פורום פסיכולוגיה קלינית

מנצחים נותנים מחויבות, מפסידנים נותניםהבטחות מנצחים מתמודדים עם הבעיה, מפסידים מתעלמים ממנה מנצחים אומרים"בואו ננסה" מפסידנים אומרים"אי אפשר למנצחים יש תמיד תוכנית פעולה, למפסידנים יש תמיד תרוץ מנומק היטב מנצחים אומרים: "אולי יש דרד טובה יותר" מפסידנים אומרים: "כך עשינו זאת תמיש...." המנצחים תמיד מחוברים לפתרון המפסידנים מחוברים תמיד לבעיה מנצחים יודעים תמיד שיש להם עדיין מה ללמוד מפסידנים הם תמיד "המומחים" שיודעים הכל "הכי טוב" מנצחים לומדים משגיאות של עצמם ואחרים מפסידנים נמנעים משגיאות מכיוון שאינם מנסים דברים חדשים . נ.ב.- מנצחים רואים תפריט טוב ומשתמשים בו פעמיים ביום מפסידנים אומרים: מה הקשקוש הזה? היו אלופים! רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע! ואני , אני מנצחת

היי בת כמה את? ש נ ה ב

בקרוב 26

אהוב יקר אני כותבת לך מפני שאני לא מצליחה לבטא את עצמי ממש מולך. אני לא ישנתי כל הלילה אלה פשוט הסתכלתי עלייך ישן וחשבתי המון והגעתי למסקנה שידעתי אולי אבל לא הודיתי בה והיא שהבעיה היא בעצם בי ולא בך אהובי, לפני הכל אני באמת , אבל באמת מצטערת שהייתה צריך לסבול אותי , וא יותר נכון את ההתנהגות שלי כל הזמן הזה , אני מצטערת שנתתי לך לסבול כל הזמן כי אתה צודק כחה לא מתנהגים, אולי גם אני סבלתי יחד איתך אבל אני יודעת שאני הבאתי את זה לעצמי, זה נקרא "הרס עצמי" אתה לא אשם במה שעבר עליי ואני לא צריכה להוציא את זה עלייך, אתה לא צריך לסבול את זה , ואני מתכוונת לזה מכל הלב. אהובי, אני באמת רוצה לשנות בהתנהגות שלי דברים מסוימים ולא בישבילך אלה קודם בשביל עצמי, אני לא אשקר יש דברים שאני אוהבת בי ואני יודעת שאין אותם לאף אחת אחרת, אבל זה לא שווה כי ההתנהגות האגרסיבית שלי גוברת בסוף אל הכל. אני לא יגיד לך שאני מקווה אלה שאני בטוחה שאני יעבוד על עצמי כדי לשנות את זה כי אני באמת רוצה. אתה צודק כחה לא אוהבים, יאני אני רוצה שיהיה לנו טוב, לא יכולתי לתת לעצמי ללכת הביתה בלי לומר לך את כל הדברים הללו אני באמת מצטערת על כל ההתנהגות שלי מתחילת דרכנו ואני לא אומרת את זה כדי שתהיה בסדר איתי או טוב אליי כי אני יודעת שאתה עדיין כועס עליי בתוך תוכך, אלה כי אני באמת מתכוונת לזה ומה שעשיתי זה רק להבריח אותך כי שוב כחה לא מתנהגים, עשיתי בלילה סרט חוזר על הרבה דברים להתנהגתי בעבר ופשוט ניבהלתי מעצי והבנתי שחבל מאוד , אף אחד הוא לא הרכוש הפרטי שלי. אני אוהבת אותך באמת ומצטערת אם לא ידעתי איך לאהוב אותך ואיך לתת לשנינו לחיות בשלווה, אני יודעת גם שאתה כן אוהב אותי כי אם לא , אז מזמן הייתה עושה לזה סוף ולא נותן עוד מעצמך ומנסה שוב כל הזמן. לסיום אני מקווה שמעכשיו אתה תראה בחורה(אותי)אחרת ז"א אותה בחורה שהכרתה מזמן רק עם התנהגות יותר מתונה , אני מקווה מאוד, אחרי כל מריבה איתך אני שונאת את עצמי יותר וכועסת על עצמי שבמקום ליבנות אני בעצם הורסת אני מקווה גם שאתה מבין אותי זה לא מגיע לך אני

לילי היי קראתי את מכתבך , מאוד יפה שאת בעניין של לשנות מעצמך לטובת האהוב שלך , להיות מתונה יותר וקצת פחות עצבנית.... אל תשכחי שאת חייבת לשמור על האני העצמי שלך . אין לי מושג מה קרה בינכם אבל תפסיקי לחשוב שהבעיה היא רק בך .... אולי פשוט תדברו על זה .... בהצלחה ותיהיי חזקה אה?

בוקר טוב, שלחתי לך אימייל, האם קבלת?

היי! קיבלתי את המייל אבל יש שם איזושהי בעיה. את כבר תראי את זה בתשובה שלי... ביי! נזבורה

היי! קודם כל - אני מודיעה בזאת חגיגית על פתיחתו של עץ חדש, כי העץ שלנו (דף 611 ) כבר הפך לג'ונגל... ((-: אז ככה: קודם כל - אני שמחה שהלחם יצא טעים. בתיאבון - ועדיין מחכה לביס... ((-: וכעת ברצינות: לגבי השאלה שלך האם פגיעה עצמית היא פשע ששווה מאסר - את יודעת, אני התלבטתי לא פעם בשאלה הזאת. נכון שאדם שפוצע את עצמו בצורה רצינית ונעשה נכה כתוצאה מכך עלול להפוך לנטל על החברה - מבחינה סיעודית וכספית כאחת, ואולי יש מקום להרתעה כלשהי. אבל יחד עם זאת, לא נראה לי שהפתרון הוא מאסר. קודם כל, אדם בריא שבן-יום הפך נכה - כבר נענש מספיק ואין צורך להוסיף לו עוד. וחוצמזה, הוא סובל מבעיה וזקוק מעל לכל ולפני הכל לעזרה!!!!!!!!!!! הרה, אני מקווה שאני לא דוחפת ת'אף שלי יותר מדי, אבל ממה שכתבת כאן בפורום אני מבינה שגם את פגעת בעצמך כמה פעמים, כשהפעם האחרונה היתה לא מזמן. אני גם מבינה שחל איזה קרע בינך לבין הפסיכולוגית שלך, שספק אם ניתן לאחות אותו. אבל מה דעתך לנסות מטפל/ת אחר/ת, שיתאים לך יותר? אולי לא עכשיו, אולי את צריכה לקחת פסק זמן של חודש-חדשיים. אבל לא שווה לנסות? את בחורה סופר-אינטליגנטית - ואני לא אומרת סתם ואני גם לא הראשונה בפורום שאומרת לך את זה. אז חבל שתבזבזי את האוצר שהטבע נתן לך על כעסים וקונפליקטים לא פתורים. בעזרת האדם המתאים פלוס הנתונים שלך אני בטוחה שתתגברי על זה! הייתי מעוניינת לשמוע מה דעתך על זה! בהצלחה! נזבורה

היי... אני לא יודעת אם זה איתן שהצליח לשכנע אותי, או שזה המצב-רוח הלא קודר שיש לי בימים האחרונים, אבל הגעצי לתובנה ש... אני יותר חכמה מהפסיכו' והיא יודעת את זה... וזה מציק לה... היית צריכה לשמוע את האושר שלה, כשהיא גילתה אצלי שגיאת כתיב שנעשתה בהסח הדעת (כתבתי אם במקום עם...)... שאלתי אותה מה פשר התגובה שלה - היא ניסחה את התשובה שלה בצורה טיפולית... היא אמרה שנחמד לגלות שאני טועה לפעמים בכתיבה, כי בד"כ זה מושלם... והיה עוד מקרה... אמרתי לה משהו על מכתב שהיא שלחה (משהו על הנוסח)... היא ענתה לי, שמה לעשות והיא מתנסחת פחות טוב ממני... העץ שלנו עדיין לא צמח למימדים של ג'ונגל... אי-שם בנבכי הפורום (לא זוכרת את מס' העמוד) יש עץ צומח ומתפתח של שלומי ושלי... הוא כבר נראה כמו אקליפטוס גדול (העץ, לא שלומי:-))) ). כשכתבתי מאסר, התכוונתי לאישפוז כפוי, ולאו דווקא לכליאה בבית-סוהר... אבל כליאה היא כליאה - שלילת החופש והזכויות. בניגוד לפושע, שפוגע בחברה, אדם שפוגע בעצמו מזיק קודם כל לעצמו... את לא דוחפת את האף בכלל - יש לי היסטוריה ארוכה עם פגיעה עצמית... רומן מתמשך עם הסכין... ולא רק. אם ניתן לאחות את הקרע עם הפסיכו'.... אני עדיין לא יודעת. אני מעריכה שעד תחילת מרץ כבר ניפגש, ואז נראה אם יש משהו שאפשר לעשות... אלוהים יודע שאני לא בונה על הר של תקוות וציפיות, אפילו לא גבעה קטנה, או תלולית... אחרי הפגישה, שבה נראה לאן נושבת הרוח, אני אחליט מה הלאה. מצד אחד, כנראה שאכן נחוץ לי חופש מטיפולים למיניהם... מצד שני - זה לא טוב לי להיות בלי טיפול... בסה"כ אני לא נמצאת בנקודת זינוק טובה לחיים... בקיצור, אני פשוט לא יודעת מה בעצם יהיה נכון לעשות. בעזרת האדם המתאים, יש סיכוי להתקדמות... אבל אני לא יודעת איפה נמצא האדם המתאים הזה... המחשבה על לחפש שוב, ואולי להתאכזב שוב רק מרתיעה אותי. תודה, הרה.

היי! הפסיכולוגים - את בוודאי יודעת - הם בשר ודם בדיוק כמונו, עם חולשות בדיוק כמו שלנו - חוסר בטחון וקנאה, ולא תמיד מצליחים להסתיר את זה ולהתעלות מעל זה. וכנראה שזה מה שקורה עם הפסיכולוגית שלך. אני חושבת שהרעיון לנסות עוד פגישה אחת ולראות "לאן נושבת הרוח" הוא בהחלט טוב. ובינתיים, אני לא יודעת אם זה יכול לנחם או לא, אבל גם עם הפסיכולוגית שלי לא תמיד היה לי קל. אני נמצאת אצלה בטיפול כבר שש וחצי שנים, וכעת היחסים בינינו מצויינים ואני חושבת שהיא עשר וממש הצילה אותי. אבל עד שהתרגלתי אליה לא היה לי קל בכלל: אולי ציפיתי ליותר מדי, אבל בהתחלה היא נראתה לי קרה ומתנשאת כזאת. וגם היו לי איזה שניים או שלושה תקלים איתה, כשהיא נזפה בי בגלל שטויות (למשל כשנגעתי ממש בתמימות ב...חלון שלה). אמרתי לה חד וחלק שאני לא מוכנה להיות על תקן "התלמידה הנזופה" - בסרט הזה כבר הייתי מספיק... ))-: למזלי היא הודתה בכך שהגזימה בתגובה והתנצלה... ובכלל, היה לי קשה לקבל את כל הקטע הזה שאני מספרת על עצמי הכל, נחשפת טוטאלית בפני אדם זר שבסך הכל אין לדעת אם אפשר לבטוח בו או לא. ואם לא די בזה, הוא מסתגר בפני באופן מוחלט ואפילו הפגנתי - כאילו כדי להראות לי מי הבוס, ולהעמיד אותי בעמדת נחיתות בולטת.... ואם גם זה לא מספיק, אז אני עוד משלמת לו בשביל כל זה... ((-: מוכרים לך הקטעים האלה? אבל כעת, ברוך השם, וטפו-טפו-טפו, הכל בסדר.... ((-: מה שלא תחליטי - שיהיה לך בהמון-המון הצלחה - ותמשיכי לספר (אם את רוצה, כמובן...) ביי! נזבורה

היי הרה... מנסיון אישי שלי, אנשים אינטלגנטיים מסוגלים לבנות מבוכים סבוכים, ענקיים ומורכבים של הגנות, שלא כל אדם, ואולי מעט מאד אנשים אחרים, יהיו מסוגלים לחדור דרכן. נראה לי שכשהמטפל הופך לעוד אדם "שלא מבין אותך", אז הטיפול יכול להפוך לחוויה מתסכלת והסיכויים שלו להשיג תוצאות פוחתים בהתאם... וכאשר מטפל מתחיל להרגיש מאויים מבחינה אינטלקטואלית ע"י המטופל (כמו שתיארת), אז בעצם הוא מפתח, לדעתי, מעורבות רגשית מאד לא רצויה בטיפול, שייתכן ויהיה לו קשה להודות בה בפני עצמו או בפני אנשי מקצוע שאיתם הוא מתייעץ. בכל מקרה, מקווה שתקבלי את ההחלטה הטובה ביותר עבורך... - אורי

תודה על האתר קראתי חלק....צודק מאד יום האהבה חל לפני שנתיים ביום שני בשבוע... ביום שני שחזרתי כדת וכדין את האירוע הגדול לא קיבלתי עוגה בפרצוף....קיבלתי רק עוגה במקום אגס. אז כמו שכתבתי ביום ב' - הסצנה שונה והרגשות דומים כי מי רוצה לקבל משהו אחר מהמבוקש? השאלה היא למה לעזאזל אני מחפשת פירות אצל האופה? אולי בגלל שהוא מתיימר להיות ירקן? אולי בגלל שהוא מבטיח?

לילי יקרה!. מי שמתימר להיות משהו אחר ,שיהיה לו לבריאות! זה לא צריך להיות הבעיה שלך . ואם הוא מבטיח משהו שהוא לא מתכוון לקיים זה גם זבשו'. את היא זו שלא - צריכה לפול בפח שהטמין לך. את זו שצריכה לשמור על ליבי מכל משמר. ומדוע את מתגעגעת ומסתקרת לחזור לאותם רגשות השפלה שוב ושוב? מחפשת כל פעם אופה חדש ומסקרן (מבוגר) שמוכר ירקות. ולבסוף כשהוא לא זורק את העוגה לפרצוף , את מיתפלא למה אין לך אגס? ,,,,,,אפה הקשר בדיוק? ליבי ,,,תחשבי ואחר תפעלי ולא ההפיך! אני יודעת ומרגישה לפי ההתיחסות הלקונית שלך והלא ענינית למי שכתב לך , שאין לך מוטיבציה כלל ,האנרגיה אוזלת לך ,ואת חוזרת שוב ושוב על אותם דימויים. ומצוקתך ניכרת מאד. כל זה לא יפסיק , עד שאת ! תחליטי לצאת מזה.ואת יכולה לצאת מזה !יש לך מספיק אנטלגנציה וובטוחני שגם כישורים אחרים .כמו שכל ישר ועוד . אסור לך בכלית האיסור לחוות שוב ושוב את אותו רגע של חוסר אונים והעדר שליטה ! את רק תחלשי במקום להיתחזק.! את חייבת לצאת ממעגל האובססיה הזה! אל תעסקי ב"שיחזורים" אלה בתיקונם . תעשי זאת ותקבלי ליבי חדשה, לא פוחדת , משוחררת , פועלת לפי שיקול דעת נבון,ושולטת בחייך ,כמו שהית. ליבי,, בבקשה ,,תאמרי לי שאת הולכת לטיפול . ותעשי הכל לשמור עליך מעכשיו והלאה... איתך אוהבת ויוי.

היי ויוי למה אני מבקשת לשחזר? אם הייתי יודעת לענות על זה הייתי שמחה ומאושרת, לא? הרגשות הם בלתי מובנים כי אם מישהו אומר לי בפירוש שהוא אופה במהותו וזה מה שהוא יודע לעשות, ושאני צריכה את הצמחונות ולכן אצלו אין לי הרבה מה לחפש אבל - גם נותן לי אגס תוך כדי....איך אני אמורה להרגיש הרי זה הדבר שכל כך נכספתי אליו?! אחר כך אני גם מגלה שיכול מאד להיות שאותו אופה נושא איתו כל מיני רכיבים שאם יעברו אלי יקרה אסון...כי הוא אופה עוגות מכל הסוגים ולכל המינים...ועדיין אני נמשכת...עדיין רוצה למרות שהשכל הישר והמצפון שלו אומרים בפירוש לא!!! ושוב, מה אני אמורה לחשוב שהוא אומר לי שהוא אך ורק אופה אבל בכל זאת נותן לי את האגס שציפיתי לו? לא מראה שיש לו פוטנציאל? ובקשר לדימויים - הם משתנים בהתאם למצב. הבסיס נשאר ומתווספים לו סעיפים. והאנרגיה ...היא משתנה לפי השעה....

ה-14 בפברואר היום יום שייזכר אצלי חרוט עמוק בלב לתמיד אירוני...לא? יום מתוק של שוקולדים ועוגות בצורת לב ואז אחת מהן עפה בפרצוף...

בוקר טוב ליבי מתוקה, מרוב פירות ועוגות אני עוד אשבור את הדיאטה ואהיה שמנה ומדושנת........ פתחת לי את התיאבון אחרי תקופה ארוכה בה למדתי לשכוח על קיומו..... בכל אופן, גם עלי זרקו עוגה בפרצוף לפני שנים רבות, השתמשתי בשיטת ההדחקה. תקופה מסוימת לא יכולתי לאכול שום דבר טעים כולל עוגות, אגסים, תפוחים ולחם. הכרתי אופה שידע להכין שטרודל ונשארתי איתו. הפרידה היתה בלתי נמנעת למרות שנשארנו יחד שנים רבות. יום אהבה שמח לך ושתפגשי באהבה אמיתית ללא תנאי.

תודה נטע הפרידה היתה בלתי נמנעת כי השטרודל היה מתוק מדי או לא מספיק טעים?

יום אהבה שמח לכולם !!! ומי שעדיין לא מצא אותה מקווה שימצא במהרה!!! אישי היקר והאוהב שלח לי הרגע זר פרחים מדהים לעבודה עם ברכה או לה לה ... אז רק אהבה, יום נעים, ים

ים תודה אחלה בעל יש לך... ש נ ה ב

ים, אשריך שיש לך בן זוג תומך ואוהב, הלואי על כולנו!!! המשיכי לשמור על השלהבת, יום אהבה שמח גם לך.

שאין אהבה בעולם, כמו אהבה של אימא ואבא. ואין דאגה בעולם, כמו דאגה של אימא ואבא. ואין בעולם מי שיאהב אתכם, רק אימא ואבא, רק אימא ואבא, שלכם. עדי

תקראי במעריב, את הכתבה האמצעית אם אני לא טועה מה הילדים האלה אמורים לחשוב?

היי ליבוש, ראיתי את הכתבה הזו. נורא מצמרר אותי מכדי שאכתוב לך משהו. עדי

עדי, איך זה קרה? אני מקווה שזה בסדר שאני שואלת...

הרה, סבבה שאת שואלת!!!! אבא עשה דום לב (היה שמן ועישן) ואימא אח"כ חטפה סרטן. עדי

היי עדי, לי את מספרת את זה? אבי איננו כמעט שנה, אימי איננה כמעט 7 שנים, והם חסרים לי יום יום, שעה שעה... אמנם יש לי כמה קרובי משפחה רחוקים יותר, ויש לי, למזלי, כמה חברים באמת טובים.... אבל זה כל-כך לא אותו הדבר! רק מי שאיבד את הוריו יכול להבין את זה... כל טוב! נזבורה

ויש כאלה שמקווים כל יום, שרק יוכלו לשכוח את מה שהזכרת, שרק לא יצטרכו לזכור את זה כל הזמן, שזה רק לא יעלה בכל ארוע, בכל חג, בכל שמחה, שרק לא יהיה כאן יום יום, שעה שעה, דקה דקה, כי כל כך קשה להתמודד עם הזכרון הזה, וכל כך קשה לכאוב את החוסר הזה. :-((((((

פרידה פרדת האזוב מן הסלע הנקר מן הגזע הסרטן מן הנקיק הצפורן מן האצבע כפרדה מאבי. מה שהיה לפניו לא יהיה אחריו. פני הם פניו והאור ממנו בא, ה ו ל ך ו מ ש א י ר שבעה ימים ושבעה לילות ישבתי ליד מיטתו של אבי מכל נשימה רחף פחד בקשה על נפשה תקוה. ומחשבות של ילדה קטנה שזהו רק משחק ותיכף יקום אבא ממיטת חליו ילך איתי יד ביד יאמץ אותי אל ליבו כפי שלא עשה כשהייתי קטנה והוא עסוק למעלה ראש בכבוש חולות, בבנית בית, כהן בבגדי חלוץ עושה לבית מקדשו. אבי היפה גם עכשיו. הצורף חלומות עוד מפעם, כשמבטך הפתוח אוסף אותי עוברת בי רוח חמה. אבי, אבי ילדתך הקטנה. ואתה בשדרת הברושים הזקופה מול הבית הולך ומשאיר אותי כאן. כאז כן עתה. ילדתך הקטנה. המשוררת: מיכל סנונית

עדידוש יקרה,,,,,, מאחלת לך מכל הלב שתמצאי שותף נהדר ואוהב לחיים . וביחד תהיו אמא ואבא הכי טובים ואוהבים שיש. שלך ויוי.

אני רוצה אות ממך לפני שאלך לישון בלי כדור שינה

... אבל בשל סיבות חיצוניות לא יכולתי להדליק בכלל את המחשב, אלא רק לפני רבע שעה... איך נרדמת ללא הכדור? אני מקווה שמהר...

היי! אני בת 18.5 ואני הייתי רוצה לקבל עזרה! אני לא יודעת למה זה קורה לי, אבל בזמן האחרון אני כל הזמן מסמיכה! אני אפילו יכולה לנסוע באוטובוס לא לדבר עם אף אחד ופתאום אני מרגישה שהפנים שלי הופכות לאדומים! וכאשר אני מדברת עם אנשים זה בכלל מקרה אבוד. אף פעם לא היה לי את זה ואני לא מבינה למה זה קורה! שום דבר כזה שיול להשפיע עליי לא קרה לי בחיים אז למה??? הייתי אומרת שזה די מפריע לי והייתי מתה להיפטר מזה! בבקשה, אם מישהו יכול לעזור לי זה יהיה נחמד! ביי

שלום רב, ענייני הסמקה קשורים לרוב ברגשות מבוכה ואשם (הקשרים מיניים בד"כ) ו/או מבוכה וחשש עקב קושי בביצוע מטלה שיש ציפייה שתוכלי לבצע אותה. אם התופעות חוזרות על עצמן, כדאי להסתייע בהוועצות מקצועית. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שנהב שלחתי לך את דף הקישורים שגם את רצית

תודה לך. נ"ב האם אתה חייב לקחת כדור שינה מאז מות אביך? או שזה לא קשור? ש נ ה ב

שנהב שלום המינון הממוצע של כדורי שינה שהשתמשתי בדרך כלל היה שני חצאים בשבוע דהיינו כדור בשבוע מהשבעה קמתי ביום חמישי שעבר ובשתי הלילות האחרים ישנתי טוב בלי כדורים בביקור האחרון אצל הרופא שלשום קיבלתי את המלצת הרופא להתחיל בהפסקת הטיפול התרופתי תודה שאול

שנהב שלום המינון הממוצע של כדורי שינה שהשתמשתי בדרך כלל היה שני חצאים בשבוע דהיינו כדור בשבוע מהשבעה קמתי ביום חמישי שעבר ובשתי הלילות האחרים ישנתי טוב בלי כדורים בביקור האחרון אצל הרופא שלשום קיבלתי את המלצת הרופא להתחיל בהפסקת הטיפול התרופתי אותו התחלתי לפני כמעט שנתיים תודה שאול

שלום לכולם כשקמתי מהשבעה התחזקתי מהעידוד של נזבורה,נטע,איתן ,מ ,HERA וכל מי ששכחתי אני גם רוצה לציין במיוחד את מי ששלח לי את רשימת הקישורים שעוזרת להתמודד עם הכאב לגבי ההרגשה - כל ניסיון "להרגיש טוב" בצורה מהירה ומלאכותית יהיה בגידה באבא ובמורשתו הכאב והעצב אינם כורח אלא ביטוי לכך שהיחסים עם אבא היו עמוקים בחייו וימשיכו להיות עמוקים עם דמותו לאחר מותו נדמה לי שהכאב והעצב בזמן אבל אינם דחק או stress במקרה של אבל הדחק הוא העדר הכאב מבחינה קלינית -הייתי אתמול אצל הרופא לביקור שנקבע בטרם הלך אבא לעולמו והסכמתי להמלצתו להתחיל מיד בהפחתת המינון של התרופות כדי להגיע להפסקת הטיפול תודה לכולם מקרב לב שאול

שאול שלום אף אחד לא אמר שאתה צריך לצהול משמחה על מה שקרה. עצם זה שחוזרים לשגרה לא אומר שאתה מחר מתחיל לעשות מסיבות פרועות:) החזרה לשיגרה אומרת שאתה חוזר לחיים הרגילים של עבודה של עשיה רגילה. כמו שאמרתי זה גם לא אומר שאתה שוכח את אבא שלך. ואני מסכים שהכאב והעצב הם ביטוי ליחסים העמוקים עם אביך. ואף אחד לא אומר לך לא ליהיות עצוב או לא לבכות. מותר לך לבכות וליהיות עצוב. ולהכנס למסלול הרגיל לוקח זמן. אבל בכל מיקרה צריך להכנס למסלול הרגיל. ואסור לשבת ללא מעש. כי אז המחשבות מטרפות. ואתה בעצמך אמרת את זה. ואני שמח לשמוע שאתה מתחיל לחזור למסלול של שיגרה. של פחות תרופות ואני מקווה גם שיגרה בריאה יותר אני מאחל לך המון בהצלחה @----)--- איתן

שאול, אל תתן גם לסביבה לשפוט אותך, כי אף אחד לא מבין, את התחושה. עדי

לילה טוב שאול, מה הפירוש של "ניסיון להרגיש טוב"? איך אפשר לנסות את זה? הלוואי וזה היה עובד ככה... אתה תדע שאתה יכול להרגיש יותר טוב כש... תרגיש יותר טוב... take your time... בשלב מסויים זה יהפוך להיות "עצב מתוק"... כזה שתמיד יתקיים אבל יכאיב פחות... הזכרונות מאבא תמיד יישארו, חלקם בצבעים בוהקים יותר וחלקם פחות... הרה.

שלום שאול, אני שמחה לשמוע שהתעודדת ממה שכתבנו לך כאן - הרי זו בדיוק היתה המטרה של כולנו! וכמו שכתבת בעצמך - אל תעשה שום ניסיון להרגיש כך או אחרת. הרגשות יבואו מעצמם - יהיו עליות וירידות, יהיו דמעות ולצידן יהיה גם צחוק, לפעמים אפילו הומור שחור - והכל בסדר!!!!!!!! ייתכן שבימים הטובים יותר תרגיש כאילו אתה בוגד באבא ובזכרו. אבל זו לא בגידה - זו התאוששות! ובימים הטובים פחות ייתכן שתרגיש כאילו אתה נסוג - אבל זו לא נסיגה - זה כאב טבעי ומובן! הטבע דאג לתת לנו את כל האמצעים האלה כדי שנשתמש בהם - בכל אחד מהם לפי מה שאנחנו מרגישים ברגע מסויים והם-הם שיובילו אותנו אל ההתאוששות ובניית חיינו מחדש! כל טוב! נזבורה

מה הם הסימנים להפרעת איקופרזיס?מה הם דרכי הטיפול?

שושנה שלום הסימנים ברורים, הרטבה אחרי גיל 4 נחשבת לאנקופרזיס. צריך לבדוק את מקור הבעיה שכן לעיתים זו בעיה רפואית. לאחר שלילת בעיה רפואית ניתן בד"כ טיפול התנהגותי לגמילה. ראי למשל מכון שמטפל בנושא, יש הסברים על התופעה באתר http://www.kushnir.co.il בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אחי הקטן בכיתה ט' וכבר חצי שנה הוא כל הזמן חוזר מהבית ספר, ישן איזה 5 שעות ורק בלילה בסביבות חצות או אחת הוא מתחיל את השיעורים וככה בלולאה כבר יותר מחצי שנה והוא פשוט לא יכול להפסיק עם זה מה לעשות???

ש. שלום בד"כ זה ענין של גבולות. אם יציבו לו גבולות ברורים ניתן לשנות את המצב. חשוב לבדוק מה הוביל אותו לשיטה כזו של שינה ולימוד, ואולי כדאי להיעזר במטפל משפחתי, אם העניין נראה בלתי פתיר בשיטה הפשוטה של פשוט לדבר איתו. בברכה ד"ר אורן קפלן

אנא , חברים ומומחים תנו חוות דעתכם המלומדת. - הוא בן חמישים היא בת ארבעים ושמונה.ברישומי משרד הפנים , מזה שלושים שנה הם נשואים ,כלומר הוא היה אז בן עשרים היא בת שמונה עשרה. אבל בחיים האמיתיים לפני י"ב {12} שנה הוא עזב את הביית , הוא מצוי בזוגיות שניה {מובן שלא נישא } יש להם ילדה קטנה כבת שנתיים אחות ,למחצה , של שני בניו הבוגרים עמם שומר על קשר נהדר. והבעייה, "אשתו" על פי הרישומים לא מוכנה לתת לו גט , רוצה אותו חזרה !!! שתים עשרה חלפו והיא בשלה "רוצה אותו חזרה" ניסו לשכנעה רבים וטובים ,בני משפחה , בניה שלה , חברים ,אנשי מקצוע , עו"ד והיא ..... כלום רוצה אותו חזרה , אני לא אהיה "גרושה" !!!!!!!!! מומחים וחברים יש לכם הסבר ?? סוציאלי ? פסיכולוגי ? פסיכיאטרי ??? יש לכם רעיון יצירתי איך עוזרים לגברת להפנים שנישואיה באו לסיומם מ.. ז.. מ.. ן ערב נעים לכם

ח. שלום אחרי 12 שנה מדובר בוודאי כבר בנושא עקרוני שבתוכו צבור כעס רב. אני לא בטוח שהיא באמת רוצה אותו חזרה, אולי זו שיטת נקמה. אין לי רעיונות יצירתיים מידי. לעיתים אדם שמכיר את שני הצדדים עשוי לעזור. במידה ולא אפשר אולי פשוט להשלים עם המצב. מבחינה משפטית ניתן להסדיר את הזוגיות בהסכם אצל עורך דין ולמעשה מבחינה פרקטית לנישואי העבר אין משמעות גם עם הם קיימים על הנייר. בקיצור, הזוגיות הנוכחית וההורות לא צריכה להיפגע בגלל רישום טכני שכבר אינו תקף מבחינה רגשית כל כך הרבה שנים, והעדר רישום טכני לזוגיות הנוכחית. יש כאן באמת מבוך? בברכה ד"ר אורן קפלן

אשמח לקרוא גם את התיחסותך ???????

שלום - בת 25 יש לי בולמיה נרבוזה מזה 10 שני בערך , (משקל קבוע- מסתירה היטב...) שוהה כרגע בחו"ל לכן אין באפשרותי לקבל טיפול בשפת אם - דבר שיקשה את התקשורת הצורה משמעותית. יש לי כמה שאלות: 1. אני לא מצליחה לספר על הבעיה - מחלה שלי לחבר שלי שעימו אתחתן בקיץ -(!) לא סיפרתי על כך לאיש חוץ מעכשיו בפורום זה - וכמובן שאני מפחדת לספר - אני בטוחה שהחבר לא יעזוב - ההפף - הוא יתמוך וכה - אבל אין בי את האומץ - איך לספר? מזה זמן מה אני מצליחה לא להכנס לסבב אוכל הקאה אלא אוכלת מסודר ויפה - אבל מודעת לעובדה שלעולם לא נפתרים מבולמיה - היא תמיד שם מחכה בסיבוב לנפילה הבאה... האם לא לספר לאור העובדה שאני בתקופה "טובה" ,? 2. האם לפי דעתכם חולת בולמיה יכולה להתקבל ללמודי רפואה - ? 3. האם קיים ארגון ישראלי לתמיכה בחולי בולמיה? 4.האם טיפול פסיכולוגי מספיק או שיש צורך בטיפול פסיכיאטרי (תרופתי) תודה בינתיים - מיכל

מיכל שלום, זו פעם שנייה שאני עונה בפורום זה, כי הבעיה זהה למשהו שקורה/קרה לי אישית. אני לא פסיכילוגית או פסיכיאטרית אבל אולי הנסיון שלי יתרום לשיקולייך מה לעשות. אני בת גילך בדיוק. נשואה כשנה וחצי. סובלת מבולמיה "קלה" ובהפוגות כבר מגיל 16 בערך. סיפרתי על כך בדיוק ל - 4 אנשים בחיי, 2 חברות עם אותה בעיה (אחרי שידעתי כגם הן סובלות מזה), חברי לשעבר ובעלי. בעצם הבעיה הרצינית הייתה כמובן לספר לבנים. לקח לי המון זמן לספר. גימגמתי, התחרטתי, אבל בשלב זה הם (כל אחד בזמנו) היו מסוקרנים מכדי לתת לי להתחרט ולא לספר ו"נאלצתי" לצאת עם זה מהארון. רק תמיכה קיבלתי מהם (חשוב כמובן לדעת למי מספרים). זה רעיון ראשון - להגיד לחברך שיש לך סוד ענק לספר ואת חייבת לספר אותו. מכאן כבר לא תוכלי לסגת... אני לא אגיד לך ש"נגמלתי". את עצמך יודעת שזה לא קורה כך. כשיש לי תקופה קשה זה מאבק, אבל אני מטפלת בכל מיני שיטות וצורות (כרגע מנסה הומאופתיה). אני לא אומרת לבעלי כל פעם אחרי שהקאתי, אבל טוב לי לדעת שהוא מכיר אותי, על הטוב, הרע והמכוער שבי, ו"עדיין" אוהב אותי. צאי מהארון ותגמרי עם זה. זו עצתי. בהצלחה. נ.ב. שאלה מצחיקה שאלת לגבי לימודי רפואה. לא כל דבר צריך לספר לכל אחד. תחשבי שאם מסתובבים ביננו כל כך הרבה רופאים שמעשנים, שותים, אוכלים גרוע ונראים כמו תמונה של "לפני" התקף לב, וזה לפני שמדברים על טיפשות, גסות רוח ושלל תכונות אחרות - גם את יכולה...

דבר ראשון - תודה - האם פנית לעזרה מקצועית? קיוותי שיש איזשהו ארגון .... זהו סוד כל כך נורא בעיניי שאני מפחדת ממנו ומהעובדה שאני "פסיכית" (-זוהי בעיה פסיכיאטרית- נקודה.) יותר מאשר התוצאה של סיפור הענין לחבר - כנראה שעדין אין בי את האומץ - כיצד הגיב בעלך?

מיכל שלום קשה לתת לך עצה על נושאים כל כך משמעותיים מבלי להכיר אותך. כמובן שהעצה הטובה ביותר היתה לפנות לייעוץ מקצועי. אכן בעית השפה עלולה להפריע, אבל מי יודע, אולי דווקא האנונימיות תוכל לעזור. בפורום משתתפים מספר אנשים באופן קבוע שיוכלו להמליץ לך מנסיונם (ונסיונן). אולי יהיו להם רעיונות מוצלחים עבורך. הודעה אחת כבר קיבלת ממיטל ובנושאים כאלה פעמים רבות אין חכם כבעל נסיון. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בחור בן 25, שסובל מהפרעת אישיות גבולית (BPD). עכשיו, הדגש הוא על סובל, כי אין לי אישיות משל עצמי, אין לי בטחון עצמי, ואין לי ולא היו לי מערכות יחסים ואף פעם לא קיימתי יחסי מין. כל המאפיינים של המחלה מתפרצים אצלי, כולל התמכרויות לסמים שונים (גראס, אקסטזי ו-ל.ס.ד.) ואני מיואש כי חשבתי שהסמים יחדדו לי את התפיסה לגבי החיים, אבל זה רק הכניס אותי לבור יותר עמוק - בור של בדידות. התנתקי מהחברים שלי, המשפחה שלי כבר לא מבינה אותי או את ההתנהגות שלי, אני מתקשה לשמור על יציבות במקומות עבודה והכי גרוע זה שאני לא מצליח לצור קשר עם המין השני בגלל כל זה והפראנואידיות שרודפת אותי. עם הסמים הפסקתי כי הבנתי שזה לא מוביל אותי לשומקום. שאלת השאלות היא מה לעשות? האם טיפול אצל פסיכיאטר יוכל לעזור לי? האם ישנן תרופות שיכולות לעזור לי?

שי שלום יתכן שתרופות יוכלו להקל על הסבל אבל בעיקרון נשמע שאתה צריך מסגרת של טיפול בשיחות בה תוכל לעשות תהליך של שינוי. קח בחשבון שמדובר בתהליך ארוך מאוד, אבל צריך להתחיל מתישהו את השינוי. מוטב עכשיו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום שי, האבחון העצמי שלך כסובל מהפרעת אישיות גבולית הוא מאוד בעייתי. באופן כללי, כל מי שקורא או אפילו לומד באופן פורמאלי ספר בפסיכותולוגיה יכול למצוא אצל עצמו חלק גדול מההפרעות. התופעה מוכרת אצל סטודנטים לפסיכולוגיה ולפסיכיאטרייה ובעצם, גם אצל סטודנטים בהתמחויות אחרות ברפואה, כשמדובר במחלות פיזיולוגיות לכל דבר. הדבר נכון במיוחד לגבי הפרעת אישיות גבולית, שאינני יודע היכן קראת על אבחונה, אך הרבה אנשים שיקראו את הקריטריונים לאבחונה בוודאי יאבחנו את עצמם ככאלה, לעיתים קרובות בצורה לא נכונה. ללא שום קשר לאבחנה זו - אתה בחור צעיר שיכול להיעזר בטיפול ע"י שיחות אצל איש מקצוע. נראה לי שטיפול כזה אצל אדם שתיצור איתו כימיה עשוי בהחלט לעזור לך לפתור בעיות בסיסיות. טיפול כזה, בייחוד במצב שאתה מתאר ובגילך הצעיר, הוא טיפול שיעזור לך לצמוח, לגדול ולהתפתח אם תיתן לו הזדמנות הוגנת. לכן הוא עשוי להימשך זמן רב ואני מציע לך גם לתת לו הזדמנות גם אם תוך זמן קצר תחליט שאין כימיה בינך ובין המטפל. הטיפול התרופתי יכול בהחלט להקל על תחושות הדיכאון והחרדה, אם אתה סובל מהן - ולפי תיאוריך אתה סובל בהחלט גם מדיכאון - אך הוא בפני עצמו לא ישנה דברים בסיסיים, לפי תיאוריך. אם הרגשתך גרועה במיוחד, הוא כן יכול להוות נקודת התחלה טובה לטיפול ע"י שיחות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לכולם יש לי שאלה די מוזרה כי היא בהחלט אישית לכל אחד ואחד . שאלה על הרגשה , כיצד מרגישים כשנמצאים בקשר שאולי אין לו מוצא ? איך אמורים לנטרל רגשות אהבה ולהבחין בין אהבה לתלות או הרגל ? איך בן אדם יכול לההפך לאובייקטיבי לגבי הדבר הכי אישי בחיים ? איך יודעים מתי זה נגמר ? מתי אין סיכוי לשיקום ? אני לא מבקשת שתאמרו איך להרגיש אבל די בטוחה שיש בסיס כללי לדברים מסוג זה והייתי מאוד מעוניינת שתחלקו עימי את מחשבותיכם מחייכם הפרטיים. זה יעזור אבל לא יקבע . בתודה מראש,

קרן שלום הייתי מתחיל את הדיאלוג הזה קצת הפוך. במה את מתלבטת? היכן השאלות הללו תופסות אותך? מאחר והמשפט הראשון שלך אומר שמדובר בדבר אישי, קשה לענות לשאלה כל כך כללית. ברמה הפילוסופית של הצ'אט זה בסדר גמור. אבל כדי שזה גם יתאים למה שאת עוברת כדאי שתספרי קצת יותר על עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום קרן, את צודקת: אדם אינו יכול להיות אובייקטיבי כלפי דבר אישי כל כך. יתר על כן, אם הוא יהיה אובייקטיבי, הוא יהיה מנוכר לעצמו כשמדובר באהבה. אם הקשר שעליו את מדברת עושה לך רע, ואת רוצה לבחון אותו בצורה אובייקטיבית יותר, עלייך להיעזר באיש מקצוע שיסייע לך לראות מה מחזיק אותך בקשר הזה ומדוע את בוחרת בבן או בבני זוג שהקשר איתם גורם לך סבל. הערה נוספת: בכל קשר רגשי יש תלות ולכן ההבחנה בין תלות ואהבה היא לא דבר שצריך לשאוף אליו. מה שחשוב הוא שהתלות תהייה הדדית, כי אם היא חד-צדדית אכן מדובר בקשר הרסני, לפחות עבור הצד התלוי יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה לכם על התמיכה, אני מאוד שמחה שיש מי שעוזר ותומך, בכללי אפשר להגיד שהמצב שלי לא כל כל נורא ואני די מסתדרת רק שישנם שעות במיוחד בלילה שאני מרגישה על סף התמוטטות אז טו שאני נרדמת או שאני נכנסת לדיכון ובילבול נוראי, אני לא מעוניינת יותר בסרוקסט אני רק משמינה והשיפור במצב רוח לא משתפר. תודה לכם שםה אני יכולה להגיד מה שאני רוצה ומתי שאני רוצה. מה הייתם מציעים לי בשלב הזה האם כדאי לחזור לתל השומר. HERA את שאלת אותי אם היה לי נורא בתל השומר, לא לא היה לי נורא רק שלחזור לשם עכשיו נראה לי סיוט אחד גדול,האם את היית מאושפזת שם? אשמח לשמוע מבנות שהיו בת השומר וחזרו פעם שניה אני יודעת שיש כמה בנות כאלה אז אם יש מי שקוראת את המייל הזה תענו לי בבקשה. טוב אז זהו לעכשין אני מצטערת אבל אני מרגישה שאני מתחילה לשעממם אותכם. ערב טוב אשמח להיות חלק מהפורום הזה. לימור

קודם כל, אני שמחה שהחלטת להמשיך לכתוב פה!!!! השעות הקטנות של הלילה הן השעות של השדים והמכשפות... כל מה שאנחנו מצליחים לדחוק במהלך היום חוזר אלינו בלילה... טביעה בים של מחשבות מענות... הלילה פותח את הדלת לסיוטים, גם כשערים. לא הייתי מאושפזת בתל-השומר. היתה תקופה, לא ארוכה, שהייתי שם בטיפול אמבולטורי (לא בגלל הפרעת האכילה). חזרה לתל-השומר תלויה רק בך... אם לא היה לך כל-כך נורא שם, למה לא לחזור? בעיקר אם כרגע את מרגישה שהגעת עד הקצה... למרות העזרה של כולם (גם פה, וגם בתל-השומר), ההגה נמצא בידייך... תמשיכי לכתוב לנו... את לא משעממת בכלל.

אני הייתי מאושפזת בתל השומר- אם את מתכוונת למחלקה של ההפרעות אכילה אז כן של הנערות או קיי אני לא יודעת אם על זה את מדברת אז עדיין אני לא יעריך במילים. אשמח אם תסבירי לי את הבעיה והמחלה שלך ממני בל

שלום קראתי את מה שכתבה שנהב על החרדה שלה , ורציתי לשאול איך אפשר להסביר את זה שהיא נוהגת בלי פחד בתוך העיר למרות שהנהיגה בעיר מחייבת עירנות מירבית בגלל רמזורים והפתעות שונות ואילו דוקא הנהיגה בכבישים עם הרבה מסלולים כשלכל אחד יש את הנתיב אותו הוא בוחר בהתאם למהירות ולכוון הנסיעה מקפיצה אצלה את הדופק. האם זה קשור בעובדה שיש יותר פתחי מילוט בתוך כבישי העיר לעומת כבישים מהירים? האם זה קשור במהירות הנהיגה? תודה

אני מתעניין כי אצל חברה שלי יש תופעה הפוכה. היא נוהגת נהדר מחוץ לעיר ומפחדת להכנס לתוך תל אביב.

שלום איתן ה"מקורי", לא בדקתי, אך אני מאמין שד"ר קפלן ענה על שאלתה של שנהב. אינני נוהג ולכן לא ראיתי את עצמי מתמצא מספיק כדי להגיב לשאלתה של שנהב. ברמה הכללית ביותר אוכל רק לומר שאת ההבדלים בין חרדה לגבי נהיגה בתוך העיר ומחוץ לעיר ניתן להסביר ע"י סיפור החיים האישי של האדם ובירור התחושות בזמן כל אחד מהמצבים הבעייתיים במסגרת טיפול אישי. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לך איתן המצטרף החדש אני כבר משתמש בשם איתן. אנא תמצא כינוי אחר איתן

היי איתן החזרתי לך מייל במקרה שלא קיבלת...התשובה חיובית

שלום רב. מאז שאני זוכרת את עצמי היתה לי בעיה בחברה.בילדותי לא היו לי חברים רבים ואף הייתי דיי דחויה. היום אני בת 25 ואמנם בטחוני העצמי בהחלט עלה בצורה משמעותית אך הבעיה החברתית לא נפתרה. הבעיה היא שאיני יודעת לאיזו חברה בדיוק אני שייכת. תמיד רוצה למצוא חן בעיני כולם למרות שזה בהחלט לא ראלי.תמיד חוששת שדברי יתפרשו כשטויות . חששותי יוצרים לי קשיים ליצור קשרים חברתיים. שכן בגלל קשיי אני נבוכה בחברה וזאת למרות שאיני ביישנית . איני יודעת אם בעייתי היא בעובדה שאולי לא מצאתי את זהותי שלי או שסתם הבעיה היא במציאת חברים. ברצוני לאמר שהדבר יוצר אצלי תסכולים וקשים רבים שכן כל הזמן מתחולל בתוכי מאבק פנימי שמתיש אותי ולא נותן לי שקט נפשי ושלווה. נמאס לי מהמצב. מה דעתכם יש סיכויי לפתרון ? ואם כן מהו? שנית האם לדעתכם טיפול תרופתי יקל מעט ויעזור לי.

שכחתי לאמר שבעייתי היא אינה חרדה חברתית. וזאת נאמר לי מאיש מקצוע על פני השטח אנשים חושבים שאני מאוד ידותית ואף יש אנשים כמו משפחה שממש לא מבינים אותי ואת בעייתי .

שלום מירב, הקשיים שאת מתארת הם בהחלט נושא לפסיכותרפיה (שיחות) וחבל שהיגעת עד לגיל 25 בלי לנסות לטפל בכך בעזרת איש מקצוע. ברור, שהצורך לרצות את כולם אינו ריאלי והוא מעיד על כך שבעצם אינך מרוצה מעצמך. בסופו של דבר, זהו לב ליבו של הטיפול הפסיכולוגי. אני בהחלט ממליץ לך לפנות לטיפול ולפי תיאורייך, אין אינדיקציה לטיפול תרופתי, אלא אם כן את סובלת מסימפטומים דיכאוניים ו/או חרדתיים שאותם לא כללת בפנייתך. אינני חושב גם שהמטרה צריכה להיות "הקלה", אלא שמצוקתך הנוכחית והעובדה שאזרת עוז לפנות לפורום הן מנוף שניתן להשתמש בו כדי לפנות לטיפול שיחתי מעמיק יותר מההקלה שאת מקווה אולי להשיג בעזרת טיפול תרופתי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ראשית תודה רבה שנית ממה לדעתך יכולה לנבוע בעייתי ?

שלום רב! יש לי ילדה בת 16 שלדעתי סובלת מחרדה, לא הייתי אצל רופא אבל אלה הסימנים: מכל דבר היא מפחדת, ללדת כי זה כואב, לצאת לארועים כי אולי יהיה פיגוע, לעומת זאת לחברות היא הולכת מתי שתרצה - יש לך סך הכל 2 חברות) כשהיא בבית והמשפחה מדברת על נושא מסוים היא יכולה להיכנס לסלון ולשאול מה קרה מה קרה בבהלה, היא יכולה לדבוק בנושא מסוים ולא תרד ממנו כמו למשל אני צריכה מכנסיים היא יכולה כל 10 דקות להזכיר לנו שהיא צריכה מכנסיים, ואז לנדנד לנו שהיא לא יודעת איזה מכנסיים. בסך הכל ילדה נאה (זאת התגובה שאני מקבלת מאנשים וגם אני חושבת כך) אבל עם בטחון עצמי נמוך מואד, כשאנחנו יוצאים היא צריכה הודעה של שעתיים מראש ע"מ להיות מוכנה וגם כשהיא מוכנה היא צריכה לשרותים (כי אולי לא יהיה בחוץ) היא צריכה להחליף נעליים כי אלה לא מתאימות פתאום, בערב כל יום בשעה 20.00 היא יושבת לראות חדשות ולאחר מכן היא מעדכנת את כולנו שכנראה תהיה מלחמה ומה יקרה? היא יכולה לשבת בחברת המשפחה ולא לומר מילה רק להקשיב בשקט, בבית היא לא נוקפת אצבע, אך לעומת זאת יכולה פתאום לנקות את חדרה בצורה יסודית כי היא החליטה שזה הזמן, בילדות היא הייתה ילדה טובה שקיבלה המון תשומת לב מאיתנו , מגיל 12 בערך חל שינוי בהתנהגותה, אני מבקשת לציין שלקחתי אותה ביוזמתי לניצן וגילו שיש לה לקות למידה, כרגע היא לומדת בתיכון וממוצע של 8 בגמר. מבקשת עיצה, האם לקחת אותה לפסיכולוג או פסיכיאטור, האם אני סתם חרדה לשלומה וזה שינוי שיכול להיות? תודה ריקי

לדעתי לטפל בה דחוף . אני בתור ילדה, כל פעם לפני שהייתי צריכה לצאת לבלות עם חברות פתאום הייתי מבטלת כי לא הייתי מרגישה טוב, וכמובן לאחר שכולם היו עוזבים אותי ויוצאים הייתי מרגישה מעולה ואפילו הקלה (שלא יצאתי) במקום לטפל בי פשוט אמא שלי היתה כועסת למה אני עושה צחוק מחברות ... לא הייתי מוכנה לצאת לטיולים שנתיים בלי שרותים מסודרים כי תמיד הייתי נתקפת שלשולים, גם בזה אף אחד לא חשב לטפל והנה בגיל 21 פתאום נתקפתי בחרדה לא נורמלית שעד היום 10 שנים אחרי לא יצאתי ממנה סופית וכנראה גם שלא אצא בחיים. אז לדעתי, יפה שעה אחת קודם . דרך אגב, החלטתי שאני פשוט לא רואה יותר חדשות לא רוצה לדעת כלום זה סתם מלחיץ, אם תהיה מלחמה אז מן הסתם כולנו נדע... תנסי להעסיק אותה בשעות של החדשות... ים

ריקי שלום אם בתך סובלת כדאי לעזור לה להפסיק את הסבל. נשמע שאכן היא חרדה ומוטרדת. אינני רואה סיבה מדוע לא לפנות לפסיכולוג לפחות לייעוץ ראשוני כדי שיברר מה קורה לה. אמרי לה שאת רואה אותה מוטרדת והציעי לה את האפשרות להיעזר בייעוץ. תראי איך היא מגיבה. תוכלי במידה ותרצי להתייעץ גם עם פסיכולוג/ית ביה"ס. אין צורך לערב את המוסד, את יכולה להתקשר ישירות לתחנה הפסיכולוגית של העיריה ולבקש את פסיכולוג ביה"ס בו היא לומדת. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' אורן שלום פניתי לביתי מספר פעמים ללכת ליעוץ פסיכולוגי, אך היא סרבה בטענה שאצלה הכל בסדר והיא לא צריכה שום עזרה. הסברתי לה כי ישנם נערות עם בעיות דומות כמו חוסר ריכוז (שלדעתי גם לה ישם) ויש תרופות שיעזרו, אך היא סרבה בכל תוקף. האם יש דרך לשכנע אותה, האם אפשר להפגישה עם פסיכולוג ללא ידיעתה? מידי פעם היא אומרת לי שהיא יודעת שיש לה בעיה, וכשאני או אחותה הגדולה מבקשות לדעת מה היא מרגישה או מה הבעיה, תשובתה היא, אני לא יכולה להגיד. התשובה באה בתוספת חיוך של מבוכה. כל לחץ שלי ושל אחותה הגדולה לשוחח איתה שיחה קרובה, מבוטלות על ידה. שאלנו אותה אפילו עם מישהו הטריד אותה מינית, והשתכנענו שלא, אנו מכירות אותה ובטוחות שזו האמת. לדעתי הבעיה שהיא מתכוונת היא בעיה של חוסר בטחון עצמי . מה עושים? ריקי

ובכן חבריי, הבטחתי שאשתף אתכם.. וזה באמת לא סוד אפל. אני נתקפת בחרדה כשאני נוהגת באוטוסטרדות ענקיות ולא מוכרות, ובנהיגה על גשרים. התופעה הזו התגלתה לי לראשונה לפני 20 שנה, בכניסה לעיר סן פרנסיסקו. היתה זו "חוויה חד פעמית", מאוד מאיימת. המון שנים לא היה רכב ברשותי, והנושא נשכח, לטובת עניינים אחרים בחיים... מאז חצי שנה, יש ברשותי רכב, וביום השני לנהיגה חוויתי שוב את החוויה הקשה של חרדה באוטוסטרדה.... ואז הכל חזר אלי בפלאשבק. ההבנה שיש לי בעייה רק העצימה את החרדה בנהיגה באוטוסטרדה.... והחריפה את התחושה. לא הבנתי מאיפה זה בא לי, והייתי מאוד מוטרדת. אבל לא פחדתי לנהוג.... להיפך ,נכנסתי לאמביציה בנושא כי תמיד חשובה לי העצמאות וחוסר התלות.(גם בכביש....) זו למעשה הסיבה בעטייה הגעתי לפורום זה, ואף התייעצתי אודותיה בזמנו עם הדוקטור,כמובן שעשיתי שימוש בכינוי אחר....... מרוב מבוכה.(לכל הסקרנים שמדפדפים אחורה בדפים.....). החרדה מתבטאת בדפיקות לב מהירות וחזקות אותן אני ממש שומעת באוזן, ותחושה של "ס-כ-נ-ה" אמיתית ומאיימת, ופחד מפני איבוד השליטה על ההגה, פחד מפני אובדן הכרה, בקיצור:-" ו-א-ח-ד- ב-ל-ג-ן " אמיתי על הכביש. בזמנו פניתי לייעוץ במרפאה לבריאות הנפש בעיר מגוריי, הפסיכיאטר המדופלם חרץ את גורלי כעבור רבע שעה של שיחה יבשה, וקבע שאני אגורפובית, ונתן לי מרשם לסרוקאסט. (בלי שיחות, ישר תרופה!!) אתם מכירים אותי קצת, לא? המרשם לסרוקסאט הושלך ל-פ-ח-ה-ז-ב-ל. החלטתי שאני נלחמת, מנסה להתגבר בחוכמה, עם הרבה סבלנות, בלי פאניקה, ואכן- אני משתפרת והולכת....למדתי לזהות ולהכיר מה עוצמת הפחד הזה עושה לי, ושזה לא סוף העולם, וכמובן שלא מזה אני אמות..... אינני מאתגרת את עצמי יום יום, אבל בהחלט צועדת בטוחה קדימה לקראת "עצמאות כמעט מושלמת " גם בנתיבי איילון הסואנים, שיכולים להיות אכזריים מאוד לכל נהג. עד כאן. אשמח לשמוע תגובות , כאן או למייל שלי. ש נ ה ב

היי שנהב כל הכבוד לך :-)) אני ממש מעריצה אותך,איזה כוח יש לך, ממש כל הכבוד....

שנהבוש המתוקה, את יודעת כבר מה אני חושבת ,ובנוסף - יש לך כוח רצון אדיר ובזכותו את מתמודדת ויכולה לחרדה. אפשר ללמוד מנחישותך גם בתחומי חיים אחרים. מה שלומך חוץ מזה? היום שלי התחיל במירוץ נגד השעון, אבל הספקתי , ובעיקר עשיתי מצוה שממלאה לי את הלב. בעוד כשעה עלי לחזור לעבודה, עד שעות הערב המאוחרות. בינתיים אני עוד כאן.

שנהב, קודם כל כל הכבוד שאת מתמודדת בלי תרופה, ולפי דעתי את לא זקוקה לתרופה כי רק באוטוסטרדה אם הבנתי נכון את חוטפת את ההתקף אז בשביל מה תרופה, את פשוט צריכה לתרגל את הענין פעם לנסוע כשמשהו לידך פעם לא ... תתארי לך את מה שאת חווה אני ונטע ועוד הרבה אנשים חווים סתם כך ללא שום סיבה מוצדקת, לך יש סיבה את פשוט פוחדת לנסוע שם. ים

היי אני יודעת שהבעיה שלי מתגמדת באופן יחסי מול חרדות מהן סובלים אנשים בלי התרעה מראש, ובתדירויות גבוהות , ולכאורה ללא סיבה נראית לעין. לקח לי גם זמן להבין שמה שאני חווה זו חרדה, ואכן נקטתי בשיטת ההתנסות בנהיגה בנתיבי איילון בפרקי זמן שונים, כשיש פחות תנועה סואנת (נגיד שבת מוקדם בבוקר...), לבד או עם הבן שלי (שמכיר את דפיקות הלב המואצות האלה, ומאוד מעודד אותי, וטוען בעצם שאני נהגת נהדרת...) אני חושבת שהבעייה שלי על האוטוסטרדה נעוצה בעובדה שהרכב שלי ואני בתוכו, נתפסים בעיניי במזן הנהיגה, כמו ג'וק קטן מול פילים ואריות(משאיות, וכו').... כי עובדה שבתנועה האכזרית של תל אביב( הכוללת אלפי שליחים על קטנועים+מוניות ונהגי אוטובוס חוצפניים) אני ממש ממש לא מפחדת ,ונוהגת אחלללה. ש נ ה ב

אהבתי את המסר שבהודעה: שינוי צריך לבא מבפנים ולא מבחוץ(תרופות וכד')

הי שנהב, האנשים שנשמעים מאד בטוחים בעצמם יכולים להחביא עמוק בפנים חרדות כלשהם. את צודקת מאד שדוקא בתוך העיר זה יותר מסוכן ומפחיד מאשר באוטוסטרדות. אני חושב שגם סטטיסטית, יש יותר תאונות בתוך העיר. בכלל הישראלים , בין יתר המעלות הרבות שלהם, נהגים מאד לא סבלניים, בלשון המעטה, וחוצפנים לא קטנים. אף אחד לא יאט בכדי לתת לך להשתלב בכביש. לאן הם כולם ממהרים כל כך ? ואם בטעות חתכת מישהו, וואו !! כאילו שהרגת את הסבתא שלו ! תחטוף קללות ותנועות יד מגונות במקרה הטוב או שהוא ינסה לחתוך אותך במהירות כדי להראות לך שהוא לא "פרייאר". אנשים כל כך קטנים !! ממש רחמנות עליהם. אז איחולי שנהבוש על האומץ והתושיה והביצוע והנחישות. הלואי וכל אחד היה יכול להלחם בחרדות. זה לא כל כך פשוט. בהצלחה ביי

ש נ ה ב שלום ההתמודדות שלך בהחלט מעוררת הערכה וגם אני בספק אם הטיפול התרופתי היה הכרחי (מן הסתם לא). עם זאת, היעזרות אינה חייבת להיות בצבעים של שחור ולבן. מנסיוני, דווקא בנושא של חרדות מנהיגה טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי עשוי להיות יעיל מאוד תוך פגישות בודדות. ניתן להיעזר גם בהיפנוזה. אולי חבל להמשיך ולסבול ממשהו שאפשר בהחלט להעלימו לחלוטין, אלא אם למאבק עצמו יש חשיבות אישית. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב תודה אני לוקחת בחשבון את האפשרות שלא יהיה מנוס מטיפול עתידי. (אגב, אינני מתנגדת לטיפול, אך התקוממתי על כך שנרשמה לי מהר מידיי תרופה מבלי להציע דרך חלופית כדוגמת שיחות...) בינתיים, ממשיכה להתנהג ביום יום באופן שמספק את צרכיי. מאוד ייתכן ,כי אם אהיה נדרשת לנסיעות מרוחקות לעיתים קרובות יותר, או אפילו על בסיס יומיומי, אווכח מהר כי אי אפשר "לדלג " יותר . תודה לך. ש נ ה ב

למה זה קורה לי פתאום סתם כך? זה רחוק ממני ומזמן כבר עבר אולי זה חוזר שוב ואני מתגעגעת זה בכל זאת היה נורא מיוחד כן זה בדיוק איך שזה נראה לשבת ולהיכנס לזה כמו שאתה מכור לזה זה נכנס בך ויוצא עם הרבה יחד זה אותו צליל שקט השיר שכובש הכל אך לפעמים להוציא מהלב זה לא כמו להוציא אל חבר או כל אדם אחר אך זה בכל זאת לשפוך מכל הלב אתה נמצא שם היכן שאתה ואני בטוחה שגם לך יש איזו הרגשה אבל מה זה שווה שאתה לא מודע שגם לי יש את מה שיש גם לך אני שונאת לחיות באשליה אך אני מדברת רק שאני בטוחה לילי

לילי היקרה את המאוכזבת לשעבר אם אני לא טועה????? בכל מיקרה יפה כתבת זה באמת רעיון כך לפתע פתאום לכתוב את מה שבלב את מה שמלבלב למרות שמסתירים למרות שמחביאים הכל פורץ הכל מתפוצץ הכל מתהפך המחשבות משתלטות המחשבות מפריעות הלואי והיה קל בלי לעניד עפעף לשכוח הכל, לפתוח דף חדש להביט בזריחה בבוקר בהיר שמישהו אחר את חייך מאיר בהרבה הצלחה:))) @----)---- איתן

מתי אתה מוציא תקליט?

אני רוצה לתאר לך סיטואציה מסוימת שעוברת על אחותי והייתי רוצה שתחווה את דעתך האם דרוש כאן טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי . אחותי נמצאת למעלה משנה בקשר עם בחור .הקשר לא מתקדם לשום מקום וההבחור באופן מוצהר אומר כי אינו יכול להיות נאמן לה...ואכן כל פעם שהם רבים שעה אחרי זה הוא נמצא עם מישהי אחרת... זה תמיד מלווה בכמה ימי ברוגז הוא מתקשר ואז הם שבוע "ביחד" הכל כביכול טוב ויפה עד הפיצוץ הבא .... כל פעם אחותי נשבעת שזהו אבל לא מסוגלת וחוזרת אליו... היא מתוסכלת . בשבועות האחרונים היא פורקת את התסכול שלה בצורה של התפרצויות. ערב אחד אחרי ריב היא נסעה אליו הביתה התפרצה אליו הביתה צרחה קיללה השתוללה והלכה... שלשום היא תפסה אותו עם מישהי היא שוב נסעה אליו הביתה ניסתה לפרוץ לו את הדלת עם מברג ...כשהוא פתח לה..(כמובן שהיתה שם מישהי) היא השתוללה.. העיפה לו את כל הבגדים מהארון ובאופן כללי " פירקה" לו את הבית.... אני מפחדת מהצעד הבא שלה... אולי היא תנסה לפגוע בו או בעצמה... אני חייבת להוסיף ולומר שהיא מאוד נבהלה מהתגובה של עצמה.. ובכתה המון ביומיים שאחרי.. היא גם מבינה שהיא זקוקה לעזרה...אבל לדעתי יקח לה זמן עד שניא ממש תלך לטיפול... אשמח אם תייעץ לי איך אוכל להאיץ בה ולקבל טיפול... אני מאוד חוששת שזה יהיה עוד אחד המקרים שיאמרו הכתובת היתה על הקיר. מצפה לתשובתך.

שלום שרון, אני מסכים איתך שהמצב מדאיג ושלאחותך יש בעיה רצינית. אני גם סבור שטיפול פסיכולוגי (לא בהכרח פסיכיאטרי) יכול לעזור. ואולם, מניסיוני, כאשר המטופל אינו יוזם את הטיפול בעצמו, אלא מופנה לטיפול, הסיכויים שיתמיד בטיפול נמוכים מאוד בדרך-כלל. אישית, כשאני מקבל פניות מהגורם המפנה, במידה שהוא בן זוג או בן משפחה אחר, אני ממליץ למי שפנה ללכת לטיפול בעצמו כדי לטפל במה שעובר עליו עקב כך - לפעמים האדם שהיה מיועד להיות המטופל המקורי פונה גם הוא בהמשך ולפעמים לא. נראה לי שבמקרה שאת מתארת, לאחותך דרושה עוד תקופה של התבשלות עצמית וסבל כדי שהיא תפנה לטיפול או תחליט לנתק את הקשר בלי לפנות לטיפול או, וגם זו אפשרות, שהיא תמשיך בקשר הזה. לגבי הפגיעה בעצמה או בחבר, את מעלה נושא בעייתי מאוד: סכנה של האדם לעצמו או לסביבתו היא הסיבה היחידה לכפות טיפול על אותו אדם, והטיפול היחיד שניתן לכפות במקרים כאלה הוא אשפוז פסיכיאטרי במחלקה סגורה (אין פתרונות-ביניים בעניין זה). הגורם המוסמך לקבוע את המסוכנות מבחינה זו הוא רופא פסיכיאטר. אם את מתרשמת שזהו המצב, עלייך לפנות לרופא המשפחה שיפעיל את הגורמים המוסמכים לכך, אך אז עלייך לקחת בחשבון שמדובר בתהליך מאוד לא נעים. את יכולה גם לשתף את אחותך בחששות שלך ולומר לה שאם היא לא תפנה לטיפול אצל איש מקצוע, תיאלצי לנקוט בצעד הזה. ייתכן שזה ינער אותה וגירום לה ללכת לטיפול, אם כי כמו במקרים רבים שבהם אדם אינו פונה לטיפול בעצמו, אלא מופנה אליו, יעילותו של טיפול כזה מוטלת בספק, אך לפחות את תדעי שניסית הכל ואף עשית זאת בלי לפגוע באחותך מעל מה שמתחייב. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

בוקר טוב לכולם, אני חייבת לשתף אתכם בנושא מאד רגיש שאני חושבת עליו כבר הרבה זמן. אני אתחיל עם דוגמה ... יש לי בעבודה בחור מאד נחמד שאין ספק בכלל שהוא מפלרטט איתי כל הזמן (גם עפ"י חברות שלי בעבודה),אנחנו יורדים לאכול ביחד, הוא עוזר לי לפעמים בבחינות שלי (הוא כבר סיים את הלימודים...) והוא בעיקר מאד נחמד אלי. הוא אמר לי השבוע שכייף לו להיות בחברתי ושהוא מאושר שהוא בכלל פגש אותי. פתאום נבהלתי כי פתאום הרגשתי מין מתח מיני שלא הרגשתי קודם לכן. למה נבהלתי ?(אתם שואלים) הבחור נ ש ו י טרי בקושי שנתיים ויש לו בעיה חמורה, "נמאס" לו מאישתו, הוא טוען שהיא משעממת אותו (בעיה רצינית??.). חשבתי על הקשר בנינו ונראה לי שהוא מוביל לצרות צרורות, למרות שאני מכירה את עצמי כבר 25 שנה ואני יודעת שאני בנאדם מאד מוסרי לכן חשבתי לנתק איתו את הקשר ולא להפריע למערכת הנשואים שלו ושל אישתו. אני רוצה לשתף אתכם בעוד משהו – המקרה הזה הוא מקרה שכיח אצל הרבה אנשים, לכן מפעם לפעם מסיפור לסיפור אני דבקה בתאוריה שלי לגבי "מוסד הנשואים" שמתגבשת ומוכיחה את עצמה. יש לי בעיה, ( אולי זאת לא בעיה ) אני לא מאמינה בזוגיות הנצחית הזאת "נשואים" , הזוגיות הזאת ,האהבה , הרגישות , הריגושים,הנושאים המשותפים, והקסם נעלמים במשך השנים . לכן זאת הסיבה לבגידות לחיפושים לפלרטוטים.....ובסופו של דבר לצערי ישנם שגם עוזבים. מערכת זוגיות בנויה מהרבה תחומים, שחלקם משותפים וחלקם אינם משותפים או שנעשים משותפים במשך השנים (כמו ילדים), ישנם הרבה אינטרסים בין בני זוג , אינטרסים במובן החיובי , תחשבו על אינטרס באנגלית interest , עניין שמוצאים אחד בשני , אבל מה קורה שאין יותר "עניין" ,אין יותר אינטרסים ...... תחשבו על זה .... אין ספק בכלל, שכל זה תוצאה של אהבה נכזבת מהעבר הלא כל כך רחוק........ מה לעשות אני כבר לא מאמינה שבאמת אפשר לאהוב אהבה הדדית, תמיד יש אחד שאוהב יותר.. מקווה שיום אחד אני אמצא את החצי השני שלי.... ליאת

היי ליאת.. החלטת לייאש אותי על הבוקר???

ליאת ליאת... שאלה קשה שאלת.. צריך לבדוק טוב טוב עם מי נכנסים לתוך הקשר הזה שנקרא נישואים. לבדוק מכל הבחינות האפשריות אם זה באמת מה שרוצים וזה תהליך בכלל בכלל לא פשוט. אני לא מפילה את מוסד הנישואים מראש כמוך כי אני יודעת שיש זוגות שנשואים הרבה שנים וטוב להם או עובדים על זה כדי שיהיה להם טוב. מי שרע לו אחרי שנתיים כנראה שלא היה לו טוב מלכתחילה...וזה כבר סיפור אחר. ואם לא נישואים אז מה נשאר? להיות לבד? לא טוב היות האדם לבדו. להיות עם חבר אחד כל החיים? אז מה ההבדל? להחליף כל פעם חבר חדש? זה נראה לי די מעייף. בקיצור, כנראה שהמוסד הזה נוצר מתוך כוח טבעי והוא הנכון ביותר. ובעניין חיזורי הנשוי, את מעוניינת בו? אם כן, אל תתקרבי לפני שיהיה ברור מה מצב נישואיו. למה להכניס ראש בריא למיטה חולה... בהצלחה, מיכל.

אין ספק שיש משו בדבריך. גם אני בת גילך ונשואה כשנה וחצי. כמוך גם אני חוויתי בעבר אהבה לא "סימטרית" - במקרה שלי הוא אהב יותר, אני חושבת, או לפחות הוא חשב שהוא אוהב יותר. אחרי שנפרדנו לא חשבתי שאוכל לאהוב יותר. חשבתי שכל מערכות היחסים, לפחות שלי, הן בטח חולות כמו ההיא. לא תכננתי לפגוש את בעלי הנוכחי תוך זמן כה קצר מהפרידה (חצי שנה). אז אני נושאת דווקא בשורות משמחות, אם הצלחת כבר לנחש. זה אפשרי, זה קיים, זה קורה ויקרה. א-ב-ל, אני ובעלי שנינו באנו עם נסיון מר מעברנו, עם מסקנות בונות וציפיות בריאות יותר ממערכת יחסים זוגית ומבן/בת הזוג. במקרה שלנו זו הסיבה להצלחה. אנחנו שנינו מתמידים בהתחשבות וכבוד הדדי כדבר בעל חשיבות ראשונית. אנחנו נותנים הרבה מרחב זה לזה, מתפתחים אישית "כאילו אנחנו רווקים" (להבדיך מאנשים שאחרי הנישואים משתקעים בכורסא וזהו, בלשון מטאפורית) ויתרה מזו - מנסים לקדם אחד את השני איפה שאפשר, לתמוך ולדחוף. המון שימת לב, חשיבה לפני שמדברים, תקשורת (למרות שגם אצלנו הוא ממאדים ואני מונוס - מתקשרים בלי לצאת אף מנקודת ההנחה הנוחה שהשני אמור להבין אותך כבר) וכו'. נישואים, כמו גם אהבה, זו משרה מלאה ודורשת השקעה, מחשבה יצירתית ומוטיבציה. זה יכול להיות גם לך. בהצלחה.

אין ספק שיש משו בדבריך. גם אני בת גילך ונשואה כשנה וחצי. כמוך גם אני חוויתי בעבר אהבה לא "סימטרית" - במקרה שלי הוא אהב יותר, אני חושבת, או לפחות הוא חשב שהוא אוהב יותר. אחרי שנפרדנו לא חשבתי שאוכל לאהוב יותר. חשבתי שכל מערכות היחסים, לפחות שלי, הן בטח חולות כמו ההיא. לא תכננתי לפגוש את בעלי הנוכחי תוך זמן כה קצר מהפרידה (חצי שנה). אז אני נושאת דווקא בשורות משמחות, אם הצלחת כבר לנחש. זה אפשרי, זה קיים, זה קורה ויקרה. א-ב-ל, אני ובעלי שנינו באנו עם נסיון מר מעברנו, עם מסקנות בונות וציפיות בריאות יותר ממערכת יחסים זוגית ומבן/בת הזוג. במקרה שלנו זו הסיבה להצלחה. אנחנו שנינו מתמידים בהתחשבות וכבוד הדדי כדבר בעל חשיבות ראשונית. אנחנו נותנים הרבה מרחב זה לזה, מתפתחים אישית "כאילו אנחנו רווקים" (להבדיך מאנשים שאחרי הנישואים משתקעים בכורסא וזהו, בלשון מטאפורית) ויתרה מזו - מנסים לקדם אחד את השני איפה שאפשר, לתמוך ולדחוף. המון שימת לב, חשיבה לפני שמדברים, תקשורת (למרות שגם אצלנו הוא ממאדים ואני מונוס - מתקשרים בלי לצאת אף מנקודת ההנחה הנוחה שהשני אמור להבין אותך כבר) וכו'. נישואים, כמו גם אהבה, זו משרה מלאה ודורשת השקעה, מחשבה יצירתית ומוטיבציה. זה יכול להיות גם לך. בהצלחה.

ליאת, אף פעם לא ראית נישואים מוצלחים ??? יש הרבה כאלה. לי יש כאלה. למה שלא יהיה גם לך ?

ליאת שלום רב לך קראתי את מה שרשמת בעיון רב, ובטח את שואלת למה? אז לי אישית היתה מערכת יחסים ארוכה מאוד 4 שנים עם גבר נשוי, וזה התחיל בתקופה מסוימת בחיי שעדיין לא ידעתי אף גבר , והייתי מאוד חלשה ולא ערה לכאב החיים, (כמובן במציאות שלנו, ובתודע שלא ידעתי לאן אני נכנסת) , טוב זה היה מזמן ובעזרתי ובעזרת אלוהים , כי אני מאוד מאוד מאמינה, יצאתי מזה בסוף בשלום, אבל מה עבר ב 4 שנים , לא רוצה להיכנס לזה רק תתארי לך, נערה , חיילת שלא ידעה מעולם גבר וזואת משום שהאופי שלי היה שונה מהיום ז"א אני בחורה שניראת ממש ממש טוב , כך תמיד אמרו ואומרים לי ובצעירותי היתה לי מן התנהגות מופנמת כזו, אנשים קראו לי סנובית, אז זה מה שקרה בסוף. וכמה שלמדתי מזה והחכמתי את רק יכולה לתאר לעצמך, אבל מנסיוני אני אומרת לך לא משנה מה הוא יספר לך או לסרוגין ימכור לך , אל תכנסי לבועה הזו בשום אופן עצה ידידותית. אני יכולה לומר לך שאותו בחור נשוי שהיה איתי בזמנו אהב אותי עד כדי כאב, ואני מתכוונת שהוא היה מאוד גדול ממני ב 10 שנים והוא היה ממש בוכה לי עם דמעות ורעש כשהייתי גומרת איתו או ברגעים שהייתי מחבקת אותו והוא היה רגיש בשונה מהגברים "המנייקים" שמחפסים איזה ריגוש ללילה, והוא היה עושה הכל בישבילי אבל...........לא ולא זה לא עוזר ברגע האמת את תדעי שאת לא צריכה את זה וחוץ מזה לפרק משפחה זה העונש הכי גדול שם למעלה ,אז כך שאני שמחה שזה לא קרה, והיום בדיעבד שכחתי מזה ממש כחה, אבל אם אני קצת נזכרת זה היה סיוט , בישביל כל דקה של כיף איתו סבלתי אח"כ 7דקות של סבל ממשי תעשי חשבון ותיראי כמה סבל זה תחשבי בידיוק 4 שנים כל יום וכל לילה וזו עובדה . יש לנו הרבה מה להציע ויש הרבה דגים בים , צריך רק לדעת להקרין את מה שאנחנו רוצות תאמיני לי עברתי אכזבות בחיים קשות , וקיום אני רואה הכל באור שונה, זה שאת לא מאמינה שיש אהבה אמיתית , זה קורה כשיש אי התאמה בין זוג , אז אחד אוהב יותר את צודקת , אבל ברגע שאנחנו נדע איך להתנהג איתם, אז זה לא יקרה , אני הבנתי ולמדתי מנסיוני , שההתנהגות שלנו קובעת ב80אחוזים בדוק, ותדעי שאל גבר צריך להתנהג בצורה כזו של לא להראות אף פעם עד כמה את אוהבת , שהוא יראה עד כמה תשאיר משהו בישבילך, בכל אופן יש אהבה אמתית לא להתיאש גם אני עכשיו לבד כי החבר הנוכחי שהיה לי עד לפני שבועיים שאותו מאוד אהבתי נסע ליפן ומיבחינתי זה ניגמר למרות שהוא התקשר משם למרות שסיכמנו שזהו ואין טלפונים ופשוט זהו, ממדיכים הלאה , ותמיד תמיד תשקיעי בעצמך, אם זה בפנימיות שלך ואם זה בחיצוניות זה חשוב, ונותן הרגשה טובה אז ליאת שיהיה לך בהצלחה במציאת המכסה שלך, ואני מאחלת לך שבקרוב תרגישי מה זו אהבה אמיתית הדדית זו הרגשה עילאית, שמשנה לך את כל הראות כלפי החיים , אז בהצלחה לילי

שלום אני לא מרגיש את הגוף במקומות מסויימים :לא מרגיש צורך לאכול,אימפוטנציה ולבידו ,לא מרגיש את השלפוחית, ישל לי בטן נפוחה מגזים ועצירויות ועוד.... הייתי אצל אורולוגים וגסטרולוגים ולא מצאו אצלי בעייה אורגנית. הייתי אצל פסיכיטר אחד והוא נתן לי deprxan , remeron אשר גרמו לי לאימפוטנציה יותר חזקה. והייתי אצל פסיכיאטר שני והוא אמר שאני תקין. הייתי אצל סקסולוגים והם לא עזרו לי. עשיתי טיפול בהיפנוזה ולא וזה לא עזר. מה הדיאגנוזה שיש לי? מה עליי לעשות?

עופר, אכן יש לך בעייה, בזה אין כל ספק. מהי הדיאגנוזה ? זה בלתי אפשרי ולא מקצועי לקבוע על סמך כמה שורות. יכול מאוד להיות שהבעיה נפשית. לא פסיכיאטרית אלא נפשית, אני מדגישה. אולי ארוע מסויים, סדרה של ארועים או השתלשלות חייך הביאה אותך לנקודה בה המוטיבציה והתשוקה לחיים קמלה. כשהנפש פצועה הגוף בסוף משדר את אותות המצוקה חזק וברור. אין ספק שאתה זקוק לטיפול. תמשיך לחפש את המטפל אליו תוכל להתחבר. מטפל אשר יעזור לך לחפש מחדש את כוחך שלך, ואז תוכל להתחיל להבריא מבפנים. זה לא משהו מהיר וקל, זה מסע. מסע בו תוכל לתבוע חזרה את חייך. אני ממליצה לך לקרוא קצת ספרות בתחום הרפואה המשלימה, לשמוע על מקרים של אנשים אחרים במצבים קשים אשר עשו שינוי וזכו בחזרה בחייהם. אולי תתחיל ב: "הסרטן כנקודת מפנה" (מתאים לכל מצב של אובדן הבריאות, לא רק לסרטן, אז אל תבהל מהשם). דרך צלחה. אתה יכול לעשות זאת !!!!!

עופר שלום בהמשך להודעה של רויטל, אחרי כל כך הרבה מומחים שראית, זה יהיה לא רציני לתת לך אבחנה וירטואלית כאן בפורום. נשמע שיש לך משהו בין תחומי שקשור גם לגוף וגם לנפש, ואולי בשל כך נפלת עד היום בין הכסאות. ברפואה יש תמיד את המונח חוות דעת נוספת. לפעמים צריך להתחיל הכל מהתחלה. פנה לרופא המשפחה, לדבר הבסיסי ביותר והתייעץ איתו. פנה שוב לרופאים המומחים ולפסיכולוג ונסה לקבל תשובה ישירה לבעיה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב, אני גבר באמצע שנות הארבעים לחיי, התחלתי טיפול פסיכיאטרי, ששילב תרופות ושיחות, בסביבות גיל 14 בגלל חרדות קשות מאוד שהחלו שנתיים לאחר מות אבי, אני בן יחיד וקשריי עם אמי היו בעייתיים מאוד (היא עצמה הייתה חרדתית מאוד, אך לא הלכה אף פעם לטיפול בעצמה). חרדות אלו מנעו ממני בזמנו מעבר ישיר מיסודי לתיכון והפסקתי לימודים לשנה, אפילו הייתי באשפוז פסיכיאטרי קצר, למרות שתמיד הייתי תלמיד מצטיין. הייתי בטיפול אצל אותו פסיכאטר שאכן עזר לי מאוד לפחות בשנים הראשונות להתייצב בצורה שאיפשרה לי לחזור לביה"ס, לסיים בגרות ותואר ראשון. אח"כ היו ניסיונות טיפוליים שונים, באופן כללי התמדתי ברובם, מדובר על טיפולים שנמשכו שנים. בהפסקות שבין הטיפולים גיליתי שאני מגלה בעצמי כוחות שלא חשבתי שיש לי ומגיע להישגים שלא היגעתי אליהם בזמן הטיפול. למשל, בתקופת לימודי התואר השני והשלישי שלי כלל לא הייתי בטיפול. בשנים האחרונות, בעקבות אירועי חיים קשים מאוד (דירתי נשרפה, פוטרתי מעבודתי, קשר רומנטי ארוך נותק, תאונת דרכים קשה ועוד) נכנסתי לדיכאון ועשיתי ניסיונות שונים לחזור לטיפול, אך כל הניסיונות הללו החמירו את המצב משום שפיתחתי איזו "תגובה אוטומאטית" של תלות במטפל (ולא משנה מי הוא היה) והעצמאות היחסית שרכשתי בתקופות שלא הייתי בהן בטיפול אבדה לי. עקב כך, החלטתי להפסיק ללכת לטיפול ואכן מצבי הוטב, קל לי יותר להיות עם עצמי, אך אני מבודד לחלוטין, הרבה יותר מאשר כאשר סבלתי מהפרעות חרדה ודיכאון. אני עדיין נמצא בדיכאון, אך כל הטיפולים התרופתיים שניסיתי נגד דיכאון (והתמדתי בכך) לא עזרו לי. כיום אני עצמאי לחלוטין, מתפקד ברמה גבוהה, אך פגיע מאוד, דבר שגרם לי לנתק קשרים עם עוד ועוד אנשים עד שנותרתי לבדי לחלוטין. חלק גדול מעבודתי נעשה דרך הבית, כך שיכולות לעבור יממות על גבי יממות שלא אראה אף אדם. כאמור, כל ניסיון לחזור לטיפול רק מחמיר את המצב, מגביר את התלות והחרדה וגורם רגרסיה. אני מאוכזב מאוד מיחסים עם אנשים, למרות שהיו לי שני קשרים זוגיים שנמשכו שנים רבות כל אחד ואף היו לי חברים רבים בתקופות קודמות בחיי, אך בשנים האחרונות "גיליתי" שרוב האנשים מרוכזים בעצמם, הקשר אינו הדדי, במקרה הטוב הם מוכנים לשמוע על בעיותיי כגירוי לספר על בעיותיהם שלהם. סבלנותי לאנשים הולכת ופוחתת ואני מסוגל לשמור עליה רק בתחום המקצועי. אשמח לקבל תגובה מאיש מקצוע שלא יפנה אותי לטיפול נוסף. תודה.

אלמוני שלום ראיתי שלט לא מזמן אצל אדם מעשן שאומר "מרוב קריאה על הנזקים שגורמים הסגריות החלטתי להפסיק לקרוא". אין ספק שהטיפול מעלה דברים כואבים, אבל אני מתקשה להאמין שהוא זה שגרם לך להיכנס למצב הקיים. במידה ואתה שבע מטיפולים תוכל לנסות לטפל בעצמך בשיטות מוכרות של ספורט, תחביבים, שמירה על תזונה בריאה וכדומה. לעיתים זה עוזר. עם זאת, המצב האובייקטיבי שאתה מתאר מדאיג, האנרגיה שלך להתמודדות ולשינוי הולכת ופוחתת, וכפי שאתה מאוכזב מהאנשים והמכרים, כך אתה מאוכזב (באופן טבעי) גם ממטפליך. הבעיה שזה מעגל סגור של בנית הכשלון הבא והאכזבה הבאה. אם החלטת שאתה מיואש סופית מבני אדם באמת אין טעם לפנות שוב לטיפול. אבל אולי אם במקרה תצליח ליצור כימיה עם איש מקצוע שיוכל לעזור לך, זה יהיה גם סימן שאפשר לעשות שינוי של ממש בכל מעגלי החיים. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, תודה על תשומת הלב ועל תשובתך. אמרתי לעצמי את כל מה שכתוב בתשובתי. אני נמצא באיזה שהוא שלב של השלמה עם הייאוש ובאמת שעברתי המון מטפלים. למעט מקרים קיצוני שגבלו ב-MAL PRACTICE דווקא בקרב בעלי המוניטין, לא התאכזבתי והגזירה השווה שאתה גוזר בין אכזבתי ממטפלים ואנשים אחרים אינה מדויקת. ביחסיי עם מטפלים אף פעם לא הרגשתי מושפל או מנוצל כפי שהרגשתי עם אנשים שניצלו עד תום את הנתינה שלי אך כשהייתי זקוק להם הם נעלמו. מה שכתבתי הוא שלאחר טיפולים כה רבים שהתחילו בגיל כל כך צעיר נוצרה איזו שהיא "התניה" בין הליכה לטיפול ונסיגה במצבי. בשום פנים אינני חושב שמצבי הוא תוצאה של הטיפולים. השאלה היא אם קיים מצב של טיפול-יתר שעלול להזיק כמו מצב של מינון-יתר, תלות וסבילות בטיפול תרופתי. תודה, אלמוני.

בוקר טוב, אתמול היה לכם דיון על מסיבה כלשהיא, לא כל כך יכולתי להשתתף כי קיבלתי טון של עבודה שכנראה לא אגמור עד סוף השבוע אז רק הספקתי לראות כל כך הרבה תגובות שרומזות לכך שאולי נפגעתי. אז הנה כמה הבהרות: קודם כל, אני לא שייך למחלק המוסר של הקדוש ברוך הוא. אני לא מתיימר להיות טוב יותר מאף אחד בגלל דתיותי. והדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להטיף למישהו מוסר. אני שונא את זה !!!!! אז , מצדי, כל אחת מכן רשאית לעשות ככל העולה על רוחה, כל עוד היא לא פוגעת באף אחד. ולעצם הענין: אני באמת בא מעולם אחר . לדעתי, לפי ההסברים והתיאורים של מה שהולך במסיבה שכזו, זה נשמע לי די פתטי. די תינוקי ודי זול ומשפיל. אבל, TO EACH HIS OWN , כמו שאומרים, וכל אחד מאתנו סוחב אתו רקע כלשהוא, ויכול לראות פחות או יותר לפי המשקפיים שהתאימו לו החיים עד כה. אז אני רחוק מלשפוט מישהו, תעשו חיים משוגעים, תבלו, תהנו, הרי זו כל המטרה של חיינו , לא כך ? כמה שיותר להספיק להנות !!! יום נעים לכם ביי ושנהב: אני מת לשמוע את הסוד האפל אפל שלך !!!!

שלומי, בוקר טוב!!! אני מקווה שתתגבר על כמות העובדה שהונחתה עלייך ותחזור להיות פעיל ויעיל בפורום כפי שהיית עד כה... לענין המסיבה, לא הלכתי - לא התחשק לי לא היה לי כוח ולפי מה שחברה סיפרה לי כרגע לא הפסדתי כ ל ו ם!!! , גם לא נראה לי שהייתי מוצאת את עצמי במסיבה הזו... כך שהקטע הזה לא מושך אותי בכלל, באמת גועל נפש!!! אני מסתפקת בצ'יפינדל הפרטי שלי ... יום טוב לכולם ים החסודה

היי שלומינקה אתה גדול. היתה באמת תחושה שנפגעת...שלא הבנת מה קרה לנו- הבנות... ונעלמת. ייתכן שקצת נסחפנו לנו...אתה יודע- נשים- קצ'קס...(=קשקשניות....) דיבורים דיבורים ולא עושות כלום. האמת שגם אני כמוך, חושבת שזה פתטי, המופע, אבל מסוקרנת..... ייתכן שכשאהיה ממש קשישה- גם אממש ואלך לראות הופעה כזו.(רק אצטרך שם בוודאי להתחבר לבלון חמצן....). אגב ,שלומי- אני חייבת לספר לך- ולכל מי שהתעניין בשלומו של הבן החייל שלי: אתמול שוחחתי איתו, הוא נשמע נ-ה-ד-ר ושוב נ-ה-ד-ר. נרגעתי טוטאלית. ובאשר למה שיש לי לספר, הקשור בחרדה הקטנה שלי.... בהמשך. (אגב, זה שום דבר אפל.....) ביי ש נ ה ב

well that is it people............... the next i"ll be writing u it wll be from our little country....................... i hoped to find here more answers that could help me with the comming back but...............unfortunatly shlomi was hte onlly one that tryed his best...:-) hope u all atlist wish me luck......... anat

ענתוש, אל תהיי כזאת מצוברחת על הבוקר. כולם היו נחמדים אלייך, אני זוכר הרבה תגובות מהרה ומעוד כמה. פשוט יש כאלה שישר שהם רואים אנגלית, זה קצת קשה להם. זה הכל. מה שחשוב לפי דעתי, שלא תצפי למי יודע מה. תנמיכי ציפיות. כך לא יהיו לך אכזבות גדולות אם דברים לא יסתדרו כאן. תקחי את הדברים באיזי. לא עם לחץ. את לא צריכה ישר למצוא עבודה או לימודים. לאט לאט. תבררי , תנסי להפגש עם חברים, לדבר לדסקס להתעניין , לבדוק אופציות. בסוף אני מקוה , תמצאי משהו שיתאים לך. ואולי גם תמצאי מישהו חתיך ונחמד ומתחשב ועדין ותהיו זוג משמים ? אולי, הכל יכול לקרות. בואי ונהיה אופטימים , בסדר ?? ביי רק חזרי אלינו בשלום ! להתראות

שלום ענת, לא מכירה את ההיסטוריה שלך, אבל עדיין מאחלת לך כל הטוב שבעולם, ונחיתה רכה ונעימה בארצנו הקטנטונת... יום טוב, ים

ענת ברוכה הבאה, אני מאחלת לך קליטה מהירה בחוזרך לארצנו הקטנטונת. שיהיו ימיך מלאים באהבה. אשמח לשמוע ממך ולדעת איך את מרגישה.

אף פעם לא היה לי אח גדול ותמיד רציתי... ויכול להיות שאני מקרינה את זה - כולם פתאום ששים לאמץ האופה אומר עכשיו שהעוגה בעצם לא בשבילי...ושאני צריכה לחזור לצמחונות... הוא לא יודע איך לדאוג לי לדיאטה צמחונית כי זה מצב לא מוכר אצלו מה שכן הוא טוען שאני רק אפגע על ידי אכילת עוגות אני מוצאת את עצמי בהקלה על זה שאני לא צריכה לדאוג מהשמנה או מהרעלה על ידי רכיבים רעילים אבל גם בכעס....מי לעזאזל קבע שאני סובלת מצליאק שאני לא יכולה לגעת בהן? וגם בייאוש...הבטחת לי אגס ואני רוצה שתישאר כאן לתת לי אחד!!! ככה זה.. קודם אוכלים עוגה יחד ואחרי זה הם מקבלים נקיפות מצפון...מה פתאום..איך אני יכול לעולל דבר כזה...אני דואג... ומה קרה לפני דקה???? לטנגו צריך שניים.. קודם אכלנו עוגה ביחד,לא? מה זו הדאגה הזו פתאום? כל מיני אחים גדולים צצים פתאום... ואז ...מה עם אגס?? אני רוצה ל***, אני סוטה, אני אוהב - והכל בכפיפה אחת איך למה כמה כיצד היכן .......?????????????

ליבי יקירה, למה אני חושש שאת לא כל כך קיבלת את העצה שלי ?? את ממשיכה עם הפיפטי פלוס ? אולי תקחי קצת חופש לגמרי מהגברים ? הם כאלה בוגדניים שזה גועל נפש. מה קורה אתך עם המבחנים ? למה השעות שלך כאלה משוגעות ? את זוכרת את הקפיצות בחבל כשהיינו ילדים ? היה שיר אחד כזה: תפוח ענבים אגס, תפוח ענבים אגס", זכור לך ? תצאי כבר מהאגס שלך, זה קיים רק באגדות. היי בריאה, המשיכי להיות אמיצה וחכמה, YOU ARE WONDEFULL יום נעים ביי

שלומי היקר אתה צודק.....לא הפסקתי ואם תקרא מה שכתבתי ביום שני בלילה (התלבטויות והלם) תראה גם מה הרגשתי אחר כך שלומי, הוא דיבר איתי אתמול ואמר לי בעצמו ועל עצמו - שהוא סוטה ולא טוב בשבילי ...ואני ממשיכה...אולי כדי לקבל את האגס שמחכה בסוף כי אחרי "אני סוטה" היה "אני אוהב אותך" ואין לי מילים לתאר מה זה עושה בפנים והוא לא הראשון ולא האחרון שילבש פתאום את "גלימת האח הגדול" אבל אני נמשכת לדפוס הזה כמו נמלים לסוכר....או לעוגה

היי, קצת קשה לי להבין אותך, בת כמה את ? את מקבלת איזשהוא טיפול??? הייתי מאוד רוצה לעזור לך... ים

ים בת 21 מקבלת הרבה טיפולים ואם תרצי לדעת עלי עוד...תראי בהודעות כמו בעמ 612 שאני כתבתי

איזה תרופה עדיפה יש לי חרדה חברתית וקצת ocd במה עדיף להשתמש מה יתרונות ומה החסרונות של כל אחד מבקש תשובה מרופא וכמו כן מה הסיכוי של טיפולים cbt אודה לכם מאוד על תשובה מרופא

דני שלום, הפסיכיאטר עזב את הפורום...

שלום רב, תרופות אמורות לסייע במצב פאניקה או קושי נקודתי בחרדת קהל (לפני הגשת סמינריון, נניח) - בהנחה כי מדובר במשהו ממש חד פעמי. אם נסיבות החיים והעבודה (הוראה, מכירות) דורשות חשיפה לקהל, טוב להסתייע כשלב התחלתי בתרופות, אבל ראוי לנקוט בתהליכי הסתגלות התנהגותיים, מהר ככל האפשר. ממש חבל להצמד לתרופות לפני נסיון רציני של עבודה אישיותית והתנהגותנית. פנה למייל האישי שלי עם יותר פרטים עליך, על הנסיבות והפרושים בפועל של החרדה החברתית שלך, ומיקומך בארץ, ואשתדל לסייע בהכוונה. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

תודה לך ד"ר יוסי אברהם, מה המייל האישי שלך?

אני מעוניין לדעת באיזו שעה כדאי לקחת את הכדור?

היי, חשבתי על זה ויש לי שאלה - למה דווקא להשתמש בדימוי של תפוח? הרי תפוח זה משהו בלי עתיד... או שאוכלים אותו, או שיש בו תולעים או שהוא נרקב... אז למה דווקא תפוח כדימוי למשהו שאמור להיות מתמשך ויציב?

זה היה אגס ולא יודעת למה - לכי תביני פסיכולוגים אולי כי אגס זה עסיסי זה מתוק זה הרבה יותר מקמח שהוא בעצם בלי טעם.... קמח לכשלעצמו הוא כלום אגס כן עומד בזכות עצמו ומה בעולם הזה חוץ מרגשות הוא בן אלמוות?

ליבי, אני כותבת לך על האגס הזה כבר יומיים, ומשום מה שואלת על תפוח... לכי תביני... למרות שהעקרון הוא אותו עקרון... מה שקורה לתפוח קורה גם לאגס... אף-פעם, לעולם, בחיים לא - אל תשלחי אותי להבין פסיכולוגים!!!! :-) מה, אני בעונש???? אל תשכחי, שקמח - כחומר גלם - אכן תפל לחלוטין... אבל הוא הבסיס להמון דברים... כנראה שהפסיכולוג שהשתמש בדימויים האלה לא חשב עד הסוף. אני הייתי הופכת ביניהם. מה עוד בן אלמוות? הזמן!!!

היי הרה או שמכינים עוגת תפוחים ואז נהנים מ-2 העולמות...... תחשבי על זה.... כוכבית

זה האידיאל אבל כמה פעמים זה קיים?

כוכבית שלום, השארתי לך הודעה בעמוד 614 , לתשומת ליבך.

היי אדי, קראתי והגבתי...... יום טוב כוכבית

כוכבית כתב/ה: > > היי אדי, > קראתי והגבתי...... > יום טוב > כוכבית

בוקר טוב כוכבית, קראתי את תשובתך לאדי ולא הבנתי לאיזה מצב את גרמת? למצב שבעלך לא מרשה לך לצאת לעבוד? איך גרמת לזה? מיכל.

שלום לכולם, האם יש פה מישהו/י, אני לבד ובודדה מצבי הנפשי לא טוב, אני לא יודעת כבר איך להתמודד, אני מרגישה שקשה לי עם החיים האלה, 10 שנים אני בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ואין שום שיפור, אני בטוחה וגם יודעת שאני לא לבד במצב הזה, אבל האם יש למישהו/י מה להציע כי אני מרגישה שאני על סף התמוטטות ולא מעוניינת לחזור לאשפוז הייתי מאושפזת ארבעה חודשים בתל השומר במחלקה להפרעות אכילה. האם אתם יודעים או מכירים קבוצות תמיכה בהפרעות אכילה לא קבוצות טיפוליות נמאס לי ממטפלים. היום הקאתי כבר 4 פעמים, במקום לרדת במשקל העלתי 4 קילו בשבועיים האחרונים אני לא מצליחה להפסיק לאכול ולא מצליחה להקיא מיואשת כועסת פוחדת מבולבלת רוצה לצרוח רוצה שיעזרו ל, לא רוצה שיעזרו לי אין לי סבלנות, טוב אני לא ימשיך להעמיס לכם את היאוש שלי , מצטערת על הבילבול ועל הנוסח המשונה. מאחלת לכם רק טוב.

לימור ערב טוב, יש בפורום בחורה בשם יונת שיש לה נסיון רב כמי שסבלה מהפרעות אכילה, היא תדע למי להפנות אותך ותשמח לעזור לך. אני מציעה לך לפתוח עץ חדש ולהפנות את השאלה אליה. אני יודעת שקיים פורום להפרעות אכילה נסי לפנות גם לשם. בת כמה את? איזה תרופות נטלת? אשמח לעזור לך כמיטב יכולתי

לימור יקרה, אין לי ניסיון אישי בבעייתך אבל , קודם תצטרכי להתמודד בכל נפשך ומאודך בהפרעת האכילה שאני מבין שהיא בולמיה. רך אחרי שתפסיקי את ההקאות ותתחילי לאכול רגיל תוכלי להצטרף לקב' תמיכה. בינתיים נשמח פה בפורום לעודד ולשמח אותך ככל יכולתינו. אדי.

היי לימור, כל השנים הללו את בטיפול בגלל הפרעת האכילה? אני יכולב להבין את זה... צדקה נטע כשכתבה לך לפנות ליונת... אני "סוחבת" הפרעת אכילה כבר 9 שנים בערך... ככה שלא ממני תבוא הישועה בתחום הזה... :-( היה לך כל-כך נורא בתל-השומר? אני שואלת כי כתבת שאת לא רוצה לחזור... לא יכולה עם ולא יכולה בלי... תמיד להיות תקועה באמצע... אבל בסוף צריך להחליט מה בעצם רוצים... לחיות או למות? תמשיכי לכתוב לנו מה ואיך שאת רוצה... כי תמיד יש פה סבלנות, גם אם לך כרגע היא חסרה... אל תתנצלי על הבלבול, משום שאת מבולבלת כרגע - וזה בסדר להיות מבולבלת... הרה.

שלום לימור, צר לי לשמוע על הרגשת הייאוש המתמשכת. יש קבוצות תמיכה לא טיפוליות וללא תשלום במרכז הישראלי לעזרה עצמית טל 036299389 036200259 הפועל בימים א'-ה' בשעות 8-16. אינני יודע אם כעת פועלת שם, או בסניפים אחרים שלהם בארץ, קבוצת תמיכה של סובלים מהפרעות אכילה, אך יתן לברר זאת בטלפונים אלה וגם אם לא להירשם לקבוצה כזו - אם יהיו מסםפיק נרשמים ייעשה ניסיון לפתוח קבוצה. קבוצות התמיכה פועלות לפעמים ללא הנחיה מקצועית ולפעמים עם הנחיה. לפעמים קבוצות אלו עלולות לאכזב כי הן מתפרקות מהר בגלל חוסר התמדה של המשתתפים והעובדה שמדובר בקבוצות פתוחות, שניתן להצטרף ולפרוש מהן בכל שלב, יש לה יתרונות, אך גם היא תורמת להתפרקות הקבוצה. עם זאת, ישנן קבוצות הפועלות זמן ממושך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום, ברצוני להתייעץ בקשר לבעיה מאוד רצינית בעניין בני בן ה-10 עקב בעיות בין בני ובין בעלי (בעיות שנובעות בעיקר בגלל חוסר היכולת וההבנה של בעלי להתמודד עם התנהגות שובבה של ילד בן 10) , בעלי כבר כמה שנים מתנהג עם הבן בצורה מאוד תוקפנית בכל דבר כמעט, יש הרבה מריבות בין שניהם, הילד בזמן האחרון התחיל להתנהג בצורה אגרסיבית כלפי האבא (מכיוון שכך האבא מתנהג אל הילד) . בני ילד מאוד חכם ונבון, ילד רגיש ואינטלגנט , מקובל בחברת הילדים וילד נעים וחברותי מחוץ לבית. בני פיתח התנהגות זו עקב התנהגותו של אביו כלפיו. שאלתי היא מה עליי לעשות, האם בני צריך עזרה מקצועית כדי לעזור לו להתמודד עם אביו ? או ש.....? אודה מאוד על תשובתכם

כל השנים בתי היתה בת התפנוקים של אביה ( בעלי ). כשהגיעה לגיל 15 שנה , התהפכו היוצרות . היא התחילה להתחצף והוא התחיל להיות תוקפני ופעם אחת החטיף לה מכה רצינית אחרי שהוציאה אותו מדעתו. תגובתה היתה כעסים , צרחות ואף התלוננה שהיא ילדה מוכה. בעלי לא ויתר והיא המשיכה להתחצף ולהרגיז אותו. ניסיתי לדבר עם בעלי שיעזוב אותה לנפשה אך ללא הועיל. המצב הגיע לידי כך שהצעתי לה שהיא ואני נעזוב את הבית ונלך לגור ביחד בדירה שכורה, אך היא סרבה . המשיכה לעצבן אותו וגם הוא לא שתק והיו כעסים קשים. בקיצור, פנינו לעזרה מקצועית של עובדת סוציאלית שקודם דיברה עם הילדה ואח"כ אספה את כל המשפחה כולל הילדים שלנו. אחרי 4 -5 פגישות העו"ס הצליחה לגשר על הפערים והמצב התחיל לאט לאט להשתפר כשכולם משתפים פעולה. אולי עזרה מקצועית תוכל לעזור גם לכם??????

מיכל, ההורים שלי לא הסתדרו איתי (הייתי ילדה מפונקת והתחצפתי) וגם עזרה מקצועית לא עזרה (בתקופת בית הספר) אח"כ שיתפתי פעולה עם העזרה המקצועית ועם אימא שלי (אבא שלי נפטר(. עדי

מיכל שלום מנוסח ההודעה ניכר שאין מדיניות משותפת בינך לבעלך בנושא בנך. המסרים הכפולים שבנך עלול לקבל מכם אינם תורמים לשיפור המצב. אני מציע לכם לפנות לייעוץ משותף לך ולבעלך (ללא השתתפות הילד בשלב הראשון לפחות) אצל מטפל משפחתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני משתמש בסרוקסאט כ -4 חודשים עקב בעיב של ראיה תחושות בידיים תחושה של נתק מהמציאות ועוד כל מיני תופעות מוזרות האמת היא שמאז שאני נוטל את הכדור הזה התופעות ברובן נעלמו אך עד כמה שידוע לי אני לא בדיכאון (או לפחות אני לא מרגיש בדיכאון באופן מודע) אני מנהל אורח חיים רגיל מכל הבחינות שאלותיי הם: 1. האם הכדור פוגע בפוריות והאם הוא יכול לגרום נזק כלשהו לעובר 2. האם הכדור גורם להשנה או לחילופין גורם לאכילה מוגברת והיא זו שגורמת להשמנה ברצוני לציין ש ב 4 חודשים שאני נוטל עליתי ב - 8 ק"ג תודה רבה

שלום אבי, בהיעדר פסיכיאטר בפורום באופן זמני, אנסה לענות לך בקווים כלליים תוך הדגשת העובדה שאינני רופא ושעליך להפנות את השאלות לפסיכיאטר שנתן לך את התרופה. מידת הביטחון של תרופות ממשפחת ה-SSRI ובתוכן הסרוקסט לא נבדקה מספיק לגבי נשים הנמצאות בהיריון ויש לשקול את הנזק האפשרי מול התועלת האפשרית בכל מקרה לגופו. התרופה אינה פוגעת בפוריות, אם כי היא פוגעת בחשק המיני ומעכבת שפיכה אצל גברים. השמנה כתוצאה מהתרופה היא תופעת לוואי נדירה ביותר וברוב המקרים, חלק מהתרופות השייכות למשפחה זו אף מדכאות את התיאבון, לפחות בתחילת הטיפול וגורמות לירידה במשקל. ושוב, הסמכות המתאימה להפניית השאלות הללו היא פסיכיאטר המכיר אותך אישית שיסביר לך את ההשלכות של תופעות הלוואי במקרה הספציפי שלך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני מרגישה שהפנים שלי נירדמות ושגם הגרון שלי נרדם ושאני נחנקת האם זו חרדה? (אני סובלת מחרדות אבל זה עוד לא קרה לי) האם זה יכול להיות בגלל אנטיביוטיקה שאני לוקחת בגלל חיידק בגרון? הצילו אני בלחץ...

שירלי, מכיוון שאת לוקחת אנטיביוטיקה, מדוע שלא תתיעצי עם הרופא המטפל... יש כל מיני תגובות לאנטיביוטיקה... ורצוי לשלול אפשרות כזו. HERA.

שירלי שלום פני לרופא ותבדקי מה קורה. אם כל הבדיקות הרפואיות תקינות, יש מקום לפנות לפסיכולוג כדי לטפל בבעיה. אין ניגוד בין החיידק בגרון לחרדה. יתכן שכאב גרון מגביר את התקף החרדה ולהיפך. בברכה ד"ר אורן קפלן

רק 1/4 מהסובלים מהפרעות אישיות מגיעים לטיפול. מדוע אנשים שזקוקים לטיפול לא פונים? איך אפשר לשפר את המצב? איך אפשר להפוך את הטיפול ליותר נגיש להם? האם יתכן שמשהו באורינטציה הטיפולית אינו מתאים להם? אם כן מה ניתן לשנות? האם זה משהו ברמה המערכתית? איך ניתן לשנות??? תודה לכל משיב...

סטודנטית שלום, העלית נקודה שחביבה עליי :-))) הרבה אנשים לא מודעים בכלל לנושא של הפרעות אישיות. מכיוון שיש גם הרבה מטפלים שמסתייגים מהנושא, הרי שמי שסובל מהפרעת אישיות בעצם לא ממש יודע מה יש לו... מה גם, שבשביל להגביר מודעות בנושא, צריך הסכמה מקצועית בנושא... לגבי האורינטציה הטיפולית... גם זה נוגע להסתייגות של מטפלים... ובכל מקרה, מכיוון שלכל הפרעת אישיות יש את ה"שטיקים" שלה, ולא ניתן לטפל בכולן באותה צורה. בכל מקרה, צריך להפריד את המרכיבים של ההפרעה ולטפל בכל אחד בנפרד, אבל ללא התעלמות מהמכלול - וזה די מסובך. איך אפשר לשנות? אי-אפשר! למה? בגלל שהנושא של הפרעות אישיות כל-כך שנוי במחלוקת בקרב חוג המטפלים. HERA.

שלום לסטודנטית, בהפרעות נפשיות בכלל ובהפרעות אישיות בפרט יש להבחין בין שני מצבים: מצב שבו ההפרעה היא אגו-דיסטונית, כלומר זרה לאני, האדם אכן סובל ממנה בעצמו, יש לו תובנה חלקית לחלקו במצב, והוא מבין בעצמו שעליו לפנות לטיפול, כי משהו בו "לא בסדר" ובין מצב שבו ההפרעה היא אגו-סינטונית, שהוא מצב שבו ההפרעה הולמת את האני, כלומר, האדם חושב שהוא עצמו אינו סובל מכל הפרעה, גם אם הוא במצוקה, והוא יסביר לעצמו את מצוקתו כל הזמן ע"י גורמים נסיבתיים-סביבתיים חיצוניים, יאשים אחרים במצבו, או את נסיבות החיים. במצב השני גם הסביבה של אותו אדם תסבול ממנו הרבה יותר, אך מכיוון שהוא משוכנע שהוא "בסדר" הוא לא יילך לטיפול. הדוגמא המובהקת למצב השני היא הפרעות אישיות אנטי-סוציאלית (מה שנקרא בעבר פסיכופתיה) המופיעה בעיקר אך לא רק אצל עבריינים, שתמיד יאשימו את הסביבה במצבם, הסביבה כמובן תסבול מהם מאוד, אך אין לאדם מוטיבציה פנימית ללכת לטיפול. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

אני רוצה ללכת לטיפול ישנם אלפי שיטות ומטפלים איך אדע מה מתאים לי? דינאמי, קוגניטיבי-בהביוריסטי, גשטאלט, אדלר, ... אילו תכונות אופי מתאימות לאיזה טיפול?

שלום ש', אחד הגורמים בהתאמת שיטת הטיפול, המטפל והגישה הטיפולית הוא סוג הבעיה (למשל, בפוביה ספציפית טיפול התנהגותי יעיל יותר מטיפול פסיכודינאמי ובהפרעת החוזרת ומופיעה בתחומי חיים שונים טיפול המתייחס לכלל האישיות עשוי להתאים יותר). גורם חשוב נוסף בפסיכתרפיה, אולי אף יותר מהגורם הקודם, הוא איכות הקשר בין המטפל למטופל והתאמה כזו יכולה להיבדק רק ע"י ניסוי וטעייה. ציינת כמה סוגי טיפול, כך שאני מניח שיש לך איזו התמצאות בסיסית ואת או אתה יכול/ה לבחון גם מה מדבר אל ליבך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

מדוע מטפלים בוחרים בדרך טיפול מסויימת? ע"פ נטיות? אופי? כשרונות? תחביבים? בעיות נפשיות? פתלוגיות? חסכים? האם יש לכם תאוריות בקשר לחיבור בין הדברים? אשמח לשמוע בפרוט... תודה:)

לפי הניסיון

פילוסופית... אני מניחה שמה שמנחה מטפלים לבחור דרך מסויימת מורכב מכל מה שציינת באמה כזו או אחרת... אני רק מקווה, שתחביבים הם לא משהו שמשפיע על בחירת המסלול... בכל זאת מטופל הוא לא תחביב אלא עבודה.

פילוסופית שלום הסגנון האישי הוא מאפיין של כל תפקיד ועבודה, ומן הסתם גם פסיכולוגים מפתחים סגנון אישי. חלקו נובע ממסלול ההכשרה אותו עברו, השתלמויות ספציפיות בשיטות טיפול אותן בחרו ומעבר לכל, אישיותם ונטיות ליבם. הדבר המעניין הוא שגם מטפלים שלכאורה נוקטים באותה שיטת טיפול עשויים להיות שונים זה מזה בפועל מקצה לקצה. מאחר וזהו מקצוע של "אחד לאחד" הרי שאין הרבה אפשרויות להשוות בין סגנונות, אלא ע"פ דיווח. אולי בגלל זה מחקרים מראים שיעילות הטיפול אינה תלויה דווקא בשיטה אלא בכימיה האישית בין המטפל למטופל. סביר בהחלט להניח שמטפלים בוחרים בשיטות טיפול בהן הם מרגישים יותר יעילים ומצליחים ומתרחקים משיטות בהן לא חוו הישגים. כאן בהחלט משתלב האספקט האישי כיוון שאנשים שונים תופסים יעילות טיפולית בצורה שונה. למשל, האחד עשוי לראות בהורדת סמפטום מטריד בטיפול קצר מועד הצלחה, ואחר יראה בזה כישלון ע"ח הטווח הארוך כי שורש העניין לא עלה ונפתר. פורסמו לא מעט מחקרים בנושא עליו את שואלת ותוכלי למצוא אותם בכל ספריה אוניברסיטאית. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אני נער שעומד בפני גיוס, ואני חושב שיש לי סוג של חרדה, המתאפיין בבחילות קלות. בעיקר כשאני רוצה לעלות לאוטובוסים או ללכת לאירוע חשוב או מקום שעלול לגרום לי למתח. 1. האם זו חרדה ? 2. האם זה ישפיע על הפרופיל הצבאי שלי ? 3. האם זה ימנע ממני דברים כלשהם אם אצתרך לקחת תרופות, כגון אי-גיוס ליחידות טובות (לדוג' - מודיעין), או במקום עבודה. בתודה ד'.

ד. בשביל לקבוע בודאות אם מדובר בחרדה, כדאי לפנות לאיש מקצוע... זה נשמע כמו חרדה, אבל אי-אפשר לעשות אבחנה מדוייקת דרך הפורום. מתי אתה מתגייס? אם תתחיל טיפול עכשיו, סיכוי סביר שהמצב ישתפר עד הגיוס... בכל מקרה, יכול להיות שתצטרך תמיכה גם בשלב הראשוני של הגיוס - כי זה מצב מלחיץ בפני עצמו. HERA.

ד. שלום נשמע שאתה חווה משהו מטריד ולא משנה הגדרתו המקצועית. במידה והוא מפריע לך במידה שמעוררת מספיק מוטיבציה ליצור שינוי, פנה לייעוץ פסיכולוגי. אופי הטיפול יכול להיקבע רק על סמך היכרות אישית, וקשה על סמך המידע שמסרת לתת לך תשובה מדוייקת יותר. לגבי הצבא, השאלה החשובה היא האם התופעות הללו יפריעו לך בתפקוד בצבא ולא האם הצבא יאתר את הבעיה. בעיקרון, מה שמסתירים, לא מגלים. השאלה האם כדאי להסתיר ולהשאיר את הבעיה בצד, או דווקא לטפל בה. אני מצרף להלן סיכום קצר שפורסם בפורום על ידי מספר פעמים בנושא הטיפול בחרדה. חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. במצבים מסויימים החרדה הופכת לתופעה מעיקה וקיצונית שפוגעת באיכות החיים. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם להתיידד עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסויימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים. כל אלו יכולים להיעשות בטיפול פסיכולוגי. להלן השיטות הנפוצות ביותר לטיפול בחרדות. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדה. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה חריפים יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

!

שלום רב, אני בת 31. לפני כחצי שנה התחלתי ללמוד לנהוג (הגיע הזמן, בגילי המופלג). הבעייה היא שמאז שאני זוכרת את עצמי, היה לי פחד מהכביש וממכוניות, ללא כל סיבה שאני יכולה לחשוב עליה. כתוצאה מהפחד הזה, אני כבר נמצאת היום אחרי כ- 70 שיעורים בערך, וטרם ניגשתי לטסט ראשון. במהלך הנהיגה אני עדיין, לאחר חצי שנה, מתוחה מאוד וקשה לי לקלוט בבת אחת את כל המידע שעל הכביש (תמרורים, הולכי רגל, שלטים וכו'). הנהיגה שלי הססנית מאוד וחסרת ביטחון. מאז שהתחלתי ללמוד החלפתי כבר מורה אחד, ולמרות שאני מרגישה היום הרבה יותר טוב עם המורה השני, וגם השתפרתי מאוד, עדיין אני מרגישה שלמורי נהיגה אין ממש כישורים להתמודד עם בעיות פסיכולוגיות מסוג זה. אני ממש רוצה כבר לגשת לטסט ולהוציא רשיון, אבל לא נראה שאני אצליח לעבור אותו בשל חוסר הביטחון שלי בנהיגה. אשמח לקבל עצות. (האם יש טיפול התנהגותי לפחד מהכביש?)

טלי, יש טיפול, ואפילו התנהגותי... תנסי למצוא מטפל התנהגותי... בד"כ מדובר בטיפול לא ארוך במיוחד ועם אחוזי הצלחה גבוהים יחסית... למרות שאני יכולה להבין את הפחד שלך מהכביש... HERA.

טלי שלום את סובלת כנראה מסוג של חרדת ביצוע, בדומה לחרדת בחינות, פחד לדבר בפני קהל, וכדומה. הזמן הארוך בו את מתמודדת עם לימוד הנהיגה לא פועל לטובתך כיוון שאת מגבירה את החששות ומשכנעת את עצמך בכישלון הצפוי. כך נוצרת נבואה שמגשימה את עצמה. טיפול פסיכולוגי קצר מועד בגישה קוגינטיבית-התנהגותית פותר ברוב המקרים את הבעיה תוך מספר בודד של פגישות. מצאי פסיכולוג מתאים, קבעי תור לטיפול והזמיני מועד לטסט. חבל על הזמן. בברכה ד"ר אורן קפלן

הנני בת 34 ,נשואה +2 ,בחיי עברתי הרבה מקומות עבודה ותמיד שחשבתי שהגעתי למקומי הרצוי איכזבה אותי המציאות הקשה וקיפחה אותי , אני נותנת מעצמי יותר מידי והנני נאמנה ואמינה מעל ומעבר , המעסיקים שאתה בא לריאון נותנים לך הרגשה שאת רצויה ומיוחדת ונותנים לך קומפלמנטים אם את טובה בעבודה ,ואת חושבת שאת בעננים ויש לך המון מוטביציה להראות עוד ,אך לאחר תקופה הסמרטוט כבר איבד מהערך שלו וזה לאחר ניצול ושיעבוד העובד על הצד הטוב ביותר ,ואז מזמנים אותו לחדר מודיעים לו על הפיטורין הקרובים וכי מה קרה רק לפני מס' ימים הוא כ"כ העריך אותי ומה עכשיו נשכחו המילים ולא היו דברים מעולם וכי מה הייתי צריכה להקליט אותו , כל מקומות עבודתי ניצלו אותי עד תום ולאחר תקופה כבר לא היה להם צורך בי יותר וכי יש לי אות קין על המצח , היום שאני עובדת כבר אין לי חשק ויכולת ללמוד ולעבוד המוטביציה פרחה מהחלון וכי למה לי להתאמץ ממילא יזרקו אותי לאחר תקופה קצרה . בברכה

מאיה שלום זו באמת חוויה מתסכלת מאוד. השאלה היא האם את יכולה לזהות משהו שאת יכולה לעשות לגבי זה. האם יש אותות הזהרה שלפחות בדיעבד את יכולה לזהות, האם את לומדת מהנסיון ואולי סוג העבודה שאת בוחרת אינו מתאים לך וכדאי לחפש משהו אחר. כל עוד השליטה נמצאת במלואה אצל המעביד ואת מפוטרת בלי כל סיבה הגיונית, את נשארת חסרת אונים. אולי יש אפשרות לנתח את ההסטוריה התעסוקתית שלך ולהבין איך את יכולה לשנות את המאזן הקבוע הזה. זה יכול להיעשות עם בני משפחה או חברים קרובים, או עם גורם מקצועי. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

איך בוחרים פסיכולוג? אני רוצה להתחיל בטיפול פסיכולוגי איך אדע לבחור את המטפל המתאים לי, בסביבתי הקרובה אין מישהו שמטופל ע"י פסיכולוג. האם תוכל לסייע לי ?

שלום חפ, השאלה היא מאוד כללית כי אינני יודע לא את מקום מגורייך ולא את הבעיה בגלל את מעוניינת בטיפול. אם קשה לך להיחשף בפורום, שלחי לי בדואר אלקטורני את תיאור הבעיה, מעט פרטים על עצמך, וכן את אזור מגורייך ואת שם קופה"ח בה את מבוטחת ואנסה לכוון אותך. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

ברצוני לשאול מה עושים עם הצירות שגורמות התרופות לדיכאון. זה בלתי נסבל. בתודה רונית

מנסיון שלי זה עובר לאחר מס' שבועות עד אז זה או משלשלים או חוקן

לפני שאת פונה למשלשלים ( חוקן ממש לא רצוי במקרה זה.) כדאי לך להיכנס לחנות טבע ולקנות מוצר טיבעי שיפעיל את המעיים. שם גם תקבלי הדרכה לתזונה עתירת סיבים שתוכל לעזור. בהצלחה.

רונית שלום פני לפסיכיאטר המטפל, הוא אמור לספק את התשובות. בברכה ד"ר אורן קפלן

למדתי עכשיו משהו חשוב שהסתכנתי המון!!! אתמול לא רק שהסתכנתי בזריקת עוגה לפרצוף - דבר שדי חששתי ממנו אבל גם איכשהו הייתי 50% בטוחה שזה יקרה... הסתכנתי במשהו קצת הרבה יותר עמוק מזה כשאוכלים עוגה יש את הסיכון להשמין...ויש השמנה שמובילה למוות ....אכזרי

ליבי יקרה:) אני יודעת עד כמה את אוהבת להשתמש בדימויים. נכון, הם עוזרים להרחיק את המצב וכאילו לחשוף וגם להסתיר בו זמנית. אבל בכל זאת, אם את באמת רוצה את עזרתנו, ספרי לנו מה בדיוק קרה ומה את מרגישה בקשר לזה, וכך העזרה שאת מצפה לה תהיה הרבה יותר מלאה ואפקטיבית עבורך. אם את עדיין לא מוכנה לחשיפה, אבין זאת אבל מצד שני העזרה תהיה פחותת ערך. ואם דברייך מכוונים להרה בלבד, ומהאימיילים היא כבר יודעת על מה מדובר, אז ראי את דבריי כבטלים ומבוטלים. מאחלת לך רק טוב, מיכל.

מיכל יקרה אם תסתכלי על הודעות קודמות (מעמ' 609 ואילך או אפילו קצת קודם...) תביני במה מדובר הודעות כמו "הגיגים בלילה" או סתם הודעות שלי שמיועדות לאנשים אחרים.... סיפרתי את הסיפור באופן די מובן והדמוי של אגסים וחיטה נוצר משיחה עם חבר קרוב שהוא גם פסיכולוג...וזה לא בא במטרה להסתיר...אהבתי את הדימוי והמשכתי הלאה תקראי את ההודעות הישנות יותר ותראי מה את מבינה מהן יום טוב

ליבי... כשאוכלים עוגה במינונים מוגזמים אז משמינים... כשאוכלים גם עוגה, אבל לא רק - אז זה בסדר... ופה משתלב האגס... כי אגס זה בריא, אבל רק כשלא נעשים אובססיביים לגביו... אם מחפשים תמיד אגסים, בלי לחשוב על ההשלכות שבדרך - אז אומנם בסוף מוצאים אחד יפה ומזין - אבל כמה אבד בדרך? את לא חושבת, שאיכשהו את מחפשת את הסכנה והריגוש? כהענשה עצמית, אולי? תאכלי הרבה עוגה ובאמת תכאב לך הבטן, תקבלי אותה בפרצוף - וזה שוב יהיה עלבון צורב ופגיעה אנושה...

הרה יקירתי השאלה היא - מה אם הצד השני שאוכל יחד איתי את העוגה בקיא באכילת עוגות? אז גם הוא רגיל וזה פחות "מזיז" לו מאשר לי. השאלה היא אם זו לא בעיה גדולה בשבילי...כי מי ערב לי אילו רכיבים מועברים אלי דרך העוגה? והענשה עצמית? על מה? על זה שאני מסכנה כי אני בדיאטה צמחונית? על זה שבהיוולדי הוגדרתי כצמחונית בלי ידיעה של מה יקרה עוד כמה שנים? על זה שגם אגס מזין לא ייצא לי בשדות שבהם אני מחפשת אותם?

שלומי, אל תלך. על זה אומרים "הציץ ונפגע"... גם בעולם החילוני יש אנשים שהענין הזה מוקצה אצלם מחמת מיאוס. אבל - הרבה נשים שהולכות לראות הן תמות וכשרות ורק נהנות מהפנטזיה. תשאר איתנו.

הוא לא הלך וגם לא ברח. פשוט הבוס שלו די מציק לו היום. הוא מת להיות איתנו פה אבל פשוט לא יכול.

היי נטע האמנם בשביל לטעום פרי צריך לעבור בשדה החיטה? ומה על אנשים שאומרים מראש שכל מה שהם מוכנים לכבד אותך זה עוגה ולא מעניין אותם כמה חשוב לך להיות צמחונית? והכמיהה לאגס הורסת....אבל האם בגלל זה אני צריכה לבלוע את העוגה קודם? ותחושות הבטן - אומרות שפעם עוגה בפרצוף תמיד עוגה בפרצוף...ואני יודעת שזה לא צודק ושיש עוגות טעימות מאד - ועוגת פירות היא דבר אדיר אבל.....כזה הוא הניסיון שלי ואין דרך אחרת (שאני מודעת לה) לנתב את הרגשות לכיוון אחר.

ליבי, אני צריכה לצאת לעבודת הקודש. את קוראת את הספר "התקדשות" ולפיו את בהחלט יכולה להבין שאם תרצי בכל ליבך ועצמתו, באמת, ומבפנים לאכול אגס., את תגיעי אליו. לא תצטרכי לעבור בשדה חיטה ולא תקבלי שוב עוגה בפרצוף. האגסים והפירות הטרופיים נמצאים לידך, את צריכה רק לרצות אותם ולטעום מהם. אחזור ב 9 בערב, נוכל להמשיך.... יום נעים חמודה.

בוקר טוב לכולם, אני מבקשת אם אפשר לשוחח באימייל עם חברים מהפורום אשר סובלים מחרדות, מטפלים בעצמם והגיעו להשגים כלשהם. אשמח לדבר בנושא בתקווה שיוקל לי. יום נפלא לכם, נטע

תמיד אשמח לעזור ולשוחח... כמה זמן את כבר בטיפול תרופתי? ים

ים, אני נוטלת 1 סרוקסאט ליום משך 7 חדשים. הבוקר היה לי התקף חרדה, אחרי למעלה משבועיים. הפסיכיאטר שלי טוען שיתכן ופיתחתי סבילות לתרופה וממליץ על כדור וחצי. כאשר הייתי אצלו בשבוע שעבר החלטתי לא להעלות את המינון ולהתגבר בכוחות עצמי. אני חוששת להוסיף אפילו עוד חצי כי היו לי בהתחלה תופעות לואי של התאבנות שרירים בידיים וזרמים בגפיים. הוא אומר שזה לא מהכדור. כבר למדתי לקבל את דבריו בערבון מוגבל. מצאתי באינטרנט שתופעות כאלה קימות והתיעצתי עם ידיד של אחותי שהוא פסיכיאטר ,הוא הציע לי בזמנו להפחית ולקחת שלושת רבעי כדור. את יודעת איזה סבל זה. קמתי בבוקר והרגשתי עקצוצים בידיים, חום וקור והדופק התחיל לפעום בטירוף. שמתי לב שיש לזה קשר עם המחזור. כמה לקחת ולמשך איזו תקופה? איך יצאת מזה? הבנתי שיש לך בעל תומך, מזלך הטוב. לי אין את זה..... יש לי חברות טובות אבל אני טיפוס שלא נעים לי להטריד.

שלום נטע, אני מטופלת אצל פסיכולוגית וכן נוטלת כדורי "קסנקס" - 0.5 מ"ג ליום. לי זה מאוד עוזר! מובן, שלכל מטופל צריך להתאים באופן אינדיבדואלי את הטיפול המתאים לו - אם זו עזרה נפשית ואם זו תרופה. אבל בשורה האחרונה - בהחלט יש תקווה, ואין צורך לסבול מהחרדות המזוויעות האלה! אם את רוצה פרטים נוספים - אשמח אם תכתבי לי למייל או אפילו כאן בפורום. כל טוב! נזבורה

הי נזבורה, תודה על התיחסותך. יש לך אולי אייסיקיו או אודיגו? אם לא אשמח לכתוב לך לאימייל.

בוקר טוב לכולם! חברות הזמינו אותי למסיבת בנות היום בערב - מסיבת צ'יפינדלס. אם אני אלך ואני יודעת שלבעלי אין בעיה עם זה אז לדעתי אני פותחת פתח לכך שאם בעלי ירצה גם ללכת למסיבה דומה אז לא אוכל לסרב זה לא הוגן . אני סומכת על בעלי אך יש לי בעיה באופן כללי אני יודעת שאני שולטת בעצמי ואין סיכוי שאני יתפתה לכל מיני פיתויים ואצל גברים המצב שונה להם קל כל כך להתפתות ... י ש עצה ??? האם אני מגזימה ??? (אני יודעת אם הוא ירצה לעשות משהו הוא לא צריך מסיבה בשביל זה...) ים

הי ים, את מכירה את בעלך ויודעת אם לסמוך עליו או לא. אם היה רוצה לבגוד בך היה יכול לעשות זאת כבר מזמן... את צודקת הוא לא צריך מסיבה בשביל זה. זה לא נכון שגברים מתפתים יותר בקלות. בכלל, לא סתם מתפתים. יש לזה רקע. כמו בעיות זוגיות שונות. יש לכם בעיות בזוגיות? יש לך סיבה ממשית לחשוש? אם יש לכם בעיה מסויימת היא יכולה להסביר את חששותייך. מקווה שקצת עזרתי, מיכל.

ברור שתלכי למסיבה. למה לא להנות קצת? וכמו שאמרתי בקשר לבעלך, הוא לא צריך מסיבה כדי להתפתות...

יקירתי לכולנו מגיע קצת השתוללות .. פורקן ואיבוד שליטה...גם לבעלך.... זה לא אומר שמיד צריך ללכת עד הסוף... קצת אמון לא יזיק האם לבעלך יש בעיה שתלכי מסיבה כזאת?! כנראה שלא . חוץ מזה תחשבי שבמסיבות האלה של הבנים נמצאים כל הח'ברה לא נראה לי שהוא יחשוב שזה מקום מתאים לפלרטט...

נו טוב, עשיתם לי חשק ללכת. ים

סליחה על ההתפרצות לשיח הבנות, אבל מישהי מוכנה להסביר לי על מה אתן מדברות ?? מה זה ציפנדייל ???? אני מתחיל לפחד מהתשובה , מה לעזאזל עושים שם ??

אוי שלומי , זה חטא שלא יתואר ואסור שאשתך תדע מזה כי גם היא תרצה... סתאאאאם:) זה הופעה של רקדנים שתוך כדי הריקוד ובלהט המוזיקה מורידים אט אט את מחלצותיהם... הם נורא חתיכים, נורא יפים ועושים תנועות מגונות. אותי הם לא מושכים אבל יש כאלה שכן ואז......חבל על הזמן מה שהולך שם בהופעות...

שלומי היקר אל תבהל מהבנות.... צ'יפנדייל זו סתם הופעת חשפנות, בחילופי תפקידים. הנשים יושבות בקהל, והגברים הצעירים על הבמה, מורידים ז'קט, מורידים עניבה, מורידים חולצה, מורידים מכנסיים, נשארים בלבוש תחתון, ורוקדים. גם אני עדיין לא הייתי במופע כזה....כל ההשכלה שלי בנושא באה מהטלויזיה. זה מסקרן, אבל כולנו בנות טובות. אל תברח ש נ ה ב

שלום , היום אני בת 30 נשואה באושר +2 . כשהייתי בת 5 שכנה בת גילי הזמינה אותי לביתה אחיה שהיה בן 8 והיא שכנעו אותי להתפשט בפניו גם היא התפשטה וזהו לאחר כ-10 בערך הבנתי כנראה מה אני עושה התלבשתי והלכתי הביתה. במשך שנים אחר כך הם סחטו אותי בכל מיני דרכים כל פעם שלא עשיתי מה שהיא רצתה או כשהייתי רבה איתה היא הייתה מאיימת שתספר לכל הילדים בשכונה. אני זוכרת שרציתי לספר להוריי, אבל פשוט פחדתי מהתגובה (בתור ילדה הייתי בטוחה שאני הפושעת) כל הזמן הייתי במתח וחרדה שמא זה יתגלה למשפחתי ועד היום זה לא התגלה. כשהייתי בת שמונה דוד שלי היה אצלנו אמא ישנה בצהריים בחדרה עם דלת סגורה ואני בחדרי, דודי נשכב לידי אני זוכרת שפתאום התעוררתי והרגשתי איך הוא לוקח את ידי לאיבר מינו. גם את זה לא סיפרתי לאף אחד. מגיל 21 אני סובלת מחרדות ואף טופלתי בכדורים האם יתכן שכתוצאה מהתתעללות התפתחה אצלי חרדה , אנא תשובה

שלום לך פשוט לא יכולתי שלא להשיב לך ההזדהות גם אני בת 30 + 2 כשהייתי בת 10 נוצלתי מינית ע"י חבר של אחותי הבכורה זה היתחיל בבקשה שלו שאעשה לן מסאז' ואז היה דוחף לי ידיים למכנסיים לילה אחד היתעוררתי והוא היה ליידי שם את ידי על אברו ואף ניסה לקרב אותו לפי. גם לי לא היה למי לפנות , הפכתי לילדה חזקה ומכה כל מי שעמד בדרכי דרסתי למזלי מעמדי החברתי היה מעולה הייתי מלכת הכיתה גדלתי להיות נערה מחוזרת פיתחתי לעצמי ביטחון עצמי מופרז (הייתי חייבת) כל חיי הייתי שקרנית להפליא(היה לי סוד ענק להסתיר) למזלי ( עכשיו אמי יכולה להגיד למזלי) בגיל 25 כמה חודשים אחרי שנישאתי החלו התקפי חרדה . למזלי לא הסתפקתי בטיפול תרופתי וטופלתי ע"י פסיכולוגית מדהימה שדרשה שאספר את הסיפור לפירטי פרטים כולל מה הרגשתי האם נהנתי ( גורם לרגשות אשם גדולים יותר) נאלצתי לספר ולחוות את הפחד הגדול. בקיצור רק אחרי עיבוד של המצבים עם הפסיכולוגית הסיפור הפך להיות ברקע חיי ולא משהו ממנו אני פוחדת ,פועלת ,הוא כבר לא מפריע לחיי. יקירה אל תסתפקי בתרופות זה עוזר רק לסימפטומים ולא משקיט את מה שחייבים להוציא. מנסיון מוצלח חיי השתנו ללא היכר. הלוואי שתשמעי לעצתי ותעזרי לעצמך ולכל משפחתך בהצלחה חמודה דרך אגב אחרי הטיפול סיפרתי הכל לאימי שגילתה שגם היא עברה היתעללות ואחותי שגילתה התעללות. זה ער גם להם

א. שלום אני חושב שאי אפשר להוסיף הרבה מעבר להודעתה של הילה. הזיכרון הברור של ההתעללות המינית בוודאי יצר תגובה רגשית כלשהי שלא קיבלה עיבוד והתייחסות. עצם העובדה שלא סיפרת על כך עד היום מראה שהנושא רגיש ומשפיע. לא ניתן לענות במסגרת הפורום האם החרדות מהן את סובלת קשורות או לא למה שקרה בילדותך, אני ממליץ שתפני לייעוץ פסיכולוגי, הן כדי להתגבר על החרדות, והן כדי לעבד את ההתעללות המינית שעברת. תוך כדי המפגש בבודאי תוכלי להבין האם השניים קשורים זה לזה. בברכה ד"ר אורן קפלן