פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מצטערת על היום. לא שכחתי ולא הברזתי. פשוט צץ משהו עם אחותי שבאותו הרגע שסיימנו לדבר טסתי אליה. ולא היתה לי גישה לפלא' עד עכשיו. אסביר לך יותר מאוחר. שלך, ענבר

שלום ענבר דחיפות השיחות שלי אלייך הייתה כדי לומר לך שאני לא יכולה להגיע מסיבה מסויימת ולא רציתי שתתכונני לצאת סתם בכל אופן,ברגע שהפלאפון שלך הפך ללא זמין הבנתי שמשהו לא נחמד קרה. אז אני מקווה שהכל בסדר עם אחותך ושהיא מרגישה טוב. שתגיעי לאיי סי קיו,שלחי לי הודעה ,שאני אדע שאת מחוברת. יאללה ביי, תעזרי לי לבחור כינוי חדש?

ניסיתי שוב לשלוח לך את האי מייל. אני מקווה שהפעם תצליחי לקרוא אותו. אם תסכימי אני אשמח לדבר איתי כמה דקות באי סי קיו. פשוט יש לי משהו חשוב לשאול אותך. אם את מסכימה תכתבי לי רק שעה שתהיי שם. המספר שלי-55703707. מקווה שנשתמע. ענבר

ענבר, האימייל שלך שוב הגיע בג'יבריש. כתבי באנגלית, והכל יסתדר. את האי סי קיו הפרטי שלי, אני מעדיפה להשאיר מחוץ לתחום. את יכולה להתקשר אם את רוצה. בברכה, טלי פרידמן

הייי מה שלומך אצלי משתפר... אני מרגישה כאילו אני מכירה אותך הון זמן אני חייבת מימך עזרה לפחות הפעם תעני לי כמו שאת צריכה עזרה מאחרים ומצפה שיענו גם אני מימך בדיוק. אני מתגייסת בספטמבר אני חייבת שתסבירי לי על הטירונות מבחינה חברתת מה קורה כשאף אחד לא מכיר אף אחד אני יודעת שמכירים אייך? זה מפחיד?

אני אענה לך ואנסה לעזור ככל שנתן ללא שום קשר להאם אני צריכה עזרה או לא רק למה נדמה לך שאת מכירה אותי המון זמן? זה קצת מפחיד הדבר הזה...

היי מזה שנה שאנני עובדת עקב נפילה לתהום שחורה של חוסר ביטחון של אי שלמות של דיכאון כן אני בטיפול שלצערי עומד להסתיים בקרוב מאוד 2 פגישות אחרונות (קו"פח). ובכל זאת עדין לא הצלחתי לצאת אל שוק העבודה מחדש יש בילבול שנובע מעצמי וממצב השוק. לא יודעת לאיזה תחום לגשת מה לעשות במה לעבוד מבולבלת ניגשת לראיונות מתקבלת אבל לא מתחילה כי יודעת שלא בכך אני רוצה. אבל אני לא יודעת מה אני כן רוצה במאה אחוז או יותר נכון לא יודעת אם יש בי יכולות לבצע תפקידים שאולי יותר מתאימים לי. בעבר הרשתי לעצמי יותר, אפשרתי לעצמי לנסות להתחיל ותוך כדי ללמוד את התפקיד להכניס בתפקיד מעצמי האמת שזה התאפשר כי השוק היה נורמלי יותר והיום כך נדמה לי יש לכל תפקיד עשרות מועמדים אז מראש אני מבטלת את עצמי בטענה כי יש טובים ממני ואכן כך הוא. נדמה שאני מעיצה לצאת לראיונות שברור לי ששם אני אנצח מעין פחד מכשלון והאמת שאני לא מוצאת תפקידים שיותר תואמים אותי כך שאני לא יודעת אם זה אני או המצב. בקיצור בלאגן מה אתה מציע מה לעשות איך לשבור את מעגל חוסר התעסוקה שמוביל למעגל של חוסר עשייה שמוביל למעגל של נפילות דכאונות . תודה מראש

שלום רב, טוב שאת מחפשת מוצא, ולא מוותרת! בשירות התעסוקה (לשכת העבודה) יש אפשרות להפנות אותך ליעוץ תעסוקתי מקצועי, או באמצעות "זרוע ההכוון", או ב"מרכז שיקום". אם את בטיפול נפשי, זכאותך לשירות הזה מובטחת, והמימון נעשה דרך הביטוח הלאומי (גשי לשם ותבקשי "עובדת שיקום"). מנסיוני בהכוונים הללו, הכיוונים החדשים, והאפשרויות החדשות שנפתחות - הן לא מעטות. יעוץ דומה במסגרת פרטית אפשרי כמובן, ופני למייל האישי שלי עם פרטים על גילך, מקום מגורייך, הסטוריה תעסוקתית - ואוכל לדעת לאן להפנותך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אני כאן כפי שהבטחתי האי סי קיו שלי מסרב להתחבר אם את פה,תני קריאה

סליחה ישנתי............. אני ישנה הרבא כדי עביד את הזמן

סליחה לעביר את הזמן!!!!!!!!!

אנשי מקצוע יקרים, ואחרים אשר יודעים... האם ידוע לכם על שיטת הטיפול בעזרת ניתוח אישיות של - הורה/בוגר/ילד זה נקרא לפעמים ניתוח - עיסקתי או תרפי - טרנזקשן, אני מאוד מעוניין לשמוע על זה, ללמוד על זה, ולהתנסות בזה, תודה עמית,

שלום רב, "משחקיהם של בני אדם" ו "אני בסדר אתה בסדר" הם שני הספרים הבסיסיים. כל ספרייה, או כל חנות גדולה תוציא אותם מיד מהמדף. ההוגה של הגישה הוא אריק ברן, וחיפוש ממוחשב על שמו יפנה אותך לאן שצריך, דהיינו כתבים אקדמאיים וסדנאיים רבים אחרים. כללית, מנסיוני, הגישה היא כמו יין טוב: מתאימה לרבים, וככל שאני משתמש בה - יישומה משתבח עם הזמן. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

ד"ר אברהם. אני מאוד מעוניין לשמוע על כך עוד, קראתי את שני הספרים הללו לפני מספר חודשים, והשיטה מאוד מצאה חן בעיני, למרות זאת יש מספר נקודות שאינן ברורות לי, אשמח אם תעזור לי, או שתפנה אותי לאיש מקצוע בירושלים. חיפשתי קישורים בערך אריך ברן ולא מצאתי. למשל נקודה שאינה ברורה לי, כאשר אני מנסה לנתח את ההתנהגות שלי, כאשר אני מאוד כועס, ויוצא עם אמירה כעוסה וביקורתית על אדם אחר, הרי אני כועס מתוך הילד הלא בסדר שלי, אבל האמירה היא של הורה ביקורתי וצדקן, אז איך לנתח את זה, כהבעה של ההורה שלי, או של הילד שבי. תודה עמית

בת 38 סובלת מדי שנתיים מבעיות עיכול כאבי בטן וגב שילשולים וחום נאלצת אפילו לנטול משכחי כאב בחוסר תיפקוד מוחלט. התופעות החלו באופן פתאומי ללא קשר למצב נפשי קיצוני כל שהוא, לפני כן בריאה לחלוטין. למרות שעברתי בדיקות מקיפות והייתי אצל רופאים רבים לא נמצא ממצא ממשי (חוץ מבעיות בבלוטה במוח), הרופאים, כמעט כולם לאחר מספר בדיקות שהם עורכים לי רומזים לי או אומרים לי מפורשות כי זוהי מחלה פסיכוסומטית. יש לציין כי עם פרוץ המחלה הייתי אדם שמח וכיום לאור המצב אני שרוייה בדיכאון עמוק. שאלתי: האם לאור הסיפור נראה אפשרי כי מדובר ב"מחלה פסיכוסומטית"? והאם להמשיך להבדק עד למציאת דיאגנוזה או להרפות מהחיפוש? בתודה.

שולי שלום רב, לדעתי ראשית עליך להמשיך את הבירור הרפואי. במקביל אני ממליצה בחום להתחיל טיפול פסיכותרפויטי. גם אם המחלה היא "פסיכוסומטית" וגם אם לא, ללא ספק שטיפול יוכל לסייע לך בהתמודדות הנפשית עם המצב הנפשי, וייתכן שבעזרת הטיפול תוכלי גם להרגיש טוב יותר פיזית. כלומר, אם לסכם את תשובתי, אזי מדובר בשילוב של המשך הבירור הרפואי, ובמקביל אליו, ללכת לטיפול פסיכותרפויטי. בהצלחה, ושתיהי בריאה, טלי פרידמן

האם ניסית לקבל אבחון גם מנטורופת? לפעמים יש להם תשובות לבעיות שהרפואה הקונבנציונלית לא מוצאת להן פתרון. לקשור מיחושים למצבים נפשיים תמיד אפשר, כי גוף ורגש פועלים בסנכרון ומשפיעים האחד על תפקוד השני. חבל שאיכות חייך נפגמת. לכי ונסי אולי תופתעי לטובה. בהצלחה.

תחשבו על זה - כולנו נמות בסוף. הרי אין מנוס מהמוות. אז למות תמיד יש זמן ותמיד תהיה אפשרות ואילו לחיות יש רק הזדמנות אחת שכבר קיבלנו. לא שווה לנסות אותה?

היי אורית, זה נכון ששווה לנסות, אבל יותר מזה, שווה לנסות להפיק מהם את המקסימום, שהם יכולים לתת לנו ושאנחנו יכולים לקחת מהם, בתקופות הטובות בטוח, וגם בקשות למרות הכל ועל אף הכל, או לפחות להשתדל לא לשכוח שאפשר ויכול להיות גם אחרת. אני כבר לא שואלת את עצמי אם כדאי לחיות, אני יודעת שכדאי, ואני גם יודעת שאפשר להתמודד עם השאלות הקשות האלו של מהות הקיום ושל תכלית החיים הללו, ויש להם מטרה, בשבילי לפחות שהיא גם להנות מהם, גם לקחת מהם ולקבל, אבל גם לתת כשאפשר. אני מקווה שגם כל מי שעדיין מתחבט בשאלה הקשה הזו, ימצא את המטרה שלו ואת הכוחות והיכולות שלו להנות מהחיים. שיהיה לך סופשבוע מקסים, שלך ואיתך אביב.

היכולת שלי להנות מהחיים היא אפסית . מיצטערת אם אני לא מעודדת אתכם ,כפי שרצוי בפורום זה ,או לא משיאה עיצה נבונה מיתוך ניסיון חיי . יש לי ניסיון רק מאכזבות רק מישגיאות רק ממחלות רק מעוני רק עיפות מהחיים ורק מהכובד של עצמי והסובבים אותי .... אין לי כח יותר ,, הטיפול ימשך הרבה זמן ,ואין אור בקצה המינהרה , ו"לחשוב רק על דברים טובים " ,נימאס ,כי אני נימצאת תמיד באשליות ובועות ,שהכל יהיה בסדר פעם ,וזה שטויות . אומרים שאנו חיים את מה שעוללנו בשתי ידנו ,וזה מה שקיבלנו ואם זה ניסתדר . אני סחבתי כך יותר מעשור את כל הבלגן על הגב ,עם עזרה מיסביב כמובן , אך כלום ..אין בשביל מי או מה לחיות . החיים חר... . כמובן שיש מיקרים רבים שעליהם נחו ידיהם הטובות של ה"מלאכים " ועוד ינוחו על רבים וטובים ש"יצאו מזה " אך אני .. ,גורל חר ... אשרי וטוב למי שטוב ,ו תיהנו מחייכם . ויו

אם נגיד אתה לא מרגיש שאתה חי...אם אתה מרגיש מת מבפנים...אז עדיף לך כבר למות מבחינה פיזית... כדי לא לראות את כולם חיים מסביבך כשכל בוקר שלך הוא ש-ח-ו-ר... -מצטערת אם אני מדכאת-

ג'קי למה את כל כך עצובה?

אורית, מצויין שהעלית את הנקודה הזו. עדי

לטלי, אני לבד בהסוואות, אני לבד באמיתות, אני שנאת את עצמי פרקתי אנשים, בא לי להוציא את כל הדם מעצמי לתלוש לעצמי את כל השערות בשיא האכזריות ולצרוח "דדדדדדדדדדדדדדדיייייייייייייייייייייייייייי" אני אדבר איתך מתישהוא השבוע שיהיה לך סוף שבוע נעים אנג'ל

שיהיה גם לך סופ"ש נעים וקל ככל האפשר, ואת תמיד יכולה לכתוב לי פה או במייל. בברכה, טלי פרידמן

בבקשה עזרו לי בן זוגי לחיים פוחד פחד מוות מכל מה שקשור בטיסות הוא ניסה לקחת כדורי הרגעה וממש לא עזר בררנו ב אלעל על הקורס להסברה לאנשים לחוצים אבל הוא עולה 1000 ש"ח ואין לנו כסף אנחנו רוצים להשקיע כסף בטיסה לחול כל השנה אנחנו עובדים קשה ומגיע לנו לבלות אך אם הבילוי הופך לסיוט בשבילו אז זה לא שווה אם יש איזה שהיא אפשרות להרגעתו בכל דרך אשמח לשמוע

שלום רב, כדאי לקחת את דרכי ההרגעה שאינן תרופתיות, ואמורות להשפיע בכיוון של שינוי ההתיחסות והפחד העקרוני מהטיסות, ולא רק לארוע חד פעמי. המחיר שלוקחים באל-על נראה, בהנחה שמדובר בקורס מקצועיעם מנחה מתאים, מחיר מצויין. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

תודה רבה לך על התייחסותך, כיף לדעת שמישהו שומע ומגיב כל כך מהר שוב תודה הבעיה היא שחברי כבר שנה בטיפול עם פסיכולוגית בקשר לפחדים ואנחנו משקיעים כסף רב בנושא הפסיכולוגית אמרה שהיא לא יכולה לרדת לעומק הבעיה הספציפית הזו כרגע המצב הכספי די בעייתי שכן כרטיסי הטיסה גם ככה יקרים ולא נותר מספיק כסף לעוד השקעות שלא נראות כלכך משתלמות בעיקר כשמדובר על קורס של 3 שעות בסך של 1000 ש"ח מחיר של שנה שעברה הייתי רוצה לברר אם יש איזה שהם אמצעים כגון קלטות ווידיאו ועוד דרכים שיכולים איך שהוא לעזור... בתודה רבה

בוקר טוב לכולם רוצה לשתף ואשמח לקרוא תגובות. אתמול היה לי בוקר קשה (לא אכלתי) וערב קשה כי זללתי (והקאתי). כתבתי כאן. בדרכי הבוקר לעבודה, חשבתי לעצמי שאני כל כך מתגעגעת לחיים. לחיים ללא המחשבה האובססיבית על המזון, מתגעגעת לחופש שלי (כי עכשיו אני מרגישה שאני בכלא שממנו אינני יכולה להשתחרר), מתגעגעת למחשבות אחרות, שמחות, לא מעיקות, לא כבדות. הגעתי לעבודה. אחד הנושאים המועדפים על הנשים (אצלנו ובכלל אני חושבת) זו הדיאטה, כמה קלוריות יש בכל ארוחה, ומשקל. הכל סובב סביב נושא זה. כל העובדות איתי החמיאו לי על ההרזיה : "יו כמה את רזה, וזה יותר מדי" ו"זה לא מתאים לפנים שלך " ו"כמה רזית? די עכשיו תפסיקי לרדת במשקל" ואני מולי רואה רק שחור. ולא מגיבה וחושבת שאני הולכת להתעלף?! אילו היו יודעות את המצוקה הגדולה, את הכאב. את זה שאני אוכלת אולי 300-400 קלוריות ליום אם בכלל. אני מתגעגעת לחיים, מקנאה באביב, בדפני, בשרה שהצליחו, וגם אני רוצה. ואולי גם קצת לא. פוחדת. אני כאן כי זקוקה לתמיכה, רחלי

אני כל כך מבינה את השנאה להתעסק כל היום סביב האוכל והמשקל. אני מבינה את חוסר היכולת והרצון להעלות גרם אחד לפחד שלא יאהבו אותך יותר, שתחשבי חלשה יותר, חסרת כח רצון את הקושי לעצור את החיים,את המעט שעוד נשאר, ולהתחיל לספוג את כל הקשיים, להתחיל מהתחלה לבטוח , לפתוח תיבות פנדורה כואבות לפזר את חייך לחלל... אני לא אומרת שזה לא אפשרי אני רק אומרת שקראתי את הודעותייך ואני מזדהה עם הקושי, אנג'ל

רחלי יקרה, קשה - נכון, אבל אפשרי. ואני שמחה שמצאת פה מספיק אנשים מקסימים שישימשו עבורך עדות חיה לכך שזה אפשרי. אף אחת מהן לא תגיד לך שזה היה קל להחלים, ואם כן, אז זה שקר. וגם אם הדרך קשה, מפותלת וכואבת, היא משתלמת. אני מחזקת את ידייך, בדיוק בזמן שהן מאיימות להישמט. כולנו כאן בשבילך. טלי פרידמן

רחלי יקרה, כל מה שאני יכולה להגיד לך רק שיש חיים אחרי הבולמיה, ואחרי העיסוק באוכל, ואחרי הצומות של יום שלם, ואחרי הבולמוסים של הערב ואחרי ההקאות. הם קיימים. הם כאן. צריך רק להתגבר על הפחד, לאזור אומץ, להרפות את האחיזה הנוקשה הזאת בהפרעה, וכן.. גם את האומץ לגעת בהם, בחיים. זה לא קל. הפחד משינוי קיים אצל כולנו, גם כשהשינוי הוא חיובי. הבולמיה קיימת למטרה מסוימת, וזה מפחיד לוותר עליה, כי אז צריך להתחיל להילחם במלחמות אחרות, צריך להתמודד עם הדברים האחרים, עם החיים, וזה הקושי. לפעמים נדמה לנו שהרבה יותר קל להתעסק באובססיביות באכילה ובמשקל מאשר לגעת בחיים, ולהתמודד עם הקשיים ועם הבעיות שלהם. אחרי הכל את הבולמוסים אנחנו כבר מכירים לפרטי פרטים. יודעים בדיוק איך לבצע אותם, ואת ההקלה שבאה אחריהם, ואם לא את ההקלה את ההתעלפות אל השינה שגם היא סוג של מנוחה. אבל אפשר להשיג את זה גם בדרכים אחרות. אפשר גם לחיות עם הקשיים ועם הבעיות, ועם הצרות, ועם הבעל שצריך להתמודד איתו, ועם הילדים, ועם אמא והסיבוכיות בקשר שלה, וללמוד להתמודד עם כל זה, בלי צורך להכניס את הכל, בלי לספוג, בלי להטמיע ממש, ומיד אחרי זה להקיא. אני יודעת שאפשר, עברתי את זה. את כל הדרך הקשה של לקום וליפול, של ללכת בדרך אחרת משל הבולמיה, ולהיתקל בבורות חדשים ובמהמורות אחרות, לא פחות קלים ולפעמים גם הרבה הרבה יותר קשים. אבל בבולמיה לא נשאר שום דבר מעבר, וכשהולכים ברחוב אחר, אז יש משברים, ויש נפילות, ויש תקופות קשות, אבל יש גם את החיים, יש להנות מהבעל, לצחוק עם הילדים, לצאת לשמש, ולחשוב לא רק על אוכל, וזה שווה את הכל. אני יכולה רק להגיד לך מהנסיון שלי, שזה ששאת לא אוכלת כל היום, ואני יודעת למה את עושה את זה, את עושה את זה, כי את מפחדת לאכול, כי את מפחדת שכל חריגה תוביל לבולמוס ולהקאה, וגם במקום הזה הייתי. אבל את לא מקלה על עצמך בזה. את מחריפה את המצב, כי אז הריקנות מצטברת לך בבטן כל היום, ואת מגיעה הביתה מורעבת, ריקה, בודדה, ונופלת לבולמוס ולהקאה. תעשי לך רשימה לפי דעתי, של מאכלים "מועדים לפורענות" ו"מאכלים בטוחים", וכל בולמית יודעת את זה, מכירה את הסף שלה, את הביס שממנו זה כבר הופך לבולמוס, מכירה את סוג המזון, העוגה או הופל, שאותו כבר חייבים להקיא, ותשתמשי בה. תארגני לך סדר יום עם ארוחות שבהם את יודעת שאת יכולה לעמוד בלי להקיא מרשימת המאכלים הבטוחים, רצוי שתכתבי את זה, ותצמדי אל זה בכל הכוח שיש לך. ועם שארית הכוחות שעוד נשארה לך תמנעי מהביס הראשון שמוביל לבולמוס, מרשימת המאכלים האסורים. חוץ מזה תנסי לחשוב על משהו שאפשר לעשות את זה שניה לפני הבולמוס, כמו לצאת לסיבוב בחוץ, לשחק עם הילדים חצי שעה, לכתוב מכתב לעצמך למה בא לך לאכול עכשיו, וכל דבר אחר שיכול להרחיק את האכילה הקאה. גם זה עוזר לפעמים למנוע את ההקאה לגמרי, וגם אם לא בפעמים הראשונות, אז לפחות דחית את זה בחצי שעה, ואולי ביותר, ובפעם הבאה זה כבר יצליח. זה נשמע לך אולי לא לענין העצות הטכניות והיבשות הללו, אבל אני השתמשתי בהן, והן עוזרות, זה עובד, למרות הכל. לפעמים צריך לנטרל קצת את הרגשות ביחוד כשבא לבלוס ולעבוד על הקטע של המניעה באופן טכני, ורק אחר כך אפשר לעבד מה היה שם, לבד או עם המטפלת שלך. את מתגעגעת לחיים, החיים פה, את רק התנתקת, אם באמת רק תתגברי על הפחד, לא ביום, לא ביומיים, זה לוקח זמן, ותמשיכי הלאה, הם יוכלו לגעת בך ואת תוכלי לטעום אותם ולנצל אותם, על כל היופי שבהם וגם הקשיים שלא פוסחים על אף אחד. שלך אביב.

רחלי. הגעגועים האלו מוכרים לי מאוד. בתקופה הכי גרועה שלי כל כך התגעגעתי לימים בהם לא היה אכפת לי מה אני אוכלת וכמה קלוריות יש בכל דבר. היום הזה יגיע תאמיני. אני מודה לך שאת חושבת שניצחתי אבל האמת היא שעדיין לא וגם לי יש עוד כברת דרך לעשות. ומה שאת צריכה לעשות בנוגע לנשים זה פשוט להתעלם מהשיחות האלה. הבעיה מתחילה מהחברה החולנית שלנו שחושבת שבנות צריכות להיות רזות. ( חוץ מבן אחד שאני מכירה) וקחי לך יום אחד תחליטי שאת נהנת משורה אחת של שוקולד. קחי קוביה אחת בפה ותמצצי אותה לאט לאט - אפשר להנות מזה. אני הצלחתי סוף כל סוף לאכול שוקולד - שורה אחת בהנאה ולהפסיק בשורה הזו. - עד היום הייתי אוכלת שוקולד בטרוף ומקיאה אחר כך. הצלחתי להנות משורה של שוקולד להפסיק שם, וראיתי שאפשר להישאר בחיים מזה. :-) שרה :-))))))))

את כאן?

כן, אבל לכמה דקות

מה שלומך?

אני...התייאשתי אני הרמתי ידיים לחלוטין אחרי לילה מלא חרדה, אכול שנאה והרס עצמי אחרי ההתחקות אחר התופעה המוזרה כמה מאושרת וחזקה אני מול אנשים וכמה שבורה ומרוסקת (כן,אני) לבדי עם עצמי בלילה. זהו,שמטתי את עצמי עכשיו עשי זו את כן נמאס לי,כן קשה לי,אני כן סובלת אני אמנם לא מקיאה הרבה כבעבר,פעם ביום ולא כל יום,אבל אין ימים שהדכאונות והחרדות לא פוסחים עליהם,אין ימים שעניין המשקל וחוסר היכולת שלי להעלות גרם לא מטרידים את מנוחתי. גם האנשים שרוצים לעזור לי רוצים שאהיה יפת נפש וחזקה הבעיה היא שזה אפשרי רק עם הבולמיה,החוזק הזה. אם יקחו לי את הקליפה,כל מה שאהיה מסוגלת לעשות זה לשכב בבית על הרצפה ולבכות. ואני יודעת את זה כי היו ימי ניסיון...ימי המצוקה שלי בפורום...לפני בערך חודש. ככה אני מבפנים. אני מפחדת להתעמת שוב עם התחושה הזו.בעקר כשאין לי את תחושת הביטחון שאני זקוקה לה על מנת לעשות את זה .התחושה שלמרות הכל אף אחד לא ינטוש. אז הלכתי טלי וכפי שהבטחתי אני משחררת אותך. ובבקשה אל תעני לי כתגובה תשובה כמו "בחירה שלך" ותחתמי את שמך.זה רק יבהיר לי שאין אף אחד שיכול לרדת לשם ולהבין את גודל המצוקה שלי. אז אני וויתרתי.וויתרתי על להעיף את ה-3 הקאות האילו בשבוע,את הצומות היומיים.וויתרתי על להכנע לחרדות ולדכאונות וליצר של פציעה עצמית,רק כדי להעיף הפרעת אכילה. הפרעת האכילה תגמור אותי,לא אף אחד אחר. הדכאונות שלי והחרדות ותחושת הבדידות הנוראית,עלולה להזיק גם לאחרים. שנאת את עצמי שנאת מוות, אנג'ל

יש לי כוח סבל עד אינסוף ולראייה כל מה שעברתי ואני עדיין כאן ויש שנאה עצמית שממלאת את כל חלל האינסופיות משתי הנקודות הנ"ל נובע שלעולם כנראה אני לא אסבול מספיק

אנג'ל יקרה, אינני יכולה שלא לכתוב שזו בחירה שלך, כי זו באמת בחירה שלך. אדם הנמצא במצוקה כל כך גדולה, ומודע לה בצורה הכל כך מיוחדת כפי שאת מודעת לה, לא יבחל בשום עזרה. את מושיטה ידיים, צווחת לעזרה, וכל ניסיון לעזור - את בועטת, בשארית הכוחות שעוד נותרו לך. ההתעקשות שלך על אדם מסויים, אינה במקום, ואולי היא מעידה כי עדיין יש בך מספיק כוחות לבחול ולבחור את העוזרים השונים. כשנתקלת בסירוב ברור, והפנמת את זה, חשת את הפגיעה הפנימית הנרציסטית, וזה כואב. ברור שקשה אחרי זה לקום ולהגיד, "אוקיי, ננסה אפשרות אחרת". קשה-אבל אפשרי. הסבל שלך נראה לעין וברור עד מאד. אינך חזקה כמו שאת מנסה להראות לכולם, יש בך חולשות ופגמים בדיוק כמו אצל כל בן אנוש אחר. אנג'ל - מלאכים יש רק בשמיים, על פני האדמה עליה אנחנו חיים - יש אנשים, בני אדם, כשבכל אחד מאיתנו יש חולשות, חלקים טובים יותר וטובים פחות. המעניין במהלך החיים שלנו כבני אנוש הוא לפתח רמת מודעות לכל החלקים החסרים והפגועים שבתוכנו, ולהתמודד איתם. כשתיהי מוכנה להתעמת איתם, ועם היותך לא אנג'ל כי אם בת-אדם, אנושית, החווה ומרגישה, אני אשמח לעזור לך למצוא את האנשים שייסייעו לך בדרך הזו. ובינתיים? בינתיים אני כאן, כרגיל, אך לא נראה לי שאת זקוקה לי כעת. החלטת "להסתדר" לבד. בכל מקרה, תחשבי על הדברים. אני יודעת שהם לא קלים "לעיכול", אבל הגיע הזמן להתמודד עם האמת. היא כאן. את כאן. אני כאן. להחלטתך! טלי פרידמן

Hi, I am a 17 years old girl from Israle and I have been searching for help for 7 years. No one wants to listen.. I have no money and I don't want myparents to be involved... How can a person see someone else suffering without trying to help? I really need help Thanks.. Hanan.

Hi Hanan, Sorry to hear you are suffering. If I understood correctly, you feel the need to see a psychologist? Perhaps you could ask a teacher in school or another adult who can be trusted for advice on what can be done? Is there a reason you do not want your parents to be involved? I couldn't understand from what you wrote what the problem is but it seems too much for a young girl to handle alone. Wishing you good luck, Rivka.

Hanan, Maybe you can send an e-mail to one of the professionals in charge of this forum and explain your problem in greater detail. They may be able to give you advice. You can click on their name in blue in order to find the address. Take care, Mirit.

אביב יקרה, מכיון שכבר אחרי חצות, אני מרשה לעצמי להחשיב זאת כבר כ"יום המחרת". אני רוצה לאחל לך המון המון מזל טוב, על חגיגת חמשת החודשים של "חיים שפויים", ללא הקאות, ללא הסירחון והטינופת. אני יודעת שאלו היו חמשת חודשים מאד לא קלים, אבל היום, כשאת עומדת על אם הדרך ומסתכלת אחורנית, את יכולה לראות את כברת הדרך האדירה והאמיצה שעשית. הדרך שלפנייך עדיין מכילה בורות, ענפים שוטים וקשיים, אך את היום מחוזקת יותר, מפוכחת יותר, והכי מכל-את יודעת שלמרות הקושי והכאב, אפשר להמשיך הלאה בדרך. אני שמחה שנתת לי ללוות אותך בדרך הזו, ומעריכה אותך על כך. אני אהיה שם תמיד, לצידך. טלי פרידמן

הי מצטרפת לאחולים. מחכה בקוצר רוח ליום בו יוכלו לאכל לי 5 חודשים... שרה

ועם מלוא חום הרגש השמור אצלי במיוחד בשבילך... אביב יקרה שלי, אני רק מקווה שהחודשים הבאים יהיו פחות קשים, לא רק בהתמודדות עם האכילה- אלא בעיקר בהתמודדות עם הצרות האמיתיות בחיים. עשית זאת באומץ במשך חמישה חודשים, אני י-ו-ד-ע-ת שתוכלי לעשות זאת. נלחמת בדחף ההרס שלך עצמך וניצחת . לעתים קשה לך להאמין, אך הקשה מכל כבר מאחורייך. אמנם נותרו עוד כמה משוכות, אך את כבר מתורגלת. את תצליחי, אני בטוחה. ואני כאן, חושבת עלייך, מתגעגעת ואוהבת כתמיד. דפני.

היי נשמה! שתקתי ושתקתי חיכיתי וחיכיתי והנה זה בא מזל טוב אהובה וחמש אצלי זה מספר חזק. אז כך:קודם כל חיבוק חזק,כמו שרק אני ואת יודעים:-) ((((((((((((((((((((((((((((((((((((((אני מת עלייך)))))))))))))))))))))))))))))))) ועוד אחד בשביל הודעה שעברה. (((((((((((((((((((((((((((((אייך אפשר לכעוס עלייך)))))))))))))))))))))))))) ואחרון אחרון חביב... (((((((((((((((((((((((((((את עדיין מוזמנת להופעה))))))))))))))))))))))))))))) יש כרטיסים ליום חמישי הבא. שלך באהבה....לעולם. דניאל

כן.........זו אני ורציתי להצטרף לברכות ולאיחולים. שקלתי אם בקול תרועה רמה ואז הבנתי שגם קול פנימי יעשה את העבודה נאמנה אז ממקום המקלדת המחברת לעולם הוירטואלי אני רוצה לברך ולאחל לך בנוסף לטלי שתואר דרכך בהרבה אורות שתקופת המעברים , למרות בכל תסלול את דרכך המובילה אל החופש הגדול.......... שתשכילי לעשות שימוש בכוחות המופלאים הגלומים בך ושלעולם לא תתני לשום דבר להצליח ולהוריד אותך.לאותם מקומות בהם אנחנו מרגישים כאילו העולם סוגר עלינו ושובר אותנו לחלקיקים...... ומהצד השמאלי בו פועם לו ליבי אני רק רוצה להגיד כה לחי!!!! sheron

מזל טוב אביב למרות הכל, מכל הלב, וגם אם לא תרצי לקבל את זה, זה איתך. בהצלחה בהמשך

בוקר טוב.. :-)) טו'ש שלי - מה יהיה איתך ? מתי תפסיקי להביך אותי לעיני כולם ? :-)) סתם... אבל כן מה נשאר לי להגיד לך ולכולם ? - חוץ מזה שנכון, למרות הכל ועל אף הכל עברו להם 5 חודשים נקיים מבולמוסים, הקאות, ושקיות מצחינות. אז זה לא היה קל, וזה גם לא יהיה קל, היו תקופות טובות יותר, והיו ימים קשים, אבל זה מאבק, זאת מלחמה, וכשנעלמת הבולמיה עולים דברים אחרים. ויחד עם הכל, אני עדיין יכולה לאמר שזה היה שווה את הכל, שהחזרה לחיים נורמלים, היציאה מהחדר המסריח מקיא הזה ומשקיות האוכל המוחבאות בכל מקום אפשרי שווה את כל הכאב, והנפילות, והפצעים שספגתי אחר כך. טעם החיים בפסגת העולם דבר לא ישווה לו, והוא היה שם והוא עוד יחזור. כל משבר מגיע לקיצו וכל תקופה קשה סופה להסתיים בסוף. זה לא קל לעבור את זה, אבל זה אפשרי. אז לכל הנלחמים בהפרעת אכילה או בכל סימפטום אחר, שאף אחד לא יעז לחשוב שזו משימה בלתי אפשרית, שאי אפשר לעשות את זה, שאי אפשר לצאת מזה, אני הייתי עמוק ב"חרא", שקועה עד הסוף, עד שכבר לא יכולתי לנשום, ויצאתי משם בכוחות האחרונים. אז ירקתי דם וזעה בשביל זה, אז נחבלתי ונפלתי, ומן הסתם אני עוד אפול ואפצע, אבל זאת הדרך, של כל אחד מאיתנו, של כל אדם בעולם הזה, רצופה עליות ומורדות. לכל אחד מאיתנו יש בתוכו את הכוחות והיכולות להתמודדויות שלו, קשות יותר או פחות, וכמו שטלי אמרה לא פעם אחת ולא רק לי לפעמים הם קצת מסתתרים, לפעמים אי אפשר לראות אותם, לפעמים אי אפשר להאמין בהם, אבל הם תמיד שם. אז תנו להם לצוץ על פני השטח, תנו להם לעלות, ואם אי אפשר לבד, אז תמצאו מישהו שיעזור לכם לחשוף אותם ולראות אותם ולהאמין בהם גם במקומות הקשים ובתקופות המשבריות. וטלי - בדבר אחד את טועה, השמחה היא כולה שלי והתודה כולה שלך, על שהסכמת בכלל להתחיל ללוות אותי בדרך היסורים שהובלתי אותך, למרות שידעת למה את נכנסת, למרות התמונה האמיתית השחורה והאפלה שציירתי לך מההתחלה ולא חסכתי ממך כלום, ועל כך שלא ויתרת ולא התייאשת ואני מאמינה ויודעת ומרגישה שלא תוותרי ולא תתיאשי גם בעתיד, ולראייה ההודעה הזאת שלך, והברכות הנלוות של כל האחרים, שלא מאפשרת לי להתעלם ממנה או מהם, שלא מאפשרת לי להעלם, ואני איתך עכשיו ולתמיד. אז לטלי ולכולם - אלפי ת - ו - ד - ו - ת וחיוכים וחיבוקים וברכות לסופשבוע קל ומקסים, שלי בטוח התחיל ברגל ימין ברגע שפתחתי את הפורום, וראיתי את העץ הזה. אוהבת את כולכם, שלכם ובשבילכם אביב.

כל שנותר אביב יקרה, הוא לשלוח לך חיבוק ענק וזר של בלונים, להדגיש את השמחה! איתך, טלי פרידמן

אביב, מזל טוב, מאחלת לך ימים בריאים, מאושרים ויפים. מחוזקת ממך. רחלי

אביב המקסימה והבריאה... אני מצטרפת לכל הברכות של כולם כאן , ומוסיפה משאלה - מי יתן שזה ימשך כך לנצח נצחים..... ותודה אישית בהזדמנות זו על ברכת היומולדת. אוהבת בילי

תודה גם לך. עדיין אין לי תשובה בשבילך עדיין. כרגע אני נמצאת במצב של הרמת ידיים,של הפסד,לא לחיים-למחלה. ואני לא רוצה לענות לכן מתוך הייאוש אוטומטית "לא". ההגיון הבריא קורא לי לברוח עוד קצת,להתמהמה עם התשובה לפחות עד להחלמה והתחזקות נפשית ופיזית. לכן,גם לא אהיה כאן הרבה. רק שתדעי שבכל הזמן הזה שמרתי אותך כמוצא אחרון. והמוצא האחרון מסרב לי עכשיו לכן ההתעקשות הרצון להיות אצל המישהי היחידה שלא אברח ממנה, שמעולם לא ברחתי הכל נובע מהקושי העצום לחיות שם בפנים. מהפחד העצום לשתף עוד אנשים לא מוכרים.את יודעת שזה לא פחד חסר בסיס.ניכוויתי מהעניין בעבר,לא מזמן. ועד היום אני בחרדות סביב הנושא הזה... (מקווה שאת מבינה מה מדובר) ואני מתנצלת מראש על הדיבור הכנה מתוך החולשה בימים האחרונים את יודעת שאני לא אוהבת הודעות נרקסיסטיות זה או להשמיע את כל זה או לשתוק לנצח. ואני לא אכעס יותר.אם אני אראה שאני לא מסוגלת וארים ידיים,אצפה לעזיבה שלך.אני עצמי לא ארצה שתראי את זה ,אותי במקומות האילו. אוהבת ומודה לך מאוד אנג'ל ,כנראה שכבר לא...(ANGEL)

אנג'ל יקרה, הבחירה בידייך. הרבה אנשים מנסים לעזור לך, והבחירה בידיך האם להיעזר או לבעוט. אני לא מתכוונת להתייחס לעניין האישי שלך ושלי לגבי רצונך להגיע אליי לטיפול, זה לא הפורמט המתאים. יש לך את הדוא"ל שלי. אחכה לתשובתך לגבי המפגש המשולש, קחי את הזמן. אני מקווה שיעבור סופ"ש רגוע אצלך, טלי פרידמן

אז אוליי אני בא? באמת... דניאל

טלי,אני לא בועטת אתן לא איתי כאן בכוח,ולכן אני לא בועטת אני מרפה משחררת אחיזה קרה לך פעם שהרגשת כ"כ עייפה,עד כדי אי יכולת להחזיק את עצמך? אכן,אני מדמה את המצב לעייפות פיזית כי אני מרגישה פיזית את הרפיון בשרירים ואני עושה את זה יותר למענך מאשר למעני,השיחרור הזה. אני פשוט מרגישה שאני לא יכולה להבטיח לך להיות יציבה לא לרדת יותר אל המקומות האילו, לא להתחיל לבכות לך מתוך חרדה והיסטריה מהמצב,במשך יום שלם. אני לא יכולה להבטיח לך כל זאת, מאחר שיצר ההשרדות שלי צועק "הצילו" ויצר ההרס העצמי שלי מקיא את ה"הצילו" הזה החוצה. פעם זה היה יותר גרוע,לפני אותו יום רביעי. פעם זה היה להקיא את הכל החוצה. בתדירות הרבה יותר גבוהה מעכשיו. בגלל זה גם שמעת ממני הרבה פחות. עכשיו זה או להקיא החוצה או לישון על הרצפה ולבכות. איזה מן משהו מוזר שהטיפול הנוכחי גרם לי,לישון על הריצפה... נו,יופי עכשיו כל הפורום יצחק עליי....

תודה רבה רבה רבה תודה שגרמת לי להבין שגם גילוי האמת הזו הוא לא סוף העולם. הלוואי ותעברי את מה שאת עוברת כרגע. ואני שם בשבילך .את יודעת את זה,נכון? אוהבת אותך מאוד, אנג'ל.

תודה לך חמודה שכולם הקבלו אותך כמור שאת ככה את באמת רק את!!!!!!!!!!

דפני מרגישה קרובה אלייך, הסתובבתי לי קצת וחזרתי. ועכשיו אני כאן, מקווה שאת עדיין באזור. איך עבר עלי יומי? ובכן, האמת היא שאני כל כך פוחדת לאכול, שכמעט ולא טעמתי דבר היום. אני פוחדת לאכול ולהרגיש את הצורך להקיא, את הרצון העז ללכת ולהוציא את כל הקשיים שהיו היום. והיו. ולכן, במשך היום נזהרתי לא לאכול, וכשהגעתי הביתה מיהרתי לצאת עם הילדים לבריכה. חזרתי. וכשחזרתי הרעב השתלט עלי וכך גם המחלה ואכלתי - המון המון - כל כך הרבה - ששמתי לב שרק האכילה ארכה כמעט שעה. ועוד כמעט שעה ההקאות האין סופיות. היה רע. כל כך רע שבא לי למות. כרגע אני מרגישה הקלה מרובה מהאוכל (עדיין מרגישה שובע) - הרגשה פיזית טובה. נפשית - עשיתי פעילות גופנית וזה קצת רומם את מצב רוחי. (אני רזה ושומרת על המשקל בעזרת הספורט - אחרת, אני בטוחה שהייתי מעלה במשקל בגלל הזלילות). זהו, כך עבר יומי. רחלי

על אף שכתבתי שאני כאן, החלטתי ברוב גוף ללכת לישון. אני מאחלת לכולם חלומות מתוקים לילה טוב.

היי רחלי! טוב לשמוע ממך. דאגתי ... רחלי, סוף היום אמנם היה רע, ובכל זאת, יש נקודת אור: הצלחת לעבור חלק גדול מהיום ללא הקאות! נכון, אמנם יכול היה להיות טוב יותר, אך גם זה לא הישג מובן מאליו. נדמה לי שאני יכולה להבין את הפחד לאכול, שמא יתעורר בך הדחף להיפטר מהאוכל. אני יכולה לדמיין אותך היום: נמצאת בעבודה, בחברת אנשים ובבריכה, הכל כביכול נורמלי... אבל את מתכנסת בעצמך, לבד עם סבלך. את כואבת, את נמנעת מלאכול, את שומרת את הכאב עמוק בבטן... ואת מורעבת. רחלי, במצב כזה אין פלא שפנית לבולימיה, הקאת את הדמעות העצורות, המתח והכאב בסוף היום. הצבת את הרף גבוה מדי, מוקדם מדי. ועוד משהו: הפתרון אינו לעבור מבולימיה לאנורקסיה! הנסיון לאכול מעט מדיי (אם בכלל) נדון לכישלון: קל מאוד, ואפילו מתבקש, ליפול לבולמוס אחרי יום שבו- באופן אובייקטיבי- הרעבת את עצמך. הגוף מגיב לנסיונות כאלו באלימות, זו הביולוגיה של אורגניזם מורעב! אני יודעת שקשה להיפטר מההרגל. אבל אולי תנסי, בהדרגה, להרגיל את הגוף לאכול קצת? אולי אפילו חמש ארוחות קטנות (במקום שתיים ענקיות), כדי להימנע ממצב שבו, אחרי שצמת כל היום, את גוועת מרעב, פשוטו כמשמעו!! ואם ספורט מרגיע אותך, התאימי לך תכנית אימונים סבירה, לא מוגזמת!! תכנית בריאה, שתאפשר לך להרגיש פחות מאויימת מהעובדה שאת אוכלת. אני מקווה שהקושי ילך ויפחת, אך חשוב לא להתייאש. כמו שכתבתי פעם, את מסלול ההחלמה אין לעבור בריצת ספרינט. הוא דומה יותר למרתון. כדי לנצח בו דרוש אורך נשימה. אני יודעת שלעתים את מרגישה מותשת, הריצה מואטת ואת חשה קוצר נשימה... אבל אני כאן בשבילך ברגעים האלו, להיות איתך, לעודד אותך להמשיך ולא לוותר, ובמקרה הצורך- לסחוב את בלון החמצן... בתקווה שיהיה קל יותר בקרוב! דפני

רחלי. אני יודעת שקשה לשמוע או יותר נכון להאמין שאפשר לצאת מזהץ זה אפשרי ומדברת מישהיא מתוך נסיון - אומנם עדיין לא נפטרתי מהבולימיה אבל... ויש לך גם את דפני בתור הוכחה. בנוגע לדיאטקאנית - אני הולכת לדיאטקאנית קלינית -היא עזרה לי מאוד בזה שדיברתי איתה על האוכל. היא לא בנתה לי תוכנית אכילה רק במאי היא הסכימה לבנות לי משהוא אחרי הרבה שיכנועים. אם את ירושלמית אני יכולה להמליץ לך עליה. לא לאכול כל היום יביא לך כמעט צ\תמיד בולמוסים והקאות והרגשה מגעילה. אני יודעת ההתמודדות עם האוכל קשה. עדיך לנסות ולאכול משהוא קטן או לנסות לבנות 3 ארוחות ביום וזה עוצר המון במניעת בולמוסים. הרי הבולמוסים מתחלקים לשני סוגים - בולמוס הרעבה עצמית . בולמוס נפשי - ולפעמים שניהם מתערבבים יחד אני לא מנסה לבעס אותך או להטיף הנה היום אכלתי ארוחה ראשונה רק ב 1800 וכבר לא הייתי רעבה אבל אכלתי רק למען זה שלא יתפתח לי בולמוס מאוחר יותר. אז עם כל הקושי שיש כרגע האמיני שיש אור בקצה המנהרה. שרה

אל תדאגו. אנג'ל לא חוזרת אם מישהו מכם יעדיף שלא,או לא ירצה אותה פה. גם אין לי אף אחד באיי סי קיו יותר כי מחקתי לעצמי את כל ההארד דיסק. ככה,שהמטרד עוזב... רק חזרתי וקראתי מספר דברים ויש מעט דברים שרציתי להשיב עליהם: קודם כל תודה לדפני על כך שלא נרתעה וניסתה לעזור.הסברתי את עמדתי דפני ואולי תביני אותה יותר בהמשך המכתב הזה,ואולי לא... אביב-אני חייבת להודות שמאוד נפגעתי מדברייך.אני חייבת גם להודות על האמת.כשכתבתי את ההודעות בראשון בבוקר הקבצים היו כבר מחוקים,אבל עדיין בסל מיחזור ועדיין חככתי בדעתי האם לעשות נזק כזה למחשב שלי(בכל זאת אני זקוקה לו להגשת עבודות עדיין),וכשקראתי את הודעתך איתחלתי את המחשב וזהו...משם הכל נמחק. אני לא לקחתי לך כוחות.אני כמעט ולא שיתפתי אותך במה שעבר עליי חוץ מהפעם ההיא שחשבתי שזה מה שיעודד אותך לדבר עלייך.אני השארתי לך הודעות מעודדות באיי סי קיו כי רציתי לעודד את רוחך.ראיתי שכואב לך.ראית איך חסמתי את כל נסיונות העזרה והתמיכה שלך?איך בעטתי?.אני לא ניצלתי אף אחד ושוב,גם אם אדם בחר לעשות משהו,זו היתה בחירתו. הסיבה שעשיתי הכל הייתה כדי להקל,כדי למנוע דאגה,כדי לנעול הכל בתוכי ולסבול לבד,כדי שיאהבו אותי כי כנראה(והימים האחרונים רק הוכיחו לי זאת) שאנשים מפסיקים להיות אהובים בשעת חולשתם. מתי חזרת לדבר איתי את זוכרת? שחשבת שיצאתי משם...מתוך החור השחור... אף אחד לא ממש רוצה לדבר ולעודד אנשים שעדיין קשה להם,שעדיין נלחמים בהפרעת האכילה ובטח לא כשמדובר בי.כי אני לא מאילה שיצרחו "הצילו" לעיני כולם. אז חברים,אני לא נאחזת בהפרעה.אני נאחזת בחיים.אני כן נלחמתי בה כל יום בשיא הכוח,אבל גם נזקקתי לה מאוד על מנת לסחוב ולסחוב לבד... וכן הייתי בטיפול...ולראיה,טלי דיברה עם המטפלת שלי. אני לא שקרנית.העניין הזה היה מעין "שקר לבן".עשיתי זאת לצרכיי,רציתי חברה,ולצרככם,שתארחו לי חברה. וכן אביב,היה לי סיכוי לסרטן.לא עשיתי זאת על מנת לגרור אותך למקומות הכואבים שלך.כמעט ולא דיברנו על זה.התמודדתי עם זה לבד כשכולם היו בתקופה די דכאונית ושמרתי על ראש מורם ועל יכולת להיות שם למען אחרים ולעודד ולומר שהכל מצויין על אף שמפנים הכל התמוטט. עכשיו אין לי בעיה לומר את זה כי האמת נפתחה ממילא. ורק לידיעה,אני ממש לא רוצה למות.אם שאלתם את עצמיכם מה גרם לכל הכאב הזה להתפרץ מתוכי פתאום.עברתי שבועיים קשים,של ציפייה לחדשות הרעות ביותר.כשקיבלתי את התוצאה השלילית קלטתי באיזו תהום שחורה אני נמצאת.לא חזרתי לחיים.הסיכוי להיות חולה החזיר אותי לחיים,הוא גרם לי לרצות לנצל כל רגע ולנצור כל חיוך.התשובה השלילית פשוט זרקה אותי למציאות בחזרה.לא קיבלתי את החיים שלי בחזרה.אני עדיין מתה. ואז בת דודה הקטנה שלי משחקת איתי ותוך כדי משחק היא רוצה לקבור אותי ולעשות לי טקס אשכבה... ועוד משהו-נכון נפגעתי משקרים. ודבר שני-מי שנפגעתי ממנה יכולה להעיד שלא לקחתי את ידי ממנה.אני עדיין אוחזת בידה.זה לא משנה את מי שהיא בעיני.לא אמרתי לה שהיא חצתה את כל הגבולות כי ביני לבין בני אדם יש גבולות נוראיים יותר מאילו. אבל כל אחד וההבנה שהוא מסוגל להעניק לאחרים... כשאני קוראת את המכתב הזה אני מרגישה מעין נימה של "החזרה" שעולה ממנו.בכל אופן,זו לא היתה כוונתי .ממש לא.קבלו את התנצלותי מעכשיו.זה הסבר,לא התרסה. ויש לי סיבות למה קשה לי מאוד למצוא את היום שו מתחילה המלחמה. אם תרצו-אני אשתף. וכמו שאמרתי : אם לא,הלכתי. אנג'ל. הסיבה שעשיתי את מה שעשיתי ה

אנג'ל, נכנסתי לפורום בערך עשר פעמים מהבוקר וכל פעם עצרתי את עצמי מלהגיב להודעה שלך, למרות שהידיים כבר רעדו לי, ובסוף החלטתי שאני לא יכולה להתעלם, כי מה שמופיע כאן בהסבר שלך לכולם זה כתב אישום נגד אביב - מהדברים שלי נפגעת, בגללי מחקת את הקבצים, את לא ניצלת אותי, את היית שם בשבילי ובגלל זה שיתפת אותי. אז אני חייבת להגיב, כי המקום הזה חשוב לי, ואני יצרתי פה משהו בשבילי, ויש כאן אנשים שאני אוהבת ולא הייתי רוצה לאבד בגלל הדברים שלך. וכן אולי תחשבי שאני "מנערת אותך", ואולי זה נכון, אבל אני צריכה להגן על עצמי כאן. אז לא אנג'ל, מצטערת, זאת לא אשמתי, ואני לא לוקחת אחריות על הדברים. את עשית אותם, את פעלת, את בחרת באיזה רחוב ללכת, ואת גם היית צריכה להתמודד עם התוצאות. את שלחת לי את ההודעה באיסיקיו רק ערב לפני כן, על ההקאה בגלל הדלקת ואם הספירה עדיין נמשכת או לא, ואת קראת לי שם "חברתי לספירה...", את עשית את הבחירה. אם את שואלת אותי, באותו בוקר פשוט לשניה אחת איבדת שליטה וחשפת את הכל, ולא יכולת להתמודד עם התגובות, ובגלל זה הודעת שאת מוחקת את הקבצים, וזה גם הוכיח את עצמו בדיוק לשבוע, וגם זה לא בטוח. ואת טועה ובגדול. אני לא חזרתי לדבר איתך כשהודעת שהפסקת להקיא, אני חזרתי לדבר איתך עוד הרבה הרבה קודם, כשהראית סימנים של התאוששות, שהראית סימנים שאת מנסה להילחם, כשהראית סימנים שאת מתחילה לראות אנשים אחרים שעומדים מולך גם, פרט לעצמך, אבל טעיתי !! אני מודה בזה. זאת היתה טעות, כי עובדה שגם היום את לא יכולה להבין או לראות ממה נפגעתי כל כך ולמה נפגעתי כל כך מהשקרים שלך. ולמה נפגעתי ? בגלל שאת עשית בדיוק מה שפחדת שאנשים אחרים יעשו לך. את סיפרת לי וגם אחר כך לכולם, שאת מפחדת שאנשים שאת מדברת איתם על הבלגן בחייך יושבים מהצד השני וצוחקים עלייך, ועשית בדיוק אותו הדבר. את ישבת מאחורי המסך שלך, אחרי כל פעם שהשארת הודעה על מספר הימים שעברו, וצחקת עלינו, על הודעות העידוד והתמיכה שקיבלת מאיתנו, ואת זה אני לא מוכנה לקבל. תחשבי גם באיזה מקום זה מעמיד אותי ועוד אנשים כאן בפורום שמנסים כן להילחם בכל כוחם וגם מצליחים, חוסר האמון והחשדנות כבר נוצרו, למה שיאמינו לי ? למה שיאמינו לדפני ? למה שאני אאמין לאחרים ? למה שאני לא אחשוד בכל אחד שהוא עובד עלי ? ואני עושה את זה, אני נזהרת מתמיד וחשדנית מתמיד. אל תשכחי שהמקום הזה כבר מהווה מקום מקלט בטוח להרבה אנשים, שיכולים לחשוף בו הכל בלי שיצחקו עליהם, ויודעים שכאן יקבלו אוזן קשבת ותמיכה מאנשים שהיו באותו מקום. אז אני חושבת כן ששיקרת, כי היית זקוקה לחברה, ואני חושבת שחזרת, כי את זקוקה לחברה ולפורום ולמה שהוא מעניק לך, וחזרת בדיוק אותו הדבר כמו שהלכת, למרות שהרבה אנשים כאן השתנו בעקבות המעשה שלך, ומתנהגים קצת אחרת, עלייך זה לא השפיע. את אותה אנג'ל כמו תמיד, עם הבעיטות הרגילות והמניפולציות הרגילות. ובכלל לא מפליא אותי שחזרת דווקא ביום חמישי לפני הסופשבוע, תארתי לעצמי שזה לא יחזיק מעמד יותר. וכן, גם את נפגעת משקרים, ואת סלחת. אני לא נדיבת לב כמוך ולא רחבת לב כמוך. אני לא רוצה להתמודד עם שקרים, וגם לא יודעת איך. אני לא מקבלת סטירה בצד אחד ומושיטה את הצד השני, מצטערת. נפגעתי יותר מפעם אחת לאורך כל הדרך ממך, ועכשיו אני זזה רחוק רחוק למקום בטוח, כדי לא להיפגע שוב. אז אני עדיין באותו מקום של אני לא פה בשבילך, עם כל הרצון הטוב, מצטערת וסליחה, ביחוד כשאני יודעת למה אני יכולה ליפול בעקבות דברים שאת אומרת, ועד כמה אני לא רוצה להגיע לשם שוב, הייתי שם כבר יותר מדי פעמים, וגם בעקבות השקר הלבן שלך, כמו שנוח לך לקרוא לו. ועדיין ולמרות הכל, אני חושבת שהמקום שלך כאן בפורום שמור, לכל אחד יש מקום כאן בפורום, כל עוד הוא פורום וירטואלי ופתוח, וזכותך לכתוב כאן כמוני וכמו כל אחד אחר. אז את יכולה להשתמש במקום הזה או לוותר עליו - אבל זאת לא בחירה של אף אחד אחר, רק שלך. אז אם את בוחרת ללכת, זה לא בגללי, זה בגללך, זה לא בגלל שניערתי אותך והחלטתי לא להושיט לך את היד, זה בגלל שקשה לך עם הדברים שכתבתי, ואת מעדיפה לא להיות פה. אז זאת לא אני - זאת את. בדיוק כמו שזאת הבחירה שלי אם להיות פה או לא להיות פה. ואנג'ל, אל תשכחי שגם לי יש הרבה מה להפסיד פה, אולי אפילו יותר מאשר לך, מכל ההודעות הקשות וההאשמות שלך כלפי. אני עשויה להפסיד את כל מה שיש לי ושאת אולי בסתר ליבך שואפת אליו - את ההחלמה שלי ואת טלי.. אז אני זזתי, למקום רחוק ובטוח, אל תקלקלי לי דברים שהצלחתי להשיג, אל תנסי לשים רגליים, תלכי במקביל, אבל אל תיכנסי בי, ואם אפשר פשוט תתעלמי ממני כמו שאני אתעלם ממך, אני נופלת בקלות, ביחוד עכשיו שזו תקופה לא פשוטה בשבילי. ושיהיה לך בהצלחה בכל דרך שלא תבחרי בה. אביב.

אביב, צר לי אין לי כוח נמאס לי שאת חושבת שאני נגדך,שאני רוצה להזיק לך,לתפוס את מקומך,לקחת לך את טלי, להכניס אותך למקומות קשים. נמאס לי שאת עושה ממני כזאת מפלצת לא אנושית אני לא תפשתי את מקומך אני לא שיניתי כאן אנשים בפורום. וכן אביב,הייתי מקיאה מיצי קיבה בעקבות המחלה גם על זה היית צריכה הסבר? והבהרתי כבר במכתב למעלה בסופו,שזו אינה החזרה ואינה התרסה. וכן,רציתי להיות לצידך ולכפר על כל מה שקרה בינינו אז בטלפון על כך שהיית שם בשבילי ולא אני בשבילך אז סליחה שאיבדתי שליטה רציתי עזרה עד כדי כך שזה התפרץ מתוכי. לא מחקתי את הקבצים בגללך.גם את זה כתבתי. ו..די זהו כבר אין לי כוח יותר באמת אביב. נמאס לי. אני באמת רוצה ללכת מפה ולא לקרוא את הדברים האילו יותר כי כל פעם מחדש את לא מצליחה להתאפק וכותבת לי דברים שפוגעים בי עמוק. אח"כ כולם מנחמים אותך ומאשימים אותי. ודי...אני כבר מותשת מלכתוב את כל ההודעות האילו. אני מנסה להלחם אביב.לא בדרך שלך.לא יכולתי להפסיק לגמרי.הורדתי מינון.אז יש אנשים שזה לא מספיק טוב בשבילם.יש אנשים כמוני שכן. לא צחקתי על העידוד והתמיכה אביב קראתי את זה ובכיתי. קראתי את זה והרגשתי שאף אחד לא איתי. אבל גם קודם, שידעו כמה קשה לי להלחם,עזבו אותי. אבל מי רואה אותי מעבר למחשב? מי? תגידי לי מי?

שביתת שבת מול משרד הביטחון(בושה למדינה)חובה לקרוא ולתמוך הנני נכה צה"ל ממלחמת יום כיפור,שרתתי באוגדה,בחטיבה 500 ,נפצעתי ליד החוה הסינית מטיל גראד ומטחי קטיושות,מסביבי הרוגים,פצועים הזועקים לעזרה,איבדתי עשתונות,איני יכול לעזור,פתאום חושך,איני רואה ואיני שומע דבר. סיפרו לי אחה"כ,שמצאו אותי בשטח,מנותק כליל מהמציאות,הועברתי לתאג"ד ואחר-כך לתל-השומר.לא זוכר דבר. לאחר כמה ימים,התחילו להגיע טיפטופים על חברים הכי טובים שאינם,אבוד שליטה,בכי בלתי פוסק,רגשי אשמה כבדים.מדוע בורא עולם הם אינם ואני חי כדי לחוות חוויות כאלו עד סוף ימיי?לאחר שבוא בערך ללא טיפול הועברתי ליד נתניה,שבועות של גהינום,התנהגות בלתי אנושית,זריקות פנטוטל,היפנוזה,תרופות שונות,איני יודע מה עוד עשו לי,במקום הטבה,החמרה ניכרת,גמגום,בלבול חושים,לילות ללא שינה,מנותק מהמציאות וככה העבירו אותי לטיפול אצל ד"ר קרפל באסף הרופא.שוב טיפולים בפנטוטל,אישפוזים בנס ציונה,הפכתי לשבר כלי. לאסוני מכה נוספת,אשתישלא יכלה להחזיק מעמד עם צל מהלך אימים,ולעיתים אף אלים. מלא חרדות והזיות,עזבה אותי וגם ניתקה אותי מילדי שכל כך אהבתי,שוב פעם נפילה,חוסר תקוה מוחלט,ניסיונות אובדניים ואישפוזים. לאחר כשנה ומחצה,נישואים שניים(כניראה מתוך רחמים)ללא אהבה,עברנו אני ורעיתי החדשה לגור בשומרון,לפתוח דף חדש.נולדו לנו שתיי בנות,ובמקביל אימצתי לי בן,ולו לחפות על הניתוק מבניי החוקיים.אבל המזל הרע לא הרפה ממני,עוד שיברון לב,הבן המאומץ נהרג כגיבור בהסתערות על מארב של מחבלים מרצחים.שוב שוקעים לביב המדמנה,אותם תופעות חוזרות לי,שיברון לב מתמשך,וביום השנה התקף לב קשה.פוניתי לתה"ש,לטיפול נמרץ.לאחר כשבועיים צינטור לב,שבמהלכו מתברר שהפיתרון היחידי הוא ניתוח לב פתוח. לאחר החלמה של חמישה ימים,עברתי להתגורר אצל הוריי,אשתי השניה שעבדה כשוטרת ובמשמרות לא יכלה לטפל בי,ואוליי בדיעבד גם לא רצתה. לאחר שהייה כחודש בבית הוריי,רציתי לחזור לביתי,לאישתי.אך אישתי הודיעה לי חד משמעית שאין לי לאן לחזור.שייש לה גבר אחר בחייה(מאהב),ושאיין לי מהלחפש אצלם יותר.ואם אנסה לחזור למרות זאת,היא תגרום לי להתקף לב אחרון שלי,כך אמרה לי. היות וכך,מצאתי עצמי מתגורר ברכבי במשך כשנתיים או בגנים ציבוריים,בחורף הייתי לן בלובי של בית-החולים תה"ש.כך אני הייתי נתון לחסדיי-אחרים. לאחר אין סוף בקשות,וועדות,ותחינות נמצא לי "פתרון"ע"י אגף-השיקום של משרד-הביטחון,"דיור-מוגן" בהדר-יוסף בת"א,דמויי דירה בת שלושה חדרים,עם שניי "שותפים"שניי חוליי-נפש (סכיזופרנים). אומנם סוף סוף קיבלתי "עזרה"והיה לי מקום מגורים,אך חסר לי הפרטיות ועוד שהיה לי סיכסוכים בלתי פוסקים עם "השותפים"הלא מתאימים לי באופן אישי.ואז הפכו חיי לבלתי-נשא ובשנת 1998 התקף לב נוסף,טיפול נמרץ וללא ברירה ניתוח לב פתוח שני. היות וביתי גדלה (חיילת)משרתת בקריה,באה לסעוד אותי "בביתי" המשותף עם שניי החברים.אך לצערי לא היה לי איפה אותה להלין.בליית ברירה וגם בגלל שלא היה לי נוח יחסית נאלצתי לעזוב את "הדיור המוגן" ועברתי להתגורר אצל משפחה בהרצליה שמנסה לתמוך בי ולעזור. אך לצערי לא אוכל להיות עליהם למעמסה כל הזמן. כיום שוב אחריי התקף לב נוסף,שבמהלכו עברתי צינטור ויש לי עדיין עורקים סתומים,אך לצערי אין אפשרות מבחינה רפואית לניתוח שלישי. אני כותב מכתב זה בלב כבד,איני רגיל חבקש עזרה או תחינה.אך לצערי כלו כל הקיצים. לפי עניות דעתי,מגיע גם לי כבן-אנוש שתרם את גופו ונשמתו למען המדינה,מעט חיים נורמלים,בשקט ובפרטיות. גם אני רוצה לפניי סוף ימיי לחיות ולהתגורר בבית חם כיתר בניי-האדם. היום אני עזוב ולבד,ישן באוהל מול אגף-השיקום של משהב"ט בקריה ת"א.מבקש בבקשה מצאו לי פתרון הוגן.אל תשכחו אותי,אל תשאירו אותיזרוק ברחובות כמו פעם,גם אני רוצה לגור בבית חם. בתודה מראש ומקווה שאכן מכתבי זה יגיע לעינים אוהדות וללב רחום ומבין. להב יאיר.טלפון:056-533352

בושתה של המדינה,שלא מוקירה את פצועיה. אוי לאותה אם שזונחת את ילדיה. דניאל

טלי שלום, זוכרת אותי, המבולבלת שקופצת מדבר לדבר ?, נו, זו שלא מצליחה למצוא את מקומה וכיוונה בעולם ? רוצה את "זה" ופעם את "זה"...... תקועה בעבודה משעממת ולא ממצה את הפוטנציאל שעדיין לא התגלה ?! אני יודעת מה יזכיר לך אותי ! : "איננה מבחינה " , או משהו כזה , "בין הרציונל והרגש...?" אז רק רציתי לעדכן אותך שלאחר שהמצב התדרדר לו והתחלתי ממש לשקוע בתוך עצמי, ניערתי את כובד המשקל והחלטתי החלטה אמיצה שתמומש בעוד כחודשיים שלושה אבל היא זו שמניעה אותי ומרימה אותי בבוקר מהמיטה בימים אלו. הגשתי מכתב התפטרות לאחר קצת יותר משנה וחצי במקום העבודה והתחלתי לעשות צעדיי לקראת נסיעה מעבר לים לזמן בלתי מוגדר/מוגבל כדי לנסות את מזלי, או כמו שאומרים "לחפש את עצמי". היעד: new york ויש לי רק עוד דבר אחד לאמר לעצמי לגבי הצעד הזה שמקונן בתוכי כבר שנים: ITS ABOUT TIME !!!!!!!!!!!!!!!!! אני מתה מפחד ומהתרגשות...... יעל

ומה קרה ללונדון כבר לא מחכה לך ומה שלומך יעל

היי יהודה, איזה כיף "לשמוע" ממך ולדעת שאתה פה. אז כפי שקראת, כן אני נוסעת , ההחלטה הגיעה מתוך נקודת שפל ועצבות עד כדי כהות חושים ורגשות שהובילו להתפרצויות, היסטריה ואח"כ שתיקה ארוכה ושאלות. הוי...המון שאלות קיומיות הציפו אותי בבת אחת ומסקנה אחת גדולה ספק עצובה ספק לא: הגעתי להבנה שאני לא מאמינה בשום דבר !!!!!!!! לא באלוהים, לא בישו ולא באף ישות אחרת להאחז בה זה קצת העציב ועצם ההוודעות גרמה לי להזיל דמעה שקטה אבל אורו עיני והחלטתי לא לוותר ופשוט לחפש במקום אחר........ מה שלומך ? יעל

יעל, אין לי מושג מה הביא אותך להחלטה הזו, אבל זה גם לא ממש משנה. נראה שעברת תהליך עם עצמך, תהליך משמעותי שהביא אותך לכדי החלטה, לסגור הכל ולנסוע. אני מבינה את הפחד מהנסיעה, הניתוק, הפרידה, אבל קחי את זה כנסיון.יצליח ויהיה לך טוב - אחלה, לא יצליח, תרגישי שם רע, בודדה - תמיד תוכלי לחזור. אל תסגרי בפני עצמך את אפשרות החזרה, וכך הסיעה הזו תיהיה לכל הפחות טיול חביב. אני מאחלת לך המון המון בהצלחה, והעיקר - לעשות את מה שהאינטואיציה מנחה אותך. ואת יודעת, אינטרנט יש בכל מקום, אז...את מוזמנת לכתוב לנו מעבר לים, לספר איך ניו-יורק (אני לא אסתיר את קינאתי...), ואל תפספסי שם את המוזיאונים... הם פשוט מ-ד-ה-י-מ-י-ם!! (קחי בחשבון שכל מוזיאון שם זה בילוי של מינימום יום אחד...וצריך המון כוח ברגליים). :) תהני, ומדי פעם תיכנסי, ותשמיעי קול... טלי פרידמן

ולומר את האמת... קיויתי שככה אני ארגיש . לפני חודשיים כל כך יחלתי לזה ,שביום ההולדת שלי סוף סוף אני ארגיש טוב - ואכן זה קרה !! ונכון שעדיין יש כל מיני תופעות , אבל.....למי איכפת?? התקשרו המון חברים ומשפחה לאחל לי מזל טוב , וקיבלתי מתנות , ואפילו בעלי הכין לי עוגה בהפתעה (חשבתי שהוא הולך לשחק כדורסל , אבל בעצם הוא היה אצל השכנים וכין את העוגה ), ויש לי ילד מקסים....... אלו הדברים החשובים!! ומה אני אבקש כשאכבה את הנרות?? שבים הולדת הבא אני אפילו לא אצטרך לחשוב על איך שאני מרגישה ,כי כל התקופה הקשה פשוט תעלם לי מהמחשבות. לנצח. פתאום אני קולטת.... 27 זה כבר ממש להיות גדולה. אוהבת את כולכם בילי

HAPPY BIRTHDAY 2 U HAPPY BIRTHDAY 2 U HAPPY BIRTHDAY DEAR BILLI HAPPY BIRTHDAY 2 U המממממממממממון מזל טוב מכל הלב. יעל

אז בטח יש גם עוגה מזל טוב בילי

אני מאחלת לך כל מה שאת מאחלת לעצמך- בתוספת קטנה: כמוך, גם אני מקווה בשבילך שבשנה הבאה לא תצטרכי לחשוב על איך את מרגישה, שתדעי שאת מרגישה מצוין... אבל גם שתזכרי את התקופה הקשה שעברת. ולא כדי להצטער, אלא כדי להיות מסוגלת לשמוח באמת, מכל הלב, על הדברים הרבים והטובים שיש בחייך. שתוכלי להביט קדימה באומץ, ולומר לעצמך שגם אם נכונו עוד קשיים (ובינינו- למי אין?!) - יש לך את הכוח להתמודד, יש לך את התמיכה, והכי חשוב- יש לך כל כך הרבה בשביל מה!!! ובנימה אופטימית זו, יומולדת שמח! דפני.

היי בילי! מ--ז--ל ט--ו--ב!!!! ומה אני מאחלת לך? כל הטוב בעולם שאת מאחלת לעצמך- לו יהי! טלי פרידמן

מזל טוב וסימן טוב..... הנה עברה עוד יום הולדת במשפחה בהצלחה גדולה. בילי אני שמחה שאת מרגישה יותר טוב ומי יתן שביום הולדת הבאה לא תחשבי על כלום שרה

היי בילי, אפשר לאחל מזל טוב גם באיחור של יום ? מקווה שזה יתקבל, אבל לא הייתי כאן אתמול, ועדיין אני רוצה לברך אותך. אכן 27 גיל יפה, בייחוד כשהוא מוצף ברגשות החיוביים שמציפים אותך, והכל מגיע לך, התמודדת, יש לך בעל מקסים ותינוק נפלא, אבל הכי חשוב יש לך את עצמך, אם כל הכוחות והיכולות והמקום האחר שאת נמצאת בו עכשיו, שהצלחת להגיע אליו בעזרתם. אז עלי והצליחי, והמשיכי כמו שאת, כי את בדרך הנכונה, תחושת הלב שלך בוודאי יכולה לאמר לך את זה טוב ממני. אוהבת ושלך עד 120 שנים, אביב.

וואו. לא ציפיתי לכל כך הרבה תגובות ואיחולים. ממש מחמם את הלב. אז תודה לכולכם , ואני מאחלת לכם את כל מה שאיחלתם לי. שמרתי לכל אחד ואחד מהעוגה שבעלי הכין ( יצאה פשוט מדהים. קפולסקי - יש לכם מתחרה....) - מי בא לטעום?? אוהבת ושמחה שיצא לי להכנס לפני שלושה חודשים לפורום (גם אם זה היה בנסיבות לא נעימות) בילי

אייך אפשר לחיות כאשר אתה יודעה ומרגיש שאתה 0 אייך אפשר לחיות שנותנים לך להרגיש שאתה שונה ולא כמו כולם אייך אפשר לשמוח כאשר אתה בודד לבד ולכולם יש אייך אז אייך אפשר אם בכלל אפשר? אייך אפשר להתחיל דרך חדשה כמו צבא כאשר אתה מרגיש כך?? אייך? אז אייך?

שווה ועוד איך ולו רק למען הסקרנות איך העיניינים יתפתחו ויצמחו כי הדרך מלמטה זה רק למעלה ואם לא נשהה קצת למטה מידי פעם איך נדע לזהות את הלמעלה ? ובעיקר לשמור עליו ?! תחזיק מעמד, שונה זה הכי הכי בעולם, אני לא יודעת במה בא לידי ביטוי השוני מכולם שאתה מדבר עליו, אבל תחשוב רגע, מה זה כולם ? אולי זה הם ששונים ממך ? ואתה הוא היחודי והמיוחד ? בעצם, למה לא ? אין כמו דרך חדשה כדי להתפתח ולגלות על עצמך דברים חדשים, לגלות את עצמך בפני אנשים חדשים. בצבא מתקבצים להם אנשים מכל קצוות הארץ, הסוגים, המינים, הטיפוסים ומי יודע ? אולי דווקא שם תפגוש מישהו/י בדיוק כמוך ????? הזינוק מתחיל מנקודת 0 . בהצלחה יעל

בטח שאפשר וכדאי לחיות אולי תנסי לחשוב שאת 10

אפשר לחיות כשמקבלים עזרה. קשה לחיות עם הרגשות אותן אתה מתאר, אבל אפשר לחיות איתן טוב יותר, ואף להתגבר על חלקן (לפחות) בעזרת מטפל טוב. לא חייבים לחיות בדרך הקשה, עם תחושות כאלו. אפשר גם אחרת. בברכה, טלי פרידמן

שלום, אולי תפרטי למה את מרגישה כל כך רע, אני חושבת שצריך ללמוד לקבל את עצמנו ולא לשפוט את עצמנו לפי מבטים ומחשבות של אנשים אחרים עלינו, תחשבי קצת על עצמך. מה עושה לך טוב ומה עושה לך רע, ואם צבא עושה לך רע ואת בתנאים בלתי נסבלים תצאי משם...אני עשיתי את זה אחרי המון המון סבל. עזרה, קודם כל צריך ללמוד לעזור לעצמנו, וגם להיות פחות נוקשים אל עצמנו, אנחנו אויב מספר 1 של עצמנו כל שאר האנשים שנראים כאויבים ננצח אותם ברגע שננצח את עצמנו. חומר למחשבה שירי

לאחרונה עולה סוגיה די רצינית בנושא ההתמכרות לאינטרנט אצל בני נוער, אותם בני נוער שלמדים לחיות בצ ל אשלית האינטרנט , אי דימיון בין המציאות לחיי אינטרנט, הורים ניתקלים לא פעם בבעיה הקיימת בנושא גלישת יתר , העברת שעות שינה , לשעות גלישה, מה אומרים אנשי מקצוע לבעיה שהולכת ומחריפה אצל בני נוער, האם יש עצה או טיפול בבעיה?...להורים אשר מבקשים זאת?.... מתי להעיר ומתי להציב גבול ברור איך , ובאיזה צורה על מנת לא לפגוע בחופש הילד?. אודה לכם על עצתכם,,

שלום רב, אינטרנט, כמו דברים רבים שהם מקסימים, מהווים בו-זמנית הזדמנות לחוויות ותגליות ברמה הקוגניטיבית והנפשית-רגשית, וגם הזדמנות להקלע להתמכרות. אין שוני עקרוני בין האינטרנט ובין עיסוק מלהיב כמו מרוצים, טיפוס על הרים, ועיסוק כלשהו שהתחיל בהובי ומסתבר כי מהווה "עולם ומלואו". אפשר להסתפק בעובדה שניתן לגמול מאינטרנט, כפי שיש תהליכי גמילה מהתמכרויות רבות. אבל, לדעתי ברוב המקרים לא מדובר באינטרנט בלבד, אלא בעצם מדובר באישיות, כפי שמעוצבת בתהליך שמשלב את התכונות המולדות עם ההרגלים, החינוך, הציפיות. וכאן מקומנו כהורים, כמבוגרים, כמחנכים. תשובתי, לכן, מציעה לך להתבונן אל יחסי ההורות כמפתח לשינוי דרכי השימוש באינטרנט. מבלי להכיר יותר את הנפשות הפועלות, זה המקסימום שאוכל לסייע. כל טוב ד"ר יוסי אברהם

הי טלי קשה לי מאוד עם מה שדברנו אני ממש לא יודעת איך אני אצא מזה. למה אני פשות לא יכולה להתנתק? אני מנסה אבל אני יודעת שלא אצליך. אני מרגישה כזות מפגרת!!!

ליסה יקרה, אם תמשיכי לומר לעצמך שבטוח לא תצליחי, אז בוודאי זה יהיה קשה יותר... אולי תשני קצת את ההנחות הבסיסיות ותגידי לעצמך: "זה יהיה קשה, אבל אני לפחות אנסה?". אגב, מתי את נוסעת? טלי פרידמן

אני נוסעת ביום שבת הבא אני לא יכולה להיות לבד כרגע אור ביכלל אני כל כך צריכה אותה כך הזמן............... זה ממש סיבוך

היי שלום לכם ככה אני בת 18. ולפני שבועיים יתחלתי לעבוד בחנות בגדים אני לפני גיוס מבחינת נפשית אני חצי הרוגע בוכה ימים שלמים על זה שאני כזאת ולא אחרת. החיים שלי בעבר היו קשיים מאוד מבחינת חברים הייתי לבד לבד אחת שתמיד צוחקים אלייה ומדברים אלייה ולא מסמפטים אותה , מבחינת חיצונית אני בסדר לא שיש בעייה שזה בגללה, לפני 3 שנים עברתי בית ספר לשמה הגעתי כנראה בגישה לא טובה יתחלתי בלב לשפוט אנשים אז מי ההתחלה לא יתקרבתי אליהם והם כמובן וכמובן לא אליי כול השנה הייתי לבד לבד לא מדברת שותקת ומפחדת מכול פסיס, שנה לאחר עברתי שוב בית ספר אבל שם יכרתי משהי שלמדה איתי פעם שידעה אייך התיחסו אליי אז. הייתי נורא נורא סנובית לאנשים וכמובן לא הייתי יושבת איתם מי פחד שיעירו לי משהו לא הייתי מפתחת שיחות תמיד בשקת מרוב פחד שכשידעו באמת מי אני ככה יוכלו לפגוע ביי ולרדת אליי או דברים דומים כמו אז בעבר... אז הייתי עם ילדה אחת שרק איתה הייתי הייתי נורא מפחדת מי להיות אני אני האמיתית ועכשיו הבעייה שמפריע לי יותר בגלל זה כול הפחד ומה שאני סוחבת איתי למשל בעבודה יתחלתי להיות ממש סמרטות ריצפה של האנשים אני נורא מתחנפת אלייהם מנסה לעשות מה שאומרים גם אם זה לא מתחשק לי מתחנפת עד כדאי כך שאני פשוט ממש מורידה מהערך שכמעט אין לי וזה פוגע ומעציב אותי למשל עבדתי משהי שהיא כמעט בגילי ראתה שאני כזו טיפשה גילתה. היא אחרה לי חצי שעה, עוד דוגמא איזה עובדת אחרת יום אחד ביקשה אני ירד למכונית שלה להביא לה אוכל שאלתי למה אני בתמימות של חסרת בטחון אז היא ענתה כי אני לא אוהבת, ובאמת מחוסר רצון ופחד לרדת לחנייה הלכתי והבאתי לה להיות נחמדה או עוד מישהי נתתי לה 100 . שח ולא החזירה לי, הכוונה אני מתנהגת כאחת שאפשר להגיד לה מה לעשות והכול בלי שהיא תעשה בעיות, זה מפריע לי אנה אני לא מצליחה להתגבר לבד עזרו לי מה לעשות????? תודה רבה דרך אגב הייתי אצל טיפול פסיכולוג כ 4 חודש כרגע אין לי בשום פנים ואופן אפשרות. יש אולי ספר? או משהו במקום פסיכולוג?

אפשר לקבל 100 שקל???

מאוד מאוד לא מצחיק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום ראשית לגבי ההודעות שבהמשך, חבל שיש אנשים שמרשים לעצמם להתבדח על חשבונם של אחרים. הפורום כזה משמש מקום לאנשים שלחלקם במצוקה, ותגובות מסוג כזה, שלעיתים יכולות להתקבל בחיוך, באמת אינן מוסיפות ויכולות לעיתים לפגוע. וכעת לעניין. הנושא שאת מעלה מורכב למדי. לא מדובר בהתנהגות מסויימת שניתן לייעץ לך להפסיק אותה, אלא בתחושה כללית של דימוי עצמי ותחושה שמערכות היחסים בהן את נמצאת אינן מספקות אותך, או אף להיפך, הן מקור למצוקה. סיפרת שהיית בטיפול פסיכולוגי. מדוע הוא הופסק? האם שקלת לנסות להמשיך בכל זאת? אני לא חושב שקריאת ספר תוכל לעזור כדי להתמודד עם המצב. את מספרת שאת לקראת גיוס ואולי יש לך לכן חשש שהמפגש עם הצבא יגביר את הבעיות החברתיות. האם יש לך חברה טוב או מישהו מהמשפחה שהיית יכולה לספר ולהתייעץ עימו על הדברים שאת מספרת כאן? אני חושב שאת צריכה עזרה ותמיכה ולא להישאר לבד עם הדברים. כשאת עם עצמך המחשבות על הדימוי העצמי הנמוך מתגברות, ולכן חשוב שתשוחחי עם מישהו כדי לקבל תגובה והד שיעזרו לך לשנות. אז למי את יכולה לפנות בסביבה הקרובה? בברכה ד"ר אורן קפלן

היי חביבה נגעת בליבי עם סיפורך גם לי זה קרה כל הענין עם הלרצות אחרים אפילו שאת בכלל לא רוצה גם עלי היו סתם לועגים בלי שום סיבה , ואני היתי מיתרחקת מהם ואז נוצר קונפליקט , אם אתקרב אצטרך להיות נחמדה ולהרשות להם לעשות בי את רצונם . אם אתרחק זה רק יחמיר את המצב . בתוכך את נערה רגישה ודי נבונה כדי להבין ולדעת מה הם עושים לך "הנבלות " אך משהו בתוך תוכך ,ו ערכך העצמי, הפגוע לא נותנים לך מנוח ,ואת לא עושה שיקול דעת נכון . כלומר את צריכה פסק זמן, כדי את אישיותך הניכנעת ..וטובה שעה אחת קודם .! את צריכה לשבת ,עם עצמך ,או עם עזרה מיקצועית , לשבת ולהחליט על "זהו "מיכאן והלאה אף אחד לא שווה יותר ממני .! ואת המישפט הזה תכניסי לך טוב טוב לראש . ותוך כדי עבודה עם המטפלת או מישהו אחר תיבנו , .את הביטחון העצמי שלך , הכשרונות והכישורים שיש לך ,ותוך כדי לשים לב שלאנשים שכה רצית לרצות ,יש גם חולשת ואפילו סטיות והם לא שווים בכלל . את מאד אמיצה עובדה שכתבת פה , את יוצרת קשרים למרות הכל , את חרוצה ומעונינת לפתוח דף חדש , בצבא . אלה הם תכונות טובות לאדם צעיר ומקסים כמוך . ובאשר לכל הדברים שהיצטרכת לעשות להם , תישכחי מהם ,ואל לך לחזור עליהם כמובן . עשית אותם מיתוך כניעה וחוסר החלטה ופחד שווא . תתחזקי בעצמך וראי את עצמך אדם בעל ערך שווה כמו כולם . בהצלחה לך .

Dear Sir, Please help me for I am suffering. Just say that you're ready to listen... Thanks.. Hanan.

שלום לכל מי שזה מעניין אותו! אני קוראת כאן בפורום המון דיונים בהפרעות אכילה למיניהן. ואין לי ספק, שכל אותם אנשים, שמרגישים - בצדק או לא - שהם שמנים מדי, ונוקטים כל מיני דרכים-לא-דרכים לרדת במשקל ולהיות רזים בכל מחיר - סובלים סבל בל יתואר. לכן, התעורר בי צורך עמוק להציג צד אחר של המטבע, שבוודאי לא יפתור את הבעיות בן-יום, אבל אולי קצת ינחם ויתן חומר למחשבה. אז המסר שאני רוצה להעביר הוא - שגם להיות רזה זה בכלל לא כיף!!!!!!!!!! קשה להאמין? אולי, אבל זאת עובדה! ואני יודעת מה שאני אומרת, במשך כל שנות ילדותי ונעורי הייתי רזה כמו גפרור, ושוב - זה היה רחוק מלהיות כיף!!!!!!!!!!!!! הילדים לועגים לרזים לא פחות מאשר לשמנים, ומדביקים להם כינויי גנאי שמתיחסים לרזון שלהם בדיוק כמו שמדביקים כינויי גנאי לשמנים. למצוא בגדים מתאימים בחנות - זוהי גם כן קריעת ים סוף, ובגיל 15 לא ממש מתחשק לך ללבוש בגדים של ילדה בת 10. וכשמוכרת החזיות אומרת לך בציניות בגיל 20 שיש לך ציצי של ילדה בת 12 - זה גם כן רחוק מלהיות משעשע... ובכלל, האנשים עם ההערות שלהם - כל האנשים, לא רק ילדים - מסוגלים לגרום לך לרצות פשוט ללכת לישון ולא להתעורר יותר! נשמע מוגזם? אולי, למי שלא התנסה בזה. אנשים שהכרת רק לפני חמש דקות, שספק אם כבר קלטו את השם שלך - כבר מרשים לעצמם להעיר לך - "אוי, כמה שאת רזה", ו"למה את כל כך רזה?" - ובפירוש, בפירוש לא כמחמאה. ועוד משהו: בשעת לחץ - שלא כמו האנשים השמנים - האנשים הרזים מאבדים את התיאבון. וזה לא שסתם לא מתחשק לאכול באותו הרגע. זה הרבה יותר: זה בחילות ולחץ בבטן ובחזה ובגרון, ומכאן ועד להתקף חרדה - נושא שגם הוא מוכר לרבים כאן בפורום - הדרך קצרה ביותר. ולסיום - רק עוד משהו קטן: הקטע הזה של "רזה הוא יפה" - הוא עניין של אופנה של השנים האחרונות (ו-כן, בתקופה שאני הייתי רזה הרזון דווקא לא היה באופנה). בדיעבד, התברר שהאופנה הזאת היא הרת אסון, היא גרמה לבחורות רבות, מתוך רצון לחקות את המודל המפוקפק הזה - להיגרר לאנורקסיה, בולימיה, ומי יודע מה עוד... אבל גם בלי התוצאות הטרגיות האלה של האופנה - אני אומרת - ואני יודעת שקל לדבר יותר מלעשות - ובכל זאת: למה להיות עבד של האופנה, לבטל את עצמכם בפניה, ללכת כמו עדר אחרי מישהו שהחליט באופן שרירותי שמהיום כולם צריכים להיראות כמו גפרורים? למה שלא נהיה כל אחד הוא עצמו, מה שהוא רוצה ואוהב באמת? איך אומרים? - "ותחשבו על זה"... האם עזרתי למישהו? כל טוב לכולם! אחת

אחת שלום, 1. כל אחד רוצה את מה שאין לו. 2. גם הרופאים "אשמים", כי שומן זה מקור לבעיות. עדי

מסכימה בהחלט! אחת

עם כל הכבוד....... זה לא זה.

היי ........! אשמח אם תפרט/י יותר! אחת

הייייי כרגע מרוב שהדמעות מכסות את עיניי אני מקווה שאין שגיעות, כן תודה לך על מכתבך אני מרגישה כמו שיבנת דחויה מעצבנת ויותר גרוע אני רוצה לרצות אנשים מרוב פחד של דחייה ואז אני ממש טובה אלייהם נותנת להם הרגשה שהם יכולים וזה בסדר לדרוך אליי ההתנהגות הזו מעצבנת אותי היא פשוט לא אל שליטתי אני מרגישה ממש רע אחר כך אפילו קשה לי לרשום את זה בדיקנות אני ממש ממש ממש מתחנפת אלייהם שזה כבר מגעיל אנשים לא אוהבים את זה וגם אני לא אוהבת את זה לאחר שאני מתנהגת כך אני מרגישה שהשפלתי את עצמי ואז אני מרגישה עם עצמי רע אני לא יודעת אייך להפסיק עם זה והכול בגלל הפחדים של הדחייה שיחשבו משהו רע או שאני מגעילה ב ב ק ש ... אני כבר במצב נפשי כבד עזרי לי מה היית עושה במקומי????? יש אנשים במצבי?1!אני לא חושבת...אוהבת אותך נטעלי

היי נטעלי אני - את בצעירותי. ממש כך. החרדה מפני הדחיה, הדרישה האין סופית לתשומת לב, הרצון לקבל אהבה וחיבה מהסובבים, להרגיש תמיד בסדר. כל אלה גם אני . כך הייתי. בדיוק. את יודעת, ניסיתי להיות כל כך טובה, שאנשים פשוט ניצלו אותי (גם היום לפעמים יש לי את ה"לצאת מגדרי כדי שיאהבו אותי"). זו הרגשה נוראית. זו הרגשת השפלה שאין כמותה ולכן אני כל כך מזדהה איתך. אני כותבת על תקופת הילדות, על תקופת התיכון, תקופת הצבא וגם אחרי, קצת - אז התחלתי טיפול פסיכולוגי בפעם הראשונה - פסיכולוג שלא ממש ידע מה לעשות איתי. היום - כפי שכתבתי אתמול, אני מטופלת אצל פסיכותרפיסטית - ומנסה להתגבר בדיוק על אותן בעיות, כאשר היום אני מודעת היטב לכל אלה. אני עצמי עובדת כרגע על כל אלה. אני רק יכולה לכתוב לך שאת זקוקה למטפלת מקצוענית, טובה, אמינה, שתבדוק איתך מאיין נובעת ההתנהגות, או הצורך הזו באהבה האין סופית, שתוביל אותך ותדריך אותך בדרך בטוחה להתגבר על כל אלה. אני איתך. אני מרגישה מחוזקת כאן. ושמחה שאת משתפת אותי. שלך רחלי

ראיתי שאת כאן עכשיו... מקווה שעוד לא הלכת. רציתי רק לשאול איך עבר היום, איך מצב הרוח, ובכלל... אני כאן עכשיו. אם תרצי לשתף, אני אשמח! דפני.

תרגישו טוב מתוקות! רק בריאות - כמו שהסבתות אומרות :-) שיהיה לכן סוף שבוע טוב ובריא. ממש מבאס להיות חולה בקיץ, אז אני מקווה שאתן לא סובלות. אז הרבה חיבוקים (לא מפחדת להדבק:-)!!! ללה

כיף לשמוע ממך מדי פעם...!! איך את? מזמן לא כתבת... (או שאני פספסתי?) תודה על החיבוק. אם את לא מפחדת להידבק, אני מחבקת בחזרה! דפני

אם רק הייתה מבינה מה יש לה מבפנים, אם אותה ריקנות וחוסר משמעות הייתה יכולה להתמלאות במשהו אחר חוץ משנאה ואכזבות... אם אותו עומק שנוצר מפגיעה והאשמות היה יכול להתאחות וליצור סביבו משהו קצת יותר אנושי... אם היא הייתה מבינה שמגיע לה לחיות, שמגיע לה לצחוק, שמגיע לה לבכות, שמגיע לה לתת, שמגיע לה לקבל... אם אותה ילדה שישנה בתוכה כבר כ"כ הרבה זמן, הייתה מתעוררת, ולובשת ת'בגדים הכי יפים שלה, כי היא הייתה יודעת שעכשיו היא יוצאת לדרך אחרת...חדשה...מרתקת... אם אותה ילדה הייתה מבינה שיש מעבר לאכזבה, מעבר לעצב, ומעבר לכאב שהיא חווה... אם אותה ילדה, הייתה נשארת ילדה גם בנפשה... ולא רואה את המוות כדבר כה נחשק, ואת החיים כזכות ולא כחובה... אם היא הייתה יודעת כמה אני אוהבת אותה... ..... ( ...... דמעות ...... ) ........

והילדה שבך יודעת? לפחות היא רוצה!!

:-)

> > אם רק הייתה מבינה מה יש לה מבפנים, > אם אותה ריקנות וחוסר משמעות > הייתה יכולה להתמלאות במשהו אחר > חוץ משנאה ואכזבות... > > אם אותו עומק שנוצר מפגיעה והאשמות > היה יכול להתאחות וליצור סביבו > משהו קצת יותר אנושי... > > אם היא הייתה מבינה שמגיע לה לחיות, > שמגיע לה לצחוק, שמגיע לה לבכות, > שמגיע לה לתת, שמגיע לה לקבל... > > אם אותה ילדה שישנה בתוכה > כבר כ"כ הרבה זמן, הייתה מתעוררת, > ולובשת ת'בגדים הכי יפים שלה, > כי היא הייתה יודעת שעכשיו היא > יוצאת לדרך אחרת...חדשה...מרתקת... > > אם אותה ילדה הייתה מבינה שיש מעבר > לאכזבה, מעבר לעצב, ומעבר לכאב > שהיא חווה... > > אם אותה ילדה, הייתה נשארת ילדה גם בנפשה... > ולא רואה את המוות כדבר כה נחשק, > ואת החיים כזכות ולא כחובה... > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > אם היא הייתה יודעת כמה אני אוהבת אותה... > > > > > > > > > > > > > > > > > ..... ( ...... דמעות ...... ) ........ > >

מדוע נמחקה תשובתי לשירן רק כי השבתי לאדם שנתן לה עצה מכוערת ומסוכנת ושעשה מעשה שלא יעשה במילים קצת בוטות.??

דוגי, אני ראיתי שגם ההודעה שלו נמחקה. אז אולי הייתה כוונה למחוק את ההודעה שלו. עדי

אני מצטער פשוט זה כל כך הרגיז אותי שילדה צעירה פונה לעזרה והתשובה שהיא מקבלת זה לכי ללמוד קורס סיינטולוגיה. דרך אגב אני מכיר מספר אנשים שניסו את זה והם מודים שהכל מסתובב שם סביב כסף ולא שום דבר ממשי. אני עדיין חושב שהיא צריכה לפנות לערן או לגוף אחר כי אם ילדה בת 13 וחצי רוצה שיאשפזו את אמא שלה זה נובע או מתמימות שאם יאשפזו אותה היא תבריא או ממצוקה גדולה שבגללה היא רוצה שירחיקו את אמא שלה ממנה. אני חושב ש"ערן" יכולים לעזור לה כי היא צריכה את התמיכה הזאת עכשיו. שירן אני מקווה שאת קוראת את דבריי ותעשי זאת באהבה דוגי

הי דוגי. כפי שעדי השיבה לך כוונתי היתה למחוק את ההודעה הפרסומית שנגדה יצאת. תוכנת הפורומים שלנו בנויה כך שכאשר נמחקת הודעה, כל מה שקשור אליה נמחק (כמו מה שקרה לעץ שהתפתח כאן). לא היתה לי כוונה למחוק את הודעתך, למרות שלדעתי יכולת להתבטא בצורה יותר יפה. בברכה יוסי.

מה זה טיפול פסיכולוגי סיבובי?

הי נטעלי, קיבלתי את הודעתך, ואני מאוד שמחה שחזרת לפורום. דאגתי לך קצת. תראי, אני כתבתי לך כבר בעבר, אני חושבת שמאוד חשוב שתפני לעזרה עוד לפני שאת מתגייסת, כי אם את כל-כך מפחדת ופסימית, ואת כותבת שהתמוטטת השבוע, ומרגישה כל-כך בודדה - את צריכה שמישהו יעזור לך ממש, ולא רק בדרך וירטואלית, מוצלחת ככל שתהיה. את צריכה לדבר גם עם המשפחה שלך, עם אבא שלך שאת אוהבת, תדרשי מהם שיעזרו לך, זה התפקיד שלהם, ואת צריכה את עזרתם עכשיו. אשמח לשמוע ממך, נועה.

נועה עברו אליי ימים קשים, רק אלוהים יכול לדעת מה אני עוברת הקדימו לי את תאריכי ומסתבר שזה תפקיד שאני לא רוצה נכנסתי המון לדכאונות עד שזהו יתמוטטתי נפשי..... עוד משהו נועה רציתי לידיע אותך אני מרגישה שיש שיפור מבחינה שלא אוהבים אותי וצוחקים אליי בעבודה למשל יתחלתי לראות אחרת וטיפה להרגיש אחרת זה גם המון המון המון המון המון בזכותךך. אבל נתגלתה ביי בעייה שנורא מפריע לי אבל ממש, כדאי לא להרגיש את מה שפירטתי אני מתחנפת ממש לאנשים עד כדאי כך שזה כבר מגעיל שאני מרגישה שאני מורידה מערכי. ואז הבטחון לגמרי יורד למשל זאתי שעובדת איתי היא אחת שנורא אוהבים בגלל שאני יודעת זאת אני נורא עושה מה שהיא אומרת כאילו שפוטה שלה אתמול למשל היא ידעה שהיא מחליפה אותי איחרה לי חצי שעה לעבודה ואני כתגובה... לא לא זה בסדר גמור אין בעייה . שאבא שלי מחכה לי למטה בשעת עבודתו .את מבינה פחות או יותר וזה יתחיל נורא לעצבן אותי זה פשוט פשוט לא על שליטתי מה לעשות???? את יודעת, מלאך, מרגע שנכנסתי לכאן ואני רושמת לך יפסקתי לבכות ונרגעתי אוהבת ביי

יש ימים אותם אני עוברת עם כאבים בעורף ובצוואר שכבר מוכרים לי ואני סובלת אותם בשקט. לעומת זאת, היום, קמתי ברגל שמאל - בחילות חזקות, שבוע שלם ללא שינה מספקת, כאבי עורף וצוואר, חולשה וחוסר יציבות. בתוך שבועיים ירדתי 10 ק"ג וככל שאני משתדלת לדאוג לעצמי מבחינת שינה ואוכל זה לא עוזר. האם זה אמור להדליק נורה אדומה? אני מבינה שהבעיה יכולה להיות נפשית? אך האם יכולות להיות סיבות אחרות? איך מטפלים במצב ללא תרופות פסיכיאטריות? אשמח להשכיל מכם .

גם אני סובל מפוסט טראומה כבר 10 שנים עם כל התופעות ציינת עד שלא יכולתי יותר ואז המליצו לי על תרופה בשם אפקסור ששינתה את חיי תזרקי את כל התרופות ותבקשי אפקסור צפי לשבוע שבועיים עם תופעות לוואי ואחר כל תיהי מלכה .אבל תתחילי רבע כדור שבוע חצי כדור 4 ימים ואחר כך תעלי לכדור בהדרגה תשמעי לי זה כדור חבל על הזמן בלי תופעות לוואי בכלל ממש לא יאומן.........בהצלחה!!!!!!

במבי שלום, מהודעתך עולות הרבה שאלות: למה את חושבת שזה עלול לנבוע מסיבות נפשיות? האם נבדקת אצל רופא משפחה קודם כל, כדי לבדוק מה גורם לכאבים, בחילות, חולשה, ירידה דרסטית במשקל וכו'? האם עברת משברים בשנים האחרונות שיכולים היו לגרום לבעיה? באיזה גיל את בערך? אני חושבת שקודם כל הגיוני ללכת לרופא (משפחה) ולשאול אותו. אם כבר עשית בדיקות רפואיות שונות שלא העלו בעיה רפואית, ולכן את פונה לפורום, אז כנראה שאת מודעת לגורמים נפשיים שעלולים לגרום לבעיה. אם תפרטי קצת, אני בטוחה שאנשים כאן ישמחו לעזור לך, נועה.

הי במבי, אני מצטערת, רק עכשיו ראיתי את ההודעה שלך למטה. זה די אידיוטי שהגבתי להודעה הקודמת - שבאמת נראתה לי תמוהה בלי הרקע. בכל אופן, אני חושבת שאם את לא יכולה להיפתח בפני בפסיכולוגית שלך כי את חושבת שהיא לא מבינה, ואין כל התקדמות בטיפול ובמצבך לאורך זמן, כדאי לשקול לעבור לפסיכולוגית אחרת. זה חשוב ביותר שבמצב בו את נמצאת יהיו סביבך אנשים/ לפחות אדם אחד שאת כן יכולה להיפתח בפניו ולהרגיש שהוא יכול להבין אותך - ובראש ובראשונה - המטפל/ת שלך. נועה.

במבי, נועה צודקת. שווה לבדוק אם אין איזשהו תסמין גופני ורק אח"כ ללכת על הבעיה הנפשית. את גם שותה ומשתנת הרבה? עדי

תודה לכולכם על תשובותכם ועל הרצון לעזור. עברתי בדיקות רפואיות (בדיקות דם מורכבות, שתן) לאחרונה וכל התוצאות יצאו תקינות. אני מקבלת טיפול רפואי, אשר לעיתים עוזר מעט, אך גם איתו יש לי נפילות עד מחשבות להתאבדות. זה מעייף ומיאש לחפש כל הזמן עזרה ממומחים, כשלבסוף מתקבלת ההרגשה שהם בעצם אינם עוזרים לי.

במבי שלום רב, קודם כל את חייבת לעשות בדיקות גופניות מקיפות. רק לאחר סיום הבדיקות, אם והיה והכל יצא תקין, כדאי יהיה לפנות לייעוץ פסיכותרפויטי. בברכה, טלי פרידמן

טלי, כבר עברתי את כל הבדיקות האפשריות: בדיקות דם מורכבות(כללי, הורמונלי וכו'), בדיקות שתן, בדיקות CT וכל התוצאות תקינות. לכן אני נאחזת באבחנה האחרונה של הרופאים - בעיה נפשית. במקרה שלי זה מסווג "תסמונת פוסט טראומטית". אבל, אחרי שנתיים וחצי של טיפולים אני מרגישה שבורה, שעוד לא הגעתי לשביל הנכון שיוביל אותי להחלמה. מה עושים? מה הכיוון? אני מרגישה היום, שמצבי שוב הולך ומדרדר ונמאס לי מהנפילות הכואבות והמחשבות הרעות שמתלוות לכך, עד לניסיונות התאבדות.

אני אנורקסית כיצד אוכל לצאת מזה בכוחות עצמי אם אפשר? (ניסתי כבר לחזור לאכול אבל תמיד אחרי זה לא הרגשתי טוב והקאתי) ומהחוץ מזה יכול לעזור לי לצאת מזה ,אני סובלת מהפראות אכילה מגיל צעיר עברתי ילדות קשה (גילוי עריות) אין לי תמיכה ואני כיום מרגישה די לבד. אני רוצה לצאת מזה אני רוצה לחזור לאכול ואני לא רוצה להגיע למצב של אישפוז או לאשפז את עצמי תעזורי לי בבקשה תודה מראש

נגה, לבד זה קשה מאוד (ולדעתי אי אפשר לבד, חייבים סיוע של מישהו). בת כמה את? כמה זמן את סובלת מהעניין? מה את עוסקת? עדי

אני בת 19 אני סובלת מהאנורקסיה מאז שאני קטנה זה היתחיל בגיל 4 כשאבא שלי היתחיל להרעיב אותי ולהיתעלל בי וכתוצאה מזה אין לי תחושת רעב וזה המשיך מתקופה שבה הייתי מרעיבה את עצמי (הייתי שוכחת לאכול ) לתקופה שבה הייתי אוכלת משעמום או פחד ,דיכאון אושפזתי פעם בהדרכת הילד כתוצאה מזה וחזרתי לאכול כעבור כמה ימים ושוחררתי כעבור שבוע אני לא משוגעת פשוט משום כל מה שעברתי אני לא יוצאת מזה ,דרך אגב אני הפסקתי לאכול בפעם הזאת משום לחץ (המשפט)אני מקווה שהפעם כאשר אני אצא מזה זאת תהיה הפעם האחרונה שאני נכנסת למצב כזה . אני כבר לא אוכלת מעל שלושה חודשים ומקודם אכלתי בערך 500 קלוריות ליום ולא הייתי סופרת פשוט אכלתי ארוחה אחת שלא הייתה מורכבת מדברי מאפה סוגי בשר ביצים ממתקים אלא רק ירקות . כיום אני סטודנטית במכינה ואני מקווה לסיים אותה.

נגה שלום רב, כפי שכתבת, נורא קשה להחלים מהפרעת אכילה לבד, בכוחות עצמך. אני ממליצה בחום לפנות לטיפול פסיכותרפויטי בהקדם, ואולי זה מה שיימנע את התדרדרות המחלה והמצב שלך, ואת האישפוז. בברכה, טלי פרידמן

זה כבר שנתיים וחצי שאני סובלת מתסמונת פוסט טראומטית. התופעות של התסמונת הזו מובילות אותי לייאוש פעמים רבות. לכן אני נוטלת תרופות פסיכיאטריות ומקבלת טיפול בשיחות. השבוע האחרון שעבר עליי היה שבוע עם שיפור בהרגשה הכללית אך כשלמעשה בפועל דברים לא הסתדרו לי, בעיקר בתקשורת עם המטפלים שלי בתקשורת שלי עם המשפחה שלי והיום שוב נפלתי לייאוש גדול וכואב שמעלה בי זעקות נפש עצומות אותן אני לא משמיעה לאיש וכמו תמיד שומרת את הכל בפנים. אני לא משתפת את המטפלים שלי ברגשות שלי, מכיוון שהם אינם מבינים אותי. אינני יודעת מה הם חושבים כשאני מספרת להם מה עובר עליי, אבל אני מרגישה מן מחיצה בלתי נראית ביני לבין הפסיכולוגית שלי, מחיצה שקשה לפסיכולוגית לעבור אותה ולראות את הדברים מנקודת המבט שלי. עקב כך, אני משמיטה הרבה דברים שאולי הייתי אמורה לספר לה עליהם. לפעמים כל כך רע לי ואין לי עם מי לדבר. הפסיכולוגית שלי יכולה לראות אותי רק פעמיים בשבוע בשעות קבועות מראש. הקשר שלי עם החברות שלי נותק בעקבות טראומה שעברתי. עם החבר שלי אינני יכולה לדבר - א) כי אני חוששת שימאס לו ממני ומהבעיות שלי וינטוש אותי, כשאני כל כך תלויה בו רגשית. ב) כשאני מבקשת ממנו משהו עבורי - אין לו זמן בשבילי או שהוא בדיוק צריך ללכת וכשהוא מבקש משהו ממני אני עוזבת הכל ומעניקה את כולי רק לו. קשה לי. אני סובלת נפשית, פיסית, חברתית, מה לעשות? האם למישהו יש עצה?

במבי שלום, תנסי פה: http://doctors.msn.co.il/forums/list.php?f=66

לאחרונה ביתי בת השנה וחצי מתעוררת מספר פעמים בלילה ללא סיבה נראית לעין ואינה מוכנה לחזור לישון אלא אם נשארים איתה יכול להיות שיש לה סיוטים??

שלום. האם קרה שינוי כשלהו בסביבה הקרובה? האם היה מעבר, הריון, לידה או משהו אחר? האם היא אוכלת כרגיל, משחקת, נפרדת- או שמא גם בתחומים אלה חל שינוי? בדרך כלל עד גיל שנתיים לא ידוע על חלומות או בעותי לילה. לפני גיל שנתיים קורה שתינוקות מתעוררים בלילה ובוכים שלא מתוך מצוקה גופנית, רעב או רטיבות. הסיבה לרוב היא רעש כלשהו מן הסביבה. לכן חשוב לנסות ולהבין את הסיבה להתעוררות, ולכן שאלתי גם לגבי התחומים האחרים. אשמח לקרוא את תשובתך. בברכה. רוית.

שלום... לפני כשבוע החבר שלי אמר שהוא כנראה רוצה להפרד ממני. הוא שינה את דעתו שוב ושוב והיה מבולבל, ודבר זה גרם לי גם לבלבול רב וגם לפחד שהוא יעזוב אותי, כי אנחנו ביחד המון זמן ואני לא רוצה שנפרד. הבעיה היא, שמאותו יום שהוא אמר לי זאת, יש לי סיוטים בלילה בקשר אליו - בד"כ חלומות שמנסים לפגוע בי, ובד"כ במצב כזה הייתי קוראת לו והוא היה בא, אך הוא לא בא. דבר זה מטריד אותי מאוד שכן אני מתעוררת מסיוט ומפחדת לישון חזרה. האם אפשר למנוע סיוטים? איך? תודה

אנונימית שלום השינה בלילה מושפעות מאירועים המתרחשים במהלך היום. מאחר ואת מוטרדת ההשפעה על השינה אינה מפתיעה. ההתמודדות היא בשתי רמות. ראשית, לתת לזמן לעשות את שלו. במידה ומצב הלחץ בעירות ירד, גם השינה תחזור לקדמותה. ברמה השניה, במידה ואת נמצאת במצב לחץ כעת יתכן שאת זקוקה לייעוץ, לא רק לגבי הלילה, אלא לגבי מצב הלחץ בכללותו. אם תטפלי במקור הלחץ איכות החיים בעירות ובשינה תשתפר. לילה טוב ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב. מת על ההודעה שלך מאתמול בבוקר(בוקרטוב עולם) מה שלומך אני כאן לעוד 20 דק אם את יכולה תני סימן אם לא ,שיהיה לך אחלה יום.

הרגע הגעתי לעבודה. בטח כבר יצאת. אתמול שוב לא היה לי אינטרנט בבית (אני חייבת לעשות עם זה משהו..) ועכשיו עדיין לא התעדכנתי פה. מה איתך? שיהיה לך יום טוב.

לדקטור שלום רב! אני בת 13.5 קוראים לי שירן, לאמא שלי יש מאניה דיפרסיה שהתפרצה פעם 1 לפני שנתיים ועכשיו זה חזר שוב והיא לא אושפזה בעבר. האם אפשר לקצר או למנוע את התופעה על ידי אישפוז כפוי? מה דעתך? אודה לך אם תענה לי בהקדם? רציתי להוסיף שאני ואמא גרות לבד די רחוק מהמשפחה, והאם יש מ'ס טלפון להתיעמות נוספת, אודה לך אם תשלך לי? תודה מראש

שירן שלום, לפי מה שאני יודעת, אפשר לאשפז אותה אישפוז כפוי רק אם היא מהווה נזק לעצמה או לחברה. יכול להיות שאני לא יודעת נכון. האם אימא מטופלת אצל פסיכיאטר או פסיכולוג? עדי

עדי שלום! אמא שלי הייתה מתופלת אצל פסיכולוז הרבה שנים, עכשיו לא , עברנו דירה לפני שנה לאילת מת"א ובאילת היא לא מתופלת. היא לא אלימה כלפי אנשים אבל היא מזיקה לעצמה היא חושבת שהיא סגן אלוהים היא צועקת הרבה וחושבת שכולם טועים ורק היא צודקת והיא תעשה לעצמה יותר מאוחר בושות לעצמה ולי כהבת שלה . חשבנו לאשפז אותה אבל אנחנו {המשפחה} לא רוצה שהיא תשנאה אותנו, לפי דעתי צריך אבל אני חושבת שאני קטנה מדיי להחליט דבר כזה גדול, אז המשפחה חושבת על זה והם לוכחים את דעתי לצומת ליבם. מממני שירן.

לדוקטור טלי פרידמן שלום רב! אני בת 13.5 וקוראים לי שירן, לאמא שלי יש מאניה דיפרסיה שהתפרצה פעם1 לפני שנתיים ועכשיו זה חזר שוב, היא לא אושפזה בעבר. האם אפשר לקצר או למנוע את התופעה על ידי אישפוז כפוי? מה דעתך? אודה לך אם תעני לי בהקדם. רציתי להוסיף שאני ואמא גרות רחוק מהמשפחה, ואני נורא קרובה לדודה שלי, היא עוזרת לי נפשית בגלל כל מקרה המחלה של אמא שלי. תודה מראש

אל תעשי את זה לאמא שלך! תהיה סבלנית ותומכת . המשבר יעבור והיא תחזור להיות האמא שאת מכירה.

לדוקטור טלי פרידמן שלום רב! אני בת 13.5 וקוראים לי שירן, לאמא שלי יש מאניה דיפרסיה שהתפרצה פעם1 לפני שנתיים ועכשיו זה חזר שוב, היא לא אושפזה בעבר. האם אפשר לקצר או למנוע את התופעה על ידי אישפוז כפוי? מה דעתך? אודה לך אם תעני לי בהקדם. רציתי להוסיף שאני ואמא גרות רחוק מהמשפחה, ואני נורא קרובה לדודה שלי, היא עוזרת לי נפשית בגלל כל מקרה המחלה של אמא שלי. תודה מראש

שירן שלום, ראשית, אני רוצה לתקן, אינני דוקטור, אלא עובדת סוציאלית. לגבי שאלתך, נראה שאת מתמודדת די לבד עם מצב קשה. את אומרת שאתן רחוקות מהמשפחה אבל את קרובה לדודתך. האם דודתך גרה לידכן? ואם אמך תאושפז, מה יהיה איתך? אביך גמצא בבית, ויוכל לטפל בך? ואגב, האם אמך מטופלת ע"י פסיכיאטר/פסיכולוג/מישהו? תמשיכי לכתוב...ואנסה לעזור. להתראות לבינתיים, טלי פרידמן

רק רציתי לומר לך שהיום היה... פשוט נפלא! נהניתי מכל רגע. אני כבר מתחילה לחכות לפעם הבאה...!! אני עוד מסתובבת כאן קצת. אם את כאן, תני סימן... אוהבת, דפני.

מצטערת שהגעתי כל כך מאוחר היה אצלי שמיח מחבקת אותך מאד חזק ללילה טוב למרות שאני לא בטוחה כלל שאת ישנה את מדהימה, שתדעי (שידעו כולם בעצם)

לא באשמתי, באמת ניסיתי להירדם, אבל... את עדיין כאן? למה היה אצלך שמייח? אני עוד כאן, אם בא לך לספר... אוהבת, דפני

הייייי מה שלומך???זוכרת אותי ? אני מאמינה שכן? נכון!? הקדימו לי את התאריך גיוס לספטמבר נורא נורא מפחדת זה בטח טבעי לפחד אבל אצלי זה יותר מכול אחד אחר אייך מתמודדים אם זה? מה היית עושה במקומי? האם היית משתנה? זה קשה שתדעי. ואם כן אייך?? תודה וביייייייי נדבר מחר...

היי נטע לי, כמובן שאני זוכרת. טבעי שאת מפחדת מהגיוס. בסה"כ, זו מסגרת חדשה ולא מוכרת, חוקים אחרים, אנשים זרים אתם צריך להתמודד, מפקדים להם צריך לציית... לא פשוט. אבל מתמודדים עם זה. את תראי שאינך היחידה שמפחדת. כולם מפחדים, כולם במתח. כולם רוצים כבר לעבור את אי הוודאות הזו, להיות כבר "בתוך זה". לא, אני לא חושבת שהייתי משתנה. אני חושבת שהייתי מנסה להרגיע את עצמי, לומר לעצמי שאני בסדר ושיהיו אנשים שיאהבו אותי כך, כמו שאני. מקווה שיהיה לך קל, דפני.

נטעלי יקרה אני מבין אותך לגמרי. ואת צודקת, זה אכן מפחיד, להסתכל על העתיד הזה- שינוי כל כך חזק, אנחנו לא רגילים לכאלה שינויים בחיים, וזה נורא מרגיז. אני רוצה לציין לך שאת צודקת, את נורא נורא מפחדת. אני באמת מבין אותך. את עומדת בפני הרפתקאה חדשה בחייך, קשה יותר ואולי מפחידה יותר. תתייחסי אליה כאל משחק, תנסי להנות מהחוויה הזו כמה שיותר, יש לך כשנתיים מאד מעניינות עכשיו והמטרה שלך להנות כמה שיותר, ללמוד כמה שיותר, תגדילי ראש ותראי איך את יכולה לעזור לאחרים, איך את יכולה לעזור למדינה מהתפקיד שלך וכחיילת בכלל. אני יודע שאת יכולה לעשות את זה, לכי על זה בכיף, זו חווייה אחת שאפשר להנות ממנה. כיף לך. לכי על זה.

מאחלת לך בריאות והחלמה מהירה. לילה טוב רחלי

למרות החום, אני לא מצליחה לישון... אז אני עוד כאן קצת, מסתובבת. אם את כאן ורוצה, כתבי...

הייייייי מה שלומך אני מניחה שגם את לא היית כאן היום???? עברו אליי ימים קשים נכנסתי לדכאונות כמו תמיד מאותה סיבה רק אם משהו היה יכול לעזור לי??????.??.? אני מפחדת מהגיוס, זה נכון שכולם מפחדות אבל אני מפחדת מהעבר שהיה לי שהיה לי דברים כאלה דומים מפחדת שוב להיות סנובית אלהם,כי אני עושה זאת מרוב פחד שיכירו אותי וידחו אותי או שיכלו לפגוע ביי. מפחדת להיות לבד כמו תמיד אני עם עצמי מפחדת להרגיש תרגשות שלי שכול מילה שלי או התנהגות ישר ... מה יחשבו עכשיו מה יגידו, וישר עולה לי המחשבה השלילית. אני לא מצליחה חיובית אפילו שאני מאוד רוצה את חושבת שיש עוד אנשים במצבי??? בטח שלא!? ביי אוריתוש ולילה טוב

היי נטעלי אני כאן כבר זמן מה. לא אורית ארנון, אבל מצבך כל כך הזכיר לי את עצמי שאני הרגשתי צורך (בפעם הראשונה מאז שאני כאן) להגיב. ובכן, את אינך לבד. אני בטוחה שיש עוד במצבך - שמרגישות פחד מפני הגיוס, שמרגישות שמתנהגות כסנוביות" והכל תוצאה של בדידות, פחד וכו'. אני כותבת לך משום שגם לי קראו סנובית כשהייתי בתיכון - לא היו לי חברות רבות, לא שוחחתי עם רבים, לא הבעתי את דעתי, וכולם חשבו והכירו את רחלי "זו עם האף גבוה בעננים". הם רק לא ידעו באיזו מצוקה הייתי. לא הייתי מודעת לכל הפחדם שלי, לא הייתי מודעת לזה שאני כל כך פגיעה. בדיעבד, רק שנים רבותלאחר מכן, הבנתי שהייתי זקוקה לטיפול פסיכולוגי. וכאן הכוח שלך. בזה את שונה ממני ובוודאי מאחרות. את מנתחת את מצבך בבהירות, בחדות, ומודעת לכל הסימפטומים של הבעיה. וכאן הגדולה. נטעלי, אתמול כתבתי שאין לי כוחות לאמר את דעתי, לעודד ולתת מעצמי. אני בעצמי התחלתי טיפול אצל פסיכותרפיסטית בעניין בולמיה - הפרעות אכילה. אני שואבת מכאן המון כוחות מעודדים, אני כאן כשאני צריכה וזקוקה וכאן אני מרגישה שאני לא לבד. אז אני איתך. רחלי

בימים האחרונים אני מרגישה מחסור באוויר. אני כל הזמן מפהקת היות ואני מרגישה שאין לי מספיק חמצן. זה יוצר אצלי תחושת חרדה ולחץ. מה הסיבות לכך ? האם זה חמור ? האם יש בדיקות רפואית לכך או פתרון רפואי ? תודה, ניצן

ניצן, האם את במתח בתקופה האחרונה (עקב בחינות למשל(? האם קיימים עוד סימפטומים לבד מקשיי הנשימה (כגון: עייפות, כאבים כלשהם) שהופיעו בסמוך לקשיי הנשימה? נראה לי שבימים האחרונים היה פשוט חם מאוד ואולי זו יכולה להיות הסיבה. אני מאמינה שגוף ונפש חד הם. עדי

הי עדי אני בסדר, עובדת קשה, קצת עייפה וכ', יכול להיות שזה נפשי אבל הייתי רוצה לדעת קודם כל אם זה פיזי, אני מקווה שהיום אני אגיע לרופא.

ניצן, מה שבטוח הוא שקודם עלייך ללכת לרופא, ולבדוק סיבות גופניות למה שקורה. רק לאחריהן תוכלי לברר האם יש לכך גם מקורות פסיכולוגיים ולטפל בהם. בברכה, טלי פרידמן

תודה, אכן הלכתי היום לרופא המשפחה שלי. אני בריאה ושלימה. לטענתו מקור קשיי הנשימה הוא פסיכולוגי (לחץ, חרדה). אומנם אני בחורה טמפרמנטית, אבל דווקא בתקופה זו בחיי, אני רגועה למדי. אשמח לדעת יותר על מקור התופעה. תודה, ניצן

אני מחפש מידע עודות טיפול בניזעי חשמל(שוק חשמלי) בל"עז CET

ירמי שלום יש בספר "פרקים ניבחרים בפסיכיאטריה ." אם רצית לשאול על זה שאלה ספציפית אז אולי אוכל לענות .

כן. מח אפקטיויות של טיפול הזה? האם זה מסוכן? איזה תופעות לווי ישנם. ירמי

היי. דפני את מכירה אותי. נרבה זמן לא הייתי כאן. האמת היא שעכשיו אני במצב יותר טוב וגם קצת באופוריה. ומה אני באה לומר. שאכן יש כאן אחוות ירושלמיות. נועה - גם אני למדתי בלי"דה רק 5 שנים מתחתייך. תהנו במסיבה שלכן, שרה

היי שרה, אני אכן מכירה אותך מהפורום (או אולי התכוונת שגם מחוצה לו?). באמת לא היית הרבה זמן, אבל נשמע שדברים טובים קרו בזמן הזה. אולי מבחינת המחלה, אולי מבחינות אחרות... בכל מקרה, זה עוזר :-)) מה שלומך באמת? איך את מתמודדת? ואולי תצטרפי גם את למסיבה (כשנחליט היכן ומתי)? אני לא אכתוב הרבה הפעם, אני קצת חולה ו"שפוכה" לי על המיטה. אבל אשמח לשמוע ממך... דפני

הי התכוונתי לזה שאנחנו מכירות מהפורום. כן. אני בתקופה יותר טובה עכשיו והרבה יותר טוב לי. עדיין אי אפשר לומר שהקאות הן מחוץ לתחום לחלוטין אבל בדרך. אני לומדת להנות מהאוכל. מוזר אך אפשריץ מי היה מאמין שיבוא היום ואני אהנה משוקולד ואסתפק רק בשורה אחת ולא אקיא אותה. מסיבה נשמעת נהדר אבוא בכייף. איך את מרגישה היום? נועה - אני עוקבת בזמן האחרון קצת מבחוץ על מה שקורה בפורום. את נשמעת בחורה על הכייפק נדבר הא? שרה

הי שרה, אני לא מכירה אותך אבל אשמח להכיר! אני תמיד שמחה להרגיש "אחוות ליד"יסטים", זה קצת כאילו באנו מאותו קיבוץ, לא? ודפני מותק - אני מרגישה אחווה גם איתך כמובן, בי, נועה.

היי אינני רוצה לשאול שאלה, רוצה רק לשתף. אני מודה מראש על הקריאה. ובכן, עבר יום שלם מאז הפגישה הראשונה שלי אתמול, ופגשתי את השד שלי רק פעם אחת (X3) לא נורא זה מקרה טוב. אני דווקא די מרוצה. הסיבה העיקרית שהקאתי כל כך מעט היום היא שלא ביליתי היום זמן רב בבית. החלטתי להנות עם ילדיי ולתת למחלה לנוח. (אני בטוחה שתחזור ובגדול - ללא כל ספק). אני חייבת לספר לצערי, כי כל הבוקר אכלתי בטירוף וכמובן שחיכיתי בקוצר רוח לנסוע הביתה ולהוציא את כל הגועל (מהעבודה, מהלחצים, מהבדידות המוכרת מהכל), כמובן שאף לא אחד הבין מדוע אני נמהרת כל כך. (רק שהשד לא יברח לי). ההחלטה הכי טובה שהחלטתי היום היתה להיות עסוקה בעניינים שאינם קשורים במזון כמו - לבלות בחדר עבודה, לשוחח בטלפון עם חברה (שעה וחצי) כמו להכנס למחשב ועוד מעט ממש עוד מעט ללכת לישון עם התלבטות אם לתת לבעל הקרניים האדומות לצאת או לא. אז אני בינתיים כאן, מסתובבת לי מנסה לשאוב עידודים מהחזקים ממני. רחלי

רחלי. כל הכבוד שלא הקאת הרבה היום! אני מבינה מזה שהתחלת טיפול? בעלך יודע? נכון השד עדיין קיים אבל כל יום בלי הקאה או מספר הקאות מופחת הוא עוד ניצחון בשבילך!!!! בעית הבית מוכרת לי מאוד. אצלי הרבה בולמוסים התפתחו בבית. הכי טוב למצוא פתרונות במקומות אחרים להעסיק את עצמך בצורה אחרת. ומה עם דיאטקאנית?? ושוב כל הכבוד!!!!!! שרה :-)))))))))))

היי שרה, תודה שקראת וענית (אני עדיין לא מודה על העידוד רק כשבאת תהיינה תוצאות) אכן אתמול התחלתי טיפול. היה לי יום כל כך קשה אתמול, ממש השתדלתי לא להכנס למערבולת של רחמים עצמיים וכו'. לכן החלטתי היום לבלות עם ילדיי בקניון. הם משגעים ומשכיחים ממני את מצבי (קצת). לגבי האם הבעל יודע, ובכן, זה עניין כל כך קשה - את יודעת, הוא בגדול יודע על הפרעת אכילה אבל שמתי לב שכל כך קשה לו להתמודד עם הבעיה הזו שלי , הוא חסר אונים ממש, אז אני לא מספרת והוא לא ממש שואל. הוא יודע כמובן על הטיפול אצל הפסיכותרפיסטית הוא מבין שהביעה גדולה מכדי לפתור אותה לבד. ולגבי דיאטיקנית, הלכתי שנים רבות לנותנות עצות ומתכונים לדיאטות. כרגע לא הכנסתי שום גורם נוסף מלבד הפסיכותרפיסטית שלי. ברגע שתמליץ ללכת לאיש מקצוע נוסף, אעשה זאת. אני עדיין מקיאה, אני עדיין מבלה זמן רב בזלילות חסרות רחמים. אני עדיין מבלה בלהקיא. כולם כתבו לי כאן שזו ההתחלה וההתחלה היא כזו. יש לי שתי אפשרויות או להאמין בזה או להאמין במחלה - החברה שלי השד שלי, שממנו כפי הנראה התייאשתי. רחלי

היי רחלי, קודם כל, שמחתי לשמוע! טוב שיש לך את היכולת להתגבר על הדחף, גם אם זה רק לפעמים,, ולהחליט שאת עושה משהו אחר במקום. השליטה לא נרכשת ביום אחד, אבל חשבי על זה שהיום קידמת את עצמך בעוד צעד לקראת המטרה. אני לא יודעת אם זה יכול לעזור- אבל נסי את זה: נסי לדמיין כמה גאה תהיי אם תלכי היום לישון בלי לתת ל"בעל הקרניים האדומות" לחרוץ מולך את לשונו הארוכה... איזה הישג זה יהיה! חשבי על כך שרגעי האובססיה עתידים להצטמצם, ולעומתם רגעי החופש מהמחלה ילכו ויתרבו. דמייני כמה דברים מהנים תוכלי לעשות בזמן שיתפנה לך, זמן ש"מתבזבז" עכשיו על אכילה והקאה... המאבק אמנם ארוך, אבל כדאי לסגל הרגל לתת לעצמך קרדיט על ניצחונות קטנים בדרך: יום בו הקאת פחות, ארוחה שהצלחת לשמור בבטן ולא להקיא, רגעים בהם הצלחת לא לחשוב על אוכל... אני גאה בך. אני מעריכה את המאמץ שעשית, ואת ההישג שהשגת... ואני מאמינה בך! דפני

היי דפני תודה שקראת וענית, שמחתי שהגבת וגם התגעגעתי לדברים שאת כותבת, את כל כך יודעת לעודד ולרגש. הוספתי סימן שאלה בסוף ה- 3 נקודות, כי את יודעת, מהדברים שכתבתי אתמול ובאופן כללי, קשה לי להיות אופטימית, היום הקאתי מעט אבל מי יודע מה צופן המחר, זה הפחד האמיתי שלי המחר, איך אתמודד עם .... ולכן סימן שאלה. אני מקווה שעם הזמן הספקות וסימני השאלה יהפכו לנקודה אחת בהירה - החלמה. את יודעת דפני, את מאמינה בי יותר ממה שאני מאמינה בעצמי. (אני חושבת שכתבתי משהו על זה אתמול, על זה שכשרע, כשקשה באמת, הכי קל לי לעשות זה לקום וללכת ולא להתמודד עם הבעיה. זו אני, חלק ממני. אולי חלק מהמחלה. רחלי

נחרדתי לראות שיש סוטים שקוראים ועונים בפורום (ראו שאלתי בעמודים הקודמים). למנהלי הפורום - לידיעתכם! לשאר האנשים שענו לי - תודה.

אלמונית יקרה, הפורום פתוח לכל מי שרוצה להשתתף בו. מנהלי הפורום מסומנים בכחול, וכך את יכולה להבחין בין העצות המקצועיות של מומחים המזוהים בשמם, לבין עצות של משתתפים אחרים, שלעתים עשויות להטעות. על הקוראים לבחון בזהירות את העצות הניתנות להם. בברכה, דרור גרין

טלי ערב טוב! משלומך? רוצתי לדעת עם שמעת מאנגל

היי ליסה, ראשית, שלומי טוב, ותודה. ומה שלומך? איך מצב החרדה לפני הנסיעה? חשבת קצת על מה שדיברנו? מה זה העלה אצלך? לגבי אנג'ל-דיברתי איתה, והיא בסדר. כל הכבוד וההערכה על דאגתך! אם את רוצה יותר פרטיות, את תמיד יכולה לכתוב לי לאימייל או להתקשר. להשתמע, טלי פרידמן

שלום לפורום איך אפשר לדעת אם שכנה סכיזופרנית עלולה להיות מסוכנת?

וכך תדעי אם היא מסוכנת...