פורום פסיכולוגיה קלינית

היי , מה קורה ? לא אומרים שלום ? מי זאת דליה? למה שאלת ? אתמול עניתי לך ולא השבת חזרה ... זהו נמאסתי עלייך ? ים

השתגעת ? איך את יכולה להמאס על מישהו ? עם שם כמו שלך ? (שלא לדבר על כל יכל יתר המעלות), פשוט יש לי קצת בעיה של פרטיות עכשיו, אני מקוה שמחר יהיה כבר יום חדש . דליה, היה נדמה לי שבפעם הראשונה שנכנסת לפורום חתמת בשם דליה. אז שאלתי מי זו . זה הכל.

שלומי איש יקר! בפעם ה-1 שנכנסתי לפורום חתמתי בשם מיכל ואתה דרשת שאשנה את שמי (עקב ריבוי מיכליות) אז שיניתי לים... מי מפריע לפרטיותך ? שוב הבוס שלך הקרציה ? יום טוב ומענין, ים

בוקר טוב, איך מתמודדים עם המצב הנורא? מה דעתכם על הממשלה שלנו ואריק שרון "גבור ישראל" ?

נטע, בוקר טוב, אפילו שהוא די רע, המצב על הפנים. כל הזמן שומעים את אותם משפטים לעוסים ומגעילים. עליית מדרגה. אין פתרונות קסם. אין פתרון צבאי. אין משא ומתן תחת אש די די די !!!!!!!!!!!!!!!! נמאס לנו לשמוע את השטויות שלכם !!! לפי דעתי, צריך לבא לציבור ולומר את האמת המרה: לא שאין פתרון צבאי ולא שאין פתרון קסם, אין פתרון !!!!!!!!!!!! נקודה . !!!!!!!!! אולי עוד מאה שנה, יהיה עם מי לדבר. היום , חבל על הזמן. אנחנו מול תת אנוש, פאנטיות מטורפת שאין לנו את הכלים להתמודד אתה. לא שרון הגיבור יעזור לנו, לא לנדאו חמור הסבר, לא יוסי שריד הנאור, לא ביילין הפודל הפלגמט . לא ימין ולא שמאל ולא מרכז ולא בטיח. תתחילו להפנים !! ביי

וואלה שלומי, איזה נאום. אז מה הפתרון לברוח לדודתי בלונדון ????? לשלוח את הילדים לאוסטרליה ???? בלי תקווה לפתרון אנה אנו באים ?? לפי מה שכתוב בעיתונים יש אלפים שהם בחרדה נוראית ממה שיקרה. אלפים אחרים הם נפגעי הלם, יכול להיות שגם חלק מהמנהיגים שלנו שרויים בשיתוק ולא מסוגלים לפעול בתבונה. לפי עניות דעתי הצנועה צריך למצוא פתרון שונה לחלוטין. אולי אם ניתן לאנשי הרוח משני הצדדים מנדט למשא ומתן הם ימצאו פתרון יצירתי כלשהו ??

היי ים, איך את מרגישה ואיך עבר עליך יום אתמול? תשובה לשאלתך בנושא הרסקיו: לי הוא מאוד עוזר, מרגיע ומפיג מתחים. גם אני ניסיתי קלמנרבין וזה רק עשה לי דפיקות לב חזקות........ כמובן שכל אחד מגיב אחרת לכל תרופה ואפילו למוצרים טבעיים כמו פסיפלורה ורמדי. יש לי חברה שנוטלת פסיפלורה מידי יום ומרגישה מצוין. לפני כן היתה מאוד עצבנית ורגזנית... זה לא הסיפור שלי. אני לא עצבנית, אלא מתוחה והרמדי עובד עלי מצוין. מה עם ה-B12 שלך?

נטע היקרה, אתמול במשך היום כבר התחלתי להרגיש טוב יותר, בלי כדור אין לך מושג איך זה משפר את בטחוני שאני מנצחת את החרדה (מלחמה דבילית?) אתמול בערב גם היו לי אורחים והיה כיף בקיצור המצב רוח השתפר פלאים ... היום יש לי ביקורת בעבודה ולכן רק עכשיו נכנסתי לפורום. לא ענית לי איפה אני קונה את הרסקיו בבית טבע ? והאם אין סכנה של התמכרות ? את ה-B12 עדיין לא בדקתי אני כל כל שונאת רופאים ובדיקות אם אני מגיעה אליהם כנראה שבאמת אין ברירה... חוץ מזה איזה יום עצוב אחד מהרוגי הפיגוע אתמול (חייל) בן דוד של חברה, ממש נמאס מכל זה לאן עוד נגיע ... מה עם שנהב היא לא נכנסה אתמול וגם היום את בקשר איתה ? ים

היי, חזרתי עכשיו מהעבודה. כל הכבוד שהתגברת על החרדה, זאת לא מלחמה דבילית, זאת מלחמה קשה.... את הרסקיו קונים בסופרפארם וזה בכלל לא ממכר. אני בקשר עם שנהב, ראיתי שנכנסה היום, תיכף אקרא את כל החומר שהצטבר.....

בנות אני פה, חיה נושמת, מציצה, משרבטת פה ושם מילה...(לא תמיד יש לי מה להגיד.) ים -אהבתי את המשפט שלך "מנצחת את החרדה"....דעי לך שכשמנצחים אותה פעם אחת, והיא חוזרת, היא (החרדה) יודעת שמתכוונים להמשיך ולנצח אותה גם בעתיד. קראתי את מה שכתבת , ונטע שהיא ברת סמכא בנושא ענתה לך את הדבר הנכון. אני מאוד מקווה שאת מרגישה טוב. ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ אגב, מישהיא מכן יודעת איפה זה מושב משגב דב?? ביי ש נ ה ב

היי! סליחה מראש אם זה הולך להיות ארוך... ((-: - וכעת לעניין: מאתמול או שלשום אני מרגישה ממש ירידה דרסטית בהרגשה שלי: בעוד שבועיים בדיוק תמלא שנה לפטירתו של אבי ז"ל. ההתמודדות היא לא קלה, בהתחשב בעובדה שאני בת יחידה, ללא אחים ואחיות, ואני גם לא נשואה ואין לי ילדים. (כן, וגם אימי כבר לא בחיים מז שנים אחדות). ובכל זאת, עד כה התמודדתי עם זה לא רע, ואפילו עודדתי אנשים בפורום חוויות דומות. לפני ימים אחדים פקדתי את הקבר של הורי, והחזקתי מעמד מצוין, בניגוד לתחזיות השחורות שלי... וחשוב לציין: לא שיחקתי "משחקי גבורה". אני מתנגדת בכל תוקף למשחקים האלה, שהם הרסניים!!! הייתי באמת-באמת חזקה!!! אבל ביומיים האחרונים, אני מרגישה פשוט... חרא!!!! אני ממש קרובה להתקפי חרדה, (אי שקט גופני ונפשי, דפיקות לב, חוסר תיאבון וכולי), חוששת מפני מה שיהיה בימים הבאים, חוששת מן ה...פחד בעצמו... זה כאילו עד כה חייתי במין אשליה שאולי אבא עוד יחזור, וכעת עיכלתי סופית שזהו, אין יותר דרך חזרה מהמצב הזה, עם זה אצטרך להתמודד עד סוף ימי, והשאלה הגדולה - האם אוכל לעמוד בזה? חג הפסח המתקרב (למרות שיש עוד למעלה מחודש זה נראה לי כאילו מחר) לא בדיוק מוסיף לי שלוות נפש. אני מוזמנת לאנשים שלא ממש בא לי להיות איתם, למרות שהם לא עשו לי בעצם שום דבר רע. משהו שם באווירה לא מתאים לי, אבל מכל מיני סיבות אני גם לא ממש יכולה לסרב... זה פלוס ההכרה הפתאומית שזהו זה, אין יותר חגים עם ההורים - עושים לי אי שקט נורא!!!!!! ואני מרגישה שאני בנסיגה דרסטית! אתמול שוחחתי עם הפסיכולוגית שלי על זה והיא דווקא בדעה שזו לא נסיגה אלא תגובה טבעית. בדרך כלל אני מאמינה לה, אבל במקרה הספציפי הזה נראה לי שזה היה קצת "שקר לבן".. אשמח לקבל תגובה מכל מי שיכול לעזור! תודה רבה! נזבורה

נזבורה לא שחוויתי דבר כזה..כי לא אבל התגובה שאת מתארת היא תגובה רגילה לגמרי. גם כשאת לא חושבת עליו ואת חזקה (באמת!), התאריך עדיין שם..ישנו שריר וקיים. התת מודע שלך מודע לחשיבות התאריך הספציפי הזה גם אם את עצמך מנסה להדחיק אותו אצלי ה"תאריך" הוא יום האהבה (14.2) משהו בלב מתחיל לרעוד..מתחילים להרגיש את "חשיבות היום", התחושה חוזרת, העבר נחווה מחדש בקשר לפסח, פסח הוא חג משפחתי ובגלל זה את מרגישה שאין לך גם את הכוחות לחגוג את החג הזה...לגיטימי זה קורה להרבה אנשים בתקופת החגים...אנשים שאיבדו את יקיריהם הפסיכולוגית שלך צודקת בהחלט..זו תגובה טבעית ונורמלית לחלוטין ואת לא ברגרסיה..להיפך..אם תיהי מודעת לתאריך ומה שזה מעורר בך, תתקדמי המון

היי! תודה מקרב לב על העידוד! זה כבר משפר את ההרגשה.... כעת אלך לישון ואני מקווה שמחר יהיה יום טוב יותר... לילה טוב! נזבורה

היי, קודם כל, קיבלתי את המייל שלך, אבל עוד לא קראתי... אני אשלח לך תשובה מחר, כי עכשיו אני "מפוזרת" בכמה מקומות... בניגוד אלייך, אני לא חושבת שהפסיכו' אמרה לך "שקר לבן"... להכחשה יש הרבה כוח... ועכשיו פתאום הגיעה ההבנה. פתאום המציאות תפסה את המימדים הנכונים... וזה לא קל בכלל... זו לא כל-כך שאלה של יכולת לעמוד בזה... זה יותר חוסר ברירה... כי את מי שמת אי-אפשר להשיב, ולא נותר אלא להמשיך הלאה. למרות החוסר והקושי. כי זה סידרו של העולם... זה לא מנחם, אני יודעת... חג הפסח לא תורם לשלווה האישית של אף-אחד... אבל נכון שזה חג משפחתי, שמורגש בו מאוד החיסרון של משפחה קרובה... טוב, בשביל לא לכתוב סתם דברים, אני חושבת שכדאי שאקרא את המייל שלך ואענה לך במייל... תחזיקי מעמד, הרה.

היי מצטערת לשמוע שקשה לך לא יצא לי להתמודד עם מצב כמו שלך רק עם דומה ונראה לי שאכן זה טבעי מאוד. לקלוט אבל לקלוט באמת זה קשה מאוד ולעיתים קרובות לוקח הרבה זמן. אני יודעת שהיום אחד הפחדים שלי הוא שיקרה משהו חס וחלילה לאבא שלי. אני מבינה ממה שכתבת שהיית קשורה לאביך אז כמובן שהוא חסר לך מאוד והגיוני שאת חשה בזה עכשיו - אחרי שהלכת לקבר ולפני חגים - שבד"כ חוגגים בחיק המשפחה אל תראי את המצב שלך שנסיגה אלא כהתקדמות כל עוד לא השלמת לגמרי עם המצב ועיקלת אותו ת לא תוכלי להמשיך הלאה היית צריכה משהו שינער אותך מהבועה שהקפת עמך ולראות שלא באמת התאוששת. זה יכאב תמיד , והגעגעים יהיו אבל ת עם הזמן הכאב יכהה והעגועים יהפכו לזכרונות..... אל תחמירי עם עצמך התגובה שלך לגיטימית , תקבלי אותה ומקווה שתצליחי גם להתמודד איתה

שלום רב, ריק חברתי הנו דבר שמדהים בעוצמתו השלילית עלינו. לכאורה, לא קרה כלום, דהיינו - לא היה נזק, או איום מוחשי. למעשה - הריקנות והעדר כיוון, מאד מקשים. לכן גם אירוח לבבי של "אחרים" - לא יחליף את תחושת ההסתופפות החמימה אצל "קרובים". וכמו בהתחלה של הרבה התחלות, צריך להתחיל את תהליכי ההתרועעות עם "חדשים" ממש לאט, ובאופן שהוא אולי במשהו מלאכותי, דהיינו יזום על ידך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

היי נזבורה, כמובן שזה נורמלי. זוהי תגובה טבעית, הידיעה שהחגים מתקרבים, ואת לבד, "תסמונת טרום חגים", המוכרת לכל הפנויים והפנויות, הרווקים והרווקות. דוקא עכשיו החסך במשפחה קרובה, אמא ואבא, מורגש וכואב. בואי ואספר לך קצת עלי - כשממש לא בא לי ללכת לחגים ולשהות במחיצת אנשים שאני "לא מתה" עליהם, אני לא חייבת!! לא מרגישה צורך להיות במקום שממש לא נוח לי להיות בו. מה רע להיות בבית? חוץ מזה את מוזמנת אלי - לחגיגה של אנשים שאינם סובלים מהיותם יחידים ויחידות. יש יין:))) ומצב רוח.....

... על התמיכה, ההבנה והעידוד. כמובן ששום דבר בעולם לא ישווה להורים, אבל הידיעה שיש עוד אנשים טובים באמצע הדרך, כמו שאומרים - עוזרת המון! שיהיה ללכולנו רק טוב! נזבורה

יקרה שלום, גם אני מצטרפת לאחרים ואומרת שהמצב נורמלי לחלוטין. אתן לך דוגמא מחיי האישיים. אני נשואה + 2 ילדים ומכיוון שקראתי עליך כאן בפורום אז אני בערך בגילך. אימי נפטרה ממחלת הסרטן כשהייתי בת 17 שנה בלבד. היא היתה חולה במשך מס' שנים קשות מאוד שהותירו בי את רישומן. אבי נפטר כשהייתי בתחילת שנות העשרים שלי, ורק נולד לי תינוק. עברו מאז המון שנים אבל, יש תקופות שהצער והאבל על שניהם חזקים מנשוא. אני מתכוננת לתקופות הקשות הללו , מודעת אליהן ו-- מתגברת. מכיוון שהבנתי שאת אישה מיוחדת ביותר שמסוגלת "להרים " את עצמה ויש לך למזלך חברים מסביבך בטוח שתתגברי על הקושי ותמשיכי הלאה מחוזקת. לגבי ליל הסדר - עזבי שטויות. אל תחגגי עם מי שלא בא לך את כבר ילדה גדולה ויכולה לעשות מה שבא לך...... כולנו לצידך, יסמין.

מה זה נורמלי ? מה הנורמל ומי ייקבע אותו ? האם להיות נורמלי זה טוב ? אני במצב זהה כמעט לגמרי, חשה רע מאד, אבל משתדלת לראות את חצי הכוס הריקה בכל יום - אני חיה (ובמדינתנו זה משהו) מתפרנסת (אותו דבר) ומגדלת בעלי-חיים - שזהו משהו מאד מאד רציני לחיות עבורו ולהיות מאושרת בגינו. אז, אולי, תנסי לגדל משהו שיכניס לחייך תוכן ומשהו לחיות עבורו ולחזק את האגו. מקווה שעזרתי במשהו.

בילי, נורמלי, כנראה, זה מה שמתאים לנורמות חברתיות.... ומי קבע נורמות חברתיות? אנשים! ומי אמר שהם היו נורמלים? אין כמו לגדל בע"ח!!! יש לי הרבה ותמיד יהיו לי.

היי אנשים נו אז מה אני אמורה לעשות עכשיו???????? לא רוצה לראות אף אחד ת לדבר עם אף אחד מרגישה כאילו כל מה שהיה לי שם אבד ץ נעלם ולא רק זה כאילו איבדתי גם את מה שהיה לי פה לפני שעזבתי לא רעבה לא עייפה נעה בין אדישות לבכי כואב מאמינה פחות ופחות שאני יום אחד את המקום בשבילי - אם יש כזה דבר??? כן חלק מזה זה ג'ט לג ברור אבל חלק גדול הרבה יותר זאת אני - נסעתי כדי לברוח ת חשבתי שאוכל לחזור ולעשות הכל טוב יותר אני ראוה שאין פה טוב הכל כואב לי - מרגישה כמו אריה בכלוב מסתובבת סביב עצמי

מכיוון שלא דיברנו הרבה זמן, אני אכתוב לך תשובה... יקירתי, אל תראי אף-אחד... תאמיני לי שלפעמים חופש מכולם רק מוסיף בריאות. שום דבר לא אבד לך מהטיול? למה יש לך זכרון? כדי להחיות את הרגעים הטובים... לכל אחד יש את המקום שלו... יש כאלה שמוצאים אותו באיזה ג'ונגל נידח... מראש נסעת בשביל לברוח? חבל שלא דיברנו לפני שנסעת, הייתי מספרת לך שזה לא עובד... :-( את הטוב צריך לברוא יש מאין... כי מה שטוב לאחד רע לאחר...

הלכתם לישון מוקדם היום?

כאן כאן כאן!!! שלחתי לך מייל

אני עונה לך עליו עכשיו...

הרה שלום אני יודע שאסור לערבב בין עצב לדיכאון ואני יודע שכרגע אין תסמינים דיכאונים למרות הפחתת המינון . יש חלל שנפער בתוכי בעקבות האבל ובשל כך אני עצוב אני חושב שהרופא שגה בהחלטתו להתחיל את הפחתת המינון פחות משבוע לאחר שקמתי מהשבעה . הרופא הפיל עלי תיק כבד שבגינו אני חייב להרים את הכפפה כי אין לי בררה הרופא אמר לי שאם אני ארגיש צורך אני יכול ביוזמתי לחזור למינון הקודם ואם אני ארים ידיים אזי הפסקת הטיפול התרופתי לא תתבצע לעולם כי תמיד יהיו צרות ותמיד יש מיכשולים בחיים אם אני אפנה לחוות דעת נוספת אני מזמין לעצמי כאב ראש מה דעתך ? תודה שאול

לילה טוב, לפעמים יש בלבול רב בין עצב לדכאון... אבל אתה מכיר את שניהם מקרוב, ויודע להפריד. שאלת את הרופא מדוע הוא החליט על הפחתת המינון דווקא בתקופה של אבל? אולי יש לו מטרה... לדעתי, אין צורך בחוות דעת נוספת - אתה מכיר אותו תקופה די ארוכה, הוא הרים אותך מהקרשים... לפני שפונים למישהו אחר, צריך לתת לו קצת קרדיט... חוות דעת נוספת אפשר לקבל תמיד... יש משהו במה שהרופא אמר... אנשים מפתחים תלות פסיכולוגית בתרופות... יש חשש להפסיק... שאלות בסגנון: "אם טוב לי עם התרופה, אז למה להפסיק?" או "ואם זה יחזור?" ולכן דעתי היא - ואתה כבר מכיר את הדעה הזו - שיש לשלב בין טיפול פסיכולוגי לטיפול תרופתי... כי הטיפול הפסיכולוגי מקנה גם את הכלים להתמודדות בלי התרופות... אבל אני מקבלת את מה שכתבת לי לא פעם - שלא לכל אדם מתאים טיפול פסיכולוגי (סליחה אם אני לא מדייקת... הזכרון שלי לא משהו)... אני מוכנה לטוס עכשיו לאוסטרליה, אם שם יבטיחו חיים בלי צרות ומכשולים... אבל אין כזה דבר... מה שמשנה בעצם זה החוסן הפנימי ויכולת ההתמודדות. יש אנשים שמתפרקים בכל פעם שצל של משבר חולף לידם, ויש כאלה שמצליחים להתמודד עם דברים קשים... אבל לכל אדם יש סף-שבירה מסויים... הרה.

היי שאול מה שלומך? , תרשה לי להביע דעה ולומר לך שתחושותיי אומרות שאתה נמצא בטיפולו של רופא טוב ומסור, שכנראה מכיר אותך לא מהיום- (ע"פ תגובתה של הרה). אני חושב שגם אם הוא שוגה בהפחתת המינון אתה עדיין יכול לסמוך עליו משום שנתן לך את האופציה לחזור למינון קודם, סך הכל הוא רוצה שתתמודד עם המצב, ואם תסמוך גם ובעיקר על עצמך , אני מאמין שתצליח. לאור זאת חבל (לדעתי) להתחיל את כל "המגילה " אצל רופא אחר. לילה טוב.

םולש 0.50 וא 0.25 חקול ינא הסיט וא הבושח השיגפ לכ ינפל ,סקנסקה תואלפנ תא יתיליגש זאמ (םייעובשל תחא ) חותמ אלו אלפנ שיגרמו ג"מ ?רבטצמ קזנ ימצעל םרוג ינא םאה

במינונים הנמוכים שאתה לוקח את התרופה לא נגרם כל נזק. אבל מהיכן אתה מקבל מרשם??? אם רופא נתן לך אותו אז ברר אצלו איזה מינונים כדאי לך לקחת ומתי . כדי שלא תגיע למצב של התמכרות בטעות.

לאחר נתק ארוך שלחתי לך מייל

תודה... זה היה חשוב לי... אני כבר שולחת תשובה.

לפני כ-10 חודשים נפצעתי באורח אנוש, בפעולת איבה, מאבן שפגעה בראשי באיזור פרונטו-טמפוראלי. מאז אין לי שמחת חיים ומוטיבציה. רציתי להתעניין בטיפול ב"פרוזק" וכן לדעת אם ישנה מניעה להכנס להריון בזמן השימוש בפרוזק. תודה.

שלום לך, אני מצטער לשמוע על פציעתך הקשה ועל השלכותיה הנפשיות. בשלב זה אין פסיכיאטר בפורום, ונראה לי שגם אם היה, כל תשובה תהייה מאוד לא אחראית ועלייך לפנות להתייעצות עם פסיכיאטר לבחירת הטיפול התרופתי המתאים, משום שיש כאן צורך להעריך את מצבך במשנה זהירות בהתחשב בפגיעה המוחית שלך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה. אעשה זאת בקרוב.

הי הירה, מה שלומך? תודה על התמיכה בשבוע שעבר, שתדעי שאני מאוד נהנית לקרוא את התגובות שלך. מאחלת לך רק טוב.

לילה טוב, תודה. איך את בימים אלו? מרגישה קצת יותר טוב?

שלום, אני סטודנטית לפסיכולוגיה וחשוב לי מאד לדעת אם טיפול במסגרת קופת חולים יכול לפגוע בעתיד בעיסוקי או הסמכתי אם ארצה לעסוק בפסיכולוגיה? האם הרישומים שיהיו אודותי יוכלו להגיע לידי ידיים זרות? או שאתבקש לחתום על ויתור סודיות ואז כאילו בהסכמתי התיק יחשף? הסוגיה הזו חשובה לי שכן אם אכן אפשרי מצב כזה של חיטוט בעברי אעדיף טיפול פרטי. תודה.

סמדר, החיסיון שחל על מטפל פרטי חל גם על מטפל שעובד עם קופת החולים. יכול להיות שיהיה רישום שנפגשת עם פסיכולוג, אך תוכן השיחות חסוי. חוץ מזה... אחוזים גבוהים מאוד מבין הפסיכולוגים היו בטיפול בעברם... אי-אפשר להתכחש לזה. אני חושבת, שפסיכולוג שעבר טיפול, יכול להיות הרבה יותר מוצלח מפסיכולוג שלא היה מטופל בעצמו!

אני הייתי בטפול פסיכולוגי בקופת חולים וזה בכלל לא נרשם בתיק האישי שלי כל האבחונים והכל היו בתיק חדש שלא קשור לתיק הרפואי שלך לפחות ככה זה הי האצלי. אני לוקה בבולמיה והייתי בטיפול פסיכולוגי בקופת חולים והרופא משפחה לא יודע מזה כלום

שלום סמדר, את מעלה שאלה חשובה ביותר. לצערי, לא אוכל לענות עליה באופן חד-משמעי. אני יכול רק לתת לך דוגמא והיא שהובטח, למשל, לפני כמה שנים שהפרופיל וסעיפי הליקוי בתעודת השחרור או הפטור של אדם שהשתחרר מהצבא, או אפילו של אדם המשרת במילואים, יישארו חסויים ושסעיפים אלה לא ייכללו בטפסי בקשת משרה בשירות הציבורי. זכור לי שאף נעשה שינוי המחייב זאת בחוק, אך מספר מטופלים שלי שמילאו טפסים בנציבות שירות המדינה לאחר מכן אמרו לי מפורשות שעדיין קיים טופס שיש בו סעיף של פרופיל רפואי וסעיפי ליקוי בצבא. אני מבין שהאנלוגיה היא לא מלאה וששירתת בצבא, אך אין כל ערבויות בנושא זה. ההסמכה לעיסוק בפסיכולוגיה קלינית ניתנת ע"י משרד הבריאות וטיפול במסגרת קופ"ח אמור אכן להיות חסוי, אך להרגשתי יש כאן סיכון. ברור, שעצם היותך בטיפול פסיכולוגי לא תפגע אוטומאטית בהסמכתך וגם לא בהעסקתך בשירות הציבורי כפסיכולוגית, אך הייתי נוקט כאן משנה זהירות, שכן המציאות עלולה לזמן מצב שבו תרצי לעבוד כפסיכולוגית בעתיד אצל אותו גורם בו היית מטופלת ועל כן הייתי בהחלט ממליץ על "הפרדת רשויות". בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

סמדר שלום, שמעתי מחבר שלמרות שהובטחה לו סודיות רפואית מלאה , החיסיון נפרץ כשהוא הגיש בקשה לעבוד בקופה הזאת. לידיעתך.

רציתי לשאול מה ידוע על התרופה ציפרמיל? לאחרונה קיבלתי טיפול באמצעות תרופה זו בעקבות הפרעה חרדתית. האם התרופה דומה לסרוקסט? מהן תופעות הלוואי שלה, וכיצד היא יכולה להשפיע על חיי היומיום שלי. מעולם לא נטלתי תרופות פסיכיאטריות, ולכן חששותי. הייתי שמחה לקבל תשובה מאיש מקצוע, וממשתתפי הפורום ששמעו ו/או התנסו בתרופה.

שלום שחר, בשלב זה אין רופא פסיכיאטר בפורום, והוא הגורם המוסמך לענות על שאלות בענייני טיפול תרופתי. אני אינני רופא ואל תשובותיי יש להתייחס בהתאם בנושא זה. ראשית, גם התועלת וגם תופעות הלוואי של תרופות אנטי-דיכאוניות הן עניין אינדיבידואלי מאוד ולעיתים דרוש תהליך ארוך למדיי של ניסוי וטעייה עד לבחירת התרופה הנכונה. ציפרמיל שייכת לקבוצת ה-SSRI עליה גם נמנים הפרוזאק, הפאבורקסיל וגם הסרוקסט אותו הזכרת. מבין כל אלה, לפי מחקרים מבוקרים שנערכו, לציפרמיל תופעות הלוואי החלשות ביותר, גם יחסית לסרוקסט. למשל, היא הרבה פחות פוגעת בחשק המיני בהשוואה לסרוקסט, אם כי עדיין עלולה לעכב אורגזמה. ואולם יש לזכור שמדובר במחקרים סטטיסטיים וייתכן מאוד שאת לא תסבלי כלל מתופעות הלוואי. לכן הדרך היחידה לבדוק את יעילותה של התרופה אל מול תופעות הלוואי שלה היא דרך ניסיון אישי ולהמתין כחודש עד שהיא תתחיל להשפיע. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תגיד שלום לזיין..

שמעתי לאחרונה על רמי כץ, פסיכולוג התפתחותי, אשר מאבחן ומטפל בילדים בדרך שונה. האם מישהו מכיר את המטפל ואת שיטתו? בתודה, שרה

שלום שרה, אני מכירה את רמי כץ. היה מרצה שלי באוניברסיטה. מומלץ! אני מעבירה לך קישור להרצאה שלו:http://wwwl.education.gov.il/preschool/kenes/lecture.htm כמו כן את יכולה להכנס לפורטל: www.start.co.ilתעשי שם חיפוש באמצעות אחד ממנועי החיפוש כאשר את מקישה:"רמי כץ" וקבלי מידע נוסף על שיטותיו. בהצלחה

אוף, למה על הבוקר הדופק שלי כל כך מהיר וקשה לי לנשום, אני יודעת שאני לא חוטפת התקף לב וזוהי סתם חרדה ללא כל סיבה מוצדקת אבל אולי יום אחד הלב שלי יתעייף ? מעגל החדרה האין סופי... ים

ים מתוקה, אני כל כך יודעת על מה את מדברת.... תחשבי טוב, תנשמי עמוק ואט ותשימי מוסיקה שקטה, או תהיי בחברת אנשים שיודעים ועוזרים, אני לא יודעת אם את לבד כרגע, אני כאן בשבילך. את יודעת שזאת רק חרדה!! לאט תצאי מזה

נטע, איך אני שמחה שמשהו מבין מה אני מרגישה, שנים חשבתי שרק לי יש את דפיקות הלב המוזרות הללו... אני בעבודה כרגע ואין לי שום לחץ, מוזר .... תודה על האתר מדיטציה, אני לא יכולה בעבודה לשמוע אין לי רמקולים ובבית ניתקתי את האינטרנט מכל מיני סיבות אבל שוב תודה לך. איך את מרגישה ? יום טוב ים

ים, אני מעבירה לך קישור של אתר מרגיע עם מוסיקה וצלילים מרגיעים. את יכולה כל פעם ללחוץ על אחד הכדורים ולקבל צלילים שונים.... http://www.mezzowave.com/indexfl.htm

ים מתוקה, ממש לא הוגן שאת צריכה להתמודד עם חרדות כאלו מבלי להבין למה הם באים ואיך מתפטרים מהם. אנחנו אתך, מחזיקים לך אצבעות, מקוים שזה יעבור מהר ולא יחזור לעולם ועד. את חושבת שזה באמת יכול להשפיע פיזית על הלב ? מה אומרים הרופאים ? מצפים לשמוע ממך שזה עבר !! יום טוב לך בהמשך ביי

שלומי ממש תודה לך, אבל לא נראה לי שזה יעבור לי בחיים, אם לא הייתי חושבת זה ישפיע על הלב מתישהוא (אם כבר לא השפיע) אז לא הייתי נלחצת כל כך... הרופאים מנסים להרגיע, אף אחד לא אמר חד משמעית שכן או לא ... ביי

רוית וטלי, שלום רב אני מאמינה, שאתן הכתובת שלי אך איני בטוחה. אני פונה אליכן בקשר לאמי. בשנתיים האחרונות אמי ספגה מכות רבות: אחותה, אחיה ואביה נפטרו תוך שנה אחת(!) מספר חודשים אחר-כך התגלתה סוכרת נעורים אצל אחי (בן 25), והיא מאשימה בעיקר את עצמה במחלה הזו ומתקשה מאוד להתגבר. היא ממשיכה בעבודה כרגיל (היא עובדת קשה כעצמאית עם אבי) ומעמידה פנים של "חיים כרגיל" אך בשיחות ביננו היא מדברת על כאב ורגשות אשם גדולים. חשוב לציין כי אחיה מטופל אצל פסיכיאטר וצורך כדורים (אני לא ממש בקיאה לגבי הסיבה לכך). לפני מספר חודשים היא פנתה למרכז לטיפול נפשי באזור המרכז במטרה לפתור את המצב, שבו אחי שרוי, לטענתה (מצבו החברתי הירוד). כאשר המליצו לה לפנות לפסיכיאטר (בשבילה) היא שללה את כל הרעיון ומאז היא לא מטפלת כלל במצבה. אני מבקשת שתעזרו לי לעזור לאמא שלי. תודה רבה, מירה נ.ב. אני פונה אליכן במכתב אחר בהקשר לאחי.

תיקון: החלטתי בינתיים לא לכתוב על אחי. יש שינוי לטובה. אני אבדוק איך דברים יתפתחו ואז אני אחליט אם יש צורך לכתוב. תודה רבה מראש, מירה

נא התיחסותכם, תודה

שלום מירה, לפי תיאורך הקצר, אמך סובלת מדיכאון, תגובתי כנראה, לאירועים הקשים שעברו עליה, אשר כנראה השתלב בנטיות מוקדמות לכך המוסברות ע"י רגשי האשם. קשה מאוד לשכנע אדם שאינו מעוניין בטיפול ללכת לטיפול ואם הוא אינו פונה ביוזמתו, גם סיכויי הטיפול להצליח פחותים במידה ניכרת מאשר אם האדם פונה ביוזמתו ומרצונו. ייתכן שנוח לאמך להגדיר את אחיך כאדם ה"בעייתי" במשפחה ובהשוואה אליו את עצמה כ"נורמאלית", ייתכן שהיא שואבת כוחות מדומים מהשוואה זו ועל כן מסרבת להיעזר בטיפול בעצמה שמא הדבר יערער את מרקם היחסים העדין הזה המגדיר אותה כ"בריאה" ואת אחיך כ"חולה". עם זאת, כן הייתי מנסה לשכנע אותה לפנות לטיפול, אולי ניתן אפילו להשתמש בעובדה שאחיך נמצא בטיפול כדי להציג לאמך את הטיפול בעצמה כסוג של הדרכה שהיא צריכה לקבל עבור הטיפול באחיך ה"בעייתי" ובכך לכבד את הגדרת הבעיה כפי שנוח לה להגדיר אותה. קיימות כיום תרופות יעילות רבות נגד דיכאון וחבל שאמך לא תיהנה מהן - רצוי מאוד גם לשלב טיפול ע"י שיחות אצל איש מקצוע מתאים ואם הדבר נעשה באותה מרפאה תתאפשר גם הסתכלות משפחתית על הבעיה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום רב, בשנה האחרונה בשל אירועים קשים שעברתי (בריאותיים) עלה בי הצורך לנסות ולקבל עזרה מפסיכולוג מוסמך. איך בוחרים פסיכולוג טוב ? אשמח לקבל עצה טובה בנושא ...

לא כל פסיכולוג מומלץ, מומלץ גם לך ולא אל כל אדם תוכלי להתחבר במובן הנפשי ולכן, הדרך המומלצת היא דרך ניסוי וטעייה... לא כל פסיכולוג שתמצאי יהיה לאורך ימים אבל אני מאחלת לך שתמצאי את האדם הנכון עבורך

ליבי, תודה על העיצה

שלום נאוה, ראשית הייתי מחליף את המילה "טוב" ל"מתאים". שנית, השאלה היא האם את יכולה להרשות לעצמך טיפול פרטי או טיפול הניתן במסגרת טיפול בקופ"ח. אם את יכולה להרשות לעצמך טיפול פרטי, טווח האפשרויות רחב הרבה יותר. אם את יכולה להרשות לעצמך טיפול בקופ"ח, אזי במידה ואת מבוטחת באחת מקופות החולים הקטנות כגון "מכבי", "מאוחדת" או "לאומית", את זכאית לסדרת שיחות במחיר מסובסד למשך תקופה מסויימת ואת יכולה לבחור מטפל מתוך רשימה שקופה"ח מציעה. אם את חברה בקופ"ח הכללית, תופני למרפאה לבריאות הנפש של קופ"ח או של משרד הבריאות ואז טווח הבחירה הוא המצומצם ביותר. שלישית, את כותבת שאת זקוקה לפסיכולוג בעקבות אירוע בריאותי פיזי שעברת. כאן נשאלת השאלה האם את רוצה להתמקד בהשפעת אותו אירוע על חייך ולרכוש כלים כדי לטפל בהשלכותיו הפסיכולוגיות או לנצל אירוע זה לטיפול כוללני ומעמיק יותר בבעיותייך. אם את בוחרת באפשרות הראשונה, קיימים פסיכולוגיים רפואיים ופסיכולוגים בריאותיים המתמחים בטיפול בהשלכות הפסיכולוגיות של מחלות פיזיולוגיות. ייתכן שתוכלי למצאם אפילו במסגרת בה טופלת בגלל בעיותייך הבריאותיות. זהו טיפול ממוקד יותר בבעיה. אם, לעומת זאת, ברצונך להשתמש בהשלכות של האירועים הבריאותיים לליבון בעיות כלליות יותר המציקות לך, הכתובת המתאימה היא כל מי שעוסק בפסיכותרפיה (פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאליים מתחום בריאות הנפש) וכאן, כפי שכתבה לך ליבי, הגורם המרכזי הוא ה"כימיה" בנך לבין המטפל והבחירה נעשית בצורת ניסוי וטעייה. הייתי משווה את תהליך ההתאמה ל"שידוך". יחד עם זאת, מומלץ לתת הזדמנות הוגנת לכל מטפל, לפחות כמה פגישות (למעט מקרים קיצוניים) ולא להיכנס ל"מסע קניות" ו"לבדוק" כמה מטפלים ולעבור מאחד לשני לאחר שיחה אחת. זה יהיה גם תהליך מאוד שוחק לגבייך, שכן מדובר בחשיפה אישית בפני אדם זר שוב ושוב ויתר על כן, תגיעי למצב שתתעייפי מעצמך ו"תדקלמי" את בעיותייך, דבר שעלול לגרום למטפל לראות זאת כבעיה בפני עצמה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטייןנאוה כתב/ה: > > שלום רב, > בשנה האחרונה בשל אירועים קשים שעברתי (בריאותיים) עלה בי הצורך > לנסות ולקבל עזרה מפסיכולוג מוסמך. איך בוחרים פסיכולוג טוב ? > אשמח לקבל עצה טובה בנושא ...

גידי שלום רב, תודה על העצות שנתת לי. אני חושבת שהרצון שלי למצוא פסיכולוג מתאים נובע בעיקר מהעובדה שעקב הניתוח (השני בתקופה האחרונה) חלו בי שינויים רבים כל כך שאליהם אני צריכה להסתגל ועד כמה שאני חושבת שאני חזקנ ומתמודדת, אני מרגישה את עצמי מאבדת מכוחי מדי יום ביומו. אם אני רוצה לנסות ולסכם את הצורך בפסיכולוג (שמבחינתי יהיה איש שיתן לי כלים להתמודדות) זה הצורך בלהסתגל לשינויים שבי. לצערי לפחות בתקופה הנוכחית אני נאלצת להסתפק במה ששרותי קופ"ח מציעה לי (האם ניתן לממש זכות של טיפול פסיכולוגי בביטוחים רפואים שלא קשורים לקופ"ח) ומה שאני רוצה לדעת..האם לפסיכולוגים יש תחומים: נניח כמו פסיכולוג שיקומי או משהו דומה, או שמא כל פסיכולוג שיפנו אותי אליו ימצא כמתאים. אין לי מושג תודה בכל מקרה על העזרה

מישהו מכיר את המחלה הזו. ויכול לייעץ לי כיצד מתגברים אליה?

שרון, אגורפוביה = פחד ממקומות פתוחים וסואנים. ככל שהטיפול נדחה, ככה עולמו של האגורפוב מצטמצם, עד לכדי הסתגרות מוחלטת בבית. טיפול מומלץ - טיפול התנהגותי, שבד"כ מתמקד בפוביה עצמה ולא בגורמים לה.

שלום שרון, אגורפוביה היא פחד להיתקף בפאניקה במצבים שבהם בריחה עלולה להיות קשה או מביכה. במקרים של חומרה מתונה עלולים הסובלים מההפרעה להתקשות אפילו להעזר לצאת לבדם מן הבית, ופעולה כזו מלווה אצלם בחרדה גדולה. במקרים חמורים מאוד, האגורפוביה מגבילה ביותר, עד שהאדם הלוקה בה אינו מסוגל להרחיק אל מחוץ לגבולות הצרים של הבית, או אפילו לחלקים מסוימים בתוך הבית. בחלק מהמקרים תרופות אנטי-דיכאוניות ממשפחת SSRI (פרוזאק, פאבוקסיל, סרוקסאט ועוד) עשויות לעזור אף לטיפול באגורפוביה וידועים מקרים לא מעטים בהם טיפול כזה עזר לאנשים שהיו סגורים בביתם שנים רבות לצאת מהבית. הכתובת המתאימה להתאמת טיפול כזה הוא רופא פסיכיאטר. הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי מציע מספר דרכים לטפל בבעיה, אחת מהן היא למידת טכניקות הרפיה ותרגולן תוך כדי חשיפה הדרגתית לשהייה במקומות פתוחים והומי-אדם וכן שינוי המחשבות המתלוות לתחושה של "מה יקרה לי?" במצבים אלה. הטיפול הפסיכודינאמי (טיפול בעל אוריינטאציה פסיכואנאליטית) קיימת נטיה לראות בהפרעה סימפטום לבעיה עמוקה יותר ששורשיה בעבר, והמגמה היא להתמקד במקורות הבעיה מתוך אמונה שטיפול בסימפטום אינו יעיל וגם אם הוא מוצלח, הרי שאם ההקלה בסימפטום אחד יופיע סימפטום אחר כל עוד לא מלבנים את הבעיה העמוקה יותר. בכל מקרה, בהפרעה זו, כמו ברבות אחרות, מומלץ לשלב טיפול תרופתי עם אחד מהטיפולים הפסיכותרפויטיים (ע"י שיחות) שהוזכרו לעיל, שכן הטיפול המשולב נותן תוצאות טובות יותר מכל אחד מסוגי הטיפולים בנפרד. ובכל מקרה, זו הפרעה הדורשת התערבות מקצועית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

בוקר טוב הגדרת את האגורפוביה כפחד להיתקף בפאניקה במצב בו הבריחה קשה או מביכה . האם תחושת הפחד הזו היא סלקטיבית? או כוללנית? כוונתי- האם בן אדם היודע לדוגמא , שבאיצטדיון כדורגל הומה אדם הוא אגורפוב, הוא לא יילך גם לקונצרט בהיכל התרבות? ולא יעיז להיכנס לקניון? (אני עושה שימוש בדוגמאות של איזורים הומי אדם בהם נתיבי המילוט עלולים להיות בעייתיים... בעת סכנה אמיתית..) אני מתעניינת בנושא כי , כפי שכבר סיפרתי בעבר בפורום זה, לי יש בעייה בנהיגה באוטוסטרדות הומות ועל גשרים, אבל לעומת זאת אין לי כלל פחד מאצטדיונים/קניונים מסחריים/טיסות/ולהבדיל גם לא באתרי טבע יוצאי דופן בעולם...(בהם האדם מרגיש כמו חגב זעיר...). אני כמובן שמחה שתחושת החרדה שלי מצטמצמת רק בכך, ושאלתי האם ניתן לצפות שהיא תכבוש בעתיד טריטוריה נוספת? (כפי שסיפרתי , אני לא "מוותרת לה".. ונוהגת בנתיבים מוכרים ) זכור לי כי אינך נוהג, אבל וודאי תוכל להשיב לשאלתי. תודה ש נ ה ב

לפני שנתייםסבלתי מחרדות וטופלתי בסרוסקט,בזמנו הסבל שלי היה לחצים בראש איומים וכאבים פיזיים ביום חמישי החל אצלי כאב ראש שיגרתי נטלתי אופטלגין ונכנסתי לישון בבוקר הכאב חזר ואז התחלתי להיכנס ללחץ ומאז תפוס לי כל הצוואר יש לי תחושה לא נעימה בראש,יובש נוראי בפה וקר לי ברגליים זה חרדה שוב? לציין שהתחתנתי לפני חודשיים ופוטרתי לפני חודש ואני לא בן אדם של בית וזה מה שאני עושה כרגע יושבת בבית.

מרלן, ייתכן וכל השינויים שחווית לאחרונה גרמו לחרדה לחזור... מדובר במצבים שמעוררים חששות גם באנשים שמעולם לא חוו חרדה. בשביל לוודא שאכן מדובר שוב בחרדה, כדאי לך לפנות לרופא המשפחה לבדיקות כלליות. אם הכל בסדר, תחזרי שוב לפסיכיאטר. הרה.

שלום מרלן, ראשית, יש לשלול קיום מקור אורגני לכאבי הראש העזים אותם את מתארת (בירור כזה נעשה בד"כ אצל נוירולוג). אני מניח או מקווה שהדבר נעשה. אינך כותבת האם הסרוסקט עזר בזמנו, אך בהחלט קיים מקום לחזור ולהתייעץ בפסיכיאטר לצורך התאמת טיפול תרופתי. אם האבחנה היא הפרעת חרדה, תהייה תועלת רבה לשילוב טיפול פסיכותרפויטי בשיחות בנוסף לטיפול התרופתי, מה גם שאת צריכה להתמודד עם מצב חדש, ישיבה בבית, בהיותך אדם הנוהג לצאת מהבית. גם ההתמודדות עם פיטורייך ועם נישואייך הטריים צריכה להיעשות במסגרת טיפול שבו תיבדק האפשרות האם התופעות שאת מתארת אינן מהוות תגובה לשני המצבים החדשים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה רבה על תגובתכם המהירה,אז ככה אכן הסרוסקט עזר לי בתקופה ההיא,היום יום ב' ועדין לא הלכתי לרופא יש לי פחד נואי מרופאים וכמו כל אדם שמכיר את גופו גילתי שזה כאב של פחד של חרדה ולא כאב אמיתי,כי עם חס וחלילה זה היה משהוא אורגני נורולוגי היו תופעות שונות ממה שאני חשה,הכאב חלף עכשיו זה הלחצים והאי נעימות בראש,סבלתי מי זה בעבר לתקופה של 5 חודשיים ואני מכירה כל תזוזה בראשי הדפוק(סליחה על הביטוי)ומרוב שראיתי נורולוגים בעבר הם הסבירו לי מה זה בדיוק כאב של משהוא אמיתי או משהוא כמו שיש לי. האם אני צודקת? שאני יוצאת אני בקושי חשה בזאת

האהרה מתוקה שלי קודם כל תודה אין סיכוי שבעולם שאני יקח כדורים אני מעדיפה לסבול כמה ימים,ולעבוד על הנפש שלי,מנוחה מדיטציות רייקי,לא רוצה להכניס כימיקלים לגוף שלי,הם אומנם עוזרים,אבל.....זה זמני,העזרה האמיתית זה לעבוד על הנפש תודה בכל זאת

לפני כשנתיים אחי קיבל התקף והחל לצרוח לבכות ולהזיע ולאחר שהוא נרגע הוא התיישב על כסא ולא הגיב בכלל כאשר הוא רעד בגוף והיה נראה בהלם מוחלט. זה קרה יום אחד לפני הגיוס שלו !!! עוד באותו היום לקחתי אותו למיון בבי"ח תל השומר - שם אשפזו אותו במחלקה הפיכיאטרית. כיום אחי מטופל בזיפרקסה וכבר עברו שנתיים מאז. לפני כשבוע וחצי החליט אחי להפסיק עם הכדורים ומצבו נהיה בכי רע - הוא מראה סימנים זהים לסימנים שקדמו להתקף מלפני שנתיים. אחי נהיה תוקפני מאד - הוא עושה מה שהוא רוצה - ואפילו אני מפחד שהוא יכה את ההורים שלי אם הם ידברו איתו. דיברתי איתו וניסיתי לשכנע אותו לקחת את הכדור והוא אמר לי שלעולם הוא לא יקח את הכדור כי הוא טען שהכדור "דופק לו את הראש". לאחי יש דרישות ופנטזיות ללא גבולות וההורים שלי מנסים לרצות אותו בכל מחיר . הם קנו לו רכב חדש ויקר וכל מה שהוא עושה זה להיסתובב ברכב כל היום. שאלתי את אחי ממה הוא סובל והוא אמר לי שהוא סובל מפראנויה !!! אני לא יודע ממה הוא סובל אך לפי מה שרשום על קופסת הזיפרקסה אני מניח שהוא סובל מסכיזופרניה. ביום רביעי הקרוב יש לו פגישה עם רופא ממשרד התחבורה שאמור להחליט האם לפסול לו את הרשיון. אחי כל הזמן מאשים את ההורים שלי על שאישפזו אותו ועל מצבו הרפואי. אחי כל הזמן בוהה וצוחק לפעמים לבד - הוא גם לפעמים מדבר לעצמו. שאלותיי הם: 1. האם העובדה שהוא מטופל בזיפרקסה מעידה באופן חד משמעי שהוא סובל מסכיזופרניה? 2.האם אימי נוהגת בחוכמה כאשר היא מחדירה לו את הזיפרקסה למזון מבלי שירגיש ? 3.האם העובדה שאחי מעל גיל 18 אומרת שאסור להם להתערב - ולדבר עם הרופאים שלו על מצבו הרפואי - כולל קבלת אינפורמציה ?? 4.מה יכול לקרות בעיקבות כך שהוא הפסיק עם הכדורים ?? 5.לבקשת אבי אני מעסיק את אחי במסעדה שלי - האם החשיפה שלו להרבה אנשים במסדה טובה לו - והאם זה טוב אם אני אתנה את המשך עבודתו בתנאי שיקח את הכדורים ?? 6.האם יש סיכוי שיש לו פראנויה באמת ??? ןהאם יש קשר לסכיזופרניה ?? 7.האם יש סיכוי שהוא יצא מזה או שכל חייו הוא יקח את הזיפרקסה ?? 8.האם שללית הרשיון ע"י הרופא יכולה להחמיר את מצבו הנפשי ??? 9.האם יכול להיות שהוא נהנה ממצבו הרפואי ומנצל את החולשה של הוריי בכדי להוצא מהם "תנאים טובים"??? מה לעשות הוריי לא ישנים בלילה והם חסרי אונים ??? אודה אם תענה על שאלותיי בהקדם בכבוד רב יפעת.

אשמח לראות תשובות פה בפורום על שאלות אלו ע"י רופא מומחה.

שלום רב. הצגת מספר רב של שאלות, שכנראה מעידות על המצב המבלבל בו אתם שרויים. אנסה לענות לך קצת, אך כיון שהמקום קטן כדאי לנסות לפנות באופן אישי לאיש מקצוע - רופא פסיכיאטר שיוכל לענות יותר בהרחבה. ולשאלותיך: 1. זיפרקסה (אולאנזאפין) היא תרופה אנטי-פסיכוטית. כדאי לשאול את הרופא שרשם אותה האם האבחנה של אחיך היא אכן סכיזופרניה. 2. סיפרת שאמך מכניסה לאחיך את הכדור לאוכל. יש לכך 2 השלכות: מצד אחד, אם אחיך מסרב לקחת את התרופה, אולי זו דרך יעילה לגרום לכך שהיא תיכנס לגופו. מצד שני, לא ניתן לעקוב אחר דרך נטילת התרופה. יכול להיות למשל שאחיך לא מסיים לאכול את כל מנת המזון ואז הוא לא מקבל את המינון של הכדור. המצב שאתה מתאר הוא שלאחיך אין תובנה למחלתו, וזה מסבך את העניינים, כי אז כאמור הוא גם לא מוכן ליטול את התרופה, מה שעלול להביא להחמרה במצבו. 3.כיון שאחיך כבר בגיר, מעל 18, הוא נחשב כעומד ברשות עצמו ועל כן דרושה הסכמתו לכל טיפול שעליו לקבל. יחד עם זאת אין שום מניעה שהוריכם יתעניינו במצבו, יתיעצו עם כל מי שאפשר ויתערבו במידת הצורך. במקרים חמורים יותר הורים יכולים להתמנות לאפוטרופסים של האדם החולה, ואז הם אחראים לכל ענייניו. 4. בנוגע להשלכות של הפסקת הטיפול התרופתי, המצב הוא בדיוק כפי שתיארת. ברגע שמפסיקים ליטול את הכדור עלולה להיות החמרה במצב שמתבטאת בהתקפים פסיכוטיים של מחשבות שווא, שמיעת קולות, דמיונות, מחשבות אובדניות, ירידה במצב הנפשי ובמצב הרוח. לא כל התסמינים מתרחשים ולא בבת אחת, אך בכל אופן מאוד לא מומלץ להפסיק את הטיפול ללא התייעצות עם רופא. 5. שאלת על חשיפה לאנשים. כל עוד אחיך בסדר עם זה, אין מניעה להמשיך. אענה לך כאן גם על השאלה הבאה שלך- פראנויה מתבטאת פעמים רבות גם בפחד מאנשים. אם אחיך לא מדווח על חרדה מאנשים, מחשבות שמסתכלים עליו, מדברים עליו, צוחקים, אני לא רואה סיבה להפסיק את עבודתו. 6. ולשאלתך הבאה - ישנו סוג של מחלת נפש שנקראת "סכיזופרניה פרנואידית", והסימפטומים הם קצת ממה שהזכרתי בסעיף הקודם- מחשבות רדיפה ויחס - רודפים אותי, רוצים להזיק לי וכו'. שאל את אחיך למה הוא מתכוון כשהוא אומר "פראנויה". 7.ישנן מחלות נפש שהן כרוניות, ואין הרבה הטבה במצב, אך יש מצבים שבהם בעזרת כדורים ניתן להגיע לאיזון והתייצבות ולתפקד באורח אופטימלי. לא נתת הרבה פרטים ולכן קצת קשה לענות לך באופן יותר מפורט. 8. השימוש באולנזאפין עלול לגרום לטשטוש, ולכן יש לבדוק את המצב ולהחליט האם לשלול את הרשיון, או שניתן להמשיך לנהוג. שלילת הרשיון עלולה לגרום להחמרה במובן הזה שאחיך עלול להרגיש שנעשה לו עוול, שמחליטים בשבילו ולוקחים ממנו משהו. כדאי לנסות להסביר לו את ההגיון שעומד מאחורי ההחלטה. כמו שאנשים שלוקחים תרופות אחרות לא יכולים לנהוג, כך יכול להיות מסוכן עבורו להמשיך לנהוג בעצמו. 9. קשה לי להאמין שאחיך עושה משהו במודע ו"נהנה" מהמצב. רוב האנשים הסובלים ממחלות נפש, אכן ס ו ב ל י ם. אם יש לאחיך רווחים משניים ממצבו, וכל עוד זה לא פוגע באיש, אולי לא כדאי לקחת אותם ממנו בינתיים. ניסיתי לענות לך פה, אך זה ממש על קצה המזלג. נסה לספר קצת יותר, לתת מעט יותר פרטים, וכולם כאן ישמחו לענות לך. מעבר לכך, כדאי מאוד לשוחח עם איש מקצוע(פסיכיאטר, פסיכולוג, עו"ס המתמחים בתחום בריאות הנפש). אתה יכול גם לחפש ספרות בנושא (למשל הספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטרייה") או לעשות חיפוש באינטרנט (קישורים דרך "סכיזופרניה", לדוגמא אתרים כמו: עוצמה, בנפשנו, קולות, וכו'). הרבה כוחות להמשך!

היי יפעת אני אענה לך מתוך ניסיון על השאלות שאני יודעת בביטחון את התשובה שלהן מתוך ניסיון משפחתי רב. הוריך כן צריכים להיתערב ולשאול ולדעת את כל מה שצריך לדעת על מצבו. אולי הוא לא ירצה ,אך בעתיד את והורי תהיו בשבילו משענת רצינית מה שהוא לא תופס כרגע. להפסיק כדורים בפתאומיות זה אסור בתכלית האיסור. אפשר לקבל התקף פסיכוטי קשה מזה ,ולהיפטר מזה אחר כך ,זה סיוט מעולם אחר. לכן אם אפשר להמשיך את נטילת הכדור, ורק רופא יכול להחליט ,מה לגבי ההמשך, אז עדיף להמשיך, (אין לי מושג איך היא מחדירה את זה לאוכל ,אך זה ניראה סביר וחכם בעיני) יש היום כדורים ,מהעידן החדש ש"לא דופקים את הראש" אלא ההפיך מסדרים אותו יופי. זה הכי נהדר שיש שהוא יתחיל לעבוד ,ויהיה פעיל במעגל החיים ,זוהי מטרה ופעילות מבורכת שיש לו . הן מישהו קרוב שמשגיח . והן מגע עם אנשים .ירכוש הרגלים חיונים וחשובים ,ותהיה לו אחריות לחייו , שזה פשוט הצלה למי שיש. ההורים צריכים להיות חזקים, ולקבל תמיכה ויעוץ מתחנות בריאות הנפש י.ש קבוצות תמיכה ויש קבלת שיחות שבועיות בעניני הילד ועניני המישפחה.יש סלי שיקום ואפשר לדרוש להיות משובצים שם. ברגע שתדעו יותר ,,וידע זה כח ! תעזרו לו ולעצמכם יותר . אל תתבישו לשאול או לחשוב על סטיגמה .יתכן והוא ינצל את המצב לטובתו ,,אך צריך שיהיו גבולות וכללים כדי לתפקד נורמלי. אם הוא יכול לחיות בתנאים טובים וזה לא מפריע לאף אחד ,אז למה לא,?הוא מספיק סובל גם ככה.האם ידוע לכם שרב החולים בבתי החולים חיים מתחת לקו העוני וללא תנאי ם סוציאלים אנושיים בכלל?. אני היתי מורידה לו את ההגה ,על ידי שיחות הבנה ידידותיות עם המטפל האישי שלו במרפאת חוץ של בית החולים, או הפסיכולוג במרפאת בריאות הנפש.(או כל מי שאמור להיות אחראי עליו לאחר צאתו מבית החולים). הכי חשוב הוא --שתתמכו בו ללא לאות, כל הזמן ובלי תנאים! ,בסוף הוא יודה לכם. וכן עזרו לעצמכם ! ויש סיכוי שעם השילוב של עבודה ,תמיכה מישפחתית ותרופות נכונות המחלה תלך ותפחת. ההורים הם שניים ,ואתם כאחים וכמישפחה , זה כח טוב ,שבונה ועוזר , בהצלחה וכל טוב. ויוי.

היי ויוי השארתי לך מייל כתגובה לשלך לפני כמה ימים

שלום יפעת, אם מצאו צורך לתת לאחיך תרופה אנטי-פסיכוטית, יש להניח שהוא סובל מפסיכוזה (הפרעה נפשית חמורה המתבטאת בין היתר בליקוי בבוחן המציאות). גם התופעות שאת מתארת מאשרות את האבחנה שמדובר בפסיכוזה. אחד מסוגי הסכיזופרניה היא סכיזופרניה פאראנואידית, אוז יש לאדם נטייה לסבול ממחשבות יחס כאילו אנשים רודפים אחריו. יש לציין כי הואיל וחוויית האשפוז הפסיכיאטרי, בייחוד בכפייה, היא חוויה קשה מאוד, קיימת תמיד נטייה להאשים את הגורם המאשפז. הטיפול התרופתי האנטי-פסיכוטי אכן מפחית ברוב המקרים את עצמת המחשבות הללו ועשוי להחזיר את האדם לתפקוד תקין יחסית, אך יחד עם זאת, יש ללוות את הטיפול בפסיכותרפיה (שיחות) תמיכתית ולהכין לחולה תכנית שיקום בהתאם למצבו. המחקרים מלמדים שחזרת החולה למשפחת המוצא שלו לאחר אשפוז עלולה להביא לאשפוזים חוזרים הרבה יותר מאשר אם החולה משתחרר למסגרת שיקומית-טיפולית כמו הוסטל בקהילה. לצורך כך, יש להתייעץ עם הפסיכולוג והעובדת הסוציאלית בביה"ח וכן רצוי מאוד ליצור קשר עם אחד מסניפי אנו"ש במקום מגורייך הן לקבלת תמיכה עבור בני המשפחה והן להתייעצות בקשר לבניית התכנית השיקומית. במצב שבו את מתארת את אחיך אין הוא נראה לי כשיר לעבודה, גם לא במסעדה שלך, ואכן תגובותיו עלולות לגרום מבוכה הן לו עצמו והן ללקוחות ובייחוד אם הוא מגדיר את מצבו כ"פרנויה" זו עלולה להיות נבואה המגשימה את עצמו כי תגובותיו המוזרות תזכינה לתגובות של רתיעה ממנו, דבר שרק יחזק את מחשבותיו שאנשים רודפים אחריו ולועגים לו. הטיפול התרופתי האנטי-פסיכוטי במצבים אלה אמור להיות קבוע, אם כי יש צורך להחליף את התרופה מדי פעם ויש לציין שתרופות חדשות נמצאות כל הזמן בתהליך פיתוח. הבעיה היא שלא כול החולים, ובתוכם אחיך, משתפים פעולה עם טיפול זה הן בשל תופעות הלוואי הקשות לעיתים (ואז בהחלט יש מקום להתייחס לכך ולשקול החלפת התרופה בתרופה אנטי-פסיכוטית אחרת) והן בגלל חוסר הבנה של מצבם (אם אחיך מגדיר את עצמו כפראנואיד, סביר להניח שהוא מאשים אנשים אחרים במצבו, ולכן יתקשה להגדיר את עצמו כחולה, ואם אינו חולה, הוא גם לא זקוק לתרופות מן הסתם). הכנסת התרופה לאוכל בצורה מוסתרת עלולה לדעתי לחזק את מחשבות הרדיפה שלו, שכן מדובר בפעולה הנעשית מאחורי גבו. ההמלצה היא לשתף פעולה עם הגורמים המטפלים ולתת לאיש מקצוע לעשות את מלאכת השכנוע של לקיחת התרופה תוך גילוי רגישות לתופעות הלוואי וניסיון להתחשב בהן ע"י ניסיון להחליף את התרופה. לפי תיאורייך, אחיך אכן עלול לסכן את עצמו בנהיגה ורוב הסיכויים שרישיונו יישלל. הואיל והוא חושב שמתנכלים לו, אכן יש סיכוי סביר מאוד שהוא יכניס את הפסיכיאטר שישלול את הרישיון לרשימת אויביו והדבר עלול לגרום לתגובה חמורה, אך אין מנוס מכך מכיוון שבנהיגה במצבו הוא עלול לסכן את עצמו ואת סביבתו. לא הייתי אומר שהוא נהנה ממצבו, אך עליכם לגלות גישה מקבלת, תוך הבנת הסבל הרב שנגרם לאחיך כתוצאה מהמחלה, בצד הצבת כללים ברורים שיעזרו לכם לתפקד כמשפחה הן לטובתכם והן לטובתו. לשם השגת מטרה זו יש להיעזר באנשי מקצוע מתאימים במסגרת בה אחיך מטופל ולשתף את כל בני המשפחה בתהליך הטיפולי. אם אחיך אינו מאושפז, מומלץ מאוד כאמור לפנות בהקדם לאחד מסניפי אנו"ש במקום מגוריכם, שם פועלות קבוצות תמיכה לבני המשפחה בהן יש אפשרות ללמוד מניסיונם של אחרים בהתמודדות עם מצבים דומים, לקבל הדרכה ע"י אנשי מקצוע, לבנות עבורו תכנית שיקומית ובמקביל במסגרת בה הוא מטופל להיות בקשר מתמיד עם אנשי המקצוע השונים, החל בפסיכיאטר וכלה בעובדת הסוציאלית שתהיה בקשר עם הגורמים הקהילתיים העשויים לסייע. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

מה שלומך??? אני כועסת מאוד השארתי לך 3 הודעות בעץ שלנו שנותרו ללא מענה כמה זמן עוד אפשר לחכות לך????????????????????? שיהיה לך יום טוב מיכל

טוב, זאת היתה הודעה עצבנית במיוחד. אתה יודע שבדרך כלל אני די נחמדה:) אבל בכל זאת... עדיין מחכה לך בעץ שלנו:) מיכל.

שלומי, אפרופו אנשים רעים, יש איזה בחורה קנאית מהעבודה שלי שהתפלצה מקנאה כשראתה את הפרחים שקיבלתי מבעלי. היא מכירה את בעלי שהוא די נאה היא החליטה שיש לו מאהבת , כמובן שכל העקיצות שלה בנושא הן בצחוק לכאורה וזה לא פעם ראשונה שהיא עוקצת "בטח שישלח לך פרחים לך אין מאהב..." ליד כולם בעבודה זו העקיצה האחרונה ... בהתחלה כשסיפרתי לבעלי הוא צחק אך הפעם האחרונה הוא ממש כעס ורתח ... מה דעתך היא באמת קנאית או שאין עשן בלי אש... ים

היי ים חמודה... למרות שזה מיועד לשלומי,הייתי חייבת להתפרץ..... ים חמודה, אל תתחילי להכניס כל מיני שטויות לראש שלך, קבלי את אהבתו של בעלך, ואת תשומת ליבו אלייך בשימחה ובכייף, הקינאה של האנשים גורמת להם לנסות לקלקל על ידיי עקיצות...אל תיקחי ללב, תהני מהפרחים ומבעלך האוהב. כוכבית

הפנתי את השאלה לשלומי כי פשוט רציתי חוות דעת גברית כנה. תודה על תשובתך .את צודקת אבל עדיין הספקון הקטנטן מחלחל פנימה אולי היא ראתה משהו ומנסה לרמוז לי בעדינות ... ים

שלום רב, אני "מובטלת" מזה שנתיים . את מקום העבודה האחרון שלי ביקשתי לעזוב עקב צרכים מיוחדים שהתעוררו בבית וחייבו אותי לעזוב מקום עבודה שבו עבדתי כ ארבע שנים התרקדמתי והגעתי למשרת ניול בכירה. עם עזיבת מקום העבודה נוצרה מחלוקת (כספית בעיקר) ביני ובין הממונים עלי מחלוקת שהגיעה לבית המשפט ועדיין נידונה . בכוונתי לחזור בשנה הקרובה למעגל העבודה אך אני חשה מבוכה גדולה בכדי לדון בנושא אם כי אי אפשר להתחמק ממנו ברור שכל פניה של מקום העבודה החדש לישן לא תענה בחיוב. אני נמנעת כרגע מלקדם את הנושא רק כי אינני יודעת איך לגעת בו . אני חייבת לציין שגם בין חוג חברי לא כולם יודעים על המצב. שגם שם אני מתביישת לומר שכך נסתיים ה"רומן" ביני לבין מקום עבודה שתקופה ארוכה בחיי היווה את מקור גאוותי . אנא עזרו לי להתמודד

חדוה שלום אינני המכותבת לפנייתך, אבל בגלל שאני עובדת המון שנים במשרד עורכי דין גדול, וקצת "נושמת את החומר", אני מתערבת ברשותך, ורוצה לשאול ולחדד: 1. האם המחלוקת המשפטית שיש לך עם מקום העבודה הישן היא סביב דיני עבודה בלבד??(נגיד גובה פיצויים , פדיון חופשה,וכו') 2. אני מבינה לפי ההסבר שלך שנאלצת לעזוב את העבודה בגלל צרכים מיוחדים, האם עזבת את השטח אחריך כשהוא "נקי"??כלומר: האם מבחינה מקצועית טהורה- נשארת חייבת להם משהו?? האם חלילה מישהוא מהדרג הגבוה ביותר הטיל בך דופי כלשהוא?? 3. האם הצלחת לקבל מכתב המלצה על תקופת העבודה שלך, לפני שהחלה המחלוקת הכספית ביניכם? 4. האם בעקבות השינוי בצרכים המיוחדים, נאלצת לעבור מיקום מגורים מבחינה גאוגרפית?? .5 האם את מובטלת כי את לא מצליחה למצוא מקום עבודה? האם לא חיפשת כל השנתיים האלה עבודה אחרת כי פחדת שהמחלוקת הכספית תקלקל לך? ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ - כשתשלחי את הרזומה שלך לכל מקום עבודה רציני, וודאי תוזמני לראיון ראשוני. לדעתי, אם את אשה אמיצה, מאוד ייתכן שעדיף ,כי בראיון תספרי שעבדת איקס שנים במקום עבודה, שעזבת מרצונך לאחר שמילאת את התפקיד לשביעות רצון הדרג הבכיר יותר, ושאת מצוייה איתם במצב של אי הסכמה הנוגעת לעניין כ-ס-פ-י -ו-ל-א מ-ק-צ-ו-ע-י!!!. יותר עדיף שהמראיין ישמע זאת מפיך בצורה רכה, מאשר ישמע גירסה מורעלת ממקום העבודה הישן.כך אני הייתי נוהגת. אני משוכנעת שמראיין מנוסה יעריך אותך יותר על גילוי הלב . (אם היה מגלה זאת בדרך עקיפה, קרוב לוודאי שהיה "מסמן אותך באדום"..) קיימת גם אופציה לא נקיה , שאיננה מומלצת: להסתכן ולהתעלם מאותן 4 שנים , ולא לציינן ברזומה שלך.אגב, אני אישית לא הייתי לוקחת כזו אופציה, כי היא לא רצינית.טיבם של סודות להחשף במוקדם או במאוחר... (שיקול נוסף-- - 4 שנים זו תקופה ארוכה, ויש ענפים שאם לא עבדת בהם 4 שנים - כאילו לא היית "חיה".... ותמיד יעדיפו בן אדם שעובד ברצף...). לסיכום:אני חושבת שכדאי שתתחילי לקדם את נושא חיפוש העבודה, חבל על הזמן, שוק העבודה ממילא בעייתי. אל תחששי, יש לך וודאי הרבה מה להציע!!. אגב, טיבם של דיונים משפטיים להסתאב, האם תרצי לעצור את הקריירה שלך בגללם? אני מאחלת לך בהצלחה, לכי קדימה. ש נ ה ב

ראשית תודה על התיחסותך (וסליחה על שגיאות ההדפסה שלי) ... אני לא כ"כ רוצה להיכנס לפרטים כיוון(ותסלחי לי) אני לא ממש יודעת היכן את עובדת בתשובה לשאלתך הראשונה המחלוקת החלה סביב פיצויים...ועם הגשת הדרישה ואח"כ התביעה שלי כתב ההגנה שלהם כלל השמצות מקצועיות והביע חוסר שביעות רצון מתפקודי... כך שבכל מקרה זאת תהיה בעיה לומר שהמחלוקת היא רק סביב נושא כספי. אבל מבחינתי לפחות זה המצב. אי אפשר לתאר את המשבר שעברתי ...ואני עדיין חיה אותו עם כל ההתעסקות במשפט. אין לי שום מכתב המלצה...אם כי אני יכולה לקבל כזה מאחד מהמנהלים שעזב את החברה. "להעלים" את השנים קצת קשה לי ראשית זה עולם קטן ושנית יותר קשה לשקר ולשמור שקר מאשר להתמודד.... ובכל אופן איך מגיעים עם מטען כזה לראיון עבודה ?

שלום חדוה, הנושא שאת מעלה אינו בדיוק בתחום הטיפול הנפשי. אם אני מבין נכון, נקלעת למחלוקת עם המעביד הקודם ואת חוששת שחוות דעתו השלילית תהייה לך לרועץ בחיפוש מקום עבודה חדש. החשש נראה לי, על פניו, טבעי ונורמאלי לחלוטין. אינני יודע מה ההיסטוריה התעסוקתית שלך ומה מעמדך המקצועי, אך יש לקוות שאם הן משכנעות והנושא נמצא בבירור בערכאות, אזי המעביד החדש יתייחס בעירבון מאוד מוגבל לחוות דעתו של המעביד הקודם, שכן ברור שאם היגעתם לבירור משפטי לא ניתן להחשיב את המעביד הקודם כממליץ אובייקטיבי. ברור שאם על התפקיד החדש מתמודדים מועמדים רבים שנתוניהם דומים לנתונייך, אלא שהם אינם מעורבים בפרשייה כזו, יהיה להם ייתרון על פנייך. כפי שהדברים מוצגים בפנייתך, אם זהו המקרה הראשון מסוגו בהיסטוריה התעסוקתית שלך, ויש לך עבר משכנע בתחום המקצועי, אין מקום לחפש כאן נושאים לטיפול וייתכן שלזמן-מה תצטרכי להרחיב את טווח האפשרויות המקצועיות עליו חשבת ולהתרחק מעט מהתחום. אני משיב לך כי הפנית את פנייתך גם אליי, אך זהו תחום ההתמחות של ד"ר אברהם. במקרה שמדובר בהסתבכויות חוזרות ונשנות עם מעבידים, זה סיפור אחר שאכן שייך יותר לתחום התמחותי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום יש לי ילדה בת שנה וחודש (13 חודשים) . לפני כעשרה ימים היא חלתה בשפעת (קלה למדי) ומאז ועד עכשיו היא רוצה כל הזמן על הידיים היא נעלבת עד עמקי נשמתה אם מורידים אותה (בוכה בכי ללא קול). אני חייבת לציין שאני לא עובדת מאז הלידה וכל כולי שלה אני באמת משתדלת למלא את כל צרכיה אבל אני פשוט לא עומדת בזה פיזית וגם מוראלית...אפילו לשירותים אני צריכה לתכנן.... כמובן שהסביבה הקרובה מאשימה אותי..אני מפנקת אותה יותר מדי... אני מאידך מרגישה שכשהיא חולה היא זקוקה ליותר תמיכה השאלה היא באמת היכן הגבול. אנא ייעצי לי מה לעשות

לסנונית שלום. ביתך בטח כבר הולכת קצת- או לפחות מתחילה. במצבי מחלה בדרך כלל נכנסים לרגרסיה. זהו מצב בו הגוף חלש, ולכן נזקקים יותר לטיפול ולמגע. הדחף להתפתח יוריד את ביתך בחזרה לרצפה. דברי איתה על כך שהיא כבר בריאה וחזקה ויכולה ללכת, לזחול ולשחק לבד- ולפעמים הרימי אותה לחיבוק- סתם כאשר בא לך. חזקי אותה על עצמאותה כאשר היא עצמאית- ובטח בקרוב היא תשוב להיות כפי שהיתה. בהצלחה ורק בריאות. רוית.

תודה... ובכל אופן לא להיענות לה כשהיא מבקשת ידיים....היא יכולה לזחול בכל הכית בוכיה בכדי לאתר אותי ולהושיט ידיים ...אם אני מרימה אותה היא נעלבת כשאני מורידה אותה אחרי מס' דקות אם אני לא לוקחת אותה היא ממשיכה לבכות ולבכות ונרגעת ע"י מסיח כלשהוא טלוויזיה צעצוע

אימי עברה אירוע מוחי לפני שנתיים, כיום היא במצב של מוגבלות פיזית ביד וברגל, קשה לה ללכת וכמובן לתפקד עם היד, המצב הנפשי שלה מאד ירוד עקב המצב הפיזי, היא מדוכאת כל הזמן ורק רוצה להיות מה שהייתה קודם, טיפול תרופתי שקיבלה (פבוקסיל)ולא התאים לה גרם להיפר אקטיביות מצידה אולי המילה "היי" יותר מדויקת, היא החלה לבזבז כספים, להיות עצבנית ולריב עם בני משפחתה על כל דבר, היא החלה לשמוע מוסיקה בשעות הבוקר המוקדמות בקולי קולות והפריעה לשכנים וכן דברים נוספים לא פחות גרועים, ניסו להחליף לה את הכדורים אבל היא המשיכה להיות מדוכאת לכן חזרו לתת לה את הפבוקסיל עם כדור שאמור להיות נוגד את התופעות שהזכרתי. שאלתי היא האם יש סיכוי שתחזור לסורה ? בינתיים היא לא מראה סימנים חיוביים ולא שליליים היא עדיין מדוכאת ובוכה כל הזמן , שני המצבים שהזכרתי קשים לנו מאד ואני רוצה לדעת איזה פתרון יכול להיות טוב עבורה. תודה

שלום טל, כרגע אין פסיכיאטר בפורום ונראה לי שהוא האדם המתאים ביותר לטפל במצבה של אמך. אירוע מוחי הוא טראומה לא קלה ובמקרים מסוימים גורם לשינוי בהתנהגות ואפילו באישיות. אם מדובר באדם מבוגר, ישנם פסיכיאטרים המתמחים בטיפול בקשישים (פסיכוגריאטרים) שיש להם יותר ניסיון בהתאמת הטיפול האנטי-דיכאוני. על כל פנים, אני מציע לחזור ולשאול את אותן שאלות במסגרת בה היא קיבלה את הטיפול האנטי-דיכאוני ובאשר להתערבות סביבתית יותר להתייעץ עם העובדת הסוציאלית או הפסיכולוג, אם קיימים באותה מסגרת. ייתכן גם שקיים מקום להתייעץ עם פסיכיאטר אחר. התאמת טיפול תרופתי אנטי-דיכאוני יכול להיות תהליך ארוך המצריך סבלנות, לא כל שכן כשמעורב בכך גורם אורגני כה נכבד כאירוע מוחי. לכל אחת מהתרופות האנטי-דיכאוניות דרוש זמן של 2-6 שבועות עד שניתן לקבוע אם היא עוזרת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

היי טל שנתיים אימך לוקחת פבוקסיל ומצבה אף מחמיר , היא שקועה בתוך עצמה כועסת ותגובותיה מוזרות . ,, זה אומר שהיגיע הזמן לשנות תרופה .(מהזן הישן ותרופה חדשה ויעילה יותר) אף לאבי היה אירוע דומה ומצבו הפיזי והנפשי היה אף יותר גרוע מאמך ,גם אי תפקוד יד ורגלים וגם מצבי רוח ודיכאון בכי רחמים עצמיים ,רוגז וכו/ . והתרופה שקיבל היתה גם פבוקסיל. אני כותבת לך בכייף מאחר שאבי יצא מזה תודה לאל, והיום הוא חזר לעצמו לאדם שאני הכי אוהבת. אז קודם כל הוא עשה שתי דברים במקביל ,כשהבין בתודעתו ששנה וחצי אין תזוזה במצבו, הוא התחיל להישמע להוראות אימי ,שהיתנהגה אליו כמו מפקד בצבא,,(בוא תעזור,,תלך תביא ,,ואין לישון,,,)ומאידך ביקש ביוזמתו מרופאו להחליף ולזרוק לפח את הפבוקסיל. הוא קיבל את ה"אפקסור " שהיא תרופה מזן החדש וידידותית כמעט לכל מי שאני מכירה. היום הוא מתפקד בסדר גמור לגילו 70+ הבנתו ותובנתו חזרו ,כושרו הפיזי מניח את הדעת עם פזיותרפיה והליכות ודיאטה. הוא אמר שהאפקסור היציל לו את החיים.! (אגב גם לבני .) מאחלת לכם הצלחה . ויוי

אתם פה? אני מתגעגעת. תכתבו לי.

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אותי בסוף, גם אני עוזבת

היי כוכבית! בחיי שהיום חשבתי עלייך.... ואפילו חששתי שאולי עזבת בגללי - כי אני הייתי האחרונה שענתה לך כאן, בפורום, כשסיפרת על היחסים שלך עם בעלך. ככה הראש המטורלל שלי עובד - את כל האשמות של כל העולם אני לוקחת על עצמי... ))-: בכל אופן אני מקווה שלא אני ולא אף אחד מאיתנו כאן פגע בך באיזושהי צורה. ואגב, אם כבר מדברים, מותר לשאול מה קורה איתך ועם בעלך? האם את נסית להשפיע עליו באיזושהי צורה לשנות את הגישה שלו, או שזה נראה לך אבוד? אשמח לשמוע ולחשוב ביחד איתך, אם צריך, על פתרונות יצירתיים אפשריים... ((-: כל טוב! נזבורה

היי נזבורה חביבתי... איזה כייף לי שחשבת עליי :-)))) לעזוב את הפורום??? מי?? אני??. מה פתאום? אתם החברים הכי טובים שלי.. חוץ מזה, אני לא ניפגעת כלכך מהר...במיוחד לא מאנשים שרוצים בטובתי...הסירי דאגה מליבך :-)))) אני אשמח עם תעזרי לי לחשוב..... אני לא יכולה לשנות את הגישה של בעלי...אני צריכה לשנות את הגישה שלי... הבעיה שהוא כלכך מתוק כשאין לי תלונות וכשאני מחייכת....אך אבוי לי עם אני בצרה או שאני מתלוננת... אבל צעדתי צעד קדימה.....החלטתי להדק את הקשרים שלי עם אמא שלי... אני כנראה אסע אליה ביום שלישי עם הבת הקטנה שלי.... אמא שלי לא ראתה אותה יותר משנה..... צעד קטן להתחלה חדשה :-)))) אפשר לפעמים לכתוב לך לאימייל??? את יכולה לספר לי קצת על עצמך?? ביי וערב טוב כוכבית

יש לי ילדה אחת, בת 3.5 שנים. מאז הפעם הראשונה שהיא קיבלה פירכוס חום בנוכחותי , חיי השתנו. כל הטעטשות/נזלת שהיא מקבלת רופאת הילדים שלה בכוננות -על. כשהיא זקוקה ,חלילה, לטיפול אנטיביוטי היסטריה רבתי: אני מפסיד ימי עבודה (מזלי שאני מנהל בכיר) אני מעשן בשרשרת, התיעצויות עם הרופאה, קורא ספרות מקצועית ברפואת ילדים, בקיצור: הבית נהפך לחמ"ל. החברים סביבי שגם הם אבות לילדים צוחקים עליי . בעבודתי אני מנהל קר-רוח ונוקשה, וגם הממונים עליי נוהגים לא להתעסק איתי. אבל, שהילדה בקטע של מחלה אני נהפך ל"חנון". מה דעתכם .?.

שלום לך, ברשותך אתייחס אל תגובתך ולא אל מה שקורה לבתך, דבר השייך יותר לבריאות הגוף מאשר לבריאות הנפש. קודם כל, זה לגמרי טבעי בעיניי שבעבודה תתנהג בקור-רוח ואל בתך תתנהג להפך (אילו זה היה ההפך הייתי מודאג). שנית, נראה שאתה מאוד נוקשה עם עצמך לגבי הבעת רגשות וגילויים של דאגה ואפילו חרדה לבתך מעוררים אצלך אסוציאציה של "חנון". אילו היינו רואים אותה התנהגות על אישה, בוודאי זה לא היה מעורר את אותן אסוציאציות, ומזלן של נשים הוא שהבעת רגשות, ואפילו דאגות, לגיטימית אצלן מבחינה חברתית-תרבותית. לא תדמיתך היא זו שצריכה להדאיג אותך, אלא אם מצבה האובייקטיבי של בתך אינו חמור, לדעת מומחים, וכל דבר מקפיץ אותך, רצוי שתטפל בחרדה שלך. אם החרדה מופיע אך ורק בקשר לבתך, קיים בהחלט מקום ללכת להתייעץ עם איש מקצוע, אולי כדאי אפילו לצרף לייעוץ את אשתך ולפעמים גם את הילדה, כדי לבדוק מה מקפיץ אותך, איזה ציפיות היו או יש לך ממנה, ומה גורם לך להתייחס אל כל "פיפס" שלה כאל מצב חירום. התרשמותי היא שאתה מתמודד היטב עם מצבים מוגדרים-היטב וברורים ומתקשה להתמודד עם מצבים בלתי מוכרים ובלתי מתוכננים. במקרה הספציפי הזה, הפרכוסים של בתך הם דבר שלא היה ב"תכנון" ואני מציע שתבדוק זהו קו שמאפיין את חייך במצבים שונים שהם בלתי-מתוכננים ושאין לך שליטה מלאה עליהם. הטיפול בך חשוב גם לגבי התפתחותה התקינה של בתך, משום שאם תהפוך להיות אב חרדתי ודאגן, הדבר ישודר לך בצורה זו או אחרת ועלול להיות לו השפעות מזיקות על התפתחותה של בתך, כגון הפיכתה לאדם תלותי ומפונק כשתגדל. לכן חשוב מאוד שתטפל בעזרת איש מקצוע בחרדה הזו ובמה שהיא מעוררת אצלך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אשמח לקבל מידע על המחלה

רחלי,, זוהי מחלה פסיכוטית,כרונית השכיחה ביותר. היא גורמת להפרעה בתהליכים פסיכולוגיים בסיסים של האישיות קימות באופן בסיסי שתי צורות למחלה הקלה יותר ,והשניה קשה שמתפתח בה תהליך כרוני החומר הוא רב מידי ומתחלק להפרעות ותת הפרעות וכו' מקווה שתמצאי חומר באינט' כשתקישי "סכיזופרניה". ויוי.

היי שלומי קודם כל...תשובה למה שכתבת החזרתי בעמ' 621 חוץ מזה... הבנתי שאתה דתי בסגנון של כיפה סרוגה? עכשיו אתה מבין למה לא התלוננתי? בחברה שלנו הכל בעייתי... איזה קטע בגמרא מתייחס לאנשים מבוגרים יותר? האם זה בכל הגילאים או רק בין צעירות כמוני למנוסים יותר?

מתוך מה הבנת שאני דתי בסגנון כיפה סרוגה ??? מה זה בחברה שלנו ? את באה מהחברה של הדתיים לאומיים ? על איזה בעיות בחברה הזו את מדברת ?? הקטע בגמרא מתייחס לייבום. זה קורה כאשר אשה נשארת אלמנה, ללא ילדים, (בעלה נפטר מכל סיבה שהיא), ואז התורה רוצה שהאח של הבעל יתחתן עם האלמנה. כמובן רק ברצון של שני הצדדים. להקים שם לאחיו. מה קורה אם האלמנה צעירה, והיבם (האח של הבעל) זקן ?? או הפוך ?? אזי אומרים חכמים: מלמדים את האשה שתמאן. מסבירים לה שלא כדאי לה להתחתן עם המבוגר ממנה ואז הוא נותן לה חליצה במקום ייבום. וכל כך למה ? כי חז"ל אמרו שאשה הנשואה לזקן, לא תבוא על סיפוקה מכמה וכמה בחינות, וזהו פתח לבגידות ולנישואין שמלאים בקטטות. קפיש ? ואם את לא שולחת את בן החמישים פלוס לאלפי מנשה , אז אני מפסיק להיות חבר שלך !!!!! קפיש ??? ולא ענית לי אם גם הוא "דתי" . "א יענע דתי" !!! בעצם, את יודעת מה, הוא לא מעניין אותי כל כך , הרי שלחנו אותו לאלפי מנשה !!!!! וליבי, זה בסדר שאינך נמשכת לבני גילך, אבל מכאן ועד לחמישים ????? יש עוד כמה גילים באמצע, למה להפליג עד לחמישים ? ומה עם 29 למשל ????????? או שנות השלושים המוקדמות ????? זה גם מבוגר ממך בהרבה. וגם לא ענית לי על השעות המוזרות שלך . למשל , את ההודעה הזאת, כתבת לי בעשרה לארבע בלילה !!! האמנם ? למה את לא ישנה בשעות כאלו ???? היי בריאה ! להשתמע ביי

וואו אוקיי הנחתי שאתה מסגנון של כיפה סרוגה ברגע שראיתי שכתבת שהבת שלך עושה שירות לאומי הבעיתיות שכתבתי היא בקשר למה שכתבתי לך כתשובה לשאלה שלך אם התלוננתי על אותו אדם (לא). כי הבעיתיות בחברה שלנו די גדולה. אי אפשר לצאת עם כל דבר ואף אחד לא ערב לי שהדבר הזה יישאר בסוד. אין לי שליטה על זה. ואם זה אכן כך, אתה יודע מה יכול לקרות לבחורה דתית שעוברת דבר כזה ורק להבהרה...אני לא שייכת ל"דתיים לאומיים" - אפשר להגיד שאני "בעלת חזות חרדית" אלפי מנשה? מה זה אומר? והבחור ההוא היה עם כיפה סרוגה ופרק כל עול יש הרבה גברים והגילאים נעים בין 25-55 נוטה לכיוון המבוגרים יותר... ובקשר לשעות המוזרות...אחרי שכולם הולכים לישון אז אלה השעות המיוחדות שלי..אני עושה מה שבא לי בלי שאף אחד יעביר ביקורת או יעליב (כי אני "לא נורמלית")...כי למרות שזו החלטה שלי ללכת על מה שאני מאמינה בו ומתחברת אליו, זה עדיין כואב כשאנשים לא מקבלים את זה וצריכים להוכיח לי את עליונות המסגרת בכוח.

שלום, אני בחורה בת 22 הסובלת מבעיה של חרדה חברתית, המשפיעה מאוד ומשבשת את חיי. אני סובלת מבעיה של חוסר בטחון עצמי, ביישנות יתר, רעדות בגוף,דופק מהיר,גימגום תוך כדי שיחה ועוד... יש לי בעיה עם להכיר אנשים חדשים, או להיות בחברה גדולה של אנשים, בגלל מצבי הקשה הייתי בתקופה קשה בחיי .... לא עבדתי במשך שנתיים ולא עשיתי כלום עם עצמי, בגלל שפחדתי להיות עם אנשים ולהיות במסגרת, אני בחורה מאוד רגישה ונבגעת מכל שטות, שהייתי בתקופת הלימודים עזבתי מוקדם כנל גם בצבא וגם בעבודה בגלל מילה, צעקה או פגיעה. חשוב לציין אני בחורה מאוד אינטיליגנטית וניראת- טוב אני לא שמנה, אין לי שום מגבלה למרות שאף אדם לא מושלם. מבקשת עזרה... מחפשת קבוצת תמיכה או פסיכולוג לבעיות אלו ללא תשלום או בתשלום מועט כי אני לא עובדת. בתודה מראש.

היי טלי זה שאת מחפשת עזרה בכוון זה כבר טוב,ומראה שאת בדרך הנכונה בכוון של פתרון בעיה ,יש בקופת החולים שלך שרות של פסיכולוג בתשלום סמלי ואת אמורה להיתענין אצל הפקידה שתפנה אותך אליו. אם יש בעיר ך תחנה לבריאות הנפש ,תוכלי גם שם להיתעניין בקשר לקבוצת תמיכה . בהצלחה ויוי

אני נעזרת מאוד להשגת מידע וקבוצה תמיכה בכתובות הבאות http://www4.diburim.co.il/cgi-bin/forumsdb/intraforum.cgi?forum=a-5476&alias= ובאתר שמציע הרבה מאוד מידע בנושא חרדה חברתית http://www22.brinkster.com/zarut/apd.asp

אפשר לשאול איך צירפת את הקישורים? מה הטכניקה?

שלום טלי, המצב שאת מתארת בהחלט מוכר וניתן לטיפול הן בעזרת טיפול תרופתי והן בעזרת שיחות, והשילוב שבין השניים מומלץ במיוחד. בשלב כלשהו בטיפול האינדיבידואלי טיפול קבוצתי עשוי להיות בעל ערך מוסף משמעותי מאוד במקרים של ביישנות-יתר וחוסר ביטחון בחברה. כאן יש להבדיל בין טיפול קבוצתי וקבוצת תמיכה. טיפול קבוצתי מונחה ע"י איש מקצוע וכוונתו להגיע לשינוי כאשר חברי הקבוצה מספקים אמנם תמיכה הדדית זה לזה אך מהווים גם מקור למשוב בזמן אמת על מה שקורה לכל אחד מהם. זהו מעין מיקרו-קוסמוס של העולם האמיתי, שקרוב יותר למציאות מאשר הטיפול האינדיבידואלי. קבוצת תמיכה, לעומת זאת, היא קבוצה לעזרה עצמית, לפעמים מונחית ע"י איש מקצוע ולפעמים ע"י חברי הקבוצה עצמם, ושם המטרה היא רק שיתוף חברי הקבוצה האחרים במה שעובר עלייך. לפחות במוצהר המטרה אינה שינוי אלא הקלה ע"י תמיכה בלבד. אפשרויות הטיפול העומדות בפנייך במצב של קושי כלכלי הן לפנות אל קופת החולים בה את חברה, תחילה אל רופא המשפחה, שיפנה אותך לפסיכיאטר ומשם תופני לשירותי בריאות הנפש של אותה קופה. בקופות החולים הקטנות כמו מכבי, לאומית ומאוחדת קיימת רשימה של מטפלים מוסמכים ואת זכאית בהן לסדרת שיחות מוגבלת בזמן במחיר מסובסד. בקופת חולים הכללית תופני למרפאה לבריאות הנפש השייכת לקופה או למשרד הבריאות והטיפול הניתן בהן נעשה בחלקו ע"י מתמחים המודרכים ע"י אנשי מקצוע מוסמכים. קבוצות תמיכה בנושאים שונים, שאין לראות בהן תחליף לטיפול קבוצתי או אינדיבידואלי, כפי שתואר לעיל, קיימות במרכז הארצי לעזרה עצמית טל' 036299389 או 036200259. אנצל את פנייתך כדי להסב את תשומת לבם של שתי הסובלות מעודף משקל שעניתי להן היום כדי להראות שמראה חיצוני אינו ערובה לאושר, שכן את כותבת שאת נראית טוב וגם אינטליגנטית, שתי תכונות חשובות, ללא ספק, אך אין להן דבר עם מצוקה או רווחה נפשית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

רציתי לבקש מידע על הפרעת אישיות המנעותית(apd) ועל הפרעת אישיות סכיזואידית. אני די בטוחה שאני סובלת מהראשונה ואני חוששת שאולי גם מהשנייה. האם יש קשר ביניהם ומה הסימפטומים? אשמח גם לקבל המלצות על מטפלים שמבינים בנושא.

את יכולה לנסות באתר הבא: www22.brinkster.com/zarut/apd.asp

שלום שיר, ראשית, באבחון עצמי בכלל ובאבחון עצמי של הפרעות אישיות בפרט קיימת סכנה גדולה. כפי שכתבתי כאן כבר בעבר, רוב הסטודנטים הלומדים פסיכופתולוגיה ואף רוב הסטודנטים לרפואה מאבחנים את עצמם לעיתים קרובות כסובלים ממחלות ומהפרעות שונות, משום שהספרות העוסקת בתחום מלאה רשימות של סימפטומים, שרק איש מקצוע מנוסה יכול לעשות את האינטגרציה הדרושה לאבחון. באופן כללי המאפיין העיקרי של הפרעות אישיות בכלל הוא דפוס מתמשך של התנסות פנימית והתנהגות הסוטה מציפיות התרבות שאליה שייך האדם, המתחיל לרוב בגיל ההתבגרות, מתבטא בהפרעות בקוגניציה, ברגשיות, בתפקוד בין-אישי, או בשליטה בדחפים, הוא נוקשה ומקיף שורה ארוכה של מצבים אישיים וחברתיים ומוביל למצוקה משמעותית ולפגיעה בתפקוד בתחום החברתי, התעסוקתי או בתחומים חשובים אחרים. בהפרעת אישיות סכיזואידית קיימים דפוסי חשיבה מוזרים, מוזרויות בתפיסה ובדיבור המפריעות לתקשורת ולפעילות גומלין חברתית ובהפרעת אישיות הימנעותית קיימת רגישות-יתר לדחייה או לנחיתות חברתית, ביישנות, חוסר בטחון בפעילות גומלין חברתית וביזימת קשרים. כפי שאת יכולה לראות קיימת חפיפה ודמיון בין שני סוגי ההפרעות, אך גם הבדלים, דבר הממחיש את הסכנה שבאבחון עצמי ובעצם, פנייתך כוללת רק את שתי האבחנות ולא תיאור אותנטי של מצבך ומצוקתך. בכל מקרה, לא ניתן לאבחן אדם דרך האינטרנט, בוודאי שלא לטפל בו, וההמלצה היא לפנות לטיפול אישי. אין מטפלים שבאופן רישמי לפחות מתמחים בטיפול בהפרעות אישיות בכלל, בוודאי שלא בהפרעת אישיות ספציפית, אך כל המטפלים מכירים היטב את האבחנות והוכשרו לטפל בהפרעות אלו. דווקא הפרעות אישיות הוא תחום כללי שאינו עולה בקנה אחד עם התמחות בתחומי בעיות ספציפיים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שני ההפרעות די דומות במאפיינים שלהם בגדול... השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך: האם את אוהבת להיות לבד ועושה את הכל כדי שזה יהיה כך... שזה מאפיין של אישיות סכיזואידית... או שאת לבד אבל שונאת את המצב הזה , סובלת ממנו ורוצה לצאת ממנו (לא שזה תמיד הולך) שזה מאפיין של אישיות הימנעותית כמובן שיש עוד כמה הבדלים אבל זה בגדול...

אני כבר כמה שנים בטיפול פסיכולוגי ותרופתי לדיכאון וכל מה שמסביב. אחרי כמעט 10 נסיונות תרופתיים, עוד לא נמצא משהו שיעזור לי.. הטיפול הפסיכולוגי הולך צעד קדימה ושלושה אחורה.. כבר אמרו לי מספיק פעמים ש"אף אחד לא חי עם דיכאון לנצח" ו"בסוף זה יעבור", אבל אני לא בטוחה שאני יכולה להאמין לזה יותר.. אני מחפשת כיוונים חדשים.. למישהו יש רעיון??

ב. שלום אחרי 10 שנים בהחלט יש מקום לעצור ולחשוב מחדש כיצד להמשיך. השאלה אינה רק מה נעשה בתחום הטיפול, אלא גם איך החיים שלך מתנהלים מבחינת יחסים בינאישיים, עבודה וכו'. ההודעה שלך מספרת קצת על החלק הזה בחייך שאולי נמחק: ההודעה נקראת "בדויה" ובתוכה על מספרת על הדיכאון, כאילו זה המאפיין היחידי שלך כבן אדם. נכון שהדיכאון עלול "למחוק" חלקים רבים וחיים של האדם, אבל אם את עצמך לא נלחמת בזה אף טיפול לא יעזור. איך משנים? בשלב ראשון לשינוי נסי אולי לכתוב מחדש את ההודעה לא כדמות בדויה שאיננה קיימת. ספרי מי את. בת כמה את, מה את עושה, איך החיים שלך מתנהלים. ונכון, בנוסף לכל אלו יש גם דיכאון. אולי אז יהיה למישהו גם רעיון אין ממשיכים את השינוי. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, יש דעה שגורסת, שאחוז מסויים מהאוכלוסיה אינו מגיב לטיפולים תרופתיים... יש שמסתייגים מזה... באופן אישי אני מקבלת את זה, כי גם אני אחרי 6-7 נסיונות תרופתיים, שבמקרה הטוב לא הועילו... לא יודעת כמה שנים את כבר בטיפול, אבל לאורך כל הדרך תמיד ניפגשת עם אותו/ה מטפל/ת או שניסית כמה? נכון, אי-אפשר לחיות עם דכאון לנצח... משהו נשבר בסוף... דכאון לא עובר מעצמו, בעיקר לא אחרי תקופה כל-כך ארוכה...

שלום בדויה, 10 ניסיונות תרופתיים זה הרבה (אני מקווה בשבילך שלא 10 שנים כפי שד"ר קפלן קרא בטעות). השאלה האם נתת לכל טיפול תרופתי הזדמנות הוגנת של כמה חודשים. פרט לכך, לא נותר לי אלא להצטרף לד"ר קפלן שדיכאון הוא אפקט (-רגש= מצב רוח) המלווה מצב חיים. כמה שנים בטיפול פסיכולוגי זה אומר שאינך בדיוק בתחילת חייך. אחת השאלות לליבון במסגרת הטיפול היא איזה רווחים מישניים את מפיקה מהדיכאון? האם הדיכאון אינו מהווה, עם כל הכאב והסבל שבדבר, "פטור" מאחריות לחייך? מה היית עושה כיום ללא דיכאון? אני משער שנוצר מצב שהתחיל אמנם כדיכאון, אך הפך להיות אורח חיים, לפחות במודע שלא מרצונך. אחת האפשרויות האלטרנטיביות היא להתיידד עם עצמך ועם הדיכאון - במקום לתת לא לגבור עלייך. אינני יכול להבטיח לך שהדיכאון ייעלם באופן ספונטאני, אך ללא ספק יש תקופות או לפחות פרקי זמן טובים יותר וטובים פחות, ואחת האיסטרטגיות היא פשוט להמתין לשלב הטוב יותר, כי כשחושבים ומרגישים כשנמצאים בתוך השלב הגרוע ביותר, המצב נראה גרוע מכול. הדבר גם משפיע על תפיסת הזמן. המתנה של כמה שעות אפילו להטבה חלקית וזמנית וויסות פעולותייך לקראת מצב זה ובהתאם לו עשויים לעזור. גם מתן הזדמנות הוגנת לטיפול התרופתי, שלא ברור אם אכן נתת לו הזדמנות כזו (מה שמובן לחלוטין עקב תופעות הלוואי) עשויה לעזור. לעיתים באופן פרדוקסאלי השלה עם המצב הקשה במקום הכרזת מלחמה עליו היא האפשרות הסבירה ביותר לצאת ממנו. ראי תשובתי ל"אלומוני" מהימים האחרונים. הרבה הצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

קודם כל תודה על התגובות. אני בת 21. פחות או יותר מאז שאני זוכרת את עצמי אני מרגישה ככה, הדעה הרווחת אומרת שזה כבר בערך 10 שנים, אם לא יותר. הגעתי לטיפול לפני בערך שנתיים אחרי "נסיונות אובדניים". אני לא ממש יכולה לתאר אספקטים אחרים בחיים שלי פשוט כי הדיכאון משתלט על הכל. התחלתי ללמוד השנה, מה שנחנשב להישג, אבל אני לא רואה איך אני יכולה להמשיך עם זה. בטיפול הפסיכולוגי אני עם אותה מטפלת כל הזמן. כל תרופה ניסיתי כמה חודשים. היו פעמים שהן השפיעו אבל לא ליותר מחודש-חודשיים. יש לי עוד מה להגיד, אבל אני לא רוצה שזה ישמע כאילו אני "מתעקשת להשאר בדיכאון". אני לא יכולה להשלים עם המצב כמו שאני. אני לא בטוחה שאני יכולה עוד להלחם. נכון, יש תקופות יותר טובות ופחות טובות. בעקרון, מה שאני עושה זה לחכות שזה יעבור, או יהיה יותר קל, אבל זה לא מספיק. איזה ערך יש לחיים שהם לפעמים נסבלים? דיכאון אצלי הוא דרך חיים, יכול להיות שאני כן מרוויחה מזה משהו, אבל אני לא חושבת שזה הוגן לקבוע שבגלל זה אני עוד ככה. אני יכולה להבטיח שאני לא נהנית מזה. בכל מקרה, תודה על התגובות.

שלום, אני בת 40, גרושה ללא ילדים, סובלת מאכילה כפיתית. החורף הזה שמנתי. מידי פעם הייתי נפגשת עם גברים בבליינד-דייט. בזמן האחרון אני חוששת להפגש עם גברים מפחד של דחיה. כולם שואלים אותי בטלפון איך אני נראית ואז אני נלחצת ופוחדת לפגוש אותם. בטלפון הם אומרים לי שאני נשמעת מאוד נחמדה, כמעט חתונה...... בעבר גם קרו לי מקרים כאלה. שוחחתי איתם בלי שיראו אותי וכשנפגשנו לא היה לזה המשך. אל תציעו לי לעשות דיאטה, כי את זה אני יודעת ומתמודדת. מה עלי לעשות כדי שלא אחשוש מדחיה?

שרון, יש לי חברה טובה... מאז שאני מכירה אותה היא שמנה... ועם זה היא התחתנה והיום יש לה ילד בן שנה וחצי... יש אנשים, שלא נותנים למראה החיצוני להטעות אותם... גברים שנפגשת איתם רק פעם אחת, ואחרי זה "נעלמו", לא מספיק רציניים כנראה... אותה חברה שלי מלאה בבטחון עצמי, היא מדברת חופשי על איך שהיא נראית - גם זה משחק תפקיד חשוב. ברגע שאחרים מרגישים את חוסר הבטחון שלך - זה מפריע להם. כתבת שאת יודעת ומתמודדת... איך? את בטיפול? נפגשת עם קבוצת תמיכה? HERA.

שרון שלום אם נושא ההרזיה יורד מהפרק הרי שנותר להתמודד עם הדימוי העצמי שנפגע בעקבות עודף המשקל, שהרי בלעדי פגיעה זו לא היתה לך בעיה להצהיר בכל שיחת טלפון שכזו על כך שאת מלאה או שמנה, וסביר להניח שגברים שהדבר אינו מפריע או אף מושך אותם יהיו מוקד החיפוש לזוגיות. השינוי הזה יכול להיעשות א) בהחלטה שלך שזו את וזה מה שאת מציגה ב)לעשות ניסוי וטעייה, כלומר, לנסות להצהיר כזו הצהרה בטלפון ולראות האם יש שינוי לעומת שיטות אחרות מהעבר ג) במידה הצורך ניתן להיעזר באיש מקצוע כדי שההצהרה לא תהיה כלפי חוץ בלבד אלא שתוכלי גם לחיות איתה בשלום. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום שרון, אני חושב שהתשובה טמונה בכותרת שנתת להודעתך, בה את מגדירה בעצמך את ההשמנה כפחד מדחייה. ייתכן שעל ידי ההשמנה את דוחה באופן לא-מודע גברים, או במילים אחרות, ההשמנה ממלאת תפקיד מסוים והוא לדחות מעלייך גברים. ככל שניסיונות הדיאטה הלא-מוצלחים קשים והתסכול מההשמנה רב, הוא בכל זאת קל יותר מהתמודדות עם כל אותם היבטים בדימוי העצמי שלך שבגללם ייתכן שאת מרגישה, עמוק בפנים, שאינך ראויה לגבר. תמיד הרבה יותר קל להתמודד עם בעיה אחת, גם אם לא בהצלחה, ולתלות את כל האשם בה, כמו במקרה של השמנה. יתר על כן, את אמנם לא מצליחה לרדת במשקל, אך זה לכאורה לפחות תלוי בך. את שולטת במצב, והאשליה היא שאם רק תרזי, תשיגי את מבוקשך. לכן את צודקת בהחלט שאין מה להציע לך דיאטה. נקודה נוספת היא הכרויות בעזרת פגישות עיוורות. זהו מרשם בדוק לכישלון. את בוודאי יודעת מניסיונך יותר טוב ממה שאני יודע מסטטיסטיקות בנושא שההצלחה, לא רק שלך, בפגישות אלו היא אפסית. (עפ"י סטטיסטיקות מסויימות עומדת על אחוז אחד). מדובר באותו מעגל של אנשים עם בעיות ביצירת קשר שסובבים שוב ושוב באותו מעגל, מפרסמים שוב ושוב את אותן מודעות, וזו כמובן נקודת פתיחה גרועה מאוד המוסיפה לתסכולייך. עדיף להיות יותר פתוחים וקשובים לגברים פנויים בסביבתך הטבעית, כמו למשל עבודה, אוניברסיטה (אם מיצית זאת, הצטרפי לחוגים או לפעילויות שבאמת מעניינות אותך, לא כדי למצוא גבר, אלא לשם הפעילות עצמה ואולי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה). ההתייחסות אל חיפוש בן זוג כאל פרוייקט מתוכנן היא דבר כמעט הרסני, הייתי אומר. כאן המאמץ דווקא מרחיק, משדר נואשות, בניגוד לתחומי חיים אחרים כמו עבודה או לימודים שבהם קיים יחס ישר בין השקעה ותוצאות, במסע אחר קשר זוגי הקשר מורכב יותר. בהחלט מומלץ במקרים של פגיעה בדימוי העצמי, המחבלת באפשרויות לקשר, להיעזר בפסיכותרפיה (טיפול ע"י שיחות) אינדיבידואלית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

בעקבות תשובתך לשאלתי מה הם הסימנים לאנקופרזיס? רציתי לידע אותך כי אנקופרזיס מתיחס להפרעות בשליטה על הפרשת צואה ולא שתן כפי שציינתה. בעיות בשליטה על הרטבה נקרא אנורזיס.התיחסות לכך תוכל למצוא בספר פסיכיאטריה של הילר והמתבגר של פרופ" טיאנו.

שושנה שלום את צודקת בהחלט, שתי התופעות קשורות להפרעות בשליטה על הסוגרים ומן הסתם התבלבלתי בינהן בעת מתן התשובה. אני מבין מהודעתך שלמעשה מצאת תשובה על השאלה שהפנית אלינו לגבי הסימנים לאנקופרזיס. במידה ונותרה שאלה פתוחה לגבי מאפייני הבעיה אצל הילד בגללו פנית אשמח להשיב, והפעם אני מקווה לשאלה עצמה. (-: בברכה ד"ר אורן קפלן

איך אמה של HERA מתמודדת עם בת חולה ובעל חולה ??? האם היא עשויה מברזל???

לאמא של הרה יש גם אבא חולה (עבר שני ארועים מוחיים)... גם לאמא של הרה יש את הבעיות שלה... אפשר "להתנחם" בזה, שאין סכנת חיים... רק בעיות גב (פריצת דיסק וחוליה שזזה...)... אבא של הרה מציב הרבה יותר קשיים מהרה... לא כהשוואה בין המחלות, אלא מבחינת התנהגות... בנתיים הרה מפתחת בעיות גב עתידיות... כי היא צריכה לסחוב כל דבר ששוקל יותר מ - 20 ק"ג... לאבא ואמא אסור...

אני בת 45. מכורה לאוכל. כבר שנתיים לא מצליחה לעשות דיאטה. יש עלי עודף משקל של 15 קילו שהורסים לי את החיים. כבר עשיתי הכל - דיאטנית, קבוצות תמיכה, מרזי מורית, דיאטת הפחמימות, הלחם, האורז האושר וכו. אחרי יומיים אני נשברת וחוזרת לטרוף. בעבר עשיתי דיאטות עם כדורים מדכאי תאבון. אפילו הם כבר לא משפיעים עלי. אני זקוקה לעזרה. לא מעונינת בטיפול ארוך טווח. אולי היפנוט? כל עזרה תתקבל בברכה.

היי זיוה חשבת על זה שכל הדיאטות חייבות לבוא מרצונך האישי? תחשבי טוב טוב מה עושה לך האוכל ומה עושה לך העובדה שיש לך 15 ק"ג עודפים מתי ולמה את בבולמוס של אכילה?

שלום זיוה, האם ניסית את קבוצת התמיכה "גריישיט"? זו קבוצת אכלנים כפיתיים, בה את מקבלת תמיכה נפשית,רוחנית ופיזית. מפגשים מתקיימים כמעט בכל הארץ בתשלום סמלי - 5 ש"ח עד 10 ש"ח לפגישה. בת"א הקבוצה נפגשת מידי יום ראשון בגינת שנקין בשעה 21.00.

זיוה שלום אכילת יתר נובעת בד"כ ממקורות נפשיים ורגשיים כאלה או אחרים, חלקם ראשוניים מאוד. כנראה שעד כה מחיר הפסקת האכילה היה גבוה מההשארות עם עודף המשקל. טיפול פסיכולוגי עשוי לעזור לבדיקת מאזן האימה הזה. היפנוזה יכולה להשתלב בטיפול אבל היא רחוקה מלהיות מטה קסם שבן רגע יפסיק את רצונך לאכול. מאחר ומדובר בשינוי משהו בסיסי ביותר בהרגלי החיים, הטיפול לא יהיה בהכרח קצר. בסה"כ את כל הפטנטים קצרי המועד את כבר מכירה והתאכזבת מהם. אני בהחלט מתומכי הטיפולים הפסיכולוגיים הקצרים במקומות שזה אכן מתאים. אני לא בטוח שזה המצב אותו את מתארת, אם כי, אפשר לנסות. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום זיווה, למקרא פנייתך, גם הבעיה שאת מתארת וגם הפתרונות שאת מבקשת לה (טיפול קצר) מבטאים קושי הרבה יותר מהותי או בסיסי והוא חוסר היכולת לדחות סיפוקים. גם את הטיפול את מגדירה מראש כקצר, כלומר, את רוצה תוצאות מיידיות גם שם - והלא זה כל מה שניסית עד כה. אכילה מיידית מנחמת, זה ידוע. על מה יש צורך לנחם אותך? זו השאלה שצריכה,לדעתי, להיות מוקד הטיפול בך וטיפול כזה לא יכול להיות קצר. אני יודע שקשה לך לקבל זאת, זה בניגוד לכל מה שניסית עד כה ולא הצליח. ישנם, אגב, לא מעט אנשים שמנים ומאושרים - מה דעתך להצטרף למועדון הזה? אני בטוח שאם רק תאפשרי למטפל לעזור לך ותהייה שותפה פעילה בטיפול, איכות חייך תעלה, בין אם תרזי ובין אם לא. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

היי זיווה לדעתי את צריכה למצא תחליף אחד לאוכל , אשר יתבטאבכל תחום שהוא , רק לא כדורים, מדכאי תאבון ,דיאטות למינהם וכו'. לא לחשוב על אוכל בכלל ,,,,ואני יודעת שלפעמים כרוצים מאד ונותנים את הפקודה למח לא לרצות לאכול,,אז דווקא רוצים לאכול ויותר. לכן תחליף אחר ,כמו ספורט לכל סוגיו , לימודים,סרטים ,חוגים ,עבודה חדשה,או אהבה חדשה,,,, משהו ,שישיח את הדעת ויתן הנאה וסיפוק אדיר ומהנה שכל חושייך יתנקזו לשם,,,,, אז ,את תיווכחי לדעת שהרצון לזלול יעלם , וכי יש לך מקור לסיפוק והנאה אחר .! בברכה ויוי

בוקר טוב לפני כשנה, בגלל כמה ק"ג בלתי ידידותיים, לקחתי סדנה במכון של ד"ר איידלין. הוא נמצא במרכז עזריאלי, בבניין העגול, ומספר הטלפון שלו בתל אביב 6915566. כתובת אתר האינטרנט שלו: WWW.AIDLIN.COM אגב, אינני אשה של דיאטות, וגם אם יש עודף פה ושם, אני לא בהיסטריה. היה משהו בדוקטור איידלין הזה ששיכנע אותי להסיט את תשומת הלב מהמתוקים האלה, ובעיקר מהשטויות של מול הטלויזיה ולפני השינה. מאוד ייתכן שהסדנא הזו, שהיא סידרת הרצאות פרונטליות, תיתן לך כיוון. אני לא מתיימרת להיות מומחית, ולא מסרת פרטים על נתוני גובה משקל וגיל, אבל 15 קילו, זו נורה אדומה מהבהבת.....מצד אחד, ומצד שני- אני מאמינה שכמו שויוי הציעה לך, אם תנסי להעסיק את עצמך בפעילות גופנית, תגלי שיש משהו בתיעול האנרגיה הזו... אם את לא ספורטאית בנשמה, התחילי להקדיש לעצמך ולגופך זמן, ולצעוד מידי יום, התחילי בחצי שעה, ועברי לשעה כעבור מספר שבועות. לא תאמיני מה שזה מחולל, נפשית ופיזית, במצטבר. אני מדברת מניסיון יקירתי.. לאחר שיירדו 5 קילו ראשונים שלך, תביני שאת בדרך הנכונה. ויוי- הערה: כשאשה מרגישה שמנה, לא בא לה "לפצוח במחול האהבה..."....אלא אם כן יש בסביבה "מועמד" שמנמן שאוהב אותה שמנמונת... ואז- זה בכלל רעיון טוב לצעוד ביחד ולאבד משקל יחד... זיוה, במקביל- ההסברים של 2 הדוקטורים מאד משכנעים שיש פה צורך לבדוק דברים לעומק. אל תהססי לפנות לטיפול, ויפה שעה אחת קודם. אנחנו רוצים אותך פה יפה חטובה חיננית ותומכת .. בהצלחה ש נ ה ב

ורוניקה מוריליו לא נעלמה מגלמת אותה השחקנית הקולומביאנית אנה מריה אורוסקו בטלנובלה צחוק הגורל המשודרת בימים א-ה ב 1950 לעצם העניין ורוניקה מוריליו היא דמות שנוצרה על ידי מישהו/י מהפורום וכרגע אין לדמות מה לומר יותר שמעתם על שש דמויות מחפשות מחבר ???

אם אני מבינה נכון אז יש דמויות בפורום שהם בעצם מתחזים. איך אני יכולה לדעת מי אמיתי ומי מתחזה ומספר סיפורים?

1. השמות לא חשובים 2. אם מישהו יספר שהוא גבר שנכנס להריון הוא בודאי מתחזה וזה לא משנה אם הוא מזדהה בשמו האמיתי או בשם בדוי 3 אם מישהו יספר שהוא נרפא מדיכאון על ידי שילוב של טיפול תרופתי ופסיכותרפיה אז הוא לא מתחזה גם אם הוא משתמש בשם בדוי 4 גם להדיוטות מותר להביע דיעה שטיפול תרופתי הוא מסוכן או שפסיכותרפיה היא חסרת יעילות להדיוטות הכוונה לאלה שאינם אנשי מקצוע ולא אידיוטים 5 רק אנשים שמזדהים כמטפלים וכאנשי מקצוע חייבים להזדהות בשמם המלא ולציין את ניסיונם המעשי לגבי ורוניקה מוריליו היא מעולם לא הזדהתה כמטפלת ולכן דבריה נלקחו בעירבון מוגבל מאוד ורוניקה מוריליו היא לא HERA תודה

שמעתי על המחזה ולמדתי אותו גם

רונית לי יש הרגשה שורוניקה החליפה זהות... ורוניקה היא אחת מאיתנו... אולי אחד מאיתנו....?? צריך רק להפעיל חוש בילוש ...לשים לב לסגנון.... ולהערכתי ורוניקה של אז היא לא אחרת מאשר ביאטריס של הערב.... שימו לב לסגנון הכתיבה.... לא מוכר?? בעצם לדעתי חבל על האנרגיות... אם ורוניקה רוצה היא יכולה להיות גם נגיד ....שמוליק.. ביי ש נ ה ב

שלום מאז שגיליתי את נפלאות הקסנקס, לפני כל פגישה חשובה או טיסה אני לוקח 0.25 או 0.50 מ"ג ומרגיש נפלא ולא מתוח ( אחת לשבועיים) האם אני גורם לעצמי נזק מצטבר?

וואי וואי גם אני רוצה.....

אני עושה עבודה במדעים ורציתי לדעת מהם הגורמים למחלה אנרוקסיה?

את יכולה לפנות ל www.tapuz.co.il לפורום הפרעות אכילה ויש שם חומר שמנהלת הפורום אספה

לירון, יש מגוון של גורמים אישיותיים וחברתיים... למעשה, אין גורם אחיד שמתאים לכל חולה. בכל מקרה, אני מצרפת לך כאן כמה קישורים בנושא: http://starmed.msn.co.il/FAQ/181 http://www.clalit.co.il/AllAbout/eitanim/anorex.htm http://www.infomed.co.il/questions/q_080601_3.htm http://www6.snunit.k12.il/science/biology/anox.html http://www.sahar.org.il/eating_disorder1.asp http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/24032000/ART40934.html

מישהו יודע?

כן... אבל אני חושבת, שלא אני צריכה לענות על זה...

עדי נשלח לך מייל בקשר להודעה את יכולה לשאול שאלות הבהרה גם בפורום

לשאול, קיבלתי ורציתי לשלוח חזרה. אשלח ממחשב אחר. עדי

שלחתי אתמול שאלה על התמודדות עם יובש בפה. אבא שלי לוקח כדור שגורם לו ליובש נוראי בפה ואני מאוד רוצה לעזור לו לפתור את הבעיה.יש רעיונות? חוץ מזה שגילו אצלו שלושה גידולים (עדין לא יודעים האם סרטנים או לא) מחכים לעשות בייופסיה ולראת את סוג הגושים... בינתיים כולם פה מרגישים על הפנים והוא בדכאון עמוק. אין לי מושג עד כמה אפשר להגיד לו ולאחרים להישאר אופטימים. יש דרך אחרת לעודד??? תודה סתו

שלום, התרופה שאביך לוקח גורמת ליובש בפה, למידע נוסף על התרופה: http://www.infomed.co.il/drug4.asp?dID=267 במקרים קשים של יובש יש לפנות לרופא. הוא יכול בינתיים להקל על עצמו ע"י ידי מציצת סוכריות לימון או מנטה. אם הוא נוטל תרופה נגד דכאון ועדין שרוי בדכאון עמוק, הוא חייב לפנות לפסיכיאטר ולשקול לשנות את התרופה, או את מינונה. אין פסיכיאטר בפורום ואני מקווה שעזרתי לכם במעט.

נטע היי, תודה על ההתיחסות (קניתי לו סוכריות חמוצות). אנחנו יודעים שהיובש נגרם עקב השימוש בכדורים. אבל כרגע הדיכאון הוא בעצם חרדה מהלא ידוע... הוא עשה בדיקת CT לפני כמה ימים ובבדיקה נמצאו 3 גושים (בריאה , בכבד ובבטן) שרק ביום חמישי (אחרי הביופסיה) נדע האם הם סרטניים ואך ניתן לטפל . אני כל הזמן מעודדת ואומרת שחייבים להיות אופטימים. יש לך רעיון אחר לעודד אותו?

סתו שלום כאמור, כרגע אין רופא בפורום ומומלץ בשאלות הרפואיות לפנות לגורמים המטפלים. לגבי התגובה הרגשית למחלה של אביך, נשמע שהן אביך והן אתם זקוקים לייעוץ ותמיכה בתקופה הקשה שאתה עוברים. בביה"ח בו אביך מטופל יש בוודאי מחלקה של עובדים סוציאליים ו/או פסיכולוגים שמתמחים בתחום הרפואי. אני ממליץ בחום שתבקשו פגישה עם אחד מאנשי הצוות כדי לחשוב ביחד איך עוברים את התקופה הזו. החוסן הנפשי הוא מרכיב משמעותי מאוד בהתמודדות גופנית עם המחלה, ובודאי מאפשר שמירה על איכות סבירה של חיים בתקופת לחץ שכזו. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה על הייעוץ

שלום לכולם הבהרה חשובה- "שנהב בוכה" זו לא ש נ ה ב. תודה

את בכלל לא צריכה להבהיר, לכולנו זה ברור !!!!!!!!!!!!

תודה

?

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

,

אני כאם לילדים בני 9,13 מעונינת לדעת אם לגלות להם- שהאבא נפטר כתוצאה משחמת כבד עקב שתיה מרובה. הסתרתי כל השנים את ענין האלכוהוליזם וברגע שנפטר איני רוצה לפגוע בשמו הטוב כאבא. אמרתי להם שאבא נפטר מבעית שחמת כבד לא הזכרתי שום שתיה ואלכוהוליזם (למרות שהיה והיו מצבים של אמבולנסים וכו....) האם יש לגלות להם את האמת כדי שלא יכעסו עלי כשיגדלו יותר.????????? או לשמו ר לעד את הסוד ויזכרו אותו רק לטובה..???? תודה מראש

שירי שבת שלום, אני משתתפת בצערך, עברת תקופה קשה ואני משערת לפי מה שכתבת שבעלך נפטר לאחרונה. לדעתי עליך לשוחח עם ילדיך בשל מספר סיבות: סופו של כל סוד להתגלות, ככל שתנסי להסתירו תמיד יהיו קרובים או שכנים או מכרים שיוכלו בעתיד לומר בטעות או במתכוון לילדיך שאביהם היה אלכוהוליסט. ילדיך שגדלו בצילו של אב שתיין גם אם היו קטנים חשו בהתנהגותו הריגה, שמו לב שרופאים הגיעו לטפל בו, והרגישו שמשהו לא טוב קורה בבית. אני חושבת שכדאי לך לדבר איתם, לספר להם על אביהם, תכונותיו הטובות, אישיותו וכן על חולשתו, השתיה המרובה, שהביאה למותו. את מכירה את ילדיך ויודעת מה הם יכולים להכיל. בדרך עדינה וחמה תוכלי להעביר להם גם את המסר ששתית אלכוהול מופרזת מביאה לתוצאות הרסניות. מאחלת לך ולילדיך חיים טובים

שורה חמישית - תיקון טעות: חשו בהתנהגות חריגה.

נטע. את מקסימה. המון המון תודה את פנית כפסיכולוגית או כמביעה דעה. זה כל כך הגיוני מה שאמרת ואם כל זה מאד קשה. הסתרתי לכל אורך הדרך את התנהגותו והילדים ידעו שיש בעיה רפואית ופסיכולוגית אז למה לכקלקל ואני מקווה שברבות הימים יבינו שהייתי רק לטובתם ולשמירת שם איבהם. חבל לי לקלקל. אבל ממש אשקול את דברייך ושוב ישר כוח והמון תודה על הההסבר הנהדר והכמעט משכנע... ועכשיו אכין את עצמי לענין..... תודה

כפי שכבר נכתב לעיל, ברור שצריך לספר לילדים את האמת. אני בטוח שלא צריך לגלות להם כי הם בוודאי חשים ויודעים שיש " משהו " מעבר למה שסיפרת. הזיכרון לגביו יכול להיות חיובי אם תצייני בפניהם את תכונותיו החיוביות ( אם היו כמובן ) ותתני להם להרגיש שלמרות השתיינות הוא היה אדם טוב וכד'. בהצלחה.

שירי היי, משתתפת בצערך. לדעתי חשוב לספר לילדים בדרכך שלך וכשתהיי מוכנה כמובן. חשוב להמשיך קדימה למרות שכל כך קשה.

הבעיה שלבעלי ניראה שהכל כבר חלף ועבר וצריך להמשיך הלאה אין להחזיר את הגלגל לאחור, מאז הפיצוץ לא מדברים מלה בנושא שמא זה יהרוס שוב הכל(קשה לו להתמודד עם טעותו) לכן, איך אסביר את הפגישות עם הפסיכולוג, חוץ מזה הוא המפרנס הראשי איך אצדיק את ההוצאות? כלפי חוץ אני עוטה מסכה ומראה לעולם שהכל בסדר, אבל יש לי את הנפילות שלי ולא תמיד יכולה להסתיר אותם, ואז בא הכעס שאני גורמת זאת לעצמי ולא מנסה לצאת מזה, אין הבנה שאלו תופעות לא רציונליות. יש אולי רעיון אחר?

שנהב, את יכולה לומר לו, שאת הולכת לטיפול בגלל הנושא של ההטרדה המינית... לא הכל סובב סביבו או סביב הבגידה שלו... ככל שתמשכי את הזמן ותעטי מסיכות, ככה יהיה לך יותר קשה אח"כ...

החלפתי את שמי כפי שביקשת, אני שמחה שאתה מנסה למצוא איתי פתרון. האם אתה חושה שרק טיפול פסיכולוגי יציל אותי? הייתי כבר שם והפסיכולוג היה מנהל המחלקה, אבל הוא היה נירדם וזה פגע בי מאוד, נוסף לכך הוא לא היה אומר מלה לכל אורך הפגישה, יצאתי מתוסכלת והפסקתי את הפגישות( בתחילת המשבר לפני 3 שנים הילדים לחצו על טיפול לכן הלכתי אבל אחר כך הוא טען שזה מיותר). אני שמחה שאתה כאן איתי ועכשיו מפני שאני היום אבודה, כוסית וודקה לידי ולא יודעת איך לסדר את המחשבות.

אתה חושב שאם יש תובנה לאדם הוא יוכל להיתגבר מתי שהוא?

אתה חושב שאם יש תובנה לאדם הוא יוכל להיתגבר מתי שהוא?

כואבת היקרה כמו שד"ר אברהם כתב. יתכן והיתה סיבה לבגידה, בד"כ זה בעיות בזוגיות. אבל שזה נעשה זה פוגע באמון. זה שובר מיתוס שמי שאת אוהבת פוגע בך ככה. כמו שהרה כתבה הוודקה והכדורים זה בריחה. והבריחה מהסוג שלך זה בריחה לעולם הבא. זה לא נותן פתרונות לבעיות אמיתיות שקימות. הדרך הטובה ביותר זה להתמודד. וזה שהפסיכולוג היה מנהל מחלקה זה עדיין לא אומר שהוא לא דביל. יש כל מיני סוגים של פסיכולוגים כמו שיש סוגים שונים של אנשים. לכן תמצאי לך מישהו אחר שיתיחס אליך ולבעיות שלך בכבוד. בקשר לבגידה. הבגידה כבר נעשתה ולא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה. נותר לך או להתמודד עם זה או לפרק את החבילה. אבל כדאי לך קודם לשמוע דעה מיקצועית אולי אחרי כל כך הרבה שנים יתכן צ'אנס נוסף. הרי כולם טועים בסופו של דבר. ואל תחשבי לרגע שאני מגונן עליו. בקשר להטרדה מינית בגיל צעיר. אולי זה מה שגרם להפרעות בזוגיות. לכן עליך לטפל בזה בתור התחלה ולא להזניח את זה וזה גם תירוץ טוב לטיפולים. הרי הטיפולים חסויים. וכמו שכבר כתבתי לך. בעיה אחת יכולה לפתור בעיות נוספות. לכן אל תיתיאשי, תמצאי פסיכולוג טוב, ותטפלי בבעיות אחת אחת. ושתיהי יותר חזקה תחליטי בקשר למה שאת רוצה לעשות הלאה בחיים שלך. אם זה להמשיך במסגרת הנישואים או לפרק את החבילה. ואני בטוח שתיהי יותר חזקה תצליחי לפתור בעיות אחרות שמטרידות אותך. בכל מיקרה תשפכי את כל הוודה לכיור. ותעיפי את הכדורים המיותרים מהבית שלך. ותתחילי לפתור ממש את הבעיות בהצלחה @------)----- איתן

שלום שנהב (בוכה), את אכן מתארת מצב קשה מאוד. קראתי גם את פנייתך המקורית וגם את תגובתי של ד"ר אברהם. הייתי מפריד כאן בין שלוש רמות התייחסות: א. הבגידה כמשקפת מה שקורה בינך ובין בעלך. ב. הבגידה כטריגר שעורר אצלך בעיות מודחקות שעלו בטיפול. ג. מונוגמיה (נאמנות מינית) כנורמה תרבותית לעומת צורך בגיוון מיני כצורך ביולוגי. באשר לעניין הזוגי, אני נוטה להסכים, באופן כללי, עם ד"ר אברהם: חיפוש שותף מיני ורגשי מחוץ לנישואין אכן מבטא, במקרים רבים, שחיקה, אי שביעות רצון או חוסר סיפוק מחיי הזוגיות. ברמה הזו הדברים צריכים להיות מטופלים בטיפול זוגי. עם זאת, קשר הנישואין עצמו הוא קשר מחייב הרבה יותר מהקשרים הצדדיים, המיועדים בד"כ אך ורק להנאה גרידא. לכן קיימים בהחלט מקרים שבהם אחד מבני הזוג (סטטיסטית גברים מודים יותר בבגידותיהם) חש צורך "להתאוורר" ולחפש ריגוש מיני במקום אחר, משוחרר מלחצי הזוגיות והמשפחה. ספציפית יותר למקרה שלך, את חוזרת ומתארת את תלותך הכלכלית בבעלך ויכול מאוד להיות שתלות זו היא רק היבט אחד של תלותיות כללית יותר שלך בבעלך שגרמה לו תחושת מחנק ואז, במקום ללבן זאת איתך, הוא בחר בפתרון הקל. באשר לבגידה כטריגר לפריצת בעיות אחרות שלך, כאן מדובר בעניין הרבה יותר רציני. עצמת התגובות שלך, ההתמכרות לגלולות ארגעה ולאלכוהול וההרגשה שהחיים לא שווים לאחר הבגידה - כל אלה מעידים על כך, שעד כמה שהבגידה היא אירוע כואב בפני עצמו, במקרה שלך הוא עורר הרבה יותר ובכך אכן יש לטפל בפסיכותרפיה אינדיבידואלית. לא ידוע לי באיזה אופן את מקבלת את תרופות הארגעה, אך אם לא עשית זאת עדיין, כדי להחזיר לעצמך קצת שליטה על חייך, נראה לי שפסיכותרפיה אינה מספקת ואת צריכה להתייעץ באופן מסודר עם פסיכיאטר שיתאים לך טיפול אנטי-דיכאוני ואנטי-חרדתי מסודר, לא כזה שיגרום לך התמכרות: חלק גדול מהתרופות האנטי-דיכאוניות מפחיתות את החרדה ואינן גורמות לתלות ולהתמכרות שגורמות התרופות נוגדות החרדה בלבד, שהשפעתן קצרת-טווח. מדובר בטיפול ארוך טווח ויסודי יותר שיפחית את רמת הפגיעות שלך. הדבר גם יאפשר לך להיעזר יותר בשיחות וגם להגיב ממקום יותר שוויוני במערכת היחסים עם בעלך, שכן הסימפטומים הגופניים יפחתו. לגבי מונוגמיה בכלל - הכלל שבני זוג אמורים למצוא סיפוק מיני באופן בלעדי זה אצל זו הוא כלל חברתי-תרבותי, שבא לשמר את מוסד הנישואין. הצורך הביולוגי, בעיקר של גברים, הוא צורך בגיוון. מחקרים שונים שהשוו את רמת חיפוש הריגושים אצל גברים לעומת נשים, העלו שגברים הרבה יותר מנשים מחפשים ריגושים מחוץ לנישואין, בעוד נשים שואפות יותר ליציבות בקשר הזוגי. ההתנגשות בין הנורמה התרבותית והצורך הביולוגי לגוון היא אחד הגורמים המסבירים את העלייה המתמדת באחוז הגירושין (העומד כיום על יותר מ-25% בישראל). בדברים אלו אין התייחסות אישית למקרה שלך, זה לא אמור לנחם אותך, אלא להעמיד את הדברים בפרסםקטיבה קצת יותר מציאותית. אני מאחל לך הצלחה רבה בטיפולך הלא-פשוט, שמטרתו המרכזית כפי שאני רואה אותה (בשילוב עם טיפול תרופתי מסודר), היא בצד עיבוד חוויות הילדות הקשות, ניסיון להגדיר את עצמך כאדם עצמאי שאינו תלוי כלכלית ורגשית בבעלך. אין זה אומר פרידה מבעלך בהכרח, אלא התייחסות לפרידה כזו כאפשרית ולא כסוף העולם. חוסר האונים הכמעט מוחלט שאת מתארת ביחסייך עם בעלך והעובדה שאת נזקקת לסימפטומים כה קשים כדי למשוך את תשומת לבו מקנות לו מטבע הדברים עמדת עליונות לגבייך, וזה חבל. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

לד"ר רובנשטיין. לא קראתי לעומק את תשובתך מכיוון שבאותו היום בשבת 10 בבוקר הלך לעולמו אדם יקר לי מאוד - האבא של בעלי - כרגע אני סועדת את המשפחה באבלם, אשיב לך וכל מי שפנה אלי בהקדם. תודה בכל אופן.

שלום ד"ר לא השבתי עד כה מפני שבאותו היום שכתבתי, האבא של בעלי ניפטר ונאלצתי לסייע למשפחה בשבעת ימי האבל. קראתי בעיון את תשובתך ואכן אקח לתשומת ליבי הכל ואנסה לייסם חלק מהם. יש לי שאלה- בזמן שבעת הימים כאשר הייתי עסוקה רוב שעות היום בעזרה לאנשים(לא הלכתי ללימודים) לא חשתי שום תופעות פיסיולוגות שליליות כמו שביום יום. לא חנק לא דפיקות לב וכ"ו. האם זה אומר שכשאני לא עסוקה המחשבות מביאות אותי למצבי ? (למרות שכשזה קורה אני לא חושבת בכלל על הבגידה) מחשבות לא רציונליות כמובן. או שאני גורמת לעצמי לחשוב ולשקוע בבעיה? לתשובתך.

3 שנים חלפו מאז התגלה הרומן של בעלי , עברתי טיפול פסיכולוגי, זה לא עזר, יצאתי ללימודים, לא עזר, מחפשת דברים שיוציאו אותי מכך ולא מצליחה. נישארתי במערכת מסיבות שונות, מחשבות על התאבדות עכשיו פחות תקפים , אבל ללוא התראה מוקדמת אני מקבלת חנק בגרון, דפיקות לב רעידות וחוסר שליטה על הצרכים, דבר שמאוד מלחיץ אותי, לכן אני שותה משקאות אלכוהוליים וגם כדורי ארגעה, ולא חושבת שזה עוזר הרבה אלא רק לאותו הרגע. נוסף לכך כאשר התגלה הסיפור פתאום התגלו לי דברים שהדחקתי במשך שנים רבות- עברתי הטרדה מינית מגיל 8 ועד 12 ואני שוקעת בזה עוד יותר, למרות שאני יודעת שיש עוד הרבה דברים שמודחקים במוחי. ויש לי מלחמה כל הזמן בין שני האירועים שהרסו לי את חיי שעכשיו אני יודעת שהם ללוא תכלית והריקנות חוגגת אצלי. כך שלפעמים אני מתפתה לקחת את כל הכדורים ביחד. אנא עזרו לי איך להיתגבר על כך, לא שאיכפת לי אם אמות או לא אני יודעת שזה לא כואב, אבל רוצה להעלים את הכאב ותופעות הלא רציונליות שהורסות אותי. חוץ מזה מה יהיה עם ילדי? מקווה לעזרה ... שנהב בוכה

שנהב, למה שלא תחזרי לטיפול? נדמה שעלו הרבה דברים, אבל שהם לא מעובדים עד הסוף...

שלום לך אכן את צודקת אבל יש מספר דברים שעוצרים אותי ללכת לפסיכולוג, למרות זאת הדרך שאת מציעה היא הרלוונטית ביותר ואני חייבת לעשות זאת למרות כל המכשולים. בשלב מסוים אעשה זאת מכיון שכל עוד לא פותרים בעיה היא נידחקת הצידה וגורמת לבעיות יותר קשות. כואבת

קודם כל את חייבת לקבל טיפול פסיכולוגי, טיפול כזה שמתיר את הבעיות אחת אחת. את צריכה לפתור בעיה אחרי בעיה לא את כולן בבת אחת. לפעמים שפותרים בעיה אחת נפתרות עוד שניים. חוץ מזה זה כמו להסתכל על בלאגן בבית. ברגע שלוקחים עוד בגד ועוד מכנס ההרמה מתחילה לרדת והבית נקי. ככה גם עם בעיות. לוקחים בעיה אחת פותרים אותה וככה את השאר. אל תיהי עצובה. אנחנו כאן. אם לא היום אז מחר. ומתי שתרגישי צורך תיכנסי. @----)---- לילה טוב איתן הערה קטנה. מישהי משתמשת כבר בשם שנהב אז אם תוכלי לבחור כינוי אחר שלא נתבלבל זה יהיה מצוין .

שניתי לכואבת בסדר?

שבת שלום איתן, תודה ששמרת על האינטרס שלי כשביקשת משנהב הבוכה להחליף שם. . אני- - - - ש נ ה ב

שלום איתן תודה לך על העצה החכמה, ובמיוחד על הצעת התמיכה, אני שמחה שיש אנשים שמוכנים לעזור וכמובן שאני אנצל זאת לצאת מהבלגן שיש לי. עד עכשיו הייתי עסוקה בעזרה לאנשים שיושבים שבעה (אבא של בעלי נפטר). עכשיו אמצא זמן יותר לשיחות בפורום שמאוד עוזרות לי במיוחד מאנשים כמוך. תודה לך

שלום רב, ענייני בגידה הנם מהיותר מכאיבים שיש. יחד עם זאת, כגודל הנפילה, כך גודל הפוטנציאל להתבונן מחדש על עצמך ועל הזוגיות. וכעת אומר מה שצריך להיות נקרא בזהירות וברגישות, ומתוך נכונות לקרוא את השורות הבאות ללא כעס על בן הזוג, וללא חשש שאני משדר מתוך נקודת מבט גברית ולא מקצועית: בגידה היא, בדרך כלל (דהיינו למעט מקרים של אישיות פתולוגית אצל הבוגד/ת) - תוצר של הזוגיות והמיניות, וזה עניין של השניים. במילים אחרות: הבוגד שנתפס כרע, מכוער, ופוגעני להחריד - הוא, פעמים רבות, זה שמזוית מבטו הסובייקטיבית, מצוי במצב של פגיעה. בקיצור: עצתי לך שתבחני את הבגידה כתוצר הזוגיות, ולא רק כתוצר הרע של בן זוגך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אפשר לפנות אליך במייל הפרטי ???

סליחה שלא עניתי לך, פשוט בעלי ישב שבעה על אביו והייתי עסוקה בלעזור שם. כן הייתי מאוד רוצה שתענה לי במייל.

שלום . השבוע הלכתי לפסיכיאטר כי הרגשתי שאני כבר לא יכולה עוד לעבור את זה לבד חשבתי שהוא יעזור לי . מסתבר או לפי הגדרתו אני בדיכאון קל, אם יש דבר כזה. הוא רצה לתת כדורים אפילו לא שאלתי איזה. אני לא יודעת נראה לי מוזר שתוך שעה הוא כבר מוכן עם הכדורים ביד. כנראה לא חשבתי שאגיע למצב כזה, שאצטרך כדורים תמיד חשבתי שזה יעבור וזהו. ויאמר לזכותו שהוא "קרא" אותי די טוב, מהרגע שנכנסתי לחדר. השאלה היא האם כדאי לסמוך על שיפוטו ולנסות כדורים או לחקות ולראות מה יקרה בהמשך?

האם הדיכאון מפריע לך לתיפקוד יום יומי ?? אם כן, אולי כדאי לקחת תרופה. אם הדיכאון הוא קל ואת ממשיכה לתפקד כמעט רגיל אולי כדאי להיעזר בשיחות או תמיכה מחברים ולחכות שהוא יעבור בלי לקחת תרופות.

עדיד'וש, אל תחכי... למה לסבול סתם?

הי הרה, ערה עדיין בשעה זו??

עדי, אני חושבת כמו אדי, אם הדכאון אכן מפריע לך בתפקוד היומיומי יש צורך בכדורים ואם לא את יכולה להתחיל לעשות ספורט באופן קבוע, הליכה נמרצת או ריצה, דבר שעוזר במקרים של דכאון קל. מלבד זה ,עדי, אם את מחליטה לקחת כדורים עליך לדעת שיש כאילו שמגבירים מאוד את התיאבון. את צריכה להתיעץ עם הפסיכיאטר לגבי תופעות הלואי של הכדורים שהציע לרשום עבורך.

אני חושבת שכדורים נורא עוזרים אני לוקחת כבר חצי שנה פריזמה וזה באמת עזר לי. ברוב המקרים הדכאון לא עובר לבד- והוא בא כתוצאה ממשהו. את חולה במשהו? בקיצור אני שמחה שהתחלתי בטיפול בפרוזאק כי זה עזר לי מאוד.

שלום רב, סיוע תרופתי נקודתי שנלקח בצורה מבוקרת (כמו במצבך) - הנו מצויין, לשעת משבר, וכדי לחדש כוחות. מפנייתך לא ברור מה מתרחש בחייך, והאם ניסית להתמודד עם מצוקותייך. אם לא, ממש מתבקש שתנצלי את תחושת הרגיעה שהתרופות מאפשרות לשם נסיון ברור, וגם החלצות, מקשייך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

היי אני לא יודעת היתה לי תקופה כזאת כמו עכשיו לפני בערך 10 שנים בגיל 15 בערך ואמי מרגישה שהתקןפה ההיא חוזרת בעצם היא כבר כאן ואני לא יודעת מה לעשות עם זה אף פעם לא הייתי בטיפול מכל סוג שהו ואני לא יודעת מה יהיה עם בכלל . אני די מפחדת מהקטא של טיפול זה מלחיץ אותי נורא . ועוד אחרי השיחה עם הפסיכיאטר בכלל התהפך לי כל הראש ואני לא יודעת מה לחשוב יותר על זה, וגם על הכדורים שהציע לי פשוט נתקפתי במן פחד לא מוגדר כזה.

ADI יקרה , חשוב שתדעי שזה לא בושה וזה לא אומר שום דבר לגבייך אם תתחילי לקחת כדורים שיכולים לשפר את הרגשתך... אמרו לי פעם שכל האנשים בעצם אותו דבר... לכולם אותן תכונות (פחד,עצב,שימחה וכו') העיניין הוא שאצל כל אחד התכונות קיימות בעוצמות שונות... פשוט אל תפחדי לנסות .... יש המון אנשים שלא יודעים אפילו אך להתמודד (פסיכיאטר וכוונה לקחת תרופות ) ומאוד רוצים ...

לילה טוב לחבריי הערים. אתמול היה הוולנטיין .... תאריך, ולא כלום. אני מניחה שאם היתה אהבה בחיי- היתה ליום הזה חשיבות גדולה עבורי. האם הייתי אמורה אתמול להרגיש רע? - - - בדידות?? (התשובה שלי - לא).. האם "ריחמתי" על עצמי?- לא. פשוט נכנסתי לקולנוע ל-ב-ד-, ראיתי סרט מעניין ,("נפלאות התבונה") מומלץ.... ואח"כ קניתי זר מדהים וגדול הביתה. ושמחתי לי . גם זו דרך. והזר מחייך ומריח .. שבת שלום ש נ ה ב

שנהב, את מדהימה. במקום לקטר ולהמציא לעצמך חיים עצובים את לוקחת את גורלך בידך ומצליחה לשפר לעצמך את החיים. כל הכבוד.

היי אדי בוקר טוב זה הרעיון.!! לא לשקוע.... גם אם דבריי נכתבו בשעת לילה, הם נועדו לכל העצובים שבינינו. אני לא "מצליחה" להיות עצובה בגלל שאני לא מצוייה בזוגיות, אבל אני נעצבת בקלות כשאני קוראה את הדברים העצובים האישיים שיש לחברי הפורום לספר, כמו מוות ואובדן. אינני נוטה לעצבונות, אפילו בקטעים קשים של חיי בעברי הרחוק(הליכי גרושין לא קלים, וכו'). האמן לי שהייתי מעדיפה להיות זוג, אבל זה לא כל כך מסתדר... תודה אדי, ושבת שלום. ש נ ה ב

הרה שלום תקישי בחיפוש את שתי המילים "רק תזכרו" ללא מרכאות תגיעי להודעה 20 שהיא האחרונה תקליקי על ה רק תזקרו הכחול תמצאי את העץ האובד בקשר אלינו 1. מה אני אמור להרגיש במהלך הפחתת המינון התרופתי ?? סרוקסט אני יודע שאין לך ניסיון אבל את אוספת אינפורמציה מגלישה בפורום 2. האם במחלתך יש ענין גנטי ?? 3. האם אביך היה בסכנה עקב אירוע לב ?? 4.אני מקווה מאוד שמחלתך לא היתה טריגר לכך 5. אם אני אירדם הלילה בלי כדורי שינה זי יהיה לילה רביעי רצוף ללא כדורים 6.מה דעתך שאני אספר על ההבדל בין כאב ועצב על אובדן לבין דיכאון תודה שאול

לילה טוב שאול, 1. אני לא מרבה לאסוף מידע על תרופות... זה נושא שפחות קרוב אליי בשלב זה. להערכתי הלא מקצועית, לא צריכה להיות הרגשה מיוחדת, מכיוון שהפחתת המינון נעשית באופן הדרגתי. איך יהיה בלי תרופות בכלל? זה תלוי... לפעמים נוצרת תלות פסיכולוגית בעצם לקיחת התרופה... יכול להיות, שה"טקס" של לקיחת הסרקוסט יחסר לך. 2. עד כמה שידוע לי לא. 3. אבי היה בסכנה. אם צוות נט"ן היה מגיע כמה דקות מאוחר יותר (אני מתכוונת פה לאירוע השני), אבי היה מחזיר את נשמתו לבורא בבית. השתילו לו דפיברילטור (קוצב חשמלי)... עכשיו הוא נצמא ברשימת הממתינים להשתלה... 4. המחלה לי לא קשורה לבעיות הלב של אבי... הוא הביא את על עצמו!!!!!!!!!! כמה זלא הזהירו אותו לפני, וביקשו ממנו, הוא התעלם. 5. אני שמחה לקרוא, שאתה מצליח לישון היטב גם בלי כדור... כמה זמן לקחת כדורי שינה עד הלילות האחרונים? 6. דעתי היא, שיש לך את הזכות והיכולת לספר כל מה שאתה רוצה ומרגיש... בכל מקרה, אני אקרא את מה שתכתוב. לילה טוב, הרה.