פורום פסיכולוגיה קלינית

רציתי לומר לך תודה על ההבנה שגילית בלילה כפי שאולי ראית,,,לא הצלחתי ממש לישון וגם קצת מציק לי לראות את הכינוי שלי מתנוסס ככה על עמוד שלם למרות שכולם עושים זה מדי פעם אני מרגישה קצת יותר טוב עכשיו יש כבר אור בחוץ ועוד מעט תזרח שמש יפה ומה שלומך בבוקר זה?

טוב,עכשיו כשהצצתי בשעון אני רואה שאור בחוץ היה כבר לפני שעתיים ככה זה שלא ישנים כל השעות נראות אותו הדבר....

אין צורך להודות. בדיוק בשביל זה קיים הפורום: פעם את היא הנתמכת, ופעם את זו שמעודדת ותומכת במי שמצבו קשה. צדקת - כולם תופסים מקום כאן בפורום, מי יותר ומי פחות. ולרובנו יש תקופות קשות, בהן אולי אנו כותבים יותר, תופסים יותר מקום. זה בסדר. מותר. בחלקה הקטנה והמוגנת הזו אפשר להיות את עצמך, את לא מכבידה, איש אינו רוצה שתיעלמי...!! שמחה שאת מרגישה יותר טוב. מקווה שתוכלי גם לישון קצת, לתת לעצמך לנוח מעט. עבר עלייך לילה קשה, ואת זקוקה לכוחותייך, עכשיו יותר מתמיד. אבל, אם תסתכלי מבעד לחלון, תיווכחי שצדקת: הנה זרחה שמש יפה, הנה חמק לו החושך המפחיד, המדכא. הנה מתחיל לו יום חדש, מואר באור בהיר. שיהיה יום טוב...

הייאוש שלי- לעולם לא ייקרא. הכאב שלי- לעולם בלתי נראה. הם מוסתרים יחדיו בתור חור שחור, מטושטשים ע"י ערפל אפור, מוקפאים בממלכה של כפור. מוחבאים בתוך הצרחות והצווחות, מוסווים בים שקרים ומסיכות, הם כואבים את המקום בו נצרבה הפרעת האכילה, החרדה, והבושה. "אז תחייכי ילדה יפה, ותספקי את רצוננו, כי מי את בעולם הזה? את עוד סוחבת בשבילנו." אני סוחבת בשבילי מתוך אופטימיות תמוהה, מתוך היצר לחיים, שבי דבק כה בעצמה. וכוחות יש לי המון, אני חשה בתוכי. מאגר בלתי נדלה, (ושוב הסוויתי את עצמי). סליחה,כבר לא יכולתי חססרת-זהות,טקט וצורה. בוקר-טוב לכולם.

למה זה צריך להיות מוחבא? למה לא לחשוף את הסודות? למה לא לגות את השקרים והסודות, לתת להכל לצאת החוצה, לקלף את כל הקליפות ו"לעבוד" עליהן? למה לא להיפטר מהן?

הלילה שלח ידים רכות אל הבתים שנרדמו ליד הים הלילה ליטף בשפתיים רכות את החול שנרדם לו מן הסתם אביב, זוכרת אותך מחכה עד בוש רואה שאת עוברת זמנים לא קלים ואני מצטערת שאני לא נמצאת שם איתך כדי לעזור אני איתך במחשבות תרצי או לא תרצי וכאן בסביבה בשעה הקרובה אוהבת טון

אנג'ל מה לעשות? עבורי תמיד תשארי מלאך... ראיתי שכתבת לי רק עכשיו אכן נכנסתי אתמול ממש לכמה דקות ולא ריעננתי את הפורום יצאתי אתמול בערב עם כמה חברים והיה מאד נחמד שלחתי לך אי מייל בוקר טוב שיהיה לך

דפני, אליאן... מצטערת שאני לא מתקשרת לא מגיעה להכל אוהבת אתכן המון

ועכשיו המחלה קשה מתמיד והרצון לבכות חזק ואני כבר לא אני עכשיו ואין שום כעס ויש רק עצבות שלגים של עצבות. ואני לא ממש אני ופתאום מרגישה שאיני מוצאת את מקומי לא כאן לא שם ואני לא אני ויש רק בדידות איומה וסודות אפלים. ואני רוצה לצעוק ולצרוח ואין קול ורק דממה ולבכות כבר איני יכולה והרצון למות ולא להיות חזק מתמיד ולהשאב לתוך מערבולת ולהתערבב ולא להיות או להיות כלום. ועכשיו אני כלום ואין אפשרות לברוח כבר ורק למות ולא להיות. רחלי

אז משום שאני לבדי כאן, ואין דבר אחר לעשות מלבד לכתוב (האפשרות האחרת היא ללכת להקיא- מה שאין), אמשיך (מקווה שבסדר). בספר "נשים אוכלות עצמן" כתוב שאחד הסימפטומים של המחלה (בולמיה) הוא תלות, נגררות ועוד. היום הרגשתי שתי תכונות אלו על בשרי... בכלל אני כבר לא אני, הכל עושה בצורה אוטומטית. הטיפול בילדים, הטיפול / או לא טיפול בבית, הכנת האוכל, אין שום הנאה. המחשבה היחידה שמעסיקה אותי היא מתי אוכל ללכת ולראות את אסלת השירותים - להריח את ריח האקונומיקה להרגיש שהחומר שורף, מנקה, מחטא ולהיות חלק מזה. אינני חלק משום דבר רק חלק מהמחלה והיא חלק ממני. היום הרגשתי את הביטול העצמי שלי בשיא העוצמה (ולא משנה מה קרה בדיוק) אבל זה כל כך זיעזע אותי שהלכתי והקאתי כל כך הרבה כלום - וכמו שכתבתי קודם אין כבר דמעות , אין כוח לבכות רק גוש. והגוש הזה חונק אותי ומכאיב לי והוא עשוי מסלע - לא ניתן להמסה והוא בצבע שחור וחום ומתפשט בכל גופי וגם קצת אדום יש שם. ולא היה לי זמן לעכל את הדברים ופשוט הלכתי - צל אדם - גוף נסחב ללא נשמה - גוף - לא אישה - אין לי חשק להיות אישה - שלא נדבר על יחסי מין - אין לי חשק לטייל - שלא נדבר על סרטים, ספרים - אין לי חשק . אין לי חשק לילדיי וכבר לא אכפת לי, אני יודעת שגם אם לא אמצא יש להם אבא טוב שאוהב אותם מאוד. ואני מתגעגעת ולא יכולה. אמרתי שיש תקווה - התקווה, הניצוץ נעלם לו ועל אף הטיפול, הסביבה לא מבינה, כי הסביבה לא יודעת. ועל אף הטיפול , הפחד לגעת בדברים חדשים בדברים לא מוכרים - כמו המוות של אבא שנשרף לו ואני לא זכיתי. כמו זה שאמא היתה אמא מרעילה. כמו זה שחייתי בצל אחות כל החיים. כמו זה .... אין סוף. ואני רוצה לפגוש סוף סוף את אבא שלי שהשאיר אותי לבד ולחבק אותו ולהגיד לו שאני שלו ולהיות בטוחה איתו. ואז הכל יהיה לבן, כבר לא שקוף, כבר לא אטום, או עכור, לבן טהור. וכבר לא יהיה ריח וכבר לא יהיה. אהיה.

רחלי הי אני כאן את יודעת כשאני קראתי את הספר נשים אוכלות את עצמן נבהלתי מאוד. לא ידעתי פתאום מה אניץ הסיפטומים של כל המחלות הופיעו אצלי וזה היה מבהיל. אני יודעת כמה קשה להיות שם לבדץ כמה קשה ומפחיד כשהסביבה לא יודעת ולא מבינהץ כמו שהיום חברה שלי אמרה על מישהיא אנורקטית שתלך הביתה לאכול ולא תעשה כשר. והיא יודעת על ההפרעה שלי. ובכל זאת מי שלא שם לא מסוגל להבין. געגועים לאבא - אפשר עדיין לכפר עליהם או שהוא נפטר? אני מפחידה את עצמי קצת - הקאתי אתמול ושלשום והעברתי את זה כאילו כלום לא קרה. התעלמות שמפחידה. שרה

כשהייתי בת 21 היתה לי התמוטטות עצבים אמא החליטה שהחבר שלי לא מספיק טוב בשבילי היא החליטה שהוא "מאמלל" אותי, שהוא "משפיל" אותי. היא החליטה. היתה מריבה. מריבה ענקית, צעקות שהרעידו את כל הרחוב. הוא הגיע (החבר שלי ההוא) ולא עלה, ולא נכנס ורק הקשיב מלמטה. והוא התקשר ואמר שלא נורא ואין טעם לריב והוא מוותר. והוא ויתר עלי. בגללה. ואני התמוטטתי. ובכיתי וכעסתי וכמעט קפצתי מהחלון. (קומה שלישית על עמודים). והזכרון הזה פתאום עלה בי כי המוות כל כך מעסיק אותי. הרצון להעלם. והזכרון הזה פתאום הציף אותי משום שאני שואלת את עצמי מה מנע בעדי לא לקפוץ. באותו הלילה ניסיתי לבלוע כדורים. כל הכדורים שהיו בבית. וישנתי המון זמן (לאחר רעידות גוף, לאחר בכי של שעות) והיא נבהלה וניסתה להרגיע ולאמר לי - "די די מספיק, תרגעי", והיא ניסתה ללטף ואני לא הרגשתי (כי זו הפעם הראשונה אולי שהיא נגעה בי) וקמתי והיא - מבחינתה כאילו כלום לא קרה. והכל בסדר והכל כרגיל. ולא היתה שום שיחה, ולא היתה גם שום התנצלות. והדבר היחיד שרציתי זה למות. וקשה לי לסלוח. ואני יודעת שצריך. כי זה הכוח. אבל למי יש כוח? אין לי כוח הרי לסלוח לעצמי. זהו. מקווה שלא אקום מחר ואם כן, אז בוודאי אהיה כאן. סליחה על כל המלל הרב. אתם המפלט היחיד שיש לי כרגע - והכתיבה. רחלי

רחלי לוותר על החיים שלך אני לא מרשה. ובגיל 21 לט וויתרת עליהם כי החים הם משהו חשוב מידי. גם כשאנחנו בהכי חרא ולמטה הם מקור אנרגיה חשוב אנינו לא יכולים לוותר עליהם. וחשבתי בקשר לאבא שלך אולי יש לך אפשרות לעשות מחקר ולגלות עליו את כל הדברים שהיית רוצה לדעת. אומנם זה לא יביא אותו אלייך אבל יתן לך משהו ממנו. אני אומרת שאף פעם לא מאוחר. אני מתחילה לגלות את אבא שלי רק עכשיו. הוא לא היה חלק מהילדות שלי כי הוא עבד בחיפה והיה חוזר סופי שבוע. לפני שבועיים התגברתי על הפחד שלי והיתה פגישה משולשת אני ההןרים שלי והפסיכולוגית לזה הגעתי אחרי שנה. ובפגישה הזו אמרתי לו חלק מהדברים בכיתי וגם הבעתי משאלה להכיר אותו. אז אולי גם את תוכלי יום אחד לדבר עם אמא שלך באמת ולומר לה דברים. הטריק בטיפול הוא לדעת לקבל את הדברים ולעבוד עליהם כי אנשים מבוגרים קשה לשנות. דרך אגב בת כמה את או זהו מידע חסוי? תהיי חזקה וגם חיבוק אני שולחת. שרה:-))

היי מתוקה שלי, אני עכשיו פה ולהרבה זמן, טוב, מה כבר יש לבחורה צעירה בגילי לעשות בערב יום שישי ? יעל

ג'קי גירל שלי, אנחנו כנראה לא נפגשות, אווווווו...... אני אנסה טלפטיה.......... גגגגג'קיייייייייייי.................. מחכה יעל

אמנם לא נכנסתי למחשב, אבל ב-מ-ק-ר-ה באותה שעה שנסית ת'טלפתיה הרגשתי כזו חמימות, כאילו מישהו חושב עליי, או מחכה לי... או סתם אומר שאני דפוקה (חיחי....סתם...) גם אני לא עשיתי משהו מיוחד... דיברתי בטלפון עם חברה שלי מהאישפוז, היא נסעה לאילת וההורים שלה משגעים אותה, את יודעת, מה עושים כשמישהו שאתה אוהב צריך אותך...? שלך תמיד, אני.

אוהבת אותך נטעלי רשמתי לך בדף הבא

לנטעלי, אני כאן עכשיו. מה שלומך ? יעל

(-: אני כאן יעל

היי שבת שלום לך! רשמתי לך בדף הבא דחוף נטעלי

היי נטעלי, נראה שהפחדים האלו יחלפו רק כאשר תתגייסי, תשתלבי בהווי הצבאי ותגלי ש "השד אינו נורא כל כך". זה בדרך כלל המצב: הבלתי מוכר מפחיד ונדמה כבלתי אפשרי לעשות, אבל כשנכנסים לזה ומתחילים, מגלים שזה יותר קל משנדמה בתחילה. לשאלתך: אכן, אני לא חושבת שאת צריכה להשתנות, לפחות לא באופן "מלאכותי". כולנו משתנים במהלך החיים. החוויות, הנסיונות, ההצלחות והכשלונות שלנו מלמדים אותנו, משנים אותנו. גם לך זה קרה, עדיין קורה ועוד יקרה במהלך חייך. אבל "לעצב את עצמך" רק כדי להתאים לציפיות של מישהו, לא נראה ל פתרון שיוביל אותך רחוק. אל דאגה: תהיינה לך חברות איתן תוכלי לדבר בלי להצטרך לחשוב שבע פעמים על כל מילה שאת מוציאה מפיך. חברות שאיתן תרגישי חופשייה לומר את דעתך האמיתית, חברות איתן תחושי משוחררת מספיק כדי להיות מסוגלת אפילו לומר שטויות, בלי לחשוש מביקורת קטלנית או מלעג מר... חברות איתן תוכלי להרשות לעצמך להיות את. נסי להיות קצת פחות מודאגת: את לא הראשונה שמתגייסת, רבות עשו זאת לפנייך ונשארו בחיים, ואפילו נהנו משירותן הצבאי... או לפחות מחלק ממנו. ו... אני לא רוצה להשמע כמו ישראלית טיפוסית, אבל... יהיה בסדר! דפני

בבקשה,בבקשה

אני כאן עכשיו... רוצה לספר לי מה קרה?

אני לא יכולה לעזאזל איתי!!! מה עושים איתי???

שלום לכולם. גיליתי את הפורום הזה לא מזמן והיום החלטתי שאני מתיישבת לכתוב לכם קצת. אולי לתת תקווה דרכי ואולי גם להגיד שהחיים מלאי עליות ומורדות ועצם החלמתי לא מהווה אופוריה אלא מבט מפוכח על החיים. והנה סיפורי: הייתי ילדה סגורה וביישנית אבל גם מושא הערצה של הוריי ואחיי. ילדה טובה שעושה כל מה שמבקשים ממנה. ללא דעות משלה ללא טיפת אסרטיביות. אבל שכולם אוהבים. גם הדוד שלה אוהב אותה. מאוד מאוד מאוד אוהב אותה. (אני בטוחה שמי שהיה צריך להבין הבין). וכך גדלתי עם סוד ענק בתוכי מוכה מבפנים וכואבת גדלה למשפחה עמידה עם שני הורים שאוהבים ומפנקים רק לא ממש אחד את השני ולאחר כמה שנים בעודי עדיין גורה קטנה הם התגרשו. או אז החלו הבעיות לצוץ הייתי שבוע חולה שבוע בריאה. כל האנגינות שקיימות. מתעלפת פעמיים בשבוע ואחר כך כל יום,היום אני מבינה שזאת ההתנתקות המפורסמת. וכך מבעיות בגרון עד בעיות של אסטמה ואישפוזים וסרוב ליטול אנטיביוטיקה והחבאה של האנטיביוטיקה ורצון להיות חולה נזקקת ומטופלת. וכך לאורך שנים ובמשפחה קשה אבל עדיין אוהבים את הילדה הקטנה והיפה ומסרבים להאמין שמשהו לא בסדר. ואז אנורקסיה כמובן. ואנורקסיה קשה. והאכלה בכוח. אמא שלי ישבה איתי והאכילה אותי במשך שלושה חודשים תמימים עם כפית עד שהתחזקתי. ונסיון להתגבר ולהתבגר והליכה באופן קבוע לטיפול וקשרים גרועים ושוב נפילה. ואשפוז בתל השומר ואז שלוש שנים של לימודים מדהימים (מחמת החיסיון לא מפרטת) ותמיכה מכל מי שרק אפשר. וצעד קדימה ושלושה אחורה. והמון המון תמיכה. ופתאום אוכלת ולא חושבת על זה. אולי לא פתאום אבל אוכלת לבד. לאט לאט מלמדת את עצמי להכין לעצמי דברים. להבין שמגיע לי. ולא תמיד זה מצליח. לפעמים מלכה את עצמי כשאוכלת יותר מידי. אבל יודעת שחיים פעם אחת. מנסה להבין שצריך לחיות את הרגע את ההווה ויחד עם זה מידי פעם להסיט את הראש לעבר להסתכל ,לבחון אבל לזכור שמה שהיה היה. ללמוד ולחקור את מה שהיה לעקור את זה מהשורש. אבל להביט קדימה עם התרכזות בהווה. וזה לא קל. אני כבר הרבה זמן אחרי המחלה (יחסית)ואחרי טיפול מוצלח כל כך. ועדיין זה קשה. אבל כשמצליחים אתם יודעים את ההצלחות הקטנות האלה. זה נפלא. ואני מחוייכת. וכשקשה אז קשה ובוכים ומדוכאים ומקללים ולפעמים גם בורחים לאוכל. אבל זה אנושי לא? זה נורמלי אני חושבת. ואני מנסה להבין היום שאני לא אשמה. שלא חטאתי ולא פשעתי. שעשו לי רע. אני הייתי הקורבן ואני לא צריכה להעניש את עצמי. ולא תמיד זה הולך. אבל אני משתדלת. והיום אני כותבת לכם מאותו כסא לא ממרום מושבי. היום למשל חוויתי פגיעה עמוקה מאוד באגו. נדחיתי בצורה חד משמעית. לראשונה בחיי. תמיד הייתי נויה היפה המוצלחת. וכשחליתי זה קצת השתנה מבחינתם אבל מבחינתי כך בצורה זאת צריך העולם לראות אותי. והיום אמרו לי שאני יפה ומוצלחת אבל זה לא זה. וכאב. למרות שגם אני היססתי. האגו שלי נפגע עמוק מאוד. ולא רק הוא. פתאום חזרתי לגיל קטן מאוד. אבל היום בניגוד לעבר אני מתמודדת. גם עם הכאב הזה. כי אין ברירה. כי אני רוצה לחיות. כי סך הכל אני די פריקית של החיים(בבסיסי). אז זה ארוך וגם הגב שלי כואב. מקווה שתיסלחו לי. מקווה שתוכלו קצת לקחת מיזה. שלכם נויה

את מישהי שאני יכולה לומר עליה שהיא עשתה את זה בגדול. את מבינה למה אני מתכוונת? ז"א, כאילו...הלכה על החיים שלה בגדול, לא בקטן, ולא בבינוני, בשביל מישהו אחר זה אולי היה נראה אחרת, אבל בשבילך, בשביל מישהי שהיה לה הרבה יותר מבפנים, כל צעד קטן לאחר היה ענקי בשבילה. תתקני אותי אם אני טועה ? ...... ...... אני חושבת שכשאת "הלכת" על החיים, ובחרת ללכת באותה דרך שאת נמצאת בה היום, אז את הלכת לא בגדול, ב-ע-נ-ק! וואוו....איזה יופי לך. אמנם כתבתי כאן משהו, אבל אין לי הרבה מילים לומר לך. אני עדיין מנסה לעכל את הדבר שלפעמים יכול לשבור אותך ולהפיל אותך, ולפצוע אותך, ולגרום לך לכ"כ הרבה תחושות גועליות, ואת החלטת "לעבור" ת'כביש...חיחי... זה מה שיצא לי. ז"א...אם הכביש הוא דבר סואן נורא, כן..?! ומדרכה אחת היא ההפרעה והמדרכה השנייה היא היחידה שתוביל אותך לחיים בריאים עם הצלחות (וגם אכזבות כמובן) והמון דברים שאת יכולה מאוד ללמוד מהם, אז אני רק מקווה בשבילך שבאותה מדרכה תמצאי הרבה עניין ומשמעות... אני אשמח לשמוע ממך שוב...מאוד. אני.

גקי. אהבתי מאוד את הדימוי שלך. אכן בחרתי במדרכה הבטוחה. אבל גם בה אסור לשכוח יש הרבה אבנים קטנות שיכולות להפיל. לכן צריך לפקוח עיניים אני מניחה. וללכת לא יותר מידי בבטחון אבל בהחלט לפסוע בשקט. נראה לי שהחכמה היא להיות במצב של איזון כלומר לא באופוריה ולא החרדה אלא איפשהוא באמצע. אשמח להיות פה . תודה רבה. נויה נ.ב ברשותך אשתמש בדימוי בשביל לעודד את רוחי מידי פעם:-).

קראתי את המכתב היפה שלך, וחשתי את ההתרגשות עולה בי, מכה בבטני, כובשת חלקים הולכים וגדלים מלבי. כמה מוכר לי המצב שתיארת. כמה מוכר, וכואב. וכמה עצב כרוך בהבנה שנדרש צעד כה קיצוני ומסוכן, הרעבה עצמית (כמעט) עד מוות, כדי לגרום לסביבה לראות שמשהו מ-א-ו-ד מ-א-ו-ד לא בסדר!! נויה, יש לנו הרבה מן המשותף: בסיפור הילדות. בהתייחסות הסביבה. בציפיות מאיתנו להיות תמיד המוצלחות, המתחשבות, המנומסות. ב"החלטה" (הלא מודעת, כמובן) להשתמש באנורקסיה כדרך להביע את הכאב העמוק, הנורא הזה... ובעיקר - בעובדה ששתינו, כך נשמע לי, במקום אחר היום. שתינו הותרנו את השד הזה מאחורינו. שתינו נחושות להיאבק, לא לתת לפחדים ולאשמה להשתלט. נחושות להמשיך הלאה בחיינו, למרות ( ואולי דווקא בגלל? ) הכל... אני מחזיקה לך אצבעות להמשך הדרך: להחלטות נבונות, לנחישות הדרושה לביצוען, לכוח לעמוד על שלך ולהשיג את אשר ברצונך להשיג, ו... ליכולתך לקבל ולאהוב את עצמך. זה לא אמור להיות קשה : יש בך כל כך הרבה מה לאהוב...!! מקווה לשמוע ממך עוד, ו... מקווה שתהיי מאושרת, בדרך בה תבחרי. דפני.

דפני. אני כל כך שמחה לשמוע את זה. כל כך כל כך... שגם את ניצחת. שאפשר לעשות את זה. שזאת הבחירה שלנו. כל פעם שאני שומעת עוד סיפור כזה זה רק נותן לי עוד זריקת מרץ ועידוד. תודה. ואשמח לקחת חלק. להשתתף ולעזור כמה שרק אוכל. שלך נויה

מוזר כתבתי הודעה שלמה ואופס היא עפה פרחה לה. אז אקצר קצת. כתבתי שכל פעם זה מרגש אותי מחדש לשמוע על עוד מישהי שהצליחה במאבק הזה. שלקחה את הבחירה וההתמודדות. שבחרה בחיים. לצערי יש לי עדיין חברות שנמצאות עמוק בתוך אפילת האנורקסיה. כיף היה לי לקרא את ההודעה שלך דפני. ואשמח לקחת חלק להשתתף וגם לעזור כשאוכל. שלך נויה

ריגשת אותי...

העצב שלך העצב הזה, מאיין הוא לך? הן את כה צעירה וצוחקת. העצב הזה, כל כך הוא שלך איך אינך מניחה לו ללכת? ברגעים נדירים של חולשה משתלטת הוא צף ועולה על פנייך עצב סגלגל וכואב עד מאוד נחבא בקשיחות של עינייך. העצב הזה, תמיד הוא איתך חבל, את יפה ונושמת העצב הזה, שחררי אותו קצת אולי רגע תהיי מאושרת. ןאכן היום את שמחה ומאושרת הגל של המועקה השתחררלו ועצר מלכת. וגם עם יהיו עמו מכשולים את בוודאיי תדעי לזכור את הימים הטובים.

דניאל אתה מקסים. התרגשתי מאוד. אכן העצב עוד מלווה ועדיין ילווה אני מניחה. למזלי רחשתי כלים. להתמודד איתו כשבא. שתי ברירות היו לי,שתי ברירות ובחירה אחת. וכשבא העצב ומציף אותי. כבר אינני נלחמת נותנת לו מקום לרגע אולם לא מרשה לו להתמקם. תודה דניאל. אגב זה מוזר אני רואה את התגובות רק כשאני נכנסת להודעה אולם לא בפורום עצמו?? האם זאת אני??? או המחשב??? או בורותי בעניני מחשבים??? שלך נויה

וואוו... זה היה מקסים!

נויה יקרה, אני מאוד מעריך את האומץ שלך, לחלוק כאן עם אחרים את מסכת הייסורים שלך, ואת האופן המפוכח ומעורר הערצה שבו הצלחת להשיב לעצמך את השליטה על חייך. אני משער, שגם עכשיו לא קל לבטא את הכל במלים, בפני אנשים זרים. עם זאת, למרות שאיש לא יוכל להבין באמת את כל מה שעבר עליך, דברים דומים קורים גם לאחרים, והמלים שלך עשויות לעורר תקווה ברבים ממשתתפי הפורום הזה. בהודעה שלך הזכרת ארבעה שלבים, שכל אחד מהם עשוי למלא כרכים שלמים: הפגיעה בילדות, התוצאה (אנורקסיה), הטיפול, והצורך להמשיך ולהתמודד גם היום. אני בטוח שלא קל לך לשוב ולהיזכר בכך, אם אם תרצי לעשות זאת כאן, תגעי בלבם של רבים שנמצאים במצב דומה. תודה, דרור גרין

לאביב הצטערתי לקרוא שעבר עליך לילה קשה . אני מקווה שהמצב השתפר. בקשר לבקשה לשוחח איתך בצאט. אני לא יודעת להשתמש באי סי קיו . חשבתי על הצאט באתר :www.msn.co.il במידה ואת יכולה היום תאמרי לי באיזו שעה . בהערכה. קרן

ילדה קטנה עם שיער זהוב ועיניים כחולות ירוקות עם פנים של מלאך, תלתלים לרוב ועיניים מלאות בדמעות. יושבת לבד ותוהה עד מתי היא תמשיך אותו לאהוב, עד מתי תשב ותבכה לבדה מחכה לנסיך שיחזור. את דמותו היא רואה מתרחקת מהר רק אותו היא רוצה לא תאהב היא אחר. היא אומרת שלא תאהב ככה איש, היא אומרת שאין אהבה. היא אומרת שלא הרגישה כך מעולם, שעכשיו היא לנצח שבורה. אך הזמן הוא המרפא הטוב ביותר, ונסיך חדש ניגש. מנגב הדמעות, מחייך בחן, והנה - ליבה שוב נכבש. כך יושבת ילדה עם שיער זהוב פני מלאך, תלתלים לה לרוב ועיניים כחולות ירוקות וגדולות ששוב מלאות בדמעות.

סליחה מראש על הדברים הארוכים,תמיד קימת האפשרות לפנות לפסיכולוג אך אין כמו עיצה " מאחים לנשק". עוד מעט כבר 7 שנים שאני בסיפור של חרדות.לאחר טיפולים שונים ותהפוכות שעברתי בחיים האישיים,הצלחתי "להתייצב"לפני כ-3 שנים,אז גם לראשונה בחיי שקעתי לתוך תחום תעסוקה שממש תפס אותי והפך מעבר למקור פרנסה מכובד להווית חיים. ביום יום הצלחתי לתפקד ברמה גהוהה לא לפני שבלילה בלעתי קוקטיל מכובד של כדורים. למותר לציין כי בצד ההצלחה היו תופעות לא נעימות שנבעו מהכדורים כגון: סיוטי לילה קשים במיוחד,ועוד. לפני 10 חודשים מצאתי עצמי במצב בו הטובענות בעסקים לא עולה בקנה אחד עם התרופות . ניסיתי לעשות שינוים קלים אך זה לא עזר ושוב מצאתי את עצמי מאוד לחוץ מבולבל וחרד. לקחתי החלטה שאני יורד ומהר מכל התרופות (חוץ מקסנקס)וזה נבע בעיקר בגלל ההרגשה שלגוף שלי אין יותר יכולת להתמודד כל פעם מחדש עם כימיקל חדש. המצב החדש של גמילה מכדורים זרק אותי לתקופה של חוסר מעש משך חצי שנה . לאט לאט התחלתי לאבד את הבטחון וקשה היה לי לחשוב על חזרה לאיזה שהוא מעגל עבודה. שקעתי לתוך ימים של שיממון שמתחילים ב-12 בצהרים.ובכלל ההרגשה הכללית היתה מאוד לא טובה , הרגשתי תקוע. אך מצד שני חלו שינויים מעודדים, נעלמו להם סיוטי הלילה,רזיתי 10 קילו ב-4 חודשים ,הרצון לישון בכל הזדמנות הלך ופחת. לפני חודש "גירדתי" את עצמי ועשיתי מהלך שלו אני קורא "צלילה", החלטתי שבמקום העבודה הראשון בו מקבלים אותי אני מתחיל לעבוד ולא משנה שהשכר הוא שליש ממה שיצרתי בתחום הקודם , העיקר מסגרת שתוכל להוות גשר בו אני חוזר לחיים ומנסה מחדש כמובן במצב בו אני לא מטופל ( כדורים פסיכולוג). ותוך התעלמות מוחלטת מה יחשבו הסובבים אותי כשאני נתון בלחץ ובמצבי רוח ירודים. ניסיתי לעשות את המקסימום במקום העבודה החדש ,הצלחתי להגיע בזמן , להיות כמה שיותר יעיל, ובעיקר להראות נכונות, אך ידעתי שאני רחוק מהציפיות. והיום קבלתי את מכתב הפיטורין . כאן אני בעצם מגיע לדילמה. האם להמשיך להלחם ולעבור ממקום עבודה כל פרק זמן בתקווה שהשיפור המיוחל יגיע? או לעשות רברס לתחום האהוב עליי בידיעה ברורה שזה מצריך אותי לשוב לכדורים. יש לציין שהמון דלתות פתוחות בפני משום שיצא לי שם של מצליחן בעיר מגורי בכל הנוגע לאותו תחום. תודה על כל תגובה.

אשמח אם עצתי, המקצועית, תעניין אותך: יש רבים רבים עם הסטוריה דומה לשלך, שהסתייעו ע"י הכוון תעסוקתי. יעוץ כזה, שאינו יקר או ארוך, ניתב אותם לסוגי פעילויות ולדרכי ביצוע של עבודתם - באופן שתאם לרגישות שלהם, ולא העמיס וגירה את סף רגישותם. וכל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

יש לי שאלה אלייך.

שלחתי לך אימייל.

גם לך,כפי שהבטחתי.

קפצתי רק לדקה לאמר שבת שלום, שיהיה סופשבוע רגוע.......... אהיה פה מאוחר בלילה...... שלכם יעל

טוב נחכה לך וגם אני אהיה כאן בלילה

שבת שלום גם לך! שיהיה לך אחלה סופשבוע... אוהבת אותך, אני.

אני לאחר החלמה ממושכת עקב פריצת דיסק בגב התחתון . כיצד מסבירים לבן זוג פוטנציאלי את " המצב " הדורש התחשבות מיוחדת , מגבלה בתנוחות,ולא מעט פחדים מצידי. אני מעונינת לחזור לחיים מלאים , אשמח לקבל תגובות גם מחברות פורום עם בעיה דומה . אני רווקה , כבת 28, אין צורך לפרט כמה הנושא פוגע במציאת בן זוג והקמת משפחה.... אשמח לקבל חוו"ד מפסיכלוג קליני או\ו פסיכיאטר . תודה, וחיים מאושרים לכולם.

לילך שלום רב, הן הפסיכולוג הקליני והן הפסיכיאטר נמצאים בחופשה. הפסיכולוג, ד"ר קפלן, ישוב ב-20 באוגוסט, והפסיכיאטר, ד"ר אבני, ישוב ב-12 באוגוסט. שבת שלום, טלי פרידמן

לילך יקרה, החששות שלך מובנים וברורים, אבל נדמה לי שאת התשובה את יכולה למצוא בתוכך, ואין צורך בידע מיוחד בפסיכיאטריה לשם כך. כמו בכל תחום בחיינו, לפעמים הפתרון הקל והטוב ביותר הוא לומר את האמת. בעיות גב אינן כה נדירות, ואני בטוח שבני הזוג העתידיים שלך לא יתקשו להבין זאת. השיחה אודות פריצת דיסק איננה מביכה, כפי שיכולה להיות שיחה אודות בעיות העוסקות במיניות. יתכן שדווקא הודעה מקדימה מצידך בנוגע לפריצת הדיסק שלך תאפשר לך להתקרב ביתר קלות לבני זוג חדשים. את יכולה, למשל, לומר בחיוך שצריך להיזהר כאשר מחבקים אותך, ובכך להצהיר שאת מבקשת להתייחס אל גופך בעדינות. כאשר תפגשי בני זוג שיהיו רגישים למצבך, תוכלי להמשיך את השיחה, ולומר שמצבך מצריך התייחסות רגישה גם בתנוחות מיניות. גילוי לב עשוי להפשיר את הקרח, ולחזק את הקשר בינך לבין בני הזוג העתידיים. בברכה, דרור גרין

אתה כותב מקסים וטוב לדעת שיש אנשים כמוך שמוכנים לעזור ולהקשיב באמת מכל הלב.

חן חן.תבואי בכל יום.ובאמתתתתתתתת....זה על אמת. שבת שלום ותודה על הפירגון. דניאל

הוירטואליות של האינטרנט היא חלק ממני,לפחות כך אני רואה את זה. קיימת אישיות אחת,שנושאת את התעודת זהות שלי,עם השם שניתן לי והחברים שמלווים אותי כל חיי. ויש את האישיות השניה, יש לה הרבה כינויים,היא גרה כמוני באזור ספציפי בארץ,והיא בת גילי,אבל היא אחרת. יכול להיות שבמקרים מסוימים היא יותר משוחררת,יותר נועזת,יותר חצופה. יכול להיות שהיא תמיד שומרת על אנונימיות מסוימת,כי זה קסמה. שתי ישויות אל מסתדרות יפה ביחד,כל אחת יודעת ומודעת לקיומה של השניה אבל כל אחת מהם שומרת על הפרטיות של עצמה. ככה הן.

בלי מילים אלייך אדבר גוף יאמר ראשון אחריו הלב רוצה אותך כל נשימה, אהוב שלי חבר יודעת שאסור לי לוותר לפנייך לא קרה דבר רק ימים חולפים בשקט מנוכר פתאום מוצא בחול זהב. קולט בך את האור יודע שאותך לי אשמור אל תשכח, אל תשכח נגענו בשבועה הזאת כל-כך ובתוכך סופה של אש והפנים הם מלטפים בשעריי אתה עכשיו עובר בשבועת עולם בוער נותן בך אות נחרט עמוק, דבר שמתגבר אני רק אוהב[ת] יותר אל תשכח אל תשכח

דניאל יקר, בהודעה שלך דיברת על עצמך, אך יש בה כדי להועיל לכל משתתפי הפורום הזה. נכון שהדמויות הווירטואליות שלך משתמשות בשמות בדויים, אך למעשה הן דמויות אמיתיות, וכל אחת היא חלק ממך. האנונימיות, המאפשרת לך להופיע כאן בשמות שונים, מאפשרת לך למעשה לבטא את חלקיה השונים של האישיות האמיתית שלך. האפשרות הזו, לבטא את מה שלא ניתן לבטא בחיי היומיום, היא יתרונו הגדול של האינטרנט. למעשה, זהו תהליך נפשי עמוק, שאינו נופל בחשיבותו מכל מה שמוגדר כטיפול נפשי. רשת האינטרנט מאפשרת למשתתפים בה מעין 'טיפול נפשי עצמי', באמצעות שימוש בדמויות וירטואליות, המשקפות תכנים שאינם מקבלים ביטוי בחיי היומיום. דווקא בפורום זה, המתמקד בטיפול נפשי, חשוב להבין שלא פחות מן התשובות המקצועיות שניתן לקבל כאן, עצם יכולתם של המשתתפים לבטא את עצמם באמצעות שימוש בדמויות בדויות היא תכליך נפשי חשוב ביותר. תודה, דניאל, על שהארת את עינינו, ושבת שלום, דרור

כבר איזה שבועיים אפילו יותר אני לא מרגישה הכי טוב נפשית בעיקר,(לוקחת סרוקסט כבר כמעט שלושה חודשים),חזרו לי חרדות ופחדים ולחץ ומחשבות,אני לא ישנה בלילות מלחץ ובכוכה שוב,לא מצליחה לבצע דברים ולהזיז עניינים חשובים,אוכלת המון וזה לא טוב לי,מבולבלת,בקיצור אני מרגישה שאני נופלת ולא מצליחה לעצור את זה,מאוד רע לי ורק שאני מדברת או נמצאת עם החבר שלי אני רגועה ומרגישה טוב,הוא מצליח לעזור לי קצת אבל מרגישה שנחלשתי,חשבתי ברצינות להתאבד,מרגישה חסרת תקווה וטעם להמשיך לחיות בהרגשה רעה ובחוסר תקווה ,תכננתי הכל וכמעט ביצעתי,ועוד אני חושבת על זה,אני לא רוצה לעשות משהו קיצוני ומקווה שמישהו ייתן עצה טובה מה לעשות לפני שאני מתייאשת,אני מפחדת ממה שיכול לקרות ולא רוצהלמות אבל לא יכולה לסבול כלום פתאום,מה אני יעשה?מקווה לתשובה מהירה לפני שאעשה שטויות. מקווה שמישהו ייתיחס ברצינות.

ראשית הפסיקי עם הסרוקסט וגשי לרופא המטפל..שייתן לך תרופה אחרת,באם זאת לא משנה את מצב רוחך במאום. שנית למה להתאבד?מה קרה?ובשביל מה?הריי כבר למען המדינה לא מוכנים אנשים להקריב את עצמם,אז את בשביל כמה מועקות קשות ? שלישית:מה מעיק לך לא פירטת?והחבר איפה הוא ואייך הוא עוזר כשאת נוגה במחשבותיך....? ורביעית באם תכננת ,אז מצבך כבר הרבה יותר טוב,כי בדרך כלל אם מתכננים,לא מבצעים.כי מי בראש שלו במצבים מעיקים לתכנן משהו. חמישית אנו פה משפחה גדולה,את יכולה להצתרף כי גם ככה אנו מחכים לתינוק חדש. והעיקר לא לפחד כלל באהבה פה יש. דניאל

סתם רציתי לומר שנחמד לקרוא את תשובתיך. תשדל להישאר בסביבה ולהמשיך לענות

תתיעצי עם הרופא או הפסיכיאטר יכול להיות שאת צריכה להגדיל את המינון

קארין שלום רב, מי המליץ לך על לקיחת הסרוקסט? זה דורש מעקב אצל פסיכיאטר. האם את מצויה גם בטיפול פסיכותרפויטי פרט לטיפול התרופתי? אני חושבת שזה דבר הכרחי, בעיקר בתקופה שבה את נמצאת כעת. ופרט לכך, אני רוצה לציין שתקופות קשות בחיים זה אחד הדברים שהכי קשה לשאת, לסבול, אך מעצם טבענו כבני אדם, אנחנו שורדים. ההישרדות היא קשה, גוזלת המון כוחות, ולעיתים מייאשת, אבל החיים כאמור, ממשיכים, ואיתם גם את. היעזרי בכל מה ומי שאת יכולה מסביב, החבר, המשפחה, הכדורים וכמובן - טיפול טוב. אני מקווה שתצליחי להתמודד עם תקופת המשבר הזה ולעבור אותו מהר ככל האפשר. העיקר-תחזיקי מעמד, ותמשיכי לשרוד. הגל הנוראי הזה של הייאוש יעבור מתישהו. את רק צריכה לחכות בסבלנות. בברכה, טלי פרידמן

אולי יש כאן מישהו? שיציל אותי מהשדים שתקפו אותי ומהמפלצות שלא עוזבות אותי ? החלומות המפחידים האלה, איך נפטרים מהם ?? אני כבר לא יכולה לנשום מרוב חרדה ופחד. מצטערת, אני חושבת שאני משתגעת, נראה לי שאני הולכת לאבד הכל, אני חייבת להיות עם מישהו עכשיו, לא יכולה להישאר לבד בחדר הזה עם החושך והלבד, אבל מפחדת לצאת החוצה ולמצוא שם מישהו. ועכשיו אני רק יכולה לבכות.

טוב, כבר לא יכולתי להתעלם מההודעה הזו אני כאן אם את רוצה ובאיי סי קיו אני יודעת שאני לא בדיוק מה שחשבת עליו אבל לא יכולתי להתעלם מצטערת.

ואולי תחברי את הטלפון שלך לעזאזעל. מה קורה? למה את נסערת?אני פה הריי אמרתי לך שנוצרתי למענך.. אז תדברי כבר תשפכי..מה מציק??? ואל תתני לי להתייסר מלחכות לתגובתך.... דניאל

היי אחי אתה כאן

מצטערת, סליחה, יכולה רק לבכות עכשיו, לא יודעת למה השארתי את ההודעה הזאת, כנראה שבאמת באמת הייתי חייבת לפחות לראות שיש כאן מישהו, לא יכולה לפתוח עכשיו כלום, לא יכולה לדבר על מה היה שם, לא יכולה לנשום, אני הולכת לנסות להתחבא. סליחה שהטרדתי סתם, מקווה שיעבור עליכם לילה יותר קל משלי, ושוב סליחה.

אז...בלי לחץ אני עדיין פה אם תרצי אני סובלת מאינסומניה נוראית הלילה הזה. תרגישי טוב, ולילה טוב מקווה שתרדמי במחבוא שלך לפעמים זה עוזר

אבל...........לא הטרדת בכלל.סבלך הוא סבלנו.אנו גם סובלים כאשר אנו לא יכולים ולו רק להושיט יד ולחבק. גם אנו בוכים בשעות היום יותר משאנו ישנים. גם אנו מוטרדים מהחיים שלא הכי מלבלבים. אז....מי יעודד?מי יתמוך?מי ירים?אם לא אנחנו נעזור אחד לשני,ונשמע את מועקותיהם של האחרים,נשמח בשמחתם של האחרים,כי אנו החברים היחידים שנשארים.כן לצערי כולם נעלמים.כי מי בזיין שלו תמיד לשמוע אותנו מקטרים על החיים. אז חמודה ויקירה שלנו,שתכניסי טוב טוב לראשך,אנו באותה הסירה ובאמת אנו לא רוצים לראותה בשקיעתה,ובשביל להרימה גבוהה גבוה אנו זקוקים לעזרת כולם.אז אל תנפנפי אותנו כל הזמן כי כאשר את שוקעת את לוקחת את כולנו ואנו לא נוכל לצוף באם את לא תזרקי לנו את המצופים. ושלא תחשבי שאת מטרידה או מדכא אותנו בסבלך. כי מי כמונו סובלים כל הימים.ואנו כאן משפחה גדולה שבאמת רוצה לעזור ולתמוך בכולם. אז....וירטואלי...ורטואלי..אבל באלוהים זה אמיתי. דניאל

אביב. הי הרבה זמן לא דיברנו. אין לי הרבה מה לומר כי אני לא ממש יודעת מה. קראתי את ההספד שלך לאבא ובאמת אין מילים בפי. אז אני יכולה להציע לך שאני אלחם בשדים האלה. אם את רוצה שארביץ להם רק תאמרי.... אז תהיי חזקה שרה:-))))))

ההודעה שלך ריגשה אותי.... האמת היא שאני לא מעיזה לחשוב בכלל על המצב שלי. החלטתי לא ליפול עכשיו ! זה קרוב לוודאי יקרה בשלב מאוחר יותר... אבל יש מן תחושה שהכל נגדי...לא? אחרת איך תסבירי את זה? יש את עניין הבן שבסוף החודש הוא הולך לפנימיה ! יש את עניין הגירושין וכל מה שכרוך בזה ! יש את עניין אבא שלי...ואגב, איזה טיפול אפשר לתת לאדם בן 70 שעד לפני שבועיים עדיין עבד במרץ והיום...בלי כף רגל, בלי עבודה , כשהעבודה בעצם החזיקה אותו בחיים... ויש גם את הבת שלי שנמצאת בחרדה גדולה וטוענת מזה כמה ימים שקשה לה לנשום.. והיא מאד עצבנית ולא רגועה...ובוכה המון. ויש את הבן הקטן שמגמגם בצורה קשה לפתע... אז בואי נחשוב רגע יחד...מה כבר עוד יכול לקרות ? הרי כל הקרובים לי נפגעו או נפגעים בצורה זו או אחרת... וכמו שאמר לי אתמול המטפל שלי...שאני אדם מאד חזק ואוהבת את החיים... אבל קצת בא לי לעצור את העולם ולהגיד ,רגע ! תנו לי קצת מנוחה , רק כמה דקות,לקחת אוויר ולהמשיך הלאה... ובמחשבה שניה, ההודעות שלך..הם בעצם המנוחה... לכאורה הודעה פשוטה, תומכת. אבל יש בה הרבה מעבר... אליאן

היי, אני הולכת להגיד לך משהו קשה: את חייבת גם לדאוג לעצמך!!!!!!!!!!! אחי, במהלך החודש בו אימי הייתה מאושפזת בבית החולים, מצא לו זמן גם לצאת עם חברים בימי חמישי ושישי!!!!! את חייבת לנקות את הראש, כדי לעזור לעצמך ולעזור לכל הסביבה!!!!!! אני יודעת שכל אחד הוא אחר, אבל, אחרת קשה מאוד להחזיק מעמד. את לא חייבת לצאת כל שישי כל הלילה, מספיק שתקבעי ללכת עם חברה לבית קפה מידי פעם. האמיני לי, זה מאוד מאוד חשוב, אליאן. טפחי גם את עצמך ואת תחביבייך. עדי

היי, אני הולכת להגיד לך משהו קשה: את חייבת גם לדאוג לעצמך!!!!!!!!!!! אחי, במהלך החודש בו אימי הייתה מאושפזת בבית החולים, מצא לו זמן גם לצאת עם חברים בימי חמישי ושישי!!!!! את חייבת לנקות את הראש, כדי לעזור לעצמך ולעזור לכל הסביבה!!!!!! אני יודעת שכל אחד הוא אחר, אבל, אחרת קשה מאוד להחזיק מעמד. את לא חייבת לצאת כל שישי כל הלילה, מספיק שתקבעי ללכת עם חברה לבית קפה מידי פעם. האמיני לי, זה מאוד מאוד חשוב, אליאן. טפחי גם את עצמך ואת תחביבייך. עדי

אליאן יקרה, כמה שהחיים יכולים לעיתים להיות כל כך עמוסים, מסורבלים וקשים להמשיך אותם... אבל כמו שהמטפל שלך אמר, אני גם אומרת: את אישה חזקה ואמיצה. ואת גם מבין השורדים, את תשרדי את זה, למרות הכל ואף על פי. הרצון הכל כך בסיסי הזה, לשבת רגע, לנוח, לקחת אויר לנשימה, כל כך מובן, כל כך אנושי, כל כך טבעי. אביך אינו במצב טוב, בוודאי גם לא נפשית. בוודאי צפוי לו כעת תהליך שיקום ממושך, שיגזול ממנו וממך המון כוחות. את יכולה כבר עכשיו לפנות לביטוח לאומי ולתחיל לארגן לו עזרה בבית, לכשיחזור. אם את רוצה הוראות מדוייקות מה ואיך לעשות, תרימי אליי טלפון...זה יהיה הרבה יותר פשוט. לגבי הבן שעובר לפנימיה, אני בטוחה שאת בלחץ מזה וגם הוא, אבל אתם הולכים לקראת שינוי שיביא קצת רוגע ושקט לשניכם, ובעצם לכל הבית. אז אחרי תקופת הסתגלות, באופק ממתין לך זמן רגיעה. לגבי בתך, רצוי אולי לקחת אותה לרופא גם כדי לתת לה תחושה שלא מזניחים אותה וגם כדי להרגיע את המצפון, ואם הכל בסדר, אז פשוט להבין שזה סממן טהור של לחץ וחרדה, ולנסות להיות איתה ולהרגיעה ככל האפשר, לעשות את כל הפעולות השיגרתיות, וכו'. לגבי הבן המגמגם, זוהי ככל הנראה גם כן תגובה של לחץ וחרדה. נראה שכל המערכת הביתית נמצאת במצב של מתח אדיר וחרדה. ייתכן ששוה לבדוק לגבי טיפול לשני הילדים הקטנים, אולי במסגרת התחנה לבריאות הנפש המקומית, או השירות הפסיכולוגי. תחזיקי מעמד אליאן יקרה, ואם את צריכה ו/או רוצה, את יודעת איך למצוא אותי. טלי פרידמן

נפילה לאחור ,נשכב על האספלט השחור מקרה של פעם מקומות שהייתי ואני רוצה לחזור מקומות שהייתי , מסתבר ... כנראה שטעות עשיתי . רק אל תפסיקי להיות המיוחדת שלי רק אל תפסיקי להיות .... מושכת את כתפיה לאחור והרוח בגבך -את הולכת לכוון האור ואני שם וואאאו נשאר מאחור ועינייך לא משקרות תנועת גופך מתערפלת בואי תני יד - החזרי אותי מהכפור . רק אל תפסיקי להיות המיוחדת שלי רק אל תפסיקי להיות ... ``מעשנת בשרשרת `` תני לי להצית בין לבין אין לי כוח למילים רק תגידי לי אני יבין אולי מאוחר לחלום ?! רק אל תפסיקי להיות...... רק אל תפסיקי להיות .. המיוחדת שלי אני בין כולכם וגם לי יש טעויות ורק אני עם עצמי נשכב על האספלט השחור על האספלט החם הרותח האספלט -שבדרך כלל עליו אני נוסע מקומות שהייתי .... ואני רוצה לחזור .... מקרה של פעם מקומות שהייתי ,כנראה אנשים ..טעות עשיתי רק אל תפסיקי להיות .... רק אל תפסיקי רק אל תפסיקי להיות המיוחדת שלי ...

...מצטערת שאין לי מילים... מיום ליום אני נהיית יותר ויותר אילמת... אולי כי אני חסרת רגשות...?!

ג'קי, ואולי דווקא להיפך? אולי האילמות היא דווקא מפני שהרגשות תופסים המון מקום בנשמתך, ומותירים מעט מאוד מקום למילים? מדברייך שקראתי עד כה, חוסר רגש הוא הדבר האחרון שניתן לומר עלייך. את משתפת, את מגיבה לעניין, את מתרגשת ומרגשת, ואת תומכת. נדמה לי שגם את יודעת זאת...

את יכולה בבקשה לענות לי את במקום אורן קפלן?נטעלי

נטעלי, עניתי לך בעץ של השאלה שהפנה לד"ר קפלן. שבת שלום, טלי פרידמן

היי את עסוקה או יכולה לבוא לאי סי קיו?

אינשם, עד עכשיו קראתי כמחצית ממכתבך. הוא ללא ספק מרגש, כנה וללא מסכות. מעניין מה גרם לך לשבת ולכתוב אותו, אבל זה נפלא שיכלת לעשות זאת. אני ממליצה בחום להראות אותו למטפלת. זה יכול להיות "כרטיס הכניסה" שלך לטיפול אמיתי. אני יודעת שזה דורש אומץ, אבל את הדבר האמיץ והמפחיד ביותר, לשבת ולכתוב את הדברים, כבר עשית. אז תני לעצמך גם להנות מ"הפירות". אני אגיב לכשאסיים לקרוא את המכתב כולו, בימים הקרובים. סופ"ש נעים ושקט, טלי פרידמן

טלי, אני כבר לא מצליחה להקיא. גם אחרי בולמוסים שאני רוצה להקיא, לא תמיד הולך. זה לא נתקע פיזית, אני אפילו לא מסוגלת לנסות. אני מתכננת שאני כן אקיא, ובורחת מזה ברגע האחרון.זה ישמע לך מטופש מה הבעיה בלהכריח את עצמך לדחוף 2 אצבעות לגרון, אבל אני לא יכולה לעשות את זה, לא בכל הימים הולך לי...ובטח לא לאחר שפתחתי את הדברים ואני מרגישה שזה כבר לא פרטי שלי לבד ואין איש רואה אותי. ו...תתעלמי מההודעות ששלחתי לך באי סי קיו מוקדם בערב, זה היה מתוך התקף חרדה. תודה, לילה טוב תרגישי טוב ללא-שם.

היי מה שלומך? זו נטעלי ,חשבתי על כול מה שאמרתה לי בימים אלה קשיים. אתה חייב להאמין לי שאני במשבר נפשי ,שאלתי שאלות שמציקות אבל שאלה אחת לא נענתה לי אולי אתה תוכל לענות לי? נכון סיפרתי לך שכול הזמן בבתי הספר שהייתי נוצר מצב שהייתי לבד לבד אני כמעט בטוחה שחלק גדול מאוד זה מעצמי הכוונה אני אחת שמתקשה ומפחדת כמובן מדחייה לפתח קשריים ולהפתח ולהיות מי שאני או בכלל לדבר אני רוצה לשנות תכונה אצלי אני לא רואה תכונה רעה אצלי חוף מאחת שמפריע לי שאני מתחנפת ויותר מדי נחמדה לאנשים ואז אולים אליי שזה גם לא באשמתי פשוט אני כך......ב ב ק ש עזור לי. ועוד שאלה רק מה דעתך אמרו לי שבסיס סגור לא יתאים לי בשום פנים ואופן ואני רוצה סגור וזה מה שבקשתי האם זה באמת יגרום לי רק עוד בעיות?????

נטעלי, ד"ר קפלן בחופשה. הוא יחזור ב-20 באוגוסט, אם אינני טועה. תעלעלי כמה דפים קודם, וקיראי את הודעתו. בברכה, טלי פרידמן

נטעלי, נראה שהתחלת כבר איזשהו דו-שיח עם ד"ר קפלן. אינני מכירה את כל הפרטים, ולכן אינני יכולה לייעץ לך מה לעשות. בעוד כשבועיים ד"ר קפלן ישוב, ותוכלי להמשיך ולדון איתו באפשרויות ובשאלות. נראה שכך עדיף. שבת שלום, טלי פרידמן

היי טלי, שלחתי לך אימייל עם קובץ וורד, לכתובת [email protected] , מקווה שזאת הכתובת הנכונה, ושהוא הגיע. זה לא היסטרי, אם אין לך זמן לקרוא, סתם דברים שהיה צריך ל"נקות" מהלב. שיהיה לך לילה טוב, שלך לתמיד אביב.

אביב, קראתי, ושלחתי לך מייל בחזרה. אני מקווה שהגיע (איך שהוא התקשורת האלקטרונית הזו לא ממש נהירה ומסתדרת לי בזמן האחרון). המון המון בהצלחה מחר, ואני מחכה לעידכונים. ליל מנוחה, טלי פרידמן

שלום, ביתי בת ה-3.6 שנים ישנה עם אחיה בן ה-2 שנים בחדר כבר שנה. בזמן האחרון היא התחילה לקום מהמיטה בשעות הלילה 2-3 לפנות בוקר, מגיעה אלי לחדר היא אומר שלא צמאה ולא צריכה לשרותים, כשאני שואלת אותה למה היא מגיעה אלי היא אומרת שרצתה אותי, אני מחזירה אותה למיטה נשארת איתה מס' שניות והיא חוזרת לישון. רציתי לדעת איך ניתן להפסיק את הקימות הליליות האלה! (אני בהריון וזקוקה לשינה ומנוחה). תודה רחל

שלום רב, קימה בלילה בגיל הזה היא די שכיחה, בשל חלומות מפחידים. עניין נוסף שרלוונטי לביתך, הוא ההריון שלך (בהנחה שהיא כבר מבחינה בכך, או ששוחחת איתה על זה) - שמבחינתה בהחלט יכול להתפרש כמשהו "מטריד", אם לא מפחיד. אז מה עושים? בשעות היום - להפגין חום וקירבה, ככל האפשר. שיחה על פנטזיות, חלומות, דמיונות - היא עניין טוב. בקימה בלילה - לחבק, להפיג חששות, ולתת חום. אני, שלא כרבים מאנשי המקצוע, אבל לא היחיד, סבור ששינה עם ההורים עושה טוב לילדים, בשלב זה או אחר של גדילתם, ולא צריך לחשוש מהתמכרות של הילד עד גיל בר/ת מצווה. . קחו את האופציה הזו גם כן בחשבון. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

היי...

טוב נכנסתי,הייתי פה וכנראה שאת היית חייבת ללכת רציתי אותך קצת בשבילי אין לי כל כך כוח להיות כאן עכשיו אני אשלח לך מייל מאוחר יותר אם אכנס שוב שיהיה לך ערב טוב חסרת השם.

מזה כחצי שנה הנני משתמשת ב"סרוקסט" נוגד דיכאון.ושאלותי לגבי התרופה: 1)במשך תקופה זו עליתי 15 ק"ג במשקלי. לפני כן מעולם לא ניסיתי דיאטות והייתי עולה מדי כמה שנים בעיקר בחורף במשקל+והרגלי האכילה שלי היו כאלו -שאכלתי כל מה שמתחשק לי. שאלתי היא מה אפשר לעשות?האם יש תרופה מקבילה לסרוקסט שאיננה משמינה. מיותר לציין שהשמנת היתר שלי לא מוסיפה למצב הרוח שלי-אם כי יחסית לכך-וכנראה בהשפעת התרופה-אפשר לומר שלא ממש מזיז לי ששמנתי והינני נראית כמו בהריון של 5 חודשים.ואני מרגישה בטחון כלשהו. 2)אם מדי מס' ימים הנני מנסה להימנע מלקיחת התרופה. גם כדי לנסות להסתדר בלעדיה. וגם כי התרופה גורמת לכך שאני בקושי מצליחה, אם בכלל ,להגיע לאורגזמה(ועוד עם ויברטור ). האם עלולות להיגרם לי תופעות לוואי.ואיך אתם מציעים לי לנסות להפסיק מדי פעם-ללא תופעות בלתי רצויות. 3)האם הסרוקסט הוא שגורם לי לומר כל מה שאני חושבת כמעט -בעיקר ביקורת תקיפה מול אנשים אחרים.?

אנג'י, ד"ר אבני, הפסיכיאטר היועץ של הפורום ישוב מחופשתו ב-12 באוגוסט. תוכלי להפנות אליו את שאלתך לכשישוב. בברכה, טלי פרידמן

כהערת שוליים לאתר בעניני- חבל שאין מחליף לד"ר אבני ואחרים בעת העדרותם מהפורום.

לאחרונה בעת נסיעה או במקומות ציבוריים אני מרגיש לחץ כאבי ראש ואפילו לפעמים זה מגיע להתעלפות, ממה זה נובע? תודה מראש גיל

שלום רב, יש לברר ענייני לחץ דם וכו' עם הרופא שלך. לאחר שלילת מקור רפאוי לתופעה, כדאי להתייחס לעניין כאל נורת אזהרה, שיתכן ומקורה בלחצים נפשיים, שמתבטאים בשלב הזה בצורה טורדנית שעדיין אינה הרסנית. מומלץ, לכן, ברור מקצועי. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אני בת 31. בחורה נשית, עדינה, כל חיי ראיתי את עצמי כסטרייטית. אמנם היו לי בעיות בתקשורת ובאינטימיות אך במחשבותי על קשר או זוגיות, וגם בפנטזיות המיניות שלי, כיכבו גברים. גם ההתאהבויות המעטות שלי היו בגברים. אני מודה שמדובר היה בהתאהבויות די שטחיות, אבל כל העולם הרגשי שלי היה חסום והיה לי קושי עם גברים עקב קונפליקט ביחסיי עם אבי. בשנים האחרונות התחלתי ליצור קשרים משמעותיים יותר, עקב טיפול פסיכולוגי שעזר מאד. מכל מקום, אני רוצה להדגיש שמעולם לא התאהבתי באשה וגם לא "נדלקתי" על אשה. הקשרים שלי היו תמיד עם גברים, וגם הקשר הנוכחי, שהוא סה"כ קשר טוב ואינטימי עם יחסי מין טובים. למרות זאת, מאז גיל ההתבגרות אני לפעמים חשה סוג של משיכה מינית כלפי נשים שהן סקסיות ויפות. בעידודו של החבר שלי, שמתגרה מאד מהמחשבה עלי במיטה עם אישה, התחלתי גם לפנטז בזמן שאנו מקיימים יחסים על סקס עם אשה, והרעיון מגרה אותי. אני מפנטזת גם על גברים, אבל לעיתים רחוקות אני נמשכת פיזית לגברים. קשה להגיד אם יותר או פחות מנשים, כי מהמשיכה לנשים אני משתדלת בד"כ להתעלם. האם יתכן שאני לסבית או דו-מינית? האם יש משהו שאני צריכה לעשות כדי לברר את זה והאם התעלמות מהעניין לא מהווה הדחקה של רגשות ויצרים? אני חייבת לציין שמעולם לא העזתי לדבר על הנושא עם הפסיכולוג שלי.

ואם את כן? so??????????? סוף העולם הגיע?????? אני אוהבת נשים ואני מתגאה בזה אני הולכת לפי מה שהלב שלי אומר לי ושיקפצו לי כולם!!!!

ברגע שאמרת "....יבש כמו הנגב..." על סגנון הכתיבה שלך, זה הזכיר לי משהו מבהיל...(לפחות בשבילי)... כשאנחנו אוכלות אז האחות יושבת איתנו ובלה בלה בלה, אז כמעט כל פעם היא אומרת לאחות השנייה: "את יודעת, הן לא מבינות שבינינו לבינם יש הפרש של ש-נ-י דורות"! היא אורמת את זה כי יש לי חברה באישפוז שנורא מסתלבטת עליהן, אומרת דברים, וכשהן שואלות שאלות בקשר לזה, אז היא מדברת אליהן כאילו הן בנות מאה....לפחות ככה הן אומרות שאנחנו חושבות... זה נורא מצחיק.. אז היום קרה משהו מצחיק: אני וחברה שלי מקשטות ת'חדר במחלקה, וכל זה, ולפני שבועיים אותה חברה ציירה בצבעי אקריליק איזה משהו על הארונית. אז כשהאחות ראתה את זה (כי שינינו את המיקומים של הדברים), היא שאלה: "תגידי לי...מה זה היצורים האלה?" (בצחוק, כמובן), אז חברה שלי אומרת לה: "מה את לא רואה? את לא רואה שאלה שני אנשים!! ויש להם אפילו ראסטות!"... אז האחות אמרה: "מה זה ראסטות"? ....(בלי שום קשר: את יודעת מה זה ראסטות???) אז חברה שלי אמרה לה: "ואת שאלת למה אנחנו מדברות אלייך כאילו את בת 100...?!" ...כי האחות אמרה את זה רגע לפני... בכל אופן, אני הושעתי ת'אחות המסכנה והסברתי לה שראסטות זה מה שיש לבוב מארלי (או מה שלפחות היה לו) זה ראסטות... מה לעשות...זו הדוגמה הכי נורמלית שמצאתי...לא ידעתי אם המפגרת הזו שומעת מוזיקה או לא...חיחי.... ושלא תעיזי לשכוח שאני אוהבת אותך.

היי!!!!!!!!! אני מתביישת להגיד, אבל גם אני לא יודעת מה זה ראסטות... מה לעשות, גם אני שייכת לדור אחר ששומע מוסיקה אחרת... ובעברית פשוטה: גם אני בת מאה, אנטיקה...... אבל עזבי, לא זה מה שחשוב. ספרי - כמובן רק אם את רוצה - השתחררת היום? ומה הלאה? וכמובן - גם אני אוהבת אותך - ותתעלמי מהעובדה שגם אני בת מאה... (-: ביייייייייייי!!!!!!!!!!!! וכמובן - לא נסיים בלי הביטוי הידוע - להשתמע במהרה! אחת

התכוונתי לאחות כן? נורא מצחיק, פעם היא הייתה נורא קשוחה איתנו כדי שנעשה מה שצריך ובלה בלה בלה, עכשיו זה אחרת ל-ג-מ-ר-י כי עכשיו אנחנו כאילו "ותיקות" אז המפגרת מדברת כאילו אנחנו חברות שלה, עסק מצחיק. בקשר לאישפוז, אני ארשום לך את זה באייסי כי אני לא רוצה שאנשים פה ידעו אודות האישפוז, את יודעת שאת זה בסדר אחוקי'ת שלי... רגע.... ...חכי... שלחתי!! ביי אחותי.

אביב אני כבר תקופה דיי ארוכה קוראת את ההודעות שלך.ומאוד מאוד מזדהה איתך. הייתי רוצה לשוחח איתך אך לא דרך הפורום. את חושבת שאפשר לשוחח בצאט? אם כן אולי נוכל לתאם ביננו יום ושעה. אני זקוקה לעצתך. תודה רבה קרן

היי קרן, כשאת אומרת צ'אט את מתכוונת לאיסיקיו ? אם כן, אז יש לי, תגידי מתי מתאים לך, לי עדיף בדרך כלל מעשר בלילה ומעלה, אפשר גם היום, או בכל יום אחר שנוח לך, רק תשאירי הודעה שאני אדע לעלות אותו, ולהיות שם, אני אחזור לבדוק לפני ואתן לך את המספר, או שתשאירי את שלך. אם התכוונת לצ'אט אחר, איזה ? ומתי ? אביב.

אין לי חשק לגדל עץ חדש אז אגדל ענף חדש בעץ הזה התיאור על אבא שלך היה כואב מאד לקריאה כמעט נשברתי באמצע ותארי לך, אני רק קראתי... לא מאחלת לאף אחד לעבור מה שאבא שלך ואת עברתם. והחיים ממשיכים עם הזכרונות הטובים ממנו עם החיוך, עם הצחוק, עם הניחום עם הקרטיב לימון... רק טוב שיהיה לך

אורה יקרה, ארטיק לימון אני בחיים כבר לא אוכל יותר, אבל כן, החיים ממשיכים, עם הזכרונות הטובים והטובים פחות, עם החיוך והצחוק, וגם עם הבכי. מה שלומך את ? איך הולך ? עדיין קרועה מעייפות ומתפרקת ממנה ? מקווה שיותר קל לך קצת. שלך אביב.

אישתי טוענת שהיא שונאת את עצמה בגלל שהיא שמנה ,למרות שלדעתי היא בס"כ קצת מלאה הבעיה היא שעובדה זו גורמת לה לעיתים לסלידה מכך שיגעו בה. האם לדעתכם היא זקוקה ליעוץ או טיפול.

לשי שלום. הרשה לי לענות לך בתור אישה שמבינה מאד ללב אשתך. אני נשואה שנתיים ובשנה האחרונה עליתי הרבה במשקל (10 ק"ג) מה שגרם לי כמובן להרגיש מאד רע עם עצמי ועם הגוף שלי. כתוצאה מכך גם מאד ירד החשק המיני שלי וכמעט שלא נתתי לבעלי לגעת בי. (כמובן שהדבר היחיד שגרם לי למצב רוח טוב היה לאכול). לאחרונה החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל דיאטה. אני חייבת לציין שבינתיים ללא הצלחה מסחררת ובקושי נפתרתי משניים מתוך עשרת הקילוגרמים המיותרים, אבל במקביל למוטיבציה, התחלתי לטפח את עצמי. למשל לקנות בגדים המחמיאים יותר למידות החדשות שלי, להשתמש בבשמים ולטפח את העור וכדומה. ההקפדה החדשה גורמת לי להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי למרות שעדיין אני מלאה. כתוצאה מכך גם חיי המין שלי השתפרו פלאים. מי שבאמת עזר לי במיוחד בכך הוא בעלי, כל שינוי או מאמץ קטן שעשיתי - זכיתי למחמאות ועידוד מצידו. הוא טורח להגיד לי שאני נראית טוב ושהחולצה מצויינת עלי או שיש לי ריח נפלא או שהעור שלי נורא נעים, או סתם שאני נורא יפה היום. כל אילו גרמו לי להרגיש אחרת לגמרי לגבי עצמי. וכאמור פתרו במידה רבה את הבעיות שיש לי עם הגוף שלי (כמובן שלא לגמרי, אני עדיין מסתובבת ליד המראה ונאנחת כמה שאני שמנה וקניית מכנסיים יכולה להרוס לי את המצב רוח אבל די השלמתי עם זה שאני לעולם לא אהיה מרוצה מספיק מהגוף שלי) עצתי לך, נסה להחמיא לאשתך ולגרום לה להרגיש טוב עם עצמה. תתמקד בדברים בה שאתה באמת אוהב, כך תשמע הכי אמין. אם אתה אוהב את הגוף שלה, תגיד לה את זה. עזור לה להרגיש נחשקת. נסה להחמיא לה לפני שאתם יוצאים או כשהיא מתלבשת בבוקר לעבודה, אם ההרגשה הכללית שלה תשתפר יהיו לה גם פחות בעיות עם הגוף שלה. כמובן שאסור לגבר לעולם להגיד לאשתו להתחיל דיאטה אבל תדע שאפילו רק המאמצים משפרים את מצב הרוח. אם היא מנסה לעשות דיאטה, תתמוך בה ככל האפשר. (למשל בעלי מוכן להכין לי סלט בכל שעה שאחפוץ). בעית דימוי הגוף הנשי היא הבעיה הנפוצה ביותר בקרב נשים. אין לי חברה שלא מקטרת שהיא צריכה דיאטה. מה שחשוב להבין שלדימוי העצמי יש לרוב רק קשר מאד חלקי למשקל עצמו. לי היו תקופות ששקלתי הרבה פחות והרגשתי הרבה יותר רע עם עצמי. שוב, טיפוח מאד עוזר והמחמאות מבעלי ממש מצילות אותי. בהצלחה!

שלומית, תודה על תשובתך המפורטת והקולעת למטרה. אני קונה את העצות בשתי ידיים. שי

שלום רב, דימוי גוף הוא אחד הרכיבים היותר משמעותיים בסך הכל של מה שמייצר את הדימוי העצמי, כך שיש הרבה אמת בתחושתה של אשתך. תגובה מקבלת של הסביבה האנושית המשמעותית, ובראש וראשונה אתה, יכולה להקל במשהו, אבל רק במשהו, כי האדם מחשיב לא רק את הסובבים אותו, אלא גם את תחושתו העצמית כלפי עצמו - וזו לא טובה, וכנראה לא סתם. לדעתי טוב תעשה אם תשתמש ביכולת התומכת שלך, לאור הקירבה שביניכם, כדי להמריץ אותה להתחיל בטיפול משולב, פסיכולוגי ותנועתי, להדברת ההשמנה. מנסיוני, הרב מאד בנושא הזה, אני מציע לכם לאמץ את המשפט הפסקני הבא: אין חוכמות! שום ניסים ממיסי שומן לא יעזרו, אבל גם טונות של הלקאה עצמית לא ינחמו וישנו את המצב. רק עבודה (נפשית, חברתית-תמיכתית, וגופנית), עבודה, ועבודה. אבל: יש סיכוי טוב לתוצאה. כל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

יש מוות של הגוף ומוות של הנפש. לפעמים הם באים ביחד.. אצלי לא. הנפש שלי גססה כבר הרבה זמן - מפעם לפעם ניראה כאילו מצאו לה תרופה חדשה.. ובאמת זמן מה ניראה שהיא מתאוששת.. אבל אז הסתבר שהתרופה לא עוזרת והתדרדרות חלה שוב. וכך לאט לאט לאט גסיסה איטית מאוד וכואבת מאוד. כל דמעה שיורדת מעניי עכשיו .. סוגרת עוד מסמר בארון הקבורה של נשמתי. והדמעות יורדות ויורדות. לדמעות שלי יש נטייה לבוא בלילה. למה זה ככה? אני משער שבגלל שבמשך היום אני עסוק ולכן לא יוצא לי לחשוב כל כך על עצמי. ובלילה בבדידות שלי במיטתי.. הדמעות מגיעות. והסיוטים. לכו תבינו - איזה הבדל. ביום מחייך בלילה בוכה. ביום חיים - בלילה גסיסה. פעם חשבתי שאף פעם לא תרימי ידיים שתהיהי מספיק חזקה להרים את שנינו למעלה. גם כשאמרת שלא סירבתי להאמין. זה לא קשור אלייך עכשיו. זה קשור אליי....... אתה מספר לי על פרצופים עצובים שאתה עושה בצאט ולא סיפרת על הדברים האלו..כן. צודקת. אני לא יכול לבוא אלייך ולהגיד - אני לא יכול יותר!!!!!!!1 לא יכול. אני מת מעט כל יום. אני לא יכול להפיל עלייך את כל ההצלה שלי. לא יכול לצפות ממך שתבואי ותסחפי אותי מהרוע. מהכאב. שתנגבי את הדמעות. לא יכול לצפות ממך לאלו. לא יכול לצפות מאף אחד... אולי מעצמי אבל אני כבר מזמן התייאשתי ממני. איך ההוא כתב - אתה חולה... אז יכול להיות. מחלה נפשית קשה מאוד. כנראה. כשקראתי את זה לא חשבתי ככה... אבל עכשיו פתאום התמונה ברורה.. האמת מטושטשת אבל רק בגלל הדמעות. הלוואי והייתי כמו - ממציא את הסיפור. אז טוב אני מודיע - אני הרמתי ידיים. אני התייאשתי. מעצמי ממכם. מעצמי. אין לי כוח. אני לא יכול יותר להתמודד. אני לא רוצה יותר לנסות להתמודד רק בשביל לגלות שאני לא מצליח. ותכתבו - שאני בסדר. ותתקשרו ותדרשו בשלומי. ואני אגיד הכל בסדר - זה היה סתם. כמו תמיד. אבל לא. הפעם הנשמה מתה. והגוף... אם רק יכולתי לשים לזה קץ. אם רק יכולתי - הייתי עושה. אם רק היה לי את האומץ. אבל אני פחדן - תמיד חושב מה יקרה אם אני לא אצליח. איך אח``כ להסתכל על ההורים שלי שכל זה כל כך לא מגיע להם? מגיע להם ילד טוב. לא כמוני - מושחת מהיסוד. אז זה הסיפור. על מוות ידוע מראש. שנקבע ... וכרגע יצא אל הפועל. אל תדאגו אנשים - אני מחר בבוקר אקום ואחייך. אפילו אם רק מבחוץ - אף אחד לא יידע. גם לא אתם. אף אחד לא יידע את מה שקורה בלב שלי.. שהופך לקר מרגע לרגע כי המוות שולט בו יותר ויותר. היה ערב אחד שהייתי במצב דומה (עוד לא הגעתי למצב בו אני עכשיו - אני מפעם לפעם שובר שיאים במקומות הנמוכים אלייהם אני מגיע - ומפעם לפעם אני חושב שזה הכי נמוך - ואז מסתבר שלא) אז הייתי במצב דומה והתקשרתי אלייה. ואני, בשבילי זה השיא. להתקשר ולבקש עזרה. ועשיתי את זה. רק אני חדש בדברים האלו, של לבקש עזרה, ואני עושה את זה קצת עקום. לא יכול לבוא וישר לשפוך הכל. אז תמיד קודם אני מדבר שטויות - מה נשמע, וכו`. מלא מלא שטויות. מה שלום ההוא.. מה קורה עם זה.. וכו`. ואז מגיע לעיקר.. בקושי.. אז שאלתי אותה ... ... אם היא עסוקה.. והיא אמרה שכן. היא עסוקה. נכון היא בן אדם ויש לה משפחה ובלה בלה בלה.. זו הייתה פעם ראשונה שהתקשרתי. והיא הייתה עסוקה. וזהו. היא לא שמעה ממני יותר. לך אני לא יכול להעלם .. ליבי אצלך.. תמיד תמיד אני אצטרך לחזור. כמו הערב. ניתקת את הטלפון. אפילו שהרגשתי שאת עושה לי עוול.. שאת לא מבינה ולא איכפת לך.. את גם לא מנסה להבין - בכל זאת ניסיתי לדבר. ואפילו גם דיברתי. וצרחתי. לפעמים אני חייב לצרוח. את מקבלת מיזה פלשבקים אחרים ואני מתנצל. אבל לפעמים אני חייב לצרוח. שמישהו יקשיב שמישהו יגיב שמישהו יציל אותי מעצמי. מהחלטותיי. זהו השפיות האחרונה הלכה לה. ועכשיו רישמית אני לא שפויי. וזה טוב. זה טוב מאוד. אני יכול לצרוח. אני יכול לבכות. אני יכול לאשפז את עצמי במוסד סגור. יש לי תרוץ מעולה. אני לא ש פ ו י!!!!!! אני לא מפיל עלייך אחריות לכלום. אני פונה אלייך בגלל שזה גם להסביר לך. ולהסביר למי מחבריי שיקרא את זה. ולכל אלו שמעבירים ביקורת - לא אני לא מחפש תשומת לב. לא מחפש לזעזע עולמות. אני מחפש את המוות .. ולאט לאט הוא הגיע. לאט לאט בשקט בשקט הוא השתלט על נשמתי. טוב אני לא ברור כבר לעצמי והגיע הזמן לסגור את הבאסטה. לא לדאוג אני אקום בבוקר ויהיה בסדר. זה סתם פורקן לעוד סיפור. עמית מזור

עמית, זה לא "עוד סתם סיפור", כמו שאתה אומר. זהו ככל הנראה סיפור חייך, והוא נשמע קשה, מורכב ובעיקר-עצוב. אני מקווה שמצאת לך מטפל/מטפלת טוב/ה, זה מומלץ בחום! בברכה, טלי פרידמן

עם בכוחך אכן להוכיח אותי על טעותי מוכן לבוא ולקבל טיפול. את עוד מקבלת???

היי אתה יכול להסביר את המשפט האחרון ? יש לי כל כך הרבה מה להגיד והזדהיתי עם הרבה ממה שנאמר. אתה יכול לפרט מהו מקור הבעיה?מה מפריע ומה כואב? התלות שיצרת בבחורה אם הבנתי נכון, מאוד מזכיר תלות שהיתה לי בבחור מסוים ולקח לי המון זמן להתנתק ממנה, הקשר כאמור היה הרסני רק שהגעתי לשפל הנמוך ביותר,החלטתי והבנתי שזה נגמר. גילי

זהו לא סתם עוד פורקן... זהו המוות של נשמתך, המוות הגרוע מכל! אל תתן לה לדעוך, היא מחזיקה אותך, נותנת לך מטרה להיאחז בה, אם היא תלך לא ישאר כלום, תקשור אותה למשהו, אפילו סתם תתן לה מנוחה ואז תאמר לה לחזור עם כוחות מחודשים. יש לך נשמה אחת, אל תתן לה למות. . . . ( ד מ ע ו ת ) . . .

אני בת 22, מטופלת בטיפול פסיאטרי מגיל 14 ובעקבות טיפול בפרפנן וארטן נוצר אצלי מצב של צואר נוטה הצידה ושל נטיה של השפה התחתונה. נאמר לי כי עיוות זה של הלסת גורם לכך שהמפרקים ישחחקו. וכי בגיל 40 יהיו לי כאבים וקשיים באכילה. (במשך השנה וחצי האחרונה נטלי 10מ"ג איטומין וכיום אני נוטלת 1.25 מ"ג זיפרקסה, 10 מ"ג איטומין, ו-2 מ"ג רודנל/ ארטן) האם תוכלו לעזור לי: 1) שמעתי על זריקה בשם בוטולונים והייתי רוצה לדעת האם היא תתאים לי,לצאור ו/או ללסת. והאם ישנן לה תופעות לואי וכל מידע אפשרי עליה. 2) היכן ניתן לקבל את הזריקה הנ"ל (אני מאזור חדרה) 3)האם אוכל לקבל תשובה מהצוות הרפואי בפורום 4)האם תוכלו להציע כיוונים אחרים לטפל בעיוותים הנ"ל (ניתוח, כדורים וכו') 5)במידה ונראה לכם שבקשתי זו מתאימה לפורום אחר, אשמח עם תעבירו שאלות אלה לפורום המתאים. 6) אנא העבירו את תשובתכם לאי-מייל המצורף. בתודה מראש רוניה

רוניה שלום רב, אני מאמינה שאת התשובות לשאלותייך יוכל לתת לך הפסיכיאטר היועץ של הפורום ד"ר אבני. הוא בחופשה עד ה-12 באוגוסט. את מוזמנת לשוב ולשאול את שאלתך לכשישוב ד"ר אבני. בברכה, טלי פרידמן

שלום לכם יש לי בעיה!!! אני מפחדת מבדיקות, תמיד חושבת על הגרוע ביותר. אני סובלת מכאבי ראש חזקים לעיתים קרובות וטרם נבדקתי. אפילו בדיקות שגרתיות - סוכר, המוגלובין, תפקודי כבד וכליות (אני נוטלת גלולות) וכו' לא עברתי.... אני פשוט מפחדת, לא מהבדיקה אלא מהתוצאות שעלולות להיות. תמיד נדמה לי שאני עם רגל אחת בקבר. היום בשעה טובה קבעתי תור לרופאה ומהבוקר זה הדבר היחיד שמעסיק אותי. אני לא מצליחה להתרכז בשום דבר! (התור נקבע לשבוע הבא) מה עליי לעשות? בבקשה תעזרו לי

היי לך, אני עוברת בדיקות דם כארוע שגרתי. היי בטוחה שבמקרה הכי גרוע, מתקשרים!!!! עדי

לנערת האינשם, לדעתי עלייך לספר לרופאה אודות הפחד הנלווה לבדיקות. ייתכן והיא תמליץ לך על טיפול תרופתי להרגעה חד-פעמי, וייתכן שלא. לטווח הארוך אולי שווה ללכת לטיפול ממוקד בחרדות על מנת לדעת להתמודד עם חרדתך בצורה טובה יותר גם בעתיד. בברכה, טלי פרידמן

או שאפשר גם למצוא חברה טובה, שתחזיק לך את היד בבדיקות ותלווה אותך בהמתנה, זה עוזר לפעמים הרבה יותר מכל דבר אחר. :-))) אביב.

15 עמודים... כמה הכלתי בתוכי וזה עוד לא נגמר...

"אז היא נפרדת לשלום. האנורקסיה כבר הלכה, הבולמיה נוטשת בעקבותיה . שתיהן הלכו מבלי לאפשר לי להחליט, מתוך יצר האחיזה שלי בחיים שתמיד היה ועובדה שאחזתי בך ובדיאטנית ואפילו בד"ר ההוא…מבלי להרפות…והיא משאירה אותי להתמודד עם הפחד שמא היא תחזור להתקיף 5-6 פעמים ביום בשנית, שמא היא רק מתעתעת בי ולא באמת הולכת, עם ההרגשה הרעה ששוב לא עשיתי זאת בדרכי. במשך כל המאבק בהפרעה, ניסיתי להחלים בדרך הישרה – להפסיק להקיא ולאכול לפי תפריט מבלי לסטות ימינה או שמאלה. תמיד נפלתי עמוק יותר ובסוף אני מוצאת את עצמי עם כל מיני קולות פנימיים שאני לא זוכרת שהזמנתי לתוכי ואומרים לי לתת למחלה ללכת בדרכה, לזרום עם מה שיש . אני אפילו מפחדת שהיא תלך ותתקוף מישהי אחרת. אני אולי כבר לא מספיק טובה בשבילה? כי התחלתי לדבר עליה אולי ?" 17 ע"מ יצאו לבסוף, קחי את הזמן תודה לך.

אינשם, קיבלתי. כאמור, לפי נפח המכתב זה ארוך. ייקח לי זמן, בלי לחץ בבקשה! שיהיה לך יום מקסים, טלי פרידמן

אני בת 29 נשואה+2 ילדים קטנים. עד לפני שנה וחצי הייתי מעין סופר רומן ואז הכל התמוטט בבת אחת. מצבי הבריאותי החמיר. סחרחורות,חולשות,דופק מהיר, דפיקות לב, כאבי פרקים ושרירים, כאבי ראש, בחילות וכו'. כתוצאה מזה וככל שעברתי יותר בדיקות ולא מצאו מה יש לי נכנסתי גם להתקפות של חרדות. עברתי בדיקות מקיפות שהיו כולן תקינות כיום אני לוקחת כדורי סרוקסט שעזרו לי להתקפי החדה כמט לגמרה אבל הסבל הפיזי והעיפות הרבה ממשיכים. יש תקופות שאני מרגישה קצת יותר טוב ואז יש שוב משהו חדש. אני חלשה, מסוחררת,כואבת ועיפה. הרופאים שלחו אותי כמובן לטיפול הנפשי. כשהסיפו הזה התחיל היתה לי גם בעיה גיניקולוגית שלא נפתרה עד היום והכאבים והחולשה כתוצאה מבעיה זאת לדעתי גרמו לכל המצב כי הבעיה לא אובחנה ואני נכנסתי לחרדות שיש לי איזה סרטן כי סבלתי כאבים. חשוב לציין שגם הזוגיות שלי במשבר בעיקבות זאת ואני גרה עם ילדי אצל הורי ששם יש לי עזרה . כמו כן בעלי נפל בעסקיו ונכנסנו לחובות קשים. רציתי לדעת ולשמוע עוד חוות דעת האם משברים נפשיים יכולים לגרום לכל כך הרבה סימפטומים פיזיים? האם גם עם הסרוקסט עדיין יכולים להיות כאבים או שזה מצביע שבכל זאת יש משהו אורגני שפספסו איפה שהו? אני מוטרדת ומיואשת. כל הזמן אמרו שהכל זמני ויסתדר, אך הזמן חולף ואני באותו המקום אם לא יותר גרוע. היום אני לא הולכת לבד למקומות עם הילדים מרוב חולשתי אני תמיד נזקקת לעזרה. אודה לתשובתכם

רונית שלום רב, מצבים נפשיים ללא ספק יכולים להשפיע על המצב הפיזי, ולהיפך. לא בכדי בזמן האחרון יש התעוררות של תחום הרפואה המשלב "גוף-נפש", כי שני הדברים קשורים זה בזה. כל אדם מפתח תגובות אחרות, ולכן התופעות ישתנו מאדם לאדם. אינני יכולה לומר לך שהמצב הפיזי שלך נובע רק מהמצב הנפשי, אך לכך קיימים הרופאים הפיזיולוגיים. אני מאמינה שהם עשו את הבדיקות הנדרשות, לפני ששלחו אותך לטיפול נפשי. לגבי השאלות על הסרוקסט, אינני מוסמכת לענות בתחום זה, והמוסמך בתחום זה הינו ד"ר אבני הנמצא בחופשה עד ה-12 באוגוסט. לאור כל מה שהזכרת במכתבך: התמודדות עם חרדות, מצב גופני (גם אם על רקע נפשי) רעוע, מערכת זוגית במשבר, לחצים כלכליים ועוד, כל אלה מהווים משבר מורכב. לכן אני ממליצה לך בחום לפנות לטיפול פסיכותרפויטי (שיחות) ולא רק טיפול תרופתי. בהצלחה, ותרגישי טוב. טלי פרידמן

רונית כתב/ה: > > אני בת 29 נשואה+2 ילדים קטנים. > עד לפני שנה וחצי הייתי מעין סופר רומן ואז הכל התמוטט בבת אחת. > מצבי הבריאותי החמיר. סחרחורות,חולשות,דופק מהיר, דפיקות לב, כאבי > פרקים ושרירים, כאבי ראש, בחילות וכו'. כתוצאה מזה וככל שעברתי > יותר בדיקות ולא מצאו מה יש לי נכנסתי גם להתקפות של חרדות. > עברתי בדיקות מקיפות שהיו כולן תקינות כיום אני לוקחת כדורי > סרוקסט שעזרו לי להתקפי החדה כמט לגמרה אבל הסבל הפיזי והעיפות > הרבה ממשיכים. > יש תקופות שאני מרגישה קצת יותר טוב ואז יש שוב משהו חדש. אני > חלשה, מסוחררת,כואבת ועיפה. > הרופאים שלחו אותי כמובן לטיפול הנפשי. כשהסיפו הזה התחיל היתה לי > גם בעיה גיניקולוגית שלא נפתרה עד היום והכאבים והחולשה כתוצאה > מבעיה זאת לדעתי גרמו לכל המצב כי הבעיה לא אובחנה ואני נכנסתי > לחרדות שיש לי איזה סרטן כי סבלתי כאבים. חשוב לציין שגם הזוגיות > שלי במשבר בעיקבות זאת ואני גרה עם ילדי אצל הורי ששם יש לי עזרה > . כמו כן בעלי נפל בעסקיו ונכנסנו לחובות קשים. > רציתי לדעת ולשמוע עוד חוות דעת האם משברים נפשיים יכולים לגרום > לכל כך הרבה סימפטומים פיזיים? האם גם עם הסרוקסט עדיין יכולים > להיות כאבים או שזה מצביע שבכל זאת יש משהו אורגני שפספסו איפה שהו? > אני מוטרדת ומיואשת. כל הזמן אמרו שהכל זמני ויסתדר, אך הזמן חולף > ואני באותו המקום אם לא יותר גרוע. היום אני לא הולכת לבד למקומות > עם הילדים מרוב חולשתי אני תמיד נזקקת לעזרה. > אודה לתשובתכם >

את פה מותק ? יעל

תני סימן, אני עוד מעט מתחפפת... נכון אמרת שאת כותבת לי מהמשרד שלך שאליו את יכולה להגיע בכל שעה שאת רוצה... אז הוא קרוב לביתך? כמה זמן לוקח לך להגיע אליו? שלך, אני.

o.c.d ואפקסור (לוקח גם ריספירידל ) האם מישהו מישתמש בתרופה זו ואיך היא משפיעה , האם הדיכאון והחרדות מופחתות וגם הטקסים ? בתודה . שחר .

מה זה o.c.d ??? אני משערת מה זה אבל אני קצת מבולבלת מכל הראשי תיבות האלה של הפסיכיאטרים... ואם לא יענו לך פה או משהו אז יש כל מיני פורומים שעוסקים בתרופות וכדורים בפרט... ושמה פשוט יוכלו לומר לך דברים בדוקים, כי אחרי הכל כדור אחד יכול להשפיע על אדם אחד בצורה מסויימת ועל אדם אחר בצורה שונה. דבר אחרון, אני לא נוטלת כדורים, אבל אני יודעת שהכדורים שאמורים לטפל בהתנהגות אובססיבית-קומפולסיבית מפחיתים את החרדות ואת המחשבות של "אם אני לא אעשה את...אז יקרה לי..." או "אסור לי..., כי אז...". מבין? פשוט הסבירו לי את זה, כי כל האובססיות מעלות את רמת החרדה, בקיצור ולעניין הכל קשור ביחד! אז כשמטפלים באחת, השנייה פוחתת גם היא. בהצלחה שחר!

לי אישית אפקסור במינון 37.5 לא עזר. לעומת זאת "סרוקסט" עזר מאד. והתחליף הישראלי ל"סרוקסט"-לא עזר.כך שמיד חזרתי ל"סרוקסט" הצרפתי. שחיזק לי את הביטחון העצמי באותה הזדמנות.ממש שמה פס אחד.לא נפגעת.לא רגישה.

תודה על מה שכתבת לי. אני מנסה להעסיק את עצמי ( בעיקר בשיחות טלפון ארוכות עם כל מיני אנשים ) , אבל מגיע השלב שכבר אין לי מה לעשות יותר. והמועקה הזאת שיושבת לי בלב , משגעת אותי. והכל בעיקר בגלל חוסר ודאות. למשל בעלי היה צריך לצאת מחר לחופשה קטנה עד יום שישי בערב. ופתאום עכשיו אומרים לו שלא. לא תשתגעי. אני סופרת כל רגע , כל דקה ליום הזה ופתאום -- כלום. זה בהחלט לא עושה לי טוב. ובעלי כל כך חמוד.הוא משתדל שיהיה לי קל ואפילו אמר שהוא יחזור הביתה בבוקר , כשבערב הוא כבר צריך לחזור בחזרה (שעה נסיעה לכל כוון עם כל הפקלאות...). אני כותבת עכשיו ובוכה. בוכה כי נמאס לי כבר מכל הלחץ הזה.נמאס לי מתקוות השווא. ומה לעשות- התקוות זה מה שגורם לי להמשיך הלאה ולא להשבר. מקווה שלא העמסתי עלייך יותר מדי. אוהבת בילי

אל תעלי על דעתך בכלל שאת מעמיסה עליי! למה את אומרת תקוות שווא? אילו תקוות שווא? אם הן גורמות לך תחושה שיש לך במה להיאחז ולא ליפול, אז הן ל-א תקוות "שווא". ואותן נפילות... אם יבוא לך אני אשמח אם תספרי לי עליהן... אל תשכחי שאני אוהבת אותך... מאוווד.

תקוות השווא שלי הן בכל דבר כמעט. בעלי אומר שזה בגלל שאני חושבת יותר מדי ומצפה שדברים ילכו בדרך שמתאימה לי. הוא כנראה צודק. אבל מעבר לזה -- אני פשוט משתגעת אם נהרסות לי תכניות שידועות מראש. למשל שידעתי שבעלי צריך לחזור עד מחר בערב. ובסוף הוא כבר חזר היום. גם אם התכנית שלי הייתה סתם לשבת איתו בבית ולעשות כלום. זה מרגיז שמשהו בתכנית השתבש. המטפלת שלי אומרת שזה כנראה משגע אותי בגלל שככה אני מרגישה שאני מאבדת שליטה על מה שקורה , וזה מפחיד אותי. גם היא כנראה צודקת . אבל אני בשלב שאני עוד לא יודעת איך להתמודד עם זה ........... ועכשיו גם הילד שלי חולה. יש לו חום . והוא ממש סמרטוטי. נפל מעייפות כבר בשמונה. לא אופייני לו. בדר"כ עד שהוא נרדם......... לוקח הרבה זמן. אוהבת בילי

פישלתי בגדול ואני ממש שבור באמצע החתונה שלי ממש כשכולם אוכלים ורוקדים התעצבנתי על אבא של הכלה והתפרצתי עליו מול כולם כמובן שהיתה מוזיקה אך כולם ראו ואני לא יודע איך קרה לי דבר שכזה אני אובד עצות פישלתי ביום הכי חשוב בחיי אישתי להפתעתי מבינה אותי אך אני אוכל את עצמי מבפנים היחסים בין ההורים שלה ואיתי בסדר גמור לאחר ששוחחנו וליבנו בעיות אך אני כולי בושה מהאנשים ומעצמי

שטויות הראית לו מי הגבבבר

בעיה רצינית מאוד?????????????? יש בעיות יותר רציניות.

רונן, לצערי את הנעשה אין להשיב. עצם העובדה ש"יישרת את ההדורים", זה כבר מעשה נכון. אני מאמינה שעם הזמן הבושה תקטן ותישכח. במשך הזמן האנשים שלא מכירים אותך וראו אותך בשעת כעסך, יילמדו להכיר גם צדדים אחרים שלך, פחות לחוצים, ואני מאמינה שייסלחו לך. בברכה, טלי פרידמן

מצד שני, יש אפשרות שהם האמינו שזה מהתרגשות. אנשים נוטים להיות עצבנים ממתח והתרגשות. אולי הראית לפי סימנים כאילו, ואז לא נראה להם מוזר שהתפרצת עליו ולמה משנה מה באמת יש שם בפנים, ואם באמת אתם לא נוטים להסתדר אז הדבר עוד יותר מובן. סליחה שנחפתי עם השערה ...

אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי יותר. אולי כל מה שאני צריכה זה מישהו שיבין אותי, ויתמוך בי בכל מה שאגיד. אני פשוט מרגישה חרא. כמובן שלא כל הזמן. יש גם זמנים טובים. אבל העצב התמידי הזה קשה לי, אני מרגישה אבודה, לא עצמאית, אני כל הזמן בוכה ואף אחד כבר לא לוקח את זה ברצינות. אני מרגישה שאני לא שולטת בעצמי. יושבת באוטובוס ופתאום הדמעות באות. וכמובן שהכי קל להאשים את ההורים בכל ולחשוב שאם ההייתי ברשות עצמי- הכל היה בסדר. או להאמין שאם אפגע בעצמי הם יבינו אותי סופסוף. מרגישה כל כך לבד ומפוחדת כשאני לבד. ולפעמים גם כשלא. כולם מרגישים שהחיים פה כאלה זבלים??? ברי

כתבתי לך שהורדתי 40 קילו ועליתי 15 ואני בדיכאון......... אז נכון להיום פניתי לתזונאית והתחלטי שוב במשטר את הדיאטה עשיתי בפיקוח רפואי במדיקל אור. מה שקרה זה שאני נשואה כבר 5 חודשים ומאז שהתחתנתי התחלתי להשמין מאד.

חלי שלום רב, נראה שעשית את הדבר הנכון שחזרת לפיקוח הדיאטטי. להערכתי היה שווה לבדוק גם הוספה של פסיכותרפיה, כדי להוות תמיכה לכל מה שעבר ועובר עלייך כעת. בברכה, טלי פרידמן

אבא יקר שלי, כמעט כמעט 11 חודשים עברו מאז נפטרת, ועוד כמה ימים האזכרה שלך. בהלוויה שלך לא נשאנו דברים לזכרך, השארת אותנו המומים מדי וכואבים מדי במותר, ללא מילים, ללא תגובה, לא מוכנים, לבד ועם המון ריקנות בלב. אזכרה, להזכיר לנו מה ? את מה שלא שכחנו ושלא נשכח אף פעם ? וכי איך אפשר לשכוח ? איך אפשר לא לזכור את הכוח, האופטימיות, החיוך הנצחי, המילים המעודדות והטובות שהיו לך תמיד בשביל כולם, אפילו כשאתה הכי סבלת, כשלך הכי כאב. אתה היית חולה, אתה עברת את הניתוחים הקשים, אתה עברת את יסורי התופת של הבדיקות, ואתה גם נאחזת בחיים, ונלחמת ונאבקת ולא הסכמת לוותר על אור השמש ועלינו ועל החיים. אני עוד זוכרת את התקופה האחרונה בבית החולים. זוכרת איך כמה ימים לפני באנו לשיחה עם ראש המחלקה ושאלנו אותו מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו ? מה עוד אפשר לנסות כדי להציל אותך ? איזה עוד אפשרויות פתוחות נשארו לנו במלחמה על חייך ? והתשובה שקיבלנו, היתה תתפללו לנס, תתפללו שימצא הכבד המיוחל להשתלה, שמישהו יסכים לתרום ולהציל חיים. והתפללנו, בכל הכוח, בכל הכוונה, עם כל הלב והנשמה. באותה שיחה נתנו לנו 3 חודשים מרווח נשימה. 3 חודשים שלא עמדו במבחן המציאות. בוקר למחרת כבר התאשפזת, ואחרי שבועיים הלכת מאיתנו, כנגד רצונך, כנגד רצוננו, למרות כל ההאחזות בחיים, והמאבק, של כולנו ביחד. אני עוד זוכרת איך כמה ימים לפני מותך, כשהאחות שאלה אותך "איך אתה מרגיש ?" ואתה כבר חצי גמור, כבר בקושי חי, עונה לה עם חיוך על הפרצוף – מצוין. כמה כואב בלב, כמה צובט בנשמה. ואחרי שיצאה מהחדר איך אמרת לי "אני אחזיק מעמד, אבל אני חושש שהגוף שלי יבגוד בי ולא יחזיק מעמד". ואכן כך היה, הגוף בגד בך, לא יכול להמשיך יותר, אבל אתה מחזיק מעמד. אתה מלווה אותי ואותנו פה כל הזמן. לא עובר יום, בלי שאני אחשוב עליך, בלי שאראה את דמותך ואת פניך מולי, פה בבית, בחדר שוכב במיטה, באוטו יושב לצידי כשאני נוהגת, במקומות שהיו שלך, ונשארו שלך לתמיד. אני עוד זוכרת איך יום שבת לפני מותך, אחרי שכמה ימים היית במצב של דמדומים, בין פה לשם, באמצע הדרך, מתפתל במיטה, עם כל המכשירים מחוברים אליך, עם הטיטול שכל כך היה לי קשה לראות אותך בו, התאוששת פתאום, חזרת אלינו מן המתים ממש, וביקשת ארטיק לימון, שכל כך אהבת. איך רצנו לקנות לך אותו, איך ישבת במיטה, ואני עם כפפות על הידיים כמו תמיד, שוברת לך חתיכות, ומכניסה לפיך, המלא דם. משאלה אחרונה של נידון למוות – ארטיק לימון, המעידה על צניעותך, שאפיינה אותך כל החיים, וגם רגע לפני מותך. אני זוכרת איך יום ראשון בבוקר שאחרי, אחרי לילה של יסורי תופת, כשמכונת הדיאליזה מוציאה את טיפת הדם האחרונה שעוד נשארה בגופך, מערבלת אותו בצינורותיה, ומחזירה אותו לגופך, איך פתאום נרגעת. פתאום לא התפתלת, פתאום לא הסתובבת בכלל, נשכבת לך רגוע על הגב, ורק התאמצת לנשום, להכניס אויר לראות, בקצב שהלך ודעך, הלך ודעך. אני זוכרת איך בשבע בבוקר הדם החל לצאת מגופך, ממש מעורך, בלי שום פצע, בלי שום חתך, מתפרץ לו. איך קראנו לרופא, והוא הסתכל, לא אמר דבר, וביקש מאיתנו לחכות בחוץ, ויצא אף הוא בדממה. איך לא הצלחתי להתאפק ונכנסתי לחדר שוב, רק כדי לוודא שלא תמות לבד, שאם כבר נלחמנו וישנו איתך בבית החולים כל כך הרבה, ועברנו את כל המראות הקשים הללו, והלילות המעיקים והבלתי נסבלים הללו, והיינו לצידך לאורך כל הדרך, רק כדי לוודא שלא יקשרו אותך למיטה, רק כדי לוודא שלא תסבול יותר מדי, אז נהיה איתך גם בדקות הספורות של מותך. נכנסתי, וראיתי את הנשימה האחרונה, יוצאת מפיך, וראיתי איך דממת, ואמרתי לאחות "זהו, זה נגמר, אבא שלי מת עכשיו", ואיך היא הוציאה אותי מהחדר ויצאתי לפרוזדור ואמרתי לאמא ולאחותי שחיכו שם בחוץ, "זהו, זה הסוף", כי רציתי שישמעו את זה ממני ולא מהרופא בפעם הראשונה, ושניה אחרי זה הרופא גם אמר לנו אותו דבר, ודמעות בעיניו. וההלוויה שלך, שאליה באו כל כך הרבה אנשים. אפילו האחיות מהמחלקה שבה היית מאושפז במשך כל כך הרבה זמן. הבית הראשון שלנו, שם גרנו יחד איתך, שם ניסינו להעביר את הימים ואת הלילות הקשים מנשוא בכל דרך אפשרית, עם עיניים נפוחות ואדומות מעייפות, שומרים עליך. אני עוד זוכרת איך אתה שהיית כל כך חולה והיית כל כך הרבה זמן בבתי חולים, דווקא אתה, בחרת להתנדב בבית החולים, במחלקת הדיאליזה, ולהיות עם החולים המחוברים למכונה, המכונה שהרגה אותך בסופו של דבר, ואותם אנשים גם הם היו בהלוויתך, מזילי דמעות, המומים וכואבים. אני רואה עכשיו את אמא מוסרת את הבגדים שלך לאחרים. רק אחרי 11 חודשים הצליחה לעשות את זה, וגם עכשיו זה כל כך קשה וכל כך כואב, כאילו עוד חלק ממך נפרד ממש ברגעים אלה מאיתנו, והולך ולא ישוב. וזהו, אתה כבר לא פה, אבל אתה לא פה רק בגוף, אתה כן פה מלווה אותי בכל מעשי ודרכי מאז, בנשמתך, ובדמותך. הרבה דברים עשיתי מאז בשבילך, בשביל שתהיה גאה בי ששרדתי, ועברתי, והתגברתי על כל המכשולים ועל כל יסורי התופת שליוו את חיי, ועכשיו אני בסדר, עכשיו אתה כבר לא צריך לדאוג לי ויכול באמת לנוח על משכבך בשלום. אבא - "מראה פניך האופטימיים ילווה אותנו לעד", זה מה שבחרנו לכתוב על מצבתך, וזה אכן כך, את הכוחות שהחדרת בנו, את הכושר לעבור את המצבים הכי קשים בחיים ולשרוד, את הרצון לתת לאחרים ולהיות בשביל אחרים ולהמשיך לצעוד ולהתנדב ולתרום למרות הכאב האישי, את האופטימיות הנצחית, את כל אלה אף מוות לא יצליח לקחת מאיתנו. אתה איתי לא רק ביום האזכרה, לא רק פעם בשנה, אלא כל השנה. אני לא אשכח וכל מי שהכיר אותך אף פעם לא ישכח.

אביב, מרגש עד דמעות. עדי

גיבור! חבל שלא הכרתי אותו. אני דומע.....ודווקא ביום האזכרה צריכה את להיות גאה וחזקה,כי אבא כזה אין בכל בית. יהי זכרו לעד. דניאל

....ועכשיו הן כבר זולגות. קראתי את מה שכתבת , ממררת בבכי. לא היכרתי את אביך ,אבל הרגשתי כאב חד מפלח את ליבי. את זוכרת שפעם כתבת לי שכשמשהו מעיק אז צריך איזשהו טריגר שיפרוץ את המחסום ויתן לדמעות לזרום ? אז זה שימש לי כטריגר. תודה. כבר שבוע שאני מסתובבת עם מועקה כבדה בלב , בגלל כל מה שעברתי עם עניין המילואים , ועכשיו סוף סוף השתחררתי קצת. הקטע ריגש אותי מאוד. הניחומים היחידים שאני יכולה לתת לך זה שלפחות יש לך זיכרונות מאביך , וזיכרונות אלו ישארו אצלך לעד. ולפחות יכולת להיות איתו ברגעיו האחרונים. כשאמא שלי נפטרה הייתי מאוד קטנה , ואין לי שום זכרון ממנה. אני בקושי זוכרת איך היא נראית.אני רק זוכרת איך היא נראיתה בתמונות (שראיתי שנים אחרי שהיא נפטרה ). לא זוכרת את קולה. לא זוכרת אפילו משהו אחד שעשיתי יחד איתה. וגם על המוות שלה נודע לי רק כמה שעות אחרי. דבר שגרם לי הרבה שנים אחר כך לא להאמין במותה אלא לקוות שהכל טעות אחת גדולה ויום אחד היא תשוב........... תודה על מה שכתבת לי קודם לכן. אני אנסה יותר להעסיק את עצמי , למרות שבדרך כלל אחרי שקושקוש סוף סוף נרדם , אני כבר שפוכה לגמרי מכדי לעשות משהו. ואז אני רק מתמקמת מול הטלויזיה . דבר שלא ממש עוזר לי להעביר את החרדות. הן פשוט נמצאות שם . מעיקות. אוהבת ומחזקת את ידייך לקראת היום של האזכרה. שימי על הקבר גם פרח לאביך ממני , על היותו אדם מקסים כמו שאת מספרת , ועל זה שגידל בת נהדרת כמוך. שלך בילי

לתאר מה עשית לי מבפנים... תהיי חזקה, אביב.

אביב היקרה שלי באמת אין מילים אין מילים לתאר את הכאב כאב חד חזק מערער ביטחון וטוב שיש זיכרונות וזכרונות אופטימיים יפים נעימים אי אפשר לשכוח והוא הלך ואת נשארת והוא הלך כדי לפנות לך מקום והוא הלך ממך, מכם כדי שתוכלו ללמוד ממנו על האופטימיות, על הצניעות, על הרצון לחיות והוא הלך ואת נשארת חזקה ומתחזקת כי החיים יפים (את הזכרת לי את זה) . אביב על אף חוסר האופטימיות שלי לגבי עצמי בשלב זה של חיי, אני קוראת אותך כאן ומתחזקת כל פעם מחדש. את מסוג המנצחים ולא המנוצחים, השודרים והמתחזקים ולא הנחלשים והדועכים. את כאן וכותבת ובכתיבתך את מאירה ונותנת ראיה אחרת על החיים. תודה. רחלי

אביב שלי, אחרי הספד מרגש כזה, נותרו באמת מעט מאוד דברים לומר. כאב האובדן הנורא. הכאב הזה צורב, פועם, מועך את החזה - ועם זאת מותיר חלל כה גדול בבטן, חלל שמאום לא יכול למלא. אובדן אנשים אהובים הוא קשה מנשוא. אני לא יכולה ולא מתיימרת להציע נחמה, להעלות ארוכה לפצע העמוק. אני רק רוצה לומר לך שבכל זאת זכית לעשרים ושמונה "שנות אב". שנים בהם עמד לצידך, החזיק בידך, ליווה אותך בחיוכו החם ובאופטימיות הנצחית שלו... שנים אותן את נוצרת בליבך, ותנצרי אותן לעד. צדקת. אביך אמנם אינו עמך פיסית, אך הוא הרבה יותר מזכרון גרידא. הוא בנפשך. את מכילה אותו. את נושאת אותו אתך, לכל אשר תלכי... אישיותו המיוחדת וכוחותיו יוצאי הדופן עומדים עכשיו לצידך, שומרים ומלווים אותך במסע הפרטי שלך. אביב שלי, האמיני בעצמך ובכוחותייך. הזכרונות, החוויות, רגעי האושר והכוחות האלו - הם הירושה שהותיר לך. הם החלק שלו שקיים בך, שמוסיף - ועוד יוסיף - להתקיים גם אחריו. אני מחזקת את ידייך. אני כאן בשבילך. ובדרך כלשהי, אמנם שונה לחלוטין, כך גם אביך... דפני.

אביב יקרה, העצב והכאב על מותו של אבא ניבטים מכל שורה, מכל מילה. כמו גם האופטימיות. הפרידה היתה קשה לפני 11 חודשים, והיא אינה קלה גם היום. זוהי בעצם לא ממש פרידה, אלא הבנה. אבא לא יחזור. את תמשיכי הלאה, ואבא ימשיך בתוכך. כל הכבוד על האומץ הכרוך בכתיבת ההספד, והשארתו בפורום. טלי פרידמן

אביב מעודי לא שמעתי תאור כל כך נוגע ללב ושבא מהלב! אני מסתובבת פה וקצת "עוקבת" אחריך - את אדם חזק ומדהים ואת צריכה לזכור זאת כל הזמן, מההספד נראה שהיה לך מורה מצויין לחיים - ואני בטוחה ששם מלמעלה הוא מאוד מתגאה בך וביכולות הנפלאות שלך להעניק, ליעץ וגם לדעת להתמודד עם קשים ומגבלות. אני לא יודעת מה אומרים במצבים כאלו, אבל מאחלת לך שיהיו לך הכוחות כדי להמשיך להתמודד עם החיים!

לאביב היקרה, כשקוראים מכתב מרגש כל כך, מה אפשר עוד לומר? המילים פשוט נעתקות! אני יודעת בדיוק על מה את מדברת, גם אני איבדתי אבא רק לפני פחות מחמישה חודשים, ואת אימי איבדתי לפני כבר למעלה משש שנים. אבל הורים אהובים לא נשכחים לא אחרי שנה, לא שש ובוודאי גם לא עשר ועשרים שנה. ולי לא נותר אלא לשבת כאן, לנגב את דמעות- ההתרגשות שעלו בעיני ולהגיד לך: את בחורה מדהימה, ואת נותנת המון כח - לי ובוודאי לעוד אנשים שאיבדו את יקיריהם. תודה לך מכל הלב - אביך בוודאי היה גאה בך לו ראה את המכתב שלך! ומעתה ואילך - שתדעי רק שמחות! אחת

אוףףףף גם מפי המילים נעתקו.... אבא שלי מאושפז בבית חולים...עבר כריתה של כף הרגל..סכרת...ועכשיו המצב הולך ומסתבך... אשריך שהיה לך קשר טוב עם אביך...באמת ! לי מעולם לא היה ..חוץ מכמה מילים שהחלפנו אחת ל... תמיד רציתי להתקרב אליו... ועכשיו אני קרובה...מאכילה אותו,מחליפה לו בגדים,מנקה את הדם... ולראות אותו כך,חסר אונים..כמו תינוק ! איש שמעולם לא היה חולה... איזה חיים מזויינים !!!

מאז כתבתי בפעם הראשונה עברו מספר שבועות. חלק מהימים טובים יותר וחלקם טובים פחות. התחלנו ללכת ליעוץ, מבחינתי אני משתפת פעולה ומורידה את כל ההגנות, אך הצד השני לא בדיוק משתף פעולה, כלומר לא מוריד הגנות וממשיך להעביר מסרים קפולים. אפילו היועצת אמרה לו כי למרות שהיא מאמינה למה שהוא אומר קשה לה עם העטיפות שלו. בפגישה האחרונה נאמרו על ידה דברים די קשים עבורו שגרמו לו להתפרצות. "בזוגיות אין לא יכול יש לא רוצה". כל זה בעקבות דבריו שניתן להתיחס לחלק ממגבלותיו כאל נכות. להגדרתו ישנם דברים שנאמרו בינו לבין "חברה טובה" שהוא לא זוכר בשל סערת הרגשות בה היה בזמן שניהל את אותן שיחות איתה. אתמול הסתבר לי, למרות שהוא אמר שלא היה לו קשר איתה בשבועות האחרונים, כי אכן היה ביניהם קשר והוא שיתף אותה בדברים שהיו בינינו. ה"חברה הטובה" "נידווה" לי מידע על דברים שהוא סיפר לה שאכן אני אמרתי. אז למי להאמין? ואיך להמשיך להאמין בו? אני עושה את כל המעמצים ובינתים נראה לי שהוא לא מוכן לקלף את קליפות הבצל בכדי להגיע ללב הבצל. מה עושים? איך ממשיכים?

למתלבטת, החזרתי לך מייל. בברכה, טלי פרידמן

אני בן 15 וחצי לפני שנה וחצי התחלתי כל-הזמן לשנוא את החיים , והרבה פעמים כמעט התאבדתי והייתי בטיפול פסיכולוגי, ועברתי בין 7 פסיכולוגים שהיו ממש טובים.... והייתי בהרבה סדנאות, ושום דבר לא הצליח. התחלתי לעשן מריחואנה, משהו כמו פעם בשבועיים במשך חצי שנה.... כעבור חצי-שנה , הפסקתי לעשן מריחואנה , ועכשיו למרות שאני כבר לא מעשן , אני מרגיש טוב מאוד , ומאושר מאוד מאוד מאוד, וכל הזמן הולך ברחוב עם חיוך על הפנים, ואני הולך לבית-ספר כל יום ויש לי הרבה רצון להשקיע בלימודים , ופעם לא הייתי הולך איזה תקופה כמעט בכלל לבית-ספר, והייתי מבריז כל-הזמן.... אז מה יש לכם להגיד על זה ????????????? רק בגלל הגראס שעישנתי בסביבות ה-12 פעמים ,החיים שלי הפכו להיות מאושרים !!!! אני יותר לא עצבני, ועכשיו גם יש לי רצון להרבה דברים שמקודם לא הייתי עושה כמו ספורט. כל יום בבוקר אני קם ב -6 בבוקר , ועושה ריצה של רבע שעה, ועוד הרבה תרגילים אחרים. הכל בגלל הגראס, ואני חושב שכל בן-אדם שעל מצב של כמעט התאבדות , כדאי לו כבר לקחת סיכון של לעשן גראס , מאשר למות על המקום. וזה בכלל בקושי מזיק , יש לי עוד הממממוווווווןן חברים שמעשנים אפילו כל-יום במשך יותר משנה , והם מתפקדים מצוין בחיים שלהם , ואפילו עושים בגרות , ומקבלים ציונים טובים. זה פשוט צמח שריפא להם את הדיכאון.... תגידו לי מה יש לכם להגיד על זה !!!!!

אתה עוד צעיר ..... אני עכשיו בן 35 , ושהייתי בגילך גם היה לי משבר קשה מאוד , ונגררתי בגללו לעישון גראס. מה שאמרת קרה גם לי , החיים שלי גם הפכו להיות יותר שמחים לאחר תקופת עישון של שנה. יש לי בנוסף חבר שסבל מבעיית גמגום , והוא היה מעשן גראס כל-יום. אחרי כמה חודשים מאז שהוא התחיל לעשן גראס , שמתי לב שלאט לאט בעיית הגמגום שלו עברה, כיוון שבין היתר הוא היה גם יותר מאושר , והרי מתי שבן-אדם מאושר הגוף שלו מבריא ביותר קלות. אחרי שעישנתי , הייתה לי השקפת עולם אחרת לחלוטין , וכבר לא קורה שאני חושב עדיין על התאבדות, או על חיי כמשהו מגעיל. להיפך , החיים טובים , צריך פשוט לדעת איך לחיות אותם, ואיך להתמודד עם הקשיים. יש לי היום כבר 2 ילדים , אני נשוי , ואני נקי מסיגריות וגם מכל דבר אחר. אם יש משבר מסוים , אני מאמין שלגראס יש את הכוח לרפא את הדכאון..... עכשיו שאתה מרגיש טוב , אל תחזור לעשן את זה , ותשתדל לא להגרר לסמים אחרים שיכולים להרוס לך את החיים.

תראו , אני רוצה להגיד משהו כזה אני לא מתנגד לגראס , מי שרוצה שיעשן.... אבל אני חושב שבן-אדם שמעשן גראס , הוא בן-אדם במצוקה נפשית. ואני כבר ניסיתי לעשן גראס , וזה עשה אותי שמח לשבועיים , ולא להמשך חיי. כמובן שבן-אדם שמעשן גראס פעם בשבוע יהיה מאושר , אבל הנזק הוא בלתי-הפיך ירידה בזכרון , ובריכוז...אבל אם זה במצב ממש של סבל מהחיים... אז אפשר להשתמש בגראס , כי עדיף להיות עם פחות זכרון מאשר להתאבד ולא להיות בכלל.

היי, תשמעו, מהכתוב כאן עולה שהגראס עושה ניסים ונפלאות עד כדי כך שאפילו מרפא מגמגום... בשביל מה אנשים מחכים בתור לרב איפרגן ( הרנטגן ) ? שיתחילו לעשן גראס......

מה שעוד יותר מצחיק זה שגרמת לי לצחוק... טוב שמע אחי, אני חושבת שאני יודעת על מה אתה מדבר למרות שלא עישנתי אף פעם גראס. תראה זה כמו שאומרים על סיגריות שהן מזיקות לגוף אבל טובות לנפש. אז אני יודעת שגראס זה לא כמו סיגריות (אולי אפילו יותר טוב..?! לא יודעת...תגיד אתה) אבל אולי זה באמת יכול לעזור בדיכאון... חיחי....באמתתתתתת שזה נשמע מצחיק... אתה לא חושב שאם כל האנשים שנמצאים בדיכאון היו מעשנים גראס העולם שלנו היה נראה אחרת...?! ווווואאאאווווו.....

שלום, אני לא חושבת שזה קשור לגראס, כלומר לא באופן מודע. רובנו שנמצאים על סף ייאוש, מחכים רק למוות שיבוא ויגאל אותנו, פונים ל"מרה שחורה" כלשהי. אם זה בדמות אלכוהול, סמים, חתכים עצמיים, נסיעות מסוכנות וכו'. הצורך בלאבד שליטה על חייך ובו-זמנית להישאר בחיים, זה אתגר לא קטן. אני לא עישנתי גראס אבל הייתי במקום השחור הזה, רק שדפקתי לעצמי את המוח, הנפש והגוף בצורה הרסנית אחרת. ואתם יודעים מה...איך שלא יהיה שאתה נמצא כבר בתחתית הבור ואין לך עוד מה להפסיד, קורה פתאום משהו ואתה מתחיל להבין לאט לאט ובשקט...למה בעצם אתה חי. תשמרו על עצמכם.

טוב אז לי דווקא יש סיפור קצת שונה... אני בת 21 ועד לפני חצי שנה בערך לא נגעתי בעניין אפילו פעם אחת. ובפעם הראשונה שכן נגעתי כל היה נורא מצחיק ונפלא, גם בפעם השניה והשלישית... אבל בפעם האחרונה (לפני 3 חודשים בערך) שום דבר כבר לא היה נפלא- נכנסתי להיסטריה וכמעט אישפזתי את עצמי בבית חולים. מאז אני סובלת מחרדות ודיכאון.... לאנשים מתוסבכים אני מש ממש לא ממליצה.... אז מה יש לך להגיד? כל מקרה לגופו...

האם אפשר להביס את המחלה? המחלה המכוערת, המפלצתית, הדרקונית הזו? אני רק בהתחלה והסוף לא נראה באופק, ורק המטפלת שלי היא האור הדקיק שמציץ ונחבא מציץ לעיתים ונחבא רוב הזמן, ורק בור עמוק, תהום עמוקה של בולמיה מציפה אותי כל דקה, כל יום, כל הימים... ולא רק ההקאות המכוערות, הן המסריחות, הגרון כואב, הבטן כואבת, השריפה מההקאות התכופות וזה כלום - הפיזיות - על הפיזיות אפשר להתגבר - אך האפ על נפש כאובה, נפש צועה אפשר להתגבר? האם פאשר לרפא נפש פצועה - פצע פתוח מדמם? וזוהי המחלה שלי הנפש המדממת שלי, שלא נותנת לי מרווח נשימה, ככה לקחת נשימה עמוקה ולחוות אנחת רווחה הנפש הפצועה שלי לא נותנת לי לחוות חוויות עם עצמי ועם יקריי, לא נותנת לאיש להתקרב... ואני כולי יאוש עמוק היום, ונכון אמרתם שיהיה קשה, שלא יהיה קל. ונכון לא קל. מתי כן יהיה קל יותר? ואני עצובה ושבורה מעצמי, מהדרישה האין סופית שלי מעצמי, מהכעס על עצמי ואינני יכולה להרפות קצת, לתת לעצמי מנוחה קצרה, לא להיות מאוכזבת מעצמי כל כך, להרפות, זקוקה לקצת תמיכה ממי שיודע עלי ועל התהום השחורה של הבולמיה שלי. רחלי

רחלי, לצערי אני צריכה ללכת מכאן אבל אשא אותך איתי במחשבותי מכירה את הסיפור על העקבות בחול? הבולמיה הרסנית, קטלנית, איננה משאירה אף פינה טובה נקיה את יכולה לנצח אותה את יכולה לא לבד עם המטפלת שלך ועם בעלך ואיתנו עוד תדעי ימים של שקט

רחלי :-((( כן !!! כן !!! כן !!!!!!!! אפשר להביס את המחלה הזאת. זה לוקח זמן, זה קשה, זה כואב, זה מייסר, בייחוד בהתחלה כשהיאוש רק מתפשט עוד יותר, כשרק מתחילים לדבר על הדברים בטיפול, ועדיין אי אפשר להימנע מההקאות, והסבל כפול, גם הקושי עם הבולמיה וגם הקושי עם הדברים שעולים בטיפול. נכון, בהתחלה כואב פי שניים, כי המודעות עולה, האוטומט כבר לא כל כך עובד, כבר חייבים להרגיש ולדבר ולהוציא ולשתף, אבל אפשר !! צריך לעבור את זה. אני לא יודעת אם אפשר בכלל לכתוב משהו שיעזור עכשיו, מה להגיד, איך לחדור לנפש הפצועה הזאת והכואבת והמדממת, ולנגב את הדם. אני חושבת שפשוט צריך לתת לה לכאוב, ולהתייסר עד שהיא תבין שבלי ההקאות יהיה יותר קל, עד שהדברים יתחילו לצאת ולקבל צורה בדיבורים ובתובנות ובמודעות ויעשה קצת סדר בבלגן, ורק אז היא תוכל קצת להרגע מעצמה, למצוא לה שלווה ולנוח ולהרפות, גם מההקאות וגם הפצעים יהפכו לצלקת, שכבר לא כואבת, סתם סימן למשהו שהיה והוא חלק מאיתנו, אבל כבר התרפא והחלים. מתי יהיה קל יותר ? איך אפשר לענות על כזה דבר ? זה כל כך תלוי בכל מה שכלוא בנפש הכואבת והדבויה הזאת, שמתייסרת עכשיו. אז אין תשובה למתי, אבל יש תשובה להאם יהיה קל יותר, ויהיה קל יותר, זה בטוח, יהיו תקופות קשות, יהיו נפילות, אבל יהיו גם תקופות שיא וגם עליות, הכל בהתאם למצבי החיים המשתנים, לדברים שיעלו בטיפול, למצב בבית ולך.. לרחלי הקטנה והכואבת. והכי חשוב - אל תתני לייאוש לחלחל, אני פה שוב, להראות שאפשר למרות הכל ועל אף הכל לשרוד, לרדת לקרקעית, לספוג את היאוש והכאב ואובדן הכוחות, להפסיק לנשום קצת, להיות מתחת לגל, וכשהוא נרגע גם לעלות בכוחות מחודשים, ואפשר לעשות את זה הרבה פעמים, כל פעם מחדש, כמה פעמים שצריך, וכל פעם שהגל תוקף. תהיי חזקה ? לא תכנעי לייאוש ? לא תרימי ידיים ? בשביל עצמך ? בשביל הבעל והילדים ? שלך ואוהבת, שולחת כוחות, אביב.

לאביב ואורה עדיין כואב, ומתארת לעצמי שיכאב עוד זמן.... אך הדברים הרגיעו קצת. תודה לשתיכן על תשומת הלב - אביב על אף שכואב בתקופה זו אני מלאת הערכה אלייך. אני קוראת כמה קשה לך וכמה עצוב ואת עדיין כאן איתי כשאני זקוקה. (מקווה שגם אני אוכל להעניק מעצמי ומהאנרגיות החיוביות (שאולי תהיינהלי פעם) גם לחברי הפורום בעתיד. אורה, תודה רבה. הגבת זמן קצר אחרי שכתבתי והדברים ליטפו אותי ונתנו תקווה. רחלי

רחלי אפשר תמיד להסתכל על חצי הכוס הריקה ולמצוא את כל הדברים הרעים אבל הסתכלי על החצי השניץ את בטיפול שבפני עצמוזהו צעד גדול ואמיץ. אחת המטרות שלך עכשיו צריכה להיות להוריד ציפיות עצמיות. לרדת מהפרפקציוניזם העצמי - אני יודעת שקשה אבל זה יעזור לך לא התאכזב כל כך. ובנפש הפצועה נטפל לאט לאט אי אפשר לזרז תהליכים אך בסוף היא תתרפא ואת תראי כמה נהדר יהיה. ומנגד קחי לך כל יום ביומו והסתכלי עליו תחיי את ההוה ועל כל יום שעבר עם הקאה אחת פחות או בכלל ללא הקאות נקודה נוספת לניצחון. ואם לא קרה כלום או שהיתה נפילה זה לא אומר "פחות נקודות".... אז תאמיני בעצמך והאמיני כי יש אור בקצה המנהרה אני כאן וכל אחד מחברי הפורוםץ אני:-)))))))))))

שלום רב, אימי, בת 76 מטופלת מזה כמה שנים בשתי תרופות פסיכיאטריות - מילריל, ונורטלין. הראשונה בבוקר והשניה בערב. כעת היא מאושפזת בבי"ח כתוצאה משטף דם במוח, במחלקה הניירולוגית. הם החליטו ששני הכדורים זהים, והורידו את הנורטלין, אין לי ידיעה עם עשו זאת בהתייעצות עם פסיכיאטר. השאלות שלי הן - האם לא יכול להיגרם נזק במקרה כזה של הפסקה פתאומית? האם התרופות בהן היא היתה מטופלת הן אכן "נוגדות דכאון" כי לפי מיטב ידיעתי זו הסיבה לטיפול הפסיכיאטרי. האם יתכן שאם יקח כ"כ הרבה שנים תרופות פסיכיאטריות ולא יהיה במעקב, דרך הפסיכיאטר או רופא המשפחה? והאם זה לא נכון שכדאי כרגע - בזמן שעדיין מאושפזת, וכבר עשו שינוי תרופתי, לקבל יעוץ פסיכיאטרי ע"י רופא של בי"ח? אני רוצה לציין שהיא די "ירודה" מבחינת הכוח והרצון לקום ולזוז למרות שהרופאים מאד ממליצים על כך. אין לה טיפת כוח ואני שואלת את עצמי ואותכם - האם הכל פיזי? והאם אין מקום לשינוי פסיכיאטרי. ( ברור לי שלאחר "ארוע" לוקח זמן להתאושש, אך האם זה לא במקום לעזור לה יותר ברמה הפסיכיאטרית) תודה מראש

נעמי שלום רב, הפסיכיאטר היועץ של הפורום, ד"ר אבני יחזור מחופשתו ב-12 באוגוסט. הוא המוסמך לענות בכל הקשור לתרופות ופסיכיאטריה בכלל. אך לגבי הרעיון של ייעוץ פסיכיאטרי בעודה מאושפזת, זה נראה לי מצוין. אולי אפילו כדאי יותר ייעוץ פסיכוגריאטרי, בייחוד לאחר שאימך עברה שטף דם במוח. בברכה, טלי פרידמן

וואו, איך התגעגעתי!! קודם כל, רק כדי להרגיע: אני בסדר, בדירה כיף מאוד(יש לי שותפה מקסימה). בגדול, החיים מתחילים להסתדר, לאט לאט. ועכשיו לעיקר! נשמע שבעבודה החדשה קצת קשה, או מאכזב, או שניהם... למה? מבחינת המעסיק? החבר'ה? העבודה עצמה? בכל מקרה, הערכת מצב לא תזיק. תמיד אפשר לבדוק אופציות נוספות, ולך יש לא מעט! דרך אגב, ניסיתי למצוא את המודעה ההיא (לא שכחתי!), אבל נראה שזרקו לי את העיתון הזה. חבל... אבל אני אנסה לחפש בשבילך, עכשיו כשאני מכירה טוב יותר את השאיפות והרצונות שלך. אני שמחה שמצאתן שותף חמוד. (זוג ידיים גבריות בבית אף פעם לא מזיק. :-)) מקווה שהדירה תמשיך להיות מקום שכיף לחזור אליו לעת ערב, אחרי יום עבודה... התקופה עכשיו קצת לחוצה, אבל לא שכחתי אותך. חושבת, מתגעגעת ואוהבת אותך. תעדכני... דפני.

מתגעגעת אלייך המון! שמחה לשמוע שהענינים בדירה הולכים היטב וקצת לחץ לפעמים זה לא דבר רע אחר כך יותר כיף להגיע אל התקופה הרגועה אני אספר על העבודה ועל השותף במדיית תקשורת אחרת תודה על חיפוש המודעות שולחת ים נשיקות וחיבוקים אנסה לתפוס אותך במשך היום

ראיתי שהיית כאן לפני רבע שעה, אולי אולי את עדיין כאן? אני ערה מזמן, חושבת עלייך, מחזיקה לך אצבעות בכל הכוח ומחכה לעדכונים... ו... אל תשכחי: את ענקית, ואת יכולה לעשות את זה! כמו שאני מכירה אותך, את תשאירי את כולם נדהמים, עם פה פעור... :-))) אוהבת, ואיתך במחשבה... דפני. נ.ב. כתבתי לך משהו באייסיקיו, אלא שהמספר שתראי לא מוכר, כי כתבתי מהאייסיקיו של השותפה שלי. אז לא להיבהל! זו רק אני.

אביב יקרה, אני מצטרפת לאיחוליה של דפני. אני מחזיקה אצבעות. נו...שיעבור כבר הזמן.... אני רוצה לשמוע איך היה! טלי פרידמן

בוקר טוב, ידעתי שאני חייבת להיכנס לכאן לפני שאני יוצאת מהבית כדי להתחזק, ואכן.. שלחתם לי כל כך הרבה כוחות, שתיכן, שחייב להיות בסדר. התקלחתי, התלבשתי, אפילו התאפרתי... ואני בדרך מצוידת בכל הגיבוי של שתיכן, ואיך טלי אמרה ? אינשאללה, שיהיה ושיהיה טוב... אוהבת אביב.

לילדים ששברו אותם קשה מאוד ההחלמה? על הכאב שלנו כמעט ולא מדברים ואנחנו מסתירים את האמת מחברים. ההורים שלנו אמרו לנו שהם אוהבים אותנו אבל לא התנהגו ככה הם שברו לנו את הלב וגנבו לנו את ההערכה שלנו את עצמנו עם הדברים שהם אמרו לנו. רצינו שהם יאהבו אותנו לא ידענו מה עשינו שגרם להם לצעוק עלינו ולהכות אותנו ולקוות שבכלל לא היינו הילדים שלהם. הם היכו אותנו, וצעקו עלינו והאשימו אותנו בחיים שלהם, ואז החזיקו אותנו בידיים שלהם, קרוב קרוב, ואמרו לנו שקרים מבלבלים על כמה שהם באמת אוהבים אותנו אפילו שהיינו רעים ואיך זו אשמתנו שהם היכו אותנו אשמתנו שהצלחנו להרגיז אותם. כשהבוקר רק התחיל לפעמים רצינו שהוא כבר יגמר, וכשהכאב המשיך לבוא למדנו להעמיד פנים שאנחנו בסדר, ושגם הם, ושזה היה רק עוד אחד מהימים האלה? מחר נהיה חברים. היינו חייבים להאמין שנהיה כי לא היה לנו מקום אחר להיות בו. כל יום שאנחנו העמדנו פנים החלפנו את המציאות בשקרים, בחלומות, בתכנונים אלימים מחפשים את הכבוד שלנו, עד שהשקרים נהיו גדולים יותר מהאמת, ואנחנו איבדנו את עצמנו באמת, באמת. הגוף שלנו ננטש. בלי שום מקום בטוח להתחבא בו למדנו לעצור, ולא לשמוע, ולא להרגיש מה שהם עשו לו. ניסינו שהם יאהבו אותנו עד ששנאנו את עצמנו בפנים ולא יכולנו לראות איזו דרך, איך לצאת מזה וקיווינו שהם ימותו. הפחדנו את עצמנו, שחשבנו ככה, וגם שידענו, שאנחנו מתנהגים בדיוק כמוהם, ואפילו שאולי נהיה ככה גם כשנהיה גדולים. להיות חצי הדרך למבוגר לכוד בתוך הכאב שלהם? לאבד כל יום מחדש את הכל בלי אף מציל, ושהכל יחזור על עצמו כמו פזמון חוזר. לחשוב, איך זה בכלל אפשרי שאלוהים שכח ממני בכלל, הילד שהיה כל כך שווה לפני שכל הבלגאן התחיל. לספור על האצבעות, כמה זמן עוד נשאר, עד שנהיים גדולים מספיק, בשביל לעזוב את העינוי, ולשרוד, מחוץ לבית. ולגלות שזה עוד המון זמן, יותר משאפשר לספור, יותר משאפשר להחזיק מעמד. זו המציאות שחיינו בה, וידענו שזה לא פייר. אנחנו שגדלנו שבורים, איך שהוא, אנחנו מחוץ לזמן. נלחמים לתקן את הילדות שלנו. כשהחברים שלנו, דווקא בתקופה הכי טובה שלהם, מוצאים אהבה, מרוצים, אנחנו עדיין מנסים לזכור, מי אנחנו בכלל, ושזה שאנחנו חיים, זה כבר המון. חלקינו מחלימים, חלקינו גונבים, והרבה מאיתנו, מעבירים את הכעס הלאה. חלק מתמכרים לסמים, ולדברים אחרים, חלק בכלל מתחבאים מהסביבה, וחלק דווקא מנסים להיות שייכים. אבל כולנו מקווים שהעבר, לא ישלוט בנו, לעוד הרבה זמן. יש המון עבודה בלחפור, עמוק פנימה למצוא את הילדות שקבורה, לנסות לאהוב, את הכאב השנוא, ולהרגיש שוב את התמימות. יש שם איש של סליחות, בדמותו של מלאך, עם כנפיים, שכשנזכרים בכל האנשים, שפגעו בנו בילדותנו, ולימדו אותנו להמעיט בעצמנו, שרצו שנחפש ונבין אותם - הגדולים, ואיך שהכאב שלהם הפך לשלנו, הוא האיש, שעוזר לנו לטפס, על ההר, שנקרא בית. המסע הוא לא כל כך לבד. לפחות לא כמו שהיה, כשהיינו קטנים? הרבה מאיתנו, חזקים מספיק עכשיו, להתחיל לצמוח, ולגדול, אבל בזמן שאנחנו מטפסים, גבוה על ההר, אנחנו צריכים כל עזרה שאנחנו יכולים לקבל, כדי שנוכל להתמודד עם האיש המבוגר שנהיינו, וכל מה שאנחנו לא. אז כשאתה רואה אותנו, מתעייפים מהטיפוס היומיומי שלנו? כשאנחנו מוצאים טעויות, בתוך המאמצים שלך לעזור, מתייחסים לפגם פיצפון כמו פשע ענקי? כשאתה רואה אותנו ממהרים להתגונן, מתאמצים לשלוט, מתכננים תוכניות עם מטרות לא הגיוניות בכלל, ממהרים ישר לתוך קונפליקט, ונלחמים עד לסוף המר, תזכור? אנחנו חושבים שאם ננצח אז זה אומר שלא נפגע יותר, לעולם. כשאנחנו נוטשים את המחשבות שלנו, את ההרגשות שלנו, כדי להיות מה שאנחנו חושבים שאתה רוצה מאיתנו, או מסתכלים על בעיות שלנו, ורוצים להאשים אותך בהם? כשהחיים קוראים לנו, להתחלות חדשות ואנחנו מפחדים שהן מראש אבודות עבורנו, תזכור? אמון פגוע זה כמו ברך פגועה, מאוד מאוד קשה לכופף. בבקשה תזכור את זה, כשאנחנו מאבדים את הכוחות שלנו. תגיד לנו את האמת, ותהיה חבר שלנו. כי לילדים ששברו אותם קשה מאוד ההחלמה.

עמית שלום קראתי ונשברתי וכאבתי - המודעות העצמית היא כפי הנראה ההתחלה להחלמה לבניית העצמי החדש והחזק. רחלי

אין לי מילים

מעורר הזדהות... אני מאמינה במסע הבנה עצמית מעמיק כדרך לשינוי מהותי. מיטל