פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום וברכה! כשאני נמצאת בחברת אנשים, לרוב אני חשה מעין חרדה. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר באיכות השיחה, קרי: המילים מתבלבלות, הדיבור אינו שוטף, לא תמיד יש באפשרותי לבטא את שברצוני לומר וכיו"ב. התופעה שתוארה לעיל מצטמצמת בחברת חברים וידידים וכמעט נעלמת בחברת בני המשפחה. אנא הציעו לי דרך לטיפול. בברכה שני

שני שלום רב, נראה כי המצב אותו את מתארת, מפריע לך ואת מעוניין במציאת דרכים להתמודד עימו. ראשית, עצם המודעות והנכונות לטפל בכך, מבורכת. שנית, לגבי מה עושים, אם כן לדעתי כדאי לפנות לטיפול פסיכותרפויטי, אולי בגישה התנהגותית-קוגנטיבית. זוהי גישת טיפול שבדרך כלל אינה אורכת שנים כמו הטיפול הדינמי, והיא מתמקדת בבעיות ספציפיות יותר, עם תהליך של טיפול מעשי, כלומר לימוד של דרכי התמודדות מעשיים במצבים שונים. בהצלחה, טלי פרידמן

escitalopram (ציפרמיל החדש) ? אני מעונינת להשתתף בניסוי כזה. אם אין בארץ, האם מישהו מהארץ יכול להשתתף בניסוי שמתקיים בארה"ב ?

שלום איני יודע ניתן לפנות לחברה ולשאול אותם בחו"ל - לא כל נסוי כזה מייב מערך מורכב של מעקב שלא ניתן לקיים בדרך כלל בארץ זרה בברכה עמי

לפני כחודש החבר שלי החל לדבר בצורה מוזרה תוך עיוות קל של הפה. כששאלתי אותו למה התנועות המוזרות הוא טען שיש לו כאב חניכיים. אח"כ טען שהוא לחוץ כל הזמן וזה משפיע עליו. אני לא מסוגלת להסתכל עליו ולהשאר רגועה. יש לכם מושג ממה זה נובע?

כנראה שחבר שלך צודק, והעוויתות אכן נובעות מלחץ... כדאי שיפנה לברור רפואי מקיף, לשלילת בעיה רפואית.

http://members.nana.co.il/planet/ad2//images/pic11214.jpg

מה קורה פה????

בועז, גם אני שואלת. עדי

שלום. אז ככה. לא תמיד היתי ילדה יפה, לא תמיד היו לי חברות, אבל תמיד רציתי חבר. בשלוש שנים האחרונות המראה החיצני שלי השתפר וביטחון העצמי שלי התגבר-אני מרגישה טוב עם עצמי, אני יודעת שאני נראית מצויין ושיש לי הרבה מחזרים,ועדין אני רוצה חבר.. עכשיו, מאז שהתגייסתי והתחלתי לצאת בסופי שבוע היו לי הרבה סטוצים והזדמנויות אבל האפשרויות לקשר רצינילא הגיעו. לפני כ4 חודשים הכרתי מישהו, התחלנו לצאת ונהיינו חברים,מההתחלה לא נדלקתי עליו, והרגשתי שחסר משהו אבל נתתי לו הזדמנות, מפה לשם זה נהיה יותר ויתר רציני.. אני עדין מצאתי בו חסרונות: אם זה שהוא לא יודע לנשק או שהריח שלו לא משהו וכולי וכולי, בשבועיים האחרונים אני הייתי בהתלבטות של האם להיפרד ממנו או לא. החלטתי שכן לאחר התלבטות קשה. אבל מה אני לא יודעת איך לעשות את זה.. ועכשיו השאלה : אם כל חיי שאפתי לחבר וסוף סוף הגיע הבחור הרציני והמשקיען שממש מעריץ ואוהב אותי,ומוכן להיות איתי ..למה אני לא רוצה בזה עוד? למה אני לא מסתפקת בזה ופתאום כל מה שאני רוצה זה באמת סטוצים ולהיות עם אנשים קצת יותר מעניינים. אנא עיזרו לי להבין את עצמי.

הכרתי הרבה בחורות כמוך היום הם בנות 40 ומשהו ועדיין מחפשות....ובסוף מתפשרות על איזה קופיקו או ציפופו

אור, אין לי ספק, שדווקא את זה היא לא רוצה לקרוא...

שגי שלום, לדעתי כבר אמרת הכל: "הוא לא יודע לנשק ויש לו ריח לא משהו". 2 דברים אלה בהחלט צרכים להדליק אצלך נורה אדומה... החבר שלך לא צריך להיות מושלם, הרי לכולם יש פגם זה או אחר, אבל על נושא אינטימי כזה אני חושבת שלא כדאי לך להתפשר, כי הנוכחות שלו לידך צריכה להיות נעימה כך שלא תרגישי בשום אופן שהוא דוחה... מעבר לזה, המון אנשים מחפשים בן-זוג והדרך היא לפעמים ארוכה אבל תחשבי על מצבך - את צעירה וחסרת נסיון - יש לך את כל החיים לפנייך ועוד הזדמנויות רבות להכיר מישהו שיתאים לך יותר. לעיתים קשה לסיים קשר רק בגלל שאת לא רוצה לפגוע בו כי למרות שיש כמה דברים שמפריעים לך בקשר הוא עדיין בחור נחמד וכו', אבל אם במעמקי ליבך את יודעת שזה פשוט "לא זה" אז כדאי לך לחסוך ממנו את פרידה שכניראה תגיעה בשלב כלשהו ופשוט לומר לו את האמת - שזה לא הקשר שמתאים לך כרגע. בהצלחה!

תודה סנונית... אבל השאלה שלי היא.. האם אי פעם אני כן יימצא את הבנאדם שעושה לי את זה ? או שפשוט אני אמצא חסרונות קטנים או גדולים בכול אחד.?

שגי היקרה:) תיראי .קודם כל אני הענה לך על השאלה ואח"כ אפרט. אם את תימצאי מישהו שמתאים לך. התשובה היא כן. יש כמה דברים חשובים שכדאי שתדעי. הדבר הראשון. שאם את לא מרגישה שהבחור הוא זה שאת מחפשת אז זה פשוט לא הוא. וזה חד משמעי. את תדעי שזה הוא. מתי שאת תרגישי את זה בבטן בלב ובראש. ואת תיראי שאת תרגישי את זה. הבחור שאת רוצה זה הבחור שמתאים לך. וזה טיבעי שאם זה לא הוא את לא תרגישי כלפיו כלום גם אם הוא בחור מדהים. דבר נוסף את תרגישי שאת מוכנה לקשר מתי שימאס לך מהסטוצים. ותרגישי שלמה ובשלה אם עצמך שבחור רציני זה מה שאת מחפשת. הבחור שאת מחפשת הוא בחור רב גוני שמחדש ומפתיע. ולא רק "נחמד". מישהו קצת מופרע. אבל לא יותר מידי מישהו שיהווה לך אתגר. אתן הבחורות מחפשות בד"כ דווקא את מי שלא מעוניין בכן. ולא מראה לכן שהוא אוהב אתכן ואנחנו...... אותו דבר:)) מה לעשות שניבראנו מפגרים:))) את מחפשת מישהו שיהווה לך אתגר. לא מישהו שאת מסיגה בקלות. מישהו שאת תתאמצי להשיג אותו. . לסיכום תיפרדי מהחבר יפה. כמו שהיית רוצה שיפרדו ממך. בסה"כ הוא התאמץ. גם אם הוא לא מצא חן בעינייך. תהני מהחיים עד שתימצאי את המישהו הזה שיהווה לך אתגר מישהו שתירצי לצוד אותו:)) והוא ימשוך אותך ויעשה לך טוב. ויגרום לכל תופעות הלואי שצינתי:) אם הקסם לא יפוג אז מצאת. רק תדעי שמינסיון זה לא קל. אבל אולי יתמזל מזלך:))) בהצלחה איתן

איתן, כתבת דברים רבים שהרגשתי אבל לא הפנמתי ולא קיבלתי.. תודה !

אם מישהו מהצוות המקצועי יקרא את זה, אני מתנצלת מראש על כמה דברים, שאולי פוגעים במקצוע, ועל הכללות מסויימות, שאשתדל להימנע מהן... הפסיכו' הודיעה לי היום, בסופה של פגישה לא קלה, שבשבוע הבא מתחילים לבנות אצלה, ויכול להיות רעש, אי-לכך שבוע הבא יהיה ניסיון לבדוק עד כמה הרעש המפריע. הולכים לבנות אצלה בדיוק באותה שיטה שבנו אצלנו (קומה שניה מעץ), וזה עושה רעש. התקשרתי אליה והודעתי לה שבשבוע הבא, אני לא אגיע, כי כל הרעש הזה לא בשבילי... והמטומ%$# הזו התחילה לצעוק עליי בטלפון, שאם אני לא באה בשבוע הבא אין לי מה לבוא יותר. שאני צריכה להבין שהעולם לא יכול להתאים את עצמו אליי, ושמה לעשות והמטפלת שלי החליטה לבנות עוד קומה! ניסיתי - בין לבין - לומר לה, שזה לא לתמיד, אלא רק עד שיתברר מה מידת הרעש (היא אמרה שתשכור מקום אחר עד שיסיימו לבנות, אם הרעש חזק מדי). אבל הסתומה הזו לא הפסיקה לרגע את שטף ההטפות שלה - כמה אני לא בסדר. ושאבוא מחר כדי לדבר על זה. היא חזרה ואמרה, שאם לא אבוא בשבוע הבא אין לי למה לחזור - מבחינתה זה סוף הטיפול. התעצבנתי ואמרתי לה, שסוף-סוף היא מצאה תרוץ בשביל לסיים את "הטיפול" הזה... היא כמובן הכחישה... ושוב זרקה את זה עליי - למה פסיכולוגים לא יודעים להודות בטעויות? זה מאוד נוח שיש מטופל, שאפשר "להלביש" עליו את כל מה שקורה, כי גם ככה הוא דפוק, לא? בסוף הצלחתי לומר לה, שאין לי בשביל מה לבוא מחר, כי אגיד את אותו דבר - אני לא מוכנה להיות חלק מ"מבחן הרעש" שלה, ושהרעש באמת מפריע לי ומטריד אותי - אז בשביל מה לבוא... הרי גם ככה לא נשמע אחת את השניה כמו שצריך. פתאום היא השתתקה... חשבה רגע (היא הצליחה לחשוב...) ואמרה, שביום ראשון לא אבוא, והיא כבר תודיע לי ביום שלישי מה קורה. סוף-סוף רעיון הגיוני, שלא קשור בסןף הטיפול (שאולי כן צריך לקרות). אבל זה לא רק הרעש, אני לא ארגיש בנוח לבוא אליה, כשמסתובבים שם כל מיני פועלים ועובדים - לא אמורה להיות איזושהי פרטיות?!?!!? אני אפילו לא אומרת לה את זה (עדיין) כדי שלא תחטוף עוד פעם קריזה... בקיצור, עוד יום דפוק - והרבה בזכותה! סליחה על ההתפרצות, אבל הייתי חייבת...

מירב שלום חבל חבל חבל (אבל אולי לא רק) גם אנשי מקצוע הם בני אדם וגם הם לא תמיד שולטים בעצמם לעתים בדרכים מעודנות פחות ופחות ברורות. לטעמי המבחן הוא האם תוכלו לברר מה קרה ועל מה הכעס ומה הדברים שהתעוררו בך בקצור - הטפול זה קודם כל מה את יכולה ללמוד ממנו על עצמך גם משגיאות אולי של המטפלת כפוף אולי לזה שגם היא מסוגלת לעבוד על זה ולא להסתפק בלהאשים אותך בהצלחה עמי

ד"ר אבני שלום, סיימתי את הטיפול הזה. אולי לא הייתי צריכה, אבל הגיעו מים עד נפש.

להרה שלום, כבר זמן מה אני עוקבת אחרי הפורום ורואה כמה חברים טובים יש לך פה. כולם דואגים לך - לנפשך ולבריאותך, ונותנים לך משענת טובה לימים פחות טובים כמו זה שעבר עלייך היום. אלה אנשים שמעורבים בחייך (כן, למרות שזה "רק" באינטרנט), ועושים זאת מתוך רצון כן ואמיתי. אני, בניגוד לעצת הד"ר, חושבת שאם המטופלת גורמת לך להרגיש רע - אז אין סיבה שתישארי עמה (אני פשוט זוכרת שכתבת יותר מפעם אחת שהיא "הרסה לך את היום"). עצתי אלייך היא: פשוט לא להתייאש. יש מספיק אנשים טובים (וגם פסיכולוגים טובים), כמו חברייך בפורום, שבאמת ישתדלו בשבילך שיהיה לך רק טוב. אם הפסיכולוגית הנוכחית לא גורמת לך להרגיש ככה, ובמקום זה את משמשת לה כ"שק אגרוף" אז שהיא תחפש מישהו אחר "לטפס" עליו.

סנונית, את צודקת. אבל אני צריכה איזשהו חופש לפני שאתחיל לחפש מישהו אחר... כרגע זו מן הרגשה של high, של "שחרור" מהטיפול, אבל אני מניחה שהימים הקשים עוד יגיעו. אני צריכה להתאפס על עצמי, ולהחליט אם בכלל מתאים לי טיפול בתקופה הקרובה. אני שמחה שמצאתי את הפורום.... אולי בגלל שזה "רק" אינטרנט... HERA.

ע"פ מה שאת מספרת, לפסיכולוגית שלך מתאים יותר לעבוד כמכונאי רכב.רוצה לחזק אותך בהחלטה על הפסקת הטיפול אצלה.

ניר, אפילו את הרכב שלי לא הייתי מפקידה בידיה... מחר היא תחליט שהצבע לא נראה לה, ותאיים להעיף אותו לכל הרוחות... :)

בוקר טוב לך אני אכתוב לך בכנות את דעתי: מי היא שתצעק עלייך? אני עברתי טיפול מאוד ארוך וחסר תועלת שמאוד הזיק לי אצל מטפל שהיה מקנטר אותי ויורד עלי, אבל לעולם הוא לא העז להרים עלי את הקול! זכותה לכעוס ולהעיר לך, ואף לסיים את הטיפול בגלל כל הביטולים שלך (זה עושה לה "חורים" מיותרים בלוח-הזמנים. אני לא מבינה איך המטפלת שלי לא מתעצבנת על זה). אבל דוקא כאן, כשיש רעש, ואנשים מסתובבים מסביבך זו לא אשמתך. נראה כאילו היא הוציאה דוקא בנקודה בה את לא אשמה, את מה שהיא הרגישה כלפי הביטולים שלך. נכון זה מרגיז, כי היא אמורה להפעיל שיקול דעת כשהיא מדברת אלייך, אבל אחרי הכל גם היא בן אדם. שנה וחצי בטיפול זה המון זמן. לדעתי את צריכה לעשות חושבים עם עצמך אם הטיפול הזה עזר לך בנקודות מסויימות, בתקופות מסויימות ושהמצב הוא לא שעכשיו הכל שחור ונראה לך שהיה ככה כל הזמן. גם לי היה חשוב שלא יטיפו לי כי באמת לא צריך וזה סתם מעצבן. אני לא אוהבת מטפלים עם עמדת ה"כל יודע" (ויש המון כאילו) שאת אומרת להם מילה והם מנסים לנתח אותך לכאן ולשם ולאלף כיוונים ששום דבר מזה לא נכון אבל הם מתעקשים שכן. אני לא אחיל על עצמי דברים שאני לא מרגישה רק כי הם כתובים באיזשהוא ספר פסיכולוגיה... גם אני עברתי מטפלים כי הרגשתי שהם לא עוזרים לי והתעקשתי על תחושת הבטן שפה זה לא ילך כי חבל על הזמן, על הכסף ועל העצבים. אבל לי דוקא נראה שאצלך זה לא חד משמעי. את חוששת שהיא הולכת לסיים את הטיפול, ואת כועסת והלב שלך לא שלם עם התחושה הזו, כלומר אולי את איכשהוא מרגישה שיש תועלת בשנה וחצי של טיפול ושחבל לעזוב. לכן כמו שכולם אומרים לך-זה שווה שיחה. בהצלחה, ובכל מקרה סופשבוע נעים, אני.

noname חביבתי, זה לא שהיו כל-כך הרבה ביטולים; בסך-בכל ביטלתי פגישה אחת בשבוע שעבר... אני לא מהמבטלים הכרוניים :) לפני שאחליט סופית מה בדעתי לעשות עם הטיפול הזה, אמתין כמה ימים לתגובה שלה על המכתב ששלחתי. בסך-הכל טיפול לא אמור להתנהל על מי-מנוחות, זו לא קייטנה, אבל גם בעיניי יש איזשהו גבול - בעיקר משום שפחות משעתיים לפני שיחת הטלפון הזו, הייתי אצלה בפגישה שהיתה לא קלה (לשתינו, אני מאמינה). ואולי זו הסיבה - אולי לא הייתי צריכה לשתף אותה בדברים, כי זה הבהיל אותה, והיא מצאה תרוץ נוח בשביל להראות לי את הדלת החוצה.

מבקש לדעת מה תופעות הלוואי של הנ"ל לטווח רחוק וקצר? האם יש גם השפעות על תיפקוד מיני? בתודה זאב

זאב שלום הבט למשל ב http://www.infomed.co.il/default.htm או חפש לפי citalopram יתכנו השפעות על המיניות אם כי אולי פחות מפרוזק למשל בכל מקרהה אפקט הוא אינדיבידואלי בהצלחה עמי

ביתי בת ה-13 , ילדה יפה ומקובלת בחברה, תלמידה טובה, בת נהדרת וכו'. בזמן האחרון היא טוענת שמשעמם לה, טוענת החברות שלה עסוקות ולא יכולות להיפגש איתה, לא רוצה ללכת לחוגים (חוץ מאירובי שעדיין לא מצאה באזור מגורינו), ונכנסת לפעמים למצבי רוח שלא מוצאים חן בעיני, בוכה בהתרגשות, כאילו אין לה אף אחד בעולם. יש לציין שהבית שלנו הוא בית חם ואוהב, גם אני, בעלי והאחים אוהבים ותומכים מאד, אך אני לוקחת ללב מאד את מצבי הרוח האלו ולא יודעת איך לעזור לה, שאלתי אותה אם קרה משהו חריג שאני צריכה לדעת ואמרה שלא, סתם בא לה לבכות. נא עזרו לי לעזור לה לעבור את גיל הטיפש-עשרה ביתר קלות. תודה

rosi, אם מישהו היה ממציא תרופת פלאים לגיל התבגרות קל, הוא היה מיליונר!!! עכשיו הכי חשוב לה שתהיו לצידה (למרות שמתחיל שלב המרד...), ואם למרות זאת עדיין קשה, תשקלו איתה את האפשרות לפנות לייעוץ (אפילו דרך יועצת בי"ס). בהצלחה, HERA.

שלום. פניתי לפורום פסיכולוגיה ולא לפורום דיאטה מכיוון שאני מודעת לכך שיש לי בעיה נפשית בעניין הרזיה. אני בחורה בת 21, ושוקלת כ- 5 ק"ג מעל המשקל הרצוי לי. במשל כל חיי אני במשמר דיאטה. תמיד רזיתי ושוב שמנתי. אני מתחילה דיאטה, ובאותו היום מתחילה לחשוב איזו תהיה יותר טובה ומהירה. אני מגיעה תמיד למסקנה שלא צריך לאכול וש"אם שבעים, לא מרזים". אני מצליחה להחזיק מעמד תקופה ואז נשברת. כשאני נשברת אז אני אוכלת מכל הבא ליד רק בשביל לשבוע. אז אני מרגישה מגעיל עם עצמי, מטיפה לעצמי שאני לא בן אדם חזק וקרה שפעמיים הקאתי בכוונה. אני לא יודעת מה לעשות, וכשאני מתחילה דיאטה מבוקרת, אני נשברת מהרגשת השובע, וההרגשה שההרזיה איטית. אני בחורה ששואפת לשלמות ונראית טוב. תמיד מטופחת אבל אני מרגישה שהכי רזה זה הכי יפה...מצב אנורקטי. מה לעשות?????

מירב, אני חושבת שכדאי לך לקבל את עצמך כמו שאת. לכל אחד יש יתרונות וחסרונות ואולי החיסרון שלך שיש לך קילוגרמים עודפים. אם את לא רוצה לקבל את עצמך אז כדאי לך להפוך את העניין לדרך חיים. המלצה שלי היא ללכת לקבוצת תמיכה (אני באחת כזו) אם כי לא לכל אחד זה מתאים. ירידה איטית היא ירידה הכי בריאה שבעולם. בכל מקרה, אם את לא הולכת לקבוצת תמיכה, לכי לדיאטנית. עדי

שלום רב, למרות כותרת ה"דחוף" בפנייתך - נראה לי שכדאי שתתייחסי לשינוי ההתנהגות האכילתית כאל משהו מורכב, שאיננו "דחוף" אלא "חשוב". השינוי עצמו, כמו אכילה, אינו צריך להיות משהו בולמוסי. התיעצות וקבלת תמיכה בעניינים הללו, שנעשים בצורה מקצועית ומתמשכת ולאורך כמה חודשים - מניבים תוצאות מצויינות. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

מירב שלום לא הבנתי למה דחוף אם זה נמשך כל כך הרבה זמן אם את רוצה להבין את עצמך ומדוע את מכשילה את עצמך כל פעם ניתן לשלקול יעוץ עם בעל מקצוע בהצלחה עמי

"מוות אינו האובדן הגדול בחיים. האובדן הגדול ביותר הוא מה שמת בתוכנו בעודנו בחיים." אין לי מושג מי אמר/כתב את זה, אבל זה לא ממש משנה. שיהיה לילה טוב לכולם.

זה נכון. אני מסכים איתך. אבל אולי תירשמי מישפטים אם אופטימיות אם תקוה אם אהבה:))) את רוצה שכולם יכנסו לדיכאון פה?:))) המטרה היא הפוכה לעודד לנסות להוציא את האנשים מהעצבות לפתור במידת האפשר בעיות:)) יאלהההההההההה תחיכי תצחקי על העולם:)))) @-------)----- איתן

להרה איתן לדעתי צודק העולם מכיל הרבה יופי ולדעתי לנו זכות לבחור בין חיים יפים והרמוניים לבין חיי סבל ורייקנות בבקשה יותר אופטמיות אני אישית מאוד דוגל באופטמיות גם כשנראה שהכול לא הולך תמיד יש את המחר והשמש תמיד תזרח. אנא זירמי אים החיים את בת של אלוהים והוא ברא אותך באהבה ומה שאת עוברת זה רק שיעור בחיים. תהיי חזקה בברכה זוהר.

לפעמים משהו מת בתוכנו ובדרך זו מפנה מקום להמשו אחר שזה עתה נולד. אילן

מה, משהו כמו "האהבה היא אי מוקף בים של הוצאות"?

איתן, רצית משפט אופטימי? קבל המלצה - "אף פעם אל תרגיז תנין, לפני שחצית את הנהר". נו? בעצם זה גם לא ממש אופטימי - אבל ריאלי לחלוטין, לא? :)))))

hi unfortunatly - i do belive this is a very smart sentence.... it is tru - it"s harder to think about loosing someone u love then loosing your own life...

להרה, יש רק הבדל דק בין אבל משמעותי, בין מוות פיזי לבין מה שמת בתוכנו, והוא שהמוות הפיזי הוא סופי וסופני אנחנו חייבים להשלים איתו ולחיות איתו, אבל מה שמת בתוכנו הוא לא סופי ולא סופני, הוא הפיך, אנחנו לא חייבים להשלים איתו ולחיות איתו, אנחנו יכולים לבחור לחיות איתו, אבל אנחנו יכולים גם לבחור להיפרד ממנו ולחזור לחיים. לפעמים קל לנו יותר להשלים עם האובדן ולהמשיך לחיות עם המוות שבתוכנו, ואנחנו נכנעים לזה, והולכים בדרך הקלה, וממשיכים בהרס העצמי, וממשיכים לחיות חיים שהם מוות, ויש מקומות אולי שזה טוב לוותר ולהיכנע ולנוח ולחיות קצת עם האובדן ולהקל על החיים שממילא קשים כל כך. אבל בסוף צריך להתחיל להילחם על החיים האמיתיים בלי תחושת המוות והאובדן וההחמצה והפספוס שמלווה את הויתור הזה. צריך להפסיק להתפשר עם הקושי, הכאב והפחדים ולהתחיל להילחם בהם, להתחיל למגר את התופעה הזאת שגורמת לנו להרגיש כאילו משהו מת בתוכנו. המוות שבתוכנו, תמיד יכול להתהפך ולהפוך לחיים. רק צריך למצוא קצת אויר לנשימה, למצוא את הדבר הנכון ואת האדם הנכון ואת העיתוי הנכון שיחזירו לנו את תחושת החיים, למצוא את מכונת ההנשמה הנכונה שתצליח להחזיר לנו את החמצן לנשימה שאנחנו כל כך רוצים, למצוא את השוק החשמלי שיצליח להשיב אותנו מהמתים. נגעתי הרבה פעמים בתחושת האובדן הזאת של המוות שחי בתוכי, פחדתי ממנה, כאבתי אותה, השלמתי איתה לתקופות, אבל לא לתמיד, בסוף מצאתי את הכוח להילחם בה ולמצוא את האדם הנכון בזמן הנכון שינשים אותי ויחזיר אותי לחיים. אולי אין לי את הזכות להגיד את זה, אבל הרה, אני רואה את ההתלבטות שלך ומרגישה את ההשלמה שלך במובן מסוים עם המוות שקיים בתוכך ועם ההרס העצמי שקיים בתוכך, ואת מתלבטת ומתחבטת עדיין, וצריכה לבחור לאן את ממשיכה הלאה. אני קוראת את הכעס שלך על הפסיכולוגית שלך, ואני מודה שבהתחלה לא הבנתי על מה את כועסת עליה, את הרי ביטלת את הפגישות האחרונות ולא הגעת אליהן, אז מה יש לך לכעוס ? בחרת והחלטת לא ללכת, אז למה היא אשמה ? אבל נראה לי שאת כועסת בגלל שאולי היא ויתרה עלייך ועל הפגישות מהר מדי, אולי היא לא נלחמה עלייך מספיק, אולי היא לא עוזרת לך מספיק, ותחושת המוות שמקננת בך וההרס העצמי הטבוע בך לא נעלמים, היא לא מצליחה למנוע אותם. אבל זאת גם בחירה והחלטה שלך - תרצי לחיות, תרצי להפסיק, תלמדי להעזר, והיא תצליח, ואם לא היא תמצאי את המטפלת הנכונה שכן תצליח או את קבוצת התמיכה שתעזור לך למצוא את הכוחות הקיימים בך, או שתיכנעי לחיים שהם בעצם מוות פנימי ותחליטי שאת ממשיכה הלאה כמו שאת עם ההקאות ועם החתכים ועם אולי עוד דברים שלא סיפרת, אכן האובדן הגדול ביותר שלך יהיה מה שמת בתוכך. הכל ענין של בחירה והחלטה - שלך. מקווה שתחליטי לכיוון החיים, מקווה שלא תוותרי ולא תרימי ידיים. זה לא קל לבצע את ההחלטה הזאת, זה לא קל לבחור, וזה לא קל להתחיל ללכת בדרך הקשה לעבר החיים האמיתיים. לפעמים ההרס העצמי מספק לנו שלוות נפש במקומות ששום דבר אחר לא עוזר, אבל ההקלה הזאת היא רגעית והיא סוגרת אותנו במעגל סגור שקשה להחלץ ממנו. לפעמים תחושת המוות הפנימית הזאת מונעת התמודדות עם מקומות קשים שאנחנו לא תמיד בטוחים שאנחנו יכולים להתמודד איתם. לפעמים כשמרגישים את המוות בתוכנו, לא צריך להרגיש דברים אחרים, לא צריך לפחד, לכאוב, להיות בחרדה, לבכות, לצרוח, להידחות או לחילופין לאהוב ולצחוק - בן אדם מת לא מרגיש לא לטוב ולא לרע, והבחירה היא אם באמת מוותרים על הטוב ביחד עם הרע, אם נכנעים לסיכון ולא מוכנים לקחת את הסיכוי. ובכל מקרה - כל יום הוא יום חדש, החלטות יכולות להשתנות, בחירות יכולות להתהפך, הדברים דינמיים וזורמים, רק צריך לנסות לנווט אותם קצת לכיוון החיובי, למקום שבו אנחנו רוצים להיות, ואם אי אפשר היום, אולי יהיה אפשר מחר, או מחרתיים, או בעוד שבוע. מקווה שזה לא נשמע רע, הכל מהמקומות הכואבים שלי, מהדברים שעברתי, ושאני עדיין עוברת, מההתחבטויות וההתלבטויות שלי, ואת לא חייבת כמובן לקבל שום דבר או להסכים עם שום דבר. מחזיקה לך אצבעות, אביב.

אביב, שום דבר ממה שכתבת לא נשמע רע... זה פשוט ימים רעים שלי, שהולכים ומתדרדרים. והפסיכו' לא עוזרת לי בכלל, להיפך, היא רק מערימה מכשולים. סביר להניח שהרעיון הטוב ביותר הוא להחליף אותה. אבל אז אחזור לדפוס, שאני לא אוהבת - החלפתי כמה וכמה מטפלים בגילי הלא ממש מבוגר, וזה תורם להרגשה של הניתוק והתלישות. אם אני משלימה עם המוות שבי, זה רק בגלל שכל המלחמות עולות לי ביוקר רב... גם כשאני מצליחה לחזור ולנשום שוב, תמיד יש ברקע את הצל של המכה הבאה. זה לא יהיה נכון לכתוב שאני חיה בפחד בגלל זה, אבל זה בהחלט לא מאפשר לי לחיות חיים קצת יותר שלווים. וכן, ויתרתי על הטוב עם הרע... לא כ"כ מתוך בחירנ הגיונית, אלא יותר כמפלט אחרון. מוות פיזי לא יהיה מבחינתי "אסון גדול"; זה נראה לי יותר כמו סיום פתטי למשהו שבעצם נגמר מזמן. אני מניחה שנקודת ההשקפה שלי מעוותת ו"חולה". אביב, כ"כ רציתי שעם המטפלת הזאת זה יצליח, אבל הכוחות ההרסניים שבי רק מפריעים - היום היא איבדה את הסבלנות. היא עוד לא שלחה אותי לדרכי במפורש, אבל זה בהחלט עלה על הפרק. ושוב תחושת הכשלון וחוסר האונים, ושוב כעס שמצטבר ומצטבר, עד שיבוא הפיצוץ. ואני כבר לא יודעת מי או מה אני... קל לי לענות פה לאחרים בפורום - אבל את עצמי אני מקפלת יפה ושמה עמוק עמוק בשומקום... כי אחרת אמות. כי לפעמים נדמה לי, שאין לי יותר לאן לפנות. אני חושבת שאני פשוט עייפה כבר. מה שאני כותבת מנוגד לחלוטין למה שכתבת, אני לא מנסה "להוכיח" משהו, או להתנגד בכוונה... אני פשוט כותבת בלי לחשוב... ואולי אחר-כך, כשאקרא את זה שוב (בעוד זמן מה), גם לי זה יראה שחור מדי... או לא נכון... או סתם כמו עירמה של יאוש. הלוואי ויכולתי לבכות - הייתי בוכה עכשיו 5 שעות ברצף... אבל זה רק הכעס הזה. זה מה שנשאר. אני יודעת שבסופו של דבר הבחירה היא שלי - אבל אני מעדיפה לא לחשוב על זה עכשיו, כי ברור לי מה תהיה הבחירה. ואולי, רק אולי, מגיע לי עוד צ'אנס. אני כבר לא בטוחה.

יפה ותודה עמי

אין על מה.

שלום רב. יש לי אח בן 12, ואני מאוד חוששת. יש לו התפרצויות כעס וזעם, שאינני יודעת ממה הן נובעות. כל יום הוא מרביץ בבית הספר. לפעמים הוא יכול להיות מאוד רגוע, ופתאום להיות עצבני בטירוף. הוא גם מאוד מפונק, כרגע אני לומדת פסיכולוגיה התפתחותית, ועפ"י מה שאני לומדת, כל זה השפעה מהחינוך של הוריי. אולם החינוך של הוריי כלפיו היה הטוב ביותר, הם תמיד נתנו לו עצמאות, אבל בכל זאת, אם לא יעשו לא אוכל, הוא לא יאכל. התפרצויות הזעם שלו מגיעול למצב שלא ניתן לסבול. שאלתי היא- איך אפשר לטפל בזה? יועצת ביה"ס אמרה לי שניתן לשלוח אותו לטיפול מקצועי, האומנם? ראוי לציין שאני גדולה ממנו ב-4 שנים. קיבלתי את אותו החינוך, ואני שונה ממנו התנהגות. ממה דברים אלה נובעים? אנא, ענו בדחיפות. תודה מראש. לירז.

לירז, איפה ההורים שלכם בתמונה? אני מאמינה שהם מודעים לבעיות של אחיך, מה דעתם? קראתי שאת פנית ליועצת בי"ס, היא לא רצתה לדבר עם ההורים? תנסו לברר עם היועצת מה המצב החברתי של אחיך. ואף-פעם לא מזיק לפנות לפסיכולוג לכמה פגישות, כדי שיעשה הערכה ויחליט האם צריך טיפול ואם כן איזה, מכיוון שכרגע גם איכות החיים שלכם נפגעת, אבל בעיקר של אחיך. HERA.

שלום רב, למרות הקשר המשפחתי ביניכם, אין בהכרח קשר בנושאי סגנון ההתנהגות. זו תשובה לסקרנותך האחת. ובאשר לתיקון המצב: מומלץ להוועץ עם השירות הפסיכולוגי של ביה"ס, ובמידה והם אינם מגיבים מהר, או ביעילות - פנו לשירות הפרטי. יש הרבה הרבה ילדים ומשפחות כאלו - שנעזרים יום יום. כל טוב ד"ר יוסי אברהם

לירז, את באת לעולם, ראית שני מקומות תפוסים (של ההורים) ואת המקום השלישי (של הילד הראשון) פנוי. תפסת אותו. הוא בא לעולם וראה שלושה מקומות תפוסים, אבל רביעי פנוי, תפס אותו. אולי קיבלתם את אותו חינוך, אבל האהבה של ההורים היא שונה והיא בהתאם לייחודיות של כל ילד. לגבי האלימות: האם ניסיתם לברר אם ילדים מציקים לו? האם יש מישהו שסוחט אותו? עדי

אפשר לומר שאין לו שום בעיות עם החברה. יש לו המון חברים, המון. אף אחד לא סוחט אותו, הוא חיי חיים נורמאליים. אני לא יודעת מה לעשות איתו...

שלום אחי הצעיר אמור לקבל ריטלין וכתבתי כאן כדי לקבל עזרה בנושא אלטרנטיבה לריטלין אחרי כל הדברים הגרועים ששמעתי על התרופה ועל תופעות הלוואי שלה אם מישהוא יכול להפנות אותי למקור כל שהוא בנושא אני אודה לו/לה מאד תודה מראש מיכל

אני חושבת שברשימת הפורומים יש פורום לרפואה אלטרנטיבית... תנסי לבדוק שם

הקישי את המילים : הפרעת קשב וריכוז בכפתור החיפוש באתר זה ,ותמצאי שאלות ותשובות קודמות בעניין. בברכת הצלחה,יורם

עקב סכסוכים עם הבת שלי ועם חמתי נגרם לי סכסוך עם אשתי. מאחר ואני מאד עצבני עקב כך אני כל פעם מתווכח עם אשתי על כך. הסכסוך העיקרי הוא על כך שחמתי אינה מקיימת את הצוואה שהשאיר בעלה שנפטר שהשאיר נכסים לאשתי ולבת שלי. אני חייב לציין שחמתי אישה עשירה שאני משכיר ממנה נכס ממנו אני מתפרנס בקושי והיא אינה מוכנה להוריד את דמי השכירות או לדחות את שתשלום. למותר לציין שגיסי עוזר לאימו ומקבל שכר גבוה מאד מחברה שלאשתי אמור להיות חלק לפי הצוואה. מציאת עבודה אחרת לא מסתדרת בגלל המצב ואני מרגיש חסר אונים. בגלל עצבנותי איני ישן טוב ואיני מתפקד במאה אחוז. האם טיפול פסיכולוגי או אחר יכול לעזור?

לירון, טיפול פסיכולוגי הוא אפשרות אחת, אבל לדעתי מומץ לכם לפנות דווקא לייעוץ זוגי, משום שמדובר באיזשהו גורם שמטריד - אני מניחה - גם את יתר בני המשפחה (תא גרעיני). HERA.

לירון שלום יכול ויכול הספור שלך מעלה שאלות רבות - על קשייך להתמודד ועל הכעס שחמותך אינך מקיימת את מחוייבותה כלפי אשתך ואשתך אינה עומדת על כך (ודרך כך אינה תומכת בך?) טפול עשוי לעזור בהתמודדות עם שאלות אילו בהצלחה עמי

את פשוט עונה בכזו מתיקות שאני האמת דבר ראשון מחפש לקרוא את תגובותיך לפורום אגב אני בן 27 מרמת-גן

לא ענית האם את פנוייה

אל תעזבי

הכרתי בחור מקסים (סופסופ) אבל הבחור הקודם ששיחק איתי יויו וגם פורפרה נזכר פתאום להתקשר ואני כוססת ציפורניים ולא יודעת מה לעשות?!! ואיך לעמוד בפניו?? אחרי שנעלם שבועיים פתאום הוא נזכר אבל אני פוחדת ולא יודעת אם אצליח להיות חזקה ולעמוד מול הפיתוי? ומישהו יכול להגיד לי איך מפסיקים לעשות השוואות בינו לבין הבחור החדש? כל הזמן אני משווה: הוא היה יודע מה להגיד עכשיו, הוא היה יודע איך להגיד\ מה לעשות\וכו וכו? אני פוחדת! פוחדת מעצמי! מעמוד השדרה החלש שלי! מחוסר הביטחון שלי!\ מהחרא שהתרגלתי לקבל כל כך הרבה זמן\ כבר לא יודעת איך זה להיות בקשר בריא!!! ואני כל כך רוצה! לא יודעת אם מישהו פה שמכיר את הסיפור קורא עכשיו ויכול להגיד משהו, אבל בכל מקרה אני פורקת, מי יודע אולי זה יעזור במשהו...

ויש לי גם מבחן בעוד כמה שעות......ואני מתרגשת ומנסה בנוסף לכל להתגבר על החרדה שלי... אז תחזיקו לי אצבעות, בבקשה???

המון מזלט"ים ואיחולים מכל הלב, ובהצלחה במבחן - אני מחזיקה לך אצבעות... you can do it.

אז.... מה לקנות לך מתנה?

ליהי, תתרכזי, תקראי ותגידי לעצמך - "למרות הקושי והפיתוי אני לא מתכוונת להרוס קשר חדש בשביל מישהו שרק גורם לי להרגיש רע!" אני יודעת שזה לא פשוט... קשה לך לעמוד בפניו? אל תעני לטלפון (אם יש לך שיחה מזוהה), הוא רוצה להיפגש? תהיי עסוקה במשהו אחר... אני מניחה שמהצד שלי זה אחרת, אני לא יכולה להיות במקומך... אבל אני יכולה לשלוח לך מפה מחשבות חיוביות, שאומרות שלמרות הקושי תתנתקי ממנו... אם את חושבת שאין לי מושג על מה אני כותבת - קיבלתי את הנזיפה. ליהי, זה הגיוני וטבעי לערוך השוואות כשמדובר בקשר (כל קשר כמעט). מטופלים לא משווים בין מטפלים? רוב האנשים שמתחילים קשר חדש עורכים (אוטומטית, בלי לחשוב) השוואות לאקס. אני לא חושבת שמגיע לך לקבל איזשהו חרא!!!! מגיע לך מישהו קצת יותר יציב, שבהדרגה תתרגלי אליו ולאיך שהוא מגיב כאדם בפני עצמו... לא כדמות להשוואה. לב העניין הוא, שאת רוצה קשר בריא - זה כבר צעד חיובי ליצירת קשר כזה. יש לי תחושה, שכשאני כותבת שזה עניין של זמן, זה איכשהו לא מספיק... אבל זה באמת ככה. לצאת מקשר חולה פירושו לתת לעצמך להבריא את החלקים שאותו קשר פצע. טוב, כתבתי די הרבה, ואני אפילו לא יודעת אם זה עוזר במשהו... HERA.

הרה יקרה ומקסימה, בטח עוזר ! איזו שאלה.... קראתי כל מילה ומילה ולקחתי אותן עמוק לתוך המוח שלי, אולי אני צריכה לצעוק את כל הדברים החכמים שאמרת חזק חזק כמו הילד עם החסכמים אולי אז סופסופ המוח שלי גם יפנים ויוכל ליישם... תודה על ההקשבה ועל הברכות ועל החום ואכפתיות. את משהו באמת מיוחד. שיהיה לכולנו יום נפלא אמן ואמן !

מ~ז~ל ט~ו~ב ---------------------------------------- י~ו~ם ה~ו~ל;ד~ת ש~מ~ח ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ מקווה , שתישני הלילה טוב , ומחר בבקר ,תעברי את המיבחן בראש צלול , שיהיה בהצלחחחחחה . אני חושבת שראשך צלול ,ואת בסדר גמור , רק שבקירבתו של האקס " את מורגלת כמו בהתניה אופרטית ,להיות זקוקה ולהרגיש את תמיכתו ,וקירבתו .וכתוצאה , מכך נעשת תלויה ריגשית בו. זה משהו "שנירכש " אצלך ,, בגללו , ואת חיבת להפסיק זאת "לחתוך בשפה פשוטה . האסוציאציות שלך , של הלקבל "או ההרגשה הטובה ממנו , הם הרגל ,ואת יודעת גם בראשך הצלול , שזה מישחק ,כך שאינך יכולה להמשיך ולהיות כמו מריונטה , תני לרגש ולתחושת הבטן שלך, להוביל הפעם , בקשר החדש "סוףסוף. ותיראי שלא תתאכזבי ,בתנאי שתישתדלי הפעם לא לחזור על אותה היתנהגות שלה הורגלת , אלא 1. לקבל אותו כמו שהוא 2. היחס של מקבל ונותן חיב להיות שווה 3. תרגיש את עצמך ואת אישיותך הטובה והמקסימה לצידו , 4. תהני כמה שאפשר , ליהי שלי יקרה ,,שיהיה לך רק שימחה בלב ,ואהבה אהבה כל הזמן ,,,,, ביום הולדתך ושתמיד יתבהרו לך כל הקושיות ,, חיבוקים חיבוקים שלך ויוי.

כבר בשורה הראשונה שלך עברה בי צמרמורת של התרגשות, גם אני כל כך מקווה שאעבור, אני מ א ד במתח כבר מאתמול צהריים עם לחצים בחזה ,בחילות ועצבנות.... הלילה שלי עבר דווקא בסדר יחסית, ישנתי די טוב... עכשיו אני משתדלת להרגע, עד כמה שאפשר, זה קצת קשה, ככל שמתקרבים למועד.... תחזיקי לי אצבעות.... בקשר לקשר.... הלוואי שאצליח ליישם את מה שכתבת, זה מאד מסובך לי, את בטח מבינה, אני לא כל כך יודעת למה נכנסתי מלכתחילה לסרט הזה, כי זה לא מתאים לי בכלל! אבל עכשיו אני שם ורוצה לצאת רק לא יודעת איך... והוא משגע לי את השכל ועושה קווטצ' מכל מדבר הזה שנקרא רגש.... ומתי אני אהיה חזקה??? ויוי שלי, תודה על הכל, לקחתי שבע חיבוקים..... שיהיה לך יום נפלא, אוהבת ליהי.

ליהי יקרה, קודם כל, מ-ז-ל ט-ו-ב!!!! אני מאחלת לך את כל מה שאת מאחלת לעצמך...כל שתבקשי, לו יהי! לגבי הבחורים בחייך, ראיתי שקיבלת כמה וכמה תשובות, וזה בוודאי גרם לך לחשוב על הדברים. אז מה חשבת? אז שוב... מזל טוב :) טלי פרידמן

אני אם לילדה בת 4שנים ו3חודשים בעייתי היא שהיא מעט אגרסיבית ולאחרונה נוהגת להרביץ לחבריה בגן. הייתי מעוניינת לדעת כייצד עליי להגיב וכיצד עליי להסביר לה על חומרת מעשיה. הגננת בגן נוהגת להושיב אותה בצד בעונש לכמה דקות בכל פעם שהיא מרימה יד על ילד האם כך יש לנהוג?או שמא זה עלול ליצור לה תדמית שלילית עוד יותר בעייני הילדים

עמירה בוקר טוב. האם ילדתך מרביצה גם בבית? גם לך? או רק לילדים בגן? האם זו התנהגות חדשה- או שהיתה תמיד? עני על שאלותי ואנסה לחשוב איתך כיצד יש לנהוג. בברכה. רוית.

רוית שלום לי היא לא מרביצה בד"כ אבל לאחיה לפעמים באופן כללי -היא די אגרסיבית אם זה בצעקות בכל פעם שהיא נידרשת למשהו או בהרמת יד על חברים בגן כאשר היא ניקלעת לסיכסוך . אני יכולה לומר שהנהגות זו לא ממש חדשה אך לאחרונה הוחמרה. האם תוכלי ליעץ לנו כייצד לנהוג ואולי אף ליעץ מה לעשות כאשר מצב זה קורה בגן. כפי שכתבתי כבר הגננות שולחות אותה לכמה דקות לשבת בצד בעונש. האם זה נכון? תודה על התיחסותך

מה שלומך? בוודאי שאני עדיין כאן בשבילך ואני יודעת שאת גם. גם אם קשה לי עם הושטת היד הזו, לפחות אני יודעת שהנכונות שם וזה כבר מקל ועוזר. תודה חמודה. דבר אחר: שאלת משהו לגבי "חור" שנפער בנשמה כשחווים אובדן. לדעתי המשמעות היא הריקנות הענקית כתוצאה מהמקום בו שכן אותו אדם חי בלב. יש שיר שאומר "כשתמות...משהו ממני ימות איתך". אני כבר לא מאמינה שאותה ריקנות יכולה להעלם לחלוטין. ישנם מקומות שלעולם לא יתמלאו בשום דבר יותר. זכרונות כואבים, מראות כואבים אפשר לנסות לטשטש, הזמן עושה את שלו, אפשר לצבור עוד-אחרים,טובים,עם אנשים אחרים...וזה עוזר להתגבר על מי שאיבדת, על הכאב... אבל... הזיכרונות הטובים-דוקא הם...שעולים ללא שליטה, בכל פעם זיכרון אחר. אם לא היית מאבדת את אותו האדם, אז סביר להניח שהיית מעבירה את הזכרונות הפתאומיים הלאה...כשנזכרים במישהו יקר שאיננו-קופאת התמונה...והרבה פעמים ביחד איתך... ועוד... יש תחושות שהן בעצם חלומות שרקמנו ביחד, שאיפות שלנו, תוכניות שחלק מהתמונה שלהן היו תלויות בקיומו של אדם מסויים (לדוגמא: לגור במקום מסוים, ללמוד במקום מסוים) וכשאותו אדם מת משהו בחלומות הללו מאבד מערכו, מקולקל, פגום ומרגישים שחייבים להחליף אותם/לוותר. לפעמים לטווח הקצר גם מקומות שיש בהם את תחושת הנוכחות של האדם האחר הם מקומות שנמנעים מלהגיע אליהם. ולא רק מקומות שהוא עצמו נהג לבקר בהם, אלא אפילו מקומות שהוא קשור אליהם ממש בעקיפין כמו מקומות שמהם את נהגת להגיע אל אותו אדם אחרי שביקרת גם בהם... הזיכרון הוא דבר מפותל... ונוצרים לעיתים פערים בנפש... מה שהכי קשה בהתחלה באובדן כתוצאת ממוות הוא החוויה של חוסר האונים הזו, של אובדן שאין לו תקנה. לא משנה מה תעשי, זה לא יעזור, מוות הוא דבר סופי. אם זה היה מוות נמנע, התחושה הזו, לדעתי, מתעצמת...מלווה בכעס על הרשלנות ונטילת החיים לשווא. מקווה שלא הלאיתי אותך, אני.

שלום, סליחה שאני מתערבת, אבל פשוט לא יכלתי שלא להגיב על התאור הכל-כך מדוייק ומרגש של התחושה הקשה הזו! ואין לי בעצם מה להוסיף - בדברייך המקסימים פשוט מיצית הכל! שלא תדעי יותר צער, שכולנו לא נדע יותר צער נזבורה

היי! מה נישמע? ובכן, יש לי בעיה מוזרה שאני מסמיקה כל הזמן ומתביישת מכולם. אף פעם לא היה לי את ההרגשה הזאת וזה נורא נורא מפריע לי. אני לא יודעת מה לעשות! פשוט לא מסוגלת להתנהג כמו שצריך אני מתחבאה כדי לא לדבר עם אף אחד וכשאני מנסה אני מסמיקה כמו עגבניה וזה מעצבן אותי. מה לעשות??????

ג. שלום זו ביישנות מעגלית. את יודעת שתסמיקי ואז את מסמיקה. כלומר, יש פה מרכיב משמעותי של שכנוע עצמי. זה בכל מקרה ברמה הטכנית. ברמה יותר עמוקה יש שאלות רבות לגבי ביישנותך,למשל, אופן יצירת הקשרים שלך, דימוייך העצמי וכדומה. בשלב ראשון כדאי לפתח מודעות למה קורה לך. מהם הסימנים שמביאים אותך להסמקה או מבוכה. יתכן שעצם המודעות תעזור לשנות את המצב. במידה ולא, ובמידה שזה מציק מאוד תוכלי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

ילדה שלום:) ממתי זה בעצם התחיל? או יותר נכון לשאול בעקבות מה? בטח משהו פגע לך בביטחון. תפרטי יותר. ואל תתעצבני:)) זה לא יעזור:) כי את סתם תסמיקי תתחבאי ותיהי עצבנית:))) יתכן מאוד שצחקו על משהו שאמרת פעם וזאת הסיבה? בכל מיקרה זאת לא בעיה מוזרה. כי אני בגיל צעיר יותר הייתי במצב שלך בידיוק. תפרטי וניראה. איתן

שלום לד"ר איתן :)))))) לא סיפרת לי שסבלת מבעיה של הסמקה!!!!!!! HERA.

אני בגיל 26 יש ליבעיה של חוסר ריכוז בפעולות פשוטות ביזמן פעולה מסוימת אני "חולם מעופף" לא מרוכז אני מיתעצבן "ויורד עלי" זה קודה גם כשאני מדבר אני ניכנס לבלק אאוט ולא מצליח להיתרכז בדיבור בשמיעה ליפעמים אני מפספס כמה מילים יש לציין שתשובותי לפעמים יוצאות מתוך פחד ולא תמיד לפי מה שאני חושב . תודה

יוסי, תפנה לאבחון, כדי שתדע אם הפרעות הריכוז נובעות מגורם אורגני או מגורם נפשי. רק אחרי שתדע את זה, תוכל לטפל בבעיה על הצד הטוב ביותר. בהצלחה, HERA.

בדיוק. זו גם המלצתי, פנה לאבחון. כדאי להתחיל בפגישת ייעוץ אצל פסיכולוג מומחה. הוא ינחה אותך לאחר מכן. בברכה ד"ר אורן קפלן

השתמש בכפתור חיפוש ורשום: קשב וריכוז- יתקבלו לך שאלות ותשובות בענין אם אין לך בעיה עם אנגלית הקש את המילה ADD ותקבל חומר מענין מאד בברכה.

אורן, תודה.

עץ חדש???:))) אני שמח מאוד שנשארת:) את רואה שכולם דואגים לך?????:) עכשיו אם מישהו יתריד אותך רק תגידי:)) וכולנו ביחד נעיף אותו לכל הרוחות:))) @--------)---- איתן האחד והיחיד:))

מה, אתה פה עכשיו?

שלום רב לאחי יש בעיות נפשיות ,הוא לוקח כדורים מסוג- סרוקסט: לטיפול במצבי דיכאון ומהתחלת הטיפול בכדרורים מצבו היתדרדר הוא בקושי אוכל , כל היום הוא בבית , מיתרגז מכל דבר שאומרים לו , הבעיה שהוא נשוי ואישתו אמרה לו שעד שהו לא מוצא עבודה היא לא מוכנה לחזור אליו , מאז מות אימו התחילו לו הבעיות הנפשיות ועד שהיתחתן וגם לאחר שהיתחתן מצבו היה יציב , המצב החל להיתדרדר לאחר שהיה צריך לעבור דירה ,לאחר מיכן החל להיתעצבן על אישתו (בעודה בהריון) המצב היה גרוע ,אבל לאחר הולדת ביתו החל המצב להחמיר עוד יותר הוא היה בביתו לבד ואז בשלב מסיום עבר לגור איתי ועם אבי בדירתנו (עוד ליפני החתונה אחי היה גר עם אבי וככל הנראה הושפע מהיתנהגותו ואבי בעצמו סובל מבעיות עצבים ונוטל כדורים מסוג : רידזין ואומפרדקס ואחי עם הזמן החל לחקות את היתנהגות אבי ) לא מזמן פיטרו אותו מעבודתו ביגלל בעיותיו ,נכון לעכשיו הוא נימצא בבית מעת לעת עושה מאמץ אפסי (שלפי דעתו הוא כביר) למצא עבודה (אבי ואחי מזניחים את הבית ואני היחיד שמנקה אותו)כמו כן גם אבי נימצא במצב ירוד לדוגמא: אם אני לא יכריח אותו ללכת להיתקלח יכול להיות שהוא לא יתקלח חודש בחזרה לאחי ,ובכן כל היום הוא בבית בוכה ומרחם על עצמו , שאלתי היא מה ניתן בידי לעשות כדי לשפר את מצבו איזה טיפול הוא צריך לקבל כדי להישתקם? והאם כל המצב הזה משפיע עלי לרעה?

ערן שלום המצב לא נשמע טוב אנא פנה מיד לפסיכיאטר המטפל בו לחוות דעת שניה 1. במידה ומצבו מדרדר - הטפול התרופתי אינו מספק ודורש שנוי 2. יתכן והוא זקוק גם להתערבות שיחתית כל השהייה עללה לגרום לירידה נוספת או לסכנה לגפיעה בעצמו בהצלחה עמי

אביב, אני קוראת את הדברים שלך..... ואני מוצפת ברגשות.... היום אני מבינה למה התרחקת ואני מצטערת שכעסתי.... קשה לי לכתוב...ועוד יותר קשה לי להביע מה שאני מרגישה... אבל אני קוראת את הכל.....לא מתעלמת, כלל לא , רק לא מסוגלת לכתוב. הרה...את וודאי גם יודעת למה אני מתכוונת.... ויוי, תפנימי טוב את מה שאביב כותבת..... להתראות....

אליאן יקירתי אני לא רק , מפנימה את דבריה ,אלא שמה אותם על לוח ליבי ,ויותר . היא גדולה מהחיים , אבל את יקירתי , ,לא רק לקרא את צריכה , אלא לצאת מתוך כל ,,הכאוס שלך . איך אפשר לעזור לך כדי שריגשותיך יבואו לביטוי בכתב כאן .כדי להקל עליך , אני יכולה להרגיש אותך כאן אפילו שאת לא כותבת , . אליאן היקרה , אפא המרץ והאהבה והאומץ שהיה לך לתת לכולם .,,, תנסי ,את מסוגלת .חביבתי. שלך באהבה ויוי.

אליאן, למרות שהחלטתי לא לכתוב פה בנתיים (מסיבות שציינתי תחת הכותרת "נאלצת לעזוב"), אני רוצה שתדעי, שאני יודעת למה את מתכוונת, ושזה בסדר... אף-אחד לא מצפה ממך לכתוב פה כל הזמן, אלא רק כשאת מרגישה שאת יכולה. וכשאת כותבת - תמיד יהיה מי שיקרא ויתייחס לדברייך. וזה מה שהופך את הפורום הזה לפינה שאני חיפשתי, למרות "היצורים" המעצבנים שפריעים!

בוקר טוב לכולכם, אליאן - אין על מה להצטער, אם קשה לך לכתוב אז אל תכתבי, אם קשה לתרגם במילים את מה שמסתובב ועושה בלגן בבטן ובלב, אל תילחמי בזה. אני מכירה את התחושה שעומדת לך אבן על הלב ומתחתיה סערה והאבן חוסמת את הכל ולא נותנת לדברים לצאת החוצה. לפעמים אי אפשר להילחם בזה, וגם לא צריך, לא בשבילי, אני פה בשבילך גם אם את רק מראה סימן חיים וכותבת שאין לך מילים. יש לי סבלנות ואני אחכה שהאבן תתפוגג לה לאיטה והדברים הכלואים מתחתיה ישתחררו וזה קורה, אני מבטיחה. הייתי בדיוק באותו המקום שקראתי דברים, ולא מצאתי את המילים להגיב, שהיה לי הר געש רוחש פעילות בבטן ולא יכולתי לדבר עליו או לתאר אותו במילים ובטח לא לשתף בו, הכל היה תקוע, וזה עובר, זה לוקח זמן אבל זה עובר, ולאט לאט הדברים חוזרים. אני מחכה עם הסיגריה, בשתיקה בלי מילים, וגם עם כשיחזרו. ויוי - אני לא גדולה מהחיים, אני סתם מנסה להמשיך הלאה עם הכל, לפעמים מצליחה ולפעמים גם לא. אתם הייתם עדים לנפילות, להעלמויות, לכשלונות וגם להצלחות. עכשיו אני מנסה לעלות שוב על הדרך הנכונה ואני מקווה שאני אכן אצליח ואתחבר חזרה אל החיים ואל הטוב שבהם, אבל אני לא גדולה מהם. הרבה פעמים הם ניצחו אותי, אבל רק זמנית, אני בדרך כלל לא נותנת להם להביס אותי עד הסוף, אני בדרך כלל קמה מהכשלונות וממשיכה הלאה, וכל מה שאני עושה זה לנסות ולהמשיך למרות הכל ועל אף הכל וכשאפשר גם קצת לשתף ברגשות ובתחושות, כי זה עוזר, גם לי וגם לאחרים אני מקווה. בכל מקרה תהיי חזקה, ואני פה גם בשבילך, אם בא לך לשתף, להתייעץ או סתם לכל דבר. אורה - מקווה שאת מרגישה יותר טוב, שהחום ירד ואיתו דעכו גם קצת התחושות הקשות והאופוריה. תנסי לשתות תה עם דבש, שמעתי שזה עוזר :-)). ואכן יש לנו כבר 12 ימים והיום ה- 13 כבר החל את דרכו :-)). הרה ואינשם - רק רציתי להגיד שאני קוראת ובדרך כלל לא מגיבה, כי אני מרגישה שהנקודות המשותפות שלנו מעלות אצלי דברים מאוד קשים, שלא תמיד קל לי להתמודד איתם, וגם לא תמיד קל לכם להתמודד איתם, ולא הייתי רוצה להרחיק אף אחד רק בגלל שאמרתי דברים קשים ממני שנגעו בנקודות כואבות שלו. אז אני פה בשתיקה שלי, איתכם, מלווה את ההתמודדות שלכם ומנסה לשלוח כוחות מהמעט שאספתי. שיהיה לכולם יום מקסים, אביב.

אביב, תנסי לשמור את מעט הכוחות שאספת לעצמך... את צריכה אותם. אם תשלחי הכל אלינו, לא ישאר לך כלום, ואז מה זה שווה. אנחנו פה, על כל המשתמע מכך - את צריכה קצת (או הרבה) זמן לעצמך? קחי אותו. גם אם מישהו נפגע ממך, זה נסלח. אנחנו פה, ונחכה עד ששוב תוכלי להצטרף. HERA.

אביב - קושקוש... מה שלומך? החום והכל התבררו כתוצאה משן בינה סוררת אז היום הלכתי לבדיקה אצל רופא שיניים ובאותה הזדמנות שאני כבר אצלו הוא עקר אותה. אי... זה כואב לא העקירה עצמה (לא הרגשתי כלום) אלא הטראומה אח"כ כשההרדמה עוברת והגוף מבין שמשהו חסר זהו, אני קצת בורחת מהכאבים אל האינטרנט אולי אפילו אפתח טליוויזיה (שכחתי כבר איפה הכפתור בחיי) אסור לי לשתות דברים חמים ואני מתה לתה או קפה... תודה על העצה בכל מקרה זהו תשמרי על עצמך ועל ההחלמה שלך ותמשיכי לספר לי מה קורה איך אל תיעלמי

אני רק רוצה לשלוח חיבוק חם לכל אחת ואחת מכן ולכולכן ביחד. עם כל הקשיים שכל אחת מכן מתמודדת, אתן מוצאות את המילים והכוחות גם לשתף את כולנו, וגם להושיט יד לאחרים הזקוקים לכם. גם אם זו שתיקה, גם אם זה מילים, הכל מתקבל. העיקר שאתן כאן. שלכן, טלי פרידמן

לאחר קריאה של מספר כתבות בנושא נראה כי אין פתרון קסם, האם לילדתי בת ה-3 שנגמלה בעבר וישנה לילות שלמים ללא הרטבה ושחזרה להרטיב לאחר חצי שנה בצורה קבועה (כל לילה ואף בשנת הצהריים) כדאי לחזור לחיתולים או לנסות לגמול בכל זאת? ילדתי החלה גן חדש בשנה זו וההרטבה החלה פחות או יותר יחד עם זאת, איך ניתן לבדוק, אם בכלל, קשר לנושא. הגננת ואנחנו כהורים מרגישים שהילדה מאושרת בגן לא פחות מבשנה שעברה.

לגיל בוקר טוב. רגרסיה בגמילה נפוצה בקרב ילדים. כמו בכל השג שלנו, הכרוך במאמץ רגשי עז- גם אנחנו המבוגרים כמהים לעיתים לחזור אחורה- למערכת פחות טובה אולי, אבל שם הרגשנו בטוחים. מאוד יתכן שהנסיגה קשורה לשינוי הגן, במידה ולא קרה משהו נוסף- כמו לידת אח, מעבר דירה, וכד'. לא הייתי מחזירה את הטיטול- אלא מדברת עם הילדה על השינוי, הקושי, אך גם תחושת ההשג. לצד זה הייתי מתגמלת הצלחות ומשדרת מסר:"נכון שקצת קשה, אבל את ילדה חזקה, וכבר הצלחת בעבר- אז אנחנו נעזור לך להצליח שוב..." או משהו כזה. נסו לא להיות שיפוטיים, אלא לתמוך. בברכה. רוית.

באמת מצאתי פה איזושהי פינה שהיא קצת אחרת, אבל לאור "היצורים" ששולחים תגובות החלטתי לעזוב את הפורום. למזלי אני לא יודעת "להיות" עצובה - אבל למרות זאת חבל לי. כי יש כאן גם אנשים מקסימים. HERA.

הרה ושאר משתתפי הפורום שלום שלום אחת לכמה זמן יש התפרצות יצורים/יצרים בפורום שלנו. ביקשתי מהנהלת האתר למחוק את ההודעות הפוגעות. טבעו של האינטרנט שאיננו חסום ואכן לעיתים יצרים/יצורים אפלים גולשים גם לאתר שלנו. עם זאת, גם את מוגנת שכן האנונימיות שלך נשמרת בסופו של דבר. יש לך אפשרות גם להתעלם ולא לתת להודעות כאלה לחדור אל מתחת לעור. נוכחותך פה תורמת לפורום ואצטער אם ההודעות השוליות הללו יגרמו לך לעזוב. בברכה ד"ר אורן קפלן

אורן, אני יודעת שיש לי את האפשרות להתעלם. אבל אני לא מתעלמת בגלל שזה לא פוגע ולא מעליב... וזה כמו לחפש בכוח משהו שכן יפריע לי. רציתי לעזוב, מכיוון שאז לא יכתבו לי כאן כאלה דברים, ו"שלוות" הפורום תישמר. אבל כנראה שתמיד יימצא "קורבן" אחר, לא? HERA.

הרה יקרה, מצטרפת לדבריו של ד"ר אבני.. ולהלן העדות לכך כפי שהיא מתבטאת על פניי: :(( תשארי? טלי פרידמן

איתן, טוב, שמעתי לבקשתך :) ואני עדיין פה. זה באמת יהיה מטופש לתת למישהו לקחת ממני את הפינה שמצאתי לי.

אני לא הבנתי למה התכוונת שכתבת לי שמישהו אחר ענה לך כאן:)) אני עדיין אחד ויחיד. וטוב שכך:))) ונכון הפינה שלך מספר אחת:)) @---------)------- איתן

זה בסדר.

בתי בת ה 10 מאוד מאוד לחוצה. זה מתבטא ברעד בידיים כשצריך להכין שיעורים, בצעקות ובכי בבקרים כי היא פוחדת לאחר לבית הספר ועוד. אנחנו חיים עם המון בעיות בבית- בתי השניה אנורקסית, יש לנו בעיות כספיות רבות, האבא של הבנות לא חי איתנו ועכשיו הוא ואשתו מצפים לילדה. אני בטוחה שכל זה משפיע על הבת שלי אבל לא יודעת כיצד לעזור לה.

רקפת שלום אנא פני ליעוץ מקצועי להערכה דרך בית ספר או דרך קופת חולים והוועצי בהם בהצלחה עמי

לפורום הפסיכולוגיה. הומלץ לבני לקחת לתקופת ניסיון תרופה בשם רטלין עקב חשד להפרעת קשב וריכוז, האם ניתן לקבל חומר כתוב על התרופה. והאם יש תופעות לוואי ,והאם מומלץ טיפול בתרופה זו.בני בן 12. בתודה מראש

שלום רב, בכל פעם שריטלין עולה על הפרק יש לשקול חוות דעת של פסיכולוג (חינוכי, התפתחותי), מאבחן/ת דידקטית, ורופא ילדים מומחה. פעמים רבות כדאי לנסות שינוי שיטת הוראה, בטרם התחלת הטיפול התרופתי. חומר רב על הריטלין נמצא בכל שירות פסיכולוגי חינוכי. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

הכנס למנוע חיפוש GOOGLE והקש -RITALIN - וגם - ADD - אלו מילים שיביאו אותך להרבה אתרים בתחום כמו כן בקר באתר הבא ושם תמצא המון חומר על כך בברכה, יורם מצורף אתר ישראלי להפרעת קשב וריכוז: http://community.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=f/index&forum_id=1280&cat_id=306

גדען שלום יש ספרים לא רעים בעברית על הפרעת קשה ADHD למשל של ברקלי אם אתה רוצה קנה וקרא על ריטלין ספמפית חפש באתר של http://www.infomed.co.il/default.htm או בכל מנוע חפוש יש חומר בשפע בהצלחה עמי

שלום לך חברתי ללימודים, ירדתי למכולת ונתקלתי בשם שלכם. אמרתי בליבי :"מה? לא יכול להיות!!!!!!! הוא רק בן 16..." המוכר במכולת אמר לי שהיה לו סרטן, נרפא מזה אבל קיבל דום לב. החלטתי שאבוא אליך אחרי ראיון העבודה אליו הלכתי. בליבי כל הזמן חשבתי: "אני הולכת אליה הביתה ומה אומר לה? ומה אומר לאדם שלא ראיתי אותו כ15- שנה?" בסוף עליתי אלייך. בכניסה לבית ראיתי נרות דולקים ושלטים תלויים על הקיר ובני נוער (חבריו) ישבו דוממים. בבית פגשתי באימך ואחר בך. לאימא נתתי חיבוק גדול ולך לחצתי את היד. ב"דרך אגב" שאלתי אם אתם בקשר עם חברה אחרת ואמרתם שיש לה ילדה. דיברתי ואמרתי לכם (ואני חוזרת על זה) שאל תתנו לאף אחד לשפוט אתכם. אתם רוצים ללכת לחתונה? לכו!!!! זה לא אומר שאתם לא מתאבלים על הילד (האח) שלכם. יש לי שכנה שגם איבדה בן אבל היא כן הולכת לחתונות שמחות וכו'. אתם גם צריכים להתאבל. קחו לכם את הזמן שלכם. אומרים שאתם חזקים אבל גם לאנשים חזקים יש רגשות. ולך במיוחד חברתי לספסל הלימודים: 1. שלא תחשבי לא ללדת ילדים. 2. יכול להיות שההורים שלך יהיו דאגניים יותר כלפייך בגלל מה שקרה (השכנה שלי אומרת שהיא מצליחה לא להעמיס על הבת הנותרת דאגה) אבל לא כולם מצליחים בזה. חשוב שתביני. משהו גם לסביבה התומכת במשפחה: חשוב שתתמכו בהם ולא תשפטו אותם. אל תצפו מהם להתאוששות כי מדבר כזה (אובדן ילד) לא מתאוששים!!!!!! קבלו אותם, חבקו אותם, הם צריכים את זה!!!!!!!! עדי

נורא עמוק.... אני אף פעם לא איבדתי מישהו כתוצאה ממוות (ואני מקווה לא לעבור את החוויה הזו) ואני חושבת שמאוד קשה להתמודד עם אובדן, זה לכל החיים, זה סופי, כואב. הלוואי שאנשים שאיבדו אדם יקר, יוכלו לקרוא את מה שכתבת כאן, להפנים את זה, לקבל את החיים שאחרי, להתמודד איתם, לא לוותר. שיהיה לכולם כל טוב.

ג'קי, תודה!!!!!!!!!!!!! עדי

למה לפעמים נוחתת עליי הרגשה כזו של שעמום גדול, וחוסר תכן בחיים האלה. אני מגיעה הביתה ומרגישה שלא בא לי לעשות כלום, שהכל חוזר חלילה, ושנמאס לי מכל זה. משעמם לי עד כדי דמעות...

דיני:) בת כמה את? את נשואה?עובדת? יש לך חברים טובים?ילדים? אני שואל לא מכוונה להתחיל איתך:)) אלה כדי לדעת יותר פרטים שאפשר יהיה לעזור לך. איתן

שלום רב, ענייני חיפוש משמעות היו, וכנראה יהיו, בעיות אנושיות משמעותיות. יתכן שבמקום להיות מוטרדת מהתופעה, תנצלי את הופעתה - למסע של "חיפוש האני". יש דרכים רבות: ללמוד משהו מרתק, לחוות התנסויות בינאשיות בסדנה טובה, הוועצות עם פסיכולוג, התנסות דתית, וכו' וכו'. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

זכויות האדם מול המערכת הפסיכיאטרית / פורום חדש שלום רב, שמי ענבל בר-און בימים אילו פתחתי פורום חדש - זכויות האדם מול מערכת הכפיה הפסיכיאטרית . בשנת 1994 הקמתי את העמותה הישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית - העוסקת בזכויות מי שבאים במגע עם המערכת הפסיכיאטרית . מרגע הגדרתו של אדם כ"חולה נפש" הוא מוקע , באופו שרירותי, מכל החוקים והכללים החלים על אדם במדינה דמוקרטית . נגזלות ממנו הזכות לכבוד, לחירות , ולזכותו על גופו. הבעיתיות היא בסטיגמה . כפי שאנו, היהודים , נחשבנו לפני כ 100 שנה ל"זקני ציון המאיימים להשתלט על העולם", כך גם מי שמוגדרים כ"חולי נפש" - נחשבים - על לא עוול בכפם - ל"מסוכנים לציבור" - מה שמצדיק ומתרץ בעיני מערכת הכפיה הפסיכיאטרית את הפרת זכויותיהם . כל דיון העוסק בזכויות האדם מול המערכת הפסיכיאטרית - ובנושאים הקרובים לנושא כגון זכויות חולים או זכויות אנשים עם מוגבליות - יתקבל בברכה בפורום. בברכה, ענבל בר-און

ענבל שלום אני בהחלט בעד מלחמה בעד זכויות אנשים, חולים וחולים פסיכיאטרים אני רחוק מלחשוב שהם מקבלים יחס ראוי במקרים רבים יחד עם זאת ברצוני להסתייג מהטון הסנסציוני של מכתבך - בהצלחה עמי

אני דווקא בעד הטון הסנסציוני של הודעתך היכוולה להוות טאקטיקה שווקית יעילה. ללא שיווק אגרסיבי של דעותך לא תגיעי לתודעת הרבים . מציע לך לפנות בעניינך לתחקירנים בתכנית "חשיפה" של חנן עזרן טל. 037652016 ו\ או לפנות לעינת פישביין.(ערוץ 2 ). "בגנות הספיכוטרפיה " קראת ?. עד כה ברמת השיווק. כדאי לקדם את הרעיון דרך ההקצנה. לגופו של עניין הממסד הפסיכיאטרי ורוב הפסיכיאטרים אינם עוסקים ב" תקיפה " של פציאנטים ומההבט הזה ניתן בהחלט להבין את אי הנוחות שככל הנראה ד"ר אבני חש מול הודעתך כפי ש הדבר בהתבטא באגרסיביות הסמויה שבתגובתו. דני

תני לינק לפורום החדש שפתחת

אני מצרף קישור לפורום גמילה מסרוקסט (פקסיל) http://forum.onecenter.com/paxilhelp

????????

למדינה שלמה יש בעיה במשק המים... לי יש בעיה "במשק הכעס" - מה אפשר לעשות בשביל לקחת את המשק הזה, ולהפוך אותו מדבר שמדשדש במקום וגורם הפסדים, למשהו קצת יותר פרודוקטיבי?

את יכולה להשיג לך שק איגרוף או בובת איגרוף:))) ולהוציא עליה את זעמך:))) את יכולה לכעוס על הפקידים בביטוח לאומי או במס הכנסה או בלשכת התעסוקה:)) על ראש הממשלה על השרים:)) על הפסיכולוגים:) עלי:) אני חושב שזה משק שהוא מאוד מסגסג:))) בניגוד למשק המים:) וברצינות:) במקום לכעוס ולא לעשות אם זה כלום. פשוט תיקחי על עצמך משימות בתחום החברתי. כמו להצטרף לאירגונים כאלו ואחרים. ופשוט לעזור לאנשים אחרים. את תיהי כל כך עסוקה שתשכחי שאת כועסת בכלל:))) @-------)----- איתן

זה לא יעשה את הכעס לפרודוקטיבי.... לכל הפקידים למיניהם כבר נמאס שכועסים עליהם "סתם, כי הם שם". זה לא "כיף" לכעוס על פסיכולוגים (למרות שעכשיו אני כן עצבנית בגללה), כי הם מבקשים את זה... אני לא רוצה לקבל בחזרה את הכעס שלי, אחרי שהוא עבר עיבוד... לכעס גולמי יש תכונות משלו (כמעט כמו לנפט).

יש לי כמה הצעות. 1. לעסוק בספורט אותי זה מרגיע ומשחרר ממתחים. 2.לברר על מדיטציה גם זה עובד המדיטציה משתמשת במתחים ליצירת אנרגיה יצירתית ובונה. ואים זה לא נראה לך אז לשבת ביום רגוע ולשאול את עצמך מהם הדברים שבגללם אני במתח. מקווה שעזרתי והלואי ותגישי טוב מזוהר.

היי, תודה. אם אתחיל שוב לעסוק בספורט, ישר יחשדו בי שאני שוב מנסה לרדת במשקל... מה שנכון נכון. :) אבל אני באמת חושבת לחזור לאיזושהי פעילות (יש לנו הליכון חשמלי בבית). מכיוון שבזמנו התגלה שיש לי אסטמה הפסקתי ללכת, אבל עכשיו, כשיש לי משאף, אז אין בעיה. אני יודעת, חלקית, מה גורם לי להכיל את הכעס הזה. חלק ממנו נוצר בגלל הפסיכולוגית... אז ברגע שאוכל לעבוד על זה איתה, כבר יכול להיות שזה ישתפר (אם לא אפסיק את הטיפול בזמן הקרוב). ושוב תודה, עצם העובדה שענית כבר עזרה במקצת. HERA.

HERA שלום איני יודע מספיק עלייך ולמה קשורה הבעיה במשק הכעס ללא ספק להתקע עם בעיה כזאת זו הזמנה לקשים רבים אחד הדרכים הפתוחות לפנייך היא פניה לטפול שיחתי (אולי קבוצתי?) בהצלחה עמי

ד"ר אבני, אני כבר בטיפול, וזה כשלעצמו גורם לכעס להצטבר. זו המחשבה שאני לא מובנת כראוי. שלא ממש אכפת לפסיכולוגית, מכיוון שבשבילה אני "סתם עבודה". בד"כ אני מסתדרת עם הכעס, אני מחביאה אותו בפנים. אבל קורה לפעמים (ובאופן הגיוני) שאני מתפרצת - לפעמים אפילו בלי סיבה מוצדקת... וזה כבר לא מחזה נעים... תודה.

הי הרה... נורא תלוי על מה / מי כועסים ..... ? ובאמת , בגלל שכעס זה כ"כ לא פרודוקטיבי תבדקי לעומק אולי זה עצב ? רגישות למשהו ? מישהו ? אולי תסכול ? אולי געגוע ? עם אלו אפשר לעשות הרבה יותר לסנן הרה לסנן עד התמצית.

שרון, על מי/מה אני כועסת? כנראה על העולם... :) אבל ברצינות, אני בעיקר כועסת על עצמי, אבל גם על הפסיכולוגית (זה מן קטע שכזה בטיפול, שבכל מקרה אני שוקלת להפסיק). וכן, יש גם תסכול מזה, שאחרי שנה וחצי של טיפול (ולא הטיפול הראשון) עדיין אני לא מוצאת את עצמי. אני עדיין חותכת ומקיאה. וזה מרגיז - כי סביר להניח שכל הכשלונות הטיפוליים נוצרו בגללי, כי אני לא משתפת מספיק, או לא מביאה מספיק מעצמי ואת עצמי לטיפול. טוב, לא התכוונתי "להתלונן" כל-כך הרבה. HERA.

TO- HERA יש לי רעיון נוסף תנסי פשוט להחליף את הפסיכולוגית. אני גם מצטרף לעצתו הנבונה של ד"ר אבני היקר באמת תבררי לגבי קבוצת תמיכה אני בעצמי בקבוצת תמיכה שנקראת קודא ונמצאת בבית לני (בית ליגת נשים) ברחוב המלך ג'ורג' 37 ,תל-אביב ומתחילה פעם בשבוע ביום ג' בשעה 20 עד 22 בערב. אני ממליץ לך להגיע לפגישה יעשה לך רק טוב. בהצלחה מזוהר.

זוהר תודה. אני מניחה, שלפני שאחליף (בפעם המי יודע כמה) את הפסיכולוגית, אני באמת צריכה לבדוק עם עצמי עד כמה טיפול מתאים לי (כרגע ובאופן כללי). מותר להתעניין באיזו קבוצת תמיכה מדובר? HERA.

להרה הקבוצה היא קבוצת תמיכה שעוזרת לאנשים תלותיים או כפיתיים וכו'. הקבוצה עזרה לי מאוד כשסבלתי מדיכאון פחדים ומצוקה נפשית. זוהי קבוצה שבנויה מאנשים כמוך וכמוני שעוזרים מעודדים והכי חשוב מקשיבים ולא מפריעים לך באמצע הדיבור אחרי שתגיעי לקבוצה אפילו בפעם הראשונה תרגישי פתאום הקלה שאת לא לבד בעולם עים הבעיה שלך. בקיצור ברוכה הבאה... בהצלחה זוהר.

שלום רב, הנני היפוכונדרית בצורה לא נורמלית. מה לעשות בענין? הנני בת 30 נשואה +2 . בתודה , רונית

שלום תלוי מהי רמת הדאגנות בנושא רפואה. בעיקרון זוהי תופעת חרדה וניתן לטפל בה בכלים פסיכולוגיים במידה ואת מרגישה שהתופעה פוגעת בצורה משמעותית באיכות חייך. רצ"ב סיכום קצר בנושא הטיפול בחרדה. הדבר נכון גם להיפוכונדריה: ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים לא מודעים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

רק אתמול התוודעתי לנושא, מעוניינת לקבל מידע לגבי הטיפול המתאים ולמי לפנות. המלצות לגבי רופאים/מטפלים באזור המרכז.

שלום טירונית. על איזה גיל מדובר? תודה. רוית

גיל 11.

שלום לך טירונית יקרה. אני ממליצה לפנות לפסיכיאטר ילדים המשלב טכניקות של היפנוזה לצד חשיבה פסיכודינאמית. תופעת תלישת השער הינה עקשנית בדרך כלל וקשורה להפחתת חרדה ו/ או הרגעה. רצוי להקדים ולטפל ולא לוותר. אם תרצי המלצה על פסיכיאטר ילדים- כתבי אלי לדואר האלקטרוני- בלחיצה על שמי. בהצלחה. רוית.

אני בת 40, אמא לילדים מתבגרים. מתקשה להיסתגל לגילי "המופלג" . צעירה בנפשי וניראת לא רע. שנים רבות עבדתי והייתי לאדם חשוב ונבון. לאחרונה מזה כשנה וחצי אני מובטלת, עשיתי קורס הסבה מקצועית וזה כמוון לא שיפר את הרגשתי הקשה של אדם מתוסכל. התיסקול הולך ומעמיק ואני ממשיחה לשלוח פקסים עים קורות חיי. כבר היתרגלתי לעובדה שאיש לא עונה ולא מתקשר אפילו להזמין אותי לרעיון מסוים. אני נילחמת בדיכאון שהולך וגובר עלי. לוקחת ויטמינים וראו פלא הוקוס פוקוס וזה עובד. הני הרשימה : TRIBEMIN שזה הרכב של ויטמינים B1,B6,B12 , ג'נקו בילובה , אבץ פיקולינט, וויטמין C . אבל לאחר מספר ימים שאני מפסיקה לקחת את ה"סלט" הזה אני שוב צונחת והמחשבות מוציעות אותי מדעתי. הוסיף ועומר שתקופה ערוקה (עוד כשעבדתי) לקחתי ג'ינסנג סיבירי וזה היה ממריץ נהדר. את כל זה אני מספרת רק בגלל סיבה אחת קטנה. אומנם את הויטמינים אני לוקחת בהמלצת נטורופטית ,אבל אני מאוד חרדה למה שזה עושה לי בפנים. אני לא יודעת האם אני לא גורמת לעצמי נזק לתווך ערוך. אנא תתיחסו ברצינות ל"בלגן" שלי. מודה לכם מראש על תשומת הלב. ואבקש את סליכתכם על שגיות הכתיב שיש לי. נטע - לי.

שלום נטע לי, אין לי הוקוס פוקוס להציע לך, אבל נסי גם למלא את עצמך בתחביבים. גם אני מובטלת. נסי ובטוח שבסוף תמצאי עבודה. עדי

שלום לך עדי החמודה. תודה על העידוד אבל זה לא שאני משועממת, ברוך השם יש לי שלושה ילדים, משפחה חמה. אבל אין לי סיפוק תעסוקתי. אני מעסיקה את עצמי בכל מיני עינים חשובים . אבל אני עם עצמי מאוד לא שלמה וחשה מן ריקנות לא נורמלית. תודה בכל אופן.

אני מבין שקשה לך למצוא עבוד. לצערי את לא היחידה שסובלת מחוסר עבודה. אני אומנם בן 27 ויש לי תארים מיקצועיים אבל בכל זאת כבר 7 חודשים אני מחפש עבודה מגיע לראיונות. אבל כלום. על כל מישרה שאני הולך יש לפחות 50 מיתמודדים. וזה מאוד קשה במיוחד שאני בנאדם פעיל ואוהב לעבוד. אבל כרגע המצב קשה ואין הרבה מה לעשות. או לעבוד במשהו פחות טוב. או לישאר בבית. אם את בבית אז תימצאי לך דברים שמעניניים אותך אולי קורס או משהו כזה. תעסיקי את עצמך. אולי תחביב או משהו. אני באופן אישי נגד תרופות ויטמינים ואבקות שלא לצורך. כי יש מציאות מסוימת וכמה זמן תוכלי לברוח מממנה??? אני צעיר ממך ולי אין ילדים להאכיל. אבל אני יודע שאם הייתי צריך לדאוג לילדים שלי הייתי עובד במה שיש ובמקביל הייתי מחפש משהו אחר יותר טוב. את האמת ניראה לי שאני יעשה את זה בזמן הקרוב אם אני אמשיך לראות שאין כלום. אולי את יכולה לפנות לאיש מיקצוע שייעץ לך מה לעשות איך ליפעול איתן

כבר 4 וחצי שנים אני לוקחת סרוקסט שאכן עזר מאד ועודו עוזר לחרדות שלי. לאחרונה, במיוחד בשנה האחרונה, התחלתי לחוש אי נוחות פנימית לגבי התלות בתרופה והתחלתי "לשחק" איתה כלומר לנסות להפסיק. לא שיערתי בנפשי כמה לא קל זה יהיה: ירידה באנרגיות, חולשה וכאבי ראש חזקים נורא שלא לדבר על ירידה במצב הרוח. ואין לי שום ספק שזה קשור בקשר ישיר ביותר לנסיונות הפסקת לקיחת הסרוקסט. האם למישהו יש פתרון או.. סתם הארה/הערה??? אשמח "לשמוע" מכל אחד/אחת. הערה: לפסיכיאטרים שמעיינים בשאלות שלנו - אשמח לעצה מקצועית (דרך אגב, יש לי פסיכיאטר שאליו אני הולכת פעמיים בחודש ושאומר שכרגע לא מומלץ להפסיק. אני סומכת על דעתו אך מעוניינת גם בדעות ועצות אחרות של כל מי שיכול לסייע/לייעץ/להעיר ולהאיר). ממני, מיכל

מיכל, אם בזכות הסרוקסט את מרגישה טוב, למה להפסיק? את חוששת מנזקים מצטברים שהתרופה עלולה לגרום? האם הפסיכיאטר לא עושה לך בדיקות דם אחת לכמה זמן? ובכל מקרה, אם תרופה מפסיקים כמו שמתחילים - בהדרגה ותחת פיקוח. HERA.

10! 11 בעצם! יש נפילות ויש ירידות כניראה אבל את בדרך הנכונה וכניראה שגם אני ניראה לי שהקושי הגדול שלי טמון בהגדרה של עצמי כבן אדם רזה וקבלת המחמאות ושאר הבנפיטים שקשורים בהגדרה זאת. אני מעדיפה להשאר בטריטוריה המוכרת של השנאה העצמית אני רואה פה מכרים צצים כפטריות אחרי הגשם... איזה כיף יש לי קצת עבודה על המחשב אז שיהיה יום מעולה

אורה.. בוקר טוב.. הקושי הוא בקבלת עצמנו. נקודה. שמנים. רזים. זה כבר לא משנה. הקושי הוא בקרבה שנוצרת בכלל דרך המחמאות, אולי. הפחד הוא שמתחת לגוף יגלו אדם שאולי ירצו להתחבר אליו, אבל אולי גם לא. עד עכשיו היה אפשר להאשים את הגוף ואת צורת האכילה המוזרה לכל פניה, בגלל זה לא אוהבים אותי, לא מתקרבים אלי, לא רוצים להיות בחברתי, כי אני שמנה מדי, כי אני רזה מדי, כי אני מקיאה, כי אני בולסת, כי אני אוכלת הרבה, עכשיו כבר אי אפשר, עכשיו זה אנחנו, ואם מחמיאים לנו ורוצים להתקרב אלינו, יקבלו אותנו בלי המסיכה, בלי העטיפה, בלי הקליפות, בלי ההסוואות - אותנו נטו !! וכאן הקושי והפחד מדחיה ומזה שלא ירצו אותי כמו שאני באמת, אצלי בכל אופן. אז יותר קל להתעטף בבגד של שנאה עצמית, כי אם אני שונאת את עצמי, אין שום סיבה שבעולם שאחרים לא ישנאו אותי, אחרת מה הם רואים שאני לא ? מה הם מוצאים שאני איבדתי ? ושוב אני בבדידות ובלבד. עד שמחליטים לשבור את מעגל השנאה העצמית וההרס העצמי ולתת לאנשים להתקרב, ולהסתכן בפגיעה אבל גם לתת סיכוי להצלחה. סתם עוררת אצלי בוקר של תהיות.. ואסוציאציות.. אבל הכל שלי מהמקום שלי, ולאו דווקא מתחבר אליך.. שיהיה לך יום מקסים. אביב.

טוב כרגיל את לוקחת את מה שאני רוצה להגיד את מה שאני מרגישה ומנסחת ושמה את זה על השולחן אוף, ההתחברות הזאת לאני שבפנים וכל המוגלה הזאת שמתפרצת כשמתחילים לפתוח את הצלקות ואם נידמה לי שאין יותר מוגלה הרי שטעיתי יש כאן כמות שתספיק לשתי מלחמות עולם לפחות רוצה כבר להגיע לחלק הטוב של הבשר החלק הורוד זה שמגרד אבל מתחיל להחלים אני עם חום כמובן שלא לקחתי יום מחלה ואני יושבת עכשיו בעבודה מרגישה כאילו כל רגע אני הולכת להתעלף רגע קר לי רגע חם לי עוד שעה לסחוב... להיות נחמדה ללקוחות אולי הפאסימיות הזאת קשורה למה שתקף אותי טוב הגענו ל12? אוהבת

לאחרונה התברר לי שכמה ארועים שהייתי משוכנע שסופרו לי בעבר על ידי אנשים אחרים לא היו מעולם לטענתם מקור הדבר ככה"נ בחלום, היית מעונין לדעת באם היפנוזה יכולה לשמש ככלי לאימות התרחשותם של אירועים בעבר. באם לא האם קיים כלי אחר לאימות הדבר

גונן שלום היפנוזה עשויה במצבים מסויימים להביא לחידוד זיכרון. עם זאת, המיתוס של היזכרות מדהימה של דברים מהעבר מופרך מיסודו. לאנשים בהיפנוזה יכולה להיות האשליה שהם זוכרים יותר טוב, אבל חלק מההזכרות עלול להיות שגוי, ומקורו באסוציאטיביות המוגברת במצב ההיפנוטי. לכן הייתי נזהר בהסקת מסקנות על דברים משמעותיים מאוד באמצעות היפנוזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

למרות תשובתו של ד"ר אורן שאני מכבדת אני כן סבורה שאפשרי לאמת דברים מסויימים ומהפנט טוב יוכל לומר האם זה אסוציאציה או משהו שקרה במציאות לעיתים זוהי עיקר עבודתו לזהות מהו המידע שהוא העלה בחכתו. קישורים בנושא תוכל למצוא בכתובת: www.panic.up.co.il כמו כן תוכל למצוא קישור למציאת מהפנט קרוב למקום מגורך. בהצלחה.

דנה וגונן שלום אינני רואה סתירה בין הדברים שכתבנו. ציינתי שניתן להשתמש בהיפנוזה לרענון או חידוד זיכרון, אולם שהדבר עלול להיות בעייתי, בעיקר בשחזור דברי ם משמעותיים (ומן הסתם אדם שיטרח להגיע לפסיכולוג לצורך שחזור זיכרון בהיפנוזה מעוניין במשהו משמעותי...) קיימים דיווחים רבים על שימוש לקוי בהיפנוזה בשחזור זכרונות. חוקרים אמריקאים כמו לופטוס ויאפקו כתבו ספרים ותיארו טרגדיות קשות שהתרחשו בארה"ב אצל אנשים ששחזרו התעללות מינית מילדותם המוקדמת באמצעות היפנוזה, ובדיעבד הסתבר שלזכרונות הטראומטיים לא היה כל בסיס מציאותי. זו הסיבה שעדויות שנגבות תחת היפנוזה אינן יכולות לשמש עדות קבילה בבית המשפט. מחקרים נוספים השוו בין פריטי הזיכרון שאנשים העלו בתוך מצב הפנוטי לעומת מצב רגיל ללא היפנוזה. הסתבר שהעובדות הנכונות היו זהות בשתי הקבוצות. עם זאת, אנשים תחת הפנוזה סברו שהם זוכרים יותר, אולם הכמות הנוספת של המידע היתה שגויה. הסיבה הינה שמצב היפנוטי מעורר אסוציאציות רבות מה שמהווה קרקע ל"השלמת פרטים" שנראים מתאימים. למהופנט נדמה שזו המציאות, אולם המחקר בתחום מורה בצורה ברורה שאין שיפור של ממש בזכירה תחת היפנוזה. בשורה התחתונה, הייתי נזהר להסיק מסקנות רחוקות לכת על סמך רענון זיכרון היפנוטי. תודה על הקישור בכל מקרה, האתר על הפניקה מעניין ולא הכרתי אותו קודם. בברכה ד"ר אורן קפלן

את פנוייה.?? בת כמה את? מהיכן?.

אלון, אני לא יודעת אם הגעת לפורום המתאים... בכל מקרה אני בת 23. ואם אני פנויה, אתה רוצה למלא את החסר? למה? מה קראת פה שכל-כך מצא חן בעיניך?

שלום, אני בחור שלוקח כבר כשנה וחצי 2 כדורי EFEXOR כל יום, וזה עוזר לי בבעיה שיש לי, אולם עם תופעות לוואי, המליצו לי לנסות לקחת במקום הכדורים האלה משהו טבעי בשם "שורש רדיולה" אמרו שזה נועד לבעיות דומות לשלי , ובכן ניסיתי, בשבוע שעבר לקחתי יומיים בבוקר EFEXOR ובצהריים את הגלולה הטבעית, והיה די בסדר, אחרי יומיים הפסקתי עם הEFEXOR לחלוטין והתחלתי עם הגלולה הטבעית, לאט לאט חזרה ההרגשה של הדיכאון אבל הבעיה הכי גדולה היא שהחל מהיום אני סובל מכאבי בטן שהם תופת, רצתי היום כ 40 פעם לשרותים, וזה ממש לא עובר, השאלה שלי ממה זה יכול לנבוע??? האם לקיתי בהרעלה מסוג כלשהו??? הייתי שמח לקבל עזרה מכל סוג שהוא. נ.ב. - היו ימים בעבר שלא לקחתי EFEXOR אבל אף פעם לא היה כזה מצב.

מלא תקוה שלום המליצו לי - מי בדיוק ולמה אתה סומך עליהם ? אם יש תופעות לואי משמעותיות אין הצדקה להמשיך מעל שנה באותו כדור יש חלופות רבות לפני הצעות מאנשים מלאי כוונות טובות אנא, פנה לפסיכיאטר והוועץ בו בהצלחה עמי

אני סומך על מי שהמליץ מכיוון שאותו אדם סובל מאותן תופעות (או דומות) לשלי, כגון חרדות וזה עזר לו בצורה ממש טובה, התופעות לואי שהיו לי מהEFEXOR הן של עייפות כרונית, באופן כללי הרגשה לא נעימה, אבל את העבודה שלו הוא ביצע נאמנה, כלומר התחלתי לחיות, השאלה שלי היא , האם ישנם עוד כדורים מסוג הEFEXOR שיכולים לעזור לי??? אין לי כרגע רופא שמטפל בי, את הקודם עזבתי בגלל ההרגשה שהוא שידר שהוא ממש עושה לי טובה שהוא מטפל בי, תמורת תשלום מלא (מעבר למחירים של אחרים) אז החלטתי ללא טובות. אשמח לקבל עיצה על רופא אולי או דרך טיפול נוספת. תודה מלא_תקווה

בשנה האחרונה עברתי שינויים אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי אבל לא מצילחה להבין למה מידי חודש יוצא לי הרפס בשפתיים האם יש קשר ללחץ נפשי. תמיד היה לי הרפס אבל בתדירות נמוכה פעמים שלוש בשנה ועשיו כמעט כל חודש מה ניתן לעשות?

מיכל, הרפס יכול להתפרץ מכל מיני סיבות. לחץ נפשי הוא אחת מהסיבות הרבות. זה משתנה מאדם לאדם ואין יודעים מה גורם לאדם אחד להתפרצות של פעם בשנתיים ואצל אחר לשלוש פעמים בשנה... אני מציעה לך לגשת לרופא המשפחה ולבקש לערוך בדיקת דם- רק כדי לוודא שהמערכת החיסונית שלך תקינה, רק ליתר ביטחון (לעיתים נדירות- התקפים תכופים של הרפס יכולים להעיד על בעיה במערכת החיסונית). בכל מקרה, עיצה קטנה, בפעם הבאה שאת מרגישה שאוטוטו מתחיל התקף נוסף- מהרי למרוח אציקלוביר (זובירקס -בשפת העם), זה יכול להפחית את משך ההתקף ואולי אף למנוע אותו.

שלום רב, לחץ נפשי מוריד את רמת התנגודת החיסונית הטבעית, כך שלא פלא שהמחלה, שמקננת בך, מצליחה לצבור את העוצמה הדרושה להתפרצותה הגלוייה. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

מיכל לחץ נפשי לא מוביל להרפס. בהרפס נדבקים ע"י נגיף. עם זאת, ההתקפים החוזרים מושפעים בהחלט ממצב נפשי ולחץ. אני ממליץ לך לקרוא פרק בספר בעברית "היפנוזה עצמית" של אולמן ולמברו, עמודים 158-161 שם מוסבר כיצד ניתן להקל על ההתקפים באמצעות עזרה עצמית. כמובן שאפשר לעשות את התהליך גם במסגרת טיפולית. בברכה ד"ר אורן קפלן

רוית שלום, אני יודעת שאופציית הטיפול הפרטני תהיה הטובה ביותר אבל אני חוששת שכרגע אין לי את הכוחות לזה... אופצית הטיפול ילד-אם - האם הוא הוגן? למעשה אני מלבישה עליו שקים שאני סוחבת.. מצד שני... אם זה הטיפול שאני מסוגלת לו עכשיו, עדיף לא לדחות את זה. בקיצור, שאלתי היא באיזה מסגרת הטיפול נעשה? האם חיוני שהמשולש תינוק-אבא-אמא יהיה נוכח תמיד בכל הטיפולים? אשמח אם תכתבי לי פרטים על המרפאה בה את עובדת והאם היא שווה לכל נפש... תודה, מיקי.

מיקי בוקר טוב. כתבי אלי לדואר האלקטרוני- ואסביר לך יותר בפרוטרוט. ביי. רוית.

שלום שמי אלמוג ואני בן 17 כבר שנים שאני סובל מחרדות עמוקות ודיכאון מתמשך והחלטתי להתחיל לטפל המצב,הלכתי לפסיכיאטרית היא נתנה לי סרוקסט וזה לא עזר היא החליפה לי את הכדורים ל edronax ומהיום התחלתי לקחת אותם שאלתי היא: האם לקיחת התרופה (פעמיים ביום) לטווך ארוך או לכל החיים מזיקה? וכן מה ההבדל בין סרוקסט לאדרונקס? בתודה מראש

בן 17 שלום את השאלות האילו כדאוי לשאול את הרופאה שלך מכל מקום לא ידוע על תופועת לואי לטווח ארוך לאחר הפסקת התרופות לגבי ההבדלים עיין למשל באתר http://www.infomed.co.il/default.htm בהצלחה עמי

בעקבות נטילת תרופה אנטי-פסיכוטית מהדור הישן במינון נמוך פיתחתי טרדיב דיסקנזיה שנמשך שנים לאחר הפסקתה. האם מינון נמוך של ריספרדל עלול להחזיר את הסימפטומים? תודה.

גליה שלום האם את אומרת שהתופעה נפסקה ? אם יש חשש הייתי מנסה דווקא זיפרקסה בהצלחה עמי

נ.ב. שגם היא לא בטוחה ב 100%

אין לך מושג כמה חימם את ליבי לראות את שמך מתנוסס פה... שמחתי לקרוא שבנך הגשים חלום ושהוא מטופל, יש נימה אופטימית בדברייך וזה הכי חשוב. אני מרגישה שאת מרגישה טוב יותר ואני מקווה שאני לא טועה. אל תכעסי שאני לא מביעה דיעה בקשר למה ששאלת קודם- לגבי האמון במטפל, קשה לי לענות מפני שאני בעצמי די מבולבלת ולכן מעדיפה לא לבלבל אותך יחד איתי, רוצה שיהיה לך, שיהיה לכם- טוב. אוהבת ומחבקת, ליהי.

תודה ליהי אהובה . הבנתי,,,, שגם שעליך עובר משהו ,, יש ימים כאלה וימים כאלה , העיקר להיות משוח ר רים מ ל ח ץ! הימים שבהם אני כותבת הם לאו דוקא ימים טובים ,נהפוך הוא ,אני נאחזת ,,בכם וזה עוזר לי(אני ,,יודעת שזה ניראה אחרת ) , בימים טובים" כימעט ואין לי מה לכתוב ,אני רוצה רק להיעלם ולנוח . ויש ימים שאין לי מושג מה לא בסדר , מכל הלא בסדר ,ובכל זאת משהו עמום ,,הולך ובא . אך תסירי דאגה מלבך אלי , אני מחזיקה את הראש מעל המים , כל עוד שהחושים עדיין פועלים . מה חדש אצלך , האם את לומדת משהו ,או אחרי כבר ,,תוכלי ללחוש לי ,, שלך האוהבת ויוי

יקרה שלי... אני עוברת משהו בזמן האחרון, אכן, לא טעית...:-) משתדלת ללמוד איך לקבל את עצמי, לאהוב את הכל- גם את הדברים שאני לא כל כך גאה בהם. מנסה להבין למה בזבזתי כל כך הרבה מחיי עם גבר שמעולם לא נתן לי דקה אחת של שקט נפשי או ביטחון. מנסה ללמוד איך להיות אדם עוד יותר טוב, איפה עוד יש לי לתת מכל הלב, מבלי שזה יגזול ממני כוחות פנימיים ואנרגיה, ומעל הכל יקירה שלי, אני מנסה ככל יכולתי כדי להפוך את חיי למשהו שכיף להיות בו, חיים של הגשמה ושל אהבה. בקשר ללימודים- יש לי עוד קצת... עוד מאמץ קטן בעלייה ואגיע לפיסגת ההר שכל כך רציתי ושאפתי להגיע אליו- עצמאות כלכלית. בעזרת האל והרבה בעזרת כוח הרצון שלי- אני עוד אנצח, לא בגלל הכוח רק בגלל הרוח. אוהבת ושוטפת אותך במטר של חבוקים ואהבה, קחי כמה שתרצי, קחי עד שתרגישי חזקה ומלאת כוחות- לקראת המחר אוהבת, ליהי.

שלום! שמי עינת אני תלמידה בכיתה י"א שמעוניינת לכתוב עבודה או סיכום לגבי נושא שבעייני מרתק. הופנתי לפורום זה ואני מקווה שאוכל למצוא דווקא כאן את התשובה לשאלתי. היכן אוכל למצוא חומר (ספר, אתר, או תשובה מכם...) לגבי הקשר בין המצב הנפשי, הרגשות והתחושות לבין תופעה שהיא בעצם פיסית - הדמעות ? ניסיתי לחפש במקומות רבים אך לשווא. מצפה לתשובות/עזרה/עיצה (: בתודה מראש עינת

שלום רב, נסי בכל ספרייה אקדמית להסתייע ברשימת המאמרים בעברית, של אוניברסיטת חיפה. מומלץ לקבל את עזרת הספרן/ית, בהצלבות חיפוש, כמו: רגשות&פנים&דמעות. יש בספרות האנגלית שפע של חומר על הנושא. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

כמעט כל תופעה רגשית מלווה בתופעה פיסית , לדוגמא : התרגשות גדולה (כמו לפני מבחנים חשובים ) - בחילות,שלשולים... עצב - חולשה, עייפות,חוסר רצון לעשות דברים לכן גם הדמעות הן ביטוי פיסי למשהו רגשי - אם תחפשי ותחקרי את הענין תראי שלכל תופעה פיסית יש קשר למשהו רגשי שאדם עובר , כל תופעה רגשית מקבלת ביטוי פיסי. בהצלחה.

תנסי לשאול בפורום מידענות רפואית, ויתנו לך שם לינקים לאתרים בנושא, או לספרים, אם קיימים.

מאוד רוצה לשתף עכשיו נורא צריכה את זה אבל עצורה וחסומה וזה לא משתנה. עוברים לי הרבה דברים בראש שהייתי רוצה לפרוק ולכתוב, אבל לא מוצאת את המילים לכתוב כלום, הכל פנימי ומתערבל בתוכי. אז במקום זה אני אשאל לשלומכם, אמסור לכם ד"ש חמה ממני ומקווה שהיום שעבר עליכם היה קצת קל יותר משלי. אני.

שהיינו ביחד? שהענקת לי את כל מה שיש לך שם בפנים? ותמיד ניסית לעזור....ולתמוך....ולומר את המילים הנכונות..... תמיד הצלחת.... יצרנו פה קבוצה לא קטנה של אנשים חמים, עכשיו הקבוצה הזו כבר לא קיימת, אני לא יודעת איפה היא, לאן כל אחד מאיתנו נעלם.....לעולם שלו כנראה..... מה שאני יכולה לומר זה שזה חסר....חסר לי..... אולי גם לכם....אני לא יודעת.......

מה שלומך ג'קי יקרה , ושלומך נואנאם חביבה. יש פעמים שאי אפשר לכתוב את מה שמיתערבב ובוער לו שם בלב , כי זה חם מידי ואף שורף , מי ירצה לגעת ,,לי כעיקרון לא מפריע לנגוע או להישרף קצת , אך החשש הוא ממה שאני עלולה לראות , האם הכל אכול שרוף ומפויח ,וחסר תועלת ? האם אפשר לתקן ולקרר קצת ,,,ומה עם אני אזרוק הכל לפח ,אזי אשאר ,ללא כלום , ככה יש לפחות משהו ,, בפנים . עצם העובדה שאנו מזהות את המשהו הזה וכותבות עליו כאן , אולי הוא ,יהפוך כבקסם למשהו אחר . כיתבו עוד יקרות שלי ג'קילה ונואנאם.הנה כמוני , זה עוזר ,.לכתוב ,,אבל לא בדיוק ,,וגם זה טוב .

אני תמיד זוכרת. ולא נעלמתי אף פעם, ואת יודעת את זה.... לא ידעתי שהצלחתי להעניק כ"כ הרבה זה מרגש אותי. :-) תודה לך. אני.

איפה את? לא רואים אותך, לא שומעים אותך. מה איתך?:))) השארתי לך משהו ביום חמישי נדמה לי בדף 456:)) אני כאן אם בא לך לדבר או לכתוב אני אשמח מאוד:))) [email protected] נוווווווווו תחיכי קצת נו :)))) ככה @------)---- איתן

noname, תני לדברים לזרום בקצב שלהם... באיזשהו שלב המערבולת הפנימית חייבת לנוח לכמה דקות, ואז תנסי לדוג מבפנים כמה רסיסי דברים קטנים. תשימי אותם בצד, ולאט לאט תתחילי לעשות סדר בבלאגן. וחוץ מזה - מה שלומך? ברגע שתוכלי (ואם תרצי) להשתחרר קצת, את תמיד מוזמנת לכתוב לי. HERA.

על ההתחשבות, על ההבנה, אני חווה ימים של קשיים בקבלה עצמית, מנסה למתוח את הגבולות של עצמי, וכל זאת בנוסף לעובדה שהסכרים נפתחים אצלי בטיפול כבר בלי להתחמק ובלי לברוח גם אם דרך צחוק והמון סרקסטיות וציניות מצידי. תמיד ידעתי לזהות את הקשיים ואת מקורותיהם, אבל לזהות זה לא כמו להתעמת. להתעמת זה כואב וזה מכעיס, וצריך למצוא גם את הזמן לסלוח לעצמי ולאנשים שפגעו בי במהלך חיי כדי שאוכל להמשיך הלאה. וקשה לי גם בגלל הלחץ בחיים שלי עכשיו. התחושה של המתח וזו של הלחץ גורמות לי לסטרס, הן כאילו "משחזרות" אצלי תחושות של חוסר אונים ואבדן שליטה ו...אני לא אברבר לכם במוח יותר מדי. תודה שקראתם, אני יודעת שיש לי את המקום לשתף פה בפורום כמו כולם. אני חסרה בימים קשים את היכולת לתת אימון אפילו הבסיסי ביותר בבני אדם. לפעמים הייתי רוצה שיחושו אותי גם, את מה שכואב לי, קשה לי אבל רוב הזמן אני מרגישה חסרת לגיטימציה... שלכם תמיד, אני.

noname, למרות ההרגשה שלך, את יודעת שפה תמיד יש לך לגיטימציה לכתוב את כל העולה על רוחך. ולמרות הקשיים, זה טוב שהסכרים נפתחים... זה מאפשר למים שעמדו הרבה זמן, ושנהיו ביצה, לזרום החוצה, ככה שאפשר עכשיו לתת למים חדשים להכנס, ולשמור על זרימה.

נוניים היקרה. אני שמח שאת עוברת את התהליך אם הלחץ הכעס ושאר הרגשות. זה בטח מוציא ממך את המיץ. אבל אני רוצה שתדעי שאני ובטח כל מי שמכיר אותך כאן גאה בך. על האומץ והכח שאת מגלה. התהליך לוקח זמן. מעצם השם תהליך. את לא מברברת. את אומרת דברים של טעם. ואת מוזמנת לקפוץ לכאן לביקור מתי שתירצי. אני מקווה שכמו שיש לך כח לעשות את מה שאת עושה. יהיה כאן אותו כח להרבה אנשים. אחרים. ואני בטוח שהם ישמחו ויעזרו בך אם תוכלי ליעץ להם. אני גאה בך מאוד @-------)--- איתן

אני מכירה את התחושה הזו של "לברוח".... אני חווה אותה בימים אלה ממש. שאני כל הזמן מתעמתת עם עצמי, ואם כבר דיברת על גבולות......אז אני פשוט מתה מפחד לפרוץ את שלי. וציניות......זו הדרך הכי טובה להדחיק, להגן על עצמך מפני פגיעות, להסתיר. אבל לפעמים, שאת מגנה על עצמך, את מגנה יותר מדי, בונה יותר מדי חומות מסביבך, ולא נותנת לאחרים להיכנס.... אם פרח יסגר....לא יפתח את עלי הכותרת שלו, הוא אמנם יהיה מוגן מדברים מסוכנים, אבל מה עם הגשם? השמש? הפרפרים? ואת......מגנה על עצמך, מדחיקה מסתירה, אבל מה לגבי כל החום והאהבה שאת זקוקה לו? מאיפה הוא יגיע אם לא מבחוץ??

תודה על ההודעה... באמת ה"ותיקים" חסרים כאן...אם כי ראיתי שגם בין החדשים נוצרה קירבה והעזרה ההדדית ראויה...ותורמת רבות. קשה לי לכתוב...מאד...כל מילה לוקחת המון זמן. מקווה שעם הזמן אחזור לעצמי ולכתיבה כאן ובינתיים אני קוראת... ואני מתגעגעת לנשמה שלי...לסיגריה המשותפת שלנו...לסיגריה של אחרי..הדמעות.. הכאב...התסכול. מה עשינו? או לא עשינו? איפה טעינו? איך הכל מתפרק ? ול"רחל" שנעלמה לפתע ביום בהיר והותירה אחריה חלל, שידעה לגעת בדיוק במקומות הכי רגישים...ולאורה ושרון ולדניאל ולרבים וטובים. והכי הכי לטלי...שתמיד כאן, אמיתית,חזקה,מעודדת ואף פעם לא שוכחת...

אני מתנצלת על "התפרצות" לפניה שלא מכוונת אליי, אבל.. אליאן - למה שלא תנסי בעצמך את "החדשים"? אני יודעת שזה לא פשוט. אבל לפעמים אנשים חדשים מרעננים קצת דברים "ותיקים"...

נכון....אני מוכן להתנסות!!!

נשמה שלי.. אני פה, מאחורי הקלעים, לפעמים כותבת ומשתמשת בשם רות, סתם לא יודעת למה. אחרי המשבר האחרון שלי קשה לי להשתמש בשם אביב, עברתי שינוי לא פשוט, ובין היתר החלפתי שם, חיכיתי לך, התגעגעתי אלייך, לא ידעתי איך לגשת אלייך גם כשקראתי הודעות שלך, לא ידעתי אם את רוצה, פחדתי מדחיה... אבל עכשיו אני יודעת לפחות שאת רוצה, אז יותר קל לי. אני אשמח לעשן איתך סיגריה תמיד.. לפני, אחרי ובאמצע... לא עשינו כלום, כל אחד מאיתנו עבר תקופה קשה ולא פשוטה, אז הסתגרנו, והתמודדנו עם הקשיים שלנו, וצברנו כוחות, ואפשר לחזור מחוזקים, וחלק בטח גם לא יחזרו, או יחזרו במינונים פחותים, והכל לגיטימי והכל מקובל. דברים משתנים בחיים, אנחנו משתנים בחיים, לטוב ולרע. בכל מקרה קבלי כוחות, אני פה, רק תרימי דגל ואני איתך.. רות/אביב.

רות ,יקירתי הנהדרתתתתת ,אליאן המקסימה תודה ,חשבתי שלא היצלחת לקרא את מה שכתבתי בדף הקודם .שמחה לשמוע שאת בכל זאת כותבת קצת ,,כל הכבוד לך . לך "אור היקר והסבבה שלנו ,טלי היקרה מפז רחל אורה ועוד ,וגם לך הרה יקרה ,אני קוראת ומרימה את כובעי על כוחות הנפש שלך .גם ניר היקר וליהי שליהטובה,,,לא יודעת אבל באלי להיתבטא בהקדמה כך ,,,,,אתם מבינים שזה עושה לי טוב. רציתי להיתיעץ איתכם , ולישאול האם תמיד ההתחלה היא תמיד קשה בטיפול , האם ה"ליסמוך על " הוא קל אצל אנשים מסוימים וקשה אצל אחרים , איך אפשר להיפתח בטיפול ,לאחר שלא דיברנו שנים עם אף אחד ,יש רצון ,אך פוחדים וחרדים מהדימוי השלילי של עצמנו על המטפל .זאת בעיתו של בני לגבי המטפל החדש שלו בשעה טובה .(הודות לטלי שלנו ),ואני יודעת שאם הוא יקרא את מה שיכתב כאן אולי י"תפוס ביטחון ויחוש מניסיונם של אחרים .. הוא כל השבוע חרד ומלא מחשבות על אופן ביצוע הפרויקט השבועי הזה . אומר שלהיות בטיפול מרפא כזה היתה אחת ממישאלותיו ,שהיתגשמה ,אך הדרך להישאר ולהתמיד בה היא מאד קשה . שלכם באהבה ויוי.

אני דו מיני ועד היום קיימתי יחסים עם בני שני המינים. לאחרונה אני מתקשה לקיים יחסי מין עם בת זוגי ונמנע ממנה, דבר שפוגע קשות במערכת היחסים שלנו. מה עושים ???

גארי, לא צריך להיות קשר ישיר בין היותך ביסקסואל לבין המצב בינך לבין חברתך. אתה צריך לבדוק - עם עצמך - מה מפריע לך אצל החברה. האם קרה משהו ביניכם, שגורם לך להימנע מלקיים איתה יחסי-מין? אתה עדיין נמשך אליה? יכול להיות שאם תנהלו ביניכם שיחה רצינית ושקטה בנושא, תוכלו, ביחד, לגלות את מקור הבעיה ולנסות לפתור אותה.

זהו שאני לא בטוח שאני נמשך אליה יותר..

שלום רב, דואליות יכולה להיות מרתקת. היא יכולה להיות גם קונפליקטואלית, ואז כדאי לפנות לתהליך ברור/ייעוץ אישיותי/נפשי. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

בירור / יעוץ אצל מומחה באיזה תחום ???

שלום, אני מורה בכתה ה' הפונה בעקבות שיחה שהיתה לי עם פסיכולוגית של תלמיד שלי. היא שיתפה אותי בזה שהילד סיפר לה שיש לו סוד כמוס, שאף אחד לא יודע אותו ולא יידע אותו. היא פנתה אלי שאנסה לדובבב את הילד. ברצוני לציין שהילד מאוד נבון, מופנם,שנה שעברה גילה נטיות לאובדנות. ילד מאןד אפטי, לא מתעניין בשום דבר. המשפחה לא מתפקדת כמשפחה נורמלית, הורים גרושים הילד גדל עם האם והסבא שמטיל חוקים מאוד נוקשים. חיפשתי פורום של פסיכולוגיה לילדים- אך לא מצאתי. אשמח שתפנו אותי לפורום המתאים תודה

שלום לך בהחלט יש מקום ליזמה של פניה לפורומים יחד עם זאת נדמה לי שיש גורמים מקצועיים שניתן לפנות אליהם בצנורות המקובלים איני בטוח שפניה אלייך לדובב את הילד היא הגישה הנכונה אני ממליץ לפנות קודם כל לגורמי מקצוע בדרכים מקובלות שכן המצב אכן נשמע מעורר דאגה בהצלחה עמי