פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום דודתי חולת סרטן ריאות. אני מחפשת קב' תמיכה של חולי סרטן עבורה או עזרה מפסיכולוג (עדיף ברוסית). אנא עיזרו לי, מצבה קשה ואינני יודעת למי לפנות.

אירנה, 1. נסי בבית החולים בו היא מטופלת. 2. אפשר גם באגודה למלחמה בסרטן. עדי

אירנה שלום רב, דודתך יכולה לקבל תמיכה וטיפול נפשי דרך המרפאה או בית החולים בו היא מטופלת. יתרה ישנם אירונים ועמותות שפועלות למען חולי סרטן, וכוללות קבוצות תמיכה גם בשפה הרוסית. עשי חיפוש באינטרנט, ואני משוכנעת שתימצאי. בברכה, טלי פרידמן

בוקר טוב, איך יוצרים סדר בכל כך הרבה בלאגן? בחודשים האחרונים עשיתי כל כך הרבה בחירות גרועות בחיי, מעגל של הרס עצמי שמוביל לתחושת עייפות ואפיסת כוחות. איך יוצאים מקשר הרסני אף ע"פ שאוהבים? (רק מהצד שלי), למישהו יש רעיון או עצה על סמך נסיון? ספיר

לצערי אני מכיר את זה מכמה מיקרים שקרו לי בעצמי. זה לא קל זה קשה. אני את האמת פעלתי בכמה דרכים. לאו דווקא באותו הגיון. בשני מיקרים, כשראיתי שהצד השני לא מעוניין. אז פשוט ניתקתי את הקשר לגמרי והתרחקתי. זה לא קל. אבל זה עדיף על לראות את הבנאדם שאתה כל כך רוצה מול הפרצוף. את האמת בהתחלה לקחתי את זה קשה. אבל למדתי. שאסור להתעכב. ואסור לבזבז את הזמן על מה שלא הולך. שקשר הוא דו צדדי. ואם הוא לא אז אין טעם להמשיך בו וזה נכון לגבי כל קשר שהוא. וגם שלכל אחד יש את זה שמתאים לו.ואם זה לא אחד מ1000 אנשים אז זה אחד מ100000.ואין שום סיבה לבזבז את הזמן. כועסים קצת מתאבלים קצת. וממשיכים הלאה. אין טעם לרדוף אחרי משהו שהוא לא קיים. היום, את הידידה הטובה ביותר שלי היום אהבתי מאוד. ומאוד רציתי. והיינו בקשר איזה 4 שנים בערך. והיא היתה חברה של חבר שלי איזה שנה בערך. ותמיד רציתי אותה אבל לא העזתי בגלל שלא רציתי לפגוע בחברות שלנו. ואחרי שהם ניפרדו בגלל קטע מלוכלך שאותו חבר (שהיום אנחנו לא חברים) עשה לה(לא בגידה). ניסיתי כמה וכמה פעמים להתחיל ואפילו להגיד לה שאני מעוניין. והיא אמרה שזה לא יתאים לה הקשר הזה. ואפילו חשבתי לנתק את הקשר לגמרי. אבל התברר שאנחנו מאוד קשורים. לפחות נפשית. ודיברנו על הכל. והחלטנו להשאר ידידים. ואת האמת שהיא היחידה שממש אהבתי והסכמתי להשאר איתה בקשר. ואנחנו בקשר עד היום איזה 6 שנים. ואני אשקר אם אני אגיד שאני לא מפנטז עליה לפעמים. אבל אני כבר יודע שזה ניגמר. יש לה חבר כבר 3 שנים. מבחינתי הצלחתי לעמוד במשימה הקשה מאוד. ואני ממשיך הלאה. כי אני יודע שאני לא יכול לבזבז את החיים היקרים שלי על מה שאני לא יכול להשיג. ולפי דעתי את צריכה לעשות את אותו דבר. תירדי מהבחור. ואם כל הקושי וכל הזיכרונות. תמשיכי הלאה. זה יכול ליהיות תהליך ארוך. של חודשים ואולי שנה. כמו שד"ר אורן אמר כאן למישהי. אבל בכל זאת החיים נימשכים ועולם כמנהגו נוהג. אז ספיר היקרה אני מאחל לך המון הצלחה:)) @-----)---- איתן נ.ב: הגבתי על מה שענית לי איפה שדורון כתב.

תודה איתן! קראתי. הפנמתי. אני חושבת שאני מתחילה להבין בעצמי את הדברים שכתבת. ספיר

שאלתי מופנית לכל אנשי הצוות! גיסי אדם דתי וחולה במחלת נפש(ייתכן שזה סכיזופרניה). המחלה החלה כאשר היה בן 15 ולאחר מות חמי ז"ל. היום הוא בן 35, רווק(בגלל מחלתו), עובד במפעל כ-5 שעות ביום, הוא גר עם גיסתי בבית אחד. הם נשארו לגור ביחד לאחר מותה של חמותי ז"ל לפני 3 שנים. מצבו החריף בשבוע האחרון והיום בפעם הראשונה בחייו הוא הרביץ לגיסתי. הגיסים שלי לא רצו להזמין רופא מהפחד שיאשפזו אותו . גיסתי לא מוכנה לגור איתו יותר. כל החיים חמותי ז"ל טיפלה בו ולא רצתה בשום אופן שיאשפזו אותו. הוא אף פעם לא היה אלים. בתקופה האחרונה החליפו לו כדורים שכנראה אינם מתאימים לו ואת הכדורים הקודמים לא מייצרים יותר מה אפשר לעשות איתו???

אתי שלום רב, ראשית יש לפנות לפסיכיאטר המטפל בו ולספר על השינוי שחל בהתנהגותו. ייתכן והטיפול לא מתאים או מאידך לא מספיק. שנית, לעיתים אשפוז תורם לאדם ולתחושת ההגנה שלו. אשפוז אינו תמיד דבר שלילי, ויש לזכור זאת. שלישית, נראה שגיסך שומר על יכולת תפקודית סבירה למדיי, ולכן הוא עשוי להיות מועמד טוב לדיור מוגן בהוסטל או דירות מוגנות. עליכם לפנות לעובדת הסוציאלית בלשכת הרוחה (זו שמטפלת בו) ולבקש עבורו סידור של דיור שיקומי בקהילה. מדובר בפרוצדורה של מילוי טפסי סל שיקום, העברתם למשרד הבריאות וכו'...והתהליך לוקח זמן די ארוך לעיתים. לכן אם תתחילו לארגן את זה עכשיו, יהיה לכולכם זמן גם להתמודד עם השינוי, וגם לגיסך עצמו זה יהיה זמן להסתגל לרעיון ולהתמודד עימו. בהצלחה, טלי פרידמן

שלום רב, רציתי לשתפכם .. בבעיה שמעיקה עלי.. (אם אפשר לקרוא לזה בעיה).. אני טיפוס מאד ביקורתי וכמו כן אני שופטת אנשים אחרים ומבקרת אותם , אצל כול אחד אני יכולה למצוא איזה דבר מה שלא מוצא חן בעיני (מראה חיצוני ,אופי ,דפוסי התנהגות).. ובעקבות זה אינני נותנת לאנשים להתקרב אלי עד לגבול מסוים..או שאני נוטה לפסול אותם.. הביקרותיות הזו מתבאטת בדרכים נוספות כגון: אני נוטה לשפוט ולבקר את עצמי מידי יום ... אני מאד מודעת למעשי ולבעייתי .. התכונה הזו הפסימיות שבעניין מאד ממרר לי את החיים במקום להנות מהם ולראות את הטוב שבעניין אני נוטה לראות שחורות.. וד.א. הייתי בטיפול אך משום מה זה לא מי יודע מה עזר לי.. לעניות דעתי הבעייה הזו בעיקר מורגשת בתחום החברתי ו.. ביחסים בין אנשים..(תקשורת בין אנשים) אנא עזרו לי ותייעצו לי איך לנהוג ,לפעול... כי ההסתכלות הזו גם מביאה אותי למצב שבו אני כבר לא מעריכה את עצמי כלומר אני סובלת מחוסר ביטחון עצמי..ותודה מראש

שלום לך:) לפי מה שאני רואה את דיי הרסת לעצמך את החיים אם הביקורתיות יתר. אני מבין שאת גם רואה את זה בעצמך. הרחקת חברים וחברות. הרחקת אנשים בכלל. ואפילו הרחקת אותך מעצמך. לפי דעתי את כן צריכה טיפול פסיכולוגי. אולי לא אצל אותה אחת. אבל אצל מישהו/מישהי אחר/ת כי הביקורתיות אצלך מאוד חזקה. ואין לזה תרופת קסם. טיפול פסיכולוגי זה תהליך. זה לא שמקבלים תשובה ומחר הכל בסדר. צריך לחקור מאיפה זה בא לך כל הביקורתיות הזאת ואז אחרי שמבינים מאיפה, אז צריך לנסות לתת עצות זה לפי דעתי. שבוע טוב וחג שמח איתן

אני יודע שזה לא פורום תמיכה(כמו שזה פורום ייעוץ) אבל אני רק רוצה להגיד לך שייש לי אותה בעיה שאני גם מתחיל טיפול לנסות לברר מה הבעיה באמת ומה שכתבת הייתי כותב בדיוק מילה במילה

שלום רב, אכן, להיות "טיפוס קשה" הוא דבר בעייתי, או כדברייך - לא פרקטי, למרות שבפנים אי-שם, ברור שהאישיות מאד נהנית מהשליטה הזו... אחת מדרכי הטיפול, היא לא להתעמת עם הסיבות האישיותיות שבבסיס ההתנהגות הזו, אלא ליצור נסיבות בהן יוכל האדם להתבטא בדרך חיובית ( שלא דווקא אופיינית לו, כאמור). ברגע שנוצר תחום בינאישי חיובי, ולו המצומצם, מנסים להרחיבו, ע"י מאמץ נוסף להבניית סיטואציות חיוביות. מנסיוני: קשה, אבל אפשרי. היו כבר כאלו, שכינו את עצמן כ"ביצ'יות אמיתיות" - שהתחילו לחייך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי, זה מס' חודשים הייתי בתחתית עליתי מעלה התחלתי לעבוד ומאז אני כל הזמן עייפה ובחרדה יש שחורים מתחת לעיניים שלא עוזבים אותי חולשה וחוסר תאבון ירדתי 2-3 ק"ג משהו שדווקא לא מפריע אבל עייפות גומרת אותי אני מגיעה הבייתה מותשת והולכת לעבודה מותשת מתי כל זה יגמר עיפתי מהעיפות. רק אל תגידו לי תשתפי את הפסיכולגית שלך תנסו בבקשה לענות איך בכל זאת אפשר לשבור את מעגל העייפות איך אפשר להגיע למצב של נינחות של רוגע של שלווה תודה מראש. שאלה נוספת מה אתם אומרים על הפורום של לנדמרק האם הוא יכול לשמש כתחליף זול לטיפול פסכולוגי שלא ברור אף פעם מתי יגיע לסופו.

מיכל, האם עשית בדיקות איזשהן? עדי

אני לא רופא אבל התסמינים שלךמזכירים מתסמונת תשישיות כרונית. גם אני הייתי שם. אגב התסמונת מלווה לעתים בחרדה ןשינוים במצבי רוח לכי להבדק על ידי פנימאי -ראומטולוג,בדקי מהרופא המטפל שתפנה אותך לביצוע בדיקת אלקרוליטים ורמת ויטמין בי 12 . אני לוקח משקה נוני-מוכרים בחנויות טבע וכן ומינראלים וויטמין בי 12 . רצוי להתעמל אבל מצד שני תהמנע ממאמץ יתר כולל מאמץ יתר בעבודה. אגב את פרפקציוניסטית ?? האם את סובלת מקשיי ריכוז,בעיות זכרון לטווח קצר, סחרחורת, נדודי שינה, כאבי פרקים ושרירים,בעיות מעיים ? אם כן, שתפי את הרופא בסמפטומים אלה.יעזור לו להגיע לדיאזנוזה הנכונה. במידה ואת סובלת מפיברומיאלגיה -תשישות כרונית דעי לך מדובר בהפרעה אורגנית ביסודה מלווה בסמפטומים נפשיים ולא ההיפך. דעתי רצוי להמנע מלקחת אלאטרולת סוג של כדור נוגב דכאון הניתן במקרים אלה. זוהי דעתי האישית הלא מקצועית והסוביקטיבית. מקווה שעזרתי במשהו אבל פני לאיש מקצוע שהערכה ואבחנה מקצועית. אם יש לך שאלות נוספות אשמח לשתף אותך בנסיוני האישי.

מיכל שלום רב, ייתכן והעייפות שלך כלל לא קשורה לטיפול הפסיכולוגי. אני הייתי ממליצה ראשית ללכת לבדיקות רפואיות, ואם הכל יצא תקין, אז ניתן לחשוב הלאה, לגבי הכיוון של תגובה נפשית לתהליכים שמתרחשים בחייך. אבל קודם כל - ללכת לרופא ולעשות בדיקות... בברכה, טלי פרידמן

מיכל שלום 1. הוועצי ברופא לגבי אפשרות שמדובר בבעיה גופנית 2. במידה ולא - הייתי שוקל להוסיף טפול תרופתי בברכה עמי

היי, יש לי בעייה ממנה אני סובלת כבר הרבה שנים.יש לי הערכה עצמית נמוכה ואני סובלת מחרדות.מאז שהתחלתי לשרת בצבא אני מרגישה את עצמי הרבה יותר פתוחה ומלאה בשמחת חיים ולפעמים נוחת עליי שוב חוסר בטחון ואני מרגישה משותקת עד כדי כך שאני לא יכולה לזוז ומרגישה פשוט זוועה עם עצמי והדמעות מתחילות לנזול.אני מפחדת מאנשים, מביקורת שלהם עליי, רק מההסתכלות שלהם עליי אני נבהלת (למרות שאני יודעת שאני ממש לא זוועתית ואין שום דבר רע בי), מפחדת מרגעים אינטימיים עם גברים שאני יוצאת איתם, ובגלל זה עוד לא היה לי אפילו חבר אני פשוט מתביישת לידם,מתחילה לגמגם, הידיים שלי קפואות,שלא נדבר על זה שעדיין לא התנשקתי בגיל 20 וחברותיי בהלם ממני!!.לפעמים אני חושבת שגברים קולטים אותי ופשוט מתרחקים, כל אלה שמתקרבים אליי באים במטרה לנצל אותי.אני מרגישה כמו ילדה קטנה.כשיש מסיבות אני מתפללת שרק ייגמרו בגלל שמעורבים בהם ריקודים ואני פשוט לא מסוגלת לזוז!! חברות שלי מתחילות לסחוב אותי לרחבת הריקודים ואני לא מצליחה להזיז את עצמי אני מרגישה מפודחת.אני טיפוס באמת ידידותי, אני מוקפת באנשים בחיי היום יום, יש לי רגעים שאני כל כך משוחררת שאני עושה כל דבר שרק עולה בי לראש - זורמת.מה שאני לא מצליחה להבין זה איך זה שבשניה מלהרגיש משוחררת אני מרגישה מבוהלת, היסטרית, לחוצה ומה בדיוק עליי לעשות? אני מתחילה לשקול לקחת כדורי הרגעה, לא על בסיס יום יומי אלא מתי שאני מתחילה להרגיש חרדה. לפני שנים כשהייתי עולה לפני קונצרט הייתי לוקחת חצי כדור ומרגישה כל כך טוב עם עצמי.למה אני לא מצליחה להתמודד עם לחצים?

yfat.......... hi i htink u should try to understand accactly wehre does the problem come from - and the best way to do it is by using a psycologist. yes u have a problem and u need help - it"s not a shame to get help - we all humen.....:) i hope u self asteem will go up - and that u"ll be able to anjoy whole of things this world is offering us................. hope u"ll learn to love yourslef......

יפעת שלום ניתן לעזור א. אל תתחילי עם כדורי הרגעה הם מספקים רק הרגעה זמנית נדרשים מנונים עולים הם ממכרים ולא פותרים כלום יש טפולים פסיכולוגים יעילים ניתן גם להעזר בתרופות אנא פני ליעוץ בברכה עמי

תודה על עצתך אבל אני אישית לא יכולה לשבת מול בנאדם ולספר לו את הבעייה באותו אופן שלך כתבתי.בתיכון עוד אמרו לי שאפנה ליועצת שלנו וזה מה שעשיתי וממש ממש לא עזר לי בגרוש.ידוע לי שזה יקרה לי גם כעת.אני אחרי הרבה מאוד התייעצויות עם אנשים במיוחד עם חבריי שמבינים אותי יותר ומכירים אותי הכי טוב שיש, לפעמים הם אפילו מצליחים לעזור לי.אני יודעת שאין מצב שאפנה ליועץ. ולגבי תרופות הרגעה - לא אמרתי לך שאקח אותם על בסיס יומיומי אלא לעתים נדירות שבהם אצטרך במיוחד. תודה, יפעת

"הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל, בין הפינות החשופות אני צריך להיזהר..." יום אחד ההתפרצויות יובילו לאסון... לא שזה יפתיע אותי, אבל אולי אפשר למנוע.

hi dear............ a hard day?........................... remmber - "tomorro , tomrro, i love u tomorro u r onlly a day away"................. kissssssssssssssss anat

היי, כן זה היה יום ארוך ומעייף. שבסופו התעצבנתי בגלל משהו אחר בכלל... אז אחרי ששברתי ובילגנתי דברים (וזה לא ממש עזר), נרדמתי - בטעות - לשעה. ועדיין הייתי עייפה. היום לא נשאר זכר להתפרצות של אתמול - אבל ככה זה בד"כ. אני לא פוגעת באחרים, אם כי היה מקרה בעבר הרחוק, שזרקתי כוס על אחד החתולים שלי... למזלי אני לא ממש צלפית והוא לא נפגע.

איך אפשר לטפל בחוסר בטחון עצמי המשפיע על מגוון תחומיםבחיים מלנאום בצבור ועד חוסר הצלחה בטסט ואם יש פתרון בטפול פסכולוגי

תם, יש פתרון בטיפול פסיכולוגי. אם ניסית לטפל בזה לבד את עכשיו, ולא הצלחת אז כדאי לפנות לפסיכולוג... רק בשביל לשפר את איכות החיים. HERA.

יש לתופעה שם והוא חרדה חברתית .יש לכך טיפול התנהגותי או נטילת תרופת סרוקסט תחת פקוח פסיכיאטר כמובן.טיפול פסיכולוגירגיל אינו יעיל. חומר מפורט בנושא תוכל למצוא בעזרת מנוע החיפוש גוגל תחת הכותרת חרדה חברתית. כדי לבחון את הענין נסה לקחת כדור הרגעה כלשהו לפני פעילות מלחיצה ותראה איך זה עובד. הקלה בהתאם מכוונת לנושא. בהצלחה

תם שלום יתכן מאד להעזר אולם לתשובה רצינית אין מנוס מפניה לאבחון בהצלחה עמי

שלחתי לך מייל עם משהו די דחוף .

sorry שעניתי קצת מאוחר - הסבר במייל...

היייייייייייייי לכולם לכול חבריי...נזבורה הרה איתן יונתן וכולם.. חזרתיי הביתה הימים הראשונים עברו אליי כסיוט היה לי מממשששש קשה! אפילו ממש מאוד היו זולגות לי דמעות ממש בכול מקום. אחריי כמה ימים יתחלתי להכיר בנות.עדיין יש בנות שלא ממש נעים לי איתם וממש מעצבנות אותי. ויש כמה נחמדות,ברור שהקשר שלי איתם זה היי ביי ופה ושם קשקושים,לא יותר.. לפעמים קשה לי להיות ממש 24 שעות איתם, אני חושבת שכן השבוע הזה נתן לי יותר בטחון עצמי התמודדתי אם מצבים כול כך שהפחידו אותי, התחלתי להתמודד בכך כשגם כשקשה לי אני אומרת ומדברת אל עצמי הכול יעבור ועוד יעבור..... אבל! לפעמים משום מה יש איזה עצב שנורא קשה לספר אותו משהוא נפשי,כואב בפנים. אני מרגישה נורא פחד להחשף...וזה כואב ועוצר אותי.. .. עווד דבר,יחלטתי שאני רוצה קרוב לבית בשירות.אני נורא מפחדת,כרגע בטירונות לא מסתדר לי להיות 24 שעות אם בנות וכול הזמן להתעמץ... ככה זה התחלק לחצי חצי.. אוהבת אותכם בהרבה אהבה גלית

אני אופטימית, את בסוף עוד תהני מהשירות שלך. עדי

גילת כל הכבוד לך שאת מצליחה לחזק את עצמך ולהרגיש יותר בטוחה בעצמך וכולנו כתבנו לך שלא כל הבנות יהיו נחמדות אבל תתקרבי לאלה שאת כן מרגישה טוב ונעים וכך את כותבת שעשית הלוואי שתקבלי להיות קרוב לבית שזה יקל עליך את השרות . אולי עוד תיראי כמה שהצבא תרם לך ונתן לך אפשרות לצאת מהכוניכייה ולתקשר עם הסובבים אותך ואף אחת לא רוצה נגדך או לצחוק עליך תצליחי בכל אשר תיפני ולכל מקום שתגיעי.

אני לא יודעת כמה בנות נמצאות איתך 24 שעות ביממה, אבל זה לא אומר שאת צריכה להיות חברה של כולן. אז מה אם יש בנות שמעצבנות? לא כולם מושלמים או מתאימים לדימוי שלנו על איך צריכה להיות חברה. כבר נאמר פעם, ש"אין חכם כבעל ניסיון" - את עוברת כעת התנסות מסויימת, שמוכיחה לך שלא לכל הפחדים יש בסיס. כתבת בעצמך, שיש לך יותר בטחון עצמי ושהתמוודת עם מצבים מהם פחדת. אם תשכנעי את עצמך, שאת עומדת מול מפלצות - תראי מפלצות. אבל אם תאמרי לעצמך, שזה אולי לא כ"כ נעים, אבל גם לא כ"כ נורא, הכל יכנס לפרופרוציה המתאימה... אני לא מכירה הרבה בנות, שממש ממש נהנו בטירונות, אבל כולן עברו את זה. מה גם, שנשאר לך עוד שבוע... מה זה כבר שבוע? הרוב מאחורייך. העצב שכתבת עליו קשור לטירונות, או שזה משהו בסיסי יותר? את לא צריכה לתת לפחד מחשיפה להכאיב לך, את צריכה לקבל אותו, להבין מאיפה הוא נובע, ולהתמודד איתו בקצב שלך. אל תלחיצי את עצמך!!! את רואה שאת מצליחה להגיע לפשרות עם עצמך; אם את חושבת ששירות קל"ב יהיה יותר טוב עבורך, אז תקווי שזה מה שיהיה. קיבלת כבר שיבוץ?

גלית היקרה:))) אני שמח שמתחיל לזוז לך:)) שמתחיל ללכת לך. אולי דווקא לא תיקחי קל"ב כדי ליהיות יותר אם אנשים. ואז יהיו לך יותר מצבים יותר חברים. אולי זאת ההזדמנות שלך להצליח במה שהיה לך כל כך קשה לשיג. בד"כ השרות עצמו שונה שונה לחלוטין מהטירונות. בטירונות יש דיסטנס ולחץ. ובד"כ זה לא ככה בשרות עצמו. אלא אם את בקרבי. אני לא יודע איזה סיבות יש לך לקל"ב. אבל תשקלי גם בסיס סגור. שכולם ביחד. וחברויות שם יותר חזקות. מבסיסים פתוחים. יש לך הזדמנות תנצלי אותה. בבסיס שתיהי יהיו גם בנים וגם בנות אולי תמצאי גם חבר:))) בכל מיקרה. המוווווווווווןןןןןןןןןןןןןןןןןן בהצלחה:))) @-----)------ איתן

היי חמודה! כנראה כבר תראי את התשובה שלי רק כשתחזרי לחופשה הבאה, כי כמו שאת רואה אני כותבת אותה מאוחר בלילה ואת כבר ישנה... אבל מה לעשות - הייתי בחוץ כל היום......((-: בכל אופן אני מבינה, כמו הקודמים שכתבו לך, שלאט לאט את מתחילה להסתגל למסגרת. ואני באמת שמחה בשבילך! ואת לא צריכה להיבהל מכמה בנות לא נחמדות - באף מסגרת ואף חברה אין מצב כזה, שכולם בלי יוצא מן הכלל הם לטעמנו. אבל את עושה את הדבר הנכון - מתקרבת לאותן בנות שנוח לך איתן. וכמו שכבר כתבו לך - גם אני בטוחה שעוד תיהני מהשירות הצבאי! כל טוב ובאהבה! נזבורה

הבעיה שלי כבר 13 שנה , תמיד ניסיתי לפתור אותה לבד או לפחות חשבתי שהיא תעבור מעצמה אבל היום אני רואה שתעיתי , קשה לי להסביר את הבעיה אבל אני ינסה אני פוחד פחד לא מובן מכלום ,ותופעות הלווי מהפחד הם גם פחד ממעליות , פחד ממקומות סגורים, פחד מלהיות רחוק מהבית , פחד מלא להצליח בעבודה תופעות הפחד בכול המקרים הם : כמובן פחד הרגשת חנק , כאבי ראש ,חוסר ריכוז מוחלט (אפילו קצת שיככה ) רצון לברוח ,בלבול .ומן הרגשת לחץ בחזה הרגשה כמו שמבהילים אותך פתאום , תופעות אילו גורמים לי לא לעשות הרבה דברים בחיים שלי ,ולהימנע מהרבה דברים כמו למשל: ללכת לים לשחות –התקפת הפחד הרצינית הראשונה שלי בחיים הייתה יום אחד אחרי שהיתי בים , חזרתי הביתה הלכתי לישון שקמתי אתחלתי להרגיש מוזר ,כאילו התייבשתי ,הרגשתי כאילו מין שיכור , כאילו אני לא שולט במחשבה שלי , הוא שכאילו אני בפנים עצמי , ולא יכול להשתחרר ,מי לחץ חזק בראש ,לא רגוע , קושי בנשימה ופחד אדיר בלב לא ידוע , מאז אותו יום אני מת. ואני חדש נולד. לטוס לחול עם חברים לטיול- אני לא יצאתי לטיול כבר הרבה שנים , למשל : מזמינים אותי לטיול אני אומר בסדר ואז, חודש לפני הטיול מתחילים המחשבות הרעות , שבועיים לפני הטיול אני כבר לא נירדם ,מתחיל ללחץ , ומחפש לי דרך מילוט . שבוע לפני הטיול אני כבר רומז לחברי שאני אולי לא יבוא , וממציא כול מני סיבות , יומיים לפני הטיול אני כבר באימה ואז אני מבטל , כמובן לצערי הרב מאוד מי ששואל אז למה את אומר כן בכלל , אז זה מפני ש אני כול הזמן חושב שהפעם אני יתגבר, הפעם אני ילך על זה עד הסוף , ובאמת היו פעמים מעטות מאוד שהצלחתי , והיה 10 אבל הסיפור חוזר על עצמו --אני יודע שהטיול יהיה 10 , אני יודע שאני צריך את החופש (חייב את החופש) , לא הייתי בחופש שנים אני יודע שהטיול יכול אפילו לעזור לי בגדול לבעיה שלי ולהפוך לתרופה , אבל לא משנה מה אני חושב תמיד הפחד מנצח ואני נשאר בבית לבד ,עצוב ,וכואב. ומפסיד את החיים שחולפים ובורחים לי מול העניים בבוז לפחדן בעבודה –ובזמן האחרון תופעות אילו מתחילים להתעורר לי בעבודה , מה שלא קרה לי עד עכשוו , בעצם העבודה הייתה המפלט שלי , , , ופתאום נהייתי לחוץ מאוד מתקלות דחופות מן פחד שהפעם אני לא יפטור את התקלה , כעיקרון אני בעל דרגה גבוה במחלקה שלי , ופתאום זה יכול להשתנות כי תופעות הפחד חודרות גם לשם , אני מאוד פוחד להפסיד את העבודה שלי במיוחד שהיום במצב מאוד קשה בתחום שלי. בית – אני וגר עם אימי כי אני פוחד לצאת לעולם , להתחיל חיים נורמלים בבית משלי ולהתחיל לדאוג לעצמי פעם אחת שניסיתי לצאת , עוד לא הספקתי להעביר את הבגדים וכבר החרדה כמובן סגרה לי את הדלת. העם יש לי פתרון? העם ניתן לעזור לי ? עם הפתרון הוא תרופתי העם הוא לא יגרום לבעיה אחרת יותר גרוע?

שלום רב לך, הבעיה אותה מציג הינה תופעה נפוצה באוכלוסיה. הטיפול בבעיה הוא בדרך כלל תרופתי וברוב הפעמים כדאי לשלבו בטיפול פסיכותרפויטי. ממחקרים ומהפרקטיקה עולה כי גישת הטיפול שנמצאה יעילה בטיפול בחרדות היא הגישה הקוגנטיבית-התנהגותית. יש פתרון לבעיותיך, וחבל שאתה מתמודד עימן כל כך הרבה שנים ללא ניסיון להקל. פנה לפסיכיאטר לצורך איבחון והתאמת טיפול תרופתי, והתייעץ עימו לגבי הוספת טיפול פסיכותרפויטי. בהצלחה, טלי פרידמן

בקר באתר: www.panicdisorder.up.co.il בהצלחה.

שלום, ביתי בת 5 , מזה חצי שנה כאשר היא מבקשת ללכת לחברים שעוד לא היתה בביתם, היא בודקת האם קיימים שם אחים - בנים בוגרים, אם כן היא מסרבת ללכת. בתחילה לא יחסתי לזה חשיבות רבה משום שבעלי ראה בנות נוספות בגן מתנהגות כך וגם משום שלא ראיתי התנהגות חריגה אצל ביתי. לאחרונה היא שוב סרבה ללכת לילדה שיש לה אח בוגר והפעם ניסיתי לדובב אותה ולהבין האם אי פעם חשה לא בנעימות עם אח בוגר של אחד הילדים מהגן. היא סיפרה שהיתה מזמן אצל ילדה אחרת מהגן והם שיחקו עם אחיה בן 10 משחק בו הילדה תינוקת, האח אבא וביתי נסיכה ואז האבא עשה לה דברים רעים, ביקשתי שתסביר למה הכוונה דברים רעים ובתחילה היא ציינה שאינה זוכרת ואח"כ החלה לבכות שאינה רוצה לדבר על כך יותר ניסיתי להבין אם הדבר הרע הוא נגיעה במקום שלא נעים לה אך היא סרבה לדבר על זה, מרגע זה היא היתה די נסערת וכעוסה למשך שעה עד שנרגעה, באותו לילה היא גם קמה בוכה ועברה לישון עימנו. אנא הצעתכם, מה עלי לעשות כיצד לדובב אותה לספר את מה שקרה? האם ארוע כזה יכול לגרום לטראומה רצינית? האם יש ספרות לילדים בנושא ? אני שוב מציינת שלא ראינו התנהגות חריגה בתקופה זו למעט אולי סיוטים מדי פעם בלילות שאותם אנו משייכים לתהליך התפתחותי בגיל הזה. תודה

מתוך תחושת בטן בלבד, נראה לי שמה שחשוב זה שתתנו לבת שלכם תחושה שאתם לא יוצאים משליטה בכל הקשור למה שקרה לה, לתת לה תחושה של בטחון ולא שאתם נבהלים מה שהיא מספרת, אחרת היא תבין שבעצם לספר לכם היא עושה לכם רע. נראה לי שהכי חשוב כאמור לתת לה בטחון, וכן לדובב אותה, מצד שני לא ללחוץ אבל לתת את מלוא הלגיטימציה לדבר על זה.

בין היתר לומר לה שמה שהוא עשה לה זה לא בסדר. ו(אם זה מגיע לזה) להסביר לה שיש מקומות בגוף שלה שהם רק שלה. אבל שוב הכי חשוב שהיא תדע שהיא היתה בסדר. העניין הבעייתי הוא שלדעתי לפעמים אפילו שרוצים להעביר מסר כזה זה מקשה ואז בין המילים הילד מקבל מסר הפוך לגמרי (אפילו דרך טון הדיבור של ההורים, או לדוגמא לפעמים מרוב שאומרים לה שהיא היתה בסדר היא תתחיל לחושב 'מה הם כל הזמן אומרים לי את זה אולי לא הייתי בסדר' וכאלה...) לכן הייתי מציעה לכם להתייעץ (בשלב ראשון רק ההורים בלעדיה) עם פסיכולוג/ית של ילדים, אחת שיש לה נסיון עם זה, כדי לדעת מה לעשות, איך להגיב , והכי חשוב , איך לשמור את הילדה שלכם שלווה ובטוחה בעצמה. דרך אגב, לפי מה שכתבת היא נשמעת לי די חזקה הילדה הזו שלכם, אבל שוב זה הכל מתחושת בטן, דברו עם איש מקצוע.

שלום לך, תנסי לתת לה לצייר ולראות אם היא מוציאה את זה בציור (כלומר אם היא מציירת ידיים, אברי מין, וכו') בכל מקרה, להסביר לה שיש בגוף של כל אחד איברים ששייכים רק לו. כמו כן, תנסי לשאול את הגננת אולי היא יודעת על איש מקצוע. עדי

שלום, ניתן ללמוד מתגובותיה של הילדה שהיא חוותה איזשהו סוג של טראומה, ולכן היא נמנעת ממצבים מסוימים ומגיבה בהיסטריה כשמעלים את הנושא שמטריד אותה. מדובר בילדה בת 5!!!!!!!!!!!!!היא במצוקה!!!! אינכם יודעים איזו חוויה היא עברה אך ע"פ תגובותיה הילדה נסערת ומבולבלת איש מקצוע צריך לשוחח עימה ולהשיב לה את הבטחון והאמון, מה אתם בכלל שואלים שאלות כאלה כאן?! תטפלו בילדה שלכם ע"י גורם מקצועי שיש לו את הידע והכלים לסייע לה לגדול בתחושה מוגנת ובריאה. ספיר

חש שלום לצערי נשמע שבתך חוותה ככל הנראה התעללות יש אנשים המתמחים בטפול היכולים ליעץ לכם ניתן לפנות למרכז לנפגעות אונס ליעוץ, מידע נוסף ולהפניה למטפלים בברכה עמי

לא הספקתי לומר לך לילה טוב וסופ"ש נעים לפני שנותקת אז קחי זאת ממני עכשיו תודה שהיית לצידי בימים הקשים האחרונים. מצטערת שאני כזו קשקשנית לפעמים. רע לי פשוט (לא שזה מעניק לגיטמציה לחלוק כאב). אני.

עקבתי אחר חלק מהתגובות שלך וקראתי לגבי "אנשים טובים באמצע הדרך" בסיטואציות מסויימות בחיי נתקלתי בחלאות אדם... ובין לבין גם מעט אנשים מדהימים בעושרם הפנימי. את אחת מהם כמובן כי היית לצידי במצבים של מצוקה קשה ואני רואה כמה את עושה למען אחרים את השאר הכרתי מעמדה אמנם שונה-לא של קבלת עזרה עברתי לא מעט, ולפעמים אני מרגישה קצת ברת מזל, החיים לימדו אותי להעריך אנשים טובים ואני מאמינה שיצא לי להתקרב אל הרבה יחסית לאחרים... ואת יודעת שאני שופטת בחומרה...

בברכה ובשעה טובה סיימתי את כל 43 העמודים... יצא מושלם-כמו שאני אוהבת...

ברצוני לשאול את הצוות אם ידוע לי מראש על מפגש קשה כגון הבוס קורא לי לפיטורים איך אני אגיב לדעתכם לאחר שיקה מה שבעצם אני יודע מראש ? מהפן הפםיכולוגיה ומפנים אחרים מה אני צריך לעשות כדי להקל?

אריה שלום, למרות שאתה יודע מראש על אירוע קשה עדיין אי-אפשר לצפות מה תהיה התגובה שלך. ההקלה שלך יכולה לנבוע מזה, שלאור המיתון בארץ, גל הפיטורים מגיע לכל המקומות - אין מישהו שחסין מזה היום (ראה את כל מפוטרי ההי-טק, שהיו בטוחים ש"להם זה לא יקרה"). נכון שלפעמים צרת רבים אינה מהווה חצי נחמה, אך אם הסיבה להודעה של הבוס היא המיתון, הרי שאין לך סיבה לקחת את ההחלטה אישית.

אריה שלום רב, מה יקרה לך באירוע המדובר, אנחנו לא יכולים לצפות. אתה יכול לספר מה לדעתך עשוי לקרות, כיצד הגבת בעבר במקרים דומים (אם היו), כדאי שתברר עם עצמך כיצד היית רוצה להתנהג ובסופו של דבר יש למצוא את דרך ההתמודדות שמשלבת בין ניסיונות העבר, ההכרות שלך את עצמך, הרצונות לגבי התנהגותך ולמידת דרכי התמודדות יעילות. בהצלחה, טלי פרידמן

טלי פרידמן שלום תודה ! עזרת לי מאוד.

הלם: רובי שפירא שם קץ לחייו בניגריה נשיא הפועל חיפה בן ה-52, שסבל לאחרונה מקשיים כספיים, התאבד והשאיר אחריו אשה ושלושה ילדים. לא נקבע עדיין מועד ההלוויה, המשחק מול ראשל"צ נדחה. הלם כבד מאוד נפל על קבוצת הכדורגל של הפועל חיפה, על הספורט בארץ בכלל והספורט החיפאי בפרט: רובי שפירא, נשיא הקבוצה, שם היום (שישי) קץ לחייו בניגריה, שם נוהלו רוב עסקיו. שפירא בן ה-52 הותיר אחריו אשה, ששוהה בימים אלה בארה"ב שם קיבלה את הידיעה, בן - ליעם בן ה-25 השוהה באנגליה - ושתי בנות - מורן ושלי. מועד הלוויתו של שפירא עדיין לא נקבע מכיוון שצריך להטיס את גופתו מניגריה, ואשתו ובנו צריכים להגיע לישראל. בעקבות הטרגדיה הנוראה, דחתה מיד ההתאחדות לכדורגל את משחקה של הפועל חיפה בשבת מול עירוני ראשל"צ. בשנתיים האחרונות קיצץ שפירא ז"ל מתקציב הקבוצה, ואף רמז לא אחת שהוא מעוניין לעזוב אותה. שפירא, אוהד הקבוצה מגיל צעיר מאוד, הודיע בשבועות האחרונים כי זו שנתו האחרונה בכדורגל וגם התבטא על כך שהוא פגוע מאוד מיחס האוהדים כלפיו, זאת אחרי שהביא אליפות היסטורית לקבוצה לפני שלוש שנים. לשפירא היה חוזה עם ההסתדרות, שהיה אמור להסתיים ב-2003, אולם הוא ביקש לעזוב את הקבוצה עוד לפני. השמועות מספרות ששפירא נקלע לקשיים כספיים גדולים, ואתמול (חמישי), בפעם הראשונה מאז הגיע להפועל חיפה בשנת 1993, חזרו ההמחאות שחילק לשחקני המועדון ועובדיו. דיבר עם קאופמן שעה קלה לפני המוות שפירא לא הגיע הרבה לישראל, אלא ביקר רק אחת לכמה חודשים במשחקי הקבוצה בגלל עסקיו בניגריה. הערב קיבל מנכ"ל הפועל חיפה, אבי קאופמן, את הבשורה המרה מניגריה על כך ששפירא שם קץ לחייו ועידכן את כל אנשי המועדון. קאופמן היה בין האחרונים, אם לא האחרון, שדיבר עם שפירא ממש שעה קלה לפני שהתאבד. שפירא התנצל בפני המנכ"ל אם פגע בו בתקופה האחרונה וכך בעצם הסתיימה השיחה. שפירא עשה את הונו הגדול בעסקי הדייג בניגריה והתפרסם בישראל בעיקר לאחר שרכש באמצע שנות ה-90 את קבוצת הפועל חיפה, שהיתה עד אז קבוצה בינונית. בשנת 98' הצעיד הכסף הגדול שהזרים שפירא את הקבוצה לאליפות היסטורית. בדרך למטרה זו הוציא שפירא מיליונים על-מנת להביא לקבוצה את ג'ובאני רוסו, רן בן-שמעון, המאמן אלי גוטמן וכוכבים נוספים, ושנים קודם לכן גם את ראובן עטר, טל בנין, אברהם גרנט ודרור קשטן. "אף פרי לא צמח לי מהכדורגל הישראלי" ביום שישי בבוקר, בטרם אירעה הטרגדיה, פורסם במגזין 'אקשן' במעריב ראיון נרחב עם שפירא, בו אמר בין היתר: "אני לא רוצה להשקיע מהכסף הפרטי שלי. זו זכותי...אלה שכותבים או מבקרים בחיים לא ישבו בכסא שלי. קל לפגוע, ואז אתה אומר לעצמך 'קיבנמט. אתה שם את הכסף וגם משמיצים ומפרקים אותך'". כשנשאל שפירא מה יהיה, הוא ענה: "כפי שזה נראה - זו דרך ללא מוצא, אבל אם לא יהיה מה לעשות ניקח פטיש אוויר ונפרוץ דרך". ש: לפחות תזכור את הכיף שהיה? שפירא ז"ל: "כל הכיף שהיה לי עלה הון תועפות. לא הייתי צריך לזכות באליפות, הייתי יכול לקנות אותה, ואם שמים הכל על כפות המאזניים - אני לא יודע, לא בטוח שזה משתלם. השקעתי, עבדתי, רציתי ואף פרי לא צמח לי מהכדורגל הישראלי". תאריך 14/12/2001 (משה פרימו ותומר לוי)

מסתבר שלא תמיד הטוב מנצח. " כלבי הים של העיר הגדולה מזיזים את אפם בתנועה עצלה מביטים בדגים הקטנים בחמלה כאילו רק הקטנים נידונים לזלילה. אך באופק ספינת שודדים מוכנה לשללה ודגלה עצמות מצטלבות וגולגולת גדולה בבטנה הכבדה יש תקופה לא קלה לכלבי הים של העיר הגדולה. כמה זמן ייקח עד שתביני לא רק דם מושך את הכרישים אין יותר מידי דולפינים יש רק ים של ימים קשים." מאיר גולדברג.

אלוהים אדירים! כואב. פשוט כואב לי הלב. למה???

למה אנשים עושים החלטה כזאת אגואיסטית? מה עם הילדים המסכנים שלו? מה יהיה איתם עכשיו? אשתו? הוריו? השחקנים בהפועל חיפה? איך כולם אמורים להרגיש עם זה? הוא גמר עם החיים שלו והם צריכים לחיות עם הטרגדיה הזאת? עם רגשות האשם, עם הצער, עם האובדן .. על מה על כלום! בגלל כסף??!!!!!!!!!!!!! זה לא נתפס לי! פשוט לא נתפס!

קשה להסביר חמודה....גם אני הייתי פעם לא רחוק מזה אני יודע טוב טוב עם מה הוא נאלץ להתמודד בהיזדמנות...לא עכשו

אני גם בהלם...אני הכרתי אותו אישית לצערי אני מכיר באופן אישי את הלחץ שהוא היה נתון הייתי גם בסרט הזה

רובי שפירא איש יקר ...שלא יכל יותר לשאת את הלחץ שם קץ לחייו אני פשוט בהלם...זה מחזיר אותי אחורה את תקופה לא רחוקה שבה גם הייתי בסרט הזה שפירא תרם מכספו למען הקבוצה אבל שתו לו את הדם ניסה לעזור אבל הסתבך ולא ידע איך לצאת מזה בכבוד הרבה התעלקו עליו..היה גבר שלא ידע לומר עד פה פרנס משפחות נתן עבודה לא הרוויח שקל רק כפויי טובה הכרתי אותו אישית הרבה שנים לפני כמה שנים הוא בנה וילה בשכונת דניה היום היה רעש בכל אמצעי התקשורת אצלנו בצפון בגלל שחזרו לו שיקים הוא לא ידע מה לעשות אם הבושה לצערי אני מכיר אישית את הלחץ כשאתה נופל מבחינה עסקית איך כולם כמו נשרים עוטים על הגוויה גם אני עד לפני שנתיים הייתי קבלן ופרנסתי 30 משפחות כך שאני יודע טוב טוב אם מה הוא היה צריך להתמודד אני פשוט המום מבולבל כועס...הכל חוזר אלי עכשו זר לא יבין זאת עכשו נראה את העלוקות מה יעשו....בני זונות!!!

לא הכרתי אותו אישית. אבל בתור אוהדת הפועל חיפה וחיפאית לשעבר קראתי עליו וראיתי ראיונות איתו והוא נראה לי כזה בן אדם מקסים, יש לו כזה חיוך, שאני לא שוכחת. ואני לא אשכח גם שבזכותו הפועל לקחה את האליפות אז. איך הכל היה טוב והוא היה כל כך מאושר... עכשיו אני לא יכולה להוציא לעצמי מהראש את הפנים של הילדים המקסימים שלו... להתמודד עם אבא שירה לעצמו בראש.... פשוט נורא!

יהיה זכרו ברוך .סיבותיו להתאבדותו עמו , אין לנו זכות כלשהו לשפוט את המעשה. האני רוצה רק לציין שהשבוע מצאתי את עצמי במצב ששקלתי התאבדות כאופציה אפשרית כדרך להחלץ ממצוקה צפויה ופגיעה בכבודי. שקלתי את העניין בקרירות ולא מתוך מצב דכאוני ...ראיתי בזה מוצא של כבוד. ראיתי את החבל מונח על צווארי ואפילו לא הזדעזעתי. סופו של דבר החלטתי לא לשים סוף לחיי כדי לא לאמלל את היקרים לי ,ואתמודד עם המצב ויהיה מה שיהיה. עכשיו אני מזועזע מהמודעות לעובדה שהיתי די קרוב למעשה ...כמו זומבי. תמיד שאלתי את עצמי איך לאנשים יש אומץ להתאבד והבנתי את זה בעצמי. אני לא מסוגל להתחלק מעבר לדברי. אני רק מאחל לכם שלא תגיעו למצבי. אל דאגה ! אני כבר לא בסכנה אובדנית.

כפי שאמרתי...הייתי בסרט הזה וטוב שהסרט נגמר טוב

שלום לך, אני נמצא בסיטואציה קצת בעייתית. כל חיי הייתי שמן (למעלה מ100 ק"ג). אני לא צריך לתאר לך מה עבר עלי בגלל זה בתקופות שונות של החיים (הילדות, ההתבגרות, קשרים רומנטיים), בקיצור, לא תענוג. ממסכת ההשפלות והכינויים דרך הכשלונות הפיזיים שכנראה נגרמו בגלל כושר לקוי, חוסר ניסיון וחרדת כשלון. היום אני בן 24 וחצי, נראה מצויין (יחסית לפעם), ירדתי 25 ק"ג ואני שוקל 80, בעל מבנה גוף שרירי קצת. אבל במבט לאחור - לא הייתה לי שום מערכת יחסים רצינית, לא קיימתי יחסי מין מלאים אף פעם ובעצם, החשש וחוסר הבטחון שנובע מהדימוי עצמי ודימוי גוף שליליים במיוחד יוצרים סביבי מעגל חוסם פיזי ומנטלית. ואני חושש אפילו איך ועל מה להתחיל לדבר עם בחורות. איך יוצאים מהמעגל הזה? האם זו בעיה פסיכוסמטית? מה עליי לעשות, ללכת לפסיכיאטר או לטיפול מיני אצל סרוגייט? (האמת שאני קצת לא בטוח איך אני ארגיש עם סרוגייט ואם זה יעזור לי) תודה על ההקשבה ואני מקווה שתשובתך תהיה יותר מאשר מה שאני כבר יודע על עובדות, אלא יותר תמיכה מנסיונך ומהי הדרך הנכונה לבעייה כזו. שי

שי, סליחה על ההתפרצות, אני לא פסיכיאטרית... אבל אני לא חושבת שאתה צריך פסיכיאטר. אם כבר, אז פסיכולוג, וגם זה רק בשביל לעבוד על דפוסי חשיבה ועל הנושא של ביטחון עצמי.

שי שלום רב, אמנם אינני פסיכיאטרית, ובכל זאת יש לי מספר דברים לומר: ראשית, כל הכבוד על הקילוגרמים שהצלחת להשיל מעצמך. נראה שעם השלת הקילוגרמים, אתה מרשה לעצמך "לקלף" עוד כמה קליפות, פרט לקליפת השומן שעטפה אותך. כעת עולות שאלות של קשר עם אחרים, בנות זוג, הדימוי העצמי ודימוי הגוף. אלו שאלות חשובות ביותר, וככל הנראה הן עולות עכשיו, ולא סתם. להערכתי, טיפול אצל פסיכותרפיסט/ית עשוי לספק לך את המקום שבו תוכל לעבד את התהליך שעברת עד כה, ולהמשיכו הלאה למקומות שאתה שואף אליהם. ייתכן וטיפול בעזרת סרוגייט יעלה בצורך להיבט טיפולי נוסף בהמשך, אך אני אינני מאמינה בטיפול שכזה ללא תמיכה פסיכותרפויטית מתאימה. אתה יכול לגשת מראש לפסיכותרפיסט בעל התמחות בסקסולוגיה (דהיינו שהוא גם סקסולוג), אבל להערכתי זה לא הכרחי. מה שחשוב הוא השינויים שאתה עובר, והצורך שלך לחזק את השינויים ולהרחיב אותם. ואת זה תוכל לעשות בטיפול פסיכותרפויטי, להערכתי. בהצלחה, טלי פרידמן

שי, גם אני ירדתי די הרבה במשקל. אצלי המחמאות גרמו לעליית בטחוני העצמי והתחלתי לטפח חלקים יפים בגופי. עדי

גם אני הייתי שם, איפה שאתה מספר ירדתי המון בערך בגילך, קצת יותר צעירה ולא ידעתי מה לעשות עם בני המין השני, מה הם רוצים ממני, מה אני רוצה מהם להגיד לך שלא עשיתי טעויות אני לא יכולה, עשיתי והרבה נפגעתי ופגעתי אבל בגדול חשוב שתדע, שעם או בלי טיפול בקרוב תגיע מישהי שתמצא חן בעיניך ואתה בעיניה תנסה לזרום עם התחושה הזאת, להנות ממנה. אף בחורה לא תשפוט אותך לפי כמה בחורות היו לך לפניה וכמה ניסיון יש לך הדברים שיקבעו את הצלחת הקשר תלויים בעיקר בשאלה כמה נעים וטוב לכם ביחד. איך אתה נותן לה להרגיש לגבי עצמה. שיהיה לך בהצלחה, תהנה מהגוף החדש שקיבלת

אני חולת סכרת שרק עכשיו התגלתה המחלה. מאוד קשה לי עם סדר היום החדש שהמחלה מכתיבה ועם הזריקות היומיות. יש אולי אנשי מקצוע שמתמחים בתחום הנפשי של מחלת הסכרת? אני מרגישה שאני נופלת...רקפת

רקפת, 1. תתייעצי עם מאיר מנהל פורום הסכרת באתר זה. 2. יש לי 2 חברים שעצמם חולים במחלה. האחד רופא והשניה סטונדית לרפואה. בפורום הזה יש אנשים שנסעו לחו"ל (לארצות העולם השלישי(. לאגודת אייל יש גם קבוצות תמיכה. אני חושבת שכדאי לך לנסות אותם (אם זה לא מאיים עלייך). את כרגע גם בהלם מעצם גילוי העניין. זה קשה, זה אין ספק אבל מה שרציתי להראות לך הוא, שלמרות המחלה הם עובדים, חיים ונהנים. כשאת קונה בסופר, תחפשי מוצרים עם סמל האגודה. אז הם בטוחים לשימוש. עדי

הנה הכתובת: http://doctors.msn.co.il/forums/list.php?f=18 עדי

רקפת שלום בפסיכולוגיה יש מומחיות רפואית. בכל בתי החולים הגדולים יש אנשי מקצוע שמתמחים בתחום. התמודדות עם פרוץ המחלה איננה פשוטה מבחינה רגשית ובהחלט מומלץ שתפני לקבל ייעוץ. הרעיונות של עדי מצויינים גם הם, כדאי להיעזר בניסיונם של אחרים שעברו את אותו הדבר. בברכה ד"ר אורן קפלן

רקפת שלום רב, בכל מרפאה לסוכרת יש עובדים סוציאלים שכל מטרתם היא לספק תמיכה וייעוץ לגבי ההתמודדות עם המחלה, עם הקשיים היומיומיים, ועם המשמעות של להיות חולה בסוכרת, שהינה מחלה "לכל החיים". אני ממליצה לך בחום לפנות לעובד/ת הסוציאלי/ית המצויים במרפאה בה את מטופלת. במידה ואינך מטופלת במרפאה, אני ממליצה לך לפנות דרך קופ"ח לעובדת הסוציאלית של הקופה, או מאידך לפנות לשירותי בריאות הנפש דרך הקופה, ולקבל טיפול פסיכותרפויטי הולם. בהצלחה, טלי פרידמן

היי בפורומים אחרים גולשים ציינו כדור נגד חרדה בשם רסיטל אך כשחיפשתי את השם הזה באינדקס התרופות לא מצאתי אותו מהו אותו כדור והאם יש לו שם אחר בתודה מראש

רסיטל הוא ציפרמיל תוצרת הארץ שייך ל SSRI תרופות דמויות פרוזק עמי

ד"ר רות קרייצר-רביב, דוקטור לנטורופתיה ומוסמכת לפיזיולוגיה ודיאטה רפואית מי מאתנו לא חווה זאת - התאווה הפתאומית לשוקולד, או לגלידה; היקיצה באמצע הלילה והרצון העז לפיצה, או לפרי; האישה ההרה השולחת את בעלה באישון לילה להביא לה עוגייה; מצב-הרוח הרע המשלח אותנו למקרר, לחטוף משהו. כאשר התאווה גוברת על כוח הרצון, ישנם המסוגלים להפוך את הבית בחיפוש נואש אחר משהו מתוק. מה אם כן קורה כאן? ליקוי נפשי? איתות גופני, כי משהו חסר במזוננו היום-יומי? שאלה זו מעסיקה, לא מעט, את החוקרים ואת אנשי המקצוע ויש בידם גם מספר תשובות. תיאוריה אחת טוענת, כי הכמיהה למתוק נובעת מהחיפוש אחר העונג. כימיקלים מסוימים בגוף, הקרויים אופיאטיים, קובעים אם מזונות עשירים בשומנים ובפחמימות מסיבים לנו עונג. תיאוריה זו הוכחה רק חלקית במחקרים שהראו, כי כאשר ניתנו לבעלי חיים תרופות הבולמות את השפעת החומרים האופיאטיים, קטן רצונם לאכול מזונות עשירים בשומנים ובפחמימות. עם זאת, נכונה הדעה, כי הגורם הנפשי ממלא תפקיד חשוב בתאווה למזון. מניעה ביודעין של מזונות עשירים בשומנים ובפחמימות, עומדת ביסוד הזלילה, שבאה בעקבות הכמיהה למזונות אלה. כי הרי כל אחד מאתנו אוהב לאכול מזונות מאלה שהזכרנו. אולם אנשים הנמצאים בדיאטה, או לפחות מודעים לבעיות משקל גופם, חושבים שעליהם להיות שונים מזולתם. רבים מהם מאמינים, כי הם חייבים להיות מסוגלים לוותר לחלוטין על מזונות עשירים בסוכר, בשומנים וכמובן בקלוריות. אולם ככל שמזונות אלה נמנעים מהם, כן גדלה בקרבם הכמיהה עד שרבים מהם נשברים וכאילו מתוך נקמה מתחילים בזלילה, לעיתים קרובות מלווה ברגשות אשם, שרק מחמירות את בעיית עודף המשקל שלהם. אני דוגלת בגישה החדשנית לתזונה הגורסת, כי אפשר לטפל בבעיית התאווה למזון בלי להשתולל, מדי פעם, בזלילה חסרת מעצורים ובלי לחוש כל העת תחושה של חסר וקיפוח. הדרך היא להתפנק, מדי פעם, במזונות ה"אסורים", בתנאי ששומרים על כמה כללים ועצות. הנה עשרה מהם: זלילה אינה חייבת להיות התגובה האוטומטית לכמיהה למזון. במקום להיות קרבן חסר ישע, הנתון לחסדי התאוות שלך, בידך להחליט כיצד לבלום אותן. שאל עצמך האם לאכול עכשיו? יותר מאוחר? או בכלל לא? האם לאכול את מה שאני מתאווה לו כרגע, או משהו אחר? כלומר, יש באפשרותך לבלום את הכמיהה, לפחות במידה מסוימת, ולראותה כהצעה ולא כציווי שאין עליו עוררין. הדבר הוא בר-ביצוע. אם תחליט לשלוט בתאווה, קרוב לוודאי שתיכשל. אתה מנסה לשלוט בתאווה פתאומית לגלידה. אתה מתחיל להילחם בה, לצעוד, לקרוא, לצפות בטלוויזיה, לעבוד, לעשות כל מה שיסיח את דעתך מהגלידה. אבל היא מרחפת כצל מעל ראשך. לבסוף אתה נכנע וזולל מנת גלידה גדולה מהרגיל, כועס על עצמך ומחליט, כי בפעם הבאה תצליח. אך לא כך יהיה. לעומת זאת, אם לא תתעלם מהתאווה הפתאומית ותיקח כפית או שתיים מן הגלידה, או עדיף, כמובן, גלידה דלת קלוריות (ממנה תוכל לאכול יותר), כי אז הרגעת את הכמיהה. מלת המפתח היא אפוא טיפול בנושא ולא ניסיון לשלוט בו. דילוג על ארוחות רק מחמיר את הבעיה. אסור להגיע לידי רעב. יש לכן לאכול, לפחות, שלוש ארוחות מלאות ומזינות במשך היום. על התפריט להיות מגוון, מאוזן מבחינת אבות המזון שבו ולהכיל גרעינים מלאים, ירקות, פירות, וכמויות נאותות של מוצרי חלב, בשר דל שומן ודגים. יש לשלב, בין הארוחות, מנות פרי, או מוצרי חלב דלי קלוריות ודלי שומן. גם בזה אין ביטחון כי התאוות למזון ייעלמו, אך הן יפחתו עד לרמה שניתן בה להתמודד עם הבעיה. התאוות למזון גואות ושוככות בגלים. כל החכמה היא "לרכוב" על הגל בלי להיכנע לו, כלומר לעבור את המשבר. העובדה, כי יש באפשרותך להרגיע את התאווה רק אם תרצה, נותנת כוח להתמודד עמה ולהחליט מתי מרגיעים אותה. אל תצמיד למזונות הגדרות של "מזון רע", או "מזון טוב". מה שקובע את משקלך אינו סוג המזון, כי אם הכמות שאתה אוכל ממנו. אפשר לטעום מכל דבר אם שומרים על הכלל "הכל במידה". עוגייה אחת אינה גורמת להשמנה, אבל רגשות אשם דווקא מעלות משקל. כי אז אתה נתקף בתחושה של כישלון, מסלק את כל העכבות ומחסל את כל חבילת העוגיות. אם טועמים מדי פעם ממזון אהוב במיוחד, עדיין אין בזה משום אובדן הכושר להתמודד עם הבעיה. אם אתה מונע מעצמך לחלוטין את המזון האהוב עליך, אתה רק מחריף את תחושת הפחד מפני הבאות. עדיף לפצות את התאווה, במידת מה, מאשר להימנע לחלוטין ממזון זה. ברר לעצמך מה מעורר את התאווה הפתאומית למזון מסוים. במקרים רבים זה ניתן לזיהוי. למשל, בכל פעם שאתה חולף על פני מעדנייה מסוימת, מתעוררת בך תאווה עזה לעוגת קרם. נסה לבחור בדרך אחרת שתעקוף את "המכשול". או אם, למשל, מתעורר בך הרעב בכל פעם שעגלת המזון חולפת במסדרון במקום העבודה, השתדל להתרחק מהמקום בשעה היעודה. רבת עם מישהו ומתעורר בך הצורך העז לרוץ אל המקרר ולפצות את עצמך, במקום זאת, צא החוצה לצעדה היומית שלך. כלומר, ניתן, במידה מסוימת, לעקוף את אותם איתותים חיצוניים המעוררים אצלנו את התאווה למזון מסוים, אם אנו מצליחים לאתר אותם ולעקפם. אפשר לפרק את התאווה מנשקה בעזרת חמישה כללים: להמתין 10 דקות בטרם אוכלים, כדי שהפעולה תהיה במודע ולא מתוך דחף; להסיח את הדעת למשהו שמחייב ריכוז; להתרחק ממקום "החטא" - מהמקרר, מעגלת המזון, מהקפטריה; להשיב לעצמך על השאלה עד כמה המזון הזה חשוב לך ועד כמה אתה באמת רוצה בו; להחליט מהי הכמות שתאכל, ולאכול אותה לאט תוך התענגות על כל נגיסה. פעילות גופנית מתמדת היא תנאי הכרחי להצלחת הטיפול העצמי בהקטנת התאווה למזון. הפעילות הזו לא רק מפחיתה מתח שנגרם עקב חרדות וכמיהות שלא באות על סיפוקן, אלא שהיא גם מסיחה את הדעת מהאוכל ונותנת תחושה של סיפוק ורוגע.

אצלי קורה דבר מוזר.. אחרי פעילות גופנית יש לי רצון עז לזלול!!! גם אם אני לא רעבה אני יודעת שאם אעשה פעילות גופנית אני ארצה לאכול (שוב- לא מתוך רעב) ובכמות יותר גדולה מהרגיל.. ודווקא חשבתי על זה אתמול כשעשיתי את ההליכה היומית שלי... בערבים שאני לא עושה שום פעילות אני לא אוכלת יותר מידי.. אבל .... אם אני אעשה פעילות גופנית אני בסופו של דבר אמצא את עצמי חצי שעה אחרי הפעילות זוללת. וזה בלתי נשלט. כמו בכתבה זה כל הזמן ירחף לי מעל הראש.. אוכל אוכל! למה זה קורה לי??? אולי למישהו יש הסבר? ותמיד חשבתי שצריך ללמוד לשלוט בצורך הזה באוכל.. והכתבה הזאת ניפצה לי את המיתוס... וחוץ מזה מה עושים עם הצורך הזה לאכול דווקא בערב..???לפני השינה??

שלום ליהי ראשית-מה שלומך? שנית-אני מקווה שלא תיפגעי מדברי אבל למה לחפש בעיות שאינן? יש לך מספיק משל עצמך. עצה שלי אל תתחילי עכשיו להתעסק באוכל, ספורט וכמויות. מאוד מאוד קשה לצאת מזה.

זה נכון וזה טבעי שאחרי מאמץ אתה רעב..... למזלי אני לא עושה הרבה חשבון מי מה מו אני אוכל מתי שבא...ומה שבא לי

אולי תמליץ לי על תרופה שנותנת להרגיש....עשיר וצעיר

תהיה עשיר וצעיר ותיהנה ...

לא דיברת על זקנה עם פודל?

חחחחח....זה היה מתחת לחגורה !!!!! מה קורה אחי?? וחוצמיזה תמיד כשאני מיתקרב לזקינה.... הפודל שלה נושך...אותי אז עכשו התור של איתן לנסות זו שפה של חיפאים.....

שלום... כבר קרוב לשנה אני סובל מחרדות.. אני כל הזמן חושב שיש לי סרטן או התקפי לב.... הרופאים לא מאמינים לי שיש לי כאבים אמיתיים בחזה... מה לעשות....

שלום רב, מתח אודות תחומים שונים בחיים (נישואין, עבודה, יחסי משפחה) - יכולים להתבטא בכאב פיזי, שקיים אצלך, ונמצא "לא מזוהה" ע"י בדיקות רפואיות. התופעה שגרתית, ומצדיקה פנייה לפסיכולוג. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

גק שלום אצטט כאן את תשובתי בנושא חרדות מהעבר שכן הוא עלה מספר פעמים בפורום. עם זאת, ניסוח שאלתך קצת מבלבל. בהתחלה אתה מדבר על חרדות ממחלות ואח"כ על כך שהרופאים לא מאמינים לך שיש לך באמת מחלה. יתכן שיש שלב מקדים לטיפול בחרדה, וזה שאתה תגיע להבנה מה באמת קורה לך. אם יש בעיה רפואית שלא אותרה צריך לעשות בדיקות. אם אתה מבין שהחרדות אינן מבוססות על בעיה אובייקטיבית אז יש חלון הזדמנויות לטיפול בחרדה. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. במידה וישנה בעיה פסיכולוגית רחבה יותר ברקע רצוי לטפל בה, אבל ניתן במקביל או באופן בלתי תלוי לטפל בחרדה. גישה זו טוענת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. הגישה הרפואית-תרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה חריפים יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

גילתי היי! מחר בטח תצאי לחופשת שישבת. אז אם בא לך - תכתבי כאן מה קורה, או למייל שלי... אני נורא סקרנית לדעת מה קורה איתך, ומקווה שהכל הולך לך טוב..... שלך! נזבורה

גילת * * * * * כולנו מאוד דואגים לך חושבים עליך ורוצים לדעת איך עוד שבוע בטירונות עבר עליך . בתקוה שיצאת הביתה לשבת .

שלום, אינני מרוצה מהחברה שלי, אך ככול שאני מרבה לחשוב על כך .. אני מאד מעונינת לשנות את המסגרת החברתית שאני מצויה בה ולנסות להכיר אנשים חדשים אך אינני יודעת איך לעשות את זה ולשבור גבולות ולנסות לפגוש ולתקש עם אנשים כוונתי היא להתחבר עימם...אני מאוד לא מרוצה מהמצב בחברתי שלי, אך הבעיה היא שאינני נמצאת בשום מסגרת לימודית או תעסוקית בשלב הזה של חיי ... אז היכן אני יכולה למצוא חברה..

אלמונית, תנסי למצוא לך תחומים שמעניינים אותך ולהרשם לחוגים. עדי

שלום רב, ישנן דרכים רבות למצוא חברים חדשים, גם אם לא במסגרת תעסוקתית או לימודית. ישנם מקומות בילוי, אתרי אינטרנט, חוגים וכו'. אולם משום מה נראה לי שאינך מחפשת עיצות אופרטיביות, כיון שאותן מן הסתם את מכירה ויודעת. אולם נראה כי קיים בכל זאת קושי להכיר אנשים חדשים. את הקושי הזה כדאי לך לברר, ואם את מעוניינת להעמיק בו ולנסות למצוא דרכי התמודדות עימו, המקום הראוי הוא בחדר הטיפול. בהמלחה, טלי פרידמן

שלום רב, יש לי בן אשר ימלאו לו 9 בחודש ינואר. יש לו בעיות חרדה בלהירדם לבד בחדר. מספר סיפורים שמפחד. אני משתדלת לשבת לידו עד שירדם עד אז כל הזמן כאבי בטן מתוך לחץ למרות שאני יושבת לידו עד שנרדם. אבקש את המלצתכם והדרכתכם בנושא. כמו כן הנני לציין שבר בן זקונים אחרי 4 ילדים מתבגרים ונורא מפונק. כן יש בעיית חרדה ביציאה לקניונים ומקומות סגורים מבקש לחזור מיד הביתה. תודה מראש - כהן ניצה

ניצה שלום אני מציע שתפני לייעוץ אצל פסיכולוג ילדים (ללא הילד !). במקרים רבים הייעוץ שתקבלי יספיק כדי להתגבר על הבעיה בכוחות עצמכם. במידה והפסיכולוג יחשוב שנחוץ לראות גם את הילד הוא בוודאי ינחה אותך מה לעשות הלאה. בברכה ד"ר אורן קפלן

לפסיכיאטר שלום שאלתי היא : האם פריזמה גורמת להשמנה ? תודה מראש

מירב שלום לא בהכרח עקבי אחר המשקל אחתלשבוע ואם את עולה מדי הוועצי במטפל שלך בהצלחה עמי

שלום רב, מבקש עזרתכם להבנה, אישתי משתמשת בסרוקסט מזה כמספר שנים. למרות שמצהירים על אי התמכרות שמתי לב שהיא לא יכולה וגם כנראה לא רוצה להיגמל מהתרופה. מבקש לדעת מהי אותה תרופה בשם סרוקסט ? מדוע מקבלים אותה לטיפול ועל איזה מחלה בדיוק, מה קורה שמפסיקים לקבל את התרופה ? האם ניתן לעזור לי בקישורים להסבר מפורט על התרופה ? תודה מקרב לב על עזרתכם השואל

השואל שלום לטעמי אם יש לך שאלות פנה לאשתך וקבל ממנה מידע בהצלחה עמי

אני סובלת מהרפס האיבר המין ואני לא יודעת איך לספר זאת לחבר שלי אנא עיזרו לי בכל לשון של בקשה איך אפשר לומר זאת לבן זוג אני ממש בתסבוך מזה . (הוא יודע שאנחנו שוכבים עם קונדומים רק בגלל שאני לא לוקחת גלולות ולא בגלל ההרפס).

דבי, קודם כל, הכנות היא אחד הדברים הבסיסיים בקשר. עליה יתבסס בהמשך האמון. חוסר כנות יוביל לחוסר אמון. אני לא יודעת כמה זמן אתם חברים, או מה טיב הקשר שלכם. תנסי לדבר איתו כששניכם רגועים - לא ישר אחרי העבודה, או כשאחד מכם עייף או לחוץ. איך בדיוק לנסח - את צריכה להחליט (מתוך היכרות עם החבר).

דבי, אני מסכימה עם הרה. עדי

דבי שלום אפשר להבין את ההתלבטות מולה את ניצבת. מצד אחד החשש מתגובתו של בן הזוג והמצד השני הידיעה שהזמן שיחלוף מכאן והלאה לא ישפר את המצב אלא אולי יחמיר אותו, שכן ההרפס לא יעלם והפגיעה מכך שהסתרת את זה עלולה להתגבר. האם היתה לך התמודדות דומה בעבר (לספר לבן זוג)? אני מציע שתבררי קודם את כל הפרטים על ההרפס כך שתדעי להסביר הכל. למשל, באיזה תדירות יש לך התפרצות של המחלה, האם יש חשש להידבקות גם בזמן רגיעה של המחלה, האם ההידבקות אפשרית גם במגע גופני אחר שלא כולל בהכרח חדירה, כיצד זה משפיע על הריון בעתיד, וכך הלאה. הידע הזה חשוב גם בשבילך ובן זוגך יזדקק לו כשתספרי לו. אינני חושב שיש פטנט לעשות את זה קל. תצטרכי לשבת איתו ברצינות ולספר. אם הקשר בינכם חזק ומשמעותי יש לקוות שהוא יוכל לקבל אותך עם ההרפס. אגב ובהקשר אחר, ניתן לטפל בשיטות פסיכולוגיות בתדירות ההתקפים במידה וזה משהו שאת עוסקת בו. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב אני נתונה בחרדות כל הזמן בקשר למוות ומחלות זה נורא מפריע לי מה עלי לעשות תודה רבה

רותי, כתבת בעצמך שהחרדות מפריעות לך, לכן נראה לי שכדאי לך לפנות לטיפול. חרדות מהמוות וממחלות מציקות כמעט לכל אחד, אבל כשזה מפריע, זה שווה בדיקה מעמיקה יותר. HERA.

בקרי באתר שלנו: www.panicdisorder.up.co.il בהצלחה.

רותי שלום ממתי החרדות הללו קיימות? האם יש בעיה רפואית ממשית או שהחרדה אינה מבוססת? חרדה למצב בריאות היא תופעה נפוצה. כמות סבירה ממנו חיונית כדי לשמור על בריאות נכונה ומניעה. קיצוניות אינה טובה כמו כל קיצוניות אחרת ואז כדאי לפנות לייעוץ מקצועי. במהלך הייעוץ ניתן יהיה להבין יותר את המקורות לבעיה והטיפול המתאים ביותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה מאוד רצנית , שנתקלת בה עכשיו . אני לומדת הוראת בביולוגיה . וכל הזמן יש לנו כל מיני תרגלים שבהם חייבים לעמוד מול הכתה ולהסביר כל מיני נושאים . למשל- סמנריון . והבעיה היא - שיש אצלי פחד מלעמוד מול כיתה ולהסביר . אולי אני גם בישנית יותר מדי . מה אני יכולה לעשות ????

דורית שלום פחד לעמוד מול קהל שייך למשפחת חרדות ביצוע למיניהן, כמו גם חרדת בחינות ועוד. כמו בכל חשש מפני ביצוע, רמה מסויימת של דאגה יכולה להיות אפילו חשובה כדי להכין את האדם לקראת המשימה בפניה הוא עומד. עם זאת, לפעמים החרדה הופכת לעוצמתית כל כך עד שנפגעת יכולת הביצוע של המשימה. במידה ואת מרגישה שהבעיה חריפה יש אפשרות לטפל בה כמו בכל סוג אחר של חרדה. במידה ואין מורכבויות רגשיות או נפשיות אחרות שמשתלבות בעניין, הטיפול עשוי להיות ממוקד וקצר בבעיה. על פי נסיוני בד"כ טיפול קוגניטיבי התנהגותי עוזר במקרים כאלה באופן יעיל מאוד. לעיתים ניתן לשלב גם היפנוזה ומרכיבים טיפוליים נוספים. אם בכוונתך אכן להפוך לאחר מכן למורה הייתי ממליץ שתנסי לטפל בבעיה כיום מאחר והיא עלולה ללוות אותך לאורך דרכך המקצועית גם בהמשך. בברכה ד"ר אורן קפלן

דורית שלום:) אני מבין לפי מה שצינת שזאת הבעיה היחידה שמפריע לך (אין פחד ממבחנים וכד'). האם יש לך בעיות בתקשורת בכלל אם אנשים???? אם לא והבעיה היא רק הצגה בפני קהל. אז פשוט תתאמני קצת בפני חברות. ותעשי חזרה מול מראה. על מה שאת צריכה להעביר. לי היתה בעיה דומה מאוד לשלך. אומנם לא סמינריונים. אבל דברים אחרים. עשיתי קורס רדיו ושם היינו צריכים במהלך הקורס לדבר בפני האנשים בקורס. על מה שאנחנו רוצים במשך 10 דקות כל אחד. אני כולי הסמקתי לחלוטין. וכמעט והייתי משותק לגמרי. אבל לימדו אותנו מספר שיטות להפתח ולדבר ולא להתביש. והנה מספר שיטות. ראשית כל תחזרי על החומר ותיקחי איתך דף שיש בו לפחות בנקודות את נושאי הדיון. דבר שני לפני שאת מתחילה לדבר תיקחי אויר.ותתחילי להסדיר את הנשימה שלך. הלב בהתחלה יפעם קצת בחוזקה. אבל אם הזמן זה עובר. אנחנו בקורס התחלנו להתאמן בהתחלה שהחשכנו את החדר. והיו נרות. ודיברנו כאילו אנחנו באולפן ואין אף אחד מסביבנו. את יכולה לנסות את זה בבית. תחשבי על זה שכולם צריכים להרצות בפני הכיתה. וכמעט כולם. מפחדים מהעניים הלוטשות. תכניסי לעצמך מחשבות טובות לדוגמה שאת חייבת ליהיות הטובה ביותר. לכן את צריכה לעשות את ההרצאה הטובה ביותר. תחשבי שאת שולטת בכיתה ולא הם בך. תחשבי שאת לבד ואין שם אף אחד. שהחדר מלא בבובות. אל תתיחסי לאנשים מגחכים או צוחקים. תחשבי שהם נהנים ולא צוחקים דווקא ממך או ממה שאת אומרת. אם יש לך עוד שאלות אני אשמח לענות:)) @-----)------ איתן

אז מה אתה משדר ברדיו???

שלום! אני נשואה מזה 6 שנים, ואם לילדה. מייד לאחר שנכנסתי להריון, התפתח רומן ביני לבין אדם אחר (מכר ותיק שלי) המבוגר ממני ב- 30 שנה, נשוי ואב לילדים. הרומן התפתח לדעתי בעיקר בשל חוסר סיפוק מבחינתי בקשר שלי עם בעלי. הרומן הזה נמשך כבר קרוב ל- 3 שנים, והוא קשר מדהים, גם עבורי וגם עבור אותו אדם. שנינו גילינו פתאום הנאות שלא היינו מודעים בכלל ליכולת להגיע אליהן. אבל באיזשהו שלב אני התחלתי להתייסר מבחינה מצפונית, והחשש שמא בעלי יגלה את העניין התחיל להלחיץ אותי. ה"שותף" שלי מבין והוא לכל אורך הדרך טען שאני חייבת לשמור על המשפחה שלי, ובכל פעם שהוא ניסה לגרום לריחוק ביננו אני לא עמדתי בזה וחזרנו זה לזרועות זו. כעת אני ובעלי הולכים ליעוץ זוגי כדי לנסות ולגשר על הפערים שנוצרו ביננו, ואני מרגישה שהיעוץ תורם לנו המון, הבעייה שלי היא שאני פשוט לא נמשכת יותר לבעלי, ואני יודעת שמבחינה מינית הוא לא מספק אותי, ושממש "מעבר לפינה" יש מישהו שאיתו אני יכולה להגיע לרמות הנאה שאי אפשר לתאר... כעת זה כבר כ- 3 חודשים שלא שכבתי עם ה"אחר" מכיוון שאני ובעלי מתכננים ילד נוסף, אז הפסקתי לקחת גלולות, ולא רציתי לקחת שום סיכון של ספק לגבי זהות הילד. לנתק את הקשר אני לא יכולה, מכיוון שהוא "חבר" של המשפחה, וזה יראה מוזר מאד אם פתאום נתנתק. אנחנו מנסים כל הזמן למצוא את הדרך להשאר חברים אבל בלי המיניות. הוא מאמין שזה אפשרי - אני פחות. הבעייה העיקרית שלי היא איך מוציאים אותו מהראש ומתרכזים בקשר עם הבעל? אני לא מסוגלת להנות מהמין עם בעלי (אף פעם לא נהניתי ממנו יותר מידי...) ואני מפנטזת כל הזמן על המאהב שלי. מה אני יכולה לעשות?!?!?!?

אולי להתחיל בזה שילד זה ממש לא פיתרון לבעיות בינכם. עם כל כך הרבה קצרים בתקשורת וחוסר משיכה את חושבת שאם תביאי ילד פתאום הכל יעלם.. ככה? פוף?.....שפתאום הכל יהיה אחרת?... במקום להיות אגואיסטים ולהשתמש בהריון הזה (ובילד שיבוא לעולם) כשיקוי פלא (=שיקוי שווא כמובן) ליחסים הרוסים- אולי קודם כל תראו אם יש מקום בכלל להישאר ביחד?!.... מסכן יהיה הילד\ ה שיגיעו לעולם ו"ייזכו" לחזות בקשר עגום שכזה מצד הוריהם, שמחפשים פתרונות קלים למצב כל כך קשה... במקום לטמון את הראש בחול, תחזרי לקחת את הגלולות לפני שיהיה מאוחר מידי...

http://www.diburim.co.il/cgi-bin/forums/intraforum.cgi?forum=a-1331&alias=dbr&read=003520-003519.msg&session=FFFF&use_last_read=on&last_read=0

גל שלום נשמע שאכן את בעסק מסובך. מצד אחד את רוצה כנראה להמשיך את הקשר עם בעלך, מצד שני הוא לא מספק אותך כיום. כל עוד הפנטזיה של הקשר השני ברקע יהיה קשה מאוד להפוך את חייך עם בעלך למספקים. מצד שני, אם את כל כך מתוסכלת מהקשר עם בעלך את בוודאי חושבת לעצמך, למה להפסיק משהו כל כך מוצלח שמכניס אור לחייך. ואכן קשה לומר מה יותר טוב עבורך. התשובה בכלל אינה פשוטה. כנראה שהטיפול הזוגי לא ייתן תשובה בנקודה הזו כיוון שיש שם אזור חסוי שרק את מודעת באופן ישיר לקיומו. האם שקלת פעם לפנות לייעוץ פסיכולוגי אישי בעניין? יש כאן משהו שאת צריכה לפתור קודם כל עם עצמך, ואז אולי תהיי יותר זמינה ופנויה לשקם את הקשר עם בעלך באמת. בברכה ד"ר אורן קפלן

שוב שלום. בעבר פניתי לטיפול אישי והעליתי שם את הנושא. אך תוך כדי הטיפול, המטפלת טענה שאני חייבת לפנות לטיפול זוגי יחד עם בעלי. היא לא הסכימה לטפל בנו משום שהיא ידעה על הקשר שמחוץ לנישואין ולא רצתה להיות במצב של חוסר אמינות כלפי בעלי. האם לדעתך יש סיכוי להשאר בקשר (אפלטוני) עם הגבר ההוא, ולחיות טוב עם בעלי? ה"הוא" חושב שזה אפשרי. הוא טוען שזה עניין של זמן ושזה בעצם מעין תהליך של גמילה שאנחנו צריכים לעבור, ושאחריו אנחנו נוכל להסתכל אחורה בחיוך, להנות ממה שהיה לנו ולהמשיל הלאה כמו שצריך. קצת קשה לי לראות את זה....

שלום רב, אכן, כפי שאמר לך ד"ר אורן קפלן, דרך אחת היא להביט פנימה, אל עצמך ולנסות להבין את הנתק בינך ובין בעלך. במידה ואת כן רוצה להצמד לבעלך, אלא שחוסר התאימות המינית מפריעה, קיימת דרך נוספת, שנשמעת פרדוכסלית, והיא לקיים יחסים מיניים עם בעלך ולפנטז בכייף על "ההוא המוצלח". ככל שהנאתך תהיה גדולה, כך גם יהיה חיובי יותר המשוב שיקבל בעלך (למרות שלא ידע את פישרן האמיתי של תגובותייך). סביר למדי כי משהו חיובי יתחולל בו, ולכן גם ביניכם (יתכן והתנהגותו המינית, יתכן ופתיחות הדיבור ביניכם, וכו'). פעמים רבות קורה כי לאחר תקופה קצרה, יהיה בן הזוג "הפיזי" מספיק מושך ומהנה - עד שהפינטוזים על "ההוא" כבר לא יהוו את הדלק שישלהב את הבעירה. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום - שוב... אתה מציע לי לפנטז על "ההוא" - הבעייה היא שאני חושבת עליו בזמן שאני עם בעלי, וכל מה שזה גורם לי זה בכי! אני בוכה על זה שהנגיעות של בעלי לא נעימות לי כמו הנגיעות שלו, שהנשיקות של בעלי דוחות אותי, ולעומת זה אני כמהה לנשיקות של "ההוא", אני בוכה על זה שבעלי גומר מהר מידי לטעמי, ושהביצועים המיניים שלו לא מספקים אותי לעומת "ההוא". אז מה אני יכולה לעשות? אני כל הזמן אומרת לעצמי שזה הכל בראש שלי, אבל כשזה מגיע ל"תכלס" - אני לא מצליחה לשמור על חשיבה הגיונית והרגש גובר על השכל.

גל שלום. תתפלאי לשמוע אבל מכל מי שכתב לך פה אני יותר מסכים אם ליהי. אבל גם אם ד"ר אורן קפלן. אני חושב שילד לא יפתור לך בעיות הוא עלול להחמיר אותן. מהסיבה שיהיה מעורב עוד ילד בסיפור. אם את חושבת שהבעל לא מספק אותך ולא מספיק טוב בשבילך. אז בבקשה ממך בכל לשון של בקשה אל תיגרמי לעוד ילד שיוצא לעולם לסבול בגלל ההורים שלו. יש מספיק ילדים סובלים בעולם. ד"ר אורן אומר בצדק. לפני שאת מחליטה דבר טיפשי (ההחלטה שהחלטת היא ממש טיפשית). את צריכה לעשות טוב טוב חושבים. אם את רוצה להמשיך ליחיות אם מי שאת לא אוהבת או לא. יתכן ובשנה שנתיים הקרובות הכל יהיה בסדר. אבל מה אח"כ מה יקרה עוד 5 6 שנים מעכשיו???? יש לך ילדה אחת קטנה.מה יקרה איתה???? עדיף שאם את לא חושבת שאתם מתאימים תיתגרשי עכשיו שיש לך ילדה אחת מאשר אח"כ שה"עוגן" יהיה עבה וגדול יותר. את צריכה לחשוב אם עצמך מה את רוצה מעצמך. מה יהיה הלאה. אם את חושבת שאין סיכוי (מה שמשתמע מהדברים שלך). תסימי את הנישואים עכשיו. אם ניראה לך (לפי הדברים שלך לא כך הדבר). שיש איזה שהוא סיכוי, קודם כל תיפתרו את הבעיות. אח"כ אם הבעיות יפתרו ותוכלי לאהוב אותו שוב. מה שקשה להאמין לפי דבריך אז תעשו ילד נוסף. ילד זה פרי אהבה. לא פרי בוסר!!! בקטע הזה יותר מעניין אותי שלום הילדים. ולפי הדברים שלך הם ממש לא העניין. ואת טועה טעות מרה מאוד!!! בקשר למאהב שלך. אחרי שתחליטי להתגרש ותדאגי קודם כל לילדה. תישברי את הראש לבד. או לחזור למאהב אם הוא בכלל יסכים וזה לא ירתיע אותו יותר שתיהי גרושה. או שתימצאי גבר אחר שיספק את כל צרכייך. איתן

שלום , אשמח לקבל כל תגובה ממישהו שמטופל בתרופה. תודה.

פעם לקחתי את זה, ולא הצלחתי לישון בלילה (כ-ל הלילה) אז הפסקתי.

לי זה עשה עצירות וכאבי בטן. אבל סך הכל זו תרופה מחזקת. כך שגם אני הפסקתי לאחר 2 כדורים.

12.12.02 לעמי שלום, אמי בת 78 סובלת לאחרונה (מספר שנים) ממחשבות שוא, כלאמר, משליכה על המציאות תחושות שלה . בעיקר על-כך שהסביבה מתנכלת לה כועסים עליה וכו'. התיעצנו עם רופא המתמחה בתחום הרפוה הגריאטרית (אמי לא מוכנה ללכת לבדיקות מעקב) והיא המליצה על תרופה בשם clopxicol . שאלתי: מהן תופעות הלוואי ? האם האישיות תשתנה? איך לשכנע אותה לקחת את התרופה? בתודה מראש על תשובתך, אהובה גרץ

אהובה שלום מדוע מדוע מדוע לא שאלת את הרופא שהמליץ ? בעקרון התרופה מיועדת למנוע מחשבות שווא ולהרגיע יש מגוון תרופות דומות שבאות בחשבון תופעות לואי העקריות כוללות נמנום, עייפות, בלבול, נוקשות שרירים י ש למצוא תרופה ומנון נסבלות ויחד עם זאת מועילות כמו כן חשוב לבצע ברור גופני והערכת מצבה הנפשי לשכנע - לא תמיד קל אבל תלחץ משפחתי הוא לרוב יעיל אם נעשה בלב שלם אישות לא תשתנה בהצלחה עמי

אמרתי לפסיכיאטר שלי שאני יודע מה זה פסיכיאטר ואני לא יודע מה זה משוגע תשובת הרופא : זה דבר נדיר

כנראה שהפסיכיאטר שלך מזן נדיר...

עניתי על המייל. ואני באמת חושבת, שזו העובדה שהדברים שאני כותבת באים מהראש נטו - בלי לערב רגשות...

תפסיקי לעבוד על עצמך:))) יש פה דברים שבאים ממך מבפנים. השירים לדוגמה. ההתענינות. העצות שלך ברובם הם מניסיון. וידע שצברת אם זה מפסיכולוגים פסיכיאטרים מההורים. מדברים שראית. יש לך הרבה דברים שם בפנים. אולי יש גם השפעה רבה אבל זה גם חלק מניסיון החיים שרכשת במשך השנים. @-----)----- איתן

אני לא עובדת על עצמי!!! (יש עוד זמן עד ה - 1 באפריל). אתה יודע שעל השירים אנחנו לא מסכימים... זה משהו שאף-פעם לא יכולתי לקבל... אני לא רואה בהם שום דבר מוכשר, וזה ממש לא קשור להצטנעות. כשאני קוראת שירים של דליה רביקוביץ' (לדוגמא), אני רואה כשרון. אני לא רוצה "להפחיד" פה אף-אחד, אז אני לא אכתוב איזה ידע צברתי מפסיכיאטרים (בקצרה - שום ידע) - הם לא מנסים ללמד אותך כלום (בשביל זה יש פסיכולוגים), אלא לדאוג שתקבל את התרופה הנכונה לאבחנה הנכונה. אל תשכח, שפסיכיאטר הוא קודם כל רופא שהתמחה בתחום מסויים. אני גם לא ארחיב על הדברים "שיש לי בפנים", כי אז באמת לא יישאר פה אף-אחד :-)

הרה כתבתי לך תשובה ואם איתן חזר מהתוכנית של קיציס לפורום אז היום קיציס לא היה לטעמי מוצלח ולא צחקתי אפילו פעם אחת . ערב הלביבות עבר הם בלעו אותם ונהנו .אני צריכה לסיים ולצאת מהפורום כרגע אז מחר בבוקר אקרא את תגובותיכם.

לילה טוב. עניתי בעמ' 514.

שלום בני בן התשע וחצי אובחן כ- mcdd ובכל הרשת לא נמצא אתר אחד שמדבר על הקומפלקס הענף הזה שמאגד בו את כל התופעות של הפרעות בהתפתחות. בני סובל מהפרעות קשב וריכוז, קשיי חשיבה, קשיים חברתיים ולקות למידה. הוא מסוגל ללמוד כאשר הלימוד הוא פרטני- אחד לאחד. בכתה בה הוא לומד (רגילה), הוא הולך "לאיבוד" ומוסח בקלות ע"י עולמו הפנימי. יכלת החשיבה שלו פגומה- הוא אינו מצליח לעבד באופן מסודר את המסרים שלו והם נפלטים לפעמים באופן לא כל כך מובן. דימויו העצמי ירוד וכן קשריו החברתיים- יש לציין שהוא ילד מקסים, טוב לב שלרוב ילדים לא נטפלים אליו אך אינם מחפשים את חברתו. הוא לבדו רב הזמן- בעולמו הפרטי או במשחקים שהוא אוהב לשחק- מחשב , וידאו ושאר אלמנטים פאסיביים. אנחנו מנסים לשפר את הפן הפיזיולוגי שאולי לקוי ע"י מתן ויטמינים ותוספים טבעיים כדי לחזק את הצד הזה שאולי גם מכשיל אותו באיזשהו אופן. אך היום נתבקשנו ע"י הפסיכאטר שמלווה אותו , לשקול מתן ריטלין, שממנו אנחנו חוששים מאד(בעיקר לאחר נסיון די עקר לפני שנתיים). הילד מלווה ע"י מורות פרטיות, דרמה טרפיסטית וכל הנוגעים בו מודעים למצבו ועוזרים לו. להוציא תסכולים לעיתים, הוא ילד שמח ואופטימי- אוהב חברה ואוהב את ביה"ס. היכן ניתן למצוא חומר על mcdd? אילו אופציות עומדות בפנינו? אילו עוד טיפולים אפשריים במקרה כזה? ומה הצפי לעתידו- מטוב ועד רע?

גם אני נתקלתי באבחנה זו לאחרונה ונמסר לי שזו תת קבוצה של PDD. PDD אלו כל ההפרעות הקשורות לאוטיזם. מעצם הגדרה זו נראה לי שזה מקביל לPDD שהרי MCDD זו הפרעה התפתחותית רבה ומורכבת. לפי דעתי שווה לך לחפש את כל מה ששיך לספקטרום האוטיזם ונא לא להיבהל! ספקטרום הפרעות האוטיסטיות הוא רחב מאד מאד ונמצאים בו גם ילדים שבהחלט יכולים להשתלב בחברה. אם הבן שלך לומד בכיתה רגילה כבר מצבו טוב. הייתי שמחה אם הבת שלי היתה במצב של הבן שלך!!!

שלום הכנסי למנוע חפוש GOOGLE והקלידי Multiple Complex Developmental Disorder תקבלי מגוון אתרים העוסקים בנושא בהצלחה עמי

ד"ר אבני תודה על הניווט לאתרים. תבורכו על האתר הזה !

במסגרת הקורס האקדמי "מבוא לפסיכולוגיה" בו אני משתתפת, עלי לכתוב עבודה בנושא אישיות מרובה. קשה מאוד למצוא ספרות עברית בנושא !!! האם ישנם ספרים/מאמרים הדנים בהפרעה באופן מקיף? תודה.

דנה שלום יש חומר רב בנושא חפשי תחת הפרעה דיסוציאטיבית או דיסוציאציה. ראי למשל http://benafshenu.jerusalem.muni.il/psycology/iden.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

דנה שלום רב, ישנם מספר מקורות מידע שאת יכולה להשתמש בהם: ראשית, מרכז המידע של מכון הנרייטה סאלד. את יכולה להגיע לשם דרך האתר של סנונית: www.snunit.co.il, תיכנסי למאגר המידע של מדעי החברה. תוכלי למצוא שם מאמרים, ספרים ועבודות תיזה ודוקטורט. שנית, נכתבו על הנושא מאמרים בכתב העת לפסיכותרפיה "שיחות". תוכלי למצוא את כתב העת בסיפריות אקדמיות. אני משוכנעת שתוכלי לדלות משם מידע רב. שלישית, לאחרונה מוצגת בערוץ 8 סדרה על פסיכופתולוגיה, ויש שם סקירה של כל ההפרעות הנפשיות למיניהן, ובין היתר על ההפרעה הדיסוציאטיבית ועל אישיות מרובת פנים. ייתכן ותוכלי להשיג עותק על הקלטת דרך ערוצי הכבלים או משהו כזה. בהצלחה, טלי פרידמן

לא קראתי על אחד שיצא מזה יש תקווה?

מי שבאמת רוצה לצאת מזה -ייצא.

פגשתי רבים מאוד כאלה. צריך התמדה בטיפול ומוטיבציה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

בבקר תוך כדי ריצה מטורפת לעבודה גיליתי ש"אין פלאפון " לא בחדר לא בסלון. היה נדמה לי שאבדתי אותו אתמול באוטובוס. עליתי לאוטובוס בדרך לעבודה ומתוך סקרנות שאלתי את הנהג כיצד אני יכול לברר האם נמצאה האבדה . הנהג האדיב מסלי את הסלולארי האישי שלו והציע לטלפן לסלולרי שלי. ענה לי בחורציק צעיר תיכוניסט שהזדהה בשמו ושמח לעזור לי ולהחזיר לי את הפלאפון. עכשיו הולך לקבל ממנו בחזרה את הסלולארי במסגרת בו הוא מתנדב סתם רציתי להתחלק בחויה חיובית פעוטה אבל משמעותית. אגב לא יודע כיצד לתגמל את הילד. להציע לו כסף נראה לי מעליב . להודות לו בלבד לא מספק... אחשוב על משהו. יש לכם רעיונות ?

סאשה, טוב לשמוע שיש עוד אנשים הגונים בעולם! אני חושבת, שהצורך שלך לתגמל את אותו תיכוניסט מובן, אבל זה לא נחוץ. עצם המעשה מראה שמדובר בנער אחראי, שמוכן לעזור ברצון. אבל תן למצפון שלך לקבוע...

פגשתי את הנער והחזיר לי את הסלולארי סירב בתוקף ונימוס לקבל מתנה כלשהי ואף עדכן אותי ביחס לשיחות שהוא קיבל. לא להאמין !!!!!

thanks for a nice story to make all of us smile......:)))

מסתבר... וזה למרות שלעיתים נדמה לנו שכל האנשים הטובים נכחדו מהעולם... :) אני שמחה בשבילך שמצאת את האבידה, ושמחה בשביל כולנו לגלות (מחדש) שעדיין נותרו אנשים טובים...אכן, יש תקווה! :) טלי פרידמן

לפני שנה אובחנתי כסובלת מחרדה ודיכאון טופלתי בתרופה ציפרמיל+פסיכולוג, רק כעבור חצי שנה הרגשתי טוב יותר ואז נאמר לי להפסיק את הטיפול כעבור חושיים לאחר תקופה של ויכוחים עם בן הזוג הרגשתי שהכל חוזר ומאז כל מה שקורה לי אני משליכה לחרדות,פשוט לא מצליחה לחשוב בהיגיון , אני מנתחת את עצמי - האם אני שמחה, עצובה האם זה חוזר איך אטפל כי כלום לא עוזר {אני גם מטופלת ברפלקסולוגיה} וכך אני לא מצליחה לתפקד השאלה היא האים זו חרדה דיכאון - אני יודעת שאני לא חושבת בהגיון ושאם אפסיק לחשוב על זה זה יעבור אבל לא מצליחה ולכן כועסת ושונאת את עצמי-מה עושים כולם אומרים לי פשוט להפסיק לחשוב ואני לא יכולה אני משתכנעת שאני אשמה שהכל בראש ולכן תרופות לא יעזרו, חשוב להגיד שמטיבעי אני שלילית לחוצה וביקורתית כלפי עצמי לכן אני לא יודעת אם יש פתרון או שככה אני (לפני המשבר הזה שהגיע אחרי שפעת, היתי היסטרית אבל חייתי עם זה } דחוף!עוד דבר קראתי על תרופה טיבעית בשם פרע המופק מהיפרקום פרפורטום -צמח זה יכול לעזור?

נא התערבותך, בדרך כלל התיחסויותך נבונות וענייניות . לי אין מה לומר ונראה לי שאתי מאוד סובלת

אני הייתי ממליצה לך לנסות תרופה כמו פרוזאק או סרוקסט. אני סבלתי מדיכאון ומזה כשנה אני לוקחת 2 סרוקסט כל יום ושיחות עם פסיכולוגית כפעם בשבוע וכך אני מצליחה לתפקד ואפילו להנות לפעמים ולהיות שמחה. שווה לנסות . אין טעם להאשים את עצמך בכך שאת סובלת מדיכאון ומחרדות כי את ממש לא אשמה והמחשבות האלו גוררות אותך למצב גרוע יותר. כל אחד נולד עם מטען גנטי אחר. אני נולדתי עם מטען גנטי של השמנה (מאמא שלי) ושל דיכאון (של אבא שלי) ועם זה אני צריכה לחיות בצורה הכי טובה שיש, תוך שימוש בעזרה הכי גדולה שאני יכולה למצוא.בהצלחה וכל טוב וחג שמח.שיריתה.

אתי, בכל מה שקשור לטיפול תרופתי, המושג שלי שווה לאפס... כבר כמה שנים שאני לא לוקחת תרופות. אבל בכל זאת נראה לי, שאת צריכה לחזור לטיפול (לפחות פסיכולוגי בתור התחלה)... אם משהו תרם לך בעבר, למה שהוא לא יישפר את הרגשתך גם הפעם? רוב האנשים מנתחים את עצמם ברמה כזו או אחרת, אבל כשזה נעשה גורם שמפריע בחיים, צריך לטפל בזה... לנתב את זה למסלול בריא, ולא למסלול של חרדות. זה נכון, אם כולם יגידו לך להפסיק לחשוב, זה לא יעזור. רק את נמצאת במקום שלך, ואף-אחד אחר (גם אנשים עם המון רצון טוב) לא יכול להגיד לך על מה ואיך לחשוב, גם אם המחשבות מציקות. גם אם את שלילית, לחוצה וביקרותית כלפיי עצמך, אפשר לאזן את זה בצורה כזו, שתוכלי לראות את הדברים (גם השליליים) בצורה נכונה ולא עקומה, כמו שקורה לך עכשיו. לפעמים האשמה עצמית היא פתרון נוח... ז"א, את לא "רבה" עם הסביבה, וככה נשמר איזשהו שקט יחסי ולא אמיתי, כי את "ברוגז" עם עצמך... אתי, אני חושבת שאת יכולה לעזור לעצמך, את רק צריכה לתת לעצמך דחיפה קטנה ולפנות שוב לקבלת טיפול. תרגישי טוב, HERA.

אתי שלום דומה מהמכתב שאת במצוקה שתוך המצוקה שקול הדעת שלך משתבש איכשהו בהחלט יתכן שחזרה לטפול כולל טפול תרופתי תועיל היפריקום הוא למעשה תרופה המופקת מצמח למעט הילה "טבעית" הוא תרופה לכל דבר אולי מעט פחות יעילה לסכום די לבלבול פני לטפול (ויצא לי חרוז) בהצלחה עמי

ד"ק אבני שלום תודה על התשובה רציתי לדעת מהן ההשלכות של טיפול תרופתי לאחר שמפסיקים אותו והאם יכול להיות שבגלל שהפסקתי את הציפרמיל נגרם לי שיבוש ובכלל האם זה הגיוני שרק אחרי חצי שנה היו תוצאות ורק לחודשיים? האים התרופה לא התאימה לי? מה אתה ממליץ? האם יש בדיקה -סיטי מוח אולי שיכולה לבדוק האים יש צורך בתרופה זה נראה חסר אחריות שאחרי 2 דקות שיחה עם פסיכייטר אני אקח כדורים ועוע שתי שאלות קטנות -מהו הורמון הסרטונין ותפקידו מהו אופן הפעולה של התרופות וכשלקחתי תרופות הרופא שלי אמר אחרי 5 חודשים שכבר הייתי אמורה להרגיש טוב יותר וכדי שארגיש כך כדי שאפסיק עם הכדורים לכן הייתי בלחץ לסיים איתם-השאלה היא האים שימוש בכדורים מוגבל לזמן מסויים האים יש נזק בשימוש לטווח רחוק והאם כדי שמסיימים את התרופה לעבור לקחת תרופה חלשה יותר כגון פרע ורק אז להפסיק מקווה שתענה על כל שאותי- הרבות-אני פשוט מרגישה שאין לי עם מי להתייעץ היות ןגם הפסיכולוגית וגם הפסיכייטר אז לא אמרו לי הכל וחלק מהמידע שנתנו לי לא היה מדוייק

אני פורשת. לא בגלל שאני עייפה אלא בגלל שלא בא לי להסתבך עם מבקרים למינהם שטוענים שאנחנו משתלטים על הפורום. הרה... לא קיבלתי ממך שום מייל (למה..:-(((...???) איתן.. שיהיה לך לילה טוב חביבי (או חביבתי.. מה שבא לך..) הרוש... תרגישי טוב מתוקה שלי.. ו.. אני עדיין מחכה למייל... לילה טוב!

מממממממהההההההההה? (לא, אני לא כבשה) לא קיבלת מייל? מוזר... אני אשלח אותו שוב. כן. בדיוק כתבתי לאיתן, שתיכף יעשו מאיתנו קציצות בגלל כל המקום שתפסנו... אז תודה. ולילה טוב. נ.ב. ד"ש לפוך ולכלב...

גם אני מחכה למייל ממך:))) לילה טוב לך:)) ושתחיכי פה היום בערב:)) זה נר שלישי:)) @-----)---- איתן:))

שניכם מחכים למייל ממני? טוב, אז שלחתי לשניכם.

היי אני בת 25 ניפרדתי לפני מספר חודשים מחבר שעמדנו להתחתן,יצאנו 4 שנים. פשוט אני בדיכאון מאוד קשה לי ,אבל יוצאת ומכירה גברים חדשים אבל מאוד קשה לי להתאהב ,האם יש עזרה ?פשוט קשה לי מאוד .מה עושים במצב כזה? פשוט לא יכולה לצאת עם אף גבר אחר.(לא רוצה ולא נימשכת). אנא עיזרו לי מאוד קשה לי . בתודה מראש קארין.

קארין... אם אני אגיד לך, שגם אני בת 25 ושגם לי היה חבר שלוש שנים (נפרדנו לפני שנתיים פלוס) ושעמדנו להתחתן זה יעזור במשהו..? :-))) מתוקה... אני לא כל כך יודעת מה להגיד כדי לעזור לך להפסיק לכאוב ולכן אולי הפיתרון הוא לתת לכאב ולעצב לגיטימציה... אולי במקום לנסות לברוח לפגישות ודייטים עם בחורים - תנסי להיות עם עצמך לבד. להרשות לעצמך לבכות, להתאבל על הקשר שהיה ואיננו עוד, להבין שזה נגמר. כל התהליך הזה לוקח זמן וכמו שריטה אמרה פעם (וצדקה) "הזמן אינו רופא אבל הוא מביא איתו הקלה.." סבלנות. הרבה סבלנות. הימים הטובים עוד יגיעו אבל לפני כן צריך להתמודד (ולא לברוח).

קארין היקרה:) מי אמר שאת צריכה לימצוא מישהו עכשיו ומיד????? את נמצאת במצב שממש לא מתאים לקשר רציני. את צריכה קצת זמן. וכפי שנאמר בצורה נדושה ונכונה. "הזמן הוא התרופה הטובה ביותר". 4 שנים זה ממש לא מעט. את מצפה שהכל תוך חודש חודשיים יעלם???? קשר כזה זה קשר מורכב אם הרבה רגש. תחכי קצת על תסתערי על הגברים בבת אחת:))) קודם כל תשקמי את עצמך. תמצאי עבודה ואם את עובדת תעסיקי את עצמך בקורס או משהו כזה. תתני לנפש שלך להרגע מהכאב. ובמשך הזמן אחרי שתתחני מיליון פעם את מה שהיה עד שימאס לך. אז, שימאס לך . ותרגישי שאת מחפשת באמת אהבה אחרת יותר טובה יותר בונה. אז תתחילי מחדש. בחיים יש הרבה פרידות בכל מיני מצבים. ובד"כ זה לא קל זה אפילו כואב. אבל אם כל הכאב והצער. החיים ממשיכים. לשכוח אי אפשר. אבל לפנות מקום למשהו חדש טוב יותר תמיד יש. רק צריך למצוא את המקום הזה שנימצא שם בפנים. קוראים לזה "כח" ופשוט לתת לו הזדמנות. אני מקווה שעכשיו לפחות תדעי מה לעשות ומה לחפש. בכל מיקרה את תמיד יכולה לחזור ולספר מה מטריד אותך @--------)----- איתן

קארין, את יודעת, זה נראה כאילו את "מכריחה" את עצמך למצוא קשר חלופי - ומהר... עד שלא תתאוששי קצת מהמשבר הזה, לא תמצאי מישהו אחר. כי עכשיו, נראה שכל בחור רק ישמש כפיצוי, כממלא-מקום, של ה-X. אל תלחיצי את עצמך... גם ככה קשה לך. כשתהיי מוכנה לקשר חדש, את כבר תדעי את זה. את שקועה עכשיו בתוך מן "הבטחה שלא התקיימה", זה בהחלט מעוות את כושר השיפוט. מאחלת לך שתרגישי טוב, HERA.

קארין שלום אם מדובר בחבר שעימו עמדת להתחתן ובקשר משמעותי טבעי שיקח זמן להתאבל על מה שאבד. אמנם עדיין לא התחתנתם אבל זה בכל זאת סוג של גירושין. ניסיון של רבים מורה שתקופה של כשנה היא זמן ממוצע וסביר לעבור את תגובת האבל הזו. לעיתים זה מהיר יותר ולפעמים פחות, אבל שברון לב דורש את הזמן שלו, וזו אולי התרופה. ואח"כ האהבה החדשה שתגיע ואולי תהיה בשלה ונכונה יותר בשבילך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בעבר פניתי לפסיכולוג למתן שרות. בני שי התאשפז במוסד לאישפוז יום עקב התקפיי חרדה. ההתקפים היו בעיקר כשהיה אמור לצאת את הבית. ימים בני ישב בבית מתקשה לצאת. הוא התלונן על סחרחורות וכאבים - הרופא אבחן כי זה התקפי פאניקה ונתן לו כדורי קסאנקס. שי חשב כי הכדורים הם אלה שגרמו לחרדות אולם הוא טעה ועקב כך השתמש בוואליומים. ובעוד סוגי סמים למיניהם. אני חושש כי הוא מעשן סמים ואף עבר לסמים כבדים. היום הוא שוב חדל מללכת למחלקה והוא יושב בבית ומתעסק במחשב באינטארנט וגם עדיין סובל מהתפרצויות זעם... מקווה כי תוכלו לעזור לי... ערב טוב אהרון משולם

שלום אהרון, אני מבחינה בכאב הרב שלך. אם בנך משתמש בסמים קלים/קשים הוא זקוק לטיפול גמילה. בן כמה הוא? לעיתים קרובות כאשר בעיות אינן מטופלות בדרך הנכונה הן מחריפות ואף גוררות אחריהן בעיות קשות פי כמה. יש מס' טיפולים יעילים למצבי חרדה, הפתרונות שכפי הנראה בנך בחר מובילות אותו לתהומות של תחושה רעה, והדרדרות בלתי נמנעת. האם בנך מעוניין להיפגש עם מטפל? מאילו חרדות הוא סובל? ספיר

אהרון שלום אני מציע שתפנה למחלקה בה מטופל בנך ותבקש פגישת ייעוץ. אין ספק שהיכרות אישית עם בנך והמשפחה חשובה כדי לתת לך עצה מועילה. המצב שאתה מתאר נשמע מדאיג וכדי לפנות מייד לעזרה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה חום עכשיו?... מה שוב עוללת ...? :-))) ITS REALLY ME MY DEAREST HERA..... אני קצת חסרת שקט היום, ועכשיו במיוחד. היית מאמינה מה אני כולת עכשיו?.... שניצל עם פסטה... באחד בלילה!!!!! עכשיו את מבינה למה שאלתי את מה ששאלתי?...

גם לי יש נטייה לאכול בלילה... גם פסטה. פתאום ככה סתם נהייתי חולה. אני רק מתחילה עם זה... אני מקווה שזה לא יחמיר, כי אני שונאת את זה... באופן הגיוני - לא? אני מבינה למה שאלת את מה ששאלת, אבל התשובה שלי היתה די סתומה... לא ממש יצא לי כמו שרציתי... וחוץ מזה? מה עורר את חוסר השקט הזה?

לימודים. זו הסיבה היחידה כרגע לחוסר שקט. הכל הלך לי כל כך טוב אבל עכשיו נתקעתי (אני לא יכולה לפרט, לא כאן בכל אופן, אני אסביר לך יותר בפירוט באי מייל) ואולי אני שוב אפספס את המועד הקרוב של המבחן הממשלתי. זה גורם לי לתגובות לא רצוניות, כמו לחצים בחזה , עצבנות ונדודי שינה..... כמו שאת רואה...

מה עושים כשמרגישים שחייבים לאכול משהו , וזה לא בגלל שרעבים, אלא מתוך עצבנות או מתח..? הרבה פעמים כשאני עצבנית או מתוחה אני מוצאת את עצמי טוחנת שטויות, העיקר להעסיק את עצמי. יש ימים שזה ככה לאורך כל היום. אין לי בעיית משקל, ולכן אני לא כל כך מודאגת מהשמנה(אני שומרת על משקל די קבוע). אני שואלת, כי זה מציק לי. אני יודעת שמה שאני עושה זה לא ממש בריא. סתם להעמיס על הקיבה המסכנה שלי כמויות מיותרות. וזה יכול להיות משהו מתוק ואחרי זה משהו מלוח ואחרי זה משהו חריף וכו כו... מה זה הצורך הזה באוכל?... כאילו להשתיק משהו חסר מנוחה...? מוזר מאד...

is it realy u? הצורך באוכל מכסה על הצורך במשהו אחר... אני לא אבלבל לך את המוח בנושא ההתפתחות לפי פרויד, אבל האכילה קשורה לשלב האוראלי בהתפתחות (כל האנשים עם הראש הכחול - תסתמו!!!!!)... ותפקידה מילוי צרכים (כשהראשוני הוא, כמובן, הרעב)... בהמשך, הרבה פעמים מלמדים ילדים לקשר בין ממתק למעשה טוב (כמעט כמו כלבים...). ליהוש... יש לי חום, לכן אני מבלבלת לך ככה במוח... :-)

קודם כל חג שמח לך:))) את אומרת דברים שמתאימים ממש לחג של האוכל בשמן:))) ואת האמת. תמיד שקרובים למקרר אוכלים. תילכי ברגל איזה שעה בערב. וכבר תחסכי לך שעה של אכילה:))) רק אל תיקחי צידה לדרך:))) אם את כועסת תחשבי למה את כועסת. איזו סיבה יש לך לכעוס. חוץ מיזה. למה את צריכה לכעוס בגלל איזה מטומטם?? זה שווה את כל הקילוגרמים שאת עלולה לעלות???:))) בטוח שלא:))) @------)---- חג שמח איתן

אני מזמן כבר לא כועסת בגלל המטומטם. תודה לאל ממנו כבר נפטרתי!

אני חושבת שלפעמים הצורך באוכל בא מתוך איזהשהו שיעמום. עדי

ליהי שלום רובנו אוכלים לא רק כדי לספק את צרכינו הביולוגים בלבד אלא גם כדי להשביע צורך נפשי כלשהו. זה טבעי ואפילו קשור למנגנונים פזיולוגיים בגוף (סוכר מעורר שמחה...). המינון הנכון הוא כמובן התשובה לאכילה נכונה, אבל מה לעשות, זה לא תמיד עובד. אם האכילה מספקת צורך נפשי צריך להבין באיזה מצבים מתרחשת "האכילה הפסיכולוגית". אפשר אפילו לתעד את זה, בכל פעם שאת מתכוונת לאכול לרשום לעצמך מה את מרגישה ומה עוצמת הרעב הנפשי. העצירה וההתבוננות עשויה לעזור להפחית את הכמויות, ולאחר מכן ניתן להתבונן אחורה כמה ימים ולנתח מה קרה. מאחר ואת מספרת שאין לך בעית משקל כרגע אלא יותר מוטרדת מהתופעה, יתכן שההתבוננות העצמית תספיק. בברכה ד"ר אורן קפלן

ליהי שלום רב, בהודעתך מיד אחרי שאלתך "מה זה הצורך הזה באוכל" צמודה התשובה האישית שנתת "כאילו להשתיק משהו חסר מנוחה"... המזון שאנו אוכלים, איננו אוכלים אותו רק לשם אכילה וסיפוק צרכי הגוף. משולבים בכך גם תהליכים וצרכים נפשיים. לכן כאשר אנו נמצאים במצבים נפשיים שונים משתנים דפוסי האכילה שלנו, בהתאם לתחושות ולרגשות. זה דבר נורמטיבי, אם כי כאשר נגרמת פגיעה בגוף (בשל השמנה או הרזיה קיצונית) יש לטפל בכך ולא להזניח. בברכה, טלי פרידמן

שלום ד"ר!! הייתי רוצה לעניין אותך במה שקורה לי לאחרונה: בחצי שנה האחרונה עברתי תקופה לא קלה שבעקבותיה נכנסתי למצב שהוגדר ע"י פסיכיאטר כדכאון אך אני מנתח את זה יותר בילבול מאשר דיכאון. קצת יותר פירוט: אני חש כאילו אני כל הזמן לא בעניינים, ושאני ממש ממש אבל ממש מבולבל ולא סתם מבולבל על משהו ספציפי אלא בכלל אני לא מפוקס לא מרוכז ,נמצא במצב של מן סחרחורת מסויימת שקשה לי לתאר אותה,אני מקווה מאוד שתוכל להבין. שאלתי היא: למרות שאני לא בוכה וישן לא רע וגם אוכל בצורה סדירה,האם בכל זאת המצב של הבלבול הרב ואי פיקוס שאני חש אלו הם תסמינים של דכאון שעובר שלי כרגע? אני מבקש שתענה לי מנסיון אם נתקלת בעבר במצב מוזר שכזה? אני מאוד רוצה לשלוט בזה אבל מרגיש אזלת יד כי בכל פעם שאני נלחם בהרגשה אני נכשל מחדש.הגעתי למצב שמרוב שאני מבולבל ולא מפוקס חשבתי שיש לי בעיית ראיה והלכתי בעקבות חשד זה לרופא עיניים שאמר לי שהכל בסדר!!!! מה בעצם קורה לי? הפסיכיאטר שלי נתן לי לטפל בתרופה טבעית שנקראת:היפריקום ובמקביל לכך גם רדיולה וקומפלקס של וויטמין B ו- C כי לטענתו וויטמין B אחראי בין השאר על דכאון. שוב פעם וסליחה שאני חוצפן,פשוט אני רוצה מאוד לקבל תשובה מה קורה איתי בדיוק והכי חשוב האם אני לא חריג??????!!!!! בתודה מראש,ארנון

ארנון שלום צר לי אם אתה רוצה חוותדעת אין מנוס מבדיקה - יתכן מאד שאתה סובל ממצב של חרדה עם או בלי דכאון ואם כך קרוב לודאי שמצב יחלוף בסופו של דבר יתכן והתופועת קשורות לדברים שעוברים עליך לאחרונה עצתי - אם אינך בטוח בדעת הפסיכאטר שלך אתה יכוללפנותלעוד פסיכאטר לחוות דעת נוספת בהצלחה עמי

שלום! רציתי לשאול אותכם שאלה... אני עושה עבודה חקר בנושא האנורקסיה והקשר בינה לבין פרסום טלויזיוני.. מה דעתכם? האם יש קשר? או אין? האם קראתם מאמר? ראיתם אתר בנושא? נא ליצור איתי קשר בפורום, אפשר גם באימייל. תודה, לי. נ.ב: חג שמח !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

לי שלום ישנה טענה שהשימוש בדוגמניות רזות במיוחד בפרסומות ובתוכניות בידור למיניהן הן אחת הסיבות להתפתחות הפרעות אכילה בתקופתנו. בעבר היפה היה נחשב שמן, כי אנשים רזים היו עניים. במאה האחרונה התפתח פולחן הגוף הרזה ובהחלט סביר שהתרבות יצרה הגברה של הפרעות האכילה. השפעות תרבותיות יכולות להשפיע על דברים רבים. לדוגמא, בתקופתו של פרויד בוינה השמרנית היו הרבה שיתוקים הסטריים, תופעה שכמעט איננה קיימת כיום. אין ספק שתוכלי למצוא כתבות בעניין. עשי חיפוש בכל מאגר כתבות ומאמרים ובוודאי תמצאי שלל רב. בברכה ד"ר אורן קפלן

לי שלום רב, ישנם מאמרים בנושא במאגרי מידע אקדמיים שונים, וכמו כן על גבי רשת האינטרנט. אגב, איזה סוג של מחקר זה? בהצלחה, טלי פרידמן

כמה דברים: 1. חיפשתי באינטרנט..ואני לא ממש מוצאת. ניסיתי לחפש בכל מנועי החיפוש תחת כותרות שונות.. אני בטוחה שיש על הנושא כתבות רבות.. אני רק לא יודעת איכן למצוא אותם.. יש למישהו אולי אתר מסויים, או "כותרת" שיש לשים במנועי החיפוש שתעזור לי למצוא..? 2. כעיקרון, העבודה הזאת היא עבודת חקר רגילה, אני יכולתי לבחור את הנושא ומכיוון שאני מתקשרת לאנורקסיה, מסיבות שונות, בחרתי לעסוק בנושא זה. אין ספק שיש קשר בין שני הדברים, אני רק צריכה הוכחות ומידע.. ממקורות שונים.. ספרים\אנטרנט\עיתונים וכולי... לי.

המפגש בין הצעיר הישראלי לבין המסגרת הצבאית יוצר אינטראקציה יחודית. הצעיר,בדרך כלל בגיל ההתבגרות המאוחרת (18-21) שרוי בעיצומו של תהליך חיפוש וגיבוש זהות,על הבטיו הביופסיכוסוציאלים. הוא מתחבט בפרידות הקשות ממגוון האוביקטים של עולם הילדות ונאבק על האוטונומיה שלו בתחום הקונפליקט המתמשך שבין תלות ועצמאות. תקופת גיל ההתבגרות נקטעת בצורה כפויה וחדה על ידי הגיוס לצבא.המסגרת הצבאית מכתיבה תשובות משלה למגוון הבעיות בהן מתחבט הצעיר. היא כופה עליו פרידות ומסגרות חדשות,מאפשרות לו עצמאות ואוטונומיה מסוימת במחיר הטמעות ותלות ראשונית,ודורשת קבלה של מרכיבי זהות בין כדרישה ערכית אידאולוגית או כנובעת מאופי השרות. כל זאת בצורה רבת עוצמה ובילתי מתפשרת. מפגש ייחודי כזה עלול להביא למצבי משבר שונים ומגוונים. בעיות הזהות: א. אידאולוגיה רשמית מול "אידאולוגית נעורים" : השרות הצבאי בישראל נוצק במסגרת ערכית קיומית: " צבא ההגנה לישראל". עם זאת ברמה הקונקרטית, מתורגמת האידאולוגיה הצבאית לשפה רישמית משלה,בצורה כופה ומוכתבת, והדבר קשה במיוחד לצעיר התוהה ומתחבט באשר לסוגיות ערכיות, ואשר עלול לנטות לעימות עם כל אידאולוגיה רישמית המוכתבת מלמעלה,ומעבר לעימות המהותי,נוטה לווכחנות לשמה ולשימוש בולט בשפה וז'רגון של בני גילו. השרות בצבא כערך קיומי,המצדיק את הוויתור על החופש האישי למען שרות העם והמדינה, מופנם אצל מירב הצעירים הישראלים. צעירים אלה לא יחוו את השרות הצבאי כאובדן מוחלט של חרותם ויוכלו גם להסתגל ולצמוח במסגרת הצבאית. צעירים אחרים לעומתם,המשוללים קבלה והפנמה ערכית כזו,עלולים לחוש תסכול רב עקב התחושה שחירותם נשללה והדבר יפריע מאוד ליכולת הסתגלות הצבאית. ב. אנונימיות מול שמירה על ייחוד אישי : המסגרת הצבאית דורשת הטמעות ואנונימיות של הפרטים השונים. ביטויים קונקרטיים לכך הם ההופעה האחירה במדים ונשיאת אמצעי זיהוי כמו דיסקית ופנקס חוגר. הזיהוי אם כן הינן על ידי מספר אחד בתוך רצף עצום של מספרים דומים. המתבגר בתקופה זו נוטה דווקא להבליט את ייחודו כחלק מעיצוב זהותו. נטיה זו עשויה להתבטא על ידי לבוש ייחודי,תספורת מתחוחכמת,סידור מיוחד של פינת מגוריו וכד, הגיוס לצבא כחלק ממעבר חד, מבטא קונפליקט זה בכל עוצמתו,כאשר הצעיר מעבר בחטף מעולמו המוכר בו מולו ניסה להגדיר עצמו ובתוך זמן קצר ניטלים ממנו סממני ייחודו והוא הופך לחייל מן השורה. מעבר זה עלול להיות קשה ומאיים ולהביא למשברים בדרגות חומרה שונות. בז'רגון הצבאי מוכר המונח " הלם בקו"ם "המתאר חייל נבוך, מבולבל ובוהה שאינו מסוגל למצוא את מקומו במסגרת חדשה. ואשר לנערות, עוד לפני זמו קצר טיפחו את הופעתן הנשית והנה משגויסו נכפית עליהן הופעה חיילית המטשטשת את הדימוי הנשי שכה שקדו עליו. הקונפליקט המתואר בין המסגרת הצבאית והדימוי הנשי מודש ביתר שאת בשלבי השרות הראשונים בטירונות,כשהנערה נדרשת להתאמן ב"חיילות" המזוהה באופן ברור עם מקצוע גברי. כל זאת על רקע המעבר החד והניתוק מהחממה הביתי,עם דרישות והקשיים הפיזיים,עלול להביא למצבי משבר שונים. ג. חוסר פרטים מול טריטוריאליות:מגורים,מקלחות,שרותים וחדרי אוכל משותפים מאפיינים את חיי הצבא ומביאים לפלישה אינטנסיבית ומתמדת לתחום הפרט, בתקופה בה מתרכז מאבקו של המתבגר לטריטוירה משלו,לפינה או לחדר בשליטתו המסודרים כראות עיני ולאפשרות לנעול את חדרו או את חדר הרחצה. החשיפה. לקבוצה מתקיימת בכל הרמות ואים אפשרות להמנע ממנה. היא מאיימת במיוחד על צעירים רגישים ומופנמים המתקשים להסתגל לחיי החברה. הקבוצה מזהה במהירות את המתקשה להסתגל והחלש. כחלש הוא הופך מוקד להשלכת החולשות של כולם, נושא ללעג ולבוז ועלול להקלע למצוקה נפשית קשה. ( הערת המעתיק: לגולשים הצעירים הרגישים והמופנמים אל תתרגשו מהכתוב זו אופציה אחת מיני רבות ,לעתים דווקא החשיפה הכפויה למצב חברתי מעורר גיוס כוחות חבוים המאפשרים גדילה והתפתחות רגשית וחברתית ) ד. לגיטימציה לתקפנות מול חרדה מאיבוד שליטה: הצבא ברמה הערכית ומעשית נותן לגיטימציה לתוקפנות ואף דורש שימוש בה בצורה המוחשית ביותר: בקרב מגע,בשימוש בנשק וכד'. הלגיטימציה לביטוי תוקפנות עלולה לעורר חרדה ניכרת מאיבוד שליטה על דחפים תוקפניים בהם מועסק הצעיר המתבגר בצורה אינטנסיבית. השימוש בכלי נשק מעורר בצורה בוטה וישירה שאלות זהות מהותיות: מי אני כפוגע כהורג? ויחד עם זאת ממחיש את החרדה מהאפשרות לפגיעה עצמית לנכות ואף למוות.

סאשה נראה שאתה זקוק לאשפוז פסיכיאטרי . יש לך אובססיה לצטט מאמרים. היום יש בשוק תרופות נגד הפרעה אובססיבית.

בקשר לשאלתך, אני בת 25, רווקה. את אומרת, שלא ברור לך, מה החפירה בעבר תועיל לך, ובכן.... גם אני לא ידעתי. וגם את לא תדעי עד שלא תנסי. מאידך, אם את חושבת שאת לא מספיק חזקה כדי לעשות את זה אולי זה לא הזמן. האם את בטיפול? ובת כמה את? אני מצרפת לך מאמר בנושאhttp://www.macom.org.il/whydig.asp

היי להיה תודה על תגובותיך. אני בת 33 לא חוויתי התעללות פיזית ממשית בחיי אך חוויתי התעללות נפשית שמלווה את חיי ברור לי שחוויתי בילדות יצרו אצלי מחסומים פגעו ברוח השימחה ובהערכה העצמית שלי אך לא ברור לי מה החפירה ההצגה של הדברים בפני הפסיכולוגית לאן זה יוביל מה זה יתן בכל אופן אני מודה לך על התגובה.

שלום, אני נוטלת ואלפורל 200 מ"ג ליום כשבוע. האם התרופה מרדימה? כמה זמן לוקח עד שהתרופה אמורה להשפיע? מתי אפשר לעלות ל400 מ"ג ליום? האם צריך להפסיק בהדרגה? האם ידועות תופעות לוואי? התרופה עוזרת לי עד כה אולי בגלל תכונות מרגיעות... לצערי אין לי פסיכיאטר שיכול לענות על שאלות אלו... תודה, אסילום.

אסילום שלום זו תרופה שעלייך לקחת אך ורק תחת פקוח פסיכיאטרי יש צרוך במעקב אחר רמות בדם ולטטר את מנון התרופה בהתאם אנא פני בהקדם לפסיכיאטר שיטפל בך בברכה עמי