פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום שמי אלמוג ואני בן 17 מאז ומעולם סבלתי מחרדות בלתי פוסקות, בשנה האחרונה נוסף לחרדות גם דיכאון... והחרדות התגברו עוד יותר.. זמן הופעת הדיכאון ייתכן ומקביל לזמן שבו התחלתי לשמוע מוזיקת רוק כבד מאוד (זה הרבה יותר מרוק,זה המוזיקה הרועשת ביותר שקיימת,אם תרצה קוראים לזה בלאק מטאל או באנגלית BLACK METAL היום ראיתי באתר שלכם את הדבר הבא והתפלאתי מאוד http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=42808&t=42629 שם כתוב שמוזיקת הרוק היא מהסיכוי הגבוה ביותר לכניסה לדיכאון היתכן???? יש לציין שזו המוזיקה היחידה שאני שומע היום (בעבר שמעתי מזרחית,טראנסים כיום אני לא מבין איך ואני נגעל עד מאוד מכל סוג מוזיקה אחר) זו המוזיקה היחידה שאני אוהב.. מה אני אמור לעשות? להפסיק לשמוע מוזיקה? שגורמת לי הנאה? בגלל איזה פרופסור אחד שטוען שיש קשר בין כניסה לדיכאון למוזיקת הרוק? מה אני אמור לעשות עכשיו? למרות כל זאת אם תגיד לי שישנה השפעה על מוזיקת הרוק והתגברות החרדה וגם הופעת הדיכאון בשנה האחרונה אני אשקול עוד איכשהו לשמוע פחות.. או לא לשמוע בכלל.. כי בריאות נפשי חשובה לי יותר מכל דבר אחר יש לציין שאני מטופל אצל פסיכיאטרית לוקח אדרונקס לאחר שסרוקסט לא עזר לי וגם האדרונקס לא ממש עוזר מה דעתך???

אלמוג, לי יש נטייה לדיכאון וגם אני שומעת מטאל והבי. אני חושבת שאם הדיכאון הופיע אצלך עוד לפני ששמעת את המוסיקה הנ"ל, אז סביר להניח שזה לא קשור. אבל לפעמים ההתעמקות במוזיקה באמת "מפילה" לתוך כל מיני מקומות, אם זה בגלל המוזיקה, ואם זה בגלל המילים. וזה בעיקר בגלל שהמוזיקה מהווה אצלך חלק די ניכר מהחיים(אני משערת) ושאתה מושפע ממנה. אשמח לשמוע את תגובתך.

אני לא שומעת מוסיקה כבדה וכו'. אבל מנסיון רב שנים. אם אני שומעת מוסיקה מרגשת או עצובה, אני שוקעת עימה מטה מטה...ולעיתים קשה לעלות חזרה. ואם מקשיבים גם למילים, זה כמו שטיפת מוח. בהחלט הגיוני. למה שלא תנסו פשוט להפסיק לשמוע את המוסיקה לחודש לשם התחלה ותראו מה קורה???ועיצה נוספת. גם אם ישמע לכם נורא מעצבן ומצחיק. אני ממליצה לשמוע מוסיקה קלאסית חרישית בזמן אמת(קרי, דכאון)תנסו!!!!!!!!

אין לי מושג אם היה לי דיכאון לפני שהתחלתי לשמוע את זה.. חרדות היו תמיד,בקשר לדיכאון אני לא יודע.. אבל באופן כללי אף פעם לא היתה לי שמחת חיים.. למרות שאני מבית טוב ואפילו טוב מאוד (עם כל הצניעות) המוזיקה זה התחום בערך היחידי שמעניין אותי.. אני כל היום שומע מוזיקה נחכה ונראה מה יגיד הפסיכולוג של האתר.. אשמח ליצור איתך קשר באייס י קיו אם תרצי פני למספר שלי: 129088389

שלום לכולם! פעם ראשונה שאני נכנסת לפורום שלכם(המליצו לי עליו) יש לי המון בעיות. אבל כרגע מציקה לי השאלה שמיותמת מתשובה. מדוע מאז שאני זוכרת את עצמי לא זכיתי לשלווה אמיתית. אם לא כואב לי ריגשית ונפשית כואב לי פיסית. לא נוח לי עם עצמי גופנית. אני לא רגועה.(למרות שכלפי חוץ אני נראית שיא השלווה ואף מתקנאים בי על כך לשווא) אני כבר שנים חיה עם כדורי הרגעה. ועתה אני לוקחת קלונקס ואפקסור לדכאון. ניסיתי יוגה ומדיטציה ולא עזר. אני מסוגלת להגיע להרפייה מלאה(גופנית) רק כשאני לוקחת מספיק כדורי הרגעה. אני בת 50. האם אין לי תקווה יותר ורק המוות יביא לי שלווה????שכחתי לציין ששנים אני בטיפול(עם הפסקות והחלפת מטפלים)

שלום רב לגבי שאיפתך לשלווה: בהחלט יתכן כי מדובר במיצוי מה שהרפואה והפסיכולוגיה מסוגלים לתת לך, וכי במקביל לשימור הקשר עם המטפלים שלך, תנקטי בצעדים של שינוי אורח חיים. אנשי מקצוע רבים, כמוני, סבורים כי ניתן לסייע לאנשים להגיע ל "רוגע" (בהשוואה למתח, חרדה, וכו') - אבל ל "שלוות חיים" מגיעים מאורח חיים. אם תקבלי את הכיוון הזה, טוב יהיה אם תעזרי בהכוונה מקצועית לגבי השינוי שאפשרי וכדאי לך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

מיקי, שאלת שאלה מצויינת, שרבים פה מתחבטים בה - האם רק המוות יביא שלווה? אני, אישית, לא רואה במוות כפתרון, אלא כאופציה היחידה שנותרה.... בסה"כ, למות בעודך בחיים זה דבר קשה... אני מתה - רגשית - כבר המון זמן... יש ימים קצת פחות גרועים, שבהם המוות סתם נראה כמו... פרס (?) שמגיע, אבל צריך להיות ראויים לו. אני לא רואה את המוות כעונש בשום מקרה, גם לא כפתרון... אלא יותר כסיום הולם למשהו דפוק לחלוטין... אבל לא בשביל זה הגעת לכאן, אלא בשביל למצוא פתרונות יותר "שפויים" (אני חושבת, תקני אותי אם אני טועה). ולכן את הרעיונות ה"שפויים" יותר אשאיר לאחרים - אין לי, כרגע, כאלה...

hi r u there? how r u?

שלום:)

hi darling you are here!!!great how r u?Lisa

אני כאן לסרוגין... אני חושבת, שהיום הוא יום קצת יותר רגוע מבחינתי.... זה אומר, שאין שום סערה בפנים... גם השמש לא זורחת, אבל זה עדיין מוקדם מדי לצפות לשמש... ומה שלומך? את נמצאת, במקרה, בחו"ל?

no i`m in israel but i`m english and i have so many spelling mistakes when i write ivrit that i`m embarressed,but i understand everything and read well.

למומחי הפורום שלום. לפני כשנה אובחנתי ע"י פסיכיאטר כסובל מדיכאון, ומאז אני לוקח 100 מ"ג דפרקסן מדי יום. בזמנו שאלתי את הרופא כמה זמן אצטרך לקחת את התרופה. מתשובתו הבנתי שמדובר בכמה שנים, ואולי לכל החיים. כששאלתי האם יש טיפול חלופי כלשהו, הסביר לי שכל טיפול אחר יהיה בבחינת לקיחת סיכון לחזרת המצב לקדמותו. האם בכל זאת קיים טיפול, שאינו מתבסס על חומרים כימיים וסינטטים, שיכול לתת מענה דומה לבעיה?

גיא שלום אינך נותן יותר פרטים האם מדובר בדכאון קל או קשה ממושך או תקופה מוגדרת בדרך כלל יש אפשרות להפסיק תרופה בעתוי מתאים אלא אם יש דכאונות תדירים או קשים במיוחד שאז שווה לשקול טפול מונע כמו כן יש כמה סוגי טפול ספציפים לדכאון האמורים להועילבמידה דומה לתרופות טפול קוגניטיבי או טפול בין אישי בהצלחה עמי

עץ חדש... התחלה חדשה... כמו שנאמר - כל סוף הוא התחלה חדשה... וכמו כל התחלה חדשה, גם טיבה של זו אינו ברור. האמת היא , שזו לא בדיוק התחלה, אלא יותר "שיפוץ" של משהו נתון, ואולי זה בעצם יהיה הסוף. אבל גם סופים צריכים להתרחש בדרך מסויימת. אני חושבת. אני חושבת על טיפולים קודמים, ועל הסיום של כל אחד מהם (אני מתייחסת רק לטיפולים שנמשכו פרק זמן משמעותי)... 1. הפסיכולוגית הגיעה למסקנה, שהיא לא מסוגלת לעזור לי יותר. (הטיפול ארך 10 חודשים, והיה למעשה הטיפול הראשון). אז נפגעתי מאוד מאוד מאוד... ברחתי לה מהחדר ולא הסכמתי לראות אותה תקופה מאוד ארוכה... גרנו באותה שכונה, ככה שיצא לנו "להיפגש" לעיתים קרובות... שנאתי את זה... בשנים הראשונות, בכל פעם שיצא ספר טלפונים חדש, הייתי מוחקת אותה עם טיפקס... גישה מטופשת למדי... רק לפני 4-5 שנים, כשהם עזבו את העיר ועברו צפונה (מאוד), יכולתי להשתחרר לחלוטין.... 2. לטיפול השני הגעתי, אחרי שבי"ס הציב לי תנאי. ז"א, שבכל מקרה לא היתה נכונות רבה מצידי, וזה היה יותר יציאה ידי חובה. הטיפול עצמו נמשך כמעט 3 שנים (כשהשנה האחרונה היתה יותר on and off... בסוף הפסיכולוגית שאלה למה אני באה... לא ידעתי מה לענות (אותה דילמה שאני מתחבטת בה גם בימים אלו)... היא המשיכה ללחוץ ובסוף אמרתי, שאני באה מתוך הרגל... פשוט התרגלתי... היא שאלה אם זו סיבה מספיק טובה... אמרתי שלא. הסתיימה הפגישה ו... זהו לא חזרתי יותר... וואו! אני חושבת שגלשתי קצת בזכרונות של עצמי.... צריך לשמור משהו לפעמים אחרות, לא? שלך, HERA.

אני לא מכירה אותך. אבל את כבר מודעת שאת הולכת מתוך הרגל ולא מתוך צורך...אי לכך מה דעתך לשבת שעה עם עצמך במקום נעים ולהחליט: מה עושים הלאה? את טיפוס תלותי אך נשמעת נבונה מאוד. ..לכן אני חושבת שאת מסוגלת להשתחרר מעול התלות ולהתחיל דרך חדשה ועצמאית. בהתחלה קשה ואולי מפחיד, אבל את מסוגלת!!! בהצלחה!

מיקי, הנושא של "טיפול מתוך הרגל" עלה בטיפול הקודם, שהסתיים לפני 4 שנים, בערך. לטיפול הנוכחי הגעתי מיוזמתי, רק שהיום אני לא יכולה להתחבר למה שהניע אותי... יותר מזה, אני לא זוכרת אפילו מה זה היה. אני בהחלט צריכה "לעשות חושבים" עם עצמי, ולהבין מה בעצם אני רוצה מעצמי או מהטיפול. בגדול, וכתבתי את זה פה מתישהו, אני לא יודעת עד כמה אני רוצה טיפול... אבל זה רצון, שצריך להגיע בשלב מסויים, כי אני צריכה!!! טיפול.

hi my dear... i see i came too late...:) u didn"t write about your present psycologies..... - u do go because u feel u need to and not onlly because u got used to it.....right? i remmber 5 months ago - before i left our little country i was sooo afraid to go out to the big world without my psycologist - after 2 years of therapy - twise a week to be alone??????? but i"m here and i"m fine - i have no idea what will happened when i"ll be back home but......when i look at this today - yes maybe one of the reasons i went to him was because i was used to it - just like u said my smart clever girl - it"s not a friend that will judge u or won"t be able to stay objective - it"s an outside person.......... so...... when is your mitting??? good luck...:)

sorry - i now remmbered it"s on tusday right?

היי שם, כן, הפגישה ביום ג' (שזה, בעצם, מחרתיים)... נראה כבר לאן זה יוביל. הפעם אני לא הולכת לטיפול מתוך הרגל (איך אפשר להתרגל, אם אחת לכמה זמן היא משנה את הימים או השעות?)... אני הולכת מתוך מחשבה, שאם אני יודעת שאני צריכה טיפול, זה כבר יפתור לי את כל העיות... אבל לא! כי אני לא בטוחה לגבי הרצון שלי... ובלי רצון, קצת קשה לעשות משהו... אבל אהיה חכמה יותר (אני מקווה, אם יש סיכוי), אחרי הפגישה... אני פשוט צריכה להגיע בראש פתוח, ולהשתדל לשמור על הפה סגור (לא להתפרץ או להתווכח סתם, כי יש לי דחף אדיר לכסח אותה).... תני לעצמך טפיחה על השכם בשמי.... אני גאה בך שלמרות החששות הצלחת לטוס לחו"ל, ואפילו להישאר שם תקופה די ממושכת, בלי להישבר ולחזור לארץ... רק שלא יחשבו שאני מעודדת ירידה מהארץ... :-)

עוד משהו קטן לפני שאני זזה http://www.sillyfun.com/funhtmpages/simple.

http://www.sillyfun.com/funpages/simple.htm

קיבלתי את המייל..... :-)))

אוקיי~~~~~~~~

סי היימן מתעקשת לשיר? כן גם אתמול לא היה לי יום מי יודע כמה, למרות שהייתי פעיל מבוקר עד ערב. לא אפרט מדוע ולמה אבל לאן שלא פניתי ההרגשה לא עזבה. אך השיא היה עם סי עת חשבתי כי בטלביזיה אוכל למצוא מזור (ולא את דליה ! ). ואופס לא יודע איך המכשיר נידלק לי על " ואולי לא היו הדברים מעולם". טוב אז כחובב מוזיקה מושבע , וכמזוכיסט מתחיל החלטתי לתת לה הזדמנות אצלי בסלון ולבחון ביסודיות אם יש משהו קטן? ..שבכל זאת?..... אולי?......... אבל לא! . בימים קשים אלו על כל אחד מאיתנו לתרום למאמץ הלאומי, יכולה סי לעשות זאת בגדול אם רק תחליט לתלות תנעליים. (ועוד דבר סי גם לא במיקלחת מסכנים השכנים)

ניר????????????? הכל בסדר????????

כן יקירתי. הבוקר אני יותר מאושש, חוץ מזה הבאת לי השראה, בזה שאמרת כי לפעמים את סתם כותבת בשביל להוציא את החרא. אבל באמת חמודה אין מקום לדאגה , אני יכול לספר לך שמתוך הסערה שעברתי השבוע הייתי מאוד יצירתי בתחום הפיננסי, כך שבמישור הכלכלי אני יכול להיות רגוע לבנתיים. ואצלך?

הממממ חובב מוזיקה ??..............מעניין... גם אני....גם אוהב מוסיקה...וגם מתופף מקצועי אז אולי תקנה לך תופים...ותוריד כל העצבים<<<<

לא אח שלי תופים כבר מאוחר בישבילי, למרות שזה היה חלום ילדות שלא התממש. אבל חשבתי על גיטארה באס, מה דעתך?

"..... אחד מאופני הבחירה האומללים ביותר שמאפיין כה רבים מאיתנו, הוא אופן הבחירה הנוירוטי: על פי ה"מודל הנוירוטי" אדם מנסה לתקן באמצעות בן הזוג מציאות קשה ובלתי נסבלת שאפיינה את הקשר החשוב בעברו. למשל, אישה תתאהב שוב ושוב בבן זוג קר ובלתי מושג כדי "לתקן" באמצעותו את כשלונה להשיג את הדמות הנאהבת של ילדותה. המודל הנוירוטי מתאפיין בבחירה לא נכונה, שפגמיה גלויים לעין והיא כאילו מחככת באמצעותם פצע עתיק ונוגעת בו. בזה קסמה, וגם חוסר התוחלת שבה. וריאציה אחת של המודל הנוירוטי היא ההתאהבות באדם שמייצג את הפחדים הנוראיים ביותר שלנו. מי שחרד תמיד מנטישה מתאהב דווקא באדם שמשדר אי יציבות ואי התמסרות. בהתקשרות כזאת הוא "מגרד" את פחד הנטישה שלו ומתמודד איתו שוב ושוב, כביכול כדי לגבור עליו סוף סוף, אבל במרבית המקרים קשרים כאלו נידונים לכשלון. פחד הנטישה מגרה את בן הזוג המפחד מהתחייבות להעשות חמקני עוד יותר, חמקנותו מגבירה את פחד הנטישה שלנו, וכך נוצר מעגל אומלל של מרדף ותיסכול והצמדות מאכזבת." (מתוך הספר יחסים\ורדה רזיאל ז'קונט)

עכשו הבנתי למה שאלת...אם נבהלתי???

ליהי, כתבת בסגנון יפה ובהיר. ולרוב לצערי זה נכון(לרוב אנחנו מתחתנות עם גבר הדומה לאב עריץ). אבל בגלל המודעות עלינו לתקן את המצב. יצאתי עם גברים כאלה, התחתנתי עם בעל מכה...אבל יצאתי מסינדרום האישה המוכה והתחתנתי עם איש מסור ולא כופה את עצמו. בקיצור יצאתי באמת מעבדות לחירות. רק מודעות צריך ואפשר להשתחרר!!!

היי מה שלומך מיקי. שמחה שהיצטרפת אלנו , כאן אנו ניהנה גם מחוכמתך ומתמיכתך . כמו,,בפורום שלנו ב"דיבורים "שם אנו כמו אחיות. כאן הפורום קצת שונה ,מיוחד ובעל אופי אמין עוזר ותומך עם כל האנשים הניפלאים והאהובים מאד שלי שמאכלסים אותו . אז ברוכה הבאה יקרה שלך ויוי

היי שוב יפתי,, אני יודעת את זה , רק שעכשיו אני מבינה מאין החיבור שלנו והדימיון בהיתנהגות ובמחשבות שתמיד לא הבנתי מאין הוא נובע למרות פער הגילים, כאילו,, הרי לאישיות אין גיל , השאלה הנובעת "מהאישיות הנוירוטי" בקשר לעצמי ואליך היא ,,,איזה קשר היה לך עם דמות אהובה בילדות .? אני אהבתי את אבי אהבה עזה , הוא יצג בשבילי את הכוח , החיות, המישפחה והחיים עצמם . היה בשבילי ,מודל הגבריות .,,יפה תואר ,במדים של איש מישטרה ,, אבל כמעט אף פעם לא היה ביננו דיאלוגים או שיחת חולין ,,וברור שלא שיחת נפש. כך שהוא היה לא מושג ומעט רחוק,אך חיתי עם ביטחון ושלווה. ועם מי נשאתי? עם אדם שהישפיל ביזה והרס כל חלקה נורמלית בחיי.. אוף..ליהי שלי מאחלת לך שאת כל פחדיך תפתרי לבד או עם המטפלת ,ולא תיצטרכי לעשות זאת על ידי "חיכוך עם חבר "פסול ,ולא מתאים . עכשיו את מבינה שהבחירה היא תוצאה של ,פחד מודחק שרוצה להיתבטא , או מתוך ראיה חדשה ובוטחת של האני המחוזק שלנו . ואני..כשאחזק את האני שלי מכל ההביטים אוכל שוב לבחור.(כידוע לך אני לא בוחרת כבר 11 שנים ,,נישמע מפחיד אך בשבילי זה כמו כמה שעות ) שלך נשיקות ויוי

היי תודה על המייל, עזרת לי מאוד. אני אגיב על מס' דברים ואולי יהיו לך בשבוע הבא או במהלך השבוע החולף, תשובות וכיוונים נוספים. בינתיים תראי מה השעה והצלחתי להעביר גם את היום הרצוף ה-6. מצטערת רק שלא הכל נכנס באמת לאותו הקובץ. חילקתי אותו לשניים על מנת להוריד מהעומס של הדברים (עליי ועלייך) אבל גם שכחתי בין לבין. אני אשתדל שלא יקרה יותר. שבת שלום, אני.

אינשם יקרה, הכל בסדר, ואני מקווה שששת הימים הם רק דוגמית להרבה ימים נוספים שיבואו בהמשך. שתעבור שבת שקטה, ליל מנוחה אני פורשת, טלי פרידמן

אני קראתי שוב את מה שכבר שלחתי וקראתי קצת מה שכתבת להרה. וזה ניראה לי לא מתאים או לא מובן מה שהתכונתי באמת להגיד. לפי מה שכתבתי אפשר להבין שכאילו אני מסלק אותך מפה. ובכן לא לזה התכונתי בכלל. אני התכונתי שיש לך אישיות מקסימה. את מנומסת איכפתית מוכשרת.................... ועוד המון דברים:))) ומה שרציתי לומר( לפחות ממה שהבנתי שכתבת. שאת רוצה להבריא שאת רוצה ליהיות כמו ליפני שנתיים). זה שאם את ממש רוצה. את צריכה לנסות לא מכאן אלה מחוץ לפורם. שתמיד יהיה כאן בשבילך מתי שתיצטרכי. את צריכה להגדיל את החברים שלך. גם אם קצת קשה לך. כי לפחות ממה שאני רואה את חברותית מאוד. וחברה עושה לך טוב. גורמת לך לצחוק ליהיות מאושרת. את עכשיו בנאדם בוגר את לא תחזרי לליפני שנתיים. אבל את תיהי יותר פיקחית פחות תמימה. וזה טוב. כי העולם לא קל. וצריך ליהיות חזק. גם אם לא כל בנאדם הוא חזק מטיבעו. אבל זה חוקי הטבע. החזק שורד והחלש נופל או מת. אמרתי גם שיש לך אופי מקסים:)) כל אחד יכול ליפול שבי בקסמיך כמו כולנו כאן:)) אני בטוח שלא יהיה אחד שלא ירצה ליהיות בקירבתך:))) ראיתי שכתבת להרה שקשה לך ליהיות לבד. ולכן דאגתי לכתוב שוב כדי שתביני שלא התכוונתי לשלוח אותך לדרכך מכאן חס וחלילה:)) ולהבהיר לך את הנקודה. שחשוב שתגדילי את מערך ואיכות החברים המקיפים אותך. גם כדי שלא תיהי לבד. וגם כדי שתוכלי לשתף עוד אנשים. כי ככל שיש לך יותר רעיונות. ולא עצות. את יכולה לתמרן ולמצוא את מה שהכי יועיל לך. וחוץ מזה אם חברים אמיתיים את יכולה לצאת . או ללמוד קורסים או לטייל. ואת מכירה את הבנות השדכניות:))) הן יעזרו לך למצוא חבר:))) לחילופין את יכולה לקחת את אור אם את רוצה:))) המחיר עליו ללא תחרות:)))) אני חושב שהוא ישמח לרעיון:))) אני מקוה שזה יעזור לך:))) @----)----- איתן:)

איתן, את מה שאתה כותב לי כבר שמעתי כמה וכמה פעמים מהחברות שלי. יש לי שלוש חברות טובות. זה הכול. יגידו אנשים- "זה לא מספיק" "תגדילי את המעגל החברתי שלך" אז יגידו... אני לא טיפוס שיכול להתפזר על עשרות חברים וחברות. מאד אוהבת חברה, מאד אוהבת אנשים, אבל בכל מקום חדש או חברה חדשה שאני אכיר - בסופו של דבר אני אקשר רגשית רק לבן אדם אחד או שניים מקסימום. כי אני טיפוס מאד טוטאלי, כשאני אוהבת מישהו (לא רק חבר) אני מתמסרת לאהבה שלי אליו, ונהנית מזה!, יש לי לפעמים בעיה של תלותיות, אבל אני די מתגברת עליה , ככה מסתבר. עברתי משבר תלות עם חברה ומאז אני הרבה יותר מציאותית, הרבה יותר שולטת במצב. אני מבינה שיש אנשים שהכנות והאהבה שלי מפחידה אותם ומרחיקה אותם(ויתרתי על חברה כזאת) , אולי גם אתה שייך לקבוצה הזאת, זה בסדר, ה י ו ם אני כבר לא כועסת. אתה יכול להתרחק ולא חייב לענות לי כשאני מדוכאת\ מתוסכלת\ מרחמת על עצמי וכו' וכו'. אם התגובות שלי מעוררות בך איזה סוג של חוסר סבלנות או עצבים- אתה לא חייב להתייחס למה שאני כותבת. יש משהו בצורה הזאת של ההתקשרות כאן, שדי עוזר לי בכל מה שאני עוברת. עד שסופ סופ אני קצת נפתחת, קצת מרגישה בנוח........ תמיד יהיה מי שיגיד לי שזה לא בסדר..... והאמת, אני לא כל כך מחפשת עצות, לא ממך ולא מאף אחד בפורום, רק מחפשת אוזן קשבת, לא רוצה שתגיד לי מה טוב בשבילי כי לא אתה ולא אף אחד יכול לדעת יותר טוב ממני. ואם אני רוצה לכתוב כמה שאני מסכנה, וכמה שחרא לי ועצוב לי ושבא לי למות מצער, אז אני אכתוב את זה כי זה מה שבא לי לכתוב באותו רגע. ובאמת, אם זה קשה לך, אתה לא חייב להתייחס, פשוט תדלג על ההודעות שלי, אל תקרא אותן, כי אני כבר אומרת לך, שבימים הקרובים לא יהיה יותר קל בשבילי, במיוחד שיש משהו שאני מתה להוציא ולספר אבל עדיין מתה מפחד לספר אותו. אז באמת, איתן, אתה באמת מקסים, אבל קצת ממהר מידי בקצב בשבילי כרגע. נ.ב ותודה על הפרח.

וואי וואי וואי....איזה כאסח ליהוש מה קרה??? מי מעצבןאותך?? תשלחי לי בבקשה את המייל שלך...אני רוצה לכתוב לך משהו [email protected] =====================================>>>>>>>>>>>>>>

ליהי אני מתנצל מאוד אני ממש לא התכונתי לפגוע בך. או להפגין חוסר סבלנות. תתפלאי אבל יש לי דווקא סבלנות רבה מאוד. אני פשוט רואה שלא קל לך. וחשבתי כנראה לתומי. שחברה של אנשים מיסביבך תעשה לך יותר טוב. אני מהטיפוסים שלא נותנים מחמאות סתם. אם כתבתי לך מה שכתבתי וברצינות שכתבת, זה רק מיפני שהתכוונתי לזה. את לא מכירה אותי. אז את בוודאי לא יודעת את זה. את ליהי פשוט טיפוס שאמור לצמוח בחברה. ואני רואה שאת נובלת. שם בחוץ. בחיים יש הרבה דברים כואבים. אחת מהם זאת פרידה. שהמשמעות שלה מאוד חזקה. אנחנו הרבה פעמים בחיים שלנו ניפרדים. וגם מאנשים שאנחנו מאוד אוהבים. אם זה מוות ואם זאת בגידה. ואם זה שדרכים מתפצלות בלימודים בצבא בעבודה. ואם זה זוג שאחרי זמן מסוים אחד הצדדים רואה שהקשר לא מתאים לו. וזה כואב. ובטח למישהי שהיא רגישה כמוך. גם לי דרך אגב זה כואב וזה מטריד ומשגע את הדעת. אני רוצה להגיד לך שלפחות מבחינתי אני מקבל את הדברים איך שהם. אם אני יכול לעשות משהו למניעה אני באמת משתדל. אבל אם לא אז לא. כי אם מישהי אחרי כמה זמן מגלה שאני לא מתאים לה. אז לא משנה מה אני יעשה זה לא עוזר אם כל הכאב שבדבר. אז אני אומר כנראה שזה לא הקשר שצריך היה או צריך ליהיות. אלה מגיעה לי מישהי טובה יותר. הזיכרונות תמיד נישארים. הטובים הרעים החוויות. אבל זהו זה ניגמר. עכשיו פותחים דף חדש. תקופה חדשה. וכאן אני מקשר למה שאמרתי בשני הקטעים הקודמים שכתבתי לך. שנעלבת מהם כנראה. כדי להתקדם. כדי לצאת מהמשבר שלך. את צריכה להקיף את עצמך בקצת יותר חברה. לא התכוונתי דווקא לחברים ממש קרובים. גם לי אין הרבה כאלו. אבל פשוט לצאת וליצור היזדמנויות חדשות. נכון שהרבה פעמים חוזרים הביתה לעצב ולמחשבות. אבל כמו שאמרתי. תמיד יהיו כאן אנשים שיעזרו לך כמו עכשיו. אני חוזר על עצמי. אני לא מסלק אותך אני באמת רוצה לעזור לך. ולהקשיב לך אם את עדין רוצה. ולא נפגעת מדברי הקודמים. שהכוונה שלהם היתה רק לעודד ולתת עצה טובה לפי הבנתי. אני שוב מתנצל מאוד אם נפגעת מדברי איתן

עוד יום עם הרבה כאב בתוך הלב עבר לו. מנסה לעכל את הכל. כל כך עצוב לי בפנים על מי שאני. על מה שנהייתי בשנתיים האחרונות. מערכת וויתורים ענקית. כבר לא זוכרת איך הייתי לפני, כמה חיות הייתה בי ובמו ידיי עשיתי את עצמי חולה. כאילו שהנפש זה משהו שקונים בחנות ואפשר להחליף אם היא מתקלקלת. רוצה להיות בריאה. אבל (תמיד יש איזהשהוא אבל) יודעת שעדיין קיים בי הצורך להרוס לעצמי. האמונה שלא מגיע לי משהו טוב באמת ושיהיה שלי. אני הולכת לישון. מקווה שמחר אהיה יותר חכמה , יותר אוהבת לעצמי. לילה טוב חברים שלי, חלומות פז...

לילה טוב (או שכבר בוקר טוב...), מה היה שונה לפני שנתיים? מה היה צריך לקרות, כדי שתהפכי את עצמך לחולה? את הנפש אומנם אי-אפשר להחליף... גם לא "לתקן"... אפשר לחזק אותה, אפשר לשים לה יוד על הפצעים הפתוחים, זה ישאיר צלקות אבל ינקה את הזיהום. ואני קוראת בדברים שלך (בזמן האחרון), שאת עובדת על זה למרות הקשיים שבדרך (או בזכות הקשיים)... מקווה שהתעוררת הבוקר קצת יותר רכה ומבינה כלפי עצמך...

עכשיו את מבינה?

ליהי ,,, יקירתי , אצלי הכל בסדר, ולא תמיד עומדים הכוחות לצידי,,אך עושה מאמצים להיות פה. ניקשרתי ,,,, ואני נמשכת כל הזמן לכוון הזה, יתכן שכל מה שאני רוצה לומר לך אני אומרת גם לעצמי,, אדם חכם אחד כתב, "במקום להיאבק בחיים,יש ללכת עם הזרם" ולהרגיש נישא תמיד עם הזרם מתרגש מישליטתו "במים הלבנים ומיופי של עולם החיים המישתנה תדיר שבו הוא שוחה . מעריך רגעים שקטים בהם הוא סתם מיתרגע ונח , חושב מרגיש ומיתנהג כמו ששלוט בעצמו." ומגיע לך כל טוב שרק יכול להיות , היי סלחנית , מבינה כלפי עצמך (הלוואי שיכנסו בראשי המילים האלה ) שלך אוהבת.. ויוי.

ויוי שלי יקרה, אני חושבת שאולי הייתי יותר מידי סלחנית לעצמי. נראה לי שהגיע הזמן להודות במציאות, כמו שהיא. שהוא לא רוצה אותי, לא אוהב אותי. שיש לו מישהי אחרת לאהוב, שיש לו עוד שני מישואים קטנטנים לאהוב. שאני צריכה להודות בזה שהוא לעולם לא יהיה שלי. שאין לי מה לרדוף אחריו כל הזמן. זה לא יעזור. (את בהלם?)

ליהי היקרה:)) הרסת לעצמך הרסת את עצמך. הכל בלשון עבר. את חמודה. אפילו האנונימי שניכנס לכאן. והוא לא היה כאן הרבה זמן הבחין איזו מיוחד את:))) הוא אפילו אמר שאת מתוקה:))) ואני מסכים איתו:)) כולם כאן אוהבים ומחבבים אותך. זה סימן שאת בנאדם טוב. ויש לך לב טוב. אז אל תחששי. אל תגידי אבל חבל איזה מן מזל יושב על הספסל ליד הסופרסל:))) תתחזקי. כי יש מי שתומך בך. וכולם רואים את הנשמה שבך. את הרגישות האיכפתיות. אני חושב שלמרות מה שעברת ואולי הרסת. השתנת התבגרת. את עכשיו לא אותו בנאדם כמו קודם. את ליהי 2001:))) משופרת. את יודעת מה רע לך מה יכול לעשות לך טוב:)) השירה של אור לדוגמה:))) הצחוקים והחברויות אם אנשים. כל המיכלול הזה. וכמובן השירים הניפלאים שלך בעצמך. מה שעברת. ובנה אותך תניחי בצד. את כבר יכולה ליהיות יותר שלמה. תגדילי את מאגר החברויות שלך. תספרי את מה שעבר עליך לאנשים. ותורידי מהלב את מה שיש והיה לך. ושתביטי לאחור בעוד כמה שנים אחרי שסיפרת ושיתפת. את תרגישי הקלה גדולה כאילו הורדת משקל גדול מעליך מעל ליבך. אני יודע שאת משתפת כאן אנשים. אבל כאן זה וירטואלי. למרות שכל אחד ואחד מאיתנו אמיתי לחלוטין:)) את צריכה פשוט ליחיות. כאן תמיד יהיו אנשים שיתמכו בך. אבל ההתמודדות היא לא כאן. ואת יודעת את זה. המבחן האמיתי זה להתמודד אם מה שבחוץ.אם העולם שיכול ליהיות אכזרי. זה לא קל אבל זה כדאי. ואת בחורה מקסימה שכמוך. יכולה לצאת נשכרת. אז אל תגידי אבל. פשוט תיקפצי למי החיים. ותתחילי לשחות. תמיד יהיה כאן מי שיציל אותך. גם שאת במיים. אני מאוד מקווה שהרגשתך תשתפר:)) ושתחיכי כל הזמן:))) ושתדעי שכולנו (אני מרשה לעצמי):)) אוהבים אותך. ורוצים שתצליחי @--------)--------- איתן:)

איתן , יקר. גם אתה בעצמך אדם מיוחד מאד נבון ורגיש כל מה שאמרת לליהי שלנו , כל מילה ,בול כאילו יצאה לי מהלב (יש הבדל ראש ופה ,ומהלב) נהדר שאתה כאן ,מלווה ומשכיל תומך ונאהב על ידינו. הירגשתי צורך להודות בתרומתך .שלךבידידות ויוי

זה בשבילך!http://www.send4fun.com/rainydays.htm

הממממ יפה תפסת את הפטנט !!!

דר' אבני שלום רב. אחותי לוקחת כדורי שינה ,,אימובן כ,,6 כל לילה ! כבר יותר משנה ,,כל מניעה מאיתנו לא עוזרת ,בטענה שהיא ניסתה להוריד בכמות ולא נרדמה כל הלילה אציין שהיא לוקחת גם ריספרידל ויש לה אישיות היסטרית בעבר הלא רחוק הישתמשה בסמים קלים ,ככה סתם,. בת 38 איך נשכנע אותה להיגמל מכדורי השינה .אולי כבר מאוחר מידי וניגרם כבר נזק? האם היא מכורה לכדורי שינה , שממלאים לה צורך , בנוסף לסיגריות הרבות שמעשנת לפני השינה , (בשעה 6 בערב )... אני מאד מדאגת תודה לך מראש ד'ר רנה

זימר ....?.

רנה שלום 6 כדורים מדי לילה זה הרבה הייתי ממליץ על אבחון לגבי בעית השינה האם מודבר בבעיית שינה או מה שיתכןבעיה כמו דכאון או חרדה לאחר אבחון ניתן לשקולמה לעשות ובמסגרת זו לשקול גם גמילה בהצלחה עמי

אתה יכול גם כן. בקצב שלך, מתי שאתה תחליט, מתי שתרגיש שאתה רוצה לשחרר, לפרוק, להתחלק... אנחנו כאן. ובקשר לכינוי- כולנו כאן (טוב כמעט כולם) עם שמות בדויים, אתה יכול לבחור לך כינוי שיהיה רק שלך, וככה נוכל להכיר אותך יותר בקלות בכל פעם שתרצה להיכנס לפורום... נ. ב גם "אנונימי" זה בסדר אבל זה כינוי קצת בעייתי, כי עלולים לתפוס לך אותו שלא במכוון בכלל (כמו לדוגמא מה שקרה עם נזבורה שלנו... והכינוי הקודם שלה "אחת"...) ביי בנתיים, ליהי.

שבת שלום!!! http://www.send4fun.com/bestfriends.htm

"אורוש אתה בעצמך! ..... :-) אתה כזה חממממממממממממממממממממוווווודדדדדדדדדדדדדדדדדדד! ואני מתה עלייך אתה יודע את זה? שבת שלום גם לך נשמה...

זה כל-כך נכון...

לאנונימי נישמח לשמוע ממך ותיצטרף למעגל שלנו בכיף בידידות ויוי

הייתי רוצה לומר לכם משהו- אבל אני רוצה שתבינו נכון ושלא תעלבו מזה. במיוחד, הרה , שלא תחליט ששונאים אותה או שרוצים שהיא תעזוב. בכלל לא, את ממש בסדר! אבל: אתם הופכים את הפורום לצ'אט ואי אפשר לראות הודעות שנכתבו רק לפני כמה שעות , כי הם נדחפים לדפים מאחור. היעילות של הפורום יורדת כי אנשים שנכנסים ורואים שיש כאן צ'אט פשוט לא מתעמקים יותר מידי ועוזבים. אז אני בטוח שתוכלו למצוא את דרך הביניים. תודה מראש!

הפורום הזה הוא לא כמו שאר הפורומים, איש יקר. כאן לא שואלים שאלות אינסטנט , מקבלים תשובה ואומרים יפה ביי ביי ותודה. זה פורום ,שתפקידו בין היתר, לספק תמיכה נפשית רגעית (וגם לא רגעית), הפורום הזה הוא אחד הדברים המדהימים שהתגלו לי. אני לא יודעת אם אתה משתתף פעיל בפורום, ולא יודעת אם אי פעם נזקקת למישהו לשתף אותו בכאב שלך, אבל בתור אחת כזאת- אני אומרת לך, כשתזדקק למישהו שישמע, שיקשיב, שייעץ, שיתמוך או שפשוט יהיה - אתה תמצא את זה כאן אצלנו ותקבל מנות גדושות של תשומת לב והתייחסות. אז מה אם זה תופס קצת מקום, מה יותר חשוב הרייטינג של הפורום או הגשמת המטרה האמיתית שלו- מתן סיוע נפשי??? יש משהו כל כך עוזר, בהתחלקות במחשבות, ברגשות, בכאבים, בפחדים, עם אנשים שלא ראו אותך וכנראה גם לא ייראו לעולם. אין את המסיכות הרגילות שאנחנו שמים בעולם האמיתי. פחות מפחיד לחשוף, פחוד מבייש לבקש עזרה, יותר קל להתבטא למי שטוב יותר במילים ולא בעל פה... והנה, התגבשה לה פה קבוצה של אנשים, שאכפת להם אחד מהשני\ה , אנחנו דואגים כל אחד לשלומו של השני, ורוצים בהצלחתו, בהבראתו , רוצים שיהיה טוב בקיצור.. לפעמים הרצון הזה מתבטא בעצים ארוכים של הודעות אבל בסופו של דבר- גם מהעצים האלו יש הרבה מה ללמוד ...

אני מסכימה עם כל מילה!!!!!!

אין מה להעלב. אתה צודק. מצד אחד ומצד שני קצת מגזים. אתה צודק שזה לא צ'אט פה. ושלא צריך להגזים. ואני אשתדל. וצריך להתכתב באי מייל או באחד הצ'אטים. אבל לפעמים. קצת "מתפרקים" וכותבים קצת מעבר. אבל שוב לא צריך למלא דף שלם. ואני לפחות אשתדל מבחינתי. ועוד דבר בגלל שזה לא צ'אט לפעמים צריך לתת יותר פרטים. כמו שכתבתי למורג. כי הרי אנחנו לא משוחחים בטלפון. ואתה לא יכול להגיד את מה שאתה רוצה. איתן תודה על הערה

אני דווקא מקנא בכם. יש לי כאב עצום שחונק אותי וקשה לי לבטא אותו וחושש שיקבור אותי. אבל חינכו אותי להיות מאצ'ו . והעובדה שאני מעז לכתוב גם באנונימיות בכלל זה דבר גדול.כל פעם כותב תחת שם בדוי אחר. אבל אני מקנא בכם שאתם מסוגלים ליצור אינטראקציה יפה ותמיכה הדדית. לסיכום: ליהי,הרה, איתן, אור , ניר ,נזבורה ואור ( סליחה אם שכחתי מישהו). לי דווקא לא מפריע אולי מקנא כי החלודה נשפית לא מאםשרת לי להפתח . תמשיכו להתבטא חופשי. מצידי תיצרו עצים רבים אפילו יער שלם. איתן: אתה בחור חיובי תמשיך לתמוך באחרים, כנ"ל ניר. ליהי : את מתוקה. אור: אתה מצחיק. נזבורה: את נבונה ומעניינית. הרה: את נורא חכמה ורגישה. אל תעלמו. בי אנונימי

כשזה נעשה מוגזם, אני מזכירה לאיתן שיש מייל... מעבר לזה - אני לא מנהלת פה שיחות חולין עם אף-אחד אחר... צר לי שנפגעת, ואני משתדלת כמיטב יכולתי להפריד בין דברים חשובים לדברים שוליים... מקווה שהבנת, ושהכל בסדר

קוקואית:)) תיקראי מה הוא כותב עד הסוף:))) הוא כתב בתור "אנונימי" תשובה למה שאני כתבתי:))) @--------)-------- איתן

שלום שמי רועי בן 20 גבוה וחתיך ולמרות זאת סובל מחוסר ביטחון עצמי מוחלט, זה מתבטא בכך שקשה לי להשיג חברים ואם אני משיג כבר חברים אז חברים שגם הם חסרי ביטחון כמוני, אין לי ולא הייתה לי אף פעם חברה או ידידה מכיוון שקשה לי לתקשר עם הסביבה, חוסר הביטחון העצמי שלי בולט מאוד ולכן אני סובל גם מתגובות אגרסיביות מצד מהחברה, אנשים סביבי סוחטים אותי ומאיימים עלי בצורה בלתי נסבלת, אפילו מרימים ידיים. אפילו גם אחרי הפעם הראשונה כשקיימי יחסי מין, למרות שהשתמשתי באמצעי מניעה בשיא הזהירות, ימים שלמים התהפכתי במיטה והייתי בטוח שקיבלתי איידס. מבקש יעוץ כדי שזה ייפסק בתודה רועי

אני חושבת שכדאי לך להיעזר במטפל\ת . לא חושבת שכדאי למשוך את זה עוד שנה ועוד שנה ולפספס הרבה חוויות מרגשות בדרך רק בגלל חוסר הביטחון הזה. אתה צריך להבין מאיפה מגיעה הרגשת החוסר ביטחון, קרוב לוודאי שזה קשור לאיך שגדלת, לסביבה, להורים... אתה בטח מקווה שאנשים יתנו לך עצות בזק איך להיות פתאום בעל ביטחון עצמי, אבל חמוד, זה לא הולך ככה. יש לי אח- חתיך שחבל על הזמן מזמן, גבוה, ספורטאי מצטיין אבל אין לו ביטחון עצמי בגרוש. כואב לי לראות אותו ככה, הוא בן 17 ואני רואה את הקשיים שהוא עובר בגלל החוסר ביטחון עצמי העצום שיש לו. בגלל שההורים שלי חזקים יותר ממני ולא מרשים לי להתערב אז אני לא מנסה. אבל אם אתה יכול לעזור לעצמך- גש לפסיכולוג ותטפל בבעיה לפני שתפסיד יותר משתרוויח

תודה על העצה טלי, ולגבי אח שלך, תתארי לי במה בידיוק זה מתבטא,האם קשה לו למצוא חברים?מציקים לו?,כי אני חושב שהבעיה שלי ממש חמורה, חוסר הביטחון העצמי שלי מתבטא בתגובות אגרסיביות מצד הסביבה,סחיטות,איומים,הרמת ידיים, אני עד כדי חסר חסר ביטחון עצמי, שאני פוחד להיכנס למקומות המוניים,כמו בארים ודיסקוטקים , אפילו ידידה אין לי, עד גיל 18 תמיד סמכתי על זה שבצבא זה יעבור, אבל רק בשנה האחרונה אני קולט שאני בעצם מפספס את החיים היפים ושבמצב כזה אני לא יוכל יום אחד להתחתן ולהקים משפחה. הייתי מוכן לעשות הכל כדי שזה יעבור ולהיות כמו כולם.

רועי בעיית הביטחון העצמי שלך נובעת מתהליך ההתברות שלך, מאחר ואי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה תתמקד בחיי היום יום שלך, קח כל יום בנפרד ועשה אותו פרוייקט, שינו אורך חיים איטי אבל בטוח. תתמקד בבעיות קטנות ושנה אותם! תישאר עם היד על הדופק כל הזמן.

אני בהחלט משתדל להעסיק את עצמי ולשכוח מהצרות, מצרות בהחלט יש אפשרויות לברוח ולהעסיק את עצמך, במהלך כל שנותיי בתיכון ובחטיבה אני לא יצאתי אף פעם למסיבות ולדיסקוטים, העדפתי לדחוק את בעיית חוסר הביטחון לצד ולהקדיש את עצמי לבית וללימודים שלי, אבל כשהגעתי לצבא והייתי צריך לישון עם עוד 10 חברה באותו מקום,גיליתי שבעצם כל השנים ברחתי מצרות שלא רציתי אף פעם להתמודד איתם מתוך פחד, אני מרגיש ממש תקוע ולא יודע מה לעשות, בקיצור, עיסוק יום יומי מביא לבריחה מהמציאות ולא לפיתרון, ולגבי ה"דברים הקטנים" במהלך היום יום, למה התכוונת בידיוק?

רועי שלום רב, אתה מתאר שאתה בעל "בטחון עצמי נמוך" או אפילו שאין לך בכלל בטחון עצמי, אך מביא דוגמא שלא כל כך מובנת בעיני כ"חוסר בטחון עצמי", אלא אולי יותר כחששן, חרד וכו'. אולי תוכל לנסות להרחיב קצת יותר מהו אותו חוסר בטחון עצמי, איפה אתה חש שזה פוגע בך ובמהלך חייך, מהם אותם "חברים חסרי בטחון" וכו'. בקיצור, הרחב את היריעה... שבת שלום, טלי פרידמן

את בהחלט קלטת שאני חסר ביטחון עצמי בכלל, זה מתבטא בכך קודם כל שאני מאוד שקט, אני לא יודע ליצחוק עם החבר'ה, לא בגלל שאני לא רוצה, אלא בגלל שאני לא יודע מהי הדרך, חוסר ביטחון העצמי שלי התבטא גם בלימודים, אני מודה, הייתי תלמיד חרשן שתמיד למד כל אות בדפים שנתנו לו ולמרות זאת הייתי נכנס ללחץ היסטרי והייתי בטוח שאני נכשל. אבל חוסר הביטחון בלימודים לא כל כך הציק לי, אלא מה שמציק לי זה בתחום החברתי, התגובות האגרסיביות מצד החברה כלפי החלש, אני פוחד מתגובות אלימות מצד החברה ובגלל זה תמיד צוחקים עלי , מאיימים וסוחטים אותי. לפי מה שהספקת לקרוא במכתב הראשון זה פגע בי גם בפעם הראשונה שקיימתי יחסי מין. זה פוגע בי גם בכך שאני פוחד להיכנס למקומות המוניים כמו בארים ודיסקוטקים ולהכיר אנשים חדשים.לגבי החברים חסרי הביטחון, הם חברים שהם בידיוק כמוני, הרי כל אחד מאיתנו מוצא חברים שהם כמוהו.

נשמתי היקרה... איך את מרגישה היום? מקווה שעדר הסוסים חזר לאורווה ולא עושה לך יותר אבק ובלאגן בראש... נ.ב כתבתי לך משהו כתגובה על מה שניר סיפר

את מתעלמת ממני כי לא הייתי פה אתמול בשבילך? אם כן, אני ממש מתנצלת, קפצתי לפורום בחצי שעה הפנויה היחידה שיכולתי- ואת לא היית. אל תכעסי עליי?

תגידי לי, יצאת לגמרי מדעתך???? מה פתאום שאתעלם ממך? היתה לי איזושהי בעיה במחשב, ולא הצלחתי להכנס לפורום... אבל הנני כאן... עדר הסוסים חזר לאורווה - לא מבויית יותר, אבל אחרי פריקת אנרגיה, אז אולי רגוע יותר... מה איתך? מרגישה יותר טוב?

i finally wrote u today but..................... it said this the wrong e- mail.......:( pleas write it again.. sorry dear...............

[email protected] :))) Eitan:)

נעלמת???:)

hi.... yes i disapeared, i went out of the forum and came in onlly now........ i"ll write u thanks....

שלום אני בחור בן 28 שסובל כ10 שנים מדיכאון מאגורי ודיסתימיה ומטופל בפרוטוקול של דיכאון עמיד ניסיתיטיפול במחלה בשלושה סוגי טיפול שונים וכמו כן במגוון רב של תרופות שלמרות שלקחת כ 7 סוגי תרופות שלא מסייעות לי בכלל (עוזרות בהתחלה ואחרי זמן קצר כאילו אין להן השפעה בכלל ) לאחרונה המצב מחמיר נורא וזה בא לידי ביטוי לא רק בדיכאון והחרדות אלא גם בכל מיני מחלות שונות כמו כאבי בטן , כאבי גב ,שיעול יבש, צואר תפוס ,עצם מתכלה בשיניים ועוד תופעות שנמשכות כבר כמעט שנה . ההרגשה היא כי היא אם לא ישתפר משהו המצב יחמיר עוד יותר אני כבר לא יודע מה לעשות אני מטופל בביח במרפאות חוץ אצל עובדת סוציאלית שהיא גם פסיכותרפיסטית אבל מה שקורה שכל פגישה שאני "צורח" תעזרו לי היות ואני מטופל שם משנת 96 והגוף כואב לי פשוט כואב נורא תגידו לי מה שאני מבקש זה מוגזם? אני יודע שרופא זה לא אלוהים אבל מה שאני מבקש שישתמשו באמצעי הכי קיצוני לשיפור המצב שלי וזאת היות שאני יודע שאם לא יקרה משהו אני יכול לגמור או כנרקומן כי אני כבר משתמש במריחאונה להקל על הכאב ואני מדגיש רק כדי להקל על הכאב אבל אני מפחד להדרדר לסמים וזה יותר קל ממה שזה נשמע או שאני אמות מכל המחלות האלה ומהדיכאון הזה שכובל אותי למיטה ולא מאפשר לי לעשות כלום עוד שני דברים אחד מה זה בקשה מוגזמת שיעזרו לי עכשיו ולמרות שזה נורא מפחיד אני מעוניין בכל דרך לשפר את המצב כמו למשל טיפול בחשמל רק מה שההרגשה שלי שאותם רופאים שעושים עבודת חסד שלא מבינים שהסוף מתקרב ועוד משהו אני שואל את אותם רופאים אם אני הייתי הבן שלכם אם כך הם היו מטפלים בו טיפול ארוך ממושך שלא מניב תוצאות אלוהים אדירים כזה קצר לקח לי שעתיים לכתוב אלוהים אדירים מה לעשות? מה????.

זה מופנה אליכם הרופאים שתגידו לי מה לעשות

לפי מה שאתה אומר ...נראה לי שאיבחנו אותך לא נכון אני לא יודע איזה תרופות קבלת...אבל לדעתי לא קבלת את הכדור המתאים ויש כדור מתאים...אולי תפרק איזה טיפולים קבלת ואיזה כדורים לקחת?? וספר איך בעצם הכל התחיל...לדעתי אם הדכאון שלך משולב אם חרדות ...אז לדעתי אתה סובל מפוסט טראומה כך שכל הטיפולים שקבלת שווים לתחת!! גם אני הייתי בסרט הזה...דבר חופשי וננסה לעזור....אל תתיאש!! לדעתי היום לא מספיק שאתה הולך לפסיכיאטר....אתה צריך ליהיות בעצמך פסיכיאטר על מנת לומר להם איזה טיפול אתה רוצה לקבל..כלומר שיהיה לך קצת ידע מי נגד מי אז דבר חופשי אחי!!!

אור שלום רב, הדבר החזק ביותר שעולה ממכתבך הוא הכאב והזעקה הכל כך גדולה לעזרה. ברור שהסבל שלך גדול, בין אם בשל הכאבים הפיזיים שאתה חווה ובין אם בשל הכאב הנפשי והסבל הכרוך בדיכאון ובניסיון להתמודד עימו. זה מצוין שלמרות הקושי והתיסכול אתה ממשיך ללכת לטיפול. זה חשוב כי זו בעיני מעין טיפה של עזרה, שגם אם היא לא מספקת את כל העזרה הדרושה לך, או לא עזרה טובה לגמרי, עדיין זו עזרה..ויש לה בוודאי כמה אפקטים מועילים. לגבי אפשרויות הטיפול, אין לי מה לומר לך כי אינני מתמחה בתחום הטיפולים הרפואיים, לכך תוכל לבקשת את חוות דעתו של ד"ר אבני, הפסיכיאטר. אולם כמו שכתבתי חשוב להמשיך להיות בתוך מסגרת טיפולית, גם אם אתה חש אותה כלא מספקת...אי חושבת שזה טוב יותר מאשר להישאר לבד. ומה אתה עושה חוץ מטיפולים? האם אתה עובד? לומד? נמצא במסגרת כלשהי? מועדון חברתי? האם שמעת על "אנוש"? יש להם מועדונים חברתיים עם חוגים, הרצאות וכו', ויש שם לא מעט אנשים במצבך. המפגש עם "אנשים שכמותך" לעיתים יכול להיות אפקטיבי ונחמד. פתאום תגלה שאתה לא לבד במערכה הזו, תוכל לשמוע על התנסויות של אחרים, להחליף מידע, ויותר מהכל....להיות בתוך מסגרת חברתית, ולא להישאר לבד עם עצמך כל הזמן... מה דעתך על כל אלו? שבת שלום, טלי פרידמן

שלום קשה לשאת דכאון כה ממושך איני יודע מה הפרוטקול בו טופלת עד כה אולם בהחלט הייתי מנסה טפול בחשמל לטעמי זה טפול מושמץ ומעורר חרדה הרבה מעבר לסכונים האמיתיים שלו (סכנות יש גם בתרופות) גם הפרעות בזכרון קורות ככל הנראה פחות בגיל צעיר מדוע לא נוסה עד כה בהחלט נראה לי שווה בהצלחה עמי

שלום קשה לשאת דכאון כה ממושך איני יודע מה הפרוטקול בו טופלת עד כה אולם בהחלט הייתי מנסה טפול בחשמל לטעמי זה טפול מושמץ ומעורר חרדה הרבה מעבר לסכונים האמיתיים שלו (סכנות יש גם בתרופות) גם הפרעות בזכרון קורות ככל הנראה פחות בגיל צעיר מדוע לא נוסה עד כה בהחלט נראה לי שווה כמו כן האם ניסית טפול קוגניטיבי ? בהצלחה עמי

אתה עוד שם? אני לא מצליחה לשלוח מיילים... מורג

רוצה לנסות שוב להיכנס לוואלה? אני אהיה סוכן וניפגש באקטואליה איתן

אני שונאת ימים כאלה, שמביאים איתם כאב ראש מרגיז... אחרי עוד שיחת טלפון עם הפסיכולוגית, שבה נשמעו גם ביטואים פחות יפים [היא קראה לי טרוריסטית קטנה (בהקשר מסויים - לא סתם ככה), אז אני לא נשארתי חייבת ואמרתי לה, שיש לה רגישות כמו למחבל מתאבד]. ושוב היו האשמות ושוב ויכוח מכוער... עד שהתנתקה השיחה! חטפתי קריזה - מה פתאום היא מנתקת לי בפנים? אין לה גבול? היא התקשרה 20 דקות מאוחר יותר, לשאול אם ניתקתי לה או שהשיחה התנתקה... זה הסביר לי שיש לה איזשהו גבול (קטנטן). היא רצתה לנהל שיחה מנומסת (היא???), אבל אני הייתי בדרך החוצה... סיכמנו שאתקשר מאוחר יותר... בשיחה שאחרי דיברנו שלושת רבעי שעה... היא לא התנצלה, אבל הסכימה להודות (בקושי רב, שמעתי אותה מתאמצת...) ש"גם לה יש אחריות מסויימת במה שקרה"... וואו - זה נדיר לשמוע... הייתי צריכה להקליט. זו היתה שיחה רגועה למדי... עוד לא הבהרנו הכל, אבל היא לפחות הקשיבה ולא צעקה (נהיה אצלה הרגל מגונה)... מבחינתה חציתי את הגבול שלה, אבל אני לא נחשבת למסתננת :-) לסיכום, בניגוד לכל הציפיות (וההמלצות של איתן) החלטנו להיפגש בשבוע הבא, ולדון בסוגיה - האם יש טעם להמשיך בטיפול (לתת למשבר הנוכחי ללמד אותנו ולחשל אותנו), או שמא באמת הכל חסר טעם... אבן נגולה מעל ליבי... אז היא לא רמסה אותי לגמרי... מסתבר שהטיפול הזה משמעותי לי יותר ממה שחשבתי... You don't know what you've got until it's gone... אני חושבת ששיגעתי פה את כולם בשבועיים האחרונים... ה -מ- ו-ן תודה על הסבלנות. ואני מקווה שלא יהיה לבלאגן המשך, אלא שבאמת הדברים יסתדרו.

הרה לילה טוב כמו שלך יש סבלנות ורצון לעזור ולתמוך בכולם גם לחברי הפורום יש סבלנות ורצון שגם לך יהיו ימים שבועות וחודשים טובים . אני חושבת שכעת אחרי שליבנת את הבעיה איתה ההקלה בהרגשה היא נעימה וטובה איך אומרים נגולה אבן מעל ליבך .

תודה :-)

הרה היקרה:)) אני אמלצתי לך להתקשר אליה. ולראות איך היא תגיב ובהתאם לזה להחליט:))) ונתתי לך כמה אופציות לתגובה שלה. אני עוד הצעתי לך להתקשר ישר אחרי שטלי הציעה לך:)) טרוריסטית קטנה:))) אבל את רצית לחכות. ושגעת כאן את כולם:)))) אז ניסיתי להוריד אותך ממנה:)) כי היא עוד היתה זורקת עליך נעלים:))) אבל אני שמח שדיברתן:)) אני מקווה שזה יצליח הפעם:))) ואם לא. אז יש לך את הרה 2 לתגבורת:))) ואותי שתוכלי להאשים:)))) תרגישי חופשי להאשים אותי קוקואית:))) @--------)------- איתן

אני לא מאשימה אותך בכלום... אבל כנראה שהצלחתי לשכנע אותך בשבועיים הללו, שהיא באמת מופרעת בעצמה... אתה יודע מה ההסבר הכי טוב שלה לכל דבר (שים לב איך אני נמנעת מהכללות...)? אנחנו רואות את הדברים אחרת... זה שהיא התכוונה ל - X ואני הבנתי Y (או להיפך) לא אומר ש... (ופה הכל פתוח...) השבועיים האלה סחטו אותי עד העצם... לא מומלץ לילדים מתחת לגיל 18 ללא השגחת הורים... בעצם, זה לא מומלץ בכלל...

hi u...... good to hear u feel much better now and that u feel like u r doing the right thing........... i"m joining to the hops that it will work whis time... and even if not - don"t forget - she is not your friend - she is your psicologist..:) good luck..... anat

התגעגעתי... אני לא יודעת עד כמה אני מרגישה טוב יותר, אבל כל הספקות העצמיים (ביחס לטיפול) חזרו לארגז שלהם בשלב זה... אני מקווה שאני עושה את הדבר הנכון - אני לא מפתחת שום ציפיות מהפגישה הקרובה, משום שאין בה שום הבטחה; קודם צריך לבדוק את מה שקרה, ולראות מה זה אומר על מה שיקרה... ברור לי שהיא לא חברה שלי (עם כאלה חברים, מי צריך אויבים?)... אבל צריכה להיות לה איזושהי אחריות כלפיי... אני לא חושבת שהיא צריכה להפוך את העולם בשבילי, אבל לוודא, שגם אם הטיפול, זה ייעשה בדרך הנכונה והמקצועית... מה איתך? איך שם בחו"ל?

hi hera, i have been following this past few weeks your story with your psychologist firstly it sounds very familiar to me and secondly i`m glad you decided to meet and speak with her about it it just shows you that your true wish was not to end the tipol.which does not mean that it is necessary the best thing for you because if you feel alot that something is not right in your tipol it usually means that you are right try to trust your instincs good luck best wishes Lisa

היי, אני חושבת שראית כמה הייתי מבולבלת... אולי הקשר בינינו היה צריך להגיע לכזה משבר, בשביל שעכשיו נוכל לעבוד עליו כראוי... כאמור, אני לא מצפה לכלום - אם היא תחליט (או אני, או שתינו) שהגענו למבוי סתום, אז נאמר יפה שלום ונסיים את הטיפול... תודה, HERA.

היי הרה! קודם כל, לא שיגעת את השכל, לפחות לא לי. הרי בדיוק לשם המטרה הזו הפורום קיים - כדי לשפוך את הלב ולקבל תמיכה ועידוד מכל מי שמסוגל ורוצה לעשות זאת. אני מכירה היטב את הימים האלה, שבהם שום דבר לא הולך - לי היו השבוע כמה ימים כאלה, שכל מה ששמעתי היה רק "מחמאות".... וזה היה רחוק מלהיות תענוג, בלשון המעטה... יהיה מה שיהיה המשך יחסייך עם הפסיכולוגית, אל תשכחי אף פעם את האימרה הנדושה-אבל-נכונה: "מחר יום חדש"... ואני יודעת שלא חידשתי הרבה, אבל אם לפחות קצת תמכתי ועודדתי - גם זה משהו... ((-: כל טוב! נזבורה

היי, הכי חשוב שתמכת ועודדת... התחושה שלי היא, שאם הפגישה איתה תעבור בסדר, זה יהיה הרבה יותר מיום חדש - אולי תחילתו של עידן חדש... כי התקופה האחרונה גרמה לי לחשוב טוב טוב על הרבה דברים (ואני מאמינה שגם לה, אני מקווה). תודה רבה.

הרה, אני שמחה שבסופו של דבר הצלחתן לדבר, ומקווה שאכן הפגישה תתקיים. כל הכבוד! שבת שלום, טלי פרידמן

מאוד אופנתי להיות אנורקסית, רזה ממקל ריצפה, וחטובה משבב מחשב. ברצוני לתת את הדעת בדבר אחותה הגדולה של האנורקסיה נרבוזה האכילה הכפייתית, ששמה המדעי, לא ידוע לכלל. להערכתי יש כמות בלתי מבוטלת של נשים וגברים הסובלים מהתופעה, אך יש נטיה להתחייס לכך בכובד רק שמדובר בתחום האסטטי (כולל כל הפתרונות המדהימים להרזיה!), או כפי שנאמר בקמפיין של קופ"ח השנה, השמנת יתר היא מחלה. מחלה שממליצים עליה דיאטות וספורט או לחלופין ספורט ודיאטות. ניתוחים הם גם מוצא אבל כל אלה פתרונות חיצונים שלא פותרים את נפשו של המשמין המתמיד. למה אם כך אין התייחסות להשמנת יתר כמו לאנורקסיה ובולמיה ונוטים להתייחס לשמנים בצורה שונה? כמובן שיש אנשים שמשמינים מתוך חוסר הקפדה על אכילה מסודרת בלבד, כמו שיש אנשים שמרזים מאותה הסיבה. פרט לכך, מרבית השמנים, היו שמנים עוד מינקותם והגמילה שלהם מהרגלי האכילה הלא בריאים קשה כמו כל גמילה אם לא יותר. בתור מי שהכירה בעצמה שהיא אכלנית כפייתית במשך כמה שנים טובות ואם לא מאז ומעולם, מהו המענה בשבילי לדעתכם?

ההשמנה כבעיה רפואית תופסת דווקא הרבה כותרות בתקופה האחרונה... יש עוד הרבה הפרעות/מחלות שעדיין לא קיבלו את היחס הראוי. המענה בשבילך יכול להיות משולב: קבוצת תמיכה לדוגמא, או טיפול במרפאה להפרעות אכילה, שבה בד"כ מרוכזים כמה אנשי מקצוע (דיאטנים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים וכו').

תמי, יש קבוצות תמיכה לאנשים שסובלים מזה. ניסית? עדי

באותם מרכזים שמטפלים בהפרעות אכילה מטפלים גם באכלנים כפייתים כיזו הפרעת אכילה כמו האנורקסיה או הבולמיה או אנשים שהם רזים מידי מטבעם וצריכים להוסיף במשקל ההתיחסות לכולם שווה האנורקסיה ואחותה הבולמיה לא מיוחסות יותר .

תמי שלום רב, זה לא מדוייק שאין התייחסות לאכילה כפייתית כמחלה מסוג של יתר "הפרעות האכילה". תלוי מאד על איזה חוגים חברתיים/מקצועיים את מדברת. בקרב אנשי מקצוע, אכילה כפייתית ידועה ומוכרת לא פחות מיתר הפרעות האכילה, וחשיבות הטיפול בה לא נופלת מיתר "אחיותיה". לגבי טיפול באכילה כפייתית ישנו מגוון: טיפול פרטני של פסיכותרפיה, טיפול קבוצתי, אכלנים אנונימיים (אלו קבוצות מדהימות!) עוד לא מעט פתרונות. אם תספרי על עצמך, העדפותייך, מדוע את חושבת שכדאי לך ללכת לטיפול וכו', אולי נוכל להמשיך לחשוב יחד מה האפשרות העדיפה עבורך. שבת שלום, טלי פרידמן

שאלתי היא כזו, האם יכול אדם הסובל ממצב נפשי/ משבר מתמשך, לרפא את עצמו ללא עזרה מקצועית? בהנחה שהבעיה אינה קלינית (ביוכימית) הדורשת טיפול תרופתי? האם רצונו של האדם להתרפא בכוחות עצמו, מעיד על יכולתו לעשות כן? או שמא זה עוד אחד משורשי הבעיה - חוסר ה"רצון" (או שמא יכולת) לפנות לגורם מקצועי מסומך?

תמי, השאלה היא, קודם כל, מהו אותו מצב נפשי? יש משברים, שהזמן מרפא, ויש כאלה שלא. הרצון להתרפא חשוב מאוד, ומהווה את תחילת הדרך לריפוי, אבל כשמצב נפשי מסויים נמשך זמן רב, צריך עזרה חיצונית, כי יש דברים שלא רואים... מי שנמצא בתוך תיבה, לא רואה איך היא נראית מבחוץ... לא כל מצב נפשי מחייב טיפול תרופתי, אלא אם שום-דבר אחר לא עוזר. HERA.

תמי שלום יש אנשים רבים ש"הרימו את הכפפה" שאת שואלת עליה ושיפרו את מצבם. הדבר נעשה בצורה אינטואטיבית ברוב המקרים, ולעיתים בעזרה של קריאת חומר לעזרה עצמית. עם זאת, מצבים נפשיים שונים דורשים הנחייה, גם אם אחריה יכול להגיע שלב של "עבודה עצמית". כאן אנחנו מגיעים לשאלה יותר כללית, גם כאשר נמצאים בטיפול, מה מרפא. דעתי האישית הינה שלמעשה כל תהליכי הריפוי הפסיכולוגיים הם "עזרה עצמית". הפסיכולוג אינו יכול לעשות דבר ללא עבודה עצמית של המטופל, בעזרת ההנחיה והכלים שהוא רוכש בטיפול. אתן לך דוגמא ספציפית מתחום ההיפנוזה. לטיפול בהיפנוזה יש מיתוסים רבים לפיהם האדם המהופנט נשלט ע"י המטפל וכך עובר תהליכים כלשהם. אני מביא את הדוגמא הזו דווקא בגלל שהיא ההוכחה לטענתי ההפוכה שאדם מטפל בסופו של דבר בעצמו: המציאות מוכיחה שאי אפשר כלל להפנט בני אדם. רק המטופל עצמו יכול להפנט את עצמו (היפנוזה עצמית) ולפיכך הוא זה שמבצע את התהליך. המטפל נמצא שם כדי לעזור לתהליך הריפוי העצמי. אגב, יש ספר שנקרא "היפנוזה עצמית" של אולמן ולמברו והוא אחד הספרים ל"עזרה עצמית" שמומלץ לקרוא. בקיצור, אין הכרח להישאר לבד בתהליך הריפוי העצמי. אפשר להיעזר באנשי מקצוע, אבל לדעת שבסופו של דבר הוא לא זה ש"יעשה את העבודה" אלא את. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם המטופל מודע למה שהוא רוכש בטיפול? האם הוא מודע לכלים שבהם הוא משתמש? ( על איזה כלים מדובר) ומהן ההנחיות שעליהן דיברת? הנחיות הן גם סוג של הדרכה, לא? ולמה התכוונת בעבודה עצמית, - האם אני במודע צריכה לחשוב על הטיפול כל השבוע? האם אני צריכה לחשוב על מה לדבר בפגישה הבאה? מהי בכלל אותה עבודה עצמית שכל כך מדברים עליה? מקווה שתסתדר עם מבול השאלות שהמטרתי עלייך.... תודה.

לד"ר קפלן !! כל הכבוד על הכנות והיושר המקצועי והאישי. לפני מספר שנים עברתי ארבעה טיפולים ש כמעט ולא נתנו לי כלום: 1 . טיפול בגשטלט. 2. טיפול פסיכואנליטי. 3 . טיפול התנהגותי. 4 . טיפול שקשה לי להגדירו , מעין שילוב של גישות. כשהגעתי להערכה שמהטיפול פסיכולוגי לא יגיע השינוי החיובי המיוחל התחלתי לעבוד ברצינות על עצמי , עבודה שהובילה אותי לריפוי. לדעתי בתקופה שקיבלתי את הטיפולים הנ"ל לא ממש רציתי להשתנות. היה לי נוח עם תפקיד הקרבן הלא מובן על ידי הסביבה והאשמתי את הורי ואת העולם בבעיותי. כלומר קיבלתי את הטיפולים האלה כשלא היתי בשל וחסר מוטיבציה להשתנות . יתכן שאת הכלים הטיפולים שכראה בכל אופן רכשתי בטיפולים האלה ,יישמתי בשלב מאוחר יותר תוך כדי עבודה עצמית.

אני מצטערת שנעלתי ככה מהאיי סי קיו, פשוט התגובה שלך פשוט מוטטה אותי ( לא באשמתך), הרגשתי שוב תחושה שאני מאכזבת את כולם, ואת בד"כ לא מגיבה כמו שהגבת, אבל הפעם זה היה שונה, והבנתי "שפישלתי" הפעם big time. תודה שאת שם תמיד, את רק מחזקת אותי ועושה לי טוב :)))) אוהבת, נשתמע ענבר

איזו noname? זאת שדיברה איתי מקודם?

לא, כנראה שלא. קראתי את העץ שלך עכשיו. אין לי תגובה. לא הייתי שם אף פעם במצב הזה, למזלי ולצערי. אני לא מדברת בצ'אטים ולא הייתי כאן בלילה. אולי מישהו אחר עם כינוי כמו שלי. זה די נפוץ. [ ענבר אולי "גנבת" לי את הכינוי ? :-)))) ] בכל אופן בהצלחה, אני.

ענבר, אני הבנתי שנעלמת בגלל משהו שנאמר בינינו אתמול-או שאני אמרתי, או שאת אמרת או שפשוט עלה אצלך בגלל אחד משני הדברים האילו.העניין הוא שאת כתבת את המשפט האחרון ואולי פשוט התחרטת? אני יודעת שאני לא מגיבה ככה בדר"כ וזה לא בגלל שפישלת ולא איכזבת אותי (מי אני בכלל?). את פשוט כתבת על הנושא אנורקסיה-אושר, "הזמן יגיד" ואני יודעת טוב מאוד מה הזמן יגיד והוא לא יגיד דבר טוב ואני כרגע מבינה שזו התגובה שבעצם ציפית לה ממני הומוריסטית, צינית וישירה כתמיד. אבל לא יכולתי. לא בנושא הזה שאני בעצמי פתחתי עליו עץ לפני כמה ימים ואני לפעמים עוד מתחבטת בו ודנה בו ביני לבין עצמי, בטיפול ואפילו קצת פה בפורום. אז בחרתי להראות כמה את חשובה ולהראות שיהיה חבל לי לאבד חברה טובה למחלה שמוגדרת בעיני קשה. לא כל יום פוגשים חברה טובה ואני מבינה שזו התגובה שגרמה לך להגיש שפישלת ואיכזבת אותי. את ממש לא מאכזבת אותי. אני מתנצלת אם פגעתי בך איכשהוא. אני מקווה שנוכל לתקן את זה. אני שמחה להיות שם בשבילך ולחזק אותך. שיהיה לך אחלה של סופ"ש, ונדבר. אני

הנה דוגמא להתנהגות נאותה של פסיכולוג: לפני כשנה הומלץ לי ע"י שני אנשים שונים לפנות לפסיכולוג מסויים. הקשר בינינו לא היה רציף בגלל שהיו דברים שהפריעו לי.באיזה שלב חל נתק של מס חודשים,שלאחריו קבלתי ממנו פניה טלפונית. הייתי מופתע לא חשבתי שאשמע ממנו.אך לא מספיק מופתע ע"מ לומר לו בתקיפות מעודנת שאני לא מרוצה מכך וכך.בתחילה גם הוא היה מופתע אך לאחר שמיעת הדברים באה תגובה של "זה בסדר אתה יכול להרגיש בנוח , אני שמח לקבל גם ביקורת בונה. וכך חודש בינינו הקשר. כעבור זמן נוסף פניתי אליו ואמרתי כי מסיבות כספיות לא אוכל לשוב ולהפגש איתו אחת לשבוע. האיש הנהן בראשו ימינה שמאלה אך בסופו הגיב כי הוא לא מוכן לוותר על טיפול נאות בגלל כסף,ומיד הוריד לי מחצית מהסכום. היום בבוקר התקשר לשאול לשלומי, סיפרתי לו על המצב הקשה שעברתי לאחרונה כשבסיומם של הדברים להמחשת מצבי העלתי את עינין הפגישה האחרונה אליה אפילו לא הודעתי שאני לא מגיע. אמרתי לו שאני מאוד מאוכזב מעצמי על שהברזתי במודע. תגובתו היתה סלחנית הוא ניסה להסביר לי כי מותר לי לפשל ,וכי הוא מבין את מצבי,ובקיצור " מה אתה עושה מזה ענין תפסיק להיות עויין את עצמך"!. מחר אני נפגש איתו. (יש לציין כי לאיש לא חסרה עבודה).

ניר, אני אדפיס את ההודעה שלך, אשים במסגרת יפה ואתלה אותה!!!!

hi nir.. i"m glad for u that u found realy someone to help u.. :)

לא מאמין שבעיה כימית ....והתמכרות לקסנקס ....פסיכולוג יכול לעזור...כל התופעות של יום ככה ויום ככה זה הכל מהכדורים....יש לי פתרון בשבילך אבל אתה לא רוצה לשמוע לדעתי חבל על הכסף לפסיכולוג!!!! לפחות לא בשלב הזה ...אולי יותר מאוחר!!! כרגע אתה נמצא בגמילה ובמצב כזה שום דבר לא יתפוס לא בלונדינית ולא מיליון דולר יש טיפול היום לנגמלים כמו שילוב של כדורים נגד תופעות הגמילה וכו ... ולכשתחליט.....נדבר !!!!! בהצלחה- נשמה!!!

אני גם מכירה סיפור מאד דומה עם הפסיכולוגית של חברה טובה שלי. כל כך חשוב לשמוע גם סיפורים כאלו כדי לדעת שיש פסיכולוגים טובים ומקצועיים הרה. בסופו של דבר זה גם קשור לאישיות של המטפל, אם הוא הגיע למקצוע מהסיבות הנכונות( ולא על מנת לעזור לעצמו דרך אחרים), אז הוא יהיה מטפל טוב, שאכפת לו מהמטופל ורוצה שהטיפול יצליח.

הרה..... ואני דווקא מכירה פסיכיאטר מדהים.....משכמו ומעלה.....אדם שאין שני לו.

ליהי, אני יודעת... אבל כשאני עושה הכללות זה במודע (ואני אפילו מתנצלת על זה)... אולי, שכגם אני אמצא את המנוחה והנחלה בטיפול מוצלח, אוכל להשתתף איתכם בכל זה, אני נואשתי, אבל עוד לא הרמתי ידיים...

מישהו פה אולי מכיר את המרפאה??? זה המקום שהכי קרוב אלי והייתי רוצה לדעת מה אופי הטיפול שם , ובכלל איך המחלקה. מקוה שמישהו יוכל לעזור לי. אביטל

אני דווקא שמעתי שבמרפאה לבריאות הנפש (ליד בית החולים הפסיכיאטרי בשיכון ד') הצוות הוא אמין ומיומן הפניה חינם. תתיעצי שם בענייו שאלתך ? בהצלחה אנונימי

תודה על הפנייה. אבל השאלה היא אם חלק מההתמחות שלהם הם הפרעות אכילה, אני לא רוצה למצוא את עצמי במקום שלא מתמחה בנושא הזה. לקח לי הרבה זמן, יותר מדי, 5 שנים, של חיים בתוך זה, ועד עכשיו כשאני מרגישה שזה מחמיר מיום ליום, לא העזתי לחשוב על טיפול, אולי רק לחלום. אז אם כבר, אני מעדיפה למצוא מקום שמתמחה בהפרעה הזו. אבל לשאול אף פעם לא מזיק, תודה על הרעיון. דרך אגב, שמעת על מישהו שטופל שם בהפרעות אכילה?? האמת היא שמדברים ששמעתי המקום הזה הוא לא משהו, לא יודעת, עדיף לבדוק באופן אישי. תודה בכול אופן. שיהיה לך שבוע טוב אביטל

אביטל שלום רב, המחלקה האישפוזית עד כמה שידוע לי אינה מיועדת אך ורק להפרעות אכילה, אך מאושפזים שם גם ילדים ונוער עם הפרעות אכילה. המחלקה מצויה בתוך בי"ח כללי כך שמין הסתם זה דומה לאישפוז בבי"ח רגיל, רק משך האישפוז בדרך כלל ארוך יותר, והטיפול מעט שונה... באופן עקרוני הרופאים שם מצויינים. יש גם מרפאה להפרעות אכילה ב"סורוקה" (לא מסגרת אישפוזית) וגם שם אנשי המקצוע (לפחות אלו שאני מכירה) מקסימים! שבת שלום , טלי פרידמן

קודם כול תודה על הפרטים. אני לא חושבת שאני זקוקה לטיפול במסגרת אישפוז, עדיין לא במצב של על סף התמוטטות . כן, חלשה וכן רואה כתמים שחורים בעיניים....... אבל באמת, לא למצב של אישפוז. מאמינה שטיפול שבועי יספיק לי. הייתי שמחה לעשות טיפול פרטי, אבל מבחינה כלכלית הדבר אינו אפשרי והאמת היא שדרך קופ"ח הטיפול הוא חינם, אז אני חושבת שאפנה לסורוקה, בכול אופן תודה על ההצעה. מכיון שאת מכירה אנשים שם במרפאה להפרעות אכילה, אהיה מספיק "חצופה" כדי לבקש ממך לשאול על אופן הקבלה למרפאה ועל אופי הטיפול, מכיון שאני אף פעם לא טופלתי, לא העזתי. שוב תודה. שיהיה לך סוף שבוע מקסים. אביטל.

שלום רציתי לדעת אם מישהו יודע מה קורה בפעם הראשונה שמגיעים לאבחון בתל השומר? המתח פשוט הורג אותי, אני רוצה להיות מוכנה לזה.

שי-לי שלום רב, בדרך כלל יש שיחה עם פסיכיאטרית ו/או פסיכולוגית לצורך הערכת מצב, וכמו כן יש מפגש עם רופא ודיאטנית. כך למעשה מאבחנים את מצבך, ובונים תוכנית טיפולית המתאימה למצבך. מתי הפגישה? שבת שלום, טלי פרידמן

היי לכולם, אמא שלי החליטה בשיא חוצפתה שהיא גוררת אותי לבי"ח להיבדק אצל רופא כי היא מדמיינת שאני לא אוכלת. אני לא יודעת כבר מה לעשות איתה, עד מתי היא תמשיך לדחוף את האף לעניינים לא לה?? מי נתן לה את התואר אמא? היא בטח מקנאה בי ורוצה שאהיה שמנה כמוה מי שרזה יותר ממנה זה כבר לא בסדר..... כואב לה. כבר הכל כואב, אני עייפה מלריב איתה, היא כבר לא חברה כמו שהיתה. למישהו יש עיצה? איך לשפר את היחסים ביננו? מורג

אולי תחשבי קצת אחרת ותנסי להבין את אמא שלך שהיא מאוד דואגת מתוך אהבה לבת שלה ורוצה לדעת שאכן אם הבת שלה בריאה או לא מה איכפת לך ללכת איתה להיבדק שהיא תראה שהכל בסדר ואת לא רזה מידי אז היא תהייה רגועה וגם תוכל להמשיך ולהיות חברה ולא רק אמא דאגנית ומרגיזה . על זה לא לא לא שונאים אמא , היא לא פגעה בך פיזית מילולית או בכל צורה אחרת היא פשוט נורא נורא דואגת . כשאמהות דואגות לפעמים הן קצת מעצבנות נסי להבין אותה ולא לזלזל בה כמו שכתבת שאם היא שמנה אז היא מקנאה ורוצה שתהיי שמנה כמוה מה פתאום אם היא תדע שהכל בסדר היא אפילו תהייה גאה בך אולי . אין תחליף לאמא .

אני מצטערת, מה שכתבתי יצא קצת מוגזם היא דואגת, אבל היא מתערבת בדברים לא לה. אני לא אלך איתה לשום רופא, אני כבר ילדה גדולה (16) ואם אני ארצה ללכת לרופא אני יכולה גם לבד. אני אוהבת את אמא שלי מאוד, אבל זה מחוץ לתחום והיא צריכה להבין את זה. זה שהיא פרנואידית זאת בעיה שלה. ואם היא היתה כל כך אוהבת אותי כמו שאני אותה היא לא היתה מאיימת לאשפז אותי. אז קודם כל שתתן לי כבוד ואח"כ אני אתן לה. מורג

שלום רב האם פריזמה יכולה לגרום לעייפות ? תודה מראש מירב

כן

אנא, אל תתיחסו בלעג וזלזול לשאלתי. יש לי הרבה זקפות לא רצוניות ליד בנות. לא פעם העניין גלוי לעין. מסקרן אותי לדעת כיצד נשים חשות במצב כזה. חשות בוז כלפי? חשות מגורות? . אני נבוך אבל קרה לי לא פעם שבחורה נעצה את עיניה באזור הבעיתי. שוב לא עושה שימוש פורנוגרפי באתר אבל מעניין אותי התיחסותכן. סליחה על הבוטות והישירות. כמובן שאני מוצא פתרונות לבעיה הקטנה שלי אבל לא תמיד ולכן התיחסותכן חשובה לי. תודה יובל

מה אתה חושב שהבנות בודקות כל בן שהם נמצאות לידו או מדברות איתו למטה אם עומד לו או לא ?

לבת שלום: אם היתי יודע לא היתי שואל. הפניה שלי לא היתה פרובוקטיבית. יש לי בעיה שליד בנות אני מתגרה ומקבל זקפה חזקה ולאורך זמן. בדך כלל אני מצליח להסתיר את התופעה ,לא תמיד. אין לי מושג מדוע זה קורה לי כי אני מסופק מינית . הבעיה מטרידה אותיכי קורה לי גם ליד ידודות נפש שאני מחבב ו מכבד ואין לי רצון להכנס למערכת יחסים אינטימית , אבל הן יפות ומושכות ןאני מקבל זקפה. כמו כשציינתי כבר קרה לי שהרגשתי מבטים נעצים באזור הזקפה. ולא אני לא מחפש את זה ,פשוט קורה. אם מישהי מכירה את ההרגשה אודה לה. חשוב לי לדעת מה קורה חבת במצב כזה לנוכח גירוי מיני של גבר. האם ההרגשה היא גועל ?? גירוי מיני?? .תחושה אחרת?? התלבטתי באם לשאול את השאלה על מנת לא לגרום לאי נוחות. אם מישהי מוכנה באמת להתיחס ברצינות לשאלה מאוד אודה לה, כי כנראה אאלץ להמשיך לחיות עם התופעה כי לא מתכוון לקבל תרופות להורדת הדחף המיני. יובל

שלחתי לך 2 מיילים תודה לילה טוב וסופ"ש נעים. אני.

אינשם, קראתי את כל המיילים מהשבוע החולף במשך כמעט שעה... עניתי במייל אחד...לא ממש קצר. שבת שלום, טלי פרידמן

קיבלתי היום מכתב מהפסיכולוגית... למרות הכל היא טרחה להתייחס... או כמו שהיא כתבה: "קיבלתי את מכתבך ואני מוצאת לנכון להתייחס אליו." באמת תודה לה! בסיכומו של עניין היא מאשימה אותי, אומנם לא באופן מפורש, אבל זה די ברור. בזה שהודעתי לה, שלא אבוא עד שימצא פיתרון לרעש, היא מצאה שזו: "החלטה שאינה מאפשרת כל התדיינות ובירור לא לבוא". ואני תוהה - איך היא הגיעה למסקנה הזו? לא אני זו שצעקה שזה סוף הטיפול... אוף!!! זה רק הרגיז אותי עוד יותר, אין טעם לצטט את כל המכתב שלה, שכמובן זורק את הכל אליי... מה היא חושבת, שהיא תירק לי בפרצוף ואני אחשוב שיורד גשם? גם אם לא אחזור אליה, הרי שבעקבות המכתב שלה אני כן אתקשר, רק בשביל להסביר לה, שהיא לא יכולה להתנהג בצורה כזו - מילא היא טעתה, אבל להאשים אותי? זה רק מוכיח את מה שכבר כתבתי... לפסיכולוגים (וסליחה על ההכללה) יש לקסיקון רחב מאוד, רק שהמילים "טעיתי" ו"סליחה" לא מופיעות בו!!! אני אחפש את ההגדרות במילון ואשלח לה את ההגדרות ואת מספרי העמודים... שתלמד משהו... למרות שזה נראה לי שיעור אבוד מראש. ולסיום היא כתבה: "חבל xxx (השם שלי) על כי בחירותייך לוכדות אותך במקום כה חסר פשרות." היא יודעת על מה היא מדברת, היא תקועה באותו מקום כבר הרבה זמן כנראה... אני יודעת שאני יותר מדי מרוגזת בשביל לחשוב בהיגיון, אבל לא אכפת לי. גם להיגיון יש גבול, והיא פרצה אותו!!! שיהיה סוף-שבוע טוב לכולם, HERA.

נשמה... את העצבים שלך אפשר להרגיש עד לערב הסעודית.. יקרה שלי, אני עדיין חושבת שזו לא סיבה לעשות הכללות על פסיכולוגים, אני עדיין המומה מהתגובה של הפסיכולוגית שלך, שככל הנראה צריכה בעצמה טיפול או שניים. אני עדיין חושבת שאת צריכה לחשוב על אופציה אחרת- מטפלת אחרת, טובה יותר ,אנושית יותר ובעיקר---- מיקצועית! זה דבר אחד. דבר שני, אם את רוצה עוד לפרוק... אני פה.

מה עובר לך בראש ילדה? למה את שותקת?

יקרה שלי, אולי זה ימנע מהסעודים מחשבות על מלחמה... :-) אני יודעת שזו טעות להכליל לגבי כל הפסיכולוגים (ולראיה - הפסיכולוגית שלך)... התקשרתי אליה - רציתי לומר לה כמה דברים, אבל היא לא היתה, השארתי לה הודעה במזכירה... אני מחכה לשמוע ממנה (אם היא מספיק חכמה בשביל להתקשר), כי אם היא לא תחזיר לי צלצול, אנסה שוב - הפעם אין לי שום כוונה לוותר לה... יכול להיות שזה משבר (אומנם עצום) בקשר הטיפולי, ואחרי זה הדברים יסתדרו, וגם אם לא, אני רוצה שהיא תשמע את דעתי... שהיא לא תוכל להתחמק מהדברים ולשלוח כזה מכתב חסר משמעות... שתגיד לי את הדברים ושתשמע גם... ואם השיחה תהיה קשה - מצויין אני לא רק מזוכיסטית אלא גם סדיסטית...

הרה היקרה:) קודם כל לפחות היא ביזבזה ניר. זה גם משהו:))) אני לא מבין פסיכולוגים. תסלחי לי שאני אומר מה שאני חושב. וקצת מכליל. כי אומנם לא הייתי צריך טיפול נפשי כלשהוא. אבל לפעמים בראיונות לעבודה ניתקלתי בהם:))) הם מנסים לפעמים ליהיות "נקיים" כאילו הם בסדר אבל העולם עקום. הם חושבים שהם רואים הכל למרות שזה לא כך. כל בנאדם שונה מהשני. לכן הבחנה של אחד זה לא הבחנה של אחר. ולפעמים חריג זה טוב. ולאו דווקא רע. נכון שצריך לפתור בעיות בצורה דיפלומטית. אבל גם פסיכולוג יכול להודות כשהוא טועה. ופסיכולוג. שיש לו בעיה אם מטופל קצת "יותר קשה" מבד"כ. יכול להעניק קצת יותר תשומת לב ולהקשיב יותר. כי חלק גדול מהפיתרון הוא בהקשבה. הרה חוסר הקשבה תלוי בבנאדם ולא במקצוע. ואם את אומרת שמי מהם שפגשת לא יכול להודות אז יש לו בעיה גם באישיות וגם במקצוע. אני לא יודע אם המשפט האחרון שלה הוא כוללני או שהוא מתיחס למקרה. הנוכחי. בקשר למקרה הנוכחי. זאת ממש חוצפה. היא כנראה לא שומעת את מה שהיא עצמה אומרת. היא לפחות היתה צריכה להתנצל על זה שהיא צעקה עליך ככה. כי זה יכול לפגוע או להעליב. גם אם זה לא בכוונה. וחוץ מזה גם אם את נעולה במקום שלך שהוא "חסר פשרות" היא אולי שחכה לרגע שהיא לא בחקירת שב"כ אלה בטיפול נפשי ולפעמים לוקח זמן עד שהמטופל משתף פעולה. ולפעמים צריך להראות קצת איכפתיות גם אם המטופל לא משתף פעולה מיד. תסלחי לי אבל. אני לא הייתי מבזבז על אחת כזאת לא זמן לא טלפון לא נייר וגם לא עצבים ובטח שלא כסף. @--------)------- איתן

Sunshine, היא בזבזה נייר, מעטפה ובול (אם אתה מרחם עליה, אפשר לשלוח תרומות...). אני לא יכולה להפסיק לחשוב, שבעצם לא יכול להיות שרוב הפסיכולוגים שראיתי לא בסדר - כנראה שאני הדפוקה... זה לא כנראה, זה בטוח!!! חרא! נמאס לי כבר!!! מצד שני, זה לא כל-כך פשוט... יש איפשהו בן-אדם (חסר רגישות ככל שיהיה) שיודע עליי דברים, שמחזיק נתח פצפון מהחיים שלי בידיים שלו... אני כן רוצה לסגור את העניינים בצורה קצת יותר שפויה (במידת האפשר)... כמו שכתבתי לליהי, אני מחכה לצלצול מהפסיכולוגית... כי אם היא לא תצלצל אני אמשיך לחפש אותה... ורידים יש לשתינו... אם אני צריכה להיכנס לשלה בשביל שהיא תצא משלי... כך יהיה!!! אתה יודע שאני יכולה להיות קרציה ומעצבנת (ואל תכחיש) :):):):) אולי כדאי שהיא גם היא תדע את זה...

הרה, קראתי הודעה מאוחרת יותר שלך, לגבי שיחת הטלפון, והגבתי שם. אני חושבת שהתכתבות בין מטפל למטופל אינה דבר פסול, אך מין הראוי שיהיה דיון של פנים אל פנים לגבי הדברים שנכתבו אחרת זה רחוק מלהיות טיפול. אני חושבת שזה נהדר שבסופו של דבר אתן נפגשות. זה חשוב. בהצלחה, שבת שלום, טלי פרידמן

הייתכן שכתוצאה מלקיחת תרופה שגורמת לי בחילות (מדובר בימים הראשונים שאני לוקחת התרופה) נגרמים לי גם כאבי שיניים בשיני התחתונות, שמא הבחילה מקרינה על השיניים ויוצרת לי תחושה שכאילו כואבות לי השיניים, כשלמעשה אני "רק" חשה בחילה?

איילה שלום. אומנם איני רופאה, באיזו תרופה מדובר? אני לא מאמינה שתרופה מסויימת גורמת לכאבי שיניים. הרבה בריאות לי

ואולי את בהריון? אולי יש לך תאומים?? או שלישיה או חמישיה

לא מכיר תופעה כזאת אבל אולי עמי

ביתי בת 10,סבלה\סובלת מעצבנות, חרדה ,ירידה בהשגים בלימודים, חוסר ביטחון עצמי ביישנות וקשיים בתפקוד החברתי. הפננו אותה לפסיכולוגית חינוכית שאבחנה אצלה פוטנציאל שיכלי גבוה שאינו ממומש בגלל ליקוי למידה זהיר . הרקע לבעיות הרגשיות, כך קבעה , קשור בין היתר לתחושות כעס ותסכול סביב השגיה. המליצה על טיפול באומנות ושיעורי עזר. אני אישית לא האמנתי \ מאמין בטיפול באומנות. מזה כ-4 מטופלת בשיטה זו. אם לשפוט לפי התוצאות, ברוך השם השיטה עובדת.. מעל המשוער. האם טיפול באומנות מבוסס על רציונאל מדעי כלשהו ?

לאילן שלום. טיפול באומנות הינו טיפול לכל דבר בתנאי שהמטפל עבר הכשרה מקצועית, ממסדית ומוכרת והינו בעל תעודה מהימנה. פסיכותרפיה בעזרת אומנויות מבוססת אף היא על היעקרון הפסיכואנאליטי של קיום התת מודע המשפיע על אורח החיים, הבחירות והיחסים הבינאישיים. לגבי ביתך- הרי שמבחן התוצאה הינו הקובע. אם אכן השתפרו התסמינים ומצבה הרגשי- הרי שהטיפול מוצלח ושעשיתם בחוכמה ששלחתם אותה לטיפול זה. בהצלחה בהמשך. רוית.

אילן שלום רב, מקצוע הטיפול באומנויות אמנם הוא יחסית מקצוע "חדש", אולם הוא נחשב למקצוע טיפולי איכותי ומעוגן בתאוריות מעמיקות ובמחקרים לא מעטים. זהו אינו מדע מדויק ככל יתר מקצועות הטיפול, אך האפקטיביות שלו נבחנה לא מעט פעמים. אתה יכול לקרוא את המאמר שמפורסם כעת במגזין אודות תרפיה בארגז חול שהיא שיטת טיפול שנכללת במסגרת ה"טיפול באומנויות" ומיושמת לא אחת בה. ישנן שיטות רבות נוספות המיושמות בתוך חדר הטיפול הכוללות את מגוון אמצעי היצירה וההבעה. בעיקר לאור העובדה שאתה מעיד כי הטיפול מסייע לבתך, אני חושבת שאתה יכול להיות סמוך ובטוח כי הילדה מקבלת את אשר לו היא זקוקה. ואגב, יש חומר רב ברשת (בעיקר באנגלית) אודות תרפיה באומנויות. אתה יכול לעשות חיפש באחד ממנועי החיפוש על המילים "art therapy" זה יכול לתת לך מידע וידע אודות הגישה. כל טוב! שבת שלום, טלי פרידמן

ד"ר יוסי אברהם שלום רב. שאלתי אולי תהיה קצת מוזרה אך לא ידעתי לאן לפנות עם שאלה מסוג זה. אני בת 23 ויש לי חבר בן 25 ואנו נמצאים יחד כבר כשבע שנים. הבעיה היא שכבר לפני כשנה, חברי מתחיל להיכנס לאתרי סקס באינטרנט ולגלוש שם שעות. בהתחלה הוא רצה שנגלוש יחד אך אחרי שהבעתי את סלידתי הרבה מהעניין החל לעשות זאת לבדו ולעיתים אפילו ללא ידיעתי. בנוסף הוא רוצה פעם - פעמיים בחודש שנצפה בסרטים כחולים, ואני פשוט חושבת שזה דבר דוחה ביותר. יש לציין כי אני באה מרקע מסורתי מאוד (לא דתיה) ואני שומרת שבועיים בחודש בהם אנו לא שוכבים ובקושי נוגעים אחד בשניה. שאלתי: האם עליי להתייחס לעניין בהבנה או שמא בחומרה? האם עליי להראות לו שאני כועסת (ואני באמת כועסת) או להראות לו שזה לא מפריע לי? והאם התנהגותו נורמלית? אשמח לקבל תשובה לכל שאלותיי (ואני מקווה שתוכל באמת לענות לי כיוון שלא מצאתי סקסולוג אשר עונה על שאלות מסוג זה). בתודה מראש, האלמונית.

1. לדעתי המענה לשאלה האם להתיחס לעניין בהבנה או בחומרה קשור למערכת הערכים שלך, תפיסת עולמך והרקעך התרתבותי. 2 .יתכן והכעס שלך נובע מהעובדה שהתנהגותו של חברך מנוגד לגורמים אלה. 3. בהקשר זה, נורמליות הוא עניין יחסי וסוביקטיבי ואישי תלוי בגיל מצב , התפתחות פסיכוסקסואלית של מי שנמשך לצפיה בסרטים פורנוגרפים. יכול להביא דוגמא אישית כדי להמחיש: כשהיתי נער , חייל ומבוגר צעיר נמשכתי לסרטים פורנוגרפים. לדעתי המשיכה העיקרית היתה ל "אסור" ופחות מינית. עם חלוף הזמן הסקרנות פחתה והיום לא היתי מבזבז זמן או כסך כדי לצפות בסרט כזה. יתכן וחברך זקוק לגירוים חדשים או מעוניין לספק את הסקרנות שלו.שלב כזה שיעבור כשיספק את סקרנותו. בכל אופן התמונה לא נראת חריגה מידי. מצד שני באם מערכת היחסים ביניכם תקינה זכותך לבטא את תחושתך בנדון . לדעתי דחיסת הרגשות שהתנהגותו של חברך מעוררות בך עשוי להיות הרסנית. תהיהי גלויה וכנה .

אלמונית, כתבת בעצמך... את כועסת!!! למה לשמור את הכעס הזה? רבים וטובים פה בפורום יסכימו, שהכעס רק גורם בעיות כשהוא נשאר. הקשר, כמו שהוא היום, לא בריא (בעיקר לך) - עובדה שאת מוטרדת מזה... אם היחסים ביניכם פתוחים, תנסי לדבר איתו על כל הנושא... שיחה רגועה...

אם אין אני לי...מי לי ? וכשאני לעצמי... מה אני?

שאלות טובות... כשמדובר בי, התשובה (לשאלה 2) היא שום-דבר.

שלום, ביתי בת 4.5 חודשים. החל מגיל 3 חודשים לערך, היא בוכה למראה כל פרצוץ זר, לרבות סבא וסבתא שלה ולא מוכנה להיות עם אף אחד זולת אבא ואמא. כאשר היא בידיים של אותו אדם זר הבכי נהיה היסטרי. הדבר מקשה שכן איננו יכולים להשאיר אותה עם כל אדם אחר אפילו לפרק זמן קצר. האם מדובר בתופעה חולפת או שעלינו לנקוט בצעד מתקן כלשהו? ואם כן מהו? תודה

לאילן שלום. קצת קשה להבין מן התאור ולקבל תמונה מלאה, אבל בכדי להבין טוב יותר אולי כדאי שתפנו ליעוץ מקצועי. תחום הטיפול מגיל 0-3 היום תופס תאוצה. ישנם מקומות טובים ומהימנים לאיבחון ולטיפול ואני מאוד ממליצה על כך. במידה ותרצה הכוונה מפורטת יותר כתוב לי לדואר האלקטרוני כולל מיקום גיאוגראפי ואעשה כמיטב יכולתי לעזור. בברכה. רוית.

ל ד"ר אורן קפלן שלום. אני חרד לפעמים על בריאותי ועל בריאות משפחתי וכאשר אני מתעמק בנושא זה מלחיץ אותי יותר. זה מפריע לי מאוד. רציתי לדעת מה אתה ממליץ? מודה לך מראש. בברכה אורן

אורן שלום חרדה לבריאות יכולה להיות דבר טבעי, אולם כשהיא מגיעה בתדירות ועוצמות גבוהות, ובמיוחד אם אין סיבה מציאותית לחרדות כאלה, אז יש צורך לטפל בעניין. קשה להמליץ לך בצורה ספציפית ללא היכרות יותר רצינית איתך. חשוב להבין את מקורות החרדה והאם יש מקומות נוספים בהם אתה חרד. בכל מקרה, במידה והנושא פוגע באיכות חייך אני ממליץ שתפנה לייעוץ פסיכולוגי כדי לבדוק כיצד ניתן לשנות את המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן

ברצוני לקבל קצת פרטים לגבי נושא חילוף חומרים ביתי בת 15 חולה מזה חצי שנה מקבלת עזרה ומטופלת.{אנורקטית}רוצה להחלים וביקשה עזרה. התפריט כולל ארבע ארוחות ביום -שווה ערך קלורי בסך 1,500 קלוריות ,לפעמים יש פספוסים. לאחרונה החלה לרדת במשקל באופן קיצוני האם הגיוני שבשלושה ימים אפשר להשיל מהמשקל 1 ק"ג למרות שהיא אוכלת ובהשגחה ראוי לציין שהדילוג בבית הספר וכל השאר בהשגחה. בממוצע היא אוכלת כ-1,100 קלוריות ביום . במשך תקופה לא העלתה במשקל בצורה משמעותית כ-200 גרם בשבוע הדיאטנית רוצה עליה במשקל בשבוע כ 1 ק"ג מה לעשות האם יש אור בתהום ?? האם הגיוני "למנוע ממנה הליכה לבית הספר " כדי לא לבזבז אנרגיה ??? מדובר בתלמידה מחוננת קצת עצות אפשרלקבל????? אשמח ואודה

סתם השערות.. לאנורקטיות יש הרבה דרכים לרדת במשקל גם כשהן ב"השגחה" על האוכל, והן גם לומדות הרבה טריקים איך לעשות את זה. אפשר לנסות לבדוק אם היא משתמשת בחומרים משלשלים, אפשר לבדוק אם היא עושה ספורט בחדר כשהדלת סגורה ואולי אפילו בלילה במקום לישון, אפשר לבדוק אם היא אוכלת ב"השגחה" ואחר כך מסתגרת בשירותים או במקום אחר ומקיאה, ואולי ה"השגחה" לא ממש טובה, יש הרבה טריקים כמו למשל בשניה שאת מסובבת את הראש, לדחוף את האוכל בכל מיני מקומות נסתרים, או להאכיל את הכלב, אם יש לכם. קצת קשה להאמין שמתפריט של 1,100 קלוריות אפשר לרזות קילו בשלושה ימים, אלא אם כן יש משהו נלווה, אולי אחת מהאופציות שציינתי, ואולי משהו אחר. בכל מקרה אני לא חושבת שכדאי לך למנוע ממנה ללכת לבית ספר. אני לא חושבת שה"סגירה/כליאה" שלה בבית הם משהו חיובי, ההיפך. אני חושבת שבית ספר והזמן שהיא מבלה שם, זה משהו שנותן לה נקודת מבט והרגשה חיוביים יותר, היא נמצאת בסביבת החברות שלה, שזאת סביבה תומכת, היא לומדת והיא יכולה למצוא בזה משמעות להמשיך הלאה כדי להילחם באנורקסיה. האמת היא, שבתור אנורקטית לשעבר, עליה של קילו בשבוע נשמע לי הרבה, ושל 200 גרם מעט, אני הייתי הולכת על שביל הזהב באמצע, חצי קילו בשבוע, בשיתוף עם הדיאטנית כמובן, ובראיה של עד כמה חמור המצב הפיזי והתזונתי שלה, ועד כמה החוסרים מפריעים לתפקוד וגורמים לחולשה, סחרחורות ועייפות. ובנוסף לדיאטנית, יש משהו שלא ציינת, וזה אם היא נמצאת בטיפול פסיכולוגי, ואם התשובה היא לא הייתי חושבת על האפשרות לשלב כזה טיפול. בדרך כלל האנורקסיה משלבת בתוכה מצוקות נפשיות, והעליה במשקל פותרת את הסימפטום אבל לא את הבעיה, ואז עלולים לצוץ סימפטומים חדשים, או שהאנורקסיה תוקפת שוב מחדש, לפעמים גם קשה יותר. בגלל זה נראה לי חשוב לשלב טיפול פסיכולוגי - גם לצורך תמיכה, וגם כדי לברר מה עומד מאחורי הסימפטום ולמצוא דרכים בריאות לפתור את המצוקה, ולא לפתח הפרעה חדשה. יש אור בקצה המנהרה, אפשר לצאת מאנורקסיה, רק צריך למצוא את כלי ההתמודדות הנכונים ולא מספיק לטפל בחלק הפיזי בלבד של ההשמנה בדרך כלל. טיפול משולב של דיאטנית ופסיכולוג/ית יכול לעזור, ביחוד אם ביתך הראתה נכונות לקבל טיפול ולצאת מהמחלה וביקשה עזרה, עכשיו צריך באמת רק למצוא את הכלים הנכונים שיעזרו לה, כי גם כשהיא רוצה לצאת מזה, לפעמים האנורקסיה משתלטת, ובכל מקרה אי אפשר לצאת מזה לבד. בהצלחה - לך ולביתך !!

לאם המודאגת ובצדק שלום כל מה שאביב כתבה לך זה בול נכון ורק שתדעי גם שיש את הרצון של הבת ללכת לקבל עזרה עדיין חזק בתוך תוכה יש לה את הצורך להוריד מכמות האוכל שנרשמה לה מהפחד להשמין וכל ק"ג תוספת נותן כבר הרגשה של שמנה [ [ מניסיון אישי ] ] ואז היא מוצאת את הדרך שאת תחשבי שהיא אכלה את כל ה1100 קלוריות ובעצם היא אוכלת פחות וזאת הסיבה אולי שהיא עלתה רק 200 גרם ושוב כמו שאביב כתבה לך הטיפול צריך להיות משולב גם עם טיפול נפשי ע"י פסיכולוגיה או אם המצב הכלכלי מאפשר זה טיפול במרכז להפרעות אכילה שזהו טיפול משולב טוב מאוד ויקר מאוד . אבל רק דיאטנית לא תוכל לדעתי לפתור את בעיית האנורקסיה כי האנורקסיה זה סימפטום של בעיה עמוקה יותר והרבה אנורקסיות שטיפלו רק בבעית האכילה הפכו להיות בולמיות שזה גרוע באותה המידה .תני לה ללכת לביה"ס זה רק יוסיף לה את הרצון להבריא ולא יסגור אותה סביב המחשבות סביב האוכל . בהצלחה בהבראה [ . שלוקחת הרבה זמן וצריך הרבה סבלנות .]

היי אביב תודה על ההתייחסות . ביתי לא משתמשת במשלשלים, בלילה אני ישנה איתה בחדר ,אינה עוסקת בכל פעילות גופנית {כולל ביה"ם } . לא מקיאה ייתכן שאת מעדני החלב לפעמים היא משליכה לכיור או לפח. גם את השלב הזה עברנו לאחר לחץ רב היא הודתה שאכן רימתה בתקופה מסויית, כיום היא מאותת ב"סממני חרדה קלים" אך עדיין לא מזועזעת למרות שבביקור האחרון במרפאה להפרעות אכילה בבית חולים רמב"ם שלחו אותה למיון בשל לחץ דם נמוך.{דרך אגב היא שוחררה מאחר והרופא טען שמצבה הגופני יציב }. היא נמצאת מזה מספר חודשים בטיפול פסיכולוגי אך בושא ה"מחלה" קשה מאוד להגיע אליה. אינני מבינה איך היא סיימה את השליש בבית-הספר בממוצע 100 . האם קיימת איזו דרך "לזעזע" בכדי לגרום להתעורות??? תודה רבה!!!

אביב!!! אני אדבר איתך מאוחר יותר מהבבית עכשיו אני יוצאת מהעבודה שיהיה לך טוב מתוקה.

????? אבל מי את ? אל תשאירי אותי לחוצה .. בבקשה ...

טל- בתי בת ה14 נמצאת בדיוק במצב של הבת שלך ואני אובדת עיצות. אולי תכתבי לי לדואל וביחד נצליח לחשוב על משהו...רקפת

שלום רקפת, רציתי להגיד לך שאני מכירה מישהי שבידיוק במצב של בתך, גם בת 14 היא התחילה לרדת במשקל שנה שעברה לאחר שעשתה 3 חוגי ספור ביום ולא אכלה אפילו 600 קלוריות! היא ילדה מאוד גבוהה (כמעט 1.80) והיא שקלה 50 קילו....מה שלא נראה כל-כך מסוכן אבל הילדה נראתה כמו שלד מהלך....כולם אמרו לה שהיא צריכה לעלות אבל היא לא הסכימה וכל הזמן אמרה שהיא שמנה.....עכשיו היא עלתה קצת במשקל (היא שוקלת 56) אבל כמובן שבגיל הזה זה נקרא תת- משקל וזה מאוד מסוכן! היא לא מקבלת מחזור כבר חצי שנה הלחץ דם שלה מאוד נמוך והכל בגוף שלה בהילוך איטי כזה.... אני חושבת שאת צריכה לדבר אם הבת שלך ולתת לה להבין שמה שהיא עושה זה נזק לגוף שלה שיכול להיות גם בלתי הפיך בבמצבים מסוימים!!!! הילדה הזאת במצב נפשי נוראי היא בדיכאון הרבה,לא רוצה לצאת עם החברים שלה כי היא פוחדת שיגידו עליה שהיא שמנה ואם היא כן יוצאת בערב היא לא תוכל כל היום רק כדי שלא תרגיש התנפחות! אם יש לך עצות בשבילי אשמח לקבל אותם ולעזור בכל דרך.... תודה אנונימית

בוקר טוב רקפת!!! ראשית האם ביתך מוטפלת במסגרת רפואית משולבת משמע פסיכולוגית, מעקב פסיכיאטרי ודיאטנית???? וכמובן טיפול משפחתי ...... אין ספק שלנו ההורים המלחמה קשה אך להן הרבה יותר... נכון שהמראות קשים ולראות את הילד שלך מרעיב את עצמו ומגיע למצב גופני ירוד הכולל את כל הנזקים המוכרים המלמחמה קשה אני יכולה לעזור לך המתן מספר עצות ממהלך הפעולה ודרך הטיפול האישית שלנו.. האם תרצי אשמח...... טל

טל שלום רב, לא ברור לי ממכתבך האם בתך מטופלת רק על ידי דיאטנית. בטיפול בהפרעות אכילה חשוב לשלב בין טיפול רפואי, דיאטני ופסיכותרפויטי. לגבי הירידה במשקל אינני יודעת להסבירה, אולם עלייך לבדוק האם קיימת אפשרות שהילדה זורקת או מעלימה אוכל, אפילו בהשגחה (תאמיני לי שאפילו בתוך מחלקות להפרעות אכילה, תחת השגחה מלאה וצמודה הבנות מצליחות להיפטר ממזון...) או חלילה לאחר הארוחות מקיאה? האם היא עושה פעילות גופנית? לדעתי עליך לפנות לייעוץ, ולא להשאיר את הדברים רק אצל דיאטנית. זה עשוי להיות בין לא מועיל לבין מזיק. בברכה, טלי פרידמן

בוקר טוב טלי לשאלתך האם הטיפול משולב התשובה היא כן מזה מספר חודשים ביתי נמצאת אצל פסיכולוגית ובתוך מסגרת..... גם במהלך הטיפול ההדרדרות נוראית ראוי לציין שביתי מאוד סגוגרה ו"שחקנית" כך שקשה לראות עצב או מועקה כלפי חוץ. ולכן בסיטואציות מסוימות היא אינה משתפת את המטפלת..

נרדמת יקירי?

לא כלל לא היתה לי בעיה במחשב ., את עדיין כאן?

טוב כניראה החלטת לפרוש , אז ליל מנוחה ונקווה שהסופה תדעך,ביי

"ספר שירי"/ רחל צריחות שצרחתי נואשת, כואבת, בשעות מצוקה ואובדן, היו למחרוזת שירים מלבבת, לספר שירי הלבן. נגלו חביונות לא גיליתי לרע, נחשף החתום בי באש, ואת תוגתו של הלב הכורע יד כל במנוחה תמשש.

הרה ........ זה כאילו נכתב עליי. ככה בדיוק אני מרגישה- נואשת, כואבת, אובדן, מצוקה,חביונות, תגליות, אש, חשיפה, תוגה, לב כורע.. תקחו את כל אלו, ותראו איזה גוש יושב לי בבטן.

אז זה הזמן לכתוב ספר שירים לבן... ותזכרי - הסוף של השיר רגוע ושלו יותר... כי זה אפשרי.

אני בת 27 נשואה ואם לתינוקת בת ארבעה חודשים את בעלי הכרתי לפני חמש שנים. לפני שהכרתי את בעלי החיים שלי היו חסרי משעות הייתי מאוד אומללה , מההורים שלי שכל הזמן ירדו עלי והשמיצו אותי בכל הזדמנות ואף פעם לא היו מרוצים ממני, מילדים שתמיד הרביצו לי ולעגו לי בקיצור גיהנום וזה לאהכל. מגיל 9 עד גיל 18 עברתי התעללות מינית ואונס על ידי שכן, בגיל 16 עברתי תקיפה מינית על ידי שלוש בנות (גרתי בפנימיה) . מאז שאני עם בעלי טוב לי ולא חסר לי שום דבר העיניין הוא שאני כל הזמן לחוצה ועצבנית ואני מרגישה שהקול של אמא שלי יוצא ממני ובעלי אומר שאני בדיוק כמוה . (ובשבילי להיות כמו אמא שלי זו לא מחמאה) אני אומרת לבעלי שהוא צריך להבין אותי כי חמש שנים של טוב לא מחפים על 23 שנה של סבל .למרות שהוא אומר שהוא מבין אני יודעת שהוא בחיים לא יבין לכן אבקש את עזרתכם ל הגיד לי האם זה יכול להיות שכל מה שעברתי בעבר גורמים לעצבים שלי ולחוסר שקט שאני מקרינה? האם לדעתכם אני צריכה ללכת לטיפול פסיכולוגי ? בתודה מראש לינור

linor......... u described here realy bad things u been throe... no one can expect to deal with them alone - u r humen been and afcourse these things effected u......... i"m glad to hear u r happy now but - to be trully happy , u need to deal with the things with a proffesional..... good luck

לינור שלום הרקע שאת מתארת קשה מאוד, ואני מתפלא שעד היום לא פנית לעזרה פסיכולוגית. כל אחד מהדברים שעברת מצריך עיבוד כלשהו. את כנראה אדם עם כוחות רבים אם הצלחת לשרוד עד כה ולהקים משפחה. אבל את חייבת לנצל את הכוחות הללו גם כדי לעבד את מה שקרה לך וכדי לשמר את מה שהצלחת להקים. אני מציע לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי ולהחזיר את השליטה לידיים שלך, ולא לתת לגורל ולעברך לשלוט בך ובנפשך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. אני עושה סמינריון בנושא אילמות מבחירה והייתי שמחה למצוא כל חומר חדש שנכתב בעיברית לאחרונה (גם חומר באנגלית יתקבל בברכה). תודה מראש אורית.

http://www.snunit.k12.il/szold/hevra/17815.html http://www.snunit.k12.il/szold/hevra/36901.html תוכלי למצוא את החומר בספריות הרלוונטיות באוניברסיטה או ישירות במכון סולד. בהצלחה.

כל מה שאומר הוא על סמך אי ידיעה.כלומר מעבר להבנת הסבל אותו את מתארת שעברת עם הורייך, שהוא מעציב מאוד. אנלא יודע איזה סוג של אנשים הם ומה גרם להם לעלות איתך על מסלול התנגשות מאז ועד היום.ישמע לך קצת מוזר כרגע אבל בתהליך ארוך אותו את צריכה לעבור תהייה חייבת להיות נקודה עתידית בה יהיה עלייך ללמוד לסלוח על כל מה שהיה. וזאת משתי סיבות: הראשונה והעיקרית היא בריאותך הנפשית,כלומר יקשה עלייך מאוד להגיע אל השלווה אם לא תעיפי את המשקעים. הסיבה השניה וזאת אומר בזהירות-- במידה ולא עברת התעללות חריגה(פלילית)במשפחה, אני מוכן להסתכן ולומר שאולי כן קיים ניצוץ של אהבה אצל הורייך כלפיך,רק אותו תוכלי לקבל ולהבין (אולי) רק לאחר שיהיה לך מימד. מימד הנבנה מפירוד טריטוריאלי, וזמן. בגדול אני חושב שחייו של אדם נחלקים לשניים. החלק הראשון הוא כל עוד ההורים בחיים. והשני הוא לאחר שהטבע עושה את שלו והם נלקחים מאיתנו. אז שוב ישמע לך מוזר- אך גם מתוך "שדה הקרב" בו את נמצאת , אני חושב שעלייך להיות מרוצה שבכלל יש לך הורים. לגבי שינויים אז כמו שלא בנו את רומא ביום אחד, כך גם את צריכה להבנות לאט ובטוח! את לא חייבת להתחיל בלארוז מזוודה ולעלות על רכבת שתיקח אותך למרחקים. אסור!!! לך להתנות בחשיבה כי תוכלי לעשות צעד רק במחיצתו של גבר. ואני יודע שקשה להתנתק מחברי ילדות אבל ברגע שתהיי שלימה עם עצמך ,ולא תתבישי "בכרטיס ביקור" שלך (אין על מה), תוכלי להתערות ביתר קלות בחברות חדשות. אני חייב לציין שהאינטואיציה שלך מרשימה משום שדיברת איתי על טאי צי, והיום אני באמת חושב שזה יכול לעזור לך(פשוט מכיר את הפילוסופיה שעומדת מאחורי זה). ולסיום כולנו יודעים שיש לך עמוד שדרה חזק, אך זו את שצריכה לחוש את עוצמתו, ולאחר שזה יקרה השמיים הם הגבול. (וסליחה אם נשמעתי זקן היום)

תן סימן

היי מה קורה???

זה אולי יישמע לך מאד מוזר אבל אני לא חושבת שאני כועסת עליהם. אולי אני כן כועסת אבל לא מודעת לזה. בכל אופן, כרגע זה יותר עצוב לי מאשר כועס. עצוב לי על עצמי, ואני שואלת את עצמי אם לנצח אשאר עם הסוג הזה של המזוכיסטיות, של תפקיד הקורבן? ז"א, אוקיי עברתי מה שעברתי, הבנתי מה שהבנתי, אבל.... מה יהיה איתי? רוצה להיות נורמאלית.

מי אמר שאת לא נורמלי? את יכולה להגדיר לעצמך מהו נורמלי? ובכלל עוד אף פעם לא סיפרת מה את רוצה להיות שתהיי גדולה.

מכיון שלא מצאתי פורום שנוגע ישירות בנושא, החלטתי לנסות ולפנות אליכם. האם תוכלו לספק לי מידע על המחלה ועל אופן הטיפול. אני "מגדירה" את עצמי כבולמית, למרות שאף פעם לא אובחנית ממש בשום מקום, רק מקריאה בכול מיני מקומות והצלבה של הדברים. לאחרונה החלטתי שאני רוצה לטפל בעצמי ואני לא בדיוק יודעת מאיפה להתחיל לברר ודיי מתביישת לשאול את רופא המשפחה. מקוה למצוא פה תשובה או לפחות הפניה למקום אחר. אציין שאני גרה באיזור הדרום וב"ש. תודה אביטל

אביטל, מברוק!!!!!!!!!! עשית צעד חשוב ותבקשי גם מהמשפחה תתמוך בך. עדי

תודה עדי, מחמם את הלב שיש מי שיודע להגיד מילה חמה.

אביטל, נסי בתל השומר, מרפאה להפרעות אכילה- מבוגרים 03-5305103 או בשחף, מרכז פרטי- 08 9357035. מידע על בולימיה ניתן למצוא באתר www.macom.orj מקווה שעזרתי קצת. בהצלחה, ענבר

קודם כול , לפני הכול, תודה על היחס החם. אז ככה, בתל השומר, אין ממש סיכוי כי כבר שמעתי שצריך להיות מקרה קריטי כדי להתקבל כי אם לא אז צריך "לקחת מספר" ולחכות חצי שנה ומעלה ואני ממש לא רוצה לחכות כי אני מרגישה שאני צוללת. אני אנסה לבדוק במקורות האחרים שנתת לי. שוב תודה אביטל

אביטל ערב טוב ! הגעת למקום הנכון כדי לקבל מידע ואפשרויות טיפול אבל לא כל כך ברור איזה מידע את רוצה על המחלה אם את יודעת להגדיר את עצמך כבולמית שרוצה לטפל במחלה אז עצתי לך מיכוון שאת גרה רחוק מהמרכז לברר בבית חולים " סורוקה "אם יש מרכז להפרעות אכילה או לשלב טיפול של פסיכולוגית ודיאטנית משולב ביחד ואם האפשרות הכלכלית מאפשרת במרכז הארץ יש שני מרכזים פרטיים מצוינים לטיפול בבולימיה ואנורקסיה ששם כל הטיפול מרוכז באותו המקום . מרכז אחד נמצא ליד צומת ביל"ו ונקרא "שחף " טלפון : 089357035 את יכולה להתקשר ולברר דרכם פרטים וגם יש מרכז בהוד השרון שנקרא " נופית " לגביו אין לי פרטים .אם יש לך עוד שאלות פשוט תשאלי בלי להתבייש .בהצלחה .

גם לך, אני מודה, על התגובה והרצון לעזור. האמת היא שטיפול באיזור המרכז הוא לא ריאלי, פחות מבחינה כלכלית כי אני בטוחה שההורים יעמדו לצידי אם וכאשר אני ארצה ואספר להם, אבל אני לא רואה את עצמי מתנתקת מהסביבה שלי, לא יכולה להפסיק לעבוד. יודעת שיש בסורוקה מרפאה להפרעות אכילה, השבוע העזתי ופניתי למישהו מתחום הרפואה והוא יבדוק לי את הנושא. שוב תודה לך אביטל

אביטל שלום רב, לגבי מידע אודות הבולימיה תוכלי למצוא כזה על הרשת ובקרב החברים הגולשים בפורום שלנו. לגבי מקומות טיפול, את יכולה לפנות למרפאה להפרעות אכילה שבבי"ח סורוקה. אם את מעוניינת בטיפול פרטי, אזיי כדאי למצוא מטפל שעוסק בהפרעות אכילה. אני אשמח לעזור לך באם תחליטי שאת מעוניננת בטיפול פרטי...פני אליי דרך האימייל ונמשיך משם. בברכה, טלי פרידמן

היה לי חשוב לשמוע את דעתך לגבי מה שכתבתי קודם בעץ, מהסיבה הפשוטה שאת אמא ורציתי לדעת איך את רואה את זה מהעניים שלך. בקשר לעזיבת הקן, אני חוסכת כסף כרגע, ועדיין נשארו לי כמה חודשים לסיים את לימודיי אז אני בסך הכל מנסה "לסחוב" את מה שנשאר בשקט, אבל כנראה שתכניות לחוד ומציאות לחוד. אני יודעת, בפירוש, שלעזוב את הבית זה הדבר הכי טוב לכולם, אבל בנוסף לכסף, אני גם מתלבטת לאן לעבור, ומפחיד אותי לעבור לעיר אחרת (בעיר שלי אין מה לחפש), לעזוב את הכל ולהסתדר לגמרי לבד, בלי בן זוג, ובלי חברות, ואני יודעת שאני חייבת את זה לעצמי, אבל זה עדיין נורא מפחיד אותי. ובעצם, כשחושבים על זה - מה לא מפחיד אותי? הכל מפחיד אותי. אני מרגישה נורא ויוי שלי, ממש פיכסי, מתי זה יעבור, זה לא עובר..

ליהי יקרה..... נכון אני אמא ,,אבל אין לי היתנסות בשליחת ילדים מהבית והבאתם למצב מוכנות ליציאה מהקן ,הלוואי ,,, עם בני הבכור היה סיפור אחר ,ועם בני הצעיר את יודעת מה המצב . ההצעה היתה על סמך ,עצמי מה אני היתי עושה עכשיו במצבך , ברור שהיתי עוזבת כל עוד נפשי בי , נכון שאם היה לך חבר הית עושה זאת מזמן ? אל לך לפחד מזה ,יש לך את עצמך , ראש על הכתפים , ואת יכולה להיות כל דבר שאת רוצה , את בחורה כנה ונבונה ומגיע לך לחיות את חייך לפי בחירתך . אספר לך על מישפחתי בקיצור ,,אנו 5 אחים אני הבכורה נישאתי בגיל 18לאדם שהישתמש בכוח כדי להיות ,,,איתי .קוראים לזה היום אונס(מכורח המציאות ,ומפחד הורי שלא יהרגוני ומפחד עוד יותר שלא אתחתן ואשאר אצלהם ) ,,,,אז ,לא היתה האפשרות השלישית שיש לך, לברוח לכולם .(כך אימללתי את חיי וחיי ילדי היקרים). אחי השני ,בגיל 21 הכיר את אישתו והיתחתן איתה כעבור חודשים , אחותי השלישית חזרה בתשובה בגיל 19 והיתחתנה ,וכשהיכירה את בעלה שבועייםבלבד. אחותי השלישית עזבה בגיל 20 וגם היתחתנה עם אחד שלא אהבה ,והיום היא גרושה . ואחותי הרביעית הכירה את בעלה ממודעה בעיתון ולאחר חודש הם נישאו כשהיתה בת 19. אז ..תראי כולם ברחו , שתי גרושות אחת חוזרת בתשובה ואחי היתנתק זה כ10 שנים מהורי ומאיתנו .והחליף את שם מישפחתו . אז זה מה שניגרם למישפחה כיש הורים שתלטנים , ולא מודעים לנפש ילדיהם . אציין שהיום אני סולחת להם ,,עברו בכל זאת 30 שנה . אל תיקחי את זה קשה , תזכרי ש"ידע זה כוח ",ככל שתביני אותם יותר ככה חייך הזמנים שם בנתיים יהיו יותר קלים . אני מקוה שאת מבינה , ליהי אהובה שלי , שאין אני מאמינה בבריחה , או בכניעה , אלא בהיתמודדות ובשליטה . היתמודדות שתעשך אדם יותר מאוזן ,ולא "להניח לדברים לקרקע אותך " כמו שקרה לי שליטה , פרושה להיות המושלת בגורלך.בכל מחיר ומצב וכעת בזמן ההמתנה . תתאמני על זה .זה אתגר בריא ונעים . אוהבת ויוי

אני ,,,מאד מיצטערת אם מיכתבי זה היה מאד קשה לקריאה והגילויים היו לא נעימים , אני אנני רוצה שתחושי באי נעימות בגללי ,אני יודעת שהיתאמצתי לנגוע בך בנדודה מסוימת והדרך היחידה שלי היתה על ידי הדוגמאות האישיות והחיות שעברתי . אז,,פשוט את לא חייבת לענות . אוהבת ויוי

לפעמים הייתי רוצה קצת לאבד שליטה. עד היום זה לא קרה לי. גם לא אצל הפסיכולוגית. כשאני מרגישה שמפלי הניאגרה עומדים להתפרץ לי מהעיניים אני עוצרת את עצמי. את מבינה ויוי שלי? אני פוחדת לאבד שליטה, לא יודעת איך עושים את זה. פוחדת שמשהו נורא יקרה. אז בגלל הפחד- אני דווקא נמשכת למקומות בהם אין לי שליטה ואז - שם- אני מנסה להשתלט על המצב, כשאני כבר עמוק בתוך החרא. זה פרדוקס , את מבינה... כי אני לעולם לא אצליח לקבל את מה שאני צריכה "שם". אני תמיד רוצה את מה שאי אפשר. מחפשת תמיד במקומות שאין.

עד גיל 18 לא סבלתי מתופעות נפשיות חריגות. בשרות סדיר עברתי ארוע טראומטי ומאז אני מפתח מידי פעם תופעות פיזיולוגיות שונות כתגובה למצבי מתח וחרדה . ( כגון בעיות עכול, נדודי שינה, כאבי ראש ,סחרחורות ). מזה מספר חודשים כשאני חווה מתח קיצוני אני חש גלי חום. לאחר כחצי שעה מופיעים כאבי שרירים ופרקים ולאחר מספר שעות אני חש תשישות. פניתי לרופא משפחה כדי לשלול בעיה אורגנית וכל הבדיקות היו תקינות. לדוגמא: היום היה לי יום נפלא נפשית וגופנית. בסביבות שעה 16:00 היה לי ויכוח עם עמית לעבודה ואז הופיעו הסמפטומים המתוארים כשהבולט מביניהם היה מתח שרירי שהתדרדר עד לכאבי שרירים. האם התופעה מוכרת ??

לי זה מוכר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!)))))))))))))))))))))))))))))))))((((((((((((((((((((((((((((((

אם עברת בדיקות הדם והם היו בסדר , אזי יש לך על מה להיתנחם . תישמור יותר על עצמך ,לא להיכנס למתח ,כי אף אחד לא שווה את זה . כשאמרת שיש לך גלי חום ישר חשבתי על גיל המעבר , האם אתה בגיל זה ?

יוסי שלום לא כתבת מה היה אופי הטראומה שעברת בצבא, אבל אם אתה רואה שינוי מאז, והעדר סיפמטומים לפני כן, יתכן בהחלט שהתופעות הם ביטוי כלשהו לפוסט טראומה. מתח נפשי וגופני אופייני לסוגים שונים של תגובות חרדה, ויתכן שזו הבעיה שממנה אתה סובל. אני ממליץ שתפנה לייעוץ פסיכולוגי כדי לבדוק את העניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום. אני בת 22 וסובלת כבר כשנתיים מהתקפי חרדה הנובעים ממצבים מאוד ספציפיים. הייתי רוצה לטפל בכך מאחר והדבר מפריע לי מאוד ביומיום. אינני מעוניינת בשום אופן בטיפול תרופתי . הבנתי מאנשים שהדרך הטובה ביותר הנה על ידי טיפול עם פסיכולוג התנהגותי שאלותיי הן: א. האם הנכם מסכימים? ב. כיצד אוכל להגיע לפסיבולוג התנהגותי שמתמחה בבעיה זו? האם תוכלו להפנות אותי? בברכה ובתודה מראש.

דנה שלום נושא התקפי החרדה עלה פעמים רבות בפורום. ראשית אצטט כאן תשובה שנתתי בנושא בעבר. לאחר מכן תוכלי לקרוא מאמר שפרסמתי כאן באתר בעבר, גרסה מסויימת שלו נמצאת בקישור הבא http://www.selfdiscovery.co.il/kaplan1.htm צריך להכיר את המקרה שלך באופן מעמיק יותר, אבל בעיקרון זה נכון, ניתן לטפל בהתקפי חרדה ספציפיים בטיפול פסיכולוגי התנהגותי/קוגניטיבי, כפי שתוכלי לקרוא במאמר הנ"ל. אגב, אינני פוסל תרופות על הסף. יש מצבים שבהם השילוב בין טיפול פסיכולוגי ותרופתי הוא דווקא הדבר הנכון. עם זאת, פעמים רבות ניתן לפתור את הבעיה ללא תרופות, ואם את מתנגדת לתרופות בוודאי שכדאי להתחיל בלעדיהן. להלן שיטות הטיפול הנפוצות: ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב חביבה, מה שלומך היום? חשבת קצת על ארועי יום האתמול? התאוששת?

הרה מקסימה, כנראה שארועי אתמול השפיעו עליי חזק יותר מבדרך כלל. היום הסתגרתי בבית, ישנתי המון, לא דיברתי עם אף אחד. אני מרגישה נורא כבדה, נורא עצוב מבפנים, מנסה להשלים עם המציאות כמו שהיא טופחת על פניי בסטירות ושריטות, וזה כואב להשלים עם העובדה, שהם לא ישתנו, שהם ימשיכו לשחק את אותם התפקידים באותו הסרט לעולם, כנראה. לא סיפרתי לך אבל אתמול גם היה לי מפגש עם הפסיכולוגית (לפני כל הבלאגן) והיה מאד קשה, סיפרתי דברים שתמיד התביישתי בהם, היה לי ועדיין קשה לי מאד לדבר על המכות שחטפתי שהייתי ילדה ובעצם עד לא מזמן, הבנתי סופסופ מאיפה מגיע הצורך הזה בכאב, בפחד שלי מאנשים, מחברה, מקשרים, ואת התלותיות. היה עצוב לי להעלות זיכרונות ששמרתי עמוק בכספת שהעלתה מזמן אבק, שתמיד פחדתי לפתוח. והנה, פתחתי אותה לראשונה אתמול עם הפסיכולוגית שלי ומה אני אגיד לך נשמתי, פשוט עצוב לי מעצמי, עצוב לי כמו שעצוב לראות בטלויזיה איך לוקחים ילד ומעצבים אותו למשהו כל כך פגיע וחסר ביטחון. כל הסיפורים האלה ששומעים, כל התסריטים שעושים עליהם סדרות בטלויזיה, אני חייתי את זה במציאות.

עוף גוזל חתוך את השמיים טוס לאן שבא לך

:( מסתבר שאכן היה לך יום עמוס רגשית... ועכשיו? השתפר קצת? הם ימשיכו לשחק את אותם תפקידים, כי זה מה שהם יודעים ומכירים... אבל את עוברת עכשיו תהליך של בדיקה עצמית... של חיטוט מכאיב בעבר, ומיון של כל מה ששמרת בכספת... ומה יהיה בסוף התהליך? כנראה שהשינוי יהיה רק שלך, אולי תלמדי לראות את ההורים בצורה אחרת... לאו דווקא לקבל אותם כמו שהם או לסלוח, אלא יותר להכניס הכל לפרופורציות הנכונות... רגע, הסתבכתי במילים של עצמי... אולי המריבה עם ההורים היתה רק הגפרור, ומה ששפך את השמן היתה הפגישה עם הפסיכולוגית... יום כל-כך טעון סופו להתפוצץ... וזה סוף שפוי - מי כמוני יודעת, שלא יוצא שום דבר מלשמור דברים בבטן... כי עדיף להסתכל למציאות בעיניים באיזשהו שלב: "you can run but you can't hide."