פורום פסיכולוגיה קלינית

הי ערב טוב אני חוזרת אליך נכון שעבר הרבה מאד זמן אבל הייתי מאד עסוקה בבעיות של הבן שלי בקיצור אני חייבת לדבר איתך דחוף בטלפון 09 7410756 זה הטלפון שלי ותיצרי איתי קשר בבקשה אם תוכלי בשעות הערב בערך 21.30 תודה רבה ושבוע טוב רונית

אני אתקשר אליך היום... אליאן

היי.... אני בת 16½ סבלתי מבולימיה וכעת אמא שלי טוענת שאני נמשכת לכיוון האנורקסיה כיוון שהייתה לי ירידה מאוד דרסטית במשקל. לפני כמה ימים אמא שלי לקחה אותי לתזונאית שאמרה שאני צריכה בדחיפות לגשת לטיפולים פסיכולוגיים. אני לא הסכמתי כיוון שבצבא צריך לוותר על סודיות רפואית וטיפול אצל פסיכולוג בתיק האישי לא ייפה לי את הרקורד. אמא שלי שחוששת לחיי החליטה לקחת אותי לפסיכולוגית פרטית במטרה ראשונה לטפל בי בהפרעות האכילה. האם ניתן לטפל בהפרעות אכילה ואנורקסיה בעזרת עזרה פסיכולוגית?...

מורן, מקור הפרעות האכילה (הן האנורקסיה נברוזה והן הבולימיה) הן נפשיות.טוב עשתה אימא שלך שהתערבה, הפעילה סמכות הורית, ולקחה אותך לדיאטנית ולפסיכולוגית. חשוב שהפסיכולוגית תהיה אחת כזו שמבינה בעניין הזה. עדי

מורן יקרה, לא רק שאפשר לטפל בהפרעות אכילה באמצעות עזרה פסיכולוגית, אלא שחשוב לעשות זאת מהר ככל האפשר. נראה לי, שאת יכולה לסמוך כאן על העצה של אמך, ולקבל את הסיוע שהיא מציעה לך. הסיכון שבאנורקסיה גדול, ועשוי להשפיע על בריאותך לאורך זמן. זה הרבה יותר חשוב מן הרקורד בתיק הרפואי שלך בצבא. הטיפול אצל פסיכולוג/ית הוא חסוי לחלוטין, ולא ידוע לי שעלייך לוותר על סודיות זו בזמן גיוסך לצבא. אם לא תמסרי אינפורמציה על טיפול פרטי ביוזמתך, אין כל דרך שבצבא יוכלו לדעת על כך. אם תרצי לקבל מידע מפורט יותר על פניה לסיוע בנושאי אנורקסיה, את יכולה לפנות אלי באימייל, וגם לטלי פרידמן, המתמחה בנושאים אלו. שנה טובה, דרור גרין

מורן שלום רב, אני מסכימה עם כל מילה שדרור גרין כתב. ובקיצור, התשובה לשאלתך היא: כן!!! טיפולים פסיכולוגיים עוזרים למיגור של הפרעת אכילה, והטיפול, כדאי שיהיה מוקדם ככל האפשר. ובוודאי שזה הרבה יותר חשוב מאשר הרקורד שלך בצבא... בהצלחה, טלי פרידמן

אני בן 21 והחיים שלי התהפחו אין לי בגרות לא 12 שנות למוד לא יודע כלום באנגלית ולא מטמתיקה מצבי כמו ילד בכיתה ה מה עושים אני מדוכא באמת יש לי קשיי למידה בלהבין לנתח לזכור וכו.... אנה אנה עזרה

שלום רב, אני מעריך שיש לך כוחות אישיותיים טובים, שאם לא כך, לא היית מרגיש בכלל בבעייה. הבן שלי בדיוק במצבך, ולאחר אבחון דידקטי מקיף, התחיל מכינה בתל חי, ששם מאד בקיאים בתהליכי הוראה לכאלו שיש להם ליקויי למידה. ההתחלות האלו, בגיל מאוחר יחסית, הן לא פשוטות, אבל: בו-זמנית מאד טובות, כי הבןאדם הצעיר מבין שהחיים מצריכים שינוס מותניים, והפעם בכוחות שניזונים ממוטיבציה עצמית: בלי מורים או מפקדים בצבא. יש לך גם זכאות לקבל הרבה תמיכה, יעוץ, וכו' בלשכה להכוון חיילים משוחררים, בת"א. כל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

עקב המצב הכללי והאישי שלי אני חושש שלא אצליח לצאת מהמשבר שאני נמצא בו. אין לי תקציב לטיפול נפשי מכיוון שאיני מצליח לפרנס את משפחתי למרות שאני עובד קשה מאד. אשתי אינה רוצה לצמצם בהוצאות הבית בעיקר כדי שהילדים ירגישו טוב וטוענת שיהיו ימים טובים יותר. יש לנו שתי מכונית ושש טלפונים שעולים כסף רב אך צריך להשגיח על שלושת הילדים וצריך לנסוע לעבודה. הבעיה הגדולה היא לדעתי שאשתי אינה רוצה לפנות לאמא שלה לעזרה שהיא אישה מאד עשירה ומפרנסת את אח שלה שנים רבות. בת אחת שלי נוסעת עכשיו לחו"ל במטרה להגר ובעקבות סכסוך איתי ואשתי מאד דואגת. מה עלי לעשות ועם מי עלי להתייעץ מקצועית?

שלום רב, התארגנות משפחתית-כלכלית תלויה לא רק בגובה התקציב החודשי הממוצע, אלא גם, ולפעמים בעיקר, בדינמיקה המשפחתית. אני מניח שאין פתרונות בזק לעניינך. במקום לצפות לכך, הצעתי היא שתתנהג בצורת "כאילו": כאילו והלך מנוע לאחת מהמכוניות שלכם. הוצאה של כמה אלפי שקלים היתה בלתי נמנעת, אם הייתם רוצים לשמר את אורח החיים השגרתי. וכאן מתחילה, וגם מסתיימת עצתי: תחליטו להקצות תקציב דומה לטובת המנוע המשפחתי. אם תרצו הכוונה לשאלת האיפה, איך, עם מי, וכו' - פנו למייל האישי עפם תקציר של ההסטוריה המשפחתית, ומיקומכם בארץ. כל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

ערב טוב אני חייבת לדעת הסברים דחופים על בית חולים בנס ציונה אני עומדת כרגע לפני אישפוז של הבן שלי ואני מאד שבורה ביגלל הנושא אבל אני חייבת לעשות את זה כמה שיותר מהר ביגלל שהוא כבר הגיע לבעיות חמורות מאד. אז בבקשה למומחים או להורים עם ניסיון בבקשה הסבירו לי יותר רונית

רונית שלום רב, מה בדיוק את רוצה לדעת, זה לא ברור. באופן כללי בי"ח נס ציונה הוא מקום סביר (עד כמה שבי"ח יכול להיות "סביר"), המבנים סבירים וכנ"ל חדרי האישפוז. כמו בכל מקום ציבורי יש שם מטפלים טובים ופחות טובים, אך יש שם גם פתיחות ונכונות לשיפור, ויש שיתוף של בני משפחה. אם את זקוקה למידע נוסף, רצוי שתפרטי מה. בברכה, טלי פרידמן

הי אני חייבת לקבל מידע דחוף בקשר לבית החולים כי הבן שלי אמור להיות שם בימים הקרובים והוא רק בן 7 וחצי ואני מאד שבורה ביגלל זה. אני רוצה לדעת מידע כללי על הבית החולים ואם מישהו מכיר מקרוב את הבית החולים הזה אולי יכול לפרט לי קצת יותר על תוכן היום או איך ניפרדים מילד בן 7 וחצי איך התהליך מיתבצע? רונית שבורה

שלם ד"ר,,,, שאלתי אליך על אישתי , היא אישה מתעצבנת במהירות ובזמן שהיא עצבנית היא לא שולטתת בדבריה ,,,,מה שאני יכול להגד לך עד כמה פעמים היא התעצבנה והרביצה לבן שלנו בן 6 חודשים ,,, והיא בזמן שלא כל כך עצבנית יש לה בעיה שהיא מסבירה דברים של אחרים כפי שהיא רוצה וזה תמיד מעביר אותה לעצבנות מופרזת אפילו היא מתחלה לדבר דברים עם אחרים בשיטה לא מנומסת ומנתח את דברים שלהם אך שהיא רוצה וזה תמיד ניתוח רע או לא מתאים למה שהתכוון צד האחר,. אני מבקש עזרתכם בזה היא אפילו גרמה לי בעיה עם ההורים וגורמת לי בעיות בעבודתי לא נותנת לי כצת מנוחה אני תמיד חושב על מעשיה ומפחד שתגרום בעיות אחרות . האם יש פתרון לזה ?????

השאלה רק לד"ר

שלום ד"ר,,, בהמשך לשאלה .... אני חושב שהעצבנות שלה זה מזמן הכוונה שזה לא חדש אצלה... מה אפשר לעשות ? האם צריך טיפול דחוף או זה אין אפשרות לטפל בעצבנות במיוחד שאי אפשר שאישתי לא שולטתת בדבריה ובמעשה בזמן שהיא עצבנית....???? נא עזרתכם.......

מיק שלום קשה לענות לפי המידע הזה האם מדובר בדפוס קבוע בחייה או בשנוי לאחרונה האם מלווה בשיוניים אחרים הטוב מכל לקחת אותה להערכה או ללכת יחד עמה להערכה של קשייכם כזוג בהצלחה עמי

האם שוחחתם פעם על הבעיה? ואם הסיפור של העצבנות הוא דבר ישן, למה לא ניסית לשכנע אותה מזמן שהיא צריכה לגשת לטיפול? מצבים כאלה רק מחמירים באם נותנים לזמן לעבור ולא עושים דבר. האם היא עובדת מחוץ לבית? אולי היא זקוקה לעזרה וההתנהגות שלה נובעת מתוצאה של לחץ, עומס ותשישות? ואיך אתה עוזר ומקל עליה?

שלום,, כן דברתי איתה הרבה פעמים על זה ועל התנהגותה כלפי האחרים וכלפי בטח אבל יש לה התשובה שהיא משוכנעת במעשה ובדבריה ... מה אני יכול לעשות ?

שלום לכולם אני בן 24 ויש לי חברה כבת 20 כבר שנה וחצי היום היא אמרה לי שהיא רוצה הפסקה של שבוע שבועיים לחשוב קצת... היא אוהבת אותי מאד אבל כל הבעיה היא שהיא כבר לא מרגישב פרפרים והתרגשות כמו שהיה פעם (עד לפני כמה חודשים). אולי טעיתי אבל אמרתי לה שלדעתי זה טבעי שההתרגשות והפרפרים יורדים(איך מרגיש זוג נשוי אחרי 20 שנה או יותר) אבל נראה לי שהיא לא קיבלה את זה. אני יודע שהיא אוהבת אותי היא גם אמרה לי את זה (בזמן כל השיחה היא בכתה נורא) ואני מכיר אותה, היא לא היתה בוכה סתם. אבל היא אוהבת אותי :" כמו החבר הכי טוב שאפשר לדבר איתו לשתף אותו ולספר לו דברים). זה חלק מהעניין לא? בלי זה אז מה שווה? או שאני טועה? אבל אם היא אוהבת אותי אז למה?........ 1)מה לעשות? 2)ואם היא תרצה להפרד היא בטח תרצה להשאר בקשר ואני לא יודע מה לעשות... 3)אני מת לדבר איתה אבל יודע שזה אסור שזה טעות לדבר איתה שצריך לתת לה לחשוב לבד..

המממ....על חלק מהשאלות אני חושבת שענית לבד, אבל אני יכולה אולי רק לאשר לך דברים שאני חושבת כמוך. אם היא ביקשה לחשוב לבד, אני חושבת שאתה צריך לתת לה את החופש שלה, ככה היא תרגיש שאתה מתחשב בה ולא לוחץ. וכמו שאתה חושב שאצל זוג נשוי הפרפרים יורדים כי זה טבעי, אז אני בטוחה שאם אמרת לה את זה, אז היא לקחה את זה לתשומת לבה. אני רק יכולה לאחל לך כל טוב, שרון. שלך, אני. נ.ב אם היא באה ודיברה איתך על זה, אמרה שהיא אוהבת אותך, ולא סתם התרחקה ונתנה לך להרגיש רע אז לדעתי איכפת לה ממך מאוד, קח את זה לתשומת לבך. בהצלחה.

שרון, אתה צריך לתת לה את החופש שהיא רוצה וכמה שיקשה עליך, תשאר איתה בקשר. פרפרים בבטן תמיד עוברים, כניראה שהיא צריכה להיווכח בזה לבד.... השאלה היא רק כמה זמן אתה מוכן לחכות לה ??? המשך בחייך, תשמור איתה על קשר של "ידידים" ותראה איך זה יתפתח. מה שבטוח, אסור לך לעצור אותה כיוון שאם כך תעשה, היא תרגיש שפיספסה ואם לא עכשיו, אז בעוד כמה שנים תחפש את הפרפרים. בכל מיקרה תבהיר לה שאם היא עוזבת, אתה ממשיך בחייך ושלא תפגע אם תצא עם מישהיא אחרת כשתמצא זאת לנכון. בהצלחה ואל תתיאש.

תודה לכם על התשובות... :-):-):-):-)

לפני כ- 15 שנים גיליתי שלכאב שאני מרגישה כמעט כל יום בחיי יש שם. אני אמפטית. אני מרגישה כאב של אחרים. התנתקתי. הפסקתי לקרוא עיתונים ולהקשיב לחדשות ברדיו. הסתובבתי עם ווקמן כל הזמן, והדחקתי את רעשי העולם החיצון. רק מוזיקה, רק דברים טובים. לא הייתי מוכנה לשמוע דברים רעים. לא הייתי מסוגלת להתמודד. במשך תקופה ארוכה עבדתי על עצמי ובניתי חומות. ורק אחרי שהרגשתי שהחומות שלי חזקות מספיק, הסכמתי להתחיל ללכת בלי ווקמן, לפתוח מחדש עיניים לעולם, ולראות שיש בו גם דברים יפים ושמחים. זה היה בערך בתקופה שהתחילו כל הפיגועים הרציניים בארץ: דיזינגוף, ירושלים, אוטובוסים, מכוניות תופת. כל אירוע כזה היכה בי חזק יותר מהאירוע הקודם, והחומות שבי קרסו די מהר. בכיתי כל כך הרבה שכבר לא נותרו לי דמעות, רק כאב. זה היה חזק במיוחד כשאמא של ידיד שלי נהרגה באחד הפיגועים האלו. זה היה קרוב יותר מתמיד, חזק יותר מתמיד. ואז הגיע אסון המסוקים. 72 נפשות שהלכו בן רגע... קרסתי. המדהים הוא, שלמרות שידעתי שיכאב לי, לא יכולתי לקרוע את עצמי מעל מסך הטלביזיה. כאילו הייתי חייבת להכאיב לעצמי עוד ועוד. קצת אחרי האסון התנתקתי שוב. לא רציתי לשמוע, לא רציתי לדעת. שוב בניתי חומות. ומכיוון שהייתי כבר בעלת נסיון - בניתי חומות "כפולות". הפעם כבר לא יוכלו לגעת בי, חשבתי. וטעיתי. הכאב שאחז בי לפני עשרה ימים, עם הפיגוע הנוראי בארה"ב היה חזק יותר מכל מה שחוויתי עד אז. איבדתי כל שליטה על הגוף. בכיתי בלי כל אפשרות לעצור, רצתי לשירותים כל הזמן, רעדתי בכל הגוף ולא ידעתי מה לעשות כדי לעצור את זה. לקח לי יומיים וחצי לקבל שליטה כלשהי על הגוף שלי, ואני מתוודה, גם ברגעים אלו, כשאני כותבת על זה, הידיים שלי קצת רועדות. לומר את האמת - נמאס לי. נמאס לי לכאוב, נמאס לי לבכות, ונמאס לי להרגיש שאני חייבת לאטום את עצמי כדי שאוכל לחיות חיים סבירים. הרי האטימה הזו מונעת ממני חוויות אחרות, חיוביות, כמו האפשרות להיפתח כלפי מישהו, לאהוב באמת. אני לא יכולה להרשות לעצמי להוריד את כל המחסומים. אני מפחדת לחשוב מה יהיה אם אני אעיז לעשות את זה יום אחד, והאמת, אני לא בטוחה שיש לי האומץ לעשות את זה. אין לי מושג מה אני רוצה לשאול. אני מניחה שאני רוצה לשעת מה, אם בכלל, האפשרויות שלי. מה אני יכולה לעשות כדי לעצור את כל הכאב הנורא הזה שאוכל אותי מבפנים. אבל כל תגובה תהיה לענין. תודה על הסבלנות, ועל שקראתם את כל האורך הזה.

רוזי את אדם נדיר ומדהים. חבל שאין בכולם משהו מהרגישות והטוב לב שלך. יחד עם זאת, מכיוון שזה מגיע לרמות שמפריעות לך לתפקד בחיים ולנהל חיים רגילים, אני חושבת שכדאי לנסות לפתח מנגנוני הסתגלות והגנה כלשהם. לא להאטם לגמרי, אבל גם לא לתת לכל דבר להכנס מתחת לעור כאילו הוא קורה לך אישית. הדרך היחידה לעשות את זה זה לפנות לטיפול. מה שאת אומרת אומנם הוא תכונה חיובית, אבל את סובלת מאוד. לכי לטיפול כדי לעזור לעצמך, אני בטוחה שזה יעזור. סינדרלה

אני רוצה לצטט משהו שכתבת: "אני רוצה לדעת מה, אם בכלל האפשרויות שלי. מה אני יכולה לעשות כדי לעצור את כל הכאב הנורא הזה שאוכל אותי מבפנים" אני חושבת שיש לך אפשרויות, אפילו אפשרויות רבות, ואת יכולה לעצור את הכאב הזה, להתמודד איתו, לגרום לו ללכת. אבל את לא יכולה להתמודד איתו לבד, את צריכה עזרה ממישהו, אני ממליצה על טיפול מקצועי. כי יש לך מטען רגשי רב מאוד שאת צריכה להתמודד איתו, קודם כל להוציא אותו, לאט לאט, צתעד אחרי צעד, מכיוון שאחת הבעיות אצלך זה חוסר הפתיחות, ו"בניית" החומות מסביבך. את החומות אי אפשר לשבור, להרוס, לפרק.כי ככל שתמהרי עם אותו "הרס" של החומות, כך הן גם יחזרו. כדי שהן יעלמו ויתנו לך לחזור לאושר ולשלווה החופשית שלך, את צריכה להוריד את החומה בכך שתורידי לבנה לבנה, אחת אחרי השנייה, כל אחת מהלבנים האלה מכילה בתוכה המון דברים שאת צריכה לדבר עליהם, וטיפול לעזור לך לפרק את אותן לבנים, לנתח אותן, ואז לזרוק אותן למזבלה הכי ענקית שאפשר:-) כתבתי את כל מה שהיה לי בלב, כי הודעתך הייתה מאוד נוגעת... אשמח לשמוע את תגובתך, שלך, אני.

אם תצליחי למצוא דרך לעשות את זה - כלומר לדעת איך חיים עם כזאת עצמת רגשות תודיעי לי. גם אני כבר שבורה לגמרי. הבעיה בעולם הזה שאין מי שמעריך את זה. ויש כאלו שחושבים שזו חולשה להיות כל כך רגיש לסבלם של אחרים. כולם אומרים לי להפסיק לתת מעצמי לכל העולם, אבל נראה לי שלהפסיק לתת זה להפסיק לחיות. אני לא מבינה על מה הם מדברים. הלוואי ויכולתי להיות קורקטית, מחושבת ולא לתת ולתת ולתת ולתת... אני גמורה כבר מזה. עוד לא מצאתי בעולם הזה בן אדם רגיש כמוני. טוב לדעת שמצאתי אחת. הלוואי וידעתי מה לומר לך. הלוואי והייתי יודעת כבר מה נכון בעולם הזה. רק שלפעמים זה כל כך קשה שאין כוח לסחוב... ועכשיו אני מרגישה פשוט -- מרוקנת.

ג'קי, אם לצטט מההודעה שלך: "כדי שהן יעלמו ויתנו לך לחזור לאושר ולשלווה החופשית שלך, את צריכה להוריד את החומה בכך שתורידי לבנה לבנה, אחת אחרי השנייה, כל אחת מהלבנים האלה מכילה בתוכה המון דברים שאת צריכה לדבר עליהם, וטיפול לעזור לך לפרק את אותן לבנים, לנתח אותן, ואז לזרוק אותן למזבלה הכי ענקית שאפשר:-)" האירוניה היא שהחומות נבנו מלכתחילה כדי לחסום את הכאב שבא מבחוץ, וכדי לאפשר לי קצת שלווה וקצת אושר. אני לא מתנגדת לאפשרות של טיפול. להיפך, אני מזמן חושבת שטיפול יכול להועיל לי, לא רק בנושא הזה, אלא בעוד כמה נושאים, אבל טיפול זה דבר יקר וארוך. ואחרי שנה של טיפול, שלא ממש עזר דרך אגב, וחור רציני ביותר בחשבון הבנק שלי, לא היתה לי יותר אפשרות להמשיך, ונשארתי להתמודד לבד. אין לי בעיה עם להתמודד לבד, עשיתי את זה רוב החיים שלי, אבל את צודקת. זה בהחלט גדול מדי עלי, למרות שאני פסיכולוגית בעצמי. אם היתה לי התשובה, אם היתה לי הדרך להתמודד עם זה לבד, כנראה שלא הייתי פונה לפורום הזה. בכל אופן, תודה על התגובה מהלב, אלו התגובות הטובות ביותר, בעיני.

שלום רב, רגישות לזולת היא תכונה מבורכת, אלא שנראה לי שגם את מסכימה שאצלך העניין מצוי במינון שאינו שגרתי, ואפילו מעיק עלייך. קחי דוגמה מעולם אחר, אבל לא רחוק במיוחד: נניח ושמענו על מי שרוצה לעזור לזולת באמצעות תרומה מכספו. אני מניח שכולנו היינו מלאי הערכה. ונניח ששמענו שיש מי שמזניח את משפחתו, ומעביר את כל משאביו לזולת. אני מניח שהיינו בטוחים כי הנ"ל מתנהג שלא כהלכה, וזקוק לעזרה. זו עצתי לך. הסתייעי באיש/ת מקצוע. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

צמרמורת חולפת בגופי.. בוערת תשוקתי.. פטמותיי זקורות.. ללא בושה.. תחושה אלוהית ... בוערת אליך.. רעבה למגעך.. מוזר רק אתמול.. נגעתי בך.. נשמתי אותך אליי.. ואמרתי רק עוד קצת ודיי.. הבטת בפניי.. סמוקות אדומות... לא מבושה.. אלא רק תאווה.. מלחשת בין שפתיי.. בוא אליי... גע בי .. אני שלך... רוטטת למגע ידך.. תאוותך מול עיניי.. רעב אליי.. שאלתי בלי שמץ של בושה... רוצה לחדור אל בין שפתיי... חייכת ולחשת... רק שיתקי אשה.. וחסמת את פי בנשיקה... מבטך מטריף את חושיי.. מגעך מבעיר אש בעורקיי... ואני רק חייכתי... ולחשתי .. אפשר גם מחר... כן באותה השעה.. אהיה עוד פעם שלך...

היי, משגע, עדי

מה שלומך? שלחתי לך עוד מייל מקווה שיתקבל בעדינות... :) תרגישי טוב, אני

אינשם, לא קיבלתי את המייל היום. שבוע טוב, טלי פרידמן

גם לא את ההוא של אתמול?

ההוא מאתמול קיבלתי. רק מהיום לא. שבוע טוב, טלי פרידמן

שלום לכולם, שנה טובה ומתוקה. רציתי לחלוק עם "הרשת" דילמה שפוקדת אותי כבר לא מעט זמן, בתקווה לקצת תמיכה ו/עצות: לפני בערך שנתיים וחצי אבא שלי בגד באמא שלי עם החברה הכי טובה שלה, שבעלה היה החבר הכי טוב של אבא שלי, ומאז עולמי התהפך, אמא שלי איבדה את הצפון, ואבא שלי שעד אז היה איש טוב וכיפי ודואג-התגלה כאדם המאכזב ביותר, תאב בצע ומטורף שבחיי. לאבא שלי כבר לא איכפת מהמשפחה או מאף אחד אחר, רק מכסף ומעד כמה נסכים לסבול את השטויות שלו. הוא כבר עזב את הבית ופעם בשבוע בערך אני רואה אותו, כשהוא בא למרר לאמא שלי את החיים. הוא עוזב את הארץ ונוסע לחופשות בחו"ל בלי להודיע למשפחה, משקר וגונב,וכל המשפחה שלי שונאת אותו ומקללת אותו. אבל אני לא יכולה להתעלם מכך שזה האבא היחידי שלי ולכן עשיתי מאמצים להתקרב ולנסות להבין מדוע עשה מה שעשה, אבל הוא ממשיך לאכזב ולאכזב פעם אחר פעם. הוא מתקשר אליי לפאלאפון, חושב שאני לא יודעת עם מי הוא שוכב ואיפה הוא נמצא ומקווה שאתנהג כאילו הכול בסדר, ואני נקרעת בין המשפחה וטיעונייה המוצדקים לבין הזכרונות הטובים, רגעי הצחוק והכיף הנדירים שהיו לי בשנתיים האחרונות, ואני לא יודעת איזה יחס להעניק לו. יש למישהו רעיון??? אני אשמח לשמוע-תודה. רות.

פשוט לדבר איתו ובכנות. !!!! לא להמשיך את השקר הזה עוד ועוד מסכנה אימך.... למה היא לא מדברת איתו על הנושא... יכול להיות שהאהבה כבתה בעינהם וכל אחד צריך להשקיע קצת יותר בקשר על מנת לגרום לו לחזור להיות מה שהיה , (אם היה?) בת כמה את ? והאם יש לך עוד אחים? רווקים או נשואים? לפעמים כשאין ברירה ואין ילדים קטנים ברקע אז אולי פשוט עדיף להפרד עם כל העצב הכרוך בכך

רות שלום אני מבין שאביך עזב את הבית כך שאין לא שום מחויבות לאמך אך יש לו מחויבות עצומה לילדים ואני אסביר את עצמי אני לא יודע למה הם לא מתגרשים אבל אם הוא עזב את הבית אז זכותו להיות עם מי שהוא רוצה ולעשות מה שהוא רוצה בתנאי אחד והוא שהוא ידאג לכל צרכי הילדים . נקודה. אם תנסי לא להיכנס לו לחיים בנושא של עם מי הוא שוכב או אם הוא ביקש רשות ממישהו לטוס לחו"ל רק יהיה לך יותר טוב. אם הוא לא דואג לך כביתו אז יש כאן כבר סיפור אחר. לדעתי הבעיה היא שאימך מערבת אותך רגשית יותר מידיי ואת נקרעת רגשית בין תמיכה באימך האומללה שנבגדה וננטשה ובין אביך שאני משוכנע שיש גם לא סיבות למה שקרה המלצתי היא שאם אביך דואג לצרכייך אל תתני להם להעמיד אותך ביניהם ותסבירי לכל אחד מהם שאת אוהבת את ההורה השני ואין זה הוגן להשתמש בריגשותייך המבולבלים גם כך למטרות הריב ביניהם. בהצלחה דוגי -- אותו סיפור רק הייתי הרבה יותר צעיר

שלום רב, אינני יודע בת כמה את; יש גיל שבו עניין הבגידה איננו נתפס כדבר רע שעומד בפני עצמו, אלא כתוצר של היחסים הזוגיים, שצריך להיות נבחן בפרופורציה המתאימה. במילים אחרות: יתכן ואביך היה באמת "גרוע", בקשר לבגידה. אבל, יתכן וזו היתה תגובה למצב זוגי בלתי נסבל מצידו, שאימך היתה כמובן השותפה בכך. ניסיתי להציע זוית מבט נוספת. ועוד עיצה: תבחני את אביך בהקשר לאבהותו, ולא למיניותו או לזוגיותו. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שאלה ראשונה האם אפשר לפתח קלסטרופוביה ? או שנולדים עם זה ? בזמן אחרון אני חושבת שהיו לי תחושות קלסטרופוביות פעם באוהל ופעם במכונית , הרגשתי לחץ פיזי ונפשי חזק, והרגשתי שאני הולכת להשתגע אם אני לא אפתח חלון , או אצא. שאלה שנייה האם יש עוד הבדל בין פסיכאטר לפסיכולוג חוץ מכך שלפסיכאטר יש סמכות לתת תרופות ? הרי המסלול התמחות שלהם שונה לגמרי - אחד לומד רפואה במשך שנים רבות והשני פסיכולוגיה . תודה מראש

הדס שלום ניתן לפתח תופועת שונות של חרדה לאורך החיים ואז הן עשויות לבוא וללכת להשאר או להעלם ההבדלים בין פסיכאטר לרופא א. קשורים לכל אחד לפי נטייתו ואישיותו פסיכיאטר כאמור רופא ככלל (אבל אני לא בטוח שהייתי בוחר לפי זה) יש גישה אחרת לטפול בהצלחה עמי

תודה לכל מי שהגיב להודעה שכתבתי לפני מספר ימים על הבחור שהתחלתי לצאת איתו. הרגשתי בזכותכם כל כך מוקפת אהבה. תודה על העידוד והתמיכה והשמחה בשמחתי. הבעיה היא שבשבועיים הראשונים התלהבתי, נמשכתי אליו, הרגשתי איתו מדהים ועכשיו פתאום אני פחות מתרגשת. אני מתה על הבחור הזה וכל כך רוצה להיות מאוהבת בו כפי שהוא מאוהב בי. מה עושים? האם זה יכול להופיע עם זמן או שאם זה לא קרה עד עכשיו זה כבר לא יקרה?

היי אורית זוכרת אותי? ראשית אני מלאת הערכה אלייך על שנשארת פה לשתף ולהשתתף. אני התרחקתי מסיבות רבות ועכשיו אני בזהירות מגששת דרך חזרה.אני מניחה שלא ביקשת את דעתי בנושא האהבה אבל יש לי כמה דברים לכתוב לך,אינך חייבת לקרוא. אני שמחה בשבילך גם כן.המתנת בסבלנות,דיברת על תחושת הבדידות,על הלחץ ועל העובדה שמעולם לא חווית עדיין אהבה . בדידות וסגירות של הרבה שנים-ממש לא דברים שמשתנים בשבועיים. אני חושבת שאת עדיין לא בטוחה שאת יודעת מהי אהבה,מה את בכלל אמורה להרגיש,כיצד אהבה באה לידי ביטוי בשבילך וכו'... יכול להיות שהייתה לך תמונה ברורה לגבי מהי אהבה,מה זה "ביחד" ופתאום מתגלה לך שזה אחרת... ההתלהבות והמשיכה הראשוניים הם מובנים מאליהם כשעדיין לא ממש מכירים ורק האינטואיציה ותחושות הבטן מובילות ומגששות את תחילת הדרך.המרץ וההתרגשות-יתכן ומיועדים להקנות ליצור חי את הרצון להמשיך ולהכיר ולהסתכן וכו' וכו' וכו'... זו התאהבות,הדלקות,משיכה או איך שאת בוחרת לכנות את זה... זה לא נמשך לעד זה גם לא אמור לדעתי להמשך לעד.זה סחרור שנותן דחיפה ראשונית ודי.בשלבים מאוחרים יותר של קשר,זוגות מנסים לעיתים להחיות את זה ברגע שה"דלק" להחזיק את מערכת היחסים כבר נגמר. אבל בשלב הראשון,שנוחתים מהשמיים ומתחילים לבנות את הקשר האמיתי,מתחילים לפתח את מה שאנחנו מרגישים כאהבה.לא תמיד מרגישים בעצמה.אני גם זוכרת קטע כזה שהיה לי באהבה הראשונה.לא נתתי לבנים להתקרב אליי עד שפגשתי אותו.הוא היחיד שהפעיל אצלי את הרצון להכיר ולהתקרב. בהתחלה זה היה מורגש,עד שהקשר זרם על מי מנוחות ואני לא ידעתי מה בדיוק אני מרגישה כלפיו וכמה. גם אני התלבטתי הרבה בשאלה הזו ולקח לי הרבה זמן להבין שאהבה נחוותה אצלי רחוק מאוד מאיך שאולי חשבתי שזה צריך להיות,וזה מה שבלבל אותי... אורית,למרות הכל לא תמיד זה מצליח.אהבה חווים בטבעיות אבל לטעמי מערכות יחסים הן מיומנות,תרגולת,ניסיון והתבגרות נפשית...אולי אני נשמעת קרת מזג שלא מאמינה בניצוצות וברומנטיקה מרגשת.אהבה אמיתית לדעתי נחוות בדברים הקטנים,הפשוטים כמו היכולת לקבל מגבלות וחסרונות,לדעת למתן דרישות רגשיות וכו'... בהצלחה ובזהירות.אל תשכחי את מצבך הפגיע. אבל אל תוותרי על זה מהר,אם זה חשוב לך.

כתבת בצורה מרגשת , ובוגרת את מה שגם אני, רציתי להביע ולומר לאורית שלנו , כמעט את כל הנקודות שהעלת ,. במקום זאת החלטתי להיצטרף אליך ולהחמיא לך על הניסיון והידע באהבה . באותה הזדמנות הרשי לי להביע תקווה , שגם לך ,,, ולאורית שוב , תחזיקי חזק את הרסן ותמשיכי באופטימיות , וקדימה ! ויוי.

אורית, לא יודעת מה לומר.... אולי כדאי להמשיך עד שתדעי את התשובה בעצמך, ואת תדעי. כמו שהספקתי "להכיר" אותך את תרגישי אם זה זה או לא. את לא תצטרכי שום עצה מאף אחד כי הלב שלך גדול חכם ואמיתי מספיק כדי להבין בעצמו מה טוב לו. אוהבת, ליהי.

אני בת 26 ועדיין מוצצת אצבע. אני לא מרגישה צורך להפסיק ומתקשה להירדם בלי זה. מה דעתכם?

גלינה שלום תהיי בריאה מה זה מטריד אותך בהצלחה עמי

יש לי בעיה. אני בן 37 ודואג לאחותי בת 41 שסובלת מחרדות וסחרחורות ופחד נטישה. היא היתה נשואה בעבר ואם ל-4 היום בגלל מצבה היא חזרה לבעלה כגרושה. בעלה מעביד אותה בעבודות שונות שעות כל יום נוסף לעבודות הבית. היארוצה לעזוב אותו אבל מפחד הנטישה ואי הנודע נאלצת להישאר איתו. היא החלה בטיפול בחצי כדור ציפרמיל ואחרי כשבועיים בהחלטת הרופאה, עלתה לכדור אחד ומתחילת הטיפול בכדור אחד במקום חצי הרגישה, חרדות ופחד וסחרחורת. הרופאה לא מוכנה שאחותי תחזור לחצי כדור , (שהיה לה איתו נוח יותר בהרבה). מהלעשות לגבי הטיפל, והרופאה, וכללית אנא, עזרו. תודה ושנה טובה...

ביתי ילידת אוקטובר עלתה השנה לכיתה א' כיוון שהיא יחסית קטנה אז קצת התלבטתי אם להעלותה או להשאירה שנה נוספת בגן היום שלושה שבועות אחרי תחילת השנה אני חושבת שטעיתי ואני לא יודעת מה לעשות היא ילדה פקחית ונבונה אך היא עדיין ילדה , אוהבת לשחק... קצת קשה לה אחיזת העפרון בצורה נכונה, אך אמרו שזה שולי ולא יהווה לה מכשול... מבחינה חברתית היא יודעת להסתדר ובכל זאת ההיצע שסביבה אינו כה מובחר היא טוענת שלא כייף בבית ספר ולחברות שיש לה, שנמצאות עדיין בגן היא אומרת שלא כדאי להן לעלות לבית ספר כי זה דיי מרגיז שם.. רע לי עם זה מאוד ואני לא יודעת מה לעשות כדי לשפר את הרגשתה אני לא רוצה גם להיות קיצונית בצעדיי, ולא לפגוע בה, אז מה לעשות??????????????????

דנית, א. את יכולה לשאול את המורה בכיתה או את יועצת בית הספר. ב. אולי לקחת לה מורה פרטית שתלמד אותה לאחוז בעיפרון ואם לא אז בכל בית ספר יסודי יש כזו מורה ושווה לנסות את זה. עדי

קודם כל אסור באיסור מוחלט להוריד ילד חזרה לגן, גם אם יתהפך העולם. הבעיה שלך מוכרת, לי יש יליד דצמבר, ביררתי ובדקתי, הגננת אמרה שאפשר להעלות לכתה א', והעלינו. . אז היו לנו 3 שנים קצת קשות , כי הילד לא היה מספיק בשל מבחינות מסוימות, אחר כך הוא כאילו הבשיל באחת, אז אם זו רק בעיה של אחיזה של עיפרון, תני לה לעבוד עם חומר, כמו בצק, פלסטלינה, שתיצור דברים, זה מגמש את האצבעות, ועושה נפלאות ליכולת המוטורית. העצה הבאה שלי, אולי לא תנתן לך ע"י יועצת,אבל אני כאמא יכולה לתת לך, כי זה עובד. אבל נושא רכישת חברים הוא קשה, ולפעמים חברה אחת מחפה על אלף שאין, אז השיטה היא לקנות חברות , לקנות ממש, תשלחי אותה עם ממתק לכתה שתוכל לחלק בסתם יום של חול, זה יתן לה הרגשה נהדרת, כולם ירצו להיות חברים שלה, תני לה הפתעה קטנה לילדים מידי פעם. נכון שזה עולה קצת כסף, אבל את תראי תוצאות מהר, הילדה תתחבב מהר על הילדים, תקבל ביטחון עצמי, ותוכל לבחור לה את מי שתחבב, ואחרי שכבר יהיה לה טוב, לא יקרה כלום אם פעם פעמיים בשנה, תני לה ממתק ביום שני לכבוד שבת, לחלק לילדים. אם נתבונן באמת, נראה שבעצם גם אנחנו קונים חברים בכל מיני דברים, כל כמה שזה יעלה לך, זה לא יגיע לתשלום של טיפול אחד אצל פסיכולוג, או יועץ מומחה, ותאמיני לי שאני יודעת על מה אני מדברת, הפטנט הזה עושה נפלאות. ובקשר לבשלות, אל תדאגי, ילדות בחלק הזה משלימות פערים יותר טוב מילדים, והחלק הנפשי אולי הוא המפריע, ברגע שזה יסתדר, את תראי איך שאר הדברים יסתדרו מהר. ועוד דבר, תשוחחי איתה הרבה על מה שעובר עליה, ברגע שהיא תשפוך את הלב, חצי מהנטל ירד מעל ליבה הקטן, ויהיה לה קל להתמודד עם הדברים. . את יכולה לספר לה שלא לכל הילדים קל, ויש עוד ילדים שקשה להם, אפילו בכתה שלה, אני בטוחה שהיא תמצא לפחות אחד כזה, ותבוא לספר לך , וכשזה יקרה, תראי איך צרת רבים תהפוך לחצי צרה עבורה...

דנית, עוד כתובת לשאול: http://www.snunit.k12.il/htbin/bbsnunit/horut/bbs.cgi?forum=classa&task=list עדי

דנית שלום אני גננת, אנמם לילדים צעירים יותר, אך אנסה לענות לך. קודם כל ילידי אוקטובר אינם הצעירים ביותר שנכנסים לכיתה א'. בדרך כלל , בנות לא נוטים להשאיר עוד שנ הבגן, מכיוון שמבחינה רגשית - הן בוגרות יותר (שוב - בדרך כלל). אני מאמינה שאם הגננת אמרה לך שהיא בשלה- היא ידעה על מה היא מדברת. מה גם שבגן חובה בדרך כלל נפגשים הילדים בגן עם פסיכולוג/ית, וההערכה היא בדרך כלל שלה. מאידך, חשוב לי שתבדקי את הגישה שלך לנושא. את טוענת שאת לא שלימה עם המעבר, את מהססת. יכול להיות שאת מעבירה לה חלק מן ההיסוס הזה? לילדים יש חיישנים מעולים. כמו שכתבו לך לפני - להחזיר ילד חזרה לגן - בשום פנים ואופן לא! סימכי עליה. היא תתמודד. המעבר לכיתה א קשה לא רק לילדים הגבוליים בגיל. הוא קשה גם לגדולים יותר. הקושי לא נעוץ דווקא בכך שהיא ילידת אוקטובר. הייתי קובעת פגישה עם המורה, ומתייעצת איתה. למורה יש את היכולת להסתכל על ביתך יחסית לשאר בני הגיל. אם יש בעייה מוטורית, או קושי מוטורי - תוכלו לפנות לריפוי בעיסוק, שם יחזקו אותה. העיצות שקיבלת מרוז נהדרות. היא נתנה לך הרבה רעיונות לפעילויות המחזקות את המוטוריקה העדינה - אני מבינה שיש לה נסיון בנושא. בקשר לחברה - קשה להפרד מחברים ישנים, וקשה להכיר חדשים. שוב - גם לילדים קצת גדולים יותר (גם לנו...) לשלוח שקית במבה לגן ביום שישי - לא הייתי מכנה זאת שוחד אפילו. זה כיף לכבד חברים, ולפנק אותם. ילדי עושים זאת בעצמם, מרצונם, זה ממש לא נראה לי כמו "שוחד" אם לא מתייחסים אל זה כך. שתהיה לכם שנת לימודים מוצלחת ביותר ותקופת הסתגלות קצרצ-ר-ה!!! נשתמע נטע

הייתי מעוניינת לדעת מדוע ילדים פעוטים בגילאי שנה וחצי עד שלוש נושכים ילדים אחרים

יעלי, אני חושבת שזה קטע של להכניס כל דבר לפה וזה כנראה חלק מההתפתחות. עדי

שלום יעלי, ילדים, כבר בחודשי חייהם הראשונים, מזהים את העולם באמצעות הפה. שיניהם צומחות, והם נוהגים להכניס לפה כל דבר שהם מחזיקים בידיהם. כך גם מתחיל הקשר שלהם עם הזולת. ראשית, הם יונקים מאמם, ואם תגישי להם את ידך, הם ימהרו למצוץ אותה. הנשיכה היא הקשר הראשוני והטבעי שלהם, ולעתים זה נמשך גם בגיל מאוחר יותר. בברכה, דרור גרין

כשילד קטן לא מצליח לתקשר עם ילד אחר, אם בגלל שפה שעדין לא התפתחה לגמרי, אם בגלל שהוא בישן, הוא פורק את התיסכול שלו באמצעות אלימות, שזה להכות ילד , או לנשוך, ככל שהילד מתוסכל יותר ממשהו הוא נושך, אם אמא לא תסכים למשהו שהוא נורא רוצה, ויש רקע לתיסכול עוד קודם, הוא ישך את האמא. לא נראה לי שזה קשור להתפתחות הפה, אולי רק בכך שהכוח האמיתי היחידי שיש בגיל הזה, שיכול להכאיב זה הנשיכה, מכה של ילד קטן לא תמיד כואבת בודאי לא לגדול, דחיפה לא תזיז מבוגר, אבל נשיכה תגרום לו לצעוק מכאב, וילדים הם בעלי קולטנים מאוד רגישים, והם יודעים את זה. לא כל ילד נושך, אבל כאשר נושכים צריך להתיחס לענין בחומרה רבה ביותר, אצלי התופעה אם היא קורית נקטעת עוד תחילתה, כי אנחנו מאוד מחמירים איתה. אסור לוותר לילד על נשיכה, ולא לצחוק מזה, כי אז זה ימשך לאורך זמן.

-------------------------------------------------------------------------------- אני משתמש כבר חצי שנה באפקסור EFEXOR לאחר שניסיתי מספר תרופות ללא הצלחה. היום אני לחלוטין נטול דיכאון, מלא שמחת חיים. עוסק במה שאני אוהב ומסתובב עם מי שאני אוהב סבלתי בעבר מדיכאון קליני כתוצאה מחרדה כללית והיום אני אדם שונה לחלוטין אפילו ירדתי 40 ק"ג ואני מתאמן והכי חשוב זה שאני שמח לקום כל יום בבוקר!!! אשמח לענות לשאלות עופר

אולי גם אני אתחיל לקחת כדורים. מיום ליום נהיה לי יותר ויותר עצוב ויותר קשה לסחוב את הימים ולחיות את החיים. אני מרגישה מנוצלת, פגועה, בודדה ובא לי לבכות כל הזמן. כשאני יוצאת מהבית אני שמה את המסיכה המחייכת אבל זה גומר אותי מבפנים. אני לא יכולה לבכות לאף אחד, לא רוצה להלחיץ ולהבהיל. עד כדי כך שהתחלתי לשקול אולי להתאשפז מרצוני בבי"ח פסיכיאטרי- שם לפחות אוכל לבכות כמה שארצה ואף אחד לא ייבהל, וככה אבכה ואבכה ואולי גם אצעק עד שייגמרו לי הדמעות עד שאני ארגיש שהוצאתי מתוכי את הגוש הענקי הזה של הדמעות שחונק אותי ולא נותן לי לנשום. קשה לי. אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני בת 25 ומרגישה שהזמן רץ לי ואני לא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך, שאני לא עומדת בקצב. והכל נראה לי כל כך קשה. אני מרגישה תקועה. מרגישה מבוזבזת. ואני עייפה מלסחוב. כ"כ עייפה שאני פוחדת מהמחר, אולי אני אתמוטט? לפעמים אני מייחלת להיות חולה כדי שאוכל לשכב במיטה ולכאוב בשקט. אני יודעת שזה נורא להגיד את זה, אבל זאת האמת. מה לעשות? לקחת כדורים? מה אתם חושבים?

ליהי היי אם את כאן אני מוכן לעזור.

עקב שמוש באפקסור...אני סובל מהזעות מרובות דבר שגורם לי לסבל ולאי נוחות(מסריח) לסןבבים אותי!! מה ניתן לעשות ??? תודה-דובי

דובי שלום לא נתקלתי בענין אנסה לבדוק אנא הזכר לי עוד שבוע בברכה עמי

אני דורש בכל תוקף מכל חבריי וחברותיי היקרים,לחזור לשיגרתנו,לשיגרת הפורום החם ,התומך,וגם המייעץ. כן כולנו "עוברים בתקופת מעבר זה,עליות וירידות". לעיתים אפילו נפילות,שקשה מאד להתרומם מהם,אז זה הזמן להוציא,לשפוך,לתת,לחבק,ואפילו לבכות,כך אוליי נוכל לחזור ולהחזיר את "השפיות"לעולמנו הקטן. אני לא אוכל להבטיח שאהיה כאן בהתמדה יתרה,כי קשה,ואפילו קשה מדיי. אבל חבריי וחברותיי היקרים,עצם ההתבוננות בכם,בתמיכתכם,בעזרה אחד לשני,עושה לי את זה. ובל נשכח את הימים היותר טובים שהיו לנו כאן. מחכה לכם.. ומבטיח לשתף אתכם. ואם ייצתרפו חברים חדשים ואמיתיים,נקבלם בחום ואהבה. התגעגעתי לכולם. שלכם דניאל נ.ב דבריי שטנה,לא ייזכו לתגובה.(ואני מצפה מכולם לנהוג כך).

את היית פה, קרוב לידי. לשניה היה נדמה לי שאת שלי. היית פה, ביחד איתי, היית פה- כל-כך אמיתי. הרגע ההוא- מדוע הוא חלף? מדוע הוא הפך לעוד רגע במרדף? ולי נמאס, אני כבר גמור, עכשיו אני כבוי, ולא מאיר, כמו נורה שמחכה לתיקון והחלפה, אני על מיטתי שוכב עייף. מחכה לך -אהובתי היקרה, שתבואי, ותגרמי לי, להפסיק להרטיב את הכר.

גם אני לא הייתי פה הרבה זמן, וכשחזרתי ראיתי איך הפורום החם והאוהב שלנו הפך להיות מעין עוד דף אינטרנט עם שאלות מקצועיות ותשובות קרות. חבל כ"כ על כל מה שבנינו פה... רוב חברי הפורום נעלמו, לי בכל אופן יש את היכולת ליצור קשר עם חלקן (שרה, אינשם, מירב ואחת) אבל אין שום זכר מאביב, ואני לא ממש יודעת למה היא נעלמה ומתי תחזור:-(( מה לגבי דפני, אליאן, רחל, וכל השאר (אני לא זוכרת את כל השמות עכשיו)??? למה הן הלכו? למרות שאני לא נוטה לאופטימיות (חיחי....) אני בהחלט יכולה לומר שמכיוון ש"הרמנו" את הפורום בעבר, אנחנו נוכל לעשות זאת שוב, כמו מעין "פגישת מחזור"...מה אתה אומר? מצטרף?

דניאל, גם הכר שלי רטוב מדמעות אם הייתי מצליחה לעצור את הזרם הבלתי פוסק שלי הייתי באה ומייבשת את שלך ושולחת ניחומים וחיבוקים שיקלו על הבדידות והכאב אבל מסך הדמעות מערפל התחושות הקשות חוסמות הפה נאלם ואין מילים. מצטערת, אני פה רק מדי פעם, כי קשה מדי ואין כוחות, כי קשה לראות את הטוב שבי עכשיו, את היכולות והכוחות - הכל אבד, מקווה שיחזרו איכשהוא, מקוה שאני אחזור לעצמי, ושאמצא את הדרך הנכונה, אל האור בקצה המנהרה, שכרגע קשה לי אפילו לראותו. אביב.

אני חושבת שהשיר הזה נכתב עלי... תודה למי שכתב אותו.

שלום גם לך, (-: יעל (כן,כן, זו אני....)

מה קורה אחותי היקרה?? איפה היית נשמתי?? אני מקווה שאת מרגישה טוב... חולה עלייך הכי בעולם!!

במידה וארצה ללכת לפסיכולוג/פסיכיאטר האם אני יכולה להחליט אל מי מן השניים ללכת? על פי מה אני יכולה להחליט את זאת?

שרית שלום האבחנה היא לא תמיד ברורה. פסיכיאטר הוא היחדי שיכול לתת תרופות. בכל הנוגע לטפול בשיחות (פסיכותרפיה) יש סוגים שונים של טיפולים שדורשים התמחות שונה כל אחת אנשים ממקצועות שונים (פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאלים ) מתמחים בהם כאן קובעים לטעמי ההכשרה המקצועית של האדם, אישיותו וההאתאמה בינו למטופל (הכל גם לנשים כמובן) - לאו דוקא בסדר הזה שאלה נוספת אם רוצים לשלב טפול תרופתי ושיחתי האם לעשות זאת ע"י אותו אדם - יש פנים לכאן ולכאן בהצלחה עמי

רופא יקר! לפני 3 חודשים אבי עבר ניתוח מעקפים, עקב צורך שהתעורר לאור בדיקות מקיפות שערך. לאחר הניתוח עבר תקופה של כ3 שבועות של שיקום והחלמה רגילים, ואולם מאז, לערך, מצבו הנפשי החל להתדרדר, באופן שהתנתק מחיי חברה והתכנס בתוך עצמו. לשיאם הגיעו הדברים כשהחל לשכב כל היום במיטה, הפסיק לצעוד, הפסיק לדבר ועוד מיני תופעות. תחילה רופאת המשפחה נתנה לו "פריזמה" ולאחר שזה לא עזר במשך שבועיים, לקחנו אותו לפסיכיאטר מומחה, אשר אבחן MDD הפרעות פסיכוטיות ונתן לו רספידרל+ תרופה נוספת שאיני זוכרת את שמה. מאז הטיפול בתרופות הנ"ל +שיחות של פעמיים בשבוע עם הפסיכיאטר חל שיפור מזערי- אמנם פרקי הזמן שבהם הנו מדוכדך הצטמצמו. אבל עדין אינו מסוגל לחזור לתפקוד מלא- אין לו "כוח" לכלום, למרות, שפיזית, הוא החלים לחלוטין. לא מעוניין בדברים שהיה קודם, מתנהג בצורה שאינה מתחשבת בסובבים אותו (עשיית גזים וכדומה) ומשרה אווירה של מסכן שיש להיות סביבו ולסעוד אותו. לעתים רחוקות אומר שרוצה למות. ברם, דווקא בשבועיים האחרונים, לדעת הפסיכיאטר, הדכאון עבר והמדובר בבעיה התנהגותית. למרות שנראה כי הפסיכיאטר די צודק, עדיין מפחיד אותי שלעתים טוען שכואבות לו הרגליים, שאינו יכול לדבר (ומדבר בתנועות ידיים), שאינו רואה, שאינו שומע ועוד כהנה תופעות מוזרות- שכולן נשללו מהבחינה הפיזית. אודה עבור חוות דעתך- המדובר בשלושה חודשים אחרי הניתוח ובששה שבועות של טיפול אצל פסיכיאטר מומחה ולא רואים את הסוף.

ורד שלום תיאורך מאפשר התייסחות מעט כללית לתשובה אמיתית יש צורך בהערכה מופרטת יותר ובבדיקה של אביך מכל מקום - דכאון יכול בהחלט להופיע לאחר נתוח יתכן ובחלק מהמקרים יש גם השפעה קלה על המח כתוצאה מהנתוח ויש צורך להעריך אפשרות זו 6 שבועות אינן בדרך כלל זמן מספיק ליציאה מדכאון (הממוצע 3 חודשים) ובאנשים עם פגיה גופנית יתכן משך זמן ארוך יותר לכן לטעמי מה שקובע האם המהלך בכללותו הוא חיובי (שנדמה שאת אורמת שכן) גם אם ישנן גלישות ומעדיות קלות פה ושם. אם המהלך חיובי - המשיכו בטפול והתאזרו בסבלנות אם המצב גולש לרע למשך של יותר ממספר ימים - יש צורך בהערכה מחדש בכל מקרה של ספק - הוועצו בפסיכאטר המטפל וניתן כמובן לשקול חוות דעת נוספת חשוב מאד בכל מקרה של דכאון ראשון בגיל המבוגר - הערכה מפורטת וכוללת של המצב הגופני - יתכן ושי סבה גופנית נוספת שונה שתורמת למצב ! בהצלחה עמי

רציתי לשמוע תגובות על נטילת הסרוקסט,בקשר לשינויים בתפקוד,במין,בשליטה עצמית

לי באופן אישי לא היו שום תופעות לוואי מלבד נטיה לישון מעט יותר

שוקי שלום, אני לוקחת סרוקסט, והוא מאוד עוזר. הוציא אותי לגמרי מהחרדות, וגם משפר מאוד את מצב הרוח הכללי, אבל לא בצורה של "היי" - זה עדיין בדיוק אתה, עם בדיוק אותו אופי, אינסטינקטים ואישיות - רק שאתה פשוט מרגיש קצת יותר טוב, ומסוגל לתפקד טוב יותר במישורים שונים בחיים.. תופעת הלוואי היחידה שלי היא קשיים בשינה, אני לא נרדמת עד 3 בבוקר ולפעמים יותר. זה בעיה, אבל זה בסדר ביחס ליתרונות. שמעתי שלהרבה אנשים ובעיקר גברים עלולות להופיע בעיות בתחום התפקוד המיני (קושי להגיע לסיפוק מיני, לא אימפוטנציה). אין שום בעיה של שליטה עצמית בעקבות הסרוקסט.

נטעלי היי! איפה את? נעלמת לי בימים האחרונים! מקווה שאת בסדר! איך העברת את החג? ספרי הכל - אם בא לך, כמובן. ואם את מעדיפה - את יכולה לכתוב לי למייל. חזקי ואמצי - את לא לבד! אחת

היי מה נשמע התגעגעתע אלייך המון............עד אין סוף........... אצלי משתפר החג עבר כמשעמם אבל עבר....כרגע אני בדיוק היום חודש לפני הגיוס האמת שכמעט ושכחתי מהגיוס נורא מסכרן ורוצה כבר להתגייס מה איתך? את חושבת שיש בי הרבה דברים שמזכירים אותך? לפעמים אני כבר מעדיםפה לא לדבר על זה כי כבר אני מרגישה שאני מדברת אותו דבר אבל זה הבעייה!!!! שאלה לי אלייך סתם לידע הכללי יש משהיא נורא חמודה ונראת מצוין בגילי לפעמים אני מרגישה כנאה כלפייה =למה בנות ככה מתנהגות כאשר מכנאות? האם היופי באמת כול כך משפיע? ואם כן, אז אייך זה שלי זה כלל לא אכפת ?מוזר...........אני לא רואה בזה שום דבר טוב. ואם הייתי מכוערת? אולי אז היה לי יותר בטחון ככה הייתי יודעת שפחות בוחנים אותי. נכון?.................בטח אבל כבר בצבא היופי כלל לא חשוב בכלום?כן? אין לי מושג?......אני מכנאה בבנות נחמדות ויפות וחכמות! אז מה את חושבת שיופי משפיע? הרבה? אני כבר רוצה לספר לך את היום הראשון שלי בטירונות.... מפחיד מפחיד... מפחיד לחשוב שאשאר לבד............ אוהבת נטעל

היי נטעלי! כיף לשמוע ממך שוב! ו-כן, יש בך המון דברים שמזכירים לי אותי - במיוחד כשהייתי בגילך, וגם עכשיו עוד נשאר קצת. ובקשר למה שאמרת שאת חוזרת על אותם הדברים - מצידי זה בסדר. כשאדם נמצא במצוקה זה רק טבעי שהוא יחזור על הדברים כדי להשתחרר קצת מהמועקה. ואם יש כאן בפורום כמה חזירים שזה מפריע להם - שפשוט לא יקראו וגמרנו! והם לא צריכים להרתיע לא אותך ולא אותי ולא אף אחד מהמשתתפים כאן, שרוצים לקבל וגם לתת עזרה. בכל אופן קיבלתי את הרושם שאת מרגישה יותר טוב - האם אני טועה? כי בפעמים הקודמות אמרת שאת פוחדת מהגיוס - ועכשיו את סקרנית כבר לראות איך ומה יהיה - ולפחות לפי דעתי (הבלתי מקצועית!) - זה סימן מצוין! ובקשר לעניין של ההופעה החיצונית והקנאה - אז קודם כל קנאה זה הדבר הכי טבעי בעולם כל זמן שלא נותנים לה להשתלט עלייך. ולפי הניסיון שלי - אני חושבת שהופעה חיצונית אכן קובעת. לי לצערי אין הופעה מי יודע מה ומה אני אגיד לך? זה די הפריע וממשיך להפריע לי בכל מיני סיטואציות שונות ומשונות! ו-כן, אני בהחלט מקנאה בבחורות יפות - אבל אני לא נותנת לזה להשתלט עלי ואני לא חושבת שאני מתנהגת בצורה חזירית בגלל זה. ו-לא, אני לא מלאך. בכלל לא. אבל לפחות אני משתדלת לא להיות גם חזירה. בן אדם רגיל וממוצע וזהו זה! ואני מבינה ממך שיש לך הופעה לא רעה - אז זה בהחלט יכול לעזור לך בחיים - בצבא וגם באזרחות! תראי לאנשים שיש לך מה להציע - גם בחיצוניות - על ידי טיפוח והבלטת הנתונים שלך, אבל לא רק זה. תראי להם שיש לך גם משהו בתוך הראש - ואני בטוחה שיש לך!!! תפגיני בטחון עצמי - אבל לא מוגזם - את יודעת - כל המוסיף גורע. אבל אם תעריכי את עצמך בכל המובנים - את תקריני את זה החוצה וגם האחרים יעריכו אותך. ואני יודעת שזה נשמע נדוש ושחוק אבל זוהי אמת פשוטה שמוכיחה את עצמה שוב ושוב! מחכה בקוצר רוח להמשיך ולשמוע ממך ואל תשכחי שאת לא לבד! באהבה!!!!!!! אחת

מתעניינת בשלומך... אני מקווה שהכל בסדר סופשבוע רגוע עד כמה שאפשר...

תודה noname, אני שורדת, לפעמים יש לי תחושה שהמלחמה הזאת אבודה, ושהפסדתי אותה, אבל אני מקווה שאני אצליח להתגבר ולהמשיך הלאה למרות הכל. עברתי חודש קשה, עם האזכרה של אבא, עם החגים והחופשים, שמשאירים יותר מדי זמן פנוי לתחושות ולרגשות להתפרץ, לתהיות על המשפחה ועל המקום שלי בה ועל החיים בכלל, לכאב לפצוע ולפחד לחלחל ולשתק והחרדה בעקבותיהם. מקווה שאצלך הדברים התחילו להסתדר וקיבלו את הכיוון הנכון, קצת קשה לדעת ממה שאת כותבת מה שלומך ואיך את מרגישה. אביב.

המילים הבאות נכתבות ממטען שלם של אכפתיות כלפייך,אבל יתכן שיהיה לך קשה להתחבר אליהן. אביב,זו "מלחמה אבודה" רק אם את ממשיכה לראות זאת כמלחמה. היית מאוד לא הוגנת כלפי עצמך.מה שכינית כניצחון היה דבר שעמד במבחן כל יום ומה שאת מכנה כהפסד היה דבר אחד מוחלט וחד משמעי.זה נראה לך שווה משקל? זו לא מלחמה זה לא מרוץ מטורף לא צריך לחגוג לזה "יומולדת"... לילה טוב,תרגישי טוב ותאמיני בעצמך מעל לכל רק את קובעת את ערכך אני.

בעוד הקבינט דן בהפסקת האש ובפגישה הנצחית בין פרס לערפאת,ח ובעוד האש הפלסטינית משתוללת,ח וגורמת ל1 הרוגה, ול-9 פצועים,ח החלו הכנות שקטות, כמעט חשאיות בארץ,ח לכניסת ישראל למצב כוננות עליונה, ח כולל כוננות לספיגת טילים.ח בתי החולים הועמדו במצב הכן. ח אמצעי תחבורה אזרחיים עוברים לידי הצבא.ח מתקניים אסטרטגיים פגיעים מפונים.ח

שלום רב מקור, סליחה שאני מעירה, אבל יש אנשים שבגלל מצבם אינם קוראים עיתון או שומעים חדשות. מוטב לא לדווח דיווחים אקטואליים בפורום זה. עדי

אתת ממש גורמת לי להרגיש לא רצוייה, את יודעת ... אני מכירה את המרכזים האלו... אבל אין בעיר שאני גרה בה ... אני אנסה להגיע לשם בכל אופן

יופי נחמה

יאללה עופי לנו מהעיניים ומהפורום... לכי תציקי , ותצעקי בפורומים אחרים. תשאירי אותנו בשקט... ולכי מהר מהר לטיפול...כל רגע שעובר זה נזק...בעיקר סביבתי! "אז יאללה אפרתי (=מטוי) לכי הביתה..." או "אז יאללה ביי".

טלי שלום רב לך!. תחילה שנה טובה והרבה נחת. במכתבך טלי בזמנו כתבת"גל שלום רב, ממכתבך עולה כי אתה מתמודד עם מערכת משפחתית מורכבת וקשה, יחד עם קשיים אישיים שלא ניתן להקל בהם ראש. עצם היכולת שלך להיעזר במערכת הצבאית, ועצם העובדה שגם מצאת קפ"ס טוב, זה נהדר, ולא כולם זוכים לכך. אז קודם כל, מצויין שאתה דואג לעצמך, ותמשיך לעשות כן. לגבי המשפחה, נראה כי באמת יש מערכת מורכבת מאד עם קשיים אישיים של כל אחד מבני הבית, וזה יוצר חיבור קשה עוד יותר בתוך הקונסטלציה המשפחתית. אינני בטוחה שאתה יכול לעשות משהו במידה ויש התנגדות חריפה מצד גורמים בתוך הבית, כמו אביך. הדבר שאני יכולה לחשוב עליו הוא לדרוש מהעובדת הסוציאלית של לשכת הרווחה לבצע פיקוח צמוד על המתרחש בבית, ושתיהיה יותר מעורבות והכוונה מצידה. זהו תפקידה, ואם היא אינה מבצעת אותו כראוי, אתה תמיד יכול לפנות למנהלת לשכת הרווחה ואף גבוה מזה. אבל שוב אני מדגישה, לא תמיד אפשר להציל את העולם שסביבנו, ולתקן. עליך לדאוג ראשית לעצמך, לחייך העכשוויים והעתידיים. המשפחה שלך, שאני בטוחה שהיא חשובה ויקרה לך, תצטרך להתמודד עם קשייה בכוחות עצמה. אני בטוחה שההתמודדות שלך לא קלה, ואני מאחלת לך רק שיהיה לך הרבה כוח להמשיך ולבנות את עצמך למרות הכל ואף על פי... בהצלחה, טלי פרידמן ושאלתי היא בעצם: הרי אף לא פניתי לרשויות הרווחה בעיריה, האם כדאי לערב אותם, ואם כן, באיזו דרך? האם כדאי לבקש עזרה מהקפ"ס שיתערב? ממתין לתשובה כי יש בי חשש מפני הכנסת גורם זר מקצועי הבייתה. האם ניתן לבצע זו ללא ידיעת הוריי על פנייתי, האם עו"ס יכולה להגיע במפתיע? ממתין לתשובה גל

גל שלום רב, גם בתשובתי הקודמת כתבתי כי אחת האפשרויות היא לפנות ללשכת הרווחה באזור מגורי הוריך. השאלה היא עד כמה אתה רוצה, מוכן ויכול להתערב במה שנעשה בבית. שאלה נוספת היא עד כמה מערכת הרווחה תעמוד לפי ציפיותיך. לעיתים (לצערי) המערכת של העו"סים אינה פועלת במיטבה בשל ביורוקרטיה ויותר מזה, עומס עבודה. לדעתי, אם יש לך קשר טוב עם הקפ"ס, אולי באמת שתתיעץ עימו/ה. כדאי כן לבדוק מה בדיוק אתה מצפה מעירוב כזה של הרשויות, ועד כמה אתה מסוגל כעת לעמוד בשינויים כאלו ואחרים. באופן עקרוני אתה נחשב "בגיר" לכן הנך יכול להגיש בקשת התערבות ללא ידיעת הוריך, אך סביר להניח שמאוחר יותר יספרו להם מהיכן הגיעה הבקשה לבדוק את המתרחש בבית. לגבי בדיקות הפתע של העו"ס, אין לי שמץ של מושג כי זה משתנה מעו"ס לעו"ס בהתאם לדרך עבודתם האישית. שנה טובה גם לך וחתימה טובה, טלי פרידמן

הי אמרתה שאם זה יותר מיום יומיים (זה בערך חודשיים וחצי) ואני מרגיש כאילו מישהו צובט אותי מבפנים ונכון אפילו חשבתי על מוות אבל זה היה ריגעי אבל פשוט הרגשתי שאיבדתי הכל .(כיום כבר לא אבל עדיין קשה לי מאוד) זה לגבי התשובות למה שאמרת מקודם. בכל מקרה רציתי לשאול כמה שאלות 1.מה ההבדל בין פסיכיאטר לפסיכולוג? 2.האם זה יכול להזיק לי בחיים בכלל בזה שאני פונה לאחד כזה (פסיכולוג/פסיכיאטר)? 3.והאם הדבר ניתן לעשות מבלי ללכת לרופאת משפחה שלי.(ז"א ישירות לרופא )? 4.האם דברים מסוג זה מסובסדים ע"י קופת חולים שלי(כללית) או שזה פרטי ואם פרטי האם יש מקומות שאתה יכול להמליץ ? 5.איך הם (הפסיכיאטר/פסיכולוג) יכול לעזור לי ?(ז"א ע"י מה ואיך מה ע"י דיבור ? תרופות?) 6. ואיך מתנהל פגישה כזו ? 7.והאם יש חיסיון על הדברים ? תודה מראש אני

אני ואתה נשנהאת העולם אני ואתה אז יגידו כך כולם אמרו איזה יופי ........

שלום הרבה שאלות פסיכיאטר הוא רופא מה שאומר שיכול לתת תרופות פסיכולוגים טפול בשיחות לרוב (יש פסיכיאטרים שיודעים גם לטפל בשיחות ניתן לשלב 2 בעלי מקצוע 2. לא ידוע לי - אולי בתחקיר בטחוני ? 3. + 4. יש טפולים דרך קופות - לא מכיר את התהליך בכל קופה ניתן למצוא גם פרטי סוג עזרה - ואיך מתנהלים שיחות קשור להערכת מצבך והטפול הנדרש החסיון קיים כפוף לותור על מסמך בכתב מצידך , לדרישות החוק, או להוראת בית משפט בהצלחה עמי

שלום רב, פסיכולוגים ופסיכיאטרים מתמודדים עם בעיות נפשיות מנקודות מוצא שונות. הפסיכיאטרים הם רופאים המאבחנים בעיות נפשיות, בעיקר על רקע אורגני, ויכולים לטפל בהם באמצעות תרופות. הפסיכולוגים אינם רופאים והם מטפלים באמצעות שיחות. זהו טיפול הנמשך לאורך זמן באופן קבוע, בדרך כלל מספר חודשים עד מספר שנים, באמצעות פגישה שבועית של חמישים דקות. במהלך הפגישה מקשיב הפסיכולוג לסיפורו של המטופל, ומסייע לו להבין טוב יותר את קשייו ולפתח כלים להתמודד איתם. ההבדל העיקרי בין הטיפול התרופתי לטיפול בשיחות נעוץ באופי הטיפול. הטיפול הפסיכיאטרי התרופתי מסיר את האחריות מן המטופל ולמעשה יוצר מניפולציה גופנית היוצרת שינוי מהיר למדי ללא השתתפותו הפעילה של המטופל. הטיפול באמצעות שיחות מותיר את האחריות בידי המטופל, ומסייע לו לעזור לעצמו. לכל אחת מן הגישות יתרונות וחסרונות. הטיפול התרופתי מיועד למקרים קשים שאין דרך אחרת לטפל בהם, אך לרוב התרופות יש תופעות לוואי העשויות לפגוע בתפקודים אחרים של המטופל. הטיפול באמצעות שיחות בדרך-כלל אינו פוגע במטופל, אך זהו תהליך הדורש זמן רב והשתתפות פעילה של המטופל, ועלותו גבוהה בהרבה. ניתן לפנות לפסיכיאטר ולפסיכולוג באמצעות קופות החולים, אך לעתים יש להמתין זמן רב לקבלת הטיפול. במקביל, ניתן לעשות זאת באופן פרטי. החוק, שבועת הרופא והקוד האתי של הפסיכולוגים מחייב שמירה מוחלטת של סודיות. עם זאת, במוסדות רפואיים כגון בתי-חולים וקופות-חולים מתבצע רישום הנגיש לאנשים נוספים יותר מאשר בפנייה לרופא או לפסיכולוג פרטי. פניה לפסיכולוג או לפסיכיאטר איננה מזיקה כאשר פונים לאיש מקצוע מוכר. להיפך, זוהי דרך מצוינת לשפר את חייך. אם נכונה האמרה "נפש בריאה בגוף בריא", היפוכה נכון לא פחות. לבריאות הנפשית יש השפעה חשובה ביותר גם על בריאות הגוף. שבת שלום, דרור גרין

טיפול דרך קופ"ח כללית כלול בסל הבריאות בתנאי שאתה מופנה לטיפול (פסיכולוגי ו/ או פסיכיאטרי) ע"י רופא/ת המשפחה שלך ואז אתה לא מחוייב בעלויות. בד"כ אין אפשרות לבחור מי יטפל בך. טיפול פרטי עולה 300-700 ש"ח לפגישה --המחיר משתנה בהתאם להשכלה, הניסיון והמוניטין שיש למטפל. כאן יש יותר דיסקרטיות ויותר אפשרויות של בחירה לאיזה מטפל ללכת. יש חיסיון על טיפול רפואי ופסיכולוגי--הפרת החיסיון (מצידו של המטפל) הינה עבירה פלילית שדינה מאסר. רצוי להקדיש את הפגישה הראשונה להיכרות אישית עם המטפל.

מכרה אובחנה כסובלת מהפרעה סכיזואידית, רציתי לקבל הסבר ממצה על מהותה של הפרעה זו, מאפייניה וביטוייה החיצוניים והפנימיים. תודה

אוריאן שלום רב, להלן כמה קישורים שבוודאי יענו על התעניינותך בסוג ההפרעה: http://www.nlm.nih.gov/medlineplus/ency/article/000920.htm http://psychcentral.com/disorders/sx30.htm http://www.mhsource.com/hy/genschiz.ht אלה אתרים באנגלית, אני מקווה שזה בסדר. באם תיהינה לך שאלות נוספות, אתה מוזמן לשוב ולשאול. סופ"ש נעים, טלי פרידמן

טלי, תודה. אך אתרים באנגלית חסומים בפני בגלל בעיות שפה.

לדרור שלום רב! הודעתי האחרונה התנצלתי בפניך על התיחסותי אליך וגזרתי על עצמי אי השתתפות פעילה בפורום לאחר שהגעתי למסקנה שאין ביכולתי להציב לעצמי כללי התנהגות בפורום בהתאם לציפיות שלי בעצמי ולא אחזור על דברי אבל בקווים כלליים אין לי ולא היתה לי כוונה לפגוע באיש או בעניין עצמו. להפתעתי כשעיינתי עכשיו בפורום הלם קרב הבחנתי שמישהו העתיק את הודעתי והסיבות שמורות עמו. דע לך שלא אני עשיתי זאת. יש לי הרגשה שמישהו משתעשע בהעתקת הודעות מפורום לפורום. התסיסותי החריגה אליך ולמומחים אחרים נובעת אולי מהתסכול שאני חש בשל התמכרותי לבנזודיאזפינים או אולי בגלל ובעיות רגשיות אחרות . חלק מהתגובות שלי בפורום היו עניניות אך לעתים ובמקרים אחרים היו בוטות ובטאו כעס ותסכול ככל הנראה. כנראה בצל האנונימיות מצאתי פורקן מסוים לתסכולים,אבל מעולם לא פעלתי מתוך רשעות לשמה ולא היתי משכפל את הודעתי בפורום של נפגעי הלם קרב. לא היתי מעלה בדעתי להציק לאוכלוסיה כה פגיעה. אני פוסטראומטי בגלל תאונה אזרחית ולא צבאית ועל כן עיינתי בפורום הלם קרב מתוך רצון לקבל אינפורמציה רלוונטית עבורי אך אל דאגה לא אשתתף בו באופן פעיל היות וכיום אני מודע לפוטנציאל ההרס הגלום בי. אני שמח שהפורום חוזר למתכונתו הקודמת ושאנשים חשים חופשיים לבטא את מצוקותיהם ללא הפרעות של משתלחים. שוב,לא יודע "איזה פיוז קפץ לי " שכתבתי את משכתבתי והעניין די מטריד אותי ומייסר אותי ומדאיג אותי. אנא סלח לי ואני מקווה שאלוהים גם יסלח לי. בברכה גמר חתימה טובה הקטור

מצד אחד שאלתי רצינית, מצד שני ההודעה היא די מוגזמת ברגשנות שמובעת בה...

הקטור יקר, לצערי, חלק מן ההטרדות בפורומים מתבצעות באמצעות העתקת הודעות ושיכפולן. אני מציע לך להתעלם מכך. אם תגלה זאת שוב, אנא שלח לי הודעה על כך בדואר אלקטרוני, ואני אמחק את ההודעה המשוכפלת. פורום הלם-קרב מתרכז אמנם בפוסט-טראומה של מי שנפגע במלחמה או בקרב, אך אנו מקבלים בברכה כל מי שסובל מפוסט-טראומה, גברים ונשים, ללא כל הגבלה (בהתאם לכללי ההשתתפות בפורום). שנה טובה, דרור גרין

הקטור שלום נדמה לי שאתה סובל יותר מדי שנה טובה עמי

אני מתנצל אני מודע לעובדה שטעיתי בכך שפגעתי בחברי הפורום. לא אחת זה קרה לי. אני עובר תקופה נורא קשה,אני נגמל מהכדורים,ולכן אני לעיתים נכנס למצבי לחץ קשים במיוחד ומוצא עצמי מאבד שליטה. הכעס הגדול מביא אותי לאובדן השליטה. אני יודע שלפעמים ההודעות שלי גסות וברוטליות. אני זקוק לאהבה ותמיכה בתקופה זו של חיי,והגעתי למסקנה שאני מחפש אותה בדרך הלא נכונה. כמו כן אני מרגיש שאני נופל כשאני רואה שאנשים אחרים מקבלים יחס חם ואוהב,בעוד אני נותרתי בשוליים. אני רוצה להוסיף שלא היו ולא נבראו מתחזים והעובדה שהאשמתי את אופיר זה עקב כך שהייתי זקוק לתשומת לבכם. אופיר איננו אשם בדבר,וכאן זה הזמן להתנצל גם בפניו. פגעתי בו בכך שהאשמתי אותו במעשים הזדוניים שלי. אני מרגיש טוב יותר היום,ואני יותר מפוקח ומבין שאני שגיתי. אני מתנצל אחד אחד בפני כל חבר וחבר בפורום,ועל נזקים שעשיתי גם בפורומים אחרים. אני יושב עכשיו ובוכה בשעה שאני כותב הודעה זו. אני מרגיש זוועה עם עצמי,ואני שונא את עצמי על מעשי הנוראים. גם על ההתחזויות,טיפשות מיצידי לחשוב שהאמנתם שאופיר מתחזה אלי,ברור שזה לא הגיוני שכל פעם שאני נכנס לפורום אז גפ הוא נכנס. ונכון זה לא הייתה בעייה לשנות כל פעם את הכינוי והסיסמא כדי שלא תראו כשתקליקו על שמי שזה אני אחראי לכל ההודעות. אני מקווה שתסלחו לי. אני מקווה שתבינו שקשה לי לראות איך אנשים אחרים ממשיכים בחייהם ורק אני נשאר תקוע בגלל הכדורים הרבים שאני בולע. אני מאחל לכם שנה טובה. רונן

רונן, אני שמחה לראות את מכתבך זה. אכן בשבועות האחרונים אתה ושכמותך הפכתם את הפורום למרכז של השתלחויות בוטות, גידופים ושאר נאצות. זה הפך להיות בלתי נסבל עד כדי כך שאף אני הדרתי רגליי מכאן, כמו רבים מותיקי הגולשים פה. כעת הדקנו מעט יותר את "החגורה", ומנהלי האתר משתדלים למחוק הודעות שאינם תואמות לרוח הפורום ואופיו במהירות האפשרית. כמו כן פירסמנו את "כללי ההתנהגות" בפורום, למי שטרם הבין אותם. אינני יודעת מה גרם לך לחשוף את הדברים בצורה כנה ואמיתית, אך אני חושבת שזהו תהליך טוב, הן עבור הפורום והן עבורך. ייתכן וזה מעיד על יכולתך לומר בצורה ברורה מה אתה רוצה מאיתנו, למה אתה זקוק - מעט התייחסות ותשומת לב. זה מאד אנושי רונן, בעיקר בדרך שבחרת להביע את עצמך במכתבך זה. אני מזמינה אותך לקחת חלק פעיל בפורום לפי כללי ההתנהגות המקובלים, ובטוחני כי הן גולשי הפורום והן אתה עצמך עשויים להרויח מכך לא מעט. שתיהיה גם לך שנה טובה, טלי פרידמן

זה לא רונן....זה מתחזה שהעתיק בככל מפורום אחר חבל שנפלת בפח

ערב טוב מה שלומך? שלחתי לך 2 מיילים אחד יותר מוקדם ואחד עכשיו ביי בינתיים

אינשם, קיבלתי רק מייל אחד, ההוא שלפני הפגישה. החזרתי לך מייל כתגובה. טלי פרידמן

2 המיילים נכתבו לפני לא כתבתי אחרי עכשיו אני אחרי מקווה שתקבלי את הראשון... הוא ברובו לא חשוב ... אבל יש בו נסיונות לשתף בכל מיני דברים... אבל אם קיבלת את השני סביר להניח שהראשון "אבד" להם או משהו... תודה, אני.

הלכתי לרופא בקשר לבעיית אין אונות והוא הציע לי לקחת ויגרה. הבעייה היא שאני רק בגיל 26 ולבד עדיין. איך מתחילים עם בחורה במצב כזה. אני מיואש...

מה כל כך רע בלקחת ויאגרה בגיל 26. אני לא רואה בזה כל פסול, נהפוך הוא זה שאתה מוכן לטפל בבעיה זה נראה לי דבר נפלא. בחור שיש לו בעיית אין אונות ומוכן לטפל בה זה דבר שרק יכול להאמר לזכותו הוא בוגר ומבין שיש בעיה שצריך לטפל בה על מנת שיתאפשר להתחיל בקשר עם בחורה. ולגבי בחורות אני לא חושבת שאתה צריך לחשוש יש המון בחורות נחמדות, מבינות ובוגרות שיבינו אותך. מקווה שעזרתי קצת..................

באמת.....שרית תעזרי לו

שלום רב, עניין הקשר הזוגי, ובתוכו החלק המיני, מהווה בראש וראשונה תיפקוד אישייותי-חברתי. רק אם יש ודאות שהחלק הפזיולוגי של הקשר לוקה, עקב נכות או מחלה, צריך לתת לדבר להיות מטופל קודם לכן, כדי להסיר עכבות של בושה, פחד מכשל, וכו' (ענייני זיקפה וויאגרה). ולכן, עצתי לך: אם אין לך בעיה פיזיולוגית-בריאותית, עזוב את הרפואה, ותצא לעולם הפסיכולוגי, כי שם סביר שתמצא את הסיוע לפריצת דרך ביכולת ההתחברות שלך. אם תרצה הכוונה, פנה למייל האישי, עם הסטוריה קצרה על ההתחברויות שלך עד כה, ומיקומך בארץ. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

לפני שבועיים היכרתי מישהו והוא פשוט מ-ק-ס-י-ם. סיפרתי לו מה עבר עליי בשנה האחרונה והוא יותר ממבין ומקבל. הוא תומך, נותן לי את הזמן שלי ומבין את הפחדים שלי בנוגע לקשר חדש ובעיקר ליחסי מין. אני רוצה להיות מאוהבת בו ואני מרגישה שיש לי רגשות כלפיו אם כי אני מאד מבולבלת לגבי הרגשות שלי ומאד מבוהלת מהקירבה. אני אפילו לא יודעת בדיוק ממה אני מפחדת ולמה אני לא מצליחה פשוט לזרום עם מה שקורה. מה דעתכם?

אורית יקרה, אני חושבת שקורים דברים נהדרים בחיים. והם קורים לך! עברת תקופה קשה ונוראית, והנה החיים האמיתיים, או יותר נכון החלק המרגש והכייפי שבהם, מחלחל גם אלייך. אני מתרגשת יחד איתך. המחשבות והחששות הן חלק בלתי נפרד מהתהוות של קשר חדש. חשוב לשמור על פרופורציות, ולא לתת לפחדים לשתק אותך או לגרום לך לברוח. אני חושבת שאחת הדרכים להתגבר על הקושי הזה הוא פשוט לדבר עליו עם חברים/ות או עם בן הזוג עצמו. ברגע שהמחשבות "יוצאות" מה"מגרש" הפנימי שלך, ועוברות גם דרך ההתבוננות של אחרים לעיתים זה גורם להן להתגמד. שתיהיה לך שנה של אהבה, שנה טובה, טלי פרידמן

אורית היי . את אמיצה ,בעלת רגשות מוסתרים , שתמיד , לא רצית להיות לבד . אז , מימעלה שמעו את תפילתך , הם גם יעזרו לך בבנית הקשר . טלי כתבה לך מילים , חמות ואני תומכת . אני שמחה בישבילך , ומיתפרצת בקריאת י,,,ש !! זיכרי , אומץ , אש קטנה ,אמונ ה ,. שנה טובה ומתוקה לך ! ויוי.

אני בת 26 ועדיין מוצצת אצבע. אין לי צורך או רצון להיגמל אם כי זה די מבייש אותי ליד אחרים אבל אני נהנית מזה. מה זה אומר עליי? מה עושים?

זה אומר שאת ילדותית, ונשארת כנראה בשלבי התפתחות מוקדמים של הילדות, אבל יותר חשוב בשבילך שאומר לך מה לעשות. אז, לדעתי, את צריכה להיגמל מההרגל המגונה הזה, גם במידה וזה לא מפריע לך כשאת לבד אך הרגלים שיוצרים אינם פוסחים על מצבים ספציפיים כך כשגם שאת לבד וגם בחברה את תתנהגי בצורה כזו(כפי שאת מתארת). וכעצה: למה שלא תאכלי משהו במקום למצוץ את האצבע, שהלא גם אוכל מהנה (לא פחות מלמצוץ אצבע) וגם האוכל מספק צרכים אורליים הקשורים לפה. לדעתי אכילה גם יותר בריאה וגם יותר מוסרית ממציצת אצבע המראה את הרצון לחזרה לאותם דפוסי ילדות מוקדמים, אך את הרי בת 26 ולכן אין לך צורך בחזרה לדפוסי הילדות. אם כן תפסי אומץ והתחילי לשנות הרגלים של שנים. אם תרצי עוד עצות תמיד אני לרשותך...

שלום גלינה. אני חושבת שיש באפשרותי לעזור לך. לצורך זה אנא כתבי מעט על עצמך. במה את עוסקת כיום, מה מקצועך, מצב משפחתי ורקע של ההורים. בברכה - רינה

אני הסברתי לך כבר; זה בלתי אפשרי שאני אספר לך את כ-ל הפרטים, ואם אני לא אספר את כולם את לא תוכלי להבין את הבעיה שלי ... אז שאלתי אם יש מקום שמייעץ ועוזר לבני נוער בלי שההורים ידעו ... איפה את רואה חוסר רצינות פה ??? גאאאד את מעצבנת, בדיוק כמו כולם... לא מנסה בכלל להבין.. ישר! להטיח אשמות ולהסיק מסקנות מכלום ! כלווווווום

אני חושבת שההודעה מופנית לטלי פרידמן, אבל החלטתי לענות בכל זאת. קראתי את הודעותייך, ואני מבינה אותך אם את לא רוצה לספר את הדברים כאן בפורום, אבל טלי מנסה רק לעזור. דבר שני, אם יש לך בעיה, אני חושבת שזה טוב שאת רוצה לעשות איתה משהו, אבל סביר להניח שרצוי שנדע מהי לפחות חלק מהבעיה כדי שנוכל לדעת לאן להפנות אותך. את לא חושבת? ושוב אני אומרת, אני מבינה את זה שאת לא כ"כ רוצה לספר את זה בפורום, את יכולה לפנות אלינו למייל. כדי שזה לא יהיה גלוי כמו כאן בפורום. מצפה לתשובתך, אני.

אפרת, יש מרכזים הקרויים "הפוך על הפוך" במספר יישובים, והם מסייעים לנוער במגוון של בעיות. את יכולה לנסות לבדוק דרך בזק את מספרי הטלפון שלהם. ישנה גם עמותת על"ם שמטפלת בנוער במצוקה, גם את מספרי הטלפון שלהם תוכלי למצוא דרך בזק. ועוד הערה קטנה, בינתיים מי שכל הזמן צועקת כאן, מעליבה ומגדפת, זו רק את. אנא שימרי על כללי ההתנהגות המקובלים בפורום. שנה טובה, טלי פרידמן

אני לא יודעת בת כמה את אבל את מתנהגת כמו תינוקת. את לא היחידה בעולם עם בעיות. לכל אחד בפורום הזה יש "חבילה" שלו שהוא נושא עימו לטוב ולרע. כולנו פה בפורום עוברים תקופות קשות ולפעמים קשות ביותר ובכל זאת אף אחד לא משתלח ומקלל ומתעצבן כמוך. שלא לדבר על היחס שלך לטלי ולשאר הצוות פה. או שתתאימי את עצמך, תתבגרי קצת, או שבאמת תחפשי מקום אחר להוציא את התיסכולים שלך!

אבל היא ילדה גדולה היא אוכלת כבר במבה אבל לא נגמלה מהמטרנה

כבר שבע שנים אשתי סובלת מבעיות חרדה. ניסו מספר לא קטן של תרופות, אבל את כולן היא הפסיקה אחרי מספר ימים. היא גם אושפזה בבית חולים העמק בעפולה לשם התאמת תרופות וגם לא עזר. עכשיו מציעים לה לקבל פעם בשבועיים מינון נמוך של זריקה בשם מודיקט או אלידול דה קנואט בשילוב של כדור בשם אדרונקס. הייתי מבקש לשמוע חוות דעת מהפסיכיאטר שבפורום

משה שלום צר לי מקרה שנדון ע"י כל כך הרבה רופאים בלא הצלחה אין סכוי שאתן יעוץ רציני על סמך הרטים שמסרת מה שצריך שתקח אותה לחוות דעת נוספת לשמוע את מה שיש לה לספר בפרוט לסקור את כל התרופות שקבלה מנונים משך יעילות ותופעות לואי ואז לנסות המשך טפול (ואני אומר לנסות כי כנראה זה לא פשוט) בהצלחה עמי

זריקות לחרדה????? מה עוד????? חוקן אולי?

לד"ר אבני שלום רב אני בן 50 אני יותר מדי קשוב לגוף שלי כל דבר קטן מקפיץ אותי ישר אני חשוב על מחלות למרות שעשיתי את כל הבדיקות האפשרויות בנוסף לאחרונה אני גולש הרבה בעיקר בנושאים על בריאות האים משהו יכול לעזור אני ישמח תודה וגמר חתימה טובה

ממה בדיוק אתה פוחד? האם זה היה תמיד? או שזו תקופה? גיל?

אלי שלום אתה מתאר עסוק ירת במצבך הבריאותי לא ברור האם על רקע בעיה, דכאון חרדה עקב גילך או עקב סבה אחרת או כל סבה אחרת יש סכוי טוב שתעזר אולם לשם כך עליך לנפות להערכה של בעל מקצוע ואז לשקול את הטפול המתאים (שיחות , תרופות וכו' ) בהצלחה עמי

לעזור במה???

מזה מספר ימים אני מרגישה הרגשת מחנק, פעם מתחזקת ופעם נחלשת,מה זה יכול להיות?

אולי לחצים? חרדות? אותה תחושת מחנק באה בגלל שמשהו קורה או ככה סתם?

זה התחיל פתאום אולי בגלל הפיגוע בתאומים, אבל שאני נלחצת זה עוד יותר חמור, מה ניתן לעשות, לקחתי רגיעון של הדס אבל אני לא הרגשתי הקלה משמעותית, לפעמים זה יכול להימשך הרבה זמן.

גימל שלום אם אין בעיה גופנית (זאת עליך לבדוק דרך רופא המשפחה) אז ככל הנראה מדובר בהתקפי חרדה ניתן לטפל אם תרצה בהצלחה עמי

הודעות.....?????? חסרות כל ההודעות והתגובות בנושא.....ריספרדל - סרוקסט....כולל תשובתי.......

כי אכן מוחקים הודעות... העניין הוא שבדר"כ מוחקים הודעות שהתוכן שלהם כולל גסויות וכאלה, אבל אני משערת שאת לא כתבת דברים כאלה :-) וגם אם לא כתבת משהו בסיגנון כזה, אז לאחרונה מנהלי הפורומים אימצו לעצמם את השיטה הזו... גם אם אין כ"כ הרבה גסויות...

לפעמים אם ההודעות נמצאות בקצה הדף, אז הן לא עוברות מיד לדף הקודם הן נדחקות עד שתמצאי אותן שוב בדף הקודם ראיתי את העץ הזה נמחקו ממנו כמה תגובות אבל שלך נשאר...

למה את חושבת שמוחקים? מי ירצה למחוק את השאלות ה"חשובות" שלנו?

היי לכל מי שזה מעניין אותו! האמת - מדיניות המחיקות קצת מתמיהה אותי. גם אני שמתי לב שמוחקים הודעות, ולא ממש ברור לי למה. אם זה בגלל שהן כוללות מידע לא נכון בעניינים רפואיים שעלול להטעות ולסכן - צריך לומר את זה מפורשות, מסיבה אחת ברורה ופשוטה: כדי שהכותב לא יחזור שוב על האינפורמציה המטעה שמסר. ולעומת זאת, חילופי קללות ועלבונות שורצים כאן ימים ושבועות ואין פוצה פה ומצפצף, עד שאני ועוד כמה אנשים שאיכפת להם מתריעים על כך בפני יוסי רוסמן, מנהל הפורומים. לפחות לזכותו של יוסי רוסמן יש לומר שהוא מוחק מיד את ההודעות הבלתי ראויות ברגע שמפנים את תשומת לבו לכך. ובכל זאת, אם כבר מדברים, אז הפורום הוא כבר לא מה שהיה. אני מרגישה שהאווירה של העזרה ההדדית האדירה שהיתה כאן - כבר איננה. ובמקומה יש הרבה קוצר רוח כלפי השואלים, הן מצד הגולשים והן מצד הצוות המקצועי, או סתם תשובות "חכמולוגיות" ולא רציניות. חבל! שנה טובה לכולם - ולמרות הכל עוד לא איבדתי תקווה! אחת

יש להם מוחק בזול במבצע חודש נסיון חינם מה לא רואים??

שלום רב. להלן לינק לעץ ההודעות בנושא הכולל את התגובה שלך: http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=202368&t=202368 כאמור, ההודעות היחידות שנמחקות הינם הודעות המכילות גסויות. לפעמים, בגלל ריבוי ההודעות בפורום, הודעות נדחקות אחורה. לילה טוב יוסי.

שלום יש לי בלילות האחרונים חלומות על חברה שלי לשעבר ותאמת יש לי בעיה להפסיק לחשוב עליה ולהפסיק להתגעגע ולהפסיק לחיות באולי נחזור . נימאס לי להתמודד לבד ורציתי לשואל האם פגישה עם פסיכיאטר תעזור לי . ואם כן אני בכללית אז למי ואיפה ניגשים . תודה

אני בהחלט לא רופא ואני מצטערת אם אני עונה במקומו, אבל לא יכולתי להתעלם ממכתבך מאחר וגם אני חולמת כמעט כל לילה על חברי לשעבר וחושבת עליו כל הזמן , אני יודעת שהסיכויים שנחזור אחד לשניה הם הקלושים ביותר אם בכלל, אבל זה לא מונע ממני לחלום בהקיץ ובלילות על פנטזיה פרועה בה הןא מופיע על סף דלתי ומבקש את אהבתי בחזרה. אז זהו זה, רק רציתי לאמר ש - נסתרות הן דרכי האהבה ושאני מזדהה איתך. אני פה אם תרצה לדבר עד שרופא יענה לך.... אני

לפנטז זה טוב לפעמים זה מה שנשאר וגם זה טוב יש שחולמים על אהבות ויש שחולמים על מלחמות ועל חברים שנהרגים רוצים להתחלף???

שלום לך אם הבעיה נמשכת מספר ימים יתכן שתחלוף אם יותר עדיף לפנות לפסיכולוג אלא אם יש סמנים חמורים כגון הפרעות מתמשכות בשינה תאבון ירידה בתפקוד, משחבות על מוות וכו' (ואז לפסיכיאטר) פנה לרופא משפחה לברור כיצד לפנות בהצלחה עמי

תלוי אם לא יתנו לך ....קלונקס או טרנקסל וכד !!!

מדוע שכשאני עוזרת לאנשים אני מרגישה טוב יותר ? כל פעם כשאני עונה לשאלות בפורום ואני יודעת שעניתי בצורה שהכי נכונה לגביי אז אני מתחילה לאהוב את עצמי יותר ויותר, זה פשוט נותן לי כוח להמשיך זה נותן לי כוח ועוצמה פיזית ונפשית שאני ממש גאה בעצמי . מה דעתכם על כך? האם גם אתם מרגישים כך?

שרית, א. כל הכבוד לך, שאת מוכנה להקדיש זמן לעזרה לאחרים!!!!!!! ב. מה שלי עוזר, כשאני עוזרת לעיתים לאנשים, הוא, שאני יכולה לראות שלמישהו אחר יותר קשה (עברתי הרבה בחיים כדי ללמוד את זה(. עדי

עדי, די עצוב לראות את מה שכתבת, שעוזר לך להרגיש טוב כשלאחרים קשה יותר, האחרים האלה שקשה להם - הם אנשים שסובלים, ואת הכאב והפחד אי אפשר להשוות, לכמת או למדוד, כל אחד והתיק הכבד שלו במסע החיים שלו, עם הצרות והקשיים שלו. לי דווקא עזר בעבר כשעוד כתבתי פה, זאת הידיעה שאולי אולי הושטת היד הקטנה הזאת, מאדם שיודע ומרגיש איפה אתה נמצא וחווה עימך את כאביך, פחדיך ועינוייך של הגוף והנפש, מקלה במעט על האדם מעבר למסך, שוברת קצת את הבדידות, את תחושת הלבד הקשה, ומאירה ומקלה קצת את הדרך הקשה. אני

עדי זה ממש פטתי!!!!!!!!

לויוי תודה על העידוד. יש כנראה אנשים שכמה שעוזרים להם זה אף פעם לא מספיק להם ותמיד הם דורשים עוד עזרה . כשהם חושבים שאפשר לקבל עזרה אין סופית ללא תגמול!

שרית, את מתקיפה לחינם, זו בדיוק הסיבה שאני כבר לא כותבת פה יותר, כי אני לא חושבת שמגיעה לי העזרה, אף פעם לא דרשתי, לא פה בפורום ולא בחוץ, במקרה הכי גרוע שנמצאתי בו, ביקשתי עזרה, אבל גם אז השארתי את האפשרות שהאדם שביקשתי ממנו יוכל לסרב, ולא יהיה חייב להסכים. למה כמעט כל מה שכותבים פה בפורום נחווה בצורה לא יפה, ומעורר תגובה תוקפנית וכועסת, על מה את כועסת ? מה אמרתי לא בסדר ? לא התקפתי ולא כלום, רק אמרתי את עמדתי, בשיא העדינות שיכולתי. וויוי אף פעם לא אמרתי שהסבל שלי הוא הכי גרוע, עברתי דברים קשים, זה נכון, אבל אני מהשורדים, יש לי את הכוחות, אני יכולה להתגבר ולהמשיך הלאה עם הכאב והיסורים, יש אנשים שסובלים הרבה יותר ממני, אני כשכואב לי, אני פשוט דועכת ונכבית ומתכנסת ונעלמת בתוך עצמי, עם הכאב שלי, כי כזאת אני, בלי קשר לאף אחד מבחוץ, אבל אף פעם לא נקלעתי למצב של רחמים עצמיים על עצמי, הבכי הוא לא של יאוש הוא של פחד ומצוקה ויסורים, אבל לא הייתי רוצה שאף אחד יחשוב עלי שאני מסכנה או שמישהו ירחם עלי, כי אין סיבה. ועדי - סליחה אם פגעתי לא התכוונתי, קראתי את ההודעה שלך, והגבתי כי נגעת בי, מצטערת, זה לא יקרה שוב. שתיהיה לכולכן שנה טובה.

לא רציתי בכלל לגרום לך לעזוב את הפורום ובמידה ודבריי פגעו בך אז אני מצטערת זו לא היתה כוונתי. אני בסה"כ מנסה לעזור ולתרום מניסיוני ותדעי לך שמאחורי "התוקפנות" הזו כפי שהגדרת אותי מסתתרת בחורה די בישנית ודי רגישה שיתכן שבגלל הקשיים שלי והמכאובים שלי אני מתקיפה אחרים, וזאת בכדי לגונן על עצמי ולהראות "תראו אני לא צריכה את עזרתכם אני יכולה להתמודד עם הדברים לבד". מקווה שהבהרתי את עמדתי ואני מצפה לשמוע ממך בקרוב....

לא נראה לי שהבנת כ"כ... אין לי מושג ממתי את קוראת כאן בפורום,אבל עד לא מזמן הייתה כאן חבורה מגובשת של אנשים עם קשיים ומצוקות שונות שתמכו אחד בשני ושיתפו אחד את השני כדי לעבור עוד יום ועוד יום בדרך אל חוף המבטחים. החבורה התפרקה ואנשים כאן לא כותבים יותר מהסיבה שהגיעו אנשים שהטרידו והציקו כאן בפורום וכתבו גסויות (לצערנו הם עוד כאן)... זה נמשך הרבה זמן אבל כל עוד היה לאנשים כוח למשוך וסבלנות לסבול את זה,הבלגנו והבלגנו...עד שכולם כאן נקלעו לתקופות קשות. בתקופה הקשה הזו היה לאנשים קשה עם כל החשדנות,השינויים הפרטיים וכו'... כל דבר הוגב כאן בתוקפנות,בחוסר סבלנות... בנוסף היו כאן גם שיחות סרק שאני למשל הרגשתי מאוד לא מתאים לשתף ברגשות הקשים שלי אנשים שמשוחחים בינהם כאן שיחות שאמורות "לשמור על ההומור" ולא היו קשורות לפורום. שלא לדבר על השתלחויות,קללות,גסויות... ומה שקרה שכולם נפגעו והפסיקו לכתוב...בינהם אני. אנשים שנמצאים במצוקה וקשה להם לא דורשים "תפסיקו".הם פשוט מתקפלים והולכים... לא גרמת לאף אחד ללכת ואף אחד כאן לא דורש ממך שום דבר הייתי אומרת לך לכתוב קצת על עצמך שנכיר...אבל זו כבר לא אותה אווירה של פעם... אגב אני זו לא "אני".אני פשוט חותמת ככה בסוף,אבל אנחנו 2 אנשים שונים... סתם כדי למנוע את הבלבול שנדמה לי שנוצר... תרגישי טוב ותמיד נחמד לראות שיש אנשים כמוך שמרגישים סיפוק מלהגיש תמיכה ועזרה לאחרים. אני.

שלום הרבה אנשים סובלים מדיכאונות וחרדות במידה זו או אחרת אולם רובם אינם בגדר "חולים" מתי ניתן להגדיר אדם ולומר שהוא חולה וזקוק לטיפול. מהם הסימפטומים האופינים אשר בגינם צריך לפנות לפסיכיאטור. תודה מראש גלית

גלית שלום לשאלה אי גבולות ברורים ודאי שכדאי לפנות בדכאון חמור הכולל הפרעה משמעותית בתפקוד, מחשבות אובדניות וכו' פרט לכך ניתן להעזר בטפול גם כשרמת הדכאון אינה גבוהה למעשה כל אחד צריך להחליט האם רצונו בעזרה כולל המחיר שהיא תובעת (זמן כסף מאמץ, יוקרה לחלק מהאנשים וכו') בברכה עמי

בשנה וחצי האחרונה ניהלתי רומן אם אישה נשואה מארץ ,שפה,תרבות ,דת ומנהגים אחרים. עיסוקי מצריך נסיעות תכופות לאותה ארץ כך שנפגשנו כ שש פעמים ושאר הקשר היה טלפוני ודואר אלקטרוני. הפגישות שלנו היו קצרות ו כללו יחסי מין. אהבתנו הייתה חזקה מאוד שאני אישית לעולם לא חביתי עוצמה של אהבה שכזו. הבעיה ששנינו נקלענו למצב שבו איננו יכולים לממש את אהבתנו מאחר וזה יגרום צער ו נזק לילדנו ולאישנו. מהסיבות הנל אהובתי החליטה להפסיק את הקשר ולשמור את אהבתה אלי בליבה לעולמים ובקשה ממני לעשות כך. דבר זה גרם לי לצער ודיכאון מאחר ואני רציתי להמשיך באותה מתכונת של קשר.. הבעיה שלי היא שאיני יכול לשכוח אותה ,חושב עליה כל הזמן, והמחשבה שלא אראה אותה יותר גורמת לי ל כמעת התמוטטות נפשית . למעשה אני חיי בשתי עולמות ,עולם חיצוני שהוא משפחה עבודה וכדומה ועולם פנימי שהוא אהובתי. אשמח מאוד אם תוכלי לייעץ לי איך לצאת מהמצב שנקלעתי.

למה שלא תשקיע את כל זמנך ומרצך בעבודה,בילדייך ובאשתך, מדוע בן אדם כמוך צריך לחפש לו קשרים מעבר לים אני לא מבינה. יש לך משפחה חמה ואוהבת האם אתה חושב ששווה להרוס את חיי נישואיך בשביל קשר שלדעתי הוא קשר די רעועה שלא יחזיק זמן רב, הלא במידה ואותה אשה היתה כן רוצה שהקשר יתפתח לכיוון של קשר רציני אז היא היתה לדעתי עושה משהו בנידון כמו- מגיעה ארצה לביקור, מפרקת את חיי הנישואים הקיימים שלה. אך לא היא לא עושה זאת כך שלדעתי היא אינה רוצה בקשר ולכן עליך להתמקד בחייך הרגילים עם אשתך וילדיך כי הם אלו שיביאו את "האושר "לחייך ולא אותה אישה מעבר לים. מקווה שעזרתי קצת שריתוש'

שלום לך... אני נמצאת כמעט באותה סירה אבל אני לא נשואה,גם הוא לא..אך מסיבות שונות הקשר לא יכול להימשך...ניתקתי כל קשר איתו תוך תקווה לשכוח...אבל זה פשוט לא קורה...כבר חודשים לא שמעתי ממנו והוא ממני..אבל אני לא סובלת את המחשבה שזהו זה.... אמרו לי לתת לזמן לעשות את שלו...אבל אני לא מאמינה שזה יקרה אי פעם.. מי שלא חווה את זה לא יכול פשוט להגיד לך "תתמקד במה שיש לך"...כי דברים קורים בחיים וכלום לעולם לא יכול לחזור כפי שהיה... אני מאחלת לך "ולי" המון כוחות....

אנ סובל מנכות עקב טינטון כרוני ובתקופה האחרונה זה החמיר .לא יושן בלילה

יוסי שלום איני מומחה בטינטון עם זאת יתכן דכאון על רקע זה וכן תתכן החמרה בסמנים גופנים כולל טנטון בעת דכאון לכן מומלץ לפנות להערכה ובמידה ויש דכאון לטפל אם יהיה לך מזל גם הטנטון ישתפר בהצלחה עמי

מה זה טינטון....קוף??? או נמר???

שלום יוסי אני סובל מיזה חצי שנה מטינטון ואשמח ללמוד מנסיונך ובעיקר כיצד אתה מתמודד עם השינה, האם ניסיתה טיפול תרופתי קבוע לשינה . האם שמעת על פתרון בהיפנוזה?? תודה מראש מאיר

מה שלומך? תודה על כל המיילים שלחת לי שאלה - את נכנסת עדיין לאיי סי קיו לפעמים?

אינשם, תודה שלומי טוב. לאי סי קיו אני כמעט ואינני נכנסת, פעם-פעמיים בחודש... שיהיה לך ליל מנוחה ויום טוב מחר, טלי פרידמן

תודה יום טוב גם לך מחר

יש לכם המלצה על איזהשהו מקום שאני אוכל ללכת אליו בלי שההורים ידעו?

אפרת, אולי פעם אחת (ולתמיד) תסבירי מה הבעיה? השאלות שלך הן כמו יריה באפילה. לא ניתן לתת לך אפילו עצה שטחית ללא ידיעה מינימלית של פרטי המקרה. אם ברצונך לקבל עזרה אמיתית, כתבי את הדברים כפי שהם, ואז נוכל אולי לייעץ. במידה ואינך מעוניינת לפרט וכל מבוקשך הוא להמשיך ולהטריד את הפורום, אזיי אנא ממך, מצאי מקום אחר. בברכה, טלי פרידמן

אם קשה לך לדבר על בעייתך בפורום ..אז הנה האימייל שלי הפרטי תכתבי לי לשם ומבטיח לך שנעזור לך ...ותאמיני לי יש לי קשרים מבטיח לך שהכל ישאר בננו תנסי!!!! [email protected]

עוד לא עליתי על "הקטע" שלך אך אני מקווה שזה יקרה במהרה. לאיזה מקום את בדיוק רוצה ללכת? ומה ההורים שלך "בולשים" אחריך? האם את חושבת שהוריך הם "הצל" שלך או שלהיפך את "הצל" שלהם, מה פה הקטע? תסבירי את עצמך בצורה ברורה! אחרת פשוט לא תעני לתשובה

שרית נשמה, אם הבת שלי היתה נעלמת לי לתקופה של ימים (לא שעות), בלי שאדע היכן היא, הייתי מקימה את כל המשטרה על הרגליים, ואני לא בולשת אחרי הבת שלי, אז למה שהוריה של אפרת לא ידאגו לה אם היא תעלם להם, או תגיע לאיזה מקום לטיפול, או לקבלת עזרה? או אולי היא בכלל קטינה וצריכים את חתימת הוריה לטיפול וכדומה?

כן תנסי שם הנה הלינק http://www.shesh.co.il/

אתה ממש לא מצחיק ...

אני בחור שבצד המשפחתי מאושר מאוד הן מהילדים והן מחיי הנישואים. בעייתי היא בחייהמקצועיים : אני עובד במקום עבודה ידוע במשך שנים רבות ועדיין בתור עובד זמני בלי כל קידום. לכן אני מיוסר מאד והערך העצמי שלי ירוד ואינני סובל את מקום העבודה ואת כל הסובב אותה. בעקבות זאת אני מרגיש לעיתים קרובות בדכאון וכן בעייפות נפשית. כיצד עליי לנהוג לנוכח הבעיה?

אביתר, מתוך מכתבך עולה שאלה מתבקשת: האם חשבת פעם על מעבר למקום עבודה אחר? אם כן, מה גרם לך בכל להישאר? ואם לא, אזי מדוע אתה בוחר להישאר במקום שאינך חש בו טוב? בברכה, טלי פרידמן

אביתר, מתוך מכתבך עולה שאלה מתבקשת: האם חשבת פעם על מעבר למקום עבודה אחר? אם כן, מה גרם לך בכל להישאר? ואם לא, אזי מדוע אתה בוחר להישאר במקום שאינך חש בו טוב? בברכה, טלי פרידמן

לדעתי אתה צריך לקחת יוזמה ולהגיד לעצמך, זהו סבלתי מספיק איני מוכן לסבול יותר ולכן על מנת לשפר את איכות חיי אני עתה צריך לחפש מקום עבודה אחר. מקום העבודה החדש יהיה מקום שלא יתסכל אותי נפשית ולא יכניס אותי לדכאון ועייפות נפשית הוא יהיה מקום שכל בוקר אני אקום עם חיוך ואשתוקק לעבוד בו ואוהב את העובדים האחרים שנמצאים בו ואשר יהיו לי כמשפחה שניה!! לדעתי אסור לך לוותר לעצמך, ולכן אתה חייב לפעול בכיוון הזה והדבר לא סובל דחיות! בהצלחה במקום החדש משריתוש'.

וואלה אתם נאיבים מה אני יגיד לכם יש היום ממש מבחר של מקומות עבודה!! חאללס

שלום רב, הקידום בעבודה הוא עניין אישי חשוב, וזה טבעי שאתה מתוסכל בשל כך. אבל, צריך לקחת בחשבון גם את מקום העבודה, דהיינו שהקידום יהיה חשוב ורצוי גם להם. ביעוץ בתחום התעסוקתי מבררים את הנושאים האלו: מה כישוריך, מה שאיפותיך, מה מתוך זה ניתן לממש במקום עבודתך, כיצד הממונים במקום העבודה מעריכים אותך, ומדוע, ומה הדרכים היותר סבירות כדי להתקדם (לפעמים בתוך מקום העבודה, ולפעמים ע"י עזיבתו). תוכל לעבור הוועצות כזו ב"זרוע ההכוון" של משרד העבודה, או באופן פרטי. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אז גם העבודה נעשית כמתוך אנרציה, ולא מתוך התלהבות, יצירתיות איכפתיות וכו', והיא גם נראית ככה, אולי זו גם הסיבה שלא מקדמים אותך. השאלה היא מה קדם למה, הביצה או התרנגולת....

אביתר שלום אם אכן הקושי הוא אי קדומך במקום העבודה אנא שלאל את עצמך מדוע אינך מקודם ואם כך מדוע אתה מוכן להמשיך בתנאים אילו האם באמת אין לך ברירה אם אינך מוצא פתרון ניתן להסתייע ביעוץ מקצועי בהצלחה בשנה החדשה ואחריה עמי

היי, שלחתי לך אימייל, שתיהיה לך שנה מדהימה.. אני.

סחטיין טלי הכל בשושו

אני "שושואיסטית" מוסמכת...לא ידעת? :) שנה טובה, טלי פרידמן

קיבלתי ושלחתי אחד בחזרה. וגם לך, שנה נ-ה-ד-ר-ת! מכל הלב! טלי פרידמן

תודה טלי, לשם שינוי המייל שלך גם הגיע :-)), זה היה לילה ארוך :-(( אבל יום אחד כבר עבר, ונקווה שיבואו עוד בעקבותיו, ושנה חדשה מתחילה, בתקוה קלה יותר מהקודמת. אני

שלום רב אני פרוד וגר בניפרד מאשתי מעל ל - 6 חודשים, עקב בעיות ממושכות בנישואינו, ונימצא בהליך גירושין. נפרדנו בהסכמה שניפתור את כל הנושאים - כלכליים ואחרים בדרך של פשרה, אך האשה החליטה שלא כך- עם כל המשתמע מזה. ברצוני להתייעץ אתך בבעיה שכבר החלה במהלך שנות נישואי ומחמירה מאוד בתקופה זו. אני אב לילדה בת 8 , מאז ומתמיד האם לא איפשרה לילדה להיות לבד במחיצתי או ליסוע עימי לטיולים וכשהילדה כבר היתה שוהה עימי דקות ספורות, היתה האם פורצת בשאגות היסטריות ומאימת על הילדה שתבוא איתה "עכשיו". כיום, המצב הדרדר מאוד- ונודע לי מהעובדת הסוציאלית, שהאם טוענת שאני מנסה להרעיל את הילדה ואסרה עליה לקחת ממני ממתקים ואף מאשימה אותי במעשים מגונים בחברות הילדה ועוד כהנה וכהנה האשמות מרושעות ןחסרות שחר, שלדעתי גובלות באי שפיות. ידוע לי שאחוז גבוה מהאימהות בהליך גרושין מסיטות את הילדים כנגד האב וההפך - אך ניראה לי שמצב זה גובל באי שפיות היות ועלול ליצור נזק נפשי לילדה בצורת פחדים חששות ונזק תדמיתי. בעקבות כך, הילדה אינה מוכנה לבוא אימי בשעות המיועדות אפילו לא לזמן קצר. ברצוני לשאול א. האם המצב מראה על בעיה נפשית של האם? ב. מה מקומה של העו"ס בעינין ? היות היות והעו"ס שלנו טוענת שאין ביכולתה לפתור את הבעיה. ג. לאיזה גורם מקצועי, פסיכולוגי, פסיכיאטרי או אחר, שמוסמך, לזמן את האם לשיחה או הערכה על מנת לנסות לפתור בעיה זו. בתודה ירון פרידמן

למי השאלה אחי?? לצערי לי אין תשובה תפנה השאלה לאחד המומחים

לכבוד הפסיכולוג והפסיכיאטר ואם אפשר תשובה גם מעובדת הסוציאלית ירון פרידמן כתב/ה: > > שלום רב > אני פרוד וגר בניפרד מאשתי מעל ל - 6 חודשים, עקב בעיות ממושכות > בנישואינו, ונימצא בהליך גירושין. > נפרדנו בהסכמה שניפתור את כל הנושאים - כלכליים ואחרים בדרך של > פשרה, אך האשה החליטה שלא כך- עם כל המשתמע מזה. > ברצוני להתייעץ אתך בבעיה שכבר החלה במהלך שנות נישואי ומחמירה > מאוד בתקופה זו. > אני אב לילדה בת 8 , מאז ומתמיד האם לא איפשרה לילדה להיות לבד > במחיצתי או ליסוע עימי לטיולים וכשהילדה כבר היתה שוהה עימי דקות > ספורות, היתה האם פורצת בשאגות היסטריות ומאימת על הילדה שתבוא > איתה "עכשיו". > כיום, המצב הדרדר מאוד- ונודע לי מהעובדת הסוציאלית, שהאם טוענת > שאני מנסה להרעיל את הילדה ואסרה עליה לקחת ממני ממתקים ואף > מאשימה אותי במעשים מגונים בחברות הילדה ועוד כהנה וכהנה האשמות > מרושעות ןחסרות שחר, שלדעתי גובלות באי שפיות. > ידוע לי שאחוז גבוה מהאימהות בהליך גרושין מסיטות את הילדים כנגד > האב וההפך - אך ניראה לי שמצב זה גובל באי שפיות היות ועלול ליצור > נזק נפשי לילדה בצורת פחדים חששות ונזק תדמיתי. > בעקבות כך, הילדה אינה מוכנה לבוא אימי בשעות המיועדות אפילו לא > לזמן קצר. > ברצוני לשאול א. האם המצב מראה על בעיה נפשית של האם? > ב. מה מקומה של העו"ס בעינין ? היות > היות והעו"ס שלנו טוענת שאין ביכולתה לפתור את הבעיה. > ג. לאיזה גורם מקצועי, פסיכולוגי, > פסיכיאטרי או אחר, שמוסמך, לזמן את האם לשיחה או הערכה על מנת > לנסות לפתור בעיה זו. > > בתודה ירון פרידמן > > >

ירון שלום רב, נראה כי מצבך אינו פשוט, ומורכב ממספר רמות: הרמה הראשונה של תהליך הגירושין הקשה מאישתך הכולל את הדרדרות מערכת היחסים ביניכם, הרמה השניה של המשמורת המשותפת על הילדה והקשיים הכרוכים מכך, והרמה השלישית של יחסיך עם בתך לאור ההסתה של האם. לדעתי יש מקום לעירוב אינטנסיבי של העובדת הסוציאלית, גם אם מדובר בפגישות עם הילדה לפי הסכם הגירושין בפיקוח של עובדת סוציאלית (כדי לתת לבתך תחושת בטחון, וכדי להפריך את דברי ההסתה של האם). במידה והעו"ס אינה מוכנה לסייע, תמיד ניתן לפנות למפקחת שלה, בדרגה מעליה. דווקא במקרים שכאלו יש חשיבות רבה לעירוב של העובדת הסוציאלית כדי לשמור על זכויותיהם של שני ההורים לגבי ילדיהם, וגם לגבי זכויות הילדים להנות משני ההורים במידת האפשר. לגבי מצבה של האם לא ניתן לאבחן את מצבה רק על סמך הדברים שאתה מתאר, אך אם אתה חש שמדובר בהפרעה נפשית כלשהי, עליך לדווח לעו"ס ולדרוש ממנה ביקור בית יחיד או סדרת ביקורי בית על מנת לוודא שהילדה מטופלת היטב. העו"ס אמורה להחליט כמה ביקורי בית היא תעשה, בהתאם לדברים שיתגלו לפניה. בברכה, טלי פרידמן

ירון שלום איני פסיכיאטר לילדים פונטציאלית התנהגות הורים בעת גירושים עלולים להוות לחץ נוסף וחמור על הילדים ליעוץ ביכולץ לפנות לפסיכאטר מומחה לילדים או לאגודה לשלום הילד עורך דינך אמור לסייע לך בפרוצדורה בעת הצורך בהצלחה שהגירושים יהיו קלים ככל האפשר עמי