פורום פסיכולוגיה קלינית

טלי ערב טוב! משלומך? רוצתי לדעת עם שמעת מאנגל

היי ליסה, ראשית, שלומי טוב, ותודה. ומה שלומך? איך מצב החרדה לפני הנסיעה? חשבת קצת על מה שדיברנו? מה זה העלה אצלך? לגבי אנג'ל-דיברתי איתה, והיא בסדר. כל הכבוד וההערכה על דאגתך! אם את רוצה יותר פרטיות, את תמיד יכולה לכתוב לי לאימייל או להתקשר. להשתמע, טלי פרידמן

שלום לפורום איך אפשר לדעת אם שכנה סכיזופרנית עלולה להיות מסוכנת?

וכך תדעי אם היא מסוכנת...

שלום רב אני סובל תקופה לא מבוטלת מתסמינים של חרדה לא קלה , הרגשה שהלסתות מהודקות ואין אפשרות לפתוח אותן וכן הרגשה של מעין שכרות ,בלי לשתות , וחוסר שליטה על הרגשות והרגשה שכאילו אינני מכיר את עצמי ואני עושה דברים שאני לא מעונין בהם. אודה לכם על תשובתיכם

מ.נ. שלום האם אתה יודע מדוע או באיזה מצב קורות התופעות שאתה מתאר? האם היה מצב לחץ כלשהו בזמן האחרון? האם בעבר חווית התקפי חרדה ו/או היית בטיפול בנושא? בעיקרון הייתי ממליץ לך לפנות לייעוץ מקצועי בנושא כדי לברר במה מדובר ומה שיטת הטיפול המתאימה. יש די הרבה אפשרויות ומדבריך קשה לייעץ לך משהו יותר ספציפי. בברכה ד"ר אורן קפלן

קראתי את המייל ששלחת לי. גם אני מתגעגעת. מבטיחה להתייחס באריכות , אבל לא עכשיו , כי אני גמורה מעייפות , והילד עוד לא עשה אמבטיה .... יום א........ר...........ו......ך באהבה בילי

אני מחכה בסבלנות נשמה. יחי האמבטיה!!! (אל תתייחסי)

לכולם שלום בעייתי היא כזאת כל חיי הייתי שמנה שמתי לב שבמצבי לחץ כמו בחינות אני אוכלת והרבה יש לי בולמוסים בהם אני אוכלת הכל - חמוץ מתוק מלוח. בתקופה מסויימת עלית ב 3 שנים 40 ק"ג. האם יש לי אכילת יתר כפיתית?

שכחתי להוסיף פרט קטן וחשוב אני כל הזמן ממש כל הזמן עסוקה במחשבות על המשקל שלי על זה שהשמנתי ק"ג או ירדתי ק"ג הדבר הראשון שאני עושה בבוקר הוא להישקל. אני נישקלת המון פעמים ביום.והדבר משנה את מצב רוחי כל הזמן

תמר שלום רב, נראה כי מעצם העלאת השאלה בפורום, את חשה שמשהו לא בסדר באכילה שלך, בשקילה היומיומית ובעיסוק בכלל במשקל ומזון. אני מציעה לך לפנות לייעוץ, ואולי אף לשקול להגיע לקבוצות של "אכלנים אנונימיים". ייתכן וזה ייתכן לך את התשובות שאת מחפשת, ואת התמיכה לה את זקוקה. בברכה, טלי פרידמן

הי נשמתי, אני שמחה לראות שיצאת מהערפל. שהיה בך את הכוח לצאת ממנו! יש עוד שבועיים עד לטיסה. די הרבה לחץ בעבודה, וגם לחץ בפנים. פתאום מתחילים לעלות פחדים קטנים (הרי שום דבר לא יכול להיות מושלם:-) - איך יהיה עם האוכל, איך יהיה בלי החבר, שהוא בשבילי "הקו האדום". את מבינה למה אני מתכוונת. ועכשיו להיות חודש בלי מישהו שאני כל כך חשובה לו והוא בעצם היחיד שמשפיע על האכילה שלי. אז בקיצור מצד אחד יש מן פחד לאכזב אותו. מצד שני אולי מן הרגשת "שחרור" - הנה ברחתי מהעין הבוחנת . אותם הרגשות הסותרים - מה יותר שווה (אם ניתן להתייחס לזה ככה) - האהבה או האנורקסיה. מרוב המחשבות שעולות בנושא אני ממש מנסה לא לחשוב. פשוט לזרום. מארגנת לי את הדברים, קונה מה שצריך. זה גם בסך הכל חודש. יכול להיות הרבה וגם לא הרבה :-) אני מקווה לא לעשות את טעויות של פריז (ותודה שאת זוכרת:-) ומה איתך? האם החיים חזרו למסלולם? מה שלום האחיינית שלך? מחכה לשמוע! את איתי בלב!

היי ללה, אני בסדר, עכשיו קצת חולה, אבל זה באמת כבר כלום. שלושת האחיניות שלי בסדר גמור, מקסימות ומדהימות. ללה, את יודעת החופש יכול ללכת לשני הכיוונים, מצד אחד את משתחררת מהחבר שבשבילו את אוכלת ושהוא השוטר החיצוני שלו, מצד שני זאת הזדמנות בשבילך לקחת אחריות על עצמך, להתחיל לעשות את זה בשביל עצמך, ולא בגלל החבר. לאכול לא כי החבר אמר, אלא כי בא לך פשוט להנות מהאוכל, וכי זה חלק מהחוויה של הטיול. אם מי את נוסעת ? אני מניחה שעם חברות, ואני חושבת שזאת גם הזדמנות פז לסגל לעצמך קצת הרגלי אכילה נורמלים. אני בהתחלת הדרך, כשעוד לא ידעתי רעב ושובע, וכמה אוכלים ומה, הייתי יושבת עם אחרים במסעדות ופשוט מחקה אותם, מה שהבחורה שעובדת איתי הזמינה הייתי מזמינה בדיוק אותו דבר. תנסי, "תתלבשי" על איזה חברה שלא אוכלת הרבה מדי ולא פחות מדי, ולמשך החודש הזה, או לפחות בהתחלתו, תיצמדי להרגלי האכילה הנורמליים שלה, ואולי ככל שיעבור הזמן כבר תדעי לבד. והכי חשוב תהני, מהטיול, מהנופים, מהמראות ומהאוכל גם, ואל תשכחי להתקשר לחבר :-)), געגועים זה טוב, אבל צריך גם איזה אות חיים מדי פעם. שלך אביב.

אני חדשה בפורום ומתוך מכתבי משע ה:16:00 תביני אולי עד כמה אני מיואשת. עד כמה שהבנתי את די וותיקה בפורום. אודה לך אם על סמך נסיונך תיעצי לי אל מי מהכותבים בפורים כדי לי לפנות. תודה מראש

אשמח לעזור אם כי אני לא מתיימרת להיות יועצת בענייני זוגיות. אני מבינה את המצוקה ואני כאן כדי להקשיב ולעודד אבל אני לא רוצה לומר משהו שיכול להיות טעות. את יכולה לפנות לכל מי שאת רוצה בפורום. פשוט תכתבי הודעה כללית לכולם ותראי מה אנשים מגיבים. כולם פה אנשים מקסימים שישמחו לעזור וכמובן, יש פה את אנשי המקצוע הנפלאים שמהם תוכלי לקבל גם תגובה. אגב, אני חושבת שזה נהדר שהשקעת מאמצים לחדש את הקשר בין בעלך לאמו. זו ממש אצילות. אגב, מה דעתך על טיפול זוגי?

התכוונתי מה דעתך לתת צ'אנס לטיפול הזוגי?

דעתי באופן כללי מאוד חיובית לטיפול זוגי זה מה שניסיתי כל השנים לעשות אך לא בדיוק היה לי עם מי כיוון שמנגנוני ההגנה שלו עבדו שעות נוספות. ההתלבטות העיקרית שלי כרגע האם בצ'נס הנוסף והאחרון יועיל או שיתפוצץ לי בפרצוף. קל מאוד לפרק אבל מאוד מאוד קשה לשקם.

כל פעם אני נפעמת מחדש מיכולת הניסוח שלך והיכולת הרגישה שלך להסביר את מה שעובר עלייך ולשתף את כולם פה בפורום. אני חושבת שזה מעיד על הרבה כוח. קראתי את מה שכתבת (נדמה לי אתמול) על כך שהתחזקת ואני מאמינה בך כל כך. פעם חשבתי שאני חלשה כי נשברתי. היום אני יודעת שלאנשים נוח להאמין שאנשים חזקים לא נשברים כי הם לא יודעים להתמודד עם מישהו שנשבר לכן הרבה יותר קל להם עם אדם שמעמיד פנים שהכל בסדר. היום אני יודעת שכל אחד נשבר, השאלה איך אתה רוצה לצאת מהשבר ומה אתה מפיק בחיים שלך מהשבר. כל משבר יכול להיות גם הזדמנות לשנוי חיובי, צריך רק למצוא אותו. ואת יודעת את זה. זה חוזק

היי אורית, התגעגעתי אליך, הרבה זמן לא ביקרת, קראתי - עסוקה ובעיות מחשב :-)). אני שמחה שאת מרגישה יותר טוב, ועכשיו גם מציעה את עצמך פה לאחרים, זה כבר מעיד על כך שאת נמצאת כבר במקום שאת גם יכולה לתת, וגם לקבל, וזה כבר מראה לי שאת במקום הרבה יותר טוב. אני בסדר, עכשיו אולי קצת חולה, אבל אחרי המשבר, זה באמת כבר קטן עלי :-)) אם עברתי כל כך הרבה, אז מה זה קצת חולשה בשבילי ? :-)) ואני גם פה בשבילך, לדברים הטובים וגם למשברים ולקשיים, תמיד. שלך אביב.

את באמת מקסימה ונבונה. יש בך כל כך הרבה עוצמה. אני מקווה שגם את רואה את זה.

אני עדיין כאן, קוראת את ההודעות שלכם. הבעיה היא שאני כל כך עסוקה שלא תמיד יוצא לי להגיב. בנוסף, המחשב שלי היה מקולקל שבוע ובכלל לא יכולתי להיכנס לפורום. אני תמיד כאן ואפשר לפנות אליי. מה שלום כולם?

אורית, איך את? עדי

אני בסדר. כבר חודש וחצי ללא חרדות או דכאון. אני כמובן מתגעגעת לאמא שלי אבל מרגישה מעט יותר חזקה. אני מקווה שהתקופה הרעה לא תחזור אם כי אני לא יכולה להיות בטוחה ולכן אני מתחילה בקרוב טיפול פסיכולוגי ומשתדלת לברך על כל יום טוב שיש לי. כל יום טוב הוא מתנה ואני חיה את היום. מה שכן אפשר להגיד, שהמשבר עזר לי לראות דברים בפרופורציה.

אני נשואה מזה 19 שנה ואמא לשלושה ילדים (16, 11, 6) נשאתי בגיל צעיר יחסית (21) לגבר בן גילי שבא מבית להורים גרושים. הוריו התגרשו כאשר היה בן 7 לערך ומגיל 10 חי בבית אביו עם אשתו השניה (היום גרושתו). מיד לאחר נישואינו בן זוגי עבר משבר רציני בגלל בעיות עם אביו (איש חולה בנפשו). בעקבות בעיות אלו נותק הקשר עם אביו אשר בעצם לא ראה את נכדיו מעולם. הקשר של בן זוגי עם אימו (אשר נותק עוד בצעירותו) התחדש לאחר מאמצים רבים מצידי. במהלך נישואינו עד לפני 6 שנים היום ירידות ועליות כמו אצל כל זוג. אחד הנושאים העיקריים שהפריעו לו היה הקשר הפיזי ביניני. קיים הבדל ואף פער גדול בינינו בכל הקשור ב"חדר המיטות". מאז היכרותנו דרך הביטוי לרגשותיו היא פיזית בעיקר. בן זוגי מעוד פיזי וזקוק כל הזמן למגע בכל צורה שהי. לפני 6 שנים לערך החלה ההתדרדרות במערכת היחסים בינינו, לדעתי בעקבות הריון שעבורי היה מאוד חשוב, אך עבור בן זוגי לא היה רצוי. הוא אף התבטא יותר מפעם וקרא להריון זה "אונס". מאז אותו הריון סיגלתי לעצמי דרך התנהגות מרצה וכנועה (אשר מבחינה אישיותית לא מתאימה לי) שהתבטאה גם ב"חדר המיטות" ואילו בן זוגי סיגל צורת התנהגות מזלזלת משפילה ופוגעת שהתבטאה בצורת התנהגותו ודיבורו עלי גם בנוכחות הילדים. לעט לעט התפתחה אצלי התנתקות מרגשות ותשוקות והגעתי למצב שקשה לי מאוד לאפשר לבן זוגי לגעת בי. (מאין הרגשה שבכל פעם שהוא נוגע בי אני נאנסת) לפני שנה וחצי עברתי משבר חריף (דיכאון) עברתי טיפול פסיכולוגי ואני אף מטופלת ב-SEROCSAT. ממשבר זה יצאתי עם החלטה להגשים את עצמי ולהפסיק לאפשר לו להתנהג אלי בדרך שסיגל לעצמו במשך השנים. מאז התחלתי ללמוד באוגוסט שנה שעברה חלה התדרדרות חריפה במערכת היחסים בינינו, התקשורת בנינו בלתי נסבלת וצורת הדיבור שלו ירדה לרמות שלא ידעתי מזה 19 שנה. כל ניסיונותיי עד היום להביא אותו להבנה כי יש צורך בטיפול זוגי לא הצליחו ואף בפעמים שניסינו טיפול זוגי הרגשתי היתה שהדבר נעשה מצידו בכדי לרצות ולא בכדי לטפל בבעיות הזוגיות. בתחילת החודש בן זוגי הודיע לי כי הוא רוצה להתגרש. אם להיות כנה עם עצמי במידה מסוימת כנראה שלא הופתעתי במיוחד אך תגובתי הראשונה והעקבית מאז הודעתו היתה ש"לא מיצינו את כל האפשרויות לשקם את מערכת הנישואין שלו". הסתבר לי באותו יום כי הוא מתחבט בשאלת הגירושים מזה חודשים רבים, אך לא טרח לדבר איתי בנושא (דיבר אם כל מי שנראה לו מתאים לשיחה בנושא, לאו דווקא אנשי מקצוע, אלא אנשים שיומרו לו את מה שמתאים לו לשמוע). כמו כן הסתבר לי כי הוא פנה לקבל יעוץ מעורך דין בנושא. את אותו עורך דין פגשתי מספר ימים לאחר הודעת בן זוגי (אדם שלא מצא חן בעיני בכלל), לאחר דין ודברים בינינו הבהרתי שברצוני לטפל בנושא באמצעות גישור ובן זוגי הסכים. לאחר שתי פגישות עם המגשרת חזר בו בן זוגי מהחלטתו והסכים לדעתי כי יש צורך לתת למערכת הנישואין שלנו סיכוי נוסף. היום אנו נמצאים בתחילתו של תהליך יעוץ נישואין אך אני נמצאת במצב די מבולבל. מצד אחד אני מאוד רוצה לשקם את מערכת הנישואין שלנו. אך מצד שני אני מאוד פגועה. בעצם הודעתו ושינוי דעתו לאחר מספר ימים נפגע האמון שנתית בו עד היום, אני מרגישה מאוד חסרת ביטחון (ביטחון אישי וכלכלי). הפסימיות והאופטימיות מעורבבים. ברור לי שלהמשיך ולחיות בצורה בה חיינו במשך השנים האחרונות זהו דבר שלא בא בחשבון, יחד עם זאת יש צורך להתחשב בשלושה ילדים אשר גם אם נעבור "גרושים יפים" יפגעו. מעבר לכך אני יודע שיש בסיס טוב, פעם אהבנו האחד את השני (בנקודה מסוימת במהלך השבועות האחרונים היתה לי מאין תחושה שאני כן אוהבת אותו) קשה לי לקבל את דבריו כי יש לו איזשהו רגש כלפי אחרי כיוון שאדם שהתלבט בגרושין במשך חודשים ומספר ימים לאחר ה"פצצה" הוא חזר בו בעיני קשה לתת בו אמון. מה יבטיח לי שהוא לא יחזור בו שוב. אדם שהסתיר ממני את התלבטותו במשך חודשים קשה מאוד לתת בו אמון. אחד מהדברים הראשונים שהוא דיבר עליהם כמפריעים לו זה נושא המגע הפיזי בינינו, אני מאוד רוצה לשפר את הנושא אך מאוד חוששת לחזור ולהרגיש כ"נאנסת". אני כותבת וכותבת ובעצם אינני יודע מה השאלה שאני בעצם שואלת. השאלות העוברות לי בראש הם: האם הטיפול הזוגי אכן יצליח, אולי אני משלה את עצמי ובעצם אין כל סיכוי? איך משקמים את יחסי המין והמגע הפיזי בינינו אחרי פגיעה כל כך חריפה ברגשותי? איך בונים חזרה את האמון באדם שפגע בי כל כך?

בבקשה קראו את שאלותי ותגיבו אני על סף יאוש

את עדיין כאן?

מתלבטת שלום קראתי את הודעתך וגם את ההודעה שהוספת למעלה. אני מבין קודם כל שאת במצוקה ואכן המצב שאת מצויה בו כיום, המהוות צומת דרכים משמעותית בחיים שלך עם הרבה אי וודאות, הוא בסיס איתן למצוקה. השאלה הראשונה שאני שואל את עצמי האם במצב הזה אינך זקוקה לייעוץ פסיכולוגי מקצועי אישי, עוד לפני הייעוץ הזוגי. אין ספק שאם בעלך מוכן לגשת לייעוץ זוגי חשוב שתעשו זאת, וזו הדרך שהייתי יועץ לך בכל מקרה כדי להתמודד עם שאלת שיקום הנישואין. עם זאת, את מספרת על משבר דיכאוני לפני תקופה לא ארוכה ושאת מצויה במצב לחץ גבוה כיום. אלו תנאים לא טובים לחוסן הנפשי שלך ואני חושב שאת צריכה למצוא לעצמך מסגרת של טיפול פסיכולוגי כדי שתחזק אותך ותתן לך תמיכה בדרך שאת עוברת. ההחלטות שאת עומדת לקבל אינן קלות. את צודקת שמשהו באמון עם בעלך ניפגע וגם אם אתם מחליטים להישאר ביחד יש צורך בשיקום האמון ההדדי. חשוב מצד שני שלא תקבלי את החלטותיך מתוך עמדה של חולשה ואין ברירה, והטיפול הפסיכולוגי עשוי לעזור לך בהתמודדות הזו. חוץ מזה ישנם נושאים נוספים בהם תוכלי להיעזר, למשל, התחושות הגופניות בעת המגע עם בעלך ועוד. האם במקביל לטיפול בסרוקסט היית או את עדיין גם במסגרת של שיחות? לדעתי מסגרת כזו חיונית בתקופה הנוכחית. בברכה ד"ר אורן קפלן

אכן אני במצוקה, בקושי יכולה לתפקד, לא מרוכזת בעבודה. נגשתי לעובדת הסוציאלית באזור מגורי והתחלתי לנהל איתה שיחות. הפסיכולוגית שטיפלה בי לפני כשנה נמצאת רחוק ממקום מגורי ובמידה ואכן בעלי ואני נתגרש לא אעמוד במטלה הכספית של טיפול עם אותה פסיכולוגית. חוץ מזה לדברי בעלי ששוחח עם אותה פסיכולוגית לקראת סוף הטיפול לפני כשנה אומר שלדבריה בשיחתם אין סיכוי לנישואינו. מצד אחד אני מרגישה נבגדת ע"י אותה פסיכולוגית. מצד שני אני לוקחת את הנאמר בערבון מוגבל כיוון שהוא לא מוכן לומר לי באיזה הקשר נאמרו הדברים על ידה. בהמשך למה שכתבתי קודם הייתי מבקשת לדעת האם במידה והדברים יתחילו להסתדר בינינו האם לדעתך יש צורך בטיפול אצל סקסולוג. אני כל כך מבולבלת שבעצם אינני יודעת מהיכן להתחיל לטפל בעיניין ואם בכלל.

מאז כתבתי בפעם הראשונה עברו מספר שבועות. חלק מהימים טובים יותר וחלקם טובים פחות. התחלנו ללכת ליעוץ, מבחינתי אני משתפת פעולה ומורידה את כל ההגנות, אך הצד השני לא בדיוק משתף פעולה, כלומר לא מוריד הגנות וממשיך להעביר מסרים קפולים. אפילו היועצת אמרה לו כי למרות שהיא מאמינה למה שהוא אומר קשה לה עם העטיפות שלו. בפגישה האחרונה נאמרו על ידה דברים די קשים עבורו שגרמו לו להתפרצות. "בזוגיות אין לא יכול יש לא רוצה". כל זה בעקבות דבריו שניתן להתיחס לחלק ממגבלותיו כאל נכות. להגדרתו ישנם דברים שנאמרו בינו לבין "חברה טובה" שהוא לא זוכר בשל סערת הרגשות בה היה בזמן שניהל את אותן שיחות איתה. אתמול הסתבר לי, למרות שהוא אמר שלא היה לו קשר איתה בשבועות האחרונים, כי אכן היה ביניהם קשר והוא שיתף אותה בדברים שהיו בינינו. ה"חברה הטובה" "נידווה" לי מידע על דברים שהוא סיפר לה שאכן אני אמרתי. אז למי להאמין? ואיך להמשיך להאמין בו? אני עושה את כל המעמצים ובינתים נראה לי שהוא לא מוכן לקלף את קליפות הבצל בכדי להגיע ללב הבצל. מה עושים? איך ממשיכים?

שלום לך, אני מבין מה שאתה אומר. הבעיה שאני לא יכול להגיד לפסיכולוג שלי מה אני חושב על החופשות שלו. זה נראה לי לא בסדר. מי אני בכלל. מצד שני אני חושב שחבל שאין חוקים קבועים בנושא הזה כי זה היה הרבה יותר פשוט. ממה שאני מבין אין בטיפול שום דבר פשוט. אני מודה לך בכל מקרה על התיחסותך המהירה.

ד"ר אבני בחופשה עד ה12.8 לדעתי חלק גדול מהטיפול הוא התמודדות עם ה"כאן והעכשיו" כלומר שהתחושות שעולות בך בקשר לחופשה של המטפל מייצגות דפוסי התמודדות שלך עם כל בעיה בחיים. מה זאת אומרת "מי אני בכלל" אתה פאציינט שמשלם לו הרבה כסף! ומצד שני: גם אמא שלך אחרי שהיא שמה אותך פעם ראשונה בגן לבד הייתה צריכה ללכת לעבודה ואתה חשבת לעצמך "למה היא עושה ל י את זה. בהמון דברים בחיים אין חוקים ברורים למה חבר שלי לא הזהיר אותי מראש שהוא הולך לעזוב אותי אחרי שנה? מה שאתה צריך ללמוד מהחופשה של הפסיכולוג הוא את ההתמודדות שלך את הקשיים שלך, אפילו לרשום אותם וכשהפסיכולוג חוזר לדון איתו בקשיים שחווית בעקבות עזיבתו. דיון זה יכול לשמש אינדיקטור להתמודדות עם מצבים אחרים בחיים שאינם ברורים וחדים וכן עם מצבים של עזיבה

תודה אורה. אני אקח את עצתך ונראה הלאה...

בגדול את צודקת אבל בקטן... זה ממש לא מעניין שהמטפל שלי צריך לנסוע... וממש לא בא לי להתמודד עם ההשלכות של זה !!! אני רוצה שהוא יהיה תמיד..בכל זמן שאצטרך... מה לעשות ? ככה בא לי !!!

אין לי אנרגיות להלחם בזה לבד אני רק הולכת ודועכת אני לא אמות אבל אני כבר חצי מתה בפנים בבקשה תנו לי שמות של מקומות או אנשים שיכולים לעזור

דפנה יקרה אני חושבת שהגעת למקום הנכון מהבחינה שיש פה רבים/ות שסובלים מהפרעות אכילה ומלווים אחד את השניה בדרך להחלמה. איזה הפראעה יש לך? אנורקסיה? איפה את גרה? ניסית כבר לטפל במסגרות כלשהן? תספרי קצת על עצמך ועל ההפרעה ויהיה כאן כבר מי שידע להמליץ לך לאן לפנות ודרך אגב, את לא צריכה להלחם בזה לבד, יש מספיק אנשים שיעזרו לך. יש מספיק אנשים כאן ובחוץ שעברו את מה שאת עוברת וישאילו לך את האנרגיות שלהם עד שיהיו לך משלך. אז קדימה!

היי דפנה, את לא צריכה להתמודד לבד. זה קשה מדי, מכאיב מדי, מייאש. נכון שעיקר המאבק יהיה שלך, אבל אנחנו כאן נשמח ללוות אותך, לתמוך בך, להיות שם בשבילך ולעודד כשנעשה קשה מדיי, ולשמוח איתך בהצלחות הקטנות שבדרך. אני מצטרפת לדבריה של אורה, ורוצה רק להוסיף שיש מקומות רבים לטיפול בהפרעות אכילה, גם לאנשים הסובלים מהן שנים רבות. ישנו "שחף" בנען, ישנו "נופית" בהוד השרון, יש עוד משהו בגבעת חביבה- שכרגע איני זוכרת את שמו אך ניתן לברר... ויש עוד רבים וטובים. דפנה, אני בעצמי מחלימה מהפרעת אכילה, ואשמח לעזור לך ככל שאוכל. אני מקווה שתוסיפי לכתוב כאן, לשתף אותנו, לשאוב כוחות להמשיך הלאה. אני כאן להקשיב, וכמוני עוד אנשים רבים ונפלאים בפורום. שיהיה קל, או לפחות... פחות קשה. דפני

הי דפנה, מה שאורה כתבה זה מאוד נכון. תנסי לתת יותר פרטים כדי שיהיה רלוונטי מה שיכתבו לך כאן. זה לא פלא שאת מרגישה מתה מבפנים. המחלה הזו הורגת בשיטתיות כל דבר חי. אולי בגלל זה הרבה בוחרים בה. את חייבת להחליט עבור עצמך שאת רוצה באמת לחיות אבל לא ככה עם המחלה הזו. אותי מעניין למשל לדעת אם הו זמנים שהיית ללא המחלה ואיך הרגשת בהם. באופן אישי אני מתגעגעת לתקופה אפילו אם היא הייתה קצרה שבה הייתי ללא המחלה ואפילו לא חשבתי עליה. לכן אני מנסה למצוא שוב כוחות מחדש כדי להיאבק בה. כדי שהיא שוב לא תהרוג את כל מה שהצלחתי להחיות מחדש בתוכי. אל תוותרי לעצמך. במוקדם או במאוחר את תבקשי להילחם בה כי היא תמוטט אותך. עדיף להתחיל כבר עכשיו לפני שהמצב מגיע למימדים קשים שכבר לא רואים דבר מלבד המחלה. טוב שאת מתחילה לפתוח את העיניים על אף שאת מרגישה שאת מתה. משהו מבפנים אולי מת לך אבל גם משהו מתחנן לצאת החוצה ולחיות. אני מקווה שהחלק שבך שרוצה לחיות בסוף ינצח. תכתבי עוד...מחכים לך. להתראות בינתיים. ק.

אני מצטרפת לשאלותיה של אורה ולעצותיהן של האחרות... אבל אפשר לשאול לגילך? או שאלה אחרת: האם את ברשות הורייך או בגיל כזה שאת כבר ברשות עצמך?

דפנה, אני מסכימה עם אחרות וזה טוב שאת פה. ניסית את המרכז להפרעות אכילה בתל-השומר? עדי

דפנה שלום רב, כתבי לי אימייל, ואנסה לעזור. [email protected] בברכה, טלי פרידמן

תודה על היחס ניסיתי היום לשלוח לך דואל לפי הכתובת שמסר לי והוא מודיע לי שהכתובת האלקטרונית שהקלדתי לא נכונה בדקתי השוותי זה בדיוק כמו שכתבתי לי:[email protected] אז יש לך רעיון מה לעשות כי אני ממש זקוקה לעזרתך. תודה יובל.

יןבל, עד כה לא נתקלתי בבעיות בדוא"ל, אולם תמיד את יכולה להתקשר אלי. מס' הנייד שלי מפורסם בכרטיסי האישי, תקליקי על שמי המוכחל. בברכה, טלי פרידמן

זה לא מתאים לי, כותרת קיטשית כזו.. פשוט התעוררתי מוקדם הבוקר באופן נדיר, אז רציתי לאחל לכל אנשי הפורום בוקר טוב ויום נעים! נועה.

היי נועה, לא הצלחנו לדבר בסוף. מה יהיה? או שאני לא נמצאת, או שאת נעלמת... אני מקווה שאת בסדר. ממה שאני מספיקה לקרוא, נדמה לי שהמצב השתפר קצת לאחרונה, לא? אני כאן, לסירוגין, עד הצהריים. אם בא לך, כתבי לי, אני אשמח... דפני

הי דפני, אני מרגישה יותר טוב בימים האחרונים, כן. זה לא שאני כל הזמן מרגישה טוב, פשוט אני מרגישה קצת יותר חזקה ובטוחה עם עצמי, קצת יותר שלמה. מה שהכי מטריד אותי כרגע הוא שבשבועות האחרונים יש לי דחף עצום לספר על כל מה שעבר עלי השנה (החרדות) לכל העולם, ובעיקר לאנשים שאני בקושי מכירה. אני סיפרתי על הכל, כולל על הכדורים, לדי הרבה אנשים לא ממש קרובים אלי, בעבודה וכו'. לפעמים התגובות לא מתאימות וזה אכן פוגע, אבל האמת היא שזה לא שובר אותי. הבעיה היא שיש כמה אנשים (אח שלי וידיד של חברה שלי שדיברתי איתו אתמול בערב) שהזהירו אותי שזה לא טוב, שאני יותר מדי שקועה בעיסוק אובססיבי בחרדות, ושעדיף לספר לכמה שפחות אנשים כי זה מרתיע ומיותר, ויפגע בי בסוף. הדברים האלה מאוד הבהילו אותי, כי אני בעצמי כל הזמן נלחמת בצורך שלי לספר, אבל פשוט יש לי צורך כזה, מה לעשות? וחוץ מזה - בקושי עברו חודשיים מאז שמצבי התייצב, וזה זה כן נראה לי די טבעי. כאמור, גם הפסיכולוגית שלי נסעה לחו"ל לשבועיים, מה שתורם לעניין. מה את אומרת? ומה איתך?

איך אפשר בדרך היתולית להוציא לילד פחד מנסיעות בשעת חשכה הפחד נוצר כנראה בעקבות תאונה קטנה שעברנו..

שלום לך, אני מניחה שצריך לעשות זאת בזהירות ובהדרגה בעיקר אם מדובר בילד קטן שחווה טרואמה כלשהיא בשעת נסיעה. אולי כדאי להפוך כל נסיעה קטנה למשהו חוויתי עבורו כמו למשל בא לו לאכול פיצה אז נוסעים יחד ל"פיצה האט" או משהו כזה. אולי גם כדאי לצרף פריט כלשהו שעימו הוא מרגיש בטוח. חשוב לבדוק איך הוא מגיב לנסיעה ועד כמה הוא מתנגד לכך ובהדרגה להתקדם עם הדברים.

שרון שלום בן כמה הילד? תוכלי להוסיף כמה מילים על התאונה שעברתם? האם גם בני משפחה אחרים הגיבו בדרך נפשית לתאונה? לא תמיד דוקא הדרך ההיתולית זו הדרך להתמודדות עם קושי. יתכן שדווקא התייחסות רצינית וישירה יכולה להיות יעילה יותר. צריך לבחון לעומק את המצב ולהחליט. בברכה ד"ר אורן קפלן

הילד בן 5.5 ... אביו ואמו היו איתו בזמן האירוע... למעשה לא קרה נזק גופני לאף אחד מאיתנו,וגם לא לאף צד שלישי , אלא לרכב בלבד.... איך ניתן לדעת מה הדרך הטובה ביותר ונכונה להתמודד עם פחד זה... לנו , גם היה קצת קשה אבל די הטמענו את זה וניסינו לא להראות שום דבר כלפי חוץ כדי לא להלחיץ אותו...

אולי את ערה במקרה? עוד 11 שעות למנייאק. אני בקושי יכולה לעמוד במתח אז תכף בטח אלך לישון. אוהבת ומצפה

גם אני לא יכולה לישון, התרגשות... אולי את עדיין כאן? אשמח לדבר קצת. אוהבת, דפני

אני מניחה שהלכת לישון קצת, גם אני פורשת עכשיו. לא נותר עוד הרבה... קצת יותר מעשר שעות... אוהבת ומחכה, דפני.

הייתי זקוקה להמון אומץ כדי להעלות על הכתב את מה שבליבי וזה קצת ארוך: אני נשואה + 2 (3 שנים, 4 חודש) לי ולבעלי יש הכל(דירה + משכנתא, דברי חשמל חדשים) וזאת בזכות עצמנו. לאחרונה נסענו לחו"ל לתקופה ארוכה מהעבודה שלו. השאתי בישראל המון חברים טובים והפרידה מהמשפחה היתה קשה. שמרתי על קשר טלפוני למרות ההון שהם לוקחים פה. בני נולד ובשל אילוצים משפחתיים הגעתי לארץ לעשות ברית. כבר המייל שהודעתי על התאריך התחילו להשמע טענות ומענות שזה יום לא נוח (אמצע השבוע) פקקים וכו' וכו' וכל אלה מהחברים הכי טובים שלנו. זוג אחד הגענו שהיינו בשביעי לחתונה שלהם באופן מיוחד הגיע בסוף האירוע שהיינו בדלת, ולעוד זוג שלא הספקנו הבאתי מתנה יפה (כספית) + בבי דול לאישה (עד היום לא שמעתי מהם מזל טוב !!!). זוג שלישי זה הפקקים ועבודה הזוג הרביעי - שוטרים דפקו להם בדלת ועצרו את הבעל בגלל איזה קנס... ממש היה עצוב לי, לקחתי נורא ללב ולא יכולתי להתמודד ולכן ברחתי מטלפונים, אמא אמרה לבנות שזה לא יפה שאפילו לא התקשרו אחרי הברית לשאול מה קורה עם הילד. חזרתי לפה לא שלחתי מיילים עד שהדיע היום הולדת לביתי וקיבלתי מהזוג (של הפקקים) מייל של יום הולדת ובו כותבו כולם ! שלחתי חזרה עם תודה מנומסת + הערה שמי שכתב הוא זה שצריך לחתום ולא כולם.. עם אותה בחורה אני כותבת מידי פעם, היא בהריון עכשיו ואני נורה שמחה כי היה לה הפלה לפני, אומנם עוד מעט תלד עד שסיפרה. לגבי זאת (השוטר) היא כלל לא שומרת על קשר, שינתה את שמה, לא מספרים למה... בקיצור אני עוד מקבלת מייל מהבחורה שכותבת לי ושואלת אותי למה ניתקתי קשר ! יש לציין שלעולם לא אמרתי שאני כועסת עליהם, הכל נשאר בפנים והבלגתי תוך כדי תירוף שאין לי זמן לפגוש אותם שהייתי בישראל בגלל חג הפסח שהיה וגל בגלל שהיה לי תינוק ! כל פעם שמגיע מייל אני מרגישה צביטה בלב, אני מרגישה ששוב חברות בגדו בי, יש לציין שיש זוג שלא קשור לכל האלה שסיפרתי שהבן שלהן היה עם ביתי בגן ואנחנו שומרים על קשר מקסים ביותר ואני כבר מכחה ליום שנחזור (עוד איזה 3 שנים). אני לא יודעת כבר מה לכתוב שהיא שואלת אותי, לגבי חלק מהאנשים פתחתי את הפה וכתבתי על ההתנהגות המביזה שלהם ! אני כועסת לפעמים על בעלי שמעביר אותה הלאה ואם יצא לו לדבר איתם אז זה בסדר (מאף אחד לא קיבלנו שום מתנה ולא משנה איזה !!!) הקיצור עצוב לי מאוד, אני לבד ואין לי עם מי לחלוק את הסיפור הזה. אני יודעת שאני צריכה להמשיך הלאה אבל אני חייבת איזו דרך שתסביר למה אני מתנהגת ככה והכי זה פוגע בי ובבעלי ואנחנו מיילים רחוקים מהם.... תודה !

שלום רב, עניין חברות יכול להיות פאן, וככה צריך לראות את רוב האינטראקציות, אבל, לפעמים, אפשר להסתייע במה שקורה בזירה החברתית שלך כדי לאבחן את עצמך: את אישיותך, את יכולתך ליזום או ליצור מצבים, את רגישותך לקשיי האחרים אתך, וכו' וכו'. במקרה שלך, נראה כי "לא התלהבו" במיוחד מכם. אפשר להעלב, אפשר לנתק מגע, אבל אפשר גם לתהות: למה? מה חלקי/חלקנו (כצמד) במה שקורה לנו (האם זה הפקקים, או חוסר ההתלהבות מאיתנו? שיחה כזו בין שניכם, ואחר כך עם חבר או שניים, יכולה ליצור תפנית. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אנחנו חברים שלהם כבר יותר מ - 10 שנים !! מה השתנה, בגלל הנסיעה ??? אין יותר ממני בתור בן אדם לתת, לאיכפתיות שלי, יש חברים שאומרים שאני כמו אחןת גדולה ודואגת.. יש משהו שאני כנראה לא רואה ואולי זה קנאה מוסתרת ?

אני לא יודעת אם יהיה לי חשק לסדר את הבית, לדאוג לקנות לפי רשימה (ולא קניות אמפולסיביות), לשמוח.... לפעמים אני קמה בבוקר, הכל בסדר, ופתאום באמצע הנהיגה או בתור או סתם כמו משהו שנופל מהשמיים - אני מתחילה לחשוב מחשבות שחורות. זה משגע אותי! עשיתי מנוי לבריכה, ואני משתדלת ללכת. טוב - רע - אני לא מזהה את עצמי יותר. הכאב - כואב מבפנים. בא לי לצעוק - הילד צריך אבא, אני צריכה בעל. אבל אני צריכה לשקר לעצמי - לא נורא, אני מסתדרת לבד....

כבר דאגתי לך... את כותבת כביכות מאד עצוב עצוב אבל למעשה ניראה שאת עושה המון טוב עבור עצמך שזה דבר מצויין. אני מפהקת בהיסטריה אז לא אמשיך מכאן אבל המון כח

אני קוראת את התיאור שלך ומרגישה כאילו אני כתבתי את זה , גם אני עשיתי מנוי לבריכה ואני יושבת שם ומביטה באנשים מחיכים ושוחים וחושבת לעצמי מאיפה יש להם את הכח הזה לחייך איך הם מאושרים ונדמה לי שכבר שכחתי מהו אושר למרות שיש לי את כל הסיבות שבעולם להיות מאושרת בעל נפלא ותינוקת מקסימה שכל כך זקוקים לאמא שהיתה פעם מאושרת ןאנרגטית גם אני מחפשת תשובות, צרי קשר.

שלום רב, בדידות ותחושת ריקנות היא דבר קשה, שאכן משתלט מדי פעם על הבןאדם. אחת הדרכים הטובות למנוע זאת, היא הצמדות לפעילויות שגרתיות, בדיוק כמו שעשית: קניות, בריכה, וכו'. פשוט להצמד לזה, ולא לוותר! זו עיצה אחת. השניה קשורה למצבך האיש-זוגי: צריך לצאת, ואפילו מדובר במפגשים שנתפשים מלכתחילה לא ענייניים. קחי בחשבון שפרט לסינדרלה, הנסיך לא דופק בדלת לאף אחד מאיתנו... דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

הנה אני דופקת בדלת

אני אולי לעזור לך אני ליהיות אבא ובעל טוף מואוד

אני כל כך מיואשת מעצמי. הרי קיוויתי שאגיע הביתה ואולי אהיה שלווה יותר, נינוחה יותר, לא אפנה למזון, לא אוכל באובססיה, ועוד לא נכנסתי הביתה ואני כבר מדמיינת לעצמי את החיפוש אחר המזון. סיר מלא ספגטי, שניצלים של הילדים, חגיגה. לא חכיתי למזוג לעצמי אפילו לצלחת. פשוט אכלתי באובססיה מהסיר, מקערת השניצלים אל תוך פי וכמובן, הדיאט קולה שעוזרת לי כל כך להקיא. אני מכורה איזה יאוש, עמוק, שחור, ואני אחרי פגישה ראשונה עם הפסיכו'. מה לעשות?????????? עצוב לי מעצמי , שחור לי אני מיואשת מעצמי רחלי

היי רחלי, פספסתי אותך בכמה דקות, כי הרגע כתבתי לך משהו למטה. כשכתבתי זו הייתה אזהרה "תיאורטית", כדי לנסות להקל על המכה אם תבוא... והנה זה הופך רלוונטי. רחלי, ההקאות לא יפסיקו מיד, איש אינו מצפה לכך! את משתמשת בהרגל הזה שנים, זה הפך לטבע שני... אי אפשר לצפות להיפטר מהרגל מושרש כל כך בן לילה!! תני לזה קצת זמן... ומה המצב כעת? המצב הוא שעברת פגישה ראשונה , שהיא לרוב פגישת היכרות בלבד. נפגשת עם המטפלת, סיפרת קצת על הקשיים. דבר עדיין לא השתנה, שום נושא משמעותי עוד לא נותח ונבדק לעומק... אבל את כבר מצפה להשאיר את הבולימיה מאחורייך. עכשיו, כשופטת מהצד, מה דעתך: האם זה נשמע לך סביר?? רחלי, אמנם קשה לחשוב שהסימפטום המוכר והמייאש הזה מגיע שוב, מיד אחרי שעה טיפולית - כאילו לא עשינו כלום... זה מתסכל, וזה עלול לייאש. אבל זו אינה דרך טובה להסתכל על המצב. התחלת היום מסע ארוך, שידעת שיהיה קשה וממושך. פסעת את הצעד הראשון, וכבר את מביטה אל האופק ונאנחת עד כמה הוא רחוק, וכבר את בטוחה שנכשלת, שאיכזבת, שאת לא מסוגלת... והרי בשלב הזה, היחידה שציפתה מעצמה להותיר את המחלה מאחוריה היא את!! לא נכשלת. לא איכזבת. עשית צעד. מחר תעשי עוד צעד. מחרתיים עוד אחד... ועם הזמן, תוכלי לכת מהר יותר. עם הזמן, תוכלי לחוש את האדמה תחת רגלייך, אולי אף להנות מחלקים מסויימים של המסע... ובסופו של דבר, תהיי מסוגלת לוותר על המחלה, מתוך עמדת כוח, מתוך רצון, מהבנה שהיא אינה תורמת לך עוד. שום דבר לא אבוד. שום דבר לא סגור. רק החזיקי מעמד... דפני.

שלום רחלי. הייתי שם. לא הקאתי, אבל היו לי הרבה בולמוסים דבר שגרם לי לשנוא את עצמי. עם טיפול טוב - אפשר לשים אותם מאחור. אני יודעת שזה קשה לחכות, אבל כדאי. הדרך ארוכה אבל התחלת אותה. את תהיי בסדר - כי את רוצה בכך, ויש לך תמיכה. במשך הזמן תשאירי את המלחמה מאחורייך. כל טוב האלמונית

רחלי יקרה, חשבתי שזה עלול לקרות, ובגלל זה כתבתי את מה שכתבתי לך למטה, ועכשיו אני רואה גם את הייאוש, ויותר מרואה מרגישה אותו על בשרי. כשאני התחלתי לנסות להתמודד, הייתה פעם אחת שהגעתי לפגישת חרום אצל המטפלת שלי בהתקפת חרדה, בוכה בהיסטריה, ומתחננת לפניה שתעזוב אותי ושתתן לי ללכת ושהיאוש השתלט עלי ואין לי תקוה. וגם בנוסף אמרתי לה שכל מה שאני יכולה לחשוב עליו במהלך הפגישה, זה איזה סופר עוד פתוח, כי זה היה בלילה, כדי שאני אוכל כבר ללכת ממנה, ולקנות את המצרכים ל"חגיגה" שאחרי, וגם כמובן להקיא אותם. אז זה קרה גם לי, גם אחרי פגישות, וגם תוך כדי פגישות, שהצורך לבלוס ולהקיא צץ לו גם תוך כדי הטיפול. אבל זאת ההתחלה, ככה מנסים, באמת אי אפשר עוד בלי, כי עוד לא מצאת לך דרכי התמודדות תחליפיים. הבולמיה משרתת לך צורך מסוים, כמו אולי אם קראתי נכון את ההודעות שלך, חוסר היכולת שלך להתמודד עם אמא שלך, ובטח יש עוד דברים, ועד שלא תמצאי לה תחליף, עד שלא תרכשי לה דרכי התמודדות אחרות, כמו לדבר על הדברים, לכתוב עליהם, לצייר אותם או כל דבר אחר שמתאים לך, היא לא תלך. הבולמיה מקיאה החוצה את מה שאת לא יכולה לספוג ולהביע כרגע, אבל עם הזמן והטיפול תלמדי דרכים אחרות, תוכלי לדבר על הדברים, תוכלי לספוג, ותוכלי להוציא בלי לאכול ולהקיא. תני לזה זמן, יש תקוה, אני הצלחתי, וגם את יכולה, רק לא לוותר ולא להרים ידיים ולא להיכנע לייאוש. תהיי חזקה, לפחות בהתחלה, במובן הזה, שתמשיכי בטיפול, למרות הייאוש ולמרות שהתקפי הבולמוס וההקאה נמשכים, ותני להם לחיות לזמן מה ביחד, ואז תוכלי לנסות, ואז התכיפות של הבולמוסים תרד בהדרגה. גם עבר עלייך יום קשה, הפגישה הראשונה היא לא קלה, ועוד חשיפת כל הדברים הקשים והסודות הללו בפעם הראשונה, לא פלא שהקאת. רגשות כאלה קשים, ואת עוד לא למדת לעבד ולספוג אותם, אז הקאת אותם, אבל עוד תלמדי. בהצלחה, ולא לוותר, ולכתוב על הדברים, ולדבר על הדברים, בטיפול, בפורום, במחברת, בכל מקום שרק אפשר, כי זה מנקה ומשחרר קצת ומוריד את הצורך. שלך אביב.

לאביב אני ממש מרגישה את ההזדהות שלך איתי - את נוגעת בנקודות הכי עמוקות והכי רגישות אצלי את מתארת שהצורך לאכול באובססיה צץ - נכון ללא שעה קבועה, ללא זמן נתון מראש, לא ידוע כמה מזון יאכל, לא ידוע כמה הקאות תהיינה. הרי לא מדובר בהקאה אחת - הרי מדובר בלהקיא את כל הגועל - את השחור, את הרקוב מכל היום, מהעצבנות, מהבדידות, מהרוגז, מהכעס מכל אלה. ואולי אלה מושגים פסיכולוגיים אבל עמוק עמוק - העצבות והלבד. גם אצלי צץ השדון (כמו שדפני קוראת לו) וכמעט התפתיתי לאכול בבולמוס ואח"כ להקיא בשעת העבודה - המזל (ואולי לא) היה שאין כל כך פרטיות במקום העבודה, כך שלא יכולתי ללכת להקיא וויתרתי לאחר התלבטויות בלית-ברירה. אני כל כך עייפה, לא הצלחתי להרדם אתמול בלילה מרוב מתח. והנה היום עבר לו ומרגישה ריקנות משהו - הציפיה, העשיה, הלא סיום (שהרי זו רק ההתחלה) ולא האכזבה מהטיפול ועכשיו גם לא האכזבה מעצמי, רק הרצון להעלם - לישון ולא לקום לזמן מה. אולי באמת לנוח ולעשות סדר בדברים לכשאתעורר. אז אני אומרת לילה טוב, חלומות פז והרבה שלווה. רחלי

שלום האם תוכלו להמליץ לי על ספרים המדברים על התמודדות עם שכול. האם אתם חושבים שמישהו שחווה מוות של אדם צעיר ואהוב תמיד זקוק לטיפול? תודה מראש

שלום ל- X . קיימת סיפרות ענפה על שכול. אחד מהספרים שכרגע אני זוכרת הינו סיפרה של ד"ר נירה כפיר- כמו מעגלים במים. זהו ספר שכתוב ברגישות רבה ומתאר את שלבי האבל ואף מתאר מקרים של אנשים שחוו אובדן והתמודדותם. לגבי החלק השני של שאלתך- אובדן של אדם קרוב ואהוב קשה תמיד. האבל משנה גוונים לאורך זמן. הגעגועים נשארים. טיפול עשוי לעזור לעבד, להכיל ולתמוך באדם האבל. הוא חיוני במקרים בהם התיפקוד התקין נפגע לאורך זמן. אולי את יכולה לנצל את הפורום הזה- לספר את הסיפור ולקבל תמיכה מן האנשים הנפלאים פה. שווה לנסות ולא להשאר לבד עם הכאב, הגעגועים, הכעס וכל התחושות הנלוות לאובדן של מישהו חשוב ואהוב. מה דעתך? מקווה שקצת עזרתי. בברכה. רוית.

אימי נפטרה לפני 8 חודשים ומאז חיפשתי המון ספרות בנושא שכול וקראתי המון. אני יכולה להמליץ על מספר ספרים נהדרים. אם מדובר במוות של אם אז יש את הספר "בנות ללא אם" של הופ אדלמן. ספר מדהים. הטוב ביותר שקראתי. אם מדובר על שכול באופן כללי אז יש מספר ספרים טובים ביניהם: "אובדן" - תמר גרנות "כמו מעגלים במים" - נירה כפיר "לאחות את השבר" - ג'יימס ואן פרוג מקווה שעזרתי. לגבי נושא הטיפול אני חושבת שזה תלוי בהרגשתו של האדם. אני הרגשתי שאני נשברת לחלוטין לאחר מות אימי ופניתי לטיפול. זה משהו כל כך אישי שאי אפשר להתייעץ בו עם אחרים. רק הלב יכול לומר לך מה לעשות אבל אני חושבת שטיפול יכול רק להועיל בכל מקרה ולא יכול להזיק אז למה לא לנסות?

היי ושלום רב , (חשיפה ) מתוך אלף הבעיות שאני נאלצת להיתמודד לבדי יום יום , חלקן בהצלחה חלקן פחות ,(אין פיתרונות של זבנג וגמרנו ) ישנה בעיה שדחקתי אותה עמוק בפנים ,למרות שהיא חשובה מאד , והיא בעית האוכל רציתי לחשוף ,ולשתף אתכם בה ,כי לכם יש ניסיון יותר , בעיותי האחרות הן כה רבות ,שהיריעה קטנה מלהכיל ,טראומה קשיים בקשרים ועוד . בעיות החרדה והסדר בבילגון של החיים אני מטפלת עם המטפלת שלי בבעיות בריאותיות עםכל מיני רופאים . . אתן כותבות על מצבכן הבולמי ,, ואני קוראת כבר המון זמן ולא מקשרת שיש גם לי סימפומים כאלה . רק שעכשיו אני קולטת ... עד לפני תקופת מה היתי מקיאה , כל ארוחה לאחר שהכנתי אותה, ושרציתי בה מאד .אוכלת בתאבון , מיצטערת עליה המון ומקיאה הכל .ונישבעת שבפעם הבאה זה לא יקרה .. זה נימשך כשנה . עד שלפני חודשים גילו לי את מחלת הלופוס ,שזה צרה צרורה .וכך אינני יכולה יותרלהקיא יותר אפילו שאני רוצה ,מאד , כי הרקמות שנימצאות בצואר שלי מכאיבות תמיד ואין לי יכולת להקיא , הבעיה היא שאני מכניסה אוכל בלי הכרה ,מרגישה רע משמינה , ונימצאת בדיכאון תמידי בגלל זה . וכל מה שכתבתי לא יכולתי לספר לאף אחד עד כה .כי אני לא רוצה להפסיק לאכול . האם אז היתה לי ש"שליטה על הגוף "בעזרת ההקאות .ועכשיו אין לי שליטה . אז אני גורמת נזק לגוף בכונה .? הפיתרון כמובן הוא ,,,,לפנק ולאהוב את הגוף ללטף .מסג'ים אוכל וכו אבל למה אני לא יכולה להפסיק . תודה . דיאן.

דיאן, צר לי על גילוי המחלה. זו אינה מחלה פשוטה, אך ניתן ללמוד לחיות איתה, חיים מלאים, תחת מגבלות מסויימות. שנית, ה"גילוי" שלך שבעצם גם לך היתה ועדיין קיימת סוג של הפרעת אכילה, כעס על הגוף, הוא משמעותי. את מספרת שאת בתהליך של טיפול, ולכן ייתכן והגילוי שלך נובע גם מהיכולת שלך להסתכל בצורה מפוכחת ועירנית יותר על מה שקורה ועל מה שקרה. אני חושבת שיהיה חשוב לתהליך הטיפולי שאת עוברת, שתספרי למטפלת על הגילוי שלך, ועל כל מה שמתרחש איתך. ללא ספק יש צורך לתת את הדעת בעניים זה, גם לאור המתרחש היום. חזקי ואמצי! טלי פרידמן

תודה טלי יקרה .

היי, השיחה נותקה מכיוון שנגמרה הסוללה... שמחתי לשמוע אותך.... ואכן כייף לחזור עכשיו הבייתה...אל השקט... אז ביינתיים להתראות...אחזור לכאן מאוחר יותר.

חזרתי אפילו אחרייך בוקר מצויין שיהיה לך נשתמע

לחברי הפורום... הייתי פה כבר פעם התייעצתי הצצתי בסיפורם של אחרים הגבתי לאחרים. נפלתי לדיכאון. לפני כשנה הדיכאון השתלט על חיי ולא יכולתיי להמשיך לתפקד בחיי עזבתי את העבודה ומאז אני לא עובדת עוד מעט כבר שנה. הגוף שלי בגד בי והחלו תופעות של שילשולים כאבי ראש ועוד. היום חצי שנה לאחר שיחות אפשר לומר שתופעות הפיזיות חלפו ולרגעים נדמה שאני חוזרת לעצמי אבל שוב יש מעידה שוב יש תחושה שזה לא הולך שוב הריקנות משתלטת , שעות ללא עשיה שעות של לבד, תחושה של אין מוצא. אני כבר לא ילדה בת 32 שנדמה שעשתה לא מעט בחייה עד כה אך עתה מרגישה שאין בי עוד כוחות ושהיכולות שהיו לי או שחשבתי שיש לי אותם כבר אינם. אני נמצאת בטיפול ומרגישה שרק הצלחתי להרים את הראש אבל לא יותר מזה וגם התחושה הזו נמצאת בסכנה כי יש ימים שאני שמחה או חושבת שאני שמחה ויש ימים שאולי בהם אני יותר כנה עם עצמי ומרשה לאמת להשתלט האמת לא טוב לי. במהלך הדיכאון הדבר היחיד שהצלחתי לעשות הוא להתחיל ללמוד תואר שני אבל זו הייתה מעין סירת הצלה מעין צורך במשמעות צורך להחזיק במשהו ועכשיו לא בא לא מצליחה ללמוד לא מצליחה להבהיר לעצמי אם באמת אני רוצה בלימודים אלו מבולבל לי הכל מבולבל לי. אני ממשיכה בטיפול עם המון סימני שאלה האם יש סיכוי האם המטפלת מסוגלת לעזור לי לעזור לעצמי. לא יודעת פשוט ראיתי תגובות בעלות ערך מחברים בפורום לפניות של אחרים אז חשבתי אולי ........ משהו נוסף לאחרונה מתוך שעמום מתוך צורך לקבל מידע לשמוע על מצוקות של אחרים אני כמעט כל יום בודקת מה חדש בפורום האם התמכרתי????

שלום לך זה שאת מנסה לקרוא פה על בעיותיהם של אחרים אולי נותן לך תחושה של:"צרת רבים חצי נחמה "אבל אין זה דבר שיביא את הפיתרון. השאלות הבסיסיות הן האם את נחושה בדעתךלעבור את הדיכאון הזה? מרבית בעיות הדיכאון ניפתרות למחצה המטופל מרים מעט את הראש ונופל שוב הבעייה האמיתית היא בראש שלנו אם נעבוד על הראש ועל כח רצון הדברים יפתרו אולי ביותר קלות ולמה רוב הבעיות תמונות בכח הרצון בכח ההתמדה בכח הרצינות .לכולנו תמונים כוחות אלו השאלה איך מנצלים אותם? האם בזמן? והאם משקיעים את כל המשאבים לעבור בעיה זו.מאחר וכאשר אדם שרוי בדיכאון מספיק מכשול אחד להפיל אותו אם כח הרצון לא עומד מקביל ואיתן אליו.אפילו תלתלה קטנה סערה בכוס תה עלולה לתלתל קשות את המטופל ולכן אני סובר שבטיפול יש הרבה תלוי בפסיכולוג אך הרבה תלוי במטופל אני סובר כמו הרבה אחרים שאחוזים גבוהים בתרופה הם הכוח הפסיכולוגי שבה כלומר ההבנה הישרה האומרת לנו שתרופה זו תוציא אותנו מהמקום הלא רצוי לוקח מקום ניכבד .כוחות פנימיים אני ממש רוצה שתביני שזה חשוב אני רוצה שתביני שהבעיה כרגע זו בעייה חולפת אני רוצה שלא תותרי על כלום לא על הלימודים שהתחלת ולא על כל דבר שמחזיק אותך בהרגשה טובה את צריכה להשקיע הרבה משאבים בכח רצון שלדעתי הדבר החשוב ביותר תכניסי לתת מודע שיש לך הרבה מאוד לתרום להשקיע להנות לחוות תני לעצמך דחיפת התחלה משהו שידחוף אותך לרצף פעילויות רצון בדרך החוצה מהדיכאון . תעשי רשימה של דברים שברצונך לעשות אולי יומית אולי שבועית ותבצעי את הכל תנסי לחזור לעבודה כל עבודה שתיתן לך סיפוק אפילו משרה חלקית ומאוד חשוב זה דבר שהייתי רוצה לכתוב לך אם את מעוניינת תכתבי תשובה למכתב שלי ואני אשמח להמשיךלעבוד איתך על לקחת דברים ביותר קלות ביותר רצון התמדה נחישות כח אהבה . אני מקווה שנתתי לך לטעום מעט מהתשובות שרציתי לתת לך זה שאת ניכנסת כל יום לאתר אין זה אומר שאת מכורה אמרתי בהתחלה "צרת רבים תצי נחמה" ולכן זו לא בעיה אבל גם לא פיתרון. מקווה שעזרתי במעט . שי

מבולבלת יקרה את יודעת מהו כאב הדיכאון ולצערי גם אני. אני מבין את תחושתך כי אני לפעמים- לעיתים קרובות מדי מרגיש כמוך. תחושת האין מוצא שולטת לעיתים במעין מעגל .אני חושב שמה שאת עושה כרגע זה בסדר את מרשה לעצמך להין מה קורה איתך כרגע ובזמן הזה . בין אם זה בימים שיש בהם עשייה ובין בימים שאת מרגישה מרוקנת ולא עושה דבר . אני לא מייעץ לך להפוך את אי העשייה להרגל משום שהיא יכולה להביא לעיתים להחרמת הדיכאון, אך אל תכעסי על עצמך אם את לא עושה דסר לעיתים . זה גם בריא . ההרגשה של להרים את הראש מוכרת לי ואני בטוח שלכל אחד שחווה מפלה נפשית . זה יעבור ולעיתים זה יגיע כמו בומרנג . מה שאת עושה לגבי התואר השני הוא דבר נכון . את מאמנת את עצמך ואת מוחך להתייחס לנגודות שחשובות ולמדר את האנרגיות שבך ואת הכחות שבך לנתיבים מועילים מפני שמחשבות לא מועילות מגיעות בעיקר ברגעים שהראש לא עסוק וטרוד . ברגע שאין משהו יציב בחיים אז האדם מתמוטט כשאין לו משהו לקום בשבילו בבוקר . תעשי עם עצמך משהו ואל תתני למחלה הזו לשלוט בך. תנסי לחזור לשוק העבודה ,לעיתים את תרגישי שזה יותר מדי אבל אני בטוח שאם תמצאי משהו שאת באמת אוהבת הדיכאון יפחתת ושמחת החיים והאמונה שלך שכן מגיע לך דברים טובים שיקרו לך בחיים תעלה . בהצלחה מבולבת יקרה ואם וכאשר תגלי את הדרך לאושר תחזרי וספרי לי עליה. דורון

היי תודה על תגובתך לגבי הלימודים החלטתי לתת לעצמי פסק זמן שהרי אני לא עובדת וכספי הולך ואוזל. לגבי עבודה הלוואי והמצב בשוק היה מאפשר לי לחפש מה שאני אוהבת, חוץ מזה בימים אלו אני ממש לא יודעת מה אני אוהבת. בנוסף מצב השוק מכריח אותי להתפשר אך גם לאחר ההחלטה שיש חובה להתפשר במצב הקיים אני לא מצליחה להניע את עצמי לעבודות שלא עסקתי בהם שנים כמו שירות לקוחות וכד'. לא יודעת ניגשת לראיונות מתלהבים ממני, יש שאומרים שאני אוור קולפיט= הנתונים שלי מעבר למה שהם מחפשים וכך שיגרה של ראיונות שאין לי צורך בהם שאני יודעת מראש שאני לא רוצה לעסוק בזה אבל מבינה שבמצבי הנפשי לא מסוגלת לעשות יותר ובכל זאת מתחילה ובורחת אחרי יום יומיים. כך הזוגיות אין לי כח לעצמי איך אמצא בתוכי כח לאחר. ובמעגל האימה של חוסר ביטחון אתה מוצא עצמך לבד בורח מהקיים הטוב לכאורה שהיה ונשאר בלי כלום בלי חברים שכבר לא מתאימים למצבי הנפשי בלי עבודה.. ובלי בן זוג האמת שנושא הבן זוג כבר הרבה זמן הוא לא היה בנמצא. בקיצור כשחרא לך חרא לך בכל הכיוונים נדב אני תקווה שאכן אמצע את הדרך אל האושר אבל יש לי תחושה שלי זה לא יקרה אז אל תחכה לתשובה בעיניין אורה תודה על תגובתך ובעיינן ההתמכרות לא נראת לי התשובה שלך כבת לאלכואליסט. שי תודה על תגובתך וההזדהותך ולכולכם אשמח לקבל תגובה

יכול להיות שכולנו כאן מכורים לפורום אז מה? מה רע בזה? אם זה עושה לנו טוב אז למה לא? חוץ מהפורום אני גם מכורה לקפה שותה כ 10 כוסות ביום. אני משתדלת לשתות גם מים כדי לשמור על הבריאות אבל התמכרויות לא בהכרח מזיקות התחלת את מכתבך במילים "נפלתי לדכאון" ואח"כ סיפרת שהתופעות הפיזיות מתחילות לעבור אולי את כבר מטפסת למעלה בלי להרגיש? אני חושבת שבמידת האפשר אכן עדיף למצוא עבודה במשרה חלקית משהו שקצת ימסגר את החיים זהו אני גמורה מעייפות ולא מרוכזת אולי אמשיך מחר

נועה היי. לונג טיים נו היר. מה שלומך? אני כאן בסביבה אם גם את,. אז בכייף.

הי ניר, סוף-סוף אנחנו נפגשים בזמן אמת. נו, אז מה שלומך? תספר לי.

קודם את

וגם כל מי שרוצה להביע דיעה - מוזמן. יש לי בעיה קטנה בקשר למישהי שאני מכירה. היא מישהי שעובדת איתי , ולאחרונה קצת התקרבנו כי אני מסיעה אותה מהעבודה הביתה וגם לוקחת אותה לפעמים בבוקר. אנחנו לא חברות בשעות שמעבר לעבודה. לאחרונה היא סיפרה לי (תוך כדי השיחה היומית שלנו על דיאטה) , שהיא אכלה ביום שבת המון , ואח"כ הלכה והקיאה הכל. ובהמשך השיחה הסתבר לי שהיא עושה זאת בכל פעם שהיא מרגישה שהיא הגזימה באכילה. ושזה כבר נמשך שנים. כלפי חוץ לא נראה עליה שום דבר. היא גם לא רזה , ובהחלט אפשר להגיד שהיא די מלאה ( לא אמרתי שמנה כי אני לא אוהבת את המילה הזאת בתור תיאור לבן אדם ). אח"כ היא סיפרה שלפעמים היא גם לוקחת משלשלים. אמרתי לה שלדעתי היא צריכה ללכת לטיפול כדי להפסיק את זה , אבל היא לא התייחסה לזה ברצינות , וגם לא חושבת שמה שהיא עושה זה איזשהיא בעיה . רציתי לדעת אם לדעתך עליי להמשיך ולשכנע אותה או להרפות? ומה בכלל לדעתך צריך לעשות בקשר אלייה. ואל תשכחי שאנחנו לא חברות טובות.... תודה מראש על זמנך שלך בילי

היי בילי, רק לידיעה רוב הבולמיות שומרות על משקל תקין, הן לא רזות מדי, ולפעמים גם קצת מעבר למשקל הנורמלי, בגלל הזלילות. בייחוד אצל חברה שלך שמקיאה רק לעיתים, רק אחרי ארוחות כבדות במיוחד, הגיוני מאוד שהמשקל אפילו שהיא קצת מלאה. לדעתי, יש בעיה, שילוב של הקאות ומשלשלים מצביע על משהו לא נורמטיבי, רוב האנשים הנורמליים לא משתמשים בשיטות הללו, לא אחרי ארוחות כבדות ולא בכלל. אבל נראה לי מההודעה שלך שאת לא ממש רוצה להיכנס לזה, שאתן לא ממש חברות, ואת אמרת את דעתך, והיא לא קיבלה, ובזה נסגר הענין. אם אתן לא ממש חברות, יהיה לך קשה לגעת בנקודה הזאת שוב, אלא אם כן היא תעלה מיוזמתה שוב באיזו שיחה אקראית. אני חושבת שעדיף לך לא ללחוץ עליה, וזה נשמע לי מזה שאת לא ממש רוצה, ולא ממש מרגישה קרובה. אמרת את דעתך, אם הענין יעלה שוב באופן מקרי, תגידי שוב. אם תרגישי חזקה מספיק ושאת רוצה תעשי את זה, אבל אל תעשי את זה רק כי את מרגישה שאת חייבת לנסות לעזור, כי לחץ שכזה לא יועיל. לא בעיני בכל אופן. שלך אביב.

תודה. חשבתי לא ללחוץ עליה , בגלל שאנחנו לא קרובות , ואני לא הייתי רוצה למשל שהיא תלחץ עליי בעניין החרדות שהיו לי (שמת לב שהשתמשתי בזמן עבר??) ככה שלא רציתי לעזור בכל מחיר, אלא רציתי לדעת אם ההתעלמות שלי מזה אולי יכולה לגרום למצב להתדרדר. שוב תודה בילי

שלום רב, אני בשבוע ה-11 להריוני. זהו הריוני הראשון. בכל פעם שאני הולכת לשירותים אני בודקת שאין לי כתם של דם. אני כל הזמן בוחנת את כאבי הבטן שלי. אני כל הזמן חושבת על ח"ס הפלה. אציין כי זהו הריון רצוי ומתוכנן. בנוסף התופעות של הקאות וכן חולשה לא פסחו עליי אלא נמצאות ואף ביתר שאת. האם זה נורמלי לחשוב כל הזמן שאולי אני אפיל????? תודה אלמונית.

אלמונית שלום בטח לא היית פה אתמול... ד"ר אבני הודיע שהוא יוצא לחופשה עד 12 באוגוסט , ככה שאל תצפי לתשובה ממנו אבל אני יכולה לתרום לך מניסיוני - גם אני מאוד חששתי מהפלה לאורך כל ההריון , וניסיתי להמנע מדברים שיכולים לגרום להפלה. לדעתי זה מצב די נורמלי, במיוחד כשזה הריון ראשון. אבל.... אם המחשבות האלה והפחדים משבשים לך את המהלך התקין של החיים , ופוגמים לך באיכות החיים אליה היית רגילה עד עכשיו (ואני לא מדברת על הקאות , כי יש כאלה שמקיאות גם לאורך כל ההריון ) , אז אולי כדאי שתדברי עם מישהו מקצועי על זה. לטובתך ולטובת זה או זאת שבבטן. ( שהרי ידוע שעוברים מושפעים ממה שעובר על אימם ). שיהיה לך קל בהמשך ההריון , ותנצלי את הטוב שבלהיות בהריון. אני זוכרת את תקופת הריון שלי כאחת התקופות הטובות בחיים שלי. וכמובן , שבבוא העת - שתהיה גם לידה קלה. אם יש לך שאלות בנושא הריון או לידה אני אשמח לענות לך ( תמיד יש שאלות , וזכור לי שתמיד חיפשתי את קירבתה של מישהי בהריון או מישהי שילדה לאחרונה כדי לשאול שאלות ולהסיר כל מיני דאגות מליבי. שלך בילי

לאלמונית שלום רב. ד"ר אבני הודיע באמת על יציאתו לחופשה. לגבי שאלתך- הריון עשוי לעורר חרדות שונות ומשונות. האחריות על חיים של מישהו נוסף לעצמך אינה פשוטה ובמיוחד בהריון ראשון מתעוררים פחדים לחיי העובר. טוב שיש 9 ירחי לידה בכדי לעבור שלבים שונים בהתקשרות אל העובר ולאחר הלידה אל הפעוט. עצתה של בילי טובה ואמיתית בעיני. אם את חשה שהדאגה קשה לך מידי ואינה מאפשרת לך להנות מן ההריון- אולי שווה לפנות לאיש מקצוע שיכיל, ירגיע וילווה אותך במהלך ההריון. את מוזמנת לשאול שאלות נוספות שמטרידות אותך. בהצלחה. רוית.

"פלוגת הצער היום בלילה ניצחה את פלוגת השמחה חיילי הדמעות ירו צרור של בדידות על תותחי האהבה חיילי החיוך ירו חץ של אושר.... פלוגת בצער לא נפגעה חיילי החיוך ספגו רימון של נוסטלגיה.... פלוגת הצער היום ניצחה... ומאז כל ערב הם פותחים שולחן בחדר ליבי הקטן לפעמים השמחה שולחת מרגלים, אך לרוב מגלים את כולם הצער עושה אימונים בין רכסי היאוש שנמצאים ליד הר השתיקה הגדול הם שטים על ספינה עשוייה מחשיש, הם שטים על הים שעשוי אלכוהול אז אם פתאום אתה שומע בלילה תהלוכת צער ליד חלונך אז כנראה שפלוגת הצער, הלילה ניצחה גם אותך . . . . . "

יאוש? חוסר תקווה? או...כמה הצער המתוק הזה מוכר לי. כל יום אני מרגישה את זה מחלחל בתוכי... את תהלוכת הצער... את התבוסה שלי מולה... נ.ב יש לציין שאת תהלוכת השמחה אני לא שומעת...(ויש לי אחלה שמיעה) וחיילי הדמעות דופקים נפקדות באופן קבוע.

אני חושבת כבר שנים לפנות לטיפול נפשי אבל חוששת מביקורת וחוסר הבנה של המטפל לגבי נקודות מסויימות שקשורות לחיי. רגישות היתר ממנה אני סובלת אינה מאפשרת לי להתמודד עם הצפוי ואני חשה תקועה. עליי לציין שהבעייתיות אינה כוללת פגיעה באחרים. הכוונה היא לאורח חיים יוצא דופן ולא מקובל. למרות הרצון לשינוי, לא נראה לי שאוכל להתאים את עצמי לגמרי לציפיות שיהיו ממני . אני גם מתביישת להסביר את הסיבה לתקיעות ואת נקודת מבטי על הדברים כיוון שברור לי שאיש לא יוכל להבין ובגלל מה שיוסק לגבי השפיות שלי. האם לדעתך עדיף לוותר במקרה כזה על נסיון להעזר באיש מקצוע ? אגב, בעבר החששות שלי בנושא זה התבררו כמוצדקות. תודה מראש.

ליאת שלום אני חושב מה לענות לך. מצד אחד אני יכול לעודד אותך ללכת לטיפול ולהבטיח שבוודאי תפגשי מטפל/ת שיבין ויקבל אותך כפי שאת. מצד שני, את אומרת שנכוות בעבר וחוששת, ואני לא חושב שהרגעות כאלה באמת ירגיעו לגמרי את החשש. לכן הייתי מציע שני דברים. ראשית, אני באמת חושב שאת צריכה ללכת לטיפול, אם את מרגישה צורך בכך, ואת הפחדים מפני החשיפה והביקורת להביא לחדר הטיפולים כחומר גלם לעבודה. זה לא רק מכשול מפני הטיפול אלא משהו שמספר עליך ואפשר להשתמש בו ככלי עבודה. אבל במקביל, הייתי מציע לך ניסיון קטן כאן בפורום כדי לבדוק את העניין בצורה אחרת. הפורום הזה הרי אנונימי לגמרי. אף אחד לא מכיר אותך ולא יוכל לזהות אותך. אני מציע לך לספר בקצרה מהו הסוד שכל כך קשה לספר בטיפול ושעליו את חוששת מביקורת ולבדוק האם אכן זה משהו שבגללו כדאי להימנע מטיפול. מה דעתך? בברכה ד"ר אורן קפלן

ליאת היי ד"ר קפלן צדק מאד דיברת על שינוי תתחילי פה תנסי , דיאן

למרות האנונימיות , קשה לי עדיין לכתוב כאן בפורום...

אולי זה לא המקום מכיוון שהאתר לא משמש כפרסומת או שזה לא אתי, אבל בתור אחד שאין לו כלל ניסיון ומהקצת שיש אני לא מרוצה מהפסיכיאטר של קופת חולים. אני צריכה דחוף דחוף פסיכיאטר ורוצה ללכת למישהו/מישיהי נורמלית שתבין שתסייע בלי הרבה בלבולי מוח, האם אפשר לקבל שם או שמות עדיף בתל אביב/רמת השרון / הרצליה/רעננה. המצב לא טוב ואודה על סיוע מהיר כלל האפשר לדואל שלי.

יובל שלום רב, כתבי לי לדוא"ל שלי [email protected] אשתדל לעזור. בברכה, טלי פרידמן

שלום לדפני, לאביב, לטלי פרידמן ולד"ר אבני פגישה ראשונה - אמרתי את זה "אני בולמית - זקוקה לעזרה דחופה". זהו קפצתי למים והתחלתי לשחות? לא יודעת אם אני שוחה עדיין , בוודאי מפרפרת, מתה מפחד ממה שעומד לקרות, אבל תקווה? אולי. היתה פגישה של שעה, העליתי את העניין, סיפרתי על הקשיים, על הלבד שלי, על הבדידות שלי, על האכילה שלי, והאמת היא שלא בהקאות יש לטפל אלא באכילה האובססיבית יש לטפל - וזוהי הבדידות הגדולה שלי. שבוע הבא פגישה שניה. אינני יודעת אם אני מצפה לזה, אם אני רוצה בזה מאוד, אבל לנסות - אני מוכרחה. שלכן/ם רחלי

רחלי, ברגע שאמרת: "זהו, אני בולימית" את עשית דרך ארוכה!!!!!!!! ואת חייבת לחשוב שזה מה שיעזור לך. כלומר: לחשוב חיובי ולהגיד: "כן, אני אצא מזה. זה יהיה מאוד קשה, אבל אצא מזה!!!!!!" עדי

עדי אני בולמית - וזקוקה לעזרה - אין לתאר כמה פעמים שיננתי לעצמי את המשפט הזה. ממש שטיפות מוח. ואמרתי מסתבר שהבולמיה האכילה הכפייתית היא בעצם הסימפטום, סימפטום לבעיות האמיתיות שלי. הפסיכות' שלי אמרה לי שהדרך ארוכה. שזו רק ההתחלה. אי אפשר להתגבר על בעיות קשות שמלוות אותי שנים רבות כל כך בפגישה שתיים או שלוש. בינתיים אני בעבודה והפחד הגדול הוא לחזור הביתה. שלך רחלי

היי רחלי, אז זהו, עשית את הצעד הראשון. אמנם המסע רק החל, הדרך עודנה ארוכה - אבל בצעד הראשון הזה אין להקל ראש. קשה היה להניע את עצמך מהמצב הבולימי, שאליו התרגלת ועמו את חיה כבר זמן רב. אך כאן היא התחלת השינוי! אני יודעת שקל להיסחף לציפיה שהנה, התחלתי טיפול, אני משקיעה בו זמן וכוחות - המצב ח-י-י-ב להשתפר!! ואם זה לא קורה מיד, באה האכזבה הגדולה ועמה הפיתוי לוותר, להרים ידיים ולומר לעצמך "טוב, אולי אצטרך ללמוד לחיות עם המחלה. אני מקרה אבוד, גם הטיפול הזה לא פועל..." . וזה לא כך. כפי שכתבה לך אביב - תהליך ההחלמה הוא הדרגתי, מכאיב ורצוף מכשולים. סביר להניח שיהיו נפילות. סביר להניח שתמשיכי להקיא- לפחות בהתחלה, ואולי גם יותר מכך. אבל חשוב שכשזה קורה תזכרי את האזהרות שלנו. שתדעי שזה צפוי, זה שכיח, וזה בוודאי לא אינדיקציה לכשלון!! ועוד משהו: בעצם חשיפת הסוד הגדול, את כבר לא נאלצת להתמודד לבד עם הכאב הזה. יש לך את המטפלת, אותה את יכולה לשתף כשקשה, לה את יכולה לבכות כשרע, ממנה את יכולה לשאוב ניחומים ולהירגע - כשהפחד משתלט ונדמה שהוא מאפיל על הכל. היא שם בשבילך... וגם אנחנו. בפורום נוצרים קשרים איתנים בין המשתתפים (הקבועים, לפחות), ותמיד אפשר למצוא כאן אוזן קשבת, מטפל איכפתי או חבר דואג, והמון המון תמיכה. אני שומעת את ההיסוס לגבי ההמשך. אני רואה שאת לא ממש מתלהבת, בלשון המעטה... ועדיין, אני חושבת שכאן טמון המפתח. כאן טמון הסיכוי שלך להתגבר פעם על השדים האלו, השולטים בחייך, הגורמים לך לענות את עצמך כך. בבקשה, תני צ'אנס אמיתי. וגם אם אין כימיה בינך לבין המטפלת הנוכחית, חפשי אחרת ונסי שוב. אל תתני לסיכוי לחמוק. אל תאמיני לקול המפתה, הלוחש לך לפעמים שאת לא באמת חולה, שאת שולטת בזה, או שאת יכולה להפסיק ברגע שתרצי. כי זה לא כך. השליטה כבר מזמן לא בידייך, כרגע המחלה נמצאת במרכז, שולטת. ובשבילה, את מוותרת על חלקים הולכים וגדלים של תחביבייך, של חברייך, של הנאותייך... של חייך!! אני מקווה שהפגישה הבאה תהיה מוצלחת יותר. בכל מקרה, אשמח אם תמשיכי לכתוב לי, לעדכן, לשתף קצת במה שקורה... שלך, דפני.

היי דפני אכן אני כולי פחדים והיסוסים. הפגישה היתה קשה אמנם אך מוצלחת. יש לי מטפלת שהכרתי עוד קודם. מטפלת מקצוענית ומקצועית שמכירה אותי. היא נתנה לי חומר למחשבה, הרי הטיפול הזה הוא אכן הטיפול הראשון בבולמיה, אך בעבר טופלתי אצל פסיכולוגים למיניהם (לא בנושא זה) שלא ממש ידעו איך לעזור לי וההפסקות בין טיפול לטיפול היו ארוכות המצב הלך והחמיר. הפעם בעזרת הפורום ומשום שכל כך קשה לי להתמודד עם מחלה ומשום שאני כל כך פוחדת על משפחתי ועוד מליון סיבות החלטתי לנסות דרך אחרת. המשפט הראשון היה "אני בולמית - אני זקוקה לעזרה דחופה" ו"המשפט השני היה הלוואי ואמא תמות". (המשפט הזה כפי הנראה הבשיל אצלי בתת מודע ופרץ החוצה בכל עוצמתו) הרי לא תכננתי, לא חשבתי, ולא ידעתי שאת זה אומר. אני חושבת שכאן זה מתחיל - הכאב מאמא הכאב מהבית, הבדידות הקשה (גם עכשיו ברגע זה), חוסר האונים להתמודד עם מצבים מסויימים. ועוד. המון המון קשיים שהסימפטום שלהם הוא הבולמיה, האכילה הכפייתית. אני קוראת כאן על הכותבים וחושבת לעצמי שיש לי המון מה לומר להן, לכתוב להן את דעתי, אבל מרגישה שאין לי כוחות לעודד. אני שואבת מכאן וזקוקה לכל פיסה קטנה של תשומת לב, של עידוד. דפני, אני מעריכה את תשומת הלב. אני שואבת מכתיבתך כוחות אני בטוחה שאכנס לכאן ואשתף אותך ואת הפורום במצבי כי אין לי מלבדכם, אני אמנם פסימית, אבל לא אוותר. יש לי מטפלת משגעת. היא חיבקה אותי וחייכה אלי כשנכנסתי ואף לא לרגע הסירה מעלי את עיניה, בחנה, שאלה, הגיבה, היתה מעורבת בכל שלבי השיחה. רשמה לעצמה נושאי מפתח. להתראות רחלי

שלום! אני מעוניינית ליצור קשר עם פסיכולוג העובד ע"פ הגישה הקוגנטיבית. אשמח אם אקבל מספר טלפונים בדחיפות. בתודה מראש, דנה.

דנה שלום רב, כתבי לי לדואל: [email protected] ואשתדל לעזור. בברכה, טלי פרידמן

שלום רב, תוכלי להפנות למייל האישי שלי מספר פרטים עליך ותקציר של הנושא/ים שבו את רוצה לעסוק, ואשתדל להציע, ד"ר יוסי אברהם

הימים עוברים במהירות שיא והנה עוד שבוע ועוד שבוע ואני אפילו לא מספיקה להכנס לכאן. לא מספיקה או לפעמים לא רוצה. קצת בורחת. שמחתי לראות שאביב חזרה! אביב - את מלכה! את מנצחת במאבק הזה!! אני חושבת שאני די צפה על פני השטח, הכי גרוע. אולי מפחדת ליפול ולא לקום. אני בהחלט מסכימה שהחלמה אמיתית זו היכולת לעבור משברים ולא להתעלם מהם. ב- 01/08 אני נוסעת לחודש לטייל. מחכה ומפחדת. החלטתי שאם אחכה שהמצב ישתפר לעולם לא אעשה את כל הדברים שאני רוצה. אז אם מדובר בלהנות פחות, לפחות אעשה את המקסימום. אז כהרגלי, אני מבינה יותר ויודעת יותר על עצמי ועל אחרים, אבל הכל כלפי חוץ. מתי יבוא שלב היישום? אף אחד חוץ ממני לא ייתן את התשובה ואני לא יודעת מה יכול לגרום לכך. השאיפה הגדולה של חיי היא ילד. ואני מתכוונת לזה בשיא הרצינות. אני חושבת שזה הדבר הכי גדול שאני יכולה לעשות בהיותי אישה. להעניק חיים למישהו. אני באתי לעולם הזה במקרה. אמי כבר הגיעה לעשות הפלה וברגע אחרון השתכנע להשאיר אותי ואין לי מילים (וגם לא את היכולת הפיזית) להודות לה על כך. טוב, אני סתם מתפלספת כאן. הרי אני יודעת טוב מאד שבמצב הגופני הנוכחי בכלל לא בטוח שאוכל ללדת. אני מושכת את החבל. בינתיים הוא נמתח כמו גומייה, אבל יבוא יום והוא ייחלש. מה יהיה אז? האם יהיה טעם להצטער? טוב, מספיק ודי. בסך הכל רציתי להגיד לכולכם שלום! מקווה שהכל בדרך לטוב:-) אני כאן. בי

אבל גם מאד ממהרת החוצה ללה, מאחלת לך המון המון ילדים והמון אושר ובריאות שתדעי לפתוח את הדלת החוצה אני כאן לנסות לעזור לך לדחוף אותה כי היא די כבדה

תודה :-) הדלת כבדה ויש גם רוחות פרצים בחוץ, אבל אולי צריך מדי פעם לאוורר את ההרגשה החנוקה הזו.

ללההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה חומדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד! ויש פה בעיה - אני לא בטוחה שאת זוכרת אותי מותק...?! למה להצטער...כדי שלא תצטערי בעתיד, תקדשי ת'מטרה, ותעשי הכל כדי לממש את הזכות שניתנה לך - ללדת ילדים. אני חושבת שהחלמה אמיתית באה עם ההבנה שצריך לטפל בבעיות שבפנים-בנוסף להפרעה-שגרמו לה-ועושות לנו רע! ואני מאחלת לך אחלה טיול חומד שלי, תעשי חיים, ותיהני מכל רגע. וכמו שאמרת...אם תחכי שהמצב ישתפר, לעולם לא תעשי את כל הדברים שאת רוצה. ..... אז למה לחכות...? ? ?

טוב לראות חברים משכבר הימים... ברוכה החוזרת... טלי פרידמן

ללה מקסימה, התגעגעתי אלייך !!! איזה כיף שחזרת, ואת כבר נוסעת שוב. גם לצוף זאת דרך, זה עדיין לא לטבוע, זו דרך להעביר את הזמן, עד שהדברים יסתדרו קצת לכיוון החיובי בשאיפה. אני צפתי במין ואקום שכזה בשבועיים האחרונים, הייתי מין דמות בערפל שכזאת, במצב של חוסר ודאות. רק קצת קצת טלטלי את עצמך לכיוון החיובי, ואת כבר בדרך החוצה, ואני גם פה לעזור להטות אותך באותו הכיוון. וילדים בעתיד, זה מה שיכול להפנות אותך מאוד מאוד לכיוון החיובי, זה הרי לא אפשרי באנורקסיה, אז זה צריך לדחוף אותך החוצה ממנה. מה יותר חשוב להיות רזה או ילד ? לפי דעתי ילד, ונראה שגם לדעתך, רק צריך עוד קצת להפנים את זה. תהני בטיול ואל תשכחי לאכול, זה חלק מההנאה, אל תעשי את אותה הטעות כמו באותו סופשבוע לפריז, כן כן אני עוד זוכרת לך את זה :-)) שלך אביב.

שלום תודה על העזרה אבל אני חייבת לדעת האם התרופה הזאת עוזרת במקרה שלי לילד שלא היה כבר 8 חודשים במסגרת בעיקבות הבעיה שלו האם לשנה הבאה בבית ספר לחינוך מיוחד התרופה תעזור . איך אני אמורה להגיב לאלמיות שלו לקללות שלו ואיך אני גורמת לו להבין שאנחנו לא יכולים ללכת לשום מקום ביגללו איך אני מרגיעה את עצמי ואולי יש תרופה שתוכל לעזור לי להרגיע את העצבים והמתח שלי תודה רונית

רונית ? שוחחנו לפני כמה זמן בטלפון לגבי הבעיה של הבן... מה קרה מאז ? ואיך את מרגישה?

הי ערב טוב אני רוצה להגיד לך שמאז שדיברנו הרבה דברים קרו אני עיפה נפשית מהכל הבן שלי צריך להתחיל בתרופה חדשה +איזה מחקר אבל צלצלי אלי ובמידה ואין לך את מ"ס הטלפון שלי כתבי לי לאימל שלי ביי ותודה רונית

שלום אני קרין בת 34 לפני כ-חודש באתי לרופא והסברתי לו את בעייתי אני נכנסתי לדיכאון עמוק מסיבות לא ממש מוסברות אולי אחר ופיטרו אותי מהעבודה. נכנסתי לדיכאון והדרדרתי בו לאחר שהסברתי לרופא הוא נתן לי פרוזאק ומאז ניכנסתי לדיכאון יותר עמוק ולאט לאט אני דועכת וטובעת יותר .שאלותי הן: א. האם לרופא שהוא אינו רופא לבריאות הנפש מותר לתת פרוזאק? ב. האם ההרגשה האישית שלי עכשיו היא כתוצאה מלקיחת פרוזאק? ג.האם אפשר להמנע מלקיחת כדורים כל שהם במיוחד פרוזאק שעכשיו שמעתי שהשפעתו חזקה? ד. מה עלי לעשות בכדי להפסיק לקחת כדורים שכאשר אני מפסיקה אני מרגישה התרסקות טוטאלית? ה. האם יש תרופות שהן קלות? ו האם הרופא גרם לי לנזק כתוצא מהבאת תרופות ולא רק פרוזק בכמויות כאילו בלי הבחנה? מקווה לתשובה עניינית בתודה מראש קרין

קרין שלום, אני נועה, ראיתי את שאלתך וקודם כל אני רוצה להגיד לך שהגעת לפורום הנכון. יש כאן אנשים מקסימים שיכולים לייעץ ולעזור. אני בת 26, סובלת מחדרות (ולא מדיכאון) ולוקחת סרוקסט, שהוא מאותה משפחת-תרופות של פרוזק (SSRI). נגד דיכאון נותנים גם פרוזק וגם סרוקסט, וגם כדורים אחרים. לגבי שאלותיך: לרופא שאיננו פסיכיאטר מותר לרשום פרוזק, אפילו לרופא משפחה למיטב ידיעתי - וחבל. כי חשוב מאוד לקבל תרופות מסוג זה תחת פיקוח של פסיכיאטר/ית, שמתמחים במיוחד בסוג דומה של בעיות ומכירים היטב את ההשפעות, תופעות הלוואי וכו'. כדאי לך מאוד לפנות לרופא פסיכיאטר. בנוסף, דיכאון מקורו אני מאמינה במרבית המקרים בבעיות פסיכולוגיות-נפשיות מעיקות ובלתי פתורות, אירועים מהעבר וכו', ולכן מקובל היום לקחת כדורים מסוג פרוזק בשילוב עם טיפול פסיכולוגי בשיחות, כי הוכח במחקרים שזה השילוב היעיל ביותר. לגבי הרגשתך כעת: כדורים כמו פרוזק וסרוקסט - לוקח זמן עד שהם משפיעים, כמה שבועות או אפילו יותר, ולפעמים בתקופה הראשונה המצב אף מחמיר, גם כתוצאה מתופעות הלוואי ומהתרגלות הגוף לתרופה. בכל מקרה - אל תפסיקי בלי להתייעץ עם רופא, כי צריך להפסיק בהדרגה. אם את רוצה להתכתב עוד - ולפרט מה המינון שאת מקבלת, בת כמה את, מה את חושבת שגורם לדיכאון וכו' - אני כאן, ואשמח. תרגישי טוב, נועה.

אני תמיד אמרתי משהו: לקחת כדורים בלי טיפול פסיכולוגי זה חראאאאא של דבר! אני חושבת שזו רשלנות ע-צ-ו-מ-ה מצידו שהוא הביא לך כדורים כדי לסגור עניין. יכול להיות שהדיכאון התפרץ, אולי זה היה בפנים והחליט לצאת בגלל משהו. את כל זה את תגלי בטיפול פסיכולוגי. אני מציעה לך ללכת לטיפול. אם את רוצה להחלים כמובן...?! בהצלחה.

קרין שלום רב, ד"ר אבני הפסיכיאטר יצא לחופשה עד ה-12 באוגוסט. לצערי יהיה עלייך להמתין לחזרתו, או אולי נסי להפנות את שאלותייך בפורום רפואת משפחה, לגבי נתינת פרוזק ע":י רופא כללי שאינו פסיכיאטר. בברכה, טלי פרידמן

קרין שלום לרופא משפחה מותר לתת פרוזק לא תמיד הם ניחנים במיומנות הדרושה מתן טפול (כולל נגד דכאון) מחייב מעקב לבדיקת תועלת וקשיים שכיח שפרוזק במנון 20 מ"ג אינו מספיק ויש צורך במנון גבוה יותר אם גם הוא לא יעזור (תחילת השפעה תוך כשלושה שבועות) יש לשקול שנוי נוסף בתרופות ממכתבך עולה גם שאלה של התערבות פסיכותרפית - קוגניטיבת או דינמית מכל מקום מוקםד להספיד את הטפול בך לדעתי אם המהלך הוא כזה אנא פני לפסיכיאטר והוועצי בו בהצלחה עמי

אישתי מאד עצבנית. כל דבר ,ואפילו הפעוט ביותר גורם לה להתפרצויות זעם וצעקות. כשאני אומר לה שהיא זקוקה לסיוע מקצועי, היא אומרת שאינה משוגעת. מה עלי לעשות? תודה.

בדיוק באתי לפרסם על זה הודעה. ועל זה שבא לי לשבור משהו, אבל מה זה משנה לעזאזל...???!!! טוב...ברור שזה נובע ממשהו, צריך לגלות ממה, תדבר איתה, יש לכם ילדים? אם יש לכם אז אולי היית יכולת לשכנע אותה בכך שהיית מנמק את הטיפול מוצדק לפחות למען הילדים, אבל אם אין לכם ילדים...אז צריך לחשוב על פיתרון...אני אחשוב...מבטיחה. וצריך להסביר לה שטיפול פסיכולוגי הוא לא לאנשים משוגעים (לא ניקח אותי כדוגמא), אלא לאנשים עם בעיה, בעיה פסיכולוגית/רפואית איך שהיא תרצה לקרוא לזה. אני מבינה איך היא מרגישה, ואני חושבת שעצם הטיפול מרתיע אותה. וסה"כ הטיפול לא חייב להיות אינטנסיבי, ויכול לשלב טיפול תרופתי, וכך זה יקל גם עליה (שהיא צריכה להבין שהיא במקום הראשון-ובריאותה היא החשובה מכל, טוב?), ויאפשר לה להמשיך לחיות, ולחיות טוב!!! וללא שום תחושה שהטיפול מהווה עליה מעמסה. אני בטוחה שהמצב לא נוח לה. אתה בעלה. אני מאמינה שאם תנהלו שיחה, אולי היא תצליח להבין. עצה שלי: אל תעזוב ת'נושא. תראה לה שהיא חשובה לך. ושזה לטובת כולם וכמובן עבורה!!! שיהיה בהצלחה!!!

גיל שלום אכן כדי לפנות לייעוץ מקצועי לא צריך להיות משוגע, אפשר פשוט לרצות בשיפור באיכות החיים. עם זאת, התפרצויות זעם וצעקות הן סוג של אינטראקציה. מי שזועם בד"כ אומר שמרגיזים אותו ולכן הוא זועם. לעיתים המתפרץ מוכן להכיר בכך שעוצמת הכעס לא פרופורציונלית, אבל גם לכך יש לפעמים הסטוריה והכעס הוא כבר משהו מצטבר שמשלב אירועי עבר והווה. השאלה היא מה מטריד אותך. אם הכעס שלה מדאיג אותך, זה דבר אחד, ואם העובדה שהיא מתפרצת עליך או על בני משפחה אחרים מפריע לך, זה בכל זאת דבר אחר. בהחלט יתכן שילוב בין השניים. בקיצור, אני חותר לכך שהתפרצויותיה של אישתך אינם רק עניינה, וגם אם היא תפנה לטיפול אני לא בטוח שזה יהיה מוקד הטיפול, שכן אולי היא אינה רואה בכך בעיה אישית שלה. אם אתה רוצה לטפל ביחסים ביניכם, שחלק מהם כוללים התפרצויות זעם וצעקות, יתכן שכדאי להציע שתפנו שניכם לייעוץ זוגי. שם ניתן יהיה לברר בצורה מקצועית את מהותן של ההתפרצויות, ואם יש צורך, ניתן יהיה להמליץ גם על ייעוץ אישי. מה דעתך? בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב, דניאל, יש לי הרגשה שאתה עדיין כועס עלי בגלל המשבר האחרון שלי, ואולי יש גם עוד אנשים כאלה בפורום, וחזרתי אל ההודעה האחרונה שלך אלי, וראיתי שבה שאלת אותי אם אני רוצה החלמה אמיתית וזה הזמן לענות על השאלה. אז התשובה שלי היא כן, אני רוצה החלמה אמיתית, ואני גם חושבת שאני בדרך הנכונה להשיג אותה ואולי אפילו כבר השגתי אותה, למרות שאולי חלק מהאנשים כאן בפורום ובכלל, ואולי אפילו המטפלת שלי, לא יסכימו איתי. אני הולכת רגע לשאלה בסיסית יותר של "מה זאת החלמה אמיתית ?" ואני אענה מהמקום שלי. בעיני החלמה אמיתית היא לא סיטואצית חיים שאין בה משברים, שאין בה נפילות, שאין בה מכות או פציעות. אני רואה החלמה אמיתית כמצב שבו כן יש משברים, כן יש נפילות, אנחנו לא חיים בואקום, לכל אחד מאיתנו יש את הארועים הקשים שנופלים עליו, את הבעיות שהוא מתמודד איתן, ובנוסף יש לנו צרות לאומיות משותפות של פיגועים, תאונות דרכים, אבטלה ועוד. מן הסתם כל הדברים הללו גורמים לנו בשלב מסוים להרגיש פחות טוב, להרגיש רע, ליפול למשברים, במילים שלי להתרסק לרסיסים אולי ולהישבר, כל אחד מהמקום שלו ועם הדברים שמשפיעים עליו פחות או יותר. החלמה אמיתית היא לזהות את המשברים הללו, להיות בתוכם, להרגיש את כל התחושות והרגשות הקשים, לכאוב, להתייסר ויחד עם זאת לדעת שאפשר לעלות, לדעת שאחרי הנפילה באה הקימה וההתאוששות, וגם להצליח לעשות את זה, להצליח למצוא פתרונות זמניים וקבועים ולקום על שתי הרגליים בסוף המשבר. אז דווקא עכשיו כשאני מסתכלת על המשבר האחרון שלי, רואה איך עברתי אותו ואיך הצלחתי לקום ממנו למרות הכל ועל אף הכל, אני יכולה להצהיר שאני בדרך הנכונה להחלמה, שאולי כבר החלמתי, למרות ששוב אולי לא תסכימו איתי. נפלו עלי דברים קשים, נשברתי, נפלתי, הורדתי את הראש מתחת למים, נתתי לגל לעבור, ועדיין מצאתי פתרונות זמניים, וגם הקבועים בדרך, וקמתי על שתי רגליים וחזרתי על עצמי. אז אולי קשה לכם לראות את זה כשאני במשבר. אולי הפנטזיה הפנימית של כל אחד מאיתנו היא שהחלמה אמיתית אומרת שאין משברים ואין נפילות, אבל אם נהיה כנים עם עצמינו אין דבר כזה. אין אדם שלא נופל. אז כל אחד בא ממקום אחר, ולכל אחד יש את הסיבות והגורמים השונים שלו לנפילה, אבל כולנו נופלים. אם מישהו אומר שהוא לא נשבר לפעמים ולא נופל אף פעם, בעיני הוא פשוט חי בעיורון, הוא נופל, אבל לא יכול אפילו לראות את זה. או שהוא פשוט לא חווה ולא מרגיש את הקשיים והבעיות, כי לפעמים זה באמת קל יותר. לפעמים אני חושבת שדווקא עלי קל לנסות ל"הלביש" את הפנטזיה הזאת. בגלל שאחרי הכל באמת ניצחתי את הבולמיה, באמת חזרתי לחיות, באמת הגעתי במונחים שלי לפסגת העולם, טעמתי את החיים נפגעתי ורציתי עוד, אז איזו סיבה יש לי ליפול. אבל אני אנושית בדיוק כמו כולם, אני נופלת בעקבות דברים שמתרחשים בחיי, אבל בעזרת המטפלת שלי מצאתי את דרכי ההתמודדות שלי גם במשברים. אז אני כותבת דברים קשים ואומרת דברים קשים, אבל זה לא אומר שאני נכנעת, זה אומר שאני בתקופה קשה, ואני אתגבר, ואני אולי מורידה קצת את הראש, ונותנת לגל לעבור, ואולי לא תמיד יש במה להילחם, ואולי לפעמים יש יותר מדי במה להילחם, וצריך פשוט לעבור את זה, וזה מה שאני עושה. אז לכל מי שכועס עלי כי ניפצתי לו את הפנטזיה, מצטערת וסליחה, אבל זאת החלמה אמיתית בעיני, ליפול ולקום, ולא - לא ליפול בכלל. ויחד עם זאת, אני עדיין כאן, לכל מי שמוכן ורוצה לקבל אותי כמו שאני, עם הכוחות, עם היכולות, אבל גם עם הנפילות והמשברים, והנסיגות שכל מטרתן היא לעלות אחר כך מחוזקת יותר. שלכם ובשבילכם אביב.

האמת היא שאחרי המכתב שלך לא נותר לי דבר לומר... מלבד להודות שצדקת במאה אחוז!!כל מילה אמת. אני לא יודעת למה קיבלת את הרושם (אם קיבלת את הרושם) שכועסים עלייך או מאוכזבים ממך. אני ראיתי בעיקר דאגה, אהבה, ו... אולי גם קצת רצון "לנער" אותך, מתוך חוסר אונים, בתקווה שתחזרי לעצמך, לימים הטובים יותר ... אני מנחשת את חלקי בעניין. אני מניחה שההודעות הדואגות התכופות שלי הלחיצו אותך לא מעט, ואולי עשו את ההיפך ממה שהייתה כוונתי. מטרתי הייתה לנסות לתמוך, לתת כוחות - ולא לגזול ממך כוחות חיוניים... אבל כנראה שזה מה שקרה. אני מתנצלת אם זה המצב. פשוט באמת נלחצתי קצת... ייקח לי זמן להכיר אותך לעומק, על כל התנודות, הקשיים, היכולות, והנקודות החלשות והחזקות שלך. ייקח לי זמן לדעת מתי חייבים להגיב באופן דחוף, ומתי אפשר לתת לך - כדברייך - להתפרק קצת, להוריד את הראש איתך, ולחכות שיעבור... אבל אני לומדת. אני לומדת להכיר אותך, אני לומדת את התגובות הרצויות יותר ואת אלו הרצויות פחות... ואני מבטיחה להמשיך ללמוד בשקדנות. בינתיים, בבקשה התייחסי בסלחנות לשגיאותיה של "תלמידה מתחילה" כמוני. לא הייתה לי כוונה להקשות... אוהבת תמיד !! דפני.

סתם כי בא לי לחבק... אתכן! :) שיהיה לכם יום נפלא, טלי פרידמן

דפני שלי, אני מתה עליך כמו שאת, שלא תעזי לנסות ללמוד.. שלא תעזי להשתנות ולהיות מי שאת לא.. פשוט תמשיכי כמו שאת, כי את אכן מישהי מדהימה מדהימה מדהימה שלי.. שיהיה לך גם יום נפלא, אוהבת אביב.

כמי שחווה החלמה כבר 3.5 שנים אני חייבת להגיד לך (ולא בנימה מייאשת) שלדעתי (לפחות מהמחלה שלי) אין החלמה אמיתית אבל יש החלמה זמנית שצריך לנסות לשמר אותה ולהנות ממנה ויש נפילות. אני מתמודדת עם המחלה שלי 20 שעות ביום (למזלי אני ישנה טוב) ומנצחת אותה כבר יותר מ 1000 ימים. אבל, יש נפילות, ויש דכאונות, ומותר וצריך לחוש בהם, להתמודד איתם. כמו שעשית. אני חושבת שהכנות שלך של לבוא ולהגיד אני במשבר ומה שאני צריכה עכשיו זה מרחק היא מדהימה ובפני עצמה מעידה על החלמה. אז בשאיפה להרבה ימים של טיפוס למעלה והמון המון המון אהבה אורה

אורה יקרה, את צודקת, גם כשהולכים ברחוב אחר, חדש, ולא מוכר, גם בו תמיד יש בורות, ובכל רחוב שלא נבחר יהיו מהמורות ויהיו נפילות, רק שהן שונות, ועם כל בור צריך ללמוד להתמודד מחדש, וזאת ההחלמה האמיתית - לרכוש את הכלים להתמודדות. לדעת להיות במקום הקשה, לשאת אותו, ולחכות שיעבור. הטיפוס למעלה החל, ונקוה שרק ימשיך.. אבל גם אם לא, יש לנו את היכולות והכוחות שלנו להתמודדות. אוהבת אביב.

שלום, השאלה שלי קשורה לילדיי ולפני שאשאל אותה, אספר את הרקע לשאלה. אני בן 38 ואשתי בת 31. יש לנו בת (5) ובן (+2). מערכת הנישואים שלנו לא טובה. אשתי רוצה שניגש ליעוץ ואני מעונין בתנאי אחד שיוסבר בהמשך. זה הרקע למצב הבא. יש לי אזרחות אוסטרלית לאחר שהיגרתי וחייתי באוסטרליה בין השנים 94-92 . אשתי הייתה אתי כך שהחיים באוסטרליה מוכרים לה. גם לילדיי יש אזרחות אוסטרלית. כיום ממש לא טוב לי בארץ (כמו לרבים) ולמעשה אני מאוד פסימי לגבי העתיד מכל הבחינות וצופה עתיד עגום למדינה. הגעתי למצב שאני עצבני מאוד וחסר סבלנות וזה מקרין גם לילדיי (חלילה, אני לא מכה אותם). אני משוגע על ילדיי. אני רוצה לחזור לאוסטרליה ואשתי לא מוכנה כי היא רוצה להישאר כאן לצד משפחתה. אני מוכן ללכת לייעוץ נישואים רק אם היא תהיה מוכנה לשקול לטוס יחד איתי. אם אשאר, נתגרש. עקרונית, החלטתי שאני נוסע ומאוד הייתי רוצה בניסע כמשפחה ונחיה כמשפחה. הכוונה שלי לחיות באוסטרליה ולבקר בארץ כל 2-3 חודשים וכל יום להיות בקשר עם ילדיי באצעות וידאו דרך המחשב כך שנוכל לדבר ולראות אחד את השני. אין לי ספק שחוסר הקירבה והיכולת לגעת ולחבק אותם יפגעו בעיקר בהם ובי. השאלות שלי הן: 1. כיצד מצב זה ישפיע על ילדיי בטווח הקצר? 2. כיצד מצב זה ישפיע על ילדיי בטווח הארוך? 3. כיצד אוכל להסביר להם ולא לפגוע בבטחונם העצמי שאני משוגע עליהם אבל חייב לנסוע כי אחרת אתחרפן? כל עצה תתקבל בברכה. תודה דודו

בתור ילד שאבא שלו עזב כשהייתי בן שנתיים אני חייב להגיד לך אי אפשר לצפות את ההשפעה על הילדים. ישנם ילדים שמגיבים באדישות ואין להם בעיות בעתיד וישנם ילדים שאלוהים ישמור איך זה משפיע עליהם אבל בכל גירושים זה כך ,הכל תלוי במבנה הנפשי של הילד. גם בגרושים רגילים ללא התרחקות של האבא לאוסטרליה הרחוקה ישנם מצבים שונים. אני מכיר ילדים שהפכו להיות שקרנים ,לא יציבים,שנפלו יותר מאוחר למערכות יחסים גרועות ותופעות רבות ושונות. כמובן שלמבני המשפחה העתידית שלהם גם יש השפעה שהרי אמא שלהם לא תשאר לבד ואני מניח שתינשא בשנית. אני לא יודע מה מהות חילוקי הדעות בינך לבן אישתך . האם זה רק בגלל המצב בארץ או שיש סיבות אחרות. הכי טוב לא להעמיד תנאים לפני הליכה ליעוץ, לבוא עם ראש פתוח ותאמין לי שאחרי מספר מפגשים אתה כבר תגבש לעצמך דעה יותר ממשית לגבי רצונך להישאר או לעזוב וזה בעצם חלק מהיעוץ. לעזוב ילדים רק כי לא טוב לך בארץ כי חיית שנתיים באוסטרליה זה נשמע פטתי . אני חושב שצריכות להיות בעיות הרבה יותר עמוקות כדי להגיע למצב שבו תעזוב שני ילדים קטנים (שאתה כל כך אוהב). לך ליעוץ ותבדוק מה קורה, תמיד אפשר לעזוב יותר מאוחר ואז תדע שניסית הכל. בהצלחה דוגי

אני מסכימה עם דוגי בעניין שלא להעמיד את היעוץ כתנאי לנסיעה. זה לא כל כך הוגן לשים אחד מול השני, ותחשוב על זה שאם תיסע עם אשתך הבעיות "יסעו" איתכם, כי הן בתוככם. הן לא יעלמו באוסטרליה. לכן אני חושבת, כמו דוגי ששוה לנסות לפנות ליעוץ בארץ , אבל לבוא בראש פתוח ולא מתוך הכרח או כפיה. כלומר, לדעת שאתה בא כי אתה מוכן לתת לקשר ביניכם עוד הזדמנות. כי זה מגיע לך, ולאשתך ולילדים המשותפים שלכם. בעניין נסיעה לבד, אין ספק שהילדים יתרגלו למצב וילמדו לחיות איתו, מה עוד שהם קטנים וזה יהיה המצב המוכר להם שאיתו הם יגדלו. יחד עם זה תחשוב על כל מה שאתה והם יפסידו. אמנם תשמור איתם על קשר ככל שתוכל, ואני בטוחה שתתאמץ בכך אבל זה לא אותו דבר. אתה לא תוכל להגיע תמיד בימי הולדת ובסוף שנה. לא תהיה איתם בכל הרגעים הקטנים של צחוק ובכי, וזה יחסר לשניכם. כמי שגדלה בבית עם אבא ואמא, אך אבא שעבד שעות ארוכות, אני יכולה לספר לך שאבא תמיד היה ברקע אבל מי שהיתה יותר משמעותית זו אמא. והיום כבוגרת אני יכולה לראות שחבל שאבא לא היה יותר. לסיכום, אף אחד לא יוכל לומר לך מה לעשות כי רק אתה גר בבית, מכיר את הנפשות הפועלות ויודע מה אתה רוצה ומרגיש. ההחלטה צריכה להיות משותפת לך ולאשתך, וכזו שתגרום מינימום נזק ומקסימום אושר ותועלת לכל הצדדים. בהצלחה רבה!

לדוד שלום רב. אתה מתאר מצב קשה של משבר בזוגיות שאולי מוליך למשבר יותר כללי ברמת הרצון לחיות במדינה, כאשר הפתרון שמצאת הינו בנסיעה לחו"ל- למקום רחוק וזר בו שהית שנתיים טובות מחייך. לעיתים קרובות לכולנו יש פנטזיות על רצון להחזיר את הגלגל אחורה, אבל כיום הגלגל נהייה עגלה שלמה המורכבת מכל בני משפחתך. לדעתי- מה שכתבו לך הקוראים האחרים נכון במידה רבה. להתנות את הטיפול הזוגי מול הסכמה לנסיעה הינה רעיון קצת נוקשה מידי. אני מניחה שבבסיסו קיימת תחושה של פגיעות מהקשר הזוגי, אך אולי כדאי לנסות ולתקנו. אוסטרליה באמת לא בורחת. הקשר החם שלך לילדיך חשוב לאין ערוך- וכדאי לשמור עליו, לטפחו ולחזקו. הם וודאי זקוקים לך. אולי כדאי לפנות לטיפול פרטני עבורך בכדי לנסות לעשות קצת סדר בדברים- להבין מה שייך למה ומדוע הקושי גורם לך להגיב בנוקשות ובהתניות. אולי זה אף מקרין על יחסי העבודה שלך ועל איכות החיים הכללית. נסה לא לפעול באופן אימפולסיבי. עצם הפניה אלינו מעידה על כך שאתה לא שלם עם הפתרון. אתה מוזמן לספר לנו קצת יותר עליך ועל מה שעובר עליך כעת ובכלל- ואנו נעשה כמיטב יכולתנו לתמוך, להציע ולעודד. בברכה. רוית.

שלום לכולכם, ראשית, אני רוצה להודות לכולכם על הזמן שהקדשתם לקרוא את ההודעה שלי ועל התשובות שלכם. אני מאוד מעריך את הכנות והתשובות הענייניות. כנראה שלא הסברתי את המצב טוב יותר ולכן אפרט יותר. אין שום קשר בין הנסיעה שלי למערכת הנישואים. אשתי בעבר טענה שהיא לא מוכנה לעזוב את משפחתה. אולם אתמול היא טענה שהסיבה האמיתית היא מערכת הנישואים שלנו והיא תהיה מוכנה לשקול אם יהיה שיפור. כולכם הערתם הערה שאני מאמץ בחום. היעוץ צריך להיות ללא תנאי לנסיעה ולאחר ההבהרה של אשתי, אני מסכים לחלוטין עם הערותיכם ולכן אני מסכים לגשת ליעוץ על מנת לתקן את מערכת הנישואים ללא תנאי לנסיעה. השנתיים שחייתי באוסטרליה לא היו גן עדן ועברתי משברי הסתגלות כך שאני זוכר גם את הרגעים הקשים וגם את הטובים כך שאני לא חי באשליות. אבל החיים שם הרבה יותר רגועים ושלווים בצורה חדה לעומת מה שקורה כאן. אני לא רוצה להיכנס לויכוח פוליטי אבל אני מאמין שכולכם מבינים שהמצב מתדרדר מיום ליום גם כלפי חוץ וגם בינינו. יש לי אלטרנטיבה ואני רוצה להכין חיים טובים יותר (לדעתי לילדיי). אם אשאר, ארגיש מאוד ממורמר ומתוסכל וזה יוקרן לילדיי ללא כוונה. אני לא רוצה להגיע למצב שהתיסכול שלי יפגע בהם ולכן אני שואל מה עדיף. אבא מתוסכל בבית, חסר סבלנות או אבא רגוע יותר שנמצא בקשר של שלט רחוק ומבקר כל מס' חודשים. מה עדיף לילדיי? מה עדיף לאשתי? לכן, אני וכן לשקם את מערכת הנישואים בתקווה שאשתי תהיה מוכנה לנסוע ונהיה כולנו יחד. שיהיה ברור, אני לא מתכוון להפריד את אשתי מהילדים וגם אמשיך לשלם את המשכנתא ושאר הצרכים של ילדיי. לא אזניח אותם ואדאג להיות מעורב ככל האפשר למרות המרחק. אני מקווה שהבהרתי עצמי טוב יותר ואשמח לשמוע את תשובותיכם לשאלות ששאלתי. תודה דודו

לדוד שלום! לפני 5 שנים ומעלה החלטת לעשות החלטה שתשנה את כל חייך. התחתנת, הולדת ילדים, זו התחייבות לכל החיים, אי אפשר לקום ולברוח כי לא טוב ואי אפשר להעמיד סרגל ליד אשתך ולאמר לה שאם היא לא מתיישרת לפי הסרגל הזה אז הוא יישבר. אתה מציב לה אולטימטום!! כשהיא התחתנה איתך היא חשבה שיהיה אבא לילדים שלה עד סוף חייהם (או חייך) ולא עד המשבר הכלכלי הבא. ובנוגע לשאלותיך, עבור הילדים, טוב לא יצא מעזיבתך, בכל מקרה

דודו שלום, נראה ממכתבך כי החלטת. אתה מבקש עיצה לא על אפשרויות שונות לפיתרון המצב המסובך בדרכים חלופיות, אלא על שיעור הנזק, בהתאם לדרך שבחרת. אתה בעצם עוסק בעתיד, בכך שאתה מנסה לחזות אותו, ולהתכונן לו, ובמידת האפשר ליצור בולמי זעזועים. כידוע לך, תחזיות עתידיות הן עניין מפוקפק. מרבית הסיוע שאתה ואתם (כל המשפחה) ראויים לו, לדעתי, הוא בתחום ברור מצבכם, ובחינת אלטרנטיבות נוספות. המחיר של החלטה חד צדדית הוא גדול, ולכן הסתייעות באיש/ת מקצוע נראית כדאית מאד עבורך/ם. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אני וחברתי הטובה אנורקסיות. ועיקר התמיכה בא לנו מאחת לשניה,ואני באמת לא יודעת באם ביא מועילה? כי שתיינו כל הזמן משוחחות על החרא_סליחה)בעולם. יש לנו גם נטיות לעיתים לאובדן.אבל אנו זקוקות אחת לשניה,ועיקר כוחנו בה מהתמיכה ההדדית.שתיינו הולכולות לייעוץ פסיכולוגי . רציתי באמת לשאול האם זה טוב שנמשיך להיות חברות? או שבאמת עדיף שניפרד וכל אחת תתמודד בדרכה שלה עם הסיוט הנוראי. תודה וסליחה באם הפרעתי.

אריאלה שלום רב, עצם העובדה שאת כותבת כאן את שאלתך, מעידה כי קיים אצלך ספק שמא הקשר עם חברתך האנורקטית מזיק. אז מה את באמת חושבת? תנסי להבהיר לעצמך ולנו, מה את רוצה מהקשר הזה? למה את זקוקה מתוכו? ויחד עם זה, מה מעלה בך את הספק שהוא מזיק? אחכה לתשובתך. יום טוב, טלי פרידמן

היתי מעוניין לדעת , אישתי נוטלת מינון גבוה של ליתיום ( 4 כדורים ליום)+אנפרניל(25 מ"ג גם 4 כדורים ליום) היא לא מוכנה לצאת מין הבית , הצילו, מה לעשות?

יואב שלום 1. המנון לא גבוה כלל השאלה היא למה אינה יוצאת מהבית - דכאון ? חרדה ? אחר ? בקצור - נא לחזור לפסיכאטר שלה להערכה ואז החלטה על המשך טפול בהצלחה עמי

האמת שאני לא ממש יודעת למה בכלל אני רושמת את זה. מבחינתי שום דבר כבר לא יעיר אותי מהסיוט שבו החלטתי לחיות. אני חיה עם הפרעת אכילה כל כך הרבה שנים שאני לא מכירה את עצמי ללא המחלה הזו. הבעיה היא שאני לא יודעת איך להפסיק להיתמך במחלה. אני נמצאת בטיפול והייתי כבר בטיפול הנוגע ספציפית להפרעת האכילה. אבל האמת ששום דבר ממש לא עוזר לי. אני יודעת את כל הסכנות המלוות את המחלה וכבר חלק מהן דבקו בי. אבל, זה כנראה חזק ממני ותמיד מצליח להפיל אותי שוב. האם אתם מכירים דרך יעילה להתמודד עם הפרעות אכילה. כל כך הרבה מדברים על זה. הלב שלי נשבר מלקרוא בפורום הזה על כל אלה שהמחלה נגעה בהם. מה עוד ניתן לעשות??? בבקשה תגידו לי!! האם באמת הכל רק תלוי בי וברצון שלי להחלים? או שמא זה מעין פגיעה מוחית שלא ניתן לשלוט עליה מבפנים ודרושה המון התערבות חיצונית (של מטפלים וכדורים).

אני מאמינה שכתבת את המכתב למרות שמבחינתך זה נראה אבוד, שנדמה ששום דבר לא יעיר אותך מהסיוט. כתבת אותו בגלל שאי שם נותר איזה חלק שמאמין . נותר שביב קטן שמקווה שישנה דרך, ונותרה טיפ-טיפת תקווה... אולי בכל זאת זה אפשרי... ק, יקרה, זה אפשרי! אולי קראת את ההתכתבות שלי עם רחלי, כתבתי שם כמה דברים על ההיסטוריה הארוכה שלי עם אנורקסיה. הייתי אנורקטית 11 שנים, החל מגיל 15. המחלה נבנתה לתוך זהותי, הייתה המרכיב הדומיננטי בי. לא יכולתי - גם לא רציתי- לזהות את עצמי בלעדיה. היא היתה הכל, העולם סבב סביבה. לא היתה חשיבות לחברים, ללימודים, לעבודה או לבילויים. הנאות היו דבר מיותר. אוכל הפך לאויב. ספורט הפך מהנאה לכפייה. הדיכאון והייאוש נעשו מוכרים מדי, החיוך הפך זר לי לחלוטין ... קשה לחיות במציאות הרודנית של הפרעת אכילה. קשה, מכאיב, ומייאש. כי לרודנות הזו אין גבולות, כי הבור הזה הוא ללא תחתית, וככל שאת מתאמצת יותר להשביע את רצונה, כך הולכות וגדלות הדרישות. לפעמים קשה להאמין שיש דרך החוצה. יש משהו אמביוולנטי, יש בנו איזה חלק שעם כל רצונו להבריא - אולי רוצה לחשוב שזה בלתי אפשרי: אמונה כזו פוטרת מהצורך להתאמץ, מהקושי להילחם. אמונה כזו משכנעת אותנו שממילא זה אבוד, חלף זמן רב מדי, צברנו פער גדול וההפסד רב מכדי שאפשר יהיה להשלים... אבל זו אינה אמת. זה עיוות האמת , השתקפות המציאות בעיני המחלה. אפשר להחלים, גם אחרי הרבה שנים. אפשר להחלים, גם אם את לא מכירה ולא זוכרת דרך אחרת לחיות. אפשר, וצריך, ומוכרחים לנסות - ולו רק מפחד האלטרנטיבה השניה, האיומה, שמשמעותה לחיות, (ליתר דיוק לא-לחיות ) את שארית חייך כבולה, נחנקת, משרתת בנאמנות את המחלה... במשך זמן רב במהלך מחלתי שנאתי כשדיברו איתי על רצון ונחישות. באיזשהו מקום רציתי להאמין שזה חזק ממני, שאין לי שליטה על זה, שאני לא מסוגלת להילחם בזה. היום אני יודעת שאפשר. ראיתי הרבה דוגמאות לכך: גם בפורום, גם מבין חברותיי, וגם אני עצמי... והיום אני גם יודעת שלמרות הפחד העצום, הדיכאון שצובע הכל בשחור והנטייה להיצמד לבטוח והמוכר אפילו אם הוא גורם סבל - - - למרות כל אלו, ההחלמה היא הדרך היחידה לחיות, והיא שווה כל מחשבה, כל דמעה וכל טיפת מאמץ שהושקעו בה. אני לא יודעת אם מקור הפתולוגיה הוא פגיעה מוחית. אני מניחה שיש תהליכים מוחיים - פיסיולוגיים וקוגניטיביים - שמשתנים, בין אם בעקבות המחלה ובין אם הם היו הגורם לה. אבל מבחינתי, תרופות אינן דרך "מלאכותית" להחלים. אין שום טעם להתאמץ לצאת מזה בלי תרופות, בדיוק כפי שאין טעם להתאמץ להתגבר על דלקת ריאות בלי להזדקק לאנטיביוטיקה. מה היתרון? למה להקשות? העיקר הוא להתחזק, להילחם, לנצח ולהחזיר לעצמנו את השליטה בחיינו. ואם תרופות יכולות לעזור - מה טוב! ק' יקרה, אל תאבדי תקווה. אני לא מאמינה בקטגוריית ה"אבוד", אני מתנגדת בתוקף לכניעה לייאוש. גם אם לעתים הכניעה הזו מפתה, כי כואב מדי, כי קשה מדי, כי רוצים קצת לתת לעצמנו ליפול, לנוח... אז נופלים קצת, אוזרים עוז, מגייסים את כל הכוחות וקמים שוב. לא מוותרים. לא נכנעים. אני לא יודעת אם הכרת כבר את טלי פרידמן, הנמנית על הצוות המקצועי בפורום. טלי אמרה לי משפט חכם, בתקופת הייאוש שלי כשנואשו ממני ומסיכויי להחלים והגדירו אותי כאנורקטית כרונית. היא אמרה לי אז, שהיא לא קונה את הייאוש, היא לא מקבלת את המושג אנורקטית כרונית. מקסימום מתמודדת כרונית...!! את המשפט הזה אני רוצה להעביר לך. כתבתי הרבה, ואולי בוטה. חשבי על הדברים. קראי אותם שוב, גלגלי במוחך את כל האופציות (ואני מדגישה: את כ-ל האופציות, לא רק את השליליות שביניהן!). נסי להאמין לי שזה אפשרי, למרות שרוב הזמן זה נראה כל כך רחוק ובלתי מושג... ואם תרצי לשאול משהו, להתייעץ או סתם לשתף - אני כאן. דפני.

בוקר טוב, ראיתי את ההודעה שלך מוקדם יותר, והאמת היא שניסיתי להתעלם ממנה, בגלל שאני קצת חשדנית לגבי הודעות כאלה לאור הימים האחרונים כאן בפורום, אבל בסוף לא הצלחתי, וזה בגלל המשפט שלך שאמר "הלב שלי נשבר מלקרוא בפורום הזה על כל אלה שהמחלה נגעה בהם". אני חושבת שאת טועה. אני חושבת שדווקא כאן בפורום את יכולה למצוא דוגמאות "וירטואליות" אמנם, אבל מאחורי כל דמות וירטואלית שכזאת, עומד בן אדם, של אנשים שניסו להילחם והצליחו. הפרעת אכילה היא בעיה מסובכת, לפעמים נדמה לנו שהיא הצליחה להשתלט עלינו, שאנחנו כלואים בה, שאין לנו כוחות נגדה, שהיא הביסה אותנו. אני הייתי במקום הזה, בתחושות הקשות הללו של יאוש, של הרמת ידיים, של החלטה פשוט לחיות למות עם זה כמה שאפשר, עד שאי אפשר יותר ואז למות. אבל אפשר לצאת מזה. הדרך היעילה שאני מכירה היא דרך שמשלבת את כל הדרכים כולן ביחד. מה שעבד אצלי זה טיפול אצל מטפלת מקסימה, אבל זה לאו דווקא מה שיעבוד אצלך. כל אחד מוצא לעצמו את הדרך שלו, ולפעמים זה שילוב של כמה דברים ביחד. לפעמים צריך גם טיפול, וגם כדורים, וגם תמיכה קבוצתית, וגם טיפול דיאטתי, ורק כולם ביחד יכולים להילחם נגד ההפרעה. מה שבטוח זה שצריך טיפול פסיכולוגי בשלב הראשון, ומשם אפשר להמשיך להתקדם ולבדוק גם את שאר האופציות. מסיוט מתעוררים בדרך כלל בצעקה, בצרחה, כשהוא מפחיד מדי וכואב מדי. הבעיה בהפרעות אכילה היא שאנחנו מגיעים לשלב שאנחנו כבר לא מרגישים, היא כבר אוטומט, כבר כל כך מושרשת ומוטבעת אצלינו שהיא חוסמת את הפחד והכאב ואת שאר הרגשות. אצלך עוד יש רגשות, משהו עוד מפריע לך, עכשיו צריך לתעל את זה לכיוון הנכון. ולא - זה לא תלוי רק בך ובכוח הרצון שלך, אי אפשר לעשות את זה לבד, חייבים לעשות את זה בליווי מקצועי, זו הגישה שלי, בתור מישהי שהיתה שם. אז הצעד הראשון הוא באמת להשיג עזרה מקצועית, ללכת לטיפול, ומשם להתקדם לאט לאט, צעד צעד, ואם צריך עוד דברים בדרך, לא להסס ולו לרגע. הכל - כדי לצאת מזה. בהצלחה, אביב.

בוקר טוב יקירי, קראתי את מה שכתבתן שוב ושוב. אני מודה שיותר קל לי לבטוח ולהאמין לאילו שבאמת עברו זאת ויודעים מה שהם אומרים (בניגוד להרבה מטפלים שאם כל הכבוד למקצועיות שלהם, ללא ניסיון חיים דומה קשה לי להאמין שבכלל אפשר להבין אותי). אותך - אביב - אני חושבת שאני מכירה עוד מה"חדר הירוק" ...אם זו באמת את שכתבת שם. אני מודה לכן שכן הצלחתן לחזור ולהתייחס למה שכתבתי למרות שאני יודעת שזה לא תמיד קל ולא תמיד יש לכך את הכוחות. אני מניחה שגם קשה ממש להביט ולראות כמה אנשים/ילדים נפגעים מהמחלה הזו ובכזות קלות ואולי זה מה שמפחיד אותי. שמשום מה בחרתי בדרך הקלה לחיות את החיים. המחלה הרי משרתת תפקיד מסויים ואם זה לא היה חיובי בעיני, לא הייתי עושה את מה שאני עושה. אבל תראו בכמה אנשים המחלה הזו נוגעת... אני מניחה שעצם העובדה שכתבתי כאן מעידה כי אני לא רוצה להרים ידיים או לחיות ככה אבל אני מאוד חוששת ממה שיקרה הלאה. כבר הייתה תקופה שהפסקתי להתעלל בעצמי והנה משום מה נפלתי שוב לתוך המחלה. אני יודעת שאני חיה עם מחלה שרודפת אותי או שאני רודפת אותה. אני מקווה שכל אחד מאיתנו יצליח למצוא דרך אחרת להתמודד עם מה שקורה ולא לבחור בדרך הזו (של הפרעת אכילה). אני יודעת בוודאות שלא סתם נפלתי לתוכה; הרצון לאטום עצמי למול המציאות המחורבנת הזו פשוט לא הותירה לי כל ברירה...

ערב טוב, אני מעוניין לדעת האם החופשות שפסיכולוג לוקח מעוגנות עפ"י החוק. כלומר האם מוקצבים מראש מספר הימים שברשותו לקחת או שמא זה פרוץ לחלוטין וכל פסיכולוג הוא אדון לעצמו. בנוסף, מה נהוג לעשות עם המטופלים בזמן החופשה של המטפל?

אבי שלום איני יודע על כל חוק בענין אני שומע מבין הדברים שהחופשות קשות לך לעובדה זו יש לדעתי ערך טיפולי - מה קשה לך כל כך , איך אתה מגיב / מתמודד עם הקושי זה לטעמי הנושא לברר בטפול וכן, אם צריך ניתן לשקול שתפגש עם אדם אחר במהלך החופשה ספק אם זה יעזור אבל לשקולך יחד עם המטפל שלך בברכה עמי

מהדברים שכתבת אני מבין שזה די פרוץ וכל פסיכולוג מרשה לעצמו להיעלם מתי שהוא רוצה. נחמד מאוד. שלא תבינו אותי לא נכון אני בעד שהמטפלים יקחו חופש. הרי ללא זה עבודתם תפגע בהם ובנו אבל אם אף אחד לא שומר עליהם אז איך בכלל אפשר לבטוח שעושים עבורך את הדבר הטוב ביותר. חבל מאוד...

שלום שמי נדב אני בן 21 ואני הומוסקוסואל. אני מתקשה ליצור קשר עם גברים בגילי על רקע ההומוסקסואליות . אני מדבר הרבה בצאטים של הומואים ובפורומים שונים הקשורים להוויה ההומוסקסואלית. וכשאני נתקל בשאלה איך אתה נראה ? אני עונה שאני שמנמן (הגובה מטר ושבעים והמשקל 72קילוגרם),ומיד אומרים לי להתראות. אני לא מצליח למצוא אנשים הומואים שלא יהיה להם איכפת מהמראה . למרות שיצא לי לקבל הודעות מבני 30 ומעלה שלא היה איכפת להם אם אמרתי את זה אבל העניין הוא שאני לא מחפש אנשים בני 30 ומעלה אני רוצה קשר אם אנשים בגילי . אני מותש ואני מדוכא בגלל זה . אני לפעמים אומר לעצמי שכל הצאטים האלה והפורומים האלה הם סתם ביזבוז זמן אבל בכל זאת אני חוזר אליהם כי אין ברירה . מה אפשר לעשות . למישהו יש עצה . זקוק לעצה והכוונה מאנשים או מיעוצי האתר תודה על תשומת הלב נדב

אולי תאמר שאתה חסון ולא שאתה שמנמן ותלך לחדר כושר להתחטב ולפתח שרירים, כי אני מאמינה שגם אתה לא מחפש בן זוג נרפה

נדב . היי אם אתה מספיק אמיץ ,וחושף פה את קשייך, מודע לנטיותך האישיות, ועומד מאחוריהן , אז אתה גם יכול להרגיל את עצמך, להשלים אם המראה שלך .! כי זה אתה ,.. ואתה באמת בסדר . לא צריך לנפנף בראש חוצות שאני שמנמנן (אגב 1.70 ו 70 קילו זה נחשב בסדר ) אלא לענות על השאלה "אני ניראה בסדר ". והאמין לי שאם תרגיש כך , גם תדבר כך . בהצלחה . נ. ב יש לי שאלה , אתה לא חיב ההעדפה המינית שלך היתה בחירה ?או שעם זה נולדת ?או זה קרה עקב אירוע מסוים ? אני סקרנית . תודה .

שלום רב, עניין המשיכה אינו שונה כשמדובר בסטרייטים או הומואים. הגיזרה היא חלק מהאטרקציה המעוררת את הריגוש המיני, ולכן במקום לנסות למצוא מי שלא יהיה כל כך איכפתי, כדאי להפנות אנרגיות לדבר המאד בנאלי, ששם כמעט כולם נמצאים: חדר הכושר, מסלול הריצה, הקפדה על קלוריות, וכו'. אם אתה מתקשה, אל תהסס מלפנות להדרכת מומחה. כל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

ערב טוב אני חייבת לקבל מידע דחוף על תרופה הניקראת כך: רספרדל תודה

רונית שלום מדובר בתרופה אנטי פסיכוטית מהחדשות עם מעט פחות שכיחות של תופעות לואי עם מעט יותר יעילות הביטי באתר : http://www.infomed.co.il/default.htm וכמובן ניתן לחפש לפי risperdal או risperidone בהצלחה עמי

נ.ב. יש טענות שהיא מועילה גם ב ADHD עמי

דפני, אינני רוצה לעכב אותך. לילה טוב. אתאפק עם השאלות להזדמנות אחרת. רחלי

בוקר טוב.. קראתי את כל ההתכתבויות שלך עם דפני בלילה, ורציתי להוסיף כמה דברים מנסיוני. באמת השלב הראשון שצריך לעבור אותו זה לחשוף את ה"סוד". בולמיה מטבעה היא הפרעה מאוד סודית, בניגוד לאנורקסיה שכולם רואים, בולמיה מתרחשת בחדרי חדרים, בדרך כלל המשקל נשמר תקין, ואף אחד לא חייב לראות או לדעת, בייחוד מי שלא רוצה. אני יכולה לאמר שאם תלכי לטיפול ולא תחשפי את ה"סוד" לא בטוח שהמטפלת שלך תעלה על זה, וזה חבל, זה יהיה פספוס של הטיפול. אני יודעת שזה קשה מאוד לחשוף את זה, אני יודעת שלא תמיד יש את המילים, לא תמיד אפשר לבוא ולהגיד אני "בולמית". זאת לא אמירה רק למטפלת שלך, זאת אמירה גם לעצמך, זו יכולה להיות אפילו הפעם הראשונה, שבה את אומרת לעצמך בפה מלא, ומסתכלת בעיניים פקוחות לרווחה במציאות הקשה, ומודה בהפרעה הנוראית הזאת. אבל עדיין על זה חייבים להתגבר. אם לא תגידי, אם תמשיכי לשמור על ה"סוד" הטיפול שלך בעיני לפחות הוא ברכה לבטלה, בעיני הוא יהיה מבוזבז ומפוספס, כי הוא יעבוד על דברים שהם מסביב להפרעה האמיתית שתתפספס, כמו שהיה עד היום ובזה לא עשית כלום. קראתי גם שכתבת שהבולמיה היא החברה הכי טובה שלך, וגם עם זה אני מסכימה. הבולמיה היא דרך התמודדות ששרתה אותנו בנאמנות לאורך שנים רבות, לא עזבה ולא נטשה, בניגוד אולי לדרכים אחרות ולאנשים אחרים. היא היתה שם, והיא עכשיו שם, והיא משרתת צורך שלך ודרך שלך להתמודד עם הדברים. ועדיין אצלי יחד עם כל זאת, ואני יכולה לנחש שגם אצלך, היא האויב הכי גדול שלנו גם. היא הורסת את החיים, בולעת אותנו ומקיאה אותנו החוצה. אצלי היא בלעה אותי, מפני שחוץ מהבולמיה לא היה לי שום דבר אחר, חוץ מלאכול ולהקיא כל היום, וגם לבכות על זה, לא נשאר לי זמן לכלום, נכון - לא נשאר לי זמן להתמודד עם הקשיים וזה היה טוב, אבל הקשיים לא נעלמו, הם עדיין היו שם, אני רק לא ראיתי אותם ולא הרגשתי אותם, ויחד עם זאת לא הרגשתי מעבר לכאב גם שום רגש אחר, שום רגש חיובי אחר. הבולמיה גם הקיאה אותי במובן מסוים מהחיים, חייתי רק בחדר שבו התבצעו הזלילות וההקאות כמעט, לא התחברתי עם אנשים אחרים, לא יכולתי לקשור קשרים, לא יכולתי לשתף, לא יכולתי להרגיש שמחה אף פעם. הפסדתי תקופת חיים שלמה וארוכה בגללה. אז היום, זה בעצם כבר היום הגדול, המון בהצלחה, ואני מחזיקה לך אצבעות, ותחזרי לעדכן אותנו, אנחנו כאן. מהנסיון שלי הפורום יכול להוות משענת רצינית ביותר ברגעי משבר ובדרך הקשה, והדרך אכן קשה כואבת ומייסרת, אבל שווה את הכל, כי בסופה תקבלי את החיים בחזרה, ועם כאלה תוצאות אין מה להתווכח. אזרי את כל האומץ והתחילי בתהליך, שהוא בעצם מלחמה קשה, אבל אפשר לנצח בה, היא לא מלחמה אבודה, ואם מנצחים - הסיפוק והחיים שתרכשי יהוו לך טריגר להמשיך הלאה. ואני פה, לתמוך ולייעץ, שלך אביב.

היי דפני, משום מה אני מרגישה חופשיה לכתוב אליך ובעצם לכל מי שמעוניין לענות אני מבקשת ממך, אם את עדיין כאן, לכתוב לי איך עבר עלייך הטיפול ? איזה מן טיפול זה היה האם היה מבוסס רק על שיחות? או בדרך אחרת? כמה זמן ארך הטיפול? אחרי כמה זמן הרגשת טוב? אני כל כך חוששת ממחר, ממש לא רוצה שתגיע השעה. אני מודה לך על תשומת הלב. רחלי

מייד אכתוב עוד משהו על הטיפול. בינתיים, אני מצרפת לינק למשהו שכתבתי אחרי ההחלמה. רק כדי לגרום לך להאמין שזה אפשרי, ושזה שווה הכל... http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=139889&t=139889 דפני.

לדפני את מדהימה אכתוב מחר לילה טוב

WELL... קצת קשה להתחיל... אפשר לומר שהייתי בטיפולים שונים במשך כל תקופת המחלה. הספירה הלא-רשמית שערכתי הורתה על כ- 14 מטפלים שונים, בתקופות שונות, בשיטות שונות... חשוב לי לציין שלא הייתי פתוחה לטיפול בהתחלה. למעשה, לא רציתי טיפול עד לפני שנתיים- שלוש. רק אז הבנתי את גודל הנזק. רק אז קלטתי שאם אמשיך בדרך הזו, אהרוס את כל מה שיוותר מחיי, אם בכלל יישאר! אני יכולה לתאר לעצמי כמה את מפחדת. זה משהו חדש, זה חודרני, והזהירו אותך שזה יכאב... אז קודם כל "צפירת הרגעה": סביר להניח שהפגישה הראשונה תוקדש, לפחות ברובה, להיכרות איתך, עם ההיסטוריה שלך ועם מהות הבעיה שלך. עדיין אין התעמקות בעבר, הנבירה בפצעים עדיין לא תחל. הטיפול מחר לא יכאב. סביר להניח שגם לא בכמה פגישות שאחרי. המטפלת לא תיגע בפצעים הפתוחים, המדממים. לא בלי שתשתפי פעולה, לא לפני שתסכימי לכך בעצמך, ולא לפני שתרכוש את אמונך. בעיקרון- טפול פסיכותראפי מבוסס על שיחות. במקרים של תת משקל מדאיג נשקלת האפשרות להכניס לתמונה דיאטנית, למעקב אחר המשקל. במקרים של דיכאון קשה נשקלת האפשרות של סיוע תרופתי. הכל לפי המצב, לפי התרשמות המטפלת, ולפי מידת הנכונות שלך להיעזר, וההעדפות האישיות שלך. אל תחששי ממחר. נסי לראות זאת כצעד גדול קדימה. הנה, התקרבת עוד קצת למטרה, לבריאות הנפשית, לאפשרות לחיות - - - ולחיות טוב...!! אני עדיין כאן קצת, אם תרצי לכתוב לי. אם לא, אשמח להתעדכן מחר, להקשיב, ואם יש צורך- לחזק ולעודד... שלך, דפני

סתם הודעת לילה טוב... אפשר לומר "הודעת ערש" ( על משקל "שיר ערש"...) האינטואיציה שלי לא הטעתה אותי. הייתה לי תחושה שאנחנו "באותו ראש" , שיש לנו הרבה מן המשותף, ושרכשתי לי עוד חברה מקסימה... ואכן! מאוד נהניתי לדבר אתך. הייתי יכולה להמשיך עוד שעות, אבל רצוי לשמור משהו להמשך, את יודעת... :-)) אני מניחה שגם את תסתובבי כאן קצת עכשיו. אני עוד מעט אלך לישון - צריך לעבוד מחר! אבל מקווה שנתראה כאן שוב מחר בערב. ואם לא- ביום רביעי בוודאי...!! חיבוק דוב ללילה טוב... אוהבת, דפני.

אני עוד צריכה למצוא לך כינוי נורמאלי אבל לעת עתה זה יספק חלומות פז שיהיו לך אני כבר התחלתי לספור את השעות מקווה שאנחנו רק בהתחלה וההמשך רק ילך ויתארך אוהבת ומחבקת בחזרה (אני וכל הגובה שלי) אורה

ייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא וווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו שששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש מוכר למישהו?

ג'קי חמודה, בימים האחרונים את משאירה הודעות קורעות לב בפורום. אני לא יודעת מה קרה. לא יודעת איך אפשר לעזור או להקל מעט על הכאב. אבל אני מוכנה לנסות, רק תני לי רמז, קצה חוט מאיפה להתחיל... אולי תשתפי קצת במה שמציק? אני כאן, ואשמח להקשיב. דפני.

תראי יאוש מגיע אליך, או חוזר אלייך כשדברים עולים על פני השטח, לפחות ככה זה במקרה שלי... אני אספר לך סוד...בערך... כשהמצב התחיל להשתפר אני נבהלתי והחזרתי את עצמי אחורה, אני לא אוכלת כמו שצריך, במילים אחרות... מוותרת לעצמי. והיאוש בא לבד כשאני מתנהגת ככה, אני לא רואה הרבה מעבר לפינה, כמו שחברה אמרה לי. אני לא מסתכלת האם יש משהו טוב בצדדים שאני יכולה לשאוב ממנו קצת כוחות. אני מרימה ידיים. מבינה?

אני אמנם במזל הצלחתי להיכנס לפה, אבל הוא לא רוצה להיכנס לי לאייסיקיו, וזה עצובבבבבבבב כי אני אוהבת ת'אייסי שלי :-( דבר שני, לאי-מייל!!! לאי-מייל החמוד שלי, שמכיל בתוכו את כל הדברים הכי חשובים, הוא לא מוכן להכניס אותי. טוב כל הרגשנות הזו בקשר למחשב, אל תיקחו רציני, אני לא באמת אוהבת ת'ריבוע הזה, הוא רק עוזר לי ליצור קשר איתכן-מקסימות שלי! כי סה"כ הוא המחשב הוא דבר נורא...אמממ...ריקני! כן...ריקני! מצאתי ת'מילה! אין בו ערך יותר מסתם חוטים מחוברים אחד לשני, בתוך קופסא מטומטמת כדי שלא נתחשמל, והרי אתן יודעות כמה אני שונאת דברים כאלה מטומטמים. אבל כבר למה אני בכל זאת יוצרת עם הקופסא הזו קשר. כל זיוני השכל האלה, היו במטרה לומר שאני מתגעגעת ושהסיבה היחידה שבגלל שאני מודאגת מהמחשב זה בגלל שאני לא אוכל ליצור איתכן קשר... כוס אמא שלו! מילא האייסי, אבל האי מייל??? מה הוא רוצה ממנו? נבלההההההההה!

תפרמטי את המחשב מחדש בימים אלו כל יום תהייה לך בעיה חדשה . ושאלה לי אליך האם אין בהתעניינות יתר במה שמתרחש בפורום התמכרות

לא הבנתי כלום ממה שאמרת בקשר לפורום התמכרות... זה נשמע מעניין, אתה יכול לכתוב שוב? ואיך זה קשור אליי...?! נ.ב איימתי על המחשב שלי בקשר לאימייל- אז הוא נכנע ונכנס. אבל האייסי שלי! לא חבל...

מהו המינון מהקובל והמקסימלי של פרוזאק? אלן הן תופעות הלואי השכיחות שלו ? תודה.

שלום המנון המקסימלי המקובל 80 מ"ג לגבי לואי ראה http://www.infomed.co.il/default.htm או חפש לפי prozac או fluoxetine בהצלחה עמי

אביב את מקסימה. אני נכנסת לכאן וקוראת את שאת כותבת. אני הולכת לטיפול מלאת ספקות, מלאת חרדות ופחדים - את יודעת - הבולמיה, האנורקסיה, הם הנשלטים והשולטים בחיי, הם לא עוזבים אותי ואני לא אותם - ויש לנו שליטה מלאה אחד על השני. וכל ההקדמה הזו היא לומר לך תודה ענקית כי החיוג לפסיכותרפיסטית, קביעת הפגישה הדחופה, (הכל קרה היום) זה הרבה בזכותך. הרגשתי שאם לא אעשה צעד לטובתי, מחר יהיה הצעד הזה לרעתי ומי יודע לאן הייתי מגיעה. אכתוב מחר. רחלי

סתם הצצתי, וזה נחמד לראות אמירת תודה, נחמד שתמיכה של הפורום יוצרת עשיה ורצון לשנות. אם יורשה לי נדמה לי שאני מתמכרת לפורום פה ושם שואלת שאלות אבל גם "מציצה" כדי ללמוד מסיפורו של האחר, ולעיתים ממצבי הלא מושלם גם להאיץ לייעץ. בכל מקרה שיהיה בהצלחה

זה לא עינייני, ולא הפנית ת'הודעה אליי אבל... המוןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן ב-ה-צ-ל-ח-ה!

לג'קי את יודעת, אני לא אומר תודה על הברכה שברכת אותי, אני אומר תודה רק כשארגיש טוב ושאדע שאני אכן בדרך הנכונה. אני יודעת שהברכה הזו מכל הלב, אבל יש לי ספקות לגבי עצמי ולו רק משום שאני מכירה את עצמי הכי טוב שאפשר. אני יודעת שאם לא אהיה חזקה שוב אברח כשיהיה לי קשה ומה יותר קל מזה? הבטחתי שאכתוב מחר, והנה שוב אני כותבת, ניסיתי להרדם ואני כל כך מתוחה ועצבנית וכל כך חסרת מנוחה שרק בא לי לאכול. התהום קוראת לי שוב. בינתיים אני כאן עד ש... רחלי

היי רחלי, אני אמנם לא אביב, אבל גם אני הייתי בתהום הזו של הפרעת אכילה (אנורקסיה במקרה שלי), והייתי שם הרבה שנים. אני זוכרת היטב את הרגשת החור השחור, תחושת המבוך ללא מוצא... רחלי, חשוב לי לומר לך: השד הזה אמנם נורא, א-פ-ש-ר לנצח אותו. גם אם נדמה שלא, גם אם את מרגישה נשלטת לחלוטין , גם אם אינך יכולה לדמיין את המשך החיים בלעדיו - למרות כל הסבל שנגרם לך. עשית את הצעד הראשון עבור עצמך. החלטת ללכת לטיפול. אני יודעת כמה ההחלטה הזו קשה, ואני מעריכה את האומץ שלך! אבל, לפעמים רמת הציפיות מתחילת הטיפול גבוהה מדי: שינויים אינם מתרחשים בן לילה, וחשוב לזכור שהתהליך לפעמים נראה "תקוע", ולעתים אפילו קורה שיוצאים משיחה טיפולית במצב רוח גרוע משהיה כשנכנסנו ... ועדיין, זו הדרך. הדרך הזו, כמו החיים, כוללת עליות וירידות, עצב ושמחה, אומץ מהול בפחד, ייאוש לצד תקווה. זו הדרך, עם הקשיים והמכשולים, כמו גם עם אור השמש, הציפורים והפרחים... יש בה מהכל- רע וטוב, מחלה ובריאות, שחור ולבן... ובעיקר הרבה גווני אפור . היי חזקה. את מתחילה מסלול לא קל, מסלול הדורש השקעה, מאמץ ונחישות. מסלול שיכאיב לפעמים, שאולי יהיה מייאש לפרקים, אך כזה שוודאי יכלול קטעי הבנה עמוקה, רגעי אושר, ניצחונות קטנים, והמון תקווה... שיהיה באמת בהצלחה. אשמח אם תשתפי אותי... דפני.

דפני הקריאה שלך מעודדת אותי מצד אחד ומצד שני מעציבה אותי וגורמת לי לבכות. קראתי כאן על כך שהדרך לא קלה וזה הפחד שלי שאני אתייאש, שאשבר, שלא אוכל להתמודד. כי הרי אני חיה עם המחלה הזו כבר 9 שנים כמעט 10 שנים. קשה לי עם פרידות. כל סוג של פרידה קשה לי וזו המחלה חברתי הטובה ביותר הסודית ביותר, הנהדרת ביותר היאוש מפני אני. כתבתי שדבר לא יערער את החלטתי ללכת לטיפול ולפחות לנסות. וכך אעשה. גם לך לא אומר תודה על העצות. אני מקווה לומר תודה כשארגיש שאכן יש שיפור במצב. רחלי