פורום פסיכולוגיה קלינית

מדובר באשה מבוגרת חולת פרקינסון אשר לאחרונה התפתחה אצלה גם תופעה של פרסברציה מילולית. אבקש לדעת : 1. מהן הסיבות הגורמות לפרסברציה מילולית? 2. מהן דרכי הטיפול בבעיה זו? אילו תרופות יכולות לעזור? האם ניתן להעלים לחלוטין את התופעה? האם יש דרך לרפא? 3. מהו המינוח הלטיני לתופעה זו?

נדמה לי שאתה מתכוון לאקולאליה, מלשון, ECHO - הד.

לא . ממש לא אני מתכוון לפרסברציה מילולית

היי, מותר לשאול למה בחרת לציין בסוגריים את היותך סטודנטית לפסיכולוגיה? יום טוב, הרה.

הרה בוקר טוב, האמת שלא ממש חשבתי על זה פשוט כתבתי ........ ליאת

הדברים הכי אמיתיים יוצאים החוצה כשאנחנו לא חושבים....:-)

חזרתי.... עוד יותר מבולבלת מקודם. בהלם אם אפשר לומר, לא יודעת מה להגיד. אמר לי ידיד טוב הלילה...."את מחפשת אגסים בשדה חיטה...חפשי את המטבע היכן שהיא נמצאת ולא מתחת לפנס..." . הצורך שלי באגס הוא כל כך נואש שלא משנה איפה מחפשים אותו...אבל האדם שנותן לי את שדה החיטים - האם עלי להאשים אותו בזה שאין לו אגסים? או בזה שהוא מבטיח להביא מהמלאי...מתי שהוא.... צריך רק טריגר כדי להזכיר נשכחות... הסצנה שונה....הרגשות די דומים

עניתי לך על המייל... מותר גם לא לדעת מה להגיד... אם היינו יודעים תמיד מה להגיד, לא היה רגע אחד של שקט בעולם... את לא יכולה להאשים את בעליו של שדה החיטים... את כן יכולה לבדוק למה דווקא אגס, והאם רק אגס? אל תחבי סתם... יש אנשים שמבטיחים בשביל לכלוא אותנו... הם קולטים את הצורך הנואש ומשתמשים בו מתוך ידיעה, שלא נוכל לעמוד בפיתוי... כמעט כמו החטא הקדמון... ועל שני המשפטים האחרונים עניתי לך במייל.

לילה טוב הרה עניתי לך על המייל בעל החיטים יודע שאני מחפשת אגסים ועל אגסים אכן דיברתי איתו בראש ובראשונה...המנגינה קצת השתנתה מאז...אבל הכמיהה לאגס היא הדבר שמונע ממני "לחתוך" ולהמשיך...כי אולי באמת יש פוטנציאל... למה רק אגס? כי פעם אחרונה שניסיתי את החיטה ודומיה...נזרקה לי עוגה בפרצוף. אז בעוד אני מסתכלת לאלף צדדים למקרה ש"תנחת" עוד אחת, אני אעדיף להיות "צמחונית".

לכל הגולשים שלום עד שלא פקד אותי האבל לא ראיתי באינטרנט כלי להעברת זמן משקמתי מהשבעה ראיתי שהאינטרנט הוא כלי מצוין להתמודדות עם אבל אני מבקש מהגולשים המנוסים רשימה של אתרים מעניינים גם רשימת אתרים שלא ניתן לרשום בפומבי אפשר להעביר ל [email protected] תודה שאול

שאול שלום, בכלל לא משנה לך מה תוכנם של האתרים? הרי לכל אחד יש תחומי התעניינות שונים... הרה.

בכל מקרה יש אתר נחמד מאוד שמרכז בתוכו הפניות להרבה אתרים ומאמרים בתחום בריאות הנפש ועוד כל מיני דברים הכתובת שלו היא זאת http://www22.brinkster.com/zarut מקווה שיעזור הרבה כוח

שלום לכולם לחלק גדול מאיתנו ניסיון במחשבות טורדניות כוונתי היא לאתרים לאו דווקא בתחום בריאות הנפש שיכולים להסיט את המוח מהצרות היום יומיות תודה שאול

שאול, אתה אוהב לפתור תשבצים? זה משהו שלפעמים מצליח להסיח את דעתי...

בכל פעם שאימי מרימה אליי טלפון אני מתמלאת זעם וכעס... לא משנה מה. רק מעצם השיחה. אני אוהבת את אימי ואני קרובה אלייה. יש בי איזהשהוא טינה כלפיה ואיני מצליחה להשתחרר. אני לא יודעת איך להסביר את זה היא האדם היחידי שיכול לגרום לי להתעצבן ולהיות מתוחה כל כך. מה לא בסדר איתי? איך אני יכולה לשלוט ברגשות המגוכחים כל כך ולמה אני מגיבה כך? להצעות והסברים אשמח.

שלום קרן כעסת פעם בעבר שהיית ילדה או נערה על אמא שלך על משהו רציני??? יש איזו סיבה בבית או בעבודה שבגללה את עצבנית באופן כללי???? יש משהו שהיא אומרת שגורם לך לכעוס???? @----)--- איתן

קרן שלום דווקא האנשים הקרובים אלינו ביותר יכולים גם להכעיס ביותר. אהבה וקשר הדדי כרוך לעיתים קרובות גם בתסכולים וחסכים ולא תמיד הקרבה והקשר החזק מונעים את התסכול. לא הייתי מתייחס לזה כרגשות מגוחכים. חשוב להבין מדוע את מגיבה כך שכן גם אם תדחיקי ותעלימי את הכעס כלפי אמא הוא עלול לצוץ במקומות אחרים בלתי צפויים. במידה ויש לך מוטיבציה לחקור ולטפל בעניין תוכלי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. כמו כן את יכולה לנסות ולהעלות את הבעיה ישירות עם אמך ולראות מה יעלה בעקבות השיחה. לפעמים בני משפחה קרובים שמכירים את שתיכן שנים רבות יוכלו לספק לך קצה חוט, ואולי, לך עצמך יש כבר קצה חוט... בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם, האם זהו פורום טיפול-נפשי - פסיכולוג... או ציאט פרטי ?

ליאת, האם טיפול פסיכולוגי תמיד מעמיק לחפור בנבכי הנפש, או שמא לפעמים מדברים על דברים פחות "פסיכולוגיים"? לגבי הפסיכיאטרי... טוב, אין כרגע פסיכיאטר.

אבקש מידע על התרופה קלונידין הניתנת להפחתת טיקים ובמקרים של סינדרום טוראט tourette אני יודעת שבמקור זו בכלל תרופה להורדת לחץ דם??? האם יש התמכרות? תופעות לוואי? סתירות עם תרופות אחרות או עם העובדה שהלוקח הוא גם G6PD ?

http://www.infomed.co.il/drug1.asp?dID=269

שנהב, לא התכוונתי להציק, בכל אופן כוכבית ציינה שלא מפריעה לה. תמשיכי לעזור לכולם ולהיות נחמדה, (תפסיקי לדאוג יותר מדי...) ים

היי ים:-) לא הבנתי...מה שנהב אשמה שאני לא יודעת אנגלית???

שנהב לא אשמה, עזבי צאי מזה ! ים

ים תודה, אפרופו ים- אני עובדת במגדל יחסית גבוה בתל אביב- ואני רואה כעת את הים הגועש.ששש... מראה מ-ר-ה-י-ב!!!! את באמת חושבת שאני טיפוס שדואג יותר מידי? תגידי ת'אמת.... ביי ש נ ה ב

גם אני רואה את הים אבל לא בתל אביב. מה את עובדת במגדלי עזריאלי? אם כן אני מקנאה בך, חוץ מהחשש לפיגוע טרור (בלי להפחיד). לדעתי את מגוננת יותר מדי על הבן שלך, אולי בגלל שהוא בן יחיד? לא יודעת, לדעתי אם יש לכם יחסים פתוחים וכייפים כמו שציינת את יכולה להיות רגועה, אבל אמא זו אמא... חוץ מזה את על הכיפק !!! דרך אגב, מחר יום המשפחה... עבודה נעימה, ים

שלום. אני בת 25 ולאחרונה אני ממש מרגישה מפוחדת מהמצב. אני גרה באזור הקרוב לטולכרם ובכל לילה אני נכנסת למעין פחד שעוד רגע יבוא מישהו לתקוף אותי בתוך הבית או שיירו על הבית. כל רעש הכי קטן מקפיץ אותי וכל תמונה או צליל בטלויזיה בה יש אזעקה גורמת לי לדפיקות לב מוגברות. מה עושים? כיצד להתמודד? אי אפשר להמשיך לחיות ככה. לי.

היי לי, יש כאן באתר פורום הלם-קרב. את מוזמנת להצטרף. הנה הכתובת: http://doctors.msn.co.il/forums/list.php?f=66 עדי

לי שלום אני יודע שצרת רבים אינה מנחמת אבל בתקופה הנוכחית יש רבים שמצויים במצוקה עקב המצב הבטחוני. מצד אחד זו מציאות שקשה להתעלם ממנה כמעט בכל מקום בארץ. מצד שני צריך להמשיך ולשרוד איכשהו. אחת השיטות היא ללמוד שיטות להרגעה עצמית. זה בהחלט אפשרי. בסופו של דבר הלחץ הוא תוצאה של ניתוח אובייקטיבי של המצב אך עם מרכיבים סובייקטיביים שאותם ניתן לנצל לצורך הרגעה. טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי עשוי לעזור בצורה ממוקדת וקצרה. ניתן להיעזר גם בהיפנוזה. לטווח קצר ניתן לפנות לרופא המשפחה ולבקש תרופה להרגעה לרגעים קשים במיוחד. שיהיה טוב ורגוע לכולנו ד"ר אורן קפלן

שלום, אשמח אם תוכלו לענות לי על השאלה הבאה או להפנות אותי למקורות מתאימים. שאלתי כזאת: מה הרלוונטיות של מטה קוגניציה לאבחון וטיפול באנשים בעלי ליקויי למידה? תודה מראש

שלום רב, מטה קוגניציה היא היכולת של הפרט לחשוב על אופן החשיבה שלו, ולסגל דרכי חשיבה אלטרנטיביות (בחירה חלופית בין: פתרון בעיות לוגי; הסקה הסתברותית; ניסוי ותעייה; חשיבה יצירתית) - כשצריך. זוהי אחת מהיכולות שמרכיבות את האינטליגנציה. לקות למידה אינה בהכרח העדר יכולת שכזו. אצל רבים, היכולת האינטליגנטית (ידע להתמודד עם הסביבה) והמטה-קוגניטיבית - מצויינת, אבל הלקות היא ביכולת להיות מרוכז לדרישות, או ביכולת לארגן כראוי את התגובה, או במשהו אחר. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום, בעלי בן 49, ועובר בזמן האחרון כנראה סוג של משבר. הוא הודיע לי שהוא רוצה לצאת לפנסיה מוקדמת ואני מוכרחה להגיד שזה מדאיג אותי (ולא רק כלכלית אבל גם), הוא עובד מדינה במקום יציב ומסודר דבר שהוא יקר ערך בימינו. הוא לא שקל אפילו לנסות לעשות שינוי במקום הנוכחי, אולי תפקיד אחר ו/או משרד אחר בעיר אחרת, היום לעזוב מקום עבודה מסודר זה סיפור רציני ולדעתי אפילו מעשה חסר אחריות. לדבריו, הוא עייף ושחוק ועצבני ואכן אני חשה בזאת ומשתדלת מאוד לעודד ולתמוך אבל הפעם זה קשה "לעיכול", המחשבה שאיש בגילו ישב בבית ולא יעשה כלום משגעת אותי ומכיוון שאני גם נשואה לו מזה למעלה מ 20 שנה אני יודעת גם שהוא לא יטרח יותר מדי לחפש עבודה אחרת ו/או ללמוד משהו אחר/חדש. שלא יובן אחרת אני מאוד בעד שינויים בחיים בגיל מסויים, אבל כאשר הוא מחושב ולא פוגע באנשים אחרים וגם אני עשיתי זאת לפני מספר שנים אך לא עזבתי מקום עבודה אחד לפני שמצאתי מקום עבודה שני ובוודאי שלא עשיתי זאת בצורה של הנחתת פצצה על בני משפחתי אלא כולם היו שותפים לאורך כל הדרך. אנא עצתכם

אולי תדברי איתו שיחה רצינית ותבררי למה לא טוב לו במקום העבודה שלו ואיך אפשר לפתור את הבעיה...מה שלא תהיה...אנשים בעבודה, העבודה עצמה, השיעמום של השגרה. אפשר להחליף מקצוע בכלל למשהו שאוהבים - לשבת ולחשוב יחד מה עושה לו טוב. בטוח שבגילו ומעמדו - כאב משפחה - הוא מודע לעובדה שהוא לא יכול סתם כך לעזוב הכל...אבל מצד שני זה מה שכל כך חסר לו...היכולת לקום וללכת...

שלום ליבי, כמה שיחות שהיו לנו כבר אי אפשר לספור. הוא לא רוצה לעשות את המאמץ שכרוך בשינוי, הוא חושב שאם הוא ישב בבית כולם ירוצו אחריו והצעות העבודה תזרומנה מכאן ועד להודעה חדשה. אני חושבת (וגם כתבתי בהודעתי הראשונה) שהוא לא עושה שום מאמץ לשפר את המקום הנוכחי שלו ויש שם אפשרויות. הכי קל זה לוותר, לצאת לפנסיה מוקדמת לשבת בבית בטן-גב ולהאשים את כל העולם שסביבך במקום לקחת אחריות למצבך. רותי

שלום רב, אני מצטרף לכיוון שהציע ד"ר קפלן. ובהמשך לכך: חלק מההתלבטות יכול להיות נעזר ע"י נתונים והערכות לאחר יעוץ והכוון תעסוקתי. פנו למייל האישי שלי עם ציון אזור המגורים, במידה תרצו הכוונה. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום רותי, אני מבין את דאגתך, אך האופן בו אתה מתארת את בעלך מצביע על קושי כללי יותר במערכת היחסים ביניכם ולא הייתי מוציא מכלל אפשרות שהמתח הגדול בו הוא נמצא אינו אך ורק תוצאה של לחץ בעבודה. את קובעת כמעט בוודאות שבעלך יישב בבית ולא יעשה כלום לאחר פרישתו לאור הכרותך איתו ולעומת זאת, את מעידה על עצמך כעל טיפוס דינאמי שעשה שינויים מתוכננים בחייו. בדאגתך מתבטא גם קושי להפריד בין צרכיו של בעלך כאדם העומד בפניו עצמו ובין צרכייך שלך שבעלך ממלא אותם ע"י עבודתו במקום העבודה הנוכחי. מהתיאור הנ"ל לא משתקפת הערכה גדולה מדיי שלך לבעלך. ייתכן שהוא מרגיש זאת אך חושש לבטא את הרגשתו ורצון הפרישה שלו הוא מעין "מחאה" כלפייך. לכן אני מצטרף להצעתו של ד"ר קפלן לפנות לטיפול זוגי שבו ניתן יהיה ללבן מה רגשותיכם זה אל זו, ולפעול למען הפרדה טובה יותר בין הצרכים שלך והצרכים שלו. יתר על כן, גם אם נניח שמצבו של בעלך בעבודה הוא הגורם היחיד למתח (מה שלא נראה לי סביר), לדבר עלולות להיות השלכות משמעותיות מאוד על בריאותו הפיזית והנפשית. דווקא בגיל זה הוא מועד לסיכונים בריאותיים גדולים יותר כתוצאה מלחץ מתמיד הנובע משחיקה, וזו נקודה למחשבה גם אם את מתייחסת לבעלך כמפרנס בלבד. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

יש לי בעיה איומה, ואני מתפללת שהיא תחלוףת אולי מישהו כאן יוכל לתת עצה טובה מה לעשות. אני בחורה בשנות העשרים, נשואה טרייה יחסית. גם אחותי נשואה וארבעתנו (אני, אחותי והבעלים) באותו טווח גיל ומאוד קרובים זה לזה. אתמול בטלפון לזעזועי הענק, סיפר לי בעלה של אחותי שכבר כמה זמן הוא מאוהב בי. הוא שרוי בכאב ומצוקה רבה מאוד. הוא הסביר שהוא אוהב גם את אחותי וגם את בעלי, וכבר לא יכול לחיות עם מה שאמר לי, בגלל שלא היה לא בכלל עם מי לדבר על זה, מו הסתם. באותו רגע שסיפר לי, אחרי התגובה הראשונה של "בבקשה שזה לא נכון", ניסיתי להרגיע אותו (ואותי) שזה טבעי, וזה יתפוגג מהר עכשיו כשהוא הוציא את זה לאור.אמרתי לו שלא ירגיש רע, שזה יעבור מהר. אח"כ, בבית, נשברתי לגמרי בזרועות בעלי (שכמובן לא יודע ולא יידע לעולם, כמו שאר העולם, מהסיפור הזה). הוא חשב שזה בגלל משהו אחר כקרה לי, וניחם אותי. כל הלילה לא ישנתי, אני מרגישה זוועה ולא יודעת מה לעשות ולמי לפנות. אני פשוט המומה. אסור שזה ייצא החוצה או יימשך בכלל, כי כולם כל-כך כל-כך יפגעו. אלוהים, אני לא מסוגלת לחשוב על זה אפילו. הצילו, מה עושים ? מיכל.

מיכל, נקלעת למצב מביך וקשה שלא באשמתך. את צריכה לשוחח עם הבחור ב- 4 עיניים ולהסביר לו שאין סיכוי לקשר כזה. נסי לשכנעו לגשת לטיפול פסיכולוגי בו יוכל לשוחח עם איש מקצוע שיתן לו כלים כיצד יתאפשר לו לצאת מהמצוקה אליה נקלע. אין לנו שליטה על אהבה. פעמים רבות מתאהבים ב"אדם הלא נכון", יתכן והוא חש תשוקה חולפת שנובעת מבקיעים בקשר הזוגי שלו עם אחותך. את כל הדברים הללו עליו לברר בטיפול. מבחינת הנורמות החברתיות קשר ביניכם יוביל לפירוק של משפחה שלמה. דרך אגב - אני מכירה אישית סיפור כזה. בעלה של חברתי הטובה התאהב באשתו של אחיה, שני הזוגות התגרשו, ושני המאוהבים חיים ביחד אך לא באושר.

תודה על התגובה, אני קודם כל רוצה לחזור ולהדגיש שאני לא מאוהבת בו כלל וכן מאוהבת מאוד בבעלי. האם את מכירה פסיכולוג או איש מקצוע אחר שיתאים ? הוא כבר הסכים ללכת. תודה שוב.

אני פשוט לא מקנאת בך !!! זה פשוט סיוט כהגדרתך מקווה שתקבלי דחוף סיוע מאנשי מקצוע, בינתיים, תנסי לצמצם איתו מגע עד כמה שאפשר מבלי שאחותך תרגיש שמשהו חשוד ... בהצלחה!

היי מיכל קשר בין גיס לגיסה דומה לקשר בין אח לאחות...הכל נשאר במשפחה נסי להסביר לו שקשר משפחתי הוא לא קשר בריא מתחת לפני השטח ישנם זרמים שהוא אפילו לא מודע אליהם - ומגע ביניכם לא רק שאסור מבחינה מוסרית אלא גם לא כדאי..לא יביא טוב לא לך ולא לו

שלום מיכל, אכן את מתארת מצב קשה, שלא פשוט להתמודד איתו לבד. האנשים הסובבים אותך אינם האנשים המתאימים להתחלק איתם בגלל סיבות שאת מציינת בעצמך. גיסך פרק מעליו את רגשותיו בזה שחלק אותם איתך, בלי לקחת בחשבון את יתר הצדדים. יכול מאוד שהוא אוהב או ליתר דיוק מאוהב בך בגלל מה שאת. יכול גם להיות שהוא מאוהב בך, משום שאת בחזקת "פרי אסור" במערכת המשפחתית המורחבת. לפעמים מה שהכי בלתי אפשרי הוא גם הכי מושך. השאלה שעלייך לשאול את עצמך - ואני בהחלט ממליץ לעשות זאת במסגרת מטפל, שהוא גורם ניטראלי וחיצוני למערכת זו - היא האם הרגשות שהביע גיסך אלייך הם חד-סיטריים. אם מדובר רק ברגשותיו אלייך, יש להציב לו גבולות. אך העובדה שהדבר עורר בך סערה ריגשית כה עזה דורש בדיקה יותר מעמיקה, במסגרת טיפול, של רגשותייך אליו. על איזה נימים הוא פרט שגרמו להתרגשותך העזה? האם ייתכן שהרגש הוא הדדי? מפני מי את צועקת "הצילו"? האמנם רק מפניו או מפני עצמך? אני רק מעלה שאלות שיש לדון בהן ברגישות רבה במסגרת איש מקצוע, שגם יתמוך בך במערבולת ריגשית עזה זו, אדם שיוכל לעמת אותך עם רגשותייך שלך ובו בזמן לתמוך בך ולהיות חיצוני לגמרי למערכת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה על תשובתך. רציתי להבהיר ולהדגיש מעל כל צל של ספק שאין לי אלא רגשות של אחות כלפיו. הזעקה הצילו נובעת מהחרדה שלי מפני מה שיקרה אם זה חס וחלילה ידלוף. אחותי, בעלי, אני והוא, וכמובן כל שאר המשפחה יהרסו מזה. הייתה לארבעתנו הרמוניה יפה של חברות. הוא לא סתם אמר שהוא אוהב גם את אחותי, גם את בעלי וגם אותי. את כולם אני אוהבת והמחשבה על עוצמת הפגיעה והכאב ששטות כזו יכולה להביא מחרידה. אין לי ולא שמץ של ספק לגבי רגשותיי - איני מרגישה כלפיו אלא אהבת אחות. מה שכן, היתה בי תחושת אשם, למרות שלא התנהגתי אף פעם שונה מהרגיל, שאולי יכולתי לראות את זה מתפתח ולמנוע את זה. אבל האמת היא שמעולם לא עלה בראשי כזה תסריט. מ-ע-ו-ל-ם !!! מאז, עליי לציין, דיברתי עם צד שלישי שמכיר אותי (לא את האחרים) והוציא אותי מתחושת האחריות שקיננה בי קצת. כתבתי גם לו מכתב שמבהיר חד משמעית את רגשותיי כלפיו - כאחות כאמור, ושמסביר לו את הסכנה האיומה. ביקשתי שישכח מזה ואמרתי שגם אני שוכחת מזה - כאילו זה לא היה מעולם. ביקשתי שיראה פסיכולוג - אני מרווה שיעשה כן, ואמרתי שאתרחק בזמן הקרוב. הוא התנצל והסכים לזאת. אני לא יודעת מה יתפתח מזה הלאה. מקווה ששום כלום. זהו. אם יש לך תגובה שתעזור למצב - אשמח לשמוע. מיכל.

שלום אני נוטלת סרוקסט כבר הרבה זמן , בעבר הייתי נוטלת פבוקסיל....... אני אף פעם לא אהבתי לקחת תרופות אבל אין ברירה כי אני סובלת מחרדות ופאניקה שאלתי היא האם התרופות האלה מזיקות באיזשהו שלב? כי בכל זאת אלה תרופות כימיות במיוחד כל התרופות האלה ממשפחת הבנזודיאזפינים שמעתי שהן תרופות ממש נוראיות , מזיקות וממכרות . הייתי רוצה לדעת מה התהליך שהן עושות בגוף? שמעתי שהן הורסות תאים בגוף ושהן נשארות בגוף ולא הכל יוצא בשתן הייתי רוצה את דעתך בנושא? תודה רבה יעל!

שלום יעל, הפסיכיאטר פרש. אענה לך מנסיוני. אני שאלתי את אותן שאלות מאחר וגם אני נוטלת סרוקסט, הפסיכיאטר ענה לי שהתרופות לא מזיקות. צריך לקחת תשובה זו בערבון מוגבל מאחר וסרוקסט תרופה חדשה יחסית ועדין לא ידועות ההשפעות של נטילתה לטווח ארוך. בכל זאת - אני נוטלת סרוקסט מאחר וכמוך סובלת מחרדות. השיקול של תועלת לעומת סיכון עומד לנגד עיני, ואני משתדלת לא לחשוב יותר מידי, מה אם... ומה יקרה... התרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים מזיקות מאחר והוכח שהן פוגעות בכבד, אם משתמשים בהן בכמויות ולאורך זמן. הן גורמות להתמכרות והגמילה מהן מלווה בתופעות גופניות קשות. לדעתי, רצוי לטפל בחרדות גם באמצעות שיחות וטיפול פסיכולוגי ולקוות להפסיק עם התרופות בהקדם האפשרי.

מה ז"א הפסיכיאטר פרש? לאן ? מה הוא לא יחזור יותר? ולאיזה תופעות גופניות קשות התרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים גורמות אם מפסיקים את הטיפול? תודה לך נטע

אבקש את עצתכם בבעיה שיש לי עם בני בן ה-21. החדר שלו מלוכלך בצורה לא רגילה, הוא מכבה בדלי סיגריות על מסילות התריסים. בכל החדר שלו מפוזר אפר, בדלים, שקיות ריקות של חטיפים, צלחות אוכל מזוהמות ועוד ועוד. הלכלוך בלתי נסבל. אני לא נוהגת להכנס לחדרי ילדי. שני ילדי האחרים אינם שומרים על סדר ונקיון, אך חדריהם סבירים, הם אחראים להם, ובהחלט שאינני נוהגת להתערב ולקחת אחריות על סידור החדרים שלהם. מידי פעם הם עושים נקיון יסודי והכל בסדר. בני הבכור אינו מרשה שאכנס לחדרו ואנקה אותו. כאשר ניקיתי אחרי 5 חדשים שהוא לא נגע בו,האבק הצטבר עד התקרה והזהמה חגגה, הוא ראה בחזרו מהעבודה חדר נקי והתנפל עלי איך העזתי להכנס לשם. המצב מאוד קשה, כי אני מריחה את האבק בכל הבית, עצם הידיעה שהאפר והבדלים מתגוללים שם והוא נושם את זה, מפריעה לי. אל תיעצו לי לא לנקות ולא להכנס לחדרו פעם ב-3 חדשים כדי לאסוף זבל... הוא גם מאוד אימפולסיבי ועצבני. האם יתכן וזו בעיה רגשית? אין לו ענין בטיפול פסיכולוגי.

בוקר טוב אני מתארת לעצמי כמה זה מעצבן......במיוחד שמדובר "בילד גדול". מעבר לכך אני רוצה להאמין שבחדר הזה לא מוסתר משהו אחר.....שאסור שתדעי על קיומו.....(לפי דעת בנך) סליחה שאני מכניסה רעיונות לראשך, באמת שלא זו כוונתי. מאוד ייתכן שהפרטיות של בנך חשובה לו בצורה קיצונית, וכל ניסיון שלך לנקות את חדרו "מעלה עשן סמיך בנחיריו"... גם אני בתור נערה לא אהבתי את התחושה שאמא שלי , תדע דברים שבזמנו חשבתי שהם באמת רק "העסק הפרטי שלי".... האם ניסית לקיים שיחה סחבקית עם בנך, ולאמר לו שמעבר לאפר,לריח, לטינופת ולשאריות, את פשוט חושבת שבגלל שאת החיים בבית חולקים כמה וכמה אנשים, יש להתחשב בהם ולא לצפצף על הכל? נסי לתפוס אותו במצב רוח מרומם, בין סיגריה לסיגריה, ולהבהיר לו כי בבית שלכם בני המשפחה מעדיפים להינות מאוויר נקי, חדדי את העובדה שהוא זה שנושם את כל הזוהמה והנילווים לה, ואם הוא יאמר לך שזה באמת לא מפריע לו בחיים, אני חושבת שיש לך בעייה....ואלי אנשי המקצוע יתרמו מנסיונם. מקווה לטוב ש נ ה ב

הי, לפי דעתי, כל עוד הוא גר בבית שלך, את רשאית לדרוש ממנו דרישות מינימליות ולא חשוב שהוא בן עשרים ואחת. לא רוצה לנקות, אז שילך ויחפש לו מקום מגורים אחר. פשוט מאד. למה מה הפינוק הזה ? מה ההליכה הזו עם כפפות של משי ? תגידי לי, בצבא היו מרשים לו לטנף את האוהל ? אז למה בבית מותר לו ? יש גבול לכל תעלול ! להיפך, בגלל שהוא מבוגר, הוא צריך להבין יותר ולהתנהג כמו בן אדם. וחוצמיזה, אם נגיד מגיעים בני דודים מחוץ לארץ ואת רוצה לתת להם את חדרו, את רשאית ? זה לא בדיוק החדר שלו לעולם ועד, זה החדר שלו כי את נותנת לו אותו. זו דעתי, בהצלחה ביי

אני מסכימה עם שלומי, כל עוד חיים בבית של ההורים צריך לכבד את דעתם דל ההורים ואני באמת לא חושבת שאת דורשת יותר מדי, לא רוצה לא צריך שיגיד שלום יפה הוא בטח כבר ילד גדול שילך לשכור דירה ושיחיו הוא והלכלוך שלו בכיף... את בשום פנים ואופן לא צריכה להסכים לזה מקווה שעזרתי, בהצלחה ! ים

אפרת שלום קיבלת עצות מצויינות. שילוב של נסיון לדבר איתו בצורה כנה וידידותית, עם הצבת גבולות סמכותית, היא בהחלט הכיוון המומלץ. האם זו התמודדות שלך לבדך או שיש בני משפחה נוספים שניתן לגייס או להתייעץ? בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, ברצוני לשאול האם ידוע מה הגורמים לשמיעת קולות בהתקף פסיכוטי ? האם זה צורך פסיכולוגי של החולה ? האם זה תופעה המוסברת באופן פיזיולוגי ? משתוקק לתשובה.

משה שאלה מצויינת ואין עליה תשובה חד משמעית. אחד ההסברים היא שבמצב פסיכוטי מנגנונים קוגניטיביים לסינון גירויים לא רלוונטיים אינו פועל. לכך יש הוכחות מחקריות. לדוגמא, מנגנון קשב שנקרא "עכבה סמויה" שמנטרל גירויים שנלמדו בעבר כלא רלוונטיים, אינו פועל בצורה יעילה במצבים פסיכוטיים וחוזר לפעולה תקינה לאחר קבלת תרופות אנטי פסיכוטיות. מאחר והאדם במצב הפסיכוטי מוצף ומותקף בגירויים רבים ובלתי מסוברים, ומאחר ונפש האדם מחפשת הסברים לכל דבר, חלק מהגירויים מתורגמים לקולות וחוויות שלמעשה אינם קיימים במציאות. אלו יוצרים את מה שמכונה דלוזיות והלוצינציות פסיכוטיות. זה לפחות ההסבר הכי משכנע שאני מכיר. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלומי...בעמ' 609 החזרתילך תשובה וב611 כתבתי משהו קשור

הי, כבר אתמול עניתי לך שם בעמוד 609 . אני תמיד חוזר אחורה. אז נא לעיין שם. יום נפלא ביי

היי שלומי אחרי המקרה ידיד שוטר סיפר לי מה עושים לאנסים בכלא ואתה יודע מה...מכה שזה קשה אני לא יכולה לתאר לעצמי דבר כזה...פעם בזינזאנה היתה סצנה כזו ומאז אני לא ראיתי את הסדרה הזו יותר. הבעיה אצלי זה שהוא לא היה מישהו זר. הוא היה מישהו שברמה מסוימת היה לי קשר רגשי אליו. וזה די מבלבל כי מצד אחד הוא עשה כזה דבר נורא ומצד שני עד אותו יום סמכתי עליו. בקשר לטיפול אז כן...ובעמ' 611 כתבתי משהו בהקשר "הגיגים של לילה" תסתכל אני פה עוד רבע שעה

תנו אות חיים !! מישהו נתן לכם פטור מלהכנס לפורום ??? גם אם אין חשק להיות ממש אקטיביים, לפחות איזה תגובה קטנה שנדע שהכל בסדר אצלכן ! אתן חסרות כאן בפורום !!!!!!!!!!!!!!!!!! אז אנא, השמיעו את קולכן הבהיר, המיוחד, המרענן, השובה, המקסים, והנהדר . בסדר ?

הי שלומי נשמתי, כפרתי, זוכר את הוירוס של הילד? אז הוא עבר אלי. שכבתי במיטה עם 40 חום 3 ימים ולא זזתי ממנה. היום קצת יותר טוב, אז יצאתי לשוטט ולראות מה התחדש בזמן שלא הייתי. תמשיך בתגובותיך המקסימות לעשות לי ולכולנו את הבוקר והיום כולו!!! מיכל.

מיכל, כמה נפלא לראות אותך שוב כאן. מקוני שגם לבן עבר הוירוס. כבר חששתי שנמאס לך מהפורום. דרך אגב: השארת תכתובת בלתי גמורה אי שם אחורה, אם יש לך כח וחשק אז זה בערך בעמוד 607 או משהו כזה. נקווה שלא נשמע על שום פיגוע היום. אתמול היה זוועה, יש לי בת שמשרתת בבאר שבע. התחלתי לטלפן כמו משוגע לסלולרי שלה ולא היתה תשובה. לא רציתי להתקשר הביתה בכדי שלא להדאיג את אשתי. ככה אני בוהה בידיעה שיש הרוגה אחת ! והמחשבות מתחילות להתרוצץ קדימה. למה אנחנו כאלה דאגנים ?? לא יודע. רק אחרי שלוש שעות שלא הצלחתי לתפוס אותה, התקשרתי הביתה ושמעתי שהיא התקשרה להודיע שהכל בסדר אתה. ההרג הזה פשוט איום ונורא. איך חיי אדם יכולים להיות כל כך זולים ?? מתי כל זה יגמר כבר ? חבל שאין לאף אחד תשובות. יום נעים לך, ביי

שלומי החמוד והמתוק ! בוקר טוב מזמן לא דיברנו ... אני מתארת לי מה עבר בראשך אתמול, אחי ליווה את חברתו להתגייס והפלאפון שלו ושלה לא היה זמין בקיצור זוועה אבל ברוך השם הכל בסדר אני שמחה שגם בתך החיילת. תשמע אני קוראת מה שכוכבית כותבת ואני פשוט לא מבינה אותה היא משוכנעת שבעלה נוהג בסדר לכן כל כך קשה לכם לשכנע אותה ללכת לטיפול, הייתי רוצה לומר לה כמה דברים אבל אני כל כך פוחדת לפגוע בה ... יום טוב , ים

ים, כה נחמד לראות אותך שוב, בתי לא חיילת רגילה, היא בשנת שירות. זה מקביל לשירות הצבאי עבור בנות דתיות. היא עוזרת לילדים בבית הספר, מתעסקת עם המופרעים שבהם ואחר כך עוזרת להם בשיעורי בית. לגבי כוכבית זה די מתסכל לראות שישנן נשים עם מנטליות פרהיסטורית. אבל אם היא לא רוצה ללכת חזיתית נגד בעלה, זו זכותה. יכול להיות שכך אמנם טוב לה יותר. מי אנו שנשפוט ? מה שלום הקטנטנים ? יום נפלא לך תגידי, את יכולה לראות את הים מהבית שלך ??? אני כבר מקנא !! ביי

-

הי בל , מה שלומך מותק ? מאיפה לקחת את השם הזה שאת שואלת עליו ? האם את בסדר ? היה לך התקף כלשהוא ? אני מקווה שתחזיקי מעמד ושאת במצב רוח טוב. כולנו מתפללים שיהיה לך רק טוב. יום נעים, ביי

זה מה שהרופא אמר קורה לי יש לי את זה הרבה שנים רק לא הייתי מודעת שזה משהו שצריך להתייחס אליו זה משהו כמו התקף חרדה. אבל אמרו לי שזה מסובך להסביר אז רציתי לדעת אם משהו מפה יכול להסביר לי ממני בל

i know u didn"t see me here too often but i realy hope u"ll fine some good words for me............... in a few days i am comming back to israel after not being there 8 months... for the new people here - i tried to kill my slef about 2 years ago , left the army after 1 year of service ( or should i say - they made ma leave...) and than - being lost , confused , and desperate - i have decided to save money and go somewhere else - maybe this will help me to find some answers or a meening for me to live and also - i htought for my self - well , if i don"t like what i see here - i should go and see if it is diffrent in other places - and i am not talking onlly about the situation in israel - even though it sure adds for the bad feeling , i am talking just a bout the difrent ways of lifes that our world offering us - and unfortunatly - i still didn"t find hte right one for me.... well , any way - this is the backround , now - i am suppose to go back after being here was the best thing i could do for my self - i am afraid that being back home will drag me down again , i feel like " parachti" here and afraid i"ll lose it...... it is going to be hard to give up on the freedom after u tasted it - and comming back to israel - iam afraid it will be like waking up in to the reality after dreaming a sweet dream........... well....this is too long now , hope u"ll find patiant to read it.......... hope i have made myself clear - i have such a mess in my head... thanks anat

היי ענת, ענת את לא יודעת לכתוב בעיברית?? אני לא מבינה אנגלית-חבל. אולי מישהו יכול לתרגם לי בבקשה... יום טוב כוכבית

הי ענת, זה כל כך מובן שיש לך חששות בקשר לשיבה הביתה. במיוחד לאור העובדה, שכשהיית בארץ, דברים לא כל כך הסתדרו לך. למה באמת את רוצה לחזור בדיוק עכשיו ? האם את חייבת לחזור או עושה זאת מרצון ? בכל מקרה, אאחל לך שתשובי לשלום, שתמצאי כאן מישהו נורא נורא נחמד, ותחיו יחד באושר ובעושר, ויהיו לכם ילדים נחמדים, ומה עוד ? בהצלחה, נסיעה טובה ביי

hi shlomi......................... first thing - i wanted to say thank u for writing me back - and if u can do me a favore pleas - say thanx in my name for cochavit for her good intetntions..... i guess the other people here didn"t find the right words for me......and also the doctors choose to avoid this message................. why am i comming back - ? basicly - because it is my younger's sister "bat - mizva" in 3 weeks and also - my viza is about to end.............. more generaly - i have no idea why am i comming back and what teh ehll i am going to do next in my life................... i wish things were easier and more simple//////////////////////////////

היי כוכבית! איפה את? הבטחת שתיכנסי לכאן היום ותספרי לי משהו משמח... ((-: אני מקווה שהכל בסדר אצלך, וכבר מתה מסקרנות... ((-: ביי! נזבורה

בוקר טוב חביבתי.. אני מבקשת ממך אלף סליחות..... הלכתי עם החיילת לקנות גופיות,וניצלתי את ההזדמנות וטיילתי קצת. בעלי קנה לי......ר-כ-ב.....והוא מרשה לי לנסוע לילדים מתי שאני רוצה!!!! עכשיו נותר לי רק לחכות שיהיה להם זמן....... אח איזה כייף... נכון משמח?? ביי ויום טוב כוכבית

הוא מרשה לי לנסוע לילדים מתי שאני רוצה ???????????????????? מה זה הוא מרשה לי ??? תגידי, את חיה באירן ? או באפגניסטן ? ועוד שאלה: את מרשה לו לנסוע לילדים ??? כוכבית, התעוררי, אנחנו בשנת 2002 , ידוע לך ?? מה זה מרשה לי ? מה את ילדה שלו ? מותר לשאול בת כמה את ? מותר לשאול מאיזה ארץ בעלך ? ומתי עלה ארצה ? את יודעת שאני לא מתכוון חלילה לתקוף או ללגלג, אני רק רוצה שתביני שאת אשה משוחררת ועצמאית ואין לבעלך זכויות יתר עלייך. הבנת אותי ? כל טוב לך

היי! זה בסדר, את לא חייבת לי שום התנצלות... ((-: ואני שמחה בשמחתך ושנשמע עוד הרבה-הרבה חדשות טובות - ממך ובכלל... ((-: ביי! נזבורה.

שלום, יש לי שאלה שאולי קצת תמימה או פתטית, אבל יכול להיות מצב של מטפל ומטופל שמתאהבים או שנוצר בניהם קשר רומנטי...... תחשבו שהיחסים בין המטפל למטופל מאד אינטימים מאד אישיים ואנחנו בסה"כ בני אדם..... אז השאלה שלי , האם יכול להתפתח קשר בריא מסוג כזה של קשר? תודה מראש ליאת

קשר כזה נוצר בד"כ ע"י אידיאליזציה איך קשר יכול להיות בריא? רק אם יבוא מהסיבות הנכונות. ואידיאליזציה היא לא מה שנקרא "סיבה נכונה"

ליאת, בטיפול, רוב הסיכויים שבשלב מסויים מטופל "יתאהב" במטפל - זה מצב סביר, כל זמן שלא מתפתחת אובססיה בנושא, וכל זמן שה"התאהבות" הזו עולה על-פני השטח ומדברים עליה. כשההתאהבות באה מצד המטפל, רצוי שהוא יפנה להדרכה או אפילו יסיים את הטיפול, ויפנה את המטופל למישהו אחר. יש להבדיל בין התאהבות לבין קשר רומנטי... אסור שיהיה קשר "לא טיפולי" במסגרת הטיפול, מכיוון שאז הטיפול מאבד הרבה מהאפקטיביות שלו, שנבנית - בין היתר - על היותו של המטפל דמות "לא ידועה". נכון שאנחנו בסה"כ בני-אדם, אבל מטפל מיומן ורציני לא ייתן למצב כזה להתרחש (גם מהחשש של תביעה משפטית בגין ניצול)... רק לפני 3 שבועות בערך דיברו על הצעת החוק החדשה, שבה כל מגע מיני בין מטפל למטופל אסור. הרה.

שלום ליאת, תודה על השאלה החשובה. אנסה להגיב בשתי רמות: (א) הרמה האתית הפורמאלית ו-(ב) הרמה המהותית-טיפולית. (א) ברמת האתיקה המקצועית, ברור שכל קשר רומנטי, ואף מסחרי או אחר, אסור לא רק על מטפל פסיכולוגי אלא גם על רופאים (לא רק פסיכיאטרים). בתוך הסיטואציה הטיפולית, המטפל נמצא בעמדת כוח וייתרון על המטופל וכל קשר שחורג מדיבור על בעיותיו של המטופל עלול להיות ניצול לרעה של מעמדו של המטופל. לפי תקנוני אתיקה שונים של האיגודים השונים של המטפלים, קיימות אף תקופות זמן מוגדרות שונות לאחר תום הטיפול שבמהלכן אסור למטפל לקיים כל קשר רומנטי, מסחרי או אחר עם המטופל לשעבר. לאיסורים חמורים אלה יש התייחס בקפדנות לא בשל היותם פורמאליים אלא משום שהם באים להגן על המטופל ויש להם השלכה על מהות הטיפול כפי שיפורט ברמה המהותית-טיפולית. (ב) ברמה המהותית-טיפולית הקשר הטיפולי הוא האמצעי המרכזי דרכו עובדת הפסיכותרפיה. קשר זה הוא קשר מיוחד מאוד, משום שבו אמור המטופל להשתחרר מהגנות בהן הוא משתמש בחיי היום-יום. הוא מספר למטפל דברים שאינו יכול, ובמקרים רבים גם לא רצוי, שיספר לאנשים אחרים. המטפל, לעומת זאת, אינו אמור לספר למטופל על בעיותיו האישיות שלו. מצב זה הופך את המעמד הטיפולי לבלתי-שיוויוני ועל כן יש להקפיד על מה שמחייבת האתיקה המקצועית בעניין זה. יתר על כן, במהלך הטיפול יש חשיבות לשני תהליכים: העברה (נטייתו של המטופל להשליך על המטפל דמויות משמעותיות מעברו) והעברה נגדית (נטייתו של המטפל להשליך על המטופל דמויות משמעותיות מחייו שלו). לתהליך ההעברה חשיבות ראשונה במעלה, לפחות מנקודת מבט פסיכואנאליטית, כי זוהי ההזדמנות של המטופל לחוות באמצעות הקשר הטיפולי את הצלקת ההתפתחותית בה הוא פגוע ביותר, לחזור אל "זירת הפשע", לטפל באלמנטים טראמוטיים מודחקים ולהבדיל בין המטפל כדמות הקיימת בזכות עצמה ובין הדמות שהוא משליך אותה על המטפל. לשם כך, הקשר הטיפולי צריך להיות מנוטרל מכל אלמנטים זרים, שרומנטיקה היא הזרה ביותר לו. תהליך ההעברה הנגדית אכן מתייחס בין היתר לאפשרות שהמטפל יתאהב במטופלת ע"י השלכת דמויות משמעותיות מחייו עליה. כל עוד הוא מודע לכך ויכול לעשות את ההבדל, אין בכך פגם. במקרים בהם הוא אינו יכול לשים לעצמו גבולות בעניין זה, שומה עליו לסיים את הטיפול. תהליך ההעברה אמור להיות מעובד ומובהר בטיפול, בעוד תהליך ההעברה הנגדית אמור להיות מעובד בין המטפל לבין עצמו או בין המטפל ובין מדריכו המקצועי או עמיתיו למקצוע. כשאת משתמשת במונח "התאהבות" בפנייתך את רומזת לקשר רומנטי הדדי, כאילו גם המטפל מעוניין בו. זה מצב חמור שהדעת איננה סובלת ולהערכתי, פוסל את המטפל מלהמשיך את הטיפול. אם מדובר בהתאהבות של המטופל במטפל, בהחלט אפשר לראות זאת כמקרה פרטי של העברה ולנצל זאת לטובת הטיפול מבחינות שונות - למשל, האם יש למטופלת נטייה כללית יותר לבקש לעצמה את הבלתי-מושג או הבלתי-אפשרי בבחירת בני-זוג (שכן מעצם הגדרת הקשר הטיפולי מימוש ההתאהבות הזו אינו אפשרי), איזה אלמנטים במטפל גרמו לה להתאהב, מה גורם לה להתאהב בגברים בד"כ והאם יש בגורמים אלה אלמנטים בעייתיים. את מעלה סוגייה חשובה על הגבול הדק בין קשר קרוב מאוד שמיועד לשירותו הבלעדי של המטופל לבין קשר רומנטי שהוא קשר ממנו אמורים ליהנות בד"כ שני הצדדים. הקשר הקרוב הראשון הוא הקשר הטיפולי ועיבוד אותה התאהבות בטיפול חשוב הן כדי לשמור על הגבולות והן כדי ללבן קשיים ביצירת קשר ובשמירה עליו של המטופל. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

שלום ! האם ידוע לך על אינטרקציה (התנגשות) בין התרופות "לפונקס" ו "אפקסור" . תודה.

... ולכן כרגע אין פסיכיאטר בפורום.

שלום זה מהלב רואים שאתה לא בודק את הפורום השארתי לך עוד הודעה, צר לי שאני לא יכולה לענות לך.

שלום זה מהלב רואים שאתה לא בודק את הפורום השארתי לך עוד הודעה, צר לי שאני לא יכולה לענות לך. ריקי

שלום זה מהלב רואים שאתה לא בודק את הפורום השארתי לך עוד הודעה, צר לי שאני לא יכולה לענות לך. ריקי

שלום !!!!!!!!!!! בהרבה כתבות שמעתי שהכדורים שפסיכיאטרים נותנים הם מזיקים סרוקסט , פבוקסיל ובמיוחד אלא ממשפחת הבנזודיאזפינים שהן הורסות תאים בגוף , ממכרות ,וסתם כימיות כימוטרפיה למשל זה גם כימי זה כמו הכדורים האלה וזה לא בריא בכלל מה דעתכם ? איך אפשר להתמודד בלי כדורים? תודה

ישי, על ההרכבים של התרופות אני לא יכולה לענות לך... אבל בדיוק כמו שכימותרפיה הכרחית במקרים מסויימים, כך גם התרופות הפסיכיאטריות. לפעמים אפשר להתמודד בלי תרופות ולפעמים אין מוצא אחר.

שלום אני בת 18 וחצי אני שנים סובלת מחרדות , אני כבר לא מטופלת על ידי פסיכיאטרים כי זה לא עזר אבל אני כבר 3 שנים בערך עם סרוקסט הייתי לוקחת שניים ביום אחר כך ירדתי לאחד ביום , אחר כך לאחד ביומיים ועכשיו לאחד בשלושה ימים. בימים האחרונים חלה הדרדרות במצב רוח ואני שרויה במתח הפחד שלי הוא שמע יקרה לי משהו , אני מפחדת מוות אני מפחדת שיהיה לי אירוע לבבי כמה שעשו לי בדיקות מכולן יצאו תקינות זה לא מוציא אותי מהפחד בגלל שאני סובלת מפעימות מוקדמות , זאת הרגשה כל כך לא נעימה כאילו הלב שלי מתחיל להשתגע לפרפר. אני כבר לא יודעת מה לעשות , כולם מיואשים ממני ,אף אחד כבר לא מתייחס אליי מתי שאני מרגישה רע , אני רוצה לעשות שוב בדיקות לב וההורים שלי לא מסכימים אני כבר לא יודעת מה לעשות אנא עיזרו לי תודה מקרב לב!!!!!!!!!!!

לירון היקרה, אני יכולה להבין את ההרגשה שלך ואת התחושה הזאת שהפחד משתלט עליך,אני יודעת, זה פשוט נורא. הבנתי ממה שכתבת שאת כבר לא מטופלת על ידי פסיכיאטרים כי זה לא עוזר אבל את כבר 3 שנים בערך עם סרוקסט. לדעתי את צריכה להתייעץ עם פסיכאטר ולבדוק איתו אולי את לא צריכה את התרופה הזאת?, אולי היא כבר לא משפיעה כמו שצריך?, אולי המינון נמוך/גבוה?, אולי שיחות עם פסיכולוג יכולות לעזור לך ? (לי הם מאד עוזרות..אני פשוט מפחדת ליטול כדורים, אני מפחדת מההשפעה שלהם). סה"כ את בחורה צעירה ואינטלגנטית ( לפי הרושם שהשארת במכתבך) תנסי להעסיק את עצמך בדברים שמחים יותר, מהנים יותר(בנים....) תחשבי אולי המתח שאת חשה הוא כתוצאה של לחץ מכל מיני דברים חשובים לך (לי זה קורה הרבה פעמים ...) ובקשר להורים שלך,את צריכה לדבר איתם ולומר להם שוב איך את מרגישה ולומר להם שאת זקוקה להם עכשיו יותר מכל. מקווה שקצת עזרתי שלך ליאת

לי גם יש פעימות מוקדמות, לפעמים זה באמת כואב אבל רוב הפעמים זה לא כואב, ותמיד זה מפחיד. אני חושב שאת בת 18 ואת לא צריכה לשאול את ההורים שלך אם לעשות בדיקות לב - פשוט תעשי אותם מתי שבא לך ואצל רופא שונה. זה עוזר להיות שלווים שהכל בסדר- וזה די דומה למישהו שצריך כל הזמן חיזוקים שאוהבים אותו- וזה כמובן לגיטימי אך מיותר. אצלי הפעימות המוקדמות נובעות מזה שאני לא נושם טוב מה שנגרם ממצב של פחד. תיהיי חזקה חמודה. והנה אתר בנושא: http://www.panicdisorder.co.il

שלום לירון, חלק מההחמרה שאת מתארת במצבך עלול להיות תופעה של גמילה מהסרוקסט.גם אם לא, המצב מחייב פנייה מיידית אל הפסיכיאטר, רצוי זה שנתן לך את הסרוקסט ושליווה אותך בתהליך הפחתת המינון. החרדה שאת מתארת אינה דבר מדאיג, ויש כיום אמצעים יעילים לטפל בה. כפי שציינתי מספר פעמים, וגם עמיתי ד"ר קפלן עשה כן, השילוב בין טיפול תרופתי מתאים ובין פסיכותרפיה (שיחות) נמצא במחקרים כיעיל יותר מכל אחד משני הטיפולים בנפרד. בכל מקרה עלייך לחזור אל הפסיכיאטר כדי לעשות הערכה מחדש של הטיפול התרופתי, מינונו או שינויו. את משתמשת בביטוי "פחד מוות" ואני אשנה אותו קצת ל"פחד מההמוות". לעיתים קרובות, פחדים ממחלות גופניות קשות וקטלניות דוגמת אלה שתיארת, מבטאים פחד מהמוות. העובדה שכולנו נמות בסופו של דבר ושהחיים הם זמניים, או בניסוח מוקצן, שכולנו חיים על זמן שאול, אינה נסבלת. אחת הדרכים להפוך אותה נסבלת קצת יותר היא לפחד ממחלה ספציפית כזו או אחרת ולהתמקד בה. כך אנו הופכים את החרדה הכללית מהמוות למשהו ממוקד יותר הניתן להתמודדות, אם כי לא מוצלחת. הטיפול התרופתי עשוי בהחלט להקל משמעותית על הפחד, ואילו הטיפול הפסיכותראפויטי-שיחתי אמור לעזור לך ללבן מה בסיפור החיים האישי שלך גורם לך לפחד בצורה כוו מהמוות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה רבה קודם כל על כל התשובות עכשיו ליאת מה שרציתי לשאול אותך , את כתבת שאת לא נוטלת תרופות כי את מפחדת מההשפעה שלהם.? למה את מתכוונת? התרופות האלה עללות להזיק ? מה הן יכולות לעשות? תודה לך !

לד"ר אורן שלום, ברצוני לדעת מהו חוזה טיפולי? תודה

הילה שלום בד"כ מדובר על סיכום בין המטפל למטופל לגבי כללי הטיפול, הן ברמה הנפשית והן ברמה הטכנית. למשל, מהי מטרת הטיפול, מה קורה במסגרת הפגישה, מה קורה מחוץ לפגישות, זמני הפגישות, כיצד מבטלים פגישה, וכדומה. לא מדובר בחוזה פורמלי אלא בשיחה פתוחה הנעשית בד"כ בתחילת המפגשים. חוזה טיפולי יכול להיות שונה מאוד ממטופל למטופל. למשל עם ילדים קובעים לפעמים שבחדר מותר להשתולל אבל אסור לשבור דברים או להכות. עם מבוגרים בד"כ המסגרת ברורה יותר. יש מטפלים שמקפידים להעלות את החוזה הטיפולי בצורה פורמלית ויש כאלה שקובעים חוזה טיפולי בצורה לא פורמלית והחוזה נובע באופן טבעי מצורת השיחה בחדר. בין אם מדברים על כך, ובין אם לא, חוזה לא פורמלי למערכת יחסים יש בכל סוג מפגש בינאישי, ולכן בוודאי שיש כזה בתוך המסגרת הטיפולית. מאחר ובטיפול הפסיכולוגי הדינמי יש התייחסות לאופי מערכת היחסים הפורמלית והבלתי פורמלית, המודעת, והבלתי מודעת, סביר שהחוזה הטיפולי ישמש גם כנושא משמעותי לשיחה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בת 40, נשואה + 3 זה זמן רב שאני סובלת מתחושה מעיקה של כניסה לגיל המסוכן, תחושה של זיקנה וחוסר טעם בחיים כי אינני צעירה עוד, אני מסתכלת על צעירים בני 20 ומקנאה בהם בעוד אני נזכרת בעצמי בגיל זה. אני מרגישה שחיי טמוני סכנות ממחלות, פיגועים, תאונות וכו' ואין לי חשק להנות מהם. ובהתאם לכך גם מצבי הגופני, תחושת כבדות וחוסר יכולת וכח לעשות דברים. אני בריאה בדרך כלל . האם אני בדכאון ? תודה

אלינה שלום לא הייתי מנסה לאבחן דיכאון דרך האינטרנט, אבל נשמע שאת מוטרדת ושקיימת פגיעה משמעותית באיכות החיים שלך. אינני יודע מה ההסטוריה האישית שלך וכיצד התפתחה התחושה השלילית עליה את מספרת, אבל אין סיבה להמשיך ולחיות בתחושה כזו. אני מציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי. אמצע החיים הוא עבור הרבה אנשים שיא ההשגים והדימוי העצמי, אין סיבה שלא יהיה כך גם עבורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

לאחרונה אני סובלת ממתחים ממש קשים. אני מרגישה תחושה של מתח פנימי, מעין פחד, המשתלט על כל הגוף. לאחר כמה שעות מתוחות כאלה אני מתחילה לסבול מכאבי ראש ולעיתים אף מתפרצת בבכי משום שכל כך קשה לי לשאת מתח כזה. אני לוקחת שני כדורי סרוקסט ליום (40 מ"ג) וזה עדיין לא עוזר. היום כבר לא עמדתי במתח והחלטתי לקנת כדור הרגעה (קלונקס) אבל אני כל כך לא רוצה להתמכר לכדורים ולא יודעת למה קשה לי כל כך להתמודד עם לחצי חיים שאחרים מתמודדים איתם בקלות. מה עושים נגד מתח כזה? אני רוצה לציין שתרגילי הרפיה, דמיון מודרך, שיאצו וכדומה לא מצליחים להרגיע אותי. אם אני מתוחה, שום דבר לא מרגיע אותי. המתח שולט בהכל ורק השינה קצת מרגיעה אז אני בורחת לשינה. מה עושים?

שלום אנסטסיה,איזה שם יפה. אם את לוקחת 40 מ"ג סרוקסט וזה עדין לא עוזר לך, רצוי שתפני לפסיכיאטר ואולי תשקלו החלפת תרופה. משך כמה זמן את נוטלת את הכדורים? אני יודעת מנסיון שיש אנשים שמפתחים סבילות לכדור ולעיתים יש צורך בהחלפתו או בהעלאת המינון, מה שלא מתאים במקרה שלך מאחר ואת לוקחת 2 כדורים ליום. אני יודעת ש- 60מ"ג סרוקסט זאת הכמות המירבית. לי אישית זה נראה הרבה. מה עם ספורט? הליכה נמרצת משחררת מתחים ועושה טוב לנשמה ולגוף. תרגילי הרפיה ודמיון מודרך רצוי לעשות באופן קבוע מידי יום ביומו, על מנת שירגיעו. האם את בטיפול פסיכולוגי? שם אפשר לברר את המקור למתחים שלך וללמוד כלים להתמודדות טובה יותר בעתיד. נשמח לעזור לך.

שלום אנסטסיה, אכן לטכניקות כמו דמיון מודרך וחלק מהטכניקות האלטרנטיבות כמו מדיטציה נדרש איזה שהוא קו בסיס, או רמה התחלתית, נמוכה יותר של חרדה. מהעובדה שאת מתשמשת ב-40 מ"ג סרוקסט אני מבין שאת נמצאת בטיפול פסיכיאטרי. האם הטיפול מסתכם אך ורק בתרופות? האם נעשה ניסיון לפסיכותרפיה (טיפול ע"י שיחות) במקביל לטיפול התרופתי? השילוב של השניים הוכח כיעיל יותר משני סוגי הטיפול (תרופתי ושיחתי) בנפרד בייחוד בחרדה מהסוג שאת מתארת. אינך מוסרת שום פרט על מצב החיים בו את נמצאת, דבר שהיה עוזר לקבל תמונה מקיפה יותר, שכן לגורמים סביבתיים יש השלכה רבה על המתח בו את נמצאת. בעזרת טיפול שיחתי מתאים, ניתן אולי לעזור לך לאתר מצבים ספציפיים יותר שמכניסים אותך למתח, מערכות יחסים שגורמות לך למתח ולגרום לשינוי חלקי הן במצבים הללו, במידת האפשר, אך בעיקר לשינוי פנימי אצלך בהתייחסות לאירועים המלחיצים כמו גם לעמוד על סיבות סביבתיות מעברך לחרדתך, שאולי הבנתן תסייע לך להתגבר על החרדה. 40 מ"ג סרוקסט הוא מינון לא מבוטל של התרופה, שאכן נועדה לטפל בדיכאון המלווה בחרדה, בין היתר, ואם את נמצאת על מינון זה תקופה ארוכה, אולי כדאי לך לחזור אל הפסיכיאטר ולשקול שינוי בטיפול התרופתי או במינונו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

כוכבית את ממש טועה, אבל ממש. את לא צריכה לעשות הרבה כדי שלא יהיו לך חברים. מספיק שאת לא מתקשרת לא מבקרת והקשר מתנתק. חברות או ידידות או נישואים צריכים שני צדדים. וכדי שיהיו שני צדדים צריך לעשות מעשים. צריך ליזום מפגשים. צריך לצאת. צריך לשוחח עם אנשים. חברים לא יפלו לך מהעיצים:)) אלא אם הם רוצים להתאבד:))) לכל תקופה בחיים יש את החברים שלה. בביה"ס יש לך חברים מסוג אחד בצבא מסוג אחר בעבודה או בלימודים חברים אחרים לכל מיסגרת בחיים יש את החברים שלה. ואולי זה עצוב עם חבר עוזב. אבל במסגרת הבאה שלך את תמצאי חברים חדשים. ההורים שלי בני 50 שיחיו. הולכים למועדון חברים והם יוצאים ביחד ומבלים ביחד. וההורים שלי חברים אם חלק מהם יותר וחלק פחות. אין מה לעשות לא כל אחד מוצא חן בעינייך. אבל הם במסגרת ויש חברים. ככה שאת אומרת דברים שבעלך מכניס לך לראש. ואת האמת אני חושב שאת לא חושבת ככה. אחרת לא היית פה. את צריכה יותר ביטחון. ואת צריכה טיפול ותמיכה כמו ששלומי וליבי ואחרים יעצו לך. טיפול זה לא אומר שאת חולה או משוגעת או משהו. לפעמים בנאדם תקוע וצריך עזרה לצאת ממצבים ודברים. ולפעמים מישהו חיצוני יכול לעזור יותר. בגלל זה גם צריך חברים. הם יכולים לתרום לכם מהרבה בחינות. כמו עצה טובה, כמו אם את צריכה לדוגמה משהו שישמרו על אחד הילדים או אם חס וחלילה אם תיהי חולה ותצטרכי משהו. מי יעזור לך במיקרים כאלו. את מכירה את המשפט טוב שכן קרוב מאח רחוק??? אז כדאי לך לדעת אותו כי הוא משפט נכון מאוד תאמיני לי הלואי ויהיה לכם חבר טוב אחד שיעזור לכם בעת צרה. וזה שווה את כל מה שאמרתי. בשביל זה צריך להכיר אנשים וליצור חברה טובה ותומכת מסביב. אז בהצלחה לך חוץ מזה כתבתי את האי מייל לא נכון זה הנכון [email protected] בלי האחד אחרי eitan @-----)----- איתן

שלום איתן למעשה, אני קצת מבולבלת ולא יודעת אם אני עונה ל-"איתן המקורי" או למתחזה... בכל אופן, הרשו לי להתערב , כמי שעקבה באכפתיות גדולה אחרי כוכבית ובעייתה... והאמת- שכוכבית איכזבה. איכזבה את עצמה, ואיכזבה את אנשי הפורום שפתחו לה חלון לעולם בזוית אחרת... אני מקווה שכוכבית קוראה את דבריי,: כ-ו-כ-ב-י-ת=====אם כל פעם "תרימי ידיים" כשמישהו אומר "שלום, אני הולך".... תשארי דורכת במקומך. ודריכה כזו היא נסיגה ענקית לאחור. אני רוצה לאמר לך משהו חשוב: אחרי ש"עקבתי" אחריך קצת....בפורום כמובן.... הגעתי למסקנה שאת כל כך צריכה באופן נואש חברה., שאין לך מושג..... אם תדפדפי כמה דפים אחורה, תראי בעצמך כמה עשרות פעמים ביום נכנסת, ענית,הגבת,שמחת,והראת נוכחות. לפעמים אפילו "קצת נמאס" היה לראות את שמך....(.סתאאאם.....) את יודעת למה עשית זאת? כי חברת אנשים היתה חדשה לך,היתה חידוש עבורך, וגילית כמה שזה מוצא חן בעינייך, לשם שינוי, וזה לא משנה אם מדובר באנשים וירטואליים או לא . גם אני וירטואלית כרגע, אבל אני כמוך, כל כך בשר ודם בחיים, ומעבר למסך המחשב., כמו איתן-שלומי-ליבי-הרה-ליהי-נטע-יונת-וכל האכפתניקים האחרים שלא זוכרת כרגע את שמם... אחדד ואומר שלהערכתי את כל כך ת-ק-ו-ע-ה, ואת כל כך צריכה שמישהו מיקצועי יאזין לך, שאני ממש חושבת שיפה שעה אחת קודם, וכבר אמרתי לך את המשפט הזה בהתכתבות קודמת. ביום שסיפרת לנו כי ביטלת את התור ,בגלל שמישהו איים בהסתלקות מכאן- מאד כעסתי עליך.. מה למחט ולפדחת???(כלומר- מה הקשר??) עשי טובה, כוכבית, עשי אותה לעצמך. תחדשי את התור שבוטל, ויום אחד עוד תודי לאלה מאיתנו שדירבנו אותך בעניין. באכפתיות ש נ ה ב

מיכל:)) כל הכבוד לך אהבתי את מה שכתבת:)) הנה האי מייל שלי שוב ואני מקווה לא לטעות שאני כותב אותו. בכל מיקרה אם יש לך ספקות להרה יונת מיכל נטע וענת מחו"ל שעוד מעט חוזרת אלינו:)) יש את המייל שלי ואם מישהו מתחזה הן יודעות לשאול אותי קודם. והן לא ממהרות להגיב לדברים שלא ניראים להם שאני כתבתי. וזה בד"כ קללות כפל משמעות לדברים שרשמתי קודם. כמו הפעם שחזרתי ומייד מישהו רשם שאני עוזב. צריך קצת הגיון בריא אבל מישתדלים. [email protected] @----)---- איתן

בוקר טוב שנהב.. גם את צודק כמו כל השאר, ואני מאוד מצטערת שאיכזבתי אותכם, כואב לי שאין לי חברות..ואני די נחמדה ומסתדרת יפה עם אנשים, אני תמיד צוחקת ומחייכת ומקרינה החוצה שאני האישה הכי מאושרת בעולם, אבל זה הכל חיצוני, אין בי שימחה פנימית, את יודעת מתי שמחתי ממש מבפנים?! באותו היום שקבעתי פגישה לייעוץ, הרגשתי שאני מרחפת.(דרך אגב- גם הבת שלי החיילת כועסת שביטלתי את התור) תודה שאיכפת לך, אבל קשה לי ללכת... יום טוב כוכבית

בוקר טוב איתן אין לי מה לומר.... אתה צודק בכל מה שאמרת, אבל בעלי לא מוכן שיהיו לי חברות,וגם כשהיו לי (לפני שנים) הוא דאג שאני אנתק את הקשר... אני לא צריכה שישמרו לי על הילדים, הם כבר גדולים.. וכשהייתי צריכה כולם עצמו עיניים כולל בעלי וה"משפחה שלי", כך שיש לי ניסיון מר..ואפשר להבין מזה שיש קצת מן האמת במה שבעלי טוען..(דרך אגב גם לבעלי אני לא מאמינה...הוא כבר הוכיח לי שגם הוא יכול לעזוב, אם לא פיזית לפחות ריגשית). וכל הסיפור הזה פרץ החוצה בגלל שקשה לי לקבל שלו מותר ולי לא...הלב בתוך הגוף לא יודע אם הוא נימצא בתוך גוף של אישה או של גבר... איתן אני יכולה לשלוח לך אימייל?? יום טוב כוכבית

אין שום אמת במה שהבעל טוען!!!! את בעצמך במשפט ליפני טענת שבעלך גרם ועזר בניתוק מהחברים. אנשים לא יקפצו עליך בכח ויגידו לכם שהם רוצים ליהיות חברים שלכם. קשרים צריך לטפח. חוץ מזה תמיד יש חברים יותר טובים ופחות טובים. לא כולם באים לעזור בעת צרה. בד"כ זה חבר אחד או שניים. אבל בכל מיקרה גם בשביל זה צריך לטפח קשרים אם אנשים. וכן את יכולה לשלוח לי אי מייל:) [email protected] @----)----- איתן

ישנם הרבה אנשים והרבה אוכלוסיות שזקוקוים לטיפול ובכל זאת לא מקבלים אותו. מדוע? איך אפשר, לדעתכם, להפוך את הטיפול לנגיש יותר עבורם?

שלום יש לי תשובה . 1. מחסום המימון= ידוע שטיפול הוא הוצאה יקרה..... לעיתים פגישה בת שעה כרוכה בהוצאה כספית אסטרונומית לבן אדם שעבד כמעט יום שלם על מנת לממנה. אז נגיד, ומדינתנו חסרת התקציב , תספסד בחצי את עלות הטיפול, או תגדיל את המשאבים המוזרמים לשירות הציבורי, הסובל ממיעוט בכוח אדם מקצועי,סביר להניח שתהיה זו הקלת מה. 2.מחסום הבושה= גם אם נדלג מעל משוכת מחסום המימון , נותר מחסום הבושה. חלקים גדולים מהאוכלוסיה, (ולא תמיד קשור העניין למצבה הסוציואקונומי), סבורים שלקבל טיפול זו בושה, כי זה מגדיר קבל עם ועדה את היותם "בעייתיים נפשית". אנשים רבים ,שיכולים להרשות לעצמם, בוחרים לקבל טיפול /ייעוץ נפשי במקום המרוחק ממקום מגוריהם, לבל יפגשו מכרים.... וזה מוביל אותי למחסום הבא. 3. "יחסי ציבור"= להערכתי יש צורך בקצת פרופגנדה=תעמולה חיובית לכל הנושא של טיפול בפרט. אני מניחה שאפילו דרך שידור בערוצי הטלויזיה, ממש כמו תעמולה לקראת מבצעי התרמה למיניהם... ומטרת התעמולה= העלאת המודעות בצורך לפנות כשמציק,כשלוחץ,כשכואב בלב... אנשים הולכים לטיפול כשהגב כואב, כשהגרון אדום, כשהחום עולה....אבל מה עם הנפש? האם שכחתי עוד משהו?? בברכה ש נ ה ב

חן חן על תגובתך המפורטת. ואגב, מה שלום בנך?

שלום, אני חושבת שזה בעיקר פונקציה כלכלית, לצערנו ..... ליאת

יש אנשים שפשוט לא מאמינים בטיפול פסיכולוגי. קשה להם להאמין שזה יכול לעזור. אני נמנה על האנשים האלה....

ס. שלום אכן את נוגעת בנושא רגיש ועצוב. הגבתי עליו לא פעם בפורום והוא מקומם ומרגיז במיוחד. המקור לבעיה פשוט ומהווה פונקציה של סדרי עדיפות תקציביים של הממשלה בלבד. נקודה. הנתונים מבישים הן מכיוון חוק הבריאות והן מכיוון התקציבים שניתנים לשירות הציבורי בתחום הנפש. שני התחומים היחידים לפי מיטב ידיעתי שלא מכוסים בחוק הבריאות הם הטיפול הנפשי וטיפולי שיניים. בשניהם ניתנים טיפולי חירום בסיסיים ומעבר לכך מופנה הנזקק לטיפול פרטי. מבחינת תקנים ומימונם הדבר פועל בהתאם. כמות כוח האדם במרפאות הציבוריות מביאה לתור המתנה של חודשים ארוכים וגם אז הטיפול ניתן לטווח קצר. לדעתי מדובר במגמה מכוונת בשל גורמים כלכליים כדי לגרום לאנשים להתייאש ולא לפנות. קופות החולים מעדיפות להשקיע בתחומי בריאות אחרים. באופן טבעי אנשים אכן מתייאשים ולא פונים. אף אחד לא רוצה להתחיל טיפול ולגלות שאחרי 10 מפגשים צריך להתחיל לספר הכל מחדש. השכר המשולם בשירות הציבורי לפסיכולוגים מגוחך, הנמוך ביותר בקרב העובדים האקדמאים, והופך את העבודה להתנדבות. אנשי מקצוע נשארים בשירות הציבורי כדי להנות מעבודת צוות, דבר שלא קיים בד"כ בעבודה הפרטית, ולא עבור השכר. מי שלא מאמין בטיפול הפסיכולוגי כמו אדי אכן אינו מהווה בעיה כיוון שאינו מעוניין בשירות. יש רבים אחרים שזקוקים לטיפול פסיכולוגי ואינם יכולים לקבלו. אישית, אינני רואה פתרון בעתיד הנראה לעין. בברכה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב מה שאתה אומר, איננו מעודד כלל. והמצב במדינה רק הולך ומחמיר, ואיתו הבעיות שהולכות וגדלות, ומשאבים לטיפול- א-י-ן. נגיד,לי אישית תהיה בעייה אם אזדקק לקבל בעתיד טיפול, לא בטוחה שאוכל לממנו. ואם אחליט לפנות לשרות הציבורי, קרוב לוודאי שהפסיכיאטר המקומי ינסה "לדחוף" כדור כזה או אחר, כי אין תקציב לשיחות/או לעבודה פרטנית. (ואני מדברת כרגע מנסיון).... חבל ש נ ה ב

שלום לך, אני מצטרף לדבריו של ד"ר קפלן, אם כי הייתי רוצה לרכך מעט את התמונה. סל הבריאות כולל טיפול נפשי, אך טיפול זה מוענק בצורה שונה ע"י קופות החולים השונות. בקופת חולים הכללית הטיפול ניתן במסגרת מרפאות ציבוריות לבריאות הנפש, אם של הקופה עצמה ואם של משרד הבריאות. העומס על מרפאות אלו גדול, רשימת ההמתנה ארוכה וחלק גדול מהטיפולים נערכים ע"י מתמחים וסטודנטים בפיקוח ובהדרככה של אנשי מקצוע מוסמכים. ברור שטיפול זה נופל ברמתו המקצועית מטיפול אצל איש מקצוע מוסמך, אם כי אני מכיר אישית מספר לא קטן של מקרים בהם מטופלים הפיקו תועלת רבה מטיפול אצל סטודנט או מתמחה דווקא בשל היותם של האחרונים נטולי שחיקה מקצועית וחדורים שאיפה להצליח. בקופות החולים האחרות מוענק הטיפול הנפשי בצורה שונה. ראשית הוא ניתן אך ורק ע"י אנשי מקצוע מוסמכים והמבוטח זכאי למספר מוגבל, אם כי לא בהכרח קטן, של שיחות עם איש מקצוע אותו הוא יכול לבחור באופן חופשי מתוך רשימה שמציעה הקופה. טיפול זה אינו ניתן חינם, אך הוא מסובסד ומחיריו נמוכים בהרבה מהממוצע המקובל עבור בשוק הפרטי. חלק מטיפולים אלה ניתן לתכנן מראש, תלוי בסוג הבעיה, כטיפולים המוגדרים מראש כטיפולים קצרי-מועד לצורך טיפול בבעיה מסויימת. בחלק מהמקרים, עפ"י המלצת המטפל ואישור הגורם המוסמך בקופה"ח, ניתן להאריך תקופה זו ונדמה לי, לפחות כך זה היה בתקופה מסויימת, ניתן להמשיך את הטיפול אצל אותו מטפל באופן פרטי, ללא השתתפות הקופה, במחיר מופחת אם כי לא זהה למחיר המסובסד, אך עדיין נמוך מזה המקובל בשוק הפרטי, גם לאחר מיצוי תקופת הזכאות לטיפול. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין

קראתי מאמר שאומר שאין שיטת טיפול אחת שיותר טובה מאחרות. איך זה יתכן? מה זה אומר על השיטות השונות? איך המטפלים בוחרים את שיטות הטיפול? האם עליהם להתמקד בדרך אחת או לשלב שיטות שונות?

מטופלת יקרה, הגיוני מאד מה שקראת במאמר, מכוון שבאמת ישנם הרבה שיטות טיפול ואין טיפול יותר טוב או עוזר יותר זה מאד אישי ותלוי במטופל עצמו יכול להיות שטיפול X עוזר למטופל מסויים ולמטופל אחר לא. אני חושבת שמטפלים בוחרים את שיטת הטיפול שלהם בעיקר עפ"י נתונים אישיים של המטופל, הם כמובן יכולים לשלב בין כמה שיטות טיפול או אפילו רק אחת. תחשבי שברפואה הקונבנציונלית לדוגמה ישנם כמה סוגים של אנטיביוטיקה אך כל חולה יכול להגיב בצורה שונה לכדור. לכן כל העניין הטיפול איך, מה, כמה מאד קשור למטופל עצמו. מקווה שעזרתי שלך ליאת

שלום לך, השאלה שאת מעלה היוותה, ועדיין מהווה, נושא למחקרים רבים. אינני יודע באיזה מהם את נתקלת. כשמדובר בפסיכותרפיה (טיפול ע"י שיחות), אכן מספר מחקרים גילו בעקביות שאין הבדל בין השיטות, והגורם החשוב ביותר המשפיע על שיפור במצבו של המטופל הוא איכות הברית הטיפולית בין המטפל והמטופל. עוד כמה הערות חשובות לעניין זה: א. מן הראוי להבחין בין טיפול תרופתי ופסיכותרפיה - ברוב ההפרעות הנפשיות שילוב של שני סוגי הטיפול יעיל מכל אחד מהם בנפרד. ב. מטפלים אמורים להתאים את שיטת הטיפול לבעייתו של המטופל ולאישיותו. למשל, בהפרעות ממוקדות מאוד כמו פוביות שונות (פחדים מדברים ספציפיים), עיצוב התנהגות נחשב כיעיל יותר מגישה בעלת אוריינטאציה פסיכואנאליטית, שמערבת טיפול בכלל האישיות, ולאו דווקא בסימפטום ספציפי. ג. הגישות הטיפוליות השונות אינן מעמידות את יעילותן לבדיקה באותה מידה. למשל, הטיפול ההתנהגותי (שינוי התנהגות) - קוגניטיבי (שינוי מחשבות) מעמיד את עצמו הרבה יותר לבדיקות יעילות ע"ס האמונה שפסיכולוגיה בכלל וטיפול בפרט הם דברים מדעיים הניתנים למדידה. לעומת זאת, גישות פסיכואנאליטיות, למשל, המתייחסות לכלל דוגלות בטיפול באישיות בכללותה ורואת בהתנהגויות שונות סימפטומים שונים של אותה בעיה שאין טעם לטפל בהם בנפרד. ד. כשמדובר בפסיכותרפיה, מטפלים שונים מאמצים לעצמם גישות טיפוליות שונות בהתאם לאישיותם שלהם, ותחומי בעיות שונות. ובכל זאת, בידי המטופל הזכות לבחור את המטפל בעיקר לפי מידת ה"כימיה" שהוא מרגיש כלפיו, שכן כאמור הקשר מטפל-מטופל הוא אחד הגורמים המנבאים החזקים ביותר של הצלחה בטיפול ועולה בחשיבותו על השיטה הטיפולית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תפתחו את הרדיו, עוד פיגוע.

נטע, תודה על המידע המצער שלך ליאת

לפסיכיאטר שלום, הומלץ לי להתחיל טיפול תרופתי עקב חרדות ברסיטל. אני מתלבטת האם להתחיל כעת בטיפול או להמתין עד לאחר פסח, מכיוון שאני שומרת כשרות ועד כמה שידוע לי אין התרופה כשרה. אני בטיפול פסיכולוגי פעם בשבוע. לאחר הטבה משמעותית איך אוכל להפסיק את נטילת התרופה? תודה.

שלום רוית, כפי שאת רואה אינני פסיכיאטרית, אך כיום אין פסיכיאטר בפורום והייתי רוצה לעזור לך כמיטב יכולתי. כאחת שלוקחת תרופה נגד חרדה אני מבינה את המשמעות של מידע על התרופה . העברתי לך קישור על הרסיטל, תלחצי עליו ותדעי קצת יותר: http://www.infomed.co.il/drug1.asp?dID=293 לגבי שאלתך על כשרות התרופה: במידה ואת נוהגת להתיעץ עם רב, עשי זאת כדי להסיר ספק מלבך. הפסקת תרופות נעשית בפיקוח רפואי, אסור להפסיקן בבת אחת.

שלום בני חייל טרי, נמצא בתחילת קורס (לא קרבי) .ברצוני לציין כי הוא בן יחיד, ומגלה שביעות רצון בשרותו הצבאי, עד כה. איננו מתלונן, ומצוי במצב רוח טוב. אני מרגישה כי הקורס ממלא אותו מבחינת שכל, עניין וחברה, ומעולם לא שמעתי ממנו מילה רעה.(עדיין) הוא מגיע לסוף שבוע, וחוזר לבסיסו ביום ראשון בשעה מוקדמת. השבת היה בבית, (יש לו חברה מספר שנים, וביניהם הכל נראה טוב...), היתה זו שבת עמוסה , ולטענתו לא היתה זו "שבת סטאלבט". אתמול בערב המאוחר, כשסידר את התיק הגדול שלו, היה לחוץ מאוד, כל הזמן הציץ על השעון וסינן "אוף ףףף אין זמן לכלום".... מצב רוחו השתנה מקצה אל קצה, הרגיש לחוץ בצורה היסטרית, ונראה אומלל. נשכב על המיטה בחדרו, נראה חלש ונבול מאוד, טען שאין לו אויר, וביקש שאפתח חלון..... הסיטואציה היתה מדאיגה, ניסיתי לשמור על קור רוחי, הרגעתי אותו, שתה מיים, . טענתו היתה, שהוא מתרוצץ מידי, שהוא לא נח, שהוא שונא לאחר, שאין לו זמן לכלום, הוא חזר והדגיש ש"אין לו זמן". הלך לישון במצב רוח רע, ישן 5 שעות וקם בבוקר במצב רוח רע,הקפצתי אותו לבסיס, נפרד ממני לשלום, כמעט לא חייך. אני מודאגת כי זו פעם ראשונה שבני נמצא במצב כזה. אינני יודעת למה לקשור את שרשרת התופעות של לחץ-חוסר אויר- איבוד עשתונות-מצב רוח רע. אני מעלה השערה כי ייתכן והוא נמצא בקורס במצב של תחרות, וברצונו להצטיין, אך אין לי חיזוקים להשערה זו. הצעתי לו הבוקר לגשת לרופא בבסיס ,בני אמר שחושב שאין צורך, כי יש לו "משהו חשוב" השבוע .(מדובר בניווטים.....) ולשאלותי: <<הייתכן כי הוא לחוץ מהמשהו החשוב הזה? <<האם הוא באמת זקוק למנוחה פיזית כשהוא מגיע לשבת? (וזה עומד בסתירה עם רצונו של חייל המגיע לחופש "להספיק המון דברים" ....). <<האם עלי לנסות לדווח למפקד שלו על הלחץ הנפשי?(מדברים על חשיבות מעורבותם של הורים).ואם אדווח, אני נכנסת לדילמה- איך יגיב בני כשיידע שהאמא התקשרה לצבא?? <<האם עלי לחכות לחופשת השבת הבאה, ולראות אם זה ריטואל? ומאידך- כשיחזור, ובאמת יעשה לעצמו "שבת סטאלבט", והכל יהיה בסדר, האם אפשר יהיה לשכוח מכל העניין? ברצוני לציין כי בני ואני ביחסים מצויינים, אני זוכה לשיתוף ממנו, ומניחה שאם היה קורה משהו בחייו הצבאיים , היה מספר לי. אני בדילמה, דואגת לו, ואודה להדרכה.

שנהבוש, בוקר טוב, לא קל להיות אמא לחייל. אני מבין מאד את החששות שלך. זה מאד מתסכל לראות ילד כאשר קשה לו או לחוץ לו ולהתמודד עם אי התערבות. אבל לפי דעתי, הילד התבגר, הלחץ והביאוס מכל מיני דברים כמו: "אין זמן לשום דבר" , זה חלק מהחיים. אז אם זאת רק פעם ראשונה, הייתי במקומך מחכה בסבלנות ליציאה הבאה שלו, עומד אתו בקשר טלפוני , (אם זה אפשרי), ובשום פנים ואופן לא מתקשר עם מפקדו . אני חושש שזה מאד מאד מרגיז את החייל לדעת שהאמא הדואגת מתקשרת למפקד מאחורי הגב לודא שהוא יוצא עם סוודר. הבנת אותי ?? זה נורא קשה אבל, הורה טוב גם יודע (מתוך אותה אהבה ודאגה) לעמוד מהצד ולא להתערב. תסמכי עליו קצת יותר, הוא יתגבר ויתבגר. בהערכה רבה, בידידות כנה, עם המון איחולים של הצלחה לבנך בצבא, ושיחזור הביתה בשלום, ביי

היי שלומי תודה. אכן זה היה ביאוס של הבן. הרגשתי שהוא בלחץ, וחוץ מלנסות להרגיע לא יכולתי לעזור. אני נוטה שלא להתקשר לצבא, וכמובן שבני ואני בקשר סלולרי כמעט מידי ערב, רק ש...לי...-כאמא- התגנב איזה חשש, מהול ברגישות, שמשהו לא בסדר, ושזו איזו התחלה. אני מחכה לתגובתם של ד"ר קפלן+ד"ר רובינשטיין. ושוב תודה ש נ ה ב נ.ב- ככה זה כשיש בן יחיד, (ואני לא היסטרית..) אתה לא "עובר סטאז'" מילד לילד, ולומד, אתה פשוט מתמודד ומנחש איך הכי טוב לנהוג, מתוך אינטואיציה......קפיש???

שלום שנהב, לפחות בחלק הראשון של פנייתך את מבטאת דאגנות שלך למצבו של בנך, עוד בטרם קרה האירוע שקרה. את מתארת בסה"כ השתלבות במסגרת הצבאית ושביעות-רצון ממנה, אך מרבה להשתמש במילה "עדיין" כאילו את מצפה לצרות. שורות אלו מעלות את המחשבה שמא זה המסר שבנך מקבל ממך. בהחלט אין להסיק מסקנות מוקדמות מדיי מאירוע חד-פעמי. מה שאת מתארת הוא התקף חרדה שייתכן שיחזור על עצמו וייתכן שלא. איננו יודעים. מה שברור הוא שאם תשדרי לבנך את דאגנותך לגביו ויש ביניכם קשר קרוב כפי שאת מדווחת, הדבר עלול לפעול כנבואה המגשימה את עצמה. פנייה לרשויות הצבא ללא ידיעתו של בנך היא דבר מאוד לא מומלץ, בלשון המעטה, וזו אופציה שיש לשמור אותה רק למקרים יוצאי-דופן שבנך רחוק מאוד מאוד מהם. הדבר יתפרש בצדק ע"י בנך כהמעטה ביכולתו ואף כמעילה באמון. לכל היותר, אם המצב חוזר על עצמו ובנך אינו משתף אותך במצבו, תוכלי להציע לו לפנות בעצמו לטיפול פסיכולוגי. אך זה עדיין מוקדם מדיי, הרבה יותר מוקדם. אכן מעורבות של הורים בחיי ילדיהם בכלל ובניהם החיילים בפרט היא נושא שמרבים לדבר עליו, אך יש להפריד בין מעורבות ודאגנות-יתר. יש לי הרגשה שבמקרה שלך פחות מעורבות ואיפשור מרחב מחיה לבנך יכול להיות לטובת שניכם מבחינות רבות. אין פירושו של דבר אדישות. המסר שאת שם בשבילו אם הוא יזדקק לך צריך להיות ברור ונדמה לי שהוא ברור מאוד במקרה שלך. מסר לא פחות חשוב צריך להיות שאת סומכת עליו כאדם עצמאי שיכול לדאוג לעצמו בכוחות עצמו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

תודה לך. אני אכן בשבילו, אך אינני חושבת שאני משדרת לו לחץ ודאגנות יתר. אופי שרותו הצבאי, מרגיע, ואני בהחלט ישנה טוב בלילה. אינני מתכוונת לפנות מאחורי גבו של בני, למפקדו בצבא, העלתי זאת באחת האפשרויות, שכן אני עצמי, לא הייתי שקטה מהחרדה שלו, שפרצה רק בגלל שהיתה לו תחושה "שאין לו זמן. לכלום" ,... כעצתך, אשתדל שלא לשדר דאגנות.אגב- מרחב המחיה של בני בבית הוא ענק מכל הבחינות. בני עצמאי מגיל קטן, והוא מזמן מבוגר ואינו "נתלה על הסינר". תודה על דבריך.אשתדל להתייחס לאירוע כאל חד- פעמי מסוגו, ולהמשיך לשדר לו כי אני סומכת עליו. אני באמת סומכת עליו. בברכה ש נ ה ב

שנהב שלום, כאמא לחייל משוחרר אשמח ליעץ לך מנסיוני. הבן שלי סיפר לי שבצבא אף פעם אין זמן, בפרט כשנמצאים בקורס. הלחץ גדול ויש לוח זמנים עמוס ולחוץ וצריך להספיק לבצע מטלות רבות. שישבת הסתיים "מהר מידי"עבור בנך והוא התבאס ביודעו ש מחר מתחיל שבוע עמוס ולחוץ. "הילד" שלי אמר שהצבא הוא לא כיף גדול וסביר להניח שבנך לא יהנה מכל תקופת השירות שלו, אבל הוא יתבגר וילמד לקחת אחריות על חייו. אני זוכרת הרבה לילות שהתהפכתי במיטתי מדאגה, רדופת סיוטים, בפרט בזמן שירותו בלבנון. תני לו את האפשרות לבחור מה לעשות בחופשותיו, ואני יודעת שתהיי לצידו בכל מקרה שיזדקק לך. יתכן והיה לו התקף חרדה חד פעמי. המשך שירות נעים לך ולבנך. אין צורך שתתקשרי למפקדיו, הוא "יהרוג" אותך על זה...... מצבו לא דורש את התערבותך המידית.

תוך כדאי שיחה עם אדם אשר טוען שהוא בדכאון,מתחים וכו... ע'פי איזה סימנים וצורת ביטוי שלו אפשר להבין שאכן מצוקתו היא אמיתית............???

דני, אם אותו אדם מרבה להתייס למוות - זה מעורר חשד (מתוך הנחה שהוא לא קברן או פתולוג). אם אותו אדם מרבה להשתמש בביטויים כמו "אין שום-דבר שווה", "אני לא שווה כלום", "אין בשביל מה לחיות" וכדומה.... זה אור אדום. אם אותו אדם סובל מבעיות שינה ו/או אכילה פתאומיות, וללא סיבה רפואית - זה עוד אור אדום. אבל אבחנה הכי טובה תעשה ע"י פגישה עם איש מקצוע, שיוכל להתרשם מהאדם באופן אישי, מהתבוננות ומשיחה.

דני שלום אדם שטוען שהוא במצוקה נמצא במצוקה. אדם שצריך להמציא מצוקה כדי למשוך תשומת לב מצוי גם הוא בסוג כלשהו של מצוקה וחשוב לבדוק איך לעזור לו. במידה ומדובר בחשש לדיכאון קליני חשוב להפנות אותו לייעוץ מקצועי כיוון שניתן לעצור התדרדרות במצב ע"י זיהוי נכון של הבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, שמי מיכל בת 27 , סובלת כ- 17 שנה מהתקפים (כ-15 סהכ") שאין זה ברור אם מדובר באפילפסיה קלה או במיגרנה, ההתקף הראשון בגיל 10 היה מלווה באיבוד הכרה ואיבוד שליטה על סוגרים , לאחר אישפוז בן שבוע התחלתי ליטול טגרטול cr . במשך השנים היו התקפים נוספים ללא איבוד הכרה, מאופיינים בראיית אורות צבעוניים המשתלטים על שדה הראייה, שיבוש מילים, טישטוש קל בחילה,הקאה וכאב ראש. נמשך בין 10 ל-20 דקות. התקפים רבים קרו בעקבות נסיונות להפסקה הדרגתית של הטיפול, מספר מקרים בעקבות אכילת אוכל סיני ועוד כמה מקרים בעקבות מעבר דירה וביום ה-11 בספטמבר (תוך כדי נסיון להפסיק את הטיפול). המינון שבדר"כ לקחתי הוא 300 מ"ג פעמיים ביום, כרגע אני שבוע אחרי התקף ונוטלת 100 מ"ג פעמיים ביום. אני מעוניינת לדעת מה השפעה אפשרית של נטילת התרופה על הריון מתוכנן או מה יקרה אם אפסיק נטילתה ואחווה התקף במהלך ההריון? יש לציין בנוסף שבדיקות eeg במהלך השנים היו תמיד תקינות, כמו כן הומלץ לי ע"י רופא נשים ליטול חומצה פולית, האם זה יעזור? מה הסיכוי לבעיה בעובר עקב הטגרטול? תודה!

מעיון בספר התרופות התברר לי כי לא נוטלים את התרופה בזמן היריון, כיון שהיא עלולה לפגום בהתפתחות התינוק. בזמן ההנקה התרופה עוברת לחלב האם אך לא סביר שיהיו לה השפעות שליליות על התינוק. בכל מקרה עצתי לך, בשום אופן לא להפסיק את השימוש מבלי להתייעץ ברופא שרושם לך את התרופה וכן להיוועץ ברופא נשים לגבי ההריון וההשלכות השונות. שיהיה בקלות!

אני יושבת בלילה (או יותר נכון בבוקר) וקוראת ספר מלא בכל מיני תובנות נפלאות... בספר הזה כתוב שכל דבר שאנו חווים מוקרן לנו מראייתנו הפנימית... זה מעניין... לפני כשנתיים עברתי חוויה לא קלה - איך בדיוק אני עצמי גרמתי לזה לקרות? איך הבאתי את זה על עצמי (חוץך מהסיבה שהוא טען שחירמנתי אותו והוא לא יכל "לחזור בו") מעניין אם אני אביא את זה על עצמי שוב.... מעניין אם הקשר הנוכחי עם אדם שגילו כמעט כפול מגילי הוא עוד שער לגהינום שכבר יצא לי לראות... מעניין עד כמה הוא יוכל לשמוע שאני רוצה ולא רוצה ושאני לא מבטיחה לו כלום ושלוקח זמן עד שמתרגלים אחד לשני.... מעניין אם כדאי לי לסמוך על תחושת בטן או "לסתום לה את הפה" בטענה שהיא פסימית מדי... ואת מי אאשים אם זה יקרה שוב?

שלום רב, נראה ממה שכתבת שאת מייחסת לסביבה שלך את המקור המרכזי להסבר התנהגותך, שלא ממש רצוייה לך. קחי את עצמך לספרים אחרים, שעיסוקם בחיזוק הדימוי העצמי. יתכן וכדאי שתתיעצי עם איש/ת מקצוע. חבל להגרר. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

ההתנהגות שלא ממש רצויה היא סוג של כפיית רצון אחרים ואלימות פיזית יחד. ואם אפשר למנוע ממה שקרה לי לקרות לאחרות...אדרבה - פרסם את שמות הספרים פה איך בחורה יכולה למנוע מדבר כמו זה לקרות לה?

היי את - מה את קוראת? איך קוראים לספר הזה???? את מאמינה לזה, שכל מה שקורה לנו קורה בגללנו? כבר התכתבתנו על זה... על בחירות שעושים בחיים, ועל ההשפעה שיש לסביבה על הבחירות שלנו. נכון שיש בחירות, שרק אנחנו אחראיים להן ולתוצאות, אבל יש דברים שבכלל אינם תלויים בנו!!! אז לצערך הרב נפגשת, לפני שנתיים, עם חזיר אידיוט שעוד בסוף מאשים אותך - איך זה קשור לראייה הפנימית שלך... הרי זה כמעט מצדיק את המשפט "כל אישה רוצה להיאנס, כמו שכל גבר הוא אנס בפוטנציה".... בבקשה תגידי לי שאת לא מאמינה בזה... מה שמעניין הוא, למה לך, מלכתחילה, להיכנס למערכת יחסים עם אדם שגילו כפול מגילך? מה את מחפשת אצלו? בגרות נפשית? נסיון חיים? את מחפשת דמות אבהית? וגם אם את מעוניינת בקשר איתו, למרות הגיל, זו עדיין לא הזמנה לשום תקיפה שהיא.... גם הוא אידיוט אם הוא יחשוב ככה!!!! מה אומרת לך תחושת הבטן? לוותר על זה? אז תקשיבי לה!!! אם זה יקרה שוב? את יכולה להאשים את כל העולם, אבל את לא אשמה!!!! איך את יכולה להיות אשמה?

היי הרה קודם כל לספר שאני קוראת קוראים "התקדשות" ותוכלי למצוא דעות כאלה בהרבה מספרי העידן החדש. כבר אמרו לי אחרים שזה הכל תלוי בגישה... למה לי להיות עם אדם בגיל כזה? רוב הידידים שלי הם בגילאים 35-55 למה? לא יודעת זה המצב... גיל כזה זה כמובן לא הזמנה לאונס...מה גם שהוא מצהיר שאיזה אבא יהיה לילד שלו אם הוא ישב בכלא... השאלה היא אם תחושת הבטן שלי....שנוטה לפחד..מאד!!!...לא קשורה למה שחוויתי בעבר, כי עד מתי אני אמשיך לפחד מאנשים? וזה גם מבלבל כי יש את הקטע הזה של משחקי כוח...ובשבילי זה הסיוט האולטימטיבי. איך אני אדע שבעצם הכל משחק? איפה הגבול בין משחק לאמיתי? מי יידע לשים את הגבול כשיתבקש דבר כזה? תגידי לי שאני לא עושה שגיאה ענקית כשאני ממשיכה עם זה...

האם מישהו מכיר או שמע על התופעה האם אכן היא נובעת רק כתוצאה ממתחם או שישנם עוד סיבות???? איך מתייחסים/ מטפלים בה כאשר מדובר בילדים????. אני מדברת במקרה שלי על טיקים נשימתיים זה פשוט נורא להמצא בסביבה של מי שעושה זאת לא נעים וגורם לתחושת מחנק..... אני כבר משתגעת

דלית שלום אנא הוסיפי פרטים: גיל, כמה זמן התופעה קיימת, האם יש תופעות אחרות, מה בדיוק קורה בזמן הטיקים והאם ניתנה אבחנה ע"י מישהו שזה אכן תיקים, האם ניתן טיפול כלשהו בעבר. בברכה ד"ר אורן קפלן

מדובר בילד בן 14 הטוען שיש לו קשיי נשימה נבדק על ידי א.א.ג שערך גם צילום מערות הפנים נמצא עיבוי קל כתוצאה מהצטננות מה שגרם לחסימת אויר קיבט טיפול בקורטיזון למשך 5 ימים וכן משאף ועוד איזשהו כדור לייבוש הטיפול לא ממש עזר הרופא טען שאין סינוסיטיס ושהמצב השתפר אולם הנשימה הכבדה והמאומצת הנשיפה בכח של האויר כאילו האנחות אינה פוסקת חזרנו לרופא המשפחה ואמר שילד אין כלום שנעזוב אותו בשקט וזה יעבור הוא גם טען שכנראה מדובר בטיקים הוא יודע שמדובר בילד בריא וגם לא נמצא כל ממצא בבדיקת סטטוסקופ כמובן שאבחנה כזו יכול לתת רק נאורולוג... אבל כיצד ניתן לאבחן שאכן אלו טיקים?????? התופעה הייתה קיימת בעבר לפני כשנתיים למשך כמה חודשים התמעטה עד כדי כמעט וכלום ולפני כחודשיים חזרה שוב זה פשוט נורא מי שנמצא לידו נחנק מהנשימה הזו אומרים כך שמעתי שייתכן והתופעה נובעת מלחץ למרות שעל פניו הילד נראה כאילו רגוע אך אולי זו העמדת פנים ? ! ? אודה לך מאוד אם תעזור לי איך לעזור לו...

הרה שלום בנוגע ליכולת הביטוי בכתב ובעל פה את חושבת הרבה יותר ממה שאת מדברת האם חוסר הסינכרון בין המחשבה לדיבור לא מעיד על ADHD ? תודה שאול

שלום שאול, לא בהכרח. זה יכול להעיד על חוסר ריכוז, שמקורו נפשי... לפעמים זו תוצאה של עייפות = פחות מדי שעות שינה, או שינה גרועה. איך אתה מרגיש? הרה.

שלום, אני לא אוהבת לשהות במחיצת אנשים רבים ולא מוכרים. אני אמורה לעבור קורס של נהיגה מונעת מטעם משרד התחבורה כתנאי לחידוש הרשיון. המפגשים אמורים להתקיים השבוע ואני בחרדה עצומה בלשהות במחיצת 30 אנשים מרקעים שונים באותה כיתה. מה אני יכולה לעשות??? תודה

מיטל שלום תוכלי לנסות לפנות לטיפול פסיכולוגי ממוקד, בד"כ מדובר בטיפול קצר מועד תוך שימוש בטכניקות בהביורסטיות-קוגניטיביות, ניתן להיעזר גם בהיפנוזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לא לחדש את הרישיון ולנסוע במוניות....

אור אתה פסיכולוג? ולא אמרת לנו?! תקרא את האותיות הקטנות... מיטל :-)

הייתי בקורס כזה האנשים שם- כל אחד נשאר בעניניו ואין פה גיבוש חברתי מסיימים את הקורס ויותר לא רואים אותם אףאחד לא יבקש ממך להרצות מול הכיתה ואין לך מה לחשוש רישיון=עצמאות------>אז שווה לעשות את המאמץ גם אני סבלתי מחרדה כשהייתי שם אבל תודה לאל שזה מאחורי בהצלחה את לא תרגישי איך הזמן עובר

מה הסימנים להמופליה????? אני מכירה את מחלת ההמופליה כהתעלפויות אתמול אמרו לי שאפשר לחלות במחלה זו בצורה קלה יותר כמו פיהוקים, או זריקת ראש לאחור משהו מוכן להסביר לי יותר?

מיתר היקרה, המופיליה לפי מיטב ידעתי זהו פגם גנטי, שקרישת הדם איטית מאד, עקב מחסור באחד משני גורמי קרישה. חולה עלול לסבול מדימום ממושך אחרי כל פציעה. אני חושבת שאת מתכוונת לאפילפסיה, שמאופיינת בהתקפים פתאומיים חוזרים. תקני אותי אם אני טועה שלך ליאת

מיתר, מדוע שלא תשאלי את אותה שאלה בפורום שעוסק ברפואה כללית? גם אפילפסיה וגם המופליה אינן מחלות פסיכיאטריות.

היי רוית. מה שלומך? זו שוב אני... עם האצבע לא הולך כ"כ טוב... כשהיא ערה, ואני אומרת לה, אז היא מוציאה את האצבע ואומרת לעצמה "פויה!, אצבע לא בפה!" (זה נורא חמוד...) אבל היא מהר מאד חוזרת למצוץ אותה... הרופא אמר לי שאין מה לעשות חוץ מלהמשיך ולדבר איתה על זה. רציתי לשאול אותך אבל משהו אחר: הבת שלי לא מבדילה בין צבעים עדיין. באיזה גיל אמורים כבר לדעת צבעים? צורות היא יודעת (אפילו משושה, מעויין וכו'...), מספרים היא גם יודעת, אפילו את הא"ב היא לפעמים ממלמלת... האם אני סתם מוטרדת או שיש לי סיבה? אצלה הכל אדום, כחול וצהוב... אין לה שום בעייה להגיד על משהו צהוב שהוא אדום ועל משהו אדום שהוא כחול וגם לערבב בין אלה... מחכה לתשובה. מיקי.

למיקי היי. עם האצבע כתבתי לך שזוהי תופעה מאוד עקשנית וקשה למיגור. הייתי קצת מניחה לזה עד שקצת תגדל והיא בעצמה תבקש את עזרתכם בגמילה. לגבי הצבעים- בגיל 3 ילדים רבים כבר יודעים להבחין בין צבעי היסוד לפחות. לא נשמע שזוהי בעיה התפתחותית היות והיא מכירה מספרים וצורות. תתייעצי עם רופא הילדים שלה- נראה מה הוא אומר. בכל אופן זה לא נשמע מדאיג מאוד. בברכה. רוית. נ.ב. יש אבל משהו בילדה הזאת שגורם לך לדאגות וחרדות. מענין לחשוב על כך- לא? . רוית.

היי רוית. קודם כל - ביתי בת שנתיים... ואת כתבת שבגיל 3 מבחינים בין צבעים, מה שאומר שיש לה עוד שנה... שנית - רציתי להודות לך: זה ממש נחמד שיש מישהי שאפשר להתיעץ איתה. ו... דבר שלישי: אני דוקא די רגועה בכל מה שקשור אליה, אני חושבת שהיא ילדה מדהימה ומאד פיקחית (אבל אני לא אוביקטיבית...) מי שלחוץ ומלחיץ זו דוקא הסביבה. (ובטח כבר נתקלת לא פעם בתופעה הזו...) הורים שמוטרדים מזה שהנכדה לא יודעת צבעים, סבתות שלחוצות שהנינה עדיין לא אומרת משפטים שלמים וכו'. אז אני מחפשת תשובות יותר בשבילם מאשר בשבילי... אני דוקא די רגועה ובטוחה בעבודה שאני עושה איתה. שוב - תודה. מיקי.

שלום מיקי, אם הילדה מוצצת אצבע וטוב לה עם זה, כדאי לעזוב אותה לנפשה . יכול לקרות שעקב נידנוד שלך היא תפסיק למצוץ אצבע ותסגל לעצמה הרגל מגונה הרבה יותר גרוע. מניסיון של אמא ל- ארבעה ילדים האמיני לי עיזבי אותה לנפשה, היא כנראה זקוקה לזה . מציצת האצבע ממלאת אצלה איזו שהיא פונקציה , וממש לא כדאי להפסיק לפני שהיא מוכנה לכך. שיהיה לך הרבה נחת.

שלום. אין לי בעייה עם ההרגל. לפני כשבוע כתבתי כאל לרוית על זה שנהיה לה פצע באצבע בעקבות המצציצה, ושהעור נהיה סדוק ופצוע. זה מה שמטריד אותי. יש לך אולי רעיון מה לעשות?!

לשלומי שלומי אני הבנתי שכנראה נפגעת מתגובתי לפני כמה ימים. אז קודם כל רציתי שתדע שלא היתה לי שום כוונה לפגוע בך באופן אישי ולא באף אחד אחר. וגם לא אמרתי שצריך לכתוב דברים שקשורים רק לפורם. התכוונתי בסה"כ לקצר קצת את העיצים הלא רלוונטים של השיחות הפרטיות שהתחילו להפוך ממש לצ'אטים. זה הכל. אבל פתאום כולם התחילו לתקוף בלי לרדת לסוף דעתי. כאילו אני חדש פה ולא יודע מה קורה פה בפורם. להזכירך ולהזכיר לכל מי שקורא פה. אני ותיק פה יותר מהרבה אנשים שניכנסו לפה בזמן האחרון. ואני לא נגד שיחות פרטיות או נושאים כללים. אני חושב שזה חשוב. אבל אני חושב שלא צריך להגזים. וזה מה שקרה בזמן האחרון. ולזה התכוונתי. אז אל תנסו לחנך אותי, ולהתנהג אלי כמו טיפש. כי אני ממש לא. בכל מיקרה שלומי אתה בטח תיקרא את זה ביום ראשון אז שיהיה לך שבוע טוב. ושוב אין לי ולא היה לי דבר נגדך או נגד מישהו אחר @-----)--- איתן

הי איתן, ברוך שובך. מה שאמרת ומה שגם אני אמרתי - זכותנו. וגם זכותם של המשתתפים לחלוק עלינו. לא כדאי לפרוש בגלל ויכוח לגיטימי.

אתה צודק אדי זאת היתה טעות מרה וחמורה. סיפרו לי לאיזה בלאגן זה גרם. זה נעשה ללא מחשבה תחילה ועל זה אני מצטער. אבל אני לא חוזר על טעות פעמיים. לפחות אני משתדל. איתן

good to see u dear..........:-)

ניר שלום תודה על התשובה ועל ההזדהות אני רוצה להתייחס לדבריך במכתבך המרגש אלי אתה ציינת את סערת הרגשות שפקדה אותי בזמן שאבא קיבל התקף לב בשנת 1975 הייתי אז בן 20 ובגיל 20 בחורים או בחורות צעירים נכנסים לסערת רגשות גם בגלל פרידה מחבר או מחברה אתה העלית את האפשרות שהייתי שרוי באבל מתמשך במשך כל חיי סבלתי מחוסר איזון הורמונלי שגרם לי קשיים אולם אבל ודיכאון הם שני דברים שונים אני ידעתי שקיים מושג שקוראים לו אבל אולם את משמעות האבל חוויתי רק לאחר שאבי נקרע ממני היייתי אומר שעצב ואבל קרובים אחד לשני אולם דיכאון היא מחלה שאפשר לטפל בה בשיחות או בתרופות החוויה הדיכאונית היא הפיכה כמו הצטננות אולם פרידה מאדם קרוב היא מוחלטת ובלתי ניתנת לחזרה לפי מכתבך אלי הייתי מציע שתשפוך את חוויותיך בפורום ואז אולי תקבל תמונה ברורה יותר תודה שאול

ברצוני לומר לך שמנסיוני האישי אין צורך בשום תרופות בכדי לצאת מדכאון כל מה שצריך הוא הרבה רצון עז וסובלנות ותמיכה של אנשים חמים ואוהבים 80% הצלחה זה רק בידיים שלך וברצונך הבלעדי לצאת מכך. עלייך להעסיק את עצמך יותר למצוא לך תחומי התענינות או סתם תחביב לתוכל לפתח אותו וגם להנות ממנו תעשה לך לו"ז משל עצמך וכל יום תכתיב לעצמך עיסוקים חדשים שימלאו את המקום הפנוי שיש לך אשר גורם לך להיות שרוי כל הזמן במחשבות תנסה להתמדוד עם הפחדים והחרדות תאבק בהם תן להם להיות שם איתך ומולך ותאבק בהם תציב לך את זה כמעין אתגר בחיים ותראה שאחרי שתדמודד עם כך תראה שזה לא כ"כ נורא להפך זה רק יחזק אותך. דבר נוסף אני ממליצה בחום על הספר של כוחו של התת מודע ספר זה יעזור לך להתמודד עם האובדן ויחד עם זאת בדכאון. מחזיקה עצבאות והכי חשוב תיהיה חזק לא רק בשביל עצמך אלא גם בשביל האנשים שנמצאים סביבך האוהבים אותך מאוד. בהצלחה סיגל.

שלום נטע, אתמול הגבת להודעה שכתבתי לגבי אחי וציינת שאת מכירה רופא נטורופאט שאולי עושה ביקורי בית. אודה לך אם תוכלי בבקשה לכתוב לי פרטים בדואל: [email protected] תודה, לימור.

לימור שבוע טוב, שלחתי לך אימייל.

,

שלום לכולם תודה על התגובות החמות והמעודדות התגובות של "בעלי הנסיון" מאוד מחזקות אותי בנסיון לחזור לעצמי אני רוצה להביא בפני הגולשים את תחושותי בהתפרצות המחלה הדיכאונית ואת תחושותי בזמן האבל. בזמן התפרצות המחלה ידעתי "שהדברים שהפריעו לי בחיים" היו הבל הבלים לסבל הנפשי בהתפרצות המחלה לא היו סיבות מוצדקות מבחינה אובייקטיבית. במות אבי אני יודע בוודאות שהוא לא יחזור לחיים. לקשיים הנפשיים על מות האב יש סיבה אובייקטיבית מוצדקת לחלוטין כרגע מדובר בסיטואציה שלחלוטין לא הכרתי. בזמן התפרצות המחלה "האשמתי" את עצמי ב"גורלי המר" מצאתי גם "אשמים אחרים" למצבי בזמן האבל אני לא מאשים אף אחד יש לי תחושת אשם קטנטונת של אגואיזם בכך שהייתי מעדיף לראות את אבי חי וסובל כדי להימנע מחווית העקירה בזמן התפרצות המחלה הדיכאונית הרגשתי שעולמי חרב עלי היתה לי תחושה שהמח שנותן את הפקודות מתחיל להתברבר רציתי שיפנו אותי למקום שאנשים לא מגיעים אליו כמו בית המצורעים בזמן האבל אין לי את התחושות האלה בזמן המחלה היה לי קשה להתעורר ולגלות שאני חי היום התחושה קיימת במינונים קטנים הרבה יותר בזמן המחלה היו לי מחשבות אובדניות היום אין לי אבל היום קשה לי מאוד אני קרוע אבל נושם תודה לכולם

היי שאול! אני שמחה שהרמת את הכפפה שזרקו לך כאן ואתה משתף אותנו בכל התחושות שלך. לא אוכל להתייחס למה שכתבת בקשר לדיכאון הקליני, כי לא עברתי את זה ואני גם לא אשת מקצוע. אבל הייתי רוצה, ברשותך, לחדד עוד קצת את מה שכתבת בקשר לאבל - בתקווה שזה יעודד אותך, ולו גם במעט: נגעת במשהו מאוד חשוב - והוא הידיעה שהמצב בלתי הפיך, שהאדם היקר לנו שאיבדנו לא יחזור יותר לעולם. והרי זה בדיוק מה שכואב כל-כך! במצבים של פרידות, אהבה נכזבת וכולי, אנחנו מרגישים גם כן שעולמנו חרב עלינו. אבל יחד עם זה, באיזושהי נקודה, קטנטנה-ופעוטה, אנחנו יודעים שיש תקווה, שאולי נחדש את מערכת היחסים שכרגע נקטעה, וגם אם לא - אז בבוא הזמן תבוא במקומה מערכת יחסים אחרת שתהיה אולי מוצלחת יותר. אבל כשעומדים לראשונה בחיים מול מצב בלתי הפיך וקולטים את זה - אז פתאום אנחנו מרגישים כל-כך חסרי אונים, כל-כך מתקוממים נגד המצב הזה למרות הידיעה ההגיונית שזה לא יעזור, אבל מוכנים לעשות ולתת הכל כדי להחזיר את הגלגל אחורה... ... עד שבאיזשהו שלב מתחילים בלית-ברירה להשלים עם רוע הגזירה, או כמו שכתבתי בפעם הקודמת - ההתקוממות נגד המצב שנכפה עלינו הופכת בהדרגה לחיים בדו-קיום איתו. ובמשך כל התהליך הזה, תמיד מרחפים ברקע רגשי האשמה - אולי יכלתי לעשות יותר, אולי לא השתדלתי מספיק... וכולי וכולי... וזה לא משנה עד כמה כן השתדלת וכן היית מסור - התחושות האלה של "מה היה אם"... תמיד קיימות, עד שלאט-לאט גם הן מתרחקות... ובכל מקרה, כשאתה מקבל את המכה הרצינית הזאת של האובדן, הכל פתאום מתגמד, כל מפחי הנפש שהיו לך עד כה נראים פתאום כל-כך אוויליים... בכל אופן, כתבת דבר אחד חשוב ובריא, לדעתי: "אני קרוע אבל נושם". כן, אתה נושם, ואני מרגישה שיש לך רצון עז לחיות... ואני יודעת מניסיוני שרצון החיים העז הזה - הוא הוא שבסופו של דבר מוביל אותנו אל ההתאוששות... אז לך עם רצון החיים הזה, שאול, עשה כל מה שהוא מכתיב לך, ועוד יבואו ימים בהירים יותר! כל טוב! נזבורה

שאול שלום אני קראתי את מה שניר כתב ויש משהו במה שהוא אומר. שהפחד שהיום הזה יגיע שתאבד את אביך שוב אחרי המקרה הראשון. ואז מה יהיה? מה תעשה? הוא צודק גם בזה שבמשך השנים עשית לעצמך משהו בסגנון של "הכנה לקראת" יתכן ובגלל זה אתה לא מבולבל ולא מאשים אף אחד. ואת האמת אין לך גם במה להאשים. כפי שכתבתי אתה עשית את המקסימום. אבל בעשית המקסימום הזאת נקשרת יותר. וזה טיבעי. אתה לא צריך לחשוב את המחשבה האגואיסטית של מה היה קורה אילו לא הייתה עושה דבר. כי אז יתכן שהיית מרגיש רע יותר ואולי גם אז היית מאשים את עצמך. זה טיבעי לחשוב שהיית רוצה שההורים שלך יהיו לידך כל החיים. אבל מחשבות לחוד ודרך העולם לחוד. אתה קרוע וכואב. אבל כפי שכתבתי לך חלק מההתמודדות זה לחזור לחיים. ולא לרדת מהם. כי ברגע שאתה לא עוסק במלאכה הראש מוצף במחשבות של "מה היה קורה אילו?" ו"האם אפשר היה לעשות אחרת?" ואי אפשר לצאת מזה זה פשוט משגע. אמרתי את אביך לא תוכל ואתה לא צריך לשכוח, אבל אתה צריך להכיר בעובדה כמו שאתה אמרת שהמצב הוא בלתי הפיך. זאת אולי ההתמודדות הראשונה והקשה. אבל דווקא בגלל זה אתה צריך להמשיך הלאה. ההורים שלי חיים ושיחיו חיים ארוכים וטובים אבל אלף אלפי הבדלות אין לי סבים וסבתות. ודוד שלי נפטר. וזה לא קל ואתה יכול להגיד שזה לא הורה,נכון, אבל זה תלוי בטיב הקשר. ואני הייתי מאוד קשור במיוחד לאבא של אמא שלי שהוא ניפטר ראשון בגיל צעיר. אני זוכר איך בכיתי ולא האמנתי שזה קורה. הלכתי בגלל קירבתו לדת, שנה עם כיפה ושנה לבית כנסת. אבל זה נפסק, בסוף הבנתי בכוחות עצמי(וזה היה שהייתי בן 12) שהדרך הטובה ביותר להתמודד זה להמשיך הלאה והפינה הזאת בלב לא ריקה. יש בה נר זיכרון. שבה אני זוכר אותו ועד היום יש לי סנטימנטים לדת ולדברים שהוא לימד אותי והעביר לי בחייו. ואחרי כל מוות אתה שואל תמיד את אותן שאלות. והן אף פעם לא נדושות. אבל אין יותר טוב מלהמשיך את החיים. אתה מבוגר ממני ואתה יודע שאנשים נילחמו ונהרגו על האדמה הזאת. אתה חושב שהם היו רוצים שאנחנו ניברח מכאן??????? אני לא חושב, הם רצו שנמשיך לחיות פה. הם בעצמם רצו לחיות פה. לכן אתה צריך ללכת באותה גישה, שאביך ציווה לך את החיים. ואם הקושי הוא נטל וגדול אז כדאי שתיפנה למישהו מיקצועי. שיעזור לך לחזור למסלול. תמיד תזכור, המתים מצווים לנו את החיים. לכן אל תשכח ותבכה אם בא לך ותדבר על זה כמה שיותר ואם כמה שיותר. תוציא את שעל לבך. אבל תחזור לחיים. בהמון הערכה איתן

תודה לכולם רק עכשיו אני מכיר בחשיבות האמפטיה תודה שאול

רציתי לדעת אך מטפלים בבעיה של דיכעון מתמשך: א. 22 שעות ביממה אני נמצא במיטה ב. כל הזמן כואב לי הראש ואני לא מסוגל לתפקד כמו כן הגוף שלי חלש , הבעיה מתמשכת קרוב ל5 שנים . ג. אני לא מתקשת כמעת עם הסובבים אותי ,כל הזמן אני חושב רק על המוות. ד. לפני שנה עברתי נתוח מעקפים וזה דירדר עוד יותר את המצב. השמח לקבל תשובות בברכה, משה ע. טל 04-9920639

משה שלום, באיזור חיפה בו אתה גר יש תחנה לבריאות הנפש. אתה צריך להתקשר לשם ולקבוע פגישה ליעוץ. יעשו לך איבחון ויתנו לך טיפול שמתאים לך, פסיכולוגי או שיחות משולבות בטיפול תרופתי. זה כמובן אם אתה חבר בקופת חולים כללית. במכבי ובמאוחדת ניתן לפנות לטיפול דרך רופא המשפחה. חבל שתסבול כל כך, אנשים רבים שהיו במצב שלך הצליחו לצאת ממנו על ידי טיפול. אתה צריך להתחזק, לפנות ליעוץ ולצאת מזה. אפשר לחיות שנים טובות וארוכות אחרי ניתוח מעקפים. רק בריאות, נטע כיום יש תרופות מצוינות לטיפול בדכאון.

שלום משה, אני מצטער לשמוע שאתה סובל מדיכאון עמוק כל כך זמן רב כל כך. בימינו יש תרופות רבות נגד דיכאון שהוכחו כיעילות מאוד ותופעות הלוואי שלהן קלות יחסית לתרופות שהיו מקובלות עד לפני 15 השנים האחרונות. הצעד הראשון שבו עליך לנקוט הוא התייעצות עם רופא פסיכיאטר שיתאים לך תרופה נוגדת דיכאון. תרופה זו גם מקנה מרץ ואנרגייה וגם מפחיתה את עצמת המחשבות הרעות. עם זאת, דרושה סבלנות, כי התרופה מתחילה להשפיע לאחר 2-6 שבועות, אם כי לאחרונה פותחו מספר תרופות שמשפיעות קצת יותר מהר וייתכן שיהיה צורך בהחלפת התרופה אם אינה מתאימה. אני גם משער שבעיה שנמשכת 5 שנים יצרה כל מיני בעיות נוספות שאינן ניתנות לטיפול תרופתי בלבד ודורשות שיקום והתארגנות מחדש. לכן אני מציע שתבקש מהפסיכיאטר להפנות אותך לשיחות אצל איש מקצוע מתאים שיעזור לך להשתקם ולהתארגן לאחר השפעת הטיפול התרופתי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

אחר צהריים טובים לך! שמי סיגל ואני בת 25 אנני יודעת בן כמה אתה ואנני יודעת אם תרצה לשמוע מבחורה צעירה כמוני הכוונה ניסתי לייצור עימך קשר טלפוני אין לי מענה אני מקווה שאצלך הכל בסדר אך אני ימשך לנסות בתקוה שתענה לי אני לא פסיכולוגית מקצועית אבל אני שריתי בדיכאון עמוק לתקופה מספיק ארוכה אומנם לא 5 שנים זה המון המון זמן אבל זה די הספיק לי כדי להבין וכמובן לנסות לתת טיפים אני חושבת שהדכאון שלך מצריך טיפה עזרה רפואית מקצעוית כאן לא יוכלו לענות לך כך באוויר מאחר והם צריכים את הרקע היותר מעמיק וההיסטורי שלך שהביא אותך למצבך הנוכחי כל מה שהם יגידו זה שתפנה למשהו מקצועי אך חשוב לדעת שאחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר תלויים אך ורק בך אם תחליט שנמאס לך לבזבז את חייך בצורה כזאת תרים ת עצמך ותתחיל לצעוד כמו תינוק שהתחיל את צעדיו הראשונים עלייך להכריח את עצמך לקום מהמיטה. עכשיו התקשרתי לביתך ומשהו ענה לי לטלפון ואמרו לי שאתה נמצא בעבודה קבל צל"ש זוהי כבר התחלה טובה להמשך יש לי המון מה להגיד לך ולייעץ לך אבל זאת אני ימשיך לבר איתך בטלפון מבטיחה. ביי בנתיים ונשתמע.

לאנשי הפורום ולמנחיו כמו שהבטחתי עברתי לראות אם יש לי עוד חובות מקווה שעניתי לכלם ושוב תודה לכולכם על ההזדמנות להפגש בכם שלכם עמי

ד"ר אבני זאת הודעת פרידה? מדוע אתה עוזב את הפורום?

שלום אבי:) תסתכל בעמוד 600(תלחץ על החצים שמאלה, לפני מספר 601) שם רשומה הסיבה איתן

i left u a message on 609...............

בוקר טוב\ושבת שלום שלומי הוא גבר דתי. וגם אין לו מחשב בבית, לכן תוכלי לקבל ממנו תשובה רק מחר...... ביי ש נ ה ב

ho....that is right, i forgot about it....................... thank u shenhav - u r a real motek.......:-)

לילה טוב לכולם, אני יושבת לי בחדר לבד ולא ממש יכולה ללכת לישון (אני צריכה ללמוד למבחן שיש לי שבוע הבא על מחלות/הפרעות נפש ) . אולי זאת הזדמנות טובה לומר שאני מאד אוהבת את הפורם ובעיקר את האנשים הנפלאים שכותבים פה דברים, שאותי מעניניים באופן אישי . אני מאד מתחברת אליכם . אז לכולם חיזקו ואמצו שלכם ליאת

ליאת בהצלחה:)) ותלמדי טוב:)) תזכרי לא פחות מ 100 במבחן:)) @----)------ איתן

ליאת הי מזמן מזמן לא כתבתי פה כך שאותי את לא מכירה. יש לך מבחן באבנורמאלית? ככה קראו לזה בזמני. שיהיה בהצלחה, תשתי הרבה קפה ותשמרי על מצב רוח טוב

לילה טוב ליאת, אני עדיין כאן - למרות שכנראה עוד מעט אלך לישון... בכל אופן בהצלחה במבחן! - ואולי יבוא היום ותצטרפי לצוות היועצים של הפורום... ((-: נזבורה

ליאת בהצלחה.

את תמיד מוזמנת להיכנס לפורום... מי יודע - אולי תגישי עבודה מסכמת על הפורום? תודי שיש פה דברים מעניינים לפעמים :-)

תודה רבה לשניכם ולליבי על התגובה המהירה והכנה . עזרתם לי להבין שלא הכל תלוי בי . אינני יודע כיצד לעשות קישור להודעה עצמה ולכן היתן למצוא אותה במנוע החיפוש של האתר ע"י הקלדת הכינוי שלי "יונתן" . לד"ר אברהם 1)לי נראה שיש לי את שתי הדפוסים שציינת הגורמים לתכונת חוסר ההחלטיות (הן הורים והן נטייה אישיותית שלי). אתן דוגמא אחת שמאוד מאוד מפריעה לי : אין לי עדיין חשבון בנק ואני כבר בן 23 , סטודנט באוניברסיטה שיש לו אמנם כרטיס אשראי משום שאני תחת החשבון של אימא . אני גם עורך את הקניות בסופר בבית משום שאימי עובדת מבוקר עד ערב . ככל שניסיתי להסביר לה למה זה חשוב לי היא לא מוכנה לשמוע לי . אני משער שאם היה לי חשבון בנק הייתי יותר עצמאי , מנסה להרוויח יותר כסף ללימודים שלי ויודע שפנייה לאמא בבקשה לכסף תהיה לא נעימה משום שאני חייב לנסות ולהסתדר לבדי . ככה אני מעריך גם הנטייה לדיכאון הייתה פוחתת . והרי כל אדם יודע שכדי לפתוח חשבון בנק לא צריך את אימא . הולכים לבנק ופותחים לבד . אז הבעיה היא שוב הרצון שלי עדיין להיות "הילד של אימא". 2)חוסר ישע נלמד - תופעה מעניינת שעוד לא נתקלתי בה בחומד הלימוד . למרות שאני מעריך שהיא באיזשהו מקום כן חלק ממה שאני . אני דיי מפתח תלות לאנשים שאני רואה אותם כמושלמים. וזו לא פעם ראשונה שלי - כלומר זה איזשהו דפוס שרכשתי ( ייתכן ומדובר באישיות סמכותנית?). בתחילת דרכי עם התמודדות עם הדיכאון שלי ועם נטייתי המינית (אני הומוסקסואל), חשתי נבגד ע"י הסביבה ופחדתי ליצור קשרים חדשים. אני נוטל כיום את התרופה סרוקסט שמשפיעה בצורה יחסית טובה על מצב הרוח שלי.אני נוטל כדור וחצי ליום . היום אני רואה את הדברים בצורה שונה מבעבר . הבנתי שאנשים לא אומרים דברים רעים כי הם רוצים לפגוע בי אלא יש מאחורי דבריהם מכלול רחב של רגשות ולכן אני לא צריך להיפגע מכל דבר שאנשים אומרים . הבעיה העיקרית שלי היא ההלקאה העצמית שאני עושה לעצמי כי אני מרגיש שאני לא "עושה מספיק"- לא לומד מספיק ויכול להשיג ציונים טובים למרות שציוניי הם יחסית גבוהים , אני לא עובד מספיק כך לפחות אני חושב , כי אני מעוניין להקדיש יותר זמן ללימודיי . 3)איך אני יכול לסגל לעצמי דפוסים נכונים ? הייתי בטיפול שמאוד עזר אך הוא נפסק משום שאני הייתי מטופל בתחנה לבריאות הנפש שבמקום מגוריי , והפסיכולוגית שהייתי תחת טיפולה החליטה לעזוב . תודה על ההתייחסות ד"ר אברהם ואני מצטער על אורך הדברים . לד"ר גידי רובנשטיין 1)תודה על עצתך . אני חושב שאני כפיייתי למרות שלא שאלתי את הפסיכיאטר אם מזה אני סובל . אני מטופל ב"סרוקסט" כדור וחצי ליום . קורה לי שבזמן לימודים ובעיקר בתקופת מבחנים אני לא מצליח להחליט מה לכתוב בעבודות או במבחנים . כל מה שאני כותב נראה לי לא טוב וזה מוביל לבלבול ותחושה עצמית שאני שוב לא בסדר . למרות שציונניי הם יחסית גבוהים. יש לי גם מחשבות שמפריעות מדי פעם - כל הזמן אני חושב אם עשיתי החלטה טובה - אני כל הזמן במצב של דיסוננס. וזה מתיש ואני לא מבין למה אני עושה לעצמי את זה . אני יודע שאני פרפקציוניסט וזו אחת הסיבות . גם את העניין של בחירת בגדים שציינת יש לי -לפעמים לוקח לי 20 דקות לבחור בגד ללבוש -(תכונה סטריאוטיפית המיוחסת לנשים ). 2)אם תוכל להסביר שוב את מה שהסברת על "רווחים משניים" . למרות שדיי הבנתי את הנאמר, אך הוא דיי כתוב בשפה גבוהה (לפחות לטעמי). 3)הייתי בטיפול במרפאה לבריאות הנפש במקום מגוריי אך הפסיכיאטר שלי אמר שסביר להניח שלא יקבלו אותי לתקופת טיפול נוספת מכיוון הלחץ העצום המונחת עליהם בעקבות גלי הפיטורים והמצב הכלכלי השורר במדינה . אין לי אפשרות מבחינה כלכלית להשקיע כל כך הרבה כסף בטיפול פרטי. תודה לכולכם על ההתייחסות

לד"ר אברהם וד"ר רובינשטיין אני מקווה ששניכם תקראו את כל ההודעה כולל גם את מה שרשמתי לכל אחד מכם . תודה שוב על התייחסותכם הראשונית ותודה מראש על התייחסותכם העתידית. יונתן

http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=302252&t=302252

תודה על העזרה הרה מקווה לפגוש אותך שוב ינתן

שלום יונתן, 1. החלפה כפייתית של בגדים וקושי להחליט בכלל הן תכונות שמיוחסות כמו שאתה אומר בצדק "באופן סטראוטיפי" לנשים. "סטריאוטיפ" הוא פירושו תדמית שנוצרה ע"י הדבקת תוויות לקבוצה מסוימת, ללא בדיקה מדעית האם היא אכן אפיינית לקבוצה זו. הייתי אומר שלחוסר החלטיות ולהחלפת בגדים ניתנת לגיטימציה לנשים בחברה שלנו, והן נתפסות כלא-לגיטימיות או כ"סוטות" כשמדובר בגברים. על מה שקורה בחדרי חדריהם של גברים פחות ידוע. 2. "רווחים מישניים" הם כל אותם חיזוקים חיוביים להם אדם זוכה על התנהגותו הפתולוגית. אחת הדוגמאות הקלאסיות היא התגמולים שמשלם משרד הביטחון או המוסד לביטוח לאומי לנפגעי נפש. נניח שמצבו של האדם מאפשר לו לעבוד, אך הוא מקבל פיצוי כספי ניכר על פגיעתו מאחד המוסדות הנ"ל. עד כמה שהוא סובל מכך שאינו עובד, יש לו רווח מישני מהמצב, בדמות אותם תגמולים שהוא מקבל מהמוסד, רווח המפחית את המוטיבציה שלו לעבוד. 3. לגבי הטיפול הטוב ביותר שאפשרי במסגרת השירות הציבורי, יש לדעת באיזו קופת חולים אתה מבוטח ורצוי גם לדעת באיזה אזור מגורים. בקופות החולים מכבי, מאוחדת ולאומית אתה זכאי לסדרת שיחות במחיר מסובסד מאוד עם אופציה להמשך וגם אח"כ עם התחייבות של המטפל להמשיך איתך כמטופל פרטי במחיר מופחת. בקופ"ח הכללית אכן מדובר בשירותי בריאות הנפש הציבוריים, שבחלקם רוב הצוות מורכב מסטודנטים ומתמחים. הדבר גם שונה מאזור לאזור. אם תרגיש שאתה נחשף מדיי בפורום ע"י מסירת הפרטים הללו, אתה לפנות אליי בדואר אלקטרוני: [email protected] ואשמח לכוון לגורם המתאים בהתאם לקופת החולים שלך ולאזור מגוריך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

שוב שלום רב, חן חן על מילות התודה. אל תפסיק בזה, או בתחושת התובנות שיש לך מכך. חפש דרכי סיוע. דרבן את אמך למשהו כזה, לחוד או במשותף איתך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

לד"ר אברהם תודה על תשובתך למה התכוונת כשאמרת אל תפסיק בזה או בתחושות התובנות שיש לך מזה ? איזה דרכי סיוע אתה ממליץ לאלה שמצבם הכלכלי אינו מזהיר במיוחד ? אני מבוטח בקופ"ח כללית