פורום פסיכולוגיה קלינית

יש כאן מישהו שהתלבש על התקשורת ביני (נועה) לבין ניר. אני לא יודע לעשות. הוא נכנס לכל הודעה שלנו ומתחזה לנהל דו-שיח עם השמות שלנו. אני לא יודע אם יש אפשרות כלשהי לעצור זאת. אני אתייחס מעתה לכל תגובה כאן של ניר או של נועה כאל הטרדה, אל אם כן אני אזהה לפי הסגנון שזה באמת ניר. לנועה- אני בכל-זאת אנסה להיות כאן הערב ב- 8:30 (את זה כן אני כתבתי, הטעות הראשונה עם השם הייתה באמת שלי). אבל אני לא מתכוון לפרסם כאן לא את האי-מייל ובטח לא את הטלפון שלי, כי המתוק הזה יראה אותם גם. תודה, נועה.

יש כאן מישהו שהתלבש על התקשורת ביני (נועה) לבין ניר. אני לא יודעת מה לעשות. הוא נכנס לכל הודעה שלנו ומתחזה לנהל דו-שיח עם השמות שלנו. אני לא יודעת אם יש אפשרות כלשהי לעצור זאת. אני אתייחס מעתה לכל תגובה כאן של ניר או של נועה כאל הטרדה, אלא אם כן אני אזהה לפי הסגנון שזה באמת ניר. לניר - אני בכל-זאת אנסה להיות כאן הערב ב- 8:30 (את זה כן אני כתבתי, הטעות הראשונה עם השם הייתה באמת שלי). אבל אני לא מתכוונת לפרסם כאן לא את האי-מייל ובטח לא את הטלפון שלי, כי האידיוט הזה יראה אותם גם. תודה, נועה.

יש כאן מישהו שהתלבש על התקשורת ביני (נועה) לבין ניר. אני לא יודעת מה לעשות. הוא נכנס לכל הודעה שלנו ומתחזה לנהל דו-שיח עם השמות שלנו. אני לא יודעת אם יש אפשרות כלשהי לעצור זאת. אני אתייחס מעתה לכל תגובה כאן של ניר או של נועה כאל הטרדה, אלא אם כן אני אזהה לפי הסגנון שזה באמת ניר. לניר - אני בכל-זאת אנסה להיות כאן הערב ב- 8:30 (את זה כן אני כתבתי, הטעות הראשונה עם השם הייתה באמת שלי). אבל אני לא מתכוונת לפרסם כאן לא את האי-מייל ובטח לא את הטלפון שלי, כי האידיוט הזה יראה אותם גם. תודה, נועה.

יש כאן מישהו שהתלבש על התקשורת ביני (נועה) לבין ניר. אני לא יודעת מה לעשות. הוא נכנס לכל הודעה שלנו ומתחזה לנהל דו-שיח עם השמות שלנו. אני לא יודעת אם יש אפשרות כלשהי לעצור זאת. אני אתייחס מעתה לכל תגובה כאן של ניר או של נועה כאל הטרדה, אלא אם כן אני אזהה לפי הסגנון שזה באמת ניר. לניר - אני בכל-זאת אנסה להיות כאן הערב ב- 8:30 (את זה כן אני כתבתי, הטעות הראשונה עם השם הייתה באמת שלי). אבל אני לא מתכוונת לפרסם כאן לא את האי-מייל ובטח לא את הטלפון שלי, כי האידיוט הזה יראה אותם גם. תודה, נועה.

הי נועה קראתי ואני מאוד מצטער לגלות שעדיין יש כאן אנשים שנהנים מלהידחף ולהתחזות. באמת הסגנון לא התאים לך וקצת נבהלתי, פחדתי שקרה לך משהו. בכל אופן, זה באמת בעיה, אין לי עדיין רעיון מה אפשר לעשות אבל אני אחשוב על משהו במשך היום. אולי אפשר לדבר בצ'אט - אני לא מכיר את האפשרות הזאת בכלל, אבל בטח אפשר. בכל אופן, היום בערב מאוד נוח לי ללכת לאחותי, אז אני אכן אהיה שם ב-8 בערב. זה גמיש - אם את חוזרת קצת אחרי זה אני עדיין אחכה. נדבר, יום טוב, בי, ניר.

יש כאן מישהו שהתלבש על התקשורת ביני (נועה) לבין ניר. אני לא יודעת מה לעשות. הוא נכנס לכל הודעה שלנו ומתחזה לנהל דו-שיח עם השמות שלנו. אני לא יודעת אם יש אפשרות כלשהי לעצור זאת. אני אתייחס מעתה לכל תגובה כאן של ניר או של נועה כאל הטרדה, אלא אם כן אני אזהה לפי הסגנון שזה באמת ניר. לניר - אני בכל-זאת אנסה להיות כאן הערב ב- 8:30 (את זה כן אני כתבתי, הטעות הראשונה עם השם הייתה באמת שלי). אבל אני לא מתכוונת לפרסם כאן לא את האי-מייל ובטח לא את הטלפון שלי, כי האידיוט הזה יראה אותם גם. תודה, נועה.

יש כאן מישהו שהתלבש על התקשורת ביני (נועה) לבין ניר. אני לא יודעת מה לעשות. הוא נכנס לכל הודעה שלנו ומתחזה לנהל דו-שיח עם השמות שלנו. אני לא יודעת אם יש אפשרות כלשהי לעצור זאת. אני אתייחס מעתה לכל תגובה כאן של ניר או של נועה כאל הטרדה, אלא אם כן אני אזהה לפי הסגנון שזה באמת ניר. לניר - אני בכל-זאת אנסה להיות כאן הערב ב- 8:30 (את זה כן אני כתבתי, הטעות הראשונה עם השם הייתה באמת שלי). אבל אני לא מתכוונת לפרסם כאן לא את האי-מייל ובטח לא את הטלפון שלי, כי האידיוט הזה יראה אותם גם. תודה, נועה.

עדיין יש החושבים שמדובר בפורום צא"ט

צהריים טובים לכולם, לכל המעוניינים, היום ב"וואלה" במדור בריאות, התפרסמה כתבה מעניינת בנושא הפרעות אכילה. להלן הקישור: http://health.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=item&path=0&id=93441&page=1 לשיפוטכם! בברכה, טלי פרידמן

הי טלי. אני לא מצליחה למצוא את זה, בטוח שזה האתר? לי

האם מישהו יודע מהו המינוח המקצועי בעברית ל: REGRESSIVE DISSOCIATIVE DISORDER? חשוב לי להבין מה זה כדי לעזו ר למישהו.

גליה שלום אני מניח שזה שילוב של שני מונחים. הביטוי המדוייק שציינת אינו קיים בספרות. בעיקרון יש הפרעה דיסוציאטיבית ויש מצב רגרסיבי. גם בנושא הדיסוציאטיבי יש מספר אפשרויות, יש הפרעה דיסוציאטיבית ויש תופעות נפשיות שמופיעות בהפרעות אחרות שמכונות דיסוציאטיביות. כך גם המונח רגרסיה מופיע בהקשרים שונים מאוד. לפיכך חשוב להבין את הקונטקסט שבו קראת את המשפט וממנו אפשר יהיה להבין במדוייק את "כוונת המשורר". בהצלחה בכל מקרה בעזרה שתתני לאותו מישהו. ד"ר אורן קפלן

היי ללה, השארתי לך הודעה, בהמשך למכתב מאתמול. אני מקווה שהיום את קצת פחות עצובה, קצת פחות מיואשת, קצת יותר מאמינה שיש מוצא... בכל מקרה- אני איתך. שיהיה לך קל... דפני

הי דפני! ההודעה שלך היא הראשונה שקפצה לי לעיניים וממש שמחה אותי:-) היום הזה הוא לא בהרבה יותר משמשח מאתמול, לצעי. קמתי הפוכה לגמרי. העייפות הורגת אותי. מחכה כבר לסוף היום שיבוא. בונה בראש תכנונים לשבוע הבא, לפני שאני נוסעת, לפחות יום אחד לקום נורמלי, לאכול במשך היום, לבלות זמן עם חבר שלי בלי לחשוש מארוחות במהלך היום. את צודקת בקשר ללאכול עם אנורקטית. ההשוואות זה לא משהו שקל להתגבר עליו. כל התיאורים שלך העלו לי כמעט דמעות בעיניים. זה כל כך מה שאני עושה. למה אף פעם אי אפשר לאכול פרוסת לחם שלמה? למה תמיד צריך לפרק אותה לגורמים ותמיד תמיד חייבים לזרוק את הקרום הקשה. פעם היה לי ערך לאוכל. לא יכולתי לזרוק. עכשיו זה נעלם. אני יודעת שרק במסעדות יוקרה אני משתדלת לא לתת לזה להפריע - גם יקר וגם טעים :-) אבל, התקציב לא מאפשר לבקר שם הרבה, אז הרבה מאוד קרום של לחם הולך לפח בינתיים... לגבי הייאוש... זה לא שאני לא מאמינה לגמרי שיש מוצא. הוא פשוט שוב נראה לי לא ריאלי. משהו שלא באמת יבוא ממני. אולי בגלל אילוצים - רצון להביא ילד. מה שעוד מפריע לי וזה מה שכתבתי כאן אתמול - זה הפחד מהתחברות אל הגוף. המחסום הזה שכל כך קשה לי לעבואותו. זה משהו שמלווה אותי מהילדות. תמיד נגעלתי מהגוף. דווקא עכשיו אני הרבה יותר מרשה לעצמי לא להתבייש בו. אבל זה רק מבחוץ, בפנים אני מרגישה ניתוק מוחלט. וכן, אני יודעת שהגוף הוא חלק ממני. זו אני (ואולי הנשמה כן קיימת, אבל גם היא באה מהגוף). אני מנהלת כאן מן דילמה עם עצמי :-) דפני יקרה, אני באמת מוכנה לקחת ממך את העזרה שאת מציעה כאן, אבל אני לא ממש יודעת בעצמי איזו עזרה אני צריכה! כולם אומרים לי שהנסיעה לסין תעשה לי ממש טוב. אני מהנהנת, אבל בפנים פוחדת. פוחדת להרוס. פוחדת להתגעגע. פוחדת להרגיש לבד, אפילו שאני טסה עם חברות. אולי אני פשוט פחדנית :-) וכן, פוחדת מהאוכל - הלא מוכר, מחוץ לבית...פוחדת מלהרוס לחברות שלי את ההנאה, שלא ידאגו לי. כל כך הרבה פחדים מדבר כל כך אדיר ומשמח. האם זה הטבע של האנורקסיה? לחיות בפחד? פפפפפפפפפפ...... אני חוזרת לעבוד ואציץ לראות אם יש משהו ממך, משהו ששוב יעלה לי חיוך:-) שיהיה לך יום טוב!!! ללה

נועה היי ,סביר להניח שתראי את ההודעה רק בשעות הרגילות שבהן את נכנסת לאתר(בערך 11).על כל מקרה אני כבר לא אהיה כאן, כשם שלא הייתי כאן היום. נועה ראיתי את ההודעה שלך היום(יום ד) שם ענה לך מתחזה משועמם את יכולה להכנס שוב לתגובה שלו ולראות שזה לא בדיוק הסגנון שלי.לצערי זו לא פעם ראשונה שאותו אדם עונה תחת הכינוי שלי, לפני שבוע בערך היתה פעם ראשונה שנתקלתי בזה,(לא איתך),ואולי היו מקרים נוספים שלא ראיתי. עכ"פ העדפתי לא להגיב וגם לא לשנות כינוי כדי לא לאבד אותך.אני בכלל קצת מאוכזב ממה שקורה כאן לאחרונה. נועה אני מאמין שהדברים עלולים לחזור על עצמם פשוט מישהו" נדלק" על התקשורת שבנינו, (זוכרת את אותו א ) אך ללא קשר ובהתעלם מההפרעות הללו כבר זמן מה אני חושב שכדאי שנעבור לתקשורת אחרת כמו ד אלק או טל רק שאני לא יודע איך אפשר לעשות זאת טכנית.(למסור e mail או טל אפילו של העבודה מבלי שה"טפיל" ימשיך לשבת עלינו. ) על כל מקרה לך אין מחשב ואני רוב היום לא בבית לכן כדאי שנוכל לשוחח חפשי ושוטף כדאי שנעשה שינוי. כמובן אם את מעונינת. אז נועה אני אחזור ב-8 בערב בנתיים תוכלי להשאיר לי הודעה אם עלה לך איזה שהוא רעיון וכמובן שזה יהי מצוין אם תוכלי להיות בערב אצל אחותך ע"מ שנוכל לדעת איך ניתן להמשיך.ובינתיים אחלה יום. ביי. .

הי ניר. קראתי ואני מאוד מצטערת לגלות שעדיין יש כאן אנשים שנהנים מלהידחף ולהתחזות. באמת הסגנון לא התאים לך וקצת נבהלתי, פחדתי שקרה לך משהו. בכל אופן, זה באמת בעיה, אין לי עדיין רעיון מה אפשר לעשות אבל אני אחשוב על משהו במשך היום. אולי אפשר לדבר בצ'אט - אני לא מכירה את האפשרות הזאת בכלל, אבל בטח אפשר. בכל אופן, היום בערב מאוד נוח לי ללכת לאחותי, אז אני אכן אהיה שם ב-8 בערב. זה גמיש - אם אתה חוזר קצת אחרי זה אני עדיין אחכה. נדבר, יום טוב, בי, נועה.

רק עכשיו שמתי לב לכך שבטעות שיניתי את שם הכותב ל"ניר" במקום לשנות את שם ההודעה ל"ניר". אז אל תחשוב שזה גם חלק מהאנשים המוזרים שנדחפים פה בפורום. נועה. דרך-אגב - כנראה שאני אגיע אל אחותי רק בסביבות 8:30 בערב. אז נדבר.

כל בוקר אני אוכלת בייגל עם טוסט גבינה צהובה וביצה. לאחר מכן אני מקנחת בחפיסת שוקולד שלמה. כל זה קורה בין השעות 11-12 בצהריים. עד למחרת באותה שעה אני לא אוכלת כלום. ירדתי 4 ק"ג בחודש. מה דעתך על דיאטה זו?אני רוצה להמשיך כך עוד חודש. כמה קלוריות אני אוכלת בארוחה זו?

רציתי לדעת אם טיפול תרופתי בלבד לחרדה חברתית יהיה יעיל וכמה זמן מומלץ לקחת את התרופות (חצי שנה , שנה) . אני מבינה שמידת היעילות תהיה תלויה באדם אך רציתי לדעת אם היו מקרים שבהם טיפול תרופתי פתר את הבעייה. אני לא מעונינת בטיפול פסיכולוגי.

דניאלה שלום רב, את השאלה לגבי התרופות, אשאיר ליועצים המתמחים בזה, כי אני אינני מתמצאת בתחום התרופות. אולם בכל זאת יש לי שאלה: מדוע אינך מעוניינת בטיפול פסיכולוגי? זה נכתב בנחרצות, ותהיתי מדוע? תרופה פותרת את סממני החרדה הפיזיים בדרך כלל, אך הגורמים הפסיכולוגיים של החרדה יישארו וימשיכו ככל הנראה להתבטא בדרכים שונות. לכן טיפול פסיכותרפויטי במקביל לטיפול תרופתי עשוי מאד לעזור. בברכה, טלי פרידמן

מה לעשות גם צריכם להתפרנס

תודה רבה, שמחתי לקבל תשובות לשאלתי ובזמן קצר אני לא מעוניינת בטיפול פסיכולוגי מכמה סיבות, אני בת 20 והוריי לא יודעים בכלל על מצבי כך שמבחינה כלכלית זה יהיה קשה (אך אפשרי במידה ואני ארגיש שזה נחוץ) וגם אם ידעו סביר להניח שלא יתמכו (הם כבר תרמו את חלקם לבעייה). אני מרגישה שאני מאוד מודעת לעצמי וקשה לי להאמין שאני אגיע להבנות חדשות בעזרת טיפול וגם אין לי צורך בשיחות מאחר ואני מרגישה שיש לי עם מי לדבר רב האנשים בסביבתי יודעים על הבעיות שלי . ויש לי חברת נפש נדירה שבהחלט מספקת לי את הדרוש. אני מרגישה שזה לא נכון לי לדבר עם אדם שלא בחנתי ואישרתי , ש"חכם" מספיק (לא שאני מזלזלת בתעודות אבל טעויות כבר היו). וגם אם אני אמצא אני קצת מפחדת להיקשר עליו כי אם הוא כזה מדהים למה שלא יהיה חלק מחיי?? . אני גם מרגישה שבסופו של דבר רק אני יכולה לעזור לעצמי. אלו כמה מהספקות שיש לי אבל אני מודה שלא ניסיתי לכן אני לא יכולה לפסול .

דניאלה שלום המוטיבציה שלך לשינוי היא הגורם העיקרי שיביא לשינוי, בין אם בטיפול התרופתי ובין אם בטיפול הפסיכולוגי. אחוז ניכר מהשינוי גם בטיפולים תרופתיים למיניהם, יש אומרים 70%, נובע מהאמונה בהצלחה ובמוטיבציה. לכן אם תקחי תרופות בלבד ותעשי תהליכים נפשיים בהחלט זה יכול לעזור, בעיקר אם תאמיני בכל ליבך שהכדורים באמת עוזרים... ואגב הם באמת יכולים לעזור. אבל אם את רוצה בכל זאת ביסוס מחקרי, השילוב בין טיפול תרופתי לשיחות הוא היעיל מכולם. בהצלחה בכל דרך שתבחרי ד"ר אורן קפלן

יש לך אימייל ממני תרגישי טוב

אינשם, אין לי שום מייל. תשלחי שוב, וגם את, תרגישי טוב. טלי פרידמן

http://health.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=item&path=0&id=77586&page=1

מאמר מרתק ומאיר עיניים! תודה!

היי זוכרת אותי ? :-) הכל הפוך אצלי...מיליון ואחת בעיות...אבל אני חושבת עלייך. תכתבי מה קורה איתך... גע גע גע...אליאן

היה נורא כיף להכנס לפורום ולמצוא הודעה ממך חושבת עלייך המון אני ארים צלצול יותר מאוחר מצטערת שאני לא מת?קשרת, בינתיים, מתגעגעת המון

GET A LIFE!!!!!!!!!!!!!!!!!! THANKYOU

הייתי מעוניינת לשאול לגביי הפרעת אכילה - בולימיה היום אני מטופלת בבית חולים ע"י צוות רפואי אך הפסיכולוגית שלי עזבה ויש לי מישהי נחמדה מאוד אך אני מרגישה שקשה לי לשוחח עימה ואני חושבת שזה פוגע בטיפול שלי היות ואני לא מרגישה חופשיה וניחוחה מספיק עם האדם שמולי. מה אתה חושב על כך?

סיגלית, מה הקושי עם המטפלת החדשה? את כותבת שהיא נחמדה, אך נראה שיש משהו מעבר לזה שמקשה עליך, ולא נותן לך להיות נינוחה. האם זה קשור למטפלת הנוכחית, או אולי להשוואה למטפלת הקודמת? אחרי שתעני על שאלותיי, אפשר יהיה לחשוב מה ניתן לעשות בהמשך. בברכה, טלי פרידמן

אני מנוסה היטב בהתקפי חרדה ובחיים בצל החרדה התמידית הזו אחרי ארבע שנות התמודדות אינני מסכימה או אינני רוצה להסכים עם האסכולה שאומרת בחרדה היא עינין גנטי או מחלה של מערכת העצבים שאיתה צריך ללמוד לחיות כמו כל מחלה אחרת. עברתי טיפול פסיכוטרפויטי שעזר לי לארגן את הראש מעט,אבל לא פתר את הבעיה. אני רוצה להאמין שחרדה אכן באה לאמר לנו על יצרים מודחקים והשפעות של התת מודע עלינו . האם למישהו יש תשובה לשאלתי זו האם ככל שננבור יותר ולא נפחד מהנבירה{ עם בעל מקצוע פסיכואנליטקאי שבסיכוי לגעת בעזרתו בתת מודע גבוה יותר מאשר בטיפול שעברתי בעזרתה של מטפלת משפחתית שעוסקת גם שעושה גם טיפולים אינדבידואלים ונחשבת לטובה בתחומה} האם הסיכוי להיפטר מהחרדות אפשרי???

לא מאמין אני נסיתי הפנוזה ומה לא חבל עלהזמן והכסף

לא מאמין אני נסיתי הפנוזה ומה לא חבל עלהזמן והכסף

לא מאמין אני נסיתי הפנוזה ומה לא חבל עלהזמן והכסף

לא מאמין אני נסיתי הפנוזה ומה לא חבל עלהזמן והכסף

לא מאמין אני נסיתי הפנוזה ומה לא חבל עלהזמן והכסף

לא מאמין אני נסיתי הפנוזה ומה לא חבל עלהזמן והכסף

לא מאמין אני נסיתי הפנוזה ומה לא חבל עלהזמן והכסף

לא מאמין אני נסיתי הפנוזה ומה לא חבל עלהזמן והכסף

לא מאמין אני נסיתי הפנוזה ומה לא חבל עלהזמן והכסף

"אור כתב/ה: > > לא מאמין אני נסיתי הפנוזה ומה לא חבל עלהזמן והכסף כן כן

אור,מה המשמעות שאלו הם חיינו לעולמים???????????????

ענת שלום חרדה היא שם כללי לתופעות מגוונות למדי. הטיפול הדינמי שאליו את מתייחסת הוא שיטת הטיפול המקובלת ביותר, לפחות בישראל, ונשמע שאכן נעזרת, אולם נותרו דברים שלא קיבלו מענה. השאלה מה לעשות כעת. ראשית, מדוע באמת החלטת לסיים את הטיפול שבו היית? לאחר מכן, יש שיטות טיפול נוספות שכדאי לבחון. למשל, טיפול קוגניטיבי, היפנוזה וכלים נוספים שמופעלים בד"כ בטיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר מועד. לאחרונה הנחתי צאט בנושא באתר זה ואני מצרף הסבר על עקרונות הטיפול בהמשך להודעה. כמו כן, לעיתים נחוץ טיפול תרופתי המשלים את הטיפול הפסיכולוגי. אני מסכים איתך שאין לקבל ולהשלים עם החרדה במידה וזו פוגעת בצורה משמעותית באיכות החיים. לא כל כך משנה מה המקור לחרדה, גנטי, נוירולוגי, טראומה, וכו' וכו', ניתן להפחית חרדה בוודאות. אכן לא תמיד ניתן להעלימה לחלוטין, ולעיתים קרובות יש לכך סיבות טובות שלא כולן שליליות. לחרדה, עד כמה שזה מפתיע, יש גם צדדים הישרדותיים. אני מציע לכן לא להתייאש. יתכן שפשוט עדיין לא מצאת את הדרך המתאימה לך להתמודד עם החרדה, או שעברת עד היום תהליכים מסויימים שהביאו אותך לצומת חדשה בה את נמצאת היום. בברכה ד"ר אורן קפלן להלן הכתבה שפורסמה על ידי באתר: טיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר מועד מדוע קיימת פעמים רבות הסתייגות מטיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר מועד ? הטיפול הפסיכולוגי הוא תהליך שאורך פעמים רבות זמן רב. אנשים הפונים לייעוץ פסיכולוגי תוהים לעיתים מדוע לא ניתן להאיץ את התהליך ו"לחסל" את הבעיה מייד. אילו הנפש היתה מכשיר אלקטרוני עם תוכנית הפעלה מוכרת וידועה, סביר להניח שניתן היה בקלות לאתר את הבעיה, כמצופה, ו"לתקן" אותה. אולם הנפש אינה מערכת הפעלה מוגדרת ופועלים בה כוחות רבים, גלויים וסמויים. הבעיה שבגללה פונים לטיפול פסיכולוגי היא על פי רוב אינטראקציה ייחודית וסובייקטיבית בין כוחות נפש שונים ולכן נדרש בד"כ תהליך פסיכולוגי ארוך להבינם ולשנותם. תהליכים שנוצרו במהלך חודשים ושנים ארוכות אינם ניתנים לטיפול כירורגי מהיר. טיפול כזה אינו יעיל ועלול להפר שיוויי משקל עדינים והגנות שנוצרו עם השנים. למשל, בחור עם קשיים ביצירת קשר זוגי היה חשוף בילדותו להתעללות נפשית. הוא פיתח בשל כך מנגנונים של זהירות ממגע אנושי. זהו מנגנון ששמר עליו במשך שנים בצורה חיובית שכן בצורה כזו היה מסוגל לשרוד מבחינה נפשית ע"י הגנה של בידוד. אולם בבגרותו המנגנונים הללו שנחקקו בו בעבר מפריעים לו להתמודדות עם המשך החיים התקינים ובהקמת משפחה. במצב כזה אין להוריד את שכבת ההגנה בבת אחת. דרוש תהליך הדרגתי שמאפשר שמירה על שיווי משקל נפשי ורגשי. ניסיון להפעיל שיטות קצרות מועד במקרים בהם יש צורך בשינוי אישיותי עלול להיות חסר תועלת. עם זאת, לעיתים שיפור תפקודים ספציפיים באמצעות טיפול ממוקד אפשרי גם במקרים הללו. מהו טיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר מועד הטיפול הפסיכולוגי הממוקד אינו תופעה חדשה. להיפך, פעולת הפסיכולוגים ההתנהגותיים קדמה לפופולריות שצברה לאחר מכן הפסיכולוגיה הדינמית שהחלה עם פרויד. הסיבה לחידוש ההתעניינות בטיפול הממוקד בתקופה הנוכחית היתה מהסיבה ה"פרוזאית": כסף. הביטוח הרפואי בעולם המערבי ביקש לצמצם עלויות וסירב לממן טיפולים ארוכי מועד. גם בישראל צמצמו קופות החולים את תמיכתם בטיפול הפסיכולוגי הנפשי. כיום קיים תור המתנה של חודשים ואף יותר לטיפול פסיכולוגי ברוב המסגרות של השירות הציבורי בישראל. הדבר הופך את שירותי בריאות הנפש לכמעט תיאורטיים במקרים רבים. התופעה הביאה למחקר ופיתוח של שיטות טיפול קצרות מועד. אולם השימוש בשיטות קצרות מועד אינו בהכרח "מוצר" פחות טוב מטיפול ארוך. מסתבר שבמקרים מסויימים עדיף דווקא הטיפול הממוקד והמהיר על פני הטיפול הארוך. זאת משני טעמים. ראשית, בטיפול קצר המועד נחסך סבל נפשי ופגיעה בדימוי עצמי שעלולים ללוות טיפולים ארוכי מועד. אולם חשוב מכך, ישנן בעיות מסויימות שבהן טיפול פסיכולוגי דינמי ארוך אינו יעיל. דווקא הטיפול הממוקד יכול לפתור בעיות מסויימות בצורה יעילה יותר. למשל, שינוי התנהגויות כפייתיות יעיל יותר בטיפול הממוקד בהתנהגות הלא רצויה. יש להדגיש, עם זאת, שמאחורי התנהגויות אלו קיימים לרוב מרכיבים פסיכולוגיים מורכבים הדורשים הבנה דינמית מעמיקה. שינוי הסימפטום אינו מצביע בהכרח על חיסול מוחלט של הבעיה הפסיכולוגית. קיימות שיטות טיפול פסיכולוגיות שונות המגדירות עצמן כממוקדות וקצרות מועד, החל מהגישה הדינמית ועד הגישה הקוגניטיבית וההתנהגותית. מקובל לראות בטיפול קצר מועד כטיפול שאורך עד 12 פגישות. עם זאת, לעיתים מדובר בטיפולים של פגישות בודדות, ולעיתים עד חצי שנה. טיפול פסיכולוגי ממוקד וקצר מועד בהפרעות חרדה מהן הפרעות חרדה? מדובר במגוון רחב למדי של בעיות פסיכולוגיות שיכולות לבוא לביטוי בצורות שונות. לעיתים מדובר בהתקפי חרדה המורגשים היטב ומלווים בתגובות רגשיות ופיזיולוגיות מסוגים שונים. אולם לעיתים מדובר בתגובות עקיפות יותר. למשל, מחשבות או התנהגויות כפייתיות שייכות למשפחה זו וכן פוביות שונות. כך גם פוסט טראומה, תגובה לאירוע שנחווה על ידי הפרט בצורה טראומתית וגורם לכך שהאירוע משוחזר שוב ושוב בדימיון מבלי יכולת לשלוט ולהפסיק את המחשבות החודרניות. לא תמיד ניתן לדעת את מקור החרדה. לדוגמה, אנשים שונים מדווחים על חרדת טיסות. מדובר בהרגשה לא נעימה בזמן הטיסה או אף הימנעות מטיסה. חלק מהאנשים מסוגלים לדווח שהתופעה החלה לאחר אירוע מסויים, למשל, נחיתת חרום של מטוס בעבר. אולם רוב האנשים אינם יודעים למקד את מקור הבעיה. הטיפול הפסיכולוגי הממוקד במצבים כאלה יכול להגיע ממספר כיוונים. ראשית, חשובה ההבנה הנפשית והאישית של המטופל והסטורית החיים שלו. למשל, אדם עם צרכי שליטה חזקים שחייב להיות "עם רגליים על הקרקע" עלול להרגיש שחווית הטיסה היא חוויה נטולת שליטה וזו הסיבה לחרדותיו. אולם פעמים רבות החרדה נוצרת כאינטראקציה של גורמים רבים קשים לאיתור. ניתן לטפל בחרדה כזו באמצעות שיטות קוגניטיביות והתנהגותיות, ואף לחזק את התהליך על ידי היפנוזה. אתן למשל דוגמה להתמודדות קוגניטיבית עם חרדת טיסות. אחד הדברים המעניינים בחרדת טיסות הוא החשיבה השלילית הלא מודעת שנוצרת בשל שפה ייחודית בה נוקטות רשויות וחברות התעופה (כמובן שלא במתכוון): **--כאן מופיעה תמונה--** אנחנו מגיעים ל"טרמינל" ומייד נעטפים באווירה סופנית (טרמינלית). לאחר מכן עולים ל"אולם היוצאים" ורואים דוכן לביטוח חיים שמעורר מחשבה על כך שבקרוב נראה את העולם הבא. כך גם מגיעה "קריאה אחרונה" לנוסעים. ברגליים מהוססות אנו פונים למטוס המוקף באמצעי ביטחון. במטוס עצמו מייד מסבירים מה צריך לעשות כשהמטוס מתרסק, והיכן יציאות החרום. מסבירים לנו שאנו מתכוונים "לעקוף את הסערה" ומלמדים אותנו שמזג אויר סוער או כיסי אויר הם דבר מסוכן. לקראת הנחיתה אם נותר עוד שביב תקווה מסביר הטייס שאנו מתקרבים ל"יעד הסופי". אנא הישארו במקומותיכם עד שנגיע ל"שער היציאה". לאיזו מסקנה מגיע נוסע סביר לאחר תהליך למידה כל כך מדוייק ודקדקני? שטיסה היא דבר מסוכן מאוד, ומפתח חרדת טיסות להבא. מודעות לקיומן של הסוגסטיות השליליות הללו מאפשרת להתנגד להן. ניתן ללמד את המטופל שבכל פעם שחברת התעופה תנקוט ב"שפת ההפחדה" הוא יעמוד מנגד ויאמר לעצמו ש"עלי לא מאיימים ככה". שום דבר אינו "טרמינלי", ומטוס הוא אחת השיטות הבטוחות יותר שקיימות לנוע ממקום למקום. סימנים שונים ל"התרסקות קרובה של המטוס" (רעש מוגבר של המנוע וכד') הם סימנים טבעיים ורגילים למהלך טיסה, וניתן ללמוד אותם מראש ולהתכונן אליהם. להסברים הקוגניטביים הללו ניתן לשלב שיטות התנהגותיות, למשל, "הכהייה שיטתית" שבה חושפים את המטופל בשלבים ובצורה מבוקרת למושא החרדה שלו, עד שהוא מסוגל לשאת את החרדה. שיטות כגון היפנוזה ו EMDR משתלבות בצורה יעילה בטיפולים הממוקדים (ראו פירוט בהמשך). בדוגמא הנ"ל, שלושה עד ארבעה מפגשים עשויים להספיק כדי להפסיק חרדת טיסות, גם אם נמשכה שנים רבות. עם זאת, יש לזכור שבמידה והבעיה משולבת עם בעיות נפשיות נוספות הפתרון יהיה בד"כ מורכב וממושך יותר. ככל שהבעיה ממוקדת יותר ונובעת מטווח זמן קצר יותר, כך הסיכוי לפותרה במהירות ובצורה ממוקדת גבוה יותר. לסיום, אפרט מעט על שתי השיטות שציינתי קודם, אשר צוברות פופולריות בתקופה האחרונה בתחום של טיפול ממוקד וקצר מועד: EMDR והיפנוזה. EMDR מדובר בשילוב של מספר טכניקות טיפוליות מוכרות ובנוסף מספר מרכיבים ייחודיים. הרעיון הוא לגעת בנושאים מטרידים כמו פוסט טראומה או פוביה, ולנסות להשתחרר ממחשבות קשות שרודפות את המטופל לגבי אותם נושאים. הטראומה או הפחד יכולים להיות עצומים אבל לעיתים קרובות מדובר גם בנושאים פחות קיצוניים אך שפוגעים באיכות החיים ורוצים להיפתר מהם. כך שניתן להשתמש בשיטה מנושאים טראומתיים אופייניים כמו הלם קרב, פיגועים, תקיפה מינית, תאונות דרכים וכדומה, ועד סוגי חרדות כמו פוביות מחיות, חרדת בחינה, פחד לטוס, להופיע בפני קהל, ועוד ועוד. בתהליך הטיפולי יש מרכיבים של היזכרות באירוע או במחשבה המטרידה, נגיעה בסוג המחשבות סביב אותם אירועים ובמשמעותן על תפיסת העצמי וניסיון לעצב צורת הסתכלות חדשה על כל אלו יחדיו. כל זאת נערך תוך שימוש בתנועות עיניים מהירות המונחות על ידי המטפל, דבר שמגביר את יעילות הטיפול ועל שמן גם שם השיטה. יש שמשייכים לטכניקה הזו הסברים היפנוטיים. דווקא מייסדי השיטה טוענים שלא מדובר בתהליך היפנוטי אלא בדרך קוגניטיבית ליצור תגובה מוחית ייחודית שיוצרת אינטגרציה בין צד ימין של המוח וצידו השמאלי, מתוך הנחה שלפחות חלק מזיכרון הטראומה נחקק בצד הימני של המוח (שאינו ורבלי ולכן המידע הנחקק בו הוא יותר אינטואיטיבי ולא-מודע) ועל ידי פעולת העיניים נוצר ערוץ גם לצד השמאלי של המוח (שלו יכולת ורבלית והבנה סמנטית) וכך למעשה עוברת הטראומה עיבוד. התרגום לראשי התיבות של השיטה הוא "עיבוד מחדש והקהיה שיטתית באמצעות תנועות עיניים" (Eye Movement Desensitization and reassessment). היא פותחה בארה"ב ומופעלת היום במקומות שונים בעולם וגם בישראל. השיטה מניחה שכשאדם מוטרד מאוד מדבר כלשהו מוחו אינו מסוגל לעבד אינפורמציה באופן רגיל ונוצרת מעין בועית זיכרון שאיננה נשכחת כמו אירועים רגילים. כאמור, הטענה היא שהזכרון הטראומתי ממוקם באזור מסויים במוח שאינו מאפשר עיבוד של החוויה ולכן היא נותרת חקוקה לאורך זמן. (מסיבה זו כנראה טיפול פסיכולוגי דינמי אינו מצליח לפוגג את החוויה הקשה). הטכניקה הטיפולית משתמשת בתנועות עיניים מהירות תוך כדי עיבוד הטראומה בזמן הטיפול בדומה למה שקורה בשנת חלום כאשר העיניים נעות במהירות. יתכן לפיכך שהטכניקה יוצרת סימולציה לתהליך הקורה בשינה, שידוע כמשפיע על עיבוד חוויות ולמידה. התוצאה היא שנוצרת אינטגרציה טובה יותר בין התמונה הטראומתית או המחשבה המפחידה לבין המשמעות המילולית שלה, וכך ניתן "לוותר" על ספיחים רגשיים לא הגיוניים המסופחים פעמים רבות לחוויה הטראומתית (כמו למשל, "אני אשם במה שקרה ולכן אני לא שווה כלום"). במצבים בהם הטיפול ב EMDR מתאים, התוצאות מרשימות מאוד. לעיתים בעיות קשות שנמשכות זמן רב נפתרות תוך מפגשים טיפוליים ספורים. עם זאת, זו לא תרופת פלא והיא איננה מתאימה לכל מצב. ככל שהבעיה ממוקדת יותר כך סיכוי פתרונה המהיר טוב יותר. לעומת זאת, לבעיות שנגררות שנים רבות ולהן השלכות על היבטים רבים של החיים, נדרש בד"כ טיפול ארוך בהרבה. בכל מקרה, גם במקרים כאלה ניתן להיעזר בשיטה כחלק מהטיפול הנרחב. ניתן לעיין בהסברים נוספים באינטרנט, למשל ב http://www.emdr.com היפנוזה היפנוזה היא שיטה שגורמת למצב תודעה שונה. הדימוי הטוב ביותר זה חלום, אבל היפנוזה זו בהחלט לא שינה. התהליך כולל כניסה למצב של רגיעה על ידי הרפיה שרירית ודמיון מודרך. פעמים רבות קשה להבחין בין מצב היפנוטי וסתם מצב רגיעה (בעירות). אנשים נמצאים במצב היפנוטי מידי יום אך פשוט לא מודעים לכך. למשל, בעת נסיעה ארוכה ורוטינית ברכב יכול להיווצר מצב שבו הנהג מגלה לפתע שאיננו יודע איך בדיוק נהג או אילו נופים ראה בדקות האחרונות. הוא היה בעירות מלאה ויכול היה להגיב לכל מקרה חרום אפשרי בכביש, אבל בכל זאת היה שקוע בתוך עצמו. ניתן לכנות זאת מצב היפנוטי. כך שהיפנוזה אינה משהו מיסטי ונדיר אלא תופעה יומיומית ומוכרת לכל אחד (מבלי שקרא לזה בשם). בשל מצב התודעה המיוחד בהיפנוזה ניתן לערוך על ידה טיפולים או להאיץ טיפולים. יש הרבה מיתוסים ואגדות סביב היפנוזה בגלל השימוש לרעה שעשו בשיטה למטרות בידור. לכן נחקק חוק היפנוזה בישראל שמתיר רק לרופאים ופסיכולוגים מומחים שעברו הכשרה ייעודית לנושא לטפל על ידי היפנוזה. המיתוס הנפוץ ביותר כלפי היפנוזה הוא של אובדן שליטה, שהמהפנט שולט במטופל, גורם לו לומר דברים שאינו רוצה וכדומה. למעשה המציאות רחוקה מאוד מהמיתוס. לא ניתן לגרום לאדם מהופנט לעשות דברים המנוגדים לרצונו. כמו כן בטכניקות היפנוטיות רבות המטופל כלל אינו מדבר בזמן ההיפנוזה. מהפנטים מודרניים אינם משתמשים בפקודות סמכותיות. למעשה, לאחר אימון מסויים, אנשים יכולים להפנט את עצמם ולהיעזר בכך בצורות שונות. ההיפנוזה העצמית מהווה פעמים רבות מטרה מרכזית בטיפול כך שהמטופל יכול לקחת את הכלים אותם למד בזמן הטיפול ולהשתמש בהם בהתמודדות מול המצבים בגללם פנה לטיפול. חשוב להדגיש שההיפנוזה אינה כלי שמגיע לבדו בטיפול הפסיכולוגי. המצב ההיפנוטי יכול להאיץ תהליך טיפולי במיוחד בנושא של טיפול בחרדות, פוביות וכדומה. כמו כן, ניתן להשתמש בהיפנוזה לשם התגברות על כאב. הדבר חשוב במיוחד לטיפולים רפואיים לאנשים שלא יכולים לקבל זריקת הרדמה מסיבות שונות (בטיפולי שיניים, עיניים, לידה, ילדים) או בכאבים כרוניים.

ראשית תודה גדולה על הענות לעזרתכם. באשר לשאלתך ד'ר קפלן הטיפול הדינאמי הופסק לאחר שנתיים וחצי בעקבות החלטת המטפלת{כאמור מטפלת אינדבידואלית נהדרת אך לא מוסמכת לטיפול קליני} לדעתה לא הייתי זקוקה להמשך טיפול,למרות שאני הרגשתי אחרת נכון שהיו תקופות שהחרדה נשלטה על ידי אך היא מעולם לא נעלמה אני תחת טיפול תרופתי מאז תחילת ההתקפים הראשונים אך כל יום ויום ההתמודדות היא חדשה נוצר אלמנט מוטבע כנראה של מעגל קסמים "החרדה מהחרדה" אני לא פוחדת להמשיך ולחפש אני מוכנה להיכנס לעוד טיפול מייגע ביחוד שבימים אלו החלתי לגעת בעוד נקודה בילדותי עזיבתו של אבי את הבית {דבר שלא נתתי לו משקל בטיפול,כנראה שהיה מודחק היטב} אך מצד שני כל פעם שעולה נושא חדש שאני נוגעת בו נראה לי ש"גיליתי" את העולם וזוהי סוף סוף הבעיה שגורמת לחרדה,ואני מרגשיה בדרך לשיחרור הגדול.. ואז אני מגלה שזוהי עוד נקודה קטנה בלבד בתוכי-והחרדה בשלה ניסיתי הכל..טיפול דינאמי כאמור,אקופונקטורה,ספורט,הרפיה עצמית טיפולים אלטרנטיבים,עבודה עצמית על המחשבות בקיצור..מה לא.. ובנקודה זו..היוםמכיוון שעוצמות החרדה עלו שוב לעוצמות גבוהות ושוב העלתי מינון תרופתי,חשבתי לתומי שאולי מה שנשאר זה לגעת בתת מודע בעזרת פסיכואנליטיקאי ולדאבוני..."אור" בתגובתה/ו שללה חד משמעית גם את זה אז נכון שאל יאוש שלא כל טיפול עוזר לכל אדם..ואור זו לא אני אבל איפה התקווה.....?????

שלום רב, אני מוסיף לך את המלצתי, בדומה לד"ר אורן ותשובתו המאד מלמדת ומאירת עיניים: הסיוע לאנשים במצבך אפשרי בהחלט, גם בגישות שאינן אנליטיות וארוכות טווח, שפורטו . עברת כל כך הרבה, אז תמשיכי ואל תרפי! בברכת הדרך הצליחה, ד"ר יוסי אברהם

אהל'ן אחותי, ראי תגובה למטה יעל

ראיתי:-) הרי זה מגיע לי למייל, כי יש לי בעיה עם להתחיל לחפש תגובות, אני לא הייתי מצליחה בזה, טוב מה אני משגעת אותך...?!

אני מיואשת לגמרי. לא מצליחה להתמודד עם עצמי. היום הייתי אצל רןפא תזונה, אחרי ש"הברזתי" ממנו במשך חודשיים. באתי בפחד עצום לעלות למשקל. הבטן הרגישה נפוחה ופחדתי לראות את המשקל עולה. אך, פלא פלאים, קרה בדיוק ההפך. ירדתי. אחרי שכבר הגעתי למשקל יותר סביר. אז כן, בהתחלה מן נשימת רווחה ואחר כך גועל עצמי. השאלה הזאת - למה? למה אני עושה את זה לעצמי? חיכיתי לתור שלי, שיגיע ובינתיים שימשתי "מודיעין" לבנות חדשות, שזו הפעמים הראשונות שהן מגיעות לטיפול. ואני, כבר כמעט שנתיים שם. התיק שלי מנופח, אפילו העיפו משם את הרישומים הראשונים . כבר אין מקום... ואני שואלת את עצמי - מה אני עדיין עושה שם? מסרבת לקחת את היד המושטת. הרופא שלי בן אדם מדהים ואני סומכת עליו, אבל פשוט לא מוכנה לקבל את עזרתו. ושוב, בפעם המי יודע כמה קיבלתי תפריט. תפריט שאם אוכל לפיו אולי אםילו ארזה. אבל זה תפריט ואני לא מסוגלת לאכול לפי תפריט. לא מסוגלת לפצל ארוחות במשך היום. רק בחושך, רק מאוחר מאוד בערב, בביץ. שם אני מרגישה נוח. ובמשך כל היום מרוץ מטורף. עבודה ועוד עבודה. ולשם מה כל המירוץ הזה. הוא אמר לי שהדרך היחידה להתחבר אל הנפש היא קודם כל להתחבר אל הגוף. מי רוצה בכלל להתחבר לדבר הזה? הגוף מפחיד אותי. אולי עכשיו, במשפט הזה שכתבתי הבנתי את הבעיה. הפחד מהגוף ולכן גם הפחד לעשות צעדים שיתנו לי להרגיש אותו. כמו גם לעיתים פחד מקרבה מינית, אפילו עם מישהו שמכיר אותי כבר כל כך הרבה זמן. אני ל יודעת מה לעשות... כבר לא מבקשת עזרה, לא מחכה למשהו יקרה. מנסה להמשיך לחיות ולהנות... לנסות להנות מכל השאר. מפחדת....

אותה "הרמת ידיים"... אני רוצה להבין אותה יותר... זה בגלל שאת מפחדת להכיר את גופך? את מפחדת להתחבר אליו? את מפחדת להתרגל אליו? את מפחדת להיענות לצרכים שלו? את מפחדת שאותה אובססיה כבר לא תהיה שם בשבילך? ותלך...למען חיים יותר טובים? ללה, שמת לב שבכל שאלה יש את המילה שמורכבת מהשורש פ.ח.ד? בטח ששמת לב, מהרגע הראשון שהבנתי שאני קצת "מסובבת" אמרו לי משפט אחד שלעזאזל לא יכול לצאת לי מהראש: "כדי לסלק ת'פחד אסור ללכת איתו - אלא נגדו"! , אני לא יכולה ת'משפט הזה, הוא חדר אליי עמוק מדי. והרופא ממש צודק שהוא אומר שכדי להתחבר לנפש צריך להתחבר לגוף, ושתדעי שנתת לי נקודה למחשבה, תודה. לפני שבוע אני פרסמתי הודעה שבה כתבתי שהרמתי ידיים, כי גם אני מיואשת, עכשיו אני עושה דברים כי... זה כאילו אני מרגישה...סתמית כזו... שאני עושה דברים כי ככה הכתיבו לי, אולי זה מה שבעצם גורם לי לעשות אותם. כי בשביל עצמי אני לא אעשה אותם, בשביל אחרים-אני לא מרגישה שמישהו אוהב אותי ואיכפת לו, אז אולי זו הדרך. אולי תנסי לקחת את עניין האוכל כמובן מאליו? כי כשהייתי "על הסוס" לפני איזה חודש-חודשיים הייתי על אותו סוס, והתקדמתי יפה, מבינה? תחשבי על זה, תהרהרי איתי פה...זה מעניין...

הי ג'קי, קודם כל אני שמחה אם נתתי פה איזושהי הערה (בקשר להתחברות לגוף). זה בהחלט משהו שדורש מחשבה. אולי כל הניסיון שלי להתרפא, להגיע לשורש הבעיה לא מוצלח בגלל חוסר ההתחברות עם הגוף. ממה אני מפחדת? למה אני הולכת עם הפחד ולא נלחמת איתו? כי הוא מפחיד :-) כי יותר קל ככה, אני מניחה. יש דברים בהם אני אלופה בלהלחם - בכי, געגועים. הכל יכול לחלוף בהכחשה גמורה. במקום להתאבל על מות יקירי אני "מתאבלת" על איזה מאכל אהוב מפעם. מנסה בכך, שלא אוכל את אותם המאכלים מפעם למחוק את הגעגוע. לא לתת לרגש הזה להציף אותי. אני מרגישה שאבלע בתוכו. מרגישה את החוסר אונים הזה. את כותבת שאת כבר לא "על הסוס". חבל... (מי כמוני יכול להגיד לך :-) ברגע שכבר עולים "על הסוס" מרגישים מן הפתעה, עד כמה שזה בעצם לא נורא, אבל אחרי שיורדים - זהו, כאילו זה לא היה. וזה טוב שאת עושה את מה שצריך כי צריך, אפילו שעכשיו זה לא בא ממך לפחות את עושה אתזה. ברור שכל עוד זה לא יבוא ממך הבעיה לא תפתר אבל לפעמים אסור לחכות, צריך בכוח ואני מרגישה שאין לי את הכוח. ותאמיני לי שטוב לעשות אפילו כי ככה צריך ולא בשביל מישהו אחר. ואל תגידי שלאף אחד לא איכפת ממך! אין דבר כזה! לי איכפת ולעוד הרבה אנשים איכפת! את יודעת מה - אני יודעת שלהרבה אנשים איכפת ממני ואני יודעת שהרבה אנשים אוהבים אותי - אז מה? אז זה אומר שאני מרגישה יותר טוב עם עצמי? לא. זה לא אומר לי כלום. רק גורם להרגיש עוד יותר חסרת ערך. "מבזבזת" את כל האהבה הזאת. לפעמים זה כל כך קשה כשכולם מצפים ממך למשהו. כל כך קשה למעוד. לגבי לקחת את האוכל כמובן מאליו - איך עושים את זה???? אלוהים, לפעמים אני ממש חולמת על לשבת עם עוד אנורקסית כמוני ולאכול ביחד. העיקר לא לעשות את זה לבד! להרגיש "בסדר" שאני אוכלת , כי הנה גם עוד מישהי עושה את זה ואני חושבת שאת מבינה עד כמה זה לפעמים משנה עם מי את אוכלת. אוף, אני כבר בעצמי לא יודעת עם המחשבה הזאת חולנית לגמרי או לא... טוב, ג'קי חמודה, אני חייבת לזוז הביתה. יום העבודה שלי נגמר כבר לפני שעה. גם זה משהו שלפעמים בלתי מובן לי - במקום להגיע הביתה ולהיות עם החבר, שעוד מעט לא אראה מעל חודש (אני נוסעת לסין!) - אני נשארת כאן, עובדת כמו מטורפת. בכל מקרה, אני אאלץ להתנתק ורק מחר אכנס שוב. אז הנה, עוד כמה דברים למחשבה גם לי וגם לך. ושיהיה ערב טוב בינתיים!! איפה הסוס הלבן הזה?? :-)

שלום רב, מקריאת מכתבך נזכרתי בסוג של כיתוב, בנוסח "חפשו את המטמון", שיש בו גם חידות, אבל גם הרבה רמזים לפיצוח התעלומה. תחושתי כי הכניסה לחיים במתכונת קצובה, מדודה, וכו' אינה רק עניין של כמויות מזון, ולכן לא סתם מפחידה. התעלומה לא תהיה חסרת פשר, אם תסתייעי באיש מקצוע, ולא בעניין התזונאי כוונתי, אלא ההתנהגותי-נפשי. כולנו מסתייעים מדי פעם במומחים לתחום מסויים, אז למה להפסיד את היופי שבחיים? אם תרצי הפנייה, כתבי למייל האישי, עם ציון הגיל והמיקום, ואראה במה אוכל לסייע. כל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

שלום ד"ר , תודה על תגובתך. זה נכון שלא רק כמויות המזון מפחידות. לא כאן הבעיה, אלא רק סימפטום. בנוסף לטיפול התזונתי אני נמצאת במעקב פסיכולוגי/פסיכיאטרי גם כמעט כשנתיים. תהליך הטיפול והתפחברות למטפלים היתה ארוכה מדי ולכן היו תקופות בהם לא השגתי את אותה העזרה שהייתי צריכה. אני יודעת שמדובר בתהליך של זמן, אבל לפעמים השנתיים האלו נראות כמו 10 ולצערי אני עדיין רואה את עצמי ממשיכה ללכת לשם גם בהמך. זה אולי גם משהו שמתסכל וגורם לתחושת ה"להרים ידיים". תודה בכל מקרה, את הטיפול אני ממשיכה, יהיה מה שיהיה ואולי יהיה טוב:-)

היי ללה, הרבה זמן לא דיברנו ממש, שיחה "רצינית". אני התעסקתי קצת בדברים אחרים, את נעלמת קצת... (תרתי משמע!!) מההודעות הבודדות שכן השארת בפורום, היה לי ברור שהמצב לא טוב. שאת ממשיכה בהרס הזה, שאת לא ממש אוכלת, שאת מרזה. אני לא ממש מופתעת שירדת במשקל, זה ברור לכל מי שקורא אותך, וזה בוודאי ברור עוד יותר לכל מי שרואה אותך: צמה, עובדת בטירוף, מתישה את עצמך עד קצה גבול היכולת. הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה יוכל לעזור. הייתי שמחה להיות לצידך במה שרק אוכל, לנסות לעזור לך לעשות את ה"בלתי אפשרי" (שאגב, מנסיוני האישי- הוא אפשרי ושווה כל מאמץ!!). אני מסכימה אתך שלפעמים יותר קל לאכול עם מישהו, אבל אני לא חושבת שדווקא עם עוד אנורקטית. עוד טיפ מנסיוני האישי... לאכול עם אנורקטית יכול להיות עוד יותר קשה מאשר לבד. לרוב מתפתחת איזו "תחרות" סמוייה, אפילו אם לא מתכוונים לזה. אולי תחרות זו לא המילה, אבל את יודעת: הפחד הזה, ההשוואות האינסופיות מה "היא" אכלה וכמה, והמאמץ התמידי לאכול פחות, הרבה פחות... כל זה לא תורם להחלמה. במקרה הטוב- זה מותיר אותך תקועה באותו מקום, מתעסקת עם מדידות, כמויות, משקל וקלוריות. במקרה הרע - עדיף לא לחשוב..!! אם את מוכנה לאכול עם מישהו (וזו כבר התקדמות!), בחרי לך מישהו ב-ר-י-א לאכול איתו. אני יודעת שזה מביך, ויש את כל הטקסים של "לפני " והטקסים במהלך הארוחה. אני יודעת שאולי זה מביך שעוד מישהו יראה את צורת האכילה האנורקטית, חתוך, פירור, החבאה, השלכה לפח... ועדיין, זה עדיף. אולי כי זה ייתן לך מודל נורמלי, גם לצורת האכילה וגם לכמות. זה יוכל לשקף לך כמה מעט את אוכלת, כמה מתוך הכמות הלא-גדולה שאת לוקחת לעצמך בעצם נזרק לפח, ו... אולי זה גם יראה לך שאפשר גם אחרת, שאוכל יכול להיות מקור הנאה. ואם לא מקור הנאה, לפחות לא אויב בלב ונפש! ללה יקרה, כתבי לי אם יש משהו בו את חושבת שאוכל לעזור. קצת קשה לי להגיע אלייך מכאן, דרך צג המחשב. אבל יש עוד דרכים לתקשורת, ואפשר להשתמש בהן. אני אשמח להיות שם בשבילך. אני אשמח לעזור, לעודד. אני לא יודעת אם אצליח, אבל אני מבטיחה לנסות, אם רק תנחי אותי איך... דפני.

מסכימה בהחלט!!! אני משתתפת בעצותיה של דפני, ובכל התמיכה, ויש לציין שעדיף לאכול עם אדם בריא!!! אבל אחותי, ב-ר-י-א!

http://www.peep.co.il/gallery/chubby/peep_0354_ch.jpg

זה אמור להיות מצחיק?

טלי, היום הייתי ברווחה ושוחחתי עם המזכירה. הסברתי לה את המצב והיא הייתה ממש מגעילה. היא שאלה אותי לאחר כל מה שסיפרתי, מה אני בעצם רוצה ! וזה הספיק כדי ש"אקפל את הזנב ואלך... היא אמרה שרק בספטמבר העו"ס תוכל ליצור קשר .היא רשמה את הדברים ואמרה שתעביר למנהלת והיא תחליט האם זה דחוף! בעצם טלי, מה הרווחה אמורה לעשות או במה היא אמורה לעזור! תודה

אליאן יקרה, א-ל ת-ו-ו-ת-ר-י!!! זה שהמזכירה אמרה לך מה שאמרה, אז תסלחי לי...אבל את רק יכולה לתת לה להמשיך לקשקש. את תמשיכי להתעקש! אין דבר כזה בספטמבר! עליך לבקש לקבוע פגישה עם העו"ס או מאידך עם מנהלת המחלקה. ואל תתני לאף אחד לקפל לך את הזנב! אליאן יקירתי, את בחורה חזקה, ורק לא מזמן יצאת לדרך חדשה ולא ברורה. אל תתני לגורמים טיפשיים (כמו מזכירה מגעילה) להרפות את ידייך. עשית את הדבר הנכון כשפנית ללשכת הרווחה, ותמשיכי לדבוק במטרה. תנסי איכשהו לעקוף את המזכירה ולהגיע אל אחת העו"סיות או אל המנהלת. אני רוצה להאמין שהן תיהינה נחמדות ומועילות יותר. ובכל מקרה, את גם יודעת איך למצוא אותי...במידה ותצטרכי! בהצלחה, טלי פרידמן

שלום רב, אני מטופלת כבר יותר מ-5 שנים אצל פסיכולוגית. בשל עלות הטיפול היקרה אני נפגשת איתה רק אחת לשבועיים, למרות שאני מרגישה צורך עז להגביר את תדירות המפגשים. הקונפליקט בין הצורך להיפגש איתה יותר, לבין אי היכולת לממן זאת ממש מתיש אותי נפשית. אני כבר עובדת במשרה מלאה וגם סטודנטית (בת 30), ואין לי אפשרות להשיג את המימון הדרוש ממקור אחר (הפסיכולוגית שלי הציעה שאקח על עצמי עוד עבודה אך בשל הלימודים אינני יכולה לעשות זאת). אני קשורה אליה מאוד ואינני יכולה לחשוב אפילו על לעבור למישהו אחר. אשמח לקבל עצות.

מה עם הורים? אמממ...בקשר לעבודתך... אם זו עבודה שאפשר להפסיקה למען עבודה עם הכנסה גבוהה יותר, זה יכול להיות יעיל. אם זו עבודה שעבדת למענה, עבודתך הקבועה, ואת מרוצה מההכנסה אז אני אנסה לחשוב על משהו אחר עבורך. בהצלחה!

שלום רב, טיפול שמתמשך 5 שנים מעלה תהיות על מידת התלות-עצמאות שלך, לגבי הטיפול, המטפל/ת, ואספקטים אחרים בחיים. הערכת מצב, לבדיקת הרלוונטיות של החלפת שיטה או מטפל/ת, נראית לי עניינית במציאות שכזו, על אף, ואולי בגלל, הרגשתך. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

לכולכם שלום. לטלי תודה על התשובה נחמד היה לראות שאת מזמינה אותי להמשיך ולכתוב בפורום, אז אני פה וכותבת. יש לי בקשה אלייך כתבתי בפורום דיאטה ותזונה ביקשתי לדעת אם יש דיאטנית שמתמחה בנושא הפרעות אכילה אשמח לשמוע על מישהי כזו(אכתוב לך גם במייל) לאביב ואנג'ל תודה לכן, ואסביר גם למה. בטיפול האחרון שלי הייתי אצל הפסיכולוגית שלי ובתחילת השיחה הראתי אנג'ל את מה שכתבת לטלי, הדברים נגעו לליבי כי הרבה פעמים זה מה שהרגשתי וגם מרגישה אבל לא היה לי האומץ להגיד ובמידה מסוימת פחדתי, אז שתדעי שבזכותך שאבתי כח וזה עזר לי מאוד, מקווה שאת לא כועסת(בכל אופן תדעי שהכל היה בעילום שם). לך אביב (מקווה שזו את)תודה על התשובה בפורום דיאטה ותזונה. אשמח לשמוע מכם בהמשך ולהמשיך להיות שותפה בפורום הזה. מאחלת המון......... הצלחה לי

תהום הנשייה.... הנשמה שלך.... עדיין ?

אליאן, אלו שסובלות מהפרעות אכילה, צריכות גם טיפול דיאטני כדי להשלים להן את החסרים התזונתיים שהבעיה גורמת. עדי

לי, שלחתי לך מייל בחזרה. מקווה שקיבלת. ואני שמחה שנענית להזמנתי לכתוב כאן. תמשיכי כך! :) טלי פרידמן

דנה לה את כול כך חמודה, תודה לפחות משהו באמת מסביר לי אייך זה תראי נורא קשה לי להתחיל לפתח שיחה עם אנשים אין גם על מה אין לי מושג אייך בכלל להתחיל שיחה???אייך זה היה אצלך? אני מפחדת שכולם שם היו כקבוצה ואני לבד?מבחינת גיל בשרות עצמו אם אנשים זה שונה מטירונות? אני נורא בלחץ מבחינה חברתית מאוד מאוד אני כבר חצי שבורה מהתהליך הזה אני לא רואה בי משהו רע אני דיי שקטה, ואני כלל לא מכוערת שזה דבר שולי היופי? אבל בכול זאת יש לי בעיות כאלה.... אני מפחדת נורא דנה....................... אוהבת אותך נטעלי

לפי דעתי המצב שאת מתארת נובע בגלל חוסר ביטחון .יש לי רעיון קטן בשבילך תשבי עם עצמך. לבד לבד ותרשמי בדף את כל הדברים שאת אוהבת בעצמך. ואת כל הדברים שאת שונאת . תיקחי את הרשימה של הדברים שאת אוהבת וכל יום תיקראי אותה . תקחי את הרשימה שבה רשמת את הדברים שאת שונאת ותראי אילו דברים ניתן לשנות ואילו דברים לא. הדברים שאת מסוגלת לשנות תנסי לשנות . והדברים שאי אפשר לשנות פשוט תשלימי איתם ותאהבי את עצמך יחד איתם הרי לכל אדם יש חסרונות אף אחד לא מושלם. אני מציעה לך דבר נוסף תשבי עם חברה או כל אדם אחר שמכיר אותך ותבקשי ממנו שיאמר לך בכל הכנות מה הוא חושב עליך ולמה לפי דעתו בעבר לא אהבו אותך בחברה. זה צעד ראשון בו יהיה לך יותר מודעות לעצמך . ועכשיו לשאלותיך. בקשר לפחד שלך בלפתוח שיחה. אם את כל כך מפחדת לפתוח שיחה אל תפתחי תיראי שאם תירצי או לא אנשים ידברו אליך מה שעליך לעשות זה רק לענות בנחמדות. את גם אינך זקוקה למיליון חברות מספיק חברה אחת שתכירי בטירונות וסביר להניח שתמצאי אחת כזו. יש בטירונות את כל הטיפוסים ובטוח בחורה אחת תעניין אותך ואת תענייני אותה.- כך היה אצלי . יכול להיות שבהתחלה יהיו קבוצות של בנות שהן כבר חברות אך הן תהינה מעטות מאוד . חבורה של שתיים שלושה בנות . לא מגייסים בדרך כלל כמות רבה של מכרים. ודבר אחרון עליך להיות אופטימית . במקרה הכי גרוע לא תכירי חברות טובות בטירונות.הטרונות היא בסך הכל תקופה קצרה שעוברת מאוד מהר . אחרי הטירונות שוב יש לך הזדמנות והיא במקום שיציבו אותך וכמו שאמרתי לך יש שם אנשים מבוגרים . במקרה הכי גרוע יהיה לך נושאי שיחה איתם. המון המון בהצלחה. דנה

הי חמודה, מה יהיה אה ? ספטמבר,הגיוס שלך, זה אוטו טו, בערך בזמן שאני נוסעת גם כן לעבר חיים במקום חדש מפחיד ולא מוכר. את יודעת ? כשאני התגייסתי, וזה היה בגיוס הענק של אוגוסט 94 הייתי לגמרי לבד , קינאתי בנערות שהיו איתן חברה אחת לפחות או יותר שהצטרפו אליהן בבקו"ם, ואני ? הייתי לגמרי לבד בתוך ההמון הדביק והלח, הרעש, ההמולה, הפקודות שנחתו עלי פתאום, החשש ממה עומד להיות , אבל מה שהחזיק אותי בעיקר זו הסקרנות, אני מאוד סקרנית לגבי הרבה דברים, בעיקר סקרנית לגבי מצבים אליהם אני נקלעת, סקרנית להכיר את עצמי כל יום מחדש, ללמוד על עצמי ועל התנהגותי בסיטואציות שונות, למדוד את כוחי, סבלנותי, סקרנית בעיקר לגבי אנשים חדשים שאני פוגשת ושפגשתי בצבא, נכון שאם רובם אני כבר לא בקשר היום, אבל כשמסתכלים אחורה חלקם הגדול תרם לי לא מעט אם במודע ואם לא. תיהי סקרנית........ קחי צעד אחד קדימה, אח"כ זה יותר קל שלך יעל

בעלי יצא למילואים. ומשום מה שולחים אותו לשטחים , לאבטחת ישובים. הוא בכלל לא היה קרבי בשירות הצבאי. אני בלחץ נוראי. כל מה שהצלחתי להתגבר עליו במשך החודשים האחרונים, חזר לי בבום אחד גדול תוך כמה שעות. כולי רועדת מצמרמורות , ובוכה ולא אכלתי מאז אתמול בצהריים. אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם הפחדים האלה. לא ישנתי אתמול בלילה בכלל. וגם הבוקר כשניסיתי לישון ולהשלים שעות - לא הצלחתי. מיליון מחשבות רצות לי בראש. וכולן רעות. כולן מחשבות על מה עלול לקרות לו. אני לא מצליחה להפטר מהן. וכמובן שלא הלכתי היום לעבודה , בגלל סערת הרגשות שבתוכי. מישהו יודע אם אפשר אולי לשחרר אותו על סמך זה שאני פה יורדת מהפסים? לא שזה איכפת להם במיוחד , כי הוא בעצמו אמר להם שהוא פוחד ללכת לשם , והם לא התייחסו אליו ברצינות בכלל. בבקשה , אם מישהו יכול לעזור לי ........... בילי

רק למענך, ואפילו אם אין לי ת'תשובות הכי גאוניות שיסלקו את כל הפחדים, ויגרמו לתחושה הטובה לחזור, אני איתך, מחזיקה לך ת'יד ואומרת לך שהכל יהיה בסדר. והפחדים יעברו רק אם תשנני לעצמך להיפך ממה שאת משננת לעצמך עכשיו. תאמרי לעצמך ולפחדים שהכל יהיה בסדר, שלא יקרה כלום, ושזה נכון שזה אזור מסוכן, אבל לכל רע יש טוב, ויש גם אנשים שמשרתים שם כל יום ביומו!!! אחותי משרתת בשטחים כבר חודשים!!! ואני לא אומרת שאני לא דואגת כי עד עכשיו הכל היה בסדר, אבל תחשבי על זה שיש גם את הצד השני, של השקט הנפשי, שאומר לך לסמוך על זה שלא יקרה כלום, להסתכל על החצי כוס המלאה, ולא הריקה. כעת הענקתי לך אופטימיות שהאהבה שלי גרמה לי להוציא אלייך, וזה מדהים, כי אפילו כלפי עצמי אני לא מוציאה אופטימיות שכזו. ואמרו לי פעם ואני אומרת לך את זה, כי אני יודעת שזה נכון, שאנשים אופטימיים הם שמחים ומאושרים יותר, ואם תדבקי באותה אופטימיות את גם תהיי יותר רגועה. אני מקווה שתרגישי טוב, ותמיד אני שם בשבילך, אין לי מושג אם יש לך אייסיקיו, ואני לא נוטה לפרסם ת'אייסי שלי בפורומים, אבל כבר אמרתי לך שלמענך אני אעשה הכל: 117031891 . שלך תמיד.

בילי שלום, עניין המילואים הנו מאד, ואפילו מאד מאד מלחיץ. למתגיסים, וגם לבני המשפחה. זה לא קשור רק לארועים האחרונים. יחד עם זאת, זו רק אחת מההתמודדויות המלחיצות שכמעט כל משפחה בארץ עוברת, כשהכוונה לארועים המלחיצים האחרים של החיים, כמו חולי, אבטלה וכו'. כלומר: היכולת להסתגל לארוע המלחיץ מהסוג של מילואים היא חלק מדרישות החיים, שכולנו משתדלים לקיים, וכדאי לגייס כוחות לכך, בדיוק כמו שמגייסים כוחות לארועים מלחיצים אחרים. אבל, כמו שמותר להרגיש ברגעים מסויימים את חוסר היכולת למשהו, כך גם זה לגיטימי להרגיש כך בנושא המילואים. כפי שאמרתי, המילואים הם רק אחד, מיני רבים, בסדרת הארועים המלחיצים של החיים. ואם זה כך, לאחר שהבהרת את העניין בינך ובין עצמך, ותחושתך אכן כי את "יורדת מהפסים" - אז בהחלט יש על מה ועם מי לדבר על זה. הצבא אינו "מקום עבודה", אבל בכל זאת קשוב לבעיות המשפחתיות של אנשיו. לשם כך יש את ראיונות המ"פ והמג"ד. מומלץ שהנושא יועלה ע"י בעלך עם תמוכין כתובים של רופא המשפחה, פסיכיאטר, פסיכולוג, רב, עו"ס, וכו'. אחרי הכל, כולנו בני אדם. גם כאשר אנחנו במדים. בברכת חזק ונתחזק, ד"ר יוסי אברהם

הייייי אני כותבת לך המון פעמים וגם למטה רק תסתכלי רשום אנה תעני לי ואם לא בא לך תרשמי לי רק

היי נטעלי, בימים האחרונים נכנסתי לפורום רק לכמה דקות, כך שייתכן שפספסתי את ההודעה שלך. אני מצטערת אם חיכית לשווא לתגובה. בכל מקרה, שמחתי לראות שרכשת לך חברים בפורום, ויש לך למי לפנות לעזרה. אני כנראה לא אהיה כאן הרבה בימים הקרובים, אבל אולי תכתבי כאן את השאלה, אני מבטיחה לענות ברגע שאתפנה מעט. בסדר? בינתיים, שיהיה לך קל. דפני

הי, אולי אתה כאן?

היי חיפשתי אותך בכל העולם.מה נשמע??התגעגעתי נורא.

עדיין יש החושבים שמדובר בפורום צא"ט

הי, אני מקווה שאתה עדיין כאן. תספר לי מה קורה איתך! (אני כאן בעבודה רק עד עוד חצי שעה בערך).

היי... קשיי הרדמות...

בטח עד שתגיעי אל ההודעה הזו תגיעי אל העץ האחרון בו דיברתי איתך רק רציתי לוודא את יודעת שלא "סימנתי אותך על שום כוונת נכון?

אפשר לארח לך חברה עד שתצליח/י להרדם ? נשמע כאילו שאלתי אם אפשר לשעמם אותך ? מה את/ה אומר/ת ? יעל

...

לא להיט ואת ? יעל

מוזר. יש שינויים, ואני עדיין לא יודעת האם הם לטובה או לרעה. גם קצת מבולבלת, עצובה, בדיכאון. אני לא יודעת... שיהיה לך יום טוב, יעלי.

שלום טלי, האם את מכירה דיטטניות באיזור גוש דן והמרכז שמומחיות להפרעות אכילה. אני שייכת לקופ"ח כללית ואם את מכירה משם זה עוד יותר טוב. תודה.

??? שלום רב, את מוזמנת לפנות אליי באימייל המפורסם בכרטיסי האישי (תקליקי על שמי המוכחל). אנסה לעזור. בברכה, טלי פרידמן נ.ב.-איזה מין כינוי זה? :)

היי דנה בקשר לחברה יש לי בעיות גדולות אני נורא מפחדת לא להסתדר קשה לי בלפתח קשריים את מנסיון אייך זה בטירונת מבחינת חברתית הימים הראשונים קשיים נכון??? אל מה מדברים כשלא מכירים אייך את יכרת זה מפחיד אותי נורא, וחוץ מזה את שירתת קרוב או רחוק? מה כדאי יותר? האם מבחינת חברתית יש הבדל ביו תיכון לצבא???

היי נטעלי . לפי הפניה הזו אני רואה שאת באמת באמת חוששת ולכן אני באמת ממליצה לך להתייעץ עם פסיכולוג. הימים הראשונים של הגיוס קשים לכולם . כמו שאת מפחדת יש רבים שמפחדים כל אחד ופחדיו שלו. האחד מפחד מהזריקות השני מהחברה השלישי מהמפקדים וכו' כך שאת לא לבד. דוקא מבחינת חברה בימים הראשונים אני חושבת שלא צריך להיות לך קושי מיוחד מכיוון שאפילו אם לא תיזמי יצירת קשרים בנות אחרות ינסו ליצור איתך קשר.כי רובן באות ללא חברים ומנסות להכיר בשביל לא לעבור את הטירונות לבד. האם כדאי לך רחוק או קרוב? זו שאלה מאוד קשה ואני לא יכולה לענות לך עליה מכיוון שאיני מכירה אותך. אני שירתתי קרוב . יש קצת הבדל מבחינה החברתית ממה שהיה בתיכון למה שהיה בצבא.בצבא חוץ מחיילים בסדיר יש גם אנשי קבע ועם יהיה לך קשה עם האנשים בגילך תמיד תוכלי למצוא מבוגרים לשוחח איתם ולהעביר את הזמן. אם תירצי להשתנות את תוכל ואינך מקרה אבוד קודם כל את צריכה לאהוב את עצמך ורק אחר כך לצפות שאחרים יאהבו אותך. התמקדי בעצמך השקיעי בעצמך לימדי לאהוב את מה שאת ותיראי איך הכל משתנה. אני אומרת לך דברים אלו מניסיון. בעבר היה לי חוסר ביטחון הרבה יותר מהיום . שנאתי כל כך הרבה דברים בעצמי ורציתי כל כך להשתנות . אך ברגע שהתחלתי לאהוב את עצמי הרבה דברים ישתנו. למרות שיש לי עוד הרבה לשפר בביטחון העצמי שלי אני בטוחה שאם הזמן הוא יעלה. מקוה שאצלחתי מעט לעודד אם יש לך שאלות נוספות אני כאן דנה

:-)

עדיין יש החושבים שמדובר בפורום צא"ט

יש לי הרגשה של דז'ה-וו... כבר כתבת את זה פעמיים, שלוש או שמונה בעבר, לא?

עדיין יש החושבים שמדובר בפורום צא"ט

אבי, חלק מהעניין הוא, שגם הגולשים תומכים אחד בשני. אני יודעת שבזמנו היה רעיון שליד הפורום יהיה חדר צ'אט. אני לא יודעת איפה זה עומד היום. עדי

הי, אולי אתה כאן? איזה הודעה חמודה השארת. מה קורה איתך?

עדיין יש החושבים שמדובר בפורום צא"ט

היי, מה הקטע שלך? לא מעניין אותך אז אל תקרא!

שלום לכולם, אני מקווה שתוכלו לעזור לי או אולי אפילו לתת לי עצה טובה. אני מאוד רגישה. נפגעת מאוד מהר מאנשים, כמו למשל, אם מישהו פונה אליי בתקיפות ושואל אותי - "מה את עושה פה? זה לא המקום שלך פה?" - באותו רגע אני אקום ואלך אע"פ שזה לא מוצדק, אני לא אתווכח, אבל בתוך תוכי אני ארצה לבכות וארגיש מאוד מאוד פגועה. גם בקשר שלי עם החבר שלי אני נפגעת ממנו לעיתים קרובות, אפילו אם הוא רק פנה אליי בטון דיבור נוקשה או כועס, אני פשוט ארצה לפרוץ בבכי. אגב, כשאני רוצה לבכות אני עושה זאת בהחבא. אשמח לשמוע מכם. תודה ויום טוב לכולם, סאלי.

שלום סאלי! את מזכירה לי אותי בצעירותי. גם אני פעם הייתי נפגעת בקלות, ובעיקר "מתקפלת", ממש כמוך, מכל הערה תוקפנית של מישהו. והתוצאה היתה שהייתי כועסת על עצמי, שלא הגבתי כמו שצריך, עוד יותר מאשר על האדם הפוגע. לאט לאט במשך השנים, למדתי, ואני עדיין לומדת נון-סטופ, בבית הספר של החיים, את המילה "אסרטיביות", שאולי נשמעת כמו סתם איזה קשקוש אופנתי, אבל אין לך מושג עד כמה היא נכונה ומוכיחה את עצמה בכל פעם מחדש. ופירוש המילה הזאת - לעמוד על זכויותייך, ולאו דווקא ב"כאסח", אלא בצורה שלווה אבל תקיפה, שלא משתמעת לשתי פנים. אם, למשל, אומרים לך משהו כמו הדוגמה שהזכרת - "מה את עושה פה? זה לא המקום שלך" - את יכולה לומר לאותו אדם משהו כמו: - "בסדר, אם זה לא המקום שלי - אלך. אבל אין לך כל צורך לכעוס כי לא עשיתי את זה בכוונה". או, לחילופין, אם את משוכנעת שזה כן המקום שלך - אמרי לו בפשטות ששניכם אזרחים שווי זכויות ולשניכם מותר באותה המידה להיות שם. האמיני לי, זה לרוב עובד, וזה לא פעם אפילו גורם לאדם התוקף שלא בצדק להתבייש. או אם החבר שלך מדבר אלייך בצורה תוקפנית, את יכולה פשוט לומר לו שטון הדיבור הזה פוגע בך. ייתכן שהוא אפילו לא שם לב לכך, ובעקבות ההערה שלך הוא ישים לב יותר לצורת הדיבור שלו. כמובן שלא הכל תמיד יילך חלק - בוודאי יהיו גם אנשים שאחרי שתעירי להם יאמרו לך - בתום לב או שלא בתום לב - משהו כמו "מי כועס? על מה את מדברת בכלל?" הזמן מחסן מפני פגיעות יתר ממקרים כאלה ומלמד לאטום את האזניים בפניהם. ו-כן, אם אחרי כל זה עוד בא לך לבכות - זה בסדר גמור ואפילו חיוני! גם אני שופכת דמעות כמו מים כשאני מרגישה צורך (ו-כן, בדרך כלל גם כן בהיחבא, חוץ מקומץ אנשים קרובים שעל ידם אני מרגישה חפשייה)! ולסיום - אם את מרגישה שהפגיעות שלך ממש חורגת מכל פרופורציה - כדאי אולי לשקול פניה לעזרה מקצועית, כי ייתכן שהפגיעות הזו היא רק סימפטום למשהו עמוק יותר שהטיפול יכול לגלות ולפתור. בהצלחה - וספרי איך הולך! (והרבה-הרבה סבלנות....) וסליחה על הנאום הארוך... אחת

שלום אחת, תודה רבה על "נאומך", אשר היה חיוני לי. שמעתי רבות על המילה "אסרטיביות" ונתקלתי בדוגמאות אסרטיביות, כפי שתארת, אבל אינני מצליחה ללמוד מכך. אשמח אם תספרי לי איך את למדת להיות אסרטיבית. בידידות, סאלי

כידוע לכם יש לי צו הגנה לשלושה חודשים.... אתמול הבן הגדול צלצל לאבא שלו...דיבר איתו. בעלי ביקש לשוחח גם עם הקטנים ושאל אותם למה הם לא באים לבקר אותו. ואז התחיל הסיוט..בכי ודרישה ללכת לאבא וכל מיני האשמות וכו'. אמרתי להם שהם יכולים ללכת לשעה וחצי וכך היה. אני רוצה לציין שבמשך השבועיים האחרונים הוא לא ניסה ליצור דרך בשום צורה איתם, ויתרה מזאת,הוא ראה את הבן הגדול והבת ןהתעלם מהם למרות שהם ניסו לדבר איתו. השאלה שלי היא למי עליי לפנות בקשר לביקורים ובקשר לכל השאלות שהם שואלים אותי. איך מסבירים להם ? אגב, מישהו יודע מה זה תסקיר מעצר של שירות המבחן...לבדיקת מסוכנות. האם עושים אבחונים פסיכולוגיים ? מה התדירות ? וכו,

אליאן יקרה, עלייך לפנות לעובדת הסוציאלית, אצלה נמצאות כל התשובות לשאלותייך. אני מאמינה שאת מצויה בתקופה קשה וסוערת, הן בינך לבין עצמך, והן בינך לבין הילדים ולבין בעלך. פני לאנשי המקצוע שאמורים וצריכים לתת לך את כל התשובות. אל תשארי עם שאלות פתוחות וחששות, כי זה בזבוז של כוחות. את אותם הכוחות תשקיעי בהתמודדות שלך ובעצמך. אם את לא מרגישה בנוח עם העו"סית, או שאת חשה שהיא אינה יכולה לעזור לך, פני למנהלת השירות (לשכת הרווחה), הם באמת אמורים לדעת את כל התשובות, לעזור לך ולהנחות אותך. שיהיה לך המון המון בהצלחה, והכי חשוב, שיהיה לך כוח! טלי פרידמן

את כאן מתוקה? או שאיחרתי אולי יש מישהו נחמד אחר להגיד לו שלום?

היי אורה, את היית פה באחת, ועכשיו כבר עוד מעט חמש. ואני לא יודעת אם אני נחמדה, אני לא נוטה להחמיא לעצמי.. אבל בכל זאת אני אומרת לך היי, ושואלת לשלומך? כי את נחמדה :-)

שוב פספסנו אחת את השניה בכמה דקות... מה יהיה?? מילא בפורום, אבל אסור שזה יקרה היום בערב! :-)) אני כאן עכשיו, עם האינסומניה שלי. תני לי סימן אם גם את לא ישנה... אוהבת, מתגעגעת, ו... עוד פחות מ-12 שעות...!! דפני.

מקווה שתראי, ותתעודדי קצת. אני לא אהיה כאן מחר, אבל ביום רביעי אני כאן בחזרה. באמת אשמח לשמוע ממך, להיות לצידך אם תרצי... דפני.

עדיין יש החושבים שמדובר בפורום צא"ט

כול כך כייף לקרוא את מכתבך. אז בקשר לטיפולים הייתי דרך קופת חולים אבל יש מצבים שאי אפשר יותר הייתי 4 חודש ,תראי אולי אני באמת כזו וזהו אחרת אין סיבה לאייך שאני מרגישה שמתייחסים אליי כאל סמרטות, אני גם נורא מפחדת להביע דעה אליי למשל הייתי אתמול במספרה הוא הספר עשה לי צבע כלל שלא בקשתי רציתי חום יצא בלונד עם כתמים חומים משהוא מזעזע שלמתי 280 עבור כול זה הבערה וצבע יצעתי כמו ליצן,אבל שתקתי לא אמרתי מילה כמה שזה נורא הפריע לי ואני מתביישת ולא רוצה, מחר אחותי תבוא איתי היא תדבר זה מראה כמה שאני מפחדת שאני בסוף יצא הטיפשה הוא ידע לשכנע אותי שככה זה עד לעוד צבע ולי לא היה מה לומר את מבינה איזה סוג, אני נורא תמימה ומאמינה לאנשים אבל נורא אני לפעממים נורא מפחדת בעצם תמיד מה יחשבו אליי אייך אני מתנהגת מה לדבר אייך דברתי, דייייייי נמאס לי מזה אייך משתחררים מזה?

נורא חשוב לי שתקראי מה שרשמתי למטה לאורן קפלן " בתשובה של עוד דבר לאורן קפלן

היי אני צריכה מימך עזרה אני לפניי גיוס ונורא מפחדת מפחדת אם אני הסתדר או לא או מבחינת חברתית אייך היה אני נורא מפחדת מדחייה של אנשים כלפיי מה עושים

אני רוצה לציין שהחיים שלי עד כה היו קשיים מבחינה חברתית הבעייה שלי אני מפחדת להתגלות שאז יוכלו לפגוע בי אני היה חשופה, פגעו ביי המון הייתי תמיד אחת שלא מסמפטים כמו כן בשנתיים האחרונות יתחלתי להיות בתוך עצמי רק אני בתוך עצמי לא מתקשרת אם אנשים מנסה להיות כמה שפחות איתם וממש דג על יד אנשים וגם משדרת להם לכו מימני, במשך השניים הללו 2 היה לי שינוי קטן אבל זה בגלל ההתנהגות שלי, א. עברתי בית ספר, ב. התנהגתי בצורה כזו שהם לא הכירו אותי כלל לא יוכלו להגיב אליי בקושי לא לטוב ולא לרע, הגעתי למסכנה שרע לי וקשה לי אם זה עכשיו אני לפני גיוס יש לי הזדמנות לשנות אבל עכשיו הפחד האם להתגלות ושהתנהגו אליי כמו לפני 3 שנים או להיות כמו לפני שנה ושנתיים ולא התנהגו אליי כלל וגם לא יזלזלו ביי וירדו אליי???????.? אני בבעיה עזור לי תודה

נטעלי שלום הגיוס לצה"ל הוא באמת צומת דרכים משמעותית, ובוודאי מעוררת חששות. זו יכולה להיות הזדמנות מצויינת לשנות דברים שלא כל כך הצליחו בעבר, אבל בוודאי יש בזה גם פוטנציאל לפגיעה, וכנראה שאצלך הרגישות לפגיעה נוספת חזקה במיוחד. הדרך היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא לדבר ולהתייעץ הרבה על הנושא, כך שתרגישי שאת מגיעה מוכנה לפחות למה שמצפה לך בתהליכי הגיוס והשיבוץ שלאחר מכן. תוכלי לשמוע מאנשים בפורום, כפי שאת עושה כיום, ואולי יש גם מקום להתייעצות מקצועית עם פסיכולוג או עו"ס. אני לא יכול לשכנע אותך לא לפחד, ואולי להפך, חשוב שקצת תפחדי כי זה יביא אותך מוכנה יותר להתמודדויות, שלעיתים אינן קלות. מצד שני, חשוב שלא תתייאשי ולא תיכנסי ללחץ כזה שיפריע לך לנסות חוויות חדשות שעשויות דווקא לתקן חוויות שליליות מהעבר. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

אני כותבת סיפור וגיבור הסיפור צריך להיות מישהו החולה במחלת נשימה כלשהי. אתם מכירים מחלה הקשורה בנשימה חוץ מאסתמה?

כן אני. כשאני קורא את שמך נשימתי נעתקת ממני ונעצרת.תפסיקי כבר עם השטויות שלך.דיי נמאסת.יש לך מסר חשוב אז בבקשה.אבל שטויות כמו אלו...גשי לפורום נענע.

חזיר!

אני ינסה לחשוב על משהו..... ועוד דבר רשמתי לך משהו בשאלה אחת למעלה מימך למה את כבר לא עונה לי????? קרה משהו?

מצטערת, לא הייתי כאן ולכן ראיתי את ההודעה רק עכשיו. אשמח לדבר איתך מחר. עכשיו אני מתה לישון. לילה טוב

הכי הולך זה שחפת, בכל הסיפורים זה מאוד דרמטי, אבל יש עוד מחלה שנקראת אמפיזמה, או משהו דומה, יש גם אסטמה, שזה מאוד נפוץ וקלאסי, אבל יכול להיות מאוד מסובך מתסכל ואפילו קטלני לפעמים.

אני צריכה שהמחלה תהיה קטלנית אבל כדי לעשות את זה יותר מעניין אני רוצה שזו תהיה מחלה נדירה. יש רעיונות? ואיפה אוכל למצוא חומר ברשת?

מה אסור לומר בזמן סקס?אורית ארנון כתב/ה: > > אני כותבת סיפור וגיבור הסיפור צריך להיות מישהו החולה במחלת > נשימה כלשהי. אתם מכירים מחלה הקשורה בנשימה חוץ מאסתמה?

שלום רב. רציתי לשאול האם במשך שנה שנתיים שלוש אנשים משתנים ובכלל ? למשל אם הייתי סוג מסויים של בן אדם יכול להיות שבמשך שנתיים שלוש אני יכולה להשתנות או ישתנתי? האם כולם משתנים אני רוצה לציין שאני בת 18 האם תמיד אני ישאר לבד לבד ובודדה??????????????????אנה עזור לי ובקשר לטיפול אין לי אפשרות כזו או אחרת

שלום אני לא יודע מה בדיוק לענות. אני מרגיש שאת כותבת ממקום של כאב ובדידות ואולי אם היית יכולה לספר קצת יותר על עצמך נוכל להגיב לדבריך באופן יותר אישי. למה את מתכוונת בשאלה על היכולת להשתנות? מובן שאנשים משתנים כל הזמן, אבל אני מבין שאת מתכוונת למשהו אחר. שוב, ספרי יותר ואולי נוכל להגיב יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן

הייי שוב. בקשר לשאלתך כן אני נורא לחוצה מגיוסי בכך שאני ישאר לבד והיה בודדה ואפילו שלא יסתדרו איתי לפעמים אני מפחדת לתוח קשרים מפחד מדחייה או שאחרי שאפתח יחשבו אליי משהו שלילי אני נערה לא מכוערת כלל, חוסר הבטחון שלי והדרישה לצומי לא מוגדר לי,אולי בגלל השנים שהייתי דחוייה השנה אבל אני ירגשתי שיפור קל קל קל,אני נורא מפחדת מהגיוס אייך השתלב בו, עוד דבר שמציק לי על הפחד לדבר וכשמדברים אין על מה תודה על ההצעה הטובה ב לפתוח שיחה חדשה, אבל המון המון פעמים כנראה שהתרגלתי פשות לשתוק וגם אם יש לי מה לומר ,והרבה פעמים אני טובה לאחרים ואני מרגישה אדיותית בהתנהגות,בקיצור חיים רעים מגעילים קשים מסובכיים מפחידים ומתסכליים ,קשה לי באמת שקשה לי תודה שאת יכולה להבין אותי. בקשר לטיפול אני מודעת שאני זקוקה אבל את חייבת לעזור לי ולהבין שאין לי אפשרות לטיפול כלל לא. (האתר הזה עוזר? מה את חושבת???)את בכול אופן מהקלת אליי שתדעי רחלי רק אם היית יודעת מה עובר לי בראש יום יום

רשמתי לאורן קפלן למעלה בשאלה עוד דבר, אני חייבת שתקראי זאת תודה מחכה גם כן לזה לתשובה מימך אוהבת חיבוקים ונשיקות נטעלי

נטעלי, כתבתי לך את מחשבותי ודאגתי לך לגבי הצבא. לגבי האם הפורום הזה עוזר? אני בטוחה שכן, בזמן הקצר שאני כאן, אני חושבת שתוך כדי כתיבה אפשר להשתחרר קצת מהלחצים, מהמתחים, מהתחושות הקשות ולהרגיש טוב יותר. אני שמחה שאני יכולה לענות ואולי גם קצת לעזור בתשובות. נטעלי, אני שוב חוזרת על דברי, הצבא זו מערכת היררכית לא קלה. יש חוקים נוקשים. אני דואגת לגביך, ולא לגבי התפקיד אותו תקבלי, או הנסיעות (אולי) אם תצטרכי לנסוע אלא חוששת לגבי שתארת בעצמך. אני מבינה שיש קושי ללכת לטיפול לפני הצבא. כאן, כפי שטלי כתבה, היועצים בפורום אינם תחליף לטיפול. לכי למס' פגישות, לפחות עד הגיוס. (אפשר גם דרך קופ"ח - אני הלכתי דרך מכבי). אני מקווה שאני לעזר. ואם יש עוד שאלות, אני תמיד מוכנה לעזור. שלך רחלי

עדיין יש החושבים שמדובר בפורום צא"ט

כולכם מוזמנים לכתוב לי רק בבקשה תודיעו לי בפורום כשאתם כותבים לי אי מייל כי אני לא אבדוק אותו כל יום אלא רק כל כמה ימים

יופי לך...נודניקית.

לא קשור - אולי תקשור לעצמך את הידיים כדי שלא תוכל לשפוך את כל השטויות שאתה שופך כאן בקצב רצחני? תחשוב על זה...

האם מטפל פרטי שעובד גם עם קופת חולים חייב לפי ההסכם עם הקופה להודיע למטופל שבא אליו באופן פרטי כי הוא עובד גם עם הקופה? התחלתי טיפול לפני כשלושה חודשים עם מטפל פרטי ורק לפני יומיים הסתבר לי שהוא עובד גם בקופת חולים מכבי שאני חברה בה. האם הוא היה חייב להודיע לי על כך ולאפשר לי לבוא אליו באופן פרטי או שהוא אינו מחויב בכך כיוון שבאתי אליו באופן פרטי ומכאן שבעצם "אכלתי אותה"? מישהו יודע?

גלית שלום אני לא מכיר את הכללים ואני מתאר לעצמי שזה קשור גם לקופה. הכי פשוט, כדי לקבל תשובה מדוייקת, רצוי לשאול ישירות את הפסיכולוג. כמו כן ניתן להתקשר למשרדי הקופה ולשאול. בברכה ד"ר אורן קפלן

למיטב ידיעתי, חוקי מכבי אוסרים על רופאים ומטפלים העובדים במכבי לקבל באופן פרטי חברים במכבי. בעצם, על פי חוקים אלו היה המטפל שלך צריך לברר אם את חברה במכבי ולסרב לטפל בך באופן פרטי, אפילו אם את מודעת לכך ומביעה את הסכמתך.

היי דנה אני ראיתי אותך כאן מספר פעמים ואני מבינה שגם את במצב שלי האם זה באמת כך???ואייך אצלך זה מתבטא?בת כמה את? תודה

שלום לך נטעלי אכן הייתי כאן מספר פעמים (שיחה עם רחלי ושיחה עם אביב). אני בת 21 האם אני במצב שלך? אני לא יכולה לדעת מיכוון שאיני ממש מכירה אותך אך מהיכרות ראשונית אני יכולה לראות דברים משותפים. כגון גם אני תמיד לפני תחילת מסגרת חדשה חוששת מאוד בדיוק כפי שאת חושת מהכניסה לצבא. גם אני מאוד מאוד פחדתי מהגיוס לצבא . ובאמת היה לי בהתחלה קשה. אבל בסיום הצבא בהסתכלות אחורה אני יכולה לאמר לך בוודאות שהצבא תרם לי .הביטחון בהחלט עלה.(אך עדיין לא מספיק). אני חושבת שבמידה ובאותה תקופה גם הייתי לוקחת טיפול פסיכולוגי אז המצב היה היום הרבה יותר טוב. מה שאני מהניסיון (הלא רב) שלי יכולה לייעץ לך הוא שאת צריכה ללכת לטיפול. יכול להיות שיש לך חרדת חברה ואז הפתרון הוא קל מאוד- תרופות. ויכול להיות שזה באמת ביטחון עצמי נמוך שדורש זמן וטיפול פסיכולוגי. דבר נוסף שבגללו אני חושבת שכדאי לך ללכת לטיפול הוא לעזור לך לבחור עם לשרת רחוק או קרוב- הדבר יכול להשפיע עליך מאוד! שאלה קטנה - את יוצאת עם בחורים? בתקופת הצבא היתחלתי לצאת עם בחורים- זה מאוד עוזר לביטחון! דרך אגב למרות שאני לא כל כך בטוחה שהדבר יכול לעזור יש ספרים על שיפור הביטחון העצמי להזיק זה לא יכול. מחר אומר לך מה שם הספר מקווה שעזרתי קצת ואם יש לך שאלות אני כאן דנה

שלום לכולם! אני סובלת מדיכאון ומטופלת אצל פסיכולוג. הפסיכולוג שלי המליץ לי על טיפול תרופתי בנוסף לטיפול הפסיכולוגי. אני מתנגדת בכל תוקף לטיפול תרופתי! אבל עם הזמן הבנתי שזה יכול לעזור לי ושזה לא חייב להיות מאיים כ"כ. ושאנשים רבים השתמשו בכך והתרופות כעזו להם מאוד. הייתי רוצה לשמוע מאנשים שנטלו כדורים מסוג SSRI , או מאנשים שמכירים אנשים נטלו תרופות כאלה. הייתי רוצה לשמוע מפסיכיאטר או אפילו מחברי הפורום שנראים כהמומחים הראשיים בתחום (חיחי...זה נשמע מצחיק), על הכדורים, על ההשפעה שלהם, ועל תופעות הלוואי של הכדורים. אני מצטערת אם זה נשמע כאילו יש לי דרישות, פשוט אני נורא לחוצה, ומכיוון שאני מתחת לגיל 18 ויש לי הפרעות אחרות מעבר לדיכאון יש לציין שקצת קשה להורים שלי עם זה ואחרי 5 חודשי טיפול, כדאי לעבור לשלב הכדורים שממנו נמנעתי. מה שעוד הייתי רוצה לציין שנראה לי חיוני, זה שהפסיכולוג שלי בא לקראתי מאוווד כשהתנגדתי לכדורים, והשתמש בהיפנוזות, וגם בטיפול קוגנטיבי שהיה יעיל מאוד. אבל נראה שזה לא לאורך טווח, מבינים? אז במקום לבזבז את הזמן, וכדי שנוכל לעבוד ולהרגיש יותר טוב, החלטנו לעבור לשלב הכדורים. מצטערת שבלבלתי במוח....אבל לעזאזל אני מתוחהההההההההה כ"כ!!!! תצילו אותי!!!

כדורים ממשפחת ה SSRI הינם תרופות ממשפחה חדשה יחסית שהם מאוד אפקטיביים בטיפול בדיכאון. אך יש להם כמה חסרונות: א. לוקח כמה שבועות עד שהם מתחילים להשפיע ב.יש להם תופעות לוואי. הייתי מציע לך בהתייעצות עם הרופא שלך להתחיל במינון נמוך ולאט לאט לעלות במינון.

כנראה שאת בידיים טובות אז תרגעי כדורי ssri לרוב בעלי תופעות לוואי מעטות כמו ירידה בתאבון ראי גם באתר http://www.infomed.co.il/doSearch.asp שם יש פירוט על כל סוגי התרופות. יש מיקרים רבים שזה עוזר אבל צריך סבלנות כי רואים שינוי רק אחרי חודש וגם אז הרבה פעמים רק הסביבה רואה את ההבדל ולא המטופל. נסי ואל תפחדי להפסיק אם זה לא יראה לך אבל תני לזה חודש וחצי סיכוי התרופות האלו לא ממכרות אך יש מצב שבו מתרגלים לחיות עם זה וקשה להיפרד. בהצלחה דוגי

עזרתם לי מאוד. עכשיו אני קצת יותר בטוחה כשאני יודעת עוד על הכדורים. שיהיה לכם יום טוב!

שלום , יש לי אח בן 15 יותם שמו. בן זקונים להורים מבוגרים בני 55 ,אנחנו ארבעה אחים ואחיות כולל את יותם שכולם כבר עזבו את הקן (4 שנים כבר)חוץ ממנו. הורי מתלוננים שהוא נורא אנטי כלפיהם , הוא חוצפן הוא אומר להם שהוא שונא אותם, מקלל הוא מתייחס בזלזול מוחלט, חסר מוטיבציה לגמרי לגבי כל מה שקשור בבית , ומדי פעם הוא גורם למריבות גדולות בבית. הם לא יודעים איך להתמודד איתו. ולהעמידו במקום הם מפחדים מצד אחד לוותר ומצד שני להתעמת איתו וע"י כך לדכא אותו עוד יותר. יש לך עצה כלשהי לעניין? רותם

רותם שלום לך, דווקא בגיל הזה הוא זקוק לגבולות ברורים בבית ומחוצה לו. את אומרת שהוא בן 15. מה עושה כל היום? עובד, לומד? איפה הוא ישן? איך הוא בלימודים / עבודה (אם את יודעת)? למה הוא עזב את הבית? לפי שיפוטך, הוא מקובל בחברה? רק אחרי שתעני על השאלות הללו, לדעתי, ואני מדברת מניסיון, רוית ושאר המומחים והגולשים יוכלו לעזור לך. עדי

הי עדי כנראה שלא הייתי ברורה! כשכתבתי לגבי עזיבת הבית התייחסתי אליי ואל אחי ואחותי. הוא עדיין גדל עם הורי . (אמא מפנקת ואבא הוא איש מאוד עצבני ולא מפרגן , לא יודע להראות אהבה.) רועי גר עם הורי, הוא עובד בחופש בתור מחסנאי במוסך, הוא די מתקשה בלימודים הוא לא אוהב ללמוד במיוחד. הוא אובחן בעל ליקויי למידה שקשורים בכתיבה וקריאה, וכילד היפראקטיבי. לאחר שנים לא קלות בבית ספר יסודי, העברנו אותו לבית ספר ניסיוני שריכז ילדים עם ליקויי למידה ובעיות התנהגות, הוא סבל שם נורא , הוא הרגיש מושפל ומאוכזב. היה בדכאון. ומיכיוון שהוא לא היה חייב ללמוד שם מלכתחילה אלא אמא שלי חשבה שזה לטובתו (מה שהסתבר כטעות גדולה) הוא נורא שומר לה טינה על כך , לא פעם הוא אמר לה שהיא הרסה לו את החיים וכאלה... רב הזמן בזמנו הפנוי או שהוא מול המחשב או עם חברים, יש לו חברים,לא חסר לו, היו לו גם חברות. הוא אוהב לנסוע על סקייטבורד ולשמוע מוסיקת ראפ. הוא אוהב לדבר, לספר בדיחות , איתי הוא מאוד מסתדר . יש עוד המון מה לומר אבל פחות או יותר זה יותם.

שלום רב, את מתארת מציאות קשה, שאינה הולמת אף משפחה, ושאין להסכים להתמשכותה, ועניין ההורים המבוגרים (וזה עניין מאד יחסי) אינו צריך בהכרח המקור לכך. המלצתי היא שתגשו לטיפול משפחתי בהקדם, והתכוונתי ל"משפחתי", כדי לא להציב את האח הקטן כבעייתי היחידי. כל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

ד"ר יוסי אברהם שלום אני מודה לך על העצה אני נוטה לחשוב כמוך, מקווה שאצליח לגרור את אבא שלי לטיפול שכזה . איפה אפשר להשיג טיפול שכזה? וכמה זה עולה? ושוב תודה רותם

דנה ונטעלי, עכשיו אחרי שקצת נרגעתי, אני מסוגלת לחשוב בהיגיון, אולי הייתי צריכה לעשות זאת, ללא מה שכתבתי קודם. ובכן, לגבי חוסר הביטחון שהיה לי- כפי שכתבתי טופלתי ע"י פסיכולוג קליני מאז גיל 19-20 (אינני זוכרת בדיוק), זו היתה ההתחלה. לאחר מס' שנים, פגשתי במטפלת שהיא בעצם מפענחת ציורי ילדים ובעזרת ציור של בני המטפלת האירה פני דרך הציורים אפשר לראות את הרגשתו של הילד ואת הצד האימהי שלי בו. וכן היתה בבית תחושה קשה של מוות. (היסטוריה משפחתית). וכאן התחלתי בטיפול של דמיון מודרך, וכמו שאומרים זה מה שזה - המטפלת מדריכה אותך לדמיין סיטואציות שונות או מקומות שונים או למשל - "איזו חיה היית רוצה להיות בסיטואציה מסויימת" וע"י סמלים ומטאפורות אלו אפשר לבדוק את הרגשות, את המצב בו המטופל נמצא. זו בעצם היתה ההתחלה הרצינית של המודעות העצמית שלי, של ההתגברות על חוסר הביטחון, של ההתגברות על הדימוי העצמי הנמוך - כאן הבנתי כמה "אמא מרעילה", כמה קשה היה לחיות בצילה. עם המטלפת הזו היה קשר ארוך - הלכתי, יצאתי, באתי וכו'. עד ששוב החלטתי שמתאים לי מישהי שלא מכירה אותי. שתדריך אותי בדרך חדשה. (עם הזמן הגעתי לפסיכולוג שאחרי שתי פגישות ברחתי). ועוד ועוד ולפני שנתיים הכרתי את הפסיכותרפיסטית שאצלה אני מטופלת (שגם אצלה יש סיכוי סביר שלא אחזיק מעמד). אצלה עברתי סדנא - תרפיה - טיפול באומנויות. סדנה שעוררה אותי והביאה אותי למקומות שהיום אני חייבת לפתור (בעית אבא, בעית אחות גדולה - הבדידות הקשה וכו'). לגבי הבטחון העצמי - אני חושבת שללא עזרה מבחוץ לא הייתי מתגברת על המכשול הזה. היו פעמים שויתרתי, ויתרתי על חברים. וזו הרגשה איומה. להיות בלי חברים, בלי חברת נפש אחת. כדי להתגבר על חוסר הביטחון והדימוי העצמי הנמוך, ללא עזרה, צריך להתאמץ כפליים. אני איתכן, רחלי. וסליחה שוב על ההודעות הקודמות. הכתיבה אליכן עוזרת לי, משכיחה ממני את שעות הבוקר הקשות. רחלי.

רחלי רציתי לשאול: מה עושים כשאן אפשרות לטיפול אני במצב לא טוב כלל לא מה לעשות איזה טיפים מימה שכתבתי על עצמי את יכולה לעזור לי מנסיונך??? והאם בצבא דברים אצלך ישתנו מהתכון???

היי נטעלי שאלת מה עושים כשאין אפשרות טיפול. אין לי תשובה לכך, אולם אני הייתי נעזרת בחברים (גם כשההרגשה היא שאין חברים) אולי באחד/ת מבני המשפחה שמכירים אותך היטב ואת אותו/ה ואז אפשר לשוחח, להיוועץ בבעיות, בקשיים. לפעמים עוזר גם כשמדברים. ויש אותנו כאן בפורום. חוץ מזה שאלת בנוגע לשירותי הצבאי. לגבי השירות הצבאי שלי - מהמקום ממנו באתי - נפלתי בין הכיסאות. הייתי נערה / בחורה מאוד מבולבלת. לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה, לא ידעתי להגיד מה טוב לי או לא (לא שיש אפשרויות רבות לאמר ), אבל הייתי דג. לאן ששלחו אותי, הלכתי וזה נורא. זו הרגשת ניצול/השפלה, זו היתה הרגשה של אכזבה מעצמי. נטעלי, אני חושבת שהצבא הוא מסגרת מאוד גדולה ושונה בתכלית השינוי מביה"ס ומהחממה בה גדלים נערים ונערות. בצבא אפשר בקלות "ללכת לאיבוד" ולכן, כמו שאני רואה אותך (ממש כפי שאני הייתי), כל כך חשוב שתלכי לייעוץ, לטיפול אפילו עד השירות הצבאי. מישהו שידריך אותך, מישהו לשוחח איתו, מישהו שיבין את המצוקה ויהיה לך לעזר (טלפון, פגישה, מכתב וכו'). תכתבי לי מה את חושבת. לפי דברייך, אני מבינה שהגיוס מטריד אותך. רחלי

תודה על התשובה בנוגע לפחד מיחסי מין ומזוגיות. אני רוצה להרחיב טיפה את הבעיה שלי כדי להסביר את עצמי טוב יותר. אני מאד רוצה קשר זוגי אבל מין נתפס בעיני כתקיפה, כשליטה, כאיום. נושא האונס מעסיק אותו כל הזמן. אני כל הזמן רוצה לקרוא על זה, אני חולמת על זה, רואה סרטים על זה. לפעמים נדמה לי שמשהו קרה לי בעבר ואני לא מצליחה לזכור אותו ולפעמים אני משכנעת את עצמי שאני מדברת שטויות ורק מכניסה לעצמי פחדים בראש. אבל בלי קשר לנושא האונס והתקיפה המינית (ואגב, לא עברתי אף אירוע כזה בימי חיי), אני פשוט מפחדת מיחסי מין. אינטימיות מינית לא מפחידה אותי. מה שמפחיד אותי הוא רק החדירה עצמה ולא בגלל כאב פיזי אלא בגלל תחושה של שליטה, פגיעה, חוסר אונים. אשמח לשמוע את דעתך.

.

אורית יקרה . הפחד שאת מתארת מתאים להפליא לפחד של ניפגעות אונס . זה נימצא שם ולא מרפא אפילו לאחר 30 שנה .... אם לך זה לא קרה , תודה לאל (ואם היה קורה הית יודעת איך שהוא ) אז נישאלת השאלה מדוע את רוצה (כי את מתענינת בנושא ) להיזדהות איתן ? מה גורמת לך ההזדהות עם הקורבן ? האם כאשר נפשך ניפגעה ( מכל סיפור חייך ), את בטוחה אולי שגם גופך ניפגע.? (כי הנפש והגוף הם חד ). קל להיזדהות השאלה אם זה עוזר , או פוגע . אני מרגישה עצמי קרובה להלומי הקרב למשל .למה ? מכוון שגם הם וגם אני עברנו טראומה קשה בגיל לא קטן יחסית אשר פגעה גם בגוף _וגם ונפש . והטיפול הוא דומה . ורד . מקווה שלא בילבלתי לך את הראש .

לא בילבלת לי את הראש ואני שמחה שהגבת להודעה שלי אבל האמת היא, שאין לי מושג למה אני מרגישה חלק חי כל כך מהנושא הזה. פשוט אין לי מושג

שלום רב, תרשי לי להיות "קצר ולעניין": פשוט בזבוז, וחבל על כל רגע, שאינך מסתייעת באיש/ת מקצוע. הנושא כל כך חשוב, והיכולת לסייע לך כל כך טובה, על פניו, מהתרשמותי מהתוכן והסגנון שכתבת... אז קדימה! פני למייל האישי שלי עם מידע על מקום מגוריך, הגיל, הסטוריה רפואית רלוונטית (אם יש) - ואשמח לנתב אותך למספר דרכי המשך טיפול בעניינך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

ועכשיו אחרי שקצת נרגעתי, אני רוצה לשתף. היום היתה פגישה מס' II, כאשר אתמול היה יום ללא הקאות, כך החלטתי. וכמו שאביב כתבה לי, על תחושת הריקנות, הואקום שנוצר, כך הרגשתי.תחושת ריקנות, תחושת קושי ואפילו חוסר נשימה. כל אתמול לא נמצאתי בביתי, וגם במקום שכן האוכל היה זמין, השתדלתי לא להמצא וכך באמת עשיתי. אולם במשך כל שעות היום ליותה אותי ההרגשה שהנה עוד מעט זה עומד לקרות, הבולמיה, ההקאה, הרצון להוציא את כל הקושי, המתחים, הבדידות ועוד. עם כל זאת, השתדלתי לאכול (אכלתי מעט, אבל אכלתי) ועל אף זאת תחושת רעב עמוקה בבטן ??? יכול להיות? אולי. אני רוצה בעצם לשתף אתכם בתחושות של אחרי פגישה מס' II. יצאתי בהרגשה כבדה, בהרגשת עצבות איומה. אכן נוגעים בדברים כואבים, כל כך כואבים שהם לא ניתנים לשאת אותם. (כך אני מרגישה) ולכן הבולמיה או האנורקסיה (עושה "אן דן דינו"). הפסיכו' שלי העלתה את עניין האישפוז???????? אני???????. בחיים לא. ומלבד הדברים הקשים שהועלו, העליתי (ברוב חוסר מחשבה) את אחותי, וזה הקושי הגדול. הרי כל החיים חייתי בצלה. וגם עכשיו. אני מרגישה שהטיפול יהיה על בסיס "אחותי". יצאתי בתחושה שאני רוצה להפסיק את הטיפול. יום אחד לא הקאתי, גם היום לא הקאתי. אני יכולה להרדים את המחלה. ומחשבה אחרונה שחשבתי לעצמי - הרי כל כך כואב לי - למה? לא מספיק סבלתי? הרי הטיפול בא לפתור בעיות לא? הוא לא בא להוסיף כאב (צל אחותי)??? דפני, תודה על תשומת הלב, וגם לאביב ושרה1 רחלי

רחלי הרשי לי להיות ישירה את לא תצליחי לצאת מזה בכוחות עצמיך. הבולימיה היא תוצר לתגובה נפשית. הפרעת אכילה היא תגובה במקום למשהו, דרך לדבר. וכן הטיפול הוא לא גן עדן כמו שכתבת העלת את אחותך אין מה לעשות כי להיפטר מהמחלה חייבים לדבר ולהעלות את כל מה שהדחקנו במשך שנים. לא פשוט וגם כואב אבל בישביל זה יש לך גם את הפורום וגם את הפסיכולוגית. אנחנו יכולים להרדים את ההפרעה אבל בסופו של דברהיא תחזור ופי שתיים. אז הנה עשית את הצעד הראשון הקשה אל תיסגי אחורנית. תחשבי על החיים הטובים יותר שיהיו לך כשיבו היום בוא תסיימי את הכל ולא רך עלייך גם על הילדים. ועכשיו כל הכבוד ענקי שלא הקאת. בנוגע לרעב שלך, לדעתי מבחינה גופנית היית רעבה וגם מאוד יכול להיות שזה היה רעב נפשי. אצלי הרבה פעמים בתחילת הטיפול הייתי יוצאת רעבה ואוכלת לפעמים נהיו גם בולמוסים. מעין פיצוי על הכאב שהיה בטיפול. אני חייבת לשטף אותך אתמול היה לי בולמוס וכמעט הקאתי כבר הייתי עם כל ההכנות ובסוף הצלחתי שלא. ההרגשה המיידית היא זוועה מיד מחשבות על השמנה אבל לטווח הארוך כשקמתי בבוקר הרגשתי יותר טוב. הצלחתי לא ליפול אחורנית אל הפיתרון הנוח של הבולמוס. ובמקום להקיא בכיתי. אם היה שם מישהו שיחבק אותי זה היה מעולה אבל אין.... אז שיהיה לך יום טוב ועוד יום ללא הקאות שרה :-))))))))))))))))))))9

טוב שכתבת. הקושי שלך עובר ברור מהמכתב, וטוב שבחרת לשתף, לא להישאר לבד עם המשא, לא לנסות להרעיב אותו, או להקיא אותו, או גם וגם. ראשית- כל הכבוד על היומיים הנקיים מהקאות!! ידעתי שאת יכולה, עכשיו גם את יודעת. וגם אם תבוא נפילה, אי אפשר לקחת ממך את ההישג הזה, ואת הידיעה שאת מסוגלת לעשות זאת, למרות כל הקושי. טיפול פסיכולוגי אמנם אמור להקל, אך הדברים אמורים לגבי הטווח הארוך. בטווח הקרוב, פעמים רבות קורה שאת יוצאת מפגישה במצב רוח גרוע יותר משהגעת. האמת היא שזה לא מפתיע: ייתכן שזה הזמן היחיד בו את מקלפת קצת משכבת ההגנה, חושפת קצת את נקודות הפגיעות, נוברת קצת (או הרבה) בפצעים... זה כואב. זה קשה. זה מעלה על פני השטח את כל השדים, אלו שהתאמצת כל כך לדחוק פנימה, לדכא, להעלים. את מרגישה רצון להפסיק את הטיפול, ואני שואלת את עצמי מה הסיבה העיקרית לכך. אמנם, קורה שאין כימיה עם המטפלת, או שיש תחושה שהיא לא מספיק רגישה או מבינה. במקרה כזה לגיטימי לחפש מישהי אחרת. אבל לי יש הרגשה שהגורם העיקרי לרצון לעזוב הוא הכאב הפתאומי, הקשה, שהתעורר בפגישה האחרונה. הכאב שחשבת שהצלחת להרדים, הסבל אותו ביקשת לשכוח, הרגשות הקשים (כלפי אמך? אחותך? עצמך?) אותם קיווית להרעיב למוות, או להקיא מתוכך... הטיפול העיר אותם, ועכשיו הם מכאיבים במיוחד. אבל רחלי, הכאב הזה לא יימשך לנצח. יש בטיפול תקופות קשות. תקופות מלאות סבל, בכי בלתי פוסק, רצון לצרוח "למה אני צריכה את זה בכלל?! הרי הסבל רק גדל!". לפעמים קשה להאמין שזה באמת עוזר, הייסורים האלו... נכון, הסבל מתגבר לתקופה מסויימת, אבל שווה לעבור אותו. כששבה אלייך היכולת הזו להרגיש, מתעוררים הרגשות בעוצמה, והדברים אמורים גם בכאב- אך גם בשמחה. חוויית הרגש נעשית שלמה, לטוב ולרע. ועם חלוף הכאב הראשוני, החד, ההתמודדות נעשית פחות קשה. ההתמודדות הזו גם נושאת בחובה בונוס גדול, היכולת לחיות חיים מלאים! ללא הסבל, ללא ההסתרה, בלי הצורך להמציא תרוצים להיעלמות האוכל או לשהייה הארוכה בשירותים. אל תמנעי מעצמך את הסיכוי הזה. מספיק מלאת את מכסת הסבל שלך: מגיע לך ליהנות, לחיות ט-ו-ב, לפחות כמו לכל אחד אחר! ועוד משהו: הטיפול לא יהיה "על בסיס אחותך". זה הטיפול שלך, כאן את במרכז. בטיפול שלך, אחותך היא רק כלי להבין את ההיסטוריה שלך, את הקרקע ממנה ינקו שורשי אישיותך. בטיפול שלך מתמקדים בך, אחותך ה-י-א זו שבצד. מה שמעניין היא רחלי, על קשייה והצלחותיה, חולשותיה ויתרונותיה. רחלי עם אישיותה הרבגונית, תחומי העניין שלה, התכונות האישיות העושות אותה כה מיוחדת... רחלי, החזיקי מעמד. הכאב הזה קשה, אבל הוא יוקל. זו הבטחה! רק אל תישברי,החזיקי חזק... דואגת, ומחזקת את ידייך, דפני.

הי!!! מזמן לא דיברנו:-) קצת הצצתי במיילים וראיתי שאת בסדר (גם למרות הקשיים שהיו). זה שימח אותי. תחזיקי מעמד ובהצלחה עם הפרוייקט! (אני גם צריכה להתחיל לשבת על הפרוייקט שלי, בדיוק אתמול הסתיים הקורס - מזל טוב לי:-) אני די בלחץ של העבודה, מנסה לסגור קצוות לפני הנסיעה (עוד שבוע ויומיים!). עושה גם כל מיני סידורים - חיסונים, קניות וכו'. קבעתי לי גם תור לרופא תזונה שלי. לא הייתי אצלו כבר כמה חודשים! החלטתי שלפני הנסיעה אני חייבת ללכת אליו. זה די מלחיץ. לא רוצה בכלל לדעת את המשקל. אותם הלבטים הרגילים - רוצה לדעת שרזיתי, לא רוצה לשמוע הטפות מוסר וכו' וכו'. אז בקיצור - מעדיפה בכלל לא לדעת. היום כשהייתי אצל הפסיכיאטרית (אני בסבב רופאים עכשיו:-) כבר שמעתי מספיק הטפוץ (כרגיל). זה כבר כל כך חולף ליד האזניים. אפילו לא נכנס פנימה "כן, אני יודעת.." כנראה שלא כל כך רוצה לדעת... בכל מקרה, אני נוסעת וזהו. יהיה מה שיהיה. מקווה לחזור משם לפחות כמו שאני עכשיו. ההוא שם בפנים רוצה שאני אחזור מצומקת, אבל אשתדל לא לתת לו להשתלט! טוב, מספיק עלי :-) אז מה קורה שם איתך? מחכה לשמוע!!! אני אהיה כאן מחר. בי בינתיים ויום נפלא!! שלך, ללה

היי ללה! כיף לשמוע ממך. אכן, מזמן לא דיברנו... אני אפילו לא יודעת לאן את נוסעת! אז אולי אפתח בסיפוק הסקרנות... :-)) לאן את נוסעת? מתי? לכמה זמן? עם מי? ומהם המספרים שעתידים לזכות בלוטו?? (סתם, סתם... זה היה בצחוק :-)) בעיית המשקל... נושא כאוב. קיוויתי שאולי משהו השתפר בנושא הזה... אבל גם אם לא, נסי לשמור על עצמך בטיול. נכון שהחלק האנורקטי רואה בטיול הזדמנות נפלאה לרזות עוד קצת (ומבחינתו - עדיף עוד הרבה...). אבל החלק הבריא אמור להשיב לו, שלטיול נוסעים כדי ל-ה-נ-ו-ת !!! לא כדי להתענות, לרעוב, רק כדי למלא אחר דרישות המחלה. זה לא שווה את זה! אני מקווה שתעשי חיים, תטיילי, תשתזפי, תראי נופים אחרים, ו... חזרי אלינו מאוששת, בריאה ומלאת אנרגיות!! שיהיה יום מקסים, וקל- דפני.

הי, לפני שאני הולכת רק כמה מילים: קודם כל אני נוסעת לסין! אני נוסעת עם חברות. החבר נשאר לעבוד:-) זה גם משהו שאני צריכה לעבור, קצת להתנתק ולהיות לבד וזה גם משהו שדי קשה. גם יש את הקטע הזה שהוא כביכול משגיח עלי, אז עכשיו אהיה לבד עם עצמי בקטע הזה. טוב, זה לא כל כך הרבה זמן, כולו חודש, אבל יש פה משהו כזה של אחריות על עצמי שמזמן שכחתי לקחת:-) ומה איתך? לא כתבת כלום על עצמך! אני מחכה לשמוע ובינתיים הולכת הביתה. אז ערב מצויין שיהיה בינתיים. בי

אני מטופל מזה כשנה וחצי ע"י פסיכולוג הטריגר לטיפול: תחושת משבר (רחמים עצמיים, פרצי בכי, אי-שביעות רצון כללית). במהלך הטיפול חשתי שאני מעלה אל פני השטח נקודות חשובות שלא התייחסתי אליהן בעבר (היחסים עם ההורים, מועקות מהעבר, סגנון חיים וכו)ת ואולם במקביל הרגשתי שאני שוקע עמוק יותר, עד כדי ירידה בתפקוד היומ-יומי (חוסר מוטיבציה לעבודה, יקיצות, הזעה וכו' בשלב זה פניתי לפסיכיאטר, במקביל לפסיכולוג, וזה איבחן דכאון חד-קוטבי ברמה נמוכה עד בינונית. קיבלתי תרופות ששיפרו את הרגשתי בצורה משמעותית, עד כדי העלמות תחושת המשבר ותחושה של "תחייה מחדש". במקביל לתרופות שאני נוטל מזה חצי שנה, המשכתי בטיפול הפסיכולוגי, והשאלה היא מתי וכיצד מפסיקים טיפול? מי מסכם את הטיפול (הפסיכולוג או המטופל)?

ב. שלום אין לשאלתך תשובה חד משמעית. הפסקת הטיפול תלויה קודם כל בצורך בטיפול, הן במונחי תחושותיך בהווה, והן בשאלה האם הפסקת הטיפול אינה עלולה להפריע לתהליך השיפור שחל אצלך. הדרך הנכונה ביותר להתמודד עם השאלה, היא לעלות אותה בטיפול עצמו. הנושא מורכב ומעלה לא פעם סוגיות מורכבות למשל של תלות ואמון. חשוב לראות מהיכן הנושא עולה אצלך והאם הוא מעורר, מעבר לשאלה המעשית של סיום הטיפול, שאלות אישיות נוספות. בשורה התחתונה, הפסקת הטיפול יכולה להיות יזומה על ידי המטופל, הפסיכולוג, או בשילוב כלשהו ביניהם בתהליך הטיפולי. אין לגבי זה חוקים כלליים. בברכה ד"ר אורן קפלן

הי, קיבלתי את ההודעה שלך. אני מקווה שהיה לך יום טוב. בקשר למחשב שלי - זה ממש בעיה, אמרו לי שהוא אבוד, ואני צריכה פשוט להביא את המחשב שלי מהדירה, כי הוא הרבה יותר חדש ואפשר להתקין בו אינטרנט נורמלי, אבל הבעיה היא כמובן שאני לא מסוגלת להגיע לדירה כדי לארוז את הדברים שלי ולהעביר אותם אל אמא שלי... אז בינתיים כנראה שאני בדר"כ לא אצליח להיות כאן בלילה, אלא רק אולי בערב- אם אני אקפוץ לאינטרנט של אחותי. אבל אני מתה שתכתוב לי מה קורה איתך, איך בעבודה החדשה וכו'. בי, נועה.

נועה היי אני באמת רוצה לספר לך מה קורה, וגם להשמיע לך מה דעתי בעיניין העבודה שלך. רק שעבר עליי יום לא הכי טוב,וכל מה שאני רוצה כרגע זאת מקלחת קרה ,ולנוח.זה מדהים אותי לראות את השעה ששלחת לי את ההודעה משום שדקה לפני יצאתי מהפורום מאוכזב כשלא ראיתי כל תגובה ממך להודעה שהשארתי לך לילה לפני. בבקשה תהיי אמיצה ותלכי לקחת את המחשב מהדירה.אם הייתי גר באזור הייתי עושה זאת למענך.

היייייייי אוהבת אותך זה מה שחשוב קודם שארשום, אני נורא שמחה שאת כבר אחריי כול זה , בקשר לטיפול אין לי אפשרות וגם זמן אין אני עוד חודשיים מתגייסת. כן רחלי הבעייה שלי בעיקר בכך שיש אנשים ואין לי מה להגיב, ועוד דבר למשל תהיה משהיא לבד אני ירצה לדבר איתה אבל אני לא ילך כי לא היה לי על מה לדבר ואני ירגיש רע ומוזר. ואז ברגע כזה יש לי התנהגות משונה שאני משדרת להם לכו מימני למשל באותו רגע לא מסתכלת אלייהם מתעסקת רק בעצמי וההגדרה שקשה לי לרשום אני פשוט משדרת להם מפוחדת וחסרת בטחון, כן הבעייה שלי היא זו שאין לי נושאים לדבר כלל ולפתח שיחה וזה מפריע לי מאוד אני פשוט מתחבא במצבים כאלה ומנסה להסתתר מהם ואז מה שקורה אני חוץ מהמעגל שכולם ומרגישה דחוייה אחרי זה ולא רצוייה יש לי בעייה קשה, אין לי כלל פתרון לכך אוהבת מחכה לתשובה בייייי

נטעלי, מצטערת, חייבת לדחות את התשובה לשעה טובה יותר. קצת קשה לי עכשיו. מבטיחה לענות. רחלי

יש לך אי מייל ממני והודעות דחופות באיי סי קיו

אנג'ל וכולם, בזמן האחרון עולה הנושא של "הודעות דחופות" בפורומים השונים, וגם כאן. אני רוצה להדגיש שוב את העובדה שמדובר בפורום ו י ר ט ו א ל י שאינו מחליף את תחומי הרפואה האמיתית. בשביל זה קיימים המטפלים האמיתיים. במידה ומישהו זקוק לעזרה דחופה, עליו לגשת מיידית לרופא/מטפל המתאים, ולא לפנות לפורום. בברכה, טלי פרידמן

אני מסכימה עם טלי...

טלי שלום. סליחה שגם אני מתערבת אבל יש לי הרגשה שאת היא זו שנתת להם את האופציות לפנות אלייך מתי שאת רוצה, ולפעמים גם אין הרבה ברירות למי שנמצא במצוקה(סליחה אם הרושם שלי מוטעה) בהצלחה לכולם.

התלבטתי האם להגיב על זה בכלל. טלי,הרי יכלת להבין שזהו סגנון הדיבור, "דחופות" בא להצביע על דרגת החשיבות שיש להתייחסות לדעתי,ולא למהירות שהן צריכות להקרא או שתגיבי. את יודעת שאני מפעילה שיקול דעת ושלא יתכן שמדובר בסוג כלשהוא של מצוקה שבגינו פניתי אלייך. אני מניחה שעניין ה"הודעות הדחופות" עלה לא מזמן באיזושהיא ישיבת פורומים וחיכיתם לבן אדם שתוכלו להחיל עליו את שהנחו אתכם (והנחו בצדק!!!!). אבל אני מבקשת לא להשתמש בדבריי בבקשה. ועוד בקשה במיוחד לטלי:אודה לך אם תשאירי את הקשר שלנו מחוץ לתחום הפורום.אני אישית לא אוהבת את זה.יש דברים שצריכים להאמר בפרטיות וזה גם לא מעניינו של איש מתי התקשרתי אלייך ומה אמרתי לך. תודה לכולם,

איזו חוצפה!!!! רק תזהרי טלי ,את על הכוונת שלה...אז תשמרי על עצמך. שיהיה לך יום טוב... ואת אינשם...הזהרי...פן הנשרים יעוטו עליך.... הם שומרים על טלי....

אנג'ל, צר לי אם פגעתי בך. כידוע לך הקשר בינינו החל מהאינטרנט ויישאר כזה. אין שום קשר אחר בינינו, וחבל שאת מסרבת להבין זאת. הטלפונים התכופים שלך, אכן אינם מעניינו של איש בפורום, אך הם צריכים להיות בתוך טיפול, ולא "עזרה טלפונית". בשביל זה קיימים ארגונים כדוגמת "ער"ן"."אוזן קשבת", "סער" ועוד. אם תיהי מעוניינת בעזרתי ותמיכתי, תוכלי לקבל אותה כאן, או לכל היותר, במייל. אם תיהי מעוניינת בעזרה אחרת, כדוגמת טיפול נתתי לך מספיק אפשרויות ודוגמאות. בברכה, טלי פרידמן