פורום פסיכולוגיה קלינית

אני קוראת את ההודעות שלך ואני מוצאת בחורה רגישה, חביבה, חברותית ומקסימה. כואב לי שאת מרגישה חרדה כזו חוסר בטחון משום שיש בך כל כך הרבה מה לתת וכל כך הרבה דברים מיוחדים

היייייייי תודה לך, אבל תאמיני לי הכוחות שלי נגמרו הפחד מלהיות דחויה בצד מפחדת חוששת מרגישה רע בודדה לא רצויה ו.......... אני כמעט משותקת מזה , אורית מה אני יכולה לעשות????? אייך להכנס בהרגשה טובה? אייך לא להרגיש רע כאשר אני מדברת וישר אחרי עולות המחשבות הרעות השליליות האם בצבא יש סיכוי לשינוי? אבל עברתי 3 בתי ספר ובכולם היה לי אוטו דבר??????.

בצבא יש סיכוי לשינוי כי הצבא הוא מסגרת שונה ואחרת מכל מה שאת מכירה. אם תהיי בבסיס סגור תשארי גם בלילות שם, אז גם בלי שתתכווני יהיה לך פתאום הוואי חברתי כי אנשים שחיים ביחד לומדים להסתדר ביחד ומוצאים איש את רעהו. גם את תהיי בבסיס פתוח עדיין יש אפשרות להכרויות. אני לא יכולה לתת לך עצות איך להיכנס בלי פחד כי אני בעצמי פחדתי ולא הצלחתי להשתלט על הפחד. התגייסתי והייתי מלאה חרדות ופחדים אבל לאט לאט השתלבתי ואיתם החרדות עברו ומצאתי חברים חדשים ובסופו של דבר כל כך אהבתי את השירות. אני אומרת - תני לעצמך זמן. אגב, מתי את מתגייסת?

נטעלי שלום לא מבין עד עכשיו אם את בטיפול או לא,אך לגופו של עניין אני רוצה לספר לך על מישהי ששירתה איתי בבסיס והגיעה עם בעיות דומות לשלך בהתחלה היה לה מאוד לא טוב אך היתרון הגדול היה בזה שדי מהר היא הופנתה לפסיכולוג צבאי(קב"ן), ועד היום קשה לי להאמין בשינוי לטובה שהחיילת הזו עברה, בבת אחת היא נרגעה ,הפסיקה בכלל לדבר על הצרות שלה,התחברה עם המון אנשים ,ובמשך הזמן עברה להיות דמות דומיננטית מאוד. ובכלל יצא לי להפגש עם המון אנשים "שקטים" מבחינה חברתית בבית הספר שנהפכו לבעלי בטחון עצמי בצבא. אז אל תפחדי בצבא יש מערכת שתומכת בכל מני מצבי מצוקה בהצלחה

היי מתוקה, קצת לספר לך על עצמי ועם תרצי תלמדי גם משהו חשוב על עצמך - אני בת 26 בחורה נאה מאוד איך אומרים כשרואים את קלי בסביבה - רואים בחורה עם בטחון עצמי עם הפגנת נוכחות (לא תמיד למען האמת), בואי נסגור על זה שאומר לך שהרבה מאוד אנשים מעריצים אותי ואוהבים את האישיות שלי, וכמובן היו רוצים להפגין את מה שאני מפגינה. וכו' אבל (והוא מאוד גדול).... אני פשוט בחורה שיודעת לשחק בחיים כרצונה ומבינה שהיא הבמאי + השחקים + היוצרים בקיצור סרט אחד גדול שבו דמויות בתוכי הולכות ובאות. לפעמים אני שקטה לפעמים חכמה הרבה פעמים משחקת אותה טיפשה לפעמים כנועה לפעמים שמחה והכי הכי מרגישה בודדה יותר מתמיד. אני מספרת לך זאת על מנת שלא תשאלי את עצמך שעם יהיה לך חברים את תהיה הרבה יותר "מוצלחת" בעיניך, כי זה יהיה טעות מהותית לחשוב שהחבר'ה תקבע עבורך מי את! לא משנה כמה חברים ואהבה את תקבלי מהסביבה עם את לא תתני זאת לעצמך ותשימי אותך במקום הראשון תרתי משמע תמיד תרגיש עלובה ובודדה. אני חוזרת ואומרת לך זאת שוש ושוב - שלמעשה "החלום" שלך להיות נאהבת נמצא אצלך בלבד!!!!!!!!!!!!!! תקראי בעצם מה אני כותבת לך בין השורות על עצמי - שבמקרה שלי הסביבה תופסת אותי בצורה חיובית ורבים יהיו שמחים להיות כמוני.. אך מי כמוני יודעת (וכמוך יודעת) שהעיינים שאת מסתכלת על עצמך הם אלה שמכתיבות לך את התחושת והרגשות שלך.. ההתבגרות שלך זה להבין שכל פעם שאת שונאת את עצמך ......... (ותאמיני לי תחושות אלה ילבאו אותך עד יומך האחרון - גם עם תשיגי את כל משאלות לבך) ואת צורת התנהגותך - אליך לקבל זאת בהבנה ובסבלנות לעצמך. המלכה של עולמך - כמו המלך, גם עם הוא לא אוהב את עצמו הוא לא מפסיק להיות מלך. תביני והשכלי מספורי כי מלכה אני למרות ואולי אפילו להגיד בזכות החולושות אלה שאני מודה ומקבלת אותם בתוכי ככה יש לי יותר שקט נפשי.. ויכול להיות שכל העולם טועה - וכי האנשים השקטים אלה שכביכול לא מעניינים וסתם שוקטים. הם אותם אנשים שסודות המלך נמצאים אתם ואין הם צריכים להיות מוחצנים כלפי חוץ - כביכול כמו "כולם"... בקיצור ובאהבה תתחילי להנות מכל חולשה וחולשה שלך - כי אין אדם בעולם שהוא את למרות שכולנו במחלות נפשינו אותו דבר... קלי

הבעיה שלי היא חוסר בטחון עצמי מוגזם עד כדי פחד לנסות לעשות דברים (במיוחד בשבילי) ו"חרדה חברתית". מזה זמן מה אני חושבת לפנות לייעוץ מקצועי, הבעיה היא שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. מה עדיף טיפול אישי או טיפול קבוצתי? ואיך בוחרים מטפל? הרי זה לא כמו רופא רגיל. תודה מראש

לדעתי תלוי במה את רוצה להתמקד בטיפול אבל אם יש לך בעיות של חוסר בטחון וחרדה חברתית אני הייתי מציעה שתתחילי עם מטפל אישי, תלבני איתו את הסיבות לבעיות ויחד תדונו באפשרות של קבוצת תמיכה או טיפול קבוצתי שהוא יוכל לעזור לך להצטרף אליו כאשר אם בכלל תהיי מוכנה לכך ושניכם תחשבו שזה יועיל.

ויורי ואורית, אני אישית בקבוצת תמיכה (שומרי משקל) ולי זה מעולה. הבעיה היא, שקבוצת תמיכה גם יכולה להרוס. עדי

לאיבורי שלום. חרדה חברתית לא נחשבת לבעיה קשה לטיפול.אך בהחלט מצריכה טיפול אל תחכי,משום שכמו בכול עניין לא מטופל אפשר שתהיה החמרה.כיום מקובל להוועץ אצל פסיכולוג המטפל בשיטה קוגניטיבית במקרים של חרדה חברתית.

לשנהב שלום רב, רבות נכתב כאן אודות מטפלים ותהליך בחירתם. את מוזמנת לערוך חיפוש על המילה "פסיכותרפיה" או "טיפול נפשי" ואני מאמינה כי תמצאי דרך זה את מרבית התשובות לשאלותייך. את מוזמנת לשוב ולשאול במידה וישארו לך שאלות נוספות. במידה ואת רוצה סיוע במציאת מטפל ספציפי את מוזמנת לשלוח לי מייל, ונמשיך משם. בברכה, טלי פרידמן

שלום רב, קשה להכליל, אבל בכל זאת.... למצבים שאת מתארת, מאד מאד בקצרה כאן - טיפול קבוצתי, מנסיוני, אינו תחליף, או הקדמה - אלא תוספת . ולמה? כי, בד"כ, הזירה הקבוצתית מצריכה בעצמה כוחות של התמודדות חברתית. הכוונה לגבי בחירת מטפל אפשרית, אבל תעשה טוב יותר אם יהיה יותר מידע עלייך, על גילך, ההסטוריה האישית (בתמצית), ועל מה שברצונך להשיג/לשפר. תוכלי לפנות לשם כך למייל האישי שלי (הקליקי על שמי המוכחל, ובתיבה יש את המייל והאתר שלי) - ואוכל להמשיך מהשב הזה. כל טוב ד"ר יוסי אברהם

המעמסה הנפשית השנאת העצמית החיים שפשוט בשום מקרה לא מסתדרים כמו שצריך החיוך שלאט נמוג ונעלם השקרים - "אני בסדר" הביטולים, ההעלמויות, וההתחמקויות... איך לא נופלים? אלוהים,פעם סבא לימד אותי שאתה כאן.הוא הבטיח לי שאתה כאן ושתשמור עלי.איך יכול להיות שהוא שיקר לי? זהו,אני נתקעתי כאן שוב,בתוך דיכאון וים של דמעות ( שזה חידוש ויש לציין שזה קצת מקל).ממש כאילו נקודה אחרי נקודה נלחצה לי היום בכוונה... ניסיתי,באמת שניסיתי להתגבר ולא ליפול לכאן שוב... היום עוד אפילו יצא לי לחשוב שאם תוך חודשיים וקצת אני כבר כמעט נורמאלית מבחינת אוכל(חוץ ממדי פעם שאני אוכלת יותר מדי...ולא מקיאה...איכס),אז זה אומר שהטיפול כן עבד,לא? לא... כי אני עדיין פה...בלי כל האיכסה...אבל יש לי איכסה אחר...תקוע לי בכל הגוף...ומאיים להשאר בי לעד. ::::::::::((((((((((((((((( מצטערת...

היי נו ניים. כתבתי כאן מעט בעבר ומידי פעם אני מבקרת כאן ורואה את ההודעות שלך ונראה לי שאת נמצאת בתוך תהליך שנכון שהוא לא פשוט בכלל אבל הוא חיוני. דבר אחד הצלחת לעשות,דבר שהוא לא פשוט בכלל אבל הוא ענק. הצלחת לא להקיא ולקבל איזושהי שליטה על האוכל עם כל המשברים. זה נפלא. ואני מבינה שעכשיו את בדיכאון וכואב לך ובמקרים כאלה האוזן שלנו שומעת בצורה סלקטיבית. ובכל זאת אני רוצה להגיד לך למרות שבטח שמעת את זה אלף פעם שככה זה ,לא הכל הולך חלק. ואחרי כמה צעדים קדימה בא צעד אחורה. וזה חלק מתהליך. נכון שאני זמן מועט פה אבל לפי מה שנראה לי את בדרך נכונה וזה נשמע שאת מודעת להמון דברים ושאת כן רוצה לחיות ולחיות טוב. ואל תדאגי את לא נופלת לתהום. אימרי לעצמך אולי שכרגע את מרגישה חרא. ותני לעצמך להרגיש חרא אבל בידיעה שזה זמני. לי הרבה פעמים זה עזר. ואם היו לך כאלה כוחות להילחם בהפרעה אז יש לך מספיק כוחות לשקם את עצמך. אל תתייאשי. נויה.

כ"כ קל לוותר... בואי נגמור עם זה, שתינו ביחד... רק דקה אחת של סבל... התהום הרי מספיק גדולה... מספיק עמוקה... להיבלע... לברוח.... כמה טוב... להיעלם.... באמת . . . ? ! אל תוותרי.

אינשם, הגבתי על מכתבך זה ועל המיילים ששלחת לי באימייל ששלחתי לך. ליל מנוחה, טלי פרידמן

היייייייייי מה שלומך? את יודעת כול כך הרבה פעמים אני חושבת וחושבת האם באמת משהו שווה את כול הסבל שלי? הכי הרבה אני היה לבד. לא יאהבו אותי היה בודדה בבסיס, מה יקרה? נכון? הכי הרבה? זה מה שאני צריכה להכניס לראש שלי או להביו שאני כמו כולם בדיוק ואף אחת לא יותר או פחות מימני כולנו בני אדם. אבל קשה נורא לממש את זה. כשזה מגיע אני מרגישה שהעולם נחרב אליי מחכה לתשובה....

ולמה את חושבת שאת פחות מכולם? וחוץ מזה לא מוכרחים תמיד להיות הכי פופולריים ואהובים על הכל. ותאמיני לי ששום דבר לא שווה את הסבל שלך. כולה שנתיים חוויה מרתקת שתזכרי לכל החיים. קחי את העסק בפרופורציות ותפסיקי עם הרחמים העצמיים. גם אם יהיו לך רק שניים או שלושה חברים טובים זה מספיק ואין צורך שכולם יאהבו אותך. ואת בכלל אוהבת אחרים? תגידי תודה לאל שאין לך מושג מה זה כשהעולם נחרב עליך באמת. אז תפסיקי להקשות לעצמך את החיים ותתחילי להיות אופטימית. יאללה, תעשי את זה - תעבירי את זה ותמשיכי הלאה. והמון אמונה בעצמך. אמן

היייייייייי רציתי להפרד מימך לפני הסוף תודה אל עזרתך וכול הדרך שהיית איתי,אני מבינה שגם את היית במשבר?אבל עבר זמן אני מאמינה ומקווה שהכול הסתדר, אביב זו נטעלי רציתי לשאול אותך למה את כבר לא עונה לי מה קרה ולמה ? אני רוצה רק קצת קצת תזמן הקטן שנשאר לי לחלק איתו גם איתך. תחזירי לי תשובה כי אני נורא מחכה? נטעלי

נטעלי הי אני לא מכירה את הסיפור אבל את נשמעת לי ממש מתוסכלת... את יודעת - זה קורה להרבה אנשים , את צריכה לשבת עם עצמך ולהחליט שאת שווה בלי לשמוע את זה מאחרים - כשתרגישי בפנים שאת שווה - הכל יראה אחרת. תעשי דברים בשביל עצמך - לכי לים, לכי לקניות, תפנקי את עצמך עם דברים שאת אוהבת, תהיי עם אנשים שאת אוהבת - לא כאלה שמעבירים ביקורת כל היום , אפילו , את יודעת מה, תעשי משהו התנדבותי - שתרגישי שאת עושה טוב לאחרים - תראי איך זה ישפר את מצב הרוח שלך ואת האמונה בעצמך - בצער בעלי חיים - אם את אוהבת בעלי חיים, בבתי חולים לילדים מאושפזים, לקשישים, לא יודעת - מזהו שמענין אותך ויעשה לך טוב וכיף. ותחייכי - תחייכי הרבה. שרון

לאביב דחוף ביותר כתב/ה: > > היייייייייי רציתי להפרד מימך לפני הסוף תודה אל עזרתך וכול הדרך > שהיית איתי,אני מבינה שגם את היית במשבר?אבל עבר זמן אני מאמינה > ומקווה שהכול הסתדר, > אביב זו נטעלי רציתי לשאול אותך למה את כבר לא עונה לי מה קרה > ולמה ? > אני רוצה רק קצת קצת תזמן הקטן שנשאר לי לחלק איתו גם איתך. > תחזירי לי תשובה כי אני נורא מחכה? > נטעלי ככה זה בחיים...הרגשתך...הרגשתי היא. דניאל נ.ב מתברר שזה אכן וירטואלי ולא צריך לפתח ציפיות מיותרות.

היייישוב, תאריך גיוסי הוא ב 23 לספטמבר אוטו טו. תאמת להגיד לך אני כמעט בטוחה באחוזים גבוהים שהיה לי רע ,כי פשוט בכול מקום חדש אני מרגישה לא רצויה פחות שייכת מתקשה בלפתח קשרים מרגישה בוגרת מכולם. את בטירונות או בבסיס יכרת מהר מאוד?וכבר נהפחתן לדבר חופשי על הכול??נראה לי מפחיד אני עד שאני נפתחת למשהי המון המון זמן.....שרתת רחוק או קרוב? מה דעתך על שרטטת מודעין? מכירה תתפקיד? זה קרוב או רחוק? זה כמעט בטוח שהיה לי רע בצבא לא? תחשבי כול החיים בכול בתי הספר הייתי סתם אחת בלי שום כלום חברה, האמת שאני גם לא נפתחת אבל את מבינה מאיפה הפחדים???מה דעתך? לך היחה יותר טוב בצבא מהתיכון מבחינה חברתית?יש תמיד בצבא בכול מקום שאני ילך אנשים יותר גדולים מימני???

את לא הראשונה שמתגייסת ובוודאי גם לא האחרונה. אז מאיפה כל החששות והפחדים? זה לא ששולחים אותך בחללית לירח. תראי את הגיוס כהרפתקאה שצופנת המון כיופים, אתגרים, הזדמנות ללמוד ולהכיר דברים חדשים וגם אנשים חדשים ובכלל לצאת מהשיגרה הרגילה ולעשות משהו חדש ומאתגר. קצת יותר אופטימיות ומספיק עם המנטרות שאת שותלת לעצמך במוח. שום דבר לא מפחיד כולם חבר'ה בגילך ופחות או יותר מאותו מעמד וסטטוס. אז מה הביג דיל? תני לעצמך צ'אנס ותחליטי שיהיה לך טוב בצבא, מה-זה טוב, פשוט אחלה וסבאבה וכך יהיה. ובינתיים, נקי את הראש ממחשבות שליליות ותתחילי לספור את הימים לרגע הגדול. כל טוב,

שלום רב. אני נוטלת מזה שלושה חודשים כדורים מסוג פריזמה. מעניין אותי לדעת כיצד ועל סמך מה התאים לי הפסיכיאטר דווקא כדורים מסוג זה. תודה רבה מראש. אורית אורן.

לדעתי סתם ניחוש

לאורית שלום, זה בדיוק אותו הדבר כמו שאם היית סובלת ממיגרנה היית מקבלת או דקסמול, או אקמול או נורופן. עזבי אותך מכדורים ומפסיכיאטרים. הם רואים בך עוד שפן נסיונות ותו לא. צאי מזה כל עוד אינך מכורה. כל טוב

אורית איך הוא בחר - תשאלי אותו את חוששת ? מתביישת ? שלך עמי

אנחנו ארבעה במשפחה. שאני ושאחותי שמעליי לא מסתדרות. העיניין הוא שאנחנו לא מדברות כמעט חמש שנים. אחותי האמצעית תמיד הרגישה בחוץ בזמן שאחיי ואני תמיד היינו חברים טובים וקרובים. כשהינו קטנים ורבנו אחיי היו קוראים לה משוגעת. באיזשהו שלב בחיים כשהיתבגרתי יותר ונכנסתי לתחומים דומים לשלה - חברים שלה התחילו איתי, למדנו באותו תיכון היא נשרה ואני הצלחתי לסיים בציונים טובים, התקבלתי לתפקיד בצבא שהיא רצתה ( לפני שהלכתי למיונים היא אמרה לי שאני לא אצליח כי היא לא הצליחה, אך בכל זאת התקבלתי וסיימתי אחת המצטיינות) לאחר מכן מישהו שהיא היתה חברה שלו בגיל שמונה בשלב מאוחר של החיים נהיינו חברים והיא סיכסכה ביננו ובין ההורים שלנו על מנת שניפרד. כך היא עשתה לי במקרה דומה בו היא עזהרה לידיד שלה להתחיל איתי. שאלתי אותה אם זה לא מפריע לה כי הוא חבר טוב של חבר שלה לשעבר והיא אמרה שלא ושהיא תשמח אם ניצא בסופו של דבר יצאנו ולאחר שלוש פגישות היא התחילה לבכות ולצרוח בבית איזה לא מתחשבת אני. זה המשיך כשאימי חלתה ושתינו טסנו והיא קראה לי מול כל המשפחה בעלת לב שחור כי אני טסה ( למרות שגם היא טסה באותו הזמן, רק שהמשפחה שלנו לא הסכימה שנוותר על התוכניות שלנו) אח"כ כשחזרתי לעזור לאימי עם העסק חודש וחצי אחרי הטיסה שלי היא חזרה לחופש בארץ וראתה אותי מנהלת את העסק והחלה לצעוק עליי איזה "חרא" של מנהלת אני. אלו עוד חלק מהדברים. לדוגמא היא זאת שיודעת לנקות בבית כל פעם שהייתי מנקה היא היתה עומדת ושומרת שלא השארתי כתמים והיתה משפילה אותי מול חברים שלי. לפני שאימי היתה חולה היא ניסתה על המן לגונן עליה בכך שעמדה לצידה בעת שכל המשפחה הבינה שאני זאת שבסדר. זה כבר חמש שנים שכל פעם היא מתחילה לדבר איתי ואחרי כמה דקות או גג יומיים היא מתחילה לצעוק שאני בן אדם רע והיא שונאת אותי הכי בעולם. אחותי בת 25, בלי חבר קבוע, בלי הערכה עצמית ואני עדיין אוהבת אותה מכל מכל מכל הלב. אנא עזרו לי והגידן לי מה לעשות כי אני ומשפחתי עובדי עצות. פעם לקחו אותה לטיפול אבל זה רק עשה לה רע והוריד לה יותר את המצב רוח. האם הספר הנזיר שמכר את הפרארי שלו יעזור לה? תודה רבה מחכה לתשובה מהירה, עדי.

עדי שלום, בכל משפחה טובה עם הרבה אחים ואחיות תמצאי סיפור דומה לשלך. ברוב המקרים שתי אחיות הקרובות בגילן יתחרו כמעט תמיד האחת בשניה בכל התחומים האפשריים. אם זה בלימודים, אם זה באהבת ההורים ואם זה בחברים. לפי דברייך התנהגותה של אחותך נובעת מחוסר ביטחון עצמי ודימוי עצמי ירוד. בלי קשר לסיבות את יכולה לעזור לה לשפר את הטעון שיפור. תאלצי לוותר על הקטע שבו את מרגישה חייבת להוכיח לכל העולם שאת זאת שבסדר. תני לה הרגשה שאת לא מתכוונת להתחרות בה אלא לתמוך בה ולהיות לצידה. תתחילי בדברים קטנים, כל מיני מחוות שהיא אוהבת. למשל, תפתיעי אותה ותקני כרטיסים לאיזו הצגה או סרט או לסתם לערב של כייף. תנסי להתקרב אליה על מנת שהיא תיפתח אלייך. תגרמי לה להאמין שכוונותיך טובות ושכל מה שאת רוצה הוא שהיא תצליח ושיהיה לה טוב. יכול להיות שלאורך השנים את קיבלת יותר תשומת לב ממנה ובגלל אישיותה המורכבת היא זו שנזקקת ליותר טיפול, עידוד והקשבה. אמון בונים לאט, צעד אחר צעד. וכשיש אמון, כבוד, הערכה וחיבה אמיתיים - השמיים הם הגבול. ברגע שתתקרבו ותסירו את המחיצות תוכלו לפתח קשר חברי שלא יהיה מותנה בתנאים. ומאחר ובחיים הרי לא הכל מסתדר כמו בסרטים וישנם כידוע גם הרבה מקרים של נתק בין אחים או אחיות, לא מוכרחים ללחוץ. אם אחותך שהיא בחורה בת 25 יכולה להחליט איזה חיים היא רוצה, אולי כדאי לתת לה להתבגר קצת ולהחליט בשביל עצמה מה היא רוצה ואם מי היא מעונינת להתחבר, ובינתיים, תמשיכי לשמור על קשר עם שאר האחים והאחיות . וכמו שהדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות - שיהיה לכם בהצלחה.

עדי ואחותה שלום רב, הורים זה דבר נזיל מאוד, ומה שנשאר בסוף זה אתן עם האחים שלכן. נסו הכי טוב ליזום שיחות, בילויים, ולהתקרב. עדי

עדי שלום רב, נראה כי בינך לבין אחותך יש מערכת יחסים סבוכה ומורכבת שנמשכת שנים. הקושי בקשר עם אחותך מתבטא, כפי שאני מבינה, גם בקשריה עם שאר בני המשפחה, אולי המינונים ומובנים אחרים. את מספרת שהיא ניסתה ללכת לטיפול, אך זה לא הצליח ואף הרע את המצב. אכן קשה לחייב אדם בוגר ללכת לטיפול כאשר הוא לא מעוניין בטיפול, ולא משתף פעולה. לכן אני לא אמליץ לך לנסות לדבר איתה שתלך לטיפול, כי נראה לי שזה רק יחמיר את המצב ביניכן. זאת למרות שאולי אם היא היתה מוצאת מטפל/ת טוב/ה זה יכל להיות מצוין... ובאשר לקשר הסבוך שלכן, והקושי שנמשך כבר שנים ביניכן, אני מציעה דווקא לך שתלכי לטיפול. עצם הבנת המקום שלך למול התקפותיה, ויכולת העמידה שלך למול ההתקפות שלה, עשויות לקבל משמעות בתוך טיפול. תוכלי ללמוד דרכים להתמודד עם התנהגותה כלפיך, וכך אולי בצורה עקיפה משהו, תוכלי להמשיך ולחיות לצידה כשאת חסינה יותר, ועמידה אל מול התנהגותה והתקפותיה. בברכה, טלי פרידמן

שלום, עדיין יש לי שאלות בנושא.. האם תהליך של שיקום, או שיפור בהפרעת אישיות זו או אחרת באמצעות פסיכוטרפיה או משהו דומה לזה לא ייתכן בלי נוכחות של גורם נוסף (מטפל)? הרי מטפל הוא רק אדם עם ידע מסוים שמהווה מעין מדריך, בין השאר גם גורם לאינטראקציה ויישום של דפוסי חשיבה והתנהגיות חדשות שנלמדות, לא? חוץ מזה, האם לא רוב "העבודה" התורמת לשיפור נעשית ע"י המטופל עצמו בהדרכת המטפל? מה מונע ממני, כאשר רכשתי את הידע המתאים לתפקד כמטפל של עצמי? בנוסף אשמח אם תפנה אותי למקורות מידע בנושא

רון שלום אתה שואל שאלות מרכזיות בתחום אני עדין לא מצאתי תשובה ששכנעה אותי למה פסיכותרפיה עובדת (כאשר היא עובדת) ספק אם המשתנה הוא ידע במובן המקובל לטעמי נדמה לי שהעדויות מצביעות יורת לכוון של אינטראקציה עם אדם נוסף שיש לה ערך שיש נסיון להפעילה במסגרת כללים מסויימים שנועדו להבליט דברים מסויימים שביחסים מקובלים הם מושארים לרוב בצל לייחסים יש כללים יוצאי דופן יש תחושה ששמוש יוצא דופן זה תורם לאפקט המטפל ההנחה היא שהאינטראקציה היא המשמעותית אשמח להמשך עמי

תודה על תשובתך, נניח שהאפקט הטיפולי או "המשפר" בפסיכוטרפיה הוא בעצם האינטראקציה עם המטפל אינטראקציה זו היא בעצם איזה מודל של מערכות יחסים שהמטופל בונה ובזירה זו של אותו מודל הוא מנסה ומתנסה מבטא חווה ומלבן נושאים שנוגעים לו. האם הוא לא יכול ליצור לעצמו זירה שכזו ביחסים אחרים שהוא בונה? מלבד זאת, תמיד חשבתי שפסיכוטרפיה מורכבת הרבה מנקיטת צעדים כלומר להבין מצב מסוים להבין מה הגורמים לו ומה יכול לשפר את המצב ואז פשוט לבצע אותם. או הבנה שמצב מסוים נובע מגורם מסוים ואז דאגה לסילוק אותו גורם. כמובן שזה לא כל כך פשוט אך בגלל זה ישנם מחקרים רבים לכל תופעה בנפש האנושית. מה שקשה לי לקבל הוא שלבעיה רפואית מסוימת יתכנו שני פתרונות, האחד הוא פתרון תרופתי כימי מדויק להפליא אשר בעל השפעה ממוקדת ביותר(יחסית). השני (והמקובל יותר) הוא טיפול באמצעות שיחות אשר את תוכנן קשה להסביר והמיעצות דברים שאף אחד לא יודע עליהן כלום חוץ מהמטפל במקרה הספציפי. חייבת להיות דרך לצמצם את אפקט הפסיכוטרפיה בתופעה מוגדרת ומצומצת (כמו אצלי)לכדי: * עשה כך... * המנע מכך... * השתדל ל.... כמובן עד גבול מסוים ועד רמה מסוימת של אינדבדואליות. אבל מה שהרפואה יכולה לקטלג כ"הפרעה" מוכרת בעלת סממנים מאוד מדויקים (תיאור שקראתי, הדהים אותי בדיוקו למצבי) הייתי מצפה שתוכל לתת כדרך פתרון משהו יותר ספציפי מאשר פשוט המונח פסיכוטרפיה. אני מבין שהשאלות שלי הפכו כלליות מאוד אך לא קיבלתי תשובות לשאלות ספציפיות שלי כאן בעבר (כמו, איך מטפלים ב APD?). בתודה מראש.

אני מנסה להיכנס להריון שני כבר 8 חודשים ואני לא יודעת איך להרגיע את עצמי ולא לחשוב על זה כי אני נלחצת ומלחיצה את בעלי ולפני קבלת הוסת אני עוד יותר נלחצת ומפתחת בחילות וחוסר שקט ואני אפילו לא מצליחה להירדם וכל זה קורה שוב ושוב לפני קבלת הוסת ועצבים אחרי שאני מקבלת ומתאכזבת מאד וזה שובר אותי וכבר לא מעניין אותי כלום אפילו אם החברות שלי אין לי חשק להיפגש וגם לא מתחשק לי אפילו ללכת לנופש וכלום לא עוזר נסענו לבתי מלון בחול ולטיולים כדי שאני ארגע ואצליח אולי להיכנס להריון וזה לא עזר זה בלתי נשלט הלחץ שלי {יש לי ילד קרוב לגיל חמש ועכשיו אני נלחצת למה לא נכסתי להריון אחרי שהבאתי אותו ורק עכשיו החלתי לנסות, בעלי מעונין בעוד ילד ויש לנו יחסים מצוינים והוא מאד תומך ולא מבין למה אני נלחצת מצבנו הכלכלי מצוין ואני חושבת שאולי הלחץ גורם לי לא להכנס להריון אשמח לקבל חוות דעת נרחבת בתודה שקד..

מדברייך נראה כי אכן הלחץ מונע כניסה להריון. ידוע כי גוף- נפש קשורים זה לזה באופן הדוק. לדעתי את צריכה "להכריח" עצמך לא לחשוב על העניין לתקופה מסויימת וכן לצאת עם חברות ולבלות. ואז ברגע שתרגעי תוכלי להכנס להריון בלי בעיות.

שקד היי, את לא מספרת מה עשית עד היום (חמש שנים) כדי לא להכנס להריון אחרי ההריון הראשון. לפעמים גם כשמפסיקים עם הגלולה לוקח קצת זמן עד שמתקיימים התנאים המתאימים להריון. לא ציינת בת כמה את ובן כמה בעלך. יתכן דברים השתנו מאז ההריון הראשון ואולי הבעיה קשורה אליו (שינויים באיכות הזרע וכמותו) . אז אם זה שניכם מוטרדים כל כך אולי כדאי שתעברו בדיקות רק בשביל השקט הנפשי. כמובן שהקטע עם הלחץ הנפשי לא עוזר מבחינה פסיכולוגית. הגוף הוא מכונה משוכללת שעובדת בהרמוניה עם המחשבות והתחושות שלנו. תפסיקי להגיד לעצמך שזה בלתי נשלט הלחץ שלך. הרי זה הגוף שלך, הראש שלך ואת היא המחליטה. תנסי להפנות את המחשבות בכיוון אחר. תצאי עם חברות ותנסי לשוב למעגל החיים השגרתי. הרי בעלך תומך בך ולא מבין למה את נלחצת. אז באמת למה? זמן לכל ועת לכל חפץ כמו שאומרים. קחי נשימה ארוכה ותני לדברים להרגע ולהסתדר. בחיים הרי לא כל מה שרוצים מקבלים תיכף ומיד וכבר נאמר שהחיפזון מן השטן, אז קחי את הזמן שלך והכל יסתדר לטובה. בהצלחה

שקד שלום רב, כניסה להריון לא תמיד טיבעית וקלה כמו שזה נדמה לרובנו. לחצים, בעיות פזיולוגיות פשוטות, מתח ועוד עשויים להיות גורם מכשיל בתחום הכניסה להריון. את מתארת נסיונות כושלים במשך 8 חודשים, וניכרת ממכתבך המצוקה בה את מצויה. מצד אחד הייתי ממליצה לך כמו קודמותיי להניח את החרדה בצד, ולנסות להתעלם ממנה. אולם אני משוכנעת שניסית את זה, ומאד קשה כך סתם להתעלם מזה. מצד שני, אני חושבת מה כן ניתן לעשות כדי להוריד ממך מעט מהחרדה. ובכן אפשר לחשוב על כמה אפיקים: הראשון, ללכת למספר פגישות טיפוליות אצל פסיכותרפיסט. השני, ללכת לסוגי טיפולים אלטרנטיביים (שאני אישית מאמינה בהם, אבל צריך לברור את המטפלים הנכונים מבין כל החלטוריסטים שקיימים בשוק), שלישי, ללמוד מדיטציות או סוגי הרפיות שונות וכדומה. אני מאמינה שהנת את הלך החשיבה שלי. אני מאחלת לך בהצלחה. בברכה, טלי פרידמן

קראתי את הקטע על הגמילה הקשה.ובכל זאת רציתי לבדוק אם לאור הניסיון שלך אתה יכול לתת לי איזה טיפ בעינין משום שאני בדיוק נכנסתי עכשיו לקטע הזה (שלשום חפפתי את הקסנקס של הלילה ועד עכשיו אני מרגיש כמו אשת לוט) ............נ.ב אני עוקב קבוע אחרי כל האתרים עליהם אתה ממליץ ולא פעם מקבל עידוד אז תודה.

לך לאתר הזה: http://www.benzo.org.uk אני נגמלתי בעזרתו. את הספור שלי אתה יכול לקרוא בפורום התמכרויות של ואלה. תכניס את השם שלי למנוע החיפוש שם.

המון תודה לך.נכון לשעה זו ביקרתי רק בעמוד הראשי של אותו אתר .מה שיותר עניין אותי זה להגיע לסיפור שלך, לקח לי קצת זמן,אך כשהגעתי לא הצלחתי למצוא אותו במרוכז אלא על פני התכתבויות שונות שלך עם אחרים.מאחל לך שלווה ובריאות, ושוב תודה

Talk to me softly There's something in your eyes Don't hang your head in sorrow And please don't cry I know how you feel inside I've I've been there before Somethin's changin' inside you And don't you know Don't you cry tonight I still love you baby Don't you cry tonight Don't you cry tonight There's a heaven above you baby And don't you cry tonight Give me a whisper And give me a sigh Give me a kiss before you tell me goodbye Don't you take it so hard now And please don't take it so bad I'll still be thinkin' of you And the times we had...baby And don't you cry tonight Don't you cry tonight Don't you cry tonight There's a heaven above you baby And don't you cry tonight And please remember that I never lied And please remember how I felt inside now honey You gotta make it your own way But you'll be alright now sugar You'll feel better tomorrow Come the morning light now baby And don't you cry tonight An don't you cry tonight An don't you cry tonight There's a heaven above you baby And don't you cry Don't you ever cry Don't you cry tonight Baby maybe someday Don't you cry Don't you ever cry Don't you cry Tonight Copyright Guns N' Roses 1991

חוץ מזה אני לא יכולה להגיד כלום... ( כי יש לי אסוציאציות לשיר הזה . . . ) ( הקול של אקסל יכול להרוג אותך!!! )

ההיפך, אצלי הוא רק גורם לי לרצות לחיות...

היי אני רוצה לשתף, ולא רק משום שאני כל כך זקוקה לעזרה בתקופה האחרונה, אלא דווקא, משום שלא כתבתי לכן, דפני, אביב ואני רוצה. הפגישה האחרונה היתה זוועה. התאכזבתי. כל כך התאכזבתי הרגשתי את הבדידות הכי איומה בחיי. ("הגעת לכאן עם כרטיס ביקור לא קל" זה מה שנאמר לי, אני יודעת, צריך להוסיף שמן למדורה? צריך לדרוך על יבלות ולפזר מלח על פצעים פתוחים מדממים?) זהו. אמרתי לעצמי זהו. אני יוצאת מהטירוף הזה. מחוסר היכולת. מהדמעות, מהבכי מחוסר התפקוד שמופיע אחרי הפגישות האיומות הללו. וזו רק שעה אחת בשבוע אלוהים אדירים. איך אפשר להתגבר על כל כך הרבה כאב??????? אולם ועל אף הכל, יש בי תכונה (שהיא מן המזוכיסטיות) שאני צריכה להגיע לשפל שבשפל כדי להתרומם מעלה (כך עם הבולמיה, כך עם עבודה לא מספקת וכו') וכך כנראה גם בטיפול. ואולי וזו התקווה שהפעם התכונה האיומה הזו תביא רק טוב??? מי יודע? 5 פגישות - קצה קצהו של הקרחון של הטיפול הנפשי . אני יודעת שאני נמצאת בקליפות היבשות של הבצל (כך אני מרגישה) קליפה אחת גדולה יבשה שאין בה חיים, שאין בה תסיסות. יאוש, כן היאוש. יהיה בסדר נכון? רחלי

שתגובותיכן תמיד מעודדות ואפילו לקצת. תודה על התגובות הקודמות. רחלי

רחלי יקרה, קודם כל כן, יהיה בסדר !! היאוש קיים וזה הדבר הכי טבעי בעולם כרגע, גם אצלי זה היה ככה, אני אחרי 5 פגישות עוד לא ידעתי בכלל אם אני בטיפול או לא. אז עוד הגעתי כל פגישה ואמרתי שאני רוצה לעזוב את הטיפול וללכת, שאני לא יכולה איתו ועם הבולמיה ועם ההקאות ועם הייאוש וחוסר הכוחות אז אני מוותרת עליו. "כרטיס ביקור לא קל" - לאף אחד מאיתנו אין, בגלל זה הגענו לטיפול לא ? אם היה לנו כרטיס ביקור רגיל לא היינו שם מן הסתם, אבל זה לא נאמר בשביל לשפוך מלח על הפצעים, זה נאמר כדי להכין אותנו לקשיים ותחושות הקשות שאת מרגישה בדיוק עכשיו, לדמעות, לבכי ולחוסר התפקוד שמופיעים אחרי הפגישות ולתחושת הלבד. זה בא לאמר שיש בעיות, וצריך לעבוד עליהן, וזה יקח ממך בהתחלה לפחות הרבה כוחות, וישאיר אותך בסוף הפגישה במקום קשה, ורק עם הזמן, את תלמדי להשתחרר גם מהן, ויהיו גם פגישות טובות יותר ומחזקות יותר כשהדברים יתחילו לעלות ולהיסגר אצלך בפנים, ואולי בתקופות קשות התחושות הללו תחזורנה אבל אז יותר קל לדבר עליהן ולהתגבר עליהן. לכל מטפלת יש דרך אחרת להגיד שטיפול זה לא דבר קל, זה דבר קשה מאוד שמתלווה להמון רגשות סוערים ותוססים, ולהכין את המטופלת לזה, כדי שכשתגיע תחושת הלבד אחרי הפגישה, והיא לרוב מגיעה, המטופלת לא תברח ולא תוותר על הטיפול מתוך הייאוש הגדול, וגם שלך מצאה את הדרך שלה. וכן, כולנו בסוף צריכים לגרד את קרקעית התהום המסריחה הזאת כדי להתחיל לעלות, כנראה שגם פה אין דרך אחרת, ואני רואה את זה המון בפורום. עד שאתה לא נמצא כבר בקצה התהום וכמעט כמעט נופל, בדרך כלל לא מגיעה עליה, וזו תכונה מזוכיסטית ? אולי ? אבל גם כל תהליך ההרס העצמי והבולמיה הוא מזוכיסטי במידת מה, הוא כואב ומייסר, אז יש דמיון. רחלי, תמשיכי הלאה, עם כל החבילה הכבדה שאת סוחבת, ודברים יסתדרו, בסוף הענינים של הבית והעבודה והאחות וגם הבולמיה יתחילו למצוא כיוון ולהסתדר. אני איתך, עוברת מחדש את כל השלבים וכואבת, אבל גם יודעת שיהיה בסדר אם רק תמשיכי, שיהיו תקופות קשות, אבל יהיו גם תקופות של כוח וחוזק ויכולת, וגם עם הקשות את תלמדי להתמודד. אביב.

אביב יקרה, 1. ראי כמה עזרה את מעניקה במילותייך. אני חושבת שלכתך מפה יהיה הפסד משמעותי לנו....אולי תשקלי זאת שוב? 2. מילותייך לרחלי כדורבנות, בעיקר כעת. אני בטוחה שאת עומדת מאחרויי מילותייך...אבל האם את מוכנה גם כן להתמודד עם הקושי ולהמשיך הלאה? מחכה לתשובתך, טלי פרידמן

היי רחלי, כתבת המון דברים כואבים, אני בקושי יודעת ממה להתחיל... אולי אתחיל דווקא מהסוף: יהיה בסדר!! הימים הנוכחיים אמנם מלאים כאב, עצב וייאוש - אבל את יודעת שאת בדרך, שאת עושה משהו טוב לעצמך בכך שאת מנסה טיפול. אפשר לחשוב על זה כך: כשם שבמצבים מסויימים עזרה רפואית נאותה דורשת מהרופא להכאיב לחולה, לחטט בפצע הפתוח והמדמם, לנקות בכוח את המוגלה שהצטברה, לחטא בחומר אנטיספטי שורף... כך גם בטיפול. כל הפרוצדורות האלו מכאיבות מאוד, אבל הן חיוניות להבראה. כן, הגעת עם כרטיס ביקור לא קל. מי מאיתנו הגיע עם כרטיס קל?? רוב האנשים פונים לטיפול פסיכולוגי מתוך מצוקה גדולה, סבל מתמשך, ייאוש קודר... אף אחד מאלו אינו קל, ובוודאי שצירוף של כולם יחד הוא קשה. אבל רחלי, זה לא נאמר כדי לייאש אותך. אולי כדי להכין אותך לכאבים הצפויים, לפגישות קשות שעוד נכונו, למאבק ממושך. את הרי מוכנה למאבק הזה, כתבת כך בעצמך כשהחלטת ללכת לטיפול. ייתכן שהמטפלת שלך הייתה יכולה למצוא דרך ניסוח עדינה יותר, אבל זה בשום פנים לא מבטא ייאוש ממך!! זה נועד רק להכין את שתיכן נפשית לעבודה הקשה המחכה לכן. אגב, לדעתי כדאי גם לפתוח את הנושא הזה ביניכן, להביע את הפגיעה שחשת כאשר "הגדירה" אותך כך. נראה לי שהפגיעה הזו, ההרגשה שאולי מיואשים ממך או שאת מאכזבת היא נקודה חשובה שאת גוררת אתך לאורך חייך. כאב שעכשיו בא לידי ביטוי בטיפול אבל כנראה שמקורו עמוק הרבה יותר... אולי אני טועה, אבל שווה לבדוק. ודבר אחרון: את אמנם נמצאת בשכבה החיצונית של הבצל, כהגדרתך, אך זו בשום אופן אינה שכבה חסרת חיים! נכון שב"איזור הגאוגרפי" הזה של הבצל שלך מצויים בעיקר הפחד והייאוש, אבל גם אלו רגשות ח-י-י-ם ,שקיימים בך. ובדיוק כמו בקילוף בצל, צריך לעבור את השכבות העליונות הקשות כדי להגיע לליבה, למרכז ההוויה. (אלא שבניגוד לבצל, הליבה שלך לא תהיה כל כך שורפת ומייסרת! אז אולי נשתמש באלגוריה אחרת...?) רחלי, הייאוש הזה מכאיב, פוצע, אבל הוא חלק מהדרך. אי אפשר לדלג עליו, בדיוק מהסיבה הזו: הוא חלק מחייך, חלק המבטא את הקשיים, את הבדידות, את חוסר האמון שפעם משהו ישתנה... את כל מה שאינו מושלם בחייך , שאולי התכחשת לו זמן רב. אבל הייאוש הזה אינו נצחי. הייאוש הזה כנראה יופיע ויימוג לסירוגין במהלך הטיפול, אך בסופו הוא עתיד לפנות את מקומו לרגשות אחרים, חיוביים יותר, משלימים יותר. התקווה נראית כאילו נגוזה, אך היא תשוב. אל תתני לייאוש לנצח. הוא בר חלוף, רק החזיקי מעמד... אוהבת, דפני.

לאביב ודפני, אכן הדברים כואבים ואולם כאן איתכן אני מקבלת חיזוק להמשך הטיפול, לא לעזוב, לא להישבר בשלב כל כך מוקדם. נכון החלטתי ולכן גם אעשה ולו רק על מנת לומר לעצמי עשיתי. תודה על התמיכה אני זקוקה לזה הרבה. (מעולם לא נזקקתי לכל כך הרבה, כנראה שבאמת הכל צף עכשיו), רק פוחדת שלא אמאס, שלא אמאיס את עצמי על אנשים יקרים לי. מקווה שלא יתעייפו ממני. אני מודה לכן על תשומת הלב. על הדברים (אם כי הם בהחלט לא קלים) שמעוררים תקווה מחודשת. רחלי

רחלי יקרה, כפי שקודמותיי השכילו לכתוב, אכן מדובר בתהליך ידוע. הקושי הוא בלתי נפרד מהתהליך הטיפולי, הלוואי וזה היה אחרת, אבל זה לא. דרך הקושי והכאב, אנו מוצאים את הכוחות והיכולות שלנו. כמו הכאב שבצמיחת שיני החלב...זה כואב אבל בסוף יוצאות שיניים שעוזרות לנו לחיות ולהנות מאוכל טעים... אי אפשר לדלג על הכאב והקושי הנורא הזה, צריך לעבור דרכו. אני מחזקת את ידייך. מאוחר יותר זה יהיה קל יותר. אני בטוחה. טלי פרידמן

שלום לכם... איך אציג את עצמי....???... שאלה טובה?.. אני סובלת מדימוי עצמי נמוך... וכמו כן אני אובסיסיבית לגבי המראה שלי .. כלומר יש לי נטייה לשאוף לשלמות.. למרות שאני יודעת שההגדרה "שלמות " בעצם לא הייתה ולא נבראה.. אין אדם בעולמנו שהוא מושלם בכול המובנים... ובעקבות ההסתכלות המוטעית שלי לגבי החיים ולגבי עצמי.. אני מבודדת את עצמי ... שונאת את עצמי... ונמצאת במעגל סגור של תיסכולים למרות שאני מודעת שהאין זה צריך להיות כך... אך זה חזק ממני.. מאז ותמיד הייתי קיצונית... למשל אני כעת לא יודעת מה העתיד צופן לי... ובעקבות זה שאין לי שום יעד או מטרה זה נכון לטווח הקרוב... נכנסתי למעין מצב דכאוני כזה.. אני פונה אליכם אולי יש לכם עצות .. שיסיעו לי להתסתכל על החיים בצורה אופטימית יותר וחיובית... כדי שלא אשקע יותר ממה ששקעתי? ובכן .... תודה מראש שאנון.. נ.ב. אני נמצאת ביעוץ אך זה לא עוזר...

שאנון, קבלי את עצמך כמו שאת, ואם תאהבי את עצמך באמת רף ההגדרה שלך לגבי שלמות ישתנה. לא יכול להיות שאת רק שונאת את עצמך. בטוח שישנם גם צדדים בך שאת אוהבת. תסתכלי עמוק בפנים ותראי כמה דברים נהדרים שיש בך. ובאותה הזדמנות תחשבי מה היית רוצה לעשות. מהם הדברים שבאמת מעניינים אותך, איזה כיוון או תחום מושכים ומסקרנים אותך. הרבה מאד ממה שצופן לך העתיד הוא מה שתחליטי היום. את היא המנווטת את חייך ואם תחליטי מה את רוצה תשיגי כל יעד שתציבי לעצמך. עם רצון, אמונה וציפייה אין דבר שלא ניתן להשיג. בטווח הקרוב אולי תנסי למשל ללמוד משהו בתחום חדש ושונה לגמרי ממה שעסקת בו עד היום, שימלא אותך ויאפשר לך להשקיע את האנרגיות בכיוון חדש. ובמקביל, תנסי ליצור קשרים עם אנשים (חברה טובה אחת או שתיים לפעמים יכולה לחולל מהפכה אמיתית). הכי חשוב שתדברי על עצמך, תשתפי אחרים בתחושותיך ותני להם הזדמנות להכיר אותך ולראות את הצדדים הנפלאים שבך. קיצוניות היא תכונה שמאד אופיינית בגילאים הצעירים. עם הזמן תקבלי פרספקטיבה אמיתית ותגיעי לאיזון והרמוניה בין עצמך והסביבה. שאנון, כל החיים לפניך, את צעירה, בריאה ואנרגטית. כל מה שאת צריכה הוא להחליט על כיוון שיוביל אותך לדרך המלך כדי להגשים את המטרות שתציבי לעצמך. ולהגדרה מושלם - מושלם כמו יופי הוא בעיניו של המתבונן. הגדרה של מושלם לגבי מישהו אחד אינה תואמת להגדרת משולם אצלך למשל. כל אחד רואה את המונח מושלם ברמות המידה שלו. ובקיצור - לרדוף אחר ה"שלמות" משול לכלב הרודף אחר זנבו. השתדלי לחשוב מחשבות חיוביות ותני מבט אופטימי. האמיני יותר בעצמך ואז הדימוי העצמי שלך יעלה בעינייך. תני לעצמך יותר קרדיט. היי בריאה ומאושרת ודרך צלחה. שלמות היא

שאנון, קבלי את עצמך כמו שאת, ואם תאהבי את עצמך באמת רף ההגדרה שלך לגבי שלמות ישתנה. לא יכול להיות שאת רק שונאת את עצמך. בטוח שישנם גם צדדים בך שאת אוהבת. תסתכלי עמוק בפנים ותראי כמה דברים נהדרים שיש בך. ובאותה הזדמנות תחשבי מה היית רוצה לעשות. מהם הדברים שבאמת מעניינים אותך, איזה כיוון או תחום מושכים ומסקרנים אותך. הרבה מאד ממה שצופן לך העתיד הוא מה שתחליטי היום. את היא המנווטת את חייך ואם תחליטי מה את רוצה תשיגי כל יעד שתציבי לעצמך. עם רצון, אמונה וציפייה אין דבר שלא ניתן להשיג. בטווח הקרוב אולי תנסי למשל ללמוד משהו בתחום חדש ושונה לגמרי ממה שעסקת בו עד היום, שימלא אותך ויאפשר לך להשקיע את האנרגיות בכיוון חדש. ובמקביל, תנסי ליצור קשרים עם אנשים (חברה טובה אחת או שתיים לפעמים יכולה לחולל מהפכה אמיתית). הכי חשוב שתדברי על עצמך, תשתפי אחרים בתחושותיך ותני להם הזדמנות להכיר אותך ולראות את הצדדים הנפלאים שבך. קיצוניות היא תכונה שמאד אופיינית בגילאים הצעירים. עם הזמן תקבלי פרספקטיבה אמיתית ותגיעי לאיזון והרמוניה בין עצמך והסביבה. שאנון, כל החיים לפניך, את צעירה, בריאה ואנרגטית. כל מה שאת צריכה הוא להחליט על כיוון שיוביל אותך לדרך המלך כדי להגשים את המטרות שתציבי לעצמך. ולהגדרה מושלם - מושלם כמו יופי הוא בעיניו של המתבונן. הגדרה של מושלם לגבי מישהו אחד אינה תואמת להגדרת משולם אצלך למשל. כל אחד רואה את המונח מושלם ברמות המידה שלו. ובקיצור - לרדוף אחר ה"שלמות" משול לכלב הרודף אחר זנבו. השתדלי לחשוב מחשבות חיוביות ותני מבט אופטימי. האמיני יותר בעצמך ואז הדימוי העצמי שלך יעלה בעינייך. תני לעצמך יותר קרדיט. היי בריאה ומאושרת ודרך צלחה. שלמות היא

שאנון שלום רב, לדעתי דווקא במצבים "אנמיים" שכאלו, שיש תחושה של חוסר גדול, אך לא ברור מה בדיוק חסר, יש צורך בעירוב של מישהו חיצוני, עדיף איש מקצוע. אץ מספרת שאת בייעוץ, אך זה לא עוזר. אולי תכתבי מעט על הייעוץ, למה את חשה שזה לא עוזר, וקצת תספרי גם על עצמך. בברכה, טלי פרידמן

חמודה, אני לא יודעת למה, אבל ניסיתי לשלוח לך מייל בערך ארבע פעמים, ובכל פעם אני מקבלת הודעת שגיאה מסוג "כתובת לא קיימת". וניסיתי את כל הצירופים האפשריים! מה יהיה? איך אשלח לך את הוראות הנסיעה?? אביב שלי, כשאת קוראת את ההודעה הזו, פשוט שלחי לי לאימייל שלי משהו, ואני אעשה reply , זה נראה לי הפתרון הכי פשוט והכי בטוח. אוהבת, ומחכה למייל ממך! דפני.

דפני מקסימה, בוקר טוב, שיהיה לך יום מקסים, ובלי המון לחץ.. שלחתי את האימייל, מחכה לתשובה, גם בלי לחץ, מקסימום אני אסתדר, עם הנחיות טלפוניות. שלך אביב.

אתה לא רוצה להיות לבד, ושונא את זה... אבל... אתה גם לא רוצה אף אחד. מעדיף להסתובב בלי לדעת לאן, או סתם לשכב על המיטה ולבהות בתיקרה, לחכות שהזמן יעבור, ולרצות כ"כ שהוא יעצור... ולהרגיש כאילו חפרת לך בור ענקי מבפנים שאף אחד לא טרח למלות... ולרצות לבכות על החוסר אונים הזה, כי גם לבכות אי אפשר... ולא לראות ולא לשמוע... כלום... ולא איכפת לך בכלל. אולי איכפת לך מידי... אבל זה לא חשוב, וזה לא נגמר, ושוב חושך, ושוב לא נרדם... כמו עכשיו... כל הזמן....

החושך הזה כבד עליי, רוצה למות... רוצה שתקחי ת'חיים שלי, שתקחי ת'כוחות שלי, הם מגיעים לך יותר, ואני אלך....לאינשהוא.... ולא אחזור... את תקבלי חיים מסויימים, לא תצטרכי להתאמץ, יהיו לך שני יצרים, יצר של כוחות ואמונה, ויצר של הרס ושנאה... מה שיהיה הלאה כבר תלוי בך... ... (אני כבר חסרת אונים ) ...

And As We Wind On Down The Road Our Shadows Taller Than Our Soul There Walks A Lady We All Know Who Shines While Light And Wants To Show How Everything Still Turns To Gold And If You Listen Very Hard The Tune Will Come To You At Last When All Are One And One Is All To Be A Rock And Not To Roll

Jacki גם בכל חושך הכי נורא תמיד אפשר לראות נקודת אור. תצמדי לנקודה הזאת והיא תגדל ותהיה לאור גדול ושופע שיעטוף אותך ויחמם אותך וישטוף אותך באהבה. אהבה, תקווה, אמונה וחלום - תתחילי בקטן ותגיעי רחוק. תני לדברים לקרות. צאי מהחושך אל האור. עם המון כוחות ותעצומות נפש. עם הרבה אנרגיה חיובית ותקווה. איננו יכולים להקריב את עצמנו למען מישהו אחר (כמו לתרום כליה למשל). את ההרס והשנאה - השאירי לשדה הקרב. עלי על הדרך שתוביל אותך לאור, לשקט נפשי למנוחה ולנחלה. קנחי את הדמעות ושמרי אותן לרגעים בהם תזדקקי להן באמת. חייכי אל עצמך ואל העולם. ותראי כמה שיהיה לך טוב. עשי למען עצמך ואל תשקעי במצב של חוסר אונים. החיים שלך הם רק שלך ואיש לא יחיה אותם מלבדך. חדלי למות והתחילי לחיות.

הייייייי חמודה מה שלומך? כול כך התגעגעתי איפה היית הרבה זמן? תראי קראתי ואני דיי חושבת שאת צודקת וגם...... אבל קשה לקבל זאת,מה היית עושה? דרך אגב בת כמה את?????

היי נטלי מה שלומך? אני מקווה שהכל בסדר אצלך. אני בת 22 כבר אמרתי לך שגם אני דיי ביישנית וקשה לי קצת בחברה. אז הלכתי לפגישה אחת אצל פסיכולוג וזאת על מנת לקבל אבחנה כלשהיא ואולי טיפ שיוכל לעזור לי. לפי דעתי זה מה שעליך לעשות. יכול מאוד מאוד להיות שיש לך חרדת חברה ואם תקבלי אבחנה מהפסיכולוג שזה אכן נכון אז הפתרון קל מאוד - תרופות אילו תרופות מאוד נפוצות (אפילו דודו טופז לוקח אותם). לכי ותנסי. הרי אין לך מה להפסיד דרך אגב מה תאריך הגיוס שלך? בהצלחה דנה

הייייי מה שלומך?אייך את מרגישה? לפי דעתי או ששתינו צודקות או שפשוט חייבים להשתנות!ככה לפחות לי נראה, את בת 26?ועדיין זה מפריע גם בגיל כזה? מפחיד נורא. תאמת אין לי מה להגיד אני כולי חסרת אונים בקשר לזה? יש לך סיבה בכלל לכול הבעיות האלה? נראה לי שלא כי את מקסימה. (תהיה חזקה ) ביייייייייייייייייי לילה טוב...

תודה נטעלי את כזו מתוקה. למה את מתכוונת אם יש לי סיבה? לא כל כך הבנתי על מה כתבת

אני הייתי בצ'אט אני לא אהיה שקרנית-הנושא לא עניין אותי במיוחד,אף על פי שהתשובות היו תמיד לעניין.(מותר לכם לשמוע ביקורת?) מה שעניין אותי שם הוא לפגוש מישהו שסיפר לי משהו בפרטי שממש שיקף לי את עצמי... זה היה מדהים.

שלחתי לך מייל עם קובץ וורד שכתבתי לפני כמה ימים,פשוט לא הרגשתי מספיק יציבה על מנת לשלוח לך אותו עד עכשיו. וחשיפה של פרט שאולי ישמח אולי יפתיע אותך מעט. כמובן,הכל בזמנך החופשי לילה טוב, אני.

מצטער שכחתי מה רציתי לומר!!!!!!!!!!

נו באמת... למה לא היית בצ"ט? יכלת לשאול שם את כל מה שכבר הספקת ככל הנראה לשכוח... :) ליל מנוחה

ואני שכתי לומר לך משהו חשוב: לא הבהלת אותי אז כשאמרת שאתה מפורום הלם-קרב פשוט התנתק לי האינטרנט ולא היה לי חשק להתחבר שוב מצטערת...

טוב אני שמיחח

אז לא רק אני סנילית פה הא?

את כסף קטן" לעומתי אני עברתי קורס בסנילייות" ויש לי אפילו תעודה על הקיר חחחחחחחחחחח

שלום רב! מזה זמן הנני מחפשת נואשות מסגרת טיפולית לבן בוגר שחזר ממסע בהודו וירד מהפסים, הוא במצב פיזי ירוד ביותר בתת זונה,שונא את משפחתו ואת העולם . שמעתי על כפר שיקום לנפגעים דומים ואיני מצליחה לאתרו. כמו כן אולי יש מסגרת טיפולית אחרת לסוג כזה של פגוע נפש בגיר. אודה על קבלת תשובה ,

גילה שלום רב, אכן קיים כפר טיפולי שכזה, אך אינני זוכרת את שמו. אנסה לברר בימים הקרובים. בברכה, טלי פרידמן

גילה שלום המסגרת המטפלת בנושא הנו כפר "איזון"- בחזרה למסלול. לדעתי זה נמצא בקיבוץ בחוף הים באזור הצפון. מספר הטלפון של הכפר- 04-6100992/3 בהצלחה, ענבל

תודה ענבל, זה אכן המקום. ולגילה, כדי שתתקשרי ותבדקי איתם מה ניתן לעשות עם הנער. בברכה, טלי פרידמן

תודה מקרב לב על המידע החיוני בברכה, גילה רענן.

גילה שלום מאנשים הבודדים שאני הכרתי שחזרו עם קשיים מהמזרח לא השתכנעתי שיש הצדקה לאפיין אותם כיוצאי דופן ולכן אני לא בטוח שיש צורך במסגרת טיפולית מתמחה בהצלחה עמי

לאנשי המקצוע שלום רב, אני מבקשת להתייעץ עמכם בשליחות של אב לילד בן 13, המוגדר כסובל מפוביה חברתית קשה (בנוסף לדיסלקסיה מאובחנת). הילד מטופל בסרוקסט, וטופל במחצית השנה האחרונה בטיפול פסיכולוגי, אשר הופסק ע"י הפסיכולוגית (היא הרימה ידיים). הפסיכיאטר שעמו מתבצע המעקב התרופתי המליץ לאב על אשפוז פסיכיאטרי - האב מתנגד בתוקף, ומרגיש אכזבה רבה מדרך האבחון והטיפול שקבל. הילד מסרב להגיע למסגרת לימודית כלשהי, האב נמצא בהליכים לקבלת אישור ממשרד החינוך ללימודי בית. בקשתי לקבל יעוץ בשני מוקדים קריטיים כרגע: האחד - המלצה לגורם טיפולי-פסיכולוגי/פסיכיאטרי בעל ידע ומומחיות בתחום בעיה הנפשית של הילד. השני - המלצה לגורמי טיפול/מסגרת חינוכית יחידנית בתחום טיפול בבע"ח, שזה התחום המרכזי שמהווה נקודת כח ואחיזה עבור הילד. בתודה מראש, מירי.

שלום רב, יש לי פעילות יעוצית שקשורה במערכת החינוכית, וידוע לי על פתרונות מאד יוצאי דופן ומגוונים. פנו אלי במייל האישי (הקלקה כל שמי המוכחל תביא אתכם לתיבה עם המייל והאתר שלי), עם מידע על מיקומכם, ותקציר האבחונים והנסיונות עד כה, ואנסה להמשיך משם. כל טוב ד"ר יוסי אברהם

תודה על תשובתך. CFS = Chronic Fatigue Syndrom, או תסמונת התשישות הכרונית. היא מתבטאת בחולשה, כאבים ועוד. אתייעץ עם הפסיכיאטר, אך מהי המלצתך לגבי מרגיעים אחרים, למיטב ידיעתי גם קסנקס / ואבן ממכרים, וכמו שהבנתי כשנותנים סרוקסט אז יש צורך לתת גם מרגיע נגדי. מהו משך זמן השימוש שעלול להוביל להתמכרות? בתודה מראש, מוטי.

ביחס למקובל

מוטי תודה סרוקסט לא ממכר. מה שכן הוא משנה את האזון במוח ולכן עם הפסקתו יש לעושת זאת בהדרגה אין בהכרח צורך במרגיע נוסף בשלבו עמו אלא בחלק מהמקרים וגם אז לרוב רק זמנית בתחילת הטפול או לעתים כתגבור לגבי מרגיעים נוספים - תלוי בהערכה שלמה של מצבך ספק אם צריך בהצלחה עמי

תודה על תשובתך!

קראתי את ההודעה שלך ישר כשנכנסתי הביתה והיה בה משהו קצת מבהיל.לא בגלל שהתחושות נראו לי שונות ומפחידות (עם כל הציניות-הלוואי...),אלא דוקא בגלל שבימים האחרונים אני מסתובבת עם אותה התחושה הריקנית הזו. אני לא אומרת שאני לא עושה טעויות אבל בדבר אחד אין לך צורך לומר לי שצדקתי והוא שלא להרגיש כלום,לא מסדר שום דבר במוח,רק להיפך.תנסי לחשוב על כך כאילו את מסדרת המון המון ספרים בכל מיני צבעים,גדלים וצורות,במקום לפי סדר מסויים על מדף,את פשוט זורקת אותם לתוך ארגז צר וארוך... מה קורה? לא רק שלא תראי שום דבר (אולי את מה שמלמעלה,אבל תמיד את יודעת שמה שבאמת צריך נמצא לו אי שם בקרקעית) ,אלא שגם לפשפש שם לא תוכלי וכדי למצוא מה שאת צריכה תצטרכי להפוך את כל הארגז,לשפוך את תכולתו על הרצפה,להסתכן שמשהו יקרע שם בדרך ואז בכל הבלאגן,אם עדיין תשאר לך סבלנות,תמצאי מה שחיפשת. זה בדיוק מה שקורה שאוגרים רגשות במעין "צינור" צר מאוד וארוך,הלחץ בו מאוד גדול וככל שהמים מתקדמים בתוך הצינור הלחץ בו יותר גובר מאחר והמהירות של המים בצינור גוברת... אני מקווה שהבנת את שני הדימויים שלי ואם לא אני אסביר לך במילים פשוטות דברים שכבר הסברתי לך בהודעה מלפני כמה ימים ואני גם אוסיף: מה שהפחיד אותי בלקרוא את ההודעות שלך הוא שאני ממש מזהה את התחושות הללו,הקירות שסוגרים ולוחצים ,מים מציפים את כל איברי הנשימה והריקנות החזקה הזו,העובדה שאת אפילו לא יודעת איך להרגיע את זה,ואם זה יעבור בכלל...פעם אחר פעם תהיתי לעצמי האם הפעם אני אעבור את זה או שסופית אני אשתגע... החסימה... אבל טוב שאת יודעת איך להסביר את זה,איך לדבר על זה,כי אני עד עכשיו לא ידעתי.במצב הזה אני לא יכולה להעזר באף אחד,גם אם אני מנסה-אחרי כמה שניות הסבלנות נגמרת לי ואני מחפשת דרך לפטור את האנשים מעליי(כן,כן אולי אתם מזהים..מי שקורא..) כנ"ל לגבי עיסוק בפעולות העשויות להקל ולהרגיע... זו החסימה,היא חוסמת הכל. אולי רק אצלי זה ככה...אולי הרגשות שלנו זהים רק בחלקם... ועזבי סמנטיקה,המטפלת שלך חושבת שמדובר ב"עוד סוג של דיכאון",המטפלת שהייתה לי אמרה לי שזה "עוד סוג של התקף חרדה", אבל זה לא מה שחשוב-חשוב להחזיק את עצמך ולהתגבר על מה שזה יוצר- ריקנות תחושת חוסר אונים בדידות כי זה זמני וזה עובר,וזה הורס דברים בדרך... את זוכרת שבאחת ההודעות שלי רשמתי לטלי משהו על מחשבות שניות על טעויות טקטיות שעשיתי במהלך חיי? והיא ענתה לי משהו על "אסימונים שנופלים לאט לאט?" ובכן,מרבית האסימונים שלי שנפלו,היו על חוסר היכולת לפתוח מעצמי כשהיה יותר מדי קשה...על ההדחקה של הדברים עד רמה של התפרצות...פעם אחר פעם...שבכל פעם התמוטט משהו אחר או בתוך עצמי,או בחיי. מעין דבר שכיניתי אינסוף פעמים "פלונטר שאינו ניתן להתרה..." ואני לא רוצה לפתח את העניין החסימה אצלי יותר מדי.זה קרה מתישהוא ובלי שליטה,ומחוסר ברירה וברגע ששום דבר כבר לא נראה לי חשוב יותר לפני המון זמן, כל זה ועדיין יש לי רגשות אשמה על ההתעללות הנפשית שהעברתי את עצמי (והתעללות רגשית שאולי העברתי אחרים). אז אל תעשי את זה מבחירה... זה לא פיתרון.תאמיני לאחותך הגדולה.בבקשה... היא אולי כבר מקרה אבוד...

שכחתי עוד משהו... אני אמנם לא חשבתי ממש על היפונוזה... אבל פעם איזו פסיכולוגית שהלכתי אליה לכמה פגישות אמרה לי שלדעתה פסיכואנליזה יכולה לעזור לי... אותי מפחידים הדברים האילו,אותך לא?

אני לא חושבת שיש פה מקרים אבודים, שום דבר לא אבוד. אתה יוצר לעצמך עולם "אבוד", חי איתו, מתרגל אליו, אז למה שלא תרגיש ככה? מקרה אבוד זה מקרה שהחולה מוותר לעצמו. נקודה. אין לך מושג כמה שמחתי לראות את מה שכתבת, כ"כ השקעת, זה היה יפה, נוגע....תודה. בקשר לפסיכואנליזה...אני צריכה לחשוב על זה... מי עושה את זה? רק פסיכיאטרים יכולים? דבר שני, אני נוראאא ניסיתי להחזיר את עצמי למסלול שהייתי בו פעם, אבל באמא'שלי - לא הצלחתי! ואז זה מאכזב כזה.... DAMN IT!

האם כדאי " לחצות את הנהר " רק כשמגיעים אליו... או עדיף להתכונן מראש... מה דעתכם??? הנהר = עתיד = לא תמיד ידוע בברור...

היי יעל, מעניין מה את חושבת בענין הזה, אבל הגישה שלי אומרת שאי אפשר להתכונן למשהו שהוא לא ברור ולא ידוע וטומן בחובו כל כך הרבה הפתעות. יום אחד אתה עובד, יום אחרי זה מפטרים אותך, איך אפשר להתכונן לזה ? אתה לא יודע מראש שיפטרו אותך, אף אחד לא שולח לך סימנים לזה, וביום בהיר אחד זה נופל עליך כמו פצצה. אז לכאלה דברים בטוח אי אפשר להתכונן, וצריך פשוט לספוג את הגל ולזרום עם הזרם ולאן שהוא מוביל אותך. אבל מעבר לזה, גם לארועים שאתה יודע שיקרו קשה מאוד להתכונן ולהכין את עצמך, התגובה בדרך כלל שונה מהציפיות ולא תואמת את ההכנות. אצלי בכל אופן. לדוגמא, המוות של אבא שלי, שהכינו אותנו מראש, וידענו וראינו שזה מתקרב, והכנו את עצמינו לזה, ואז בסוף, בכל זאת המכה לא נמנעה, הכאב לא נחסך, ושום הכנה שעשינו לעצמינו לא ריככה את גורם ההפתעה וההלם והשוק, ולא עזרה בהתמודדות. אני בדרך כלל צופה את המשבר מתקרב, לפני ארועים מסוימים לפחות שידועים מראש כקשים, כמו האזכרה של אבא, החגים, וגם את העליות, כמו לפני התחלת העבודה החדשה, מכינה את עצמי עד כמה שאפשר, אבל בסוף זורמת עם הדברים ולאן שהנהר מוביל אני איתו, אם צריך להתכופף מתחת לגל ולתת לו לעבור, אז אני עושה את זה, אם אפשר ויש במה להלחם, גם את זה אני כבר יודעת, ואם צריך לשמוח ולחייך - בזה אני גדולה. אביב.

הבעייה הכי גדולה בעצם, מתחילה מהעובדה שאני תמיד חושבת שיקרו כל מיני דברים ,שבסופו של דבר לא קורים (אבל אולי עוד יקרו... ????) ואני כל הזמן בתחושה של הכנה אליהם ..... זה גרוע אני יודעת !!!! אני רוצה לחיות בצורה כזו שרק ברגע שאגיע לנהר - אחצה אותו אבל איך עושים את זה ???

נכון שיום חמישי זה בעוד יומיים..... אבל אני פשוט כבר לא מסוגלת לחכות יותר. אני משתגעת מעצמי. אני לא יודעת למה , אבל אני תמיד חושבת שמשהו רע עלול לקרות. לא חשוב מה . אני כאילו מצפה שבכל רגע תגיע הודעה רעה. מאוד קשה לי לחיות ככה. יש לי לכל מצב מיליון תסריטים ( בעלי סוף רע . כמובן ) שעוברים לי בראש וממש גורמים לי להרגיש רע. אני מתחילה להזיע , ולרעוד. קשה לי עכשיו. ואני מנסה להשיג את בעלי בפלאפון , ומשום מה הוא לא עונה. והאם זה עוזר לי ? לא ולא!!!!! כמובן שאני חושבת על משהו רע שאולי קרה לו ובגלל זה הוא לא עונה...... נו, וההגיון אומר לי שאני סתם נלחצת. אבל מה להגיון ולרגש. למה זה קורה לי כל פעם מחדש? הלחץ הזה...... הפחד....... יום חמישי נראה לי רחוק מתמיד......... בילי

בילי יקרה, אני מבינה את הלחץ שלך, במיוחד לאור התקופה הכל כך מגעילה, זוועתית ומבעיתה בארצנו. אולם לצערי היכולת שלנו לחזות את שיתרחש היא אפסית, או בעצם, בלתי אפשרית. אני קוראת שאת כותבת שאת יודעת שמדובר בלחץ שלך, ואכן כך. עליך להעסיק את עצמך בדברים שטותיים אפילו, תדליקי טלויזיה/רדיו, דברי בטלפון, צאי החוצה לטייל, לכי לפגוש חברים/משפחה, פשוט תעבירי את הזמן איכשהו...ויום חמישי יגיע מהר יותר. האם את לוקחת תרופות? אני חושבת שדווקא במצבים שכאלו, תרופות הרגעה עשויות להיות קב תומך ומסייע, אך לצורך כך יש לשאול את ד"ר אבני... החזיקי מעמד. טלי פרידמן

בילי תגידי מתי הוא מסיים את המילואים? אל תידאגי יהיה בסדר ויום חמישי לא כזה רחוק... אז תחזיקי מעמד. אוהבת שרה

בילי יקרה שלי, יהיה בסדר, עברת כבר את כל הימים הקשים של ההמתנה והלבד, ושרדת, אז עוד יומיים. נכון, הסוף בדרך כלל הכי קשה, כבר מרגישים ויודעים שהוא חוזר הביתה, ועדיין אי אפשר לגעת בו, הוא לא פה באמת, אבל הוא קרוב. עוד יומיים, תנשמי עמוק, תמצאי לעצמך כמה שיותר תעסוקה, כמו שטלי אמרה, ולא תרגישי והוא פה איתך, ובינתיים יש לך אותנו להעביר קצת את הזמן, שזה אפילו לא מתקרב, אבל זה משהו. מחזיקה אצבעות שהיומיים יעברו מהר. אביב.

בסוף לא הסתדרו הימים והשעות... ממש כאילו תמיד אבל תמיד משהו חייב לקרות אני כבר לא יודעת מאיפה להמשיך לחפש... אני.

אינשם, תבקשי ממנה הפנייה הלאה. זה הכי פשוט והכי טוב. בברכה, טלי פרידמן

.

אורית, באיזה הקשר זה נאמר? עדי

קראתי על הנושא באחת ההודעות של מישהו מאתמול ולא הבנתי על מה מדובר

אני צריך עזרה בלמצא פסיכולוג - פסיכוגריאטר המוכן לעשות ביקורי בית באיזור בת-ים.

מותר לשאול מדוע חשוב לך עניין ביקורי הבית?

MS שלום רב, יש הבדל בין פסיכולוג לבין פסיכוגריאטר שזה פסיכיאטר שעשה התמחות נוספת בגריאטריה. לשם מה אתה זקוק לאיש מקצוע? האם לצורך טיפול פסיכולוגי? או לשם הערכת מצב של קשיש? בברכה, טלי פרידמן

הי, אני צריך את זה לבדיקה של אמי שלא ברור לי מה בדיוק יעזור לה. היא מסרבת ללכת לבדיקה מחוץ לבית ולכן הייתי רוצה להביא לה רופא הביתה. בגלל גילה אני חושב שעדיף פסיכוגריאטר מאשר פסיכיאטר רגיל.

שלום רב אתה מוזמן לשלוח למייל האישי שלי (הקלקה על שמי המוכחל תביא אותך לתיבה עם המייל והאתר שלי) מעט יותר מידע על המתרחש, ועל ציפיותך לסיוע. כללית, ביקורי בית נעשים, אבל כאשר סביר לצפות כי יש יתרון טיפולי בכך, ולא רק כשיש מי שמוכן לשלם בעבור הנוחות. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אני בת 27 ובני הוא בן שנה וחודשיים. כל פעם שהוא קצת מתעצבן הוא מרביץ לעצמו בראש ! כשאני מבקשת ממנו להפסיק הוא עושה דווקא ומרביץ לעצמו עוד יותר חזק ומושך לעצמו את השערות. שאלתי איך ניתן למנוע זאת? ולמה הוא עושה את זה ?

קרן, אולי תפרטי עליו, עלייך ועל הקשר ביניכם? אני חושבת שזה לא גיל שהם יודעים לבטא את הכעס במילים ואולי בגלל זה הוא עושה את זה. עדי

אני מעל גיל 35 וישלי רשיון נהיגה מזה שנתיים. איני נוהגת בגלל שאני לחוצה על הכביש ופוחדת לפגוע במישהו. אחי נהרג בתאונת דרכים לפני הרבה שנים. שאלתי היא :האם ייתכן שיש קשר בין החרדה שלי לבין האסון המשפחתי ?איך ניתן להתגבר על בעיה זו? ברצוני לציין שעצם העובדה שאני לא נוהגת מכבידה עלי מאוד ומונעת ממני לחיות באופן חופשי.אנא כתבו לי אם יש גורם מקצועי שניתן לפנות אליו. תודה.

היי אלמונית יקרה, נראה לי שיש קשר בין החרדה לבין האסון. עדי

שלום עדי , נחמד שאתה מתעניין בבעיות של אחרים, האם אתה איש מקצוע?(שואלת ברצינות)

לאלמונית שלום רב, אין אפשרות לקבוע בוודאות שיש קשר בין מות אחיך בתאונת דרכים לבין הפחד שלך מלנהוג, אך הסבירות שקיים קשר כזה גבוהה, בעיני. לדעתי טיפול ממוקד בחרדה עשוי להיות תשובה הולמת לבעייתך. אם את מעוניינת בסיוע במציאת מטפל, כתבי לי לאימייל, ורשמי פרטים בסיסיים אודותייך: גיל, מקום מגורים, העדפת מטפל/מטפלת, האם את מעוניינת בטיפול ציבורי או פרטי וכל מה שנראה לך לנכון. בברכה, טלי פרידמן

טלי, תודה.

כמה פרטים שאולי יסייעו לתמונה להתבהר. אשמח לשמוע את דעתך... דפני.

היי דפני, לא קיבלתי ממך אימייל עם הוראות, אז איך אני אגיע ?? :-((. אני מתגעגעת, אז גם אם לא תסבירי לי איך, אני אמצא את הדרך לבדי :-)). שיהיה לך יום של כיף, ובלי לחץ עם הפרוייקט. שלך אביב.

אביב שלי, את רואה, מרוב לחץ אני לא בן אדם... אז הנה, אני נכנסת לאימייל ושולחת לך הוראות מדוייקות. אני לא אקח את הסיכון שלא תגיעי...!! אוהבת אותך, מתגעגעת, ו... שמחה שיום שישי כבר קרוב! דפני.

עניתי. :) טלי פרידמן

ישנם מצבים בהם אני נפגעת ולא מראה לאדם שמולי שנפגעתי ואפילו לא מתעמתת איתו ולא אומרת לו מה דעתי. יש בי מין פחד להתעמת. בדרך כלל, אני שותקת ו/או יוצאת מהמקום ו"אוכלת" את עצמי מבפנים. איך משנים את הדפוס הזה? איך מפתחים "עור של פיל"?

סאלי שלום, לדעתי, המצב האידיאלי שאת צריכה לשאוף להגיע אליו הוא שתלמדי להיות אסרטיבית, לדעת לעמוד על הזכויות שלך וזה אומר גם להביע תחושת כעס במקרה שאת נפגעת. אחרת האדם הפוגע אפילו לא יבין שהוא פגע בך וימשיך לעשות זאת גם בעתיד. כמובן שאת צריכה להחליט אלו דברים את לא מוכנה להתפשר והם הקו האדום מבחינתך ולעומת זאת להניח לדברים שאינם משמעותיים או שווים ויכוח ואז באמת לא שווה לקחת ללב ולאכול את עצמך מבפנים. ומי אמר שאת צריכה לפתח עור של פיל ? בסך הכל את צריכה לשכלל את הטכניקה של מיון הדברים המרגיזים באמת וכל שאר הדברים האחרים. אבל זה לא אומר שאת צריכה לאבד את הרגישות והאיכפתיות. וכמו שאומרים גם מסע בן 1000 קילומטרים מתחיל בצעד אחד, לא יזיק אם תתעמתי פעם אחת ואחרי שתראי שהשד אינו נורא כל כך ובסך הכל זה עושה לך טוב, מי יודע יכול להיות שאחרים יחשבו פעמיים באם להתעמת איתך. הקיצר, מה שחשוב זה לשמור על פרופורציות ועל איזון נכון ולת לכעס ביטוי מדי פעם, אחרת אם שומרים יותר מדי דברים בפנים - פעם אחת זה יתפוצץ בבום אדיר וחבל. אזרי אומץ ותנסי דרך חדשה. מאחלת לך בהצלחה . בר

סאלי שלום רב, אני מצטרפת לדבריה של בר. אכן צריך למצוא את "דרך המלך" בין בישנות ושתקנות לבין חימה וזעם. המילה שנמצאה לכך היא האסרטיביות, אולם זו מילה שבמציאות קשה ליישמה. את יכולה לנסות לקרוא קצת ספרים בנושא (גשי אל מדף ה"פסיכולוגיה" בסטימצקי ומיד תמצאי...), ללכת לסדנאות קצרות מועד העוסקות בכך או מאידך ללכת לטיפול פרטני שיעזור לך באופן אישי וייחודי לך לגלות את הצדדים האסרטיביים שלך. בברכה, טלי פרידמן

http://doctors.msn.co.il/forums/read.php?f=6&i=145381&t=145381

סאלי, עכשיו כשאני קוראת את הודעתך הישנה, אני יכולה יותר להבין את חוסר התגובה שלך אל מול כעס...את מתמודדת עם התפרצויות זעם של בעלך ככל הנראה שנים, ולמדת "לספוג" אותן ולהבליג עליהן עם השנים. אך האם זה מה שאת רוצה? הרי לא תוכלי להיות באמת אסרטיבית עם יתר האנשים בעולם, אם לא תוכלי להיות אסרטיבית במקום הראשוני הזה של המערכת הזוגית... לדעתי, עליך לשוחח עם בעלך, ולכו שניכם לייעוץ זוגי, שאולי לתקופה מסויימת יכלול גם טיפול פרטני לכל אחד מכם, או לפחות לאחד מכם. זה הפתרון שנראה בעיני מתאים. בברכה, טלי פרידמן

היי טלי, שלחתי לך אימייל, שיהיה לך אחלה יום. אביב.

אביב, קיבלתי אותו, כתבתי לך בחזרה, ו...שוב האימייל קפץ לעמוד הפתיחה. מקוצר זמן לא יכלתי לכותבו שוב. מצטערת. מאוחר יותר אני מבטיחה לשלוח אימייל נוסף... טלי פרידמן

טלי יקרה, יש לאימייל שלך משהו נגדי אישית ?? הוא מאכזב אותי כל פעם מחדש, סתם... את יודעת שאת לא חייבת להגיב, בטח אם אין לך זמן וגם אם סתם לא בא לך. אביב.

אני משתמש בסרוקסט באופן קבוע מזה כשנה וחצי,האמת אחלה כדור ..לא רק שהעלים את החרדה והדיכאון.אפילו שפיכה מוקדמת שהיתה לי הפכה למאוחרת. אין לי עוד כסף לפסיכיאטר שהייתי אצלו ולמעשה כחודש לאחר נטילת התרופה הפסקתי ללכת אליו מחוסר תקציב,אך המשכתי בסרוקסט עד עצם היום הזה .בהחלט עליתי במשקל ולא ידעתי שזו תופעת הכדור,ונודע לי על כך לראשונה בפורום זה . לאחרונה החלטתי על דעת עצמי לנסות ולהיגמל ואני לוקח כעת את הסרוקסט יום כן ויום לא ...שאלתי היא האם זו הדרך להיגמל מהסרוקסט ועד מתי להמשיך ביום כן ויום לא לקחת או שאליי להאריך את מועד נטילת התרופה..אוה מאד לתשובתך הכנה והמהירה. נ.ב. על תשלח אותי לפסיכיאטר של קופת החולים ,לא הלכי אליו מההתחלה מאחר ואסור לי במקצועי להזדקק לשרותים שכאלה.

שלום \ בעקרון - אם המצב טוב מעל 3 חודשים ניתן לרדת בהדרגה בטפול בסרוקסט לרוב אני בעד ירידה איטית חצי כדור שלושה שבועות עד חודש ואז הפסקה אין ממש גמילה אלא פשוט עזרה לגוף להסתגל לשנוי בהדרגה אם יש קשיים בדרך מאטים או עורצי את התהליך העובדה שלא ידעת על ההשמנה קשורה ללקיחה לבד לטעמי גכך גם העובדה שייתכן אתה לוקח זמן ארוך מדי זו הנחייה כללית בלבד אין לראות בה המלצה ואני כמובן כן ממליץ על פניה לרופא לשם החלטה משותפת על ההפסקה ועל בצועה תחת פקוח בהצלחה עמי

שלום \ בעקרון - אם המצב טוב מעל 3 חודשים ניתן לרדת בהדרגה בטפול בסרוקסט לרוב אני בעד ירידה איטית חצי כדור שלושה שבועות עד חודש ואז הפסקה אין ממש גמילה אלא פשוט עזרה לגוף להסתגל לשנוי בהדרגה אם יש קשיים בדרך מאטים או עורצי את התהליך העובדה שלא ידעת על ההשמנה קשורה ללקיחה לבד לטעמי גכך גם העובדה שייתכן אתה לוקח זמן ארוך מדי זו הנחייה כללית בלבד אין לראות בה המלצה ואני כמובן כן ממליץ על פניה לרופא לשם החלטה משותפת על ההפסקה ועל בצועה תחת פקוח בהצלחה עמי

אני משתמש בסרוקסט באופן קבוע מזה כשנה וחצי,האמת אחלה כדור ..לא רק שהעלים את החרדה והדיכאון.אפילו שפיכה מוקדמת שהיתה לי הפכה למאוחרת. אין לי עוד כסף לפסיכיאטר שהייתי אצלו ולמעשה כחודש לאחר נטילת התרופה הפסקתי ללכת אליו מחוסר תקציב,אך המשכתי בסרוקסט עד עצם היום הזה .בהחלט עליתי במשקל ולא ידעתי שזו תופעת הכדור,ונודע לי על כך לראשונה בפורום זה . לאחרונה החלטתי על דעת עצמי לנסות ולהיגמל ואני לוקח כעת את הסרוקסט יום כן ויום לא ...שאלתי היא האם זו הדרך להיגמל מהסרוקסט ועד מתי להמשיך ביום כן ויום לא לקחת או שאליי להאריך את מועד נטילת התרופה..אוה מאד לתשובתך הכנה והמהירה. נ.ב. על תשלח אותי לפסיכיאטר של קופת החולים ,לא הלכי אליו מההתחלה מאחר ואסור לי במקצועי להזדקק לשרותים שכאלה.

ומותר לך במקצועך להזדקק לקחת סרוקסט? לא ממשיכים לקחת תרופה כמו סרוקסט על דעת עצמך בלי אישורו המפורש של הרופא שטיפל בך.

שלום, רציתי להתייעץ בנושא מסויים. האם ניתן להתגבר על מחלת המאניה דיפרסיה ללא עזרה מקצועית אלא בכוחות עצמי??? אבי חולה במחלה הזאת ושמעתי שהיא גם מחלה תורשתית. במשך שנים הראתי סימנים של דיכאון ורצון למות אך כיום אני במצב הרבה יותר טוב. אני עובדת באופן אינטנסיבי עם עצמי בכדי לא לשקוע מחדש. אני הרבה יותר אופטימית ומאמינה בעצמי מבעבר. אני חושבת שעזיבת הורי תרמה לזה מכיוון שיכולתי לקחת קצת זמן לעצמי ללא פחד מפגיעה מצדם. אני יודעת שהמכתב של קצת מבולבל , אך אודה על תגובתך, האם אני חייבת לקחת כדורים וללכת לטיפול או שאני אצליח להתגבר על זה בכוחות עצמי??? תודה.

crazy שלום העובדה שאביך חולה אינה אומרת כלשעצהמ שגם לך יש את המחלה הסכון הוא כ 10% ובגילך מן הסתם פחות לכן השאלה האם יש לך סמני דכאון ומניה (יתכן שישה רק דכאון ) באיזו עצמה ובאיזו תדירות בצורה הקשה אני לא חושב שניתן לטפל לבד בהצלחה עמי

מניה דיפרסיה היא מחלה של דו קוטביות שנעה בין דיכאון להתעלות נפשית כשחומרת המחלה נקבעת לפי עוצמת הקוטבים וכם כמות המעברים ביניהם. אפשר לומר שמצב בו אדם עובר מהסתגרות ובכי לצחוק מטורף תוך שניות זה מצב קשה ויש כל מיני דרגות ,יש אנשים שיש להם יותר מניה ופחות דיפרסיה ועוד קומבינציות. הטיפול שניתן הוא בתחליפי ליתיום ולעיתים גם בליתיום ותרופות שטובות גם לסכזופרניה וכפיון. עכשיו כשאת יודעת מה זה מניה דיפרסיה את יכולה לנסות להבין אם את מתאימה לתאור או לא . מיקרים קלים לא חייבים טיפול תרופתי . אם יש חשד יש אתרי איטרנט אשר מאפשרים לאבחן מחלה ע"י שאלות שקשורות. באתר של זיפרקסה מבית אילי לילי יש גם מבחן כזה לגבי מניה דיפרסיה. בהצלחה דוגי

שלום לך, דיאגנוזה סופית באם את חולה באיזו מחלה כלשהי תוכלי לקבל רק אחרי סדרת בדיקות רצינית אצל מומחה לנושא. בינתיים, חבל שתחשבי מחשבות שליליות ותשקעי בדיכאון. במקום לדאוג מוטב שתנצלי את האנרגיות שלך לטובת קידומך האישי. בסך הכל את צעירה ובריאה שכל החיים לפניה. אז צאי מזה, תשתחררי מהמחשבות הקודרות ותתחילי להינות מהחיים. בהצלחה, בר

רק רציתי להודות לכולם על העיצות והעזרה.

אחותי סובלת מסכיזופרניה, ומכיוון שכל התרופות שניסתה עד כה לא הועילו, הרופאים מציעים עכשיו תרופה ניסיונית ששמה סוליון (ייתכן שאני משבשת את השם במידת מה, מקווה שזה קרוב מספיק). הם טוענים שמכיוון שהתרופה לא אושרה עדיין על ידי קופות החולים - רק על ידי משרד הבריאות - על אחותי ונציג המשפחה לחתום על טופס שמאשר שימוש בתרופה. מצד אחד, הם אומרים שזו תרופה ניסיונית והאישור בעצם מאפשר השתתפות במחקר של החברה המייצרת אותה. מצד שני, הם מנפנפים בגסות כל שאלה על סיכונים. אודה על תשובתך המהירה, מכיוון שעלינו לחתום על האישור הזה ביום-יומיים הקרובים. תודה

מאיה, אני לא ד"ר אבני, אבל אני חושבת שהרופאים לא אומרים לכם מה הסיכונים, כי התרופה כנראה בשלב נסיוני (כך הבנתי מדברייך) וייתכן והם אינם יודעים עדיין. בכל מקרה, כדאי שתדרשו מהם לדבר אתכם מעט יותר יפה. עדי

מאיה שלום אם נוסו כל התרופות ומצבה של אחותך רע - שוה לנסות אל תסכימו להשתתף במחקר בלי פרוט מלא של כל תופועת הלואי (זה גם לא חוקי נדמה לי לא לענות לכם) במידה ואינכם סומכים עליהם פנו לחוות דעת נוספת אתם רשאים להזמין גם באשפוז - בתאום של המחלקה הם אינם רשאים לסרב אם כי אינם חייבים לקבל את הדעה בהצלחה עמי

ד"ר אבני, שאלה היפוטתית: אם תרופה מסויימת נמצאת בשלבי מחקר, והיא בשלב של ניסוי על בני אדם, עדיין לא ידועים הסיכונים אף שהיא נוסתה במעבדה (הרי קיים הבדל בין השפעה על חיה במעבדה לבין האדם) לא כן? עדי

הקהות רגשות הזו קורעת אותי מבפנים, אינשם צדקת, אמרת לי שזה יקשה עוד יותר מהדיכאון עצמו... אני לא יכולה יותר, כל כך ריק לי מבפנים אני לא יכולה להרגיש כלום, כמו מתה... אני לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה... אני רוצה ללכת לישון ולהתעורר כשהכל יגמר... אני כ"כ רוצה להתקשר לזו שתגרום לי לצחוק אחרי ימים של דיכאון, רוצה להקדיש לה כאן מילים של שיר שאני שומעת עכשיו, רוצה לומר לה שאני אוהבת אותה, אותה להגיד לה כ"כ הרבה דברים, רוצה לעשות יותר, להספיק יותר, רוצה להודות לה על כל הדברים שהיא עשתה למעני, היא אפילו לא יודעת אבל היא זו שהוציאה אותי אותי מהחרא שאף אחד לא הצליח להבין אותו... ואני לא מאמינה!!! בגללה יורדות לי דמעות עכשיו אחרי שבועות של קהות רגשות... שפשוט לא הצלחתי... הכל בגלל שאני חושבת עליה... אני לא יודעת איך אני יכולה להמשיך להתהלך ככה, כשאני לא מרגישה כלום, החיים עוברים לידי... הנשימה כבדה לי, אני מרגישה כל כך חסומה, כמו מעין קיר ענקי כזה, חומה נורא גבוה, עוצרת ת'רגשות שלי, עוצרת אותם מלפרוץ החוצה... בדיוק כמו פעם, אותן השתיקות, אותם הסודות שהחזקתי, אני חוזרת לסורי?

מתוקה שלי, אני מתכווצת מבפנים כשאני קוראת את השורות שלך, אני לא יודעת כמה אני יכולה לעזור, אבל אני פה אם את רוצה, גם אם אני לא כל כך מבינה. אמרת לי מספר פעמים שאני גורמת לך לצחוק anything i can do now ? יעל

זה יעזור אם אני אגיד שעד החתונה זה יעבור?!.... לא ממש, הא? שמעתי היום משפט חכם... החיים מתחלקים לשניים: לאלה שמתבוננים ולאלה שמתבוננים בהם.... אני עוד לא יודעת איפה אני... לא יודעת איפה אני רוצה להיות... מה איתך?...

החיים הם כמו גלגל ענק פעם אתה למטה ופעם למעלה ג'קי - אם את למטה עכשיו בגיל צעיר את עוד תהיי למעלה בשנים היותר משמעותיות של החיים.

לא יודעת מה אני רוצה להיות... כתבתי פה משהו לפני רגע אבל מחקתי אותו, גם את זה אני לא יודעת למה, אין לי מושג, לא יודעת כלום, כלום...כלום....כלום... (אין לי כוח להמשיך) וזהו....נגמר....

אני עדיין מחכה לתגובה בנוגע לשאלות ששאלתי למטה בנושא הסרוקסט. מקווה שראית את ההודעה. תודה מראש

היי אורית, מה שלומך ? יעל

היי יעל אני בסדר, תודה. קצת עייפה היום. מה שלומך?

אורית שלום נענית שם \בברכה עמי

מהו הטיפול המיידי הדרוש (בטווח המיידי ועד יומיים אחרי) לנהג שגרם להרג אדם (שלא באשמתו) בתאונת דרכים? חשוב לציין כי מדובר באדם מבוגר (60+), שלקח את הארוע מאוד קשה, אם כי רשיונו לא נשלל והנושא בבדיקה.

רון, בכל מקרה, צריך לטפל בו ולא להתייחס לאשמתו או לא אשמתו. אולי רק כדאי שתהייה יותר ספציפי כדי שיוכלו לעזור לך. עדי

רון שלום \ שאלת אשמתו במציאות אינה משנה אלא הרגשתו ביחס לארוע. הנוזא לא מוכרע. לטעמי כאשר אדם לוקח את הארוע קשה - שוה לשקול התייעצות בהצלחה עמי

בעיניה (מישאלה) בעיניה מי יודע עננים אפורים מתפזרים לארבע רוחות נחל אכזב מתמלא, דשא ירוק מכסה והמרחב נפתח לשמיים זוג עיניים מביטות, מחפשות, צוללות בכחול הקר מרחפות באוויר אל הזהב המאיר את שערה הרך מישאלה, מה את רואה ? מה בליבך הצוחק אל אותה הדממה ? אז את עיניי לי תפקח, קשת אחת במזרח והלא די בכך (והלא די לי, די לי בכך ? והלא די בכך) " גיל דור.

רגע אני מביא תתופים

סוף סוף..... ערב טוב לכבודו.... אני במייל.... ניפגש שם..... יעל

אדם קרוב לי חלה בסרטן לפני זמן רב מאוד. הדחקתי בתוכי את המצב ככל האפשר. הצלחתי להגיע לרמת אדישות שלא חשבתי שקיימת בי וכל זאת משום שאין בכוחי להתמודד עם סיטואציה שכזו(ניסיתי וכמעט התפרקתי). אותו אדם החלים במרוצת השנים אך סימני המחלה עדיין ניכרו בו ואני לא הצלחתי להביא את עצמי לידי הכרה פנימית באשר למחלתו. התעלמתי מאותו אדם קרוב כמעט כליל, מלבד נימוסים הכרחיים לא היה ביננו דבר. לאחרונה הסתבר לי שאותו אדם נוטה למות, מדובר בעניין של שנים ספורות, המוות יהיה איטי וכואב מלווה בייסורים קשים והוא אף אינו מודע לכך. במרוצת הזמן הצלחתי להביא את ההדחקה לכדי אמנות, יש בכוחי לשכוח כליל ולהתעלם ממנו גם בעודו בחדר אך לעיתים כאשר המחשבות פורצות את המסגרת בהן הן כלואות מתפרצות רגשות האשמה והכאב. ברור לי היטב שאין בכוחי להתמודד עם הנושא הכאוב ועל אחת כמה וכמה לתמוך נפשית באותו אדם למרות רצוני העז. האם יש משהו שאוכל לעשות במעט הזמן שנותר? איקס

היי, אימא שלי מתה מהמחלה הזו. נסה לבלות איתו את הזמן שנותר לו לחיות. עדי

היי, > אימא שלי מתה מהמחלה הזו. נסה לבלות איתו את הזמן שנותר לו לחיות. > עדי אין ביכולתי לבלות עם אותו אדם את הזמן שנותר. אני אתפרק כפי שכמעט קרה לי בעבר. איך אפשר להביט באדם אהוב דועך ולשמור על שפיות?

כחולת סרטן שהבריאה רציתי לומר שההתעלמות היא נוראה , הדבר הטבעי ביותר זה לדבר על התחושות שאתה חש [ לדבר על מצבו , כיצד הוא מרגיש] ולא לתת לחולה תחושה של מסכנות אלה לדבר איתו גם על נושאים אחרים .מניסיון אפשר גם לחייך ולצחוק לא לשקוע במחלה מפני שהיום במצבנו מי יודע מה מצפה לנו בכבישים המצב הבטחוני.............. אז במקום להתעלם מהמצב תנסה להוציא את החולה למסעדה טובה או כל פינוק אחר שיעשה לו רק טוב

מאיה כתב/ה: > כחולת סרטן שהבריאה רציתי לומר שההתעלמות היא נוראה , הדבר הטבעי > ביותר זה לדבר על התחושות שאתה חש לדבר על מצבו , בתחילה סברתי גם אני כי זו הדרך הנכונה, דשתי ביני לבין עצמי שוב ושוב שוב, התקרבתי לאותו אדם ושהיתי במחיצתו זמן רב אך ככל שהימים חלפו שקעתי לתוך דיכאון ותמהיל של תחושות אשמה (מדוע הוא ולא אני) מעגל שבקושי רב נחלצתי ממנו הגעתי לנקודה שבה היה עלי לבחור לשקוע איתו או לצאת מהמצב במחיר התעלמות מוחלטת ממצבו. >אז במקום להתעלם מהמצב תנסה להוציא את החולה למסעדה טובה או כל פינוק אחר שיעשה לו רק טוב ניסיתי בעבר ושקעתי בדכאון שנמשך שנים מספר, את סבורה שכדאי לנסות שוב?

אופס נזכרתי בעוד משהו ידוע לך שהיום סיכוי ההחלמה הם כל כך גדולים היום אפשר להגיד לחולה שיש לו לחיות כ3 חודשים והוא יכול לחיות שנים רבות ,אז בבקשה המילה למחלה הזאת היא אופטימיות והמון

> אופס נזכרתי בעוד משהו > ידוע לך שהיום סיכוי ההחלמה הם כל כך גדולים > היום אפשר להגיד לחולה שיש לו לחיות כ3 חודשים והוא יכול לחיות > שנים הוא החלים חלקית אולם יש לו אי ספיגת נוזלים במח הניתוח האחרון היה לפני כ - 16 שנה מאז הוא חי על זמן שאול, לאחרונה הוא חש בלחצים בראש שנובעים כתוצאה מהצטברות הנוזלים בראש, לנקז את הנוזלים ניתן בניתוח מסובך שהוא לא מוכן לעבור מן הסתם הנוזלים ימשיכו להצטבר וללחוץ על חלקים שונים בראש עד אשר יגיע הסוף. אז בבקשה המילה למחלה הזאת היא אופטימיות והמון הלוואי. תודה על העידוד בכל אופן.

איקס שלום רב, אתה מתמודד עם דילמה מאד מורכבת: מצד אחד אתה מאד רוצה לעזור, לתמוך ולהיות בשביל אותו אדם כמשענת, אולם מצד שני אתה אומר שאין לך את הכוח הנפשי הכרוך בכך. ובכן, לדעתי עליך לנסות למצוא את "שביל הזהב", גם תמיכה ועזרה לאותו אדם, אבלך לא בצורה שמבטלת אותך ואת צרכיך, וכך תוכל גם לשמור על עצמך. מאד קשה לשמור על שביל הזהב הזה, אך הוא קיים. צריך לדעת את המינונים הנכונים. פרט לכך, אתה מתאר תהליך שכבר החל של סוג של התרחקות מאותו אדם. איך הוא הגיב? איך הוא יגיב עכשיו אם תנסה להתקרב יותר? כמו שאמרתי, זה מאד מורכב, יחסים שכאלו קשורים בחוטים דקים ועדינים עד מאד, ויש להתייחס אליהם בהתאם. בהצלחה, טלי פרידמן

טלי פרידמן כתב/ה: > פרט לכך, אתה מתאר תהליך שכבר החל של סוג של התרחקות מאותו אדם. המחלה פרצה לפני 16 שנה, לאחר מספר שנים בהן התקרבתי לא יכולתי יותר והתרחקתי לאט לאט כאשר מדי פעם אני מניחה לעצמי להזכר ולהתקרב מעט מאוד ומיד לאחר מכן להתרחק שוב וחוזר חלילה. > איך הוא הגיב? הוא לא יאמר דבר כמובן אבל אני מניחה שהוא רוצה בקרבתי. איך הוא יגיב עכשיו אם תנסה להתקרב יותר? אם רק אושיט את ידי הוא ישמח כל כך.

בפורום כלומר.... מה שלום כולן? איך שאני מתגעגעת... אביב נשמע שאת מקבלת הרבה תשומת לב במקום העבודה ולומדת הרבה דברים חדשים איזה כיף ההתרעננות הזאת וחידוש המערכות ודפני המלאכית שלי ואליאן, לא שומעים ממך.. ואנג'ל (...) מתגעגעת המון וג'קי ומי עוד?? מקווה שלא שכחתי אף אחת אני לקחתי לי שעה של הפוגה בעבודה להציץ בפורום היה לי יום מוצלח אז מגיע לי מקווה שגם איתכן הכל בטוב

אורה מקסימה, כל כך התגעגעתי!! אני בסדר, רק לחוצה עד אימה... רציתי לחזור לחיים, לא? :-)) מתי נתראה? מתי את בירושלים? או אולי- מתי אני בת"א... כנראה שבשבוע הבא! מה דעתך? מתאים? (מיועד לעצמי:) ואולי די כבר לסיים כל משפט עם סימן שאלה??? אוהבת ומתגעגעת!! דפני.

היי, לא לשכוח אותי, גם אני רוצה לבוא.. פינוקיו, פינוקיו - חכו לי... גם אני לקחתי קצת הפוגה מהלימודים בעבודה, ודרך אגב ה"מרצדס" הגיעה :-)), ואני מבסוטה, והכל יופי טופי. מקווה שגם אצלכן. אוהבת אביב.

שלום טלי, כפי שכתבתי כאן בעבר, התחלתי טיפול אצל פסיכותרפיסטית, כאשר יש ביננו היכרות קודמת. הבעיה היא ואולי זו לא בעיה, שלאחר שאני יוצאת מהפגישה אני מרגישה אבודה, מרגישה שעולמי חרב עלי. התחושה היא קשה בעיקר מזה שהדברים נעשים מורכבים יותר מסובכים יותר ואין מוצא. ואיך מתמודדים עם המשך היום. היום היתה פגישה מס' 5. יצאתי בתחושה שהנה אני מתייאשת ואולי משום שאין חדש - היא מכירה אותי, היא יודעת מה כרטיס הביקור שלי מכיל ("כרטיס ביקור לא קל") ועכשיו מה הלאה??? האם כאן אמורים הדברים להתקע? האם כאן אמורים הדברים להעצר? אחרי הפגישה נסעתי לעבודה, אולי טעות - אולי לא. גוש הדמעות עמד בגרון. הדבר היחיד אליו נמלטטתי היה המזון. כמובן. עכשיו בבית ואחרי ההקאות, הוצאת הכאב. אינני יודעת איך להתמודד עם המשך היום. איך לעכל את הדברים, איך לנתח אותם. ואולי הפתרון הוא לחפש מישהו/י אחרת? על אף שזו הראשונה מצויינת לדעתי, אולם הקושי שלי נשאר אותו קושי - והאם זה פרק זמן קצר????? אני מקווה שתוכלי לתת לי עצה. רחלי

רחלי כמו שלא רכשת את המחלה ביום, גם את ההחלמה לא תשיגי ביום אלא בעבודה קשה ובהתמדה דווקא משום שאת מרגישה התפרצות של רגשות אחרי הפגישה הייתי ממליצה לך להשאר עם הפסיכולוגית לעבוד איתה קשה על הרגשות שלך ועל ההתמודדות איתם תוציאי את השחור החוצה על כל השכבות שלו תתמודדי אני מאמינה שתחלימי מאמינה בך לא הבטיחו לך שהדרך סוגה בשושנים היא קשה ותלולה ורצופת מכשולים אבל יש אור בקצה המנהרה יש כאן בולמיות שהחלימו והחיים שלהן התהפכו אנחנו כאן כדי ללוות

אורה, נכון, אבל תמיד אפשר לבדוק אפשרות של החלפת מטפל/ת. עדי

רחלי היקרה, חמש פגישות זהו רק קצה-קצהו של התחלת טיפול. זה עדיין בעיניי גישושי ההתחלה, ההכרות הראשונית. תני לדברים זמן, אל תקחי עכשיו שום החלטות. ייתכן שתחושי נפשית אפילו רע יותר מהסיבה הפשוטה שאת כבר בטיפול אבל עדיין לא רואה תוצאות. אבל חמודה, זה לא הולך ככה. תוצאות של טיפול נפשי הן לטווח ארוך, ובוודאי לא אחרי 5 פגישות ראשונות... תני לעצמך את הזמן, אפילו שאת מרגישה רע, ואולי רע יותר, אפילו שאת מקיאה, אפילו....הכל, אל תפסיקי את הטיפול, תמשיכי למרות ואף על פי. תיהי חזקה. אני פה. טלי פרידמן

ברוך שובך. שאלתי מעט ארוכה: אני חולה ב CFS זה מספר חודשים. התחלתי טיפול בסרוקסט נגד דיכאון + חרדה. בהתחלה חודש מינון של 0.5 כדור בבוקר, וכבר שבועיים אני נוטל 1 כדור בבוקר. מזה שלושה שבועות ( עוד בתקופה שנטלתי חצי כדור ) , אני חש תחושות מפחידות ומעיקות של דה-פרסונאליזציה / דה-ריאליזציה ( עפ"י איבחון עצמי ), לפעמים במשך כל היום. שאלתי: האם אלו תופעות לוואי של הסרוקסט שיחלפו? או סימפטומים של דיכאון/חרדה? בנוסף אני נוטל לוריבן, שמקל מעט על תחושות אלו. האם יש תרופה יעילה יותר? האם כדאי לפנות לפסיכולוג קליני? בתודה רבה מראש, מוטי.

אני נוטל סרוקסט מזה שנה וחצי,ככל הידוע לי דודו טופז על פי הצהרתו בתוכנית של יאיר לפיד נוטל סרוקסט מזה שלוש שנים.המינון המקובל הוא כדור אחד ליום.האמת התרופה אחלה ,ותופאות חרדה שהיו לי נעלמו כלא היו ..... אם זאת קראתי את הכתבה במעריב ונבהלתי ,על פי הכתבה התרופה גרמה למס' אנשים נטיות התאבדות ולרצח....אין לי מושג עד כמה זה נכון.אבל דע שהתרופה אחלה.שלך משתמש נוסף

מוטי שלום מה זה CFS ? \מכל מקום תופועת של דפרסונילזציה / יכולות להיות חלק מדכאון חרדה או חלק מהחמרה הזמנית היכולה להגרם בתחילת טפול (עד חודש) כשלעצמי איני חובב לוריבן בגלל הסכון למכר שלו יש תרופות נוספות להחלטה אנא פנה לפסיכיאטר שלך לגבי טפול פסיכותרפי - שוב בהתייצעות עם המטפל שלך יש הקשרים בהם העזרה הצפויה רבה יותרואחרים בהם פחות, מטיבציה ועד שקולים בהצלחה עמי

תודה על תשובתך. CFS = Chronic Fatigue Syndrom, או תסמונת התשישות הכרונית. היא מתבטאת בחולשה, כאבים ועוד. אתייעץ עם הפסיכיאטר, אך מהי המלצתך לגבי מרגיעים אחרים, למיטב ידיעתי גם קסנקס / ואבן ממכרים, וכמו שהבנתי כשנותנים סרוקסט אז יש צורך לתת גם מרגיע נגדי. מהו משך זמן השימוש שעלול להוביל להתמכרות? בתודה מראש, מוטי.

האם יש תופעות לוואי אחרות?

שלום. לא מזמן הבחנתי את עצמי כלוקה בהפרעות אישיות מסוימות (לא חמורות) אני מנהל חיים כמעט נורמליים לגמרי (עבודה,לימודים,נסיעות) אבל הפרעות אלו ממש מפריעות לי (מדובר ב AVOIDENT PERSONALITY DISORDER וב- DEPENDET PERSONALITY DISORDER) את ההבחנה ביצעתי ע"י האינטרנט וההמלצה לטיפול בכולם היא פסיכוטרפיה מכיוון שאורח החיים שלי כרגע (עובד במדינה באינני דובר את שפתה) מונע ממני לקבל טיפול כזה, רציתי לברר מהן האופציות לטיפול עצמי, מן הסתם ישנן המלצות פרקטיות לשיפור המצב (בסגנון של : להשתדל ל... להמנע מ......) איפה אוכל למצוא חומר לא רק על מהות ההפרעות אלה גם על דרכי הטיפול בהן??? מהי הדעה הכללית בפורום זה על "אוטו-פסיכוטרפיה"? אם יש כזה דבר...

לא מבינה בזה כל כך אבל השאלה היא לא מאיזה הפרעות אתה סובל זה רק עניין של שיום אלא מה הסמפטומים שמפריעים לך יש כאלה? איך הם מתבטאים בחיי היום יום?

טוב, זה קצת קשה על רגל אחת אבל מה שזה אומר זה.. שבדרך כלל אני מרגיש שאני מעדיף לא להיות ליד אנשים מחשש להפגע מהם. כבר עשיתי לעצמי "סוויץ'" במוח והחלטתי שאני כן מתקרב לאנשים ככול שאוכל. אך כשאני נמצא ליד אנשים לא עובר זמן רב ואני מרגיש לא חשוב ומיותר בחברתם .. אני מרגיש כאילו כל הסיטואציה החברתית שמתנהלת כאן כרגע היתה "כיפית" יותר אם לא הייתי כאן. לא חולף זמן רב ובגלל הפרצוף החמוץ שלי וחוסר האינטראקציה שלי עם הסביבה זה באמת הופך לנכון. אני לא מצליח לבדר אף-אחד ולעניין אף-אחד, אני יודע שאין חובה להיות כזה כאשר נמצאים עם אנשים. אבל אני פשוט לא יכול לסבול את חוסר תשומת-הלב לא בגלל שאני לא מצליח להסתדר איתה אלה מכיוון שהיא מעמידה בפני עובדה : "אתה לא מעניין,נחמד,מצחיק,חכם,שותף לחוויות מספיק" ואני לא יודע איך "לבלוע" את זה ,אז מה שקורה לרוב הוא שאני שותק.. דבר זה עלה לי כבר בכמה מערכות יחסים שהיו חשובות לי, פשוט שיעממתי את כולן למוות :) הרגשה זו צצה במיוחד בהשוואה לאנשים אחרים.. לדוגמא הייתי באיזו סיטואציה (בחו"ל) עם שתי בנות.. די הרשמתי אותן ונהנינו זה מחברתן של אלו. באיזה שהוא שלב הכרנו בחור נוסף שהיה נחמד ומעניין אפילו לדעתי.. מכיוון שהוא התחיל לעניין אותן בכמה דברים (שום דבר מיני..) נכנסתי לאותו מצב של שתיקה שרק הלך והתגבר בליווי מחשבות עד כמה הוא יותר טוב ממני. בפועל המצב נראה כאילו אותו בחור הוא בראש מעיינין ואני סתם נספח שנגרר אחרי כולם בפרצוף מריר. אני יודע שמצב זה נגרם לא בגלל שמה שאני מרגיש נכון (אני פחות מעניין,מצחיק...) אלה בגלל שאני חוסם את עצמי מחשש להפגע. הוכחה לכך היא שכאשר יצאנו בערב ושתינו קצת אלכוהול נפתח המחסום הזה ושוב הייתי אני, הן נהנו ממני ואני והבחור השני ממש הסתדרנו וצחקנו ביחד... אז אם הפתרון שלי הוא אלכוהול זה רע מאוד... חייבת להיות דרך אחרת לפתור את זה.. כמו להעלות את הבטחון העצמי וכולי. אך עיצות מאין אלו לא עוזרות לי: נמאס לי מהקיטש של "תאמין בעצמך" ותדע שאתה מיוחד וכולי' אני צריך פתרון פרקטי,טיפולי ולא תרופתי... מרוב שאני מכיר את המצב, אני פשוט מגחך לעצמי כשהוא מגיע: here we go again ... יש למישהו עיצה? אשמח במיוחד לתשובה ממנהלי הפורום אך כל מי שיש לו מה להגיד מוזמן.

רון שלום לרוב גם במדינות אחרות יש מטפליםפ בפה בה אתה דובר, ניתן להעזר בטפול בתדירות לא קבועה יש אנשים המטפלים באינטרנט (אין לי ידע על מידת ההצלחה) ניתן לשקול תרופות ויש אנשים המסוגלים להועיל לעצמם - שפוט בעצמך האם אתה מרוצה ממידת השפור שאתה משיג בהצלחה עמי

תודה רבה על תשובתך. אני מאמין שפסיכו-טרפיה וכל תחום הנפש הוא למעשה תחום רפואי לחלוטין (בגלל זה הפורום הזה נמצא באתר מעין זה) וגם דבר פשוט כמו לחבוש פצע יש ללמוד כיצד עושים. אינני מאמין שמצבי נורא כל-כך שאני צריך איש מקצוע וכמובן שלא אחשוב אפילו על תרופות וסמים אחרים. השאלה כאן היא, עד כמה התחום הזה חורג ממונופול המטפלים? האם לאדם שלא מאמין שהוא יכול לבצע ניתוח כירורגי לעצמו או לטפל בסכיזופרניה חמורה בגלל שאין לו את הכישורים המתאימים, אבל כן מאמין שהוא יכול לחבוש לעצמו חתך בכף היד או להתחיל לנסות לשפר את מצבה של הפרעה זו או אחרת באישיותו יש גישה מספקת למידע אודות דרכי הטיפול בה? ואני מדבר כאן על הדרך הרפואית, טיפולית (המוסכמת???) שבה מטפלים בבעיה ולא על איזה ספר לחשיבה חיובית או מדיטציה בהודו... נושא זה מטריד אותי רבות, אני מאמין שפסיכוטרפיה היא דבר חיובי. אך לא לכולם מתאפשר להתנסות בה מסיבות שונות ומגוונות. (חו"ל,חוסר חסיון רפואי ,סדר יום עמוס, יש לזכור שמדובר גם בעסק לא זול....) ממתין לתשובתך הכנה. בתודה.

שלום רב, הייתי מעוניינת לקבל הסבר אודות חרדה חברתית. תודה מראש.

תמר שלום רב, שאלתך נשאלה פעמים רבות בפורום. את מוזמנת לערוך "חיפוש" באתר במילה "חרדה". אם יוותרו לך שאלות לאחר החיפוש, את מוזמנת לשוב ולשאול. בברכה, טלי פרידמן

תודה טלי, מצאתי חומר באינטרנט על חרדה חברתית . האם יש מסגרת פרטית שבה ניתן לאבחן את הרמה ואף לקבל טיפול מקצועי אמין ?

היי טלי, הפעם, לא אני היא הזקוקה לעזרה. אולי את זוכרת את החלום שלי לעזור, מנסיוני, לסובלים מהפרעות אכילה? אני מנסה, עושה ככל יכולתי, אך אני זקוקה לעצתך... פנו אלי מ"הדסה" בקשר לבחור המאושפז שם עם אנורקסיה. לדבריהם, משקלו כרגע סביר ואינו מסכן אותו. הבעיה היא שהוא מסרב בתוקף להגיע למשקל היעד שקבעו לו, הוא טוען שאינו מסוגל ושזה רק יגרום לו להדרדר מחדש לתת משקל מסוכן. הרופא המטפל הציג את הדרישה הזו, הגעה למשקל היעד, כאולטימטום להמשך הטיפול במסגרת הדסה. הבחור התקשר אליי נואש, מודע לכך שהפסקת הטיפול עכשיו הרסנית עבורו, אבל לא מסוגל - לפחות כרגע - לעמוד במה שהוא רואה כ"סטנדרטים הלא מציאותיים" שמציבים לו. אני מדגישה שלדברי הרופא, משקלו כרגע בתחום התקין ומבחינה פיסיולוגית מצבו טוב. עם זאת, מבחינה נפשית, גם הבחור עצמו מודה שהוא תקוע... וכדרך הסובלים מאנורקסיה, הוא נוטה לתלות את האשמה באי היכולת להתמודד עם המשקל הגבוה שנקבע לו, לדעתו. ...ואחרי ההקדמה הארוכה הזו, אני פונה אלייך כמי שהתרשמה עמוקות מהבנתך בתחום, מהיקף הידע שלך, מרגישותך לזולת ומנכונותך לעזור תמיד : האם יש אפשרות למצוא לו טיפול שאינו במסגרת הדסה, המשלב מעקב רפואי (משקל, בדיקות תקופתיות וכו') עם טיפול פסיכולוגי, בסביבות ירושלים? האם יש טעם לנסות לדבר עם הרופאים לגבי הגמשת הקריטריונים לקבלת עזרה, לפחות לתקופה מוגבלת, כדי לאפשר לבחור להיעזר בטיפול ולא רק להיות נוכח בו פיסית? או אולי תוכלי להציע לי אפשרות עליה לא חשבתי? טלי, אני זקוקה לייעוץ. אנא... דפני.

רק רציתי לציין עובדה שהרי היא ברורה לכל וכתובה בכותרת זה וגם שאני אוהבת ומתגעגעת

דפני, אני זקוקה קודם כל להבהרה: מה תפקידך בכל הקונסטילציה הזו? לא ברור לי למה הכניסו אותך למקרה כזה סבוך. נראה לי שיש פה איזשהי בעיה של התגמשות של המחלקה לפחות באופן זמני, והם מנסים לנער מעצמם את תחושת האשם. אל תיפלי לבורות כאלו... תכתבי לי יותר למה הם התקשרו אליך, מה ומי זה הבחור (בן כמה) וכל מה שנראה לך מתאים. יום טוב, טלי פרידמן

היי טלי, ראשית, תודה רבה על תשובתך. הנה כמה פרטים שאולי יעזרו: הבחור בן 20, האנורקסיה פרצה אצלו במהלך שירותו הצבאי. הוא אמנם חולה יחסית מעט זמן, אך כבר אושפז פעמיים עקב מצבו הפיסיולוגי הירוד. משיחה עמו, כיום הוא נשמע פחות מתנגד, יותר מוכן לשתף פעולה, מראה נכונות לשמור על המשקל שהשיג, מראה נכונות להישאר במסגרת האשפוז ככל שצריך וכו'. להגדרתו, הבעיה היחידה איתה הוא חש שאינו יכול להתמודד כרגע היא ההגעה למשקל היעד שנקבע לו. הוא רוצה מסגרת טיפולית כלשהי, שתאפשר לו לשמור על הישגי הטיפול ולהתקדם בפסיכותרפיה. התרשמותי היא שהוא זקוק למסגרת תומכת אינטנסיבית (יותר מפעם בשבוע) וכוללנית - כלומר מעקב משקלי, ייעוץ דיאטני, מעקב רפואי כללי וכמובן פסיכותרפיה. הוא מביע נכונות לסוג זה של טיפול, ומגלה מוטיבציה להמשיך בחייו, ללמוד, לעבוד, לחדש את קשריו החברתיים. גם הוא חושש מנפילה חזרה אל תהום האנורקסיה... למה אני בתוך הסיפור הזה? שאלה טובה... אני מניחה שהרעיון של המטפלים ב"הדסה" היה לתת לו דוגמה אישית, של מישהי שסבלה מאנורקסיה הרבה שנים, שהוגדרה כמקרה אבוד וחסר תקווה - והצליחה למרות הכל להחלים, לפרוח, להשיב לעצמה את השליטה על חייה. לגביי עצמי - אני מודה שאני לא בטוחה באשר ליכולתי לעזור לו, למרות הרצון הטוב והמאמצים. לעתים נראה לי שבתקופה זו של חייו, כמוני בזמנו, הוא עדיין לא מסוגל להעריך נכונה את מידת הפגיעה של האנורקסיה , את השתלטות דפוסי החשיבה המעוותים על יותר ויותר תחומים בחיים, את האובססיביות המלווה כל רגע במחלה הזו... את האכזריות הנוראה שלה. אני חוששת שעמוק בלבו, הוא עדיין מאמין שאפשר לחיות "נורמלי" עם אנורקסיה, "פרט לזמני הארוחות". ומנסיוני, קשה יהיה להראות לו שההשפעה אינה מוגבלת לארוחות, שההתאכזרות העצמית אינה מתבטאת רק בהימנעות מאכילה או בירידה מוגזמת במשקל, ושהמפלצת הזו, שהוא כל כך מוקיר, עתידה לכבוש ולהרוס את כל המעוזים של חייו... בינתיים, אני מנסה להיות לו אוזן קשבת, מישהי שאיתה יוכל לדבר על מה שמפריע, שכואב, שמפחיד עד מוות... מישהי שתהיה שם בשבילו כשהוא זקוק ליד מחזקת, מנחמת. אני לא מתיימרת לטפל בו. איני מוסמכת לכך. אני רק מקווה להצליח להדליק נר קטן, באפלה הכבדה האופפת אותו עכשיו... טלי, אני מתנצלת על אורך המכתב, ניסיתי לכתוב כל מה שרלוונטי (וכהרגלי בקודש, נסחפתי מעט...). האם עכשיו התמונה ברורה מעט יותר? אשמח לשמוע את דעתך, עצתך... תודה, טלי.