פורום פסיכולוגיה קלינית

לד"ר יוסי אברהם שלום רב אני אמא לילד בן 4 שמסרב בכל תוקף לשבת בשירותים עושה את צרכיו בתחתונים למעט שתן. היינו אצל גסטרואנטרולוג ילדים ששלל בעיה פיסית. שאלתי האם יש רקע נפשי לבעיה ? האם פסיכולוג יכול לעזור ? אני רוצה לציין שמדובר בילד חכם חברותי שנמצא בגן רגיל. איך פותרים את הבעיה הזאת . תודה שרון

שלום רב, ענייני הסתגלות/ציות למוסכמות לוקח אותנו במרבית הפעמים אל המבוגרים, ולא אל הילדים. יתכן וסגנון ההורות בבית נוקשה, ויתכן וזה המצב בגן. כללית, יש ספרי הדרכה להורים בענייני השימוש בסיר ובאסלה. נסו, אם עדין לא קניתם את כל הגירסאות; ומה עוד: 1. אני ממליץ מאד על הדגמה אישית, דהיינו שההורים יזמינו את הילד לשהות/לראות/לתרגל את הדומה בינו לבינם, במעשה הישיבה על האסלה. תושיבו אותו על כיסא ממולכם, ותרגלו איתו כל תנועה שלכם . 2. בניית תפריט חיזוקים היא עוד מהלך רצוי. 3. ואחרון חביב, קשור למה לא לעשות, וזהו עניין הפינוק: כבר ראיתי מצבים בהם ההורים עסוקים, וההזדמנות הכמעט בלעדית לתינוק לזכות בתשומת לב, רחצה, ליטוף עדין, מריחת קרמים נעימים וכו' - היתה כשתחתוניו התמלאו. אז עד לשינוי המצב, וכהמלצה למצב הביניים: תעשו את פעולת הניקיון, ללא שום תוספות של חמימות. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

נטע... בקשר להודעה שלך מאתמול בערב... הגברים המבוגרים שיש לי קשר איתם, הם לרוב אנשים שחבוי אצלם ילד פנימי שבעולם שלהם קצת קשה לו לצאת...אז ביחד אנחנו מוציאים אותו החוצה וזה כיף אדיר חוץ מזה...הגעתי למסקנה שמשהו ביחסים שלי עם אבא שלי מוביל למצב כזה.

אנשים מבוגרים שעדין לא איבדו את הילד שבהם, לא זקוקים לבן או בת זוג צעיר או צעירה כדי שיוציא את זה מהם. אני מכירה בסביבתי הקרובה נשים וגברים שעדין הילד נמצא בהם ובהחלט יש לגיטימציה להוציאו החוצה בהזדמנויות רבות. הדיעה הרווחת היא שצעירות היוצאות עם מבוגרים עדין לא פתרו את הקשר המורכב עם אביהן.

ליבי, לא ידעתי שאת שומרת שבת... בטח תקראי את זה רק מחר בערב... בכל מקרה, חיפוש אחר דמות אב אידיאלית עלול להוביל למצבים שליליים... ואת כבר יודעת את זה. מכיוון שאת חושבת שזו הסיבה למה שקורה איתך עכשיו, אז יש לך שליטה על זה... אני חושבת שעל זה התכתבנו, בין היתר - על בחירות ועל שליטה... זה לא מקרה של נסיבות חיצוניות טהורות... יש פה גם הרבה דברים פנימיים...

HERA כתב/ה: > > ליבי, > > לא ידעתי שאת שומרת שבת... בטח תקראי את זה רק מחר בערב... > > בכל מקרה, חיפוש אחר דמות אב אידיאלית עלול להוביל למצבים > שליליים... ואת כבר יודעת את זה. מכיוון שאת חושבת שזו הסיבה למה > שקורה איתך עכשיו, אז יש לך שליטה על זה... > אני חושבת שעל זה התכתבנו, בין היתר - על בחירות ועל שליטה... זה > לא מקרה של נסיבות חיצוניות טהורות... יש פה גם הרבה דברים > פנימיים...

שלום לכל הגולשים כאשר העליתי את תחושותי על מות אבי הזקן קיבלתי תשובות גם מעדי שגילה כיום בערך כ 30 ושני הוריה הלכו לעולמם טרם זמנם. האם הלכה לעולמה בגיל חמישים מסרטן ואביה נפטר קודם לכן מדום לב אני חושב שעדי היא מופת ואני מפרסם ברשותה בפורום את הביוגרפיה שלה על כך שעדי מהווה מופת יוכל כל אחד מהקוראים להגיע למסקנה מקריאת הדברים בשנה האחרונה התמודדה עדי בצורה מוצלחת גם עם המשקל תודה שאול adi כתב/ה: > > > נולדתי רגיל. בערך בגיל 3.5 חודשים אימא שמה לב שאני לא מתפתחת > כפי שצריך והתחילה לרוץ איתי לכל מיני רופאים. חלקם אמרו לה: > "חכי, זו ילדה ראשונה, את צעירה ולא מנוסה, יש זמן, וכו'" חלקם > אמרו לה לשפשף לי את הגוף החל במגבות עדינות, וכלה בסקוטשפייטים > מתוך טענה (לדעתי ולדעתה מגוחכת) שאם אני לא הולכת, אני לא יודעת > להבחין בין ימין ושמאל. יותר מאוחר היא הסבירה לי שזה בולשיט כי > כשמלבישים את הילד מדברים אליו. התחלתי ללכת בגיל שנה ו11- חודש. > מגיל 3 עד גיל 6 הלכתי לטיפולים בתחום המוטוריקה העדינה והגסה, > והייתי בגנים רגילים. גם בבית הספר יסודי למדתי במסגרת רגילה (ללא > סייעות וכאלה, רק עם עזרת ההורים). בעקרון את רוב השיעורים עשיתי > לבד, אבל אם הייתי צריכה להגיש עבודה הייתי מבקשת את עזרתה של > אימא. אימא הייתה עוזרת רק בשלב הסופי של העבודה ולא מכינה אותה > במקומי כפי שהדברים עשויים להתפרש. > > > בגיל 10 התחלתי להתפתח, ובגיל 12 קיבלתי מחזור. זמן קצר לפני קבלת > המחזור ביקרתי אצל רופאת הילדים (בפעם הבאה שאבקר בכלל אצל רופא, > תהיה כעבור 5 שנים). הרופאה אמרה לי לא להשמין אבל לא שמעתי לה > (אני רק רוצה לציין שאני מבינה ברפואה מגיל 10). זמן קצר לאחר > קבלת המחזור התחלתי לתפוח בבטן, בפנים ואיפה לא. מבחינה חברתית > הייתי מנודה ולימודים לא היו בראש שלי(או הו, זה הולך יופי ביחד). > אני זוכרת שחזרנו יום אחד מהטיול, ואמא אמרה לי: "זהו, עדי, ממחר > את בדיאטה" וקנתה לי מצרכים מיוחדים. האוכל הדיאטטי אז היה מגעיל > ואני נאלצתי לאכול אותו (היום המוצרים הדיאטטים שופרו לעין ארוך > וברוב המקרים אין הבדלים בטעם). היחסים עם אבא שלי היו מצויינים. > נקודות הטורפה שלו היו: 1. הוא חטף מהמקרר ואני למדתי את המנהג > הזה למורת רוחה של אימא (זה מה שקורה כשהורים מעבירים לילד מסר > כפול). 2. הוא פשוט פחד להלחם בי. אימא כל הזמן דרשה שארשום את מה > שאני אוכלת (שומרי משקל אמרו את זה אחר כך) ואני לא הסכמתי לזה. > ועוד דבר: אז לא ידעו שבלוטת המגן שלי היא המקור לכל הצרות. עברתי > בית ספר ובו הייתי יותר טובה מבחינה חברתית ולימודית אם כי עדיין > הייתי שמנה. אני זוכרת שכל הזמן נפלתי. אימא כל הזמן אמרה לי: > "למה את לא מסתכלת לאן שאת הולכת?" לא ידעו שזה בגלל הבלוטה שלי > אין לי כח להרים את רגליי. כל הזמן הזה הייתי פעילה בצופים ויצאתי > לטיולים למרות שזה הצריך היערכות מיוחדת מצד החברה והמדריכים. לא > היה לי נעים שצריך לעזור לי, אבל בסוף כל טיול הרגשתי דבר אחד: > ניצחתי!!! ניצחתי חלק מהמגבלות שלי!!! קשה לתאר את מה שהרגשתי. > בערך בגיל 16.5 חליתי בדלקת ריאות (בגלל שהבלוטה לא עבדה, כל הזמן > הצטננתי) ואז לראשונה הלכתי לרופאת משפחה. הרופאה יחסית הייתה > נחמדה וגם הייתי כבר בוגרת יותר. בצילום ראו שאב עורקים שלי > (הצינור שמוציא את הדם מהלב לגוף) לא מונח במקום. שנה שלמה הייתי > במעקב בדיקות ובירורים (גם שם וגם בלשכת הגיוס). הבירורים כללו: > בדיקות רופא, אולטרסאונד ,א.ק.ג., הולטר (א.ק.ג ל24- שעות), > בדיקות מאמץ. הבדיקות לא הפחידו אותי משום שידעתי במה מדובר. לא > הייתי בחרדה יתרה. לקחתי אותן בקלות. רק מה שכן, הייתי גם בדיאטה. > אמנם לבד, אבל ידעתי מה צריך לאכול ומה לא (לדעתי זו טעות כי אמנם > הרופאה פיקחה אבל לא נשקלתי בהתחלה, ולדעתי ירדתי 4 קילו ב8- > חודשים ) אני גם התחלתי להתנדב במד"א ואף אחד חוץ מההורים והצבא > לא ידע ולא צריך לדעת. כעבור שנה התחלתי לטפל בבלוטת המגן. בצבא > הייה לי טוב והייתי פקידה. היו לי כבר חברות, הרגשתי שאני יכולה > להיפתח, לקבל ולאהוב. אחרי הצבא התחלתי לעבוד. בגיל 23 הצטרפתי > לראשונה ל"שומרי משקל". התחלתי לעשות את מה שהם אומרים ואימא > שקודם נלחמה בי החלה ללמד אותי לבשל ולעזור לי. מאוד שמחתי כי זה > גרם לפיתוח הקשר בינינו. בהתחלה לא האמנתי לה שאפשר לעשות אוכל > דיאטטי וטעים, אבל יום אחד, קמתי ועשיתי מעשה: קניתי ספר בישול > שלהם. ראיתי שאפשר לבשל וגם שיהיה טעים!!! היה לי נהדר!!! מכל דבר > פתאום ראיתי שאפשר לאכול כף ולהנות ממנו. > > בגיל 23.8 אבא שלי נפטר באופן פתאומי מדום לב. יום אחד חזרתי > מסיבוב ספורט וראיתי ניידת טיפול נמרץ ליד הבית. נכנסתי למכולת > ובדרך אמרתי: "לשכנים יש תינוקת, בטח קרה לה משהו והם באו אליהם". > היו לי מפתחות בכיס, אבל בכל זאת החלטתי לצלצל באינטרקום. אחי ענה > ואמר: רק רגע. אימא שלי ירדה ואמרה: "אבא קצת מרגיש לא טוב אז > הזמנתי ניידת". עבדו עליו שעה, וקבעו. בשבעה כל החברים של אחי > פשוט ישנו ואליי באו מידי פעם. היה לי מאוד קשה, אבל הרבה שיחות > עם אימא עזרו לי להבין דברים. המשכתי בתהליך ההרזייה. אח"כ בטעות > עזבתי את העניין ועכשיו אני שוב. יש לי מעט חברות אבל הן כל הזמן > איתי. אחרי מותו של אבא היו לי שני חברים: אחד רצה אותי כל הזמן > איתו, היה מתקשר מיליון פעמים ביום, מבקר אותי על זה שאני עם > חברות וכו'. השני רצה רק סקס וכשראיתי שזה לא זה פשוט הפסקתי את > החברות. אין לי בעיה עם מיניות וסקס, אבל אחרי שמכירים טוב, > יודעים עם מי נכנסים למיטה. אמנם אני מקפידה לקחת גלולות, אבל > דברים יכולים לקרות. דיברתי על זה עם אימא. היא הייתה אישה חופשיה > למרות שלא גדלה בבית כזה. אימא חלתה לפני שנתיים בסרטן ומתה אחרי > ארבעה חודשים של סבל. נשארו לי סבתא ודודים ואח. יחסי עם אחי > טובים, עם הדודים והסבתא סבירים. הם מאוד אוהבים אותי ודואגים לי > ורוצים בטובתי, אבל הרבה פעמים אני צריכה לשים להם גבולות. למשל, > סבתא שלי פחות מבקרת פה (אמנם בעיקר מפני שזה קשה לה) אבל גם בגלל > שאצלי בבית צריך לכבד את זה שאני סוגרת את הדלת ואם רוצים להכנס > אז - לדפוק!!!! עם הדודים שלי זה היה יותר פשוט: יום אחד הם > החליטו שאני שמנה, אני צריכה דיאטנית. החליטו ושכנעו אותי ללכת > אליה למרות שאני בשומרי משקל. הלכתי, ראיתי שהיא לא טובה (אני > מאוד אוהבת מיונז והיא אמרה לי: "תאהבי טחינה. תעשי כמה פעמים > ובסוף את תאהבי את זה כמו מיונז". בסופו של דבר ערכתי שיחה עם > הדודה שלי (שהיא פסיכולוגית ועושה את כל השגיאות. אחת מהן הייתה: > שמה לי בורקס מול העיניים ואמרה לי: "את לא נוגעת בזה". כמובן > שבאתי הביתה, וטרפתי כמעט את כל האוכל שהיה לי בבית). הדוד שלי > אמר לי שביקש ממנה לא לעשות את זה יותר. שוחחתי איתם, הראיתי להם > את הצד שלי, שאני מה לעשות, בן אדם מבושל ומוגמר, ואמרתי: "אתם > יכולים להציע, אבל לשאול אותי: ' את רוצה?' 'את חושבת?', ' נראה > לך?'" אז הם מתחילים כבר להבין ולהתקרב אליי. > > עדי

לכולם, נתתי את הסכמתי לשאול. עדי

היי עדי, ספור חייך מרגש ומחזק. את מצליחה להתמודד כל כך יפה עם בעיות משקל ואבדן הורים, ואני משערת שעם עוד דברים שלא נאמרו. שמתי לב שתגובותיך בפורום בדרך כלל קצרות וישירות, האם את עובדת או לומדת? באיזה תחום?

היי נטע, אני כרגע לא עובדת (המצב מאוד קשה במשק) ומחפשת עבודה בתחום הפקידות, הנהלת חשבונות וכו'. עדי

בוקר טוב, שלחתי לך אימייל.

היי עניתי אהיה פה אולי בערב המאוחר ביי

היייייייייייי מה שלומכם?? אצלי הכול חלקי.. יום ראשון אני עוברת למפקדת כשוחה רעה געילה שגרמה לי רק לבכות?? מה עושים לא רוצה להיות אצלה .. אני בנוסף מפחדת היא הולכת להרוג אותי =היא כזו רעה מגעילה ...מפחידה. לא מעניין אותה כלום.. פשוט כך. הקיצר אני נורא מפחדת.. תאמת שאני לא ממש מסתדרת אם האנשים גם שנמצאים יחד איתי ..אנכנו 6 אנשים מתוכם רק אחד אני מסתדרת גם,לא ממש.. מה עושים? לפעמים אני מרגישה שהם לא אוהבים אותי שם.. צוחקים אליי (בצחוק, אבל עדיין זה פוגע) מה עושים......... כול כך מפחיד........ עזרו לי...... בייי החששנית

גלית פנית כבר לקב"ן????? תפני והוא יעזור לך. תספרי לו או לה את כל מה שאת מספרת לנו. בטח הקב"ן יוכל לעזור לך במשהו @----)---- איתן

היי, את עוברת למפקדת רעה... יש לך 2 אפשרויות:1. לתת לה להשפיע עלייך, ולהשפיל אותך; 2. להתעלם ממנה... לתת לכל הדברים המגעילים שהיא אומרת לעבור לך מעל הראש... מה זאת אומרת שלא מעניין אותה כלום? את יכולה לפרט? היה לך תור לקב"ן - היית אצלו? ואם לא - למה את מחכה? לא טוב לך בבסיס שלך... אז למה שסתם תמשיכי לסבול? אולי יש אפשרויות אחרות?

HERA כתב/ה: > > היי, > > את עוברת למפקדת רעה... יש לך 2 אפשרויות:1. לתת לה להשפיע עלייך, > ולהשפיל אותך; 2. להתעלם ממנה... לתת לכל הדברים המגעילים שהיא > אומרת לעבור לך מעל הראש... > מה זאת אומרת שלא מעניין אותה כלום? את יכולה לפרט? > > היה לך תור לקב"ן - היית אצלו? > ואם לא - למה את מחכה? > > לא טוב לך בבסיס שלך... אז למה שסתם תמשיכי לסבול? אולי יש > אפשרויות אחרות?

היי גליתי! ראשית כל - בקשר לדברייך שהמפקדת הולכת להרוג אותך - קרוב לוודאי שזה לא נכון. ייתכן שהיא באמת רעה ולא מתחשבת, אבל מכאן ועד לרצח, סביר להניח שעוד הדרך ארוכה. בסופו של דבר, למרבה המזל, רוב האנשים הם לא רוצחים. אבל זה מביא אותי למחשבה שכמו שהפחד הזה שלך הוא לא מציאותי, אולי כך גם הפחדים האחרים שלך - כלומר אולי את קצת מדמיינת דברים, רואה את המציאות הרבה יותר שחורה ממה שהיא? מה עם הקב"ן - האם את נפגשת איתו? - מאוד מומלץ - הוא בוודאי יעזור לך להתגבר על הפחדים! בהצלחה - וספרי איך הולך! נזבורה

טוב ת אז כמן שהבטחתי - טני כותבת עכשיו בעברית וחייבת להודות - זה קשה , אני אצטרך להתרגל גם לזה בין היתר............ טוב ת אז השלשב הראשון בחזרה היה קל יחסית - הטיסה עברה בשלום . השאשה היא - מה יהיה עכשיו..... לא הצלחתי כ"כ לישון ת אני מרגישה קצת בתוך חלום - הכל מוכר כ"כ ויחד עם זאת - זר כ"כ..... כאילו הזמן לא עבר בכלל וכלום לא השתנה ומצד שני - איך יכול להיות ש - 8 חודשים יעלמו להם כך באויר ??? לא רוצה לחזור לישן והמוכר - רוצה לחזור לטוב יותר השאלה היא - האם יש טוב יותר?

היי ענתוש, איזה כיף לקרוא ולשמוע ממך בעברית. כך את קרובה יותר אלינו. ודאי שיש טוב יותר, החויה הנעימה שעברת בארצות הברית הראתה לך שאת יכולה גם אחרת. שם ודאי בחנת את כוחך ויכולתך לעמוד בלחצי החיים. את לקחת את זה איתך ובתוכך...... האם את חוזרת למשפחה תומכת? לחברים? אנחנו כאן איתך, נשמח לשמוע ולהשמיע. קליטה נעימה.

השאלה היא...מה את רואה כטוב יותר? למה טוב לך יותר שם? מה רע לך כאן? פיזית? נפשית?

נשמתי... 8 חודשים הם הרבה זמן... להתרגל שוב לכל מה שהיה זה קשה, בעיקר בגלל שמה שהיה לא היה הכי שמח שבעולם, נכון? 8 החודשים האלה לא יעלמו סתם כך באוויר, הם משהו שאת יכולה להשתמש בו בשביל להמשיך הלאה... בשביל להתקדם בשבילים אחרים ממה שהכרת... בשביל לחזור לישן והמוכר, אבל אחרת... כי את שונה עכשיו. יש לך מצב נתון - את יכולה לחזור אליו כאילו לא כלום לא השתנה, ואת יכולה לשנות אותו... אם יש טוב יותר...? אני האחרונה שתבטיח לך כזה דבר... אבל תמיד יכול להיות פחות גרוע...

HERA כתב/ה: > > נשמתי... > > 8 חודשים הם הרבה זמן... להתרגל שוב לכל מה שהיה זה קשה, בעיקר > בגלל שמה שהיה לא היה הכי שמח שבעולם, נכון? > 8 החודשים האלה לא יעלמו סתם כך באוויר, הם משהו שאת יכולה להשתמש > בו בשביל להמשיך הלאה... בשביל להתקדם בשבילים אחרים ממה שהכרת... > בשביל לחזור לישן והמוכר, אבל אחרת... כי את שונה עכשיו. יש לך > מצב נתון - את יכולה לחזור אליו כאילו לא כלום לא השתנה, ואת > יכולה לשנות אותו... > אם יש טוב יותר...? אני האחרונה שתבטיח לך כזה דבר... אבל תמיד > יכול להיות פחות גרוע...

תינוקי בן 8 חודשים ואינו רוצה לישון לבד בחדרו. התחלנו לעשות לו "סדנת שינה", אנו נותנים לו לבכות כשעה, ואז מרוב עייפות, הוא נרדם. אני מקווה כי בקרוב הוא יבין את העניין וילך לישוןבלי בכי. שאלתי: 1) האם, מבחינה פסיכולוגית התינוק עלול להרגיש ש"נטשו" אותו, כיוון שאנו איננו ניגשים אליו כאשר הוא בוכה..הרי תינוק (והוא עדיין יונק) זקוק לתחושה של אמא ולחום וכד' בעת מצוקה, ובכלל. זה מאוד חשוב לי. תודה

שלום רב, פעמים רבות עניין שעות השינה יכול להיות מובנה ע"י שינוי בלו"ז של היום מבחינת שעות הזנה, מנוחה, שינה, משחק, וכו' - כדי להביא את התינוק/ת לידי עייפות טבעית ככל האפשר לקראת שעות הלילה. כללית, עניין הקשר החיובי של התינוק/ת עם ההורים, והקניית תחושת הביטחון שיש מענה לפניות שלו/ה - הנו משמעותי, ולכן אם אין צורך, לא כדאי לנקוט בטכניקה של התעלמות. ולכן, לגבי הבן שלכם: נסו להרדימו בטיול בעגלה או במכונית (נסיעה גלית מרדימה), או במיטת ההורים, ואח"כ להעבירו. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

דנית שלום הכל זה עניין של פרופורציה. לדעתי לא יקרה כלום אם הוא יבכה מספר דקות. אפשר להעלות את זמן ההמתנה בהדרגה. אח"כ להיכנס לחדר, ללטף אותו ולומר שזה לילה והולכים לישון, לתת נשיקה ולצאת מהחדר. אם הבכי ממשיך אפשר לחזור על התהליך מספר פעמים, אבל בהחלט לחכות זמן ניכר בין הכניסות (5 - 10 דקות). כך מצד אחד אין תחושה של נטישה אבל הצבת הגבולות ברורה. לא הייתי נותן לתינוק לבכות שעה שלימה מבלי להיכנס לחדר. ישנו ספר של פרופ' אבי שדה על שנת תינוקות, מומלץ לקרוא אותו. בעיקרון, פרופ' שדה תומך בהצבת גבולות בשנת הלילה. יש הורים שלוקחים את זה בצורה יותר חריפה ונותנים לילד לבכות זמן רב יותר, ויש שפחות. בכל מקרה, הצבת הגבולות הזו חשובה מאוד הן לתינוק והן לדיירי הבית האחרים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, עזרתם לי מאוד. כל טוב, דנית

בתי בת 22 נוטלת סרוקסט 5שבועות +2 ימים .המינון 20 מ"ג.לאורך התקופה הזו יש הרעה במצב הרוח המתבטא השבוע בהתבודדות חברתית ומחשבות אובדניות .לפני שנתיים היא טופלה בהצלחה בפרוזאק . מהו משך הזמן שהסרוקסט מתחיל להשפיע ? האם לדעתך יש להמיר סרוקסט בפרוזאק או תרופה אחרת ,או להעלות את המינון ?

שלום גבריאלה, מאחר ואין פסיכיאטר בפורום כדאי לגשת חזרה לפסיכיאטר שנתן לה את המירשם. סרוקסט מתחיל להשפיע לאחר 4 - 5 שבועות. אבל כל אחד שונה בתגובותיו לתרופות, לכן היא חייבת ביעוץ מקצועי.

פעם שניה שמוחקים עצים שהיו חשובים למספר חברים וגם לי!! הדיונים היו בנושאים חשובים. מענין על סמך מה נפלה ההחלטה למחוק דוקא אותם.....

היי נטע, על אילו עצים את מדברת? ממתי הם?

היי הרה, העץ האחרון מהבוקר - שוחחנו על הורים, אבדן והקושי להתמודד איתו. עץ קודם מלפני יומיים בבוקר - בקשר לחרדות שלי שוחחנו והעברנו חויות, כל אחד והחרדה הפרטית שלו. אוף, איך עושים את זה?

HERA כתב/ה: > > היי נטע, > > על אילו עצים את מדברת? > ממתי הם? >

נטע שלום אני לא יודע באיזה עץ מדובר, אבל קשה לי להאמין שהוא נמחק, אלא אם היו בו תכנים בוטים שמקומם לא בפורום. לעיתים עצים ארוכים "נעלמים" לכאורה, אבל הם נמצאים. השתמשי בפונקצית החיפוש שנמצאת למעלה. הקלידי מילה מתוך הדיאלוג, או אפילו את שמך וסביר להניח שהעץ יופיע לו פתאום. במידה ואינך מוצאת שלחי מכתב להנהלת הפורום, כאמור, הם לא מוחקים הודעות רק כדי לנקות את השטח. בברכה ד"ר אורן קפלן

גילו אצלי מחלת קרוהון האם ידוע שיש למחלה גורמים פסיכולוגיים? אם כן, מהם? אנא ענו לי בהקדם תודה

שיר שלום , אינני בקיא מספיק בסיבות למחלת הקרוהן , ולכן לא אספר על השערות והערכות . אני מניח שנלחצת מהאבחנה ולכן אתרתי עבורך אתר מידע ותמיכה לחולי קרוהן בתקווה שיסייע ויקל עליך. לילה טוב http://www.ccfi.org.il/

תודה רבה

הפורם שם עדיין לא מאוייש באנשי מקצוע לכן תשובות מקצועיות מתעקבות אשמח אם אנשי מקצוע, פסיכולוגים , פסיכופטרפיסטים או כל מי שיודע משהו בנושא או יודע על מחקר בנושא יענה לי תודה לכל משיב...

שיר שלום גורמי המחלה אינם ידועים עדיין באופן ברור. המחלה אינה נגרמת בשל הגורמים הנפשיים, אבל מושפעת בצורה חד משמעית מהם. מצבי סטרס (לחץ) מחמירים את המצב וגורמים התקפים. המחלה מחייבת שינוי באורח החיים במספר תחומים (לדוגמא, תזונה), והנושא הפסיכולוגי משתלב כאן כחלק משינוי פנימי נפשי באורח חיים. טיפול פסיכולוגי עשוי לעזור להתמודד עם עצם פרוץ המחלה מחד, ולהפחתת מצבי לחץ עתידיים מאידך. טיפול בהיפנוזה משמש ועוזר בסוגי שונים של מחלות שבהם יש מאיצים נפשיים, ויוכל לדעתי לעזור גם כאן. בברכה ד"ר אורן קפלן

מחלת קרוהן היא מחלה אוטו אימונית שבה הגוף " תוקף " את עצמו. כלומר את מער' העיכול. הטיפול הוא תרופתי ותזונתי . מכיוון שזו מחלה כרונית בכלל לא קלה וגם יכולה להיות מושפעת מגורמים נפשיים התיעצות , חיזוק , והדרכה לגבי הפחתת מתחים יכולה רק להועיל.

ראשית תודה על התשובה אשמח אם תפרט בעיניין ההיפנוזה, איך זה קשור לזה? תודה

אני בחודש הראשון להריוני. במשך חמישה ימים נטלתי תרופות פסיכיאטריות (זיפרקסה, קלונקס, אפקסור), ככל הנראה בשבוע הראשון להריון, ואחר כך הפסקתי. האם יתכן נזק לעובר???

באמי שלום, אין פסיכיאטר בפורום, הוא פרש. כדאי שתפני בהקדם לפסיכיאטר.

הרה שלום אתמול נרדמתי מאוחר אבל ישנתי רצוף אני לא חושב שבמייל שנשלח אלייך יש דברים לא אתיים משום שהסודיות לא חלה על דברים שפורסמו בעבר תודה שאול

המייל הגיע ממך? קיבלתי איזשהו מייל לא ברור... לפחות למדתי ממנו כמה דברים חדשים...

HERA כתב/ה: > > המייל הגיע ממך? > קיבלתי איזשהו מייל לא ברור... > > לפחות למדתי ממנו כמה דברים חדשים...

שלום

שבת שלום תודה הפעם קיבלתי, להתראות ש נ ה ב

שלום רב הבת שלי בת 17 חודשיים מאד פעלתנית ואנרגטית אך בזמן האחרון שמתי לב שהיא לא אוהבת להתמודד עם דברים לדוגמא אם היא עושה פאזל והצורה אינה נכנסת למקומה כפי שהיא עושה זאת לפחות עשרים פעם ביום היא צורחת וזורקת את כל הפזאל וכך עם כל המשחקים שלה ואם היא רוצה משהו ולא נותנים לה וזאת לאחר הסברים וכ"ו היא בוכה כועסת וכל שאר ההצגות האם זה טבעי בגיל הזה מה עושים איך מרגיעים את הקטנה ומלמדים אותה להיות קצת יותר סבלנית או שזה הגיל תודה הילה

שלום הילה, נדמה לי שמילת המפתח בפנייה שלך היא "הקטנה" כשאת מתייחסת לנערה מתבגרת בת 17. אני יודע שבעינייך היא תמיד תהייה הילדה הקטנה, אך השאלה היא אם את לא מעבירה לה איזה שהוא מסר שאת לא סומכת עליה, או עדיין רואה אותה כ"קטנה" והיא מגשימה באיזה שהוא מקום את הציפייה שלך. זאת רק נקודה למחשבה במגבלות הייעוץ האפשרי דרך כלי כמו הפורום. לדעתי, כדאי שתניחי לה לנפשה, אלא אם כן יש דיווחים על ירידה בלימודים ו/או אי השתלבות בקבוצת הגיל שלה בביה"ס. במקרה כזה, כדאי אולי לדבר עם יועצת ביה"ס. אם היא "מתפרעת" רק בבית, הניחי לה אך הציבי לה גבולות, במידה שזה מפריע לכם ובמקביל נסי להתייחס אליה כאדם בוגר. בגיל ההתבגרות חשוב מאוד ל"קטנים" להיות "גדולים". בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

דר גידי שלום רב הבת שלי רק בת 17 חודשיים ולא שנים ולכן היא קטנה תודה הילה

הקטנה בת 17 חדשים ולא בת שבע עשרה. בגיל כזה התופעה מוכרת ולגיטימית. יש לה צורך בסיפוק מידי, בפרט שצינת שהיא מאוד פעלתנית ואנרגטית. אפשר לנסות לא להתיחס לכל ההצגות שהיא עושה. להגיב בשלות נפש, עד כמה שניתן ולהציב לה גבולות, המתאימים לגילה.

להילה בוקר טוב. בגיל שנה וחמישה חודשים תינוקות לעיתים קרובות חשים שיש להם יכולות גדולות. הם כבר התחילו ללכת, מתחילים קצת לדבר בשפה של "גדולים", ועוד מיני יכולות המקנות להם תחושה של כח מופלא. מבחינה רגשית הם עדין קטנים- והתסכול הזה בין היכולת לאי ההצלחה הינו גדול מאוד עבורם. הפאזל, שנראה לביתך הקטנה קל בעניים הגדולות הופך לקשה ביכולות המוטוריות הקטנטנות. ואז היא כועסת, אולי מרגישה קצת מרומה, מבולבלת. חשוב להיות איתה שם, בקטעים הללו, בסבלנות ובאהבה. לעשות איתה ביחד את הדברים, ולתת לה חיזוקים חיוביים. להראות לה שהכעס אינו הרסני, אלא מאפשר התמודדות נוספת. ממרום גילה הצעיר והרך היא מנסה לעשות הכל בקלות. אנחנו- הגדולים, כבר יודעים שלא הכל קל ופשוט- היא עדין לא. חבקי אותה לליבך, ועיזרי לה כמיטב יכולתך במשימות המורכבות של התפתחותה. בהצלחה. רוית.

דבר ראשון תודה על ההענות ומה שאני עושה זה באמת עם המון אהבה וסובלנות שלפעמים אני מודה מתפקעים אך אני לא מצליחה להחזיר אותה למשחק שלפני דקה היא זרקה בכעס או להושיב אותה חזרה ובעדינות ןלנסות שוב והפעם יחד איתי היא ממש כועסת וזורקת את מה שסביבה האם לעזוב אותה ולחכות שתעבור הלאה או או או תודה שוב הילה

שלום הילה, אני מצטער, אך מסתבר שמילה אחת קטנה אכן עשתה את ההבדל וקראתי את גיל ביתך כ-17 שנים במקום 17 חודשים. בהתחשב בכך, תשובתי אינה רלוונטית. אנא התעלמי ממנה והתייחסי לתשובתה של הגב' ניסן, שזה תחום התמחותה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

עדי שלום אני מבקש את רשותך לפרסם בפורום את תוכן המייל אני עושה זאת מתוך כבוד אלייך למרות שבאופן פורמלי אני רשאי לעשות זאת תודה שאול

שלום שאול, עניתי לך במייל, ואם לא קיבלת, אז אפשר. עדי

מה הטיפול הכי טוב לחרדות? האם כדאי לטפל ע"י נבירה בנבכי הנפש כדי לדעת מה גרם למצב? או שכדאי לטפל בבעיה הקיימת וכיצד להתמודד איתה בלי לדעת מה גרם לחרדות? כמו כן מה ההבדל בין מטפל פסיכולוג למטפל פסיכוטרפויט?

שלום גלית, השאלה ששאלת כללית מידי. תלוי עד כמה החרדות מפריעות למהלך השגרתי של החיים, מהי תכיפות התקפי החרדה, ומה עצמתם. יש המטפלים בהן באמצעות טיפול תרופתי ובנוסף טיפול פסיכולוגי. קיימים טיפולים פסיכולוגיים קוגניטיבים קצרי טווח, בהם לא נוברים בעבר אלא מנסים לטפל בבעית החרדה כמות שהיא. יש אנשים המסתפקים בטיפול תרופתי ואחרי תקופה של נטילת התרופה, "מתרגלים" לא לחזור למצבם הקודם. אם תוסיפי פרטים נוספים אשמח לעזור לך כמיטב יכולתי.

גלית שלום הנושא עולה לעיתים קרובות באתר. להלן סיכום על השיטות המקובלות. חרדה הינה תגובת חרום טבעית של הגוף כדי להתגונן מפני סכנה. במצבים מסויימים החרדה הופכת לתופעה מעיקה וקיצונית שפוגעת באיכות החיים. כדי לטפל בחרדה צריך להבין את ההקשרים בה היא מופיעה, ללמוד להתמודד עם תגובות החרדה, ולבסוף, גם להתיידד עם החרדה, כלומר, לקבל שבמצבים מסויימים החרדה מופיעה כחלק טבעי של מהלך החיים. כל אלו יכולים להיעשות בטיפול פסיכולוגי. להלן השיטות הנפוצות ביותר לטיפול בחרדות. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדה. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה חריפים יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה הייתה ממליץ ל I Can't Breathe I'm scared to sleep, I'm scared to dream I'm scared to wake up in case I scream I'm scared to whisper one word That's all it needs I hear it breathe, I hear it sigh I hear it laughing when something dies I hear it calling But I'm too scared to move I'm so scared I can't breathe I'm so scared I just can't breathe I'm scared to look, I'm scared to see I'm scared of mirrors in case it's me I'm scared of memories But now that's all I have So I can't leave and no-one comes So no-one noticed that I've come undone I'd hide in shadows But the shadows talk to me I'm so scared I can't breathe I'm so scared I just can't breathe צריך דחוף דחוף רופא מקצועי מנוסה שמבין טוב את הנושא , אין לי זמן לניסויים העם אתה יכול להמליץ לי על אחד כזה , באיזור המרכז theend

שלום גלית, לגבי חרדה - השילוב בין טיפול תרופתי וטיפול ע"י שיחות הוכח כיעיל יותר מכל אחד מסוגי הטיפול בנפרד. לא בהכרח בכל שיטות הטיפול יש מה שאת מכנה נבירה בנבכי הנפש והעמקה בהבנת הסיבות. בטיפול התנהגותי, למשל, קיימת התייחסות להתנהגות בלבד בלי להבין את סיבותיה, לפחות לא במובן שאת מתארת. בטיפול בעל אוריינטאציה פסיכואנאליטית - מה שמכונה גישה פסיכודינאמית - בהחלט קיים ניסיון להתחקות אחר סיבות הנעוצות יותר בעבר של המטופל, בעיקר בקשריו עם הוריו ומשפחת המוצא שלו בכלל. סוג הטיפול גם תלוי באישיותך ובמה שאת תבחרי. לגבי ההבדל בין פסיכולוג ופסיכותראפיסט - פסיכותראפיה פירושה טיפול ע"י שיחות. עוסקים בה פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאליים מתחום בריאות הנפש. ייחודו של הפסיכיאטר הוא בכך שהוא מוסמך ועבר הכשרה מתאימה גם להתאים טיפול תרופתי וייחודו של הפסיכולוג הקליני הוא שהוא מומחה לאבחן בעזרת מבחנים פסיכולוגיים שונים (אם כי כיום המגמה היא להסתמך יותר על ריאיון). אני מקווה שהצלחתי להבהיר מעט את התמונה בקשר לשני הנושאים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

מה קרה למה כולם היום בדיכי ??? האם זה בגלל חג האהבה שלרבים אין עם מי לחלוק ? לא נורא לא חייב בן זוג לפעמים ילד, משפחה זה אפילו טוב יותר ... קדימה לשמוח!!! תכף אני אתחיל גם לבכות .... באהבה, ים

היי אני לא עצובה. הייתי רוצה את זה אחרת, אבל.... יום טוב ש נ ה ב

שלומי היקר... "אנחנו החילונים"? ומי אמר? רמז: נסה לראות הודעה שלי משעה 16:40 יום ו' ועד שעה 17:50 יום שבת תשובה: לא תמצא. למה מבוגר ואם הוא מושך? יש אנשים שבגיל 40 נראים כמו בני 30. ויש לו ילדים...קטנים (אבל לא נשוי) יש אמנם אנשים שיש להם ילדים גדולים יותר ממני, ואין לי מושג מה הם יגידו על יחסים של האבות שלהם איתי אבל גם יחסים של אחד ההורים עם מישהו אחר מתקבלים בתגובה די צורמת אצל ילדים אז לך תדע מאיפה זה בא... חיפוש עצמי אתה אומר? חיפוש צריך להתחיל מאיפשהו...אז אפשר להגיד שאני מנסה מה שעושה לי טוב ואם זה כן אז אני ממשיכה מזמן לקחתי על עצמי להאמין במה שעושה לי טוב... קצת סתירה לכל שאר הדברים שכתבתי - כי כשאתה בתוך זה הרבה יותר קשה לחשוב...

וכמו תמיד שכחתי... אני לומדת תואר ראשון בהוראת אנגלית ותרגום

לליבי היקרה עד מאד, אז את דתיה דתיה ? או רק שומרת שבת ? ומה עם הפיפטי פלוס הזה , הוא גם דתי ? אז אם שניכם דתיים, אני מוכן לתת לכם את המקור בגמרא לגבי קשר זוגי עם הפרש גילים כזה גבוה. הגמרא מאד נחרצת בענין. בקיצור , ליבי, אני יודע שכשאת בתוך מערכת היחסים, קשה להיות אובייקטיביים, אבל גם את מבינה שאם מישהו אחר היה בא לשאול אותך על דבר שכזה, בואי נגיד למשל, חברה שלך בגיל שלך היתה מתייעצת איתך על בחור נחמד שרוצים להכיר לה והוא בן חמישים, היית מרימה גבה ולא מבינה על מה בכלל השאלה, נכון ?? זאת אומרת, על הנייר, לפני שמתחילים להכנס לקשר מסויים, גם את היית אומרת לחברה, אל תתחילי אפילו לחשוב בכיוון, נכון או לא ?? אז כולנו כאן, כך נדמה לי, מגיבים אותו הדבר לקשר שלך. זה פשוט לא נורמלי. נקודה. אקוה שבפעם הבאה כבר תבשרי לנו על ניתוק. ובהצלחה לך ושבת שלום, ביי

אני דתיה דתיה - אבל זו רק הגדרה על הנייר הכל נראה כל כך ברור ומובן אבל מה לעשות שאנחנו לא בובות של נייר. אנחנו אנשים חיים בשר ודם אף אחד מהחברים שלי הוא לא דתי. חלק מהם לשעבר, חלק מהם אף פעם לא היו ולא רוצים להיות

שלום לכולם, אני חדשה כאן אבל בגלל בעיה שהתעוררה אצל סבי לאחרונה אין לי מושג מאיפה אני מצליחה להשיג חומר על המחלה שלו. לדעת מה / איך מונעים וכו' אם יש בינכם אנשים שיודעים ומכירים את המחלה ויש לכם לאן להפנות אותי - שילחו אלי למייל בבקשה מודה מראש לכולם. הנכדה

לנכדה שלום יש חומר רב בנושא, גם באינטרנט וגם בקרב ארגונים שעוסקים בזקנה, למשל אשל ברמה הארצית וארגונים למען הקשיש בגורמי הקהילה המקומיים. תוכלי להתקשר ללשכת הרווחה המקומית ולבקש הפניה לארגונים המקומיים בישובך. מבחינת חומר עזר, היכנסי למנוע החיפוש גוגל www.google.com הוא מאפשר חיפוש מצויין בעברית חפשי את המילה דמנציה ותקבלי תשובות רבות. אחת מהן היא למשל http://medic.bgu.ac.il/aai/tmiha/tipul%20be%20hore.html שתספק לך קצה חוט. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר רובינשטיין שלום אתמול סיפרתי לך על אחותי ומערכת היחסים שלה עם גבר שאינו נאמן לה ועל התפרצויות הזעם והתסכול שלה. רציתי להתיעץ איתך שוב. ובכן אחותי הבינה שהיא זקוקה לטיפול וביקשה שנפנה אתה למטפל מתאים אגב נתתי לה את שמך(האם זה בסדר מבחינתך ?) היא ביקשה מאמא שלי שתפנה אליך על מנת לתאם לה פגישה אני הבהרתי לאמא שלי שאחותי חייבת לעשות את זה לבד כך שמהרגע הראשון תרגיש מחויבות לתהליך. אמא שלי לעומת זאת אומרת שאולי נקל עליה בצעד הראשון ומכאן היא תמשיך לבד ? מה דעתך ?

שלום שרון, בשאלות ספציפיות כל כך עדיף שתפני אליי באמצעות דואר אלקטרוני. תודה, ד"ר גידי רובינשטיין

אהובי היקר! אני מנסה כל כך לגשר על פער מסויים שקים ביננו בהבנה ואני פשוט לא מצליחה. זה כרוך בלותר הרבה , לספוג הרבה בלי להשיב ולהבין, המון הבנה, לפעמים נישברים, אנחנו רק בני-אדם. מתוקי , מאוד כואב לי שאני מנסה המון למען שנינו ולא נותנת לך להרגיש שאני מנסה. ולעומת זאת פעם אחת ל.......... שקורה משהו מצידי אתה עושה לי עליו "שבעת מהדורי גיהנום" זה לא פייר, אתה יכול קצת להבין אותי , לא הרבה , רק במקרים הללו. מתוקי אתה יודע כמה שאני אוהבת אותך, ושאני רוצה רק את הטוב בישבילך ואת ההרגשה הטובה שלך, מתוקי החיים זה תקופות , פעם טובות ופעם לא טובות, פעם למעלה ופעם למטה, בסוף הכל עובר ומסתדר ואת זה אני מבטיחה לך, אתה אולי לא מרגיש , אבל זה לא הוגן שאתה מוציא אפילו חלק מזה עליי, אני לא אשמה בזה ואני מתחוונת שאם היתה לך תקופה יותר טובה בחיים היום, אני חושבת שלא הייתה מגזים ומגיב בצורה כזו הרסנית, מתוקי, אני אוהבת אותך ורוצה שיהיה לשנינו נוב, אבל זה יקרה רק אם אתה גם תיתן מעצמך, לבד אני לא יצליח , בכל אופן אני לא מצליחה. הצלחה זה שניים יחד, לבד אי אפשר. מטרת המכתב הזה היא לא לצאת למלחמה או לומר דברים לא יפים , אלא מה שאני מנסה לומר לך זה שאתה כל מריבה מחליש אותי ופוגע בי מאוד, מעבר למה שאתה בטח חושב, ואני מצידי ספגתי את העלבונות ממך הרבה זמן וזה הגיע למצב שפשוט זה עושה לי לא טוב, אבל ממש, אני לא יודעת אם זה מגיע לי או לא, אני רק יודעת מה אני מרגישה והייתי אומרת שאתה מגזים קצת. לסיום אני ידגיש שוב שאני אוהבת אותך ורוצה שתהיה מאושר, אבל בבקשה אם אתה באמת רוצה אותי תנסה קצת יותר להבין ופחות לכעוס בצורה קיצונית בבקשה אני

האם אלה מכתבים למגירה? או מכתבים שאת שולחת לאהובך? אם הם למגירה- מה התועלת שלהם עבורך? זיכוך? ואם הם נשלחים אליו פיזית- האם את מקבלת תגובות?? ש נ ה ב

שלום שנהב בוודאי שאלו לא מכתבים למגירות אלו מכתבים שכתבתי לאהובי, בזמן שהיינו יחד , בכל מני משברים ומריבות ובוודאי שקיבלתי תגובה, למשל אחד השירים שכתבתי הוא כתב לי אותו, אבל זה לא הכל עכשיו הוא לא איתי והוא רחוק ממני , הוא ביפן כבר 3 שבועות, והוא מתקשר ושולח לי הודעות אפילו שסיכמנו ביננו שזהו, והוא אמר לי שהוא לא מתכוון להיתקשר, והנה רק הוא מתקשר ואני החלטתי שאין מה לעשות ושסוד המשחק ,עם כל זה שזה מאוד קשה הוא לשחק אותה פתאום , קרה ולא מתעניינת כל כך, ויחד עם זאת גם לא יותר מדי לא להראות עצבים או משהו כזה פשוט לנסות להראות טיבעויות ושהיא , להיות קרה , ולא להרחיב יותר מדי וזה כרגע מה שאני מנסה לעשות בכל פעם שאני מדברת איתו, זה קשה מאוד , אבל למדתי שאין מה לעשות יותר מדי להיות אמיתית, ויותר מדי רגש רק הורס צריך להיות קצת קשה וקצת קרה, תלוי מתי אוף חבל שהבנתי את זה רק עכשיו , חבל שהבנתי את זה דווקא שהוא כבר לא פה, אבל כמו שאומרים אף פעם לא מאוחר, ועכשיו אני יודעת מה אני עושה ושוב זה קשה, אבל אין ברירה, את רוצה לומר "אני אוהבת" ויוצא לך" נו הכל בסדר" את רוצה לומר לו "אני מתגעגעת" ויוצא לך " תעשה חיים" את רוצה לומר לו"די בוא אליי עכשיו אני רוצה אותך" ויוצא לך " כך את הזמן ותמצא את עצמך , זה הכי חשוב" וכל מני כאלה שכחה זה כל השיחה, אפשר לקרוא לה שיחה צבועה כי גם הוא משחק עד שהוא נישבר ואמר לי " הייתי משלם עכשיו 700$ רק כדי להיות לידך ולתת לך נשיקה של דקה וחצי" או שהוא אומר פתאום" אני רואה שנעשית עסוקה, אה מלאת מחזרים" או שהוא נישבר מהמשחק ואומר" אז תישלחי לי נשיקה" אבל זהו זה חלק מחייים כל המשחק הזה מעייף אותי , די שיבוא כבר או שילך לתמיד. אין לי כוח ואני לא בנויה למשחקים, אבל שוב לפעמים זה הפתרון היחיד רק אם את מחליטה לא לוותר עליו ביי לילי

שלום שנהב בוודאי שאלו לא מכתבים למגירות אלו מכתבים שכתבתי לאהובי, בזמן שהיינו יחד , בכל מני משברים ומריבות ובוודאי שקיבלתי תגובה, למשל אחד השירים שכתבתי הוא כתב לי אותו, אבל זה לא הכל עכשיו הוא לא איתי והוא רחוק ממני , הוא ביפן כבר 3 שבועות, והוא מתקשר ושולח לי הודעות אפילו שסיכמנו ביננו שזהו, והוא אמר לי שהוא לא מתכוון להיתקשר, והנה רק הוא מתקשר ואני החלטתי שאין מה לעשות ושסוד המשחק ,עם כל זה שזה מאוד קשה הוא לשחק אותה פתאום , קרה ולא מתעניינת כל כך, ויחד עם זאת גם לא יותר מדי לא להראות עצבים או משהו כזה פשוט לנסות להראות טיבעויות ושהיא , להיות קרה , ולא להרחיב יותר מדי וזה כרגע מה שאני מנסה לעשות בכל פעם שאני מדברת איתו, זה קשה מאוד , אבל למדתי שאין מה לעשות יותר מדי להיות אמיתית, ויותר מדי רגש רק הורס צריך להיות קצת קשה וקצת קרה, תלוי מתי אוף חבל שהבנתי את זה רק עכשיו , חבל שהבנתי את זה דווקא שהוא כבר לא פה, אבל כמו שאומרים אף פעם לא מאוחר, ועכשיו אני יודעת מה אני עושה ושוב זה קשה, אבל אין ברירה, את רוצה לומר "אני אוהבת" ויוצא לך" נו הכל בסדר" את רוצה לומר לו "אני מתגעגעת" ויוצא לך " תעשה חיים" את רוצה לומר לו"די בוא אליי עכשיו אני רוצה אותך" ויוצא לך " כך את הזמן ותמצא את עצמך , זה הכי חשוב" וכל מני כאלה שכחה זה כל השיחה, אפשר לקרוא לה שיחה צבועה כי גם הוא משחק עד שהוא נישבר ואמר לי " הייתי משלם עכשיו 700$ רק כדי להיות לידך ולתת לך נשיקה של דקה וחצי" או שהוא אומר פתאום" אני רואה שנעשית עסוקה, אה מלאת מחזרים" או שהוא נישבר מהמשחק ואומר" אז תישלחי לי נשיקה" אבל זהו זה חלק מחייים כל המשחק הזה מעייף אותי , די שיבוא כבר או שילך לתמיד. אין לי כוח ואני לא בנויה למשחקים, אבל שוב לפעמים זה הפתרון היחיד רק אם את מחליטה לא לוותר עליו ביי לילי

לילי כתבתי לך שיר בעמוד 618:)) לא התיחסת אליו:( @----)---- איתן

איתן, קנאת משוררים - תרבה יצירה....

מנצחים נותנים מחויבות, מפסידנים נותניםהבטחות מנצחים מתמודדים עם הבעיה, מפסידים מתעלמים ממנה מנצחים אומרים"בואו ננסה" מפסידנים אומרים"אי אפשר למנצחים יש תמיד תוכנית פעולה, למפסידנים יש תמיד תרוץ מנומק היטב מנצחים אומרים: "אולי יש דרד טובה יותר" מפסידנים אומרים: "כך עשינו זאת תמיש...." המנצחים תמיד מחוברים לפתרון המפסידנים מחוברים תמיד לבעיה מנצחים יודעים תמיד שיש להם עדיין מה ללמוד מפסידנים הם תמיד "המומחים" שיודעים הכל "הכי טוב" מנצחים לומדים משגיאות של עצמם ואחרים מפסידנים נמנעים משגיאות מכיוון שאינם מנסים דברים חדשים . נ.ב.- מנצחים רואים תפריט טוב ומשתמשים בו פעמיים ביום מפסידנים אומרים: מה הקשקוש הזה? היו אלופים! רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע! ואני , אני מנצחת

היי בת כמה את? ש נ ה ב

בקרוב 26

אהוב יקר אני כותבת לך מפני שאני לא מצליחה לבטא את עצמי ממש מולך. אני לא ישנתי כל הלילה אלה פשוט הסתכלתי עלייך ישן וחשבתי המון והגעתי למסקנה שידעתי אולי אבל לא הודיתי בה והיא שהבעיה היא בעצם בי ולא בך אהובי, לפני הכל אני באמת , אבל באמת מצטערת שהייתה צריך לסבול אותי , וא יותר נכון את ההתנהגות שלי כל הזמן הזה , אני מצטערת שנתתי לך לסבול כל הזמן כי אתה צודק כחה לא מתנהגים, אולי גם אני סבלתי יחד איתך אבל אני יודעת שאני הבאתי את זה לעצמי, זה נקרא "הרס עצמי" אתה לא אשם במה שעבר עליי ואני לא צריכה להוציא את זה עלייך, אתה לא צריך לסבול את זה , ואני מתכוונת לזה מכל הלב. אהובי, אני באמת רוצה לשנות בהתנהגות שלי דברים מסוימים ולא בישבילך אלה קודם בשביל עצמי, אני לא אשקר יש דברים שאני אוהבת בי ואני יודעת שאין אותם לאף אחת אחרת, אבל זה לא שווה כי ההתנהגות האגרסיבית שלי גוברת בסוף אל הכל. אני לא יגיד לך שאני מקווה אלה שאני בטוחה שאני יעבוד על עצמי כדי לשנות את זה כי אני באמת רוצה. אתה צודק כחה לא אוהבים, יאני אני רוצה שיהיה לנו טוב, לא יכולתי לתת לעצמי ללכת הביתה בלי לומר לך את כל הדברים הללו אני באמת מצטערת על כל ההתנהגות שלי מתחילת דרכנו ואני לא אומרת את זה כדי שתהיה בסדר איתי או טוב אליי כי אני יודעת שאתה עדיין כועס עליי בתוך תוכך, אלה כי אני באמת מתכוונת לזה ומה שעשיתי זה רק להבריח אותך כי שוב כחה לא מתנהגים, עשיתי בלילה סרט חוזר על הרבה דברים להתנהגתי בעבר ופשוט ניבהלתי מעצי והבנתי שחבל מאוד , אף אחד הוא לא הרכוש הפרטי שלי. אני אוהבת אותך באמת ומצטערת אם לא ידעתי איך לאהוב אותך ואיך לתת לשנינו לחיות בשלווה, אני יודעת גם שאתה כן אוהב אותי כי אם לא , אז מזמן הייתה עושה לזה סוף ולא נותן עוד מעצמך ומנסה שוב כל הזמן. לסיום אני מקווה שמעכשיו אתה תראה בחורה(אותי)אחרת ז"א אותה בחורה שהכרתה מזמן רק עם התנהגות יותר מתונה , אני מקווה מאוד, אחרי כל מריבה איתך אני שונאת את עצמי יותר וכועסת על עצמי שבמקום ליבנות אני בעצם הורסת אני מקווה גם שאתה מבין אותי זה לא מגיע לך אני

לילי היי קראתי את מכתבך , מאוד יפה שאת בעניין של לשנות מעצמך לטובת האהוב שלך , להיות מתונה יותר וקצת פחות עצבנית.... אל תשכחי שאת חייבת לשמור על האני העצמי שלך . אין לי מושג מה קרה בינכם אבל תפסיקי לחשוב שהבעיה היא רק בך .... אולי פשוט תדברו על זה .... בהצלחה ותיהיי חזקה אה?

בוקר טוב, שלחתי לך אימייל, האם קבלת?

היי! קיבלתי את המייל אבל יש שם איזושהי בעיה. את כבר תראי את זה בתשובה שלי... ביי! נזבורה

היי! קודם כל - אני מודיעה בזאת חגיגית על פתיחתו של עץ חדש, כי העץ שלנו (דף 611 ) כבר הפך לג'ונגל... ((-: אז ככה: קודם כל - אני שמחה שהלחם יצא טעים. בתיאבון - ועדיין מחכה לביס... ((-: וכעת ברצינות: לגבי השאלה שלך האם פגיעה עצמית היא פשע ששווה מאסר - את יודעת, אני התלבטתי לא פעם בשאלה הזאת. נכון שאדם שפוצע את עצמו בצורה רצינית ונעשה נכה כתוצאה מכך עלול להפוך לנטל על החברה - מבחינה סיעודית וכספית כאחת, ואולי יש מקום להרתעה כלשהי. אבל יחד עם זאת, לא נראה לי שהפתרון הוא מאסר. קודם כל, אדם בריא שבן-יום הפך נכה - כבר נענש מספיק ואין צורך להוסיף לו עוד. וחוצמזה, הוא סובל מבעיה וזקוק מעל לכל ולפני הכל לעזרה!!!!!!!!!!! הרה, אני מקווה שאני לא דוחפת ת'אף שלי יותר מדי, אבל ממה שכתבת כאן בפורום אני מבינה שגם את פגעת בעצמך כמה פעמים, כשהפעם האחרונה היתה לא מזמן. אני גם מבינה שחל איזה קרע בינך לבין הפסיכולוגית שלך, שספק אם ניתן לאחות אותו. אבל מה דעתך לנסות מטפל/ת אחר/ת, שיתאים לך יותר? אולי לא עכשיו, אולי את צריכה לקחת פסק זמן של חודש-חדשיים. אבל לא שווה לנסות? את בחורה סופר-אינטליגנטית - ואני לא אומרת סתם ואני גם לא הראשונה בפורום שאומרת לך את זה. אז חבל שתבזבזי את האוצר שהטבע נתן לך על כעסים וקונפליקטים לא פתורים. בעזרת האדם המתאים פלוס הנתונים שלך אני בטוחה שתתגברי על זה! הייתי מעוניינת לשמוע מה דעתך על זה! בהצלחה! נזבורה

היי... אני לא יודעת אם זה איתן שהצליח לשכנע אותי, או שזה המצב-רוח הלא קודר שיש לי בימים האחרונים, אבל הגעצי לתובנה ש... אני יותר חכמה מהפסיכו' והיא יודעת את זה... וזה מציק לה... היית צריכה לשמוע את האושר שלה, כשהיא גילתה אצלי שגיאת כתיב שנעשתה בהסח הדעת (כתבתי אם במקום עם...)... שאלתי אותה מה פשר התגובה שלה - היא ניסחה את התשובה שלה בצורה טיפולית... היא אמרה שנחמד לגלות שאני טועה לפעמים בכתיבה, כי בד"כ זה מושלם... והיה עוד מקרה... אמרתי לה משהו על מכתב שהיא שלחה (משהו על הנוסח)... היא ענתה לי, שמה לעשות והיא מתנסחת פחות טוב ממני... העץ שלנו עדיין לא צמח למימדים של ג'ונגל... אי-שם בנבכי הפורום (לא זוכרת את מס' העמוד) יש עץ צומח ומתפתח של שלומי ושלי... הוא כבר נראה כמו אקליפטוס גדול (העץ, לא שלומי:-))) ). כשכתבתי מאסר, התכוונתי לאישפוז כפוי, ולאו דווקא לכליאה בבית-סוהר... אבל כליאה היא כליאה - שלילת החופש והזכויות. בניגוד לפושע, שפוגע בחברה, אדם שפוגע בעצמו מזיק קודם כל לעצמו... את לא דוחפת את האף בכלל - יש לי היסטוריה ארוכה עם פגיעה עצמית... רומן מתמשך עם הסכין... ולא רק. אם ניתן לאחות את הקרע עם הפסיכו'.... אני עדיין לא יודעת. אני מעריכה שעד תחילת מרץ כבר ניפגש, ואז נראה אם יש משהו שאפשר לעשות... אלוהים יודע שאני לא בונה על הר של תקוות וציפיות, אפילו לא גבעה קטנה, או תלולית... אחרי הפגישה, שבה נראה לאן נושבת הרוח, אני אחליט מה הלאה. מצד אחד, כנראה שאכן נחוץ לי חופש מטיפולים למיניהם... מצד שני - זה לא טוב לי להיות בלי טיפול... בסה"כ אני לא נמצאת בנקודת זינוק טובה לחיים... בקיצור, אני פשוט לא יודעת מה בעצם יהיה נכון לעשות. בעזרת האדם המתאים, יש סיכוי להתקדמות... אבל אני לא יודעת איפה נמצא האדם המתאים הזה... המחשבה על לחפש שוב, ואולי להתאכזב שוב רק מרתיעה אותי. תודה, הרה.

היי! הפסיכולוגים - את בוודאי יודעת - הם בשר ודם בדיוק כמונו, עם חולשות בדיוק כמו שלנו - חוסר בטחון וקנאה, ולא תמיד מצליחים להסתיר את זה ולהתעלות מעל זה. וכנראה שזה מה שקורה עם הפסיכולוגית שלך. אני חושבת שהרעיון לנסות עוד פגישה אחת ולראות "לאן נושבת הרוח" הוא בהחלט טוב. ובינתיים, אני לא יודעת אם זה יכול לנחם או לא, אבל גם עם הפסיכולוגית שלי לא תמיד היה לי קל. אני נמצאת אצלה בטיפול כבר שש וחצי שנים, וכעת היחסים בינינו מצויינים ואני חושבת שהיא עשר וממש הצילה אותי. אבל עד שהתרגלתי אליה לא היה לי קל בכלל: אולי ציפיתי ליותר מדי, אבל בהתחלה היא נראתה לי קרה ומתנשאת כזאת. וגם היו לי איזה שניים או שלושה תקלים איתה, כשהיא נזפה בי בגלל שטויות (למשל כשנגעתי ממש בתמימות ב...חלון שלה). אמרתי לה חד וחלק שאני לא מוכנה להיות על תקן "התלמידה הנזופה" - בסרט הזה כבר הייתי מספיק... ))-: למזלי היא הודתה בכך שהגזימה בתגובה והתנצלה... ובכלל, היה לי קשה לקבל את כל הקטע הזה שאני מספרת על עצמי הכל, נחשפת טוטאלית בפני אדם זר שבסך הכל אין לדעת אם אפשר לבטוח בו או לא. ואם לא די בזה, הוא מסתגר בפני באופן מוחלט ואפילו הפגנתי - כאילו כדי להראות לי מי הבוס, ולהעמיד אותי בעמדת נחיתות בולטת.... ואם גם זה לא מספיק, אז אני עוד משלמת לו בשביל כל זה... ((-: מוכרים לך הקטעים האלה? אבל כעת, ברוך השם, וטפו-טפו-טפו, הכל בסדר.... ((-: מה שלא תחליטי - שיהיה לך בהמון-המון הצלחה - ותמשיכי לספר (אם את רוצה, כמובן...) ביי! נזבורה

היי הרה... מנסיון אישי שלי, אנשים אינטלגנטיים מסוגלים לבנות מבוכים סבוכים, ענקיים ומורכבים של הגנות, שלא כל אדם, ואולי מעט מאד אנשים אחרים, יהיו מסוגלים לחדור דרכן. נראה לי שכשהמטפל הופך לעוד אדם "שלא מבין אותך", אז הטיפול יכול להפוך לחוויה מתסכלת והסיכויים שלו להשיג תוצאות פוחתים בהתאם... וכאשר מטפל מתחיל להרגיש מאויים מבחינה אינטלקטואלית ע"י המטופל (כמו שתיארת), אז בעצם הוא מפתח, לדעתי, מעורבות רגשית מאד לא רצויה בטיפול, שייתכן ויהיה לו קשה להודות בה בפני עצמו או בפני אנשי מקצוע שאיתם הוא מתייעץ. בכל מקרה, מקווה שתקבלי את ההחלטה הטובה ביותר עבורך... - אורי

תודה על האתר קראתי חלק....צודק מאד יום האהבה חל לפני שנתיים ביום שני בשבוע... ביום שני שחזרתי כדת וכדין את האירוע הגדול לא קיבלתי עוגה בפרצוף....קיבלתי רק עוגה במקום אגס. אז כמו שכתבתי ביום ב' - הסצנה שונה והרגשות דומים כי מי רוצה לקבל משהו אחר מהמבוקש? השאלה היא למה לעזאזל אני מחפשת פירות אצל האופה? אולי בגלל שהוא מתיימר להיות ירקן? אולי בגלל שהוא מבטיח?

לילי יקרה!. מי שמתימר להיות משהו אחר ,שיהיה לו לבריאות! זה לא צריך להיות הבעיה שלך . ואם הוא מבטיח משהו שהוא לא מתכוון לקיים זה גם זבשו'. את היא זו שלא - צריכה לפול בפח שהטמין לך. את זו שצריכה לשמור על ליבי מכל משמר. ומדוע את מתגעגעת ומסתקרת לחזור לאותם רגשות השפלה שוב ושוב? מחפשת כל פעם אופה חדש ומסקרן (מבוגר) שמוכר ירקות. ולבסוף כשהוא לא זורק את העוגה לפרצוף , את מיתפלא למה אין לך אגס? ,,,,,,אפה הקשר בדיוק? ליבי ,,,תחשבי ואחר תפעלי ולא ההפיך! אני יודעת ומרגישה לפי ההתיחסות הלקונית שלך והלא ענינית למי שכתב לך , שאין לך מוטיבציה כלל ,האנרגיה אוזלת לך ,ואת חוזרת שוב ושוב על אותם דימויים. ומצוקתך ניכרת מאד. כל זה לא יפסיק , עד שאת ! תחליטי לצאת מזה.ואת יכולה לצאת מזה !יש לך מספיק אנטלגנציה וובטוחני שגם כישורים אחרים .כמו שכל ישר ועוד . אסור לך בכלית האיסור לחוות שוב ושוב את אותו רגע של חוסר אונים והעדר שליטה ! את רק תחלשי במקום להיתחזק.! את חייבת לצאת ממעגל האובססיה הזה! אל תעסקי ב"שיחזורים" אלה בתיקונם . תעשי זאת ותקבלי ליבי חדשה, לא פוחדת , משוחררת , פועלת לפי שיקול דעת נבון,ושולטת בחייך ,כמו שהית. ליבי,, בבקשה ,,תאמרי לי שאת הולכת לטיפול . ותעשי הכל לשמור עליך מעכשיו והלאה... איתך אוהבת ויוי.

היי ויוי למה אני מבקשת לשחזר? אם הייתי יודעת לענות על זה הייתי שמחה ומאושרת, לא? הרגשות הם בלתי מובנים כי אם מישהו אומר לי בפירוש שהוא אופה במהותו וזה מה שהוא יודע לעשות, ושאני צריכה את הצמחונות ולכן אצלו אין לי הרבה מה לחפש אבל - גם נותן לי אגס תוך כדי....איך אני אמורה להרגיש הרי זה הדבר שכל כך נכספתי אליו?! אחר כך אני גם מגלה שיכול מאד להיות שאותו אופה נושא איתו כל מיני רכיבים שאם יעברו אלי יקרה אסון...כי הוא אופה עוגות מכל הסוגים ולכל המינים...ועדיין אני נמשכת...עדיין רוצה למרות שהשכל הישר והמצפון שלו אומרים בפירוש לא!!! ושוב, מה אני אמורה לחשוב שהוא אומר לי שהוא אך ורק אופה אבל בכל זאת נותן לי את האגס שציפיתי לו? לא מראה שיש לו פוטנציאל? ובקשר לדימויים - הם משתנים בהתאם למצב. הבסיס נשאר ומתווספים לו סעיפים. והאנרגיה ...היא משתנה לפי השעה....

ה-14 בפברואר היום יום שייזכר אצלי חרוט עמוק בלב לתמיד אירוני...לא? יום מתוק של שוקולדים ועוגות בצורת לב ואז אחת מהן עפה בפרצוף...

בוקר טוב ליבי מתוקה, מרוב פירות ועוגות אני עוד אשבור את הדיאטה ואהיה שמנה ומדושנת........ פתחת לי את התיאבון אחרי תקופה ארוכה בה למדתי לשכוח על קיומו..... בכל אופן, גם עלי זרקו עוגה בפרצוף לפני שנים רבות, השתמשתי בשיטת ההדחקה. תקופה מסוימת לא יכולתי לאכול שום דבר טעים כולל עוגות, אגסים, תפוחים ולחם. הכרתי אופה שידע להכין שטרודל ונשארתי איתו. הפרידה היתה בלתי נמנעת למרות שנשארנו יחד שנים רבות. יום אהבה שמח לך ושתפגשי באהבה אמיתית ללא תנאי.

תודה נטע הפרידה היתה בלתי נמנעת כי השטרודל היה מתוק מדי או לא מספיק טעים?

יום אהבה שמח לכולם !!! ומי שעדיין לא מצא אותה מקווה שימצא במהרה!!! אישי היקר והאוהב שלח לי הרגע זר פרחים מדהים לעבודה עם ברכה או לה לה ... אז רק אהבה, יום נעים, ים

ים תודה אחלה בעל יש לך... ש נ ה ב

ים, אשריך שיש לך בן זוג תומך ואוהב, הלואי על כולנו!!! המשיכי לשמור על השלהבת, יום אהבה שמח גם לך.

שאין אהבה בעולם, כמו אהבה של אימא ואבא. ואין דאגה בעולם, כמו דאגה של אימא ואבא. ואין בעולם מי שיאהב אתכם, רק אימא ואבא, רק אימא ואבא, שלכם. עדי

תקראי במעריב, את הכתבה האמצעית אם אני לא טועה מה הילדים האלה אמורים לחשוב?

היי ליבוש, ראיתי את הכתבה הזו. נורא מצמרר אותי מכדי שאכתוב לך משהו. עדי

עדי, איך זה קרה? אני מקווה שזה בסדר שאני שואלת...

הרה, סבבה שאת שואלת!!!! אבא עשה דום לב (היה שמן ועישן) ואימא אח"כ חטפה סרטן. עדי

היי עדי, לי את מספרת את זה? אבי איננו כמעט שנה, אימי איננה כמעט 7 שנים, והם חסרים לי יום יום, שעה שעה... אמנם יש לי כמה קרובי משפחה רחוקים יותר, ויש לי, למזלי, כמה חברים באמת טובים.... אבל זה כל-כך לא אותו הדבר! רק מי שאיבד את הוריו יכול להבין את זה... כל טוב! נזבורה

ויש כאלה שמקווים כל יום, שרק יוכלו לשכוח את מה שהזכרת, שרק לא יצטרכו לזכור את זה כל הזמן, שזה רק לא יעלה בכל ארוע, בכל חג, בכל שמחה, שרק לא יהיה כאן יום יום, שעה שעה, דקה דקה, כי כל כך קשה להתמודד עם הזכרון הזה, וכל כך קשה לכאוב את החוסר הזה. :-((((((

פרידה פרדת האזוב מן הסלע הנקר מן הגזע הסרטן מן הנקיק הצפורן מן האצבע כפרדה מאבי. מה שהיה לפניו לא יהיה אחריו. פני הם פניו והאור ממנו בא, ה ו ל ך ו מ ש א י ר שבעה ימים ושבעה לילות ישבתי ליד מיטתו של אבי מכל נשימה רחף פחד בקשה על נפשה תקוה. ומחשבות של ילדה קטנה שזהו רק משחק ותיכף יקום אבא ממיטת חליו ילך איתי יד ביד יאמץ אותי אל ליבו כפי שלא עשה כשהייתי קטנה והוא עסוק למעלה ראש בכבוש חולות, בבנית בית, כהן בבגדי חלוץ עושה לבית מקדשו. אבי היפה גם עכשיו. הצורף חלומות עוד מפעם, כשמבטך הפתוח אוסף אותי עוברת בי רוח חמה. אבי, אבי ילדתך הקטנה. ואתה בשדרת הברושים הזקופה מול הבית הולך ומשאיר אותי כאן. כאז כן עתה. ילדתך הקטנה. המשוררת: מיכל סנונית

עדידוש יקרה,,,,,, מאחלת לך מכל הלב שתמצאי שותף נהדר ואוהב לחיים . וביחד תהיו אמא ואבא הכי טובים ואוהבים שיש. שלך ויוי.

אני רוצה אות ממך לפני שאלך לישון בלי כדור שינה

... אבל בשל סיבות חיצוניות לא יכולתי להדליק בכלל את המחשב, אלא רק לפני רבע שעה... איך נרדמת ללא הכדור? אני מקווה שמהר...

היי! אני בת 18.5 ואני הייתי רוצה לקבל עזרה! אני לא יודעת למה זה קורה לי, אבל בזמן האחרון אני כל הזמן מסמיכה! אני אפילו יכולה לנסוע באוטובוס לא לדבר עם אף אחד ופתאום אני מרגישה שהפנים שלי הופכות לאדומים! וכאשר אני מדברת עם אנשים זה בכלל מקרה אבוד. אף פעם לא היה לי את זה ואני לא מבינה למה זה קורה! שום דבר כזה שיול להשפיע עליי לא קרה לי בחיים אז למה??? הייתי אומרת שזה די מפריע לי והייתי מתה להיפטר מזה! בבקשה, אם מישהו יכול לעזור לי זה יהיה נחמד! ביי

שלום רב, ענייני הסמקה קשורים לרוב ברגשות מבוכה ואשם (הקשרים מיניים בד"כ) ו/או מבוכה וחשש עקב קושי בביצוע מטלה שיש ציפייה שתוכלי לבצע אותה. אם התופעות חוזרות על עצמן, כדאי להסתייע בהוועצות מקצועית. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שנהב שלחתי לך את דף הקישורים שגם את רצית

תודה לך. נ"ב האם אתה חייב לקחת כדור שינה מאז מות אביך? או שזה לא קשור? ש נ ה ב

שנהב שלום המינון הממוצע של כדורי שינה שהשתמשתי בדרך כלל היה שני חצאים בשבוע דהיינו כדור בשבוע מהשבעה קמתי ביום חמישי שעבר ובשתי הלילות האחרים ישנתי טוב בלי כדורים בביקור האחרון אצל הרופא שלשום קיבלתי את המלצת הרופא להתחיל בהפסקת הטיפול התרופתי תודה שאול

שנהב שלום המינון הממוצע של כדורי שינה שהשתמשתי בדרך כלל היה שני חצאים בשבוע דהיינו כדור בשבוע מהשבעה קמתי ביום חמישי שעבר ובשתי הלילות האחרים ישנתי טוב בלי כדורים בביקור האחרון אצל הרופא שלשום קיבלתי את המלצת הרופא להתחיל בהפסקת הטיפול התרופתי אותו התחלתי לפני כמעט שנתיים תודה שאול

שלום לכולם כשקמתי מהשבעה התחזקתי מהעידוד של נזבורה,נטע,איתן ,מ ,HERA וכל מי ששכחתי אני גם רוצה לציין במיוחד את מי ששלח לי את רשימת הקישורים שעוזרת להתמודד עם הכאב לגבי ההרגשה - כל ניסיון "להרגיש טוב" בצורה מהירה ומלאכותית יהיה בגידה באבא ובמורשתו הכאב והעצב אינם כורח אלא ביטוי לכך שהיחסים עם אבא היו עמוקים בחייו וימשיכו להיות עמוקים עם דמותו לאחר מותו נדמה לי שהכאב והעצב בזמן אבל אינם דחק או stress במקרה של אבל הדחק הוא העדר הכאב מבחינה קלינית -הייתי אתמול אצל הרופא לביקור שנקבע בטרם הלך אבא לעולמו והסכמתי להמלצתו להתחיל מיד בהפחתת המינון של התרופות כדי להגיע להפסקת הטיפול תודה לכולם מקרב לב שאול

שאול שלום אף אחד לא אמר שאתה צריך לצהול משמחה על מה שקרה. עצם זה שחוזרים לשגרה לא אומר שאתה מחר מתחיל לעשות מסיבות פרועות:) החזרה לשיגרה אומרת שאתה חוזר לחיים הרגילים של עבודה של עשיה רגילה. כמו שאמרתי זה גם לא אומר שאתה שוכח את אבא שלך. ואני מסכים שהכאב והעצב הם ביטוי ליחסים העמוקים עם אביך. ואף אחד לא אומר לך לא ליהיות עצוב או לא לבכות. מותר לך לבכות וליהיות עצוב. ולהכנס למסלול הרגיל לוקח זמן. אבל בכל מיקרה צריך להכנס למסלול הרגיל. ואסור לשבת ללא מעש. כי אז המחשבות מטרפות. ואתה בעצמך אמרת את זה. ואני שמח לשמוע שאתה מתחיל לחזור למסלול של שיגרה. של פחות תרופות ואני מקווה גם שיגרה בריאה יותר אני מאחל לך המון בהצלחה @----)--- איתן

שאול, אל תתן גם לסביבה לשפוט אותך, כי אף אחד לא מבין, את התחושה. עדי

לילה טוב שאול, מה הפירוש של "ניסיון להרגיש טוב"? איך אפשר לנסות את זה? הלוואי וזה היה עובד ככה... אתה תדע שאתה יכול להרגיש יותר טוב כש... תרגיש יותר טוב... take your time... בשלב מסויים זה יהפוך להיות "עצב מתוק"... כזה שתמיד יתקיים אבל יכאיב פחות... הזכרונות מאבא תמיד יישארו, חלקם בצבעים בוהקים יותר וחלקם פחות... הרה.

שלום שאול, אני שמחה לשמוע שהתעודדת ממה שכתבנו לך כאן - הרי זו בדיוק היתה המטרה של כולנו! וכמו שכתבת בעצמך - אל תעשה שום ניסיון להרגיש כך או אחרת. הרגשות יבואו מעצמם - יהיו עליות וירידות, יהיו דמעות ולצידן יהיה גם צחוק, לפעמים אפילו הומור שחור - והכל בסדר!!!!!!!! ייתכן שבימים הטובים יותר תרגיש כאילו אתה בוגד באבא ובזכרו. אבל זו לא בגידה - זו התאוששות! ובימים הטובים פחות ייתכן שתרגיש כאילו אתה נסוג - אבל זו לא נסיגה - זה כאב טבעי ומובן! הטבע דאג לתת לנו את כל האמצעים האלה כדי שנשתמש בהם - בכל אחד מהם לפי מה שאנחנו מרגישים ברגע מסויים והם-הם שיובילו אותנו אל ההתאוששות ובניית חיינו מחדש! כל טוב! נזבורה

מה הם הסימנים להפרעת איקופרזיס?מה הם דרכי הטיפול?

שושנה שלום הסימנים ברורים, הרטבה אחרי גיל 4 נחשבת לאנקופרזיס. צריך לבדוק את מקור הבעיה שכן לעיתים זו בעיה רפואית. לאחר שלילת בעיה רפואית ניתן בד"כ טיפול התנהגותי לגמילה. ראי למשל מכון שמטפל בנושא, יש הסברים על התופעה באתר http://www.kushnir.co.il בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, אחי הקטן בכיתה ט' וכבר חצי שנה הוא כל הזמן חוזר מהבית ספר, ישן איזה 5 שעות ורק בלילה בסביבות חצות או אחת הוא מתחיל את השיעורים וככה בלולאה כבר יותר מחצי שנה והוא פשוט לא יכול להפסיק עם זה מה לעשות???

ש. שלום בד"כ זה ענין של גבולות. אם יציבו לו גבולות ברורים ניתן לשנות את המצב. חשוב לבדוק מה הוביל אותו לשיטה כזו של שינה ולימוד, ואולי כדאי להיעזר במטפל משפחתי, אם העניין נראה בלתי פתיר בשיטה הפשוטה של פשוט לדבר איתו. בברכה ד"ר אורן קפלן

אנא , חברים ומומחים תנו חוות דעתכם המלומדת. - הוא בן חמישים היא בת ארבעים ושמונה.ברישומי משרד הפנים , מזה שלושים שנה הם נשואים ,כלומר הוא היה אז בן עשרים היא בת שמונה עשרה. אבל בחיים האמיתיים לפני י"ב {12} שנה הוא עזב את הביית , הוא מצוי בזוגיות שניה {מובן שלא נישא } יש להם ילדה קטנה כבת שנתיים אחות ,למחצה , של שני בניו הבוגרים עמם שומר על קשר נהדר. והבעייה, "אשתו" על פי הרישומים לא מוכנה לתת לו גט , רוצה אותו חזרה !!! שתים עשרה חלפו והיא בשלה "רוצה אותו חזרה" ניסו לשכנעה רבים וטובים ,בני משפחה , בניה שלה , חברים ,אנשי מקצוע , עו"ד והיא ..... כלום רוצה אותו חזרה , אני לא אהיה "גרושה" !!!!!!!!! מומחים וחברים יש לכם הסבר ?? סוציאלי ? פסיכולוגי ? פסיכיאטרי ??? יש לכם רעיון יצירתי איך עוזרים לגברת להפנים שנישואיה באו לסיומם מ.. ז.. מ.. ן ערב נעים לכם

ח. שלום אחרי 12 שנה מדובר בוודאי כבר בנושא עקרוני שבתוכו צבור כעס רב. אני לא בטוח שהיא באמת רוצה אותו חזרה, אולי זו שיטת נקמה. אין לי רעיונות יצירתיים מידי. לעיתים אדם שמכיר את שני הצדדים עשוי לעזור. במידה ולא אפשר אולי פשוט להשלים עם המצב. מבחינה משפטית ניתן להסדיר את הזוגיות בהסכם אצל עורך דין ולמעשה מבחינה פרקטית לנישואי העבר אין משמעות גם עם הם קיימים על הנייר. בקיצור, הזוגיות הנוכחית וההורות לא צריכה להיפגע בגלל רישום טכני שכבר אינו תקף מבחינה רגשית כל כך הרבה שנים, והעדר רישום טכני לזוגיות הנוכחית. יש כאן באמת מבוך? בברכה ד"ר אורן קפלן

אשמח לקרוא גם את התיחסותך ???????

שלום - בת 25 יש לי בולמיה נרבוזה מזה 10 שני בערך , (משקל קבוע- מסתירה היטב...) שוהה כרגע בחו"ל לכן אין באפשרותי לקבל טיפול בשפת אם - דבר שיקשה את התקשורת הצורה משמעותית. יש לי כמה שאלות: 1. אני לא מצליחה לספר על הבעיה - מחלה שלי לחבר שלי שעימו אתחתן בקיץ -(!) לא סיפרתי על כך לאיש חוץ מעכשיו בפורום זה - וכמובן שאני מפחדת לספר - אני בטוחה שהחבר לא יעזוב - ההפף - הוא יתמוך וכה - אבל אין בי את האומץ - איך לספר? מזה זמן מה אני מצליחה לא להכנס לסבב אוכל הקאה אלא אוכלת מסודר ויפה - אבל מודעת לעובדה שלעולם לא נפתרים מבולמיה - היא תמיד שם מחכה בסיבוב לנפילה הבאה... האם לא לספר לאור העובדה שאני בתקופה "טובה" ,? 2. האם לפי דעתכם חולת בולמיה יכולה להתקבל ללמודי רפואה - ? 3. האם קיים ארגון ישראלי לתמיכה בחולי בולמיה? 4.האם טיפול פסיכולוגי מספיק או שיש צורך בטיפול פסיכיאטרי (תרופתי) תודה בינתיים - מיכל

מיכל שלום, זו פעם שנייה שאני עונה בפורום זה, כי הבעיה זהה למשהו שקורה/קרה לי אישית. אני לא פסיכילוגית או פסיכיאטרית אבל אולי הנסיון שלי יתרום לשיקולייך מה לעשות. אני בת גילך בדיוק. נשואה כשנה וחצי. סובלת מבולמיה "קלה" ובהפוגות כבר מגיל 16 בערך. סיפרתי על כך בדיוק ל - 4 אנשים בחיי, 2 חברות עם אותה בעיה (אחרי שידעתי כגם הן סובלות מזה), חברי לשעבר ובעלי. בעצם הבעיה הרצינית הייתה כמובן לספר לבנים. לקח לי המון זמן לספר. גימגמתי, התחרטתי, אבל בשלב זה הם (כל אחד בזמנו) היו מסוקרנים מכדי לתת לי להתחרט ולא לספר ו"נאלצתי" לצאת עם זה מהארון. רק תמיכה קיבלתי מהם (חשוב כמובן לדעת למי מספרים). זה רעיון ראשון - להגיד לחברך שיש לך סוד ענק לספר ואת חייבת לספר אותו. מכאן כבר לא תוכלי לסגת... אני לא אגיד לך ש"נגמלתי". את עצמך יודעת שזה לא קורה כך. כשיש לי תקופה קשה זה מאבק, אבל אני מטפלת בכל מיני שיטות וצורות (כרגע מנסה הומאופתיה). אני לא אומרת לבעלי כל פעם אחרי שהקאתי, אבל טוב לי לדעת שהוא מכיר אותי, על הטוב, הרע והמכוער שבי, ו"עדיין" אוהב אותי. צאי מהארון ותגמרי עם זה. זו עצתי. בהצלחה. נ.ב. שאלה מצחיקה שאלת לגבי לימודי רפואה. לא כל דבר צריך לספר לכל אחד. תחשבי שאם מסתובבים ביננו כל כך הרבה רופאים שמעשנים, שותים, אוכלים גרוע ונראים כמו תמונה של "לפני" התקף לב, וזה לפני שמדברים על טיפשות, גסות רוח ושלל תכונות אחרות - גם את יכולה...

דבר ראשון - תודה - האם פנית לעזרה מקצועית? קיוותי שיש איזשהו ארגון .... זהו סוד כל כך נורא בעיניי שאני מפחדת ממנו ומהעובדה שאני "פסיכית" (-זוהי בעיה פסיכיאטרית- נקודה.) יותר מאשר התוצאה של סיפור הענין לחבר - כנראה שעדין אין בי את האומץ - כיצד הגיב בעלך?

מיכל שלום קשה לתת לך עצה על נושאים כל כך משמעותיים מבלי להכיר אותך. כמובן שהעצה הטובה ביותר היתה לפנות לייעוץ מקצועי. אכן בעית השפה עלולה להפריע, אבל מי יודע, אולי דווקא האנונימיות תוכל לעזור. בפורום משתתפים מספר אנשים באופן קבוע שיוכלו להמליץ לך מנסיונם (ונסיונן). אולי יהיו להם רעיונות מוצלחים עבורך. הודעה אחת כבר קיבלת ממיטל ובנושאים כאלה פעמים רבות אין חכם כבעל נסיון. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בחור בן 25, שסובל מהפרעת אישיות גבולית (BPD). עכשיו, הדגש הוא על סובל, כי אין לי אישיות משל עצמי, אין לי בטחון עצמי, ואין לי ולא היו לי מערכות יחסים ואף פעם לא קיימתי יחסי מין. כל המאפיינים של המחלה מתפרצים אצלי, כולל התמכרויות לסמים שונים (גראס, אקסטזי ו-ל.ס.ד.) ואני מיואש כי חשבתי שהסמים יחדדו לי את התפיסה לגבי החיים, אבל זה רק הכניס אותי לבור יותר עמוק - בור של בדידות. התנתקי מהחברים שלי, המשפחה שלי כבר לא מבינה אותי או את ההתנהגות שלי, אני מתקשה לשמור על יציבות במקומות עבודה והכי גרוע זה שאני לא מצליח לצור קשר עם המין השני בגלל כל זה והפראנואידיות שרודפת אותי. עם הסמים הפסקתי כי הבנתי שזה לא מוביל אותי לשומקום. שאלת השאלות היא מה לעשות? האם טיפול אצל פסיכיאטר יוכל לעזור לי? האם ישנן תרופות שיכולות לעזור לי?

שי שלום יתכן שתרופות יוכלו להקל על הסבל אבל בעיקרון נשמע שאתה צריך מסגרת של טיפול בשיחות בה תוכל לעשות תהליך של שינוי. קח בחשבון שמדובר בתהליך ארוך מאוד, אבל צריך להתחיל מתישהו את השינוי. מוטב עכשיו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום שי, האבחון העצמי שלך כסובל מהפרעת אישיות גבולית הוא מאוד בעייתי. באופן כללי, כל מי שקורא או אפילו לומד באופן פורמאלי ספר בפסיכותולוגיה יכול למצוא אצל עצמו חלק גדול מההפרעות. התופעה מוכרת אצל סטודנטים לפסיכולוגיה ולפסיכיאטרייה ובעצם, גם אצל סטודנטים בהתמחויות אחרות ברפואה, כשמדובר במחלות פיזיולוגיות לכל דבר. הדבר נכון במיוחד לגבי הפרעת אישיות גבולית, שאינני יודע היכן קראת על אבחונה, אך הרבה אנשים שיקראו את הקריטריונים לאבחונה בוודאי יאבחנו את עצמם ככאלה, לעיתים קרובות בצורה לא נכונה. ללא שום קשר לאבחנה זו - אתה בחור צעיר שיכול להיעזר בטיפול ע"י שיחות אצל איש מקצוע. נראה לי שטיפול כזה אצל אדם שתיצור איתו כימיה עשוי בהחלט לעזור לך לפתור בעיות בסיסיות. טיפול כזה, בייחוד במצב שאתה מתאר ובגילך הצעיר, הוא טיפול שיעזור לך לצמוח, לגדול ולהתפתח אם תיתן לו הזדמנות הוגנת. לכן הוא עשוי להימשך זמן רב ואני מציע לך גם לתת לו הזדמנות גם אם תוך זמן קצר תחליט שאין כימיה בינך ובין המטפל. הטיפול התרופתי יכול בהחלט להקל על תחושות הדיכאון והחרדה, אם אתה סובל מהן - ולפי תיאוריך אתה סובל בהחלט גם מדיכאון - אך הוא בפני עצמו לא ישנה דברים בסיסיים, לפי תיאוריך. אם הרגשתך גרועה במיוחד, הוא כן יכול להוות נקודת התחלה טובה לטיפול ע"י שיחות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לכולם יש לי שאלה די מוזרה כי היא בהחלט אישית לכל אחד ואחד . שאלה על הרגשה , כיצד מרגישים כשנמצאים בקשר שאולי אין לו מוצא ? איך אמורים לנטרל רגשות אהבה ולהבחין בין אהבה לתלות או הרגל ? איך בן אדם יכול לההפך לאובייקטיבי לגבי הדבר הכי אישי בחיים ? איך יודעים מתי זה נגמר ? מתי אין סיכוי לשיקום ? אני לא מבקשת שתאמרו איך להרגיש אבל די בטוחה שיש בסיס כללי לדברים מסוג זה והייתי מאוד מעוניינת שתחלקו עימי את מחשבותיכם מחייכם הפרטיים. זה יעזור אבל לא יקבע . בתודה מראש,

קרן שלום הייתי מתחיל את הדיאלוג הזה קצת הפוך. במה את מתלבטת? היכן השאלות הללו תופסות אותך? מאחר והמשפט הראשון שלך אומר שמדובר בדבר אישי, קשה לענות לשאלה כל כך כללית. ברמה הפילוסופית של הצ'אט זה בסדר גמור. אבל כדי שזה גם יתאים למה שאת עוברת כדאי שתספרי קצת יותר על עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום קרן, את צודקת: אדם אינו יכול להיות אובייקטיבי כלפי דבר אישי כל כך. יתר על כן, אם הוא יהיה אובייקטיבי, הוא יהיה מנוכר לעצמו כשמדובר באהבה. אם הקשר שעליו את מדברת עושה לך רע, ואת רוצה לבחון אותו בצורה אובייקטיבית יותר, עלייך להיעזר באיש מקצוע שיסייע לך לראות מה מחזיק אותך בקשר הזה ומדוע את בוחרת בבן או בבני זוג שהקשר איתם גורם לך סבל. הערה נוספת: בכל קשר רגשי יש תלות ולכן ההבחנה בין תלות ואהבה היא לא דבר שצריך לשאוף אליו. מה שחשוב הוא שהתלות תהייה הדדית, כי אם היא חד-צדדית אכן מדובר בקשר הרסני, לפחות עבור הצד התלוי יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה לכם על התמיכה, אני מאוד שמחה שיש מי שעוזר ותומך, בכללי אפשר להגיד שהמצב שלי לא כל כל נורא ואני די מסתדרת רק שישנם שעות במיוחד בלילה שאני מרגישה על סף התמוטטות אז טו שאני נרדמת או שאני נכנסת לדיכון ובילבול נוראי, אני לא מעוניינת יותר בסרוקסט אני רק משמינה והשיפור במצב רוח לא משתפר. תודה לכם שםה אני יכולה להגיד מה שאני רוצה ומתי שאני רוצה. מה הייתם מציעים לי בשלב הזה האם כדאי לחזור לתל השומר. HERA את שאלת אותי אם היה לי נורא בתל השומר, לא לא היה לי נורא רק שלחזור לשם עכשיו נראה לי סיוט אחד גדול,האם את היית מאושפזת שם? אשמח לשמוע מבנות שהיו בת השומר וחזרו פעם שניה אני יודעת שיש כמה בנות כאלה אז אם יש מי שקוראת את המייל הזה תענו לי בבקשה. טוב אז זהו לעכשין אני מצטערת אבל אני מרגישה שאני מתחילה לשעממם אותכם. ערב טוב אשמח להיות חלק מהפורום הזה. לימור

קודם כל, אני שמחה שהחלטת להמשיך לכתוב פה!!!! השעות הקטנות של הלילה הן השעות של השדים והמכשפות... כל מה שאנחנו מצליחים לדחוק במהלך היום חוזר אלינו בלילה... טביעה בים של מחשבות מענות... הלילה פותח את הדלת לסיוטים, גם כשערים. לא הייתי מאושפזת בתל-השומר. היתה תקופה, לא ארוכה, שהייתי שם בטיפול אמבולטורי (לא בגלל הפרעת האכילה). חזרה לתל-השומר תלויה רק בך... אם לא היה לך כל-כך נורא שם, למה לא לחזור? בעיקר אם כרגע את מרגישה שהגעת עד הקצה... למרות העזרה של כולם (גם פה, וגם בתל-השומר), ההגה נמצא בידייך... תמשיכי לכתוב לנו... את לא משעממת בכלל.

אני הייתי מאושפזת בתל השומר- אם את מתכוונת למחלקה של ההפרעות אכילה אז כן של הנערות או קיי אני לא יודעת אם על זה את מדברת אז עדיין אני לא יעריך במילים. אשמח אם תסבירי לי את הבעיה והמחלה שלך ממני בל

שלום קראתי את מה שכתבה שנהב על החרדה שלה , ורציתי לשאול איך אפשר להסביר את זה שהיא נוהגת בלי פחד בתוך העיר למרות שהנהיגה בעיר מחייבת עירנות מירבית בגלל רמזורים והפתעות שונות ואילו דוקא הנהיגה בכבישים עם הרבה מסלולים כשלכל אחד יש את הנתיב אותו הוא בוחר בהתאם למהירות ולכוון הנסיעה מקפיצה אצלה את הדופק. האם זה קשור בעובדה שיש יותר פתחי מילוט בתוך כבישי העיר לעומת כבישים מהירים? האם זה קשור במהירות הנהיגה? תודה

אני מתעניין כי אצל חברה שלי יש תופעה הפוכה. היא נוהגת נהדר מחוץ לעיר ומפחדת להכנס לתוך תל אביב.

שלום איתן ה"מקורי", לא בדקתי, אך אני מאמין שד"ר קפלן ענה על שאלתה של שנהב. אינני נוהג ולכן לא ראיתי את עצמי מתמצא מספיק כדי להגיב לשאלתה של שנהב. ברמה הכללית ביותר אוכל רק לומר שאת ההבדלים בין חרדה לגבי נהיגה בתוך העיר ומחוץ לעיר ניתן להסביר ע"י סיפור החיים האישי של האדם ובירור התחושות בזמן כל אחד מהמצבים הבעייתיים במסגרת טיפול אישי. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום לך איתן המצטרף החדש אני כבר משתמש בשם איתן. אנא תמצא כינוי אחר איתן

היי איתן החזרתי לך מייל במקרה שלא קיבלת...התשובה חיובית

שלום רב. מאז שאני זוכרת את עצמי היתה לי בעיה בחברה.בילדותי לא היו לי חברים רבים ואף הייתי דיי דחויה. היום אני בת 25 ואמנם בטחוני העצמי בהחלט עלה בצורה משמעותית אך הבעיה החברתית לא נפתרה. הבעיה היא שאיני יודעת לאיזו חברה בדיוק אני שייכת. תמיד רוצה למצוא חן בעיני כולם למרות שזה בהחלט לא ראלי.תמיד חוששת שדברי יתפרשו כשטויות . חששותי יוצרים לי קשיים ליצור קשרים חברתיים. שכן בגלל קשיי אני נבוכה בחברה וזאת למרות שאיני ביישנית . איני יודעת אם בעייתי היא בעובדה שאולי לא מצאתי את זהותי שלי או שסתם הבעיה היא במציאת חברים. ברצוני לאמר שהדבר יוצר אצלי תסכולים וקשים רבים שכן כל הזמן מתחולל בתוכי מאבק פנימי שמתיש אותי ולא נותן לי שקט נפשי ושלווה. נמאס לי מהמצב. מה דעתכם יש סיכויי לפתרון ? ואם כן מהו? שנית האם לדעתכם טיפול תרופתי יקל מעט ויעזור לי.

שכחתי לאמר שבעייתי היא אינה חרדה חברתית. וזאת נאמר לי מאיש מקצוע על פני השטח אנשים חושבים שאני מאוד ידותית ואף יש אנשים כמו משפחה שממש לא מבינים אותי ואת בעייתי .

שלום מירב, הקשיים שאת מתארת הם בהחלט נושא לפסיכותרפיה (שיחות) וחבל שהיגעת עד לגיל 25 בלי לנסות לטפל בכך בעזרת איש מקצוע. ברור, שהצורך לרצות את כולם אינו ריאלי והוא מעיד על כך שבעצם אינך מרוצה מעצמך. בסופו של דבר, זהו לב ליבו של הטיפול הפסיכולוגי. אני בהחלט ממליץ לך לפנות לטיפול ולפי תיאורייך, אין אינדיקציה לטיפול תרופתי, אלא אם כן את סובלת מסימפטומים דיכאוניים ו/או חרדתיים שאותם לא כללת בפנייתך. אינני חושב גם שהמטרה צריכה להיות "הקלה", אלא שמצוקתך הנוכחית והעובדה שאזרת עוז לפנות לפורום הן מנוף שניתן להשתמש בו כדי לפנות לטיפול שיחתי מעמיק יותר מההקלה שאת מקווה אולי להשיג בעזרת טיפול תרופתי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

ראשית תודה רבה שנית ממה לדעתך יכולה לנבוע בעייתי ?

שלום רב! יש לי ילדה בת 16 שלדעתי סובלת מחרדה, לא הייתי אצל רופא אבל אלה הסימנים: מכל דבר היא מפחדת, ללדת כי זה כואב, לצאת לארועים כי אולי יהיה פיגוע, לעומת זאת לחברות היא הולכת מתי שתרצה - יש לך סך הכל 2 חברות) כשהיא בבית והמשפחה מדברת על נושא מסוים היא יכולה להיכנס לסלון ולשאול מה קרה מה קרה בבהלה, היא יכולה לדבוק בנושא מסוים ולא תרד ממנו כמו למשל אני צריכה מכנסיים היא יכולה כל 10 דקות להזכיר לנו שהיא צריכה מכנסיים, ואז לנדנד לנו שהיא לא יודעת איזה מכנסיים. בסך הכל ילדה נאה (זאת התגובה שאני מקבלת מאנשים וגם אני חושבת כך) אבל עם בטחון עצמי נמוך מואד, כשאנחנו יוצאים היא צריכה הודעה של שעתיים מראש ע"מ להיות מוכנה וגם כשהיא מוכנה היא צריכה לשרותים (כי אולי לא יהיה בחוץ) היא צריכה להחליף נעליים כי אלה לא מתאימות פתאום, בערב כל יום בשעה 20.00 היא יושבת לראות חדשות ולאחר מכן היא מעדכנת את כולנו שכנראה תהיה מלחמה ומה יקרה? היא יכולה לשבת בחברת המשפחה ולא לומר מילה רק להקשיב בשקט, בבית היא לא נוקפת אצבע, אך לעומת זאת יכולה פתאום לנקות את חדרה בצורה יסודית כי היא החליטה שזה הזמן, בילדות היא הייתה ילדה טובה שקיבלה המון תשומת לב מאיתנו , מגיל 12 בערך חל שינוי בהתנהגותה, אני מבקשת לציין שלקחתי אותה ביוזמתי לניצן וגילו שיש לה לקות למידה, כרגע היא לומדת בתיכון וממוצע של 8 בגמר. מבקשת עיצה, האם לקחת אותה לפסיכולוג או פסיכיאטור, האם אני סתם חרדה לשלומה וזה שינוי שיכול להיות? תודה ריקי

לדעתי לטפל בה דחוף . אני בתור ילדה, כל פעם לפני שהייתי צריכה לצאת לבלות עם חברות פתאום הייתי מבטלת כי לא הייתי מרגישה טוב, וכמובן לאחר שכולם היו עוזבים אותי ויוצאים הייתי מרגישה מעולה ואפילו הקלה (שלא יצאתי) במקום לטפל בי פשוט אמא שלי היתה כועסת למה אני עושה צחוק מחברות ... לא הייתי מוכנה לצאת לטיולים שנתיים בלי שרותים מסודרים כי תמיד הייתי נתקפת שלשולים, גם בזה אף אחד לא חשב לטפל והנה בגיל 21 פתאום נתקפתי בחרדה לא נורמלית שעד היום 10 שנים אחרי לא יצאתי ממנה סופית וכנראה גם שלא אצא בחיים. אז לדעתי, יפה שעה אחת קודם . דרך אגב, החלטתי שאני פשוט לא רואה יותר חדשות לא רוצה לדעת כלום זה סתם מלחיץ, אם תהיה מלחמה אז מן הסתם כולנו נדע... תנסי להעסיק אותה בשעות של החדשות... ים

ריקי שלום אם בתך סובלת כדאי לעזור לה להפסיק את הסבל. נשמע שאכן היא חרדה ומוטרדת. אינני רואה סיבה מדוע לא לפנות לפסיכולוג לפחות לייעוץ ראשוני כדי שיברר מה קורה לה. אמרי לה שאת רואה אותה מוטרדת והציעי לה את האפשרות להיעזר בייעוץ. תראי איך היא מגיבה. תוכלי במידה ותרצי להתייעץ גם עם פסיכולוג/ית ביה"ס. אין צורך לערב את המוסד, את יכולה להתקשר ישירות לתחנה הפסיכולוגית של העיריה ולבקש את פסיכולוג ביה"ס בו היא לומדת. בברכה ד"ר אורן קפלן

דר' אורן שלום פניתי לביתי מספר פעמים ללכת ליעוץ פסיכולוגי, אך היא סרבה בטענה שאצלה הכל בסדר והיא לא צריכה שום עזרה. הסברתי לה כי ישנם נערות עם בעיות דומות כמו חוסר ריכוז (שלדעתי גם לה ישם) ויש תרופות שיעזרו, אך היא סרבה בכל תוקף. האם יש דרך לשכנע אותה, האם אפשר להפגישה עם פסיכולוג ללא ידיעתה? מידי פעם היא אומרת לי שהיא יודעת שיש לה בעיה, וכשאני או אחותה הגדולה מבקשות לדעת מה היא מרגישה או מה הבעיה, תשובתה היא, אני לא יכולה להגיד. התשובה באה בתוספת חיוך של מבוכה. כל לחץ שלי ושל אחותה הגדולה לשוחח איתה שיחה קרובה, מבוטלות על ידה. שאלנו אותה אפילו עם מישהו הטריד אותה מינית, והשתכנענו שלא, אנו מכירות אותה ובטוחות שזו האמת. לדעתי הבעיה שהיא מתכוונת היא בעיה של חוסר בטחון עצמי . מה עושים? ריקי

ובכן חבריי, הבטחתי שאשתף אתכם.. וזה באמת לא סוד אפל. אני נתקפת בחרדה כשאני נוהגת באוטוסטרדות ענקיות ולא מוכרות, ובנהיגה על גשרים. התופעה הזו התגלתה לי לראשונה לפני 20 שנה, בכניסה לעיר סן פרנסיסקו. היתה זו "חוויה חד פעמית", מאוד מאיימת. המון שנים לא היה רכב ברשותי, והנושא נשכח, לטובת עניינים אחרים בחיים... מאז חצי שנה, יש ברשותי רכב, וביום השני לנהיגה חוויתי שוב את החוויה הקשה של חרדה באוטוסטרדה.... ואז הכל חזר אלי בפלאשבק. ההבנה שיש לי בעייה רק העצימה את החרדה בנהיגה באוטוסטרדה.... והחריפה את התחושה. לא הבנתי מאיפה זה בא לי, והייתי מאוד מוטרדת. אבל לא פחדתי לנהוג.... להיפך ,נכנסתי לאמביציה בנושא כי תמיד חשובה לי העצמאות וחוסר התלות.(גם בכביש....) זו למעשה הסיבה בעטייה הגעתי לפורום זה, ואף התייעצתי אודותיה בזמנו עם הדוקטור,כמובן שעשיתי שימוש בכינוי אחר....... מרוב מבוכה.(לכל הסקרנים שמדפדפים אחורה בדפים.....). החרדה מתבטאת בדפיקות לב מהירות וחזקות אותן אני ממש שומעת באוזן, ותחושה של "ס-כ-נ-ה" אמיתית ומאיימת, ופחד מפני איבוד השליטה על ההגה, פחד מפני אובדן הכרה, בקיצור:-" ו-א-ח-ד- ב-ל-ג-ן " אמיתי על הכביש. בזמנו פניתי לייעוץ במרפאה לבריאות הנפש בעיר מגוריי, הפסיכיאטר המדופלם חרץ את גורלי כעבור רבע שעה של שיחה יבשה, וקבע שאני אגורפובית, ונתן לי מרשם לסרוקאסט. (בלי שיחות, ישר תרופה!!) אתם מכירים אותי קצת, לא? המרשם לסרוקסאט הושלך ל-פ-ח-ה-ז-ב-ל. החלטתי שאני נלחמת, מנסה להתגבר בחוכמה, עם הרבה סבלנות, בלי פאניקה, ואכן- אני משתפרת והולכת....למדתי לזהות ולהכיר מה עוצמת הפחד הזה עושה לי, ושזה לא סוף העולם, וכמובן שלא מזה אני אמות..... אינני מאתגרת את עצמי יום יום, אבל בהחלט צועדת בטוחה קדימה לקראת "עצמאות כמעט מושלמת " גם בנתיבי איילון הסואנים, שיכולים להיות אכזריים מאוד לכל נהג. עד כאן. אשמח לשמוע תגובות , כאן או למייל שלי. ש נ ה ב

היי שנהב כל הכבוד לך :-)) אני ממש מעריצה אותך,איזה כוח יש לך, ממש כל הכבוד....

שנהבוש המתוקה, את יודעת כבר מה אני חושבת ,ובנוסף - יש לך כוח רצון אדיר ובזכותו את מתמודדת ויכולה לחרדה. אפשר ללמוד מנחישותך גם בתחומי חיים אחרים. מה שלומך חוץ מזה? היום שלי התחיל במירוץ נגד השעון, אבל הספקתי , ובעיקר עשיתי מצוה שממלאה לי את הלב. בעוד כשעה עלי לחזור לעבודה, עד שעות הערב המאוחרות. בינתיים אני עוד כאן.

שנהב, קודם כל כל הכבוד שאת מתמודדת בלי תרופה, ולפי דעתי את לא זקוקה לתרופה כי רק באוטוסטרדה אם הבנתי נכון את חוטפת את ההתקף אז בשביל מה תרופה, את פשוט צריכה לתרגל את הענין פעם לנסוע כשמשהו לידך פעם לא ... תתארי לך את מה שאת חווה אני ונטע ועוד הרבה אנשים חווים סתם כך ללא שום סיבה מוצדקת, לך יש סיבה את פשוט פוחדת לנסוע שם. ים

היי אני יודעת שהבעיה שלי מתגמדת באופן יחסי מול חרדות מהן סובלים אנשים בלי התרעה מראש, ובתדירויות גבוהות , ולכאורה ללא סיבה נראית לעין. לקח לי גם זמן להבין שמה שאני חווה זו חרדה, ואכן נקטתי בשיטת ההתנסות בנהיגה בנתיבי איילון בפרקי זמן שונים, כשיש פחות תנועה סואנת (נגיד שבת מוקדם בבוקר...), לבד או עם הבן שלי (שמכיר את דפיקות הלב המואצות האלה, ומאוד מעודד אותי, וטוען בעצם שאני נהגת נהדרת...) אני חושבת שהבעייה שלי על האוטוסטרדה נעוצה בעובדה שהרכב שלי ואני בתוכו, נתפסים בעיניי במזן הנהיגה, כמו ג'וק קטן מול פילים ואריות(משאיות, וכו').... כי עובדה שבתנועה האכזרית של תל אביב( הכוללת אלפי שליחים על קטנועים+מוניות ונהגי אוטובוס חוצפניים) אני ממש ממש לא מפחדת ,ונוהגת אחלללה. ש נ ה ב

אהבתי את המסר שבהודעה: שינוי צריך לבא מבפנים ולא מבחוץ(תרופות וכד')

הי שנהב, האנשים שנשמעים מאד בטוחים בעצמם יכולים להחביא עמוק בפנים חרדות כלשהם. את צודקת מאד שדוקא בתוך העיר זה יותר מסוכן ומפחיד מאשר באוטוסטרדות. אני חושב שגם סטטיסטית, יש יותר תאונות בתוך העיר. בכלל הישראלים , בין יתר המעלות הרבות שלהם, נהגים מאד לא סבלניים, בלשון המעטה, וחוצפנים לא קטנים. אף אחד לא יאט בכדי לתת לך להשתלב בכביש. לאן הם כולם ממהרים כל כך ? ואם בטעות חתכת מישהו, וואו !! כאילו שהרגת את הסבתא שלו ! תחטוף קללות ותנועות יד מגונות במקרה הטוב או שהוא ינסה לחתוך אותך במהירות כדי להראות לך שהוא לא "פרייאר". אנשים כל כך קטנים !! ממש רחמנות עליהם. אז איחולי שנהבוש על האומץ והתושיה והביצוע והנחישות. הלואי וכל אחד היה יכול להלחם בחרדות. זה לא כל כך פשוט. בהצלחה ביי

ש נ ה ב שלום ההתמודדות שלך בהחלט מעוררת הערכה וגם אני בספק אם הטיפול התרופתי היה הכרחי (מן הסתם לא). עם זאת, היעזרות אינה חייבת להיות בצבעים של שחור ולבן. מנסיוני, דווקא בנושא של חרדות מנהיגה טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי עשוי להיות יעיל מאוד תוך פגישות בודדות. ניתן להיעזר גם בהיפנוזה. אולי חבל להמשיך ולסבול ממשהו שאפשר בהחלט להעלימו לחלוטין, אלא אם למאבק עצמו יש חשיבות אישית. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב תודה אני לוקחת בחשבון את האפשרות שלא יהיה מנוס מטיפול עתידי. (אגב, אינני מתנגדת לטיפול, אך התקוממתי על כך שנרשמה לי מהר מידיי תרופה מבלי להציע דרך חלופית כדוגמת שיחות...) בינתיים, ממשיכה להתנהג ביום יום באופן שמספק את צרכיי. מאוד ייתכן ,כי אם אהיה נדרשת לנסיעות מרוחקות לעיתים קרובות יותר, או אפילו על בסיס יומיומי, אווכח מהר כי אי אפשר "לדלג " יותר . תודה לך. ש נ ה ב

למה זה קורה לי פתאום סתם כך? זה רחוק ממני ומזמן כבר עבר אולי זה חוזר שוב ואני מתגעגעת זה בכל זאת היה נורא מיוחד כן זה בדיוק איך שזה נראה לשבת ולהיכנס לזה כמו שאתה מכור לזה זה נכנס בך ויוצא עם הרבה יחד זה אותו צליל שקט השיר שכובש הכל אך לפעמים להוציא מהלב זה לא כמו להוציא אל חבר או כל אדם אחר אך זה בכל זאת לשפוך מכל הלב אתה נמצא שם היכן שאתה ואני בטוחה שגם לך יש איזו הרגשה אבל מה זה שווה שאתה לא מודע שגם לי יש את מה שיש גם לך אני שונאת לחיות באשליה אך אני מדברת רק שאני בטוחה לילי

לילי היקרה את המאוכזבת לשעבר אם אני לא טועה????? בכל מיקרה יפה כתבת זה באמת רעיון כך לפתע פתאום לכתוב את מה שבלב את מה שמלבלב למרות שמסתירים למרות שמחביאים הכל פורץ הכל מתפוצץ הכל מתהפך המחשבות משתלטות המחשבות מפריעות הלואי והיה קל בלי לעניד עפעף לשכוח הכל, לפתוח דף חדש להביט בזריחה בבוקר בהיר שמישהו אחר את חייך מאיר בהרבה הצלחה:))) @----)---- איתן

מתי אתה מוציא תקליט?

אני רוצה לתאר לך סיטואציה מסוימת שעוברת על אחותי והייתי רוצה שתחווה את דעתך האם דרוש כאן טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי . אחותי נמצאת למעלה משנה בקשר עם בחור .הקשר לא מתקדם לשום מקום וההבחור באופן מוצהר אומר כי אינו יכול להיות נאמן לה...ואכן כל פעם שהם רבים שעה אחרי זה הוא נמצא עם מישהי אחרת... זה תמיד מלווה בכמה ימי ברוגז הוא מתקשר ואז הם שבוע "ביחד" הכל כביכול טוב ויפה עד הפיצוץ הבא .... כל פעם אחותי נשבעת שזהו אבל לא מסוגלת וחוזרת אליו... היא מתוסכלת . בשבועות האחרונים היא פורקת את התסכול שלה בצורה של התפרצויות. ערב אחד אחרי ריב היא נסעה אליו הביתה התפרצה אליו הביתה צרחה קיללה השתוללה והלכה... שלשום היא תפסה אותו עם מישהי היא שוב נסעה אליו הביתה ניסתה לפרוץ לו את הדלת עם מברג ...כשהוא פתח לה..(כמובן שהיתה שם מישהי) היא השתוללה.. העיפה לו את כל הבגדים מהארון ובאופן כללי " פירקה" לו את הבית.... אני מפחדת מהצעד הבא שלה... אולי היא תנסה לפגוע בו או בעצמה... אני חייבת להוסיף ולומר שהיא מאוד נבהלה מהתגובה של עצמה.. ובכתה המון ביומיים שאחרי.. היא גם מבינה שהיא זקוקה לעזרה...אבל לדעתי יקח לה זמן עד שניא ממש תלך לטיפול... אשמח אם תייעץ לי איך אוכל להאיץ בה ולקבל טיפול... אני מאוד חוששת שזה יהיה עוד אחד המקרים שיאמרו הכתובת היתה על הקיר. מצפה לתשובתך.

שלום שרון, אני מסכים איתך שהמצב מדאיג ושלאחותך יש בעיה רצינית. אני גם סבור שטיפול פסיכולוגי (לא בהכרח פסיכיאטרי) יכול לעזור. ואולם, מניסיוני, כאשר המטופל אינו יוזם את הטיפול בעצמו, אלא מופנה לטיפול, הסיכויים שיתמיד בטיפול נמוכים מאוד בדרך-כלל. אישית, כשאני מקבל פניות מהגורם המפנה, במידה שהוא בן זוג או בן משפחה אחר, אני ממליץ למי שפנה ללכת לטיפול בעצמו כדי לטפל במה שעובר עליו עקב כך - לפעמים האדם שהיה מיועד להיות המטופל המקורי פונה גם הוא בהמשך ולפעמים לא. נראה לי שבמקרה שאת מתארת, לאחותך דרושה עוד תקופה של התבשלות עצמית וסבל כדי שהיא תפנה לטיפול או תחליט לנתק את הקשר בלי לפנות לטיפול או, וגם זו אפשרות, שהיא תמשיך בקשר הזה. לגבי הפגיעה בעצמה או בחבר, את מעלה נושא בעייתי מאוד: סכנה של האדם לעצמו או לסביבתו היא הסיבה היחידה לכפות טיפול על אותו אדם, והטיפול היחיד שניתן לכפות במקרים כאלה הוא אשפוז פסיכיאטרי במחלקה סגורה (אין פתרונות-ביניים בעניין זה). הגורם המוסמך לקבוע את המסוכנות מבחינה זו הוא רופא פסיכיאטר. אם את מתרשמת שזהו המצב, עלייך לפנות לרופא המשפחה שיפעיל את הגורמים המוסמכים לכך, אך אז עלייך לקחת בחשבון שמדובר בתהליך מאוד לא נעים. את יכולה גם לשתף את אחותך בחששות שלך ולומר לה שאם היא לא תפנה לטיפול אצל איש מקצוע, תיאלצי לנקוט בצעד הזה. ייתכן שזה ינער אותה וגירום לה ללכת לטיפול, אם כי כמו במקרים רבים שבהם אדם אינו פונה לטיפול בעצמו, אלא מופנה אליו, יעילותו של טיפול כזה מוטלת בספק, אך לפחות את תדעי שניסית הכל ואף עשית זאת בלי לפגוע באחותך מעל מה שמתחייב. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

בוקר טוב לכולם, אני חייבת לשתף אתכם בנושא מאד רגיש שאני חושבת עליו כבר הרבה זמן. אני אתחיל עם דוגמה ... יש לי בעבודה בחור מאד נחמד שאין ספק בכלל שהוא מפלרטט איתי כל הזמן (גם עפ"י חברות שלי בעבודה),אנחנו יורדים לאכול ביחד, הוא עוזר לי לפעמים בבחינות שלי (הוא כבר סיים את הלימודים...) והוא בעיקר מאד נחמד אלי. הוא אמר לי השבוע שכייף לו להיות בחברתי ושהוא מאושר שהוא בכלל פגש אותי. פתאום נבהלתי כי פתאום הרגשתי מין מתח מיני שלא הרגשתי קודם לכן. למה נבהלתי ?(אתם שואלים) הבחור נ ש ו י טרי בקושי שנתיים ויש לו בעיה חמורה, "נמאס" לו מאישתו, הוא טוען שהיא משעממת אותו (בעיה רצינית??.). חשבתי על הקשר בנינו ונראה לי שהוא מוביל לצרות צרורות, למרות שאני מכירה את עצמי כבר 25 שנה ואני יודעת שאני בנאדם מאד מוסרי לכן חשבתי לנתק איתו את הקשר ולא להפריע למערכת הנשואים שלו ושל אישתו. אני רוצה לשתף אתכם בעוד משהו – המקרה הזה הוא מקרה שכיח אצל הרבה אנשים, לכן מפעם לפעם מסיפור לסיפור אני דבקה בתאוריה שלי לגבי "מוסד הנשואים" שמתגבשת ומוכיחה את עצמה. יש לי בעיה, ( אולי זאת לא בעיה ) אני לא מאמינה בזוגיות הנצחית הזאת "נשואים" , הזוגיות הזאת ,האהבה , הרגישות , הריגושים,הנושאים המשותפים, והקסם נעלמים במשך השנים . לכן זאת הסיבה לבגידות לחיפושים לפלרטוטים.....ובסופו של דבר לצערי ישנם שגם עוזבים. מערכת זוגיות בנויה מהרבה תחומים, שחלקם משותפים וחלקם אינם משותפים או שנעשים משותפים במשך השנים (כמו ילדים), ישנם הרבה אינטרסים בין בני זוג , אינטרסים במובן החיובי , תחשבו על אינטרס באנגלית interest , עניין שמוצאים אחד בשני , אבל מה קורה שאין יותר "עניין" ,אין יותר אינטרסים ...... תחשבו על זה .... אין ספק בכלל, שכל זה תוצאה של אהבה נכזבת מהעבר הלא כל כך רחוק........ מה לעשות אני כבר לא מאמינה שבאמת אפשר לאהוב אהבה הדדית, תמיד יש אחד שאוהב יותר.. מקווה שיום אחד אני אמצא את החצי השני שלי.... ליאת

היי ליאת.. החלטת לייאש אותי על הבוקר???

ליאת ליאת... שאלה קשה שאלת.. צריך לבדוק טוב טוב עם מי נכנסים לתוך הקשר הזה שנקרא נישואים. לבדוק מכל הבחינות האפשריות אם זה באמת מה שרוצים וזה תהליך בכלל בכלל לא פשוט. אני לא מפילה את מוסד הנישואים מראש כמוך כי אני יודעת שיש זוגות שנשואים הרבה שנים וטוב להם או עובדים על זה כדי שיהיה להם טוב. מי שרע לו אחרי שנתיים כנראה שלא היה לו טוב מלכתחילה...וזה כבר סיפור אחר. ואם לא נישואים אז מה נשאר? להיות לבד? לא טוב היות האדם לבדו. להיות עם חבר אחד כל החיים? אז מה ההבדל? להחליף כל פעם חבר חדש? זה נראה לי די מעייף. בקיצור, כנראה שהמוסד הזה נוצר מתוך כוח טבעי והוא הנכון ביותר. ובעניין חיזורי הנשוי, את מעוניינת בו? אם כן, אל תתקרבי לפני שיהיה ברור מה מצב נישואיו. למה להכניס ראש בריא למיטה חולה... בהצלחה, מיכל.

אין ספק שיש משו בדבריך. גם אני בת גילך ונשואה כשנה וחצי. כמוך גם אני חוויתי בעבר אהבה לא "סימטרית" - במקרה שלי הוא אהב יותר, אני חושבת, או לפחות הוא חשב שהוא אוהב יותר. אחרי שנפרדנו לא חשבתי שאוכל לאהוב יותר. חשבתי שכל מערכות היחסים, לפחות שלי, הן בטח חולות כמו ההיא. לא תכננתי לפגוש את בעלי הנוכחי תוך זמן כה קצר מהפרידה (חצי שנה). אז אני נושאת דווקא בשורות משמחות, אם הצלחת כבר לנחש. זה אפשרי, זה קיים, זה קורה ויקרה. א-ב-ל, אני ובעלי שנינו באנו עם נסיון מר מעברנו, עם מסקנות בונות וציפיות בריאות יותר ממערכת יחסים זוגית ומבן/בת הזוג. במקרה שלנו זו הסיבה להצלחה. אנחנו שנינו מתמידים בהתחשבות וכבוד הדדי כדבר בעל חשיבות ראשונית. אנחנו נותנים הרבה מרחב זה לזה, מתפתחים אישית "כאילו אנחנו רווקים" (להבדיך מאנשים שאחרי הנישואים משתקעים בכורסא וזהו, בלשון מטאפורית) ויתרה מזו - מנסים לקדם אחד את השני איפה שאפשר, לתמוך ולדחוף. המון שימת לב, חשיבה לפני שמדברים, תקשורת (למרות שגם אצלנו הוא ממאדים ואני מונוס - מתקשרים בלי לצאת אף מנקודת ההנחה הנוחה שהשני אמור להבין אותך כבר) וכו'. נישואים, כמו גם אהבה, זו משרה מלאה ודורשת השקעה, מחשבה יצירתית ומוטיבציה. זה יכול להיות גם לך. בהצלחה.

אין ספק שיש משו בדבריך. גם אני בת גילך ונשואה כשנה וחצי. כמוך גם אני חוויתי בעבר אהבה לא "סימטרית" - במקרה שלי הוא אהב יותר, אני חושבת, או לפחות הוא חשב שהוא אוהב יותר. אחרי שנפרדנו לא חשבתי שאוכל לאהוב יותר. חשבתי שכל מערכות היחסים, לפחות שלי, הן בטח חולות כמו ההיא. לא תכננתי לפגוש את בעלי הנוכחי תוך זמן כה קצר מהפרידה (חצי שנה). אז אני נושאת דווקא בשורות משמחות, אם הצלחת כבר לנחש. זה אפשרי, זה קיים, זה קורה ויקרה. א-ב-ל, אני ובעלי שנינו באנו עם נסיון מר מעברנו, עם מסקנות בונות וציפיות בריאות יותר ממערכת יחסים זוגית ומבן/בת הזוג. במקרה שלנו זו הסיבה להצלחה. אנחנו שנינו מתמידים בהתחשבות וכבוד הדדי כדבר בעל חשיבות ראשונית. אנחנו נותנים הרבה מרחב זה לזה, מתפתחים אישית "כאילו אנחנו רווקים" (להבדיך מאנשים שאחרי הנישואים משתקעים בכורסא וזהו, בלשון מטאפורית) ויתרה מזו - מנסים לקדם אחד את השני איפה שאפשר, לתמוך ולדחוף. המון שימת לב, חשיבה לפני שמדברים, תקשורת (למרות שגם אצלנו הוא ממאדים ואני מונוס - מתקשרים בלי לצאת אף מנקודת ההנחה הנוחה שהשני אמור להבין אותך כבר) וכו'. נישואים, כמו גם אהבה, זו משרה מלאה ודורשת השקעה, מחשבה יצירתית ומוטיבציה. זה יכול להיות גם לך. בהצלחה.

ליאת, אף פעם לא ראית נישואים מוצלחים ??? יש הרבה כאלה. לי יש כאלה. למה שלא יהיה גם לך ?

ליאת שלום רב לך קראתי את מה שרשמת בעיון רב, ובטח את שואלת למה? אז לי אישית היתה מערכת יחסים ארוכה מאוד 4 שנים עם גבר נשוי, וזה התחיל בתקופה מסוימת בחיי שעדיין לא ידעתי אף גבר , והייתי מאוד חלשה ולא ערה לכאב החיים, (כמובן במציאות שלנו, ובתודע שלא ידעתי לאן אני נכנסת) , טוב זה היה מזמן ובעזרתי ובעזרת אלוהים , כי אני מאוד מאוד מאמינה, יצאתי מזה בסוף בשלום, אבל מה עבר ב 4 שנים , לא רוצה להיכנס לזה רק תתארי לך, נערה , חיילת שלא ידעה מעולם גבר וזואת משום שהאופי שלי היה שונה מהיום ז"א אני בחורה שניראת ממש ממש טוב , כך תמיד אמרו ואומרים לי ובצעירותי היתה לי מן התנהגות מופנמת כזו, אנשים קראו לי סנובית, אז זה מה שקרה בסוף. וכמה שלמדתי מזה והחכמתי את רק יכולה לתאר לעצמך, אבל מנסיוני אני אומרת לך לא משנה מה הוא יספר לך או לסרוגין ימכור לך , אל תכנסי לבועה הזו בשום אופן עצה ידידותית. אני יכולה לומר לך שאותו בחור נשוי שהיה איתי בזמנו אהב אותי עד כדי כאב, ואני מתכוונת שהוא היה מאוד גדול ממני ב 10 שנים והוא היה ממש בוכה לי עם דמעות ורעש כשהייתי גומרת איתו או ברגעים שהייתי מחבקת אותו והוא היה רגיש בשונה מהגברים "המנייקים" שמחפסים איזה ריגוש ללילה, והוא היה עושה הכל בישבילי אבל...........לא ולא זה לא עוזר ברגע האמת את תדעי שאת לא צריכה את זה וחוץ מזה לפרק משפחה זה העונש הכי גדול שם למעלה ,אז כך שאני שמחה שזה לא קרה, והיום בדיעבד שכחתי מזה ממש כחה, אבל אם אני קצת נזכרת זה היה סיוט , בישביל כל דקה של כיף איתו סבלתי אח"כ 7דקות של סבל ממשי תעשי חשבון ותיראי כמה סבל זה תחשבי בידיוק 4 שנים כל יום וכל לילה וזו עובדה . יש לנו הרבה מה להציע ויש הרבה דגים בים , צריך רק לדעת להקרין את מה שאנחנו רוצות תאמיני לי עברתי אכזבות בחיים קשות , וקיום אני רואה הכל באור שונה, זה שאת לא מאמינה שיש אהבה אמיתית , זה קורה כשיש אי התאמה בין זוג , אז אחד אוהב יותר את צודקת , אבל ברגע שאנחנו נדע איך להתנהג איתם, אז זה לא יקרה , אני הבנתי ולמדתי מנסיוני , שההתנהגות שלנו קובעת ב80אחוזים בדוק, ותדעי שאל גבר צריך להתנהג בצורה כזו של לא להראות אף פעם עד כמה את אוהבת , שהוא יראה עד כמה תשאיר משהו בישבילך, בכל אופן יש אהבה אמתית לא להתיאש גם אני עכשיו לבד כי החבר הנוכחי שהיה לי עד לפני שבועיים שאותו מאוד אהבתי נסע ליפן ומיבחינתי זה ניגמר למרות שהוא התקשר משם למרות שסיכמנו שזהו ואין טלפונים ופשוט זהו, ממדיכים הלאה , ותמיד תמיד תשקיעי בעצמך, אם זה בפנימיות שלך ואם זה בחיצוניות זה חשוב, ונותן הרגשה טובה אז ליאת שיהיה לך בהצלחה במציאת המכסה שלך, ואני מאחלת לך שבקרוב תרגישי מה זו אהבה אמיתית הדדית זו הרגשה עילאית, שמשנה לך את כל הראות כלפי החיים , אז בהצלחה לילי

שלום אני לא מרגיש את הגוף במקומות מסויימים :לא מרגיש צורך לאכול,אימפוטנציה ולבידו ,לא מרגיש את השלפוחית, ישל לי בטן נפוחה מגזים ועצירויות ועוד.... הייתי אצל אורולוגים וגסטרולוגים ולא מצאו אצלי בעייה אורגנית. הייתי אצל פסיכיטר אחד והוא נתן לי deprxan , remeron אשר גרמו לי לאימפוטנציה יותר חזקה. והייתי אצל פסיכיאטר שני והוא אמר שאני תקין. הייתי אצל סקסולוגים והם לא עזרו לי. עשיתי טיפול בהיפנוזה ולא וזה לא עזר. מה הדיאגנוזה שיש לי? מה עליי לעשות?

עופר, אכן יש לך בעייה, בזה אין כל ספק. מהי הדיאגנוזה ? זה בלתי אפשרי ולא מקצועי לקבוע על סמך כמה שורות. יכול מאוד להיות שהבעיה נפשית. לא פסיכיאטרית אלא נפשית, אני מדגישה. אולי ארוע מסויים, סדרה של ארועים או השתלשלות חייך הביאה אותך לנקודה בה המוטיבציה והתשוקה לחיים קמלה. כשהנפש פצועה הגוף בסוף משדר את אותות המצוקה חזק וברור. אין ספק שאתה זקוק לטיפול. תמשיך לחפש את המטפל אליו תוכל להתחבר. מטפל אשר יעזור לך לחפש מחדש את כוחך שלך, ואז תוכל להתחיל להבריא מבפנים. זה לא משהו מהיר וקל, זה מסע. מסע בו תוכל לתבוע חזרה את חייך. אני ממליצה לך לקרוא קצת ספרות בתחום הרפואה המשלימה, לשמוע על מקרים של אנשים אחרים במצבים קשים אשר עשו שינוי וזכו בחזרה בחייהם. אולי תתחיל ב: "הסרטן כנקודת מפנה" (מתאים לכל מצב של אובדן הבריאות, לא רק לסרטן, אז אל תבהל מהשם). דרך צלחה. אתה יכול לעשות זאת !!!!!

עופר שלום בהמשך להודעה של רויטל, אחרי כל כך הרבה מומחים שראית, זה יהיה לא רציני לתת לך אבחנה וירטואלית כאן בפורום. נשמע שיש לך משהו בין תחומי שקשור גם לגוף וגם לנפש, ואולי בשל כך נפלת עד היום בין הכסאות. ברפואה יש תמיד את המונח חוות דעת נוספת. לפעמים צריך להתחיל הכל מהתחלה. פנה לרופא המשפחה, לדבר הבסיסי ביותר והתייעץ איתו. פנה שוב לרופאים המומחים ולפסיכולוג ונסה לקבל תשובה ישירה לבעיה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב, אני גבר באמצע שנות הארבעים לחיי, התחלתי טיפול פסיכיאטרי, ששילב תרופות ושיחות, בסביבות גיל 14 בגלל חרדות קשות מאוד שהחלו שנתיים לאחר מות אבי, אני בן יחיד וקשריי עם אמי היו בעייתיים מאוד (היא עצמה הייתה חרדתית מאוד, אך לא הלכה אף פעם לטיפול בעצמה). חרדות אלו מנעו ממני בזמנו מעבר ישיר מיסודי לתיכון והפסקתי לימודים לשנה, אפילו הייתי באשפוז פסיכיאטרי קצר, למרות שתמיד הייתי תלמיד מצטיין. הייתי בטיפול אצל אותו פסיכאטר שאכן עזר לי מאוד לפחות בשנים הראשונות להתייצב בצורה שאיפשרה לי לחזור לביה"ס, לסיים בגרות ותואר ראשון. אח"כ היו ניסיונות טיפוליים שונים, באופן כללי התמדתי ברובם, מדובר על טיפולים שנמשכו שנים. בהפסקות שבין הטיפולים גיליתי שאני מגלה בעצמי כוחות שלא חשבתי שיש לי ומגיע להישגים שלא היגעתי אליהם בזמן הטיפול. למשל, בתקופת לימודי התואר השני והשלישי שלי כלל לא הייתי בטיפול. בשנים האחרונות, בעקבות אירועי חיים קשים מאוד (דירתי נשרפה, פוטרתי מעבודתי, קשר רומנטי ארוך נותק, תאונת דרכים קשה ועוד) נכנסתי לדיכאון ועשיתי ניסיונות שונים לחזור לטיפול, אך כל הניסיונות הללו החמירו את המצב משום שפיתחתי איזו "תגובה אוטומאטית" של תלות במטפל (ולא משנה מי הוא היה) והעצמאות היחסית שרכשתי בתקופות שלא הייתי בהן בטיפול אבדה לי. עקב כך, החלטתי להפסיק ללכת לטיפול ואכן מצבי הוטב, קל לי יותר להיות עם עצמי, אך אני מבודד לחלוטין, הרבה יותר מאשר כאשר סבלתי מהפרעות חרדה ודיכאון. אני עדיין נמצא בדיכאון, אך כל הטיפולים התרופתיים שניסיתי נגד דיכאון (והתמדתי בכך) לא עזרו לי. כיום אני עצמאי לחלוטין, מתפקד ברמה גבוהה, אך פגיע מאוד, דבר שגרם לי לנתק קשרים עם עוד ועוד אנשים עד שנותרתי לבדי לחלוטין. חלק גדול מעבודתי נעשה דרך הבית, כך שיכולות לעבור יממות על גבי יממות שלא אראה אף אדם. כאמור, כל ניסיון לחזור לטיפול רק מחמיר את המצב, מגביר את התלות והחרדה וגורם רגרסיה. אני מאוכזב מאוד מיחסים עם אנשים, למרות שהיו לי שני קשרים זוגיים שנמשכו שנים רבות כל אחד ואף היו לי חברים רבים בתקופות קודמות בחיי, אך בשנים האחרונות "גיליתי" שרוב האנשים מרוכזים בעצמם, הקשר אינו הדדי, במקרה הטוב הם מוכנים לשמוע על בעיותיי כגירוי לספר על בעיותיהם שלהם. סבלנותי לאנשים הולכת ופוחתת ואני מסוגל לשמור עליה רק בתחום המקצועי. אשמח לקבל תגובה מאיש מקצוע שלא יפנה אותי לטיפול נוסף. תודה.

אלמוני שלום ראיתי שלט לא מזמן אצל אדם מעשן שאומר "מרוב קריאה על הנזקים שגורמים הסגריות החלטתי להפסיק לקרוא". אין ספק שהטיפול מעלה דברים כואבים, אבל אני מתקשה להאמין שהוא זה שגרם לך להיכנס למצב הקיים. במידה ואתה שבע מטיפולים תוכל לנסות לטפל בעצמך בשיטות מוכרות של ספורט, תחביבים, שמירה על תזונה בריאה וכדומה. לעיתים זה עוזר. עם זאת, המצב האובייקטיבי שאתה מתאר מדאיג, האנרגיה שלך להתמודדות ולשינוי הולכת ופוחתת, וכפי שאתה מאוכזב מהאנשים והמכרים, כך אתה מאוכזב (באופן טבעי) גם ממטפליך. הבעיה שזה מעגל סגור של בנית הכשלון הבא והאכזבה הבאה. אם החלטת שאתה מיואש סופית מבני אדם באמת אין טעם לפנות שוב לטיפול. אבל אולי אם במקרה תצליח ליצור כימיה עם איש מקצוע שיוכל לעזור לך, זה יהיה גם סימן שאפשר לעשות שינוי של ממש בכל מעגלי החיים. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום ד"ר קפלן, תודה על תשומת הלב ועל תשובתך. אמרתי לעצמי את כל מה שכתוב בתשובתי. אני נמצא באיזה שהוא שלב של השלמה עם הייאוש ובאמת שעברתי המון מטפלים. למעט מקרים קיצוני שגבלו ב-MAL PRACTICE דווקא בקרב בעלי המוניטין, לא התאכזבתי והגזירה השווה שאתה גוזר בין אכזבתי ממטפלים ואנשים אחרים אינה מדויקת. ביחסיי עם מטפלים אף פעם לא הרגשתי מושפל או מנוצל כפי שהרגשתי עם אנשים שניצלו עד תום את הנתינה שלי אך כשהייתי זקוק להם הם נעלמו. מה שכתבתי הוא שלאחר טיפולים כה רבים שהתחילו בגיל כל כך צעיר נוצרה איזו שהיא "התניה" בין הליכה לטיפול ונסיגה במצבי. בשום פנים אינני חושב שמצבי הוא תוצאה של הטיפולים. השאלה היא אם קיים מצב של טיפול-יתר שעלול להזיק כמו מצב של מינון-יתר, תלות וסבילות בטיפול תרופתי. תודה, אלמוני.

בוקר טוב, אתמול היה לכם דיון על מסיבה כלשהיא, לא כל כך יכולתי להשתתף כי קיבלתי טון של עבודה שכנראה לא אגמור עד סוף השבוע אז רק הספקתי לראות כל כך הרבה תגובות שרומזות לכך שאולי נפגעתי. אז הנה כמה הבהרות: קודם כל, אני לא שייך למחלק המוסר של הקדוש ברוך הוא. אני לא מתיימר להיות טוב יותר מאף אחד בגלל דתיותי. והדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להטיף למישהו מוסר. אני שונא את זה !!!!! אז , מצדי, כל אחת מכן רשאית לעשות ככל העולה על רוחה, כל עוד היא לא פוגעת באף אחד. ולעצם הענין: אני באמת בא מעולם אחר . לדעתי, לפי ההסברים והתיאורים של מה שהולך במסיבה שכזו, זה נשמע לי די פתטי. די תינוקי ודי זול ומשפיל. אבל, TO EACH HIS OWN , כמו שאומרים, וכל אחד מאתנו סוחב אתו רקע כלשהוא, ויכול לראות פחות או יותר לפי המשקפיים שהתאימו לו החיים עד כה. אז אני רחוק מלשפוט מישהו, תעשו חיים משוגעים, תבלו, תהנו, הרי זו כל המטרה של חיינו , לא כך ? כמה שיותר להספיק להנות !!! יום נעים לכם ביי ושנהב: אני מת לשמוע את הסוד האפל אפל שלך !!!!

שלומי, בוקר טוב!!! אני מקווה שתתגבר על כמות העובדה שהונחתה עלייך ותחזור להיות פעיל ויעיל בפורום כפי שהיית עד כה... לענין המסיבה, לא הלכתי - לא התחשק לי לא היה לי כוח ולפי מה שחברה סיפרה לי כרגע לא הפסדתי כ ל ו ם!!! , גם לא נראה לי שהייתי מוצאת את עצמי במסיבה הזו... כך שהקטע הזה לא מושך אותי בכלל, באמת גועל נפש!!! אני מסתפקת בצ'יפינדל הפרטי שלי ... יום טוב לכולם ים החסודה

היי שלומינקה אתה גדול. היתה באמת תחושה שנפגעת...שלא הבנת מה קרה לנו- הבנות... ונעלמת. ייתכן שקצת נסחפנו לנו...אתה יודע- נשים- קצ'קס...(=קשקשניות....) דיבורים דיבורים ולא עושות כלום. האמת שגם אני כמוך, חושבת שזה פתטי, המופע, אבל מסוקרנת..... ייתכן שכשאהיה ממש קשישה- גם אממש ואלך לראות הופעה כזו.(רק אצטרך שם בוודאי להתחבר לבלון חמצן....). אגב ,שלומי- אני חייבת לספר לך- ולכל מי שהתעניין בשלומו של הבן החייל שלי: אתמול שוחחתי איתו, הוא נשמע נ-ה-ד-ר ושוב נ-ה-ד-ר. נרגעתי טוטאלית. ובאשר למה שיש לי לספר, הקשור בחרדה הקטנה שלי.... בהמשך. (אגב, זה שום דבר אפל.....) ביי ש נ ה ב

well that is it people............... the next i"ll be writing u it wll be from our little country....................... i hoped to find here more answers that could help me with the comming back but...............unfortunatly shlomi was hte onlly one that tryed his best...:-) hope u all atlist wish me luck......... anat

ענתוש, אל תהיי כזאת מצוברחת על הבוקר. כולם היו נחמדים אלייך, אני זוכר הרבה תגובות מהרה ומעוד כמה. פשוט יש כאלה שישר שהם רואים אנגלית, זה קצת קשה להם. זה הכל. מה שחשוב לפי דעתי, שלא תצפי למי יודע מה. תנמיכי ציפיות. כך לא יהיו לך אכזבות גדולות אם דברים לא יסתדרו כאן. תקחי את הדברים באיזי. לא עם לחץ. את לא צריכה ישר למצוא עבודה או לימודים. לאט לאט. תבררי , תנסי להפגש עם חברים, לדבר לדסקס להתעניין , לבדוק אופציות. בסוף אני מקוה , תמצאי משהו שיתאים לך. ואולי גם תמצאי מישהו חתיך ונחמד ומתחשב ועדין ותהיו זוג משמים ? אולי, הכל יכול לקרות. בואי ונהיה אופטימים , בסדר ?? ביי רק חזרי אלינו בשלום ! להתראות

שלום ענת, לא מכירה את ההיסטוריה שלך, אבל עדיין מאחלת לך כל הטוב שבעולם, ונחיתה רכה ונעימה בארצנו הקטנטונת... יום טוב, ים

ענת ברוכה הבאה, אני מאחלת לך קליטה מהירה בחוזרך לארצנו הקטנטונת. שיהיו ימיך מלאים באהבה. אשמח לשמוע ממך ולדעת איך את מרגישה.