פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לך ד"ר, אני כואבת שיניתי את שמי בפורום מסיבות שונות. אם זכורה לך בעייתי בקשר לבגידה של בעלי, בינתיים החיים מתגלגלים, יש ירידה בתופעות הפיסיולוגיות שהיו תוקפות אותי, צורכת כדורים ושתיה במרחקים גדולים. רציתי לשאול אותך משהו, ובכן, חלפו 3 שנים מאז גלוי הרומן, יש ביננו יותר הבנה, משיכה, ולא מתווכחים כמעט, אבל הענין שאני לא מכירה אותה מציק לי מאוד. אני חולמת הרבה שהיא מופיעה לי (המאהבת כמובן) בכל מני דמויות. הוא טען תמיד שלא צריך שאראה אותה, אבל עד כמה שאני יודעת היא מכירה אותי, וכאשר אני מסתובבת בעיר (עיר קטנה) יש לי כל הזמן הרגשה שהיא רואה אותי ואני מסתכלת לכל עבר, אולי אצוד אותה, אני מרגישה נירדפת. שאלתי- האם אני צריכה בכל מחיר לדאוג שאראה איך היא ניראת וזה יעזוב אותי (למרות שאינני יודעת איך אעשה זאת) או שאניח לענין ועם הזמן זה יחלוף? עזור לי בבקשה, זה מציק לי וכבר הרבה זמן חלף. לתגובתך הלנה

שלום הלנה, אינני רואה שום יתרון בכך שתראי את המאהבת לשעבר של בעלך. להפך. אני מציע לך ולבעלך לפנות לטיפול זוגי כדי לעבד את המשבר (מן הסתם יעצתי זאת גם בפנייתך המקורית שאינך זכורה לי לפרטיה). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

הייתי רוצה לקבל מידע על מחלת bipoler ובעיקר על מאפייניה ועל דרך התבטאותם בחיי היום יום.

שלום עמי, הפרעה ביפולרית היא הפרעה בה מופעים לסירוגין מצב-רוח של "מאניה", המאופיינת בהרגשות עזות ולא מציאותית של התרגשות ואופוריה, ודיכאון, הכרוך בהרגשות של עצב וייאוש יוצאי דופן. מצבים אלה נתפסים לעתים קרובות כשני קצוות מנוגדים על רצף אחד של מצב רוח, שמצב רוח תקין מצוי באמצעו. אף שתפיסה זו מדויקת במידת מה, אין בכוחה להסביר כל מקרה של הפרעה במצב רוח, שכן במקרים נדירים יש למטופלים תסמינים של מאניה ודיכאון בעת ובעונה אחת. במקרים נדירים אלה מתנסה האדם בשינויים מהירים במצב רוח, כגון עצב, אופורייה ורגזנות, כולם במסגרת אירוע מחלה אחד.. קיימים שלושה מצבים של הפרעות ביפולריות: ציקלותימיה (שינוי מחזורי \במצב הרוח), עם דיכאון - כאשר בהווה או במהלך השנתיים האחרונות, האדם התנסה באירועים הדומים לדיכאון קל אך כרוני וגם בתקופה אחת או יותר של היפומאניה - המאופיינת במצב רוח מרומם, משתפך, או נוח לרגוז בדרגה שאינה פסיכוטית. מצב נוסף הוא כאשר האדם מתנסה באירוע דיכאון קשה (כמו בהפרעת דיכאון קשה) ובאירוע מאניה (הגרסה הקיצונית יותר של היפומאניה) והפרעה דו-קוטבית עם דיכאון שבה האדם מתנסה באירוע דיכאון קשה ובאירוע היפומניה אחד או יותר. אף שכיום ההסברים הביולוגיים תופסים מקום נכבד ביחס לכל ההפרעות הנפשיות, במקרה של הפרעה ביפולרית מאז ומתמיד הייתה נטייה לראות בהפרעה מחלה שמקורותיה ביולוגיים לכל דבר, בייחוד על רקע הטיפול המוצלח בליתיום שאינו אלא מלח טבעי. לכן, בהפרעה ביפולרית הטיפול הראשוני הוא טיפול תרופתי והפסיכותרפיה (שיחות) נועדה יותר להתמודד עם המחלה, לעזור למטופל לצפות את ההתקף המאני או ההיפומאני וחשוב לציין שאנשים רבים החולים במחלה מצליחים לשלוט בה היטב בעזרת הטיפול התרופתי הקבוע ובעזרת פסיכותרפיה נלווית, לצפות את ההתקפים ולתפקד היטב ביניהם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

דר. רובינשטיין, תודה רבה על המידע. עמי.

שלום. אני לומדת במגמת חינוך, וכרגע אנו לומדים את התיאוריה של אריקסון-8 השלבים ברצוני לשאול מספר שאלות, ואני מאוד מקווה שאני אקבל עליהן תשובות, כי זה מאוד חשוב לי. 1- מהו קונפליקט התפתחותי עפ"י תורתו של אריקסון? 2- מהו אמון עפ"י תורתו של אריקסון? 3-מהי דמות משמעותית עפ"י תורתו של אריקסון? אודה מאוד מאוד על תשובותיכם, ג'ני לזר :-)

שלום ג'ני, אריקסון הוסיף את הממד הסיבתי=חברתי לתיאוריה של פרויד והתייחס לכל שלבי החיים, עד הזיקנה. כל שלב מאופיין ע"י קונפליקט והוא יכול להיות חיובי או שלילי. המשימה ההתפתחותית של כל שלב היא לפתור את הוקנפליקט המרכזי לפני שעוברים לשלב הבא. שלושת השלבים הראושנים זהים לאלה שתיאר פרויד והשלבים האחרים הם פרי פתוחו המקורי של אריקסון. הדמויות המשמעותיות משתנות בכל שלב ושלב - למשל, בגיל ההתבגרות לקבוצת השווים (בני אותו גיל) נודעת חשיבות רבה כדמויות משמעותיות. מאחר שזהו פורום לטיפול נפשי ולא ללימוד פסיכולוגיה נסתפק בכך. חומר ברור ומסודר בנושא בעברית תוכלי למצוא ביחידה 2 של הקורס "אישיות תיאוריה ומחקר" בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ג'ני גם אני למדתי את תורתו של אריקסון(אמנם על קצה המזלג) אולי אוכל לעזור לך, ובכן, קונפליקט בכל שלב האדם נתון במשבר או קונפליקט " אם המשבר מעובד באופן חיובי ובונה, הפרט רוכש לו מרכיב אשיותי שנעשה לחלק בלתי נפרד מהאני שלו" וכך נוסף עוד נידבך בתהליך בנייתה של אשיות בריאה.לעומת זאת אם המשבר נימשך או נפתר בצורה בלתי נכונה, מוטמע לאני האישי מרכיב שלילי. האני מתפתח בשלבים ובכל שלב מתווסף לו מרכיב אם חיובי ואם שלילי. ובסוף מעגל החיים מתהווה הפזל של כל המרכיבים הבונים את האשיות. לדוגמא- בשנת חייו השניה של הילד חל מפנה בהתפתחות המוטורית המאפשר לילד להיות תלוי פחות בהורים, ומתחיל לשלוט בתנועותיו, כל ילד בשלב זה נימצא בקונפליקט בין תחושת האנטומיה לבין תחושת הספק ביכולת. כאשר מגבילים את הילד בעצמאותו ומענישים אותו על התנהגות עצמאית, הוא ניכנע ומטפח תחושת חשש, ספק, בושה ופחד. ולכן , ככל שהחוויות החיוביות שהוא רוכש במשימה התפתחותית זו מרובות יותר, כך גדל יותר הסכוי שהקונפליקט יפתר באופן חיובי, כלומר הילד יזכה במרכיב אשיותי, אנטומיה עצמאות. בקשר לאמון ע"פ אריקסון - שלב האמון מתפתח בגיל 0-1 גיל תלות התינוק באימו - איד - יחסי גומלין. אריקסון טוען אם לא גיבשת בשלב זה מצב של אמון- קיבלת מצב של חוסר אמון. ככל שאמו של התינוק ניגשה מספר פעמים רביותר, זה בנה את האמון. " אני הוא מה שניתן לי" או מה שלא ניתן לי. הזהות שלי ביחס לאמון נובעת ממה שנתנו לי או מה שלא נתנו לי. אמון לא ניתן לשנות בשלב מאוחר יותר. החסרי אמון- לא מאמינים בעולם ובאנשים שהעולם הזה יחזיר להם דבר טוב. משמעו שאדם שלמד בתקופה זו 0-1 בחיים לרכוש אמון ירכוש אמון מבני אדם אחרים גם כבוגר. אני מקווה שעזרתי לך במצוי החומר, אני כרגע לומדת את המאמרים של ג'ון דיואי והם קשים למדי(מהפכן בתורת החינוך) יש לי עבודת גמר על זה ולא מוצאת חומר. אם תוכלי לסייע לי בזה אשמח מאוד תודה הלנה

אני 31 נשואה ל38 כשנה יחסי המין לא משהו פעמיים בחודש ותמיד מיוזמתי בעלי אדם מאוד מסודר וומתוכנן ואני לא! יש לו המון הערות לגביי אני לא כל כך בטוחה בקשר הזה לפעמים ני מרגישה טוב אבל כשאני חושבת על זה שהוא ל א מפרגן לא אומר מילה טובה לא יוזם מגע מיני אני דואגת אולי התחתן איתי בגלל לחץ של זמן אני מדברת על ילדים , הוא רוצה אבל אומר שאני מעופפת ולא מאורגנת אבל התחתנו במטרה להביא ילד לעולם לא חושבת שהוא ממש אוהב אותי ואני גם לא מרגישה אהבת עולם לפעמים מרגישה שהתקשורת ביננו לא ממש פתוחה נראה לי שהוא תמיד צריך להוכיח שהוא הכי טוב ואם עשה טעות הוא מסתיר ממני אני לא מרגישה שהוא משתף אותי בהכל אני בכלל לא יודעת למה התחתנתי איתו ( נחמד לי איתו אבל לא משהו)

שלום שירלי, לא כתבת לנו כמה זמן אתם נשואים ובעצם, את לא כותבת דבר אחד חיובי על נישואייך. מתיאורייך עולה שבעלך מצליח לערער את בטחונך בנשיותך, לא גורם לך להרגיש נחשקת מינית וגם אינו מעוניין בילדים. את חושדת גם בו וגם בעצמך שהנישואין היו יותר משנאת הבדידות (או מפחד לא למצוא בן זוג מתאים) מאשר מאהבתכם זה לזו. אני בהחלט ממליץ שתפנו לטיפול זוגי במטרה לבדוק את דפוסי התקשורת ביניכם, את הצרכים שהקשר ממלא עבור שניהם ורצוי גם עם אופציה לגישור בגירושין. אם בעלך אינו מוכן לשתף פעולה בקטע זה, מן הראוי שתפני לבד לטיפול כדי לבדוק מה מחזיק אותך בקשר מתסכל כל כך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אנחנו נשואים כשנה מכירים שנה קודם לכן, הוא מאוד סגור אתמול לאחר שכתבתי לך רציתי לקיים יחסים אני בזמן הביוץ והוא יודע, הוא ניסה להתחמק מזה והצליח.בבוקר קם ועשינו את זה למרות שלא ממש התחשק לי אבל רציתי לחוות קצת הנאה אולי. זה היה מהיר מאוד בלי כל הקישקושים של לפני הקטע עצמו האמת שאני לא בטוחה שאני רוצה ממנו ילד אני רק מחפשת את הזמן שנהייה ביחד במיטה ובגלל שאני רוצה כל הזמן נראה לי שהוא מתרחק. בצחוק הוא קורא לי נימפומנית אבל איך זה יתכן פעמייפ בחודש "נימפומנית"? אני ממש לא בטוחה בקשר הזה ,אני חושבת שהוא בטוח בו יותר ממני. אני וותרנית ,זורמת עם הכל אולי פחות יוזמת וזה נראה לי הבעיה שלו אני הולכת לייעוץ אבל תמיד יוצאת לא ממש בטוחה הוא לא רוצה לבוא לטיפול הוא חושב שזה לא עוזר. גם לא מוכן לבזבז כסף על זה קשה לי מאוד הבטחון העצמי שלי ירד הקטע הוא כשאני מדברת על כל הדברים זה נראה לו ילדותי ושטותי מה לעשות

שלום שירלי, טוב מאוד שאת הולכת לייעוץ. יחסו של בעלך אלייך ואל הייעוץ מבטא את העובדה שהוא רואה אותך כמובנת מאלייך. על פניו הקשר נראה לא טוב, בייחוד לא עבורך. למה בחרת באדם שדוחה אותך כל הזמן ולמה את "נלחמת" כדי לזכות ביחסי מין איתו, כשהוא אומר לך בפירוש שהיוזמה שלך בעניין מרחיקה אותו - אלה שאלות שמן הראוי ללבנן במסגרת טיפול (לא רק ייעוץ). את מתארת את עצמך כוותרנית, אך זה נשמע הרבה יותר כמאזוכיזם. אין ספק שלבעלך יש בעיה ומאוד נוח לו להציגך, כמופרעת, נימפומנית, ילדותית וכיו"ב הגדרות מצב שמשאירות אותו "נורמאלי" ואותך "בעייתית". ההבדל ביניכם הוא שאת אינך מדחיקה את הבעיות ומראה בכך חוזק והוא אדם חלש שבורח מבעיותיו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

היי שרלי, קראתי את הבעיה שלך גם לי היה אותו הדבר אלא שאצלי לאחר הרבה שנים, חיפשתי כמוך את השאלות למה ומה קורה. לבסוף הסתבר שהיתה לו מאהבת ואי אפשר להיות עם שנים באותו הזמן, אז תתעוררי בבקשה ותבדקי את בעיתך לעומק, יכול להיות שתופתעי (הלוואי ולא) אנו הנשים נוהגות לדחות הציד מה שלא נוח לנו לקבל, והם הגברים מנצלים זאת. הלנה

שלום וברכה. לבני בן ה-3 יש אלופציה אריאטה, בעיה של נוגדנים בשיער ולכן הוא קירח. עד עכשיו הוא נמצא בבית איתי ועם אחותו הקטנה,בשנה הבאה אני רוצה לשלוח אותו לגן . צריך לציין שאנו עוברים לבית חדש מקום חדש וקטן (מהעיר). הבן שלי לא מודע לבעיה שלו ואני חוששת מתגובת הילדים בגן והשפעתה עליו. מהם הדברים שעלינו לעשות ע"מ להקל עליו את הקליטה בגן וביישוב החדש? תודה רבה.

שלום חן, ביחסך אל ילדך ובעזרה שתוכלו לתת לו כהורים להסתגל למסגרת החדשה יש להיות מודעים לגבול הדק שבין תמיכה ועמידה איתנה מאחוריו ובין הגנת-יתר, שעלולה לחבל בעצמאותו בעתיד. ראשית, הייתי מציע שהילד יהיה מודע לבעייתו. ניתן לעשות זאת ע"י היעזרות בגורם המטפל בו רפואית ו/או ע"י פנייה לעזרה לעובדת סוציאלית או פסיכולוג הפועלים ביחידה בה נמצא בנך לצורך טיפול בבעייתו הגופנית. אלה ייטיבו להסביר לו את בעייתו בשפה המובנת לו ולהדריך אתכם לגבי ההמשך. כן הייתי מציע לפנות אל הגננת, להפנות את תשומת ליבה לקשיים המיוחדים ולבקש ממנה להפנות אתכם לפסיכולוג הנמצא בקשר עם הגן (בהנחה שזהו גן השייך למערכת החינוך הציבורית). כאמור, מאוד חשוב בכל הפניות הללו לשדר לילד מסר של תמיכה, אך להימנע ממסר של הגנת-יתר שתפגע בעצמאותו בטווח הארוך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רב, אני בת 24 ומגיל צעיר אני סובלת ממצבי שינה לא רגילים כמו הליכה מתוך שינה (המצב מחריף עם השנים). האם זוהי בעיה פסיכיאטרית? האם דרוש טיפול בבעיה? ואם כן מהו? תודה

שלום טל, את מציינת שיש לך הפרעות שינה שונות, אך מתארת רק אחת מהן שהיא סהרוריות (Somnambulism), הידועה גם כ"מחלת ירח". הפרעה זו מתרחשת בשלב התע"מ (תנועות עיניים מהירות) של השינה, שהוא השלב העמוק ביותר שבו אנו גם חולמים. התופעה מופיעה מדי פעם אצל כ-10% של הילדים בין הגילים 14-6. המצב כשלעצמו לא מסוכן, ויש לכוונך אל המיטה, כפי שאת ודאי יודעת. ידוע שהתופעה מתרחשת פעמים רבות אצל כמה בני משפחה ולכן משערים שיש לה בסיס תורשתי. הואיל והתופעה נמשכת אצלך הרבה שנים, אני מציע לך להיבדק במעבדת שינה. באזור הצפון אני ממליץ על מעבדת השינה שבטכניון ובאזור המרכז על מעבדת השינה שבבית לווינשטיין. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה על תשובתך המהירה, הפרעות השינה הנוספות הם כאבי ראש ועייפות, בנוסף לכך מעבר לבעיתיות של ההליכה הבעיה הקשה יותר מבחינתי היא עוצמת החלימה: החלומות שלי משפיעים על מהלך היום (מבחינת מצב רוח) ויותר מכך אני אינני זוכרת כמעט כלום מחיי עד גיל 17 (רק תמונות מעומעמות) אלא אני יכולה "למפות" את חיי לפי חלומות בתקופות מסוימות. האם בדיקה במעבדת שינה עשויה לפתור גם את הבעיה הזו?

אני בן 49. זה כשנתיים אני נרדם כמעט בכל מצב, ליד אנשים, בבית, בעבודה. התיסמונות אינן דומות לנרקולפסיה, אלא הרדמות בלבד. בלילה אני ישן כ - 6 שעות אך לפחות 3 פעמים מתעורר. מה לעשות?

האם יש כזאת חיה? האם לפעמים אוננות באובססיה היא התמכרות?? בעלי מזה מס' חודשים (כך גיליתי לאחרונה), מאונן הרבה. הוא אוסף תמונות פורנו ואף נושא אותן בארנקו. הוא גולש באינטרנט באתרי סקס בלילה אחרי שאני נרדמת ובבוקר לפני שאני מתעוררת ובכל דקה פנויה כשאינני בבית. הוא אומר שהוא פשוט אוהב את זה ו"חולה" על זה. גיליתי זאת במקרה, ועד מהרה התחוור לי ההיקף הרחב של התחביב שלו. עלי לציין שאין לנו בעיה של תדירות ואנו מקיימים יחסים לעיתים תכופות. היו ביננו מספר "פיצוצים" על העניין. לי קשה עם זה. בעיקר עם זה שהוא משתדל למחוק עקיבות כדי שלא אדע. מסתיר, מחביא. אמרתי לו שיש לי ראש פתוח ואני מוכנה למיטב הסטיות הוא אומר שלא נעים לו לגלוש באינטרנט באתרי סקס - איתי. אני מרגישה יותר כמו אמא שלו מאשר אשתו. העניינם הגיעו לכך שאני חושבת להתגרש ממנו. הגעתי למסקנה שאני לא יכולה לחיות עם זה. אנו בני 35 ואין לנו עדיין ילדים משותפים. אנו רוצים בילדים משותפים, אך אני איני יכולה שלא לדמיין אותם מעיינים בספריית הפורנו של אביהם. אני אוהבת את בעלי, אך מעשיו בהיחבא "שלא אדע" מקטינים אותו בעיני ואף גורמים לי סלידה פיסית ממנו. האם משהו אצלי דפוק, או יש הגיון בדברי? מה עלי/עלינו לעשות?

בחיי שאני לא מבין את בעייתך. יש לכם יחסיי מין מצויינים,והכל תקין.אז זה שייש לו יתר מיניות וזה שהוא מאונן מפריע לך? מה רע בלאונן?ועוד לפנטז על היפיפיות באינטרנט,זה אחלה. חמודה.....לאונן וגם שזה באינטרנט לא צריך להביא לך מקור דאגה. וזה שהוא עושה זאת בסתר ובהחבא ומנסה להסתיר דבר נורמלי לחלוטין,כי עצם האוננות זה דבר אישי ודיסקרטי לחלוטין. אל לך לדאוג מדבר זה.... וכמו כן אינני רואה קשר בין הבאת ילדים למעשייו אלו,כי הריי את לא תצפי שזה יימשך לעולמים. אז קדימה תעשי עוד דברים יפים ,ותביאי לו הרבה ילדים,ואל תחפשי סיבה לגירושים. שיהיה בהצלחה יקירה.... אהרל'ה

שלום רינה, אם מתעקשים מאוד, אפשר להפוך כל דבר לבעיה נפשית. אם הדבר אינו פוגע ביחסי המין שלך עם בעלך, אין שום מקום לדאגה. להפך: גברים יותר מנשים זקוקים לריגושים מתמידים ואין לך אלא לברך על העובדה שבעלך מצא לעצמו אפיק שאינו פוגע בחיי הנישואין שלכם (העובדה שהוא מאונן מצויינת דווקא בשבילך משום שהיא מעידה על כך שהוא אינו משתמש באינטרנט כדי להכיר בנות זוג "מהצד", אלא בא על סיפוקו בו במקום). מתיאורייך נראה לי שאת הופכת את העניין לבעייתי בחיי הנישואין שלכם. נכון, תחושת ההסתרה לא נעימה, אך זו הפינה הפרטית של בעלך, זה מרחב המחיה שלו. הצורך להסתיר נובע מן הסתם מהכרותו איתך ומציפייתו "להיענש" ו"להיתפס". ייתכן שקיבלת חינוך שמרני ונוקשה למין וייתכן שהתנגדותך באה ממקום בריא דווקא של שילוב מין ורגש, בעוד בעלך עושה זאת בצורה מנוכרת, אך כל עוד הוא משלב מין ורגש בחיי המין שלכם, אין בכך שום פגם. להפך. טעות תהייה גם לחשוב שהתופעה נובעת מירידה במשיכתו המינית של בעלך אלייך (מחשבה שאולי חלפה בראשך). אם מאוד קשה לך אם זה, את תמיד יכולה לפנות עם בעלך לטיפול זוגי, אבל חבל להפוך את כל העניין למשהו סטרילי. לילדים זה ממש לא יזיק - יהיה להם אבא הרבה יותר רגוע, שמן הסתם גם יישאר יותר בבית בזמן ההיריון שלך ולאחר ההיריון שלך במקום "לרעות בשדות זרים". כמובן שיש להבדיל זאת מתופעה אחרת והיא התמכרות לצ'אטים באינטרנט, שעלולה לגרום להכרויות פנים אל פנים - וזה בהחלט אינו המקרה על סמך מה שאת מתארת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לך רינה, לפי התיאור שלך הוא מאונן הרבה, מה שמתאים להתנהגות כפיתית. אני מסכימה איתך ולא עם הגברים, זה דוחה ומשפיל לדעת שבעלך צופה כל הזמן בתמונות פורנוגרפיות. יש גבול לכל תעלול.. לי אין בעיה עם המיניות שלי ועם הקשר המיני הטוב עם בעלי, אך אני יודעת שאם היה נוהג כבעלך זה היה מגעיל אותי. זה הופך את האדם למין סוג של מכונה שחייבת לפלוט....... אולי אפשר לשכנע אותו להוציא את עודף האנרגיה שלו בפעילות ספורטיבית מאומצת. ליבי איתך.

מענין שהתשובות שקיבלת הן מגברים מה נשים אומרות על זה? גבר שעושה את זה בכמות כזו הוא גבר משועמם, זה דומה בדיוק למישהו שכל הזמן אוכל, זו התמכרות, וגם זו התמכרות, אם אין לו משהו אחר לעשות , אז הוא באמת קטן, ומגעיל.

שלום יפית/רינה, לא ברור לי אם את השואלת המקורית והחלפת את הכינוי או את מישהי אחרת. נכון, אני מודה באשמה, אני גבר, אך עניתי לך כאיש מקצוע. אני רק יכול לומר לך, ששמעתי את אותה תגובה לאותה בעיה עצמה מפסיכולוגית מתוקשרת-היטב והיא, ללא ספק, אישה. השאלה היא אם את רוצה להתייעץ או לעשות סקר על דעותיהם של גברים לעומת נשים כלפי התופעה. מכיוון שאחד מתחומי המחקר שלי הוא פסיכולוגיה של הבדלים בין המינים, אני בהחלט מצטרף להשערה שנשים יגיבו כמוך יותר מאשר גברים. ברמה הפרטנית - אם את חושבת שבעלך "קטן ומגעיל", אין לך אלא לברך על כך שאין לכם עדיין ילדים ואתם יכולים להתגרש בלי להזיק להם. מהעוינות שאת מביעה בתגובה להודעות של שני גברים, אחד איש מקצוע ואחד לא ומיחסך לבעלך ולמיניותו, הייתי בהחלט ממליץ לך לפנות לטיפול שבו תוכלי לבדוק את יחסך לגברים, למיניותך ולעצמך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אינני יפית או אסנת בעלי עצמו ביקש ממני לפנות ולשאול דעתם של מקצוענים. הוא אמר לי אתמול במפורש שאם הוא לא היה חייב לעבוד הוא היה מאונן כל היום. הוא אמר שהוא נועד לזה. שייעודו בחיים הוא עבודה, ילדים (כשיהיו) ואוננות. הקושי שלי נובע גם מהידיעה שאינני מספיקה לו, גם מההחבאה שלו (לפני שאני נכנסת הביתה מיד מסדר ומעלים הכל) ובעיקר כשאני מדמיינת אותו עושה את זה בכל דקה פנויה. אינני מגזימה. כל פעם כשהוא בבית ואין לו מה לעשות..... העניינים הגיעו לידי כך שאני לא מרגישה רצויה בבית, כי אני קוטעת לו את העיסוק המהנה. וכשאני צריכה לצאת הוא מחכה שאצא כבר..

שלום רינה, ראשית, אני מצטער על הבלבול. ברור שהתשובה שכתבתי ל"יפית" שהודעה נקראה כהמשך לפנייתך המקורית אינה רלוונטית. שנית, אם קיים קשר טוב ביניכם מבחינות אחרות - אני מציע שבעלך יפה לטיפול אינדיבידואלי עבור עצמו, בייחוד אם הוא זה שביקש ממך להציב את ההודעה כאן, או לטיפול זוגי. ובכל זאת, אם יחסי המין שלכם מהנים, אין מקום שתרגישי פגועה ו/או שאינך מספקת עבורו. לכל אחד יש פנטזיות משלו והן בד"כ מעשירות את חיי המין. הייתי מציע שתגיעו להסדר שבו לא תהיי "האמא הרעה" שלו, הוא לא יצטרך להסתתר כל הזמן ואפילו, כמו שיש לילדים "פינת משחקים", תמדרו את החדר עם מחשב איך שהוא או תייעדו מחשב רק לזה וזו תהייה הפינה שלו. ההסתרה והצנזורה נראות לי הרבה יותר בעייתיות מהאוננות הכפייתית, בה ניתן יהיה לטפל רק אם היא מפריעה לבעלך עצמו, ללא קשר אלייך, ומדברייך זה לא ברור. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

כשאני הולכת לישון, יש לי נדודי שינה. לאחרונה התחלתי לסבול מהרגשה ששתי הידיים שלי בוערות מבפנים, וכואבות. האם זו יכולה להיות צורה של חרדה? או שעלי לרוץ לרופא. יש לציין שאני סובלת מחרדות.

שלום שרונה, על פני הדברים כפי שאת מתארת אותם, נדודי השינה הם ללא ספק חלק מחרדה, ובאשר לכאבים ולחום בידיים - למרות שבד"כ המלצתי היא קודם כל להיבדק גופנית, הרי במקרה שלך, הואיל ואני מבין שאת מטופלת בקשר לחרדות שלך בלאו הכי, אני מציע שתפני לגורם המטפל ותתייעצי אם יש טעם לפנות לבדיקה גופנית, שאולי תכניס אותך לסדרת בירורים מיותרת מבחינת העומס הנפשי שמוטל עלייך בלאו הכי. אם אינך נמצאת בטיפול נפשי בקשר לחרדותייך, ברור שמומלץ מאוד לעשות זאת, עדיף שילוב של טיפול תרופתי ופסיכותרפיה (שיחות). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שרונה יקרה היו לי בצעירותי דברים דומים,ונוכחתי שזה מקרים של חרדות שמתבטאים באיפוכונדריה, כלומר מחלות. א, למדתי להכיר את עצמי ולהתמודד אם זה. להבחין בין מחלה אמיתית לבין חרדות. וכמובן נעזרתי בתרופות נגד חרדות. היום ישנם תרופות טובות מאוד ויעילות. אני לא רוצה לנקוב בשמות. גשי לפסיכיאטר והוא כמובן יעזור. אני רק נותן לך ממקרה שהיה לי. בהצלחה לאונרד

הבעיות השבוע לא מפסיקות לצוץ... טוב אז ככה: יש לי חבר כבר 4 חודשים בערך. לפני כחצי שנה היתה לו חברה שאותה הוא אהב והיא אותו הם היו יחד שנה ו... הקשר שלהם שבר קונבנציות והיה לא נורמלי במלוא מובן המילה. הוא היה מקיא ממנה, כנראה תגובה פסיכולוגית שהפסיכולוג שלו עזר לו להגיע אלייה. לבסוף הוא הפסיק להדחיק ונפרד ממנה. במשך הזמן שלאחר הפרידה היא היתה אובססיבית לגביו. יצרה קשר עם כל אחד שהיה מקורב לו והכל בכדי לדעת ולברר פרטים על חייו. הוא הגיע למצב שבו אנשים זרים היו באים אליו באינטרנט ומספרים לו על החיים שלו. באותו זמן הוא ממש שנא אותה. לפני כמה זמן גם אני התחלתי לדבר איתה באינטרנט ואז נפגשנו בבית הספר וישבנו קצת בהפסקה ואנחנו מדברות וצוחקות אנחנו מעניינות אחת את השנייה בתור בני אדם ואני אמרתי לה שאני רוצה לדעת ואני רוצה להכיר אותה והכל. סיפרתי את זה לחבר שלי והוא לא הגיב כל כך טוב הוא אמר לי : " לא משנה מה אני אעשה היא תמיד תהיה בחיים שלי, זה פשוט מטריף" והוא גם אמר שהוא לא אומר לי מה לעשות אלא לעשות מה שאני רוצה. היום דיברתי איתה בטלפון והיא שאלה אם אני רוצה שנפגש ואמרתי לה שאני לא יודעת כי אני במצב של דילמה. כי מצד אחד היא מעניינת אותי ואני רוצה להכיר אותה, אבל מצד שני אני אוהבת את חבר שלי מאוד ואני לא רוצה לעשות משהו שמפריע לו ,ועוד משהו שכל כך טבוע בעברו. אז ... מה לעשות? איפה אני עומדת?

שלום מיכל, את מתארת קשר מאוד מורכב בין החבר שלך לאקסית שלו, גם הזמן שחלף מאז סיום היחסים ביניהם - קצר מאוד. האם היא יצרה איתך קשר ראשוני באינטרנט? אם כן מנין לך שהיא "תמימה" ורוצה להכיר אותך כ"בן אדם"? החבר שלך נזקק לטיפול פסיכולוגי כדי להפרד ממנה. אם את אוהבת אותו ורוצה להמשיך את הקשר ביניכם בצורה בריאה, את צריכה להחליט: החבר או האקסית שלו.... החבר שלך הגיב באופן בו חשת את הרתיעה שלו מהקשר ביניכן, אז למה לעורר את המתים ולהכניס אותה לתוך חייך וחיי חברך? האם אפשרי שגם את סקרנית לדעת ממנה פרטים נוספים על העבר המשותף שלהם?

את הקשר ההתחלתי באינטרנט אני חושבת שאני התחלתי. מן הסתם כי הייתי מסוקרנת ורציתי לדעת על עברו,למרות שלא היתה לי כל סיבה כי הוא סיפר לי הכל. נכנסתי לאינטרנט וראיתי את הכינוי שלה שם ודיברתי איתה במן התמימות שאני יודעת מי את ואת תדעי שאני חברה של..... אבל אחר כך זה השתנה.היא אמרה לי שהקטע של האובססיה היה ועכשיו כבר לא, כי אם הוא היה היא מהר מאוד היתה מאבדת עניין בקשר איתי והיא גם אמרה לי שלמה היא היתה חייבת להכיר אותי בגללו ולא סתם" למה האנשים הטובים לא באים אליי ככה" אני כבר לא יודעת אם אני רוצה כל קשר אלייה, אבל לא נעים לי לסיים את זה, איך אני יכולה?

שלום מיכל, אם הצלחתי להבין את הפלונטר, החבר שלך מרגיש ממילא רדוף ע"י חברתו לשעבר והצורך שלו, גם אם אינו אומר לך זאת מפורשות, הוא להפריד בינך וחבריו האחרים ובין החברה לשעבר. בכך שתצרי קשר ואף תיפגשי איתה, נראה לי שתקשי עליו. מעבר לכך, נשאלת השאלה איזה עניין יש לך לפגוש דווקא אותה out of all people. לי זה נשמע כריגוש שעלול לסכן את הקשר עם חברך, או לפחות סימן לחוסר התחשבות בו, ואולי, איזה שהוא קושי שלך להיות עם חברך בזוגיות האינטימית הקטנה שלכם וניסיון להעמידה במבחן. כל זה, כמובן, רושם שמבוסס על תיאורך בלבד, בלי להכירך ובפרופורציות האלה יש להתייחס אל הדברים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני בת 26 ויש לי חבר מקסים בן 31 מזה חצי שנה. הוא אדם מקסים, מבין, רגיש, מדבר איתי על הכל, עדין. בקיצור - בחור זהב עם לב חם. עד לפני כשבועיים הרגשתי מאוהבת עד מעל הגג. רציתי להיות איתו כל שניה מהיום, יחסי המין היו סוערים ומרגשים, אהבתי אותו בכל ליבי וגופי. בשבועיים האחרונים אני מרגישה פתאום פחות מאוהבת (פחות סערות ריגשיות) אם כי עדיין אוהבת אותו מאד. זה מפחיד אותי. אני רוצה תמיד להיות מאוהבת, נסערת, נרגשת וחושקת באותה מידה ורוצה שיאהבו אותי גם כך. אני יודעת שהחיים זה לא סרט אבל עדיין...האם זה נגמר? האם נגמרה ההתלהבות ומהיום והלאה יש רק הרגל וחיבה? האם תמיד תהיה חסרה לי ההתרגשות הזו? הייתי רוצה לעמוד מתחת לחופה ולהרגיש מאוהבת עד מעל הראש ולא שקולה ו"עושה את המעשה הנכון".

שלום אנסטסיה, את מעלה שאלה מהותית לגבי שני צרכים סותרים: הצורך בביטחון לעומת הצורך בריגושים. אין כאן תשובות מוחלטות כמובן והתשובות היחסיות צריכות לבוא מהכרותך עם עצמך. ייתכן שעצם החידוש "עושה לך את זה" ואז המסקנה שבחור אחר לא ירגש אותך יותר מהבחור הנוכחי. נישואין אך ורק מתוך שיקול רציונאלי כדי לענות על הצורך בביטחון אינם מומלצים, כי צפויה בהם שחיקה מהירה ותחושת ההחמצה תהייה גדולה מאוד. גם ההפך נכון: קשר המבוסס על הריגושים הראשוניים גם הוא אינו בסיס יציב לנישואין. הצורך בביטחון מן הראוי שיקבל מענה מתוך עצמך - דהיינו, כדאי שתגיעי לקשר מתוך הרגשה שאת יכולה לספק את צרכי עצמך בכל המובנים ובן הזוג מהווה תוספת מעשירה. אחרת, תתחילי כל קשר מתוך עמדה נואשת ותלותית. התשובה מאוד כללית, גם השאלה. ברור שהבחור לא השתנה תוך שבועיים אלא שיחסך אליו השתנה. נראה לי שהתשובות צריכות להימצא בניסיון העבר שלך בקשרים ובבירור עם עצמך (עם או בלי עזרת איש מקצוע) האם התלהבות ודעיכה מהירות הם דפוס המאפיין אותך באופן כללי ואם כן, כיצד ניתן לאזנו ע"י חיפוש משמעות לבד ובעצמך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אנסטסיה יקרה, הייתי במצבך לפני כמה שנים טובות, רצה ורודפת אחרי ריגושים ולא מעט הייתי תוהה כיצד אוכל לשמור על קשר יציב לאורך זמן. לאחר שהבנתי שהבעיה היא בי, לקחתי פסק זמן מבחורים ויצאתי למסע הארוך אל עצמי. לאחר שלמדתי להיות לבד ולאהוב את עצמי - רק אז הייתי מוכנה לקשר אמיתי. היום יש לי חבר כבר שנתיים ואנחנו עומדים להתחתן. אני רוצה להגיד לך שבקשר קבוע ואמיתי אין פרפרים כל יום וכל שעה. גם בתחילת הקשר הנוכחי שלי היינו מלאים בתשוקה ופרפרים והיינו יכולים לשכבר חמש פעמים ביום. היום - אחרי שנה וחצי שאנחנו גרים ביחד האהבה שלנו היא אהבה הרבה יותר חזקה ומשמעותית. אנחנו החברים הכי טובים בעולם וזה הרבה יותר חשוב מתשוקה אין סופית. בחיים האמיתיים, כששנינו חוזרים מיום קשה של עבודה וסידורים, לפעמים כל מה שמתחשק זה להתחבק במיטה או ללכת לישון. וזה בסדר גמור. במידה ואת מחפשת גבר לחלוק איתו את חייך את צריכה להתמקד בדברים אחרים. תשוקה ופרפרים זה דבר נפלא - אך אם זה מה שמחזיק את הקשר הוא לא יחזיק מעמד לאורך זמן. ואם הקשר מתבסס על חברות ואהבה - המשיכה תשאר לנצח.

אנסטסיה:)) ברוך בואך לכדור הארץ:))) אני לא צוחק עליך למרות החיוך. אבל את מתארת דבר שהוא רצוי אבל מבחינת מצוי יש בזה בעיה גדולה. קודם כל מצאת מישהו מקסים ואת אוהבת אותו ונימשכת אליו והכל סוער בניכם או בקיצור רעמים וברקים:)) אבל לכל סערה יש סוף אבל הסוף של הסערה הוא לא סוף ניצחי (כמובן שזה תלוי בהשקפת העולם שלך על החיים) אחרי הסערה יש עוד סערות ועוד סערות בכל מקום בעולם ובכל מיני עוצמות. כדאי שתידעי שגם הסערה שלכם תפסיק יום אחד אבל זה תלוי בשניכם איך להצית אותה מחדש וזאת בעצם חוכמת החיים או יותר נכון חוכמת הזוגיות. הרי איך זה שיש הורים שהם נשואים 40 שנים או יותר והם מאושרים. לכל זוג יש נפילות מתח, מריבות, משברים השאלה איך מתמודדים איתם בתור זוג ביחד. איך עוברים את כל הגלים הבכלל לא קלים של החיים. לסיכום אל תתני לפניקה להשתלט עליך. תיקחי בחשבון שיש נפילות אבל יש גם תמרצים להעלות את אהבה מחדש. לדוגמה ארוחת ערב רומנטית או לצאת למקום חדש שלא הייתם בו להפתיע אחד את השניה ואחת את השני. תאמני לי למרות הניסיון הדל שיש לי כולם אוהבים בכלליות את אותו הדבר בשינויים קלים. אם יש לו ראש פתוח ולך יש ראש פתוח לדברים השמיים הם הגבול ואתם תסתדרו טוב מאוד:))) בהצלחה @-----)---- איתן

אני נמצאת כרגע בשליש הראשון של ההריון ומטופלת בפלוטין ופריזמה. מהם הסיכונים של נטילת פרוזק (גרסה ישראלית - פלוטין ופריזמה) בזמן ההריון? מהם הסיכונים של הפסקת התרופות בזמן ההריון ולחזור לקחת אותם לאחר הלידה?

שלום מיכל, שימוש בטוח ב-fluoxetine (השם הגנרי של התרופות שציינת) במשך ההירון וההנקה לא הוכח עדיין במחקרים. לכן, עדיף להימנע מליטול את התרופה בתקופות אלו, אלא אם כן לדעת הרופא המטפל, התועלת עולה על הסיכונים האפשריים לתינוק או לעובר. השיקול של תועלת לעומת נזק אפשרי או תופעות לוואי נכון לגבי כל תרופה. השאלה, על כן, היא עד כמה את יכולה להסתדר בלי תרופה זו. אין כל סיכון בהפסקת התרופה ולקיחתה מחדש אחרי ההיריון וההנקה. אינני פסיכיאטר, כשלב זה אין פסיכיאטר בפורום ובכל מקרה, כדאי שתעלי את השאלה בפני הפסיכיאטר המטפל כדי לברר יחד את שאלתך במקרה הספציפי שלך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

מיכל לפי חישוב שלי היית כבר אמורה ללדת אני באותו מצב אני לוקחת 20 מ"ג של פלוטין כדור אחד ביום ומנסה להכנס להריון או שכבר הצלחתי אני מבקשת לקבל תמיכה ממך ולשמוע איך עבר ההריון עם הפלוטין מה שלום התינוק שלך איך עברה הלידה והאם עברו עליו או עליה רעידות בזמן הלידה האם נזקקה לגמילה האם את מניקה אודה לך מאד אם תוכלי להרגיע אותי ואת בעלי

ליהיא שלום, את השאלה כתבתי בשם חברתי. היא כבר ילדה (בן). הלידה עברה בסדר גמור. התינוק לא נזקק לשום גמילה וכמובן שהיא ממשיכה לקחת את הכדורים שלה, למרות שה"דיכאון לאחר הלידה" הופיע אצלה בכל זאת. אם את רוצה, אני יכולה לתת לך את מספר הטלפון שלה והיא תשמח לספר לך כל מה שאת רוצה לדעת. לידה קלה, מיכל

אישתי סובלת מזה זמן רב מבעיית אובססיה של קניות בעיקר ביגוד ותכשיטים וכן מבצעת פעילות גופנית בת כשעתיים מידי יום. מיותר לציין כי זה נעשה על חשבון הזמן המשפחתי ועל חשבון הזמן שהאם אמורה להקדיש לשלושת ילדיה הקטנים. בעיה קשה,ולמרות טיפול אצל פסיכיאטר וקבלת תרופות לא השתפר המצב ואולי אף החמיר. נא עזרה בנושא!!!

שלום ארי, מתיאוריך לא ברור שמדובר בהתנהגות כפייתית. האם זו אבחנה של הפסיכיאטר? האם הפעילויות של אשתך מפריעות לה עצמה או רק לחיי המשפחה? מה הטיפול התרופתי שהיא מקבלת? פעילות גופנית בת שעתיים ליום היא אולי מוגזמת לדעתך וללא ספק עולה על הממוצע באוכלוסייה, וגם אם היא נעשית בצורה כפייתית, ברור שאין בה נזק לאשתך. האם הטיפול באשתך הוא תרופתי בלבד? מה שצורם בהצגת הדברים הוא שלא ברור עד כמה הדבר מפריע לאשתך כאדם העומד בפני עצמו ולא ברור עד כמה אתה תופס את אשתך כאדם העומד בפני עצמו. אתה מתאר את התופעות כמפריעות לתפקוד של אשתך במשפחה (מדוע, בעצם, אתה פונה ולא אשתך?). מהצגת הדברים על ידיך, נשמע שגם אם לאשתך יש בעיה, מתבקשת איזו שהיא אוריינטאציה זוגית לטיפול, משום שאינך מבטא כל הזדהות עם מצוקתה של אשתך, אלא מתייחס אל העניין כתקלה באחד ממרכיבי המערכת המשפחתית המשבש את פעילותה. אשמח אם אשתך תציג את בעייתה מנקודת המבט שלה בפורום. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

בשלב מסויים בחייך אתה פתאום מגלה כי נפלה עליך המחלה הארורה הזו. למרות כל הקשיים אתה מנסה להתמודד איתה , להדחיק אותה, מנסה לחיות חיים רגילים כאילו הכל בסדר, ומצליח די יפה להתמודד עם זה. ואז מתחילים המשברים, אתה רוצה להתקבל לעבודה ויש לך מחסום, זה עוד כסף קטן. הדבר החשוב באמת בחיים זה אהבה, ואתה מוצא לך אהבה וחושב שהנה חייך מסתדרים. היא אוהבת אותך, כיף לה איתך ולך כיף איתה, אבל יש מכשול... המחלה!!! אתה מנסה להסביר לה שהשד לא כל נורא, אתה אולי מצליח לשכנע קצת, אבל מגיע השלב בו ההורים מתערבים והורסים את אותה אהבה בשל אותה בורות ואותה סטיגמה. היא בוכה ומתייפחת , אתה חש את אהבתה העזה, אבל אתה חיי בצל המחלה. אתה לא שווה, אתה אזרח סוד ב', לא מגיע לך לאהוב, לא מגיע לך לחיות חיים טובים ומאושרים עם אהבה אמיתית בגלל אותה מחלה. ואם אתה רוצה להכיר משהי חדשה, אז תוסיף לכרטיס הבקור שלך גם את אותה מחלה ארורה. ותמיד תשמע את אותו משפט, אתה אחלה בחור, הכי טוב שהכרתי, הייתי מתחתנת איתך אבל...אתה חולה, אתה אזרח סוג ב'. אז מה נשאר לך לעשות? לחיות את החיים, אולי להתפשר ולהתחתן לא מתוך אהבה, אולי להשאר רווק לנצח, להרים ידיים למחלה? אין לי תשובה לכל השאלות, הלוואי והיתה לי, בכל אופן נקווה שנצליח לאסוף את השברים עם כל הקושי. ואם למשהו יש תשובה, אשמח לקבל אותה תודה

שלום דוד, אני מבין שעוברים עליך ייסורים קשים. פנייתך המקורית נענתה כאן השבוע ע"יד"ר קפלן ועל ידי וראיתי שניסית להיעזר גם בפורום התמיכה ההדדית. לא לחינם יעצנו לך לפנות לטיפול, וזאת לא משום שמשהו לא נורמאלי בתגובות שלך, אלא בגלל שאתה חי במציאות מאוד קשה. בין הפנייה המקורית שלך והפנייה הנוכחית חל איזה שהוא מפנה בך (אולי חלו התפתחויות במציאות שאינך משתף אותנו בהן): בפנייה הראשונה היצגת את הדילמה כמוסרית: איך להיות הוגן עם חברתך ולא להשאירה כאלמנה, ואילו כעת אתה מרגיש שהיא והוריה אינם הוגנים כלפיך. קודם היית מסוגל להיכנס לנעליה ועכשיו קשה לך הרבה יותר לעשות זאת. הם לא אומרים לך שאתה אזרח מסוג ב', הם בוודאי חושבים שאתה בחור טוב, אבל הם בעצם משתמשים בנימוקים שאתה עצמך השתמשת כשפנית אלינו אתמול לראשונה. אנו תמיד נהייה כאן כדי לתמוך בך, אך אני חושב שבגלל המציאות הקשה (ולא בגלל שמשהו איתך לא בסדר) טוב תעשה אם תפנה לטיפול בו באופן קבוע יהיה מי שיראה לך מה אפשר להפיק מן החיים למרות הכל, וזאת באמצעות קשר אישי עם המטפל פנים אל פנים ולא בצורה של חיפוש עיצות. אתה מבין את מצבך היטב ולא זקוק לייעוץ - אתה זקוקה לתמיכה רגשית עם איש מקצוע שיהיה לך בן ברית, פנים אל פנים, וילווה אותך בהתמודדות עם המצב הקשה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רב , בתאריך 21.03.02 שלחתי שאלה לגבי בעיות נפשיות בילדים עד גיל 12 . קיבלתי תשובה לאי מייל בחזרה עם קישור לאתר על מנת לקרא את התשובה . האתר נתקע ואינו עולה , חיפשתי לבד באתר שלכם את התשובה ולא מצאתי . התשובה חשובה לי מאוד אם תוכלו לחזור אלי עם כתובת מדוייקת או להסביר לי איפה אמצא את התשובה. על התשובה ענה עדי . בתודה רבה ובכבוד רב , קרן

שלום קרן, אנא כתבי מחדש או העתיקי והדביקי את שאלתך בפורום זה באופציה "שאל שאלה" ותקבלי תשובה בהקדם בפורום עצמו מאחד היועצים. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

לד"ר רובינשטיין שלום, אחותי (בת 24) מאוהבת מעל לראש בבחור (28) שהכירה במקום העבודה של בעלי (היא עבדה אצל בעלי 3 חודשים). הם גרו יחד בדירתו השכורה ולאחר 3 חודשים נגמרה תקופת השכירות. חודש לפני, היא עזבה את העבודה כך שלא היה לה כסף לשלם שכירות החבר הציעה לעבור לגור אצל ההורים שלה (ההורים שלי), ההורים התרגשו והסכימו, אחותי קצת פחות, אבל איזה ברירה היתה לה? הם עברו להוריי (שכחתי לציין שיש לבחור כלב שחיה בתוך הבית) את כל הציוד שלו (ויש הרבה, איחסנו אצל ההורים במחסן). אחותי עדיין לא עובדת, וחהבר שלה הוא אמר בשיבל מה? אנחנו עכשיו מתפנקים אצל ההורים. הבנתי מאבא שלי שהם לא קונים שום דבר לבית, רק אוכלים, לוקחים את הרכבים של הוריי, ומבסוטים (איך לא?). החבר לפני שבועיים התפטר (כעס שהצטבר בגלל שעשו קיצוצים במשרד וביקשו מכולם שיבינו שמורידים שכר לכולם כולל למנהלים ורק הוא (החבר) לא הסכים, אז הוא גם לא יצא לשטח הרבה (הוא עובד פרי לנס לפי קריאות). לפני שבוע היגעו טלפון למשרד של בעלי שהבחור פונה ללקוחות שלהם בהצעות שיעבדו איתו במקום עם המשרד של בעלי (בזמן שהוא יודע כמה משלמים למשרד, והציע שירותים זולים יותר) ואפילו גם לכלך על המשרד של בעלי (אני רוצה לציין שאין ביניהם חוזה) מה שבעלי אומר שהוא היה עובד ככל העובדים, ה\וציאו אותו להדרכות ע"ח המשרד, קיבל מתנות לחג, היה חשוף למידע) ניסיתי אני לברר את העניין עם אחותי והיא אומרת שמה פתאום , הוא לא כזה, ההורים שלי אומרים שהוא נחמד והם לא רוצים להתערב. לי יש הרגשה שאחותי נמצעת עם אדם רע. בעלי ניסה לדבר איתו והוא לא רצה לדבר על זה, התחמק ולא פנה לברר את ההאשמות. אני ואחותי התרחקנומאוד ואני דואגת שהיא תסתבך, ההורים שלי הבטיחו שבעוד חודש אחותי החבר והכלבה יעזבו את הבית כי זה לא לעניין שהם יגורו איתם כל כך הרבה זמן. אני קוראת את תשובותך בעניין רב, הן גם מקצועיות וגם מעשיות. אני הייתי מעוניינת לקבל תושובה תכל"ס. תורה, סיגלית

שלום סיגלית, קראתי את מכתבך בעיון ואני חושב שאני מבין את ה"פלונטר" שנקלעת אליו. אני מבין את דאגתך לאחות, אך ניכר שאת נמצאת בין הפטיש והסדן ואת חשה צורך לרצות גם את אחותך וגם את בעלך. צר לי לאכזב אותך אך הדבר אינו אפשרי. את אחות, כמו את אף אחד מהסובבים אותנו, לא תצליחי לשנות. גם לא הייתי מציע שאת ו/או בעלך תנסו לשכנע אותה לעזוב את הבחור. הדבר רק עלול להגביר את משיכתה אליו, והוא יהפוך להיות הפרי האסור והנחשק, בייחו שאחותך נמצאת עדיין בהמשכו של גיל ההתבגרות והיא תראה בכם משביתי שמחה. המגורים של הזוג הצעיר אצל הורייך, בייחוד לאחר שהבחור הפסיק לעבוד, אינם רצויים ואינני מאמין שמדובר בעניין אובייקטיבי. המינימום ההכרחי במצב הזה הוא ששניהם יילכו לעבוד וישלמו להורייך שכר דירה, או לפחות יתחלקו בהוצאות הבית (מה שלדעתי יוציא אותם משם מהר מאוד). חוסר הנאמנות של הבחור למעבידו לשעבר שהוא בעלך הוא עניין שאני מציע לך להתרחק ממנו כמו מאש, כי כל צעד שתנקטי יפגע בגורמים האחרים ובעיקר בנישואייך. אחותך היא אדם בוגר, אינך אמא שלה. בעלך צריך לנהוג בחבר של אחותך כמתחרה עסקי לכל דבר ואת צריכה לחשוב קודם כל על נישואייך. הורייך צריכים להבהיר לזוג הצעיר שהמגורים זמניים וכל עוד הם גרים אצלם עליהםעליהם להתחלק בהוצאות הבית. אחרת, אחותך תהפוך להיות אדם מפונק ותובעני כלפי הורייך וקורבן בקשר שלה עם הבחור הזה או עם הבא אחריו. אולי זה מנפץ איזו שהי "אידיליה" על "חמולה משפחתית", אך בסופו של דבר, אני מאמין שהוא יתרום לרווחתם האינדיבידואלית של כל המשתתפים. יש לי הרגשה שאת עושה יותר מדיי "תנועות מיותרות" ומילת המפתח היא "מידור" , הפרדת כוחות, הצבת גבולות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

מאז שאני זוכר את עצמי אני לועס ואוכל עפרונות ועטים אני כותב משהו ובלי לשים לב אחרי כמה דקות העט או העיפרון לעוסים לחלוטין . הדבר גורם לי לבושה וחוסר נוחות במיוחד אם אני משאיל ממישהו עט . אולי יש למישהו מהמומחים הסבר ורעיון כדי להגמל מזה.

שלום רב, חרדה מביאה פעמים רבות להתנהגות כפייתית, שיש בה כדי להרפות את המתח. מהמעט שכתבת - זה הרקע. ואם זה אכן כך, אז עבודה עם פסיכולוג, שתתמקד בו זמנית בשחרור החרדה, וגם בשינוי ההרגל הכפייתי - תסייע לך מאד. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום אני מטופלת באלטרוקסין לבלוטת התריס. רציתי לדעת אם אני יכולה במקביל לקחת היפרקום. הייתי שמחה לשמוע את דעתכם בנושא השפעת ההיפרקום על דיכאון. בעבר טופלתי שנה בפרוזק ויש לי התנגדות חזקה לכדורים כימים. תודה מראש על עזרתכם.

שלום גאיה, מבין התרופות האלטרנטיביות היפריקום הוא היחיד שעמד במבדקים מדעיים ויעילותו הוכחה לטיפול בדיכאון. תופעות הלוואי שלו פחותות מתרופות ממשפחת SSRI הסינטתיות (פרוזאק, פאבוקסיל, סרוקסאט וכו'). אכן תת-פעילות של בלוטת התריס יוצרת סימפטומים דומים לאלו של דיכאון, בייחוד מבחינת ההאטה הפסיכומוטורית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר רובינשטיין שלום! תודה על התיחסותך ועל תשובתך עדיין לא הבנתי אם זה בסדר לקחת אלטרוקסין והיפרקום במקביל? שאלה נוספת : האם ההשפעה של ההיפריקום חלה מיד? ידוע לי שיש היפריקום בקפסולות או בנוזל מה ההבדל ? מה אפקטיבי יותר? תודה מראש גאיה

אני מאד עצבנית ועייפה אין לי חשק לכלום לא בא לי לקום לא בא לי לאכול לא בא לי לעבוד כל מי ששואל אותי שאלה הכי קטנה אני צועקת וצווחת או בוכה לא נעים לא לי ולא לאחרים איך יוצאים מזה?

חגית שלום, קרה משהו יוצא דופן לאחרונה, שיכול לגרות למה שאת מתארת? בכל מקרה, מכיוון שכתבת בעצמך שלא נעים לך ולאחרים, כדאי שתפני ליעוץ. ועוד שאלה - בת כמה את? HERA.

שלום חגית, התופעות שאת מתארת אפייניות לדיכאון קליני. יש כיום טווח רחב של תרופות אנטי-דיכאוניות שתופעות הלוואי שלהן קלות יחסית לתרופות שהיו נהוגות בעבר, אך משך התגובה עליהן נע בין 2-6 שבועות עד שהן מתחילות להשפיע. לכן יש להתאזר בסבלנות, מה גם שההשפעה מאוד אינדיבידואלית ולעתים יש צורך להחליף את התרופה ולעבור את התהליך שוב. הכתובת המתאימה לצורך התאמת טיפול תרופתי היא רופא פסיכיאטר. רצוי מאוד לשלב פסיכותרפיה (שיחות) עם הטיפול התרופתי שאותו אני רואה כטיפול אנטי סימפטומטי בלבד. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

חגית היקרה שלום לך:) תארת פה רק תוצאה של משהו. לא תארת את הגורמים לתוצאה. אם תוכלי לפרט קצת אז אני חושב שאפשר יהיה לעזור לך יותר. תכתבי גם את הגיל שלך. מקווה שנוכל לעזור @-----)----- איתן

בשנים האחרונות השתלט עלי מנהג שאני ממש ממש ממש לא מבסוטה ממנו. אני אוכלת את העור שמסביב לציפורניים, עד זוב דם. כמובן שהמקום כבר פיתח איזה חוסן עצבי, כך שזה לא ממש מכאיב לי. אבל זה נראה די מזעזע, אני חייבת להודות. ניסיתי כל מיני מרות למיניהן, אבל הצורך חזק יותר. אני לא כוססת ציפורניים. מה עושים?

שירה שלום זו תופעה קומפולסיבית נפוצה ביותר, ואכן קשה להיפתר ממנה. התופעה אופיינית בד"כ למצבי לחץ ושיעמום. תוכלי לנסות לעשות יומן כסיסה בשלב ראשון כדי להבין מתי את כוססת במיוחד. לפעמים זה יכול לעזור. בד"כ לא נותנים טיפול תרופתי על סוג כזה של הרגל. אם הוא מאוד מטריד אותך אפשר לנסות להיעזר בהיפנוזה ובטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכם , עברתי תאונת דרכים לפני כשלוש שנים עם םגיעה מוחית שמוגדרת בינונית בהמוח הקטן והאונה הטמפרולית והפריטלית השמאלוית . שגרמה ל"סחרחורת אמתית " איבוד שיווי משקל , חולשה בצד ימין ובעיות שונות בתחושות , טינטון באוזניים כאב לסתות ופנים ועוד מגוון צרות . למרות כל הסבל שאני עובר , אני מודה לאלוהים בכל יום שאני עדיין חי ומאז התאונה ואפשר אפילו לומר שהתאונה שינתה את גישתי לחיים שהיתה מאוד קריירסתית ותובענית היום עברתי לרמת הגולן גם בשל הסיבה שאני לא יכל לעמוד בלחצים של ת"א ( רעש אנשים ודרישות מהעבודה ) ואני מרגיש מצויין עם השינוי הזה . למרות זאת , אני מרגיש מתח ולחץ לאורך כל היום , ולמרות שאני מאוד משתדל לשכוח את התאונה ולהמשיך הלאה - היתה לי תאונה קלה בשנת 1995 ואחרי חודש היא נשכחה כעוד אירוע לא נעים בחיים . אך היום למרות הכל אני לא מצליח לשכוח את התאונה הזו והמחשבות על האירועים בה כל הזמן קופצים לביקור - בעיקר בלילות הכי קשה לי אני בקושי ישן אפילו עם כדורי שינה . מבחינה נפשית אני מתמודד ועברתי כבר עשרות ביקורי פסיכולגיה למדתי שיטות ביופ ידבק עברתי טיפול בemdr ואיך אומרים החברה you name it עברתי - אך עדיין ללא שיפור גדול . דרך אגב , קראתי שנעשה ניסוי בכדור שאפשר פעילות פיסית ומנטלית רגילה ללא צורך בשינה לארבע לילות - אז אולי יש למה לקוות ?? לגבי האבחון , בטיפול אובחנתי כמי שעבר טראומה , אך בועדה בביטוח הלאומי - זו תאונת עבודה נחשבת - עברתי "אבחון " של פחות מחמש דקות והכל תקין אצלי ....... אני דווקא לא מתכוון להגיש חוות דעת לנכות פסיכולוגיות יש לי כבר מספיק אחוזי נכות פיסיים . בכל אופן אני מודה לכם על תשומת לבכם . יואל . ( אני בן 27 אקדמאי במנהל עסקים והייתי איש מכירות ) . ב

יואל שלום אני לא בטוח האם אתה שואל לגבי אבחון פסיכונוירולוגי אבל בכל מקרה ישנם פסיכולוגים המתמחים בדיוק בתחום הזה. בשירות הציבורי אוכל להמליץ על המרפאה הפסיכיאטרית בבי"ח איכילוב וכמובן על בית לוינשטיין ברעננה. ישנם גם פסיכולוגים המתמחים בתחום זה באופן פרטי. לגבי ההתמודדות הנפשית, נשמע שעברת סוגים רבים של טיפולים ממוקדים כמו ביו פידבק ו EMDR אבל יתכן שאתה זקוק דווקא למסגרת ארוכת מועד ויציבה שבה תוכל לעבד את הטראומה, אבל יותר מכך, לנסות ולהתמודד עם שאלת ההתמודדות עם ההווה והעתיד. אני לא בטוח שניתן לומר לך למה ניתן לצפות. התשובה הינה סובייקטיבית מאוד ותלויה בך ובמאפייני הפגיעה שעברת. במקרים כאלה נדרשת סבלנות רבה וישנם בוודאי הרבה תסכול בדרך. אני מאחל לך בהצלחה ד"ר אורן קפלן

לפני חודש וחצי הייתי לראשונה באיזה מפגש קבוצתי המתנהל אחת לחודשיים, כל פעם ע"י מנחה אחר. במפגש המדובר המנחה מאד הרשים אותי ומאוחר יותר (לפני כמה ימים) ביררתי והסתבר לי שהוא פסיכולוג קליני בעל רשיון לעסוק בהיפנוזה. בלי שום קשר למפגש הקבוצתי, אני רוצה מזה זמן רב להתחיל טיפול בהיפנוזה ורציתי לשאול האם העובדה שאותו אדם הרשים אותי באותו מפגש מספיקה כדי לדעת שהוא פסיכולוג המתאים לי לטיפול בהיפנוזה ואיך אדע שהוא אכן מהפנט טוב, עם נסיון?

צ. שלום מאחר והתרשמת מיכולתו הייתי ממליץ לך להיפגש איתו לפגישה או שתיים ותהיה לך תשובה. אם אתה מכיר אנשים שיוכלו להמליץ עליו זה כמובן עדיף. במידה ולא, פשוט תסמוך על האינטואציה שלך. ישנם הרבה מיתוסים סביב היפנוזה ורובם אינם נכונים. גם במצב ההיפנוטי אתה נמצא בשליטה מלאה ואם מדובר בפסיכולוג בעל רישיון אינני רואה כל בעיה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

ברצוני לספר על תופעה מוזרה שחוזרת על עצמה כל יום לפעמים זה קורה בבוקר לפעמים בצהרים ולפעמים בערב אני מתחיל לחוש כאבים בבטן ולחץ נורא בפי הטבעת אני נכנס לשרותים מחרבן ורק אז הכל מסתדר עד לפעם הבאה וכך חוזר חלילה ברצוני לדעת אם יש באפשרות הרופא לרשום תרופה או כל דבר אחר שיכול לעזור לי והיגמל מסדר יום זה נ.ב. - יש גם בעית ריח רע בשרותים בזמן הפעולה אנא עזרו לי - לא מתאים כל הקטע הזה זה מגעיל אותי כל פעם מחדש בברכה אייל

שלום אייל, פנה לרופא המשפחה שאולי ימצא לנכון להפנות אותך לגאסטרואנטרולוג. השאלה אינה בתחום התמחותם של היועצים בפורום זה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, אני מחפשת פסיכולוג/ית שתוכל לעזור למשפחתי להתמודד עם העובדה שאבי חלה בסרטן הריאות לפני כחודש וחצי. כרגע הוא בתחילת הטיפולים הכימותרפיים ואני מעונינת בפסיכולוג טוב שיוכל לעזור לי ולמשפחתי. באיזור הצפון תודה

לסתו שלום. בעבר טופלתי אצל פסיכולוג מצויין!!!, שלצערי עזב את אזור מגוריי וחזר לקיבוץ בו הוא מתגורר באזור ק"ש. אם זה יתאים אשמח לבדוק איתו ולמסור לכם פרטים. תהיו חזקים ובריאים.

ניר היי תודה על התיחסותך אני מאמינה שאצור איתך קשר בהמשך תודה סתו

סתו שלום, קודם כל - איחולי החלמה מהירה לאביך! דבר שני... כדאי לך לברר פרטים על פסיכולוג/ית לחיזוק בביה"ח בו אביך מטופל. יש להם קבוצות תמיכה. אני יודעת שאפשר להיוועץ שם גם באנשי מקצוע מתחום הנפש, ואם אין - הם יכולים להמליץ על מטפל/ת טוב/ה. HERA.

HERA היי, תודה לך על התמיכה ... כן אני אפנה לעובדת סוציאלית בבית החולים בשלב מאוחר יותר מיכייון שכרגע אבי נראה ממש טוב (ברוך השם) ועדין לא רואים שום שינוי אצלו מבחינה חיצונית. מבחינה נפשית הוא פשוט עדין לא מבין מה רוצים ממנו , הוא עדין לא מבין שהוא חולה במחלה סופנית . תודה סתו

שלום סתו, הרעיון לפנות לטיפול עקב משבר כזה הוא רעיון מצוין ומעיד על כוחות ועל ניסיון ורצון להתמודד. לצערי, אינני מכיר פסיכולוגים מאזור הצפון, אך במרכז הרפואי בו מטופל אביך ישנה עובדת סוציאלית שאמורה לעזור למשפחה בהתמודדות עם המשבר ואם לא היא עצמה, היא בוודאי תוכל להמליץ לך על פסיכולוגים הפועלים באותו מרכז או באזור הצפון בכלל. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר גידי רובינשטיין שלום רב, ראשית תודה על התיחסותך. תהיתי , האם יש לפנות בשלב זה : כשאבי עדין נראה במצב טוב ואפילו ממש טוב לאחר 2 טיפולים כימותרפים לטיפול אצל עובדת סוציאלית של בית החולים? כלומר, כשאבי מסתכל במראה הוא בוודאי אינו מבין מה רוצים ממנו כי הוא פשוט נראה אותו דבר ותופעות הלוואי אינן משפיעות אליו בשלב זה (תודה לאל ...). האם אנחנו נוהגים נכון כשאנו (בני משפחתי) חושבים כמובן על טיפול וקבוצת תמיכה , אך כרגע הוא באמת לא מרגיש שזה קורה לו למרות שהוא לא לא מפסיק להגיד : " למה נענשתי?" אשמח לשמוע את תגובתך תודה סתו

תוך כדי ששאלתי את ד"ר רובינשטיין שאלה אישית לגבי התנהגות "חברתי" בעתיד? (ראי הכתוב בפורום..) דפדפתי ומכתבתך נגע לליבי. ומתוך נסיוני המר שאני לא מאחלת לך ולאף אחד הריני אכתוב לך בקצרה. לפני מספר שנים אבי נפטר ממחלת הסרטן במעי אגס, אמי נפטרה מהתקף לב, הם כמובן, למרות שאני מבוגרת חסרים לי מאד ויהיו לי חסרים עד יום מותי. היינו משפחה חמה ולתפארת. אני מאחלת החלמה מהירה מאד לאביך. אני יודעת טוב מאד מה אתם עוברים ואיזה תקופה מחכה לכם. מנסיון של מנהל מחלקה שייעץ לי באופן אישי ואני מודה לו מאד על כך שאמר: בשביל שיהיה לי קל: להיות פסימית, לחשוב על הכי גרוע ואז אם חלילה יהיה גרוע ביותר - יהיה לי קל ביותר להתמודד. כל הזמן הדחקתי, השליתי את עצמי שאולי יקרה נס והוא יתרפא - והכל לשווא. המצב הלך והתדרדר. מעולם לא התייעצתי עם אף אחד, התמודדתי לבד, ומנסיוני - הריפוי הכי טוב עבורך ועבור משפחתך לא להיות אופטימיים, להשלים, זה קשה אמנם, והריפוי שלי היום זה אך ורק: בעבר: דיברתי עליו הרבה, בכיתי הרבה מאד, לדבר הרבה על זה, לא לשמור בלב- להתרוקן, ולהיות הרבה הרבה עסוקים - העיסוק משכיח, אין מה לעשות לפעמים בחיים צריכים לברוח מהמציאות בשביל להישרד, להמשיך קדימה למען הבעל והילדים. אני טיפלתי באבי כמו שמטפלים בתינוק פג, לא שמתי באף בית חולים, טיפלתי בו בבית והיה כמו שלד,אני לא יודעת מאיפה היה לי הכוחות לכך - אולי, מרוב שאהבתי אותו כל חיי, אני בת יחידה והיינו קשורים, שאני לא יודעת אם יש כזו אהבה בין אם לבת כמו שלי היה עם אבי. אי טפלתי בו לבד בביתי הגעתי לידי החתלה- רציתי באותו רגע למות, וברגע שראיתי את ילדי, הם נתנו לי את הכוחות להמשיך, אך בחגים ובשבתות ובאירועים - קשה לי עד היום. השתנתי, התבגרתי, אך ממשיכים לחיות בגלל הילדים. אל תחיי באשליות שהכל פתאום יהיה בסדר - הלוואי, אני מאחלת לך עם כל הלב - בריאות ואריכות ימים, אך מנסיוני, אני פסיבית -] כי ברגע שיש סרטן בריאות - הסיכוי קלוש, לאבי היה במעי האגס , אח"כ התפשט לכבד ואח"כ לריאות ונפטר. אני מספרת וכולי דומעת - כי הפצעים שלי נפתחו מחדש. למרות שאני בת 50. שוב, תהיו חזקים, אם את בכל זאת רוצה תמיכה, תבררי בבית החולים או בקופת חולים שלכם לכם אתם שייכים. הרבה הרבה בריאות ותהיו חזקים - מהמתלבטת, שעברה גיהנום אמיתי בחיים ושאני לא מאחלת לאף אחד מה שאני עברתי בחיי, היקרים בי ביותר בחיים והחברים שלי ביותר בחיים - נפטרו, היום - אני מת מהלך על שניים וחייה רק בשביל הילדים. כל טוב לך.

שלום למתלבטת החדשה , מכתבך כל כך נגע לליבי. כל כך הרבה אנשים מתמודדים עם דברים כל כך קשים (במיוחד בימים אלו...) עד שהנפש מתקשה להבין ,,, אני יכולה להבין מה עבר עליך ואני יכולה לומר שאת אישה חזקה ללא ספק. אני חושבת שהדבר הכי קשה הוא לראות אך האדם החשוב לך מכל דועך ודועך.... אני ואבי פיתחנו במהלך השנים (ואני קרובה לגיל 30) קשר מדהים . אני פשוט מעריכה ומאוד מאוד אוהבת את אבא שלי ולא מכונה לוותר. כרגע עברתי לגור קרוב אל הוריי ואני מטפלת בו בזמן הטיפולים הכימותרפים (יותר עידוד ותמיכה - הוא רק התחיל את הטיפולים תודה לאל שאין עדין תופעות לוואי () הוא פשוט נראה אותו דבר ומאוד קשה להאמין שהוא חולה במחלה סופנית. אני בחורה אופטימית מטבעי , מוכנה להאמין שזה קורה לי והמצב עכשיו שונה (אין לי ספק שחיי משתנים לחלוטין) ומחזיקה אצבעות שהסוף יהיה רחוק מאוד. אני מסכימה עם זה שאת מציעה לראות את המצב בפסימיות כדאי שמאוחר יותר יהיה קל יותר להשלים . מזל שיש לי משפחה תומכת ואוהבת ואני מאמינה שיחד נוכל להתמודד עם המחלה הקשה. כנראה שהחיים כל כך לא פשוטים והכל עיניין של מזל וגורל..... תודה לך על ההתיחסות , תישמרי על עצמך סתו

סתו היקרה, האם אפשר לכתוב לך למייל? יש לי הצעה בשבילך, אך אין באפשרותי לפרסם אותה בפורום.

נטע היי אני אשמח לשמוע ממך במייל : [email protected] לכתובת הזו אקבל את המייל תודה סתו

סתו, ניסית לברר סניפים של אגודת ח.ס.ן (חולי סרטן נלחמים) ? אולי יכול לעזור. עדי

ADI היי עדין לא ניסיתי כלום . אבי נראה ברוך השם ממש טוב (אנחנו בשלב ראשוני של הטיפולים הכימותרפים) והוא עדין לא מרגיש שינוי במצבו . לדעתי עדין מוקדם לכך , מדוע להכניס אותו למצב שהוא עצמו עדין בכלל לא מבין ולמעקל שזה קורה לו. אני פשוט רוצה לבדוק את השטח.... למרות שגם אני עדין לא מאמינה ומבינה שזה קורה לי ... בכל מקרה אני יודעת שאני יצטרך לעשות הכל ולפנות לאגודה. תודה לך על התמיכה סתו

יש לי בעיה. התלבטתי אם לכתוב אותה על הנייר אבל אני רואה שהרוח כאן טובה ומתאימה. חבר שלי לשעבר (מלפני שבע שנים) ואני בקשר טוב עד היום. מדברים לפעמים ומתכתבים קצת במייל. עכשיו נודע לי מיהי החברה החדשה שלו שאותה הוא כל כך אוהב. אין לי שום בעיה עם זה שיש לו חברה, נהפוך הוא וגם לי יש חבר שאיתו אני עומדת להתחתן. וכאן הייתי רוצה לתת הקדמה. לפני כארבע שנים יצאתי עם בחור מהאוניברסיטה שאהבתי מאד מאד. יצאנו תקופה לא ארוכה ואז הוא סיים איתי את הקשר בטענה שהוא עוזב את הארץ בעוד מספר חודשים ולכן אין טעם להתחיל משהו שלא יוכל להמשיך. הפרידה מאד כאבה לי ולכן כתבתי לו מכתב פרידה (זו הדרך שלי לבטא מה שאני מרגישה) והשארתי לו בתיבת הדואר. לאחר שנפרדנו הוא התקשר אליי מספר פעמים וניסה לבוא אליי למטרות סקס אך אני הסברתי לו בכל פעם שאני מעוניינת בקשר רציני ולא בשום דבר אחר. לאחר שסיימתי ללמוד הסתבר לי שהוא סיפר באוניברסיטה שאני בחורה זולה שרודפת אחרי בחורים ורק אחר כך הבנתי כמה רמיזות שקיבלתי בלימודים מבחורים אחרים. כל כך אהבתי אותו והדימוי שהוא יצר לי כל כך לא מאפיין אותי ומאד מאד נפגעתי מכך ויתרה מזאת - עד לאותו רגע תמיד נזכרתי בו בגעגועים ובחיוך. עד עכשיו אני לא מצליחה להבין איך בן אדם יכול להיות כל כך רע. והמצחיק הוא שמי שהיה מתקשר כל הזמן זה הוא ולא אני. אבל היום לבחורה שמדביקים לה תווית כזו מאד קשה להפטר ממנה או להסביר אחרת. והחטא שלי היה בסך הכל שאהבתי אותו מאד. מסתבר שהחברה החדשה של האקס שלי, זו אחותו. והיא חושבת עליי בדיוק את אותם דברים שאחיה סיפר לה, כולם שקרים. אני מרגישה ממש רע עם כל זה ומאד לא רציתי לפגוע בחבר שלי לשעבר אותו אני אוהבת ורוצה שיהיה מאושר, אבל אני יודעת שאני לא אוכל לשאת את המחשבה עליה וכל פעם שאדבר איתו אני אחשוב על זה ולכן רמזתי לו בעדינות שאני מאד מצטערת אבל לא אוכל להמשיך להיות איתו בקשר כי את העובדה שהיא אחותו של אותו אחד שפגע בי בצורה כל כך קשה ושלקח לי הרבה זמן לנקות את שמי בגללו, אני לא יכולב לשכוח או לשנות. אשמח לשמוע דיעה של מישהו מהצד. תודה.

שלום סיגל, נקודתית, נראה לי שאת צריכה לדבר באופן הגלוי ביותר אך ורק עם החבר הנוכחי שלך, לספר לו באופן קצר, ענייני, קולע ובלי השתפכות ריגשית מיותרת על השמועות שהופצו עלייך ועל הנסיבות שהביאו לכך ולומר לו שאת רואה בו אדם מספיק חזק כדי לגבש עלייך דעה משלו. אם הוא בלאו הכי מעוניין להינשא לך, אולי גם צעד זה מיותר. יתר המעורבים בפרשה אינם רלוונטיים. מעבר לכך, אם מה שחושבים עלייך והתוויות שמדביקים לך כל כך פוגעות בך, אני ממליץ לך לפנות לטיפול, לעבוד על הדימוי העצמי שלך ולפתח חוסן נפשי שיעזור לך להתמודד עם תופעות מעין אלו בעתיד. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר גידי. לא הבנת את מה שסיגל כתבה. אין לה בעיה אם החבר שאיתו היא נישאת. יש לה חבר(ידיד) מלפני 7 שנים שאיתו היא בקשר של מיילים והתברר לה שהחברה של אותו חבר, היא אחות של אחד שהיה חבר שלה באוניברסיטה לפני 4 שנים והפיץ עליה את השמועות הרעות. והיא חושבת בגלל זה לנתק את הקשר אם אותו חבר מלפני 7 שנים,בגלל האחות ש"מורעלת" ממה שאחיה סיפר לה על סיגל. תודה איתן

סיגל היקרה לא הבנתי מכל מה שכתבת אם סיפרת לחבר שלך ההוא את מה שסיפרת לנו על הבחור ועל העובדה שזאת אחותו של האקס מלפני 4 שנים. דבר שני את האמת את דיי במילכוד כאן. בואי נניח שאת תנסי לדבר איתה ואולי גם לשכנע אותה שהתווית שאחיה הדביק לך לא נכונה. בכל זאת היא תיהיה אישתו של החבר הזה. ואחיה ישאר אחיה. ככה שלא כל כך תצליחי להתחמק ממנו(מהאח) אבל אני חושב שכדי שהחבר הזה שלך יבין למה את מתחילה להעלם לו. כדאי שתסבירי לו. שתגידי לו את האמת. בכל מיקרה זאת שאיתה הוא עומד להתחתן לא עשתה לך כלום. היא רק "מורעלת" מהאח שלה. ותתני לו צ'אנס לראות ולבחון את הדברים. ואם עדיין לא יהיה לך נוח. אז תחליטי אם לנתק או לאו את הקשר. בכל מיקרה בהצלחה:) @-------)----- איתן

איתן, תודה שהסבת את תשומת-ליבי. סיגל, לאור ההבהרה של איתן - אם את הולכת להתחתן עם מישהו שבכלל לא קשור לעניין, אז אחלק את תשובתי לשניים: א. כאדם מן היישוב אענה לך - תעזבי את כל התרעלות הללו ותתמקדי בבעלך לעתיד. ב. אם את לא מסוגלת לעזוב את זה - פני לאיש מקצוע שיעזור לך לעזוב את זה. אני מתנצל על אי-ההבנה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני כבת 50 נשואה. לפני כשנה וחצי ניסיתי ליצור קשר חברי עם אשת ידידו של חבר של בעלי. אמרתי לי 3 פעמים שהיא מוזמנת מתי שהיא רוצה לבוא אלי הביתה לכוס קפה או בכלל. לציין, כשאנו נפגשות ברחוב, אנו מפטפטות, יש בינינו כימיה אדירה. היא הבטיחה מספר פעמים שתפתיע אותי ותבוא לביתי, פשוט היא טרודה בעבודה, בבית ובחיי היום יום. זה נכון, שהיא מאד מאד עסוקה, אך כשאוהבים משתדלים לרצות את הצד השני ומתעלים. האשה כל פעם שפוגשת אותי (לעיתים רחוקות) אומרת לי במפורש: אני מתה עליך, אני אוהבת אותך מאד ומראה לטיפה עדינה , ורואים שהיא אומרת לי עם כל הלב, לפני מספר ימים פגשה אותי, ונשבעה לי שבקרוב היא תמצא את הזמן ותבוא אלי. אני מאד מאד אוהבת אותה ואת בעלה, הם זוג מאד נחמד וכובש את ליבי מכל הבחינות. אינני יודעת ובטוחה מדוע כל פעם שהיא פוגשת אותי היא מדגישה שהיא באמת אוהבת אותי, אם היא אוהבת אותי מדוע היא לא דרכה בביתי? אני עם קונפליקט עם עצמי ולא בטוחה עם היא דוברת אמת. אולי סתם בשביל שיהיה לי טוב על הנשמה, היא ידועה בתור אשה מאד ישרה וישירה. אך לדעתי, כשאוהבים מישהו או מישהי משתדלים ועושים מאמץ לרצות אותו ולעשות דברים שהשני אוהב גם אם לא נוח לי,לא כן? שאלותי: למה היא מתכוונת באומרה שהיא אוהבת אותי, האם זה נכון (כי צריכים להוכיח זאת בביקור בביתי) ומעניין כשאנו נפגשות כיף לנו מאד יחד, אנו מראות חביבות ונחמדות אחת לשנייה, אני מרגישה שהיא "אחותי התאומה", יש לנו שפה משותפת (אני בד"כ הדברנית הראשית),. לגבי בעלה, הוא טיפוס שאוהב לפלרטט עם נשים ונמשך לנשים יפות. אני כבר לא יודעת מה לחשוב, יתכן ואני מהווה איום לגביה? הוא אוהב לדבר גם איתי בהתלהבות יתירה. אז, אחרי שקיבלת את כל הפרטים בכדי שתהיה לך תמונה כללית - הייתי מעוניינת לקבל תשובה לגבי כוונתה של האשה באמירתה, אם היא דוברת אמת בכלל? - בתודה, המתלבטת. אגב, אני יותר לא מזמינה אותה, לא צריכים לרדוף אחרי אדם ולהתחנן שיבוא, תבוא תבוא, לא תבוא- לא צריך, אך מדוע כל האמירות שלה הגורמות לי לפקפוק רב בקשר לרגשותיה אלי?

שלום לך, אני חושב שתפיסתך את המסר של חברתך היא חד ממדית ונוקשה משהו. יש כמה הנחות יסוד שנראות לך מובנות מאליהן והן אינן הכרחיות. למשל, כלל לא צריך להוכיח שאוהבים ע"י ביקור ביתי. יכול להיות שזה הסגנון של חברתך בכלל ויכול להיות שזה הסגנון שלה איתך ואם ידידותך איתה חשובה לך, לא נותר לך אלא לכבד את גבולותיה. נקודה אחרת למחשבה, העולה מתוך שאלותייך, היא שאת מזהה את המושג "שפה משותפת" עם העובדה שאת הדברנית הראשית. מכך ניתן להסיק שאת יותר מדברת והיא יותר מקשיבה. אולי היה רצוי להחליף את התפקידים. אדם מעניין הוא אדם מתעניין. ייתכן שהיא אכן נהנית להקשיב לך, אך עד גבול מסוים ואם את רוצה להעמיק את הקשר, טוב תעשי אם תתענייני בה ותאפשרי לה לדבר. ודבר אחרון, אמת הוא ערך שחונכנו עליו בצורה נוקשה: לפעמים אמירת כל האמת פוגעת בסתירה לקומוניקציה (למשל, אם חברתך תקנה שמלה יקרה ואת חושבת שהיא מזעזעת - אמירת האמת תחבל בתקשורת ביניכן). הייתי מציע לך במקום להפוך את הקשר לתחקיר של בית משפט בדבר מציאת האמת המוחלטת, לכבד את גבולותיה של חברתך, לאפשר לה את מרחב המחיה כפי שהיא מגדירה אותו ולהתעניין בה יותר, ייתכן שזה יקדם את הקשר וייתכן שתיאלצי להסתפק במה שיש, שגם זה לא מעט, אם לא שואפים ליותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תחילה תודה. בהמשך לתגובתך הריני להוסיף: קלטתי באשה שהיא טיפוס סגור, חייכן ואוהבת להיות בתקן של מקשיבה, והיא מגלה שיודעת להקשיב עם סבלנות ועם התלהבות בזמן שאני מדברת איתה. לציין, שאני טיפוס ביישני, ויוצא בד"כ שהיא השואלת , מגלה התעניינות מירבה בי ואני זאת שעונה - ויודעת לענות עם כל הלב. ניסיתי פה ושם גם לשאול אותה לשם התעניינות - גיליתי שהיא מנסה להתחמק, מדברת יותר בכלליות ולא משתפת פעולה בלגלות את הכל . אני אוהבת תשובות מפורטות והיא מדברת בכלליות. ואני בד"כ אחת שאוהבת לפרט - והיא מראה התלהבות וסבלנות כשאני מדברת. בעלה פלט בעבר לעברי שאשתו טיפוס סגור מאד וביתי, אז אני עושה אחד ועוד אחד, אז אולי בגלל זה היא לא פטפטנית איתי?, כשהיא פוגשת אותי היא תמיד אוהבת להתעניין בי ובמשפחתי, אולי באמת אניי צריכה להשתנות ולהחליף " גם להרגיש שאוהבים להיות בחברתי. אך לא ענית לשאלתי, מדוע היא חזרה מספר פעמים שהיא אוהבת אותי, איך אדע עם זה נכון? ויתכן שבעלה אוהב לפלרטט עם נשים יפות , אני מהווה איום לגביה ועכב זה היא דוחה את ביקורי אלי? - ממתינה לתשובה ותודה לך מאד.-המתלבטת.

שלום! לפני כ 10 שנים התגלתה אצלי שחמת הכבד מסיבה לא ידועה. ,12 היום אני מרגיש במצב די טוב, נוטל פוסיד, אלדקטון, אביטול ו בי למעט הכדוריםן שאני נוטל והתחושה האיומה בעקבות המחלה, אני חי חיים רגילים ואיני חושב כלל על המחלה (כמובן, שאיני שותה אלכהוהול, ואני ממעט באכילת מלחים). לאחרונה הכרתי את מי שהייתי רוצה כבת זוגי לכל החיים. אני בן 31 והיא בת 23 , יש ביננו אהבה וכמיה הדדית ואמיתית. מאוד טוב לנו יחד, אנו חושבים אף בעתיד למסד את הקשר ביננו. ואותה מחלה ארורה שנמצאת בתוכי מהווה מחסום ומכשול לא פשוט. אני די אופטימי בגישתי לחיים, אך אין אני יכול להבטיח לה שמצבי ישאר כך לנצח. עם כל הכאב אני לא יכול להבטיח לה שהיא לא תשאר אלמנה עם שלושה ילדים בעוד כ 5 שנים. אני לא חושב על הדברים האלה, הם די רחוקים ממני, אך היא מעלה חששות מאין אלה. אני יודע שהיא אוהבת והיא נקרעת מבפנים. נקרעת בין האהבה העזה השוררת ביננו לבין החשש כי היא עלולה להוותר לבד בעולם בעוד כמה שנים. ואני לא מדבר כאן בכלל על הקריעה הנפשית שלי, על התסכולים שעוברים עלי, על ההרגשה הנוראית, אני חש כאילו עולמי חרב עלי, כאילו נגזר עלי מלמעלה לסבול, כאילו אין עוד טעם לחיי. השאלה היא איך מתמודדים עם המצב הזה, איזה תשובות אני יכול לספק לה, איך אני יכול להבטיח לה עתיד ורוד, איך אני יכול לחיות איתה חיים טובים ושקטים. אני מאוד קרוע מבפנים, ומרוב אהבה עזה אליה חושב אפילו על פרידה כדי למנוע ממנה את הסבל במחשבות איומות. אשמח לקבל תשובות ותגובות דוד

דוד שלום הדילמה היא אמנם גם מוסרית, אבל כפי שאתה כותב, קורעת מבפנים ברמה האישית ביותר. אני מבין מדבריך שבת זוגתך מודעת למחלתך. אני סבור שלא רצוי להתמודד לבד עם ההתלבטות הקשה הזו. הייתי מציע לך שני נתיבים אפשריים לייעוץ שבו תוכל להגיע להחלטה המתאימה ביותר, תחת הנסיבות המורכבות. האחד הוא פניה לפסיכולוג רפואי או שיקומי באופן אישי. פסיכולוגים אלה מכירים היטב את הדילמות והקשיים שאתה מתאר ויוכלו לתרום לך מנסיונם המקצועי. האלטרנטיבה השניה, שאולי כדאי שתשתלב עם הראשונה, היא לפנות לייעוץ זוגי עם בת זוגתך, אולי לאותו ענף בפסיכולוגיה. פסיכולוגים שיקומיים עובדים בכל בתי החולים, וניתן לפנות גם באופן פרטי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום דוד, אני מבין את הדילמה ומעריך את יושרך. האם שיתפת את חברתך בלבטיך? האם היא יודעת על מחלתך והשלכותיה? אתה אכן מעלה דילמה מוסרית, אך גם נוגע בכמה שאלות קיומיות על החיים ועל המוות. אינני ממעיט בחומרת המצב, אך ה"בריאים" שבינינו חיים באשליה ובהדחקה מתמדת של חרדת המוות. אף אחד לא יכול להבטיח לאף אחד אחר, וגם לא לעצמו אושר. המוות הוא חלק מקיומנו בעולם הזה. מחלתך הופכת אותך ליותר מודע לו. בייחוד בעידן הפיגועים והשיעור הגבוה של תאונות הדרכים, המוות רובץ לפתחנו כולנו כל הזמן. אם לא שיתפת את חברתך במחלתך ובהשלכותיה, אני מציע שתעשה כן ואז חלק גדול מהאחריות יעבור עליה. כמו כן, ביחידה בה אתה מטופל בביה"ח חייב להיות פסיכולוג או עו"ס שיכולים להעניק לך סעד נפשי ולכם ייעוץ זוגי בהתמודדות עם המחלה. אני ממליץ שתפנה אליהם לצורך כך. החרדה מפני המוות ומפני חוסר הוודאות שבעתיד היא חרדה קיומית בסיסית ואוניברסאלית, שאנשים "בריאים" נוהגים להדחיק וקל להם יותר להדחיק ולהכחיש. האם תוכל להבטיח לחברתך שלא תיפגע בתאונת דרכים או בפיגוע והאם היא יכולה להבטיח זאת לך? מה שברור הוא שאם לא סיפרת לה עדיין, עליך לספר לה ולהיעזר בשירותים הפסיכולוגיים הצמודים ליחידה בה אתה מקבל את הטיפול הרפואי הפיזיולוגי. האם הרופאים נתנו לך להבין שרובץ עליך גזר דין מוות? מהקישור שצירפתי בסוף תשובתי, הדברים אינם ברורים עד כדי כך. מעל לכל אתה נשמע כמי שמצוי בתהליך אבל על חייו ולכן אני מציע לך לפנות לטיפול ובהמשך לצרף אליו גם את בת זוגך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין להלן קישור לכתבה, לטובת הקוראים שאינם מכירים את המחלה: http://www.doctors.co.il/article-view/206/

אני מטופל בכדור סרוקסט ליום, בחור בן 25 בגלל שאני סובל מהפרעת פאניקה השבוע נגמר בבית מרקחת הסרוקסט והם הביאו לי פאקסט האם זה אותו דבר? שמתי לב שהפקסט משפיע ונכנס לגוף יותר מהר האם זה נכון? אני מטופל בתרופות כבר 4 שנים מאז ההתקף הראשון ויש לציין שמאז אין לי התקפים חזקים כמו ההתקף הראשון ( דרגה 10) אלא לפעמים יש התקפונים (דרגה 4-5)לפעמים האם זה יעבור מתי שהוא? יש מישהו שעבר את זה ויכול לספר לי תודה רבה דרך אגב ישר כח לכל הרופאים אתר פיצוץ................................................

שלום יניב, Paroxetine הוא החומר הפעיל בסרוקסט ובפקסט ועל כן אין כל הבדל בין השתיים פרט לשם. מבחינה זו אתה יכול להיות רגוע לחלוטין. התחושות השונות שיש לך הן סובייקטיביות לחלוטין ואין הבדל בין שתי התרופות מבחינה כימית. אני שמח לשמוע שעצמת ההתקפים ושכיחותם ירדה. אין ערבויות לכך שהם ייעלמו לחלוטין, אך אני מציע שאם אינך מטופל פסיכותרפויטית (כלומר, גם ע"י שיחות) תשקול זאת. זה ללא ספק יגביר את תחושת השליטה העצמית במצבך, ובייחוד בהתקפי פאניקה השילוב של טיפול תרופתי עם שיחות הוכח כיעיל יותר מאשר כל אחד משני הטיפול בנפרד. ערכו של טיפול כזה הוא בכך שגם אם לא יבטיח במאת האחוזים שהתקפי הפאניקה יחוסלו לחלוטין, תוכל לפתח דרכי התמודדות איתם ולנטרל את האלמנט הדומיננטי שבהם והוא הפחד מפני ההתקף הבא. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני מטופל גם בשיחות לכן ההתקפים כמעט נעלמו מומלץ תודה רבה לך וחג שמח אח שלי

שלום ד"ר רובינשטיין, אני לא יודעת אם זאת אכן הבעיה או שמא אין לי מספיק סבלנות לזרימת החיים, אבל האם זה יתכן שאני בת 21 ועדיין לא היה לי חבר רציני? אנילצא מדברת על יצירת קשרים או קשר של שבוע שבועיים כי מאלה יש לי בשפע. אני מדברת על קשר לטווח ארוך עם כוונות רציניות. אני נראית טוב ואין לי בעיית תקשורת עם גברים. רוב הגברים טוענים שאני מאוד מושכת אך אחרי מספר ימים או שבועות פשוט נעלמים לי. זאת תחושה מתסכלת ופוגעת בביטחוני העצמי, תחושה של ריקנות של אוי שוב פיספסתי, אך אני לא יודעת כיצד לעזור לעצמי. כיצד להשיג גבר שבאמת ירצה אותי? רקע כללי: ההורים שלי גרושים מזה 11 שנים. בתקופת ילדותי היה לאמי חבר שסלדתי ממנו בצורה חסרת פרופורציות, פשוט נגעלתי ממנו, אבל טופלתי אצל פסיכולוג, מערכת היחסים עם הוריי יחסית תקינה ופתוחה ומצבנו הכלכלי טוב מאוד. אודה לך מאוד אם תוכל לייעץ לי.

שלום לבת ה-21, בפנייתך את מדגישה מאוד את המראה החיצוני המושך שלך הן בעיני עצמך והן בעיני הגברים הנמשכים אלייך, אך ממהרים לנטוש אותך. את גם תוהה שמא אין לך מספיק סבלנות. אכן את רק בת 21 ואל לך להסיק מסקנותנמהרות מדי מהעובדה שעד כה לא היה לך חבר רציני. עם זאת, הצירוף שבין הדגש שאת שמה על המראה החיצוני שלך והקשרים הקצרים הרבים, שנגמרים כל כך מהר, מעורר תהיות שמא את מציגה את עצמך בפני גברים בצורה ממנה אפשר להבין, בקודים החברתיים תרבותיים של יחסים בין גברין ונשים, שמא כל מה שיש לך להציע בקשר הוא המראה החיצוני שלך, וזאת למרות שאת כותבת שיש לך כוונות רציניות. את גם אינך כותבת שום דבר אחר שאת מציעה, לבד מהמראה החיצוני המושך שלך. אני מאמין שיש לך להציע הרבה יותר בקשר מן הסוג אותו את מבקשת לעצמך. אם השדר אותו את מעבירה לבחורים שאיתם את יוצאת הוא המראה החיצוני שלך, הרושם שעלול להיווצר אצלם הוא של בחורה שאכן מתמסרת בקלות רבה מדיי. שבועיים הם אכן תקופת זמן קצרה מאוד: האם במהלך אותם שבועיים את נכנסת עם בחורים אלה למיטה? אין לי ספק שנטישות חוזרות ונשנות של בחורים אותך פוגעים בבטחונך העצמי. השאלה היא הפוכה: אולי העובדה ש"כרטיס הביקור" שלך כולל רק את המראה החיצוני שלך נובעת מחוסר ביטחון מלכתחילה? הארם הדגש החזק שאת שמה על המראה החיצוני המושך שלך אינו מבטא חוסר ביטחון מלכתחילה, חוסר ביטחון הגורם לך בעצם להציע רק את גופך לאותם בחורים, ואז זו כמובן אינה תשתית מתאימה לקשר משמעותי ומתמשך. מתיאורך את ילדותך מצטיירת תמונה קשה: היית בת 10 כשהורייך התגרשו ואת כותבת שסלדת ואף נגעלת מהחבר של אימך בצורה "חסרת פרופורציות". אני לא חושב שיש "פרופורציות לדברים אלה: מדברייך ניכר שנפגעת קשות מהקשר של אמך עם החבר שלה. זה לא "חסר פרופורציות", זה מאוד טבעי: בעיניים של ילדה בת עשר, אביך נטש אותך, אמך בחרה בגבר אחר תחתיו והתחושה, גם אם אינה מודעת, צריכה להיות תחושה קשה של נבגדות ע"י שני ההורים. את גם כותבת שהיית בטיפול פסיכולוגי, אך אינך מציינת מה היפקת ממנו. אני רואה קשר ישיר בין תמונת ילדותזו ובין הקשרים שאת יוצרת כעת עם בחורים. יש לי הרגשה שאת מחפשת כעת אהבה מהר ובכל מחיר. מיידית, הייתי מציע לך להאט את הקצב ובראש וראשונה לחשוב בינך לבין עצמך מה את יכולה להציע לבחום חוץ מאשר את המראה החיצוני שלך, שאכן עשוי לקדם אותך, אך כשמציעים אותו לבדו הוא מחבל ביצירת קשר. עניין זה הוא לא פשוט וכרוך בהתמודדות עם הדימוי העצמי שלך. לכן המלצתי היא להשלים את התהליך שהתחלת בו כילדה ולהמשיך את הטיפול הפסיכולוגי, שכנראה עזר לך בזמנו. אלא שכאשר מחפשים בן זוג לקשר רציני, הרבה מהבעיות שהציקו לנו בילדותנו מתעוררות מחדש ועל כן, לדעתי, יש צורך שאיש מקצוע מוסמך ילוה אותך בתהליך ההכרויות שלך עם גברים ויבדוק יחד איתך מה קורה לך באותם קשרים, מדוע גברים נוטשים אותך כל כך מהר ובעיקר כיצד את יכולה להציע את עצמך לזולת בצורה אחרת ממה שאת עושה היום. לשם כך אכן דרושה הרבה סבלנות ואני מציע לך להתאזר בה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

יש לי קושי בהחלטת החלטות ,דאגנות חזקה,כיצד אוכל להגמל מזה שאני לא מצליחה להחליט אף פעם ועד שאני מחליטה אני בוחנת את עצמי עם יסוריי מצפון האם החלטתי נכון או לא? נוסף לכל יש לי בעית זהות שהוגדרה על ידי פסיכולוגית אודה מאוד לשמוע איך אפשר לעזור לי נ,ב, אני בת 34 אמא לארבעה ילדים בריאים ושלמים אחת הדוגמאות לקושי בהחלטה זה לפעמים אני רוצה ילד נוסף ופעמים אני מתחרטת כיוון שגם הארבעה קשים ,אני לא באתי לשאול האם להכנס להריון או לא, זוהי רק דוגמא לקושי בקבלת החלטות ולהתלבטויות שיש לי .

שלום אביבית, מתיאורך לא ברור לי האם את נמצאת בטיפול פסיכולוגי או האם "בעיית הזהות" הוגדרה ע"י פסיכולוגית באקראי, מחוץ לטיפול מסודר. קבלת הכרעה בין אלטרנטיבות שונות מחייב בהכרח ויתור על האלטרנטיבות האחרות. ויתור זה קשור בתחושת החמצה שהיא מאוד מציאותית. התחושות הקשות המלוות אותך סביב הקושי להחליט נובעות, אולי, מתפיסה נוקשה כאילו יש רק דרך אחת נכונה שאם לא תבחרי בה תטעי, בעוד בדיוק ההפך נכון: כאשר יש פנים לכאן ולכאן, כל דרך שתבחרי בה תהייה הדרך הנכונה, שכן אם יש יתרונות וחסרונות לכל הדרכים האחרות, אין דרך נכונה אחת. מעבר לכך, יש צורך להכיר אותך ואת סיפור החיים האישי שלך. האם חונכת להיות פרפקציוניסטית? מה היה יחסם של הורייך לטעויות וכדומה. שאלות אלו מן הראוי שיידונו במסגרת טיפול שיחזק את הדימוי העצמי שלך באופן שיאפשר לך לסמוך יותר על שיפוטך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לפני שנתיים התחלתי טיפול בסרוקסט. הטיפול מאוד יעיל. אני לוקחת 4 כדורים ביום. מאז שהתחלתי את הטיפול עליתי 15 קילו. האם זה קשור ומה אפשר לעשות.? אני רוצה לציין שאני מאוד מרוצה מהכדור ולא הייתי רוצה להחליפו

דנה, לרוב הכדורים יש תופעות לוואי... אצל כל אחד זה בא לידי ביטוי בצורה שונה... מכיוון שאת מרוצה מהסרוקסט, אולי כדאי לך להתייעץ עם דיאטנית, ובמקביל לעשות קצת פעילות גופנית. בהצלחה, HERA.

שלום דנה, לצערנו, אין עדיין רופא פסיכיאטר בפורום והוא הגורם המוסמך לענות לשאלתך. עלייה במשקל אינה תופעת-לוואי מוכרת של נוגדי דיכאון מסוג SSRI עליהם נמנה הסרוקסאט. להפך: בעיקר בתחילת הטיפול תרופות אלו גורמות לבלימת התיאבון. האם אכן העלייה במשקל היא תוצאה של תיאבון מוגבר? אם לא, כדאי לבדוק תת-פעילות של בלוטת המגן (בדיקת דם פשוטה אצל רופא המשפחה). אם הסרוקסאט עוזר לך, אינני רואה שום סיבה להפסיקו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום גידי, אנחנו רוצים להודות לך מעומק הלב על הקמת המשכן החדש למעננו ובשבילנו. למרות שבימים האחרונים נשמעו אקורדים צורמים ברחבי הפורום, אנו מעריכים את תרומתך הרבה למקום. תמיד אתה טורח לענות בסבלנות ובאיכפתיות לכל פונה. כנראה שהקצף יצא עליך בשל הקרבה שחשנו כלפיך, אתה היית זמין וקרוב. זאת היתה טעות, ובהחלט לא הגיע לך לשמש מטרה לחיצים שלנו. אנחנו מתנצלים על הפגיעה שפגענו בך. תחושות הכעס וחוסר האונים גרמו לכך. איננו רוצים להצדיק את מעשינו רק מבקשים שתקבל את ההתנצלות. רוצים שתמשיך איתנו, חברי הפורום החדש.

חן-חן. התנצלותכם מתקבלת. ד"ר קפלן ילווה את הפורום החדש עם חזרתו מחופשתו הקצרה. כל טוב, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ד"ר רובינשטיין, קראתי את תשובותיך הרגישות והחכמות ואני מעוניין להתייעץ איתך. אני סובל למעלה מ-10 שנים מדיכאון וחרדות קשים. לצערי, חלפו שנים רבות עד שקיבלתי סרוקסט עם השפעה מאוד טובה. כיום עדיין אינני מסוגל לעבוד במקצוע האקדמי שרכשתי לפני 10 שנים ואין לי בת זוג. אני גם גר עם הוריי, למרות שאני במצב רוח סביר, לא סובל מדיכאון ולא מחרדות. מאז שהתחלתי לקחת את התרופה שרשם לי פסיכיאטר מקופ"ח יש לי הרגשה שהשנים בהן הייתי שרוי בדיכאון ובחרדה עצרו את התפתחותי ויש משהו שבולם אותי מלהגשים את יכולתי הטובה מאוד (תמיד הייתי תלמיד מצטיין) בעבודה ובקשר. עשיתי מספר ניסיונות לפנות לטיפול פסיכולוגי בעבר, בין היתר לפסיכולוג שהפנה אותי לסרוגייט בגלל בעיות אימפוטנציה בזמן התקפי החרדה מלפני 10 שנים, ולפסיכולוג נוסף שאמר לי שאני סובל מפחד מהצלחה במשך 3 פגישות. בניסיונות נוספים לפנות לטיפול הופעל עליי לחץ ללכת לעבוד למרות שהעליתי בעיה בקשרים, תודה מראש על עצתך.

שלום לך, קודם כל, אני שמח לשמוע שמצב רוחך השתפר בעקבות הטיפול בסרוקסט. יחד עם זאת, נראה לי שלא בכדי בחרת בכינוי "דיכאוני". אכן הסרוקסט או כל תרופה אנטי-דיכאונית אחרת אמורה לטפל רק בסימפטומים של הדיכאון ולהקל עליו. אם אתה כותב שהדיכאון חלף או הוקל, ובגיל 35 אתה עדיין גר אצל הוריך, סמוך על שולחנם ואינך יכול למצוא בת זוג, אין ספק שהדיכאון היה רק חלק מהבעיה, אולי אותו חלק שהציק לך מאו דבזמנו ואף לא איפשר תפקוד תקין ואולי אף מנע טיפול פסיכולוגי. הניסיונות לטיפול פסיכולוגי שאתה רומז עליהם "על קצה המזלג" נשמעים מוזרים ביותר: במצב של חרדה ודיכאון קשים, עפ"י תיאוריך, הדבר הבוער ביותר היה להפנות אותך דווקא לסרוקייט (לציבור הקוראים: סרוגייט = בת זוג חלופית לעזרה בטיפול בהפרעות בתפקוד המיני במסגרת טיפול סקסולוגי ותחת פיקוחו הצמוד)?! בעית בתפקוד המיני מתלוות באופן טבעי ביותר לחרדה ולדיכאון קשים ומוזר מאוד שלא קיבלת טיפול להתמודדות עם הבעיות הבסיסיות יותר בחייך באותה תקופה. נושא כמו פחד מהצלחה גם הוא נושא נכבד הרבה יותר מדיי מכדי שיטופל בשלוש פגישות. למען האמת, אינני מכיר אף בעיה פסיכולוגית שניתנת לפתרון בשלוש פגישות. עפ"י תיאורך, לנראה לי שהעיכוב בהתפתחותך נובע מאותן שנים שהיית בדיכאון ולא טופלת תרופתית, אלא שהדיכאון שירות אותך באיזו צורה בלתי מודעת ומשהו "נלקח" ממך בעזרת התרופות, כאילו כעת אין לך "אליבי" בצורת הדיכאון. בחירת מטפל מתאים אינה עניין של מה בכך. זהו סוג של "דירוך". יכול להיות שעדיין לא היגעת אל האדם המתאים ויכול להיות שאינו מוכן לטיפול פסיכולוגי שצריך להיערך דרך עבודה על המוטיבציה שלך, על הקונפליקט שישנם בין רצונות שונים שלך - בקיצור, עבודה קשה ומפרכת בינך ובין עצמך כשהמטפל משמש רק קטליזטור, זרז, מתווך. משום מה, מתקבל הרושם, בלי להכירך כמובן, שבחרת בסוגי טיפול שנועדו מראש לכישלון (כמו הטיפול אצל הסרוגייט), או שעזבת את הטיפול בטרם עת. אינני רואה אלטרנטיבה לטיפול פסיכולוגי, אך אי אפשר לכפותו עליך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לכל המשתתפים בפורום אני עוקב בהתפעלות אחרי התפתחותו המרשימה של פורום התמיכה ההדדית תוך מספר שעות. אני מקווה שהוא אכן יענה על הציפיות ויסיים את הטונים הצורמים שעלו לאחרונה בפורום הטיפול הנפשי. בזמן האחרון לא יכולתי להשתתף בתדירות גבוהה באתר, אני מקווה שאחרי הפסח אוכל לחזור באופן יותר פעיל. להתראות וחג שמח לכולם. אורן

אכן חסרונך בפורום היה בולט, מקווים לראותך יותר. ובינתיים חג שמח.

אורן, אתה חמוד. נכון שאתה לעולם לא היית מוחק הודעות תמימות של אנשים תמימים ? אתה מוזמן לפורום החדש, להשתמע ביי

בני בן ה-17 אובחן כלוקה ב-asperger syndrom , האם יש הורים או רופאים המכירים נערים בעלי תסמונת זו לצורך החלפת אינפורמציה, תמיכה הדדית וכו' אשמח לקבל תשובות לדוא"ל נסים

שלום ניסים, ברשימת העמותות לעזרה עצמית של המרכז הישראלי לעזרה עצמית מופיע קישור לא פעיל (ר' בסוף ההודעה), אך אם קיימת קבוצה הם יידעו להפנות אותך: להלן מספרי הטלפון וכתובת הדואר האלקטרוני שלהם: 03-6200259 ,03-6299389 [email protected] : http://repertoire.ls.biu.ac.il/ asperger/amuta בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

נסה לפנות למחלקה לנאורולוגית ילדים ב בי"ח שערי צדק (ירושלים)עד כמה שידוע לי יש להם קבוצת תמיכה.

תודה חגית מצאתי קבוצת תמיכה במרכז הארץ ונראה לי שהיא מתאימה יותר בגלל גיל ( בני בן 17)

קוראים לי הדר ואני בת 21 ורק השתחררתי מהצבא , כשהייתי ילדה מאוד האמנתי באלוהים וכול פעם שהיה לי קשה הייתי מבקשת את עזרתו - בצורה מפתיעה כמעט תמיד הוא לא היה עוזר לי והיה קורה ההפיך ממה שביקשתי . - אני זוכרת שאז חשבתי שאוליי קרה ההיפך אבל רק אלוהים יודע מה טוב בשבילי - ולכן קרה מה שקרה. למרות זאת - נורא הקל עליי להאמין באלוהים , רק בידיעה שהוא קיים , שיש מישהו ששומר עליי, שמשגיח , שאכפת לו . אבל בשנים האחרונות התבגרתי והתפקחתי ואני לא מאמינה באלוהים לחלוטין ! נורא קשה לי עם זה שאני לא מאמינה בו כי אין על מי להשען אבל אני לא יכולה להיות צבועה עם עצמי כמו רוב האנשים בעולם. מכירים את המשפט צדיק ורע לו ? אני רואה כול כך הרבה מיקרים וגם על עצמי שלא שווה להיות אדם טוב בעולם הזה - צריך לדאוג רק לעצמך. אני לא מצליחה להבין איך אנשים יכולים להיות כול כך צבועים שהם מאמינים באלוהים ?! אני יכולה להבין את זה רק מהצורך של האדם להרגיש שמישהו דואג לו שיש צדק ולמיששהו אכפת. מישום מה כולם שוכחים , כולנו רק בני אדם , ובן אדם הוא חיה , כמו כלב או חתול או עכביש או אפילו נמלה , רק הרבה יותר מפותחת . כשיש קן נמלים בביתי ואני "רוצחת " את כול הקן , בעצם הרגתי מיליונים של נמלים . זה באמת משנה אם זה נמלה או אדם ?! - כולנו בעלי חיים . ובגלל שהאדם הוא מפותח יותר מבחינה שיכלית זה לא אומר שהוא לא בעל חיים ! בשואה נהרגו מיליונים של בני אדם , לאלוהים היה אכפת ? אתם יודעים איזה סבל אנשים סבלו שם ?! - לאלוהים היה אכפת ?! כאדם אדם נאשם ברצח שלא ביצע ויושב כול חייו בכלא - לאלוהים אכפת ?! ולכול המכחישים למיניהם - היו מספיק מיקרים שכאלה. . העולם מלא סבל אדיר ועצום וכול אחד חיי בבועה שלו ומאמין שלו אלוהים יעזור - אבל הוא לא מבין שהוא לא שונה מאותה נמלה שנשרפה בקן בגלל שלמישהיא הפריעה שהיא מהלכת בביתה. אנשים כאלה מדהימים ויפים וחכמים וצעירים פתאום חולים בסרטן סופני - לאלוהים אכפת ? אני חושבת שהנקודה שלי ברורה . אנשים לא מאמינים באלוהים כי בתוך תוכם הם חושבים שהוא באמת קיים - בתת מודע שלהם הם יודעים שהוא לא קיים . פשוט נוח להם להאמין בו כמו שלי היה נוח להאמין בו שהייתי קטנה. הרבה יותר קל לשקר לעצמך מאשר לראות את האמת . אני באמת מאמינה שהאמונה באלוהים זאת איזושהיא מערכת התגוננות של הגוף . זה עוזר לאדם לשרוד . סה"כ כול מטרתו של האדם ושל כול בעל חיים בטבע זה להמשיך את התקיימותו . זאת רק דעתי , מה אתם אומרים ? מבקשת גם דעה של איש מקצוע ? - האם יתכן שהאמונה באלוהים זו איזושהיא מנגנון התגוננות של הגוף - על מנת שהיהיה לו קל יותר לשרוד ?

שלום הדר, את מעלה שאלה יותר פילוסופית-ערכית מאשר פסיכולוגית. פרויד עצמו היה לא רק אתאיסט אלא אנטי-דתי ועל כן פסיכולוגים חילוניים נוקשים יראו באמונה באלוהים מנגנון הגנה. בהקשר הטיפולי חשוב מאוד שהמטפל יתייחס לרקע שבו חי וגדל המטופל וכמובן שאין לשפוט באופן ערכי אדם שמאמין באלוהים, או אפילו את אותם אנשים שאת מכנה צבועים והם אינם באמת מאמינים באלוהים. אני מבין את ההתקוממות שלך, יש בה משהו מאוד אותנטי, אך לפעמים אותנטיות עומדת בסתירה לקומוניקציה ורצוי לאמץ גישה גמישה יותר ביחסים בין-אישיים. מניסיון אישי אני יכול להעיד שזה משהו שבא עם הגיל :-) בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

הדר, אם תשאלי את אותה שאלה אדם מסורתי או חרדי. התשובה שתקבלי היא "נסתרות דרכי האל". אישית, אני לא יכולה להשלים עם תשובה מתחמקת שכזו... אבל תחשבי על זה ככה - לא יותר פשוט כשיש אלוהים שאחראי לכל? אין עניין של אחריות אישית. היה פיגוע? זה בגלל שאנחנו חוטאים. שנת בצורת? שוב, אנחנו חוטאים. ומה שיפה זה, שאם רוצח יחזור בתשובה, אז אלוהים יסלח לו ויקבל אותו. אז לדעתי לא, אין פה עניין של מנגנון הגנה, אלא הסרת אחריות מוחלטת מהפרט! אגב, נכון שהמטרה של האדם ושל בעה"ח היא לשרוד - אבל המושג "אלוהים" הוא אנושי בלבד.

שלום לך אני אשה כפול מגילך, דור עשירי בארץ, סבא של סבא שלי היה חכם שכתב ספרים, וגדלתי על הדת. מאז שפגעו בי בבית הכנסת כאשר רציתי להעלות את בני יחידי לתורה, אבדתי את האמונה. אבל אני חושבת שלהאמין באלוהים או במשהו אחר זה דבר שאנו זקוקים לו לנפש. אני מאמינה שקיים כוח עליון שייצר את העולם, אם זה אחד או רבים, אם זה זכר או נקבה וכ"ו, אין לדעת. אבל במקום שאתחבט במחשבות אם הוא קיים אני מעדיפה לעשות מעשים שגורמים לי טוב על אותו משקל, כמו: עזרה לזולת, כבוד למבוגרים, כבוד אב ואם ועוד. הבעיה שיש כל כך הרבה כתות בדת היהודית וכל אחת רומזת שאת לא מספיק יהודיה, גורמת לי להתכחש לכל הממציאים המצאות של הלכה כדי להגביל אותנו במעשינו וכל זה בכדי שנהיה נשלטים על ידם, ובסוף זה מגיע לכסף, לא דת ולא בולשיט רק כסף. אז קחי לתשומת לבך. הלנה

הדר, מבינה אותך הרבה דברים קורים שאין לנו שליטה עליהם ואז אומרים..סטופ..אם יש מנהיג לעולם אז למה זה קורה? למה הטובים מתים והרעים נשארים? למה מתים אנשים מרשעות טהורה של זולתם ואין מציל? לא זכור לי איזה רב אמר פעם..שאלה שכועסים על אלוקים הם המאמינים הגדולים ביותר, כי הרי אתה כועס על מי שאתה מאמין שצריך להציל אותך... אז ככה... אם את מאמינה בכוח עליון..את מאמינה בשכר ועונש נכון? אם את מאמינה בשכר ועונש - אז יש גן עדן וגהינום אם יש גן עדן וגהינום אז ישנה נשמה שהיא נצחית אם הנשמה היא נצחית...אז מי יודע היכן היתה קודם ומה תיקונה? זאת אומרת... שיש סיבה מדוע נפטר תינוק בן כמה ימים יש סיבה מדוע אדם זה או אחר סובל הנשמה שצריכה תיקון - תעשה את זה כאן בעולם הזה בדרכים מאד נסתרות ותבוא לגלגולה הבא כשהיא כיפרה על חטאים שהכתימו אותה אז על מה יש כאן לכעוס? הבנת?

היי בוקר טוב לכם רציתי לכתוב להדר עכשיו הרצאה שלמה אך משום מה את תימצתת את הדברים בצורה מדהימה ואין לי מה להוסיף חוץ מלהסכים איתך, הדר תדעי לך שתמיד אחרי החושך בא האור ותמיד אחרי האור בא החושך , אלו החיים עם מורדות ועליות , תגידי לי אם לא נדע מהוא רע, מהוא לא טוב אז איך נעריך את הטוב שיש , תראי אני קצת יותר בוגרת ממך, ועברתי קצת יותר אפילו הרבה יותר , ואני מאמינה דגולה באלוהים, כשרע לי אני בוכה ואמרת למה ? אך יחד אם זה אני בהתלהבות מחכה לטוב כי אני יודעת שעכשיו הוא צריך להגיע , יתרה מכך נכון , נסתרות הם דרכי האל, את הטוב נקבל ממנו ואת הרע לא? אי אפשר לרצות רק טוב כמו שאת מקבלת ממנו את הטוב , את צריכה ללמוד לקבל גם את הרע, ותאמיני לי יהיה טוב, בסוף הכל יהיה טוב , ואם את מדברת על איזו אהבה נכזבת שכביכול אלוהים לא מחזיר לך אותה אז אם כל הכאב זה לטובתך ורק בעתיד תדעי להעריך את מעשהו ולדעת שזה לטובתך , עכשיו שאת מאוהבת ורצה רק אותו את לא תקבלי את מה שאני אומרת , אני יודעת גם לי זה קרה וקורה, אבל את תראי שאת עוד תודי יום אחד למעשה הזה , בכלל יש לך עוד הרבה ללמוד ולעבור את בסך הכל עוד צעירה מאוד , אז אל תתיאשי לי עכשיו כי יש לך עוד דרך לעבור תהיה חזקה , ותדעי שהחזק שורד , ויחד עם זאת תהיה בן אדם טוב, זה הכי חשוב, ולגבי החיות שאני כמוהם זה מוגזם ואני בכלל לא מסכימה עם מה שנאמר, השכל שיש לנו זו מעלה שמתקרבת לאל ואל לזלזל בה , יש הבדל בין החיות לבני אדם ללא ספק , אני רוצה לראות אותך ישנה ברחוב ואוכלת מהפך יום אחד לילה אחד, ונראה אז איך תגיבי לחיות זה לא משנה הם רגילות ואוהבות אלו החיים שלהם , בכל אופן אני מקווה שהצלחתי על קצה המזלג להחזיר לך את האמונה כי היא שווה וגדולה מהחיים, ולך אני מאחלת שיבוא לך האור מהר ושיהיה לך רק טוב לילי

שלום לך. לידיעתך אני מאמינה בכוח עליון, אלא שהכח הזה לא מתערב בנעשה על כדור הארץ. החיים מתנהלים לפי חוקי הטבע, ולכל דבר יש גורל, והגורל לא נישלט ע"י אף אחד. אם צריך לקרות משהו אזי הוא יקרה גם אם תנסי למנוע זאת. לא מאמינה בשכר ועונש ולא בגן עדן או גהינום. לא יכל להיות שדווקא האנשים שלא היית מאמינה שצריך לקרות להם משהו, קורה להם אם יש דבר כזה משהו שמנהל את הענינים אז אני אגיד שהוא שמאלני מובהק. אני אגיד לך , בכדי לשכנע אותי בדברים שאת אומרת צריך להביא לי הוכחות חותכות, ולהציג בפני משהו מגן עדן או גהינום שחזר כדי לומר לי שזה קיים, זה לא יעלה בידך. לכן עדיף לי ונוח לתובנה שלי להאמין בדברים שהם מתחברים להגיון ויש הוכחה לקיומם, מאשר דברים שמספרים לי כי היו, או כתובים באיזה שהוא מקום. משהו מוחשי . בינתיים, מקווה שהבהרתי את עצמי. תודה לך על התשובה וההתייחסות. מקווה להמשך. הלנה

הדר היקרה, להאמין או לא להאמין באלהים - זה עניין של בחירה שבאה מתוך חינוך, מבנה אישיות ובוודאי עוד גורמים, אבל לאו דווקא צביעות או אמיתיות. גם אני אפיקורסית גמורה, אבל נראה לי שלא זה מה שחשוב כרגע. השאלה היותר חשובה היא איך באמת מתמודדים עם התחושה הקשה של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". אני בהחלט מבינה את הכעס שלך. גם אני, כמי שחושבת את עצמה לאדם טוב, רותחת לא פעם מזעם כשאני רואה רשעות לשם רשעות בלבד וכפיות טובה. אבל אני מאמינה שעם הזמן תראי, ממש כמו שקרה לי ולאחרים, שלא הכל שחור, שיש גם אנשים טובים, גם אם מספרם לא ממש עצום ורב... אל תתיאשי, וכשבא לך רגע קשה - תנסי לחשוב על כל הדברים הטובים שקרו לך - ובוודאי היו כאלה - ואז כל התמונה תיראה פחות נוראה! כל טוב! נזבורה

הדר כמובן שיש אלוהים. אלוהים הוא דבר שמאמינים בו כפי שאמרת, כמנגנון הגנה. וברגע שמאמינים במשהו זה לא משנה אם הוא קיים פיזית או לא. אם האמונה גורמת להרגשה טובה ומוגנת אז למה לא. אלוהים לא חייב להיות במובן התנכי של המילה. אלא דבר פנימי המבדיל בין טוב לרע ומשפיע ושומר על המצפון. אלוהים זה בעצם אנחנו ואיך שאנו מתנהגים וחושבים. כל הויכוחים האלו הם מיותרים,כל אחד באמונתו יחיה. בסופו של דבר להכל אין משמעות, והכל שטויות , כולל מה שכתבתי. אלוהים קיים גם אם מכבי מנצחת בכדורסל או הפועל בכדורגל. הרי כל חיינו הן כעין וכאפס לעומת האינסופיות של היקום ומעבר לכך... בברכה ובאופטימיות קוסמית שי

לרופאים המומחים שלום. שמי יעל 19 ולפני שנה לערך נאנסתי . הגשתי תלונה במשטרה ולפני חודש היה המשפט . הנאשם העליל עליי עלילות והמציא גירסה ומניע שהם שטויות ודברים פשוט לא נכונים! ההגנה הכי טובה זו התקפה... אני באמת נאנסתי ! ועברתי טרואומה מאוד מאוד קשה . קיום אני חיה בפחד מוות! , גם מאותו אדם וגם מכך שהוא עלול להמשיך במעשי אונס. החיים שלי פשוט הפכו להיות בלתי-נסבלים מאז אותו אירוע והמשפחה שלי כמעט והתפרקה בגלל אותו אדם שפל שאנס אותי. בעת המשפט הייתי מאוד מאוד לחוצה למרות שהשופט ניסה להרגיע אותי. במשפט כנראה באים בגישה שאם את צועקת ולחוצה אז את לא דוברת אמת. דבר נוסף הוא שהיה הרבה סתירות בין הגירסה שנתתי במשטרה לבין מה שאמרתי במשפט. ידעתי לפני העדות שלי במשפט על הסתירות אך היה חשוב לי להגיד רק אמת! למרות הסתירות והאמנתי שיאמינו לי כי זה באמת מה שקרה. הסתירות נבעו מכך שלאחר האונס הרגשתי מאוד מאוד אשמה , וכשהגשתי את העדות במשטרה , שזה היה שלוש שעות אחרי האונס היה חשוב לי רק לחזור הביתה והרגשתי כול כך אשמה שאמרתי כמה דברים שהם לא נכונים , לא מתוך אינטרס לשקר אלה מהלחץ העצום שבו הייתי נתונה. היום לאחר שאני מפרשנת את הדברים , מה שקרה היה שונה מעט ממה שסיפרתי במשטרה. הנאשם זוכה !!!! ובמקום לסגור מעגל הוא נשאר פתוח לנצח !!! אני שוב מרגישה אשמה , הנאשם יצא עם חיוך מהמשפט!!! וזה חרוט לי בזכרוני . אני מקבלת טיפול פסיכולוגי בתדירות גבוהה מאז שהנאשם זוכה אך למרות זאת ההרגשה נוראית ואני חיה כול הזמן בפחד. זה דבר נורא לחיות בפחד :-( כול הבטחון העצמי שלי נעלם כלא היה . איך יוצאים מזה ????? בנוסף יש לי בעיות בריאות קשות (שלא נובעים ממצב נפשי ) והשילוב בין השניים הוא הרסני !!! אני לא רואה את עצמי מתאבדת או משהו כי החיים זה ערך עליון - אבל אני חושבת על זה הרבה מפנטזת מדמיינת - אבל סמוכה ובטוחה שזה ישאר בגדר דימיון. איך מתגברים על זה שהוא זוכה ??? איך מתגברים על הפחד ??? בתודות על תשובה מעודדת ומעשית , יעל נ.ב. אני חוזרת ומדגישה שאני נמצאת אצל טיפול פסיכולוגי קבוע. פסיכולוג עם קבלות בתדירות גבוהה - לפי עצתו.

שלום יעל, אכן קרה לך דבר נורא. טוב מאוד שאת בטיפול. שנה זה המון זמן בעיני בחורה בת 19 אבל גם נורא מעט זמן כדי להחלים מטראומה כזו. הפצעים עדיין פתוחים והמשפט גורם לא רק לך לחטט בהם אלא גם לאנשים זרים, כמו השופט, או גרוע מכך "פרקליטו של השטן". המפגש עם האנס בבית המשפט גם הוא מעין "אונס חוזר". חשוב מאוד שתעבדי את כל זה עם המטפל, מה שאני מניח שאת עושה. המשפט הוא חוויה קשה אך יש לו ערך עצום מבחינה טיפולית, כי הוא אינו מאפשר לך להדחיק את הטראומה. זה מאוד קשה כעת, אני יודע, אך זה מאוד משתלם לטווח רחוק. מהבחינה הזו, עשית את הדבר הנכון ותוצאות הטיפול הנכון בזמן הנכון, יש לקוות שיתנו את פירותיהם בשלב מאוחר יותר בחייך. כעת מוקדם מדיי להסיק מסקנות וכל הרגשה אחרת ממה שאת מתארת הייתה לא טבעית ולא נורמאלית. הרבה הצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

נתחיל בזה שאני בן 16, כיתה י'. בשלוש השנים האחרונות סבלתי מבעיות ריכוז פשוט נוראיות.. לא הצלחתי להתרכז בגרוש, בשום דבר. אל תשאלו אותי למה, אבל רק עכשיו קיבלתי שכל והלכתי לרופא, שרשם לי ריטאלין - 10 מ"ג (לארץ מייבאים רק 10 מ"ג לפי דבריו). אני לוקח שני כדורים במכה כדי להגיע ל-20 מ"ג. התרופה הזאת היא פשוט תרופת פלא. זה ממש לא יאומן. כרגע למדתי חומר הסטוריה. 3 שעות. חומר של חודשיים. הכל בתוך הראש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! לפני שהתחלתי, לא הייתי מצליח להתרכז שנייה אחת. בשלוש השעות האחרונות לא הייתה שנייה אחת שלא הייתי מרוכז בה!!! אני על סף דמעות... לא האמנתי שאני אשיג בגרות מלאה ועכשיו זה נראה כ"כ קל... אולי בכל זאת יש אלוהים? בכל זאת יש לי שאלה קטנה... האם זה אפשרי לקחת יותר משתי מנות ביום? (כל מנה 2 כדורים של 10 מ"ג)

יש ריטלין SR של 20 מ"ג שהוא משתחרר יותר לאט אבל משפיע ליותר זמן והעליות והירידות ממנו פחות קיצוניות. בקיצור תאמין לי שהוא מציל חיים הרבה יותר מהריטלין הרגיל של ה-10 מ"ג. בהצלחה

נזכרתי עכשיו שהרופא כן דיבר על ה-20SR הזה... הוא אמר שמתחילים ב-10 מ"ג, ורואים איך הבן אדם מסתדר עם זה, ואחרי פרק זמן מסוים עוברים ל-20SR שמשפיע לשבע שעות (בעוד ה-10 מ"ג משפיע לארבע ברוב המקרים ולשלוש במקרה שלי). ועדיין לא קיבלתי תשובה.. האם מותר לקחת יותר משתי מנות ביום? והאם חובה לקחת את השנייה בדיוק אחרי שהראשונה מפסיקה להשפיע? או שמותר אחת בבוקר ואחת בערב?

שלום אלון, אני שמח לשמוע שהתרופה עזרה לך. לפי תיאוריך אין כל צורך להעלות את המינון ובכל מקרה, הכתובת המתאימה לבירור העניין הוא הרופא שקבע את מינון התרופה. בפורום זה אין בשלב זה פסיכיאטר, אך גם לו היה, סביר שהיה מפנה אותך חזרה אל מי שרשם לך את התרופה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ממש במקרה הגעתי לפורום זה,(סתם מתוך סקרנות) אך אני מרגישה צורך להגיב על נושא הריטאלין. אני מורה לחינוך מיוחד ואכן רואה שינויים קיצוניים אצל תלמידיי (חלק ניכר מהם צורכים ריטלין) השוני הוא עצום אצל תלמיד שבד"כ מקבל ריטלין ויום אחד שוכח לקחת, ביום כזה אני פשוט מרגישה שיש לי תלמיד אחר בכיתה וחבל. הריטלין ממקד אותם מאוד בתהליך הלמידה ומפחית באופן ניכר בעיות התנהגות. ממה שאני יודעת (וכמובן שאני מסייגת את דבריי כי אני לא רופאה, יש אכן תלמידים שמקבלים שני כדורים. בכל אופן אעני מאוד שמחה בשבילך, וכמובן בהצלחה בבגרויות.

מתי יודעים שטיפול נגמר, שאי אפשר יותר להיעזר? האם יש אנשים שלא יכולים להעזר בפסיכותרפיה בכלל או שיכולים להעזר במידה מסויימת ולא יותר? (אני לא מדברת על פסיכוטים). - האם יש אנשים "לא ברי טיפול"?

שלום לך, השאלה שאת שואלת מעניינת לא פחות מהאופן בו את מנסחת אותה, כאילו הייתה קשורה למישהו אחר, ועם זאת בחרת בכינוי כה קשה להגדיר את עצמך. ישנם אנשים (לא פסיכוטים) שאינם ברי-טיפול. בהחלט. כדי להיעזר בפסיכותרפיה דרוש צירוף של מספר תנאים: (א) מצוקה (איש אינו בא לטיפול מפני שהוא מאושר), (ב) מוטיבציה, שנובעת מתוך המצוקה, (ג) נכונות להכיר בחלקו של האדם עצמו במצב הבעייתי, כלומר, איזו שהיא יכולת לראות את עצמו מהצד ולא רק כקורבן של הנסיבות ו-(ד) נכונות לשתף במצוקה זו מישהו אחר. אנשים שתמיד רואים את מצוקתם כנסיבתית, או גרוע מכך, מאשימים אחרים במצבם לא יגיעו לטיפול ברוב המקרים, ואם יגיעו, התחזית אינה מעודדת. לגבי השאלה מתיי טיפול צריך להסתיים - קשה מאוד לענות על כך. מן הסתם כאשר חלה הקלה, או כאשר - וזה קורה הרבה וזה לגיטימי - כאשר המטופל מיצה את מה שמטפל מסוים יכול לתרום לו. קיימת גם גישה של טיפול קצר טווח, בו מוגדרות משימות ספציפיות מראש, ואז מועד סיום הטיפול ידוע מראש. ואחרי כל זה, ממה את מיואשת ואיך זה קשור לשאלתך? כל טוב, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר רובינשטיין שלום, תודה על תשובתך המפורטת. עכשיו אני חושבת שאני לא רק מיואשת אלא גם מאוכזבת (מעצמי). לפי התשובה שלך אני "ממלאת" רק חלק מארבעת הסעיפים שציינת בכדי להיעזר בטיפול - קיימת מצוקה (גדולה ומהותית), המוטיבציה שלי נעה ונדה ממוטיבציה מלאה, עם אנרגיה רבה וזיק של תקווה לשינוי, ועד לחוסר מוטיבציה כמעט מוחלט הנובע מאותו ייאוש - "הרי שום דבר לא יעזור, למצבי אין פתרון". לגבי סעיף ג' הוא מורכב - אני לוקחת על עצמי אחריות מלאה, אני מלאה ברגשות של אשמה ובושה וברור לי שלא האחרים אחראים למצבי. אבל, אני לא בטוחה שאני מצליחה להסתכל על עצמי מהצד. דווקא בגלל שאני כל-כך אשמה, אני לא מצליחה להרפות ולנסות לראות שיש אנשים שרואים אותי אחרת ממני. והסעיף שכנראה הכי בעייתי מבחינתי הוא האחרון - היכולת שלי לשתף אדם אחר במצוקות שלי היא די נמוכה, למרות קשר טיפולי מעולה (והמטפלת שלי מצליחה ברוב הפעמים לדעת, להבין ולהרגיש בדיוק מה עובר עליי). כנראה מתוך כך נובע הייאוש, ומתווספת האשמה עצמית נוספת ואכזבה עצמית, בדיוק מחוסר היכולת הזו. אז מה עושים? האם הגעתי לנקודה שבעצם כדאי להפסיק/לשנות טיפול? (אני הרי רגילה להיות לבד עם התחושות והעצב ובכל מקרה אני מקשה על יכולת ההתקדמות בטיפול). תודה על ההשקעה בזמן ובמחשבה, מיואשת ומאוכזת.

ערב טוב לכולם. לאחר מחשבה הרבה החלטנו לפתוח באתר פורום תמיכה הדדית. בפורום תוכלו לדבר אחד עם השני לשתף ולייעץ, וזה לא יבוא על חשבון גולשים חדשים הרוצים תשובה של מומחה, או על חשבון קיום הפורום הזה. ד"ר רובינשטיין הסכים להציץ בפורום החדש ולסייע בעצה כאשר ימצא לנכון. אתם יכולים להגיע לפורום דרך הלינק הבא: http://doctors.co.il/forums/list.php?f=360 אני פונה כעת לכל מי ששלח לי מייל ביומיים האחרונים. מחיקת ההודעות בפורום נעשת ע"מ לשמור על קיום הפורום ולא במטרה לפגוע באף אחד. מטבע הדברים, אנשים נפגעו וצר לי על כך, אך לא זאת היתה הכוונה. אני מקווה כי תאמצו את הפורום החדש בתור מקום מפגש ודיבורים, ותחזרו אל הפורום הזה כאשר תרצו חוות דעת של מומחה. ערב טוב לכולם יוסי.

תודה

מחפשת ספרות ישראלית על הלם קרב. לא ספרות טיפולית, אלא חווייתית. ספרות שמשקפת את טראומת החייל במלחמה. כמו ג'וני שב משדה הקרב, אבל בהקשר מלחמות ישראל. אודה על כל עזרה.

שלום רווית, דרור גרין, המנהל באתר זה את פורום "הלם קרב" כתב רומן בנושא. שם הספר "צוות 4". כדאי לך להציב הודעה גם בפורום שלו. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

יש לי חברה ויש לה הפרעות אכילה - רציתי לדעת איזה מסרים מעבירה התקשורת שקשורים בגזרה, בגוף ובמראה?

שלום לך, אינך מציינת מאיזו הפרעת אכילה סובלת חברתך: אנורקסיה נברוזה (שסימניה פחד עז מעלייה במשקל, סירוב לשמור על תזונה מאותה, איבוד משקל הגוף ועוד) או אנורקסיה בולימיה (המאופיינת ע"י התקפי זלילה בלתי נשלטים מלווים בסודיות בושה אשמה והלקאה עצמית סביבם). הסיבה הפסיכולוגית לשתי התופעות תלויות במקרה האינדיבידואלי שבו מדובר, אך שאלתך נוגעת למסרים שמעבירה התקשורת בקשר לצורת הגוף הרצויה. ממחקרים שנערכו בנושא עולה ששככיחותן של שתי הפרעות האכילה הללו עלתה במידה ניכרת בארבעים השנים האחרונות כתוצאה מעיסוק היתר התרבותי של החברה בת זמננו ב\אידיאל הרזון. את העובדה שרובן המכירע של תסמונות אלה מופיע אצל בנות אפשר להסביר בלחץ הרב יותר המופעל על נשים להיראות רזות. גם במחקרים שנערכו בקרב נשים שאינן סובלות מהפרעות אכילה נמצא שרוב הנשים העריכו את גזרתן הנוכחית כעבה מדי, שרוב הגברים האמינו שנשים אוהבות גוף נשי שמן מכפי שהן אוהבות באמת ושרוב הנשים האמינו שגברים אוהבים גוף נשי רזה יותר מכפי שהם אוהבים באמת. ובאופן כללי, הגברים היו מרוצים והנשים היו לא מרוצות מגזרתן הנוכחית עפ"י הערכתן האישית. די להסתכל בערוץ האפנה כדי להבין ש"רזה" נחשב "יפה" עד כדי כך שאפילו בגדים שנועדו לנשים מודגמים על נערות רזות במיוחד המאופרות באיפור כבד כדי ליצור באופן מלאכותי דמות של אישה רזה. אין ספק שההשפעה התרבותית תורמת מאוד להפרעות אכילה, אך עדיין יש כאלו המושפעות יותר וכאלו המושפעות פחות, כאילו המפתחות את הפרעת האכילה וכאלו שלא. את ההבדל בין שתי הקבוצות יש לחפש בהיסטוריה האישית של האדם המסווים הסובל מההפרעה. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

מצד אחד - כולן רזות כי "רזהזה יפה". מצד שני - כל יום מתגלה סכנה בריאותית חדשה בעודף משקל, אשר מתפרסמת באמצעי התקשורת. כמו כן, כשיש פרסומים כמו "נמצאה גלולת הפלא להרזיה", או "אותר הגן שאחראי להשמנה" אז זה מדרבן לרזות, לפעמים בכל מחיר.

למשתתפי הפורום הקבועים שלום, בשיחה שקיימתי זה עתה עם מנהל הפורומים, הוחלט כי ייפתח ביום-יומיים הקרובים פורום מיוחד שייקרא "פורום תמיכה הדדית" רק עבורכם במסגרת אתר דוקטורס והוא יופיע ברשימת הפורומים. הפורום החדש יהיה מיועד להתכתבות הפנימית שלכם בלבד. מי שמעוניין להפנות שאלה אל אנשי המקצוע ולהגיב לפניות של משתתפים חדשים - הדלת פתוחה בפניו לעשות כן בפורום הטיפול הנפשי. בקשתנו היא שעד שייפתח הפורום החדש, תמשיכו את ההתכתבות ביניכם לבין עצמכם בעמוד 600 כדי לאפשר למשתתפים חדשים להפנות שאלות את אנשי המקצוע. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני סובלת מדיקונות יותר מ10 שנים. ההתקפים באים כל 2-3 שנים. ונמשכים בדרך כלל 6-10 חודשים - (אפילו עם תרופות). כל השנים אני בטיפול אצל אותו פסיכולוגית. לפני חודשיים זה התחיל שוב..... יש למישהו נסיון מוצלח עם תרופות או תרפיה כלשהו? (אני לוקחת סרוקסט,אפקזור וליטיום). הייתי מעוניינת לשמוע אך אתם מייתמודדים עם הילדים שלכם? יש ל 3 ילדים - בגיל 3,8,12. טינה

נושא כללי מדי לטעמי אבל ניחא... אוקיי, אז הסיפור שלי הולך ככה: יש לי חבר ואני ממש ממש ממש אוהבת אותו, אין לי שום ספק בכך. אתמול הייתי אצלו ודיברנו, הוא בן 17 וחצי והוא התחיל לספר לי על זה שהוא לא כמו כולם שהוא קורא ספרים ובסביבה שהוא היה אף אחד לא קרא ומעניינים אותו המון דברים והוא יודע מההוא רוצה לדעת פילוסופיה, עיצוב פנים הוא רוצה לקרוא המון ספרים ולדעת המון כי בשביל גיל 17 וחצי הוא טעם קמצוץ ממה שהעולם מציע אך קמצוץ די נכבד. ובכל הזמן שהוא דיבר אני חושבת לעצמי, אני טיפשה אני כלום, אני לא יודעת מה אני רוצה ולא מעניין אותי כלום. אני מרגישה שאני לא יכולה להמודד עם המערכת היחסים הזאת כי זה דורש המון, אוזן קשבת שאין לי כל בעיה לתת אך זה גורם לי לרגשי נחיתות מחרידים. ואני חושבת לעצמי אלוהים, ( ואני אפילו לא מאמינה בו) מה הוא עושה איתי? למה הוא אוהב אותי? אני לא יכולה לדבר איתו על כל זה כי זו בעיה שונה לגמרי שאני לא יכולה להפתח לאנשים וזה טבוע עמוק בעברי. אני אוהבת אותו ואני לא רוצה לוותר עליו ולא נראה לי שאני אפילו אוכל לוותר עליו. אחת שאלה אותי מה מעניין אותי? חשבתי חשבתי ואמרתי לה שפסיכולוגיה פרוייד חלומות תיאולוגיה... אבל בדיעבד, כשחשבתי על זה לעומק אמרתי למה אני צבועה.? זה הרי לא באמת מעניין אותי עד כדי כך שאני רוצה לדעת הכל כאן ועכשיו. אולי זה גם בגלל שאני רק בת 17 אבל חבר שלי הוא בן 17 והכל מעניין אותי האם קשר שבו אני מרגישה רגשי נחיתות הוא טוב בשבילי?

שלום מיכל, קראתי בצער את מכתבך. השאלה אינה אם קשר שבו את מרגישה נחותה טוב עבורך, אלא מה גורם לך להרגיש נחותה. תחושת הנחיתות, כל עוד לא תטופל כראוי, תיסחב איתך מקשר לקשר. אם את שואלת את עצמך מה הבחור מוצא בך מן הראוי שתקבלי מענה על כך בטיפול שיעזור לך לשקם את הדימוי העצמי שלך. בני אדם שונים מתעניינים בתחומים שונים. אינך בתחרות עם חבר שלך, את בחברות איתו. הצורך שלנו להעריך את עצמנו באופן השוואתי לאנשים אחרים ולא בזכות מה שאנחנו אינו צורך בריא. לפי תיאורייך, הערכתך העצמית נמוכה ויש לבנותה במסגרת טיפול אצל איש מקצוע. הסיכויים לשיפור טובים מאוד בגילך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לפורום יש אתר מלווה , צ'אטים יוציים ורופא עור מומחה שמלווה אותו .. http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ForumPage.asp?id=28

תודה על המידע!

אני נשואה כ-8 שנים, ובגדתי בבעלי עם חבר שלנו.לא הצלחתי לשמור בסוד על העניין כי מצפוני ייסר אותי מאוד וכי אינני רגילה לשקר ולהסתיר דברים (אני פתוחה מאוד). בעלי קיבל את הידיעה בצורה קשה מאוד, הוא נפגע מאוד ועד היום -5 חדשים לאחר הגילוי עדיין קשה לו להתגבר. הוא החליט להישאר איתי ואנחנו הולכים ליועצת זוגית שעוזרת לי אבל הוא אומר שלו היא אינה תורמת כלל. שאלותי הן: מה עלי לעשות כדי לבנות את אמונו בי שוב? כיצד לתת לו את הביטחון שאני אוהבת אותו ורוצה רק אותו? ובקיצור כיצד לשקם את חיינו? תודה.

שלום דנה, הייתי מחליף את המילה אשמה בנושא הודעתך לאחריות. לדעתי, את מגלה אחריות רבה בכך שיזמת את הפנייה לטיפול הזוגי. אם במשך הזמן בעלך לא ישתף פעולה עם הטיפול הזוגי, ניתן להפנותו לטיפול אינדיבידואלי בין אם אצל מטפל אחר ובין אם בשיחות נפרדות בינו ובין המטפלת הזוגית במקביל לשיחות המשותפות. טבעי מאוד שיש לו "בטן מלאה" עלייך והוא אינו יכול לתת לה ביטוי בשיחות המשותפות. את הנעשה אין להשיב, אך אנצל הזדמנות זו להערה קטנה על הגבול הדק שבין גילוי-לב ופגיעה בזולת. לעיתים קרובות אנו פוגעים בזולת בשם ערך ה"כנות", כאשר כל מה שאנו רוצים להשיג בכך באמת הוא לפרוק אשמה מעל עצמנו. במקרה של "בגידה" (יחסי מין מחוץ לנישואין) שבלאו הכי הסתיימה, הגילוי כלפי בן הזוג נראה על פניו מיותר ופוגע בלבד ואם קיים צורך "להתוודות" עדיף לעשות זאת בפני גורם חיצוני למערכת, רצוי איש מקצוע מוסמך שבעזרתו ניתן לעבד הן את הצורך הראשוני בבגידה והן את תחושת האשמה המלווה אותנו וכן להיעזר בו לאיחוי השבר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

דנה שלום , מקובלת עלי הערתו של ד"ר רובינשטיין באשר למושגי אשמה ואחריות , אני ברשותך מבקש להתיחס לפן אחר - מימד הזמן : חמישה חודשים {רק חמישה חודשים !!!!!!!!!} חלפו מאז נחשף בעלך לבגידתך עם חברכם המשותף ואת תמהה הכיצד לא הגלידו הפצעים , הכיצד לתת לו הבטחון באהבתך , וכו'. ובכן , תהליך של שיקום מערכת יחסים הוא מורכב , ממושך, ויש להודות לעיתים אינו מצליח - וסופו בפרידה וגירושין. א ב ל דנה , אני בהחלט רואה מקום לאופטימיות , לקחת אחריות , ש נ י כ ם הולכים לטיפול {הגם שאישך אינו רואה טעם בכך} ושניכם מגלים רצון להבניית הזוגיות. באשר לאופיו של הטיפול , יתכן שיש מקום למספר שיחות נפרדות , יתכן שבאותה מסגרת בה הנכם מטופלים ישנו מטפל גבר {שאישך עשוי להרגיש בטוח ופתוח }. והעיקר- אם את באמת אוהבת ורוצה רק אותו - תני לו זמן, אל תלחצי ובקצב שלו - יסלח.

השאלה שלי אולי מעט שונה. רציתי לדעת האם ייתכן שמטפל ייעץ למטופל שלו כחלק מתהליך הריפוי לנתק כל קשר ממשפחתו. האם זו שיטת טיפול מקובלת במקרים של בעיות משפחתיות (לא אלימות ולא התעללות!), או שזה נחשב לא אתי והפסיכולוג עושה דבר שלא ייעשה?

שלום לך, התשובה לשאלה כללית ומשמעותית זו תלויה מאוד בהקשר. בהחלט קיימים מצבים בהם ניתוק הקשר ממשפחת המוצא מומלץ. פעמים רבות במקרים של חוסר יכולת לעזוב את הבית ולצאת לחיים עצמאיים, כשברקע משפחה שאינה מאפשרת עצמאות, ניתוק מהבית מהווה מטרה טיפולית חשובה. דוגמא אחרת היא במצבים פסיכוטיים: מחקרים מצביעים על כך שכאשר חולה מתאשפז וחוזר אל משפחת המוצא שלו סיכוייו לחזור ולהתאשפז תוך זמן קצר גדולים הרבה יותר מסיכויו של חולה שבעזרה מתאימה נמצא לו סידור מתאים בקהילה, אם בצורת מגורים לבד או בהוסטל. המשפחה כשלעצמה אינה ערך עליון בטיפול נפשי, אלא טובת הפרט הסובל. לא אחת קורה שיש קונפליקט בין ערכים אלה. לעיתים ניתן לגשר עליהם בעזרת טיפול משפחתי, אך ברוב המקרים אנו מדברים על החשיבות שיש להיפרדות הפסיכולוגית (שלעיתים קרובות כרוכה גם בניתוק פיזי) של אדם מהוריו או מתחליף-הורה בדמות בן או בת זוג שעימו יש לו קשר לא בריא. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

מניסיון שלי, הדרך הכי טובה להתמודד עם המראות הקשים והזוועות שהמוח מסרב לשכוח היא לדבר ולספר מה ראית שוב ושוב ושוב ושוב.. צריך לדבר על זה , לא לשמור בבטן, להוציא הכל, למצוא אדם -הכי טוב איש מקצוע ,שיכול לספוג את תיאוריי הזוועה, את כל המראות הקשים של הגופות, חייבים לדבר על זה אחרת זה יכול להתפתח לבעייה מאד קשה. יש טיפולים מיוחדים לכל מי שעבר ארוע טראומטי, ולי זה עזר מאד. לא יודעת איך הייתי יכולה להמשיך הלאה לולא קיבלתי עזרה נפשית, ולולא סיפרתי " על היום ההוא" כמה וכמה פעמים. חשוב לזכור שלא קל לספר על זה, יש הרבה אנשים שלא יכולים ולא מסוגלים לשמוע, ולכן הכי טוב זה אנשי מקצוע, כמו עובדים סוציאליים או פסיכולוגים.

תודה לעיצה אבל לא יודעת משתדלת לא לחזור על זה. להמשיך הלאה בחיי. כמו שאומרים " ההצגה חייבת להמשיך" כולה הצגה אחת גדולה!!! יום (טוב) אורחת

אני בן 27, מאז שאני מכיר את עצמי כאשר אני רואה בחורה הדבר הראשון עליו אני מסתכל הוא כפות רגליה, גם כאשר אני במגע עם בחורה אני נוהג ל,התעסק' עם כפות רגליה, ללקק, ללטף, לנשק, לפעמים אפילו להגיע לגמירה מכך. יש לי פנטזיות מיניות שמורכבות אך ורק ונישוק כפות רגליים ללא אקט מיני. כמו כן אני נמשך לכל הקשור לעניין, גרביונים, נעלי עקב וכו'. לא עברתי בילדותי כל התעללות מינית או אחרת. מישהו יכול להוסיף על הנושא ? מה המקור ? וכיו"ב. תודה מראש

שלום אייל, באופן רישמי פטישיזם נמנה על רשימת הפאראפיליות והוא מאובחן רק כאשר מדובר במשיכה לחפץ דומם, כגון פריט לבוש במקרה שלך, אם כי מרבית חוקרי המין כוללים במונח זה גם התמקדות באיבר מסוים בגוף. כמעט כל הפרפילים הם גברים שסובלים לעיתים קרובות מיותר מפרפיליה אחת. במחקרים נמצא כי גירויים מיניים חזותיים חשובים לגברים הרבה יותר מלנשים. יתכן שהעוררות המינית אצל גברים תלויה במרכיבים של גירוי גופני במידה רבה יותר מאצל נשים, שעוררותן תלויה יותר בהקשר רגשי, ושגברים פגיעים יותר ליצירת אסוציאציות מיניות עם גירויים שאינם מיניים. החומר התיאורטי הרבה שנכתב על הנושא הוא בעל חשיבות ברמה העיונית ובעל חשיבות מעשית כשהפרפיליה נוגעת לפגיעה בבני אדם אחרים. במקרה שאתה מתאר, במידה שהדבר אינו פוגע ביצירת קשר רגשי עם בנות זוגך, עצתי היא לראות בכך פנטזיה שלמזלך הרב אין גם קושי גדול להגשימה. אם לעומת זאת הדבר פוגע ביכולתך ליצור קשר רגשי עם בת זוג, עצתי לך היא לפנות לטיפול פסיכותרפויטי אצל איש מקצוע מוסמך ולהתמקד בקושי למזג מין ברגש במקום בנושא הפטישיזם, שהוא במקרה שלך אינו מזיק אלא תבלין המוסיף עניין לחיי המין. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ד"ר שלום, אני בחורה צעירה וכך גם בעלי (27) לפני כחודש אובחנתי כחולת סרטן, מאז אותה תקופה ואילך בעלי סובל מסיוטים בלילות,גלי חום פנימי באזורי הגפיים - בעיקר לקראת שעות הערב, לחצים בחזה, דאגנות יתר וחוסר מנוחה. בנוסף הוא נשלח לבדיקת הליקובקטר. האם הסימפטומים הנ"ל (אולי חוץ מהבטן - וגם זה בספק) מעידים על מצב של חרדה או שאלו יכולות להיות תגובות פיזיולוגיות המעידות על מחלות אמיתיות. ברצוני לציין כי בספירות דם הכל בסדר. אם אכן מדובר בתופעות חרדה לאן עלינו לפנות? בקשר אלי - אני מתמודדת יפה מאוד.

שלום ענת, דאגתך לבעלך נוגעת ללב,בייחוד נוכח מצבך הרפואי שלך. על בעלך לעבור סדרת בדיקות גופניות מקפת כדי לשלול סיבה אורגנית לתופעות אותן את מתארת ומתיאוריך נשמע כי הוא אכן בפיקוח רפואי. רק לאחר שלילת סיבה אורגנית, ניתן יהיה להסיק שמדובר בתופעה סומטופורמית (שמקורה נפשי וביטויה גופני) ואז קיים מקום להיוועץ בפסיכיאטר להתאמת טיפול תרופתי אנטי חרדתי. אם אכן מדובר בחרדה, שילוב של טיפול תרופתי ופסיכותרפיה (שיחות) הוכח כיעיל יותר מכל אחד ממרכיבים אלה בנפרד. הואיל ואת קושרת את התופעות של בעלך בהופעת מחלתך, בהחלט מומלץ לשקול טיפול זוגי. עצתי היא לנצל את המרכז הרפואי בו בעלך עובר את הבדיקות הגופניות (במידה וזהו מרכז רפואי) ולבקש להיוועץ בפסיכיאטר לאחר שלילת סיבה אורגנית ואולי להמשיך את הטיפול ביחידה הפסיכיאטרית של אותו מרכז רפואי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ענת, אני מחזיקה לך אצבעות ומאחלת לך רפואה שלמה!!!! אני לא מבינה בזה אבל ממה שאני כן יודעת, אז הגוף והנפש הולכים יפה מאוד ביחד. כלומר: מה שקורה לנפש (ולנפש שלו קורה המון בחודש האחרון) משפיע על הגוף. יש קבוצות תמיכה כמו של אגודת ח.ס.ן, ויש אפשרות לקבל סיוע נפשי בבית החולים. נסו לברר. עדי

ענת שלום ישנם גופים רבים התומכים במשפחות של חולי סרטן. תוכלי לברר בתוך בית החולים עם העובדת הסוציאלית של המחלקה בה את מטופלת או אף באגודה למלחמה בסרטן. ברוב בתי החולים פועלים פסיכולוגים שיקומיים ורפואיים שחלק משמעותי מנסיונם לעזור לחולים ובני משפחותיהם. למשל http://cancer.org.il/newsite/index.html בעיקרון, אם מדובר בתופעת חרדה, ובהחלט יתכן שזו התפתחה על רקע מחלתך, כדאי לפנות לייעוץ וטיפול מקצועיים בתחום. להלן סיכום קצר על הטיפולים הנפוצים בחרדה, נושא שעולה פעמים רבות בפורום בהקשרים שונים. חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. במצבים מסויימים החרדה הופכת לתופעה מעיקה וקיצונית שפוגעת באיכות החיים. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם "להתיידד" עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסויימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים. כל אלו יכולים להיעשות בטיפול פסיכולוגי. ישנן גישות שונות להבנה ולטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדה. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה חריפים יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

הייייי איפה כולם? אני צריכה עזרה, אני עוד מעט חייבת לצאת(בעלי בדרך) ו---ג---- בצרה, אני לא רוצה להשאיר אותו לבד... דחוף כוכבית

היי כוכבית, אני פה. מה קרה?

היי נטע מה שלומך??. בחור שמכנה את עצמו-ג- לא מרגיש כל-כך טוב, לא רציתי לעזוב אותו לבדו. בינתיים תפסתי אותו בטלפון(הוא נתן לי אותו באימייל), ואני אתקשר עליו שוב יותר מאוחר זה ההסכם שעשינו..תקראי מה הוא כתב, אני ניכנס בין המקלחת של בעלי (מנצלת כל רגע) אני ממש דואגת ל-ג-, מקווה לטוב כוכבית