פורום פסיכולוגיה קלינית

בוקר טוב מאחלת לכולכן ולכולכם שבוע נהדר. (מאחלת גם לעצמי - זקוקה לזה) אביב ושרה, קראתי רק הבוקר את שכתבתן לי אתמול בלילה. שרה - מעריכה אותך על זה שאת איתי, שאת מעודדת אותי והנה באמת קמתי עם כוחות מחודשים אחרי שישי שבת קשה. אביב - שואבת ממך כוחות (כתבתי כבר- כך אני מרגישה, את הצלחה) אני רוצה להגיב על הדברים שכתבת, חייבת לרוץ לעבודה. אכתוב מאוחר יותר. מקווה לראות אותך כאן במהלך היום. יום נפלא. רחלי

היי לרחלי ולכולם, מצטרפת לברכות, שיהיה שבוע מקסים ונפלא לכולם.. אביב.

לשמחתי זכה המאמר שכתבתי להזדהות עמוקה בכל מקום בו נקרא. תודותיי העמוקות לקוראיי על הביטחון שהעניקו לי בתגובותיהם, ועל המסר החשוב שהוענק בו. הסקרים שנערכו פורסמו במגזין טיים בארה"ב לפני כחמש שנים והשתמשתי בהם לא משום הזמנים בהם פורסמו אלא מחמת התופעה עליה הצביעו. אלא שבהתאם לתגובות שנתקבלו כאן ובמקומות אחרים, עלי לציין באמונה מלאה כי אין ספק שאלה המבקשים אהבה ימצאו בדיוק את האהבה אותה הם מבקשים, הן בחברה הרגילה והן בחברה שאינה כזאת. נחישות ואופטימיות הם הציווי הפנימי החשוב ביותר שלאחריו כל משימה תוגשם. אחוז גדול מהאנשים שפגשתי בחיי אמר לי :" דניאל, דחייה וניצול זה משהו שכולם חווים, הבריא והנכה כאחד. אתה לא נכה מספיק כדי שלעולם לא תמצא אהבה. שים את הדברים בפרופורציה, תרים ראש, תחייך, ותחזור מיליון פעם ביום על המשפט: " הנכות שלי לא תעצור אותי מלמצוא אהבה וגם סקס" נדמה שנשכח ממני המסר הזה ותודותיי לכם על שהחזרתם לי את האמון בו. שלכם דניאל

תודה רבה. קראתי את כל ההודעות בעינייני אך לא הצלחתי לשלוח תגובה להלן תגובתי: משתתפים יקרים! קראתי את כל תגובותיכם בעיון רב, והתרגשתי להימצא בחברה כה אינטליגנטית ורגישה. מבחינה טכנית, לא התאפשר לי לשלוח הודעה לפורום, גם מכיוון שרק עתה נודע לי על קיומו, וגם בשל התנאים הטכניים של ההצטרפות שלא ממש הבנתי את כולם. תגובותיכם היו עידוד רב לי ועל כן אני מאחד כאן את תשובתי לכם, ומזמין אתכם לכתוב לי ישירות לאי-מייל ובבקשה רק ישירות, היות וחבל יהיה להחמיץ את ההתקשרות אתכם. הנה מה שהבנתי מהתגובות שהתקבלו: 1. כאשר אדם לוקח אחריות על גורלו, ולא מאשים את החברה בחוסרים שלו, הוא מצליח בכל מעשיו. 2. מי שמאשים את הסביבה ושוכח להיות אחראי בפני עצמו נדון לכישלון. 3. האהבה תהיה גם תהיה בכל מקום שבו אדם יוצא לחפש אותה ומעניק אהבה ומקרין אהבה. 4. האהבה תנצח! ללא כל קשר לשאלה אם אמצא את אהבת חיי באינטרנט או אאבד את בתוליי באמצעותו, הדברים היו חייבים להיאמר היות ורק מי שמקרין אהבה יקצור אהבה. מי אני בעצם אתם שואלים? בן 25, מתקרב לתואר ראשון בספרות, מתרגם ספרים למחייתי, ונכותי מסתכמת בשימוש במקל מחוץ לביית. הנכות שלי נקראת סי.פי. כפי שהומלץ בפורום דוקטורס אני משתדל לא לקרוא לעצמי נכה החל מהיום אלא בעל נכות, ותסלחו לי על היוהרה, אם יש בי כזו. מראי החיצוני הוא: 1.70 מטר, 58 קילו, שיער שחור מתולתל, עיניים חומות, משקפיים. כתבתי את המאמר בעת שבה הצורך במגע של אשה רוחנית וגופנית כאחד הוא גדול עד כאב. אשמח לשמוע עצות איך להגיע לשם בלי להתדרדר לתשלום עבור החוויה. כמו כן אשמח להתכתב על נושאים כמו מדע בדיוני, מוזיקה קלאסית, הסטוריה, ובמיוחד דינוזאורים. שלכם דניאל

אני סובלת מאגרופוביה חמורה כבר 10 שנים הלכתי לכמה פסיכיאטרים -הכל לשווא -מה עושים?? כל הפסיכיאטרים שפניתי אליהם לקחו ממני הון ורק עשו ממני צחוק.אחד נתן לי קוקטייל של כדורים שרק דפק לי את המוח ואת הגוף השני אמר לי לצאת החוצה בכוח וזהו בקיצור אף אחד לא עזר! כבר 10 שנים אני יושבת בבית בלי יכולת להכנס למסגרת לימודית למרות שהפוטנציאל בהחלט קיים אני מתוסכלת ושוקלת ברצינות את אופציית ההתאבדות יש לציין כי אני מטופלת בכדורים בשם סרוקסט שלא ממש עושים את העבודה והרופא אמר לי כי אלו הכדורים הכי מתקדמים שיש היום בשוק. אנא תנו לי עצה..אם אתם מכירים מישהו שסובל מהבעייה שאוכל לשוחח איתו או...אני לא יודעת אנא עיזרו לי!!!

לא להאמין לפסיכאטרים

למה????

שלום רב, כשמדובר בחרדה קשה ביותר, אכן, תרופות נועדו לסייע. אבל, כשמדובר בהרכשת הרגלי התנהגות חברתית, החל מירידה לרחוב וכלה בהתנהגות ספונטנית עם בני אדם בחנות או במקום העבודה - -יש לקחת את הכילים מתחום הפסיכולוגיה. את מוזמנת לפנות למייל האישי עם הסבר (קצר, תמציתי) על ההסטוריה הרפואית, גיל, מקום מגורים, וכו' - ואשמח לראות לאן להפנותך הלאה. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

קיסה שלום, אני סובלת מחרדות רבות. אולי אני אוכל לספר לך איך אני מצליחה להתמודד איתן. אם תכתבי מהו הדואר האלקטרוני שלך. דלית

שלחתי לך אימייל. מקווה שקיבלת אותו תודה, ענבר

ענבר, קיבלתי ועניתי... אן לא קיבלת אז כיתבי לי ואשלח שוב. שבוע טוב, טלי פרידמן

שלום , ראיתי כאן פנייה בקשר לפחד מריקודים, בעיה שאני סובלת ממנה, אשמח לשמוע על מסגרות או סדנאות שיכולות לסייע בנושא לא פתור זה. תודה.

רותם, ראשית תודה שאת מזכירה לי את השאלה ההיא, כיון שהבחורה שרשמה את זה לא חזרה אליי, כדי להזכיר לי דבר מה לגבי מציאת מטפלים בתנועה. בכל מקרה, המלצתי על טיפול בתנועה/ריקוד. תחזרי לתשובתי לאותנה בחורה ותביני במה מדובר. אם את מעוניינת בעזרה במציאת מטפלים את מוזמנת לפנות אליי באימייל. שבוע טוב, טלי פרידמן

אני לא אומרת שאני שפוייה עכשיו אני יודעת להבחין בין טוב ורע והמצב שלי רע רע מאוד גרוע אבל ככה לפחות אני נשמרת שפוייה מבחוץ זה קצת מסובך...

המלחמה שם הנסיונות שם אבל הרגעים האילו שאני חייבת להאחז בבולמיה... שהיא הדבר היחיד שנותן לי כוח למשוך הלאה... הם רגעים מאוד שחורים כשאין לי כוח כבר לאכול ולהקיא כשאני מרגישה רע,כשאני חולה, אני מוצאת את עצמי בחוסר שקט שכזה... הזרמים החשמליים שעוברים בי ומדמים צרחות מבפנים לפעמים במקלחת,כשאני לא מקיאה את מרגישה את הצרחות מבפנים מרגישה את כל העולם נגדי. לא מוצאת מקום לעצמי.

אנג'ל, חזרת לשטויות הרגילות של אני שפויה מבחוץ, לא חשוב שאני מרוסקת מבפנים, מתפוררת מבפנים, שוחה בדם, ובהקאות, ובחרא, ובמיץ של הזבל, העיקר - מבחוץ ההצגה נשמרת. יופי לך !! מה את רוצה שאני אגיד עכשיו ? כבר היינו במקום הזה לא ? את הולכת רבע צעד קדימה, ושלושה צעדים אחורה. תחליטי - את בפנים או בחוץ ? את רוצה את ההפרעה הזאת וכל מה שנלווה לה או מוכנה לוותר עליה כבר ? לי נשמע שאת שומרת עליה ונאחזת בה בקצות הציפורניים, מזילה דם, ויורקת זיעה כדי שחס וחלילה לא יהיה לך שם סיכוי לצאת ממנה, שחס וחלילה לא תהיי נורמלית בטעות, שלא תעזי להנות בעולם הזה, אסור לך, לאנג'ל מגיע לסבול, היא צריכה לאכול ולהקיא, לחתוך, ולישון על הרצפה, אסור לה לחיות בכיף, היא צריכה להתייסר ולכאוב. על מה ולמה ? מה עשית רע למישהו או לעצמך שאי אפשר לכפר ולהמשיך הלאה ? אז תחליטי את בפנים או בחוץ ? אם את בחוץ, תמשיכי בטיפול ואני אתמוך בך עד הסוף לאורך כל הדרך הקשה, ותורידי כבר את הצגת השפיות המפגרת הזאת, שלא תורמת לא לך ולא לאף אחד אחר כלום, תוותרי על המילים "אצלי הכל בסדר..", כשאצלך הכל מסריח ומגעיל ודוחה ומקולקל, ותתחילי לעבוד, בכיוון הנכון הפעם, תתחילי לירוק דם ולהזיע כדי לצאת מזה, ולא כדי להאחז בזה עד שכבר לא תוכלי לנשום. ואם את בפנים, ומסרבת לוותר על ההפרעה אז תשבי עם עצמך ותעשי חשבון נפש, ותשאלי את עצמך מה את רוצה שאחרים יעשו, איך את מצפה ממני להגיב, כשאת נאחזת במשהו שאני כל כך קשה נאבקתי ונלחמתי לצאת ממנו. כי אני לא בטוחה שאני אוכל להיות שם איתך ועם ההפרעה, כשאת נלחמת לשמר ולהנציח אותה. זה יכול לפגוע בי ועלול להיות הרסני לי. אז אני אשמח לדעת מה החלטת, ותחשבי על זה קצת אולי לפני שתגיבי, יש כאן הרבה מה לחשוב עליו, ותחשבי בכנות, בלי להסתתר מאחורי דימויים על קשרים ועל ספינות ועל ים, תחשבי על אנג'ל, איפה היא עכשיו, איפה היא כבר הרבה זמן, ואיפה היא רוצה להיות בעתיד, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה, עוד עשר שנים, ואז תחליטי אם את בפנים או בחוץ. אביב.

את לא מבינה את זה אביב יש לך כוח אולי לשבת ולקרוא ולהגיב על הודעות ארוכות?

---------------- דממה -------------- (סליחה)

"אלוהים מרפא את מה שאני חושף" -------------------------------------------------- הוא בטח שונא אותי כ"כ... אם הוא החליט לתת לי כ"כ הרבה איכויות, ביחד עם חיים כאילו מגעילים ואופי מסוגר. ייסורים םי 3.

האכויות שהיתברכת , הן שתדעי בעזרתן איך ,,לצאת מהחיים הכואבים , אני פה ,שומעת .ומקשיבה .. אוהבת ...

לשרה, לדפני, שישי שבת היו קשים ביותר. האכילה המופרזת (גם ליד בני משפחתי), ההקאות התכופות (גם כשאין מה להקיא), ההתכנסות בעצמי, הרצון להיות לבד עם המחלה שלי, הצורך להסתלק ולא לשתף, לישון ולא לקום, להחבא מכולם, כל אלה המחלה שלי. לא היה לי רגע מנוחה. הבקרים היו טובים יחסית אולם כל דבר קטן מרגיז, כל דבר שקצת מציק, כל החום הזה, כל כבדות הציפיה לשבוע הבא, כל אלה התישו אותי וגרמו למפלצת להתעורר בהפרשי זמן קצרים. ציפיתי (משהו) לשישי שבת שקט אולי, כתבתי כאן שאני חוששת ואולם ציפיתי. לא תארתי לעצמי שיהיה עד כדי כך רע. היו לי ימים רעים. חשבתי לעצמי, הרי כל כך הרבה שנים אני חולה בבולמיה. היו תקופות שכן, כן הצלחתי איך שהוא להפסיק להקיא ולשמור ארוחות בבטן, כן , שמרתי. והפעם, הפעם היא הקשה ביותר. אינני זוכרת תקופות כל כך קשות של הקאות ריקות, אלימות, חזקות, נפשיות, פוגעות פיסית נפשית. אולי משום שהתחלתי טיפול???? אולי משום שהמחלה עכשיו מרגישה את הרצון להיפטר ממנה? אין לי תשובה. אני עצובה. כל עצובה מעצמי. הדבר היחיד שאני רוצה זה לישון ולקום בבוקר בריאה. אפשר? ואם לא, אז לא לקום. רחלי

רחלי, יש תקווה!!! ואותה, אסור לאבד. נכון, זה כואב וקשה, אך תהליך ההחלמה שווה הכל. שיהיה לך שבוע קל ככל הניתן, טלי פרידמן

היי טלי אין לי מושג איך אעבור את הלילה. את יום ראשון ועד שני בבוקר. (פגישה מס' 2). אני רוצה להגיע ליום הראשון הזה היום שבו לא אקיא. זוהי המטרה הראשונה שלי. יום אחד לבן. לא שחור, לא אפור - לבן. וזו אולי תהיה ההתחלה? מי יודע. אני קוראת ספר שהפסיכותרפיסטית שלי המליצה עליו - נשים אוכלות עצמן - את בוודאי מכירה. ואני כל כך מזדהה וכל כך מבינה את ההרס העצמי. את ההרס של המחלה פיסית ובעיקר נפשית. ולמה איני יכולה להפסיק להקיא הרי הכל כל כך מובן לי בתיאוריה. כל כך קשה לי עם עצמי - מדהים. רחלי תודה על ההתייחסות ועל הניסיון לעודד.

רחלי כל ההקאות המרובות וחוסר השליטה יותר נובעות מתוך ההתמודדות היום יומית שלך עם ההפרעה. עכשיו יותר חשוב לך עכשיו הגעת לנקודה בה את באמת רוצה להיפטר מההפרעה ולא פשוט. אני זוכרת בעצמי כשהכל התחיל לעלות מבחינה נפשית ההקאות גדלו. זו הדרך שלך להתמודד עם הדברים. ההקאה היא דרך ההתמודדות שלנו מול הדברים, ועד שלא לומדים לדבר בצורה אחרת יהיו הקאות אך הן תפחתנה. ובסופו של דבר יעלמו. אצלי כל שחשבתי שאצליח לעבור את היום ללא אכילה של בולמוס והקאה וככל שחשבתי על הטריגר הנוראי בית היו הקאות. לי בכל מקרה עוזר לחשוב כמה שפחות על היום שיבוא - על הסוף שבוע בבית היומיים בהם האוכל נגיש בצורה זוועתית. ואולי עכשיו עדייןנראה לך שזה בילתי אפשרי לא לחשוב על זה אך אפשרי הדבר!!! קצת תיקווה והרבה אומץ נחוצים כאן. יש לך את האומץ כי לא פשוט לומר את המילה המקוללת הפרעת אכילה - בולימיה ולא פשוט להתמודד איתה אצל הפסיכולוגית. רחלי - אנחנו כאן בישבילך. וכשאת רוצה להקיא - הקיאי למחשב את הכל. שיהיה לך שבוע טוב עם כמה שפחות הקאות:-) שרה

שלום! רציתי לשאול אם ההיפנוזה זה רק בספרים או שעושים את זה במציאות? אם כן - מי עוסק בזה והאם זה מסוכן לבריאות הנפש? פשוט כבר שלוש שנים אני לא מפסיקה להיות חולה בכל מיני מחלות, זה בא במכה ולא מפסיק - כשמשהו נגמר מיד מתחיל משהו חדש. חשבתי שאם מישהו ידבר לתת המודע שלי שאני בריאה - הסיפור הזה יפסק. אני לא יכולה להיות ככה - לפני כמה שנים המחלה הכי גדולה בשבילי הייתה דלקת בגרון והייתי בריאה לגמרי ועכשיו אני כבר עם שתי מחלות לא נחמדות בכלל שהן כבר לכל החיים ומאחת כנראה שאמות, וחוץ מזה כל(!) הזמן בא משהו קל שניתן לטיפול כמובן אבל פסיכולוגית - אני לא מצליחה לבלוע (למרוח, לטפטף, להחדיר וכו') כמות כזאת של תרופות כל יום... תעזרו לי! סיוון

סיוון יקרה! אני מקווה מאד שכן תבריאי בסוף, בטח קשה לך מאד לחיות ככה. קרה לך משהו נפשי (טראומה?) שבעקבותיו התחלת להיות חולה? יש דבר כזה טיפול בהיפנוזה, גם היום, אני לא יודעת אם הוא מתאים במקרה שלך. מקווה שמישהו שמבין בזה יותר יתייחס לשאלתך אם לא, אז פשוט תשאלי שוב. רק בריאות

תודה, חמודה. קצת מעודד...

http://www.medsite.co.il/

אגב-איך ידעת שישנתי כל היום? אני מתכוונת לאמירת "בוקר טוב" הפרעת האכילה שלי היא קשר בלתי נתן להתרה. את הבעיטה הסופית אני לא יכולה לתת לה. את הבעיטה הסופית אני נותת לקיר. אני לא יודעת אפילו מאיפה אפשר להתחיל להסביר את זה. אני בעצמי מקבלת כאב ראש מהמחשבה על לספר על זה.

אנג'ל, כמו שקושרים את הקשר ויוצרים את הפלונטר, ככה פותחים אותו ומתירים אותו. לאט לאט, קשר אחר קשר, סיפור אחרי סיפור, מתחילים לעבוד על הדברים. בדרך כלל מתחילים מהסוף לא מההתחלה, כמו בקשרים, מתחילים לפתוח את הקשר האחרון, את הסיפור האחרון, שהוא הכי חשוף והכי גלוי, ומתקדמים לפנימי הבא בתור, לזה שאחריו, עד שמגיעים להתחלה. את הבעיטה הסופית אפשר לתת, אני נתתי אותה וחזק, כל אחד יכול, צריך לרצות מאוד מאוד להתאמץ להשקיע את כל הכוחות, אבל אפשר, אז אין לא יכולה לתת. אבל בשביל זה צריך באמת להתחיל ממשהו. בעיטה לקיר את יכולה לתת בלי קשר, ולכאב ראש אופטלגין תמיד עוזר, וזאת לא תרופה פסיכיאטרית :-)), אז אפשר לקחת אותה גם לפני הפגישה הטיפולית וגם במהלכה. אנג'ל יקרה - אולי את לא רוצה לתת את הבעיטה הסופית, אולי את יכולה אבל עוד לא מוכנה לוותר על המחלה שלך ? תחשבי מה עוד יוצא לך ממנה שמשאיר אותך כלואה בתוכה ? איזה יתרונות עוד יש לך ממנה שמחפים על הכאב והסבל ? שלך אביב.

לאביב, אני כן רוצה לתת בעיטה סופית רוצה מאוד המארג הזה של יתרונות ובריחה מול כאב וסבל, הוא הפלונטר הזה יש ה-ר-ב-ה יותר חסרונות אבל השפיות שלי היא יתרון ענקי.

לשמחתי זכה המאמר שכתבתי להזדהות עמוקה בכל מקום בו נקרא. תודותיי העמוקות לקוראיי על הביטחון שהעניקו לי בתגובותיהם, ועל המסר החשוב שהוענק בו. הסקרים שנערכו פורסמו במגזין טיים בארה"ב לפני כחמש שנים והשתמשתי בהם לא משום הזמנים בהם פורסמו אלא מחמת התופעה עליה הצביעו. אלא שבהתאם לתגובות שנתקבלו כאן ובמקומות אחרים, עלי לציין באמונה מלאה כי אין ספק שאלה המבקשים אהבה ימצאו בדיוק את האהבה אותה הם מבקשים, הן בחברה הרגילה והן בחברה שאינה כזאת. נחישות ואופטימיות הם הציווי הפנימי החשוב ביותר שלאחריו כל משימה תוגשם. אחוז גדול מהאנשים שפגשתי בחיי אמר לי :" דניאל, דחייה וניצול זה משהו שכולם חווים, הבריא והנכה כאחד. אתה לא נכה מספיק כדי שלעולם לא תמצא אהבה. שים את הדברים בפרופורציה, תרים ראש, תחייך, ותחזור מיליון פעם ביום על המשפט: " הנכות שלי לא תעצור אותי מלמצוא אהבה וגם סקס" נדמה שנשכח ממני המסר הזה ותודותיי לכם על שהחזרתם לי את האמון בו. שלכם דניאל

אתה פה ואני חיכיתי לך .....בבונים אחחחחחח

זה לא אני אחי. ולך דניאל שים גרשיים " על שמך. תודה. דניאל הנצחי

http://www.macom.org/

לא הבנתי איזה דניאל כתב את המאמר .

יש מבול של תגובות בפורום של IOL צעירים נכים והם כועסים שאתה לא מגיב לטיפולך המהיר דרך הגב מצאת כבר זיון רציני שירגיע אותך בחמש השנים שחלפו מאז כתיבת המאמר סליחה על הבוטות זה נאמר בהומור עם כל הקרדיט המגיע לכתיבה היפה של המאמר דרך הגב אני מאחל לך הרבה אהבה וסקס טוב לעוד הרבה שנים גם אני בתור אדם נכה למדתי הרבה מהתשובות למאמר

לשמחתי זכה המאמר שכתבתי להזדהות עמוקה בכל מקום בו נקרא. תודותיי העמוקות לקוראיי על הביטחון שהעניקו לי בתגובותיהם, ועל המסר החשוב שהוענק בו. הסקרים שנערכו פורסמו במגזין טיים בארה"ב לפני כחמש שנים והשתמשתי בהם לא משום הזמנים בהם פורסמו אלא מחמת התופעה עליה הצביעו. אלא שבהתאם לתגובות שנתקבלו כאן ובמקומות אחרים, עלי לציין באמונה מלאה כי אין ספק שאלה המבקשים אהבה ימצאו בדיוק את האהבה אותה הם מבקשים, הן בחברה הרגילה והן בחברה שאינה כזאת. נחישות ואופטימיות הם הציווי הפנימי החשוב ביותר שלאחריו כל משימה תוגשם. אחוז גדול מהאנשים שפגשתי בחיי אמר לי :" דניאל, דחייה וניצול זה משהו שכולם חווים, הבריא והנכה כאחד. אתה לא נכה מספיק כדי שלעולם לא תמצא אהבה. שים את הדברים בפרופורציה, תרים ראש, תחייך, ותחזור מיליון פעם ביום על המשפט: " הנכות שלי לא תעצור אותי מלמצוא אהבה וגם סקס" נדמה שנשכח ממני המסר הזה ותודותיי לכם על שהחזרתם לי את האמון בו. שלכם דניאל

סוף סוף פתחתי כתובת אי מייל אמיתית ואפשר לכתוב אליי (אני חושבת שרצוי באנגלית אבל אני לא בטוחה עדיין) לכתובת: [email protected]

עוד משהו קטן - אם אתם שולחים לי אי מייל תודיעו לי על כך בפורום כי אני לא תמיד בודקת אי מיילים כל יום

לאורית ארנון שלום, אפשר לכתוב ב- hotmail.com גם בעברית. (גם לי יש). בהצלחה רחלי

אני מאוד שמנה ובולמית כבר 7 שנים צריכה עזרה ומאוד רוצה להפסק - למי אני צריכה לפנות ?

שרון דבר ראשון כל הכבוד שאת פונה לעזרהץ יש במרפאות הקופות פסיכולוגים שןנים וגם פרטיים - תפני לאו המתמכים בהפרעות אכילה. חוץ מזה יש כאן את הפורום שתומך ויש אנשי מקצוע כאן שיכולים להפנות אותך לכל מיני גורמים בהצלחה! שרה

היי שרון, יש המון אופציות. הכל תלוי במה את רוצה ומה את יכולה להרשות לעצמך כלכלית, וגם בת כמה את. האלטרנטיבה הראשונה כמובן היא לגשת למרכזים להפרעות אכילה בקופת חולים, למרות שמהנסיון שלי זה לא כל כך מומלץ. כשאני ניסיתי לפנות אליהם, הם הגדירו אותי כ"מקרה אבוד", ולא התלהבו לקבוע לי פגישה, העצה שלהם היתה להמשיך לחיות ככה. למרות שאם זאת האופציה היחידה האפשרית שווה לנסות גם אותה. יש את המחלקות להפרעות אכילה בכל בית חולים שהוא. בתל השומר יש מחלקה כזאת גם לילדים וגם למבוגרים. ברמבם יש כזאת, וגם בבית חולים שניידר. יש את מרכז שחף ומרכז נופית שמתמחים בטיפול בהפרעות אכילה והטיפול אצלהם מאוד כוללני אבל הם גם פרטיים ויקרים. ותמיד נשארת האלטרנטיבה של לפנות למטפל פרטי/פסיכולוג פרטי ולשלב את זה עם טיפול תזונתי אצל דיאטנית, שהיא בעיני האופציה העדיפה, ומהנסיון שלי אם המטפל טוב היא עובדת. אם תפרטי קצת יותר בת כמה את, מה את עושה, ואם את יכולה להרשות לעצמך טיפול פרטי, הצוות המקצועי כאן בטח יוכל גם להמליץ לך על מטפלים טובים באזור מגורייך. אביב.

שרון, אין לי מה להוסיף על דבריהן של שרה1 ואביב. כתבי מעט על עצמך, ועל העדפותייך לגבי טיפול ציבורי או פרטי, מטפל/מטפלת, אזור מגורים ועוד. אם את מעוניינת ביותר פרטיות, את יכולה לכתוב לי לאימייל: [email protected] בברכה, טלי פרידמן

שלום לפני כשבועיים גיליתי שהחיילת שלי בולימית. אף אחד לא יודע על זה חוץ ממני בבסיס, אני לא יודע אם לדווח עליה או לא מה הצבא עושה במיקרים כאלה? היא לא רוצה עזרה, כל הזמן נראית רע ומרגישה רע ואני לא יודע מה לעשות. אני לא יודע אם ללהקשות עליה או להקל עליה ז"א לעמוד על שלי או לתמוך בה אני לא כל כך מבין בנושאים האלה, אני רק יודע שהם מזיקים מה אני אמור לעשות איתה ביום יום? איך למנוע ממנה להקיא? בתודה מראש דן

תשמע דן, שמחתי לראות שאתה דואג לה. נסה לדבר איתה בעדינות. נראה לי שאם היא לא תפנה לעזרה, לא ניתן יהיה לעזור לה. עדי

אל תוותר עליה. לא נראה לי שהיא תשמח לפנות לעזרה ולכן חשוב שתמשיך לשכנע אותה ולא תוותר ובמידה והיא לא תסכים, תדווח עליה. במקרה הזה מדובר בפיקוח נפש ולכן לא חשוב מה היא תחשוב על כך או מה אחרים יחשבו. זו לא הלשנה, זו הצלת חיים. ברגע שאתה יודע על זה, יש לך אחריות מסויימת ועליך לעשות משהו. כל הכבוד על הדאגה שלך

היי דן, קודם כל ישר כוח על היוזמה ועל הרצון להיות שם איתה. אם אני הייתי במקומך, הייתי מדווחת עליה, ולו כדי להסיר מעליך את האחריות, שהרי אתה לא ממש יודע מה לעשות. מבחין במצוקה ולא יודע איך פועלים, והכי טוב להשאיר את זה לגורמים המקצועיים שיודעים מה לעשות. כמובן, שלפני זה תאמר לה שאתה מדווח, ותסביר לה שזה בא מתוך דאגה שלך לה. זה לא ימנע את הכעס שלה כנגדך, אבל לפחות היא תדע ותהיה מוכנה לכך שדברים עשויים להתרחש בנושא. לפי דעתי מה שהצבא יעשה זה יפנה אותה לאבחון, גם הצבא מודע לענין הפרעות האכילה, ולפי מה שאני יודעת יש טיפול לדברים הללו, ואם לא בכל מקרה תמיד אפשר להפנות אותה לטיפול פסיכולוגי במסגרת הצבא. ובינתיים, לענין ההתמודדות היומיומית, הכי חשוב לא להתעלם מהבעיה, לאמר לה שאתה יודע ושדיווחת לגורמים מוסמכים שיפעלו בענין. למנוע את ההקאות, אתה ממש לא יכול, אין לך דרך, אין לך שליטה עליה, וגם לה אין מן הסתם, אז פשוט תסיר את האחריות הזאת מעליך. להקשות עליה, אל תקשה עליה, קשה לה גם ככה, תשתדל להיות שם בשבילה אם היא תבחר לשתף אותך, אבל אל תלחץ יותר מדי. בולמיה היא סוד, ואני מאמינה שהיא לא תבחר להכניס אותך ולשתף אותך במה שמתרחש בינה לבין עצמה, וכמו שאמרתי אפילו תכעס עליך שחשפת אותה, אבל לפעמים דווקא הגילוי הזה והחשיפה הזאת הם לא מקריים, הם צעקה לעזרה, אולי במובן מסוים היא עזרה לך לגלות אותה, כדי שתושיט לה את ידך לעזרה, ואת זה אתה עושה בכך שאתה מעביר את הבעיה הלאה לגורמים המקצועיים. בכל מקרה זו סתם דיעה אישית שלי, ומן הסתם תבוא גם דעתם של הצוות המקצועי. בהצלחה וישר כוח, אביב.

אביב, אני מסכימה איתך ועם אורית, אבל נראה לי שיש בעיה. אם היא לא תרצה בטיפול השאלה אם אפשר לכפות עליה? עדי

דן שלום רב, להערכתי עלייך לפנות לגורמי בריאות הנפש בצבא ולדווח על הבחורה. הסתרה והשתקה של כל הסיפור הזה לא תעזור לאףף אחד, בוודאי שלא לחיילת שלך. חלק מהותי בבולימיה הוא ההסתרה, וזה יכול להימשך שנים. בידייך היכולת לעזור לה, למצוא עבורה עזרה. את יכולה לדבר איתה ולומר לה שאת מתכוונת לפנות לגורמים נוספים, ואולי היא תסכים בעצמה לשתף עמך פעולה, אולי היא תרצה ללכת לטיפול פרטי לבדה, בלי לערב את הצבא. כל הכבוד על העירנות שלך! בברכה, טלי פרידמן

האם סרוקסט יכול להשפיע על תפקודי הכבד?

ד"ר אבני בחופשה עד ה-12 באוגוסט.

.

אוטו זה לא תירוץ בעצם, אוטו זה רק תירוץ. אהבתי את מה שכתבת לאנג'ל, הכל היה נכון, יש לך כושר ביטוי שמספיק בשביל שתינו ובעצם בשביל כל הפורום. אז כל פעם שתהיה לי מחשבה ואצטרך מילים יפות, בהירות ומלאות רגש על מנת להוציא אותה החוצה, אני אפנה אלייך (או לדפני, גם היא בסדר). שתהיה לך שבת נ-ה-ד-ר-ת אם התחלת אותה בהליכה עם ווקמן (מה שמעת?) ואיתנו, אז זו באמת התחלה טובה

אורה יקרה, יום שבת, אין אוטובוסים, זה שאין אוטו זה לא תירוץ, זאת עובדה. :)) ללכת עד חדרה קשה לי בייחוד עכשיו כשאני עוד לא מרגישה כל כך טוב. לא נראה לי שאת צריכה את עזרתי או את עזרת דפני בהתבטאות, את עושה את זה מצוין בעצמך, את מבהירה את מה שאת רוצה וצריכה ברגישות ובעדינות ובהמון אמפתיה, כמו שרק אורה יכולה ויודעת. אבל... אהבתי את הענין של דפני, וגם היא מן הסתם תאהב, שהרי הילדה כל הזמן טוענת שהיא לא ורבלית :-)). בווקמן שלי אני די מיושנת, בבוקר כשאני הולכת אני אוהבת לשמוע שירים עבריים שמשדרים ברדיוס 100 אפ.אמ. סתם זה עושה לי כיף, ביחד עם הזריחה. מקווה שהיתה לכם פגישה כייפית, ושהשבת עוברת עלייך בהנאה. שלך אביב.

מקווה שאת כבר מרגישה יותר טוב בטח את ישנה בסוף לא נפגשנו, בכל זאת סוף שבוע ואני כידוע נוהגת לעבוד בזמנים שכאלה אז מה קבענו עם אמצע השבוע?

"אם יש מתים למעלה בשמיים אז עוד מעט אני איתם מה שנשאר לקחת בינתיים הרבה אוויר ולהוציא עשן למרות הכל עדיין מקווה ש... מה שהיה בעצם לא נגמר ומי אני כשהגוף באדמה נשאר... ...אנשים עוצמים את העיניים ונרדמים כי מאור מה שנשאר לנסות כי בינתיים אני ערה מהשבוע שעבר. ואם אני מכאן סוף סוף הולכת מה שהיה בעצם לא נגמר הכל זמני כשהגוף באדמה נשאר..." (הלוואי ש polly הייתה כאן איתי... ושוב בוכה...)

".... אני רואה אותו הכל עכשיו בסדר אולי גם הוא פוחד להיות ל ב ד רק להבין אותו שווה את כל הסבל כדאי לבנות גם בשבילי .... עוד ארון.... אחד....."

פשוט שאלת את זה למטה, אז חשבתי שיהיה יותר רלוונטי לענות לך על זה כאן... אז למה אני עצובה, את שואלת? אולי כי אני מרגישה אבודה...?! מיואשת...ורוצה ללכת למקום אחר... להיעלם...להיקבר... אני רוצה לראות את הכל מהצד ולא להיות שותפה... להפסיק לראות את החיים שלי עוברים לי מול הפרצוף כשאני אני...כאילו קשרו לי ת'ידיים ות'רגליים ואני לא מסוגלת לזוז, ולעשות עם זה כ-ל-ו-ם... מצטערת אם אני מדכאת...

נכון שאלתי, ההרגשה שלך מוכרת..אפילו מאוד... השאלה מה את עושה אם זה? את לא חושבת שמגיעים לך חיים יותר טובים? בדמיון את יכולה ליצור חיים אחרים דמיוניים,פנטזיה. אבל כאן ועכשיו אולי את יכולה לגרום לעצמך להרגיש יותר טוב, אולי לא הפנטזיה של להיות מישהו אחר בלי בעיות וחיים אחרים...אבל קודם כל צריכים להחליט שרוצים להרגיש טוב יותר שמגיע לך להרגיש יותר טוב. זו בכל אופן צורת החשיבה שלי, אני גם כבר די הרבה זמן מחפשת מטפל יצירתי ומעניין נתקלתי בלא מעט מטפלים מטופשים, אבל נראה לי שמצאתי. מיכל

מרגישה כמו ציפור בכלוב שואפת להיות לבד כ"כ לבד שזה יכאב להיות לבד עד שכל הכעס יתנדף לחלל רוצה שהמחנק יצא מתוכי לעולמים רוצה שמישהו יצליח לשאוב מתוכי סוף כל סוף את הפחד הנורא והעצבים ורק החיים המוזרים הללו קובעים שאשאר כאן ובשניות המעטות שאהיה עם עצמי- אספיק רק להקיא מתוכי אותם. יש יותר מדי הודעות מאנג'ל אתמול. אנג'ל תופסת יותר מדי מקום מתי היא תתפוגג כבר???

אל תשאפי להיות לבד... אני איתך פה תמיד...

אני מצטערת שאני אחות גדולה מחורבנת בזמן האחרון אני רוצה לדעת מה איתך את יקרה לי מאוד הטיול בסירה,זוכרת? מה קרה לסירה? היא הטביעה אותנו?

אני המחורבנת, כי שכחתי להביא מצופים?

לא אני זו שהייתי צריכה לדאוג לסירה עלייך היה רק לישון שנת ישרים אבל הסירה התהפכה עכשיו מסתבר שכבר אין לך כוח להאבק בגלים ולשחות

...

שנאת לחיות שנאת שנאת שנאת שנאת

למרות שאני לא יודעת מאיפה להתחיל את השיחה איתך קראת את ההודעה שכתבתי ביום שהתנתקת שכותרתה הייתה "לאביב וועוד אחת" לפעמים אני שואלת אותך דברים ואו שאת לא עונה או שאת שואלת מה שלומי זה יוצר תחושה של התנשאות

אני לא כתתי הודעה עם כותרת כזו

אנג'ל יקרה, החומה הזאת, לכל הרוחות, איך פורצים אותה כבר ? איך גורמים לך לשבור את מעגל הבדידות שאת יוצרת סביבך ? בא לי לבוא אלייך עם פטיש ענק ופשוט לנפץ אותה.. את כבר פה. את צריכה מישהו להיות איתו בשעה הזאת, שאני בטוחה שהיא לא קלה לך. אנשים מושיטים לך את ידם, למרות ועל אף הכל, ואת בורחת שוב, ונועלת את הדלת עם רב בריח וגם שמה ארון מהצד שלך, כדי שחס וחלילה לאף אחד לא תהיה גישה למפתח, בטעות. וכן, קראתי מה שכתבת לי, על למה לא סיפרת, ואת טועה שוב, מה לעשות. אנשים לא עוזבים אותך, את עוזבת ובורחת, כי קשה לך לספר, מסיבה מוזרה כלשהיא, כי לא בא לך לדבר על עצמך, ולזה הפורום הזה נועד, והעץ הזה הוא ההוכחה הכי טובה לכך, אני הולכת כי לא בא לי לדבר על עצמי. אז למה את מחפשת מישהו בשעה כזו ? אם את במילא בורחת ?? אם את במילא נשארת לבד בסוף, אני בטוחה שעכשיו את מרגישה יותר חרא, שניסית בכלל. אני חוזרת על עצמי שוב, בפעם האחרונה, כמו תקליט שבור. אף אחד לא יוכל להיות פה בשבילך אם לא תשתני קצת, אם לא תספרי, אם לא תשתפי, אם לא תפרצי את החומה או לפחות תנחי אותנו איך אפשר לעשות את זה, אף אחד לא יספר לך על עצמו אם לא תספרי על עצמך, בייחוד עכשיו. דווקא כעת את צריכה לתת קצת, אם את רוצה לקבל חזרה, כדי שאנשים יוכלו לתמוך, כשלא יודעים אין מה לאמר. להודעה של "...." אין הרבה מה להגיב. אף אחד לא יראה אותך, אם לא תראי אותו גם, אני בטוחה שהשארת את אורה גם במקום לא קל ואפילו קשה. היא חושבת שאת מתנשאת מעליה. זה גם לא פשוט להתמודד עם רגש נחיתות שכזה, ואת אחר כך אומרת שאת לא עושה שום דבר לאנשים כאן בפורום ? שאת לא נוגעת ?? שאנשים לא משתנים בעקבות מה שאת אומרת ?? אז ההתנשאות רק נראית, האמת היא שהיא לא קיימת ושיש שם פחד מאוד גדול, אבל אולי הגיע הזמן קצת להתגבר עליו ? אז תפתחי את "קופת השרצים" שלך, ותוציאי ממנה משהו קטן, לא את הכל, כי זה בטוח קשה לך, אבל משהו, שאנשים יוכלו להיות פה בשבילך, מי שרוצה ובוחר ושואל לפחות, כמו אורה, תכניסי פנימה, קצת לא הרבה, אחרת באמת לא ישאר לך מקום, ואני הראשונה שתצטער ותבכה על זה, כי את צריכה את המקום, הרבה יותר מאנשים אחרים. אז עם טלי נוצר לך קשר מיוחד זה נכון, נפתחת אליה עד הסוף, ויצא מזה רק טוב, אולי תסיקי את המסקנות מהטעויות שלך בעבר ומההצלחה עם טלי, ותראי שגם כשאת משתפת בדברים קשים ובחרא, טלי לא עוזבת ולא הולכת, ההיפך היא נשארה איתך שנה שלמה בעקביות למרות הכל, ואולי את זה, את הנסיון הטוב הזה תשליכי על אחרים ? ואני מבטיחה לך שגם אם תשתפי, אני לפחות לא אלך, ונראה לי שעוד הרבה אנשים מקסימים שנמצאים פה, ושכבר עשו את זה בשביל אחרים שכן שיתפו וכן חלקו, דברים קשים, ואת יודעת שהייתי במקום הקשה הזה, ממש לא מזמן, פחות מחצי שנה, של לשתף בחרא הכי גדול, ואף אחד לא הלך ממני, ההיפך רק זכיתי להערכה ולהרבה חברות וחברים מדהימים שלא עוזבים אותי לבד אף פעם, גם לא במשברים. ההיפך, אנג'ל, ככל שאת נסגרת יותר, החומה גדלה, ואנשים נשארים בחוץ חסרי אונים, כי אין להם מה לעשות, אין להם במה להילחם, אין להם במה להיות איתך, וברגע שתשתפי, יהיה לך יותר קל. נראה לי שאת פוחדת פשוט לאבד את טלי, כמו שכתבת אלי אתמול בערב, ואולי חלק מהענין של לשתף אחרים קשור לזה. אולי את פוחדת, שאם טלי תראה שאחרים מגיבים אליך ואת נעזרת גם בהם היא תלך ? כי תדע שכבר מצאת מקורות תמיכה אחרים ? אבל גם זה לא נכון, טלי רק תשמח שבשעות שהיא לא זמינה, יש לך גם חברים וחברות אחרות למשען, שהנטל והמעמסה בכל מקרה מתחלקים ואת לא סוחבת אותם לבד, ובשעות שהיא יכולה היא תהיה פה גם. והדוגמא הכי טובה לכך היא אני, יש לי כאן המון מקורות תמיכה ועידוד, ויש לי גם את טלי, ואין תחליף לא לזה, ולא לזה, ושניהם מקלים עלי מאוד, בדרכים שונות ובזמנים שונים. רצית להיות עם מישהו, אורה באה, תני לה משהו להאחז בו, ואורה היא רק דוגמא, זה קורה לך עם כולם. אף אחד לא יוכל לפרוץ את החומה הזאת שיצרת סביבך, אפילו לא אני, אפילו לא עם פטיש. המפתח לחדר הוא בידייך, את נמצאת מאחורי הדלת הסגורה והבצורה, תפתחי אותה, למרות הקושי, למרות הכובד של הארון ששמת מבפנים, ותכניסי אותנו, בגבולות שלך, במה שמתאים לך, בחלק מהדברים, לא בהכל, אבל תכניסי. אחרת את באמת חוזרת על אותן טעויות ואת תישארי באמת פה בפורום לבד, עם טלי, שלא נמצאת כאן כל הזמן, בניגוד להרבה אנשים מדהימים ומקסימים שאולי נמצאים יותר.. לא חבל ?? את יכולה להרוויח משני העולמות, רק תנסי קצת, ואני יודעת שזה קשה, שאלה דפוסים שהשתמשת בהם שנים, אבל לא הגיע הזמן לראות שהם לא יעילים וצריך להחליף אותם בחדשים ? ראי לאיזה מקום הם הובילו אותך. אביב.

אנג'ל אנג'ל ! גרמת לי לחזור בשבילך . ולרצות להישאר גם בישבילך , למה? כי העינינים היתרדרו אצלי מאז .ולפי ההודעות שלך הבנתי שאנחנו חולקים אותו רצון עז לא להיות בחיים , ואם כבר ,אז ..לא לתת לאף אחד לגעת ,לא נפשית ולא פיסית בי . כל אחת והסיבות שלה . פעם ,יכולה לדבר , לזעוק לעזרה , להרגיש שאוהבים אותי . ורוצים בקירבתי , אך עד פה ! נישמתי ואמוני שייכים רק לי . ולא אוכל לחלוק זאת בשום אופן ולרצות לתקן זאת אפילו .כי זה חתום חזק מיסביב לחומה גדולה . היסתתרתי לתקופת מה , וכל אימת שקראתי אותך ליבי ניגזר לגזרים . וידעתי שאותך שאני רוצה לאמצך לבת . כניראה שזו אחוות שבורי החיים . אסתפק רק בהערת שלום והרגשת הנוכחות שלך כדי שהמסר " שלך לתמיד אוהבת רותם " יקלט . לא מיתכוונת לשיחות או פתיחות (אם תירצי אשתדל למענך ).או פלישה רק לתשומת לב ולידיעה שאנו כאן אחת בשביל השניה . כולם מוכנים לקבל את כולם בתנאים מוסכמים של " אם לא תיפתח בפני איך אוכל אני להיפתח לפניך ".וכך הם יוצרים חברויות ותמיכה הדדית עם אותם האנשים שנותנים קצת מעצמם בכדי לקבל גם קצת .אנו לא נימצאות בקטגוריה הזאת לצערי . אני תמיד היתי שונה . נותנת הכל מבלי רצון לקבל תמורה בכלל .אך כעת זה הישתנה אצלי לא נותנת כלום ולא רוצה יכולה לקבל משהו , כי הכל מת לי, מיבפנים . . שלך מבינה ואוהדת . רותם .

אני כלואה בתוך החומה ואני יכולה לומר שאין זו רק חומת אבן יש גם גדרות תיל מסביב ושערים חשמליים... ואני רוצה.אני מנסה.תמיד שאני מגיעה אל הרגע עצמו של השיתוף,אני מתחילה להרגיש דוחה,מגעילה,משעממת נורא. אני לא מסוגלת להשאיר את העולם הפנימי שלי,אפילו לא מעט ממנו,גלוי ככה לעיני כל. בדיוק באותו אופן לא הצלחתי להשאיר אותו גלוי אצל שום מטפל,ובטח אחרי הטיפול אצל הד"ר שהעולם הפנימי שלי עניין אותו ממש כמו השיטות העכשוויות לגידול חסה בשטחים. אחרי כל דבר שכתבתי כאן:הסיפור על נעה ושירז,שירים בשמות בדויים וכו',הרגשתי חרא עם עצמי ומטומטמת. מתי יגדירו אותי כבר כמקרה אבוד? כתבו עליי הרבה דברים... אפילו "הפרעת אכילה קשה ביותר", אבל תמיד חשבו שאני מסוגלת לצאת משם. אני כבר איבדתי תקווה :( אני לא יכולה להעלות גרם לא יכולה להרשות לעצמי אם זה היה תלוי בי הייתי עדיין 38 הייתי כבר 0 הייתי כבר מתה. סטרו לי חזק.מרצוני להסתתר ולסגור את העניין הזה-נאלצתי להעלות במשקל. עכשיו אין סיכוי שאני אמות מתת משקל,לא על 50. היה צריל להתיר לי להסחף עד מוות. סליחה שאני מקשקשת שטויות...

אני מניחה שאת "טוחנת שעות" בעבודה עכשיו, כרגיל... :-)) התגעגעתי!! בזמן האחרון אפילו בפורום אנחנו לא מצליחות להיפגש. מחדשות היום (ליתר דיוק- חדשות מחר): אני צפויה להיות בחדרה. אני לא יודעת מה התוכניות שלך, אבל אם במקרה את פנויה ורוצה, אולי נוכל לתכנן משהו? האם?? אוהבת, מתגעגעת, ומקווה שתהיה לך שבת מקסימה... דפני

איזה כיף לראות אותך פה דבר ראשון שאני מגיעה מחמם את הלב בואי נדבר מחר בבוקר לגבי היפגשות (איזה כיף!!) דווקא לשם שינוי חזרתי עכשיו מבילוי בת"א פגשתי חברה טובה אז היה כיף מתגעגעת מאד (אני רוצה להתקשר ולא מגיעה לכלום) נדבר בי, אוהבת ומקווה שגם עלייך עובר סוף שבוע כיפי

היי, בוקר טוב.. ואיזה כיף לראות את שתיכן פה על הבוקר, ככה אפשר לפתוח אותו עם חיוך גדול. אני יוצאת להליכת הבוקר, ואחשוב שם גם על שתיכן ומן הסתם החיוך יגדל לו, ואני אלך לי עם הווקמן ואזייף לעצמי באושר עכשיו, כשראיתי אתכן כאן. מזל שאין אף אחד בחוץ בשעות הללו, חוץ מהכלבים, אחרת בטוח היו מאשפזים אותי. רק חבל שאין לי אוטו להצטרף לפגישה משולשת שכזאת, אולי בפעם אחרת ? אולי באמצע השבוע באמצע הדרך ? אוהבת ומתגעגעת, שלכן אביב.

הגעתי לפורום מאוחר היום. קראתי את ההודעה שלך, וראיתי ש(כמעט) הכל כבר נאמר... אני לא רוצה להעיק, ואני מתארת לעצמי שעצם אזכור המחלה מכאיב לך. אני רק רוצה להזכיר לך שהחלמה אינה חלום באספמיה. היא אפשרית, למרות שלפעמים את נוטה לראות בה יותר פנטזיה מאשר מציאות. אני זוכרת היטב את ימי האנורקסיה החשוכים, בהם נדמה היה לי שאין לי תקווה, שאני חולה מדי, שהחיים האלו "גדולים עליי". אני זוכרת איך קינאתי בבנות שלהן, כך נדמה היה לי, אין תסביכים עצמיים כאלו להתמודד אתם. בנות שלא עוסקות בספורט אובססיבי במטרה לשרוף את התפוח שאכלו חמש דקות קודם, שלא מוטרדות מגופן כל דקה ביום, שיכולות להרשות לעצמן לאכול ארוחת צהריים... אני מודה , הייתה תקופה שנכנעתי לייאוש, למחשבות התבוסתניות שלי. האמנתי לאלו שטענו שאין לי תקווה. לאט לאט התחלתי להרפות את האחיזה בחיים, הייתי קרובה לוותר לגמרי... התמיכה שקיבלתי היא שאפשרה לי לשמור על הגחלת הקטנה של האמונה, לעבור כשלון ועוד כשלון, לא להישבר, לא לוותר... לנסות שוב ושוב - עד שהושג הניצחון. ועכשיו, אני כאן כדי לתמוך בזקוקים לתמיכה, לעודד את אלו שאינם רואים תקווה, לנסות להתוות דרך באפלה האופפת את הסובלים מהמחלה האיומה הזו. רחלי, אני כאן. השתמשי בי, בפורום, כדי לעבור את הרגעים הקשים. מלאי את החלל הענקי הזה שבבטן במילים חמות ומרגיעות. הקיאי את הכאב כאן, במילים, במקום בבית בשירותים. אנחנו נדע איך להתמודד אתו... שלך ובשבילך, דפני.

רחלי - אין לי הרבה מה להוסיף רק קחי את היד המושטת כאן בפורום והאחזי בה חזק חזק שרה

סקס ונכות מאת: דניאל [email protected] כידוע, סקס ואהבה הם האושר הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת, וקוראי מאמר זה יסכימו לכך, שכל בני אנוש זכאים לדעת אותם. האם אותו עקרון פועל גם ביחס לגברים ונשים שמגבלה גופנית כלשהי משפיעה על קיומם? ובכן, המסקנות מעוררות מחשבה. עבדכם הנאמן, מחבר מאמר זה בהתבסס על עדויות ושיחות, ובוודאי מסקנות אישיות, אנסה להציג בפניכם את המצב בצורה האובייקטיבית ביותר האפשרית. ראשית מספר עובדות. כידוע, ארצנו ידועת המתח הבטחוני ותאונות הדרכים היא בעלת אחוז נכים גבוה ביחס לשטחה, ובנוסף לכך, אחוז לא פחות משמעותי של נכים מלידה. מהו מצב חיי המין ו\או הזוגיות שלהם מרגע היוודע נכותם בחברה? ובכן, מתברר שישנה שורת מכשולים אותה נאלצים לעבור גברים ונשים כאחד בתחום זה עד לאותו רגע בו מצאו את אושרם בזרועות פרטנרים כלשהם לסקס או לחיים. מהם מכשולים אלה? סקרים שנערכו מראים כי גם בעידן הנוכחי שוררת בחברה הנורמלית התחושה כי יש להגן על אדם נכה מפני יצריו שלו ומפני הסקס כחוויה וכמושג. הם לא מבינים כלום גם ככה המסכנים לשון המסר. ובכן, מעבר לבערות המופגנת במשפט זה מסתתר בעיני החברה שמסביב אייום נוסף אותו מציג הנכה: המחשבה כי פרטנרים בריאים כלשהם יעזו להתקרב אליו או אליה היא משהו שלא מעזים לוותר עליו, וכאשר הוא מתגלה, הפרטנר הבריא זוכה לתנודות-ראש רחמניות והנכה שאיתו לשנאה על כי העז או העזה לגנוב פרי אסור. השלב הבא, והוא שלב שכל אדם שפוי יזדעק מולו, הוא שלב הניצול. מקרים רבים שלא הגיעו לכותרות מתארים מצבים בהם שטחו אנשים בעלי נכות את כמיהתם לסקס באוזני אנשים אחרים וכתוצאה מכך יצרו אתם קשר מי שחשבו שיוכלו לנצל את אותו אדם לצורך מימוש פנטזיות של שליטה ואלימות, בהמצאת כל מיני תאוריות לגבי ההצלחה המינית המובטחת לקורבנם ברגע שיסכים, מבלי להתחשב במצבו הגופני הנפשי או נטייתם המינית. מה כבר יקרה, זה לא בן אדם זה סתם חתיכת בשר חושב התוקפן במוחו, והנזק בלתי הפיך. כידוע אנו חיים בעידן הטיוח הגדול, הפוליטיקלי קורקט, וכאן אנחנו מגיעים אל התופעה הרווחת ביותר של דחיקת אנושיותו של הנכה על ידי החברה בנושא סקס: האמונה כי אדם כזה נדרש לקנות את החוויה המינית בכסף מתוך אמונה מתנשאת וגסה כי רק נותני שירותים למיניהם מתפקידם לטפל בו או בה. שילך לנערת ליווי. אשה רגילה לא תיגע בו. המשבר הגדול ביותר מגיע כאשר מתלבט אדם ביחס לפעם הראשונה עם אשה, הפעם שהיא המתוקה ביותר, ולפי דעת הכל גם מעצבת את נפש האדם הלאה. מה שהחברה בה אנו חיים אינה מבינה הוא תחושת ההחמצה שבאה בעקבות השלכת הכאב על נערת-ליווי שלגביה הלקוח הוא לא יותר מנצלן הרומס את כבודה. נכים רבים חשים הזדהות עם מצב זה ולכן לא היו רוצים להוסיף לתחושת האובדן את העול הרובץ על מצפונם לאחר שניצלו אדם אחר שגם אותו רומסת החברה. לנוכח כל האמור, מתברר כי נדרש כוח נפשי שאין לתארו במילים להתמודדות עם המרירות המצטברת לנוכח הצורך לעמוד איתנים מול האכזריות החברתית מבחוץ והכאב המאכל מבפנים, ומצב זה הוא קשה מנשוא. אדם נכה יודע בתוכו כי המשמעות האמיתית של סקס הוא ההוכחה הסופית כי הוא חלק מהאנושות, שהצליח לגרום עונג בגופו לעצמו ולפרטנרים למרות הספקות לגבי גופו. הם מחכים שגם בהם תיגע האהבה. אלה הן הנקודות המרכזיות שביקשתי להעלות כשהתברר לי שקיימת באתר זה, מן החשובים בארץ, פתיחות לנושא, וליצור פריצת-דרך קדימה ביחד עם כל מי שמאמינים כי לכל בני האדם הזכות להנות מהאושר שבאהבה וסקס. תגובות יתקבלו בברכה.

דניאל יקר . מסכימה איתך 1. כולנו שייכים למין האנושי ומגיע לנו להנות מהאושר שבאהבה.(הנכה והלא נכה ) 2. החברה אכזרית ולא צודקת בזה , שהיא ,מבזה , רומסת , מרחמת ,מגינה שלא בצדק , .ודוחקת את אישיותו של הנכה ממנה . ומכאן אני חושבת שלא צריכים להיכנע לשום תכתיבים של החברה הבוטה והאכזרית שלנו . אני לא חושבת שהחברה תכתיב לנכה את אשר עליו להרגיש בתור בן אדם שווה ,!שירגיש מיבפנים שהוא שווה ערך , ( אומנם קצת פגוע או פגום,), אך מספיק חזק בכדי להיתמודד עם כל הסטיגמות של החברה . ! זה גם לא אומר שתחום האהבה והרגשות יפגם או יפגע , זה אומנם דורש יותר מאמצים ,ויש הרבה אכזבות כמו בכל תחום אחר , שהמזל "משחק ".תפקיד . למה לחשוב מלכתחילה שבגלל הנכות קורים מיקרים כאלה וכאלה , למה לא להרגיש בתוך תוכנו במלא העוצמה את מושא אהבתנו ולתת לזה לקרות באמץ ולא להרגיש ירוד מיתחת לקו , אסור להיתיאש ולהרים ידים ולהאשים את עצמנו .שביגלל הנכות דוחים ומיתעללים בנו . נכון זה נושא רגיש הסקס . מישתמשים בו לרב לא כתחום חשוב ומקודש ,אלא כעל דבר , ללא מעצורים , כשוק בשר , ומישתמשים בו ,למילוי צרכים חייתים , ולא אנושים . כמו אונס (הרצון להשפיל ) או צריכת סמים (הזנות משמשת כלי )קידום בעבודה או במיקצוע (היתערטלות מביאה לתוצאות )ועוד . אז תואמר לי דניאל יקר .,בשביל חוקי גונגל כאלה ושימוש חיתי בסקס ובגוף אנו צריכים להיות בעלי ערך עצמי נמוך ? לבקש , להיתחנן ולהשפיל עצמנו ? בפני מי ? ה חברה מסריחה הזאת ! תימצא מושא אהבה תואהב בלי תנאים ומחשבות תתחבר לרגשות כל עוד יש לך אותם , ואל תתחשב בשום דבר רק לקולך הפנימי .ומה שיקרה יקרה . אם לא יצליח מחר יהי יום חדש . שלך בעילום שם .

שלום רב, עניין הסקס אצל נכים הוא נושא חשוב וראוי לשמוע, לחלק חוויות, לחפש פתרונות, וכו', ובכך שכתבת על התחום, עשית טוב. אבל, לדעתי, עניינך האישי כנראה הביא אותך לשירבוב דעות עם עובדות. וחבל. כוונתי המפורשת, למשל, לשורות שלך: " סקרים שנערכו...". ברור שאינני יודע הכל, אבל משהו כן, ואני מסופק שיש סקרים כאלו, ואם אתבדה, אז תן רפרנס, ולימדת אותי, ותודה. כללית, הקהילייה המקצועית מנסה להביא את הסקס אל הנכה, ולא ההפך. מאמצים רבים נעשים ביחס לנכי גוף, נפש, ורפי שכל. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

מענין שאתה מכל האנשים בחרת לקחת רק חלק קטן מהמאמר ולהתיחס רק לצד האקדמי איכן הרגישות שלך כאדם האם הרצון להיות מקצועי ולהפוך את החיים למקצוע השכיח מימך את המימד האנושי היחס המרוחק הזה והרצון לראות הכל מנקודה מקצועית הוא זה שהופך את בעית הנכים לבעיה שצריך לטפל בה ומשכיח מהנכים ומאיתנו החברה הרגילה שהבעיות שעלו במאמר יכולות להיות בעיות אנושיות שעל כולנו להתמודד איתם בשלב זה או אחר בחיינו והשוני הוא בעיקר בדרך שאנו מסתכלים על הדברים ובדרך שבה אנו בוחרים לפתור ולהסתכל על בעיות אלה. לסיום כל אדם אם הוא נכה או לא צריך ליצור את ההזדמנות לעצמו ולא לחקות שיקבל אותם והכי חשוב לא לראות את עצמינו קורבנות של נסיבות אלה לנסות לשנות אותם

"איך תאמרי לו ילדה אמרת אין לאן ללכת הוא לא ידע ואת כמו הרוח שותקת והזמן שלך אם רק תתני לו הוא יברח והזמן שלך אם רק תגעי ישאר איתך אם זה הזמן שלך המעגל אליו נקשרת לקראתך מונח אם זה הזמן שלך אז כשתלכי הדלת תיפתח ולא הוא לא ישכח..." (הייתי רוצה ש polly תמשיך את זה אבל היא לא כאן...בא לי לבכות...בוכה)

מזכיר לי על איך שבכלל הכרנו... זוכרת? אני בבית, שלך, ענבר

עברו יובלות! איפה את מקסימה! לומר לך ת'אמת: כשכתבתי את זה חשבתי עלייך, וברור שאני זוכרת איך הכרנו!!!! אני מקווה שלתפוס אותך באייסי היום... אני מתגעגעת...

".... תבטחי בו ילדה ונשארת בגפו נתמכת הוא בשלך ואת... באותו הקצב.... והזמן שלך........... המעגל אליו נקשרת לקראתך מונח.... אז כשתלכי הדלת תיפתח... ולא, הוא לא ישכח..... כי זה הזמן ש ל ך . . . . . . . . . . . . . . . . . "

שלחתי לך את האי מייל באנגלית. אני מקווה שהפעם הוא יתקבל. תודה, ענבר

התקבל ועניתי. ליל מנוחה, טלי פרידמן

היייי תודה על מכתבך כייף לקרוא אותו ולדעת שאת לא היחידה ברגשות האלו , רחלי אם מותר לשאול בת כמה את? ועוד שאלה את חושבת שבצבא דברים ישתנו יכולים להשתנות למשל אם עכשיו אני יחסית בודדה בצבא זה יכול להשתנות? או בדרך כלל זה לא? אייך לך היה ? אני מפחדת נורא נורא בגלל כול העבר שלי בחיים האלה הקשים ביי אוהבת......

שבת שלום לכולם היי נטעלי אני בת 33. שאלת אם אני חושבת שבצבא דברים ישתנו, משתנים? אני חושבת שדברים משתנים רק אם באמת רוצים לשנות. אם מחליטים לקחת אחריות על דברים מסויימים כמו להחליט למשל לא לצאת מגדרך עבור אנשים מסויימים שבסופו של דבר לא מעריכים אותך ואת הרצון שלך לעזור, הרצון שלך להיות טובה עבורם. ולכן ההרגשה שלך לא טובה לגבי עצמך ולגבי אותם אנשים. אני לא יכולה לאמר לך שהצבא הוא חממה כמו ביה"ס תיכון, מגוון האנשים הוא רב יותר, יש היררכיה מסויימת בצבא ואיך שהוא צריך לזרום ולנסות לשאוב את הטוב. גם אני שואבת כוחות מהפורום. אני שמחה שאני יכולה לעזור, ולו רק כדי לעודד מעט, ולכתוב לך שרגשותיך והתנהגותך אינה זרה, שונה, אני הייתי כמוך ובטוחה שיש עוד. רחלי

כי בפורום אני מכירה אותך הרבה יחסית מכול אחת אחרת חדשות כאן, טוב את לא חייבת לענות לי יש הרבה אנשים שאוהבים לעזור אם זה לא תכומך אז בסדר יש גם כאלה להתראות

מה שלומך ? מתי הגיוס ? יעל

אין לי כלל בעיה לענות לך אני פשוט לא רוצה לענות לך תשובות חפיפיניקיות אני רוצה לתת לך תשובות רציניות ולא תמיד יש לי כוח להוציא מעצמי את התשובות הארוכות האילו אני משתדלת מאוד. מבטיחה. ואגב-שיהיה ברור.זה אינו "תחומי".אין לי "תחום".אני לא איש מקצוע.אני סתם משתתפת כאן בפורום.דווקא על עינינים חברתיים יש לי הרבה מה להגיד.

אני לוקחת 4 סרוקסט ליום. זה מאוד עוזר לי בחי היומיום. יכול להיות שזה גורם להשמנה , עליתי 10 ק"ג מאז תחילת הטיפול.

ווואו נפלא.

...ולמות...

אפשר להצטרף אלייך,לאחוות אחיות?

שאף אחת לא תמות לי פה ברור ? אחווה ? אחיות ? סבבה וטוב אל תשכחנה כי אתן קודם כל נשים !!!!!! כבר סיבה טובה להשאר בחיים. אני כאן אם תרצי/ו לדבר יעל

את כאן?

אנג'ל הדפוקה שלחה לך אימייל

היי מותק, טלי אולי לא כאן אבל אני כן. אכפת לך שאארח לך חברה עד שתגיב ? מה שלומך ? יעל

אני מצטערת על היום. לא שכחתי ולא הברזתי. פשוט צץ משהו עם אחותי שבאותו הרגע שסיימנו לדבר טסתי אליה. ולא היתה לי גישה לפלא' עד עכשיו. אסביר לך יותר מאוחר. שלך, ענבר

שלום ענבר דחיפות השיחות שלי אלייך הייתה כדי לומר לך שאני לא יכולה להגיע מסיבה מסויימת ולא רציתי שתתכונני לצאת סתם בכל אופן,ברגע שהפלאפון שלך הפך ללא זמין הבנתי שמשהו לא נחמד קרה. אז אני מקווה שהכל בסדר עם אחותך ושהיא מרגישה טוב. שתגיעי לאיי סי קיו,שלחי לי הודעה ,שאני אדע שאת מחוברת. יאללה ביי, תעזרי לי לבחור כינוי חדש?

ניסיתי שוב לשלוח לך את האי מייל. אני מקווה שהפעם תצליחי לקרוא אותו. אם תסכימי אני אשמח לדבר איתי כמה דקות באי סי קיו. פשוט יש לי משהו חשוב לשאול אותך. אם את מסכימה תכתבי לי רק שעה שתהיי שם. המספר שלי-55703707. מקווה שנשתמע. ענבר

ענבר, האימייל שלך שוב הגיע בג'יבריש. כתבי באנגלית, והכל יסתדר. את האי סי קיו הפרטי שלי, אני מעדיפה להשאיר מחוץ לתחום. את יכולה להתקשר אם את רוצה. בברכה, טלי פרידמן

הייי מה שלומך אצלי משתפר... אני מרגישה כאילו אני מכירה אותך הון זמן אני חייבת מימך עזרה לפחות הפעם תעני לי כמו שאת צריכה עזרה מאחרים ומצפה שיענו גם אני מימך בדיוק. אני מתגייסת בספטמבר אני חייבת שתסבירי לי על הטירונות מבחינה חברתת מה קורה כשאף אחד לא מכיר אף אחד אני יודעת שמכירים אייך? זה מפחיד?

אני אענה לך ואנסה לעזור ככל שנתן ללא שום קשר להאם אני צריכה עזרה או לא רק למה נדמה לך שאת מכירה אותי המון זמן? זה קצת מפחיד הדבר הזה...

היי מזה שנה שאנני עובדת עקב נפילה לתהום שחורה של חוסר ביטחון של אי שלמות של דיכאון כן אני בטיפול שלצערי עומד להסתיים בקרוב מאוד 2 פגישות אחרונות (קו"פח). ובכל זאת עדין לא הצלחתי לצאת אל שוק העבודה מחדש יש בילבול שנובע מעצמי וממצב השוק. לא יודעת לאיזה תחום לגשת מה לעשות במה לעבוד מבולבלת ניגשת לראיונות מתקבלת אבל לא מתחילה כי יודעת שלא בכך אני רוצה. אבל אני לא יודעת מה אני כן רוצה במאה אחוז או יותר נכון לא יודעת אם יש בי יכולות לבצע תפקידים שאולי יותר מתאימים לי. בעבר הרשתי לעצמי יותר, אפשרתי לעצמי לנסות להתחיל ותוך כדי ללמוד את התפקיד להכניס בתפקיד מעצמי האמת שזה התאפשר כי השוק היה נורמלי יותר והיום כך נדמה לי יש לכל תפקיד עשרות מועמדים אז מראש אני מבטלת את עצמי בטענה כי יש טובים ממני ואכן כך הוא. נדמה שאני מעיצה לצאת לראיונות שברור לי ששם אני אנצח מעין פחד מכשלון והאמת שאני לא מוצאת תפקידים שיותר תואמים אותי כך שאני לא יודעת אם זה אני או המצב. בקיצור בלאגן מה אתה מציע מה לעשות איך לשבור את מעגל חוסר התעסוקה שמוביל למעגל של חוסר עשייה שמוביל למעגל של נפילות דכאונות . תודה מראש

שלום רב, טוב שאת מחפשת מוצא, ולא מוותרת! בשירות התעסוקה (לשכת העבודה) יש אפשרות להפנות אותך ליעוץ תעסוקתי מקצועי, או באמצעות "זרוע ההכוון", או ב"מרכז שיקום". אם את בטיפול נפשי, זכאותך לשירות הזה מובטחת, והמימון נעשה דרך הביטוח הלאומי (גשי לשם ותבקשי "עובדת שיקום"). מנסיוני בהכוונים הללו, הכיוונים החדשים, והאפשרויות החדשות שנפתחות - הן לא מעטות. יעוץ דומה במסגרת פרטית אפשרי כמובן, ופני למייל האישי שלי עם פרטים על גילך, מקום מגורייך, הסטוריה תעסוקתית - ואוכל לדעת לאן להפנותך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אני כאן כפי שהבטחתי האי סי קיו שלי מסרב להתחבר אם את פה,תני קריאה

סליחה ישנתי............. אני ישנה הרבא כדי עביד את הזמן

סליחה לעביר את הזמן!!!!!!!!!

אנשי מקצוע יקרים, ואחרים אשר יודעים... האם ידוע לכם על שיטת הטיפול בעזרת ניתוח אישיות של - הורה/בוגר/ילד זה נקרא לפעמים ניתוח - עיסקתי או תרפי - טרנזקשן, אני מאוד מעוניין לשמוע על זה, ללמוד על זה, ולהתנסות בזה, תודה עמית,

שלום רב, "משחקיהם של בני אדם" ו "אני בסדר אתה בסדר" הם שני הספרים הבסיסיים. כל ספרייה, או כל חנות גדולה תוציא אותם מיד מהמדף. ההוגה של הגישה הוא אריק ברן, וחיפוש ממוחשב על שמו יפנה אותך לאן שצריך, דהיינו כתבים אקדמאיים וסדנאיים רבים אחרים. כללית, מנסיוני, הגישה היא כמו יין טוב: מתאימה לרבים, וככל שאני משתמש בה - יישומה משתבח עם הזמן. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

ד"ר אברהם. אני מאוד מעוניין לשמוע על כך עוד, קראתי את שני הספרים הללו לפני מספר חודשים, והשיטה מאוד מצאה חן בעיני, למרות זאת יש מספר נקודות שאינן ברורות לי, אשמח אם תעזור לי, או שתפנה אותי לאיש מקצוע בירושלים. חיפשתי קישורים בערך אריך ברן ולא מצאתי. למשל נקודה שאינה ברורה לי, כאשר אני מנסה לנתח את ההתנהגות שלי, כאשר אני מאוד כועס, ויוצא עם אמירה כעוסה וביקורתית על אדם אחר, הרי אני כועס מתוך הילד הלא בסדר שלי, אבל האמירה היא של הורה ביקורתי וצדקן, אז איך לנתח את זה, כהבעה של ההורה שלי, או של הילד שבי. תודה עמית

בת 38 סובלת מדי שנתיים מבעיות עיכול כאבי בטן וגב שילשולים וחום נאלצת אפילו לנטול משכחי כאב בחוסר תיפקוד מוחלט. התופעות החלו באופן פתאומי ללא קשר למצב נפשי קיצוני כל שהוא, לפני כן בריאה לחלוטין. למרות שעברתי בדיקות מקיפות והייתי אצל רופאים רבים לא נמצא ממצא ממשי (חוץ מבעיות בבלוטה במוח), הרופאים, כמעט כולם לאחר מספר בדיקות שהם עורכים לי רומזים לי או אומרים לי מפורשות כי זוהי מחלה פסיכוסומטית. יש לציין כי עם פרוץ המחלה הייתי אדם שמח וכיום לאור המצב אני שרוייה בדיכאון עמוק. שאלתי: האם לאור הסיפור נראה אפשרי כי מדובר ב"מחלה פסיכוסומטית"? והאם להמשיך להבדק עד למציאת דיאגנוזה או להרפות מהחיפוש? בתודה.

שולי שלום רב, לדעתי ראשית עליך להמשיך את הבירור הרפואי. במקביל אני ממליצה בחום להתחיל טיפול פסיכותרפויטי. גם אם המחלה היא "פסיכוסומטית" וגם אם לא, ללא ספק שטיפול יוכל לסייע לך בהתמודדות הנפשית עם המצב הנפשי, וייתכן שבעזרת הטיפול תוכלי גם להרגיש טוב יותר פיזית. כלומר, אם לסכם את תשובתי, אזי מדובר בשילוב של המשך הבירור הרפואי, ובמקביל אליו, ללכת לטיפול פסיכותרפויטי. בהצלחה, ושתיהי בריאה, טלי פרידמן

האם ניסית לקבל אבחון גם מנטורופת? לפעמים יש להם תשובות לבעיות שהרפואה הקונבנציונלית לא מוצאת להן פתרון. לקשור מיחושים למצבים נפשיים תמיד אפשר, כי גוף ורגש פועלים בסנכרון ומשפיעים האחד על תפקוד השני. חבל שאיכות חייך נפגמת. לכי ונסי אולי תופתעי לטובה. בהצלחה.

תחשבו על זה - כולנו נמות בסוף. הרי אין מנוס מהמוות. אז למות תמיד יש זמן ותמיד תהיה אפשרות ואילו לחיות יש רק הזדמנות אחת שכבר קיבלנו. לא שווה לנסות אותה?

היי אורית, זה נכון ששווה לנסות, אבל יותר מזה, שווה לנסות להפיק מהם את המקסימום, שהם יכולים לתת לנו ושאנחנו יכולים לקחת מהם, בתקופות הטובות בטוח, וגם בקשות למרות הכל ועל אף הכל, או לפחות להשתדל לא לשכוח שאפשר ויכול להיות גם אחרת. אני כבר לא שואלת את עצמי אם כדאי לחיות, אני יודעת שכדאי, ואני גם יודעת שאפשר להתמודד עם השאלות הקשות האלו של מהות הקיום ושל תכלית החיים הללו, ויש להם מטרה, בשבילי לפחות שהיא גם להנות מהם, גם לקחת מהם ולקבל, אבל גם לתת כשאפשר. אני מקווה שגם כל מי שעדיין מתחבט בשאלה הקשה הזו, ימצא את המטרה שלו ואת הכוחות והיכולות שלו להנות מהחיים. שיהיה לך סופשבוע מקסים, שלך ואיתך אביב.

היכולת שלי להנות מהחיים היא אפסית . מיצטערת אם אני לא מעודדת אתכם ,כפי שרצוי בפורום זה ,או לא משיאה עיצה נבונה מיתוך ניסיון חיי . יש לי ניסיון רק מאכזבות רק מישגיאות רק ממחלות רק מעוני רק עיפות מהחיים ורק מהכובד של עצמי והסובבים אותי .... אין לי כח יותר ,, הטיפול ימשך הרבה זמן ,ואין אור בקצה המינהרה , ו"לחשוב רק על דברים טובים " ,נימאס ,כי אני נימצאת תמיד באשליות ובועות ,שהכל יהיה בסדר פעם ,וזה שטויות . אומרים שאנו חיים את מה שעוללנו בשתי ידנו ,וזה מה שקיבלנו ואם זה ניסתדר . אני סחבתי כך יותר מעשור את כל הבלגן על הגב ,עם עזרה מיסביב כמובן , אך כלום ..אין בשביל מי או מה לחיות . החיים חר... . כמובן שיש מיקרים רבים שעליהם נחו ידיהם הטובות של ה"מלאכים " ועוד ינוחו על רבים וטובים ש"יצאו מזה " אך אני .. ,גורל חר ... אשרי וטוב למי שטוב ,ו תיהנו מחייכם . ויו

אם נגיד אתה לא מרגיש שאתה חי...אם אתה מרגיש מת מבפנים...אז עדיף לך כבר למות מבחינה פיזית... כדי לא לראות את כולם חיים מסביבך כשכל בוקר שלך הוא ש-ח-ו-ר... -מצטערת אם אני מדכאת-

ג'קי למה את כל כך עצובה?

אורית, מצויין שהעלית את הנקודה הזו. עדי

לטלי, אני לבד בהסוואות, אני לבד באמיתות, אני שנאת את עצמי פרקתי אנשים, בא לי להוציא את כל הדם מעצמי לתלוש לעצמי את כל השערות בשיא האכזריות ולצרוח "דדדדדדדדדדדדדדדיייייייייייייייייייייייייייי" אני אדבר איתך מתישהוא השבוע שיהיה לך סוף שבוע נעים אנג'ל

שיהיה גם לך סופ"ש נעים וקל ככל האפשר, ואת תמיד יכולה לכתוב לי פה או במייל. בברכה, טלי פרידמן

בבקשה עזרו לי בן זוגי לחיים פוחד פחד מוות מכל מה שקשור בטיסות הוא ניסה לקחת כדורי הרגעה וממש לא עזר בררנו ב אלעל על הקורס להסברה לאנשים לחוצים אבל הוא עולה 1000 ש"ח ואין לנו כסף אנחנו רוצים להשקיע כסף בטיסה לחול כל השנה אנחנו עובדים קשה ומגיע לנו לבלות אך אם הבילוי הופך לסיוט בשבילו אז זה לא שווה אם יש איזה שהיא אפשרות להרגעתו בכל דרך אשמח לשמוע

שלום רב, כדאי לקחת את דרכי ההרגעה שאינן תרופתיות, ואמורות להשפיע בכיוון של שינוי ההתיחסות והפחד העקרוני מהטיסות, ולא רק לארוע חד פעמי. המחיר שלוקחים באל-על נראה, בהנחה שמדובר בקורס מקצועיעם מנחה מתאים, מחיר מצויין. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

תודה רבה לך על התייחסותך, כיף לדעת שמישהו שומע ומגיב כל כך מהר שוב תודה הבעיה היא שחברי כבר שנה בטיפול עם פסיכולוגית בקשר לפחדים ואנחנו משקיעים כסף רב בנושא הפסיכולוגית אמרה שהיא לא יכולה לרדת לעומק הבעיה הספציפית הזו כרגע המצב הכספי די בעייתי שכן כרטיסי הטיסה גם ככה יקרים ולא נותר מספיק כסף לעוד השקעות שלא נראות כלכך משתלמות בעיקר כשמדובר על קורס של 3 שעות בסך של 1000 ש"ח מחיר של שנה שעברה הייתי רוצה לברר אם יש איזה שהם אמצעים כגון קלטות ווידיאו ועוד דרכים שיכולים איך שהוא לעזור... בתודה רבה

בוקר טוב לכולם רוצה לשתף ואשמח לקרוא תגובות. אתמול היה לי בוקר קשה (לא אכלתי) וערב קשה כי זללתי (והקאתי). כתבתי כאן. בדרכי הבוקר לעבודה, חשבתי לעצמי שאני כל כך מתגעגעת לחיים. לחיים ללא המחשבה האובססיבית על המזון, מתגעגעת לחופש שלי (כי עכשיו אני מרגישה שאני בכלא שממנו אינני יכולה להשתחרר), מתגעגעת למחשבות אחרות, שמחות, לא מעיקות, לא כבדות. הגעתי לעבודה. אחד הנושאים המועדפים על הנשים (אצלנו ובכלל אני חושבת) זו הדיאטה, כמה קלוריות יש בכל ארוחה, ומשקל. הכל סובב סביב נושא זה. כל העובדות איתי החמיאו לי על ההרזיה : "יו כמה את רזה, וזה יותר מדי" ו"זה לא מתאים לפנים שלך " ו"כמה רזית? די עכשיו תפסיקי לרדת במשקל" ואני מולי רואה רק שחור. ולא מגיבה וחושבת שאני הולכת להתעלף?! אילו היו יודעות את המצוקה הגדולה, את הכאב. את זה שאני אוכלת אולי 300-400 קלוריות ליום אם בכלל. אני מתגעגעת לחיים, מקנאה באביב, בדפני, בשרה שהצליחו, וגם אני רוצה. ואולי גם קצת לא. פוחדת. אני כאן כי זקוקה לתמיכה, רחלי

אני כל כך מבינה את השנאה להתעסק כל היום סביב האוכל והמשקל. אני מבינה את חוסר היכולת והרצון להעלות גרם אחד לפחד שלא יאהבו אותך יותר, שתחשבי חלשה יותר, חסרת כח רצון את הקושי לעצור את החיים,את המעט שעוד נשאר, ולהתחיל לספוג את כל הקשיים, להתחיל מהתחלה לבטוח , לפתוח תיבות פנדורה כואבות לפזר את חייך לחלל... אני לא אומרת שזה לא אפשרי אני רק אומרת שקראתי את הודעותייך ואני מזדהה עם הקושי, אנג'ל

רחלי יקרה, קשה - נכון, אבל אפשרי. ואני שמחה שמצאת פה מספיק אנשים מקסימים שישימשו עבורך עדות חיה לכך שזה אפשרי. אף אחת מהן לא תגיד לך שזה היה קל להחלים, ואם כן, אז זה שקר. וגם אם הדרך קשה, מפותלת וכואבת, היא משתלמת. אני מחזקת את ידייך, בדיוק בזמן שהן מאיימות להישמט. כולנו כאן בשבילך. טלי פרידמן

רחלי יקרה, כל מה שאני יכולה להגיד לך רק שיש חיים אחרי הבולמיה, ואחרי העיסוק באוכל, ואחרי הצומות של יום שלם, ואחרי הבולמוסים של הערב ואחרי ההקאות. הם קיימים. הם כאן. צריך רק להתגבר על הפחד, לאזור אומץ, להרפות את האחיזה הנוקשה הזאת בהפרעה, וכן.. גם את האומץ לגעת בהם, בחיים. זה לא קל. הפחד משינוי קיים אצל כולנו, גם כשהשינוי הוא חיובי. הבולמיה קיימת למטרה מסוימת, וזה מפחיד לוותר עליה, כי אז צריך להתחיל להילחם במלחמות אחרות, צריך להתמודד עם הדברים האחרים, עם החיים, וזה הקושי. לפעמים נדמה לנו שהרבה יותר קל להתעסק באובססיביות באכילה ובמשקל מאשר לגעת בחיים, ולהתמודד עם הקשיים ועם הבעיות שלהם. אחרי הכל את הבולמוסים אנחנו כבר מכירים לפרטי פרטים. יודעים בדיוק איך לבצע אותם, ואת ההקלה שבאה אחריהם, ואם לא את ההקלה את ההתעלפות אל השינה שגם היא סוג של מנוחה. אבל אפשר להשיג את זה גם בדרכים אחרות. אפשר גם לחיות עם הקשיים ועם הבעיות, ועם הצרות, ועם הבעל שצריך להתמודד איתו, ועם הילדים, ועם אמא והסיבוכיות בקשר שלה, וללמוד להתמודד עם כל זה, בלי צורך להכניס את הכל, בלי לספוג, בלי להטמיע ממש, ומיד אחרי זה להקיא. אני יודעת שאפשר, עברתי את זה. את כל הדרך הקשה של לקום וליפול, של ללכת בדרך אחרת משל הבולמיה, ולהיתקל בבורות חדשים ובמהמורות אחרות, לא פחות קלים ולפעמים גם הרבה הרבה יותר קשים. אבל בבולמיה לא נשאר שום דבר מעבר, וכשהולכים ברחוב אחר, אז יש משברים, ויש נפילות, ויש תקופות קשות, אבל יש גם את החיים, יש להנות מהבעל, לצחוק עם הילדים, לצאת לשמש, ולחשוב לא רק על אוכל, וזה שווה את הכל. אני יכולה רק להגיד לך מהנסיון שלי, שזה ששאת לא אוכלת כל היום, ואני יודעת למה את עושה את זה, את עושה את זה, כי את מפחדת לאכול, כי את מפחדת שכל חריגה תוביל לבולמוס ולהקאה, וגם במקום הזה הייתי. אבל את לא מקלה על עצמך בזה. את מחריפה את המצב, כי אז הריקנות מצטברת לך בבטן כל היום, ואת מגיעה הביתה מורעבת, ריקה, בודדה, ונופלת לבולמוס ולהקאה. תעשי לך רשימה לפי דעתי, של מאכלים "מועדים לפורענות" ו"מאכלים בטוחים", וכל בולמית יודעת את זה, מכירה את הסף שלה, את הביס שממנו זה כבר הופך לבולמוס, מכירה את סוג המזון, העוגה או הופל, שאותו כבר חייבים להקיא, ותשתמשי בה. תארגני לך סדר יום עם ארוחות שבהם את יודעת שאת יכולה לעמוד בלי להקיא מרשימת המאכלים הבטוחים, רצוי שתכתבי את זה, ותצמדי אל זה בכל הכוח שיש לך. ועם שארית הכוחות שעוד נשארה לך תמנעי מהביס הראשון שמוביל לבולמוס, מרשימת המאכלים האסורים. חוץ מזה תנסי לחשוב על משהו שאפשר לעשות את זה שניה לפני הבולמוס, כמו לצאת לסיבוב בחוץ, לשחק עם הילדים חצי שעה, לכתוב מכתב לעצמך למה בא לך לאכול עכשיו, וכל דבר אחר שיכול להרחיק את האכילה הקאה. גם זה עוזר לפעמים למנוע את ההקאה לגמרי, וגם אם לא בפעמים הראשונות, אז לפחות דחית את זה בחצי שעה, ואולי ביותר, ובפעם הבאה זה כבר יצליח. זה נשמע לך אולי לא לענין העצות הטכניות והיבשות הללו, אבל אני השתמשתי בהן, והן עוזרות, זה עובד, למרות הכל. לפעמים צריך לנטרל קצת את הרגשות ביחוד כשבא לבלוס ולעבוד על הקטע של המניעה באופן טכני, ורק אחר כך אפשר לעבד מה היה שם, לבד או עם המטפלת שלך. את מתגעגעת לחיים, החיים פה, את רק התנתקת, אם באמת רק תתגברי על הפחד, לא ביום, לא ביומיים, זה לוקח זמן, ותמשיכי הלאה, הם יוכלו לגעת בך ואת תוכלי לטעום אותם ולנצל אותם, על כל היופי שבהם וגם הקשיים שלא פוסחים על אף אחד. שלך אביב.

רחלי. הגעגועים האלו מוכרים לי מאוד. בתקופה הכי גרועה שלי כל כך התגעגעתי לימים בהם לא היה אכפת לי מה אני אוכלת וכמה קלוריות יש בכל דבר. היום הזה יגיע תאמיני. אני מודה לך שאת חושבת שניצחתי אבל האמת היא שעדיין לא וגם לי יש עוד כברת דרך לעשות. ומה שאת צריכה לעשות בנוגע לנשים זה פשוט להתעלם מהשיחות האלה. הבעיה מתחילה מהחברה החולנית שלנו שחושבת שבנות צריכות להיות רזות. ( חוץ מבן אחד שאני מכירה) וקחי לך יום אחד תחליטי שאת נהנת משורה אחת של שוקולד. קחי קוביה אחת בפה ותמצצי אותה לאט לאט - אפשר להנות מזה. אני הצלחתי סוף כל סוף לאכול שוקולד - שורה אחת בהנאה ולהפסיק בשורה הזו. - עד היום הייתי אוכלת שוקולד בטרוף ומקיאה אחר כך. הצלחתי להנות משורה של שוקולד להפסיק שם, וראיתי שאפשר להישאר בחיים מזה. :-) שרה :-))))))))

את כאן?

כן, אבל לכמה דקות

מה שלומך?

אני...התייאשתי אני הרמתי ידיים לחלוטין אחרי לילה מלא חרדה, אכול שנאה והרס עצמי אחרי ההתחקות אחר התופעה המוזרה כמה מאושרת וחזקה אני מול אנשים וכמה שבורה ומרוסקת (כן,אני) לבדי עם עצמי בלילה. זהו,שמטתי את עצמי עכשיו עשי זו את כן נמאס לי,כן קשה לי,אני כן סובלת אני אמנם לא מקיאה הרבה כבעבר,פעם ביום ולא כל יום,אבל אין ימים שהדכאונות והחרדות לא פוסחים עליהם,אין ימים שעניין המשקל וחוסר היכולת שלי להעלות גרם לא מטרידים את מנוחתי. גם האנשים שרוצים לעזור לי רוצים שאהיה יפת נפש וחזקה הבעיה היא שזה אפשרי רק עם הבולמיה,החוזק הזה. אם יקחו לי את הקליפה,כל מה שאהיה מסוגלת לעשות זה לשכב בבית על הרצפה ולבכות. ואני יודעת את זה כי היו ימי ניסיון...ימי המצוקה שלי בפורום...לפני בערך חודש. ככה אני מבפנים. אני מפחדת להתעמת שוב עם התחושה הזו.בעקר כשאין לי את תחושת הביטחון שאני זקוקה לה על מנת לעשות את זה .התחושה שלמרות הכל אף אחד לא ינטוש. אז הלכתי טלי וכפי שהבטחתי אני משחררת אותך. ובבקשה אל תעני לי כתגובה תשובה כמו "בחירה שלך" ותחתמי את שמך.זה רק יבהיר לי שאין אף אחד שיכול לרדת לשם ולהבין את גודל המצוקה שלי. אז אני וויתרתי.וויתרתי על להעיף את ה-3 הקאות האילו בשבוע,את הצומות היומיים.וויתרתי על להכנע לחרדות ולדכאונות וליצר של פציעה עצמית,רק כדי להעיף הפרעת אכילה. הפרעת האכילה תגמור אותי,לא אף אחד אחר. הדכאונות שלי והחרדות ותחושת הבדידות הנוראית,עלולה להזיק גם לאחרים. שנאת את עצמי שנאת מוות, אנג'ל

יש לי כוח סבל עד אינסוף ולראייה כל מה שעברתי ואני עדיין כאן ויש שנאה עצמית שממלאת את כל חלל האינסופיות משתי הנקודות הנ"ל נובע שלעולם כנראה אני לא אסבול מספיק

אנג'ל יקרה, אינני יכולה שלא לכתוב שזו בחירה שלך, כי זו באמת בחירה שלך. אדם הנמצא במצוקה כל כך גדולה, ומודע לה בצורה הכל כך מיוחדת כפי שאת מודעת לה, לא יבחל בשום עזרה. את מושיטה ידיים, צווחת לעזרה, וכל ניסיון לעזור - את בועטת, בשארית הכוחות שעוד נותרו לך. ההתעקשות שלך על אדם מסויים, אינה במקום, ואולי היא מעידה כי עדיין יש בך מספיק כוחות לבחול ולבחור את העוזרים השונים. כשנתקלת בסירוב ברור, והפנמת את זה, חשת את הפגיעה הפנימית הנרציסטית, וזה כואב. ברור שקשה אחרי זה לקום ולהגיד, "אוקיי, ננסה אפשרות אחרת". קשה-אבל אפשרי. הסבל שלך נראה לעין וברור עד מאד. אינך חזקה כמו שאת מנסה להראות לכולם, יש בך חולשות ופגמים בדיוק כמו אצל כל בן אנוש אחר. אנג'ל - מלאכים יש רק בשמיים, על פני האדמה עליה אנחנו חיים - יש אנשים, בני אדם, כשבכל אחד מאיתנו יש חולשות, חלקים טובים יותר וטובים פחות. המעניין במהלך החיים שלנו כבני אנוש הוא לפתח רמת מודעות לכל החלקים החסרים והפגועים שבתוכנו, ולהתמודד איתם. כשתיהי מוכנה להתעמת איתם, ועם היותך לא אנג'ל כי אם בת-אדם, אנושית, החווה ומרגישה, אני אשמח לעזור לך למצוא את האנשים שייסייעו לך בדרך הזו. ובינתיים? בינתיים אני כאן, כרגיל, אך לא נראה לי שאת זקוקה לי כעת. החלטת "להסתדר" לבד. בכל מקרה, תחשבי על הדברים. אני יודעת שהם לא קלים "לעיכול", אבל הגיע הזמן להתמודד עם האמת. היא כאן. את כאן. אני כאן. להחלטתך! טלי פרידמן

Hi, I am a 17 years old girl from Israle and I have been searching for help for 7 years. No one wants to listen.. I have no money and I don't want myparents to be involved... How can a person see someone else suffering without trying to help? I really need help Thanks.. Hanan.

Hi Hanan, Sorry to hear you are suffering. If I understood correctly, you feel the need to see a psychologist? Perhaps you could ask a teacher in school or another adult who can be trusted for advice on what can be done? Is there a reason you do not want your parents to be involved? I couldn't understand from what you wrote what the problem is but it seems too much for a young girl to handle alone. Wishing you good luck, Rivka.

Hanan, Maybe you can send an e-mail to one of the professionals in charge of this forum and explain your problem in greater detail. They may be able to give you advice. You can click on their name in blue in order to find the address. Take care, Mirit.

אביב יקרה, מכיון שכבר אחרי חצות, אני מרשה לעצמי להחשיב זאת כבר כ"יום המחרת". אני רוצה לאחל לך המון המון מזל טוב, על חגיגת חמשת החודשים של "חיים שפויים", ללא הקאות, ללא הסירחון והטינופת. אני יודעת שאלו היו חמשת חודשים מאד לא קלים, אבל היום, כשאת עומדת על אם הדרך ומסתכלת אחורנית, את יכולה לראות את כברת הדרך האדירה והאמיצה שעשית. הדרך שלפנייך עדיין מכילה בורות, ענפים שוטים וקשיים, אך את היום מחוזקת יותר, מפוכחת יותר, והכי מכל-את יודעת שלמרות הקושי והכאב, אפשר להמשיך הלאה בדרך. אני שמחה שנתת לי ללוות אותך בדרך הזו, ומעריכה אותך על כך. אני אהיה שם תמיד, לצידך. טלי פרידמן

הי מצטרפת לאחולים. מחכה בקוצר רוח ליום בו יוכלו לאכל לי 5 חודשים... שרה

ועם מלוא חום הרגש השמור אצלי במיוחד בשבילך... אביב יקרה שלי, אני רק מקווה שהחודשים הבאים יהיו פחות קשים, לא רק בהתמודדות עם האכילה- אלא בעיקר בהתמודדות עם הצרות האמיתיות בחיים. עשית זאת באומץ במשך חמישה חודשים, אני י-ו-ד-ע-ת שתוכלי לעשות זאת. נלחמת בדחף ההרס שלך עצמך וניצחת . לעתים קשה לך להאמין, אך הקשה מכל כבר מאחורייך. אמנם נותרו עוד כמה משוכות, אך את כבר מתורגלת. את תצליחי, אני בטוחה. ואני כאן, חושבת עלייך, מתגעגעת ואוהבת כתמיד. דפני.

היי נשמה! שתקתי ושתקתי חיכיתי וחיכיתי והנה זה בא מזל טוב אהובה וחמש אצלי זה מספר חזק. אז כך:קודם כל חיבוק חזק,כמו שרק אני ואת יודעים:-) ((((((((((((((((((((((((((((((((((((((אני מת עלייך)))))))))))))))))))))))))))))))) ועוד אחד בשביל הודעה שעברה. (((((((((((((((((((((((((((((אייך אפשר לכעוס עלייך)))))))))))))))))))))))))) ואחרון אחרון חביב... (((((((((((((((((((((((((((את עדיין מוזמנת להופעה))))))))))))))))))))))))))))) יש כרטיסים ליום חמישי הבא. שלך באהבה....לעולם. דניאל

כן.........זו אני ורציתי להצטרף לברכות ולאיחולים. שקלתי אם בקול תרועה רמה ואז הבנתי שגם קול פנימי יעשה את העבודה נאמנה אז ממקום המקלדת המחברת לעולם הוירטואלי אני רוצה לברך ולאחל לך בנוסף לטלי שתואר דרכך בהרבה אורות שתקופת המעברים , למרות בכל תסלול את דרכך המובילה אל החופש הגדול.......... שתשכילי לעשות שימוש בכוחות המופלאים הגלומים בך ושלעולם לא תתני לשום דבר להצליח ולהוריד אותך.לאותם מקומות בהם אנחנו מרגישים כאילו העולם סוגר עלינו ושובר אותנו לחלקיקים...... ומהצד השמאלי בו פועם לו ליבי אני רק רוצה להגיד כה לחי!!!! sheron

מזל טוב אביב למרות הכל, מכל הלב, וגם אם לא תרצי לקבל את זה, זה איתך. בהצלחה בהמשך

בוקר טוב.. :-)) טו'ש שלי - מה יהיה איתך ? מתי תפסיקי להביך אותי לעיני כולם ? :-)) סתם... אבל כן מה נשאר לי להגיד לך ולכולם ? - חוץ מזה שנכון, למרות הכל ועל אף הכל עברו להם 5 חודשים נקיים מבולמוסים, הקאות, ושקיות מצחינות. אז זה לא היה קל, וזה גם לא יהיה קל, היו תקופות טובות יותר, והיו ימים קשים, אבל זה מאבק, זאת מלחמה, וכשנעלמת הבולמיה עולים דברים אחרים. ויחד עם הכל, אני עדיין יכולה לאמר שזה היה שווה את הכל, שהחזרה לחיים נורמלים, היציאה מהחדר המסריח מקיא הזה ומשקיות האוכל המוחבאות בכל מקום אפשרי שווה את כל הכאב, והנפילות, והפצעים שספגתי אחר כך. טעם החיים בפסגת העולם דבר לא ישווה לו, והוא היה שם והוא עוד יחזור. כל משבר מגיע לקיצו וכל תקופה קשה סופה להסתיים בסוף. זה לא קל לעבור את זה, אבל זה אפשרי. אז לכל הנלחמים בהפרעת אכילה או בכל סימפטום אחר, שאף אחד לא יעז לחשוב שזו משימה בלתי אפשרית, שאי אפשר לעשות את זה, שאי אפשר לצאת מזה, אני הייתי עמוק ב"חרא", שקועה עד הסוף, עד שכבר לא יכולתי לנשום, ויצאתי משם בכוחות האחרונים. אז ירקתי דם וזעה בשביל זה, אז נחבלתי ונפלתי, ומן הסתם אני עוד אפול ואפצע, אבל זאת הדרך, של כל אחד מאיתנו, של כל אדם בעולם הזה, רצופה עליות ומורדות. לכל אחד מאיתנו יש בתוכו את הכוחות והיכולות להתמודדויות שלו, קשות יותר או פחות, וכמו שטלי אמרה לא פעם אחת ולא רק לי לפעמים הם קצת מסתתרים, לפעמים אי אפשר לראות אותם, לפעמים אי אפשר להאמין בהם, אבל הם תמיד שם. אז תנו להם לצוץ על פני השטח, תנו להם לעלות, ואם אי אפשר לבד, אז תמצאו מישהו שיעזור לכם לחשוף אותם ולראות אותם ולהאמין בהם גם במקומות הקשים ובתקופות המשבריות. וטלי - בדבר אחד את טועה, השמחה היא כולה שלי והתודה כולה שלך, על שהסכמת בכלל להתחיל ללוות אותי בדרך היסורים שהובלתי אותך, למרות שידעת למה את נכנסת, למרות התמונה האמיתית השחורה והאפלה שציירתי לך מההתחלה ולא חסכתי ממך כלום, ועל כך שלא ויתרת ולא התייאשת ואני מאמינה ויודעת ומרגישה שלא תוותרי ולא תתיאשי גם בעתיד, ולראייה ההודעה הזאת שלך, והברכות הנלוות של כל האחרים, שלא מאפשרת לי להתעלם ממנה או מהם, שלא מאפשרת לי להעלם, ואני איתך עכשיו ולתמיד. אז לטלי ולכולם - אלפי ת - ו - ד - ו - ת וחיוכים וחיבוקים וברכות לסופשבוע קל ומקסים, שלי בטוח התחיל ברגל ימין ברגע שפתחתי את הפורום, וראיתי את העץ הזה. אוהבת את כולכם, שלכם ובשבילכם אביב.

כל שנותר אביב יקרה, הוא לשלוח לך חיבוק ענק וזר של בלונים, להדגיש את השמחה! איתך, טלי פרידמן

אביב, מזל טוב, מאחלת לך ימים בריאים, מאושרים ויפים. מחוזקת ממך. רחלי

אביב המקסימה והבריאה... אני מצטרפת לכל הברכות של כולם כאן , ומוסיפה משאלה - מי יתן שזה ימשך כך לנצח נצחים..... ותודה אישית בהזדמנות זו על ברכת היומולדת. אוהבת בילי

תודה גם לך. עדיין אין לי תשובה בשבילך עדיין. כרגע אני נמצאת במצב של הרמת ידיים,של הפסד,לא לחיים-למחלה. ואני לא רוצה לענות לכן מתוך הייאוש אוטומטית "לא". ההגיון הבריא קורא לי לברוח עוד קצת,להתמהמה עם התשובה לפחות עד להחלמה והתחזקות נפשית ופיזית. לכן,גם לא אהיה כאן הרבה. רק שתדעי שבכל הזמן הזה שמרתי אותך כמוצא אחרון. והמוצא האחרון מסרב לי עכשיו לכן ההתעקשות הרצון להיות אצל המישהי היחידה שלא אברח ממנה, שמעולם לא ברחתי הכל נובע מהקושי העצום לחיות שם בפנים. מהפחד העצום לשתף עוד אנשים לא מוכרים.את יודעת שזה לא פחד חסר בסיס.ניכוויתי מהעניין בעבר,לא מזמן. ועד היום אני בחרדות סביב הנושא הזה... (מקווה שאת מבינה מה מדובר) ואני מתנצלת מראש על הדיבור הכנה מתוך החולשה בימים האחרונים את יודעת שאני לא אוהבת הודעות נרקסיסטיות זה או להשמיע את כל זה או לשתוק לנצח. ואני לא אכעס יותר.אם אני אראה שאני לא מסוגלת וארים ידיים,אצפה לעזיבה שלך.אני עצמי לא ארצה שתראי את זה ,אותי במקומות האילו. אוהבת ומודה לך מאוד אנג'ל ,כנראה שכבר לא...(ANGEL)

אנג'ל יקרה, הבחירה בידייך. הרבה אנשים מנסים לעזור לך, והבחירה בידיך האם להיעזר או לבעוט. אני לא מתכוונת להתייחס לעניין האישי שלך ושלי לגבי רצונך להגיע אליי לטיפול, זה לא הפורמט המתאים. יש לך את הדוא"ל שלי. אחכה לתשובתך לגבי המפגש המשולש, קחי את הזמן. אני מקווה שיעבור סופ"ש רגוע אצלך, טלי פרידמן

אז אוליי אני בא? באמת... דניאל

טלי,אני לא בועטת אתן לא איתי כאן בכוח,ולכן אני לא בועטת אני מרפה משחררת אחיזה קרה לך פעם שהרגשת כ"כ עייפה,עד כדי אי יכולת להחזיק את עצמך? אכן,אני מדמה את המצב לעייפות פיזית כי אני מרגישה פיזית את הרפיון בשרירים ואני עושה את זה יותר למענך מאשר למעני,השיחרור הזה. אני פשוט מרגישה שאני לא יכולה להבטיח לך להיות יציבה לא לרדת יותר אל המקומות האילו, לא להתחיל לבכות לך מתוך חרדה והיסטריה מהמצב,במשך יום שלם. אני לא יכולה להבטיח לך כל זאת, מאחר שיצר ההשרדות שלי צועק "הצילו" ויצר ההרס העצמי שלי מקיא את ה"הצילו" הזה החוצה. פעם זה היה יותר גרוע,לפני אותו יום רביעי. פעם זה היה להקיא את הכל החוצה. בתדירות הרבה יותר גבוהה מעכשיו. בגלל זה גם שמעת ממני הרבה פחות. עכשיו זה או להקיא החוצה או לישון על הרצפה ולבכות. איזה מן משהו מוזר שהטיפול הנוכחי גרם לי,לישון על הריצפה... נו,יופי עכשיו כל הפורום יצחק עליי....

תודה רבה רבה רבה תודה שגרמת לי להבין שגם גילוי האמת הזו הוא לא סוף העולם. הלוואי ותעברי את מה שאת עוברת כרגע. ואני שם בשבילך .את יודעת את זה,נכון? אוהבת אותך מאוד, אנג'ל.

תודה לך חמודה שכולם הקבלו אותך כמור שאת ככה את באמת רק את!!!!!!!!!!

דפני מרגישה קרובה אלייך, הסתובבתי לי קצת וחזרתי. ועכשיו אני כאן, מקווה שאת עדיין באזור. איך עבר עלי יומי? ובכן, האמת היא שאני כל כך פוחדת לאכול, שכמעט ולא טעמתי דבר היום. אני פוחדת לאכול ולהרגיש את הצורך להקיא, את הרצון העז ללכת ולהוציא את כל הקשיים שהיו היום. והיו. ולכן, במשך היום נזהרתי לא לאכול, וכשהגעתי הביתה מיהרתי לצאת עם הילדים לבריכה. חזרתי. וכשחזרתי הרעב השתלט עלי וכך גם המחלה ואכלתי - המון המון - כל כך הרבה - ששמתי לב שרק האכילה ארכה כמעט שעה. ועוד כמעט שעה ההקאות האין סופיות. היה רע. כל כך רע שבא לי למות. כרגע אני מרגישה הקלה מרובה מהאוכל (עדיין מרגישה שובע) - הרגשה פיזית טובה. נפשית - עשיתי פעילות גופנית וזה קצת רומם את מצב רוחי. (אני רזה ושומרת על המשקל בעזרת הספורט - אחרת, אני בטוחה שהייתי מעלה במשקל בגלל הזלילות). זהו, כך עבר יומי. רחלי

על אף שכתבתי שאני כאן, החלטתי ברוב גוף ללכת לישון. אני מאחלת לכולם חלומות מתוקים לילה טוב.

היי רחלי! טוב לשמוע ממך. דאגתי ... רחלי, סוף היום אמנם היה רע, ובכל זאת, יש נקודת אור: הצלחת לעבור חלק גדול מהיום ללא הקאות! נכון, אמנם יכול היה להיות טוב יותר, אך גם זה לא הישג מובן מאליו. נדמה לי שאני יכולה להבין את הפחד לאכול, שמא יתעורר בך הדחף להיפטר מהאוכל. אני יכולה לדמיין אותך היום: נמצאת בעבודה, בחברת אנשים ובבריכה, הכל כביכול נורמלי... אבל את מתכנסת בעצמך, לבד עם סבלך. את כואבת, את נמנעת מלאכול, את שומרת את הכאב עמוק בבטן... ואת מורעבת. רחלי, במצב כזה אין פלא שפנית לבולימיה, הקאת את הדמעות העצורות, המתח והכאב בסוף היום. הצבת את הרף גבוה מדי, מוקדם מדי. ועוד משהו: הפתרון אינו לעבור מבולימיה לאנורקסיה! הנסיון לאכול מעט מדיי (אם בכלל) נדון לכישלון: קל מאוד, ואפילו מתבקש, ליפול לבולמוס אחרי יום שבו- באופן אובייקטיבי- הרעבת את עצמך. הגוף מגיב לנסיונות כאלו באלימות, זו הביולוגיה של אורגניזם מורעב! אני יודעת שקשה להיפטר מההרגל. אבל אולי תנסי, בהדרגה, להרגיל את הגוף לאכול קצת? אולי אפילו חמש ארוחות קטנות (במקום שתיים ענקיות), כדי להימנע ממצב שבו, אחרי שצמת כל היום, את גוועת מרעב, פשוטו כמשמעו!! ואם ספורט מרגיע אותך, התאימי לך תכנית אימונים סבירה, לא מוגזמת!! תכנית בריאה, שתאפשר לך להרגיש פחות מאויימת מהעובדה שאת אוכלת. אני מקווה שהקושי ילך ויפחת, אך חשוב לא להתייאש. כמו שכתבתי פעם, את מסלול ההחלמה אין לעבור בריצת ספרינט. הוא דומה יותר למרתון. כדי לנצח בו דרוש אורך נשימה. אני יודעת שלעתים את מרגישה מותשת, הריצה מואטת ואת חשה קוצר נשימה... אבל אני כאן בשבילך ברגעים האלו, להיות איתך, לעודד אותך להמשיך ולא לוותר, ובמקרה הצורך- לסחוב את בלון החמצן... בתקווה שיהיה קל יותר בקרוב! דפני

רחלי. אני יודעת שקשה לשמוע או יותר נכון להאמין שאפשר לצאת מזהץ זה אפשרי ומדברת מישהיא מתוך נסיון - אומנם עדיין לא נפטרתי מהבולימיה אבל... ויש לך גם את דפני בתור הוכחה. בנוגע לדיאטקאנית - אני הולכת לדיאטקאנית קלינית -היא עזרה לי מאוד בזה שדיברתי איתה על האוכל. היא לא בנתה לי תוכנית אכילה רק במאי היא הסכימה לבנות לי משהוא אחרי הרבה שיכנועים. אם את ירושלמית אני יכולה להמליץ לך עליה. לא לאכול כל היום יביא לך כמעט צ\תמיד בולמוסים והקאות והרגשה מגעילה. אני יודעת ההתמודדות עם האוכל קשה. עדיך לנסות ולאכול משהוא קטן או לנסות לבנות 3 ארוחות ביום וזה עוצר המון במניעת בולמוסים. הרי הבולמוסים מתחלקים לשני סוגים - בולמוס הרעבה עצמית . בולמוס נפשי - ולפעמים שניהם מתערבבים יחד אני לא מנסה לבעס אותך או להטיף הנה היום אכלתי ארוחה ראשונה רק ב 1800 וכבר לא הייתי רעבה אבל אכלתי רק למען זה שלא יתפתח לי בולמוס מאוחר יותר. אז עם כל הקושי שיש כרגע האמיני שיש אור בקצה המנהרה. שרה

אל תדאגו. אנג'ל לא חוזרת אם מישהו מכם יעדיף שלא,או לא ירצה אותה פה. גם אין לי אף אחד באיי סי קיו יותר כי מחקתי לעצמי את כל ההארד דיסק. ככה,שהמטרד עוזב... רק חזרתי וקראתי מספר דברים ויש מעט דברים שרציתי להשיב עליהם: קודם כל תודה לדפני על כך שלא נרתעה וניסתה לעזור.הסברתי את עמדתי דפני ואולי תביני אותה יותר בהמשך המכתב הזה,ואולי לא... אביב-אני חייבת להודות שמאוד נפגעתי מדברייך.אני חייבת גם להודות על האמת.כשכתבתי את ההודעות בראשון בבוקר הקבצים היו כבר מחוקים,אבל עדיין בסל מיחזור ועדיין חככתי בדעתי האם לעשות נזק כזה למחשב שלי(בכל זאת אני זקוקה לו להגשת עבודות עדיין),וכשקראתי את הודעתך איתחלתי את המחשב וזהו...משם הכל נמחק. אני לא לקחתי לך כוחות.אני כמעט ולא שיתפתי אותך במה שעבר עליי חוץ מהפעם ההיא שחשבתי שזה מה שיעודד אותך לדבר עלייך.אני השארתי לך הודעות מעודדות באיי סי קיו כי רציתי לעודד את רוחך.ראיתי שכואב לך.ראית איך חסמתי את כל נסיונות העזרה והתמיכה שלך?איך בעטתי?.אני לא ניצלתי אף אחד ושוב,גם אם אדם בחר לעשות משהו,זו היתה בחירתו. הסיבה שעשיתי הכל הייתה כדי להקל,כדי למנוע דאגה,כדי לנעול הכל בתוכי ולסבול לבד,כדי שיאהבו אותי כי כנראה(והימים האחרונים רק הוכיחו לי זאת) שאנשים מפסיקים להיות אהובים בשעת חולשתם. מתי חזרת לדבר איתי את זוכרת? שחשבת שיצאתי משם...מתוך החור השחור... אף אחד לא ממש רוצה לדבר ולעודד אנשים שעדיין קשה להם,שעדיין נלחמים בהפרעת האכילה ובטח לא כשמדובר בי.כי אני לא מאילה שיצרחו "הצילו" לעיני כולם. אז חברים,אני לא נאחזת בהפרעה.אני נאחזת בחיים.אני כן נלחמתי בה כל יום בשיא הכוח,אבל גם נזקקתי לה מאוד על מנת לסחוב ולסחוב לבד... וכן הייתי בטיפול...ולראיה,טלי דיברה עם המטפלת שלי. אני לא שקרנית.העניין הזה היה מעין "שקר לבן".עשיתי זאת לצרכיי,רציתי חברה,ולצרככם,שתארחו לי חברה. וכן אביב,היה לי סיכוי לסרטן.לא עשיתי זאת על מנת לגרור אותך למקומות הכואבים שלך.כמעט ולא דיברנו על זה.התמודדתי עם זה לבד כשכולם היו בתקופה די דכאונית ושמרתי על ראש מורם ועל יכולת להיות שם למען אחרים ולעודד ולומר שהכל מצויין על אף שמפנים הכל התמוטט. עכשיו אין לי בעיה לומר את זה כי האמת נפתחה ממילא. ורק לידיעה,אני ממש לא רוצה למות.אם שאלתם את עצמיכם מה גרם לכל הכאב הזה להתפרץ מתוכי פתאום.עברתי שבועיים קשים,של ציפייה לחדשות הרעות ביותר.כשקיבלתי את התוצאה השלילית קלטתי באיזו תהום שחורה אני נמצאת.לא חזרתי לחיים.הסיכוי להיות חולה החזיר אותי לחיים,הוא גרם לי לרצות לנצל כל רגע ולנצור כל חיוך.התשובה השלילית פשוט זרקה אותי למציאות בחזרה.לא קיבלתי את החיים שלי בחזרה.אני עדיין מתה. ואז בת דודה הקטנה שלי משחקת איתי ותוך כדי משחק היא רוצה לקבור אותי ולעשות לי טקס אשכבה... ועוד משהו-נכון נפגעתי משקרים. ודבר שני-מי שנפגעתי ממנה יכולה להעיד שלא לקחתי את ידי ממנה.אני עדיין אוחזת בידה.זה לא משנה את מי שהיא בעיני.לא אמרתי לה שהיא חצתה את כל הגבולות כי ביני לבין בני אדם יש גבולות נוראיים יותר מאילו. אבל כל אחד וההבנה שהוא מסוגל להעניק לאחרים... כשאני קוראת את המכתב הזה אני מרגישה מעין נימה של "החזרה" שעולה ממנו.בכל אופן,זו לא היתה כוונתי .ממש לא.קבלו את התנצלותי מעכשיו.זה הסבר,לא התרסה. ויש לי סיבות למה קשה לי מאוד למצוא את היום שו מתחילה המלחמה. אם תרצו-אני אשתף. וכמו שאמרתי : אם לא,הלכתי. אנג'ל. הסיבה שעשיתי את מה שעשיתי ה

אנג'ל, נכנסתי לפורום בערך עשר פעמים מהבוקר וכל פעם עצרתי את עצמי מלהגיב להודעה שלך, למרות שהידיים כבר רעדו לי, ובסוף החלטתי שאני לא יכולה להתעלם, כי מה שמופיע כאן בהסבר שלך לכולם זה כתב אישום נגד אביב - מהדברים שלי נפגעת, בגללי מחקת את הקבצים, את לא ניצלת אותי, את היית שם בשבילי ובגלל זה שיתפת אותי. אז אני חייבת להגיב, כי המקום הזה חשוב לי, ואני יצרתי פה משהו בשבילי, ויש כאן אנשים שאני אוהבת ולא הייתי רוצה לאבד בגלל הדברים שלך. וכן אולי תחשבי שאני "מנערת אותך", ואולי זה נכון, אבל אני צריכה להגן על עצמי כאן. אז לא אנג'ל, מצטערת, זאת לא אשמתי, ואני לא לוקחת אחריות על הדברים. את עשית אותם, את פעלת, את בחרת באיזה רחוב ללכת, ואת גם היית צריכה להתמודד עם התוצאות. את שלחת לי את ההודעה באיסיקיו רק ערב לפני כן, על ההקאה בגלל הדלקת ואם הספירה עדיין נמשכת או לא, ואת קראת לי שם "חברתי לספירה...", את עשית את הבחירה. אם את שואלת אותי, באותו בוקר פשוט לשניה אחת איבדת שליטה וחשפת את הכל, ולא יכולת להתמודד עם התגובות, ובגלל זה הודעת שאת מוחקת את הקבצים, וזה גם הוכיח את עצמו בדיוק לשבוע, וגם זה לא בטוח. ואת טועה ובגדול. אני לא חזרתי לדבר איתך כשהודעת שהפסקת להקיא, אני חזרתי לדבר איתך עוד הרבה הרבה קודם, כשהראית סימנים של התאוששות, שהראית סימנים שאת מנסה להילחם, כשהראית סימנים שאת מתחילה לראות אנשים אחרים שעומדים מולך גם, פרט לעצמך, אבל טעיתי !! אני מודה בזה. זאת היתה טעות, כי עובדה שגם היום את לא יכולה להבין או לראות ממה נפגעתי כל כך ולמה נפגעתי כל כך מהשקרים שלך. ולמה נפגעתי ? בגלל שאת עשית בדיוק מה שפחדת שאנשים אחרים יעשו לך. את סיפרת לי וגם אחר כך לכולם, שאת מפחדת שאנשים שאת מדברת איתם על הבלגן בחייך יושבים מהצד השני וצוחקים עלייך, ועשית בדיוק אותו הדבר. את ישבת מאחורי המסך שלך, אחרי כל פעם שהשארת הודעה על מספר הימים שעברו, וצחקת עלינו, על הודעות העידוד והתמיכה שקיבלת מאיתנו, ואת זה אני לא מוכנה לקבל. תחשבי גם באיזה מקום זה מעמיד אותי ועוד אנשים כאן בפורום שמנסים כן להילחם בכל כוחם וגם מצליחים, חוסר האמון והחשדנות כבר נוצרו, למה שיאמינו לי ? למה שיאמינו לדפני ? למה שאני אאמין לאחרים ? למה שאני לא אחשוד בכל אחד שהוא עובד עלי ? ואני עושה את זה, אני נזהרת מתמיד וחשדנית מתמיד. אל תשכחי שהמקום הזה כבר מהווה מקום מקלט בטוח להרבה אנשים, שיכולים לחשוף בו הכל בלי שיצחקו עליהם, ויודעים שכאן יקבלו אוזן קשבת ותמיכה מאנשים שהיו באותו מקום. אז אני חושבת כן ששיקרת, כי היית זקוקה לחברה, ואני חושבת שחזרת, כי את זקוקה לחברה ולפורום ולמה שהוא מעניק לך, וחזרת בדיוק אותו הדבר כמו שהלכת, למרות שהרבה אנשים כאן השתנו בעקבות המעשה שלך, ומתנהגים קצת אחרת, עלייך זה לא השפיע. את אותה אנג'ל כמו תמיד, עם הבעיטות הרגילות והמניפולציות הרגילות. ובכלל לא מפליא אותי שחזרת דווקא ביום חמישי לפני הסופשבוע, תארתי לעצמי שזה לא יחזיק מעמד יותר. וכן, גם את נפגעת משקרים, ואת סלחת. אני לא נדיבת לב כמוך ולא רחבת לב כמוך. אני לא רוצה להתמודד עם שקרים, וגם לא יודעת איך. אני לא מקבלת סטירה בצד אחד ומושיטה את הצד השני, מצטערת. נפגעתי יותר מפעם אחת לאורך כל הדרך ממך, ועכשיו אני זזה רחוק רחוק למקום בטוח, כדי לא להיפגע שוב. אז אני עדיין באותו מקום של אני לא פה בשבילך, עם כל הרצון הטוב, מצטערת וסליחה, ביחוד כשאני יודעת למה אני יכולה ליפול בעקבות דברים שאת אומרת, ועד כמה אני לא רוצה להגיע לשם שוב, הייתי שם כבר יותר מדי פעמים, וגם בעקבות השקר הלבן שלך, כמו שנוח לך לקרוא לו. ועדיין ולמרות הכל, אני חושבת שהמקום שלך כאן בפורום שמור, לכל אחד יש מקום כאן בפורום, כל עוד הוא פורום וירטואלי ופתוח, וזכותך לכתוב כאן כמוני וכמו כל אחד אחר. אז את יכולה להשתמש במקום הזה או לוותר עליו - אבל זאת לא בחירה של אף אחד אחר, רק שלך. אז אם את בוחרת ללכת, זה לא בגללי, זה בגללך, זה לא בגלל שניערתי אותך והחלטתי לא להושיט לך את היד, זה בגלל שקשה לך עם הדברים שכתבתי, ואת מעדיפה לא להיות פה. אז זאת לא אני - זאת את. בדיוק כמו שזאת הבחירה שלי אם להיות פה או לא להיות פה. ואנג'ל, אל תשכחי שגם לי יש הרבה מה להפסיד פה, אולי אפילו יותר מאשר לך, מכל ההודעות הקשות וההאשמות שלך כלפי. אני עשויה להפסיד את כל מה שיש לי ושאת אולי בסתר ליבך שואפת אליו - את ההחלמה שלי ואת טלי.. אז אני זזתי, למקום רחוק ובטוח, אל תקלקלי לי דברים שהצלחתי להשיג, אל תנסי לשים רגליים, תלכי במקביל, אבל אל תיכנסי בי, ואם אפשר פשוט תתעלמי ממני כמו שאני אתעלם ממך, אני נופלת בקלות, ביחוד עכשיו שזו תקופה לא פשוטה בשבילי. ושיהיה לך בהצלחה בכל דרך שלא תבחרי בה. אביב.

אביב, צר לי אין לי כוח נמאס לי שאת חושבת שאני נגדך,שאני רוצה להזיק לך,לתפוס את מקומך,לקחת לך את טלי, להכניס אותך למקומות קשים. נמאס לי שאת עושה ממני כזאת מפלצת לא אנושית אני לא תפשתי את מקומך אני לא שיניתי כאן אנשים בפורום. וכן אביב,הייתי מקיאה מיצי קיבה בעקבות המחלה גם על זה היית צריכה הסבר? והבהרתי כבר במכתב למעלה בסופו,שזו אינה החזרה ואינה התרסה. וכן,רציתי להיות לצידך ולכפר על כל מה שקרה בינינו אז בטלפון על כך שהיית שם בשבילי ולא אני בשבילך אז סליחה שאיבדתי שליטה רציתי עזרה עד כדי כך שזה התפרץ מתוכי. לא מחקתי את הקבצים בגללך.גם את זה כתבתי. ו..די זהו כבר אין לי כוח יותר באמת אביב. נמאס לי. אני באמת רוצה ללכת מפה ולא לקרוא את הדברים האילו יותר כי כל פעם מחדש את לא מצליחה להתאפק וכותבת לי דברים שפוגעים בי עמוק. אח"כ כולם מנחמים אותך ומאשימים אותי. ודי...אני כבר מותשת מלכתוב את כל ההודעות האילו. אני מנסה להלחם אביב.לא בדרך שלך.לא יכולתי להפסיק לגמרי.הורדתי מינון.אז יש אנשים שזה לא מספיק טוב בשבילם.יש אנשים כמוני שכן. לא צחקתי על העידוד והתמיכה אביב קראתי את זה ובכיתי. קראתי את זה והרגשתי שאף אחד לא איתי. אבל גם קודם, שידעו כמה קשה לי להלחם,עזבו אותי. אבל מי רואה אותי מעבר למחשב? מי? תגידי לי מי?