפנסציה על כך בתחומי חיים אחרים ורוב הזמן היא אף במצב רוח טוב. השאלה היא האם יש לך מספיק סבלנות וסובלנות לקיים קשר חברות עם אדם שונה ממך, לקבל אותו על שונותו וייחודיותו, גם אם אלו זרים לך בהחלט. אני מבין את הקושי שבדבר, שכן מן הסתם היא מעלה לשיחה נושאים מרכזיים הקשורים לבעיותיה, אותן היא אינה רואה כבעיה שלה, אלא כבעיה נסיבתית, אך את צריכה לשאול את עצמך האם את יכולה לשאת אותה כמות שהיא, ואולי אפילו למה זה מרגיז אותך, באילו נקודות רגישות שלך זה נוגע שזה עד כדי כך מרגיז אותך ואף שקלת לנתק איתה את הקשר ואשר לחברתך - כל עוד היא אינה מגדירה זאת כבעיה שלה (ולא כבעיה הנובעת מנסיבות חיצוניות), אין טעם לדון איתה בנושאים הללו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אתה אומר, תני לה לחיות את חייה כפי שהיא רוצה ואל תתערבי. אבל זה לא כל כך קל. אני לא רוצה לשמוע את סיפורי החבר לשעבר, אבל היא נורא רוצה לשתף. אמנם אינה סובלת מדיכאון כרוני אבל הרבה מהשיחות מסתובבות סביב זה שקשה לה שעכשיו הוא עם מישהי אחרת, ולפעמים בכי שהוא לא התקשר. ואני חברה שלה ואמורה להיות שם בשבילה ובמקום אני תקועה באמצע סערה רגשית וחוסר יכולת להחליט האם לצרוח שתפסיק עם זה כבר ותסיק את המסקנות או הצורך לנחם אותה כי נורא כואב לה. אין לי בעיה עם השונויות שלה (ודוקא יש לה בשפע). יש לי בעיה עם זה שהיא הורסת לעצמה את החיים. זה דבר אחד להיות תקוע באהבה נכזבת, ודבר אחר לבחור לעשות ילד כדי להנציח אהבה נכזבת. ומה יהיה מחר כשהיא תגלה שבכלל היא לא יכולה לפרנס את הילד בלי בן זוג ובלי תמיכה כלל מההורים? ושכל תכניות הדוקטורט שלה יגנזו לנצח? והיא תמשיך לבלות בעבודה שהיא שונאת? אני דואגת ללא הרף. אני מרגישה אחראית לכך שאני לא מצליחה להביא אותה לראות את הטעות שהיא עושה, והכל באמפולסיביות. אני מרגישה כמו להיות חברה של אישה מוכה, שלא מוכנה לשמוע לעיצות, ובוחרת להשאר עם בעלה המכה מתוך אמונה שכך היא יותר מאושרת. אני רואה את רגעי האופוריה המזויפים, אך גם את המכות שבאות אחרי. ואז אליך באים לבכות. קשה לי עם זה. ברור לי שאין זה מקומי לקבוע לה איך לנהל את חייה, האמן לי שאני מנסה ככל יכולתי לקבל את הבחירות שלה. הכי קשה היה לי לקבל את בחירה לגנוב בצורה כזו חצופה זרע ממישהו שהיא טוענת שהיא אוהבת, כשכל הצדדים יסבלו ממעשיה והילד שלה בראשם. ובכל זאת, אחרי ששטחתי את כל טיעוני, הפסקתי לנדנד. לא משנה מה אני בוחרת אני מרגישה אשמה. אם אני מתרחקת היא מתקשרת כולה פגועה. אם אני מקשיבה לסיפוריה אני לא מצליחה להרפות מהצורך לנער אותה שתפסיק כבר (לעיתים יותר ויותר רחו. לא יודעת למה אני לא מסוגלת להקשיב בקור רוח. ניסיתי לדמיין מה הרע ביותר שיכול לקרות וזה לא סוף העולם. אז יהיה לה ילד ויהיה לה קשה לגדל אותו לבד והיא לא תתחתן, אז מה? (כנראה שגם עלי לא תמיד עובדים נימוקים רציונלים) אני חושבת שנורא מפחיד אותי שיום אחד תבא הנפילה, היא תפקח את עיניה ותראה שהרסה לעצמה כל סיכוי לאושר. ואז אני ארגיש נורא אשמה שליויתי אותה במסלול הזה. אני לא מנסה למצא פיתרון לחברתי. אין פיתרון שנמצא במסגרת היכולות שלי. אבל למה אני לא מצליחה להשתחרר מהמועקה ומרגשות האשמה? נ.ב. קראתי את מה שכתבתי שוב וחשבתי לעצמי, איזה מזל שאני לא פסיכולוגית. יעל

שלום, אני נשואה כבר הרבה שנים אך חיי הנישואין שלי הם כישלון.אנו מנהלים בית ומשפחה אך אין לנו חיי-מין בכלל.אני לא מסוגלת מסיבות שונות. בעלי לא מושך אותי לא מבחינה גופנית ולא מבחינה מנטלית. וחוץ מזה יש לי פחד עז מהריון לאור ניסיונות העבר. אנו חיים מבלי ממש לחיות וזה מצב מתסכל כי גירושים הם עסק כלכלי יקר ויש גם ילדים שלא היינו רוצים שיפגעו. מצב זה נראה ללא פיתרון וגורם לירידה באנרגיות ובשמחת החיים (שאין)והייתי רוצה לקבל עצות מקצועית ובכלל מאנשים שיש להם מה לומר בנידון. תודה.

שלום עצובה, המיתוס לפיו גירושין פוגעים בילדים פגע בלא מעט ילדים שגדלו במשפחות שבהן לא שררה אהבה בין ההורים, ואולי אף שררה עוינות. אם את מרגישה שמונעת ממך להתגרש היא טובת הילדים, השיקול אם כן הוא שגוי לחלוטין. ילדים מפנימים אווירה שלילית בבית בצורה חזקה מאוד ויש לכך השלכות קשות, הרבה יותר מגירושין, לגבי הקשרים שהם יוצרים עם בני זוג בהמשך. מהמעט שכתבת עולה שעל פניו אין כל סיבה להמשיך בחיי הנישואין. ואולם קשה להפריד בין העצבות הנובעת מאי-הצלחת הקשר הזוגי ובין זו שנובעת מגורמים שאת רומזת עליהם על קצה המזלג (כמו קושי להיכנס להיריון, למשל). כך או כך - מומלץ מאוד לפנות לטיפול פסיכותרפויטי (שיחות), בין אינדיבידואלי עבור עצמך ובין זוגי, אם את רואה מקום לשיפור בחיי הנישואין שלך, אולי אפילו לטיפול זוגי עם אופציה לגישור בגירושין, במידה ושיקום הקשר הזוגי לא יצלח. ואולם, בעייתך העיקרית נשמעת כבעיה עם עצמך והיא הנכונות לחיות חיים ללא חיים, כפי שהגדרת זאת כל כך יפה, בתמורה לביטחון הנובע משימור מסגרת חסרת תכנים או בעלת תכנים שליליים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ותודה על התשובה הרגישה. הייתי רוצה לשאול כיצד לדעתך אוכל לפתור את בעייתי עם עצמי וגם להתחשב בזולת?איך אפשר לאזור כוחות וללכת לכוון המטרה(לעשות טוב לעצמי ולא להישאר בקשר שגורם לי להוציא ממני לפעמים את תכונותי הרעות). איך לא נשברים במהלך הדרך? בעלי הרי אדם טוב שלא מעוניין בפרידה ולכן אין לי סיבה לעזוב אותו בתקיפות, מלבד העובדה שמדובר בקשר מעייף. איך אוכל להגיע לשלווה פנימית גם אם אני נשארת?יש דרכים להתרגל??? תודה.

בוקר טוב עצובה יקרה. את מתארת מצב עצוב, ומעציב. אני שומעת ללא הרף על מקרים כמו שלך , כשזוגות נשארים נשואים על הנייר, חיים אחד ליד השני, ולא אחד עם השני., עם כל המשתמע מכך.. אותי זה מקומם. אני רוצה לספר לך משהו אישי- אני התגרשתי לפני הרבה מאוד שנים עם ילד קטן, כי הבנתי שחיי ביחד עם בעלי יוציאו לי את שמחת החיים האופיינית לי, וידכאו אותי ללא הכר. ויתרתי על חיי נוחות יחסיים, ומעמדי הכלכלי נחת כמעט לקרקעית, אבל עשיתי זאת בהחלטה צלולה ובריאה כי עדיף לחוד מאשר ביחד, ויותר מכל- עדיף לבן שלנו ,שהיה ממש רך בשנים, כי ייגדל בריא להורים גרושים בהגדרה, מאשר "חולה" להורים שהאוירה ביניהם רחוקה מלהיות בריאה וחיים מתחת לקורת גג אחת.... מסתבר שלא טעיתי- הבן -היום חייל- מאוזן, בריא בנפשו, ולמד לחיות עם היתרונות של שני בתים+דבל פינוק.....וכו') אינני יודעת כמה ילדים יש לכם, ובכלל בני כמה אתם, החלטות כאלה דורשות אומץ רב מחד, אך מאידך,בהחלט דורשות גם מאמצים ונכונות נפשית לבדוק את מהות שרידי הקשר ביניכם- אם אכן יש עוד שרידים, ולאן הם יכולים להוביל- אם חוסר הקשר הזה עלול להוביל להתרסקות שלך כאשה-כאמא, ולהתפוררות טוטאלית של מבנה המשפחה שלכם- וותרי עליו, פעלי למען ייפרדו דרכיכם. אני מצהירה בזאת בגדול כי יש חיים אחרי הגרושים!! אבל אם נדמה לך שיש במה להאחז, ויש פרטנר לעניין(כל זה - בהנחה שאין לו מאהבת איתה הוא מוצא נחמה...)- בדקו את העניין במשותף., ומוטב שעה אחת קודם. יש גם הפתעות!! אבל להמשיך להיות עצובה- אני "לא מרשה" לך. החשוב מכל- אל תשקעי באדישות. החיים קצרים. בהצלחה ש נ ה ב

שלום ותודה על התייחסותך, תשובתך קולעת וגורמת לי הזדהות רבה. האמת שאין לי ממש את מי לשתף ברגשותי ולכן חשתי התרגשות מסוימת לנוכח מילותייך. אני כנראה "אשב על הגדר" עוד הרבה זמן כי יש לי גם בעיות נוספות כבדות שקל ואיני יודעת מה נכון לעשות במצב זה .אני פוחדת מכניסה למצב של אדישות . את צודקת זה מצב לא בריא ומצד שני אני מנסה לחזק את עצמי בדברים אחרים טובים שיש לי. תודה וכל טוב.

בס"ד אהבתכם אם היתה כזו נועדה לכשלון מלכתחילה כמו רב הזוגות שנישאים היום שבסופושל דבר או מתגרשים או נשארים יחד בלית ברירה או מתוך הרגל ופחד לפרק את המשפחה. מדוע זה כך? לרב אני תולה את האשמה בגברים אך גם לנשים חלק בזה. אנא דעי כי אהבה אמיתית ועמוקה הינה נרכשת , היא לא מגיעה בהתפרצות, כי התפרצות זו סופה להיכבות עם הזמן ולדעוך כמו שאכן כך קורה. הסוד לאהבה הוא כמו שלימדונו חז"ל הוא הנתינה הטהורה וההשקעה האין- סופית בזוגיות זה לא קל וכולם יודעים זאת אך רק כך נרכשת ונבנית אהבה אמיתית שמתעצמת עם הזמן. אולי זה מאוחר לגביכם אבל לא מאוחר מדיי, אם תרצי להציל את מה שיש . אינו דומה אדם שגר בבית שאותו בנה בעמל ידיו לאדם שגר בבית אותו קנה. לסיכום: ככל שאדם משקיע יותר כך הוא יאהב יותר וזה יחזור אליו כמו בומרנג מהצד השני. הייתי מעדיף לומר כל זאת לבעלך כי הוא זה שצריך להעניק לך ולמלא אותך. אך הנשים ידועות בבינתן היתרה ולכן אני סומך עלייך שתוכלי לנווט אותו אפילו בלי שירגיש, עשי את החלק שלך בהשקעה מבלי לצפות לקבל ממנו כלום ואפילו לא מילת תודה וראי שזה יבוא גם ממנו . תהליך זה דורש זמן וסבלנות אך הוא משתלם. תני לבעלך להרגיש כי הוא המנהיג בבית אפילו כאשר את היא זו שמושכת בחוטים. כי גבר שלוקחים לו את ההנהגה ירגיש מושפל ופגוע וזה ישפיע על המצב. היי חכמה. כמו שאמרו חז"ל :"נשים בינתן יתירה", שיהיה לכם רק טוב והרבה אהבת אמת, עדי

שלום רב, ברצוני לשאול לגבי חרדה חברתית. כאשר אני צריכה לדבר בפורום של אנשים בעלי תפקידים בכירים (בעלי סמכויות )אני נכנסת ללחץ המתבטא בדופק מוגבר , הסמקה וחום כך שבקושי אני מסוגלת להשמיע קול יציב,ומתחיל רעד בקול.זה גורם לכך שאני מעדיפה לא להשמיע את דעתי ולהמנע מלהשתתף בדיון.ברצוני לציין שהדבר קורה לי בעיקר בתקופה האחרונה(שנתיים- שלוש) וזאת בניגוד להיגיון כי אני מוערכת מאוד בעבודה. ברצוני לציין כי אבי סובל מחרדה שמתבטאת במישורים אחרים. האם הסיבה היא גנטית בלבד?ולכן אני מרגישה שאין לי על כך שליטה?מה אפשר לעשות בנידון כדי לשפר את מצבי הבלתי נסבל ? תודה.

שלום שואלת, חרדה היא נחלתם של אנשים חזקים ומצליחים, שאינם מדחיקים דברים - בדיוק כמו שאת יכולה לראות מעצמך, מהישגייך ומהמודעות הגבוהה שלך. חשוב שתביני זאת כדי להיות מודעות לכוחותייך. באופן נקודתי, ניתן לטפל בחרדה שאת מתארת באופן התנהגותי ע"י תרגול הרפיה (דה-סנסטיזציה שיטתית) לפני המצב המפחיד. ניתן גם להיעזר בתרופות אנטי-חרדתיות קלות לפני מצבים אלה בלבד (שימוש ממושך בהן עלול לגרום לתלות וסבילות). אך לפי תיאורייך, הייתי ממליץ על טיפול פסיכותרפויטי (שיחות) בנוסף לטיפול הנקודתי, הן משום שהוא יעיל יותר לטווח הארוך והן משום שמהשורות הסופורות שכתבת נראה שאת אדם שמסוגל להגיע לתובנה ולהיבנות מטיפול כזה מעבר לטיפול הנקודתי בחרדה שתיארת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום וברכה אני אדם בן 40, פרוד מאשתי זה שנתיים ואב ל- 4 ילדים את הבית עזבתי בגלל המאהבת (איתה אני נמצא זה שנתיים) ויש לי בעיה כבר חודש שכאשר אנו מקיימים יחסי אישות, לא עומד לי. אני לא מצליח. בשום צורה. אהובתי ואני ניסינו הכל, ללא הואיל המצב מבלבל ומתסכל עד לפני כחודש הכל זרם על מי מנוחות, נהניתי איתה - סופקתי וסיפקתי אך מאז אנחנו שנינו רק מתוסכלים הדבר גורם למתחים ומריבות בינינו שלא תורמים למצב עצמו אני במלכוד מה עלי לעשות?

שלום אלי, טווח האפשרויות לטיפול באימפוטנציה כיום הוא רחב ביותר. הדבר הראשון שעליך לעשות הוא לפנות לאורולוג על מנת לשלול סיבה אורגנית. במישור הטכני, יש פתרונות שונים, השכיח בהם בשנים האחרונות הוא ויאגרה ואם אינך נוטל תרופות מסוימות נגד יתר לחץ דם, התרופה בטוחה ונטולת תופעות לוואי. היא עוזרת גם אם הסיבה פסיכולוגית. האורולוג אליו תפנה יציג בפניך פתרונות טכניים נוספים. אם יתברר שהסיבה אינה אורגנית, מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לברר מה גרם לתופעה. ייתכן שבאיזה שהוא מקום לא מודע אינך שלם עם עזיבת הבית והמשפחה, וזה נותן את אותותיו בחיי המין עם המאהבת, למשל. אך הצעד הראשון הוא פנייה לאורולוג. כמו כן בכל מרכז רפואי גדול יש יחידה לטיפול באין-אונות שבראשה עומד אורולוג המתמחה בנושא, כם כי את הבירור הראשוני אפשר לעשות אצל כל אורולוג בקופ"ח. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני בטיפול אצל פסיכולוג כבר ארבעה חודשים. ליפני שבוע היתחלתי לעבוד עם ניפגעי נפש ואני מבין שיש לי חוסר ביטחון לא רגיל לכן היום הפסקתי ללכת, ועד שלא יעזרו לי אני לא יחזור לשם. בחיי הספקתי להפסיק אין ספור עבודות חוגים טיפולים לימודים שעוד לא היספקתי להתחיל אותם. הפסיכולוג שלי זה הדבר היחיד שלא היפסקתי למרות שפעמיים לא היגעתי לפגישות. ואני לא מיסתפק בלחכות עוד שלושה ימים בישביל שיעזור לי אם ביכלל יש לי מחשבות והרגשות שאני לא שולט עליהם שאני לא בסדר ודפוק ביגלל זה אני מרגיש איום גדול ומתח גדול אני מפחד ממה שיחשבו עליי אני לא מסוגל ליצור קשרים ויש לי המון מחשבות לא טובות בקשר ליכולות החברתיות והשיכליות שלי יש לי כעס שאף אחד לא מבין אותי והרבה תיסכול מזה אני לא מבין איך אנשים יוזמים ולא מפחדים להגיד כל מיני דברים הרבה דברים אני לא מבין מהם יש המון מחשבות שאני לא בסדר שאני לא זוכר אני לא מסוגל לעמוד על שלי למשל אני מרגיש מושפל קשה לי עם חוסר הריכוז שלי ההצתה המאוחרת בכל דבר וההיתבודדות אני מרגיש כאילו שמתקיפים אותי כל הזמן מפריע לי שאני לא ניראה בוגר ועצמאי, אני כבר עוד מעט בן 27 ואנשים שואלים אותי אם אני לומד או ששואלים אם אני ליפני צבא. אני מרגיש כבדות באיך לסלק את המחשבות שאני לא בסדר זה מפריע לריכוז ולמיצוי של עצמי. אני ניראה טוב מאוד ואני עושה בהתחלה רושם טוב אך, יש לי הרגשה שככל שמכירים אותי יותר - ככה הדעה עליי יותר שלילית ומיתרחקים ממני יותר ומנדים אותי.וחושבים שאני דפוק יותר. כל פעם שאני מיתנהג בחוסר ביטחון זה מוסיף לזה שאנשים פחות מיתעניינים בי אני מרגיש מן שיטנה כזאת מצד אנשים לכל מקום שאני הולך אני מרגיש שיש דינמיקה טובה מסויימת ואני תמיד רוצה להישלב, ובהתחלה אני מרגיש חלק די נחות מכולם וביגלל חוסר ביטחון תמיד אני חש שנידחקתי למקום האחרון ותמיד. מה שמפריע ליצור קשר הוא לא כל כך מודע כי הוא מודחק מה שלא מודחק הוא הרצון ליצור קשר איך אפשר ליפתור זאת? ואיזו תובנה תעזור לי כאן? דרך אגב היתנהגות מופנמת זה לא חוסרביטחון? דווקא עד גיל 4 ליפני הגן הייתי לגמרי ההיפך ממופנם בכל המובנים וגם אחרי הייתי בהרבה מובנים עם שימחת חיים ופתוח כל הילדות אך היתה בבית אלימות פיסית ונפשית קשה.

לילה טוב, בין כל הדברים שהתחלת ולא סיימת, בולט הטיפול כמשהו שאתה לא מוותר עליו. המטפל יוכל לעזור לך, אם תאפשר לו לתת לך יד, ולא לחשוש לקחת אותה... אני יודעת שאתה לא יכול לסמוך עליו בצורה עיוורת - בגלל האלימות שהיתה בבית - אבל תן לעצמך זמן. ארבעה חודשים הם כמו דקה, כשמדובר בטיפול... הלוואי והיו קסמים, ופסיכולוגים היו יכולים לפתור את כל הבעיות אחרי 3 פגישות... אבל זה בכלל לא פשוט. אני חושבת, שיש מי שמבין אותך, רק שאתה עדיין לא יכול לראות את זה. כי החיים גרמו לך לשנות את זווית הראיה, ולהתייחס לכל דבר בחשדנות. איך הקשר שלך, באופן כללי, עם הפסיכולוג? יש לך גם רגעים טובים, נכון? רגעים שבהם אתה יכול להנות מדברים - גם דברים קטנים כמו שיר יפה, או סתם יום של שמש... נדמה, שאתה מאוד מאוד עסוק במה אחרים חושבים עליך... ושאתה "בונה" את עצמך רק על סמך הדברים האלה. זה הגיוני, כי אנחנו חייבים לקבל פידבק מהסביבה.... השאלה היא, עד כמה אתה רואה את הדברים כפי שהם באמת... נכנסת למעגל שלילי - אתה "חושב" במקום הסביבה... ופועל בהתאם למחשבה שאתה יצרת. בעצם, לסביבה, כפי שהיא במציאות, אין השפעה ישירה עליך. שאלת על התובנה שתעזור לך.... יש כמה וכמה תובנות, שאליהן תגיע - בקצב שלך - עם הפסיכולוג. למשל, תוכל לראות, שלא חושבים שאתה דפוק ושיש אנשים שכן רוצים להכיר אותך ולהיות איתך בזכות מי שאתה. יש המון דברים ללמוד בחיים.... אבל לכל אחד חשוב להתמקד בדברים מסויימים... HERA.

שלום יניב, קראתי בצער על התחושות הקשות עימן אתה חי. עשית את הצעד הנכון בפנותך לטיפול פסיכולוגי ואני מקווה שאכן לא תעזוב את הטיפול. חלק גדול מהתחושות שאתה מתאר הן סובייקטיביות ואופייניות לדיכאון והייתי ממליץ לך להתיעץ עם הפסיכולוג אם לא כדאי להוסיף בתקופה זו טיפול תרופתי אנטי-דיכאוני, שימתן את התחושות הקשות, יהפוך אותך פחות פגיע ואולי אף יאפשר לך להפיק יותר מהשיחות עם הפסיכולוג. ברור שזהו טיפול סימפטומאטי בלבד ואת העבודה הרצינית והלא פשוטה תצטרך לעשות עם הפסיכולוג. מופנמות כשלעצמה אינה הפרעה פסיכולוגית אלא מבנה אישיות שיש לו בסיס גנטי, אם כי אתה מדווח על כך שלא תמיד היית מופנם ועל כן קשה לדעת בלי להכירך אישית. ואולם אין ספק שביחסיך עם אנשים כיום אתה לכוד במעגל קסמים שבו הדיכאון וההערכה העצמית הנמוכה שלך מרחיקים ממך אנשים במצב שבו אתה זקוק להם יותר מכל. התופעה ידועה ואני חוזר על המלצתי לשקול יחד עם הפסיכולוג הוספת טיפול תרופתי אנטי-דיכאוני שיותאם לך ע"י רופא פסיכיאטר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר רובינשטיין לא כתבתי שאני לוקח טיפול תרופתי 2.5 כדורים ביום של 75 מ"ג אפקסור 5 מ"ג ריספרדל הכדורים עזרו לי להישתחרר מO.C.D כימעט לגמרי פתחו לי את האישיות ומחקו את האלימות בבית אני מוגן כשאני עם אמא וביכלל לא בחרדה ובדיכאון כמו פעם ולמרות שיש דברים שעושים לי טוב אני לא בטוח שאני נהנה ובטוח שנהניתי כשהייתי ילד זאת היתה הרגשה שקשה לי לחזור עליה אודה לך מאוד אם תגיב ואשמח לקבל תגובות אחרות בברכה ותודה יניב.

שלום יניב, קראתי את התוספת. נראה לי שאתה נמצא בידיים טובות. השילוב של הטיפול התרופתי והטיפול הפסיכותרפויטי אמור לעזור, אני מבין שחלקית הוא כבר עזר. התאזר בסבלנות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

התחלתי לא מזמן לקחת כדורי סרוקסט , בינתיים אני לא חש בשום שינוי , שאני כמובן מייחל לרגע שבו אני אחוש בשינוי כלשהוא לטובה. 1. כמה זמן לוקח בערך עד שמתחילים לחוש בשינוי בעקבות נטילת הכדור ? 2. בעלון ההסבר שבה עם הסרוקסט כתוב שיש להמנע משתיית יין או משקאות חריפים , אני כן נוהג לשתות פה ושם משקאות אלכהוליים , האם עליי להמנע מכך לגמריי ? אם אני כן אמשיך לשתות ולקחת את הסרוקסט , יכל להווצר לי נזק ??. תודה מלאך עצוב

שלום מלאך, השפעת הסרוקסט אמורה להתחיל להיות מורגשת לאחר 6-2 שבועות מיום התחלת הטיפול ויש להמתין בסבלנות את כל ששת השבועות עד לקבלת החלטה אם הוא עוזר או לא. (במידה והעלייה במינון הייתה הדרגתית, יש לספור את ששת השבועות מיום המינון המקסימלי שהוא המינון הטיפולי שנקבע לך.) אלכוהול אינו פועל נגד התרופה אלא מחזק את השפעתה. הנזק שבכך הוא שקשה יהיה להעריך את השפעת התרופה נטו. השילוב עלול להיות גם מסוכן מבחינת הפגיעה בעירנות, בריכוז ובתפקוד כתוצאה מכך. יתר על כן, סרוקסט הוא תרופה אנטי דיכאונית ואלכוהול עצמו, בייחוד בשימוש ממושך, גורם לדיכאון, בייחוד אם יש לך נטייה לכך. לכן מומלץ להפסיק לשתות לחלוטין עד התייצבות המצב. ייתכן שאם התרופה תעזור לך, ואתה רגיל לשתות כמויות קטנות של אלכוהול, יהיה מקום להיוועץ בפסיכיאטר שרשם את התרופה האם מותר לך לשתות אלכוהול וכמה. אך כל הזמן בהתייעצות עם הרופא המטפל - זאת רק בתום ששת השבועות של נטילת התרופה במינון הטיפולי שנקבע לך כדי שתתייצב עליה ואפשר יהיה לקבוע האם היא עוזרת לך. בכל מקרה, יש לזכור שהטיפול התרופתי הוא סימפטומאטי בלבד וטוב תעשה אם תפנה לטיפול פסיכותרפויטי (שיחות) כדי לטפל בסיבות לדיכאון ו/או לחרדה כדי להחזיר שליטה לחייך ולטווח הארוך יותר להיות מסוגל לחיות בלי דיכאון ובלי תרופות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום. אני חזרתי מטיול ארוך בדרום אמריקה לפני חודשיים. לפני החזרה עשיתית משהו שהתחרטתי עליו ואני עדיין מתחרט עליו - השתכנעתי ע"י מישהו ועישנתי ג'וינט. לקחתי רק כמה "שאכטות" ואז תפסתי את עצמי והתחלתי "להכות" על עצמי (בצורה מנטלית, לא פיזית) על "איך יכלתי, זה לא אני..." כשהתחילה השפעה כלשהי, התנגדתי אליה, וכל הזמן רק חיכיתי לוודא שכלום לא קורה. למחרת בבוקר הבטחתי לעצמי שיותר אני לא מעשן, לא שותה ולא פוגע בגוף שלי. אבל, הבעיה שלי היא שכל הזמן פחדתי ש"הנה, עשיתי לי נזק בלתי הפיך לגוף", ולא הצלחתי לצאת מהפחד הזה. אחרי כמה זמן התחלתי להרגיש כאילו העין "מרצדת", ובכל פעם שהייתי במקום שקט הרגשתי כאילו יש לי משהו בראש (קשה לי להסביר מה, אבל כאילו המוח לא 'רגוע' וצד אחד כאילו משותק או משהו כזה). אחרי החזרה לארץ זה החמיר, ואחרי נסיעות ארוכות ריצדו לי העיניים. אבל מה שכן, הרבה פעמים כשנרגעתי זה חלף ליום או יומיים, ואז חזר. אני מרגיש שאני לא עצמי. השאלה היא האם השימוש החד-פעמי הזה יכל היה לעשות משהו כזה למוח שלי? האם זה פסיכולוגי? מה אני יכול לעשות. אני כל הזמן מרגיש שדפקתי לעצמי את החיים, בגלל שזה כ"כ לא אני. אשמח לקבל תשובה מהירה. נ.ב. לא הלכתי עדיין לבדיקה, ובדיקת עיניים שטחית שביצעתי היתה בסדר.

בטוח שזה פסיכולוגי , אין סיכוי שזה משהו אחר . אתה ברמת סיכון גבוה להיפוכונדריות במקרה הטוב או למחשבות כפייתיות / חרדה. טיפול - זו התשובה ויפה שעה אחת...

תודה, אבל אפשר לשאול מאיפה הידע?

שלום בני, הצטערתי מאוד לקרוא על החוויה הלא נעימה שעברת ועל השלכותיה. ג'וינט אכן יכול לגרום נזקים בשימוש ממושך, לעיתים אחרי שימוש קצר ולעיתים אחרי שימוש יותר ממושך, אך קשה להאמין שניסיון חד-פעמי לפני מספר שבועות אחראי לתופעות הפיזיולוגיות שאתה מתאר. לפי תאיוריך, החוויה גרמה לך לאבד שליטה והיוותה איזה "טריגר" להתפרצות של קשיים רגשיים שהיו פורצים גם בהשפעת מצב מלחיץ אחר. ברוח אוהדת ויותר מקצועית ממה שהוצע לך ע"י האלמוני/ת, אמליץ לך גם אני לפנות לטיפול. הייתי ממליץ לך לפנות קודם כל לרופא פסיכיאטר, לאו דווקא בגלל שהמצב חמור, אלא משום שהוא גם ייטיב להסביר לך את ההשלכות של עישון הג'וינט ולהתייחס לקשר בין גוף ונפש וגם יוכל להתאים לך טיפול תרופתי אנטי-חרדתי כשלב ראשוני. לאחר טיפול נקודתי זה אני בהחלט ממליץ על פסיכותרפיה (שיחות) כדי לעבד יותר לעומק מה נמצא בתוך אותה תיבת פנדורה שהעישון החד-פעמי של הג'וינט פתח. נא ראה במשבר הנוכחי הזדמנות לחזק את עצמך ולפתח את החוסן הנפשי שלך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני צריך עזרה,אני שוקל להתאבד ברגעים אלה יש ליב עייה תעזו לי בבקשה..........

האהבה הראשונה שלי בחיים לא מסתדרת אחרי שבוע וחצי היא אמרה שהיא אוהבת אותי ואחר ישבע היא באה אלי בוכה שהיא לא יודעת ואני יודע שהיא גם בעד קשרים לא מחייבים ועכשיו היא אומרת לי שהיא צריכה להגיע למסקנה לגבי מה שהיא מרגישה זה לא קח הרבה זמן אני משתגע מקנאה בנוסף לכל כי לפני שהכרנו היא אמרה לי שבינה להין ידיד שלה יש משהו לא ברור ועכשיו הם נפגשים הרבה כשהיא חוזרת מהעבודה אני לא יודע מה לעשות עצוב לי כל היום, באמת. למרות שהיא אומרת לי שאני מקסים והיא סומכת עלי הכי בעולם אני חושב שהיא מתרחקת היא מספרת לי על כל מיני דברים שהיא עשתה בעבר וזה ממש ממש מפריע לי מאוד כי היא אומרת שזה היה סתם כי היא חושבת שלפעמים צריך לספק את הצרכים ולהגיע לפורקן לפני מערכת יחסים היא לא נמשכת אלי כמו שהיא היתה רוצה להימשך, כך היא אומרת מה אני צריך לעשות? רע לי כל כך אני לא רוצה לסבול ככה יותר

נו

בס"ד יוסי, אני מבין אותך בכל ליבי, זה קשה וזה קשה מאד. אמרו רבותינו: "עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה" אך אתה עומד בניסיון עצום וגדול, הראה לעצמך ולאלוקים שאתה יכול לעצוד בו, אלוקים נותן נסיונות לבני אדם שיכולים לעמוד בהם. אם תשתדל ותצא מזה למרות הכאבים והקשיים אתה תהיה מחושל ופחות פגיע בעתיד אתה תרגיש הרבה יותר טוב, אל תברח מזה אף אחד לא מבטיח לך שיהיה לך יותר טוב בהתאבדות חס ושלום , לפי המסורת העתיקה שלנו זה יהיה רק יותר גרוע. אנא הבן יוסי, אתה תרגיש הרבה יותר טוב אם תתגבר, תעזוב את הקשר הזה מייד כי הוא רק יגרום לך עוד ועוד סבל חתוך אותו עכשיו תסבול את ייסורי התופת באהבה ותרגיש הרבה יותר טוב אחרי זה. תנסה תשתדל רק בשבילך שאלוהים יהיה בעזרך אמן. עדי

שלום יוסי, אני לא יודע בן כמה אתה, אך מצער מאוד לשמוע שהאהבה הראשונה שלך היא עם מישהי שמנצלת לרעה את אהבתך אליה. לגמרי טבעי שקשריה של חברתך עם בני זוג אחרים יגרמו לך קנאה וסבל. אני מבין שקשה לך לעזוב את הקשר ההרסני הזה בכוחות עצמך ויש הרס עצמי מאוד גדול בהחלטה להישאר בו ולהיות מאוהב באדם שבעצם "מסרס" אותך מבחינה פסיכולוגית, בייחוד בהתחשב בעובדה שזהו הקשר הראשון שלך. אני מציע לך בכל לב לפנות לטיפול, ויפה שעה אחת קודם, כדי להתגבר על המשבר הנוכחי בשלב ראשון וכן להבין יותר לעומק מה גורם לך להתאהב באדם שמזיק להערכתך העצמית. ברור שהערכה עצמית זו שברירית מלכתחילה, שכן אחרת היה קשה מאוד לפגוע בה וזה כמובן נושא מרכזי נוסף אותו תצטרך לעבד בטיפול. ההתאהבות עצמה, גם אצל אנשים יציבים לחלוטין, היא תהליך שיש בו תעתוע, הגורם לעיתים להפרעות בבוחן המציאות - לכן ראה נא את ההמלצה לפנות לטיפול כהוראה, שכן השיפוט שלך בימים אלה אינו במיטבו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, מהן תופעות הלוואי הנפוצות של משפחת ה - SSRI? אני שואלת בעקבות תגובה שכתבת כאן למישהי לפני כמה ימים... תודה.

שלום הרה . הפורום הפך למקום שקט ומתורבת . . . מאז הלילה של עמוד 666 אז אולי באמת זה מספר משמעותי??? עכשיו את בטח כבר לא רוצה לשמוע תשובה על ה ssris אבל בכל זאת: ל ssris הדור החדש כמעט ואין תופעות לוואי . התופעות שכן ישנן הן קלות ותמיד באותו המעגל המצומצם של : ירידה בתיאבון המיני , השמנה , סחרחורות -כולן לא משהו משמעותי. - בדרך כלל אם החולה מתמיד לקחת את התרופות אז למרבה הפלא (או שלא) התופעות נעלמות ומתגמדות (חוץ מההשמנה שהולכת ו. . .) תופעות קשות נרשמו רק אצל בודדים והן שוליות . בהצלחה הרה החביבה.

שאלה - ולא בשביל להתחיל פה מהומה - עם מי יש לי הכבוד? שאלתי על תופעות הלוואי, מכיוון שגידי כתב פה למישהי לפני כמה ימים, שהשמנה היא דווקא לא אחת מתופעות הלוואי, אלא להיפך - דיכוי התאבון... ואני תמיד ידעתי שזה הפוך...

לכבוד ד"ר גידי רובינשטיין. אשמח מאוד אם תגיב לבעייתי מתאריך 23/3,"הילד שלי". תודה מראש- .חן

שלום חן, עניתי לפנייתך המקורית - מתנצל על העיכוב: http://doctors.msn.co.il/forums/read.php?f=6&i=344512&t=343949 קישור זה יביא אותך לתשובתי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום יש לי חבר שמצב רוחו בשלושה שבועות האחרונים השתנה לגמרי. הוא טוען שהוא "לא חכם" לא חושב על מה שהוא עושה ועוד טענות מסוג זה. הוא אף הזכיר פעמיים שהוא רוצה "לצאת מהמשחק" ואף צייר ציור שבו רואים דמות שחונקת את עצמה. אין לי סיבה להניח שקרה מקרה שבעקבותיו הוא התחיל להתנהג כך (אני חבר ממש כמו אח). אודה לכם אם תביעו דעתכם בעניין ואם תוכלו לתת לי טיפים לשפר מצב זה. דרך אגב היתכן כי באמת אינו מראה יכולות חשיבה כמו בעבר?

שלום דני, חברותך ראויה להערכה, אך כל מה שאתה יכול לעשות הוא לעודד את חברך לפנות לטיפול מקצועי. אין טיפים בעניין הזה. אגב, גם כאיש מקצוע, אם חבר היה נקלע למצב כזה, הייתי מפנה אותו לטיפול אצל איש מקצוע אחר. חברים לא יכולים לטפל זה בזה ועפ"י תיאורך הקצר, חברך זקוק לטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

דני, אם מדובר בדכאון, הרי שהתשובה לשאלה שלך חיובית - גם יכולת החשיבה נפגעת... לא מדובר בנזק בלתי הפיך... ברגע ש"משתחררים" מהדכאון, גם היכולת לחשוב בבהירות חוזרת. HERA.

ערב טוב אני בן 49 נשוי בפעם השניה, ושוב לפני פרדה. הלקחים שהפקתי מהנישואים הראשונים רק סיבכו את השניים. כדוגמה עשיתי הסכם ממון, שמרתי על הכסף והרכוש למען הילדות . התיחסתי בצורה שוביניסטית. בתחילת הנישואין הייתי בדכאון עקב מותו של אבי ממחלת הסרטן. עברתי שנה של גהינום, שבעבותיה נכנסתי לדכאון. ורק בעזרת תרופות אני מתפקד ודווקה טוב. לאחרונה סורטים לי את הרכב באופן עיקבי, יש לי חשד בחבר של בתי לשעבר, אבל היא מונעת ממני להגיש תלונה. בתחילת ההיסטוריה של סריטות הרכב, חשדתי שזאת אשתי משום המריבות והיחסים הגרועים, עד שהתפקחתי. המצב אם אשתי כבר בשלב סופני מבחינת הנישואין, אנחנו עדיין גרים ביחד רק מכורח הנסיבות. שאלותיי,א': האם יש קשר בין הדיכאון לבין פארנויה, האם אחד הסימפטומים של דיכאון הם חרדות, ופארנויה ? האם הנסיבות גרמו להתפרצות פראנואידית ??. שאלה ב': האם ואיך ,אני והילדים עוברים את הגהינום של הגירושים השניים( ולא משנה העובדות מי האשם בהם)??. ברצוני לציין שלבנות ישנה רקע נפשי של כפיתיות, ואנורקסיה בעבר. נקודה נוספת הייתי בטיפול פסיכולוגי שלא הואיל לי במאומה . אני מכיר את עצמי מתעניין בפסיכולוגיה, ועד היום פתרתי את בעיותי לבד. בתודה מראש, וחג -שמח. לאונרד

שלום לאונרד, דיכאון וחרדה בהחלט הולכים יחד. אם סורטים לך את הרכב, אז סורטים לך את הרכב. זאת עובדה. אם זו תופעה קבועה המתרחשת במציאות, טבעי שתחשוד באנשים שונים. מעבר לכך, שאלותיך דורשות הכרות אינדבידואלית, אין כללים בעניינים הללו. חרדה מתלווית לעיתים קרובות לדיכאון, מחשבות יחס לעיתים רחוקות יותר. יש לי הרגשה שהתעניינות תיאורטית בפסיכולוגיה לא תועיל לך. אתה חי בסבך נפשי עצום שהתרופות נותנות לו מענה רק במישור הסימפטומטי. זה חשוב כי זה עוזר לך לתפקד, אך זה לא יפתור את בעיית ההסתבכויות החוזרות. על רקע מה שאתה מתאר, לא נראה שפתרת את בעיותיך לבד ואני מציע שתשקול מחדש פנייה לטיפול. כל התייחסות אחרת תהייה לא רצינית ולא אחראית מצידי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

בהמשך לדברי אני רוצה להציע לבעלי לבוא איתי אל הפסיכולוגית אבל ... אני יודעת מראש מה תהייה תגובתו יכעיס פנים ולא יבין מאיפה זה בא לי עכשיו כשהוא מרגיש טוב עם הכל ישנו דבר שמטריד את בעלי שאני לא בן אדם פעלתני ויוזם כמו למשל קניית דירה . הוא כועס עלי שאני לא עוזרת לו בחיפוש הדירות או שאני לא ממצה את עצמי מספיק (לא לומדת אין לי תואר ואלו דברים שנראים לי מאוד חשובים לו)פיטרו אותי מהעבודה לפני חודשיים והוא מצא לי עבודה (גם אני חפשתי ) אבל תמיד יזכיר לי שהוא עשה את המאמץ הזה בשבילי. אני אדם לא ממש שאפתן טוב לי מבחינה כלכלית במצב שאני נמצאת בו וזה הורג אותו הוא בן אדם מאוד חומרי גם בענייני כספים אנחנו כל אחד בנפרד חצי חצי אני מוציאה יותר אבל תמיד כשמגיע חשבון יש את הקטע מי ישלם נמאס לי

זה נשמע כאילו שהוא רוצה לעשות ממך מישהי אחרת.... ולך דווקא טוב כמו שאת, לא?

נכון אני מרגישה כך אבל הוא רואה את העתיד ורוצה שאני אלמד להסתדר בכוחות עצמי ועד עכשיו הסתדרתי גם בעזרת אחרים וגם בעצמי

בן 20. חייל . פרופיל 45 עקב מאפיינים אינטרוויטים. מטופל מזה כשנה וחודש אצל הפסיכולוג ביחידה. האחרון עוזב בעוד מס' שבועות. הברירות הקיימות: 1.המתנה להתפנות פסיכולוגית ביחידה, ממטופלים - תהליך שיכול לקחת כשלושה עד ארבעה חודשים. 2.בירור והפניה לפסיכולוג/ית אחר בתוך המערכת הצבאית. 3. הפניה לתחנת ברה"ן באיזור מגוריי. הפסיכולוגים ביחידה מבדילים בין מטופלים לבין חיילים במעקב. חיילים בטיפול מגיעים אחת לשבוע לשיחה טיפולית בת 45-60 דקות ועיקר תוכן השיחה אינו קשור לרקע הצבאי. אלא יותר לקשיים האישיים הקשורים לבעיות חוץ צבאיות. ואילו חיילים במעקב מגיעים בין פעם לשבוע לשבועיים למשך שיחה בן 20-30 דקות, ועיקר תוכן השיחה עוסק בבעיות וקשיים על רקע צבאי , תוך כדי מציאת פתרון הולם(שינוי שיבוץ ,פטור וכו'). הרקע לטיפול הוא קשיים מרובים בתחום ההערכה והבטחון העצמי , דימוי עצמי, המתבטאים בקשיים בתקשורת הבין אישית וקשיים חברתיים. וברקע קשיים בבית(תקשורת לקוייה בין ההורים לבין עצמם). ההפניה לתחנה באיזור מגוריי היא בגלל התנגדות האב לטיפול נפשי מסוג כלשהו, דבר שלא מאפשר שקילת טיפול ע"י מטפל פרטי. המשמעות בפועל שאמטרך להמתין כחצי שנה עד לקבלת תור למטפל. הבירור בתוך המסגרת הצבאית הוא בעייתי מבחינה שכל ביטול או עיכוב עקב החיילים באותה יחידה מארחת, לא אקבל עדכון בזמן אמת דבר העלול לגרום לאי נעימויות ועוגמת נפש(לאחר המתנה של שבוע לפגישה שלבסוף מבוטלת בדקה ה-90). בתוך היחידה המצב יותר טוב מבחינה הנ"ל כי ביטול משמעו דחיה אז אני חוזר למקום עבודתי וחוזר בשעה או ביום אחר- הנגישות גבוהה יותר- אך חידה וקוץ בה- המתנה של 3-4 חודשים. הדרישות הן: זמינות מטפל, אם כן ,הרי שהמתנה מס' חודשים היא מקובלת, לאחר מכן חשוב שיישאר לאורך זמן, ואז יש עדיפות לתחנת ברה"ן הציבורית והאזרחית. איך לנסות לשכנע את האב לטיפול ברה"ן אזרחי פרטי? הוא טוען שאת הכסף הזה ניתן להשקיע בדברים יותר מועילים! אודה על תשובתך, רצוי עוד היום! בברכת חג שמח, גל

שלום גל, אם אביך אינו מוכן לממן טיפול פרטי, הרי אפשרות זו יורדת מהפרק ונשארות רק שתי האפשרויות הראשונות. מאחר שהאפשרויות הזמינות לך הן בתוך הצבא עצמו והואיל ונותרו עוד מספר שבועות עד לעזיבת המטפל הנוכחי שלך, שמכיר היטב קודם כל אותך וגם את המערכת הצבאית, נראה לי שהוא הכתובת המתאימה ביותר לדאוג לך להמשך טיפול במסגרת הצבא. בוודאי אתם דנים בלאו הכי בפרידה ממנו ובמשמעותה עבורך והמשך הטיפול גם הוא צריך להיות נדון במסגרת דיון זה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

יש לי דפוס החוזר ונשנה. אני בת 18 וחצי. באירועים חברתיים כשיש הרבה אנשים מסביבי אני מתקשה ליצור קשר מסיבות שלא כ"כ מובנות לי. אפשר לומר שאני מפחדת להתקרב לאנשים ולשוחח איתם למרות שאי אפשר להגיד שאני בנאדם שטחי שלא מתעניין בכלום ולכן אין לו מה להגיד. כשאני נפגשת עם אדם ביחידות בפעם הראשונה אני שוב מרגישה מאוימת ומפוחדת ולכן אני מאוד קרה כלפי חוץ. עם חברים קרובים אני מדברת במעט יותר חופשיות אך עדיין לפעמיים קשה לי להגיד דברים מסוימים או לשוחח בחופשיות גמורה. אני לא יודעת אם זה נובע מחוסר בטחון. יש לי חבר כחצי שנה שאיתו אני משוחחת בחופשיות גמורה למרות שלפעמיים אני מרגישה שגם אותו אני משעממת אפילו שהוא כל הזמן אומר לי שאני לא משעממת אותו. בברכה-מאיה.

שלום מאיה, בואי נפריד בין שני דברים: (א) הפחד שלך שאין לך מה לומר ותשעממי את הזולת (ב) הפחד לבטא בדיבור את מה שיש לך לומר. החלק הראשון בהחלט מבטא חוסר ביטחון והחיזוקים צריכים לבוא מתוך עצמך - את רואה שמה שהחבר שלך אומר לך לא בדיוק משכנע אותך. החלק השני - ההתנהגות המופנמת - היא דפוס אישיות מוכר. יש אנשים מוחצנים יותר ויש אנשים מופנמים יותר. את נמנית על האחרונים. מחקרים בתחום האישיות מראים שתכונה זו, יותר מכל תכונת אישיות אחרת, היא בעלת בסיס גנטי. זה לא אומר שזה לא ניתן לשינוי, אך כחלק מהטיפול בעניין הוא ההבנה שאת אדם מופנם, את עוד צעירה, תתפתחי וזה יוקל, אך לא תהיי "מסמר המסיבה". אנשים מופנמים יכולים ליצור קשרים קרובים משמעותיים לא פחות ואולי יותר מאנשים מוחצנים, ואת זה כבר הוכחת לעצמך בגיל צעיר מאוד בקשר עם חברך שנמשך זמן רב (דבר שרבות מחברותייך המוחצנות לא הצליחו לעשות). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטטיין

מאיה ערב טוב כמובן שאני מבוגר מאוד ואני מעונין ליעץ לך מנסיוני בגילך. ישנו פתגם " מה שלא עושה השכל עושה הזמן" אז תני לזמן לחלוף. בתי היתה במצב זהה ופתאום השתנתה. אין לי נתונים על המראה שלך,ועל הנסיונך בחיים. אם לא היה לך חבר עדיין, בדרך כלל הבטחון מתגבר עם החבר או בצבא. בהצלחה ילדה לאונרד

לעורך המדעי שלום יש לי חלומות מוזרים שמתלווים בקולות מוזרים ובצעקות תוך כדי החלום שממנו אני מתעורר, אני לא יודע לאיזה פורום לפנות והייתי מאוד רוצה לספר למשהו את החלומות שלי במטרה להבינם בברכה אמיר

שלום אמיר, היגעת לפורום הנכון. "החלום", אמר פרויד, "הוא שביל הזהב אל הלא-מודע". המקום להבין את משמעותו הוא בטיפול פסיכותרפויטי (שיחות), מה גם שאתה מתאר סיוטי לילה שמציקים לך. פירוש החלום אינו עניין מדעי אמנם, אך גם אינו מיסטי, כלומר, החלום עפ"י התפיסה הפסיכולוגית, אינו אמור לנבא מה יקרה בעתיד. החלום הוא כן ראי הנפש ובהם בו לביטוי משאלות, דחפים ופחדים שאינם באים לידי ביטוי במצב עוררות. סיוטי לילה מהסוג שאתה מתאר מתרחשים בתקופות של מתח ולחץ. אם אתה זוכר את חלומותיך, הרי שהדבר יכול לשמש קרקע פורייה להתחלת טיפול פסיכולוגי. בכל מקרה, אין משמעות אוניברסלית-כללית לחלומות ויש לנסות להבינם רק על רקע סיפור החיים האישי שלך והמצב בו אתה נתון בתקופה בה אתה סובל מהסיוטים הללו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר רובינשטיין שלום תודה על התשובה. בעצם מה שאתה ממליץ זה שאני אלך לבצע שיחות עם פסיכיאטר או פסיכולוג וביחד ננסה להבין מה קורה? אם כן דרך קופ"ח? פרטי? בברכה אמיר

שלום לך ד"ר, אני כואבת שיניתי את שמי בפורום מסיבות שונות. אם זכורה לך בעייתי בקשר לבגידה של בעלי, בינתיים החיים מתגלגלים, יש ירידה בתופעות הפיסיולוגיות שהיו תוקפות אותי, צורכת כדורים ושתיה במרחקים גדולים. רציתי לשאול אותך משהו, ובכן, חלפו 3 שנים מאז גלוי הרומן, יש ביננו יותר הבנה, משיכה, ולא מתווכחים כמעט, אבל הענין שאני לא מכירה אותה מציק לי מאוד. אני חולמת הרבה שהיא מופיעה לי (המאהבת כמובן) בכל מני דמויות. הוא טען תמיד שלא צריך שאראה אותה, אבל עד כמה שאני יודעת היא מכירה אותי, וכאשר אני מסתובבת בעיר (עיר קטנה) יש לי כל הזמן הרגשה שהיא רואה אותי ואני מסתכלת לכל עבר, אולי אצוד אותה, אני מרגישה נירדפת. שאלתי- האם אני צריכה בכל מחיר לדאוג שאראה איך היא ניראת וזה יעזוב אותי (למרות שאינני יודעת איך אעשה זאת) או שאניח לענין ועם הזמן זה יחלוף? עזור לי בבקשה, זה מציק לי וכבר הרבה זמן חלף. לתגובתך הלנה

שלום הלנה, אינני רואה שום יתרון בכך שתראי את המאהבת לשעבר של בעלך. להפך. אני מציע לך ולבעלך לפנות לטיפול זוגי כדי לעבד את המשבר (מן הסתם יעצתי זאת גם בפנייתך המקורית שאינך זכורה לי לפרטיה). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

הייתי רוצה לקבל מידע על מחלת bipoler ובעיקר על מאפייניה ועל דרך התבטאותם בחיי היום יום.

שלום עמי, הפרעה ביפולרית היא הפרעה בה מופעים לסירוגין מצב-רוח של "מאניה", המאופיינת בהרגשות עזות ולא מציאותית של התרגשות ואופוריה, ודיכאון, הכרוך בהרגשות של עצב וייאוש יוצאי דופן. מצבים אלה נתפסים לעתים קרובות כשני קצוות מנוגדים על רצף אחד של מצב רוח, שמצב רוח תקין מצוי באמצעו. אף שתפיסה זו מדויקת במידת מה, אין בכוחה להסביר כל מקרה של הפרעה במצב רוח, שכן במקרים נדירים יש למטופלים תסמינים של מאניה ודיכאון בעת ובעונה אחת. במקרים נדירים אלה מתנסה האדם בשינויים מהירים במצב רוח, כגון עצב, אופורייה ורגזנות, כולם במסגרת אירוע מחלה אחד.. קיימים שלושה מצבים של הפרעות ביפולריות: ציקלותימיה (שינוי מחזורי \במצב הרוח), עם דיכאון - כאשר בהווה או במהלך השנתיים האחרונות, האדם התנסה באירועים הדומים לדיכאון קל אך כרוני וגם בתקופה אחת או יותר של היפומאניה - המאופיינת במצב רוח מרומם, משתפך, או נוח לרגוז בדרגה שאינה פסיכוטית. מצב נוסף הוא כאשר האדם מתנסה באירוע דיכאון קשה (כמו בהפרעת דיכאון קשה) ובאירוע מאניה (הגרסה הקיצונית יותר של היפומאניה) והפרעה דו-קוטבית עם דיכאון שבה האדם מתנסה באירוע דיכאון קשה ובאירוע היפומניה אחד או יותר. אף שכיום ההסברים הביולוגיים תופסים מקום נכבד ביחס לכל ההפרעות הנפשיות, במקרה של הפרעה ביפולרית מאז ומתמיד הייתה נטייה לראות בהפרעה מחלה שמקורותיה ביולוגיים לכל דבר, בייחוד על רקע הטיפול המוצלח בליתיום שאינו אלא מלח טבעי. לכן, בהפרעה ביפולרית הטיפול הראשוני הוא טיפול תרופתי והפסיכותרפיה (שיחות) נועדה יותר להתמודד עם המחלה, לעזור למטופל לצפות את ההתקף המאני או ההיפומאני וחשוב לציין שאנשים רבים החולים במחלה מצליחים לשלוט בה היטב בעזרת הטיפול התרופתי הקבוע ובעזרת פסיכותרפיה נלווית, לצפות את ההתקפים ולתפקד היטב ביניהם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

דר. רובינשטיין, תודה רבה על המידע. עמי.