פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
את כאן?
אם את מתכוונת אלי אז כן, מה שלומך ? אצלי די רעוע.... יעל
ואללה אני לא יודעת אם התכוונתי אלייך את כותבת גם כyael?
אופס, שם מפורום אחר. אבל יעל הוא שמי האמיתי. סליחה יעל
היייייייי התגעגעתי אלייך הרבה זמן לא נכנסתי לכאן ,בקשר לתשובתך את צודקת בקשר להתחלות ויש סיכוי אבלאני מיואשת כבר להתחיל לנסות כי תמיד אני מתאכזבת עברתי 3 בתי ספר ובכולם הייתי לבד ובודדה עכשיו את יכולה להבין למה הפחד והחשש, וכמו כן הרבה מאוד פעמים אני בבלאיק אווט לא יכולה לדבר אין לי מה וזה מפחיד ומלחיף ואז מגיעות המחשבות השליליות שלי
נטעלי, "...והעיקר ,והעיקר - לא לפחד כלל....." תזרמי עם הדברים! אל תפחדי ממשהו שעוד לא ניסית. צבא זה לא בית ספר. בבית הספר כולם עדיין ילדים במחשבתם (אוקיי אולי לא כולם , אבל רובם) , ובצבא את תפגשי אנשים שיהיו גם מעל לגילך , בוגרים , שלא יהיה איכפת להם אם את יוזמת שיחה או לא, אם את בבלק-אווט וכד'. ואולי תהיה שם מישהי יותר חרדה ממך?? תאמיני לי זה לא סוף העולם. דבר אחד אני לא מבינה -- ממתי את נמצאת במצב הזה , ומה גרם לזה ? את לא חייבת לענות , אבל אולי ככה אני אוכל לעזור לך מכוון אחר. העיקר שיהיה לך המון המון בהצלחה. ועדיין לא כתבת לי מתי תאריך הגיוס...... שלך תמיד בילי
נר לנשמה זכר הקורבנות ואיחולי החלמה לפצועים כי כבר אין יותר מילים כי כבר נגמרו הדמעות כי שוב אותם תמונות ומראות כי בדיוק אותם קולות וצעקות כי משפחות שלמות נקברות ילדים נוער ומבוגרים שנפגעו וחייהם לא ישובו לקדמותם וכבר ההסברים והפרשנויות מיותרים והגינויים לא חודרים וסתמיים ומזמן כבר רוצים רק נקמה על דם שנשפך ונשמה שנהרסה יהי זכרם ברוך ! אביב.
עוד בוקר שקשה להתעורר אליו להתחיל יום חדש שלא ידוע מי יהרג בסופו מתי זה יפסק??
מצטרפת אלייכן אורה ואביב... ולי אין מילים אתמול רק סיכמתי את זה במילים בודדות וישירות "כל דקה יקרה כאן משהו"
היאוש כל כך גדול. נדמה שיאן פיתרון למצב הקיים אנחנו מסתובבים בתוך מעגל ובסופו של דבר אנחנו יוצאים הרעים וההרגשה האיומה איך שלאט לאט משמאל הופכים לימין מצטרפת לנר נשמה לזכר ההרוגים ולמען הפצועים
קשה, כואב ועצוב, עצוב מאד. עוד ועד נרות נשמה, עוד ועוד הלוויות, עוד ועוד נקמות של נשמות ילדים קטנים, שאפילו השטן לא ברא... עד מתי? ושקט דממה. אין תשובה. ואין מחילה. ואין אויר לנשום כי הדמעות חונקות. והלב ממאן להאמין, והעיניים שמסרבות לראות את הזוועות, והצעקה מבפנים, והשאיפה לשלום, להניח את כלי הנשק, וללחוץ יד אמיצה וחמה, ולקוות שלא נזדקק לעוד נרות נשמה. הייתכן? אפשרי? "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". טלי פרידמן
אני מצטרפת ומאחלת החלמה מהירה לפצועים... הלוואי...אבל רק הלוואי אחד קטן... שאיחול קטן אחד היה יכול לגרום למשפחות "להחלים" מהכאב הנורא הזה... אבל אי אפשר להחלים... אבד...נשבר...נשאר מאחור...
מה עוד אפשר לומר שלא נאמר בנושא? בליל של רגשות - זעם, עצב, כאב נורא, פחד, חרדה, ובעיקר - בלבול וחוסר אונים, השאלה שכולנו שואלים ונדמה שאין לה מענה - עד מתי? ומה יהיה? ומה הפיתרון? מלחמה? האמנם היא תפתור את הבעיות? שלום? האם הוא אכן יוכיח את עצמו? ואם אתם שואלים אם אני "ימנית" או "שמאלנית" - אז התשובה שלי היא בפשטות - אני ממש לא יודעת! פעם היתה לי דעה מוגדרת - כיום כבר לא... הוא אשר אמרתי - אין תשובה, אין פיתרון באופק, חוסר אונים ובלבול מוחלט... ובתוך כל זה אני מנסה להמשיך לחיות כרגיל, להמשיך בשיגרה, ומרגישה אשמה אם אני מחייכת בשעה שכל כך הרבה אנשים סביבי בוכים... וכמובן, לא אסיים לפני שאצטרף למסירת התנחומים למשפחות שאיבדו את יקיריהן ולאחולי ההחלמה לפצועים... ואחזור על משפט ששמעתי רק היום: שתהיה לנו שבת שלום ושלום בשבת! אחת
והחיים ממשיכים במקומות שהשטן לא הגיע אליהם....עדיין..... שתהיה שבת שלום יעל
הלב נקרע....... נקרע למראה אימהות מחפשות את ילדיהן. נקרע למראה משפחה אחת שלמה , שנהרסה. נקרע למען אלה שבאו בסך הכל לטייל ולבקר בארץ הקודש. נקרע בגלל שלאף אחד אין את התשובה...... לא רואים את הסוף... לכל המשפחות ההרוסות-- שלא תדעו עוד צער. לכל הפצועים-- החלמה מהירה ללא סבל וכאבים. ולכל עם ישראל-- תהיו חזקים. "אין לי ארץ אחרת , גם אם אדמתי בוערת....." בילי
נושא: סרוקסט מחבר: איציק תאריך: 03-08-2001 00:28 שלום אני מטופל בסרוקסט כבר 4 שנים במינון של 20MG ליום אני בן 26 נשוי ללא ילדים לאחרונה אני ואשתי החלטנו שאנו רוצים לנסות ולהביא תינוק שאלתי היא האם העובדה שאני משתמש בתרופה יכולה לגרום לאיזה שהוא נזק לעובר אפילו מזערי , האם התרופה עוברת בזרע תודה איציק
איציק שלום רב, הפסיכיאטר היועץ של הפורום, ד"ר אבני, ישוב מחופשתו ב-12 באוגוסט. בברכה, טלי פרידמן
מסופשבוע נורא לאחר ...
היי נכון מסכימה, גם אצלי הפחד הוא מסופי השבוע. ואיך מתמודדים? רחלי
מ...שאלה קשה רחלי. סופישבוע בדר"כ טומנים בחובם בשורות רעות-עוד תאונות דרכים,עוד נסיונות לפגוע בנו,עוד מריבות עם הורים,עוד געגועים ועוד ועוד ועוד... הם בדר"כ טומנים גם את הסכנה מנפילה. אני מכירה מקרוב מאוד את התחושה של התסכול,של הכעס,של הכלומניקיות,של העולם האכזר שהנה,עוד רגע קט בא אל קיצו-אז מדוע לנו להתאמץ בכלל? המלחמה בתחושות הללו היא מתישה,היא גוררת למצב של חוסר תפקוד,של החלשות וגם בלעדיה,המלחמה,נגיע לאותו המקום בדיוק.אז מה בעצם עשינו בזה? עכשיו זה תלוי בך.כל אדם שונה.יש אנשים שאוהבים את האתגר שבמאבק ואת טעם הניצחון ואותו הניצחון הוא שיותיר בהם את הטעם המתוק בפה,והם יזכרו בו בכל פעם שהם יפלו וזה יהווה את מאחז התקווה שלהם. וזה לא סוד שרוב האנשים אוהבים ל נ צ ח,לסמן את היעדים הקטנים ולהחיל אותם גם על שישי,גם על שבת,גם שהעולם עומד לקרוס וגם כי עצוב סתם ככה בלב ובא לך להזיק לעצמך. וזו דרך והיא עובדת,אז אם את מזהה את עצמך כאחד מן האנשים הללו אז לכי על זה.אני יכולה רק להניח ממשחק ששיחקתי עם הדרך הזו שהדרך הזו מאוד מספקת. ואולי פשוט להרגע,לשחרר את הלחץ,להוריד את רף הציפיות ממך,להתנגד אליו בכל מחיר.את רחלי.את מה שאת וזה מה שיש לך סופהשבוע הזה ואף אחד לא יוכל לענות לך איך להתמודד ולא אם כדאי להתמודד ולא אם זה יעזור לך בכלל או לא. ולא,אני גם לא אומר לך שרק את יודעת.אולי את לא יודעת.אולי כולם יודעים ורק את לא יודעת.זה לא עושה אותך שונה.זה לא עושה אותך פחות טובה.זה עושה אותך רחלי. ואם את שואלת מה פשר הנאום הזה בגין שאלה כה פשוטה ששאלת,אני רק אענה שקראתי את כל הודעותייך מהרגע שהתחלת לכתוב ותמיד רציתי לומר לך את הדברים האילו. אנשים ניסו לייעץ לך,לתמוך בך,לחזק אותך,לתת לך מחשבות וצורות התמודדות ודוגמאות אישיות ובכל זאת את שואלת אותי איך מתמודדים...יש משהו מאוד אסבורדי להפנות את השאלה הזו דוקא אליי... כי אני לא נחשבת אדם ש"מתמודד"...לא לפי התויות המקובלות לפחות... כרגע לפחות זה לא הכוח שלי שסוחב אותי,זה המוח שלי...
כן, בזמנים טרופים אלו, כולנו חיים בתחושה של זמן שאול, של "איזה מזל שדווקא היום לא נסעתי לירושלים/לנתניה/ליהוד/לקריה" "יכלתי גם אני להיות שם". אי אפשר להמנע לעיתים מתחושת המזל הנוראית הזו,החיים שכבר נלקחו, מול החיים שלנו שכאילו "הרווחנו" כי לא היינו שם במקרה. והתחושה שלא חוסר הידיעה מתי ומאיפה יבוא הבום הבא. או כמו שיהודה פוליקר שר בשירו החדש: "ערב טוב יאוש ולילה טוב תקווה, מי הבא בתור ומי בתור הבא..." אבל דווקא כעת, בזמנים כל כך קשים, אסור לנו להיתפס לייאוש. צריך לעורר את התקווה. זו הארץ היחידה שיש לנו, קטנה או גדולה, שלמה או חלקית, אבל יחידה. והיא שלנו. אלפיים שנה אבות אבותנו הלכו במדבר כדי להגיע אליה, אל הארץ המובטחת, והם הפקידו אותה בידינו לדורות. אל לנו לזלזל בירושה זו. לא, אין לי פתרון למצב. הלוואי והיה. אינני פוליטיקאית, אבל אני בן אדם, ואני יודעת שאין מצב ללא פתרון. צריך להתאמץ למצוא אותו, ולקיים אותו. וזה יגיע. אני מקווה שבקרוב. ובינתיים, נמשיך ונסמוך על המזל, ואני מקווה שכולנו נמשיך להיות בריאים ושלמים. אמן! שתיהיה לכולם שבת שלום! טלי פרידמן
טלי,התרגשתי שבת שלום גם לך. אני
אני סובלת מקושי בנטילת שתן בחברת אנשים. כלומר כשאני נמצאת עם חברים, משפחה או אנשים שאינני מכירה, אינני יכולה ליטול שתן בגלל הידיעה שמחכים לי או שעומדים בתור אחרי ומחכים שאצא. הבעיה נמשכת כבר שנים ארוכות ואיננה נראית ניתנת לפתרון. בזמן האחרון התחלתי לקבל טיפול פסיכולוגי אך גם זה לא עוזר במיוחד. אנא, עיזרו לי, עדכנו אותי בנתונים, ובמתן עצות כדי להתגבר על בעייה זו - הבעייה מפריעה לי עד מאוד בחיי היום יום כיוון שהמצב כרוך בהתאפקויות ממושכות, הגורמות ללחץ ולחוסר סבלנות. אבקש מאוד עזרה מקצועית גם אם כרוך בטיפול תרופתי. נ.ב הבעיה איננה באה לידי ביטוי כשאני לבד או כאשר אנשים לא יודעים על מה שאני עומדת לעשות. דבר נוסף, הבעיה איננה בעיה פיזיולוגית - בדוק!! תודה מראש, אבקש תגובות רבות.....
ש שלום רב, ראשית אני חייבת לציין שאני שמחה שאת נמצאת בטיפול, זו כבר התחלה טובה. בנוסף אני הייתי ממליצה על טיפול תומך של טיפול קוגנטיבי-התנהגותי כדי לטפל בחרדה עצמה, ללמוד דרכי הרפיה והרגעות, אולי אפשר להשתמש בשיטת הביופידבק (אפשר לברר דרך קופ"ח). בכל מקרה כדאי שתתיעצי עם המטפל שלך לגבי הוספה של טיפול שכזה. בהצלחה, טלי פרידמן
מה שלומך.? רצית שאני אעדכן אותך בקשר אליי - אז ככה : אני הרבה יותר טוב ממה שהייתי. עדיין לא ישנה כמו שצריך , אבל מרגישה קצת יותר רגועה. ושלא תחשבי שזה בגלל שני פחות מודאגת. פשוט התרגלתי למצב , לצערי. זה נכון מה שאומרים שהזמן עושה את שלו......... בינתיים מאז אתמול בבוקר יש לי מיגרנה מה זה חזקה. אני פשוט משתגעת מזה. כאב חד בעורף ובעיניים בכל תנועה , ואפילו קטנה , של הראש. ומה לא לקחתי כדי שזה יעבור? זה פשוט לא עוזב אותי. לכן היום אני גם כותבת בקיצור נמרץ , כי העיניים כואבות........... בילי
היי בילי יקרה, הזמן עובר, וזה טוב, כי גם מתרגלים, וגם הסוף מתקרב, ובקרוב הבעל יחזור הביתה. לגבי המיגרנה, הדבר היחיד שאני מכירה שעובד, זה לשכב בחדר חשוך בשקט אחרי שלוקחים שני אופטלגין, בטח אצלך זה קצת לישום בגלל הקושקוש הקטן. מה שלומו ? תחזיקי מעמד, עוד מעט והבעל יחזור, ותוכלי לחזור לעצמך בשלמות. ואני ? בסדר. אביב.
החלום שלי הוא חדר חשוך......... ולישון.......... אבל עוד קצת , וגם את זה אני אוכל לממש. הקושקוש שלי בסדר. היום הוא סיים שנה ראשונה באוניברסיטה ( סליחה בגן......) , והיתה מסיבת סיום מאוד נחמדה. בקשר למיגרנה- אני כבר לא כל כך בטוחה שזאת מיגרנה , כי הכאב עוד לא חלף , והוא מופיע בעיקר כשאני עושה תנועות חדות של הראש. מה לעזאזל קורה לי עכשיו ? הזדקנתי????????? בילי
שלא קיבלתי! (על הפרעת קשב וריכוז - ושימוש בריטלין) ושוב תודה.
ג'קי לא צריך להעלב אולי אף אחד לא בטוח בתשובה ולכן לא רוצים לתת לך תשובה לא נכונה. ג'קי את עלית אתמול לשידור אצל שמוליק טייר ????
אני? לעלות לשידור? חיחי...באמת שלא... זה לא מתאים לי... שמעתי עליו, איזו תוכנית יש לו? ולא נעלבתי, נראה לי שהתרגזתי סתם, אבל זה חשוב לי...
Remember when u were young" u shone like the sun shine on u crazy diamond. Now there is a look in your eyes like black holes in the sky shine on u crazy diamond. ........................................................ U reached for the secret too soon.... come on u p r i s o n e r "....and SHINE
אני אם לתינוק בן שנה. מאז שנולד אנ סובלת מרגשי אשמה וספקות לגבי כל צעד שאני עושה. אני משתדלת מאוד לטפל בו כיאות ואף יותר מכך ואני חושבת שאני די מצליחה. הבעיה היא שמדי פעם יש לי התפרצויות זעם (לא בגלל התינוק עצמו, שהוא נפלא, אלא בגלל עייפות או לחץ שלי). במצבים כאלה, שהם נדירים, אני צורחת עליו מכנה אותו בכינויים שלא נעים לי לכתוב כאן ואפילו מתנהגת אליו באלימות (לוחצת את היד שלו חזק או את הראש). זה קרה רק 4-5 פעמים בחייו אבל אחרי כל פעם הוא "נדבק" אלי למשך ימים שלמים כדי לוודא שאני עדיין אוהבת אותו. הוא לא מסכים ללכת לאף אחד אחר ומעסיק אותי כל הזמן בשטויות כדי שלא אעזוב אותו. יש לי שלוש שאלות: כיצד ניתן לעצור התפרצויות כאלה שבהן אני ממש לא שולטת במעשי? האם עלול להגרם נזק ארוך טווח לתינוק בגלל אירועים כאלה? מה ניתן לעשות באופן מיידי (מיד אחרי שאני מתעשתת) כדי למנוע נזק לטווח ארוך?
לדעתי עלייך לקחת ברצינות רבה את תגובותייך שכן מדובר בפגיעה פיזית ונפשית בתינוק. הנך מציינת בעצמך כי לאחר כל ארוע כזה התינוק לא רוצה לעזוב אותך. יתכן כי מדובר בדיכאון שלאחר לידה, אבל בכל מקרה כדאי שתפני לטיפול נפשי ואו פסיכיאטרי כדי להבין מדוע את מתפרצת, ולנסות לפרק את הלחצים בדרכים שונות וחיוביות.
אביבה בתיקווה שאבא של הילד לא מתנהג כך אז מה שאת צריכה לעשות זה לאשפז את עצמך כי אם את כותבת שילד בין שנה את מקללת אותו ולוחצת לך על הראש אין לך מוצא תמסרי את הילד לאבא שלו או לאימוץ כי את לא ראויה להיות אמא אם היית נופלת לי לידיים הייתי לוחץ לך על הראש ומראה לך מה ההרגשה. איך ילד בן שנה יכול לגרום לך להיתפרצויות כאלה הוא עוד לא הולך בקושי מה כבר הוא יכול לעשות אפילו הוא לא יכול להגיד לך די מספיק כואב לי . אני רועד מעצבים כשאני שומע דברים כאלה אני מתאפק לא לכתוב דברים שלא נעימים לעין. ילד בן שלוש פלוס מינוס יכול להיות עקשן או מפונק אבל ילד בן שנה שכבר 5 פעמים הופעלה עליו אלימות צריך להיות בפיקוח סוציאלי כי זה רק יחמיר אם לא תתחילי לפעול בנושא. תמשיכי ככה ואת עוד תקללי את הרגע שילדת אותו כשבגיל ההתבגרות הוא יתנקם בך. שונא אנשים שמביאים ילדים לעולם ולא נותנים להם את מה שמגיע להם. מי שלא מסוגל לגדל ילד שלא יוליד אותו. והכי מרגיז זה שאני בטוח שהבחורה כבר חושבת על הילד הבא שלה. דוגי-- אבא מודאג מאוד
אביבה שלום רב, המצב של ההתפרצויות אינו נשמע קל לא לך ולא עבור ילדך. אני מאמינה שההתפרצויות משפיעות על הילד, וגורמות לו לחרדות ברמות שונות, ולראיה הוא "נדבק" אליך אחרי ההתפרצויות הללו, מתוך סיבה כלשהי. זה עשוי לפגוע בבריאותו הנפשית לעתיד, אך זה תלוי בך. פרט לכך, עצם ההתפרצויות ומה שמוביל אליהן, זו סיבה מצויינת כדי ללכת לטיפול פסיכותרפויטי. ראשית את צריכה ללכת לטיפול בשביל לעזור לעצמך ולדעת להתמודד עם מה שמתרחש בחייך, ושנית, לכי לטיפול כדי להתמודד טוב יותר עם הדברים ולא לערב בכך את ילדך, או לגרום לו לפגיעה נפשית עתידית. תעשי את זה בשביל שניכם. בהצלחה, טלי פרידמן
טוב, שאלתי את השאלה הזאת כבר בפורומים אחרים ובאתרים דומים אבל לא זכיתי למענה, אני מקווה שכאן אזכה לכך. אני סובלת מחרדה חברתית ולאחרונה מרגישה שהמצב מחמיר. שמעתי שקיימת תרופה שעוזרת לטפל בזה. רציתי לדעת על כך יותר, איך זה עוזר, האם עלולות להופיע תופעות לוואי כתוצאה מהשימוש בתרופה הזאת, והאם נחוץ לקבל טיפול פסיכיאטרי (שיחות) לצד הטיפול התרופתי.
רומי שלום רב, הפסיכיאטר היועץ של הפורום, ד"ר אבני, השתחום סמכותו היא התרופות, ימצא בחופשה עד ה-12 באוגוסט. בברכה, טלי פרידמן
שלום רומי, גם אני סובל כמוך מחרדה חברתית. אני מצרף קישור לאתר החרדה החברתית הישראלי, ומקווה שתימצאי באתר חומר שיעזור לך. כתובת האתר: http://www.geocities.com/harada_hevratit/ אם תרצי, נוכל להמשיך לשוחח בפורום. בהצלחה, שמעון
ואיך אתה קורא לעצמך בפורום החרדה החברתית? אני שואלת, כי למען האמת, בפורום הנ"ל אני גולשת וכותבת כבר בערך שבועיים, אם לא יותר, ועד עכשיו לא ראיתי שם אף שמעון. אם אתה לא רוצה לגלות לי את התשובה כאן, בפורום הזה, או בכלל, אתה יכול לשלוח אלי אי-מייל. גם אני באותו פורום לא משתמשת באותו שם שבו אני משתמשת כאן. לכן לא זיהית אותי. אז אם אתה רוצה לגלות לי את זהותך מפורום החרדה החברתית, אגלה לך בהמשך, מי אני...
שאבי פלד כתב לאביב את המשפט "עדיין יש הסבורים שמדובר בפורום צ'אט" ? אז אולי זו עוד הודעה מועתקת ובדיחה על חשבון ד"ר אבי פלד מכל שונאי הפסיכיאטרים למינהם. אבי פלדמן....אבי פלד... דומה קצת,לא?
יש משהו במה שאת אומרת... אבל יש לי שאלה: מי את חושבת עושה את זה? (פשוט לא הבנתי ת'דבר האחרון שאמרת) אחד מחברי הפורום שעוין כלפי הפסיכיאטרים? חח....מגניב...שהגעת לזה...
זהו שלדעתי זה זה סתם אדם שלעולם לא כתב כאן דבר מלבד "יש עדיין אנשים החושבים כי מדובר בפורום צ'אט" ושנראה לי שביומיים האחרונים קיבל מספיק התייחסות ותשומת לב כדי לקום וללכת נכון אבי? ולמה יש לי הרגשה שהוא הולך להוסיף מתחת להודעה הזו "עדיין יש החושבים כי מדובר בפורון צ'אט"
יופי של קישור מעניין מתי יחזור הליצן
או שאני עיוורת, או שלא היית פה קצת... מה מבין השניים נכונים? ומה שלומך?
יקרה שלי, חשבתי שאולי זו תהיה שעה טובה לכתוב לך, בתקווה ש "שומר הפורום" נרדם קצת (הידעת?? עדיין יש החושבים שמדובר בפורום צ'אט!! ) רציתי רק להזכיר לך שאת ע-נ-ק-י-ת!!! עשית את זה, ובגדול!! אני גאה בך כל כך. ומשום מה, אני בכלל לא מופתעת... ידעתי שאת הכי מוצלחת. אני מחכה לך בתאריך שקבענו, לחגיגה הגדולה. מקסימה שלי, אני מתגעגעת בטירוף... אמנם גם אני עכשיו קצת בלחץ, אבל התקופה הזו תעבור בקרוב. מקסימום חודש, והקורס נגמר! (או שאני: נראה מי ייגמר קודם... :-)) אוהבת אותך, מאושרת בשבילך וגאה בך עד השמיים! (מישהו עוד יטעה לחשוב שאני אמא שלך...) שלך תמיד, דפני.
היי דפני מקסימה שלי.. בוקר טוב.. איזה כיף היה לקום היום על הבוקר, האבן הכבדה הזאת שסחבתי כל כך הרבה זמן נעלמה, והרגשתי כל כך קלה פתאום, קמתי עם חיוך על הפרצוף, ועכשיו בזכותך הוא התרחב והתחזק. אל דאגה, אף אחד לא יטעה לחשוב שאת אמא שלי, למרות שגם ממנה קיבלתי חיבוק ענק ונשיקה, והאמת היא שהייתי די בהלם מזה, מהשמחה שלה, ועוד חיבוק ונשיקה ?? היי, איפה אמא שלי, זאת שלא מתנהגת ככה, שלא מחבקת, ולא מנשקת, ולא מראה כמה היא שמחה, אבל זה היה מדהים לטובה כמובן, ונהניתי מכל רגע. האמת היא, בסוד, גם אני די גאה בעצמי, איך הצלחתי לעבור את המשבר, למרות החולשה הפיזית למרות הדיכאון, ולקום מהחרא וללכת לכל הראיונות הללו, להצליח בהם, למצוא עבודה, ואפילו כמה למרות המצב בשוק, וגם לדעת לבחור את הכי טובה מבין ההצעות, הכי טובה לי, למרות הלחץ מסביב. ושרק יהיה לי בהצלחה בעבודה החדשה כמובן, ושהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. וכמובן שזה לא פותר את כל הבעיות, אבל זאת כבר נקודת התחלה הרבה יותר טובה, ועל כל שאר הדברים נעבוד לאט ואחד אחד ונעבור גם אותם. מתגעגעת בטירוף, והחגיגה שנקבעה תתקיים, אני באה, עם אוטו חדש :-)) ועם המון כוחות :-)), אז תתכונני. שלך אוהבת אביב.
ב ה צ ל ח ה וזר פרחים וירטואלי ענק 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 0 ן ן ן ן ן ן ן ן
... כבר לא ילדה אבל מצאה עצמה שבגילה השיעור עוד לא גמור .... ...ובטח שבוכה אחרי כל מה שכבר עברה זה ברור הכל סגור... ואין לה גבר בלילה... ואין חה ודווקא קר לה... עוצרת רגע לחשוב אם כל אחד יכול ככה לגדול... וזה עצוב ... נורא ...
אנחנו לא יודעים מי היא וכנראה שלעולם לא נדע עליה דבר ובכל זאת,בי היא מצליחה כ"כ לגעת ולעשות עצוב בלב, ולרצות כבר שיהיה לה הכי טוב בעולם, או לפחות מעט אוויר לנשימה. את יודעת? את תמיד יודעת כ"כ לבחור את השירים ולכתוב את המילים שגורמות לי לרצות לחבק אותך חזק חזק ולהגן במה שעוד נותר ממני... תרגישי טוב, אנג'ל לשעבר.
" ... השאלות לא נגמרות ורק הזמן ידע לפצות ולשנות לא תמיד אפשר אך יש עוד בוקר יש מחר... לגלות - להשתנות... ואת יודעת כשכואב לך... זה כל כך - כל כך שקוף אבל את לא מבינה זו מלחמה שקטה להשתתף...והמנצח לא חשוב..." ( אוהבת אותך )
וואו... תודה . . .
רופאת שיניים תגובה online שלום לכולם, אני יודע שהאסוציאציה הראשונה כששומעים על ביקור אצל רופא שיניים לא בדיוק מעורר תגובות חיוביות אצלנו הגברים, אבל זה סיפור קצת שונה. לפני שנתחיל נספר קצת על עצמי בן 25 רוכב על אופנוע כבד ומתעסק באומניות לחימה. השתחררתי לפני כשנה משירות קרבי ומאז עבדתי בעסק המשפחתי (עבודות עפר), כל שאני שזוף, ודי שרירי. מעבר לזה פנים יפות ואבר סטנדרטי (15 סמ'). לאחר כשנה מאז הפעם האחרונה שבה ביקרתי אצל אחד מהקצבים בצבא, הלכתי למרפאת שיניים פרטית שהמליצו עליה בראשון. כבר בטלפון ענה לי קול חמים וחושני של פקידת הקבלה, וקבענו תורדי זריז, לרופאה בשם דפנה. ביום המיועד באתי רכוב על האופנוע, לבוש בחולצה (באמת במקרה) די צמודה של מכון הקרטה שלי, וניגשתי לדלפק, שם גיליתי את ההפתעה הראשונה שלי לאותו יום. אותו קול חושני היה מחוברלזוג עיניים ירוקות ושיער חום של בחורה בת 28 בערך, שברגע שנכנסתי הרגשתי איך המבט שלה ננעץ בי, המחשב שמאחורי העיניים עושה כמה חישובים זריזים, ונותן פלט בצורת מצמוץ חרישי בשפתיים, כזה שעושים כשרואים גלידה שמאד רוצים ללקק. גלית (עיניים ירוקות) בקשה לחכות בצד לתורי, ולאחר כרבע שעה, שבה היא בחנה אותי בזווית העין, נכנסתי לחדר של דר דפנה. סגרתי את הדלת מאחורי ובאותו רגע נעצרתי, לשנייה איבדתי את הריכוז כשהבחורה אולי הכי יפה שראיתי (בגדול כמו ההיא מהפרסומת של הספה) הסתובבה ואמרה לי שכב בבקשה. לאחר שנייה היא ראתה שמשהו לא בסדר, ומבט מופתע התפשט לה על הפנים (עליק מופתעת, כאילו זה לא קורה לה בערך 17 פעמים ביום). אני בחור די ישיר, אז אמרתי מיד משהו מאד אינטליגנטי כמו -וואו, איזה פרח. היא לא נשארה חייבת ומיד החזירה ב-וואו גם לך עם חיוך. נמסתי לתוך מיטת הטיפולים ודפנה מיד הדליקה את האור והתחילה לחטט לי בשיניים. כשכל הזמן הזה אני מתפלל שצחצחתי שיניים מספיק, ושתתקרב עוד קצת כדי שאוכל לראות לה את החזה. דרך אגב, דפנה הייתה בגינס וטי-שירט, כשמעל חלוק לבן. ללא חזייה. חור שחור לא היה מצליח להוריד את החזה שלה למטה. אלוהים אדירים. דפנה המהמה לעצמה כל מיני דברים, אני פיתחתי מחשבות זדוניות וזקפה לא מהעולם הזה. לאחר שתי דקות כאלה, דפנה מפסיקה להמהם, מסתכלת עלי במבט בוחן ואומרת -חורים אין, אבל שמתי לב שיש בעיות אחרות. אין לי מושג מאיפה האומץ, אבל לאט לאט סגרתי את הפה על המראה שלה שהייתה לי בתוך הפה, והיא משכה אותה החוצה תוך כדי מבט ארוך לעיניים שלי, והחליפה אותה באצבע שלה. שאותה מצצתי בעדינות שאינה משתמעת לשתי פנים. דפנה חייכה (שוב פעם הרגשתי שאני נמס), קמה, ביקשה מגלית לדחות את התור הבא כי יש לה פה מקרה דחוף שצריך עזרה, ונעלה את הדלת. הדבר הבא שקורה זה שהמיטה זזה אחורה ולמטה ודפנה בוחנת אותי במבט מקצועי וללא שאלות פותחת את החגורה, מפשילה את מכנסי ומכניסה לפה את מקל התענוגות שלי, שעמד להתפוצץ מהתרגשות. המגע הראשון הקפיץ אותי, דפנה ליקקה את המוט מכל הכיוונים, ולא שכחה את הביצים שלי. אחרי שהכל היה רטוב היא התחילה למצוץ בקצב הולך וגובר, יוצרת וואקום מטורף. היא ידעה מה היא עושה שם למטה כאשר הרגישה את הכיווצים הראשונים היא עצרה הכל ולחצה על אותה נקודה מפורסמת שם בין התחת לביצים שגורמת לנו לא לשפוך. גמרתי באורגזמה מטלטלת, ולהפתעתי לא שפכתי אלא נשארתי מלא וקשה. הרגשתי בעננים, ידעתי שהולכת להיות פה חוויה שלא מהעולם הזה, ורציתי להראות לדפנה מה אני יודע. הורדתי לה את החלוק, החולצה ואת הג'\ינס ובחנתי את הגוף שלה, שרק חוטיני שחור נשאר עליו. מושלם. חזה אפרסק, בטן שטוחה עם זיכרון קל לשרירי בטן, לא רזה וקשה, אלא רכה ונעימה. תחת עגול שלא נמשך לא לרוחב ולא לאורך ורגליים שריריות וחלקות. מושלם. השכבתי אותה בעדינות (לא לשבור חס וחלילה את יצירת הפאר), והתחלתי ללקק. התחלתי למעלה, נשיקה, ואז לצוואר, אוזניים, חזה, פטמות, בטן והתעכבתי על הפופיק, משחק שם עם הלשון, רומז לה מה הולך לקרות בקרוב. ירדתי למטה, נושף בעדינות על גבעת האהבה שלה, מעביר את הלשון ליד, על שפת התחתונים, נושך את הירכיים בעדינות, נושם לתוכי את הניחוח המופלא שלה, שהלך והתעצם כל רגע. כל פעם, למגע הזעיר ביותר על מקדשה, של נשיפה, או רפרוף שפתיים דפנה התקמרה ונאנחה בשקט. ראיתי שהיא נהנית ורוצה להמשיך. בתנועה איטית הורדתי לה את התחתונים ונעצרתי בכפות הרגליים. ליקקתי כל אצבע ביניהן, ועיסיתי בעדינות את השוק, ואת הנקודה ליד עצם הקרסול שלפי הרפלקסולוגים מחוברת בקו ישר לדגדגן. דפנה התחילה להיאנח לעיתים יותר קרובות, ואז, החלטתי שדי, אני רוצה לטעום אותה, להשקיע את הפנים שלי בתוך המערה האפלה שלה, לרחוץ במי המעיין המקודש, או בקיצור לרדת לה. ליקקתי אותה מבפנים ומבחוץ, מכניס ומוציא את הלשון, מסובב סביב הדגדגן, הכנסתי אצבע הפוך, וחיפשתי את נק ה-G דפנה הייתה טעימה ובעלת ריח משכר. והמשכתי עוד ועוד עד שהיא גמרה וגמרה וביקשה שאפסיק ואתן לה לנוח. בשלב הזה הרגשתי מוכן להסתער ולכבוש אותה מיד, אני עדיין לא פרקתי את מטען שלי והייתי קשה כמו ילד בן 18 לפני הזיון הראשון. דפנה רמזה לי לקום והסתובבה, מפנה את העכוז שלה אלי. מפסקת את רגליה וחושפת את החור במלוא הדרו. בלי לחכות הרבה שפשפתי את האיבר במיצים שזלגו לה בין הרגליים ומרחתי קצת סביב פי-הטבעת שלה. חדרתי אליה בהתחלה לאט ואז בקצב הולך וגובר, דפנה נאנחת ומתאימה את תנועותיה אלי, הודפת ומתרחקת בתיאום מושלם, הרגשתי שאני הולך לגמור ואז שמעתי קול של מפתח בדלת. הפסקתי בחשש אבל בפתח עמדה עיניים ירוקות (גלית), ואמרה -ידעתי שזה מה שקורה פה, דפנה שוב את לא מזמינה אותי? ובלי להתבלבל, ניגשה אלי והתחילה לעסות לי את הביצים עם היד הגירוי היה מדהים. הסיטואציה, החיכוך, ההרגשה הייתה שונה ממה שהרגשתי אי פעם, והרבה יותר טובה. כשהרגשתי שאני גומר גלית גם שמה לב, ושוב לחצה על אותו מפסק שפיך. היטלטלתי בפראות תוך כדי אורגזמה שלא מהעולם הזה,אולם נשארתי קשה. יצאתי מדפנה (שנראתה מאוכזבת) וניגשתי לטפל בגלית. הפשטתי אותה בזריזות, וחדרתי בלי שהיות מיותרות לתוך הכוס החם והרטוב שלה, תוך כדי שאני מרים אותה ומושיב אותה על שולחן העבודה. התחלתי מפמפם בפראות. הרגשתי שאני מאבד שליטה, נהפכתי לחיה, למכונה, הרגשתי שאני יכול להמשיך ככה לנצח. אחרי שתי אורגזמות השלישית נראתה עדיין רחוקה, ופשוט קרעתי לגלית את הצורה, בלי טיפת התחשבות. היא מצידה נראתה כאילו היא נהנית, ועזרה לי עם תנועות אגן פראיות לא פחות. באיזשהו שלב הרגשתי לשון משחקת לי בפי הטבעת, וראיתי שדפנה התאוששה. נשכבתי על המיטה, ודפנה עם מבט פראי בעיניים התיישבה עלי, והתחילה לרכב מעניקה לי טיפול מסור. גלית גמרה על השולחן, ואני הסתובבתי לדפנה, גלית קמה מהשולחן והתיישבה על הפנים שלי, לכיוון דפנה, ושתיהן התחילו להתנשק ולהתלטף מעלי. ליקקתי במרץ עד שדפנה וגלית גמרו אחת בזרועות השנייה, קמו מעלי ושתיהן ביחד, התחילו ללקק ולשאוב לי את הכלי. הרגשתי שאני עומד להתפוצץ, וגמרתי (הפעם עם שפיך). שתי המומחיות שלי בלעו כל טיפה וניקו את מה שעף לצדדים. אחרי שתי דקות שקט שבהן שלושתנו נחנו, מתנשפים בכבדות, דפנה הסתכלה עלי,חייכה, ואמרה לגלית, נראה לי שהוא צריך טיפול שורש, תקבעי לו תור ארוך לשבוע הבא. התלבשנו תוך כדי גיפופים ונשיקות, ויצאתי לדרכי. רכוב על האופנוע. למרות שאין לי ספק שאני אחזור למרפאה הזאת שוב, אני חושב שאני אבקש חוות דעת נוספת לגבי מצב השיניים שלי, מרופא..
אריק שלום רב, מצאת מקום מצוין כדי לספר את סיפורך. אכן מעניין, אבל לא הבנתי האם השארת המכתב היה רק לצורך שיתוף יתר הגולשים וקבלת תגובות, או האם רצית לשאול משהו... בברכה, טלי פרידמן
זה מתחיל ממש אחרי הלידה וקורה (כמעט) לכולנו. זה מתחיל ממש אחרי הלידה שהייתה "סיוט" לכשעצמו, אך לא לשם כך התכנסנו. את מתעוררת במיטה, בבית החולים ונראה לך שלאף אחד לא ממש איכפת מהתינוק שלך, ששוכב בקופסת זכוכית קרה עם אור ניאון שדולק ולא מרפה לרגע. בחדר קר שוכבים עוללים קטנטנים ומעוררי חמלה באווירה הקפואה והמכנית, ואת, שרק ילדת וגם ככה ההורמונים משתוללים לך כאילו סופת הוריקן פרצה ממש הרגע, חשה כאילו הילד שלך סובל ואין אף אחד שיכול לעזור לו. את רוצה להציל את ילדך מהאווירה הנוראית, לחבק, להניק, להחזיק קרוב, ושאף אחד לא יגע בו חוץ ממך, וממש באותו רגע מגיעה אחות חסרת רגישות ששכחה מה זה להיות אמא לילד ראשון וגוערת בך כאילו היית הדבר הכי "לא נורמלי" שהיא ראתה. התחושה איומה. אין אף אחד שמבין מה קורה לך, את מן הסתם הבן אדם שהכי לא מתאים לו להיות הורה, ובטח הסתננה לך איזו מחלת נפש איומה , ואסור לגלות את זה כי עוד יקחו לך את התינוק. זאת התחושה. את בחוסר אונים גדול, בוכה בשקט בשקט שאף אחד לא ישמע, ימים כלילות. הדיכדוך מחלחל לו אט אט, ואת מבינה שאבוד לך. שאת בסרט הזה, שממנו אין דרך חזרה. ואז מגיעים הביתה. אחרי שבלבלת לבן זוגך את המוח עם כל מיני שטויות, משחות, בקבוקים, אלפי מוצצים ואיך לנהוג באוטו בלי להיכנס לבורות שחלילה וחס יקפיצו את שנתו המלאכית של העולל וצרחת עליו קצת כשנגע בילד "רחמנא ליצלן". אתם מניחים את העולל במיטה ולא עוזבים את החדר לרגע. לוודא שהוא נושם, שלא קר או חם מידי, שהוא מרגיש בנוח. צריך לאכול, אבל אין תאבון וגם אין חשק להכין כי אין זמן. עוד רגע יתעורר ואז מה? אז יישארו כלים בכיור ולא יהיה זמן לשטוף אותם, שלא לדבר על בגדים - רצוי ללבוש כמה שפחות כדי שערימות הכביסה לא יערמו ולמי יש זמן לזה בכלל??? ויש את העניין של הסיגריות - עכשיו כבר אסור. לא להסריח ולחנוק את המסכן, אבל ה"מסכן" מתעורר ובוכה. את אומרת "אני כאן בשבילך מתוק", "אתה יכול לבכות כמה שתרצה". רק מה, הוא צורח וצורח כי יש לו גזים ואין דבר שאת עושה ומרגיע אותו. את נהיית מתוסכלת ורצה לבית המרקחת, מוציאה 800 ש"ח על נוזלים שלא מרגיעים בכלל. למה רק הילד שלך צורח? למה הילד של השכנה שקט ורגוע להפליא? את קולטת - זה את. את בן אדם לא רגוע, והורשת את התכונה הנוראית הזאת לעולל הקטן. איזה מסכן, איזה אומלל, למה עשיתי לו את זה? אהוב קטן ואומלל שלי, את בוכה בלי הרף. לא ככה ציירת את זה. דמיינת שתהיי האמא הכי נהדרת בעולם ואז מגיע זה? מה זה?? זה החיים? את מפסיקה לישון כי הוא בוכה המון ובהפסקות את צריכה סיגריה או שיחת טלפון מנחמת, והעייפות מצטברת ואיתה העצבים, הכעסים והתסכול הבלתי נגמר. איזה סיוט. אלוהים - לא לזה פיללתי. זאת התחושה, נכון? היום יש לי שתי בנות, מקסימות ו"רגועות" ואני יודעת שלא חוסר התפקוד הורג אותך אחרי הלידה הראשונה- אלא חוסר הידיעה. התחושה שרק את עוברת את זה כל כך קשה- היא תחושה מופרכת ושלא יספרו לכם אחרת. לכולנו זה מאוד קשה. אתן בסדר גמור ו"נורמליות" לחלוטין. זה בסדר שיהיו לכם התקפי זעם, זה בסדר אם אתן צורחות ומאבדות שליטה, זה הכל בסדר. זה קרה גם לי ו ל כ ו ל ם. אחר- כך זה מקסים.
א. התחושה שלאף אחד לא אכפת- וואו!! כל אחד בעולמו, ואם את אומרת משהו- את מה זה מפונקת (שלא לדבר על הדודות שמרצות לך על שלא היתה להן מכונת כביסה, ולא חיתולים חד פעמיים אז על מה את מתלוננת). ואף אחד לא מאמין לך (כיאף אחד לא ממש נמצא כדי לראות) שהתינוק לא ישן ובוכה כל הזמן. "כל התינוקות אוכלים וישנים" את ממציאה! את הסטרית! אני מאד מבינה את מהש שאת אומרת לגבי האנרגטיות שלו- התינוק שלי היה ישן 10 שעות ביממה והאוכל בכלל לא היה מרדים אותו. להיפך!! אני מסכימה איתך שאם הכל אנחנו עדיין מתפעלות מפרצופו היפהפה, אבל עם קצת הבנה גם יכולנו ליהנות מהתקופה! גם אני הייתי עצבנית וחוששת בהריון, ולמרות כל ליטופי הבטן עדיין חשבתי שהוא עצבני בגלל ההריון. אבל אחרי חודשיים כשהוא הפסיק לבכות לחלוטין (אבל לא התחיל לישון...) ראיתי שפשוט "יש לו את זה"- הרבה מרץ וכוח. אז כנראה שהוא קצת דומה לי כי גם אני אנרגטית, או שפשוט כל דור הוא יותר גבוה וגם, כנראה, יותר חזק. ככה זה, אבולוציה. אני עכשיו מאד מבינה את זה, ובהחלט ערוכה כל יום לפעילויות מעניינות ומוציאות אנרגיה. אני לא מעוניינת לדכא את זה. נראה לי שבאיזהו שלב בחייהם זה יהיה חיוני... לגבי הדיכאון- מותק!! ממני תקבלי תשובה!!! אני נכנסתי לדיכאון דווקא אחרי שהכנסתי אותו למשפחתון, אבל כל התקופה שהייתי איתו בבית שקעתי אט אט. לא היה לזה שום קשר לילד. ההיפך!! דווקא בתקופת הדיכאון כשהייתי מחבקת אותו זה היה מרגיע אותי. אצלי זה היה קשור לבדידות איומה, ניתוק חברתי, וניכור משפחתי. חייתי בעיר ובאזור בו אין צעירים בגילי, והמעט שיש גם לא יוצאים מהבתים...כמו כן, לא היתה לי עבודה, ומשפחתי לא באה, למרות שהם גרים קרוב... כל פיתרון שניסיתי לא עזר. חוגים בבוקר לא היו , ובנוסף- חמותי...עם כל התחרות ו"הילד שלך" וכו'..) (. הרגשתי שאני היחידה שדואגת לילד.. בעלי הוא חם מאד, אבל הוא, מצידו, היה לוקח צ'אנס עם כל מטפלת בסביבה ו...העיקר לחיות! אז בסופו של דבר נחת שיממון נוראי. פשוט תחושה ששום דבר ואף אחד לא מעניין. לקח לי הרבה זמן לצאת מזה, ועד היום זה עוד לא יציב, אבל כבר לא חוזר באותה עוצמה...אבל הפיתרון הוא- לצאת לעבודה מייד (זה מה שעשיתי). לא חשוב איזו! רק שתהיי חייבת לקום בבוקר, ושתראי הרבה אנשים!! וגם ללכת לפסיכולוג היום אני משקיעה המון בעצמי. ובגלל שהוא בן כמעט שנתיים, אני יכולה להרשות לעצמי יותר חופש פעולה. כל הזמן שהייתי איתו בבית, הרגשתי שאני לא נותנת מספיק תשומת לב,. הייתי כל הזמן סביבו, אבל היו לי המון רגשי אשמה. היום אני יודעת, שהוא לא צריך אותי כל זהמן. אפשר לשחק איתו כמה דקות ולחזור לעיסוקיי. הוא רק צריך שנהיה שם, אם הוא רוצה להגיד משהו, או אם הוא צריך חום ותקשורת. אני כבר לא הולכת איתו לגני משחקים, כי זה משעמם אותי נורא. במקום זה אני עושה את הפעילויו האהובות עליי איתו ביחד. ובניגוד לצפוי- שנינו נהנים. אם אני הולכת איתו לתת תמונות למיסגור- הוא יושב שם ומדבר עם המוכר, ומצביע על תמונות שקיימות, ואם יש רעש מעניין בחוץ הוא אומר לי בהתפעלות. הוא לא משתעמם בכלל! ושנינו מרוצים. וזהו...עוד משהו?
יש לי ילד בן כמעת שלוש והזכרתם לי את ההתחלה ואני חשבתי שרק אצלי ואצל אישתי זה ככה. צרת רבים חצי נחמה דרך אגב הילד שלי עד היום לא ישן.
שלום לכם יש לי שאלה חשובה שמטרידה אותי מאוד: (ורצוי שמי שעונה עליה יהיה אדם מוסמך-כי זו שאלה מאוד עקרונית) האם פטישיזם לכפות רגליים של ילדים(ונוער) נחשב לפדופיליה? ראוי להדגיש-שאין המדובר כלל בצורך לשום דבר מיני עם הילד! (ניתן אפילו לומר שיש גועל מעצם המחשבה על דבר כזה) אבל האם זה נחשב בכל זאת לפדופיליה או לא? ואם לא-אז למה זה כן נחשב והאם ניתן(או צריך) לטפל בזה? בתודה מראש אשמח אם יהיה ניתן לקבל תשובה מפורטת
???
אולי אפשר לקרוא לזה פטישיזם פדופילי?
מנהלי הפורןם שלום אני רואה כי אבי פלדמן שוב מציק. האם יש אפשאות לנטרל אותו מכניסה לפורום????????
שרה, אכן ברור שאותו אדם מציק, אולם ההתנהגות הטובה ביותר היא ההתעלמות. בסוף הרי יימאס לו.. פשוט תתעלמי ממנו, ותאמיני לו שבסוף הוא ייעלם. בברכה, טלי פרידמן
אני ואישתי כבר מחודש מאי 2000 לא גרים ביחד אחרי המלצות של פסיכולוגית להיפרד לזמן מה ולאחר מכן לבדוק את המצב שוב לאחר כ 7 חודשיים החלטתי שאני לא חוזר הביתה וביקשתי מאישתי גט מאז דצמבר 2000 ועד היום אוגוסט 2001 אנו עדיין נמצאיים במצב לא ברור שאישתי חושבת שאני במשבר ובקרוב החזור אליה ולי כבר יש חברה ואני מרגיש כמו בנאדם חדש ואבא לילד הכי מקסים שיש שכיום הוא בן כמעט 3 הבעיה היא מה לעשות שאישתי תבין שאני לא חוזר ??? כיון יש לי הסדרי ראיה חתומים מבית משפט וחוץ מזה כלום הכל עומד ולא זז ימינה שמאלה האם מישהו יכול להמליץ להדריך מה לעשות אם אישתי שלא מבינה ועומדת על שלה . בנוסף אם אפשר לקבל הדרכה לגבי הילד כי מובן מאליו שבקרוב הוא יתחיל לשאול שאלות ובנוסף החברנ מתי הכי מתאים להכיר ביו הילד לחברה הקבועה והאם האמא אמורה לדעת מזהץ תודה על היעוץ
מבולבל, המצב מבלבל בוודאי גם את הילד. הבהר לאשתך כי אין בכוונתך לחזור אליה ואם זה לא הולך, תבע ממנה גט!!!!!!!!!!!! עדי
שלום רב, אתה מבקש הדרכה לאדם אחר, שאינו מבקש זאת, דהיינו פרודתך, וזו כנראה אחת מהתקלות אצלכם. עניין נוסף, בעייתי, זה הרצון להסתדר בעזרת ההדרכה של אחר, נניח היועץ הכי טוב, לעומת מה שלדעתי עדיף: שימוש בתובנות שלך וביכולות שלך להסתגל לרצונות האחרים הקשורים לפרשה. אמרת שהסתייעתם בעבר בפסיכולוגית. מדוע שלא לקחת סיוע דומה נוסף? סביר למדי שאיש/ת מקצוע מהתחום יחזק אותך בכיוון שהצעתי. כל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם
חלק ממני רוצה להעלם,להמחק מזיכרון האנשים. החלק השני נאחז בחיים בעצמה שכזו ופוחד לא להיות, מפחדת להיות נוכחת מדי ומפחדת לאבד נוכחות... ורק מדהים איך תוך חודשיים וקצת לא נותר זכר כמעט להפרעת אכילה קשה... למתן היה מלחמה מתישה כרגע אני מרגישה אני,אני לא נלחמת זה עובר תוך גילויים כואבים על מהו הרס עצמי ההתפרצות של הדברים ע"י כעס וכאב שמעולם לא ידעתי והעזתי לבטא והמעבר לכתיבה במשך 5 ימים. ופתאום את כבר לא רוצה לצום כי זה ממש בזבוז כוחות ולך כבר אין כוח לזה ואת לא רוצה לשקול מחדש 40 כי את מבינה שזהו ניסיון פתטי ואת לא רוצה להקיא כי את כבר יותר מדי עייפה ונמאס לך כבר להדחיק רגשות, להתפרץ בהיסטריה וחוזר חלילה ואת כבר לא עושה את הדברים האלו לא כי החלטת ואת החזקה בעולם שאין דבר עומד בפני הרצון שלה אלא פשוט כי זה כבר לא זה, כי זה לא נותן כלום. תקיאי עד מחר זה לא יעזור.זה פשוט כבר לא יוצא. אבל נשארתי עם איכסה אחר,גועל נפש בלב,וכל פעם אני נופלת לאיזה "חור" אחר אז כנראה שנשארתי תקועה שם פשוט ,גם אם לא מופרעת אכילה בפועל.
מרגש....... ילדה..... הדרך להחלמה רצופת משברים. את חזקה. את חזקה. את חזקה!!!!!!!!!!!!! עדי
תודה רבה לך עדי.
שלום. ברצוני לקבל מידע אודות התרופה LITHIUM ליתיום. מה זה מכיל? למה מיועד? תופעות לוואי...
שלום רב, הפסיכיאטר היועץ של הפורום, ד"ר אבני ישוב מחופשתו ב-12 באוגוסט. בברכה, טלי פרידמן
http://www.infomed.co.il/drug1.asp?dID=148 "אור
הייתי אצל פסיכיאטר הוא נתן לי remeron ו deprexan ושניהן היו קשות בשבילי הם גרמו ליותר נזקים ממה שהן היו אמורים לעזור . וכל זה מפני שהובכן אצלי בעיה פסיכוסקסואלית (הוא אמר לי שיש לי דיכדוך קל) . האם יכול להיות שיש לי בעיה מפני שאני לא מרגיש שיש לי בעיה בתחום הזה ? מה אני אמור לעשות ???????
עופר שלום רב, לא ברור מהפרטים שנתת במה הדברים אמורים. להערכתי עליך לקבל את התשובות לשאלותיך מהמטפל שלך. הוא הכתובת הנכונה ביותר. בהצלחה, טלי פרידמן
אני במצב רוח עגום, עשיתי אתמול טעות מטומטמת....... מתביישת אפילו לספר, אבל היתה זו הפגנה של חולשה טוטאלית, התפרקות, התרפסות, כל כך לא אני. מטומטמת מטומטמת מטומטמת........זה מה שיש לי להגיד על עצמי. אני
."...נאמר כבר הכל אין לי מה להוסיף לזה פשוט לא יכול הלילות ארוכים והפחד..." ג'קי, הלילות פשוט הורגים אותי, ............
עדיין יש החושבים שמדובר בפורום צא"ט
http://www.hadassah.org.il/hebrew/PUB/obses/1.htm "אור
וגם פורום: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=15
אני מזמינה אותכם לפורום חדש שפתחתי בתפוז......פורום נוסטלגיה..... בבקשה.............החדר פתוח לכולם.......... http://www.tapuz.co.il/TapuzForum/main/forumPage.asp?id=233 רחל, אליאן, ........
לאמא של... כל הכבוד על הפורום החדש... נראה מאד נחמד! מזל טוב והמון בהצלחה, טלי פרידמן
http://www.macom.org/topic.asp "אור
תודה, אור, זו רשימה מצוינת, ואני בטוח שרבים כאן יוכלו להיעזר בה. דרור גרין
נימאס לי כבר מעצמי הפכתי להיות אדם מגעיל אולי מכל השינויים שעברתי ואף אחד לא מבין נימאס לי מהחיים אני כל הזמן עצבנית נשלטת ע"י מצביי רוח ויום אחד בטוחה שאתאבד בגלל הילד שלי שמשגע אותי אני מטורפת עלוי אבל לפעמים הוא מוציא אותי מדעתי משגע אותי האם אני נורמלית??? לפני כחודשיים עברתי ניתוח עקב הריון מאוד רצוי שהיה חוץ רחמי + סיבוכים מהניתוח הקודם לפני כשנתיים ( בעיה במעי הגס שעמד להתפוצץ - ניתוח קשה כחמש שעות) אני רק בת 26 יש לי ילד בן שנתיים אבל הכל מפריע לי ולא טוב לי מאז הניתוח הראשון אני שהייתי בריאה כל חיי הפכתי לחולנית אני כל הזמן חולה בעלי לא מבין ואומר שהשתנתי באמת הפכתי להיות אדם מגעיל פקעת עצביים מה עליי לעשות איך להמשיך
זמן וסבלנות לילד אין לך..! אבל לעשות עוד ילדים יש לך זמן וסבלנות את לא מסכינה מסכן הילד שיש לו אמא כמוך "אור
שלום קטי, אני לא חושבת שאת "משוגעת", אני רק חושבת שאת כרגע בדיכאון ולא מבינה מה קורה איתך, עברת תקופות קשות בחיים גם ניתוח וגם איבדת את העובר, תני לעצמך את הזמן להחלים, תנסי לדבר עם בעלך על מה שאת מרגישה ואולי גם תפנו ליועץ נישואים ואם הוא לא מעוניין תיגשי לבד לטיפול פסיכולוגי אני בטוחה שהדברים יסתדרו אז בבקשה ממך לא להיכנס ללחץ קחי את הזמן, אני בטוחה שטלי פרידמן תוכל לייעץ לך הרבה יותר ממני. בבקשה שימרי על עצמך. בהצלחה...........................
קטי, יש לך את כל הסיבות שבעולם להיות מאושרת. את צעירה, בריאה, אמא לילד ויש לך תמיכה של בעל אוהב. וזה בקיצור - כל מה שתרצי - יש לך. מאחר וכידוע החיים אינם רק חגיגה ופיקניק, ולצד הטוב יש גם רע ולכן תמיד תהיינה תקופות טובות ותקופות קשות. צריך רק לדעת להסתכל על חצי הכוס המלאה, להישאר אופטימיים ולשמור על חוש הומור. והעיקר לשמור על פרופוציות נכונות. מה שעובר עליך עוד רחוק מרחק רב משיגעון ורצון להתאבד. אז תעשי לעצמך טובה ותנסי להרגע קודם כל למען עצמך ושפיותך, ואחר כך גם למען בעלך והילד. אולי כדאי שתדברי עם בעלך שישאר עם הילד על מנת שתקחי פסק זמן ותצאי לחופשה רחוק מהבית לכמה ימים של התרגעות לבד. יכול להיות שזה יתן לך זמן לעשות חושבים ולהסתכל באוביקטיביות על המצב. אני יודעת שזה נורא בנאלי - אבל תנסי ברגעים של כעס ועצבים לחשוב כמה מסכנים באמת יש בעולם: חולים במחלות סופניות, קשישים ובודדים וסתם אומללים ותביני עד כמה האושר נמצא מתחת לאפך ואינך מסוגלת לראות אותו וגרוע מזה - להינות ממנו. מצאי לך את האושר, תזרקי את העצבנות יחד עם הפסימיות וקדימה לדרך חדשה. תבטיחי לעצמך שממחר זה קורה. וזה יקרה. בהצלחה!
תודה על ההקשבה ועל התמיכה
קטי שלום רב, נראה שאת במצב של מצוקה מורכבת, ושאת עם עומס נפשי כבד. האם היית אי פעם בטיפול פסיכותרפויטי? אני ממליצה לך בחום להגיע לטיפול, דווקא בשעת משבר שכזו. זה יכול להיות מצוין בשבילך. בברכה, טלי פרידמן
במה הוא מתמקד , מהו הטיפול הזה בכלל??? תודה רבה
בסה"ר דרושים מתנדבים. סה"ר (סיוע והקשבה ברשת) הינו פרויקט אינטרנטי חינמי שייעודו להגיש עזרה נפשית דרך האינטרנט לאנשים שנמצאים במשבר או עוברים תקופה קשה בחייהם ואף מהרהרים בהתאבדות. המתנדבים שלנו נבחרים על פי יכולת לתת אוזן קשבת לאדם אחר בצרה, השכלה ו/או ניסיון הקשורים לעזרה לזולת ושליטה בכלי התקשורת האינטרנטית. ההתנדבות נעשית מהבית. ההכשרה הקרובה שלנו נפתחת ב- 11 לאוקטובר ומועברת על ידי אנשי מקצוע ומומחים מהמובילים בארץ בתחומם. למי שמעוניין להצטרף לצוות שלנו, מוזמן לבקר באתר ולהכיר אותנו מקרוב. בברכה, צוות סהר אתר סהר http://www.sahar.org.il/ טופס הרשמה למתנדבים http://www.sahar.org.il/volunteer.asp
לצוות סהר שלום, למה קורס רק בתל אביב ומה לגבי אנשים מהצפון? מאד מענויינת להצטרף כמתנדבת אך אין לי אפשרות להשתתף בקורס שיתקיים בתל אביב. תודה, בר
זה מעניין מאוד...
אתר מדהים, אין לי מילים. אני לא יודעת איך להסביר את האופן שבו התרשמתי. נהדר. עלו והצליחו!
רציתי לדעת על השפעת RE-LOCATION לחו"ל על ילדים. מה הם הגילאים הבעייתיים יותר? אלו הם הגילאים הנוחים יותר? האם קיימים מקורות מידע מכוונים בנושא? בילדותי נסעתי עם הורי לשליחות בארה"ב וטראומות התקופה נותרו, לדעתי, עד היום. מאחר והנושא מתחיל להיות רלבנטי גם לגבי כיום ויש לי 2 ילדים (4.5, 2) היתי מעוניין למזער בעיות עתידיות תודה
שלום רב, שאלה מצויינת, על הגיל הקריטי, שלא ידוע לי כי יש מחקרים או תשובות עליה. לדעתי, תחושת הבדידות אינה קשורה לגיל, אלא לעוצמה, שהיא סוביקטיבית, של הניתוק מהסביבה החברתית הרלוונטית. אמצעי המניעה יהיה שימור, או הכחדה מאד הדרגתית, של הקשרים עם דמויות מרכזיות, או עם עצמים, מאכלים, וכו' - מהסביבה המוכרת בארץ. בימנו, עם התקשורת המשוכללת, קלטות, וכו' - זה אפשרי. אמצעי מניעה אחרים קשורים: 1. בפיתוח רשת חברתית אחרת, ו 2. השארת זמן אצל ההורים (שבדרך כלל עסוקים מאד, יותר מאשר בארץ), לטובת הילדים, כך שה"עוגן הרגשי" ישאר. כל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם
הלוואי שיכולנו להחזיר את מה שכבר קרה, הלוואי שיכולתי לתקן את הטעויות שכבר נעשו. אני תמיד נשארת עם המחשבה שאני לא יכולה לעשות כלום חסרת אונים יושבת בצד ורואה.... (רציתי לכתוב פה משהו - אבל זה אישי מדי - מצטערת) כשלא מתקנים חור בקיר, הוא מתמלא אבק, כשלא מתקנים אפילו את הסדק הקטן ביותר בנפש, הוא גודל ומתפתח... הלוואי שיכולתי לעשות יותר הלוואי שיכולתי לחיות רגע מבלי לפחד כל הזמן מה איתך ואיך את מרגישה עכשיו יש לי פחד נוראי בקשר לעצמי בחרדה שממש כבר לא רציונלית אני פוחדת ליפול אני נפלתי הרבה פעמים כולי חבולה והפצעים עוד לא הגלידו ...(גם פה רציתי לכתוב משהו - אני אשלח לך את זה במייל)... אני מפחדת מהנפילה הסופית מפחדת שהיא תגיע יודעת שהיא תגאל אותי מיסוריי אבל עדיין חרדה לראות אותה לשמוע אותה אומרת לי שאין לי כבר סיכוי שאני אבודה שזה נגמר הלך אבד נשבר. הנפילה הזו תקפה גם לגבייך, אני נשברת כשאני רואה אותך נופלת מתפרקת ניסיתי להגיד שבכל נפילה שלי נשאר איתי משהו כי הצלחתי לאסוף כמה שברים שמהווים בשבילי מעין זיכרון...(שוב דבר אישי...) אני חוששת מהפעם שכבר זה לא יוכל להימשך שלא יהיו לי מספיק כוחות לאסוף אפילו לא שבר אחד אני אשאיר את השברים במקום שנפלתי ואלך איעלם. ...כל מה שכתבתי כאן נכתב על ידי לגבי התחושות שלי - כשבעצם ניסיתי לומר לך ממה אני מפחדת - כשאני חושבת עלייך... אני מצטערת על הכל... ....... ( ד מ ע ו ת ) ........
אני מצטערת גם... אני מצטערת כי זה מסריח... אני מצטערת כי זה עצוב... עצוב שיש שם משהו שגורם לך לפגוע... משהו שגורם לשנוא... אותו משהו שגורם לך לאהוב... אותו משהו ששובר... ואומר לך לוותר... אותו משהו שצועק גם לעזרה... אותו משהו שלא רוצה לטבוע... אותו משהו שיכול להיות יפה כ"כ... אותו משהו מכוער... ואני מצטערת כ"כ כי זה לא מגיע לך... לאף אחד... אני מצטערת כי אני לא יכולה לעשות כלום... אני מצטערת כי אני יודעת כמה זה כואב... תמיד אותם פחדים... אותם קולות... שאף אחד לא יכול להנמיך... אני מצטערת כי גם אני אף אחד....
אף אחד... כמו כלום... אוויר... לוקחת עוד נשימה... ומתפללת להיחנק... כמו רוח... כמו עננים ששטים בשמיים... נלקחים כמובן מאליו... כי הם תמיד שם... לא מאכזבים... לא מרעישים... לא מבקשים... לא מתלוננים... הלוואי שהייתי ענן... אולי ככה היה לי קצת שקט נפשי...
אני מנסה להתקדם בחיים,לחשוב אחרת,לחשוב רק טוב,לקוות,לא ליפול ולא להתייאש ולא לשקוע כל פעם מחדש אבל העבר תמיד תוקף אותי ואני לא יכולה לשכוח אותו,כלומר את הדברים הרעים שקרו בעבר ואת המחשבות הלא טובות ואת הנפילות ואני לא מצליחה לשנות לפעמים התנהגות או הרגל רע שתמיד היו לי,למשל-כל פעם שהייתי עצבנית או מפוחדת והיה לי רע ישר הייתי אוכלת המון ומתכנסת בעצמי ולא מצליחה לדבר עם אף אחד רק לשבת בחדר או לישון,וגם שאני אמורה למשל לעשות דברים שאני חייבת והם מלחיצים אותי,אני דוחה אותם מרוב חרדה ולחץ עד הרגע האחרון ואז עושה הכל בעצבים ומוציאה מלא אנרגיה מיותרת שיכולתי לחסוך ואז מרגישה נורא עייפה כבר מהכל ולא נשארים לי כוחות לדברים חיוביים יותר וזה מתסכל. לפעמים אמא שלי או אבא שלי אומרים דברים או צועקים ומאיימים ואז שוב אני נזכרת בדברים שקרו בעבר ונכנסת ללחץ וחרדות שמחזירות אותי אחורה ואני חוזרת להרגלים שלא טובים לי ומזיקה לעצמי. מוזר לי שגם ההורים שלי וגם דברים אחרים עדיין יכולים להפיל אותי ולגרום לי להרגיש אשמה ורע ולקלקל לי את כל מה שכל כך עבדתי בשבילו ואת ההתקדמות שלי בחיים ובהחלט התקדמתי והשתפרתי ואני חזקה יותר אבל עדיין שההורים שתמיד הכאיבו וגרמו לי לסבל עדיין נמצאים מולי כל הזמן ולא נותנים לי להמשיך ולהיות טובה וחמודה ומאושרת ואוהבת כמו שאני באמת אלא ההיפך. כן אני בת 25 ועדיין חיה איתם בבית כמה שזה קשה לי,ברגע שאני חושבת על עזיבה אני נתקפת בחרדות שאולי יהיה לי רע וקשה יותר,כי הרי באנשים אני לא מאמינה ולא בוטחת ומרגישה חלשה להתמודד כביכול כמו כולם וגם לפלס את הדרך שלי קדימה בעצמאיות מוחלטת ואז נשארת כאן עוד שנה ועוד שנה,מתה כבר לעזוב אבל מתה מפחד ממה שיהיה. מה לעזאזל עושים?איך משתחררים מפגיעות העבר ומתקדמים בלי ליפול כל פעם מחדש?
קארין שלום לדעתי האישית בלי לפגוע עלייך ללכת ליעוץ ולברר את שורש הבעיה כמו כן לדעתי לפחות בעקבות היעוץ ואני מקווה שיעזור לך תשתחררי תכירי בן זוג תעזבי את הבית ותגורי אתו ביחד וכך תלמדי להסתדר או לחיות בלי ההורים תלמדי להיות עצמאית דבר שבטוח יהיה לך לא קל !!!!!! אבל אין בררה אם את רוצה להתקדם
היי קארין, לא תמיד אפשר להשתחרר לחלוטין מזכרונות העבר, ולדעתי גם לא תמיד צריך. העבר שלנו הוא חלק מאיתנו לטוב ולרע, אנחנו סוחבים את הזכרונות הנעימים והקשים עימנו, לומדים להשלים איתם, לומדים להכיר בהצלחות ובכשלונות ולהתקדם הלאה עם הטוב ועם הרע. העבר יכול ללמד אותנו איפה הצלחנו והתקדמנו כמו גם איפה טעינו ונכשלנו, ומזה צריך להסיק את המסקנות לגבי ההווה והעתיד, ויחד עם זה ללכת עוד צעד הלאה. כדי להשתנות צריך את הפקת הלקחים הזאת מהעבר. הנפילות והמשברים הם חלק מהחיים, חלק בכל אחד ואחד מאיתנו, בעבר, בהווה ומן הסתם יהיו גם בעתיד. לדעתי, המטרה צריכה להיות לא להשתחרר מהזכרונות, ולא למחוק את העבר, ולא למנוע את המשברים, אלא להתקדם עם הכל הלאה, לקחת את הכל וללמוד ולהמשיך בדרך שאנחנו בוחרים. גם מהמשברים שהיו אפשר להפיק את המסקנות, כדי ללמוד איך להתמודד עם המשבר הבא, שיבוא ומן הסתם יבוא, החיים אינם רק עליה אחת גדולה, בחיים יש עליות ומורדות, שלא תמיד גם תלויים בנו ובדרך המחשבה שלנו, וההליכה צעד קדימה היא היכולת שלנו בעצם לדעת שיש לנו כוחות להתמודד גם עם המשברים ולצאת מהם בדרך חדשה טובה יותר מאשר לאכול ולהתכנס בתוך עצמך, היכולת שלנו לזהות את הכאב והסבל שנגרמו לנו בילדות ויחד עם זאת לנסות לנתק את התלות מההורים ולהפוך לעצמאיים, והיכולת שלנו לזהות דפוסים מוטעים כמו לדחות דברים לרגע האחרון ולבצע אותם מתוך עצבים ואת זה לשנות. אין בן אדם שלא נופל, ואין בן אדם בלי זכרונות קשים וכואבים, ויחד עם זה גם אפשר להתקדם וללכת צעד קדימה, בצורת ההתמודדות שלנו עם המשברים ועם החיים, בשינוי צורות התנהגות שאינן טובות לנו ושהצלחנו לזהות. בכל מקרה זאת רק דעתי, ודברים שכתבתי מהנסיון שלי, ואני לא מקצועית. אביב.
קודם כל, את צריכה לבנות את הביטחון העצמי שלך. צעד אחר צעד להאמין בעצמך וביכולות שלך להתמודד עם החיים. במצב הנוכחי אין שום תקווה שזה יקרה מאחר וההורים גורמים לך להנציח את המצב ואת הזכרונות ולהיות תקועה באותה נקודה במקום להתפתח ולהתקדם הלאה. אין לך ברירה אלא לעשות את הצעד ולצאת מהבית (לגור עם שותפה או שותף) והעיקר לעמוד ברשות עצמך. זה ילמד ויחייב אותך להיות יותר בטוחה בעצמך ואדון לגורלך. ויתן לך את התחושה שאת לוקחת אחריות על עצמך ומחליטה לאיזה כיוון את מעוניינת להגיע. תנסי לראות גם את העתיד במקום להיזכר שוב ושוב רק בעבר. תכריחי את עצמך להביט אל עצמך פנימה ולנסות להבין מה באמת קורה איתך, אילו חלומות את רוצה להגשים ואיזה דרך את בוחרת על מנת להגשים את עצמך. אם את רוצה באמת להיות מאושרת, חופשיה ומשוחררת - צאי לדרך חדשה, על הטוב והרע שבה. תחשבי שאת האנרגיה שאת מבזבזת לשווא תוכלי לנתב לפיתוח ובנייה עצמית, לקידום האינטרסים שלך ולהגשמה עצמית. אף אחד לא מבטיח שזה יהיה קל, אך בוודאי אפשרי ובהישג יד. אז אזרי אומץ ועשי לעצמך את הטובה הזאת. מחזיקה לך אצבעות ומאחלת לך כל טוב, בר
שלום בר לדעתי זה אותו כיוון תשובה כמו שלי רק במילים אחרות או הסבר אחר וזה מה שנראה הכי הגיוני
טוב זה פעם ראשונה שלי פה . ואני לא בטוח שאני צריך אבל אני יודע שלהזיק זה לא יזיק . אז ככה שאלתי היא כזאת . יצאתי עם בחורה שנה וכמה חודשים והיא לא החברה הראשונה או השניה שלי (הרציניות) וההרגשה שהיתה לי איתה זה שהיא המכסה (הנפש התאומה )משלא היה לי עם ה2 האחרות . למות שעם ה2 האחרות הסתדרתי יותר ועם האחרונה (בוא נגיד קוראים לה יפעת) הסתדרתי פחות הרבה פחות זאצ אומרת שהיו לנו מריבות אבל כל המריבות או הויכוחים נבעו מזה שלא התראנו והתגעגנו .ולפני חודש וחצי זה התפוצץ בגלל זה (ניפרדנו) ובכל החודש וחצי הינו בקשר (כי זה היה הפסקה בהתחלה ולא פרדה)ותאמת אני לא רציתי להיפרד ממנה זה יותר בא מהצד שלה כי היא הרגישה שהיא פוגעת בי .(שלפעמים היה נכון ) בכל אופן חוץ מזה שהיא היתה חברה שלי היא היתה גם הידידה הכי קרובה שלי .ואולי תקרא לזה אובססיה אני עדיין חושב שהיא האחת (או לפחות רוצה לחשוב כך ) .בפרדות הקודמות שלי ניסיתי את השיטה הידועה של בנים או בנות בת משכיחה בת . והדבר היחידי שזה עזר זה לאגו ולא יותר וכעת אני לא רוצה אף אחת אחרת אני יודע שגם אומרים שהזמן יעשה את שלו . נכון לעכשיו אנחנו עדיין בקשר אני פשוט לא רוצה להפסיד אותה כידידה למרות שאני יודע שזה אף פעם לא יהיה אפלטוני וכשאחד מאיתנו יתחיל לצאת עם מישהו אז אני יודע שזה יכאב לשני. מאז שאני איתה בקשר זה הדבר היחידי שאני חושב עליו 24/7 ולמרות שכל החברים שלי ואחותי וידידות שלי ואפילו החברה שלה לא חושבת שאנחנו מתאימים (שלה לא מגיע מישהו כמוני ) אני מטורף עליה ואני לא יודע איך להוציא את זה ממני אני יודע שזה נישמע די מוזר או משונה אבל כך אני מרגיש . עם הקודמות לא היה לי איכפת כל כך כמו הפעם וגם אני לא אשקר שהיו זמנים שחשבתי לחתוך אבל אהבתי אליה כו גדולה עד שאני פשוט ממש מתוסכל אני לא יכול לעשות כלום חוץ מלחשוב עליה . אני לא מסוגל לעשות כלום חוץ מלרצות להיות איתה היא מצלצלת והלב שלי נמס . כשאני במערכת יחסים אני חושב עם הרגש ולא ההגיון (תאמת אני משתק אותו ) אבל ההגיון שלי אומר תחתוך אין לך מה להיות פה יותר והיא באמת לא שווה אותך . יש לי הרבה חברים וידידות שהם באמת חברים של אמת וזה לא שאני צריך עוד מישהי אני פשוט לאוהב בה עד טרוף . נתתי לה כמו ספר זיכרונות שרשמתי בכל התקופה שלנו ביחד שבוא רשום כל הדברים שהרגיזו או הכעיסו אותי .וגם היו כמה דברים טובים (אבל זה לא משקף את הכל כי רשמתי בעיקר דברים שהפיעו . מה שאני שואל לבסוף עצה איך להתנהג איך אולי לעשות משהו בכדי שיהיה לי יותר קל . תודה
אני האחרונה שיכולה לייעץ לך בעינייני אהבה אבל אני יכולה להודות שבמערכות יחסים ההיגיון באמת לא עובד הרבה. וזה מובן. מה שעוד רציתי לומר זה שמה שיכול לעזור לך זה שההיגיון כ-ן יודע במידה מסוימת שאתה לא מגיע לה, ואתה יודע שהאמת הזו ידועה לך שמידה מסויימת, אבל אתה צתריך להעלות אותה על פני השטח, ולא להדחיק את זה שאתה צריך לשכוח ממנה כי אתה שווה יותר. (כתבת הודעה יפה...)
בוא הנה, השם הזה תפוסססססססססססססססססס
אני לפחות לא ידעתי... לפחות לא ראיתי אדם כזה בפורום... מעניין...
תודה על ההודעות שאת ממשיכה בהתמדה לשלוח לי לפלאפון ולאיי.סי.קיו.אני מצטערת שאני לא כ"כ מגיבה לפלאפון ובאיי.סי.קיו אני כמעט ולא נמצאת,אבל את לא יודעת כמה זה מרגיע שהפלאפון שלי משמיע צלצולים בשתיים בלילה וכשאני בודקת אני רואה שאני לא היחידה שבוהה בשעות האילו בקירות...ולא נרדמת. למרות שחבל לי שזה קורה גם לך. בכל אופן,קראתי מה שכתבת בפורום ואני מבינה שזה לא מרפה ממך.אם את רוצה לדבר,אני כאן.אני אעלה בערב לאיי סי קיו ואל תתביישי לכתוב לי לשם.את לא מפריעה (צאי מזה-אני לא ראש הממשלה). בקשר לשאלתך,אני בסדר.המשמעות של זה היא לא חלק מההצגה המטומטמת של אני הכי חזקה והכי מתמודדת.ממש לא.כבר לא.אפשר להרגיש מצויין.אפשר להרגיש טוב מאוד.אפשר להרגיש טוב ואפשר להרגיש בסדר.אז אני נמצאת בהגדרת ה"בסדר" ואם לא-אז פחות מזה כרגע.אבל כל הקטע שאני חיה ואני לא גוססת פיזית-אז אני בגבולות ה"בסדר". תחזיקי מעמד. אני.
וברור שאני מתמידה, גם אם ימאס לך אני אתמיד!!! ורוצה לשמוע משהו שאותי די מצחיק עכשיו? את זוכרת שסיפרת לי פעם שהגיע אלייך הודעה בשתיים בלילה ואז אמרתי לך שאני לא שולחת בשתיים בלילה אף פעם, אלא בצהריים כזה, ואז עלינו על המסקנה שזה מגיע כמה שעות אחרי, אז אתמול באמת הייתי בסביבות שתיים על המחשב, ושלחתי הודעה, אבל לא ציפיתי שהיא תגיע כ"כ מהר...חיחי... מצטערת. ובקשר לפסקה האחרונה - אני לא בטוחה שהבנתי למה את מתכוונת, אז כדאי שנדבר, נראה לי שאני אהיה מחוברת בערב, מקסימום מחר בבוקר.....תרגישי טוב.
אני בן 37 ונראה צעיר יותר. בעיתי היא שאני סובל כ20 שנה מחרדות ממקומות סגורים או ממקומות רחוקים ולא מוכרים. ניסיתי כל מיני שיטות אלטרנטיביות כולל 4 שנים מדיטציה עים מורה צמוד אבל זה לא פתר את הפחד והחרדה. אני סובל למשל מחרדה שהסימפטומים שלה הם: קשיי נשימה דפיקות לב מואצות וחולשה בכל הגוף כאילו אני הולך למות. הופנתי ע"י רופאת המשפחה למרכז לטיפול בנפש ביד-אליהו והפסיכיאטר מנהל המקום שלך אותי לבדיקות דם EEG EKG בשבוע הבא יגיעו התשובות ושאלתי היא האים סרוקסט יעזור לי אלי לציין שבדיקות דם ו EKG בגדר הנורמה. אני נעול על הסרוקסט כי ראיתי אנשים שסבלו כמוני ויצאו מהבעיות ע"י הכדור. אנא תשובה מהסובל..
שלום רב, טיפול תרופתי יכול, ואמור, לסייע או למנוע מחרדה חריפה, שמוציאה את הפרט מאיזון. אינני עוסק בטיפול קליני, ולכן תשובה לשאלתך בעניין הסרוקסט תקבל, כך תקוותי, ממומחים אחרים. דברי מכוונים אליך, לשלב שבו הנך מתפקד סביר, פרט לאותן סיטואציות שבהן אתה במקומות סגורים, לא מוכרים, וכו'. יש רבים וטובים שאינם במצב חרדה, ועדיין סובלים, כמוך, מהמנעות לכניסה לאזורים שכאלו, או חרדה חריפה כאשר בכל זאת נקלעים לכך. את הטיפול שמפחית למינימום, או מכחיד לחלוטין את העניין הזה אין לחפש בטיפול תרופתי, אלא התנהגותי/נפשי, ועפ"י הידוע בספרות המחקרית - לא בכיוון שאתה ניסית כמה שנים. כך, שלמעשה, יש לך הרבה סיכוי! כל טוב ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם
אני בן 36 ועדיין רווק ויש לי בעיה ליצור קשר זוגי . חשבתי ללכת לטיפול פסיכולוגי אולי אצליח לפתור את הבעיה אשמח לקבל שם של פסיכולוג טוב המתמחה בתחום הזוגי אשמח גם לקבל חוות דעת מנסיונם של אחרים בתודה מראש לכולם
אתה מוזמן לכתוב לי את מיקום מגוריך, וכן תאור קצר של שניים-שלושה דברים שמאפיינים את הקושי שלך (נניח: לגשת למי שאתה רוצה; או: לפתח שיחה, לאחר שכבר נוצר הקשר; או: להגיע לקשר מיני, וכו' וכו'). אם אתה יכול - גם כמה מילים שבהן תנסה אתה, בעצמך, לתת תשובה: למה אתה מתקשה. לאחר מכן אני משוכנע שאוכל להמשיך הפנייה למשהו שיתאים לך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם
אביב יקרה, קיבלתי את המייל וגם את הקובץ (ברוך השם...). לצערי אינני יכולה להחזיר לך מייל בחזרה כי המייל כל פעם "קופץ" ואינני מצליחה לשלוח. אז התשובה תתעכב קצת... ליל מנוחה, טלי פרידמן
טלי בוקר טוב, לפחות קיבלת זה גם משהו :-)) וכבר משפר את התקשורת האינטרנטית ביננו. שיהיה לך יום כייפי. שלך אביב.
טלי שלום היום בבוקר נבדקתי ועכשיו ההמתנה. אין לי מושג איך אני הולכת לעבור את השבוע הזה (עד לקבלת תוצאות) מצד אחד אני מתייסרת על שאני צריכה להמתין שבוע, מצד שני, אם הרופאה שלי תיצור קשר כבר בימים הקרובים זה סימן לא טוב. אני חוששת מהרגע שחס וחלילה הרופאה תתקשר ותאמר לי להגיע למרפאה.... שוחחתי איתה בנוגע לחששות שלי. היא אמרה שהיא מאמינה שהכל בסדר אבל שלהבא אני צריכה להיזהר, אבל לא הרופאה ולא אף אחד מהחברים הטובים שלי שבאמת תומכים בימים האחרונים מצליח להרגיע אותי. אני פשוט לא מתפקדת ויש לי כל הזמן "סרטים" בראש. אני חושבת על הגרוע ביותר, אומנם מקווה לטוב אבל לא מצליחה להימנע מהמחשבות השליליות האלה. איך אני עוברת את השבוע???
לנערת האינשם, תעברי את השבוע לאט, בזהירות ובסבלנות. תנסי להיות עסוקה, כך שלא יוותר לך זמן לחשוב על הדברים. אם את בחרדה שאינה ניתנת לריסון וגורמת לך לחוסר תפקוד קשה, פני שוב לרופאה ובקשי ממנה משהו להרגעה. בברכה, טלי פרידמן
אני סובל מחרדה חברתית מאוד מאוד לא נח לי בסביבת אנשים ,אני מרגיש מנותק וכמה שיותר מהר לברוח לבית , אני מרגיש שאני משעמם נורא ושאין לי מה לומר ומאוד חוושש מתגובת אנשים שמסביבי. כשאני אמור להגיד משהו בציבור או לדבר עם מישהו לא מוכר אני נשמע מאוד שקט מבולבל ומגמגם. רק עם האנשים המאוד קרובים לי ושאני בקשרים יום יומיים איתם , נח לי איתם.ונגרם לי סבל רב מהעניין ואני מרגיש מאוד דפוק. לפני כמה שנים פניתי לייעוץ פסיכולוגי ולא נעזרתי. שאלתי האם תרופות כמו פרוזאק או אחרות אמורות לעזור בעניין, ומהם ההשלכות שיכולות להיגרם מהם ממש תודה
יאיר שלום רב, הפסיכיאטר היועץ של הפורום, ד"ר אבני, ישוב מחופשתו ב-12 באוגוסט. הוא המוסמך לענות בענייני תרופות. בברכה, טלי פרידמן
יאיר שלום, כמה שורות מעל למיקום של פנייתך, יש פנייה דומה, ממי שכינה את עצמו "המבוהל". למרות שהוא שאל על תרופה אחרת, ותאר את קשייו לא באותן מילים כמוך - - תשובתי אליך ממש זהה, ואתה מוזמן לבדוק אם, אכן, מתאימה לך. כל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם
היי. מצטערת שלא הייתי כאן הרבה זמן. המחשב שלי היה מקולקל. מה שלומכם???????
ברוכה הבאה. ומזל טוב על תיקון המחשב!
ומה שלומך?
__תגיד אתה משוגע...._______ זה אולי השגעון כך היא אומרת ואולי בלעדיו הכשרון היה סתם תמונה ללא מסגרת ולחייך אין מסלול ואתה בכלום לא תלוי היכן אתה נעלם בשעות הקטנות שכולם הולכים לחלום לא שמח ,לא עצוב אתה סתם רץ בעיגול אין קו שאותו תחצה ,במרדף עם עצמך אתה שבוי דף ועוד דף הופך ... תגיד אתה לא עייף ? אני חולמת בשבילך פיטר פן שלי ושמך כהה .... ואני חושבת ששחור זה יפה הנקודת חן שעל שפתיך קטנה היא קטנה באיזשהו מקום היא מיחדית רק אותך מציפה אותי באהבה נקודת החן שאת חיי שנתה זה אולי השגעון .......אני יודעת אותו אני חייה בלעדיו אני לא נרגעת ולפעמים שאתה נרדם וישן עירום כמו ילד אני רואה במצחך שאתה לא מצליח לחלום מנשקת אותך בשנתך ורואה חיוך קטן מתחת לנקודה ואתה משוגע אני יודעת הלו ..אני יודעת בדיוק על איזה ``רכב`` אני נוסעת אולי לא משכולל אין לו חלונות חשמל וההגה אין לו תמיד ``כוח`` והריפוד ישאר תמיד ``קרוע `` והשנה היא 73 אבל רק שתדע היא הוסיפה ``לתדלק `` אותך ...זה תמיד משתלם אני עוטפת אותך ... אוהבת אותך .. פיטר פן שלי ... ושמך כהה...... ובכלל אני חושבת ששחור זה יפה !
לא , אני לא משוגע אני רק הלום קרב, מבחוץ אני מושלם ובפנים הדם זב. פצוע, קרוע, בתוך הקנקן ובפנים בראש, אני לא כאן. כן אני ב73 בתוך מלחמה שעבורי מעולם לא נגמרה. נקודת החן היא המפתח לכפור הדלת שנפתחת לחור השחור. שחור לא יפה, זה סתם שקר מוסכם שיזוף מסרטן לפעמים, נקודת חן - גם שחור מסמל, רק בליעה של האור, של תביעה אינסופית אי יכולת לחזור. ואני לא סתם רכב, כי אני בנאדם להחליף את הדגם, שנה, או יצרן. אי אפשר לעולם, כי אני בשבילי אני הוא כל העולם שלי. ואם תרצי, אותי כך סדוק, סרוט וקרוע, מתנהג בריחוק. עם הרבה אהבה, ודמעות ונישוק צלקות ישנות שמדממות מפנים יתחילו פתאום להגליד פלאים.
להגליד? כבר קשה להאמין
זה מלא במשמעות שלפעמים צורבת מדי, כואבת, צורמת... (מצטערת שאין לי מה לומר חוץ מזה)
עם כל ההערות שלך ובלה בלה בלה, יש לציין שאתה גורם לי לצחוק (וזה נדיר) כשאני קוראת את משפטך הידוע: "עדיין יש החושבים שמדובר בפורום צ'אט", או משהו כזה, אני לא זוכרת... אני חושבת שמהפעם הראשונה שנכנסת לפורום רשמת את המשפט הזה... נורא מצחיק... בנוסף, יש לי שאלה שלא ענית עליה: למה אתה לא מספר על עצמך ולמה זה בעצם משנה לך שאנחנו "מצ'וטטים" בפורום שלנו, אתה לא חייב להיות פה...אלא אם כן אני לא מבינה אותך נכון, ואתה קורא הודעות אבל זה מעצבן אותך לראות עצמים שמורכבים מצ'יטוטים? אני חושבת שאם באמת היה איכפת לך מהפורום היית כותב/מגיב וכאלה, אבל זה כאילו אתה סתם כאן...יש הרבה פורומים שאני שונאת ואני יכולה להמליץ לך עליהם, יש שם גם אנשים מפגרים ומעצבנים שתוכל להוציא אותם מדעתם... מעוניין??? נ.ב אבל אני מעריכה את נאמנותך לפורום, אחרי הכל אתה חוזר לכל מידי יום ביומו כמו אדם חסר חיים שעבודתו היא הכי מיוחדת שיש: "להטריד אנשים בפורום טיפול נפשי-פסיכולוגיה ופסיכיאטריה"! אבל אני אשמח לראות אותך פה שוב (זה נשמע מצחיק...אחרי הכל אתה אומר רק משפט אחד, אני נגנבת מזה...חיחיחיחיחיחי.....) ממני ג'קי. נ.ב ויש לי בקשה קטנטונת: אתה יכול בבבקקקקששששהההה לענות לי על ההודעה הזו כמו אדם נורמלי מבלי להזכיר את המשפט "עדיין יש החושבים...." בלה בלה בלה בלה בלה.?? אבל אתה לא חייב, אחרי הכל זו בסה"כ אני!!
וואלאק ג'קי את גדולה מהחיים - איך שהכנסת לו! ואגב, מעניין לראות אם הוא מנדנד גם בפורומים אחרים ומה הוא כותב... שלך באהבה ג-ד-ו-ל-ה!!!!!!!!!!!!! אחת
דיכאון חוסר תיפקוד כמעט טוטאלי חוסר חשק לכלום מאיפה זה נחת עלי לכל הרוחות ימים שלמים אני רק בוהה בטלויזיה help
שמעון, כמה זמן אתה במצב זה? בן כמה אתה? מה אתה עוסק? האם היה באחרונה משבר כלשהו? עדי
מהטלךויזיה אלא ממה, רק מלהסתכל עליה מקבלים דיכאון.
שמעון שלום רב, המלצתי היא לגשת לייעוץ עם איש מקצוע, עדיך פסיכיאטר לצורך האבחון. אחר כך תוכל להחליט בעזרתו מה אפשרויות הטיפול הטובות למצבך. בברכה, טלי פרידמן
יכול להיות שסרוקסט גורם להשמנה?
מנסיון אני יכולה לספר לך שסרוקסט גורם לתיאבון מוגבר
שירה שלום רב, ד"ר אבני, הפסיכיאטר היועץ של הפורום ישוב מחופשתו ב-12 באוגוסט, והוא המוסמך לענות בענייני תרופות. בברכה, טלי פרידמן
הסתבר לי ממחקר (לא מקצועי) שערכתי כי ייתכן וגרושתי לה הייתי נשוי 16 שנה סובלת מהפרעות נרקסיסטיות קשות (NPD). לצערי גירושי לא הפסיקו הקשר עימה שכן היא מתעקשת לזנב בי בבתי משפט ובהטרדות שונות באופן מתמיד. כמובן שאני מוטרד מהצפוי לילדי הגרים עימה. ידוע גם כי סובלי NPD אינם מודים בבעיה כלשהי שיש להם ת בנטייה לזרוק את האשמה על הכל על אחרים. כיצד אוכל להקטין את החיכוך עימה למינימום וכיצד אוכל להרחיק אותה ממני? תכונות עיקריות שלה: רצון להרשיםת התנגות ארוגנטית ונקמנית, הקטנת אנשים אשר אינם מעריכים אותה, עיוות האמת לצרכיה, נקמנות מתמשכת, חוסר רגישות לצרכי אחרים וכיו"ב. האם יש מומחים המתמחים בתחום זה?
מאיר שלום רב, רוב הפסיכותרפיסטים המטפלים במבוגרים עם מגוון בעיות מטפלים גם במקרים מסוג זה. רצוי שהיא תלך לפסיכותרפיסט שהיא תחוש בנוח איתו, ושהיא תוכל לתת בו את אמונה. אז הטיפול יהיה יעיל, ככל הנראה. בברכה, טלי פרידמן
תודה על העצה אנסה לבדוק מה ניתן לעשות
צהריים טובים (-: מה שלומך ? יעל
זאת יעל עם החבר ????? !!!!! ( :
כן ולא. כן - יעל כבר לא עם החבר.
אחד בילדים באזור מגורי סובל מבעייה התנהגותי קשה ( לדעתי בכל אופן ). הילד עולה לכיתה ד. הבעיה מטבטאת באופן התנהגותו. לכאורה כשמדברים איתו ניתן להבחין בילד אינטיליגנטי , בעל התבטאות מילולית גבוהה מהרגיל ( לשון רהוטה ויפה ) והתנהגות עדינה ונורמלית. הבעיה מגיע כאשר הילד לבד. לעיתים תוקפת אותו מעין מתקפת עצבים שכזו , כך למשל הוא הלקה אחת מבנות כיתתו ושלא למרעית עינו של אף אחד במקל עד כדי הבאת הילדה למצב עילפון. כמו כן הילד נוטה להתעלל בבעלי חיים - בהיותו לבד בסביבת בעלי החיים הוא מרביץ להם מתעלל בהם ואף עקב כך יכול לגרום למותם. אינני יודעת עד כמה העניין הבא קשור לבעייתו אך הילד נוטה לשחק עם בובות, לפעמים ללבוש שמלות ואף לשים לק. איננו מבינים מהי בעייתו של הילד אך בעין ספק קיימת בעייה. בביתו של הילד הוריו אינם רגועים , הם נוטים לצעוק על הילד - גם מייד כאשר הוא חוזר מביה"ס ( אמו לרוב ) ולהלחיצו לרוב
אם את חוששת לרוחת הילד פני לגורמים המטפלים בעירך. למרות שהם הרבה לא עוזרים אבל אם הילד במצוקה המוסדות הרלבנטים צריכים לדעת על זה.
שרה שלום רב, לא הבנתי בדיוק מה את שואלת. בכל מקרה, לדעתי רצוי לדווח על המקרה ללשכת הרווחה הקרובה למקום מגורייך, או לחילופין ליועצת בית הספר בו הילד לומד. בברכה, טלי פרידמן
שלום רב. לפני 3 שנים קבלתי התקף חרדה קשה שתואר ע"י המטפלת ( פסיכולוגית ) שאליה פניתי - כ "חרדה דכאונית ) טופלתי ב- "פבוקסיל" במשך 6 חודשים וגם בקלונקס 0.25m לשינה . לאחר 6 חושדים הוקל מצבי לא במאה אחוז אך הוחלט שאפסיק את הטיפול התרופתי ואמשיך בטיפול פסילוגי בלבדשעזר לי מאוד. כיום אני מרגיש טוב אך עדיין ניתקף בהתקפים קלים מדיי פעם, אך במקביל אני סובל מתחושת סחרחורת כמעט באופן קבוע. > האם התקפי חרדה מדי פעם מוגדרים כתופעה ידועה לאנשים עם עבר כזה או שאפשר להפתר מזה אחת ולתמיד ? > האם לתופעת הסחרחורת הכמעט קבועה יש קשר ישיר להתקפי החרדה שמופיעים מדי פעם ? עלי לצין שהסחרחורות לא קשות ברמה שאי אפשר לתפקד אך אם זאת די מפריעות ומתסכלות. תודה. אביבי.
אביב שלום התקפי חרדה קטנים מדי פעם זה דבר טבעי למי שסבל ממצב קשה של חרדה זה קשור למבנה הנפשי של הבן אדם. זה שאת מצליחה היום להיתמודד ללא כדורים זה נהדר. לגבי סחרחורות לכי לעשות בדיקות דם לבדוק שאין לך אנמיה או מחסור ב- B12 כמו כן בתקופה של סחרחורת לכי לאחות קופ"ח שתמדוד לך לחץ דם כי יכול להיות שאת סובלת מלחץ דם נמוך(זה לא מחלה זה פשוט עושה סחרחורת) ואז שתיה מרובה והקפדה על תזונה תפתור את הבעיה. דוגי
אביבי שלום רב, שאלות כמו אלו שהעלת במכתבך נשאלו פה פעמים רבות. אתה מוזמן לבצע "חיפוש" באתר, ואם יהיו לך שאלות נוספות, אתה מוזמן לשוב ולשאול. יתרה מזו, פורסמו בעבר מספר כתבות בנושא חרדה, והן מצויות בארכיון שבאתרנו. בברכה, טלי פרידמן
עמוק
ג'קי יקרה, קראתי הרבה הודעות שלך הבוקר ובזמן האחרון, ואני לא בטוחה שאני הבן אדם הנכון להגיב ביחוד אולי לא בתקופה הזאת ובכל זאת אני אנסה. אז זה שאין לך משהו להאחז בו, כבר אמרתי אני חושבת בעבר ואני אגיד שוב ואולי אוסיף, קודם כל יש לך את עצמך, ואני יודעת שאולי קשה לך לראות את זה עכשיו, בייחוד כשאת שוקעת עמוק, אבל כל מי שמסתכל מהצד יכול לראות את זה, יכול לראות את ההתייחסות שלך לאחרים, את העומק ואת הרגישות, למרות הגיל הצעיר, ואני יודעת שאני די נדהמתי כששמעתי לראשונה בת כמה את, כי מצאתי בך כל כך הרבה קושי וכאב, ויחד עם זאת יכולת וכוחות ותובנה ורגישות לאחרים, שלא התחברו לי עם הגיל הצעיר, ושלא נמצאים בדרך כלל בבחורה בגילך. ובנוסף לעצמך, תנסי למצוא מישהו שאת כן יכולה להאחז בו, להישען עליו, להיתמך בו, בייחוד עכשיו. קראתי על חוסר האמון שלך לגבי פסיכולוגים, אבל בטוח יש לפחות אדם אחד בעולם הזה, שיכול להבין איפה את נמצאת ולמה את שוקעת וידע איך לעזור לך לצאת ממנו. אולי לא נפלת לידיים של המטפל/ת הנכונ/ה, וזה קורה, וקרה גם לי, אבל אסור להיתקע במקום הזה, שאולי באמת לא עוזר לך, ואולי לא בגללך, שווה להמשיך לבדוק עוד אופציות למטפל/ת טוב/ה יותר, שכן יוכלו להושיט את היד, לתת לך את עצמם להאחז בהם, ולהיות איתך כשאת שוקעת, וגם להוציא אותך משם. לפעמים אין דרך אחרת, לפעמים צריך פשוט לשקוע, מי כמוני יודע את זה, אבל גם כששוקעים צריך רק לזכור שאחר כך אפשר להתחיל לצוף, ואחר כך אפשר להתחיל לעמוד, וללכת ולחזור לעצמינו. לא תמיד צריך ואפשר להילחם בתחושה הזו של שוקעת, לפעמים צריך לוותר לה, ובאמת קצת להרים ידיים ולנוח, להיכנס קצת לתקופה פחות טובה, קשה וכואבת, ורק לעבור אותה ולשרוד ואחר כך אפשר לצבור כוחות, ולעלות. איך עושים את זה ? אין לי תשובה טובה, אני פשוט זורמת עם הדברים, וכשאני מרגישה שאני טובעת, אני נותנת לעצמי להיות בחוסר כוחות הזה, בחוסר האונים ובחידלון ובריקנות, כשלי כן יש את מי שיהיה איתי בתוך כל אלה, אז זה קשה, אבל אני לא לבד גם לא שם, וכשאני מרגישה שיש לי קצת יותר כוח, או שאני חייבת לאסוף כוחות כדי לשרוד, וכדי לעבור דברים שחייבים, אני פשוט קמה איכשהוא, והכוחות צצים משום מקום, ואני פועלת - הכל כדי להמשיך הלאה ולשרוד, בתקווה שבקרוב יבואו ימים טובים יותר וקלים יותר, ודברים ישתפרו ואני אוכל להמשיך הלאה במקום טוב יותר. ג'קי יקרה, זו תקופה קשה ולא קלה להרבה אנשים עכשיו, איכשהוא הקושי והכאב התחברו, גל ענקי שכזה מנסה להטביע הרבה אנשים מקסימים תחתיו, אבל חייבים איכשהוא לנסות להמשיך הלאה. אני מנסה ואני רק מקווה שגם את תצליחי לאסוף כוח ולהמשיך לנסות. מקווה שעזרתי, ושלא דיכאתי יותר. אביב.
אני לא חושבת שהמטפלת שלי היא לא מתאימה, או הנכונה, כל מי שמנסה לעזור לי אני לא אוהבת אותו. מה גם שאולי אני היא המטופלת הלא נכונה? אולי אני היא זו שצריך להחליפה? לנסות למצוא מתאימה יותר? זה לא שאני לא מאמינה במטפלים (אם זה פסיכולוגים או פסיכיאטרים), אני חשה שכדי לשמור על האגו שלהם וכדי שברזומה שלהם יצויין עוד מטופל שהבריא, הם דוחפים כדורים כדי שהם יוכלו לומר שהדיכאון עבר, למרות שזה פשוט דעך בגלל הכדורים, נמאס לי לעשות כ"כ הרבה בגלל דברים שלא נעים לי לאכזב, נמאס לי לחשוב שאני אנוכית אבל מצד שני כל הזמן לחשוב על אחרים ואיך הם יהיו מרוצים... פשוט נמאס! רציתי לכתוב עוד, אבל נגמר לי כבר הכוח...
ג'קי אם אני יכול לעזור במשהו אני אשמח לפחות השם שלי מצחיק אותך ( שם של הכלב שלי) וזה דוגי עם שורוק. בת כמה את ?? ( אני לא מנסה להתחיל איתך אני נשוי זה רק כדי לקבל רקע ). שמתי לב (וזאת לא ביקורת חלילה) שאת מאוד אגרסיבית ועצבנית האם זה קשור לסביבה רעה בה את נמצאת אולי שינוי אוירה יעזור לך לצאת מהבלגן. הרבה אהבה - דוגי
Jacki כתב/ה: > > עמוק
תשמעו אותי - ככה אני מרגישה באותה הזדמנות תשמעו גם את Sweet Dreams (דיכאוני - אבל מה לעשות) אתם לא חייבים... הצעה...
אמרתי לך כבר שאני אוהבת אותך היום ???? יעל
לא. לא אמרת לי... אבל אני יכולה לומר לך שאני אוהבת אותך
אין לי כזה
אם רק תרצי ותאמיני תמצאי. ואת עצמך - שכחת?
מסתבר שכן, שכחתי את עצמי. אני כבר לא זוכרת שיש דבר כזה, שהוא קיים. אולי אני יודעת שיש דבר כזה שמתהלך בעולם, אבל אני גם יודעת שאין לו משמעות, שהוא חסר ערך. ואם זה הדבר היחיד שאני יודעת, אז עדיף שלא יהיה.
הי עברתי לגור לפני שנה עם החבר שלי - פעם ראשונה שיצאתי מהבית (בת 27) ומאז שאני עצמאית לחלוטין מבחינה כלכלית (עם עזרה של ההורים כמובן - אבל לא כמו לגור בבית) ויש לי מינוס תמידי ( הבנתי שכמו לרובינו) לא גדול במיוחד אבל קבוע - אני נמצאת כל הזמן במתח ולחץ ואני כל הזמן חושבת ומחשבת איך ומתי נצא ממנו. המינוס מטריד אותי ובגללזה גם קשה לי לחשוב על העתיד - חתונה , דירה וכו' ... מתח מוצדק או לא???
ETI קודם כל לא צריך להכנס למתח. ולמה להילחץ בגלל מינוס? קודם כל שהבנק ילחץ את הרי חייבת לו, ולא להיפך. חוץ מזה, הרי מדובר בסך הכל בכסף (תודה לאל לא בבריאות...) אולי כדאי שתשקלי לקחת הלוואה (אפילו לשנה-שנתיים) ובאמצעותה לסגור את המינוס. אחר כך צריך להחליט על קיצוצים ו/או הגדלת ההכנסה בהתאם כדי לשמור על רמת מינוס סבירה, פחות או יותר. ותפסיקי לקחת את העניין הזה בכזאת רצינות - כולה כסף. בהצלחה!
לא חושבת שכדאי להכנס ללחץ אבל אולי כן לצמצם בהוצאות לצאת פחות, לקנות דברים זולים יותר עד שסוגרים את המינוס אני קצת יותר צעירה ממך אבל חיה כבר 10 שנים מחוץ לבית ופשוט שונאת להיות חייבת
אתי שלום רב, אני חושבת שהתשובה לשאלתך מצויה בגוף השאלה: המינוס קיים אצל רובנו, ולכן גם המתח לגבי העתיד. השאלה הנשאלת היא מה רמת המתח ועד כמה הוא משפיע ומעיב על חייך. במידה והוא גורם לחרדות קשות, או שינוי באיכות החיים, יש לחשוב על פתרון בעזרת איש מקצוע. בברכה, טלי פרידמן
