פורום פסיכולוגיה קלינית

טלי יקרה, תגידי לי שאני יכולה לעשות את זה. תאמרי לי שאני יכולה לעבור את זה. תכתבי לי שאני יכולה להצליח. תזכירי לי שעברתי את זה בעבר והצלחתי, ושזאת לא אשמתי, שהדברים לא יסתדרו. תבטיחי לי שגם אם הפעם זה לא יסתדר, אף אחד לא יחשוב שזה בגללי, ואף אחד לא יכעס עלי ולא יתאכזב ממני. תגידי לי שאני לא נמוכה מדי פיזית, ולא שפופה מדי נפשית, מכדי להצליח לקטוף את שלושת הכוכבים שמצנצנים שם בשמים רחוק למעלה, אני אמרתי את זה והזכרתי את זה לעצמי כל אתמול. הצלחתי לאכול, הצלחתי לישון, הצלחתי להתקלח ולהחליף את הטריינינג, הצלחתי לנשום אויר בחוץ, והצלחתי קצת להתחזק, אבל.. אני עדיין פוחדת ולחוצה. אז אני יודעת את כל אלה, אבל אני צריכה גם לשמוע את זה מבחוץ, כדי שאני אצליח להתחבר ברגש אל הרציונל. וכן בא לי להתפנק ולבקש את זה ממך, דווקא עכשיו, כשיש לי את התקוה, כדי שתפיחי בי את הבטחון והכוחות שלך וממך, כדי שאני אדע להשתמש בכוכבים האלו וגם להצליח. מגיע לי לבקש משהו לעצמי עכשיו אחרי שנמנעתי ומנעתי כל כך הרבה, לא ? ובכל זאת טלי... אל תגידי לי את זה רק כי ביקשתי ממך, תאמרי לי את זה ותכתבי לי את זה רק אם את באמת מאמינה בזה, אני לא אכעס גם אם לא תגידי, אני אבין. שלך בכל מקרה, אביב.

אני לא טלי אבל אני יכולה להגיד לך בבטחון מלא -- א ת י כ ו ל ה !! כל מה שכתבת יתגשם. את תראי. אני יודעת שאת מספיק חזקה , ושיש לך מספיק כוחות לעבור גם את המשבר הזה. שלך בילי

אביב יקרה, בטח שתצליחי, בע-נ-ק! עצם ההזמנה היא הצלחה אדירה (כמו שאת עצמך אמרת), אני בטוחה שמחר תתני להם את "ההצגה הכי טובה בעיר" ולא כי זה יהיה מזוייף, פשוט בגלל שאת טובה. את זה אף אחד לא יכול לקחת ממך. ואת יודעת את זה. ומה יקרה אחרי זה? בעזרת השם, ובעזרת הכוחות שלך ואת עצמך- יהיה טוב. אינשאללה! טלי פרידמן

טלי נשמה שלי... אני בטוחה שאת זוכרת, ובכל זאת תחשבי עלי היום, תשלחי לי כוחות, תחזיקי לי אצבעות, ונעשה את זה הכי טוב שאפשר, ביחד... שלך לתמיד אביב.

אני מצטערת תתקשרי אליי בבקשה פעם התקשרת ושלחת לי באי סי קיו כל מה שכואב לך ואני רואה שאת עדיין ממשיכה לחלוק דברים, ואני כאן בשבילך אל תשימי אותי בצד תרגישי טוב

אני אף פעם לא שמתי אותך בצד!!! ואל תחשבי ככה בכלל אחותי הגדולה!!! ואני ממשיכה לחלוק דברים כאן בפורום, כי כואב לי מבפנים, ואני צריכה שלפחות באופן וירטואלי יהיה לי עם מי לדבר, מבינה? אל תשכחי שאני אוהבת אותך, ואף פעם לא שכחתי אותך!

היי אחת, מה קורה אחותי? מצטערת שהמכתב התעכב, מקווה שאת סולחת. אז קודם כל רציתי לשאול לשלומך כי לא כ"כ יוצא לנו לדבר בימים האחרונים. דבר שני, האישפוז די מתסכל את יודעת...אני מקווה שיעבור מהר. כי זה די מכנסי אותי עוד יותר לדיכאון, ואז זה כאילו פותר את הבעיה הפיזית אבל הנפשית רק מחמירה בגלל זה. לא חבל...?! בכל אופן, רציתי לשמוע איך עוברים עלייך הימים...? אל תשכחי שאני אוהבת אותך הכי בעולם אוקיי? ואני מתגעגעתתתתתתתתתת כל כךךךךךךךךךך!

היי מותק! איזה כיף לשמוע ממך!!!!!!!!!!!!!!!! איך שאמרת שתכתבי לי כאן - לא זזתי מפה עד שראיתי את ההודעה שלך ומה זה שמחתי!!!! ובטח שאני סולחת - אני יודעת שעוברים עלייך ימים לא קלים, ושאת גם מאוכזבת מהאשפוז - ציפית שהוא יפתור לא רק את הבעיה הפיזית אלא גם את הנפשית ובמקום זה הוא עוד מדכא! אני חושבת שכדאי לך להגיד את זה לצוות הרפואי - אם הם בסדר, את יודעת - רגישים ומתחשבים ולא רק תוקעים תרופות כדי לצאת ידי חובה - בטח תמצאי אצלם אוזן קשבת. ואיך שלא יהיה, גם אני ממש כמוך מקווה שהתקופה הזיפתית הזאת תעבור מהר ושוב תהיי "על הסוס". וכמובן - תמשיכי לכתוב לי איך ואיפה שבא לך - כאן, באיי סי, במייל, תטלפני - בקיצור בכל דרך שנוחה לך! ואני ממשיכה להחזיק לך חזק-חזק-חזק, בטוחה-בטוחה-בטוחה שתתגברי על כל החרא! גם אני אוהבת אותך! אחת

היי! רצית לדעת איך עוברים עלי הימים - אז איכשהו, פחות או יותר. יש קצת עליות וירידות - מצבי-רוח, או "יום עסל - יום בסל" כמו שאומרים. לפעמים אני מרגישה קצת לא נורמלית עם כל מצבי-הרוח האלה. אבל למזלי הפסיכולוגית מצליחה תמיד להרגיע אותי ולתת לי לצאת ממנה בהרגשה שהשיגעון עוד רחוק ממני. ובכלל, אני חושבת שגם את וגם אני בסך הכל בחורות נורמליות, רק מה? נקלענו למצוקות, אבל יש לנו את המוטיבציה והכח להתגבר עליהן. ואני אמנם לא מומחית, אבל אני חושבת שזה נכון לגבי רוב, אם לא כל - המשתתפים כאן בפורום. אז שיהיה לנו רק טוב! וכמובן - להשתמע!!!!!! בהמון אהבה! אחת

כן, פגשתי אותה, ונתתי לה לקרוא את המכתב, היא אמרה שבכל התקופה הזאת היא לא צחקה איתי והיא היתה אומרת לי כן, כי היא באמת אוהבת אותי מעבר לקולגה, היא אפילו הסבירה לי מה היא אוהבת בי שהתאים בדיוק מושלם למה שאני אוהב בה. אבל לאחרונה היא חוותה כמה אירועים שגרמו לה לבחון מחדש את המושג הזה שניקרא - אהבה, היא לא יודעת אם זה באמת קיים. תחושתי? עכשיו אני מבין עכשיו אני יודע שפגשתי אותך - החצי השני לי החצי הזה שיהפוך אותנו ל 2 שלמים עכשיו אני מבין עכשיו גם עצוב על כך שאין מה לעשות אבל עכשיו את לא יכולה להעניק לי ובכלל כואב לי לראות אותך עצובה לראות אותי כואבת לראות אותך לראות אותי החצי השני שלי אני יודע שאין לאן ללכת אין מה לנסות את פגועה ופשוט לא יכולה ראיתי את זה בעיניים שלך, יכולתי לזהות את התחושה, שאני כל כך מכיר. ואני יודע שאת זה לא אוכל לשנות חבל עצוב אבל הרגשתי שאני חייב לנסות וניסיתי ולפחות עכשיו את יודעת שמתי שתרגישי שאת יכולה ומתי שתחליטי אחרת דלתי פתוחה בפנייך. היה יופי לפגוש אותך נשמה תאומה שלי, אבל עכשיו כל אחד פונה לדרכו מי יודע אולי פעם דרכינו יפגשו ונאחד את החצי שלך עם החצי שלי החצי החסר זה שיהפוך אותנו ל 2 שלמים. באהבה דניאל

היי דניאל, קשה וכואב לי. לא, התחושה היא שלך בלבד במקרה הזה, לא קרה שום דבר שגרם לי לבחון מחדש את המושג שנקרא אהבה, ולראות אם הוא קיים, אבל.. כן קרו והתרחשו דברים שגרמו לי לבחון מחדש את מושג החיים ואת עצמי, ואם נחבר את שני המושגים הללו, החיים שמו אותי במבחן קשה ולא קל, איבדתי את העבודה, איבדתי את הרכב, עוד שבוע האזכרה של אבא והלחץ מהמשפחה לא קל, והטיפול קשה, והמעמסה כבדה, ובא לי לצרוח ובא לי להגיד שכואב לי ואני לא יכולה. אני יודעת שהייתי בשבילי פה לאורך כל הדרך, וניסית גם באיסיקיו וגם בפלאפון, ואני לא הצלחתי לפתוח את הדלת, ולהכניס אותך פנימה, ולא רק אותך כמו שאמרתי, היחידה שנכנסה איתי ל"חדר החושך" שהתחבאתי בו, והגיע איתי לסוף הדרך, היא המטפלת שלי. היא ואני היינו שם, וגם אותה היה לי קשה להכניס וגם את זה עשיתי אחרי שוידאתי מעבר לכל ספק שאני לא אשאב אותה לשם, שהיא יכולה להיות איתי במקום הקשה הזה, בלי לטבוע ביחד איתי. ועליך, ועל כל השאר, רק רציתי להגן ולשמור, שלא תטבעו, שלא תשקעו יחד איתי בחור השחור, וזאת רק עוד סיבה לכך שחסמתי אתכם בחוץ, מעבר למה שכבר כתבתי כאן בעבר. אבל דניאל, יחד עם הכל, כן הייתי כאן. נכון, לא כל יום ולא כל היום, כמו שההייתי בעבר, אבל כן פעם ביומיים, לפעמים פעמיים ביום, וגם אמרתי, שאני כאן עכשיו לא כל כך בשביל אחרים, כי אני לא יכולה, שאני כאן בשביל עצמי, בשביל לשחרר את הקושי, לנסות לרסק את האבן, ולתת למטען הנפץ להשתחרר קצת. ואתה יודע מה ? זה מתחיל לקרות. הדברים מתחילים לצאת. אני יכולה קצת לאכול, קצת לישון וקצת להתרחץ. אז על חצי אחד מהשלם עברה סערה, והחלקים שמתחברים קצת התעוותו מהגשם ומהרוח ובעיקר מהדמעות והפחד, והחיבור קצת נפרד, אבל הסערה תעבור, והשמש תגיע ותלטף, ושני החלקים יוכלו להתחבר שוב ולהנות מהשמש והאור והפריחה ביחד. ונכון, לא הסברתי למה אני אוהבת אותך ולא צחקתי איתך בכל התקופה הקשה הזו, מצטערת וסליחה. אני לא מחייכת חיוכים וצחוקים מזוייפים כשאין לי אמיתיים, אני לא מרמה אף אחד ולא מוכרת אשליות לאף אחד, אם אני ארמה כאן בפורום או בטיפול, אני מרמה את עצמי ואת עצמי בלבד, אז בפורום זאת אני, כמו שאני בחוץ. אז אם אין לי צחוק אמיתי או חיבוק חזק ואמיתי וכן לתת לך, אני לא אתן, מצטערת, ואני אפילו אעדיף להעלם. ולמה לא הסברתי למה אני אוהבת אותך ? מה יש להסביר ? לא צריך סיבות, אצלי יש תחושת בטן ולב חזקה שאומרת לי שאנחנו מתאימים, אין לי הסברים תאורטים, אין לי סיבה מוצדקת, אבל יש לי המון המון המון רגש, ולפי דעתי זה הכי חשוב. דניאל, חבל לי שאתה הולך בגללי, עצוב לי, ועדיין זאת הבחירה שלך, אם קשה מדי איתי כרגע - תתנתק ותן לעצמך לנשום, זה בדיוק מה שניסיתי למנוע, לא רציתי שיהיה מעיק מדי ומכביד מדי איתי - אז בעטתי, ואולי טעיתי, אבל אולי גם לא ? עובדה שקשה לך כל כך איתי עכשיו. שוב, מצטערת וסליחה שפגעתי, וחבל לי וכואב לי בלב שאתה הולך, אבל אם יהיה לך יותר קל ללכת, מאשר לחכות עוד טיפה בסבלנות שאני אתאושש ואתחזק, וזה כבר מתחיל לקרות, הכוחות שלי די צצים לאחרונה, אז תעשה את זה - בשבילך !! כי אתה זה מה שחשוב !! ומותר עדיין ? בכל זאת ? למרות הכל ועל אף הכל לאחל לך שיהיה לך קל ? להגיד לך שאני אוהבת אותך למרות שקשה לך לראות את זה עכשיו ולהאמין בזה עכשיו ? לשלוח לך חיבוק עם הכוחות שנשארו לי ? ואת התודה שלי שניסית ? אם כן ואם לא הכי חשוב זה ששלוחה לך אהבתי והחיבוק הגדול, ושתדע שתמיד שמורה לך פינה מיוחדת וחמה בלב הקטן שלי, שאולי עכשיו קצת מרוסק, אבל הפינה שלך נשארה שלמה ושרדה את הכל, ואני שרדתי ועברתי את הכל, ומתחילה להתחבר. אוהבת אביב.

אני נשוי בן 40 מזה חצי שנה מאוהב באשה אחרת אני אוהב גם את אישתי יכול להיות?

יכול וגם יכול, השאלה, מה אתה מתכוון לעשות בנוגע לזה? תופעה מוכרת אבל בהחלט מייסרת, אתה מוכרח לבחור ויפה שעה אחת קודם. יעל

רן שלום רב, האהבה וחיי זוגיות שיגרתיים עשוייים לעיתים לגרום לנו לחפש ריגושים, חידושים. אם אתה מעוניין בשמירת הקן המשפחתי הקיים, הייתי ממליצה לחשוב על טיפול זוגי או אף טיפול פרטני עבורך. לא סתם התעוררה בך התשוקה כעת למשהו אחר. כדי לברר את הסיבה למה זה קורה לך, ולמה עכשיו, כדאי להשתמש במישהו מקצועי. זה עשוי להפחית את הבילבול. בברכה, טלי פרידמן

דוגי שלום, זוכר אותי ? , זו שעשתה את ההחלטה האמיצה כביכול לצאת ממערכת יחסים עם בן אדם דכאוני ?! דוגי ?, אני מתגעגעת אליו נורא. אני יודעת שאתה לא יכול לעזור, ואני גם יודעת מה אני אמורה לעשות, או יותר נכון לא לעשות, פשוט, אתה היחיד שאליו פניתי בנושא הזה והרגשתי צורך להגיד את זה. הוא אמר שהוא אוהב אבל קשה לו. הוא אמר שאעשה מה שאני רוצה אבל שלא אהיה עם מישהו אחר. הוא לא יכול לבקש דבר כזה אני יודעת...נכון שהוא לא יכול לבקש דבר כזה ? אתה לא מוכרח להגיב, אני סתם עצובה ......... יעל

לא תגיעי רחוק עם העצות של הטמבל.......הזה דוגי למה לעזוב חבר דכאוני????? עובדה שאת מתגעגעת אילו אני לא הייתי נותן לך עיצה כזו

אור שלום, ראשית , אני לא חושבת שדוגי הוא "טמבל", אז כדאי שתחזור בך. שנית, לא היתה לי ברירה אלא לעזוב אותו. ניסיתי בכל הדרכים שאני יודעת לשמור אותו/עליו, להבין אותו לאהוב אותו - אבל לו, קשה קצת עם האהבה הזו. אני מתגעגעת - אבל אני אתגבר. אני מקווה......... יעל

ג'קי גירל, כתבתי לך משהו קטנטן בעמוד הקודם, את פה ( אתמול( את פה ? יעל

היי יעל'וש! מה שלומך? נורא התגעגעתי... אני פה עכשיו, אני מקווה שלאורך זמן... אבל כתבת ת'הודעה בסביבות שמונה ועכשיו כבר אחת עשרה, אז את בטח כבר לא בסביבה... אבל לא נורא. בכל אופן, אני אשמח לשמוע איך את מרגישה? ואיך עבר עלייך היום? הייתי היום אצל הפסיכולוגית, וסיפרתי לה איזה משהו, והיא התפעלה מזה, ז"א...זה כאילו היה משהו שהיא טוענת שזה מוביל עוזר לנו להבין ת'סיבה שלי להיכנס להפרעה. את יודעת...כל מיני רמזים כאלה... ואני פשוט הייתי בטוחה שאמרתי את זה, כי זה דבר שמפריע לי והוא עיקרי כזה, אז מסתבר שלא אמרתי, וזו הייתה שיחה מעניינת. זה מעניין אותך בכלל? חיחי... אוהבת, אני.

היי ג'קי גירל, קודם כל, מאאאאאאאאוד מעניין אותי מה שקורא איתך. שנית, אני שמחה שהיה אחל'ה אצל הפסיכולוגית, הלוואי רק שידעתי יותר על נושא ההפרעה כדי שאוכל גם כן לעזור יותר.... היום עבר עלי יום בסדר כזה .....הכרחתי את עצמי ללכת גם היום לים ואני שמחה שעשיתי זאת הייתי המון במים ובחוף מרוחק וכמעט ריק מאדם, בשעות האלה שאני בים אני לא מדברת עם אף אחד, מכבה ת'סלולרי, ומתנתקת , פשוט שותקת .....זה אדיר לא לשמוע את עצמי למשך כמה שעות... מה גם שנשאר לי בערך חודש להיות פה לפני החזרה הביתה להורים ואז.....הטיסה לניו יורק. זה הדבר היחיד שמרים אותי מהמיטה בבוקר. ככה אני , חייבת דרייבים אחרת הכל כמל.... אני פה לעוד כמה דקות אוהבת יעל

אז כמו שכבר סיפרתי בפעם האחרונה שהייתי פה - בעלי נשלח למילואים , ונתנו לו לשרת בשטחים. אז קודם כל רציתי להודות לג'קי וגם לד,ר יוסי אברהם על התמיכה. אבל כנראה הייתי זקוקה ליותר מכך. כי ביום רביעי כבר הגעתי לבי"ח , אחרי שהתעלפתי , כתוצאה מהחרדות ומזה שלא הצלחתי לאכול במשך יותר מיממה , בגלל הסחרחורות , הבחילות והלחץ בראש. ושם אחרי סדרת בדיקות רצו לאשפז אותי , אבל סירבתי , כי בעלי היה במילואים ולא הסכימו לשחרר אותו למרות שידעו שאני בדרכי לבית חולים. והמפקדים שלו סירבו לשחרר אותו כדי להיות איתי ורק אחרי שעירבנו את קצין העיר הוא קיבל לעשות את השבת בבית, אבל הם אמרו שאת השיחרור משאר הימים צריכים לאשר לו המפקדים הישירים. אז בנוסף למכתב מבית החולים , דאגתי גם למכתב מרופא המשפחה שלי שתאר את מצבי הנפשי והגופני , והסביר את הצורך בבעלי בבית. ואתם חושבים שזה הזיז למישהו מהאטומים בצבא? לאלה שיש להם תפקידים נוחים בחדר ממוזג ? ממש לא !! לטענתם - כולם צריכים לשאת בנטל המילואים. נכון . אני מסכימה. אבל כשקורה משהו אז צריך להתחשב , אחרת מישהו עם מוטיבציה ( כמו בעלי למשל , שעד עכשיו קיבל את כל המילואים שהיו לו בשקט , למרות שהיה לו הרבה על מה להתלונן) , פשוט תרד לו המוטיבציה . לתמיד. ואני פה מנסה להתמודד עם הלחץ והמתח והחרדות. וקשה לי עם זה . מאוד!! אין לי אף אחד במשפחה שאני יכולה להיעזר בו , כי לא מבינים אותי , וחושבים שאני סתם בלחץ מיותר. וגם לפני בעלי אני משחקת כאילו שהכל בסדר , כי אני לא רוצה שהוא ירגיש רע במקום שבו הוא נמצא. המטפלת שלי שמעה על כל הסיפור , והתקשרה אליי ודיברה איתי , וגם שלחה לי תמצית מחוזקת לחרדות של פרחי באך ( שאני חייבת לציין שעד היום מאוד עזרו לי ) , אבל עדיין יש את המועקה הזאת בלב , ואת החששות במיוחד לאור המצב הביטחוני הגרוע שבו אנחנו נמצאים. זה כאילו שאני מצפה שכל רגע תגיע הודעה רעה. ויש לי מיליון תסריטים בראש למה יכול לקרות (פיגוע ירי , תאונת דרכים , וכו....). תמיד הייתי ככה. ולאחרונה זה מתיש אותי בצורה שלא תיאמן. אני כאילו מרגישה שאם הוא יהיה איתי (והדבר לא תופס רק לגביו אלא גם לגבי הבן שלי ) אז הוא יהיה מוגן מכל רע . הגיוני? בכל אופן , נראה לי שתראו אותי כאן הרבה , כמו בהתחלה , כשהייתי ממש על הפנים. אני זקוקה נואשות לתמיכה שלכם. בילי

לבילי קראתי את הדברים שכתבת ואכן קשה מאוד. אני איתך משום שגם אישי שלי היה עד לפני שבוע וחצי בשטחים (גם כן במילואים) וגם אני לא ישנתי לילות. תיהיי חזקה בילי, ולא רק עבורך אלא בשביל בנך. תהיי חזקה עבורו. אין לי עצה בשבילך אלא מניסיוני בלבד. ההתמודדות שלי היתה העברת הזמן בקריאה, בעבודה, במשחק עם ילדיי - וטלפונים והרבה - כך אפשר קצת יותר להירגע ולדעת שהכל בסדר. מקווה שהכל יסתדר ובעלך יחזור הביתה בריא כמה שיותר מהר כדי להיות איתך ועם בנך - וכן צריך להלחם גם ב"אטומים" ובחסרי ההתחשבות. רחלי

בילי שלום רב, לצערי אין לי דבר לחדש לך או להציע. נראה שמיצית את רוב האפשרויות, לפחות אלו שאני מכירה. ייתכן ואפשר לנסות להגיע למישהו בכיר יותר בצבא, או אולי אפילו לקבילות חיילים. אני שמחה לשמוע שאת בטיפול, זה חשוב ביותר. אני מאמינה שעצם המשך הטיפול בתקופה כזו קשה, מסייע לך, ולו רק כדי להתמודד עם החרדות הכל כך מובנות. אנחנו כאן תמיד, את מוזמנת לכתוב, לשתף ולספר כל מה שתבחרי. אני מאמינה שיהיו לא מעט אנשים פה שיהיו בשבילך. כולל אני. :) החזיקי מעמד! טלי פרידמן

בילי יקרה שלי, יש תקופות בחיים, שהמציאות מעמידה אותנו במבחנים קשים, מי כמוני יודעת את זה לאחרונה ומרגישה את זה על בשרה. אז אצלך זה המילואים של הבעל והפחדים שיקרה משהו, ואצלי זה הפיטורים מהעבודה והאזכרה של אבא, ואצלי זה לא רק זה, ובטח גם אצלך זה לא רק הבעל, אלא שילוב של עוד הרבה דברים שהצטברו, גם הלחץ בטח להישאר עכשיו לבד עם הילד והעבודה, והעומס והאטימות בצבא, וזה שאין לך אם מי להיות ועל מי להישען וממי לקבל עזרה. אני יכולה להגיד לך מתוך הגוף שלי שכואב והלב שלי שנצבט בתקופה האחרונה בגלל המבחן הזה של החיים, זה קשה, זה מייסר, זה מפחיד, לרגע נדמה שנפלת שוב וחזרת לנקודת ההתחלה, שהחרדות והדיכאון והפחדים תקפו במלוא עוצמתם, וכאילו כל ההשגים מתבטלים, אבל זה לא ככה. תהיה נסיגה מן הסתם, תהיה נפילה, תהיה חרדה, וצריך לטפל בה, ואת עושה את זה, אבל.. בסוף הבעל ישתחרר מהמילואים לחופש וגם לגמרי, ויהיה לך הרבה יותר קל לעלות ולצאת מהקושי. בילי יקרה, תנשמי עמוק, תזהי את התקופה הקשה הזאת, אם צריך להרפות לחץ ואפשר בעבודה או בכל מקום אחר, אם אפשר להפחית כרגע במשמרות, אם לכתוב כאן יותר עכשיו עוזר, תעשי את זה. במילואים אי אפשר להילחם אולי, מיצית את כל האופציות, אבל אפשר להקל במקומות אחרים ואת זה את כן יכולה לאפשר לעצמך, כדי שיהיה טיפה יותר קל. קשה לי לעודד אותך ולנחם אותך, כי אני מרגישה שאנחנו באותה סירה מטלטלת בסערה כרגע, אבל הסירה לא טובעת, אני שרדתי תקופה קשה וגם את תשרדי, את יכולה. שולחת לך חיבוק, שלך אביב.

האם נטילת כדור סורבון (10 מיליגרם ליום) עלולה לגרום נזק בטווח הקצר והארוך לחלקים כלשהם בגוף (מוח וחלקים אחרים)? האם יש צורך בבדיקה פזיולוגית תקופתית? האם החומר הכימי של הכדור "מצטבר" בגוף? האם הפסקת נטילת הכדור משיבה את האיזון הכימי למצבו הראשוני או שהיא משנה משהו בסיסי במצב האיזון הכימי מעתה ואילך, כך שגם לאחר הפסקת הטיפול המצב הכימי במוח נותר מאוזן?

יואב שלום רב, הפסיכיאטר היועץ, ד"ר אבני, בחופשה עד ה-12 באוגוסט. בברכה, טלי פרידמן

בימים אילו אני כותבת לך מכתב ארוך שאשלח בקרוב מאוד למייל... מאוד מאוד פנימי,מאוד מאוד חושפני, אני מקווה שאת מרגישה טוב, אה..וטלי... סליחה! מכל הלב. אני לא אקרא למכתבי הארוך "הסבר",כיוון שיש דברים שאין עליהם הסבר,או ששום הסבר לא יוכל להם,להצדיק אותם. קשה לי לקבל את זה שההפרעה הולכת... והיא נעלמת בתהליך מוזר, יום בא לי להקיא פעם אחת,יום לא בא לי בכלל,יום בא לי ואני מצליחה להתגבר,יום אני פשוט מתאפקת לא להקיא בולמוסים... לרגע חשוב לי להיות רזה,לרגע לא חשוב לי... אבל ככל שהיא נעלמת,והחשק להחזיק בה נעלם הבושה ממנה גוברת והרצון שלי להעלם ולתפוש מרחק קצת גדל... אני לא אשקר,אני כאן,קוראת הכל. לא מגיבה. סליחה ודבריי יבואו בהמשך.

אינשם, כן קיבלתי. בברכה, טלי פרידמן

אביב יקרה! התגעגעתי אליך מאוד! רציתי לכתוב כמה, ביום לפני האחרון שאני ליד המחשב. אני מצטערת שקצת לא יצא לי לחזק. הרגשתי בעצמי כל כך חסרת תועלת, שלא הרגשתי שביכולתי לעזור. כל כך הרבה אנשים אוהבים אותך פה! תקחי את זה ללבך, את כל האהבה הזאת! אני בעצמי נמצאת במין צומת דרכים מוזרה אז לא אוכל לייעץ לך לאן לפנות אבל נדמה לי שאת יודעת וכבר פנית לכוון הנכון, פשוט הדרך אינה חלקה וגם אין כזאת. מאחלת לך המון כוחות לעבור בכל פעם את המכשולים האלה. אז אולי לפעמים זה נראה בלתי אפשרי, אבל אחרי שעוברים אותם מרגישים מחוזקים! אני עוד אכתוב מחר, להפרד לפני הנסיעה, שהרבה תקוות צפונות בה. אוהבת מאוד. ללה

היי ללה, אני כנראה לא אהיה כאן היום, אלא בערב מאוחר, אבל רציתי לאחל לך נסיעה כייפית, תהני, תתפרקי, תסירי מחסומים, כן גם לגבי האוכל, ותחזרי אלינו מאושרת והכי חשוב חזקה ובריאה, שמרי על עצמך גם בסין. אני כבר מתגעגעת, אז אל תשכחי איך שאת חוזרת להשאיר לי סימן חיים, חודש זה המון זמן. שלך אביב.

שלום רב, אניבת 16 וסבלתי מדיכאון קליני במשך שנה ואני מ טופלת על ידי אפקסור, בחודשים האחרונים המצב האישי שלי הולך ומשתפר, אך המצב במדינה לא ולאחרונה אני מרגישה כאילו אני הולכת על שדה מוקשים, קשה לי להירדם, אני עצבנית ואני רק רוצה לברוח מהמדינה הזו. אני מטופלת על ידי פסיכולוגית שאומרת שהרגשתי לגיטימית, אך אני מרגישה רע וזה רק הולך ומחמיר. אשמח על עצות תודה מראש פנטסיה

פנטסיה יקרה, מה שהכי חשוב ומעודד זה שמצבך האישי משתפר והולך. הסימן המובהק לכך הוא שפתאום מפריע לך "המצב" הלאומי במדינה. תרשי לי להזכירך שבעצם כמעט קרוב לשנה מתנהלת כאן בארץ מלחמת טרור עקובה מדם. עם עליות וירידות, עם ימים של כוננות שיא והתרעות על פיגועים. אני מכירה היטב את ההרגשה שאת חשה, תחושה של חוסר אונים מאחר ואין לך אפשרות להשפיע על מהלך הדברים והעניינים כאילו לא בשליטה. זה דומה לטיסה במטוס כאשר את נתונה לחלוטין בידי הטייס וצוות האוויר המטיס את המטוס. לטוב או לרע, זה לא בידינו לתקן או לשפר את המצב. העניין נתון כולו לפוליטיקאים / צבא / נציגי ממשלה / מתווכים בינלאומיים. מה שאת כן יכולה לעשות זה להמשיך ולטפל בעצמך. כשתהיי חזקה, יציבה ובטוחה בעצמך - תוכלי בקלות רבה יותר לקבל את המציאות העכשווית. חוץ מזה, אסור לאבד את התקווה וצריך להמשיך ולהאמין כי דברים ישתפרו ובסופו של דבר (ואת בוודאי זוכרת) היו גם שנים יפות ושקטות יחסית באזור שלנו. אז לא להתייאש פנטסיה חביבה, ולא לחשוב על בריחה מהמדינה - כי כמאמר השיר אין לנו ארץ אחרת. השקיעי בעצמך ותראי שהכל ייראה הרבה פחות חמור ושחור. תחשבי מחשבות חיוביות, תתכני תוכניות לעתיד, והעיקר היי בריאה, מאושרת וחסרת פחד. שיהיה לך רק טוב ובהצלחה, דניאלה

דניאלה, אני כבר שנה מנסה להיות מאושרת וזה לא מצליח מה אני יעשה? כותבת עם דמעות של ייאוש פנטסיה דניאלה כתב/ה: > > פנטסיה יקרה, > מה שהכי חשוב ומעודד זה שמצבך האישי משתפר והולך. הסימן המובהק > לכך הוא שפתאום מפריע לך "המצב" הלאומי במדינה. תרשי לי להזכירך > שבעצם כמעט קרוב לשנה מתנהלת כאן בארץ מלחמת טרור עקובה מדם. עם > עליות וירידות, עם ימים של כוננות שיא והתרעות על פיגועים. אני > מכירה היטב את ההרגשה שאת חשה, תחושה של חוסר אונים מאחר ואין לך > אפשרות להשפיע על מהלך הדברים והעניינים כאילו לא בשליטה. זה דומה > לטיסה במטוס כאשר את נתונה לחלוטין בידי הטייס וצוות האוויר המטיס > את המטוס. לטוב או לרע, זה לא בידינו לתקן או לשפר את המצב. > העניין נתון כולו לפוליטיקאים / צבא / נציגי ממשלה / מתווכים > בינלאומיים. > מה שאת כן יכולה לעשות זה להמשיך ולטפל בעצמך. כשתהיי חזקה, יציבה > ובטוחה בעצמך - תוכלי בקלות רבה יותר לקבל את המציאות העכשווית. > חוץ מזה, אסור לאבד את התקווה וצריך להמשיך ולהאמין כי דברים > ישתפרו ובסופו של דבר (ואת בוודאי זוכרת) היו גם שנים יפות ושקטות > יחסית באזור שלנו. אז לא להתייאש פנטסיה חביבה, ולא לחשוב על > בריחה מהמדינה - כי כמאמר השיר אין לנו ארץ אחרת. השקיעי בעצמך > ותראי שהכל ייראה הרבה פחות חמור ושחור. תחשבי מחשבות חיוביות, > תתכני תוכניות לעתיד, והעיקר היי בריאה, מאושרת וחסרת פחד. > שיהיה לך רק טוב ובהצלחה, דניאלה

פנטזיה שלום רב, אין לי אלא לומר לך שהפסיכולוגית שלך צודקת. את מוזמנת לקרוא כתבה שכתבתי בעמוד הפתיחה של דוקטורס לפני מספר חודשים. זה מופיע בעמוד של הארכיון ונקרא "חרדות בעקבות המצב הבטחוני". בברכה, טלי פרידמן

שלום רב תודה לך דניאלה הצלחת קצת לעורר לי את התקווה וטלי אני לא מוצאת את הכתבה שכתבת, אם תוכלי לתת לי קישור אליה אני ישמח מאוד. פנטסיהטלי פרידמן כתב/ה: > > פנטזיה שלום רב, > אין לי אלא לומר לך שהפסיכולוגית שלך צודקת. > את מוזמנת לקרוא כתבה שכתבתי בעמוד הפתיחה של דוקטורס לפני מספר > חודשים. > זה מופיע בעמוד של הארכיון ונקרא "חרדות בעקבות המצב הבטחוני". > > בברכה, > טלי פרידמן

שלום אני עושה עבודה בנושא הפרעות אכילה וזקוקה לחומר לגבי ההסטוריה של הפרעות אכילה. תודה מראש מור

מור שלום רב, על מה בדיוק את מדברת, כשאת אומרת "ההיסטוריה של הפרעות אכילה"? האם לגבי התפתחות ההפרעה לאורך השנים? מקדי יותר את השאלה. ואגב, באיזו מסגרת את עושה את העבודה, ובמה בדיוק היא עוסקת? בברכה, טלי פרידמן

אנה מימך אני בימים אלה במצוקה תשמעי קול לכיון שלי??????

נטעלי זוכרת נראה לי שקצת שכחת אנה תתיחסי את עוזרת לי

אני כאן עכשיו קצת, ואחזור שוב יותר מאוחר. מה קרה? מה המצוקה? במה אוכל לעזור?

הייי מה שלומך תראי דנה נראה לי שמאוד קשה לך להביו אותי ובכלל כול אחד. אני מרגישה הרבה פעמים שונה לא יודעת למה אבל כך מרגישה, אני נורא מתקשה בלפתח שיחה וקשרים כול הזמן המחשבות שרודפות אחריי בטח עכשיו היא חושבת שאני טיפשה או מפגרת או סתם תינוקת, אחריי שאני מדברת מנסה להשתחרר מהפחדים האלה לא מצליחה קשה ואין אף אחד שיכול לעזור לי. בקשר לצבא בקשתי בסיס סגור מה נראה לך????.

טוב מאוד שביקשת בסיס סגור !!!!!!! יעל

שלום בני בן11 סובל מקשיי קשב ריכוז, בעיות רגשיות והוא מרבה להתעסק בענייני אש: כמו לצייר שרפות, כל ציורין סביב נושא האש, מתעניין בזכוכית מגדלת שאפשר להבעיר דרכה אש, בהר געש וכד" לאחרונה הוצע לי טיפול בריספרדל במינון של 0.5מ,ג, אך אני די מתלבטת לתת טיפול זה היות שאני בעצמי בחרדה שמא תרופה זו תשפיע עליו, וגם נבהלתי כשקראתי שהיא לסכיזופרניה, אבל הרשויות המטפלות ציינו שהיא אינה לסכיזופרניה והנער לא סובל מכך, ומצד שני יש עליי לחץ לתת לו את התרופה מלשכת הרווחה והבריאות למרות שהילד די שמח ומתנהג רגיל מלבד האובססיה שיש לו לנושא האש וגם שאומרים שקשה לו להתרכז בלימודים. שאלותיי: 1.מה ידוע על תרופה זו? 2. אבקש חוות דעת כללית גם של הורים שילדיהם משתמשים 3. האם ניתן לחייב אותי לתת לו תרופה זו????. ישנם הערות שאפשר דרך בית משפט, האם ניתן לחייב הורה לתת תרופה שהוא מתנגד אליה.? ומה הפרוצדורה לכך???????. אשמח אם תענו בפרוטרוט לכל שאלותיי, ואף תוסיפו מידע נוסף בתודה

לא יכול לעזור לך בנושא התרופה אבל אני הייתי הולך למכון פרטי שיעשה לילד איבחון ולא משנה כמה זה יעלה מנסיון שלי כשרשויות הרווחה מתלבשות עליך הם במקום לעזור רק מציקים ועושים נזק אין להם כח אדם ואין להם תקציבים ולכן גם האיבחון שלהם ושל הפסיכיאטרים שלהם לוקה בחסר בלשון המעטה. לכי למכון פרטי שיעשו איבחון מקיף וכך גם תהיה לך חוות דעת נוספת וגם אם הכל בסדר הם לא יכולים להכריח אותך לעשות כלום כי בית משפט יראה את ההמלצה השניה גם כן ולא ימהר לפסוק משהו שיש בו חוסר ודאות לגבי הילד. אני חושב שאגודת "ניצן" עושים גם כן איבחונים של בעיות קשב תבדקי גם איתם אולי זה יותר זול אני מאחל לך כל טוב ובהצלחה דוגי

http://www.infomed.co.il/drug1.asp?dID=276

נטליה שלום רב, הפסיכיאטר היועץ, ד"ר אבני, בחופשה עד ה-12 באוגוסט. עד שיחזור, את מוזמנת לעשות "חיפוש" באתרנו אודות רספרידל. אני מאמינה שתוכלי למצוא תשובות לפחות לחלק משאלותייך. בברכה, טלי פרידמן

אנשים יקרים (דפני שלי במיוחד) שיהיה לכולם ליל מנוחה ולמי שמתעורר, תפהקו עמוק ותסתכלו ישר בפניו של הבוקר החדש שמנץ חייכו אליו וקבלו אותו בזרועות פתוחות מה זה כל האופטימיות הזאת והפואטיות שנפלו עלי לעת לילה?

אורה!! איזה כיף לקום בבוקר ולראות את שמך מתנוסס כאן! כולנו ("הוותיקות") נעלמנו קצת בימים האחרונים... (טוב נו... רובנו) פואטיקה היא דבר נחמד, וכשהיא באה בשילוב עם אופטימיות, המצב מצוין..!! תגידי, איך בעבודה החדשה? איך החבר'ה? הספקת כבר להשתלב? אני מניחה שהפעם הבאה שאכנס תהיה מאוחר בלילה (אני חייבת ללמוד היום). בכל מקרה, אשמח למצוא כאן משהו ממך... אוהבת ומתגעגעת - דפני.

טוב הבעיה שלי היא שאני לא יכול לשכוח את ה"השפלות" שעברתי זאת אומרת לא ממש השפלות אבל לדוגמא לפני כמה שנים תקפו אותי שלושה מהבית ספר שלי לא פיזית אבל די פחדתי ואחד מהם הצליח להביע לי כפה למרות שאחד אחד יכלתי לגבור אליהם אבל ביחד כניראה שפחדתי ויש עוד כמה סיפורים כאלה כמו נער אחד שכל הזמן התחיל איתי ורב איתי המון פעמים למרות שגם הרבצתי לו משום מה תמיד חשבתי שאני הפסדתי והרגשתי מושפל ואני לא יכול למחוק את ההשפלה הזאת מהעבר שלי ונידמה לי שביגלל זה הביטחון העצמי שלי הוא כל כך ירוד. אז השאלה שלי היא מה לעשות איך לעלות את הביטחון העצמי ולשכוח את העבר ולהמשיך קדימה?

לדעתי אם אתה מודד את הצלחתך בחיים ואת זקיפות קומתך במכות שקיבלת או חילקתה אז אתה מנתב את האנרגיות שלך לא נכון ואתה צריך לשנות את אופן המחשבה שלך . לא צינת את גילך אך אני מסיק מהשאלה שאתה מאוד צעיר ולכן אמת המידות שלך כל כך מעוותות כל שעליך לעשות הוא להתבגר קצת .

היי מיכאל, לפי דבריך הסיפור עם התקיפה הרי קרה לפני כמה שנים. כדאי שתמחק את הסיפור הזה ותמשיך הלאה. יאללה שלך, כל דבר שקרה לפני כמה שנים אתה זוכר וסוחב איתך לכל החיים? קדימה, תחשוב שהחיים יזמנו לך עוד הרבה אירועים טובים יותר או פחות ואם תצטרך להתקע על כל אחד מהם כמה שנים - אז אללה איסתור, בטוח שלא תגיע רחוק. ולעניין, אם הקטע הפיזי של מי מצליח להכניע את מי (הקטע הגברי המצ'ואיסטי שכל אחד מאיתנו עובר בשלב כזה או אחר בחיים שלו) ממש חשוב לך, אז אולי כדאי שתכנס ברצינות לכל העסק הזה של אומנויות לחימה מהמזרח הרחוק (קראטה, ג'ודו) יענו, סטיבן סיגל וכאלה. ככה תוכל לבנות לעצמך גוף משורג ושרירי לתפארת וגם תרוויח בחזרה את הביטחון העצמי האובד. מצד שני, תוכל לחשוב קדימה בתווקה ואחורה בזעם ופשוט לראות את כל הסיפור כאפיזודה חולפת שלא צריכה להשפיע על מהלך חייך. כשתתגייס לצבא ותהיה יהיו לך אלף ואחד הזדמנויות להיווכח שלהיות גבר אמיתי זה דווקא לדעת להתגבר על היצר (גם על היצר של ללכת מכות ולהשפיל) ובכלל, תן לזמן לעשות את שלו (אני מתכוון שתיתן לעצמך להתבגר קצת) ואז בפרספקטיבה של זמן כל הסיפור אפילו יצחיק אותך. תביט פנימה אל עצמך ותברר מי ומה אתה רוצה להיות, ואיך אתה רוצה להיות כשתהיה גדול ותבנה את עצמך, גבר. אל תהיה כזה כבד, אחי תזרום עם זה. ושיהיה לך בהצלחה וכל טוב, שחר

אני הוא שחר !!! אל תגנוב לי את השם !! הלא כי כן נועה ????

מיכאל שלום רב, אינני חושבת שאפשר "לשכוח את העבר ולהמשיך הלאה". לדעתי יש צורך בקבלת העבר כחלק מחיינו, ועצם קבלתו וההשלמה עימו, מאפשרת לנו לסגור את פצעי העבר, ולהמשיך הלאה מחוזקים יותר. בדיוק בשביל זה כדאי ורצוי ללכת לטיפול פסיכותרפויטי. אני ממליצה לך בחום על כך. בברכה, טלי פרידמן

אנחנו לא יודעם בן כמה הבחור אולי הוא בכיתה ו' והקטע היה בכיתה א' אז אנחנו עונים לו בצורה לא נכונה.

אהבה זה "לדעת שגילת משהו על עצמך , משהו מיוחד , לא דרכך ,..אלא דרך אהובך ...." לך אביב באהבה ויוי

אני לא רוצה להעתיק הודעות - גם כך היו בפורום מספיק צרות מסוג זה. אז לאביב- אני מצרפת את הלינק באהבה, ו... הזדמנות לשלוח עוד חיבוק גדול...!! http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=168741&t=168709

שלום לכם יקרים ! אנא ניתלכד ונעשה משהו לא שיגרתי ... תרתמו למשימה ותוכיחו שהמקום כאן הוא הכי הכי עוזר .. והכי איכפתי . אליאן .אורה , יעלי, ללה ,רחלי, דפני, טליכמובן, אורית , ליסה ,ג'קי,עדי ,שרלי,נועה , נטעלי,אינשם ,לורי , וכמובן שכננו דניאל ויהודה אור . ואם שכחתי משהו איתו ה..ס ל..יח..ה . ניפתח עץ ניתבקש לכתוב מה זאת אהבה ? באופן כללי לגבי כל אחד . ואת זה נקדיש באהבה ............לאביב שלנו שחזרה , כדי שהקרקע מיתחת לרגליה תהיה מוצקה כמו בטון ...שזה אנו .הפורום הזה . תודה לכולם וקדימה לעבודה . חברים . תודה מקרב לב !יקרים !

אביב נפלאה, מלבד לשלוח לך אהבה, אני רוצה לומר לך: הפורום עצוב וקודר בלעדייך. השמש מסתתרת, מחכה לימים יפים יותר. השמיים אפורים, העצים עירומים, הציפורים נדמו... כולם מחכים לבוא האביב. מקסימה שלי - עכשיו רע, אך כבר שרדת תקופות קשות. את מסוגלת, את תעשי זאת גם הפעם. את צולחת באומץ את נהר היגון, את נאבקת בנחישות במפלצות הכאב והפחד. וגם אם הפעם צליחת הנהר קשה במיוחד, אל ייאוש: על גדת הנהר השניה מחכים לך ההקלה, האושר, הניצחון... והשלווה הזו, לה את מייחלת. אביב שלי, אצלך חורף עכשיו. אך הזמן חולף, הכדור המוזר עליו אנו חיים ממשיך להסתובב... וגם האביב בחייך ישוב ללבלב! כתבתי לך גם למטה. עכשיו אוסיף רק ((((((((((((((((((((((((((((((((( חיבוק מכל הלב )))))))))))))))))))))))))))))))))))) חושבת עלייך, דואגת לך, ואוהבת אותך כל כך... דפני.

את סמל החוזק ולכן גם תשרדי.

היי לכולם.. רק רציתי להגיד תודה לכולכם על כל התמיכה, היום ולאורך כל התקופה הקשה, לבקש סליחה מכל מי שנפגע בדרך, ולהגיד שאני מאחורי המסך חושבת עליכם ומאחלת לכולכם לילה טוב וחלומות נעימים, וגם לשלוח לכם גם שיר ממני, שאולי יעזור לכם להרדם - "ועכשיו רק צריך להרגע להניח את כל המלחמות בצד להשתיק את המחשבות שהשתוללו כל היום להרגיע את הגוף שעוד כואב להרפות מהרגשות הקשים לנשום הרבה אויר עמוק לריאות לתת לו להפיח בך את השלוה אסור לחשוב על המחר וגם לא על עוד שבוע או בכלל צריך לתת לראש לשקוע בדממה ולמצוא לנשמה את המנוחה עכשיו הבכי כבר צריך להשאר מאחור הכאב צריך לפוג לו ולהתמוסס הפחד מוכרח להעלם ולא להישאר והעיניים צריכות להעצם תזכיר לעצמך שהנה עבר עוד יום קשה מתיש עם הרבה בכי ודמעות עוד יום מייסר במבחן ההישרדות אבל עברת גם אותו והמשכת לחיות בוקר קשה אחרי לילה חסר שינה חולשה ועצבות שתקפו בלי הפוגה ופגישה אחת שנקבעה ולא בוטלה ומישהו אחד שלא ויתר ולא ברח מהתמונה נתנו לך להיום את האויר לנשום השיבו לך את היכולת קצת לאכול החזירו לך את מנוחת הנפש כדי לישון והפיחו בך כוח ללהמשיך הלאה לנסות תתנחם בכך שאתה לא לבד שמישהו חושב עליך מעבר למסך תוהה אם הצלחת להרדם ולישון בא לבדוק אם הכל בסדר ושלח חלום תשלח לו חיבוק חם ואוהב בחזרה תפריח לו זר בלונים עם המילה תודה תכנס למיטה תתכסה בשמיכה החמה ותן לעצמך את המנוחה ואת הרגיעה" שלכם אביב

מקסימה שלי, אני יורדת על ברכיי בחרטה ובקשת מחילה. לא הייתי כאן כמעט בימים האחרונים. לא ידעתי כמה קשה לך, כמה שחור ומר. לא ראיתי כמה גבוה עלו המים, עד שהם מאיימים להטביע אותך... אני כל כך מצטערת. אני לא יודעת איך לנחם. האבן הזו יושבת בגרונך, חוסמת את האפשרות לישון, לאכול, לנשום!! ואני כואבת את כאבך, ואין לי אפשרות לעשות דבר מלבד לחבק אותך בעדינות, להקשיב בחרדה לזעקות הכאב... ולקוות בשבילך, שיסתדר כבר... אביב נפלאה שלי, לא בעטת בי. אני עדיין כאן בשבילך - גם אם אני לא נמצאת הרבה בפורום. טעיתי. איכזבתי. פישלתי בגדול. הייתי טרודה מדי בעניינים אחרים, ופספסתי את מה שקורה לך. אני שוב מתנצלת מעומק לבי, לא התכוונתי להיעלם! אבל גם אני רק בן אדם, עם מוגבלויות מסויימות, טעויות שיפוט, ולעתים קוצר הבנה. זה לא אומר ששכחתי אותך. זה לא אומר שבחרתי להיעלם לך.זה לא אומר שהתייאשתי!! זה רק אומר ש... טעיתי... אביב יקרה, בבקשה סלחי. אמנם נעלמתי, אך לא מחוסר אכפתיות. אמנם איכזבתי, אך לא מפני ש"התעייפתי ממך", כמו שאת ודאי עשויה לחשוב! היית, עודך ותמיד תהיי המון בשבילי. כבשת לך נתח ניכר מלבי, לעד. כידוע- שטח כבוש לא ישוחרר!! את ודאי ישנה (אני מקווה כך!). אבל אני בבית עכשיו, הפלאפון פתוח תמיד - גם בלילה - ואני מחכה לך, כשתרצי ותרגישי מוכנה... אוהבת אותך בכל לבי, דפני.

דפני מדהימה שלי, זאת לא את - זאת אני !! אני בעטתי, אני סגרתי את הדלת, אני חסמתי את דרך הגישה, אז אין לך מה להתחרט, ואין לך מה להצטער, כי את היית פה, גם אם לא אפשרתי לך בטלפון, גם אם לא ראיתי אותך פיזית, שמעתי אותך והרגשתי אותך, את הכוחות שלך ואת המילים הטובות והמעודדות. ואני מתחילה באמת להתחזק ולהתעודד, ומקווה שנדבר היום, אני אתקשר, עוד מותר לי ?? שלך אביב.

אילו יכולתי... אילו יכולתי לשלוח אלייך שתי ידי הייתי עוטפת מחבקת מלטפת הייתי מחממת מקומות קרים מרגיעה אילו יכולתי לשלוח אלייך חיוכי היה זה מאיר היה משמח היה נותן תקווה אילו יכולתי להיות לידך כשקשה הייתי מנחמת מערסלת בשבילך אביב, כי את כזו... את כל אלה ועוד.. שולחת, מחממת, חובקת, עוטפת, מחייכת ומלאת תקווה ל... אחרים ועכשיו קחי כל אלה והנה תקווה גדולה בשבילך. רחלי.

רחלי יקרה, אילו יכולתי ?? יכולת וגם עשית, הושטת את היד, חיבקת וליטפת, חיממת והרגעת, וגם מעבר למסך, יכולתי להרגיש את השלוה מתפשטת, ואת הנחמה מגיעה... אלפי תודות, ואלפי סליחות שלא יכולתי להיות כאן בשבילך, אבל אני עוד אוכל. שתפי קצת במה עובר גם עליך, ואני אשתדל במלוא כוחי לענות לך ולהיות כאן בשבילך.. שלך אביב.

כשהגעתי לבית הדין הרבני, הייתי מאוד מבולבלת, זו היתה הפעם המי יודע כמה שלי, אבל ידעתי שצריך לסיים את זה וכמה שיותר מהר, אבל מי אמור לוותר משנינו על הדברים שהוא הכי אוהב בעולם. ככה מדיון לדיון אנחנו מתעקשים, ככה מדיון לדיון אנחנו כועסים וככל שעובר הזמן זה רק לרעתינו. לא היה לי הרבה זמן לחשוב, היה לי חשוב להקדיש את כל זמני לילדים שלי ולי עצמי, הבעל יושבת בדירה השכורה שלו, ואני יושבת בדירה השכורה שלי עם ילדינו אני עוזבת את הבית לדקראת הדיון כאשר אני ניפרדת מילדי בנשיקה ואילו הוא עוזב את הבית רק בטריקת דלת. הדיון המי יודע כמה מתקיים היום, אני נכנסת עומדת מול הדיינים וכמו שאני אובדת עצות ככה הם. הם לא מעמידים הרבה ברירות לבעל, אבל זה עדיין לא עוזר לי, אני מתעקשת כמו תמיד שתהיה לי קורת גג לילדים, אני מתעקשת כמו תמיד שיתן מזונות לילדים אבל כמו ארבע הקירות האלו בבדית הדין הרבני, נוסף עוד קיר אחד אטום. אני יוצאת מבית הדין הרבני כואבת ולא מאמינה למה שאני עוברת במהלך כל השנים האלו. אני מביטה לשעון ומבינה שעומדות לרשותי עוד שעתיים עד אשר יהיה עלי להוציא את הילדים מן הגן ואני מחליטה ללכת לשבת שעה קלה בבית קפה. הגעתי לבית הקפה והבטתי באנשים שישבו סביבי, חשבתי איזה סודות הם נוצרים עמם, מה יש להם בלב, מה מעיק עליהם, האם הם גם כמוני למרות היופי החיצוני שלהם, כואבים עמוק עמוק בלב? שאלתי את עצמי ``של מי החיים האלה לעזאזל? ואז, הופ שעה חלפה עברה במהירות היתי מוכרחה לזוז וזה מה שעשיתי. בדרך לכיוון החניה שם החניתי את רכבי שמעתי פיצוץ עז, פיצוץ מחריש אזניים הסתובבתי וחשכו עיני, בית הקפה אשר ישבתי בו עולה באש, מהר הבנתי ענין שהיה כאן פיגוע חבלני, הלכתי הביתה כואבת ושבורה הפעם תהיתי על גורל יכירי הניספים אשר היו לפני רגע לנגד עיני.. כבר לא שאלתי שוב של מי החיים האלה, אלא ידעתי בדיוק מה אני עושה עם החיים האלה בדיון הבא שיתקיים בבית הדין הרבני.

יפה כתבת........יפה מאד........... מקווה שהכל יעבור בשלום.... אני עשיתי את הצעד.....אחרי כמעט שלושים שנות נישואין......וזה לא קלללללללללל לא קלללללללללללללללללללללללללללללל והבדידות הורסת אותי מזה חמש שנים.....מאז התגרשתי.... והבדידות איתו......הרסה אותי לא פחות

שלום רב, עצוב שככה היו הנסיבות, אבל שמח שיצאת מזה עם פרופורציות חדשות. סיפורך מחזק אותי במה שאני מרבה להציע לנועצי (משני המינים) כשהנושא הוא הסכמי הגרושין: שיקחו את העניין כתחנה לבאות, ולא כפרק סיום. רק החזקים/ות מבינים כי הויתורים אינם איתות בוז לחולשותיהם, אלא ביטוי ליכולת ההתחדשות שלהם. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

(לבי החסיר פעימה כשקראתי ת'פיסקה האחרונה) נותרתי המומה מול המסך כשסיימתי לקרוא את מה שכתבת, אבל זה לא מנע ממני לקרוא אותו עוד כמה פעמים כדי לנסות לעכל את הכתוב... אני לא כ"כ יודעת מה לכתוב ומקווה שתביני אותי, פשוט...אני חושבת שאנחנו אף פעם לא יודעים מה יהיה הדבר הבא שיהיה, אנחנו לא יודעים למה לצפות, ואולי זה שישבת והרגשת חסרת אונים, הפיצו פתאום גרם לך להבין את כל הדברים, כאילו משהו התפוצץ שם מבפנים (אני מנסה...), ואז ההחלטה הגיעה. אולי...אני ראיתי את הורייב הליכי הגירושין (שבסוף לא באמת יצאו לפועל אבל לא משנה...) שלהם, ואני יודעת איך את מרגישה. זה לא נעים...כואב...מבלבל. מקווה שיהיה לך רק טוב !!!

אני לא יכול לשכוח איך גדפת אותי לפני שבוע (שאחנק) לא יפה!!!!!!

הייי מתוקה, מה שלומך??? דנווש תודה על הכול על העידוד,תגידי דנה אולי את באמת מוכנה לתת לי טיפה מידע על הטירונות אייך זה שם מבחינה חברתית והאם יש הבדל מבחינה חברתית בבסיס רגיל שאת כבר בסדיר? שלחו לי גם בודקת מעברים של מגב? מה את חושבת? (פדיחה, תגידי אני יצתרך בזה נשק צמוד???.) אוהבת אותך...

היי הרבה על הטירונות אין מה לספר . לי היה מאוד נחמד. הכרתי שם בנות מקסימות .וזאת למרות שגם לי היה קושי ביצירת קשרים. אבל אני חושבת שהקושי שלך ושלי שונה. אני חושבת שאצלך הוא בא מסיבה שונה. מה דעתך על כך שתשאלי כאן בפורום אם פסיכיאטר יכול לעזור לך? זה אולי הפתרון המהיר והמושלם בשבילך.אני שמעתי שזה עובד . יש כאלו שאומרים שזה הפתרון היחיד בשבילך. אני לא בטוחה שאני צודקת הרי איניני רופאה או פסיכיאטר מתי את מתגייסת? אני זוכרת שממש ספרתי את הימים לגיוס הייתי מפוחדת . כולן מפוחדות. ולמרות זאת מסתדרים . מחכה לתגובתך דנה

עניתי לך ב-3 אימיילים אני מצטערת שאני מפצלת הרבה יותר קל להתייחס לכל דבר בנפרד. תודה.

אינשם, אני חייבת לציין שאינני יודעת כיצד להגיב אלייך. את מתמרנת בין האימייל הפרטי שלי לבין הכתיבה בפורום, לפי ראות עינייך. ככל הנראה כשאת חשה שקשה לך לומר לי דברים, את משתמשת בפורום וב"קהל" הנמצא פה. כשזה דברים שאינם קשורים באופן ישיר אליי, את שולחת לי את כל האימיילים ישירות לדוא"ל, בלי לעשות חשבון, או להשתמש ב"גב" שנותנים לך החברים כאן. תחליטי, הגיע הזמן. טלי פרידמן

טלי, אני משתדלת לא לחלוק בפורום מסיבותיי שלי אני פשוט כותבת לך ששלחתי לך מיילים כדי שתדעי לחפש. אין פה משהו לחפש אני מרגישה צורך לפרוק קצת לא יכולה כאן.

שלום אביב, זו הפעם הראשונה שאני כותבת בפורום, אבל אני קוראת מדי פעם והשיר שכתבת מאוד נגע לליבי. אני חושבת שהדבר המסוכן ביותר (לפחות כך היה בשבילי) זה כאשר בתוך ההפרעת אכילה חושבים על פיתרון של מוות- אני מאוד מקווה שאת לא שם. אל תתיאשי ואל תחשבי על זה אפילו, זה מוביל רק לדברים רעים. תתני לעצמך קצת מקום לנשום, תחפסי אופציות שונות ותחזיקי מעמד בכדי לעבור את הגל. אם יש משהו שאני יכולה לעזור או לספר (על מה שאני עברתי) בשביל לחזק אותך תכתבי- אני אשמח לעזור.

היי לורי, תודה !! אני לא חושבת שיש לי הפרעת אכילה כרגע. דווקא על האנורקסיה והבולמיה התגברתי כבר. קשה לי לאכול עכשיו זה נכון, אבל זאת לא הפרעת אכילה, זה יותר הדכאון והצורך להעלם, לתפוס פחות מקום, וסתם כי רע לי בחיים עכשיו בכלל. כשאני בסדר, האוכל לא מהווה בעיה עבורי. אני משתדלת לחשוב על אופציות אחרות מהמוות, אני קצת בבלגן כרגע בחיים, תקופה די קשה עם הרבה דברים שצריך לעבור ולהתגבר ולהתמודד עימם, ולא קל לי למצוא לזה פתרונות, לא הכל תלוי בי, חלק זה דברים שלא ממש בשליטתי. אבל אני שורדת בינתיים. ובכל מקרה אני אשמח אם תשתפי גם בשבילך, אני יודעת כמה זה עוזר, השתמשתי בפורום הזה המון כדי לחזק את עצמי, ואני אשמח להקשיב ולהתייחס במסגרת הכוחות שלי, ויש כאן עוד אנשים שודאי ישמחו להגיב. שלך אביב.

שלום, לפני שעה הייתה לי המוטטות עצבים, הרגשתי מחנק,זעם גדול התפשט בי ומצאתי את עצמי בוכה בהיסטריה ומגרדת את הפנים ולא יכולה להפסיק...פוגעת בעצמי...ומכאיבה לעצמי. הזעם עצום והוא לא משתחרר והוא מופנה כלפיי. אחרי שנרגעתי טילפנתי לחברה וסיפרתי לה ,שיתפתי אותה במחשבות אובדניות שלי (רק במחשבה) למה אני רוצה שיכאב לי? איך אפשר להשתחרר מהזעם הזה? חברה שלי קטעה את השיחה ואמרה שהחשבות לא חיוביות והיא לא רוצה להיות שותפה לשיחה הזאת... הרגשתי פגועה ומושפלת.מה דעתכם? תודה

גלית, לפעמים החברים לא יודעים כיצד לתמוך. עדי

אני מכיר הרבה אנשים שכשהיו בצרה כל החברים נעלמו פעם אמר לי אדם חכם שלכל מצב יש חברים מסוג אחר יש לך חבר לדיסקוטק ויש לבית קפה ויש אולי אחד או שניים שהם חברים לנפש. מצבים כאלה מלמדים מי הם החברים האמיתיים שלך לפחות היא היתה אמיצה וכינה להגיד שהיא לא מסוגלת להתמודד עם זה ועל זה יש להעריך אותה וזה לגיטימי ,יש חברים שפשוט בורחים מתחמקים ולא אומרים כלום אני מאחל לך לעבור את המשבר במהירות וללמוד לרכוש חברים בהסתכלות שונה על החיים כך יהיה לך קל יותר בהצלחה- דוגי

אני סובל כ 20 שנה מזמני הרדמות וקימה מאוחרים ("ציפור לילה"), טיפול תרופתי במלטונין אינו מניב פרי. הנוירולוג המטפל בי מייחס את כישלון המלוטנין להפרעות של טיקים ואובססיה קומפלסיה (להלן: O.C) מהם אני סובל ברמה נמוכה הקשורות ללחץ, מתיחות ועוררות פנימית גבוהים. לפיכך הוא ממליץ על טיפול משלים בתרופות פסיכיאטריות ל'אובססיה – קומפלסיה' (מן הסתם ממשפחת הפרוזאק). אני מוטרד מהרעיון ומבקש לשמוע דעה מבוססת ומקצועית על – * ההיגיון וסיכויי ההצלחה של כיוון כזה ועל חסרונות וסיכונים אפשריים הגלומים בו וכן – כמידת הידע וכמיטב הסבלנות - על כמה שיותר מהנקודות הבאות: * האם מה שאני מכנה 'מתיחות / לחץ / עוררות פנימית גבוהה (בין סממניה: אני עצבני במצבי לחץ קלים, חסר סבלנות בעת המתנה, מסתובב בעוררות גבוהה כשאני מקבל ידיעה החשובה לי, מרבה לכווץ פנים, סובל מטיקים, מרבה בחשיבת סרק על עוולות עבר ופנטזיות עתיד) מוגדר בפסיכיאטריה המודרנית כהפרעה וכברת טיפול? עד כמה היא קשורה להפרעות של 'טיקים' ושל אובססיה – קומפלסיה והאם הטיפול התרופתי הוא פחות או יותר זהה ? * האם בעלי תסמונת O.C נוטים להיות בעלי אישיות אובססיבית כפייתית (הנוירולוג: "ברוב המקרים", אתר OCF: "רק בכ 20% מהמקרים") * האם הטיפול התרופתי – פסיכיאטרי אמור להיות קצר מועד או ארוך * מה ידוע על תופעות לואי סיכונים והתנגדויות לטיפול התרופתי ב O.C מה דעתכם על הטענות להתמכרות וליצירת תלות (וכן לנטיות לאלימות ולהתאבדות) שמיוצגות ע"י דר' הילי * רוב התרופות ל O.C דווקא מגבירות את מעבר הסרוטינין בסינפסה העצבית (הפרוזק ודומיו מונעים את שאיבתו חזרה), להדיוט שכמותי זה נראה כתרומה לעוררות ולא לרוגע. ואכן אי שקט פנימי והפרעות שינה הם מתופעות הלואי שמופיעות לפעמים אצל נוטלי תרופות משפחת ה SRI – אם כן כיצד זה יכול להיות מוצע כפיתרון לבעיותי – אנא האירו את עיני. * מהם הפרעות המיניות העלולות להיגרם (לפי האתר של OCF), אם בכלל, ע"י תרופות O.C * מה דעתכם על החלופה של נטילת תוספים טבעיים להפחתת לחץ * האם לא עדיף טיפול קוגניטיבי – התנהגותי – מהם שיעורי הצלחתו, משכו, יתרונותיו וחסרונותיו לעומת טיפול תרופתי? האם וכיצד עשוי להועיל גם 'טיפול עצמי'? תודה מראש על סבלנותכם

שמעון שלום רב, הפסיכיאטר היועץ של הפורום, ד"ר אבני, ישוב מחופשתו ב-12 באוגוסט. בברכה, טלי פרידמן

טלי היקרה היי . שני דברים .א. אני יודעת שאת נהדרת .. עוזרת , ונימצאת בשביל כולם כל בזמן , ועל זה אני מברכת אותך בישר כוח ! ב. בקשה ? רציתי שתעזרי לארגן את כל אנשי הפורום הוותיקים והחדשים (כמוני ) בקשר לאביב שלנו . רציתי שתתני קריאה לכולם ,לפתוח עץ מיוחד ויפה שיתן לה שאיפת חמצן גדולה . ושכל מי שאוהב אותה ,יכתוב מישפט אחד , של אהבה ועידוד , מכל הלב אליה . היא זקוקה לנו ואנו נוכיח לה שאנו כאן איתה באהבה בי ח ד . מה דעתך ? על זה . ויוי.

וואו... האמת היא שנכנסתי לכאן, כדי להשאיר המשך להודעה הקודמת שלי כדי להסביר וראיתי את ההודעה שלך ויוי, ופשוט נחנקתי מדמעות, אז קודם כל אלפי אלפי תודות מכל הלב, ההודעה שלך כבר נתנה לי שאיפת חמצן ענקית ומדהימה, גם זאת וגם הקודמת. ואני אשאיר בכל זאת את המשך ההודעה למטה משורשרת לשיר, כדי שגם אף אחד אחר לא יפספס ולא ידאג, כי אני בסדר, ואני אשמח אם תקראי. שלך אביב.

כן

ויוי, קודם כל אני רוצה לומר שאת אדם מקסים... מרגש לראות כיצד את חושבת על החברים בפורום ומנסה למצוא דרכים לשפר את מצבם. לגבי הרעיון של פתיחת "עץ עידוד" לאביב, זה תלוי בכם. אני מזמינה אותך לפתח את היוזמה שהעלית, ולעשות איתה ככל העולה על רוחך. יישר כוח! טלי פרידמן

את ממש מקסימה! אני אשמח להשאיר הודעה. ואני חושבת שאביב שווה את העץ הזה. אחרי הכל היא ותיקת הפורום! חיחי...זה נשמע מצחיק.

שלום רב. לפני שבוע נפרדתי מחבר שלי אחרי שלושה חודשים חבר ראשון אני כעת בת 19 זה נראה לי מאוד רחוק ומאוחר חבר ראשון בגיל כזה שמחתי נורא נתתי תנשמה חשבתי באמת יש משהו שסוף סוף אוהב אותי, מסתבר שלא זה היה סתם להעביר את הזמן, אני בוכה ובוכה תבינו אני יודעת שיש עוד דגים בים אבל קשה למצוא דגים. למה זה ככה ?האם יש סיכוי שאני ישאר בודדה תמיד בלי אף אחד? גם ככה אני בודדה אין לי משהו חברות, אבל מה עם חבר זה שונה נכון???????????.

אל תדאגי, חמודה את באמת צעירה, חבר בגיל 19 זה לא מאוחר כלל. הרבה אהבות נגמרות בכאב, אני בטוחה שתתגברי. תהיי חזקה, מותר לבכות אך לא לשכוח לחזור לחיים. בהצלחה

כן צודק חודש זה לא הרבה כלל אבל הבעייה שלי היא כזו כמו שציינתי שקשה לספר לכול אחד לך זה אחרת באמת. תמיד אני אומרת לעצמי מה שהיה היה אבל יום ועוד יום עובר ובינתיים הפחדים גוברים, אני מפחדת מבעיות חברתיות בצבא קשה לי לווצר מערכות קשר אם אנשים אייך מנסים להתגבר ולהשתנות???

נטעלי שוב שלום אני לא יודע להמליץ לך כיצד להתגבר ולהשתנות. אין לגבי זה כלל ברור וידוע, ומדובר בדבר אישי מאוד שצריך להתאים לך, ודורש לכן היכרות אישית איתך. כפי שכבר ציינתי, חודש אומנם אינו זמן ארוך, אבל אולי כדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי קצר לתקופה הזו. אני מאמין שתוכלי אפילו במספר פגישות בודדות להיעזר. זה לפחות יוכל להפחית מעט את החששות לקראת העתיד הלא ידוע. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי מה שלומך זו אני נטעלי דברתי איתך לפני מספר ימים על תהליך הגיוס שלי שמתקרב ואני נורא מפחדת שארגיש ויתיחסו אליי כמו תמיד , אמרתה שזה הזדמנות טובה להשתנות אבל אין אני לא מצליחה זה קשה פתאום להשתנות זה יותר כל בלהגיד אני יעשה אבל כשזה מגיע אני לא מסוגלת להשתנות דוגמא: יש פעמים שאני קשוחה לאנשים פשוט כך אבל בגלל הפחד שפתאום יצחקו או יגידו משהו שלא היה לי מה לענות מפחד או מבוכה, או שאני מראה את עצמי כאילו הם לא מענינים אותי..... ההתנהגות הזו שלי מאוד מפריע לי יש לי עוד חודש לגיוס לא רוצה להיות כך תמיד אני אומרת אני ישתנה כשזה מגיע אני אותו דבר דוגמא שהיתה בעבודה לא מזמן אנה אנה אנה תעזור לי אני במצב כול כך קשה ומפחיד ..... תודה לך

נטעלי שלום אני לא אמרתי שאת שצריכה כעת להשתנות. המצבים החדשים שיווצרו עשויים להציב בפניך הזדמנויות חדשות, שאולי יביאו לשינוי גם אצלך. הפחד שלך מובן וטבעי, ומידה מסויימת של לחץ חשובה כדי שתהיי מוכנה גם לקשיים שיש בתהליך הגיוס. אינני יודע אם אני יכול לעזור לך בעצה מאוד "חכמה". נסי לדבר עם אנשים ואולי כאן בפורום על הדברים שמפחידים ודרך השיחות הללו תוכלי להיעזר ולהתכונן יותר טוב. חודש זה לא הרבה והוא בוודאי יעבור מהר. בהצלחה אורן

כול כך עצוב וקשה אין לי מילים מהיכן להתחיל אפשר להתחיל במילה ושליש אנה עזרו לי אני במצוקה רצינית,לא מפסיקה לבכות הדרך הטובה להשתחרר זה הים שגם פעם בשבוע... הספור הוא כזה אני חיילת התגייסתי לפני 3 חודש ומי אותו יום שהתגייסתי אני לא מוצאת את עצמי , אני מרגישה שמדברים אליי צוחקים אליי עוף מוזר,אני בקושי מסתובבת בבסיס אם אנשים אני רוב הזמן לבד מפחדת לצור קשריים מדחייה מפחדת לדבר שיצחקו או שיחשבו שאני איזה טיפשה מרגישה בודדה כולם שם צוחקות מדברות ואני יושבת בצד ומקשיבה כשכולם הולכים אני נשארת לבד הרי לא מזמינים אותי שאני יבוא.....הספור עוד ממושך מרגישה שכולם שונאים אותי אנה עד שיעזרו לי בצבא כי בקשתי בקשת עזרה אנה עזרו לי תודה

הסובלת שלום האם את כעת במסגרת קורס או שכבר שובצת בתפקידך הסופי? במידה ואת עדיין בתהליך הכשרה הקושי הוא פעמים רבות טבעי, כיוון שיש הרבה חוסר וודאות וחוסר קביעות. אם זה התפקיד שאליו כבר שובצת אז הסיפור כבר קצת שונה. השאלה האם מדובר בקשיים של התחלה שיעברו מאליהם תוך זמן, או שזה דבר שכדאי לטפל בו מיידית. במצב שאת מתארת חשוב לקבל תמיכה. זה יכול להתחיל מהבית, חברות וכדומה, אבל אם זה לא מספיק יתכן שאת זקוקה לעזרה מקצועית. אני יודע שיש סטיגמות על הפניה לקב"ן בצבא, אבל חלק מהסטיגמות כלל אינו מוצדק. לצבא יש מערכת של ייעוץ וטיפול פסיכולוגי ויתכן שכדאי לך להיעזר בהם. תוכלי אולי לפנות לרופא היחידה ולהתייעץ עימו בנושא. הכי חשוב שלא תישארי לבד עם התחושות הללו ואז לפחות ניתן יהיה לעבד אותן ולחשוב כיצד להמשיך הלאה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני כלכך מזדהה איתך. גם לי זה התחיל מהתירונות ואחר כך בבסיס הייתה הרגשה ופחד שאני לא יכולה להסתדר או לתקשר אם אף אחד. האם זה משהו שקורה לך תמיד? אחרי הצבא התחלתי ללמוד באוניברסיטה אך גם שמה היה לי קשה.לא הצלחתי ממש לתקשר אם הבנות אך אם הבנים חופשי. אחרי חודשיים עזבתי. את יפה, את חכמה ובדרך כלל מסתדרת אם כולם אך פתאום כשבאים למסגרת חדשה של אנשים אז כל הבטחון יורד. אני מציעה לך לנסות אולי לעבור בסיס ואם לא עוזר אז לדבר אם מישהו שיכול לעזור לך אך מחוץ לצבא. אני אף פעם לא בטחתי בצבא כי כתסיימי את השרות אז זה עלול להופיע לך בתיקים האישיים שלך. ואם תרצי לדבר איתי אז אני מוכנה לעזור. שלחי תשובה ליאת

הצרחה הפנימית הזאת הכאב הנוראי בלב שאוכלים כל חלקה שעוד קיימת בולעים איבר פנימי אחר איבר מענים ומייסרים לא מרפים לרגע לא עוזבים לשניה התנחלו אצלי בגוף ובלב השתלטו על כל מה שהיה שם ומסרבים להסתלק כמו אבן שחוסמת את האויר חונקת את הנשימה לא נותנת לאויר להיכנס לא מרשה לכאב ולפחד לצאת ומתחת לאבן קבור מטען נפץ פנימי שמשתולל רוצה להתפוצץ כבר ולהשתחרר ובינתיים כלוא שם ולוחץ על הכל אם האבן היתה קצת מתרסקת אם קצת היה אפשר לפנות את הדרך מטען הנפץ היה מתפרץ והייתי יכולה לצרוח והייתי יכולה לבעוט ואולי אולי גם הייתי יכולה קצת לנשום קצת לאכול קצת לישון וקצת קצת לנוח אבל האבן מסרבת להתמוסס והגוף כבר לא יכול לשאת והנשמה רק צורחת בלי קול בכלל ואני כבר לא יכולה יותר לסבול אז במקום לבעוט כי אין כוח אני מבקשת שיבעטו בי ואותי כי אולי המכה מבחוץ תעזור לשחרר כבר את המטען שאי אפשר לסחוב לבד זה בלתי אפשרי להמשיך ביחד זה יותר מדי קשה להעמיס רוצה קצת הקלה מהכובד הזה רוצה לצרוח מבפנים ולא יודעת איך להעלים אז רוצה לגרום לאבן להרקב כבר לא נותנת לה אוכל לא נותנת לה מים לא נותנת לה חמצן כדי שתמות כבר ובדרך מתה בעצמי וההקלה והמנוחה הגיעו ואין יותר דרך חזרה והסוף המיוחל פה עדיין אי אפשר לנשום אבל עכשיו גם כבר לא צריך עכשיו באמת נרקבים מתחת לאבן לא פנימית מתחת לאבן שיש חיצונית.

חכי לי בבקשה אל תלכי אני צריכה לדבר איתך......

אז ככה... על זה נאמר בבוקר ולא על ידי, לא כי לא חשבתי על זה, רק כי לא היה לי האומץ - "הטיפול הצליח אבל החולה מת", הבולמיה נעלמה, אבל גם הבחורה הבולמית איננה, האבן הפנימית התרסקה, אבל גם אני כבר לא פה. אבל לא, אני לא מתה, ואני לא מתכוונת למות, נכון שאמרתי שאני רוצה למות, אבל בעצם אולי אמרתי בזה, שאני צריכה שידאגו לי ושישמרו עלי עכשיו, אולי זאת הצעקת הצילו שלי בעצם, ואולי זאת הדרך המפגרת שלי לחשוף את הכאב ולשתף בו ולנסות להראות עד כמה הוא מייסר ולא מאפשר לי לחיות ולנשום ועד כמה הוא חונק, עד מוות. ונכון.. אולי עכשיו אני בסוף הדרך, בחור שחור, בקצה המנהרה, על סף התהום, אבל.. תמיד אפשר לנסוע אחורה או לעשות סיבוב פרסה ולא גם זה לא קל, גם לזה צריך כוח וזמן, וגם את זה צריך לעשות בקצב שלי ובדרך שלי, ואולי חוזרים אחורה ונסוגים חזרה ושוב מתקדמים קדימה, אבל אפשר וצריך לנסות לפחות, ולקוות שנצליח ביחד אכן להתרומם מהקרקעית. ודווקא עכשיו אני מעדיפה לראות בזה שהשארתי כאן את השיר הזה, למרות שהוא קשה, למרות שהוא צועק הצילו, למרות שהוא מראה עד כמה אין לי חמצן וכוח, סימן חיובי איכשהוא, סימן שהאבן כן קצת מתפוררת, והדרך החוצה לכאב וליסורים כן קצת נפתחת, והחסימה קצת משתחררת, ואפשר לשתף ואפשר להוציא החוצה את הדברים הקשים הללו קצת ולהקל על עצמי קצת ואני מקווה שאני לא טועה ואני מקווה שאני לא מנסה לראות בכוח סימן חיובי במקום שהוא לא קיים, אבל גם אם כן - זה נותן לי תקוה. אביב.

התחפרות כל לילה להתחפר... להתחפר פן יפלו פצצות. התחפר כדי להציל את עורך. התחפר בחול. התחפר, אם יש צורך,בסלע. התחפר למען הנצחון הארור.

אבןל לעולם אינה נרקבת, אבן מתפוררת, מתאכלת, עם טיפה של מים ועוד טיפה, ועוד הרבה טיפות, בהן מושקה, אט אט, נקדח החור, נפער, ונפתח, ונותן לכל הרוע לצאת, להיזרק אל הפח. לא חייבים בכלל לתת לו להתפוצץ, אפשר פשוט לשים לזה קץ, ע"י שטיפה הגונה, של מים חיים, אהבה רחמים ורצון לחיות, רצון לשרוד, ולו רק למען האחרים. להבין שאני חשובה לאחרים, להבין שחשובים חיי הצעירים, לבנות ולשמוח, לגדול ולפרוח. להביא חיים חדשים ולהקשיב לרחשים. ובסוף להבין שאני, הכי חשובה ל...עצמי אז יש קצת סרחון נכון, אז מה? למה להפוך הכל לשממה? בכל מקום תמצאי משהו רקוב, לפעמים מרקיבים אותו בכוונה. לא בוכים על חלב שהחמיץ מחלב חמוץ עושים גבינה כי תמיד יש מחזוריות כזו בטבע, או בנפש האדם. כדי לפרוח, ללבלב, לא מספיק הצבע, צריך קצת זבל, קצת סירחון, וקצת יזע ודם. ואחר כך קוטפים ברינה.

ראיתי שאת כאן מה שלומך? עובר עלי יום נורא...

לא היו אילו הכוונות שלי בחיים לא זילזלתי בך טלי אולי פגעתי בעניין רגיש,אבל זו לא הייתה כוונתי אני מצטערת אציע לך להתעלם ממני אם זה מה שיעשה לך טוב אין צורך להתייחס אליי. אני בקושי עושה את זה לעצמי. ואני מתכוונת לזה.

לו האדמה יכלהל פעור את פיה ולבלוע אותי... גם אם לא לאורך זמן לפחות לעכשיו... אמרת שם משפט בטעות,אני מניחה שנפלט שמאוד נגע בי,במי שאני "את סתם בן אדם שהצליח לגעת". אני מאמינה שהמילה "סתם" יצאה ממך בטעות... בעיני היא רבת משמעות כ"כ...

היי. הופנתי לפורום הזה ע"י ידיד שלי,הוא הפנה אותי אליך ואמר שיתכן שתוכלי לעזור לי. אני נערה בולמית,בת 18,כבר 3 שנים. במהלך בתקופה הזו התנדנדתי בין בולמיה לאנורקסיה,כלומר או שאכלתי והקאתי ,או שצמתי ימים על גבי ימים. לאחרונה אני קצת יותר בסדר,ואני מקיאה פחות (פעם ביום או כמה ימים,במקום כמה פעמים ביום) אך עם זאת אני מתחילה לחזור לבולמיה שוב,ואני מפחדת ליפול. אני רוצה לטפל בזה,אבל אין מי שיעזור לי בעניין,ולמרות שאמא שלי יודעת הצחלתי לגרום לה לחשוב שאני בסדר,כבר לפני חצי שנה. היא דיי מונעת ממני ללכת למישהו מקצועי כדי שאני לא אפגע לעצמי בגיוס,ובגלל זה אני לא מטפלת. לפני כ 5-6 שנים עברתי התעללות מינית מצד שכן שלי,שהיה מבוגר ממני,וזה כנראה מה שהפיל אותי לבולמיה,ועכשיו אני נמצאת בתקופה ממש גרועה כי אני מתחילה להיזכר בזה רק השנה. בכל אופן,קצת נסחפתי... מצטערת שהעמסתי הכל בהודעה הראשונה... רק רציתי לשאול אם תוכלי לעזור לי,והאם יש אפשרות שאני אוכל לטפל בלי ידיעתה של אימי (עברתי גיל 18) והאם זה ימנע ממני לשרת בצבא.. מקווה לקבל תשובה שקד

שקד שלום רב, באופן עקרוני את יכולה ללכת לטיפול ללא ידיעתה של אימך, אך צריך לחשוב האם זה נכון, ואולי אחרי שתתחילי את הטיפול תשקלי את העניין יחד עם המטפל/ת שלך. הבעיה היא כיצד תלכי לטיפול ללא ידיעתה? טיפול פרטי עולה הרבה כסף בד"כ. לא הייתי ממליצה לך כעת על טיפול ציבורי כיון שתאלצי להפסיק אותו לכשתתגייסי. באופן כללי, ברור שההמלצה שלי עבורך היא ללכת לטיפול, כיון שאת עצמך מעידה על כך שזו תקופה קשה, שבה עולות חוויות קשות מהעבר וככל הנראה משפיעות לרעה עלייך. מבחינת הסיכוי להתגייס, זה מאד תלוי במצב הבולימיה שלך ובמצבך בכלל. בברכה, טלי פרידמן

המון זמן לא הייתי... מעבר הדירה בוצע בהצלחה, ההתחברות לאינטרנט קצת פחות... רק עכשיו הצלחנו לפתור את כל הבעיות. העיקר- עכשיו אני כאן. לא גלשתי עדיין להשלים את כל הודעות הימים האחרונים - יש יותר מדי ואני לא אספיק - אבל ראיתי מעט מאוד שמות מוכרים! משהו לא בסדר? מה קרה? איך נשארתי כל כך מהר מחוץ לעניינים..? אורה - את בודאי עסוקה מעל הראש... מקווה שאת נהנית במקום העבודה החדש. תני סימן מדי פעם, אני מתגעגעת!! ללה - אני לא יודעת אם את עדיין בארץ, בכל מקרה מקווה שתעשי חיים, תטיילי, תראי נופים ואנשים חדשים, ושמרי על עצמך... רחלי, נועה - נעלמתן קצת... השמיעו קול? בבקשה? אביב שלי, לך אני דואגת במיוחד... אני אנסה להתקשר הערב, מקווה להשיג אותך. אוהבת ומתגעגעת!! דפני.

הי דפני, מזל טוב על הדירה החדשה. האריזה זה החלק המבאס, אבל לפרוק ולסדר מחדש זה דווקא כיף! תהני בסידר מחדש (יכול מאוד להועיל!) אני עוד בארץ. הטיסה ביום רביעי ככה שעד יום שלישי אני עדיין בעבודה. מבטיחה להפרד לפני :-) בינתיים שיהיה לך יום מצויין!

מזל טוב, שמחה בשבילך ומרגישה את ההתרגשות גם דרך צג המחשב. מאחלת לך כל טוב והרבה הצלחה. כן, קצת נעלמתי, היו לי שבועיים לא קלים ולדעתי גם השבוע הקרוב יהיה קשה במיוחד (כתבתי לשרה, שכן הבולמיה, ההקאות, הנגיעות בטיפול בעניינים כואבים כל כך - וזוהי רק ההתחלה - ועדיין הכל בסימן שאלה גדול). אספר קצת, מקווה להכנס קצת יותר. התגעגעתי לשמך כאן, וגם של אביב (את שמן של ללה, נועה ואורה אני מכירה, טרם הספקתי להכיר כאן). אני מקווה שמעתה תכנסי קצת יותר (אני לעיתים צופה מהצד). ושוב כל טוב ולהתראות. רחלי

היי דפני, אני בסדר.. מתגעגעת אביב.

לדפני המתוקה שחכת אותי? אולי את לא היית חייבת אני נורא התגעגעתי אלייך את היית המון חסרה לי ופה בכלל בפורום. תרשמי מדי פעם אני רושמת לך המון.... כנראה שלא היית כמו שציית

שלום! אני סובלת מבולמיה קרוב ל4 שנים,בהקאות יומיומיות . אבקש עזרה.

מ' שלום לך, תנסי לספר קצת על עצמך בקצב שלך? עדי

שלום ! כמו שאמרתי אני חולה קרוב ל4 שנים ופשוט אני צריכה עזרה ולא יודעת למי לפנות

שלום רב לכולם. לאחר העדרות קצרה עקב חופשה שבתי לעקוב אחר הנעשה בפורומים. לצערי נתקלתי בפורום במספר דברים שאינם מקובלים. אני לא ארשה העתקה של הודעות. כל הודעה מועתקת תמחק מידית. איני מבין מה החוכמה הגדולה בלהעתיק הודעות של גולשים אחרים או של יועצים בפורום, אך אם זה עושה מישהו מבסוט, אז שימצא לעצמו מקום אחר לעשות זאת. לאבי פלדמן - איני יודע מי אתה או מה רצונך. מבנה הפורום ישאר כמו שהוא ואם זה לא מוצא חן בעינך, אתה יותר ממוזמן לא להכנס אליו יותר. כל הודעה שלך בהקשר הזה תמחק מידית. במידה ושוב פעם יחזור על עצמו הצפה של הפורום בהודעות בשמך, ישנם גם דרכים נוספות, פחות נעימות לפתור את זה. ולכל שאר הגולשים של הפורום. אנא השתדלו להתעלם ממפריעים למיניהם. אני מבטיח שהודעות שמטרתם רק לעורר מהומות ימחקו מידית. יום נעים לכולם.

הוא מופיע גם בשמות אחרים, דורה. ב. ועוד, שולח קישורים לאתרי פורנוגרפיה, ועוד. נא ראה פורום הלם קרב, אם דרור עדין לא הספיק למחוק את זה.

הספקתי למחוק את ההודעות. בפורום הלם-קרב אנחנו מצליחים להתגבר על ההפרעות בכוחות עצמנו. אני מציע גם למשתתפים כאן להימנע מתגובה על הודעות מסוג זה. דרור גרין

יש לציין שמה שכתב היה חיוני בהחלט! טוב שיש מישהו שבא לעשות כאן קצת סדר! תודה!

לראות שהשכנים בסדר שבוע טוב

להגיד לך היי, ולשאול לשלומך? ולהגיד שהשכנה בסדר.

בוקר טוב.

היי ניר למה בוקר? אני כאן מצפה לך...

שלום, רציתי לברר על תרופה מסוימת בשם "lamiktal" .ברצוני לברר מה הן ההשפעות של תרופה זו? האם זו נחשבת תרופה חזקה? ומה הן תופעות הלוואי שלה? אודה לכם אם תתייחסו לשאלתי

ליאור שלום רב, הפסיכיאטר היועץ, ד"ר אבני, יחזור מחופשה ב-12 באוגוסט. בברכה, טלי פרידמן

התמודדות במצבי דחק מיום שהמצב הבטחוני החל להדרדר, פנו אלי ידידים ומטופלים רבים בשאלה דומה: איך מתמודדים עם הלחצים ועם הדאגות. חלק מהם הביע רגשות של כעס ואכזבה עצמית מדרך התמודדותם. ניראה שהם חששו מאובדן שליטה. לפונים אלי אני מסביר, שלפני שמיישמים שיטות להפחתת מתחים, ישנה חשיבות מרבית להבין את משמעות התסמינים הגופניים והנפשיים, המופיעים במצבי דחק. למה זה קורה לי? תגובות גופניות ונפשיות במצבי דחק הן נורמליות ושכיחות אצל כל אדם נורמלי. תגובות אלו קשורות לאינסטינקט קדמון המלווה אותנו עוד מתקופת שוכני העצים - אינסטינקט ההשרדות. כאשר אדם ניצב בפני מצב המעורר בו תחושה של סכנה, גופו מפריש הורמוני חרום, שהידוע ביניהם הוא האדרנלין. עליה ברמת האדרנלין בדם עוזרת לנו לגייס אנרגיה לצורך מלחמה או מנוסה. בשעה כזו, תפקודנו משתפר ואנו מסוגלים לבצע פעולות, שבמצב של רוגע לא היינו מסוגלים לבצען. בעת שהורמוני החרום מופרשים בעוצמה גבוהה מדי, תפקודנו פוחת ואנו מרגישים לעיתים אובדי עצות ופחד מפני אובדן שליטה. נבחן עתה את התגובות הגופניות והנפשיות השכיחות בעת חרדה, שרבים כה סובלים ומפחדים מהם, וניווכח עד כמה הן תרמו להשרדותם של אבותינו הקדמונים. פעימות לב חזקות. הלב דומה למנוע של מכונית, המזרים דם וחמצן לכל אברי הגוף. במצב סכנה, הגוף זקוק לתוספת אנרגיה. לכן כאשר אנו חוששים מפני סכנה חמורה, הלב מחיש את פעימותיו. אדם הסובל מפעימות לב עקב חרדה, חשוב שיעבור בדיקות גופניות מתאימות. במידה ולבו נמצא בריא, אין לו מה לחשוש מפעימות הלב החזקות. הן אינן מסוכנות. הן דומות לפעימות לב חזקות בעת התעמלות או בעת ריצה מהירה. קוצר נשימה. בעת בהלה נשימתנו נעתקת באופן טבעי. כלומר, אנו קופאים במקום ונשימתנו נעצרת למספר שניות. אם הסכנה נמשכת, אנו עוברים לנשימות שטחיות, הגורמות לתחושה של קוצר נשימה. עצירת הנשימה עוזרת לחיות היער ולאדם הקדמון להסוות עצמם בפני טורף מתקרב. עצירת הנשימה מקטינה סיכוי שהטורף ישמע ויריח את הנשימות, או יבחין בתנועת בית החזה. רעידות בידים או ברגלים. כאשר אנו נבהלים, שרירי הגוף מתכווצים, במטרה להכין אותנו לקראת תגובת "מלחמה או מנוסה". במידה ולא נלחם ולא נברח, השרירים מתעיפים מהמתח הגבוה בו הם מצויים. שריר עייף עלול לרעוד מהמאמץ. זעה מוגברת. כיוון שהלב פועם במהירות ושרירי הגוף מכווצים, נוצר חום פנימי. הגוף מצנן את עצמו בעזרת זעה. כתוצאה מכך, לפני ביצוע פעולה שאנו חוששים ממנה, אנו נוטים להזיע. שלשול והטלת שתן תכופה. נטיה לשלשול והצורך לרוקן את שלפוחית השתן לעיתים קרובות מאד, הנם חלק מתופעות מצב החרום התורמות להשרדות. אין ספק, שיותר קל ויותר נוח להלחם או לטפס על עץ לאחר שרוקנו את הגוף מהפרשותיו. נוסף על כך, במידה ובעת הקרב נקבל מכה בבטן, מעיים גדושים ושלפוחית מלאה עלולים להתפוצץ ולגרום להרעלה פנימית. מובן שחשוב לשלול בעיה גופנית העלולה לגרום לשלשול או להטלת שתן תכופה. צמא. רבים מהאנשים הסובלים מחרדות, לא יוצאים מפתח ביתם ללא בקבוק מים. מצב חרום גופני גורם לתחושת צמא, כיוון שרוב מערכות הגוף מצויות בפעילות יתר וחום הגוף עולה. הפרעות בשינה. במצב חרום, "לא ינום ולא ישן שומר ישראל". הורמון האדרנלין מעורר את הגוף כמו קפה חריף. גם בעת שנחוש עיפות רבה, נתקשה להרדם, נתעורר מוקדם בבוקר או ששנתנו תהיה לא רגועה. במצב כזה, מומלץ להמנע, ככל האפשר, מלקיחת תרופות שינה, הגורמות לתלות ולשיבוש במחזור השינה הנורמלי. רגישות לרעש. בעת מצב סכנה ביער, האדם נעשה ערני, וכל רשרוש קל יקלט בחוש השמיעה. בחברה המודרנית, כאשר אנו חוזרים לביתנו לחוצים וחרדים, רעש הילדים או עצמת מקלט הטלוויזיה עלול לעצבן אותנו. הפרעות בריכוז. בעת חרדה, אנו מתקשים לקרא, לצפות בסרט או לנהל שיחה ארוכה. מוזר לחשוב, שהפרעות בריכוז תרמו להשרדותנו ביערות העד, אך ניווכח שהן תרמו לכך רבות. כושר הריכוז מאופיין בשתי צורות: ריכוז ממוקד וריכוז מפוזר. התופעה דומה לזרקור המכוון לעבר במה. ניתן להאיר את השחקן הראשי כאשר סביבו חשוך, או ניתן להאיר את כל הבמה. כאשר האדם הקדמון מצא שורש ורצה לבחון אם הוא רעיל או לא, תחילה היה עליו להתבונן סביבו ולבחון אם אין כל סכנה נשקפת. כאשר הוא נוכח לדעת שהסביבה נקיה מסכנות, הוא נרגע ולכן רמת האדרנלין בדם פחתה. במצב כזה, לבו פעם באיטיות, שריריו רפו, וכושר הריכוז נעשה ממוקד. אם לפתע ישמע רעש מאיים, רמת האדרנלין בדם תעלה, קצב פעימות הלב יואץ, השרירים יתכווצו והריכוז יתפזר לכל עבר. גם אם האדם יזהה זאב בודד ניצב מולו, אסור לו למקד את הריכוז בזאב, כיוון שרוב חיות הטרף מתקיפות בלהקות: אחת מלפנים ושתיים מאחור. מחשבות טורדניות. כאשר אנו במצב של חרדה, מחשבות טורדניות מציפות אותנו. לעיתים המחשבה הטורדנית ממוקדות בנושא המטריד אותנו ולעיתים המחשבות קשורות לפחד מהפחד. כלומר, אנו מפחדים מתופעות החרדה עצמה. לדוגמה, אנו חרדים מפעימות הלב, שמא יגרמו להתקף לב, או מסחרחורת, שמא תגרום להתעלפות. ביערות העד, מחשבות טורדניות על טורף חדש שניראה באזור, תרמו לזהירות יתר ולהכנת "תוכנית מגירה", למיגורו של הטורף. מה לעשות כאשר זה קורה לי? אינסטינקט הישרדות כפי שהוצג כאן, דומה לתוכנת מחשב, שהוחדרה לדיסק הקשיח בתחילת עידן המחשבים. בעת שהתוכנה הוחדרה, היא היתה מאד חיובית ויעילה, אך במהלך השנים נוספו תוכנות מהירות ויעילות הרבה יותר. אין אפשרות למחוק את התוכנה הישנה. בכל פעם שאנו חרדים אינסטינקט הישרדות פועל. אני סבור, שישנה חשיבות שכל אדם יהיה בקיא בשיטות פסיכולוגיות לעזרה ראשונה נפשית, כשם שכל אדם, בן תרבות, חייב לדעת שיטות בסיסיות בעזרה ראשונה גופנית. כיוון שהבנו, מהסעיפים הקודמים, שתסמיני החרדה קשורים לעליה ברמת הורמוני החרום בדם, יש צורך ליישם שיטות פסיכולוגיות המורידות את רמתם. נשימות מרגיעות. השיטה הפשוטה והמהירה ביותר להורדת רמת האדרנלין בדם, היא בעזרת מספר נשימות, מעט יותר עמוקות. הקצב המומלץ הוא: שאיפה קצרה ועמוקה, עצירת הנשימה למספר שניות כדי לאפשר לחמצן להספג ונשיפה ארוכה ואיטית, במטרה לרוקן כליל את הראות. שתים שלוש נשימות בקצב כזה, משחררות תחושה של חנק, מפחיתות את קצב פעימות הלב, משפרות את כושר הריכוז ומרגיעות מאד. חשוב ללמוד לבצע נשימות מרגיעות אלו, גם בנוכחות אנשים זרים, מבלי שהם יבחינו שאנו נושמים בקצב השונה מהרגיל. הרפיית שרירי הגוף. כאשר שרירי הגוף מכווצים, וכתוצאה מכך אנו חשים ברעידות בידיים או ברגליים, אפשר להרגיע את השרירים ובכך להפסיק את הרעידות על ידי ביצוע תרגיל של כיווץ ושחרור האברים המכווצים. שינה רגועה. הפרעות בשינה עקב מצב דחק, מטרידות מאד. במצב כזה האדם עושה מאמצים רבים להרדם. לצערו, ככל שהוא רודף אחר השינה, כך היא בורחת ממנו. הדרך להתמודד עם הפרעות בשינה מתחיל בהפסקת ההשתדלות להרדם. במקום להלחץ מנדודי השינה, אפשר להקשיב למוסיקה שקטה, לצפות בתוכניות בטלוויזיה או לשחק במשחקי מחשב. למי שיש קלטת הרפיה יאזין לה בלילה מספר פעמים, ובכך גופו ישקע למצב של רוגע. ניתן להשוות האזנה לקלטת הרפיה במשך שעה לשעת שינה. אשמח אם קוראים ישתפו אותנו בשיטות שעזרו להם להתמודדות עם מצבי דחק.

אותי מרגיעה הטלויזיה בזמני דחק וחרדה . אני פשוט מזפזפט בyes ומיתוך מיבחר ערוצי הסרטים תמיד יהיה משהו טוב שיגרום לי לישקוע לתוך עולמו ולישכח איפה אני ומה קורה איתי . כמו כן אוהבת במיוחד להאזין למוצרט ויש אחרי זה שיפור ניכר אצלי . ויוי.

בת 56. בד"כ בריאה, אבל נוטלת חצי כדור נגד תת-פעילות של בלוטת התריס. אישה מאד רגישה. כל דבר קטן מטריד את מנוחתי. לעיתים קרובות חשה כאילו מכים אותי בכל גופי. לפני מס' ימים נסעתי במונית, המזגן לא פעל וחשתי מחנק. מהן הסיבות לתופעה זו? האם ניתן לעשות דבר מה כדי להקל עלי? תודה מראש!!! לידיה

היי לידיה , את חשה תחושות של חרדה שבאים לידי ביטוי בתחושת מחנק או כמו "מכות בכל הגוף " . תנסי להיזכר באירועים או מיקרים שמפריעים לך בזמן האחרון . את כל כך מנסה לסלק את אותו אירוע מחיי היום יום שלך , וזה בכל זאת מופיע על ידי תת ההכרה בצורת מחנק תחושת לחץ ואין אויר . איך את מרגישה עכשיו ? אני מקווה שעזרתי . ויוי.

ויוי סליחה שאני מתערב אבל דיאגנוזה משתי משפטים שכתבה הגברת זה לא כצת מוגזם ????

שלום רב! אנא השיבו לשאלתי, זה חשוב עבורי!

לידיה שלום רב, ראשית הייתי ממליצה ללכת לבדוק האם אין מקור פיזיולוגי לתחושת החנק. במידה וכל הממצאים תקינים כדאי ללכת לייעוץ פסיכותרפויטי, ייתכן ומדובר בהפרעת חרדה כלשהי, או כל מצב נפשי אחר, שבשבילו קיימים הפסיכותרפיסטים...כדי לסייע לך להבין ולהתמודד עם מה שקורה לך. בהצלחה, טלי פרידמן

שלום לכולם אני נוסע בעוד יומיים לכנס מקצועי בארה"ב. ביומיים הללו אנסה לענות לפניות ולאחר מכן אחזור לייעץ בפורום לאחר ה 15 באוגוסט. להתראות אורן

וכנס פורה. דרור

ותשתדל גם להנות קצת, בכל זאת זה ארה"ב... :) טלי פרידמן

ו...תודה :)

מצטרפת לדברי כולם.. תהנה, ותחזור חכם יותר :) ענבר

חכם יותר? חוצפנית אחת אורן הוא החכם בכולם.

ותיהנה. ממני.

אני מתארת לעצמי שגם הפסיכולוגית המקסימה שלי תהיה שם,כי גם היא אמרה שהיא נוסעת לכנס.. ובנתיים אני אשתדל לעבור את השבוע הזה מבלי הפגישה השבועית שלנו. אני מאחלת לכולכם (אנשי המקצוע) שיהיה לכם טוב ושתצליחו לנוח קצת ולחזור בכוחות מחודשים... אלינו.. המטופלים שלכם:-) ועד שתחזרו..... ביי

שיהיה בכייף, יוסי אברהם

תודה לכל המברכים. אני בהחלט אנסה ליישם את כל ההמלצות. להתראות אורן

תופעות לואי כעבור כמה זמן משפיעה? וכד

תופעת הלוואי העקרית והמסוכנת,היא ירידה ברמת הכדוריות הלבנות... ז"א פגיעה במערכת החיסון. יש לערוך בדיקות דם קבועות לבדיקת הרמה של הכדוריות וכן תפקודי כבד במידה ומופיע חום או דלקות גרון יש לערוך מידית בדיקות דם ובירור. וכמובן שבנוסף יש עליה משמעותית בתיאבון ועייפות. אבל לזכות תרופה זו ייאמר שהיא טובה מאד אך ניתנת רק לאחר שנעשו נסיונות עם תרופות אחרות. בהצלחה

סתם...אני לא יודעת אם זה מופלג או לא...פשוט מבחינתי זה מופלג...עזבי אני מתוסבכת... אהה, לא אמרתי עדיין, אני בת 15.

וואו זקנה.

טוב נו...תשמע... (חחח...)

יעלווש רוצה נתכתב סוף סוף?

קודם כול אני שמחה שאת עוקבת אחריי זה מעודד נורא כן המנילה נורא דכאה אותי אין לי מילים אני נורא מצוברחת וחסרת אונים נורא מפחדת מהטירונות כול מה שדברת איתי והרבה הרגיע אותי פתאום זה כבר פחות כאילו לא דברנו הפחד שלהיות לבד או לא יאהבו אותך נורא קשה לי אם זה? בטח את חושבת שאני חסרת הבנה אבל קשה לי עם זה באמת יום ועוד יום והתאריך מתקרב לא ניתן לעצור את השעון.......

שאלה לי אלייך מאוד חשובה..... אני בת 18 חסרת ביטחון לחלוטין כרגע אני לפניי גיוס רציתי לשאול, תמיד הייתי לבד בלי אף חברה נורא קשה לי לפתח שיחות ולתקשר אם אנשים גם מפחד "מה יחשבו אחריי שאדבר" וגם שנראה לי שאוטומתית התרגלתי לשתוק בחברה אני רוצה לשנות זאת מה עושים אייך מתגברים? האם יצירת קשר אם בני אדם צרייך להיות מאומנים?????כמו למשל???

שלי בשם

שלום לאחרונה עלו בפורום מספר שאלות בנושא של בני נוער לפני גיוס כך שתוכלי גם לראות מה הם אומרים ואילו תגובות קיבלו. כפי שציינתי לא פעם, הגיוס הוא צומת דרכים מורכבת, שכוללת סיכויים וסיכונים שונים. מצד אחד זה שינוי משמעותי באורח החיים ובקשרים החברתיים. יתכן שזו ההזדמנות לשנות תדמית וסביבה חברתית במידה וזו היתה מקור לקשיים בעבר. מצד שני אותה הזדמנות היא גם מצב לחץ שדורש מאמץ רב ועומד מאחוריו חשש שהדברים לא יסתדרו. עם הבעיות שאת מתארת לקראת גיוס את מתמודדת מזה זמן ולא רק בהקשר של הגיוס. יתכן שהגיוס מדגיש דברים שכבר הרגשת בעבר. אני לא חושב שיש לי פתרונות מיידיים לביצוע. צריך לנסות לחשוב בצורה חיובית על הדברים. אם הדברים מטרידים מאוד ואם יש לך זמן עד הגיוס אולי כדאי להתייעץ עם איש מקצוע בעניין. גיוס ושירות מוצלח ד"ר אורן קפלן

היי את כבר לא בדיוק כאן ואתם את כאן אז את אף פעם לא עונה לי את תחליטי שאת רוצה לענות לי יש לי חדש לספר לך בייייייייייי

היי נטעלי, דווקא כן עניתי לך לא מזמן, כנראה שלא שמת לב, חוץ מזה אני עוקבת אחריך וקראתי את מה שכתבת על המנילה, אל תדאגי יהיה בסדר. לא שכחתי אותך אבל אני חייבת לזוז עכשיו, תכתבי מתוקה מבטיחה לענות מחר שלך יעל

נכון צודקת שיש דברים יותר גרועים אבל לכול אחד יש צרה ובשבילו היא הכי גדולה אני חושבת שבריאות הכי חשוב יותר מכול.......... אבל תאמיני לי שאני שבורה קשה לי ורע לי , הפחד מבחינה חברתית נורא קשה לי אני לא יודעת אייך לגשת לאנשים אייך לפתח איתם שיחה????? יש ימים בעבודה עם עובדת בקושי מילה אחת אני מוציאה מהפה גם כי אני מפחדת וגם כי אין לי זה מייאש.

היי נטעלי תאמיני לי שאני כל כך מבינה אותך. יש לי עצה קטנה בשבילך. יש שטוענים שפחד חברתי נפתר על ידי תרופות. גשי לפסיכיאטר תתיעצי איתו הוא ישמע אותך ויתן לך אבחנה. אין לך מה להפסיד. בקשר להמשך טיפול בצבא. אף אחד בצבא לא חייב לדעת שאת בטיפול אצל פסיכיאטר לכי לרופא פרטי. דנה

בעצם זה לא חוקי . לא ממליצה לעשות את זה בלי ידיעת הצבא.