פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי ילדה בת 5 היא נורא עדינה ורגישה כל דבר קטן גורם לה לבכות ולייל אם כועסים עליה אם צועקים עליה אם לא מרשים לה לראות טלויזיה או בכל כל דבר אחר היא פותחת בבכי ויללות כאילו היכו אותה מכות רצח ניסיתי כל דרך להסביר לה בכל דרך שזו התנהגות בלתי אפשרית שפשוט מוציאה אותנו מהכלים וממש הורסת אותנו אז כשמשוחחים איתה היא מבינה ומתנהגת תקופה קצרה מאוד בסדר ושוב לאחר מכן מוציאה אותנו ותנו מדעתנו ניסיתי לדבר אליה להעניש אותה בכל דרך אני כבר מרים ידיים ולא יודע מה לעשות

כשהבת שלי היתה קטנה היתה כזאת בדיוק. אני יכולה להגיד לך מה אנחנו עשינו, אולי זה יעזור לך גם. כשלא הרשנו משהוא והתחילה לבכות אמרנו לה לגשת ולבכות בחדר. כל פעם שהתחילה לבכות מתוך פינוק, ישר שלחנו אותה לחדר עד כדי כך שהיא כבר לבד היתה פונה לכיוון החדר לפני הבכי. רוצה לבכות? גשי לחדר שלך, כשתרגעי צאי החוצה. תוך כמה ימים הפסיקה את הבכי הסתמי, לא היה לה נוח ליהיות בחדר. כמובן שכשהילדה בוכה בגלל משהוא רציני (נפלה וקיבלה מכה, רבה עם חברה ונפגע וכו') לא עושים לה את זה, אלא אך ורק כשהבכי הוא כתוצאה ממשהוא שלא מרשים לה . אני חושבת שאם היא תבין שאתם לא מתרגשים מהבכי שלה וזה לא יעזור לה להשיג את רצונה, היא תפסיק עם זה. בכל מיקרה, זה יעבור לה כיוון שבגן ובבית הספר היא לא תרצה שיקראו לה "בכינית"... סבלנות ופשוט לא להתרגש מהבכי שלה. בהצלחה.

שלום רב, עיקשות של ילדים "מספרת" לנו הרבה מאד פעמים על כך שיש להם את חלקת אלוהים הקטנה שלהם, שאת זה אסור לקחת, ובו-זמנית, "מספרת" לנו שאין להם דברים אחרים, ולכן כל כך חשובה להם פינת הטלויזיה, או הצעצוע, וכו'. כוונתי ב"אין להם" - לא במוצרים או מצרכים, אלא קשר, ידידות, ביטחון, תחושת נינוחות עם סביבתם (וכדאי לבדוק במה מדובר: ההורים, החברים, האחים, הגננת, וכו'). עד כאן, משהו כללי, שיתכן וגם כולל אתכם, ויתכן שממש לא. הוועצות עם פסיכולוג/ית היא דבר מומלץ. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אני אמא לבת 17+. בשנה האחרונה חיי הפכו לגיהנום בגלל הילדה הזאת. כל מה שאני עושה ואומרת לא מספיק טוב, אני תמיד האמא הרעה שלא מבינה ואי אפשר לדבר איתה. מספיק שאני אעיר לה על כוסות שנמצאות בחדר שלה 3 ימים כדי שהיא תחליט שאני צורחת ובאה בטענות. לפני כמה ימים ביקשתי ממנה שתשוחח עם אך שלה לגבי הלימודים (אך קטן) ואז, אחרי שענתה לי שתשב ותדבר איתו התחילה לנאום במשך חצי שעה עד כמה אני לא מבינה שיש לה חיים משלה ושאחיה לא מעניין אותה כי יש לה את העניינים שלה. ביקשתי ממנה שתנמק למה היא חושבת שלא איכפת לי ממנה ואני לא מבינה שיש לה את העניינים האישיים שלה ותשובתה היתה ש"ככה זה ניראה לה". זוהיא דוגמה קטנה לוויכוחים הנצחיים. בבוקר איך שהיא קמה כבר יש לה טענות על הסנדוויצ'ים שאני מכינה לה וכשאני מבקשת ממנה ליהיות קצת יותר חיובית היא צוחקת לי בפנים והופכת את הבקשה שלי לבדיחה. היא מפזרת הבטחות שלא עומדת בהם, לא לוקחת אחראיות על דברים שהיא אומרת וכאשר מעירים לה על כך היא כואסת או שהיא אומרת " נכון, אז אני כזאות, לא בראש שלי לעשות את הדברים האלה. " אני מ י ו א ש ת !!!!!!! אם אני מתעניינת במה שקורה איתה (לא חוקרת אלא מנסה להתעניין באמת בעדינות ובטאקט) אז אני יורדת לה לחיים, כשאני לא שואלת אז לא איכפת לי ממנה. אני לא יודעת מה לעשות. כשאני מנסה לשבת ולשוחח איתה על דברים שמטרידים היא דוחקת הכל ולא מוכנה לדבר. לא מוכנה לדבר עם פסיכולוגים , לא עם יועצת ואפילו לא עם היועצת של בית הספר. היא פשוט דוחקת הכל הצידה, לפעמים אני מרגישה שאני עומדת מול קיר. הרבה פעמים קורה שאנחנו משוחחות ממש שיחות נפש ושעה לאחר מכן מספיק שאחת החברות שלה תרגיז אותה כדי שהיא תחילט ש א נ י אמא רעה ולא מבינה. משגע אותי איך בין רגע היא שוכחת את כל השיחות שיש לנו ואת כל התקופות הקשות שבהן עזרתי לה לפעמים, כשהיא במצב רוח סביר היא בעצמה אומרת "אני לא מבינה איך אתם סובלים אותי" אבל מספיק שאגיד לה דבר שלא מוצא חן בעינה כדי שתסתגר שוב בציניות המעצבנת שלה, שלא לדבר על חוצפה שהיא מזעזעת לפעמים. מה לעשות ??????? עד מתי זה ימשך???? לסיכום אני רק רוצה לציין שהיא היתה ילדה טובה, עזרה לי בבית וגם עם האחים שלה (עד עכשיו זה ככה - כשמתחשק לה ) ומה שאני לא מבינה זה האדישות, עצלנות ומצבי הרוח המרגיזים שפיתחה לה לאחרונה. אל תגידו לי לפנות לפסיכולוג כי אין סיכוי שהיא תסכים לזה. מבקשת עיצה מאמאות לבנות בגיל הזה ומכל מי שחושב שיכול ליעץ לי. תודה.

ורדה, אני בגיל שלה גם הייתי ככה. רק בצבא הבנתי שלא עושים כל מה שרוצים. לגבי לימודים (של האח הקטן) אני דווקא לא ממש דואגת, כי לפעמים הילד השני מחליט להיות הפוך מהראשון. אחי למשל, כן השקיע בלימודים. אני כן הייתי מציעה שתלכי לפסיכולוג ולו רק כדי שאת תלמדי להתמודד עם העניין יותר טוב. עדי

שלום רב, גיל ההתבגרות הוא גיל לא רגיל, כדברי כותרת של ספר ידוע בתחום. השותפים לגיל הזה, הם לא רק המתבגר/ת, אלא ההורים, מורים, וכו' - שגם הם עוברים חבלי גיל התבגרות, בכיוון של שיחרור החבל והאצלת סמכות. מכאן אפשר לקבל כי יש יותר מ"קליינט" אחד שיכול להוועץ עם הפסיכולוגים/יועצות, וכו', וההורים הם הראשונים ברשימה. אז הנה ברכת הדרך: הבת שלא רוצה, לא מונעת ממך ומהאבא לפנות ליעוץ. יתכן וטוב יהיה שגם המורים יעשו כך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אני יכולה להגיד שבתור אחת שהייתה בדיוק כמו בתך (כמה שנים אחורה..) הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות זה בעצמך לפנות לייעוץ. הלוואי שהוריי היו עושים את זה. אז הרבה סבל ודמעות היו נחסכים, גם ממני וכמובן גם מהם. אל תזניחי ותגידי שטויות זה יעבור כי זה -לא. לכי לייעוץ בשבילך ובעיקר בשביל לעזור לבתך, שכנראה עובר עליה משהו והיא לא יודעת איך לעבור את זה ואיך לבקש עזרה. אין דבר יקר יותר בכל העולם כולו מהורים אשר מנסים להבין את ילדיהם בדרך של כבוד וסבלנות(ולא בדרך של עונשים ומשחקי כבוד( "אני האמא\אבא ואתה תתנהג איך ש א נ י אגיד לך"..) בהצלחה!

שלום לכולם התחלתי לקחת את כדורי הסרוקסט כבר לפני שלושה שבועות וכבר אני מרגישה בשינוי. אני לא בוכה יותר ולא רוטנת ומתלוננת כל הזמן לכולם, שזה טוב, ועוזרת בבית וגם יש לי יותר מצב רוח בלי שום סיבה. הכדורים מפחיתים את החשיבה על הדיכאון ולא הופכים את זה למרכז החיים. אני גם התחלתי ללכת לטיפול אצל פסיכולוגית שאם לציין קצת יקרה.אבל זה רק פגישה שניה ואני לא מרגישה שהיא עוזרת לי עדיין אולי כי זה עוד מוקדם להגיד. אני גם לא אלך למכינה השנה אלה לאיזה קורס בהתחלה ואולי שנה הבאה נראה מה יהיה. אני מעדיפה לעשות כךכי כשהגיע הזמן להחליט לא ידעתי מה אני רוצה ואז הלחצתי את עצמי וכמעט שהיתה לי התמוטטות. את הטיפול הזה אם הכדורים והפסיכולוגית היתי צריכה לקחת כבר לפני שנה ואז לא הייתי מבזבזת עוד שנה כמו עכשיו. עדיין אני לא מרגישה בנוח אם זה ועדיין אני מרגישה מאוד בודדה אבל אין ברירה אחרת וצריך לקום ולא ליפול. כמו נטעלי היא יכולה עוד לשנות הרבה אצלה היא צעירה ויכולה לנסות להתחבר ולא לבכות ולברוח. אם היא תתחיל אם כדורים ופסיכולוגית אז זה יכול להציל אותה ולתת לה לראות דברים בצורה יותר ברורה ונורמלית ולא לתת לדבר הזה שמתחולל בפנים להפוך לדבר העיקרי בחייה אלה לנסות לשנות דברים וצורת חשיבה אם לא טוב. אני מקווה מאוד לטוב אפילו שמאוד קשה לי כרגע. אשמח לתגובות ואולי גם עצות תודה ולהתראות

עינת, נהדר שמצאת את הקומבינה המנצחת עבורך - סרוקסט וייעוץ פסיכולוגי וטוב לשמוע שחל שיפור של ממש במצבך ושזה באמת עושה לך טוב. את רק צריכה להיות מודעת לכך שנטילת כדורים כמו סרוקסט לתקופה ממושכת יכולים לגרום לתופעות לוואי ולהתמכרות. אז תשתדלי לצאת מהקטע ה"כימי" כמה שיותר מהר ושיהיה לך בהצלחה. שנה טובה, דנה

אני סובלת מחרדת טיסות מעליות רכבלים וכו' לקראת טיסה רופא המשפחה שלי נתן לי ASSIVAL ן VABEN האם באמת נכדורים האלה יעזרו לי לא להיות בפאניקה??????

אביגיל שלום בחרדת טיסות ושאר פוביות דומות כדאי לטפל באמצעות כלים פסיכולוגיים. במידה וזו בעיה ממוקדת ניתן בד"כ להתגבר במספר מצומצם של פגישות. הכדורים עשויים להרגיע אותך לשעות ספורות אך אינן מסירות את הפחד באופן בסיסי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אביגיל שלום ייש טפולים יעילים יותר ובן אסיוול לא פותרים את הבעיה לכל היות רמאפשרים לעבור את הפעם הבאה. אנא פני לעיוץ מקצועי בהצלחה עמי

סחטיין

אלא מה?. הכי קל זה לרשום כדור.... על טיפול בחרדות טיסה וכו של אל על הם שמעו??. למה קודם לא לנסות שם אם המטפלים ופסיכולוגים כולה 1000 שח?? אחחחחחחח

האם אני יכולה על דעת עצמי לנסות ולהפסיק עם הסרוקסט. להוריד לחצי כדור בחודש הראשון? תשובה בהקדם. תודה.

אני נגד שוה לבדוק האם מוקדם מדי וכו' לא מומלץ בברכה עמי

כ"כ הרבה נשמות הלכו בגלל שנאה אחת שנאה מאוחדת מלוכדת שהרגה חיים הרגה חלומות הרגה שאיפות הרגה אהבות רצחה את מה שניסינו להשיג את מה שציפינו שייפסק 11/9/2001 תאריך שלא יישכח תאריך שלא ייעלם מהנפש שלנו תאריך שילווה אותנו לאורך כל חיינו כי אנשים הלכו בגלל סיבה אחת שנאה

"קול מהשמיים שמגיע לעולם כולו המלאך בוכה למעלה מתעצב על בן דמותו אח קרוב רוצה הוא שידע לראות, בין רע לטוב וגם נשמה תהיה לו להרגיש ולאהוב כשנולד נתן לו מתנה את העולם כולו וגנים קסומים היו שם כל הטבע רק שלו הקנאה שלטה בו הוא החל לשרוף את מתנתו ובעוורונו שרף גם את גנו ואת ביתו" העולם השתגע, אנשים איבדו את שפיותם, והתוצאות - אסון !!!! אין מילים !!!

ג'קי! איזה שיר מקסים ומרגש! למה לא אמרת לי כשדיברנו היום באיי סי שכתבת כזה שיר יפה? סתאאאאאאם... כמובן, שלא זה מה שחשוב... החשוב הוא שאני מזדהה עם כל מילה, כואבת את הכאב, וכל מי שיש לו קצת נשמה בוודאי מרגיש אותו הדבר!

לומר את האמת... זה לא שיר... זה סתם...התחושות שלי... בדר"כ התחושות שלנו יכולות ליצור סיפור אחד שלם... אני יצרתי שיר :-) שיהיו לכולנו ימים............... פחות מטורפים?

לכולם, ביום כזה התחושה היא שזהו היום שבו מתחיל סוף העולם, מין יום הדין. כל השנאה, האיבה, הטירוף התרכזו במוחותיהם של מפגעים רצחניים וגרמו למותם של אלפים רבים. מספר ההרוגים והנפגעים טרם ידוע, אך ברור שמדובר במספרים אשר המוח האנושי והלב אינם מסוגלים כלל לתפוס, להבין. והפחד, הפחד הולך ומשתלט, מה יקרה עכשיו, מה נגד מה, מי נגד מי. מלחמת גוג ומגוג מתרחשת בקרבנו, טרוף השתלט על הכל, ויותר מכל אלו, העצב, ההלם והפחד מהבאות תופס בכל. ועכשיו, זו שעה של לכידות. על כולנו להישאר בחברת אוהבינו, לתמוך ולהיתמך, להביע את הרגשות הקשים שמתחוללים בפנים, ולקוות לטוב, כי הרע מכל כנראה כבר קרה... שלכם, טלי פרידמן

"היום שבו התחיל סוף העולם"... כמה דיברתי על סוף העולם... על התחושה הזו של סוף העולם... ולשמוע אנשים אומרים את זה,נותן לי הוכחה חותכת,ממשית,מוחשית למה שאני תמיד חשבתי והרגשתי... עצוב וקשה כמות כזו של נשמות שנספו,בלתי נתפשת... חיי אדם הפכו הפקר... וזו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה...

מצער, כואב ומדכא לשמוע ולחוות אסון בסדר גודל כזה. כל פעם שנרצח אדם באירוע רצחני כזה, נרצח עולם שלם לבני משפחתוקט מזעזע ומחריד באותה המידה. לצערנו, אצלנו הטרור הוא בן-בית. אנחנו הולכים לסופר עם הג'יהד ועולים לאוטובוס עם ספר תהילים ביד. שולחים בבוקר את הילד לבית הספר בחרדה ונשארים ערים בלילות עד שהוא ישוב בריא ושלם מהבילוי. זה לא רק שנאה, זו קודם כל פנאטיות דתית של עדר ההולך אחר מנהיג בעיניים עצומות ועושה כל מה שאומרים לו. מנהיג אחד שמשלהב את ההמון ומספק לו יעד, מטרה וערכים מעוותים ומסולפים. ואז העדר הופך לגוש שמפסיק לחשוב באופן עצמאי. מתפקד כמו רובוט חסר מצפון וערכים. רק שאסור לנו להפסיק לקוות ולהאמין שעוד יהיו ימים טובים יותר. כן, פעם יהיה טוב דנה

שהבעיה של הפסיכיאטרים זה שהם מסתכלים על הבעיה דרך העטיפה של המרשם. הוא אמר לי שמהכרות שלו רובם לא מקשיבים באמת לבעיה ומאידך גם לא מפנים ליעוץ פסיכולוגי שישמע ויסביר. היום הרופא שלי בן 80 וניסיונו רב, רוב הפסיכיאטרים שאני מזכיר עברו אצלו סטאז' כך שאני מתחיל לראות ולהבין גם באמצעותו וגם באמצעות הפורום את התמונה בהגדלה ובפוקוס רחב, מה שנראה לי עד זמן לא רב בעיה פרטית הופכת לבעיית הכלל ולכן אני דורש בכתבה תיקשורתית שלצערי לא תצא לפועל עקב חוסר התענינות מצד אותם אנשים שמקטרים פה כל הזמן על הטיפול הלקוי, כך שאני לא מבין מה רצונם, לפרוק פה איזשהו שקר פנימי שלא ניתן לאמת כנגד האירגון שעזר לו אחרת אם הייתה לו בעיה אמיתית מוחשית מוצקה ומוכחת היה יוצא איתה בר' גליי במקום לבכות כאן שוב ושוב לאוזנים ערלות

טוב לנו במה שייש. טוב לנו עם הכדורים שאנו מקבלים,לכן לאחר שהגעת למסקנה,שאין פה שיתוף פעולה עמך,אמור שלום יפה והנח לנו בבקשה. מספיק לנו במה שקורה בעולם. שלום שלום

אמיר, לך, אולי, הכדורים עושים טוב. לאחרים לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! עדי

רונן שלום אני שמח שמצאת משהו שאתה בוטח בו אני מסתייג מכך שהוא הוחר להשמיץ אנשים אחרים בהצלחה עמי

הוא לא !!!! הוא רק ספר לנו איך הכול עובד ותאמת לא היינו מופתעים אני מאמין שגם לך יש מה לומר אבל הרי לא תשמיץ את חברך ואנו מבינים זאת אבל אנחנו מבינים את דעתך שנשמעת בן השורות אתה גבר!!!

היייי אתם כאן , בזמן האחרון כולכם נעלמתם לי תעשו לי סימן שאתם כאן? הכול בסדר אצלכן? מקווה רק לשמחות וטוב

היי נטעלי! הנה - אני כאן! במישור האישי אני פחות או יותר בסדר. אבל במישור הכללי- נו, איך אחרי יום כזה אפשר להרגיש טוב, להעמיד פנים כאילו כלום לא קרה? וכשקורה דבר כזה - את יודעת, זה אולי נדוש לומר, אבל פתאום הכל מקבל פרופורציות אחרות. פתאום את מבינה מה זה צרות ואסונות אמיתיים, ואומרת פעם ועוד פעם - תודה שיש לי רק את הצרות שלי ולא יותר מזה. ויחד עם זה את - או לפחות אני - מרגישה קצת אשמה - איך אפשר בכלל לשבת כאן ולהתפנן עם המחשב ועם כל שאר הנאות החיים בשעה שאחרים סובלים כל כך? וכל הקשקוש הזה של "ההצגה חייבת להימשך" ממש לא מדבר אלי! היא חייבת אולי להימשך - אבל צריך לשנות את התוכן שלה, ואת השחקנים שלה, ואת הבמאי, והתפאורה, והכל...... להפוך אותה מהצגה של שנאה להצגה של אהבה - אבל כבר איבדנו את התקווה והאופטימיות...... באהבה - ומחכה להמשיך ולשמוע ממך! אחת

מסכימה עם מה שאמרת בעניין האסון בארה"ב. אבל, אנחנו יושבים ומתפננים עם המחשב ושאר הנאות החיים גם כשקורים אסונות אצלנו בארץ, וברוך השם זה קורה אחת ליומיים. אמר מי שאמר שהחיים חזקים מהמוות וזה רק טבעי שכולנו מחפשים את הנעים והשמח ומנסים לחמוק מהרע והמדכא. אסור להפסיק לקוות ולחייך, אושרת

נטעלי, אפשר לקוות לשמחות וטוב - אבל לצערנו בינתיים מה שקורה בעולם זה רק בלגן, מוות והרס, כאב וצער. בתקווה לימים טובים יותר, דנה

כן, כולנו מתנדנדים בין הדמעות והחיוך, התקווה והייאוש... אומרים תודה שאנחנו שלמים ובריאים וגם מרגישים אשמים על כך - כאלילו לא מגיע לנ... שרק באמת יהיה פעם טוב! אחת

היייייייי את כאן עכשין?

נטעלי היי, מה חדש אצלך? חוץ מזה שאת סופרת את הימים לפני הגיוס. לקראת השנה החדשה הבאה על כולנו לטובה (ינשאללה) מאחלת לך שנה טובה, מתוקה וכייפית, התגשמות כל החלומות והשאיפות והלוואי ויפתח לך שער לתקופה חדשה עם חוויות נעימות והמון חברים וחברות. להתשמע, דנה

לאחרונה יש לי מחשבות מוות ודיכאון אני לא יכולה לסבול אנשים , לא מסוגלת שבאים ומדברים איתי אין לי כח לאף אחד. בעבודה זה סבל אחד גדול, אני חייבת להיות נחמדה לכולם, וזה מוציא אותי מדעתי אני רוצה שיעזבו אותי בשקט , אני אפילו לא יכולה לסבול נוכחות של אנשים בבית. בבית אני מרשה לעצמי יותר, ואני מתפרצת על כולם ומשתגעת. זה ישמע מוזר אבל אני מתחילה לפתח כל מיני עוויתות , ולפעמים עוברת בי מעיין צמרמורת בגוף כאילו שאני אחוזת דיבוק או משהו כזה. אני נורא מפחדת שאני אגמור בבית משוגעים. לא אכפת לי מכלום, אני עושה דברים כי אני חייבת לעשות, כמו ללכת לעבודה .

למה שלא תצאי לחופשה, מעין פסק זמן לאוורר את הראש ולהירגע. ובמקביל, אולי תשקלי להחליף עבודה / מקצוע / עיסוק למשהו פחות מלחיץ? כמובן שעליך לנסות גם את האופציה לפנות לייעוץ פסיכולוגי . חבל עליך, חבל על כל יום בחיים שאת סובלת במקום להינות ולחיות חיים רגילים ובריאים. מאחלת לך שנה טובה, היי בריאה ומאושרת וכל טוב. .

האם טופלת בעבר בתרופות כל שהן????

לאנונימית שלום רב, נראה שגם את עצמך מבינה שמצבך אינו כשורה, ולראיה את פונה לפורום. לצערי אין אפשרות לאבחן או לטפל דרך הפורום, אך אני חייבת לציין שנראה שהסימנים שאת מתארת מעידים כי מצבך אינו טוב במיוחד...ואת יודעת את זה. אני מציעה לך לפנות לייעוץ פסיכיאטרי בהקדם, ולו רק בכדי להפחית את סבלך במהירות האפשרית. בברכה, טלי פרידמן

אנונימית שלום יתכן שאת סובלת מדכאון אם כן, לא ברור על איזה רקע אנא פני ליעוץ בעל מקצוע את עשויה (עלולה?) להעזר בהצלחה עמי

שלום, אני חייבת עצה, עזרה חייבת זה כמעט ולא המילה אין לי מילים לעזרה שאני חייבת. אני בת 19 יתגייסתי לפני כ3 שבועות. ומצבי רע מאוד אני מרגישה רחוקה משאר הבנות מרגישה לא בראש שלהם מרגישה בודדה לא רצויה דחוייה ומשעממת, אני מנסה שלא אך זה בלתי אפשרי אצלי אף פעם אין לי מה לומר רק שותקת..... וחושבים שאני סגורה ולא רוצה בקרבתם שזה להפך בתיכון הייתי לבד לגמרה אני רוצה לציין +עברתי בית ספר והיה אותו דבר. אני מפחדת מדחייה כמו תמיד אז מעדיפה להיות כמה שפחות בולטת ולשתוק,רע לי אם זה כשכולם יחד אני הולכת ומתבודדת ובוכה ומבקשת עזרה מאלוהים ומנסה להרגיע את עצמי קשה לי להתחבר איתם, אין לי נסיון בחברויות אני לא יודעת אייך צריך להתנהג. הם בניגוד אליי תמיד מדברים ומוצאים על מה לדבר ולי אין.... מה אליי לעשות בבקשה אני שבורה נפשית חייבת עזרה עצה ואנשים שמזדהים איתי?נוגה

נוגה, אם תסתכלי קצת מסביב, תראי שיש עוד מישהי כמוך, שאין לה חברות. אולי כדאי שתנסי להתחבר איתה. עדי

שלום נטעלי, את חושבת שאם תקראי לעצמך נוגה לא נזהה את הסיפור שלך?

כן נדהמתי יש כאן משהי במצב דומה לשלי, מצטערת אני עדין לא התגייסתי אין לי מושג עוד חודש ובכלל..... אושרת את חדשה כאן וכן גם לי יש בעיות כאלה בסגנון..... תוכלי לייעף לי אייך זה בצבא? ולנוגה אין לי מילים אני חושבת שאני יעבור את דרכך

שלום רב, הקב"ן בצבא נועד לסייע להסתגלות טובה. מהמעט שכתבת נראה לי שיש לך מודעות טובה לגבי עצמך, ויש לך כוחות לחפש עזרה - וזה חשוב מאד לעניין הסיכוי להצלחת תהליך של שינוי בתחום ההסתגלות החברתית. אז פני אליו/יה, וקבלי ממני דרך צליחה, וכל טוב, ד"ר יוסי אברהם

נגה שלום את מתארת דפוס שמפריע לך ונמשך לאורך החיים ניתן לשנות אותו בעזרת טפול (לרוב לצערי ממושך) אנא פני לקב"ן ביחידה והוועצי בו הצלחה עמי

דווקא אחרי הכל אחר תואר ראשון אחרי עבודה חדשה הכל נמאס פתאום מבנים שהנכות היא עוד נטל מיותר שצריך לסחוב אותו פתאום מבינים שאין גיבורים וסיפורי גבורה רק התמודדות שלא ניגמרת אני לא יודע מה איתכם אבל לי זה מספיק פשוט נמאס מהמכשולים נמאס מהבדידות ונמאס לבזבז את רוח הנעורים בהתמודדות אם נכות תודה על העידוד אני עובד בחברה צעירה וקשה לי נורא התחושה של התחרות התחושה שבאמת קשה לכולם גם בלי נכות אבל מה זה עוזר לי גם אני רוצה להרגיש את רוח הנעורים לחזר אחרי בחורה לראות את הברק בעינים במקום זה אני לוקח למקום עבודה צעיר כזה גם את הנכות זה מעצבן מתסכל ומרגיז לא כתוב לי על המצח שגמרתי תואר ראשון זה גם בככל לא משנה חשובה הדינמיות שמחת החיים והיכולת לזרום עם שינוים ומצבים וזה קשה קשה מאד היום חסרה לי אהבה לא חסר לי השכלה או כל דבר שהחברה מחשיבה כהצלחה חסר לי השקט הנפשי חסר לי התחושה של לקום בבוקר ולאהוב את עצמי ואת העולם מסביב אני לא רוצה להתמודד אם נכות אף אחד לא יתן לי פרס אני רוצה לראות עולם לחוות האהבה ועוד דברים פשוטים של החיים כל זה דורש המון השקעה גם לאדם בלי נכות ואין לי מושג מאיפה לוקחים את הכח לחשיפה כזו פתאום אני מרגיש שהנכות זה דבר שנפל עלי משמיים למרות שנולדתי איתה פתאום אני מבין שהיא הולכת להישאר לנצח ואיתה צריך לעבוד ולהשיג את כל הדברים החשובים בחיים ואין לי מושג אם אני רוצה להמשיך לחיות איתה אין לי כבר את הכוחות להתמודד גם עם הנכות וגם עם החיים עצמם שהם לא פשוטים לאף אחד נכה או לא נכה.

שלום הייתי רוצה לדעת על איזה נכות אתה מדבר כל הזמן? ודבר שני בקשר לאהבה תוכל להיכנס לקופידון ואולי שמה תמצא אהבה.תאמין לי שתוכל למצוא וזה דיבור מתוך נסיון. ביי

היי אנונימי! אני לא יודעת מה הנכות שלך, ועד כמה היא חמורה. אבל דבר אחד אני יכולה להגיד כמעט בוודאות: אם לשפוט לפי מה שכתבת כאן - יש לך המון: תואר ראשון, עבודה חדשה, ו-כן, גם האומץ להיחשף כאן, ועזוב אותך מהעניין של האנונימיות כאן. תאמין לי, יש אנשים שגם בעילום שם לא מעיזים לכתוב כאן, ואי אפשר להאשים אותם! בכל אופן, שלושת הדברים האלה שהזכרת כאן - האם הם מעט בעיניך? בעיני הם הרבה מאוד, והם לא צריכים להיות "כתובים על המצח". נכון, העולם שלנו מייחס הרבה מאוד חשיבות לחיצוניות. אבל יש גם אנשים שיודעים להסתכל יותר לעומק. ואי שם בוודאי נמצאת האישה שתדע להעריך את ההישגים שלך וגם את המון הרגש והחום שיש לך לתת. בהצלחה! אחת

לאנונימי שלום רב, ממה שכתבת נראה שבמהלך חייך עד כה התמודדת עם קשיים לא מועטים, אך הצלחת להשיג במקביל לא מעט הישגים מרשימים, בין אם מדובר בתואר אקדמי ובמציאת עבודה טובה. כעת אתה חש בחסרונה של אהבה, וזה מייאש אותך. אינני יודעת מה ניסית לעשות בנדון אך יש לא מעט מועדוני הכרויות, צ'אטים, וכו'. נכון שהנכות אולי מעמידה בפניך קושי נוסף, אך מציאת אהבה היא משימה קשה וסזיפית לא פעם עבור הרבה אנשים, גם אלו שאינם נכים. במידה ואתה חש "תקוע" ומיואש הייתי ממליצה לך ללכת לייעוץ, ולבדוק מה בדיוק הקושי, ומה "תוקע" אותך...וחוץ מזה, יש את שאר הדברים שהזכרתי... ואל תשכח לשלוח הזמנות לחתונה... :) בהצלחה, טלי פרידמן

שלום רב, אני מצטרף לתחושת טלי לגבי היכולות שלך, שאיפשרו להגיע להשגים. אני גם מסכים בהחלט ומחזק את המלצתה לגבי הכדאיות ביעוץ מקצועי לגבי תהליך בניית הזוגיות. אני עובד עם נכים, וגם עם עוורים, וזה מאד חוזר על עצמו שלאחר שהם מצליחים לעבור מסלול מכשולים פורמלי (לימודים, צבא, לימוד נהיגה, וכו') - יש תחושת השג, הציפיות עולות - ואז יש "נפילה", עקב ההתמודדות השונה לגמרי בתחום של ההסגלות החברתית. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

שלום, האם דיכאון לאחר לידה יכול להופיע גם 7-8 חודשים לאחר מכן ואם כן - מהם התסמינים? יכולה להיות השפעה גופנית? (כאבי ראש, שרירים, בחילות)? תודה.

ליהי, הייתה כתבה על הנושא הזה אתמול במעריב, במוסף נשים. עדי

ליהי, http://images.maariv.co.il/cache/ART186180.html עדי

ליהי שלום דכאון יכול להופיע בכל שלב בתקופה זו עדין זה יכול להקרא דכאון לאחר לידה תסמינים יכולים להיות נפשיים (דכאון חסר מרץ עצבות בכי חוסר הנאה וחשק ... ) גופנים (מכאובים ומחושים שונים סחרחורות, בחילות) ועוד אם קשה לך רע לך אנא פני ליעוץ - ניתן לרוב להעזר בהצלחה עמי

סליחה אם בקישור שמובא, פגעתי ברגשותיכם. לא לזו הייתה כוונתי. אני לא מזלזלת באף אדם שלמד, אבל: חשוב שתבינו כי מאחורי כל מילה לטינית שאתם כותבים בתיק, מסתתר מישהו שסובל. לעיתים נדמה, כי יש לכם יד קלה על הדק המרשם, בעוד, שמה שהצד השני צריך, זה בעצם, הקשבה!!!!!!!!!!!! מה עוד, שהרבה פעמים אנשים מתמכרים לתרופות. מה בתכלס' קורה? בייחוד ברפואה ציבורית, אתה יושב אצל הרופא חצי דקה (במקרה הטוב) כאשר 15 שניות הרופא בודק, 10 שניות ממלא רושם בתיק וב5- השניות האחרונות הוא כותב מרשם. דרך אגב: חשבתם למה סטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה / עבודה סוציאלית עוברים טיפול פסיכולוגי ? כדי שהם יבינו ויכירו את הצד השני של המטבע. אמר פעם הפרופ' רכס, שכל סטודנט לרפואה חייב לאשפז עצמו ללילה בבית חולים, על מנת שיבין מה עובר על חולה המתקבל לאישפוז. הנה הקישור: http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=198059&t=198059 עדי

נכון גם אפשר להתקשר לחולה(על חשבון העבודה) ולשאול איך מי מה מו ולא לפרש את אי חזרתו של החולה כהצלחת הטיפול ולחשוב טוב לפני המרשמים לבנאוזאפינים ולהביר לחולים לקראת מה הם הולכים להתמודד ולתת להם להחליט לא לנצל את האימון שנותנים בכם מאחורי כל חולה מסתתר נשמה אם ילדים אישה ומשפחה אני איבדתי את הכול כתוצאה מהתמכרות תחשבו על זה

כל אנשי המקצוע מודעים לעניין הזה (מן הסתם) ומתעלמים? ממשיכים לרשום תרופות? ממשיכים להרוס משפחות? למה? עוד שאלה אלייך, אור, איך בעצם מתמכרים לאותן תרופות? על איזה סוג של תרופות אתה מדבר? ולמה הן משמשות? (זה מפחיד שתרופות שאמורות לעזור למישהו, גורמות לו לכ"כ הרבה כעס וכאב)

מהו השם הגנרי של אטומין (באנגלית)? תודה מראש.

דורון שלום אם איני טועה clothiapine בברכה עמי

רציתי להודות לך הכתבה המעניינת בנושא תרפיה בחול. הנושא הזה מאד מרתק אותי ואני מבינה את החשיבות שבדו שיח שאינו מילולי. אני בעצמי מתבטאת בקלות הרבה יותר בכתיבה מאשר פנים מול פנים. יחד עם זאת יש לי אליך שתי שאלות ואשמח לשמוע את דעתך: 1. מה מייחד את הטיפול בחול לעומת טיפולים לא וורבליים אחרים? 2. האם אין סכנה של פירוש מוטעה של המטפל את פעולות הילד בחול? תודה מראש

אורית לאן נעלמת?.. את כבר בקושי פה. מקווה שאת בסדר. :-)

אורית לאן נעלמת?.. את כבר בקושי פה. מקווה שאת בסדר. :-)

בקושי פה? אני המון פה וכותבת פה כמעט כל יום

אורית שלום רב, תודה על המחמאה. ובאשר לשאלותייך: 1. הייחוד של הטיפול בארגז חול הוא השימוש בחול עצמו. החול הינו בעל יכולות תרפויטיות ייחודיות, ויש בחומר הזה משהו ריגרסיבי, למחוזות ילדות נשכחים בדרך כלל. פרט לכך החול, כחומר טבעי יש בו תכונות ארכיטיפיות של "אמא טבע" ו"אמא אדמה", ומביחנה ארכיטיפית, יש לזה משמעויות נפשיות-פנימיות רחבות היקף. 2. לגבי הסכנה בפירוש מוטעה של המטפל: ובכן כמו בכל גישות הטיפול הלא ורבליות (טיפול בהבעה ויצירה) המטפל ממעיט לפרש את יצירותיו של המטופל. יש צורך בפירוש של המטופל עצמו את עבודתו, ורק לאור זה ניתן להמשיך ולהבהיר יחד עם המטופל, את התמונה המתקבלת. המטפל אינו "יודע כל" ולכן אין לו יכולת לפרש לבדו על סמך "סמלים כלליים" עבודות של מטופלים. יש צורך לשמוע את המטופל, ורק עימו להסביר יחד את הדברים שנוצרים בטיפול. מקווה שעניתי..ואם לא, את מוזמנת להמשיך ולשאול. בברכה, טלי פרידמן

hi there i left you a message on page 402.........

היי ליסה, ראיתי את ההודעה הקצרצרה שהשארת לי. מעבר לזה שחזרת ואת מנסה להשתלב חזרה לחיים, לא הצלחתי להבין יותר מדי מה קורה איתך, איך הסתדרת בחו"ל ואם חשבת בזמן ההפסקה על דברים חדשים או החלטת משהו. אני באמת אשמח אם תתקשרי. את מוזמנת! או לפחות כיתבי מייל מפורט... ליל מנוחה, טלי פרידמן

hi well i don`t know where to start,firstly i had a good time abroad but the seperation was really hard i spoke to her a few times and really missed her,when i got back things just got back to normal(not normal) but i know i have to put and end to this but i just can`t do it to myself i need her so much,next week she is going on vacation for 2 weeks i am devastated i don`t know what i will do! really i don`t

שלום זו דקלה בקשר לבעייה של הבדידות המתמשכת והפחד שזה ימשך יחד איתי לצבא רשמתה לי שאפשר לשנות את עצמי בכך שאני ידע מה מציק לי ביי והפתרון זה קשה הבעייה אצלי שאני מראה חולשה לאנשים מנסה יותר ויותר להיות נחמדה אני מפחדת מאפילו להגיד מילה שלא יתחילו להתיחס אליי מגעיל כמו כול החיים האלה ואז יוצא מצב שכולם רחוקים אחד מהשני אני מפחדת מדחייה כמו תמיד והאמת שכבר התרגלתי ללמד את עצמי לשתוק. אני מרגישה רע מפחדת שזה ימשך איתי לצבא?אני יודעת מה הבעייה שלי ! המון המון רגשי נחיתות תמיד כאשר אני מסיימת לדבר מחשבות רעות בטח עכשיו כבר יעזבו אותי או שעכשיו ידחו אותי או שמדברים אליי מאחורי הגב ועוד המון...........לפני 6 שנים באבחון ראו שאני רואה שלילי זה קשור למשהו???עזרה דחופה

דקלה שלום פשוט למדי רוצה עזרה - פני לעזרה ליעוץ של פסיכולוג/ פסיכולוגית/ פסיכיאטר בהצלחה עמי

יש לי קרוב משפחה , שנקלע לחובות כלכלים עצומים, ועומד לאבד את ביתו וכל זה נגרם מבעייה פסיכולוגית , שלכאורה לא נראית על פני השטח, אך אותו בן אדם תלותי בצורה מוגזמת בבן אדם אחר שסחט ממנו את כל כספו וגם גרם לו להכנס לחובות אלה. (אותו אדם לא מאיים אליו אלא הכל נעשה ברצונו של קרוב המשפחה) אבל חוששני שאם אותו אדם לא יטפל בתלות המוגזמת שלו, הוא יימצא עצמו ברחוב, הוא עצמו לא מסכים לטיפול פסיכולוגי, האם יש משהו שניתן לעשות כדי לעצור את הדרדרותו?

שיתעשט מהר ומיד לא יעזור כלום ישתו לו תדם יאשימו אותו ולא את ההוא תכניסי משהו חיצוני שיכנס לעובי הקורה

שרה שלום רב, על פניו אם האדם שפוי, ואינו מעוניין ללכת לטיפול, אין מה לעשות. אולם במידה ומדובר בתלות אשר גורמת לאדם לשינוי אישיותי והתנהגותי כמו בזבוז כספים משמעותי, איבוד קשר למציאות וכו', אפשר לפנות לפסכיאטר המחוזי ודרכו להכריז על האדם כלא אחראי למעשיו. מבחינה משפטית מאותו רגע אותו אדם זקוק לאפוטרופוס על רכושו וגופו, והוא אינו יכול לבצע פעולות כספיות עצמאיות. אך כל זה לא נראה לי כלל מתאים למצב אותו את מתארת. לגבי המקרה האמור, נראה לי שאין הרבה מה לעשות...פרט לנסיון לדבר על ליבו של הבן-אדם.... בברכה, טלי פרידמן

שרה שלום רב, על פניו אם האדם שפוי, ואינו מעוניין ללכת לטיפול, אין מה לעשות. אולם במידה ומדובר בתלות אשר גורמת לאדם לשינוי אישיותי והתנהגותי כמו בזבוז כספים משמעותי, איבוד קשר למציאות וכו', אפשר לפנות לפסכיאטר המחוזי ודרכו להכריז על האדם כלא אחראי למעשיו. מבחינה משפטית מאותו רגע אותו אדם זקוק לאפוטרופוס על רכושו וגופו, והוא אינו יכול לבצע פעולות כספיות עצמאיות. אך כל זה לא נראה לי כלל מתאים למצב אותו את מתארת. לגבי המקרה האמור, נראה לי שאין הרבה מה לעשות...פרט לנסיון לדבר על ליבו של הבן-אדם.... בברכה, טלי פרידמן

טלי שלום רב הבעייה היא שכבר במשך שנים מהרגע הראשון שהבעייה התחילה דיברו אל ליבו קרובי משפחה שונים , אך הוא מתכחש לבעייה , ורק מבקש עזרה כספית! איני יודעת כבר מה גרוע יותר, שיקחו לו את ביתו או שיכריזו עליו כעל לא שפוי, דבר שגם לא ישפיע בוודאי לטובה עליו... תודה על הניסיון לעזור בכל מקרה, שרה

שלום, אני בת 21, כבר די הרבה זמן אני סובלת מבחילות. מכיוון שחזרתי מהמזרח לפני חודשיים, עשו לי בדיקות מקיפות כדי לברר אולי נדבקתי שם באיזו מחלה, אבל כל הבדיקות יצאו תקינות. אני ממשיכה לסבול מהבחילות ממש כל יום מהרגע שאני מתעוררת עד לשינה. הרופאים הרימו ידיים ואמרו לי שכנראה התופעה נפשית ונובעת מחרדה. התחלתי ללכת לשיחות אצל פסיכולוג אך העניין עדיין לא פועל. רציתי לדעת אם מישהו חווה את אותה התופעה ויכול לעזור. תודה.

שלום רב, מצבי לחץ מניבים בחילות, אצל אנשים רבים. הסיכוי לצאת מהתסמונת הזו באמצעות גישות פסיכולוגיות - הוא גבוה. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אני חייבת לציין שהבהלתם אותי מאד לגבי התמכרות אפשרית לסרוקסט. אני לוקחת היום סרוקסט וחצי ליום (30 מ"ג). פעם לקחתי רק כדור אחד אבל נאלצתי להעלות. הפסיכיאטרית שלי אומרת שסרוקסט לא ממכר, בספר התרופות שלי כתוב שסרוקסט לא ממכר, חלק מהאנשי המקצוע בפורום אומרים שסרוקסט לא ממכר אבל חלק מהאנשים שהשתמשו בזה טוענים שהתמכרו ויש כתבות בנושא וכדומה. זה מאד מבהיל. איך אפשר למצוא תשובה אחת ולתמיד - האם סרוקסט ממכר?

.

היי זו נטעלי שלום היום היה לי יום רע ודכאוני למיוחד אורית אמרת שאת מבינה אותי, אבל אני במצב נפשי רע אני מרגישה נחותה טיפשה משעממת ודיי מגעילה אני מנסה לא אבל לא מצליח לי אחרת הפחד ששוב ינתשו אותי גורם לי לא להפתח לא לדבר אני מפחדת מדחייה מפחדת אין לי אם מי לדבר מרגישה בודדה לא רצויה אני מפחדת מהצבא שזה היה אותו דבר , תזכירי לי אייך היה אצלך? תודה

אורית שלום יש 2 תשובות - השאלה למי להאמין (ולדעתי עדין התמכרות לסרוקסט - לא פגשתי) בברכה עמי

לכל אדם הזכות להשתכר כיאות. לכל בעל מקצוע, הזכות לבקש את הסכום ההולם את הערכתו את עבודתו. אך מה לעשות, כשלשירות הציבורי (בריאות הנפש) אינני מוכנה לפנות (ממניעים שלי) ולשירותיו של פסיכולוג/ית קליני/ת פרטי אין ביכולתי לפנות בשל בעיה כלכלית? לא נעזרתי מעולם בשירות הציבורי. ועתה, כשאני זקוקה לעזרה, אני לבד.. ברור לי, שאני בצרה. ברור לי שאני זקוקה לעזרה מקצועית ממושכת. ברור לי גם כן, שאני שקועה בחובות כבדים כלכליים ואין לי מוצא. אולי תגיד לי: פשרה, היא שם המשחק... לכי בכל זאת ... לקופ"ח... אך אלטרנטיבה זו נפסלה לחלוטין...... הימים יחלפו, וימים יגידו אם הצלחתי לעבור את ההר הזה או שמא נפלתי אל עומק הוואדי ללא שוב. עצוב לי. קשה לי. וחבל, שקופות החולים לא מאפשרים תשלום עבור טיפול פרטי, כמו ניתוח פרטי, או בדיקות פרטיות שממומנות ע"י ביטוחים משלימים....

לא ברור לי כל כך מה בדיוק מציק לך אך מהמעט שכתבת ניתן לראות כי יש לך כושר ביטוי אדיר ומעמיק מה שבהחלט מראה איזו נפש עשירה יש לך... המון דלתות ייפתחו בפנייך אם רק תנסי !!!

all the good poeple, where did they go? :-(

Gone with the Wind

שלום רב, בתי בת השנה ועשרה חודשים נכנסה לראשונה בתחילת שנת הלימודים לגן. עד אז אני גדלתי אותה. היא מסתגלת די יפה לגן למעט ההפרדות בבוקר שקשה לה ואז היא פורצת בבכי שנמשך כדקה שתיים , גם כשאני חוזרת לקחתה ברגע שהיא רואה אותי היא פורצת בבכי ונרגעת ישר כשאני מרימה אותה. באופן טבעי כנראה אני מרגישה בשינויים בהתנהגותה מחוץ למסגרת הגן, היא כרוכה אחרי יותר,קצת עצבנית וחוששת מזרים שאלתי היא האם ההשלכות האלו של כניסתה לגן יחלפו והאם זה עלול לשנות את אופייה שכן הייתה ילדה נוחה ורגועה ובימים האחרונים התנהגותה השתנתה. אני פשוט מרגישה קצת מתוסכלת כי אני יודעת שהיא לא נכנסת לגן ברצון האם זה אומר שהיא סובלת? בברכה, רונית

שלום רב, החיים רוויים במצבי כניסה ויציאה למסגרות חברתיות שונות, וכל פעם שזב קורה, יש תופעות מאד נורמליות של קושי. תרעיפי אהבה ותמיכה, אבל גם דברי עידוד על הגן, ועל מה שהילדה עוברת בגן, כך שתראי לה שאת תומכת בכך. אם העניין אינו מסתדר תוך 6-8 שבועות, פני לסיוע פסיכולוגי. דרך הורית צליחה, ד"ר יוסי אברהם

שלום, אני באמת לא יודעת לאיזה פורום לכתוב, אני מקווה שאתה תדע. הבעיה שלי היא כזו, לפני 5 חודשים עשיתי דיאטה וירדתי 8 ק"ג (משקלי היה 56 ק"ג וכיום 48 ק"ג) לא עשיתי את זה בבת אחת, וזה נבע מכל מיני סיבות: מצב נפשי, הרבה אירובי ומעט אוכל, והיו ימים שללא אוכל בכלל. בכל אופן לאחר שירדתי 5 ק"ג ראשונים הרגשתי נהדר וכולם החמיאו לי שאני נראית נהדר, ואז חזרתי לאכילה רגילה שלי, אך הקפדתי לשמור על 2 ארוחות קטנות ביום, (בעיקר סלטים)ובלי מתוק בכלל, ובסופי שבוע פינקתי את עצמי במה שבא לי. אח"כ נסעתי לתאילנד לחודש ובחודש הזה ירדתי עוד כמעט 3 ק"ג בלי לעשות דיאטה, פשוט כבר לא היה לי תיאבון כמו פעם והספיקה לי ארוחה ביום, ואז יום אחד שתיתי משקה אלכוהולי כלשהוא שגרם לי להרגיש ממש רע ויומיים שלושה אח"כ הקאתי המון ולא יכולתי לאכול כלום אבל אז זה עבר. חזרתי לארץ מאוד רזה - 47 ק"ג והשתדלתי לאכול הרבה כדי להשמין ואכן עליתי קילו, אבל פתאום לפני שבועיים בערך, התחלתי להרגיש מדי פעם לא טוב, כמו שהרגשתי לאחר ששתיתי מהמשקה ההוא בתאילנד, הדופק שלי פתאם מתחזק בבת אחת ואני מרגישה שאני חייבת להקיא או לרוץ לשירותים לשלשל, חשבתי שזה זמני ויעבור, אבל זה חוזר המון בשבועיים האחרונים, אני לא יודעת מה עובר עליי או ממה זה אבל זה מלחיץ אותי עד כדי כך שאני מתחילה לחשוב מחשבות מפחידות וגם הגעתי למצב של קשיים בנשימה בעקבות כך, כי אני חושבת באותו רגע שאני הולכת להתעלף או משהו וזה ממש מפחיד. כל פעם שאני אוכלת יש לי כאבי בטן מטורפים ואני מרגישה רע עד שאני הולכת לשירותים ונפטרת מזה באחת מהדרכים שציינתי למעלה. אני בחורה מאוד לחוצה, אבל לא נראה לי שזה נגרם רק מלחץ. אני רוצה לציין שאני לא לוקחת סמים, ואפילו אם היה לי משהו במשקה זה לא הגיוני שזה ישפיע עליי עד היום, ויגרום לי לכאבים כאלה, נכון? אני ממש לא יודעת מה לעשות, או למי לפנות, כי אני לא יודעת מה יש לי בכלל! בבקשה עיזרו לי.... מחכה לתשובה בקוצר רוח, ותודה מראש, ליאן.

נראה שאת חוטפת התקפי חרדות תנסי להתחיל טיפול פסיכולוגי ואם תתחילי טיפול תרופתי מציע לך להתיעץ כאן אם החברים...לגבי התרופות!

יש לי תחושת בטן ששם בתאילנד דחפו לך למשקה איזה סם או משהו בלי ידיעתך!!!! תנסי לשחזר אולי השארת לרגע את המשקה והלכת לרקוד או משהו

שלום רב, נראה לי שבדיקה רפואית מקיפה הנה חיונית, ואם יש ממצא שלילי, אז הסתייעות בגישות פסיכולוגיות שונות לטיפול בתופעות פסיכוסומטיות -- הוא הכיוון. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום ד"ר, ותודה רבה על תגובתך המהירה, לצערי את הימים האחרונים ביליתי בבי"ח ועשיתי את המון בדיקות: דם, שתן, צואה, א.ק.ג, צילומים של הקיבה ואפילו גסטרוסקופיה - כולם היו תקינים ולא נמצא משהו לא בסדר. האם יש לך הצעות נוספות? ואולי גם המלצה על פסיכולוג שמטפל בגישות פסיכוסומטיות? זה מאוד יעזור לי, כי אני ממש רוצה לדעת מה קורה לי ויותר מזה לדעת איך אני נפטרת מזה!שוב תודה מראש, ליאן.

כל מי שכדור אי פעם עשה לא לא טוב וגרם לו לעוגמת נפש או התמכרות שיצתרף אלינו רפי גינת מוכן לסקר את הכתבה על "סמים חוקיים והיד הרכה של הרופאים במתן מרשמים" הוא מבקש 6 אנשים כעת אנו 3 כמו כן חשוב לנו כל חומר על מקרים ותופעות כתוצאה של שימוש בכדורים פסיכיאטריים. הכתבה תשודר בתום הפגרה בעוד כחודשיים, הקטור אני מצפה ממך לעזרה.

רציתי להוסיף שניתן להופיע בעילום שם ובטשטש הפנים בכתבה

לרונן שלום !! לדעתי, ללא הסבר ותמיכה של איש אקדמיה מוכר ומפורסם בנוגע לטענה שתרופות הרגעה ממשפחת הבנזודיאזפינים מקפלות בתוכן פטנציאל להתמכרות גבוהה לשימושם, המסר סביב מסוכנותן לא יעבור. מול טענות המכורים כמונו ( שניתן לפרשן כסוביקטיביות בטבען ) ניתן להעמיד טענות של בעלי עניין ( חברות התרופות) או של הממסד הפסיכיאטרי , על העדר פוטנציעל התמכרותי אשר בוודאי תוצגנה באמצעות כלים אוביקטיביים לכאורה. נו באמת למי יאמינו ??? על כן, נדמה לי שפרופ' טייכמאן -פסיכולוג קליני, מומחה בנושא התמכרויות בעל שם בינלאומי יוכל להרים את הכפפה ולתת הסבר מדעי ומבוסס לתחקירנים בכלבוטק ביחס להרס שתרופות אלה גורמות. ניתן לאתר את פרופ' טייכמאן בבית ספר לעבודה סוציאלית בתל אביב (נדמה לי שהוא מנהל את בית הספר או שיש לו תפקיד חשוב אחר). אדם נוסף המתמצא היטב במחקרים העדכניים ביותר בנושא הינו פרופ' אלמוג - בבית החולים תל השומר-מנהל מחלקת טוקסולוגיה . ניתן גם לפנות אליו. כפי שציינתי בעבר לצערי אני נאלץ להשאר בעילום שם אחרת אני מסכן את הפרנסה שלי. בנסיבות אחרות לא היה אכפת לי כלל להחשף ולשתף אחרים את בסיפורי האישי שלי . ככל הנראה חלק מהאכלוסיה זקוקה לטיפול תרופתי הרגעתי. לדעתי הבעיה היא שלא הזהירו אותנו לאיזו מלכודת אנחנו נכנסים. כלומר לא העמידו את הסיכוי להחלמה מול הסיכון להתמכרות קשה לשימושם. במתכוון אני מצטט מספר לא עדכני אלא משנת 1990 באותה תקופה בה התחלתי בטיפול בקסנקס ונאמר לי שהינה תרופה בטוחה. הספר הוא: " פרקים נבחרים בפסיכיאטריה". אליצור,טיאנו,מוניץ ,נוימן. פפירוס 1990 . אוניברסיטת תל אביב- עמוד 401 (בעניין הבנזודיאזפינים) ...תופעות לוואי- הבנזודיאזפינים הם תרופות בטוחות עם אינדקס תרפויטי גבוה. יחד עם זאת,הבנזודיאזפינים גורמים לפוטנציאציה של אלכהל ותרופות ממכרות אחרות ובשילוב עם הללו עלולים לקבל דיכוי מסוכן של מערכת עצבים המרכזית ואף מוות. תופעות לוואי אחרות הן: ירידה בזמן תגובה,דבר החשוב לנהגים ונטיה לגרום לנמנום. יש מספר דיווחים על התנהגום אלימה עקב נטילת בנזודיאזפינים. זאת,כנראה,בגלל ביטול העכבה לגבי התנהגות כזו. ניסטגמוס היא תופעת לוואי שכיחה יחסית.עובדת השימוש בבנזוגיאזפינים חשובה באחנה המבדלת של ניסטגמוס. במינונים יותר גבוהים אפשר לראות אף אטקסיה. זאת ועד... בנזזודיאזפינים עלולים להחמיר את חולשת השרירים בחולים במיאסתנייה גראביס. התווית נגד חלקית נוספת היא חולה הנוטה לפתח התמכרויות. הפסקה חדה של בנזודיאזפינים לאחר שימוש ממושך יכול לגרום להתקפים אפילפטיים. תופעה זו ביחד עם סימנים אחרים של גמילה,כרטט,ירידה במודע,הזיות ראייה ולעתים הזיות שמיעה וכן אי שקט רב דומים בצורה מפתיעה לתופעות גמילה מאלכהל..... כל זה נכתב לפני 11 שנה.!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! כלומר הכל כתוב מזמן רק שלא הזהירו אותנו. ניתן לרכוש את הספר הנ"ל בחנות ספרים באוניברסיטת תל אביב או כל חנות ספרים אקדמיים. כאמור נראה לי שיש להפנות את התחקירנים לפרופסורים המכובדים האלה לקבלת תגובתם. רצוי שלאחר חשיפת המקרים האישיים שהדיון יהיה אקדמי במהותו בכדי לתת תוקף לטענות שלנו. שלא יספרו לנו שמדובר בפרדיספוזיציה , אוב אישיות התמכרותית. אישית ,מעולם לא צרכתי,אלכהל , סמים או עישנתי, כך שהתמכרתי לקסנקס אך ורק לאחר שקיבלתי עידוד לצרוכו על ידי איש מקצוע. רונן רשום את מס' הפאקס שלך אני מקווה לאתר חומר עדכני בו מתוארים הנזקים שגורמים הבנזודיאזפינים. בברכה הקטור.

אנא שלח לי חומר בנושא הבנזודיאפינים לפקס 048210312 או לאימייל המצ"ב. חבל לי שאתה לא לוקח חלק בכתבה בעילום שם, כמו כן חבל לישכתבה כזו לא תצא לפועל בגלל העדר פרטים ואנשים המוכנים לדבר, אם לא תעשה זאת היום לא תעשה לעולם. אני מניח שהתחקירנים של הטלביזיה יפנו לכל מיני מומחים ויצרפו כתבות מארכיונים אבל הם רוצים גם עדויות של אנשים היות ולא עוסקים פה בכתבה מחקרית או מדעית אלא במקרה של פשיעה של ממש כשידו של הרופא קלה על המרשם ומאידך למרות האפשרות להתמכרות שרשום על העלון אין מסגרת שכזו, כאילו סומכים על המזל, לי זה נשמר עשיתי מליוני טלפונים ודיברתי כדי להביא לידיעה ציבורית היום אני מרגיש את הכל צונח לקרקעית כי אין לי להשיג להם את מבוקשם, לפחות 6 אנשים שיעידו על מקרים ללא זהות. חבל

סמים חוקיים? באנגלית תרופה או סם יש מילה אחת DRUGS רק בעברית יש כזאת חלוקה. התמכרות? כדאי לך לבדוק המשמעות של ADDICTION לפני שאתה מבזבז את כספיך על עורכי-דין. גמילה? פנית למחלקת התמכרויות (נרקומנים) במשרד הבריאות? כי זהו הגוף שאמור לבדוק אם אתה באמת מכור ואם אתה זכאי לגמילה. תביעה? מצאת רופא שיהיה מוכן להעיד בבימ"ש לטובתך ונגד הקולגות שלו? אם התשובה לכל השאלות שכתבתי כאן היא "כן" (סיכוי קלוש) אז בהצלחה וקדימה לעבודה.

לא כל כתבה שנעשתה בישראל עבור גוף או ארגון זכתה בתביעה מקודם כתנאי לכתבה, ניתן להציג ראיות ומקרים , להסביר על הרשלנות הרפואית ועל הזהירות שרשום בעלון שרופאים רבים לא מיחסים לו חשיבות רבה וניתן להרחיב רבות בנושא הבנזודיאפינים, לכולבוטק יש תחקירנים ורופאים שיספרו, אם התחקירנים ימצאו עילה מלבד ראיותיי הכתבה תצא לפועל ואם לא אז תוקפא, ישנם כתבות שעמלו עליהם חודשים רבים ואספו ראיות מכל קצוות הארץ, הכתבה אינה עוסקת בדין ומשפט אלא על הראיות שאיתן לא ניתן להתווכח הכדורים ממכרים, משנים דפוסי חשיבה הופכים אותך לתוקפני ועוד שלל ארוך של תופעות לוואי, על זה יש מספיק חולים רק צריך שיעידו.

שאלה לד"ר אבני אני סובלת מסחרחורות מזה כשנה וחצי, עקב מצבי הבריאותי פיתחתי חרדות עד כדי כך שאני פוחדת לצאת מהבית פוחדת לעמוד שאולי תתקוף אותי סחרחורת ולא אקבל עזרה בזמן , בקיצור חרדות איומות. נוח לי רק כשאני במצב ישיבה או במיטה , למרות שגם במצבים אלו אני נתקפת סחרחורות, אני מרגישה נורא. אחד המשתתפים בפורום אף אוזן וגרון הציע לי לפנות לפסיכאטר. מה דעתך כרופא פסיכאטר. אודה לתשובתך בהקדם.

רציתי לשתף אותך בנסיוני האישי בנושא . בשנת 1995 היתי מעורב בתאונה בה נפגעתי בצוואר ובראש מאז סובל מסחרחורת וורטיגו . גם אני התקשתי לצאת מהבית בגלל חרדות סביב האפשרות שאקבל התקף סחרחורת ברחוב. סבלתי מחרדות על אף העובדה שקיבלתי (מקבל) טיפול תרופתי קבוע. תקופה מסוימת,אפילו נעזרתי במקל הליכה על מנת להתגבר על תחושת הסחרחורת שגברה עקב הליכה מאומצת. שיחות טיפוליות אצל פסיכולוגית עזרו לי להתגבר על החרדות סביב הסחרחורות במידה משמעותית באופן הדרגתי " זרקתי" את מקל ההליכה ו חזר לי ביטחון העצמי בנושא . נדמה לי שקיבלתי בסביבות 10 שיחות טיפוליות בנושא. מצד שני,במשך ארבע שנים נמעתי מלנהוג ברכב בדרך כלל בגלל חשש לקבלת התקפי סחחורת בזמן נהיגה. מזה מספר חודשים חזרתי לנהוג : תחילה, מרחקים קצרים, בהמשך מרחקים ארוכים ולאחרונה נסיעות ארוכות. זהו ניסיוני האישי מקווה שעזר לך במשהו. מתנצל שהגבתי למרות שפנית למומחים אבל חשבתי ש החוייה האישית שלי בנושא יעניין אותך. הקטור

להקטור מודה לך מאד על המידע, אבחון את הצעתך לאחר התייעצות עם בעלי מקצוע. בכל אופן הסיפור שלך עודד אותי במקצת, שאכן ניתן להתגבר. תודה בתיה מהצפון

.

בתיה, האם עשית בירור גופני לפני? עדי

שלום רציתי לדעת אם אתה גם סקסולוג בנוסף להיותך פסיכיאטר כי במקרה ראיתי שאתה עובד במרפאה ל- "טיפול ושיקום מיני וטיפולי סרוגייט" כפי שכתוב בקישור. http://www.dr-aloni.co.il/dr-aloni/page_4.html#5 מצפה לתגובתך בנושא משה

משה שלום איני סקסולוג זה נכון שאני שייך שם לצוות ונותן יעוץ פסיכיאטרי בברכה עמי

תודה על המידע. חיזקת אצלי תחושה שלא היתה מבוססת על מידע מדעי. לדעתי,עבריינים מסוימים וסנגוריהם מצליחים " לעבוד" ( במידה מסוימת) על המערכת המשפטית. בטרם נגזר דינם של עבריינים מסוימים ,מוגשים לשופטים בקשות לקבלת "טיפול" כחלופה לענישה. השופטים בתמימות משתכנעים מכנות הצעות טיפוליות וגוזרים על העבריינים " עונשים טיפוליים" שלא במסגרת כליאה. כך, תוך ניצול לרעה של המושג טיפול נשחקת הרתעת הציבור. ולזוית אישית,אני גר בפריפריה בשכונה שעד לפני כ 10 שנים נחשבה ליוקרתית ועם חלוף השנים התדרדרה למוקד לוונדליזם ועבריינות. פרצו לי את הרכב מול עיני, חבורה של עביירנים צעירים רגמה את ביתי באבנים,ניפצו שמשות בביתי ורק בנס אף אחד לא נפגע. לא אשכח את הבכי של בני בן השש כשגילה שגנבו לו את האופניים. עד היום הבכי שלו מעדעד באזני. לא מודבר בפגיעה הכלכלי אלא באי נוחות ובתחושת האיום.רק לאחר שערבתי את מפכ"ל המשטרה סולקה חבורה של עבריינים צעירים שהשתוללו מול ביתי וזרקו אבן שנחתה ליד תינוק בן שנה. כאמור לעתים כשעבריינים כאלה מובאים לשופטים (ואני מניח שחלקם בעלי הפרעת אישיות אנטיסוציאלית) מביעים צער וחרטה ורצון להשתקם ומקבלים "עונשים טיפוליים". לי הדבר די מפריע. לא היה אכפת לי שיקבלו טיפול במידה והיה עוזר להם .

להקטור-זה לא בעיה של מישטרה אכיפה או מערכת משפטית צריך קודם לבדוק למה הנוער הגיע למצב הזה! למה הוא אכזר..למה חגיגות של סמים ..דקירות חופשי בקיצור למה אין להם אלוהים!!! זה מה שמדאיג!

הקטור שלום כאמור הייתי נזהר במתן אבחנות פסיכיאטריות במקרה שאתה מתאר. מדובר בתופעה חברתית וחמורה של אלימות וחשוב להתייחס אליה לדעתי ככזו ולטפל בה ברמה מערכתית. כמובן שזה כולל טיפול גם ברמת הפרט, אך אי אפשר להתעלם מהמערכת כולה. אגב, ונדליזם ואלימות מתרחשים לעיתים במקומות פחות צפויים, וחלק מההודעות שהיו כאן בפורום לאחרונה ועדיין צצות לעיתים שייכות לאותה תופעה חברתית בדיוק. בברכה ד"ר אורן קפלן

עישון גראס ל - ריגרסיה/מניה דיפרסיה/"החייאת" תאים "חבויים"/בניית תאים דיכאוניים או אחרים/אחר?

???

אני יודעת שזה נשמע מטומטם, אבל יש לי כפייתיות בנושא של מין. אני לא יודעת אם ההגדרה הרפואית לכך היא נימפומניה, בגלל שמדי פעם אני גומרת. אולם, אתאר את בעייתי: אני מאוד אוהבת לקיים יחסי מין. כרגע אין לי חבר קבוע, וכשאני מקיימת יחסים אלו רק עם קונדום ואמצעי מניעה נוספים. עם זאת, בשבוע האחרון הייתי עם ארבעה גברים ובחורה אחת. זה נראה לי מוגזם, אני גם חשה שאני חייבת כל הזמן מין, בעדיפות עם חדירה. השבוע לא חוויתי אורגזמה, אולם אני כל הזמן חשה צורך מתמיד להכיר עוד גברים ואפילו מעין "קאמבקים" עם האקסים, רק לצורך מין. כרגע אני יוצאת עם חמישה גברים שאינם מודעים לקיום אחד של השני. השאלה שלי היא האם זאת נימפומניה? למרות שלפעמים אני גומרת? האם יש פתרון לבעיה?

גלית יקרה אפשר להגיד שאת בהחלט נימפומנית. את צריכה להפסיק את האובססיה הזאת למין כל הזמן. לא שמין זה רע אבל 5 גברים זה כבר מוגזם! גם לנשים וגם לגברים! לפי דעתי את צריכה טיפול פסיכולוגי. בהצלחה

גלית, כמו שאסור להגזים בכל דבר, כך גם במין. כל מה שעושים באובססיה, בכפייתיות ובלי פרופורציה הוא מזיק בסופו של דבר לגוף ולנפש. החוכמה בחיים היא לאזן. תנסי לבדוק עם עצמך ממה את בורחת. האם יחסים ארוכי טווח המחייבים השקעה רצינית, מפחידים אותך? האם להכנס למיטה עם זרים אכן מחפה על חסרים רגשיים ואחרים. כדאי לך לרדת לשורש הבעיה מאחר והמין האובססיבי הוא סימפטום בלבד. עצתי לך, התייעצי עם מומחים לגבי תכנית גמילה. ובינתיים, תנסי לעבוד על עצמך (כן, הכל מתחיל ונגמר בראש) תחפשי מוקד אחר להעביר אליו את משקל הכובד. (אולי עיסוק בספורט אינטנסיבי?) בקיצור, לקראת שנה חדשה בפתח, עשי למען עצמך: דאגי להזין את הנפש והרוח (שהם היסוד) למען האיזון הנפשי שלך. בהצלחה וכל טוב, דנה

תהני......

שלום רב, קשרים חברתיים, כולל מיניים, יכולים וצריכים להיות שונים ומגוונים אצל אנשים שונים, כך שלא כדאי שתהיי מוטרדת מההשוואות לאחרים, אלא מהשאלה: עד כמה הסגנון שלך אכן רצוי לך, או שזה נתפס אצלך ככפייתי ולא הולם. האם זה משרת, או פוגם, את הסיכוי שלך להיות מרוצה מעצמך ומחייך החברתיים? במידה ואת אינך שביעת רצון מאורח חייך המיניים - כדאי להסתייע בעזרה. אם תרצי הפנייה, פני למייל האישי, עם תקציר של הסטוריה אישית, ומיקומך בארץ. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום. מאז שחרורי מהצבא לפני כחצי שנה (ואולי עוד מעט קודם) אני מאוד מוטרדת מבריאותי. כל כאב קטן, התכווצות שרירים בעקבות פעילות גופנית,ואפילו כאב גרון הפכו אצלי בראש מיד למחלה ממארת ושאין טעם לחיי כי אני עומדת למות. בעקבות כל תסמין קטן (למשל שלשולים, כאב גרון בעקבות שפעת ודלקת) אני רצה לרופא לבדיקות שמגלות למרבה המזל שאני בריאה באופן כללי. אציין גם שבעבר סבלתי מהפרעת אכילה ואני מאוד דואגת למראי החיצוני, מתעמלת ושומרת. אולי גם אציין שאני אוהבת מאוד לשחק בשיער. עד שאני רואה רופא, למרות שעמוק בפנים אני יודעת שאין לי שום דבר אני היסטרית,בוכה ,מתעוררת בלילה ולא נרדמת וכו מכל שטות. אני בחורה חכמה מאוד שמתעניינת בבריאות ורפואה ומבינה שהדברים אבסורדיים, אבל בכל זאת... אני בונה תסריטים איומים ולא הגיוניים בראשי. הדבר מפריע לי לפעמים לתפקד בחיי היומיום. אני רואה את הגרוע מכל.דיברתי על הדבר עם הרופא שלי והוא אמר שעליי או להתגבר לבד או לפנות לייעוץ. אני רוצה להתגבר לבד כי אני יודעת שזה אבסורד, אני נבונה ולעיתים יש לי תקופות טובות, ובכל זאת אני מאוד מודאגת. אני רואה שבנות גילי מתעסקות בדברים לגמרי אחרים וקשה לי עם זה. כיום יש לי ג'וק חדש בראש שקשור לבן זוגי ובריאותי. אני יודעת שהדבר לא הגיוני ולא מציאותי, דיברתי על כך עם חברות,הורים והרופא. לפעמים אני מבינה שזה שטויות ואני שמחה ומאושרת ולפעמים אני שוב שוקעת בזה. מה לעשות לעזאזל??? אני מופרעת? הועלתה סברה (שנראית לי נכונה) שהכל נובע משיעמום. אני עובדת כל יום אך בעבודה משעממת ולא מאתגרת שמשאירה לי המון זמן מת ומשעמם. כשאני עסוקה אני מרגישה טוב ושוכחת וצוחקת על הדבר, אך לפעמים אני יכולה ממש להתחיל לבכות.בעוד חודש אני מתחילה ללמוד. מה דעתכם? מה לעשות? איך להתמודד עם החרדות והפחדים? זה היפוכונדריה?

היי כרגע אין לך במה להתעסק. את משועממת מהעבודה ובזמנך החופשי את מתעסקת בדברים שלא קיימים וממציאה מחלות מרוב שיעמום. תאמיני לי שכשתתחילי ללמוד לא יהיה לך אפילו שניה להתעסק בעצמך ואז הכל ישכח. את תיהי עסוקה בלימודים, בשיעורים ובמבחנים. דרך אגב מה את הולכת ללמוד? בהצלחה

מדעי המחשב-סטטיסטיקה תודה מה לעשות בינתיים?

שלום רב, נטיה לתלות, לדאגנות יתר ולחרדות בתחום הבריאותי - אינם, בד"כ, רק עניין של שיעמום מצבי, ולכן רצוי לך להעזר בסיוע פסיכולוגי. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

פורום טיפול-נפשי, פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, מיועד לפונים הזקוקים למידע בנושאים אלו, או מבקשים עזרה בשל מצוקה נפשית. הצוות כולל מומחים במקצועות השונים של בריאות הנפש: פסיכותרפיה, פסיכולוגיה קלינית ותעסוקתית, פסיכיאטריה ועבודה סוציאלית. כל אחד מן המומחים יענה כמיטב יכולתו על שאלות הנוגעות לתחום עיסוקו. בנוסף, יכולים הפונים לקבל תמיכה ועצה ממשתתפים אחרים, שהתנסו בבעיות דומות. כדי לממש את מטרות הפורום ולשמור על כבודם של הפונים, מתבקשים המשתתפים לכבד את כללי ההשתתפות בפורום. הודעות החורגות מכללי ההשתתפות, יימחקו. 1. פורום טיפול-נפשי, פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, מתמקד בנושאים הקשורים בבריאות-הנפש. העצות הניתנות בפורום מהוות מידע כללי, ואינן משמשות כתחליף לטיפול נפשי, או המלצה. הנהלת האתר וצוות המומחים אינם אחראים לשימוש בעצות אלו, ובכל מקרה של בעיה נפשית על הפונים לפנות לקבלת עזרה מקצועית. 2. על המשתתפים לרשום בראש ההודעה את שמם (האמיתי או הבדוי). אין להשתמש בשמו של אדם אחר, או בשמות וכינויים העשויים לפגוע באדם אחר. 3. על המשתתפים לרשום את נושא ההודעה, בכותרת המציגה את עיקר הדברים שבכוונתם להציג. 4. ההודעות יתמקדו אך ורק בנושאים הקשורים לבריאות הנפש. אין לפרסם הודעות הנוגעות לנושאים פוליטיים או לקשרים אישיים בין המשתתפים לבין עצמם. 5. ההודעות יכללו רק תכנים שיכתבו על-ידי המשתתפים. קישורים (לינקים) לאתרים אחרים יופיעו רק בליווי הסבר. אין לפרסם ציטוטים ממקורות אחרים. 6. המשתתפים בפורום ימנעו מהערות בוטות או מעליבות זה כלפי זה, גם מתוך כוונה טובה או הומוריסטית. הערות פוגעות או השמצות ימחקו על-ידי מנהלי הפורום. 7. המשתתפים ימנעו ככל האפשר משיחות סרק בינם לבין עצמם, כדי לא להפוך את הפורום לצ'ט. 8. הדיון בפורום יעשה מתוך תמיכה הדדית, תוך התחשבות ברגישות הנושא ובכאב האישי של כל אחד מן המשתתפים. בברכה, דרור גרין בשם צוות המומחים

"דמעות של מלאכים דמעות שקטות דמעות יפות ועצובות זולגות באופק דמעות ומחפשות מה הן מבקשות ? כי כשהמלאכים בוכים בעולם אחר אז בעולם הזה עצוב לנו יותר.. כי כשהמלאכים בוכים בעולם אחר אז בעולם הזה עצוב לנו יותר.. עצוב לנו יותר. דמעות של מלאכים מדוע הם בוכים המלאכים ? אולי בגלל שזה לא קל להיות מלאך בעולם עצוב כל כך ? כי כשהמלאכים בוכים בעולם אחר אז בעולם הזה עצוב לנו יותר. כי כשהמלאכים בוכים בעולם אחר אז בעולם הזה עצוב לנו יותר. עצוב לנו יותר." המלאכים בוכים בלילה כבר די הרבה זמן, וגם אני. מענין למה שמת את ההודעה הזאת דווקא עכשיו, אחרי שאף אחד מהמשתתפים הקבועים כבר לא כותב כאן, ורק המשתלחים והמפריעים נשארו. מקווה שאתה ו"צוות המומחים" מרוצים מהמצב החדש שנוצר כאן, אני לא. מאמינה שנפלתי נפילה קשה וכואבת גם בגלל שכבר אי אפשר לכתוב בפורום הזה יותר כלום, אחרי שהיה אפשר לקבל ממנו כל כך הרבה עזרה בשעות קשות של משבר ולדעת שתמיד יהיה כאן מישהו נכון להושיט יד, לא משנה למה כואב לך או מה השעה. אני רק מתפללת שאני היחידה שנשברה, ומקווה שזה לא לחינם, שלפחות אתם באמת שבעי רצון, מכך שנשארתם עם השאלות המקצועיות והקללות הגסות. שיהיה לך ול"צוות המומחים" יום טוב.

אבל גם אני מאוד מרגישה את זה חסר... וגם לי כואב מאוד שכבר אין למי לכתוב אפילו מילה,אפילו לא לאותת שאנחנו ערים, כי הלילה מסוייט...ואין היכן לומר שהיום היה קצת מוצלח, כי אף אחד מהחיים הפרטיים שלנו לא יבין על מה אנחנו מדברים... וזה מאוד חסר וכואב... לאבד את המקום בו תמיד היה ממי לקבל עידוד... ולראות שהאנשים שאהבו זה את זה,גם איבדו זה את זה ואילו אילו שנותרו כאן, משתלחים אחד בשני וממשיכים להשתלח ולהתגרות זה בזה... בהצלחה בהמשך, אני.

צל חולף! דווקא בגלל ה"ארועים" האחרונים בפורום היה חשוב לחזור ולרענן את זכרונם של המשתתפים - למי ולמה מיועד הפורום, ואיזו התנהגות הדעת לא סובלת. משתלחים ומתפרעים תמיד היו ותמיד יהיו, ויש כאלה שקרוב לוודאי אזהרה בכתב לא תזיז להם כלום. נגדם צריך לנקוט אמצעים חריפים יותר, וככל הידוע לי - יש אפשרות, בשעת הצורך, לגלות מי הם, מאיזה מחשב הם כותבים ולטפל בהם בהתאם. ובכל זאת, עדיין נשארו כאן כמה אנשים נפלאים, שמוכנים תמיד לעודד ולעזור. בזכותם אני לא נשברתי ואני מקווה שגם את לא תישברי בכל זאת! כל טוב! אחת

האם אפשר להגדיל קצת את הכתב בפורום?

מעט מידי...מאוחר מידי..

יש 2 הודעות סליחה לילה...

היי, קיבלתי את ההודעות+המייל. שלחתי בחזרה. לילה טוב, טלי פרידמן

למה...? ואיפה ניתן לטפל וגם למלא קרחות? במיידי!!!

שלום זו תופעה מוכרת ועלולה להיות עקשנית. חשוב להבין את מקורותיה האישיים וההסטוריה. ניתן לטפל במספר דרכים, הן בטיפול פסיכולוגי והן תרופתי. את הטיפול הפסיכולוגי הייתי מחלק לשניים, בכיוון אחד טיפול ממוקד בבעיה בצורה קוגניטיבית ואולי גם בשילוב היפונזה. הכיווון השני יותר כללי וממושך לגבי צורת חיים, רגשות, מצב נפשי וכד' מאחר ומריטת השיער קשורה בד"כ לגורמים כאלה. טיפול תרופתי, אם ניתן, בדרך כלל הולך בכיוון של נוגדי חרדה/דיכאון שעשויים להיות יעילים בשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי. אתר מעניין בעברית בתחום http://www.geocities.com/naamaled/index.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה. אבל לא תודה ! יותר מדי שנים עם ניסיונות . בדקו! טענו שיש עבר מיני אפל (לא כך הדברים בביתי.) וחקרתי . טופלתי במשך שנים בפבוקסיל. בדיעבד מסתבר שהמינון היה גבוה וזה לא עזר , זה רק יזיק. אני מחפשת פיתרון אמיתי.

אף אחד לא יודע באמת למה כמו שאף אחד לא יודע באמת למה נגרמות הרבה מחלות יש שמועות שסרוקסט עזר למספר אנשים (אני לא מכיר אישית) למלא קרחות רק ע"י סבלנות ובעות כמה חודשים השיער יגדל ,בנתיים לשמור על תספורת קצוצה כדי שלא למרוט עוד שיער.

נחמד. תרופות !!! לא תודה! אני לא מאמינה ואולי זאת הבעיה . רוצה פיתרון עם קבלות.

יש לציין שניסיתי להסביר לו את המצב עם הקבלה למריבה בין ילדים אבל הוא המשיך לשאול אותי שוב ושוב אבל מה יקרה בכל זאת אם... אני דיי אובדת עצות ומנסיון העבר אין אפשר ל"מכור" לבן שלי תשובה אחרת

אביטל גולדשטיין כתב/ה: > > יש לציין שניסיתי להסביר לו את המצב עם הקבלה למריבה בין ילדים > אבל הוא המשיך לשאול אותי שוב ושוב אבל מה יקרה בכל זאת אם... > אני דיי אובדת עצות ומנסיון העבר אין אפשר ל"מכור" לבן שלי תשובה > אחרת

אביטל, תנסי לתת לו לצייר את התחושות שלו. הרבה בפעמים ,זה יכול להקל. עדי

אביטל שלום אני לא בטוח שאני יודע להסביר לעצמי את הנושא, לא כל שכן למישהו אחר, ועוד לילד. הדרך שהלכת בה דרך הסבר על קונפליקטים בין ילדים נשמעת לי הגיונית. ניתן ללכת עם זה ולהסביר מה קורה כשאין הסכמה, כשאין נכונות לקבל אחד את השני, כשיש רק דרך של אלימות ומכות ואין מורה שתעשה סדר. אם התשובה שנתת אינה מספקת, יתכן שהשאלה שנשאלה על ידי הילד היא אחרת. למשל, אולי הוא מבטא חרדה מהפיגועים, אולי הוא חושש לשלומכם כי ראה בטלביזיה משפחה שנפגעה ועוד ועוד. התשובות הרציונליות על מה קורה מבחינה בטחונית או פוליטית לא יספקו במקרה הזה, וצריך לתת לו חיזוקים שאתם איתו ושומרים עליו. בימים כאלה לצערי, אנחנו המבוגרים לא בטוחים כל כך ביכולתנו לתת ביטחון לילדנו, וחלק ממה שהם מבטאים אלו החרדות שלנו. בברכה ד"ר אורן קפלן

ילדי בן 9 מפחד מכך שהחיים קצרים וחולפים מהר והוא עלול למות לפני שיספיק לראות לעשות דברים. הפחד משולב עם פחד ממוות של ההורים. יש לציין שאין לפחדים קשר בהכרח (גם אם יש קשר הוא לא מצוין במפורש) עם הארועים הבטחוניים ואין כל בעיות בריאותיות.

ממה שקראתי שאלות מהסוג הזה מאוד אופיניות בגיל של הבן שלך . מעבר לכך אני יכולה לספר לך מניסיוני (לי יש בן בן 8 )שכשניתקלתי בשאלות מהסוג הזה קיימנו אני ובעלי שיחה ב"גובה העיניים" עם הבן .ראשית ,לא שללנו את העובדה שכל דבר בסופו של דבר אכן נגמר וכי זהו טבע העולם אבל שמנו דגש בהסבר שלנו על משך המן הארוך שזה קורה הסברנו לו שסבא עוד פה אפילו שנולד מזמן ו.. אני מאמינה שקלטת את הכיוון בכל מקרה אני ממליצה מאוד שתראה איתו את הסרט גלגל החיים (בדיבוב לעברית כמובן) הדגש הוא על הביחד ...חבק אותו תן לו את התחושה ,את הביטחון שאתה לא הולך לשום מקום (..למרות שלפי הימים האחרונים אי אפשר לדעת...סתם בחיוך) ותנסה גם אם אתה לא טוב במילים להעביר לו את התחושה דרך הסרט מקווה שעזרתי אביטל

יואל, תנסו גם לצייר אותו. עדי

יואל, גם אני די פחדתי מהמוות עד שראיתי אותו לראשונה בגיל 18. אחר כך ניתקלתי בו לראשונה (במשפחתי) (אמנם סבי נפטר כשהייתי בת 13) כשכלבתי נפטרה. עדי

יואל שלום תפיסת המוות מתפתחת במהלך הילדות וישנם גלים של עליות ומורדות במודעות למוות. סביר להניח שהמצב הביטחוני מגביר אצל כולנו, וגם אצל הילדים, את המודעות למוות. הדבר מעורר כמובן חרדות. אדגיש שמוות מייצג חרדות פרידה באופן כללי ולוקח כמובן את הנושא הזה לקצה (פרידה לתמיד). צריך לבחון את המקרה של הילד שלך באופן אישי. אפשר לדבר עם הילד ולהסביר שאתם צעירים ובריאים ולא תעזבו אותו. חשוב להבין את הרקע בו התחילו הפחדים. תנו לזה קצת זמן וברוב המקרים הגל הזה יחלוף מאליו. במידה ואתם חשים שמצב החרדה חריף כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. פנו ראשית אתה ואישתך ללא מעורבות הילד, ואם יהיה צורך הילד יוזמן לפגישה. ניתן להיעזר ביועצת ביה"ס או בפסיכולוגית ביה"ס, ניתן ליצור עימה קשר ישיר דרך השירות הפסיכולוגי של העיריה. בברכה ד"ר אורן קפלן

מה שלומכם עוד מעט מתקרב חג יפיפה שהיה לכולם שנה טובה

שלום נטעלי מה שלומך? איך את מסתדרת אם הצבא? את התגייסת כבר? אני מאחלת לך רק טוב ושתיהי חזקה לעבור את זה וכל דבר אחר בחיים. שתיהיה לך שנה טובה ומוצלחת ושבאמת תצליחי לגבור על כל מכשול ביי ביי עינת

שלחתי לך אימייל.

ל"אני", קיבלתי, קראתי והגבתי. שיהיה ליל מנוחה, טלי פרידמן

תרקוד כאילו שאף אחד לא רואה אותך אנו משכנעים את עצמנו שחיינו יהיו טובים יותר אחרי שנתחתן, אחרי שיהיו לנו ילדים. אנו מתוסכלים כי הילדים לא מספיק גדולים, ושנהייה מאושרים שהן יגדלו. אחר כך אנחנו מתוסכלים כי הם מתבגרים וקשה איתם. אנו בטוחים שנהייה מאושרים יותר לאחר שהם יעברו את השלב הזה. אנחנו אומרים לעצמנו שחיינו יהיו טובים יותר ומושלמים יותר שהבן.בת הזוג שלנו יצליח יותר, כשתהייה לנו מכונית טובה יותר או בית גדול יותר, כשנוכל לנסוע לחופש כשנהייה בפנסיה. האמת היא שאין זמן טוב יותר להיות מאושרים "מעכשיו" , כי אם לא עכשיו אז מתי?? החיים תמיד מלאים באתגרים ומכשולים. עדיף לקבל זאת ולהחליט להיות מאושרים בכל מקרה. משהו פעם אמר: " משך הרבה זמן היה נדמה לי שהחיים האמיתיים היו אמורים להתחיל עוד מעט. אך תמיד היה מכשול אחד. בעיה שעליי להתמודד איתה, פקס לא פתור. חוב שצריך לשלם, אז החיים היו אמורים להתחיל, עד שהבנתי שהמכשולים האלה הם הם החיים שלי" הפרספקטיבה הזאת עזרה לי להבין שאין דרך לאושר, האושר הוא הדרך לכך, יהיה טוב אם תשמור כל רגע טוב שיש לך לבד או עם משהו מספיק מיוחד ששווה לבלות איתו את זמנך, כי תזכור, הזמן לא מחכה לאף אחד. לכן תפסיק לחכות לסוף הלימודים, עד שתרד במשקל, עד שתתחתן, עד שהילדים שלך יעזבו את הבית, עד שתתגרש, עד יום שישי בערב או עד יום ראשון בבוקר, עד הקיץ, עד הסתיו, עד החורף או עד האביב או עד שתמות כדי להחליט שאין זמן יותר טוב להיות מאושר. האושר הוא דרך לא גורל תעבוד כאילו אתה לא זקוק לכסף תאהב כאילו אף פעם לא פגעו בך ותרקוד כאילו שאף אחד לא רואה אותך

אז ככה : כרגע אין דבר שאני מחכה לו כמו סיום הלימודים(וזה לא כ"כ הולך), האושר לא ביקר אצלי כבר המון זמן, בדרך שאני הולכת (דרך האושר? אז זהו שלא) יש ים מיכשולים ואני לא רואה את האור בשום קצה של שום מנהרה, אני זקוקה לכסף, מאד. אהבתי ופגעו בי כ"כ שאני לא יודעת מאיפה להתחיל לאסוף את השברים, ואני מרגישה שכולם רואים אותי ואומרים כמה אני חסרת ביטחון ואפס. אז זהו, שמילים זה אחלה דבר, אבל המציאות היא אחרת, וכרגע הלוואי שעוד הייתה בי טיפת אמונה בעצמי ושיהיה טוב. מצטערת על הבעסה. פשוט רע לי. ביי.

ליהי קחי את הבעסה כדבר זמני ואז הכול יסתדר מאליו.

הציעיו לי לעבור טיפול פסיכולוגי בשיטת emdr משהו יודע מה זה?

טיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר מועד ד"ר אורן קפלן [email protected] מדוע קיימת פעמים רבות הסתייגות מטיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר מועד ? הטיפול הפסיכולוגי הוא תהליך שאורך פעמים רבות זמן רב. אנשים הפונים לייעוץ פסיכולוגי תוהים לעיתים מדוע לא ניתן להאיץ את התהליך ו"לחסל" את הבעיה מייד. אילו הנפש היתה מכשיר אלקטרוני עם תוכנית הפעלה מוכרת וידועה, סביר להניח שניתן היה בקלות לאתר את הבעיה, כמצופה, ו"לתקן" אותה. אולם הנפש אינה מערכת הפעלה מוגדרת ופועלים בה כוחות רבים, גלויים וסמויים. הבעיה שבגללה פונים לטיפול פסיכולוגי היא על פי רוב אינטראקציה ייחודית וסובייקטיבית בין כוחות נפש שונים ולכן נדרש בד"כ תהליך פסיכולוגי ארוך להבינם ולשנותם. תהליכים שנוצרו במהלך חודשים ושנים ארוכות אינם ניתנים לטיפול כירורגי מהיר. טיפול כזה אינו יעיל ועלול להפר שיוויי משקל עדינים והגנות שנוצרו עם השנים. למשל, בחור עם קשיים ביצירת קשר זוגי היה חשוף בילדותו להתעללות נפשית. הוא פיתח בשל כך מנגנונים של זהירות ממגע אנושי. זהו מנגנון ששמר עליו במשך שנים בצורה חיובית שכן בצורה כזו היה מסוגל לשרוד מבחינה נפשית ע"י הגנה של בידוד. אולם בבגרותו המנגנונים הללו שנחקקו בו בעבר מפריעים לו להתמודדות עם המשך החיים התקינים ובהקמת משפחה. במצב כזה אין להוריד את שכבת ההגנה בבת אחת. דרוש תהליך הדרגתי שמאפשר שמירה על שיווי משקל נפשי ורגשי. ניסיון להפעיל שיטות קצרות מועד במקרים בהם יש צורך בשינוי אישיותי עלול להיות חסר תועלת. עם זאת, לעיתים שיפור תפקודים ספציפיים באמצעות טיפול ממוקד אפשרי גם במקרים הללו. מהו טיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר מועד הטיפול הפסיכולוגי הממוקד אינו תופעה חדשה. להיפך, פעולת הפסיכולוגים ההתנהגותיים קדמה לפופולריות שצברה לאחר מכן הפסיכולוגיה הדינמית שהחלה עם פרויד. הסיבה לחידוש ההתעניינות בטיפול הממוקד בתקופה הנוכחית היתה מהסיבה ה"פרוזאית": כסף. הביטוח הרפואי בעולם המערבי ביקש לצמצם עלויות וסירב לממן טיפולים ארוכי מועד. גם בישראל צמצמו קופות החולים את תמיכתם בטיפול הפסיכולוגי הנפשי. כיום קיים תור המתנה של חודשים ואף יותר לטיפול פסיכולוגי ברוב המסגרות של השירות הציבורי בישראל. הדבר הופך את שירותי בריאות הנפש לכמעט תיאורטיים במקרים רבים. התופעה הביאה למחקר ופיתוח של שיטות טיפול קצרות מועד. אולם השימוש בשיטות קצרות מועד אינו בהכרח "מוצר" פחות טוב מטיפול ארוך. מסתבר שבמקרים מסויימים עדיף דווקא הטיפול הממוקד והמהיר על פני הטיפול הארוך. זאת משני טעמים. ראשית, בטיפול קצר המועד נחסך סבל נפשי ופגיעה בדימוי עצמי שעלולים ללוות טיפולים ארוכי מועד. אולם חשוב מכך, ישנן בעיות מסויימות שבהן טיפול פסיכולוגי דינמי ארוך אינו יעיל. דווקא הטיפול הממוקד יכול לפתור בעיות מסויימות בצורה יעילה יותר. למשל, שינוי התנהגויות כפייתיות יעיל יותר בטיפול הממוקד בהתנהגות הלא רצויה. יש להדגיש, עם זאת, שמאחורי התנהגויות אלו קיימים לרוב מרכיבים פסיכולוגיים מורכבים הדורשים הבנה דינמית מעמיקה. שינוי הסימפטום אינו מצביע בהכרח על חיסול מוחלט של הבעיה הפסיכולוגית. קיימות שיטות טיפול פסיכולוגיות שונות המגדירות עצמן כממוקדות וקצרות מועד, החל מהגישה הדינמית ועד הגישה הקוגניטיבית וההתנהגותית. מקובל לראות בטיפול קצר מועד כטיפול שאורך עד 12 פגישות. עם זאת, לעיתים מדובר בטיפולים של פגישות בודדות, ולעיתים עד חצי שנה. טיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר מועד בהפרעות חרדה מהן הפרעות חרדה? מדובר במגוון רחב למדי של בעיות פסיכולוגיות שיכולות לבוא לביטוי בצורות שונות. לעיתים מדובר בהתקפי חרדה המורגשים היטב ומלווים בתגובות רגשיות ופיזיולוגיות מסוגים שונים. אולם לעיתים מדובר בתגובות עקיפות יותר. למשל, מחשבות או התנהגויות כפייתיות שייכות למשפחה זו וכן פוביות שונות. כך גם פוסט טראומה, תגובה לאירוע שנחווה על ידי הפרט בצורה טראומתית וגורם לכך שהאירוע משוחזר שוב ושוב בדימיון מבלי יכולת לשלוט ולהפסיק את המחשבות החודרניות. לא תמיד ניתן לדעת את מקור החרדה. לדוגמה, אנשים שונים מדווחים על חרדת טיסות. מדובר בהרגשה לא נעימה בזמן הטיסה או אף הימנעות מטיסה. חלק מהאנשים מסוגלים לדווח שהתופעה החלה לאחר אירוע מסויים, למשל, נחיתת חרום של מטוס בעבר. אולם רוב האנשים אינם יודעים למקד את מקור הבעיה. הטיפול הפסיכולוגי הממוקד במצבים כאלה יכול להגיע ממספר כיוונים. ראשית, חשובה ההבנה הנפשית והאישית של המטופל והסטורית החיים שלו. למשל, אדם עם צרכי שליטה חזקים שחייב להיות "עם רגליים על הקרקע" עלול להרגיש שחווית הטיסה היא חוויה נטולת שליטה וזו הסיבה לחרדותיו. אולם פעמים רבות החרדה נוצרת כאינטראקציה של גורמים רבים קשים לאיתור. ניתן לטפל בחרדה כזו באמצעות שיטות קוגניטיביות והתנהגותיות, ואף לחזק את התהליך על ידי היפנוזה. אתן למשל דוגמה להתמודדות קוגניטיבית עם חרדת טיסות. אחד הדברים המעניינים בחרדת טיסות הוא החשיבה השלילית הלא מודעת שנוצרת בשל שפה ייחודית בה נוקטות רשויות וחברות התעופה (כמובן שלא במתכוון): אנחנו מגיעים ל"טרמינל" ומייד נעטפים באווירה סופנית (טרמינלית). לאחר מכן עולים ל"אולם היוצאים" ורואים דוכן לביטוח חיים שמעורר מחשבה על כך שבקרוב נראה את העולם הבא. כך גם מגיעה "קריאה אחרונה" לנוסעים. ברגליים מהוססות אנו פונים למטוס המוקף באמצעי ביטחון. במטוס עצמו מייד מסבירים מה צריך לעשות כשהמטוס מתרסק, והיכן יציאות החרום. מסבירים לנו שאנו מתכוונים "לעקוף את הסערה" ומלמדים אותנו שמזג אויר סוער או כיסי אויר הם דבר מסוכן. לקראת הנחיתה אם נותר עוד שביב תקווה מסביר הטייס שאנו מתקרבים ל"יעד הסופי". אנא הישארו במקומותיכם עד שנגיע ל"שער היציאה". לאיזו מסקנה מגיע נוסע סביר לאחר תהליך למידה כל כך מדוייק ודקדקני? שטיסה היא דבר מסוכן מאוד, ומפתח חרדת טיסות להבא. מודעות לקיומן של הסוגסטיות השליליות הללו מאפשרת להתנגד להן. ניתן ללמד את המטופל שבכל פעם שחברת התעופה תנקוט ב"שפת ההפחדה" הוא יעמוד מנגד ויאמר לעצמו ש"עלי לא מאיימים ככה". שום דבר אינו "טרמינלי", ומטוס הוא אחת השיטות הבטוחות יותר שקיימות לנוע ממקום למקום. סימנים שונים ל"התרסקות קרובה של המטוס" (רעש מוגבר של המנוע וכד') הם סימנים טבעיים ורגילים למהלך טיסה, וניתן ללמוד אותם מראש ולהתכונן אליהם. להסברים הקוגניטביים הללו ניתן לשלב שיטות התנהגותיות, למשל, "הכהייה שיטתית" שבה חושפים את המטופל בשלבים ובצורה מבוקרת למושא החרדה שלו, עד שהוא מסוגל לשאת את החרדה. שיטות כגון היפנוזה ו EMDR משתלבות בצורה יעילה בטיפולים הממוקדים (ראו פירוט בהמשך). בדוגמא הנ"ל, שלושה עד ארבעה מפגשים עשויים להספיק כדי להפסיק חרדת טיסות, גם אם נמשכה שנים רבות. עם זאת, יש לזכור שבמידה והבעיה משולבת עם בעיות נפשיות נוספות הפתרון יהיה בד"כ מורכב וממושך יותר. ככל שהבעיה ממוקדת יותר ונובעת מטווח זמן קצר יותר, כך הסיכוי לפותרה במהירות ובצורה ממוקדת גבוה יותר. לסיום, אפרט מעט על שתי השיטות שציינתי קודם, אשר צוברות פופולריות בתקופה האחרונה בתחום של טיפול ממוקד וקצר מועד: EMDR והיפנוזה. EMDR מדובר בשילוב של מספר טכניקות טיפוליות מוכרות ובנוסף מספר מרכיבים ייחודיים. הרעיון הוא לגעת בנושאים מטרידים כמו פוסט טראומה או פוביה, ולנסות להשתחרר ממחשבות קשות שרודפות את המטופל לגבי אותם נושאים. הטראומה או הפחד יכולים להיות עצומים אבל לעיתים קרובות מדובר גם בנושאים פחות קיצוניים אך שפוגעים באיכות החיים ורוצים להיפתר מהם. כך שניתן להשתמש בשיטה מנושאים טראומתיים אופייניים כמו הלם קרב, פיגועים, תקיפה מינית, תאונות דרכים וכדומה, ועד סוגי חרדות כמו פוביות מחיות, חרדת בחינה, פחד לטוס, להופיע בפני קהל, ועוד ועוד. בתהליך הטיפולי יש מרכיבים של היזכרות באירוע או במחשבה המטרידה, נגיעה בסוג המחשבות סביב אותם אירועים ובמשמעותן על תפיסת העצמי וניסיון לעצב צורת הסתכלות חדשה על כל אלו יחדיו. כל זאת נערך תוך שימוש בתנועות עיניים מהירות המונחות על ידי המטפל, דבר שמגביר את יעילות הטיפול ועל שמן גם שם השיטה. יש שמשייכים לטכניקה הזו הסברים היפנוטיים. דווקא מייסדי השיטה טוענים שלא מדובר בתהליך היפנוטי אלא בדרך קוגניטיבית ליצור תגובה מוחית ייחודית שיוצרת אינטגרציה בין צד ימין של המוח וצידו השמאלי, מתוך הנחה שלפחות חלק מזיכרון הטראומה נחקק בצד הימני של המוח (שאינו ורבלי ולכן המידע הנחקק בו הוא יותר אינטואיטיבי ולא-מודע) ועל ידי פעולת העיניים נוצר ערוץ גם לצד השמאלי של המוח (שלו יכולת ורבלית והבנה סמנטית) וכך למעשה עוברת הטראומה עיבוד. התרגום לראשי התיבות של השיטה הוא "עיבוד מחדש והקהיה שיטתית באמצעות תנועות עיניים" (Eye Movement Desensitization and reassessment). היא פותחה בארה"ב ומופעלת היום במקומות שונים בעולם וגם בישראל. השיטה מניחה שכשאדם מוטרד מאוד מדבר כלשהו מוחו אינו מסוגל לעבד אינפורמציה באופן רגיל ונוצרת מעין בועית זיכרון שאיננה נשכחת כמו אירועים רגילים. כאמור, הטענה היא שהזכרון הטראומתי ממוקם באזור מסויים במוח שאינו מאפשר עיבוד של החוויה ולכן היא נותרת חקוקה לאורך זמן. (מסיבה זו כנראה טיפול פסיכולוגי דינמי אינו מצליח לפוגג את החוויה הקשה). הטכניקה הטיפולית משתמשת בתנועות עיניים מהירות תוך כדי עיבוד הטראומה בזמן הטיפול בדומה למה שקורה בשנת חלום כאשר העיניים נעות במהירות. יתכן לפיכך שהטכניקה יוצרת סימולציה לתהליך הקורה בשינה, שידוע כמשפיע על עיבוד חוויות ולמידה. התוצאה היא שנוצרת אינטגרציה טובה יותר בין התמונה הטראומתית או המחשבה המפחידה לבין המשמעות המילולית שלה, וכך ניתן "לוותר" על ספיחים רגשיים לא הגיוניים המסופחים פעמים רבות לחוויה הטראומתית (כמו למשל, "אני אשם במה שקרה ולכן אני לא שווה כלום"). במצבים בהם הטיפול ב EMDR מתאים, התוצאות מרשימות מאוד. לעיתים בעיות קשות שנמשכות זמן רב נפתרות תוך מפגשים טיפוליים ספורים. עם זאת, זו לא תרופת פלא והיא איננה מתאימה לכל מצב. ככל שהבעיה ממוקדת יותר כך סיכוי פתרונה המהיר טוב יותר. לעומת זאת, לבעיות שנגררות שנים רבות ולהן השלכות על היבטים רבים של החיים, נדרש בד"כ טיפול ארוך בהרבה. בכל מקרה, גם במקרים כאלה ניתן להיעזר בשיטה כחלק מהטיפול הנרחב. ניתן לעיין בהסברים נוספים באינטרנט, למשל ב http://www.emdr.com היפנוזה היפנוזה היא שיטה שגורמת למצב תודעה שונה. הדימוי הטוב ביותר זה חלום, אבל היפנוזה זו בהחלט לא שינה. התהליך כולל כניסה למצב של רגיעה על ידי הרפיה שרירית ודמיון מודרך. פעמים רבות קשה להבחין בין מצב היפנוטי וסתם מצב רגיעה (בעירות). אנשים נמצאים במצב היפנוטי מידי יום אך פשוט לא מודעים לכך. למשל, בעת נסיעה ארוכה ורוטינית ברכב יכול להיווצר מצב שבו הנהג מגלה לפתע שאיננו יודע איך בדיוק נהג או אילו נופים ראה בדקות האחרונות. הוא היה בעירות מלאה ויכול היה להגיב לכל מקרה חרום אפשרי בכביש, אבל בכל זאת היה שקוע בתוך עצמו. ניתן לכנות זאת מצב היפנוטי. כך שהיפנוזה אינה משהו מיסטי ונדיר אלא תופעה יומיומית ומוכרת לכל אחד (מבלי שקרא לזה בשם). בשל מצב התודעה המיוחד בהיפנוזה ניתן לערוך על ידה טיפולים או להאיץ טיפולים. יש הרבה מיתוסים ואגדות סביב היפנוזה בגלל השימוש לרעה שעשו בשיטה למטרות בידור. לכן נחקק חוק היפנוזה בישראל שמתיר רק לרופאים ופסיכולוגים מומחים שעברו הכשרה ייעודית לנושא לטפל על ידי היפנוזה. המיתוס הנפוץ ביותר כלפי היפנוזה הוא של אובדן שליטה, שהמהפנט שולט במטופל, גורם לו לומר דברים שאינו רוצה וכדומה. למעשה המציאות רחוקה מאוד מהמיתוס. לא ניתן לגרום לאדם מהופנט לעשות דברים המנוגדים לרצונו. כמו כן בטכניקות היפנוטיות רבות המטופל כלל אינו מדבר בזמן ההיפנוזה. מהפנטים מודרניים אינם משתמשים בפקודות סמכותיות. למעשה, לאחר אימון מסויים, אנשים יכולים להפנט את עצמם ולהיעזר בכך בצורות שונות. ההיפנוזה העצמית מהווה פעמים רבות מטרה מרכזית בטיפול כך שהמטופל יכול לקחת את הכלים אותם למד בזמן הטיפול ולהשתמש בהם בהתמודדות מול המצבים בגללם פנה לטיפול. חשוב להדגיש שההיפנוזה אינה כלי שמגיע לבדו בטיפול הפסיכולוגי. המצב ההיפנוטי יכול להאיץ תהליך טיפולי במיוחד בנושא של טיפול בחרדות, פוביות וכדומה. כמו כן, ניתן להשתמש בהיפנוזה לשם התגברות על כאב. הדבר חשוב במיוחד לטיפולים רפואיים לאנשים שלא יכולים לקבל זריקת הרדמה מסיבות שונות (בטיפולי שיניים, עיניים, לידה, ילדים) או בכאבים כרוניים.

רקפת שלום תודה לאור על הציטוט, תוכלי לקרוא בו את ההסבר לקראת סוף המאמר. השיטה מתאימה לסוגים שונים של בעיות וסימפטומים, בד"כ בטיפול קצר מועד. במידה ויש לך עוד שאלות אשמח לענות. בברכה ד"ר אורן קפלן

ראשית, עלי לציין שהפניתי את השאלה גם לפורום המין, אך ייתכן שהיא שייכת, לצערי, לכאן. יש לי בעיה מוזרה מאוד אני נמשך נורא לגרבי נשים ונעלי נשים(בעיקר מגפיים) אבל בעיקר לגרביים (עדיף שחורות או לבנות) אני לא צוחק פעם שאלתי שאלה על זה ולא נעניתי. כשאני שוכב עם בחורה, אני תמיד מעדיף שהיא תהיה עם גרביים ואז המשיכה שלי אליה בשמיים. האם משהו לא בסדר אצלי, ואיך אני יכול להמשך אליה גם יחפה. בתודה משה

שלום רב, תהיה רגוע. העניין בכלל לא רק שלך, ואתה לא מוזר, ומשיכתך אינה לא סבירה. אם באופן כללי אתה מנהל את הקשרים החברתיים-מיניים שלך באופן שהמשיכה שלך אינה מטרידה או נראית מוגזמת לפרטנריות שלך - אז שיהיה לבריאות. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

את לא רופאה ולא יכולה לכתוב ולהתיעץ עם אנשים כאילו את חלק מהפורום אז מה אם את מתנדבת במד"א , זה לא נותן לך את הזכות לענות פה לאנשים בשביל זה יש רופאים פה ! אז בבקשה ממך תפסיקי עם זה כבר את יכולה להגיב עם הנושא קשור אלייך אבל לא לתת עצות פה לאנשים תודה , ותעשי מה שאמרתי תאמיני לי אני בטוח שכולם פה לא מבינים מה את כותבת פה בכלל

לאדוני היקר!!!!!!! את מה שאני כבר שכחתי אתה עוד בכלל לא יודע!!!!!!!!!! אני לחלוטין לא באה במקום הרופא, אלא שואלת שאלות שמכוונות על מנת שהרופא יוכל לענות!!!!!!!!!!!!!!!!! אינך חייב להסכים עם דבריי, אבל אל תתקוף!!!!!!!!!!! עדי

רוצה לעזור,תלמדי רפואה או פסיכולוגיה. זה שאת חובשת פצעים לאנשים לא נותן לך את הזכות להחליף יעוץ מיקצועי,ואני יכול להראות כמה עשרות הודעות ולא רק בפורום הזה שבהם את "נתת יעוץ". אז די!

הלו אהבלה...תרגעי עדי אחלה בחורה והיא מבינה יותר מהדפוקים שנתנו לך מירשם דירבאלק!!!!!!! אל תכנסי לי לכוונת!!

אני מצטרפת לדעתו של אור, אם כי אני מעדיפה להתנסח בצורה יותר עדינה: עדי מעולם לא התיימרה לענות במקום הרופאים. היא בסך הכל מנסה לתרום מניסיונה. וכך עושים הרבה אנשים כאן בפורום הזה וגם בפורומים אחרים של "דוקטורס". ואני לא ממש מבינה למה נטפלת דווקא אליה - אם כבר, אז יש כאן אנשים הרבה יותר גרועים ממנה - לא רוצים לעזור, אלא רק לנגח ולהשתלח או להתבדח על חשבון הצרות של הזולת. למה להם את/ה לא אומר/ת אף מילה? אחת

שלום רציתי לבקש את עזרתכם בבעיה שיש לי אני בת 18 ומגיל צעיר אני כל הזמן חושבת על מוות ואיך זה שמתים ואני לוקחת ללב דברים שקורים ולא מסוגלת להתמודד עם העובדה שבנאדם מת בסופו של דבר. אז כאילו למה כל החיים האלה? למה להשקיע בכלל ? לבנות משפחה? אם בנאדם לא יודע מה צפוי לו מחר? אני בדכאון ואני לא יודעת מה לעשות , טופלתי על ידי פסיכולוגים ופסיכיאטרים ושום דבר לא עזר , כבר 3 שנים בערך שאני מטופלת בסרוקסט כל פעם מינון אחר ביום אבל לא תמיד חל שיפור במצב . יש לי כל מיני מחשבות טורדניות כמו למשל "מה בנאדם שווה" "ומה יהיה שאני וכל האנשים מסביבי ימותו "והן לא מאפשרות לי לחיות חיים רגילים , אני לא מסוגלת ללמוד , לא ללכת לצבא , לא לעבוד וזה קשה גם לי וגם לאלה שמסביבי מה יהיה אני לא יודעת , מה עוד אפשר להציע במצב כזה? אני רוצה להגיד שאני כבר מיואשת ואין לי חשק לכלום

לילך שלום אני מבין מדבריך שכבר תקופה ממושכת את מטופלת בצורות שונות, ועדיין לא יוצאת ממצב החרדה והדיכאון. אני בספק אם במסגרת הפורום הזה נצליח לתת לך עצת קסם שתפתור את הבעיה. דרושה הרבה סבלנות ונכונות לעבור תהליך ארוך ומייגע. במצבים כאלו דרושה הרבה תמיכה, לא רק טיפולית, והייתי ממליץ לנסות ולבדוק היכן את יכולה לקבל אותה חוץ מבמסגרות הטיפוליות. גם התכתבות באינטרנט יכולה לשמש בהחלט התחלה טובה כשאין כוח לצאת מהבית. אני מאחל לך שתמצאי את הכוחות לעשות את המלחמה בדיכאון ובמחשבות השליליות. בברכה ד"ר אורן קפלן

האם ניתן לרפא בני אדם המוגדרים כבעלי הפרעת אישיות אנטיסוציאלית-כגון עברייני רכוש, מתחזים,עברייני מין וכד ' או בעלי הפרעות כאלה שלא הסתכסכו עם החוק. האם אשנים כאלה םונים לקבלת טיפול ? אם כן, מה שיטות הטיפוליות הנהוגות? בברכה הקטור

הקטור שלום הדעות חלוקות. יש הסבורים שלא ניתן לטפל כלל בפסיכופטים/סויציופטים, למעט כמובן בשיטות של "המקל והגזר" (בתי סוהר, קנסות, ושאר איומים שהמדינה או החברה מספקת). הנקודה המרכזית שהגדרת הפסיכופט איננה חד משמעית ולעיתים יש חפיפה עם בעיות מסוג אחר. למשל, לא כל אדם אלים הוא בהכרח פסיכופט. לעיתים זה אדם עם דימוי עצמי בעייתי או סוג אחר של בעיה ואולי ניתן לעשות שינוי. אדם ללא מצפון, שזה פסיכופט "טהור", יהיה קשה מאוד לטיפול, אם בכלל. ניסיונות טיפול יהיו בד"כ תוצר של מניפולציה נוספת שלו. הפרעות אישיות הן נושא במחלוקת והדיוק שלהם מוגבל. הייתי נזהר בשימוש בהגדרות כאלה לגבי אנשים, ובמיוחד בנושא כמו הפרעה אנטיסוציאלית. למה אתה שואל? בברכה ד"ר אורן קפלן

ביתי בת שנתים ותשעה חודשים. לאחרונה התחילו אצלה פחדים מרעשים. זה יכול להיות המיקסר בבית,או מסור חשמלי בחוץ, ולצעריזה קורה דיי הרבה. מה עושים עם זה?

איילה, זה גיל שהם מתחילים לפתח את הדמיון והפחדים. אולי כדאי להיוועץ עם הגננת, לה בטח יש ניסיון. איך היא חוץ מהפחדים? היא באמת הולכת לגן או מטפלת? היא אוכלת? ישנה רצוף? איך אתן מבלות יחד? זה ייצור תמונה יותר מלאה עליה, ואולי במקרה הצורך אפשר יהיה להמליץ על איש מקצוע. עדי

שלום רב, בדיקת שמיעה היא הצעד הראשון. בדיקת רמת השלווה---צעקות בגן, היא הדבר השני. בדיקת האפשרות שיש מי שצועק בסביבתה, ומבהיל אותה - זה הבא בתור. אם לא קיבלתם הסברים "הגיוניים", פנו לסיוע פסיכולוגי. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

האם קשיי נשימה יכולים לבוא על רקע נפשי של לחץ וחרדה? האם זה כולל כאב בעצם הבריח?

עודד, לעיתים כן, אבל כל מקרה לגופו. האם אתה סובל מבעיות אלה? עדי

שלום רב, בוודאי. אם תרצה הפנייה, פנה למייל האישי, עם מעט הסטוריה על עצמך, ומיקומך בארץ. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אני בחודש רביעי להריון ראשון. סובלת מבעיות חרדה כבר מספר שנים. מאוד קשה לי כרגע עם המצב הבטחוני בארץ, מצב של סיכון מתמשך וייאוש מסויים. עצם היותי בהריון גורם לי לחשוב כמה קשה להביא ילד למצב כזה, למדינה כזאת. תמיד רציתי לגדל את ילדיי בארץ אך כרגע הדבר נראה כל-כך קשה ולא הגיוני. למה לא ללכת מכאן? למה לא לברוח לכמה שנים ולחכות שיהיה יותר טוב, רק כדי לתת לילד שעתיד להיוולד, שנים ראשונות יפות יותר ולא רוויות מתח, חרדה, דם ומוות מסביב...בשל מחוייבויות עבודה אין באפשרותנו לעזוב כעת או לעבור. רציתי לפנות לנשים במצב דומה לשלי-הריון ראשון, תהיות על אמהות במדינה של מלחמה ופיגועים. אשמח לחלוק את זה עם מישהי,לדעת איך להתמודד, איך לעזור לעצמי...

שלום ח.י לא יודע אם מה שאני יגיד יהיה חכם במיוחד, אבל אני יגיד לך מה אני חושב, מה אני עשיתי, ומה ייעצתי לשאר בני משפחתי לעשות. לפני שלש שנים לקחתי ת'רגליים, ועזבתי. עזבתי משפחה, חברה, חברים.....הכל. למזלי, הסתדרתי כאן טוב מאד בארה"ב. הרבה מאד ישראלים לא מצליחים... (הרבה בגלל שהם מביאים איתם את המנטליות הישראלית המטומטמת, ואת הגישה המטומטמת) אני מבין את הרגשתך טוב מאד, ואני חושב שזה יהיה מטופש לעשות איזה צעד פזיז במיוחד עכשיו שיש לך משפחה. לדעתי אם יש לך משפחה בחו"ל ויש לך סיכוי טוב להישתלב בכל מדינה אחרת בעולם, אני הייתי הולך על זה. אנחנו נחיה רק פעם אחת, וכדאי מאד שאת הפעם האחת הזאת נחיה טוב ונהיה מאושרים. אני יודע שזה לא ציוני ובלה בלה בלה.... אבל כרגע, נניח שאת אחותי, ציונות לא כל כך מענינת אותי אלא החיים שלך, הבטיחות שלך, האושר שלך. המלצתי לכל האחים והאחיות שלי לשנות כתובת.... לעבור למקום אחר.... לפחות לביינתים. מחוייבות לעבודה?????? לא מענין אותי..... מעניין אותי לא להיתפוצץ בדרל לעבודה!!! אישית אני כבר לא מאמין בשלום (ורבין היה הגיבור שלי) לדעתי חבל על הזמן.... היום זה השכן שלי, מחר זה אני. לא בא לי לחיות ככה.... זה המצב. שוב, אני לא ממליץ לך לעשות שום מעשה פזיז, אבל אם יש לך איזושהי אפשרות לעבור מדינה, כדאי לשקול זאת.... למען השקט הנפשי, למען הבריאות, למען הילדים שלך. אם את רוצה לכתוב, להגיב, ה EMAIL שלי הוא: [email protected] שיהיה לכם המשך שבוע רגוע. אלדד

שלום, שמי רביב ואני בן 24. רציתי לשאול משהו, האם הורים או יותר נכון אמא צריכה לומר לבן שלה (בן 24) מה לעשות?? זה הגיע למצב של עד כדי שהיא קובעת אפילו עם מי ללכת להיפגש למשל בתל אביב כשאני גר בנהריה, היא לא מסכימה שאסע לחו"ל (ארגנטינה למשל) ודברים אחרים כמו ללמוד בתאטרון ולהיות שחקן (חלום גדול). עד כדי מילים שהיא אומרת לו "אני יהרוג אותך יהיו מכות בבית הזה"... וכו...... או אח שלך שאומר אתה פסיכופטי ואמא שלך אומרת עוד יאנסו אותך שם ירצחו אותך בח"ול וכדומה . מצב זה מאפיין לפי דעתי אמא שהיא שלטנית יותר מדי, ותגובתה יותר מדי מוגזמת. מה אפשר לעשות?? ניסיתי את כל האפשרויות להרגיע אותה בעניין הנסיעה לחו"ל וכדומה.. יש לומר שנולדתי עם חיך ושפה שסועים , ויכול להיות שבגלל זה היא דואגת יותר מדי ממה שצריך, זה הגיע למצב של כפייה מצד האמא. מקווה שמישהו יוכל לעזור בנוגע לשאלה או בנוגע למצב תודה רביב .

אם אתה בן 24 ועדיין נתון למרותה, יש כאן בעיה. הורה יכול ליעץ אבל לא לכפות ולאיים, אפילו בגיל צעיר יותר משלך. אתה פשוט צריך להעמיד אותה בפני עובדות ולהגיד לה באופן ברור מוחלט והחלטי שיש לה ברירה לקבל את המעשים שלך ולהביע את דעתה כאשר אתה לבסוף תחליט בעצמך , או שפשוט תפסיק לשטף אותה יותר גם אם זה יעלה לה בניתוק הקשר ביניכם. אני חושבת שברגע שתבין שהיא עלולה להפסיד אותך, היא תתמתן קצת.

שלום ורדה - אומרים לשתף ( מהמילה שיתוף) ולא לשטף ( שזו כנראה המצאה שלך !)

רביב, כמו שורדה אומרת, צריך להעמיד אותה בפני עובדות מוגמרות. אתה בן 24, מה אתה עושה? עובד, לומד? האם כשהתבגרת זה היה כך? אני רק רוצה לציין, שדודי ניסו לכפות עליי את הדיאטנית שלהם, אבל ירדתי במשקל בדרך אחרת (כי אני רציתי) והם ראו שאפשר גם כך. הערת אגב להורים: אי אפשר להגיד לתינוק: "תיזהר, אל תתקרב לתנור!!!! הוא חם!!!!". חייבים לשים לו את היד על התנור כדי שיבין שזה חם. אתם לא יכולים לגונן עלינו כל הזמן. לעיתים צריך לטעות. עדי

כן זה היה ככה מגיל 18 ומעלה ברור שמגיל 18 מכובד עלי הדעה שההורים כן אחראים על מעשי הבן שלהם. אבל מגיל כזה כבר לא מקובל להתערב. כנראה שהמצב המדיני יצר פחד מאוד מתוסכל אצל אמא שלי. כמו שאומרים שאנשים כאלו הם "נפגעי ההלם ואיבה" - ולכן נוצר פחד שלא ניתן לתאר אותו- זוהי ההסתברות הגדולה שזה מה שקרה לאמא שלי.

לכל מי שענה לי . ניסיתי מה שאתם אומרים כבר אבל לא עוזר כלום. אני בסוף עוד אקנה את הכרטיס וגם באמת אם זה יעלה בניתוק קשר איתה ולא לדבר איתה אז אין מה לעשות. אשמח לשמוע גם את עצות הפסיכאטרים שפה. כי זה באמת מצב לא נורמלי ככה אני מרגיש. כי זה באמת הגיע למצב של כפייה (של מה לעשות ואיך לעשות). יש לציין שלאמא שלי אין אמונה בי כלל. למרות שלחברי כן יש, אני יודע לכתוב נובלות ובדיוק בימים אלו אני כותב כדי להשתמש בה להעלות לתאטרון שם וללמוד עליה כדי להיות שחקן. הוריי חושבים שלהיות שחקן זה בכלל לא עבודה ויש בי את יצר האומנות והרבה אמון שכן אצליח בזה. מקווה לאיימיל מאיש שעוסק ברפואה זו. תודה, רביב .

רביב,יש לי בת בת 17 שרוצה ליהיות שחקנית ולמרות שאנחנו בתחום שונה לגמרי מעודדים אותה לכך כיוון שהיא מוכשרת וזה חלומה. אתה צריך לעשות מה שאתה אוהב וטוב בו, כיוון שבחיים שלושת רבעי מהזמן אנחנו בעבודה ואם זו עבודה שלא אוהבים זה גורם לסבל ולתיסכול. אתה נשמע בן מתחשב ומבין אבל עליך לזכור שאלו הם החיים ש ל ך ולכן חיה אותם מבלי לתת לאחרים לכפות עליך את דעתם (צריך להקשיב, להתחשב ולחשוב -- ואחרכך להחליט ) אני מאחלת לך המון הצלחה וישר כוח.

שלום רב, מומלץ לשניכם לפנות להוועצות משותפת עם פסיכולוג/ית. אם תרצה הפנייה פנה למייל האישי, עם איזכור העניין. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלחתי לשניכם אימייל נוסף מקווה שהפעם קיבלתם תודה יעל

יעל, שלחתי לכתובת בהוטמייל. מקווה שקיבלת. טלי פרידמן