פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לכל מי שזה מעניין אותו! אני קוראת כאן בפורום המון דיונים בהפרעות אכילה למיניהן. ואין לי ספק, שכל אותם אנשים, שמרגישים - בצדק או לא - שהם שמנים מדי, ונוקטים כל מיני דרכים-לא-דרכים לרדת במשקל ולהיות רזים בכל מחיר - סובלים סבל בל יתואר. לכן, התעורר בי צורך עמוק להציג צד אחר של המטבע, שבוודאי לא יפתור את הבעיות בן-יום, אבל אולי קצת ינחם ויתן חומר למחשבה. אז המסר שאני רוצה להעביר הוא - שגם להיות רזה זה בכלל לא כיף!!!!!!!!!! קשה להאמין? אולי, אבל זאת עובדה! ואני יודעת מה שאני אומרת, במשך כל שנות ילדותי ונעורי הייתי רזה כמו גפרור, ושוב - זה היה רחוק מלהיות כיף!!!!!!!!!!!!! הילדים לועגים לרזים לא פחות מאשר לשמנים, ומדביקים להם כינויי גנאי שמתיחסים לרזון שלהם בדיוק כמו שמדביקים כינויי גנאי לשמנים. למצוא בגדים מתאימים בחנות - זוהי גם כן קריעת ים סוף, ובגיל 15 לא ממש מתחשק לך ללבוש בגדים של ילדה בת 10. וכשמוכרת החזיות אומרת לך בציניות בגיל 20 שיש לך ציצי של ילדה בת 12 - זה גם כן רחוק מלהיות משעשע... ובכלל, האנשים עם ההערות שלהם - כל האנשים, לא רק ילדים - מסוגלים לגרום לך לרצות פשוט ללכת לישון ולא להתעורר יותר! נשמע מוגזם? אולי, למי שלא התנסה בזה. אנשים שהכרת רק לפני חמש דקות, שספק אם כבר קלטו את השם שלך - כבר מרשים לעצמם להעיר לך - "אוי, כמה שאת רזה", ו"למה את כל כך רזה?" - ובפירוש, בפירוש לא כמחמאה. ועוד משהו: בשעת לחץ - שלא כמו האנשים השמנים - האנשים הרזים מאבדים את התיאבון. וזה לא שסתם לא מתחשק לאכול באותו הרגע. זה הרבה יותר: זה בחילות ולחץ בבטן ובחזה ובגרון, ומכאן ועד להתקף חרדה - נושא שגם הוא מוכר לרבים כאן בפורום - הדרך קצרה ביותר. ולסיום - רק עוד משהו קטן: הקטע הזה של "רזה הוא יפה" - הוא עניין של אופנה של השנים האחרונות (ו-כן, בתקופה שאני הייתי רזה הרזון דווקא לא היה באופנה). בדיעבד, התברר שהאופנה הזאת היא הרת אסון, היא גרמה לבחורות רבות, מתוך רצון לחקות את המודל המפוקפק הזה - להיגרר לאנורקסיה, בולימיה, ומי יודע מה עוד... אבל גם בלי התוצאות הטרגיות האלה של האופנה - אני אומרת - ואני יודעת שקל לדבר יותר מלעשות - ובכל זאת: למה להיות עבד של האופנה, לבטל את עצמכם בפניה, ללכת כמו עדר אחרי מישהו שהחליט באופן שרירותי שמהיום כולם צריכים להיראות כמו גפרורים? למה שלא נהיה כל אחד הוא עצמו, מה שהוא רוצה ואוהב באמת? איך אומרים? - "ותחשבו על זה"... האם עזרתי למישהו? כל טוב לכולם! אחת

אחת שלום, 1. כל אחד רוצה את מה שאין לו. 2. גם הרופאים "אשמים", כי שומן זה מקור לבעיות. עדי

מסכימה בהחלט! אחת

עם כל הכבוד....... זה לא זה.

היי ........! אשמח אם תפרט/י יותר! אחת

הייייי כרגע מרוב שהדמעות מכסות את עיניי אני מקווה שאין שגיעות, כן תודה לך על מכתבך אני מרגישה כמו שיבנת דחויה מעצבנת ויותר גרוע אני רוצה לרצות אנשים מרוב פחד של דחייה ואז אני ממש טובה אלייהם נותנת להם הרגשה שהם יכולים וזה בסדר לדרוך אליי ההתנהגות הזו מעצבנת אותי היא פשוט לא אל שליטתי אני מרגישה ממש רע אחר כך אפילו קשה לי לרשום את זה בדיקנות אני ממש ממש ממש מתחנפת אלייהם שזה כבר מגעיל אנשים לא אוהבים את זה וגם אני לא אוהבת את זה לאחר שאני מתנהגת כך אני מרגישה שהשפלתי את עצמי ואז אני מרגישה עם עצמי רע אני לא יודעת אייך להפסיק עם זה והכול בגלל הפחדים של הדחייה שיחשבו משהו רע או שאני מגעילה ב ב ק ש ... אני כבר במצב נפשי כבד עזרי לי מה היית עושה במקומי????? יש אנשים במצבי?1!אני לא חושבת...אוהבת אותך נטעלי

היי נטעלי אני - את בצעירותי. ממש כך. החרדה מפני הדחיה, הדרישה האין סופית לתשומת לב, הרצון לקבל אהבה וחיבה מהסובבים, להרגיש תמיד בסדר. כל אלה גם אני . כך הייתי. בדיוק. את יודעת, ניסיתי להיות כל כך טובה, שאנשים פשוט ניצלו אותי (גם היום לפעמים יש לי את ה"לצאת מגדרי כדי שיאהבו אותי"). זו הרגשה נוראית. זו הרגשת השפלה שאין כמותה ולכן אני כל כך מזדהה איתך. אני כותבת על תקופת הילדות, על תקופת התיכון, תקופת הצבא וגם אחרי, קצת - אז התחלתי טיפול פסיכולוגי בפעם הראשונה - פסיכולוג שלא ממש ידע מה לעשות איתי. היום - כפי שכתבתי אתמול, אני מטופלת אצל פסיכותרפיסטית - ומנסה להתגבר בדיוק על אותן בעיות, כאשר היום אני מודעת היטב לכל אלה. אני עצמי עובדת כרגע על כל אלה. אני רק יכולה לכתוב לך שאת זקוקה למטפלת מקצוענית, טובה, אמינה, שתבדוק איתך מאיין נובעת ההתנהגות, או הצורך הזו באהבה האין סופית, שתוביל אותך ותדריך אותך בדרך בטוחה להתגבר על כל אלה. אני איתך. אני מרגישה מחוזקת כאן. ושמחה שאת משתפת אותי. שלך רחלי

ראיתי שאת כאן עכשיו... מקווה שעוד לא הלכת. רציתי רק לשאול איך עבר היום, איך מצב הרוח, ובכלל... אני כאן עכשיו. אם תרצי לשתף, אני אשמח! דפני.

תרגישו טוב מתוקות! רק בריאות - כמו שהסבתות אומרות :-) שיהיה לכן סוף שבוע טוב ובריא. ממש מבאס להיות חולה בקיץ, אז אני מקווה שאתן לא סובלות. אז הרבה חיבוקים (לא מפחדת להדבק:-)!!! ללה

כיף לשמוע ממך מדי פעם...!! איך את? מזמן לא כתבת... (או שאני פספסתי?) תודה על החיבוק. אם את לא מפחדת להידבק, אני מחבקת בחזרה! דפני

אם רק הייתה מבינה מה יש לה מבפנים, אם אותה ריקנות וחוסר משמעות הייתה יכולה להתמלאות במשהו אחר חוץ משנאה ואכזבות... אם אותו עומק שנוצר מפגיעה והאשמות היה יכול להתאחות וליצור סביבו משהו קצת יותר אנושי... אם היא הייתה מבינה שמגיע לה לחיות, שמגיע לה לצחוק, שמגיע לה לבכות, שמגיע לה לתת, שמגיע לה לקבל... אם אותה ילדה שישנה בתוכה כבר כ"כ הרבה זמן, הייתה מתעוררת, ולובשת ת'בגדים הכי יפים שלה, כי היא הייתה יודעת שעכשיו היא יוצאת לדרך אחרת...חדשה...מרתקת... אם אותה ילדה הייתה מבינה שיש מעבר לאכזבה, מעבר לעצב, ומעבר לכאב שהיא חווה... אם אותה ילדה, הייתה נשארת ילדה גם בנפשה... ולא רואה את המוות כדבר כה נחשק, ואת החיים כזכות ולא כחובה... אם היא הייתה יודעת כמה אני אוהבת אותה... ..... ( ...... דמעות ...... ) ........

והילדה שבך יודעת? לפחות היא רוצה!!

:-)

> > אם רק הייתה מבינה מה יש לה מבפנים, > אם אותה ריקנות וחוסר משמעות > הייתה יכולה להתמלאות במשהו אחר > חוץ משנאה ואכזבות... > > אם אותו עומק שנוצר מפגיעה והאשמות > היה יכול להתאחות וליצור סביבו > משהו קצת יותר אנושי... > > אם היא הייתה מבינה שמגיע לה לחיות, > שמגיע לה לצחוק, שמגיע לה לבכות, > שמגיע לה לתת, שמגיע לה לקבל... > > אם אותה ילדה שישנה בתוכה > כבר כ"כ הרבה זמן, הייתה מתעוררת, > ולובשת ת'בגדים הכי יפים שלה, > כי היא הייתה יודעת שעכשיו היא > יוצאת לדרך אחרת...חדשה...מרתקת... > > אם אותה ילדה הייתה מבינה שיש מעבר > לאכזבה, מעבר לעצב, ומעבר לכאב > שהיא חווה... > > אם אותה ילדה, הייתה נשארת ילדה גם בנפשה... > ולא רואה את המוות כדבר כה נחשק, > ואת החיים כזכות ולא כחובה... > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > > אם היא הייתה יודעת כמה אני אוהבת אותה... > > > > > > > > > > > > > > > > > ..... ( ...... דמעות ...... ) ........ > >

מדוע נמחקה תשובתי לשירן רק כי השבתי לאדם שנתן לה עצה מכוערת ומסוכנת ושעשה מעשה שלא יעשה במילים קצת בוטות.??

דוגי, אני ראיתי שגם ההודעה שלו נמחקה. אז אולי הייתה כוונה למחוק את ההודעה שלו. עדי

אני מצטער פשוט זה כל כך הרגיז אותי שילדה צעירה פונה לעזרה והתשובה שהיא מקבלת זה לכי ללמוד קורס סיינטולוגיה. דרך אגב אני מכיר מספר אנשים שניסו את זה והם מודים שהכל מסתובב שם סביב כסף ולא שום דבר ממשי. אני עדיין חושב שהיא צריכה לפנות לערן או לגוף אחר כי אם ילדה בת 13 וחצי רוצה שיאשפזו את אמא שלה זה נובע או מתמימות שאם יאשפזו אותה היא תבריא או ממצוקה גדולה שבגללה היא רוצה שירחיקו את אמא שלה ממנה. אני חושב ש"ערן" יכולים לעזור לה כי היא צריכה את התמיכה הזאת עכשיו. שירן אני מקווה שאת קוראת את דבריי ותעשי זאת באהבה דוגי

הי דוגי. כפי שעדי השיבה לך כוונתי היתה למחוק את ההודעה הפרסומית שנגדה יצאת. תוכנת הפורומים שלנו בנויה כך שכאשר נמחקת הודעה, כל מה שקשור אליה נמחק (כמו מה שקרה לעץ שהתפתח כאן). לא היתה לי כוונה למחוק את הודעתך, למרות שלדעתי יכולת להתבטא בצורה יותר יפה. בברכה יוסי.

מה זה טיפול פסיכולוגי סיבובי?

הי נטעלי, קיבלתי את הודעתך, ואני מאוד שמחה שחזרת לפורום. דאגתי לך קצת. תראי, אני כתבתי לך כבר בעבר, אני חושבת שמאוד חשוב שתפני לעזרה עוד לפני שאת מתגייסת, כי אם את כל-כך מפחדת ופסימית, ואת כותבת שהתמוטטת השבוע, ומרגישה כל-כך בודדה - את צריכה שמישהו יעזור לך ממש, ולא רק בדרך וירטואלית, מוצלחת ככל שתהיה. את צריכה לדבר גם עם המשפחה שלך, עם אבא שלך שאת אוהבת, תדרשי מהם שיעזרו לך, זה התפקיד שלהם, ואת צריכה את עזרתם עכשיו. אשמח לשמוע ממך, נועה.

נועה עברו אליי ימים קשים, רק אלוהים יכול לדעת מה אני עוברת הקדימו לי את תאריכי ומסתבר שזה תפקיד שאני לא רוצה נכנסתי המון לדכאונות עד שזהו יתמוטטתי נפשי..... עוד משהו נועה רציתי לידיע אותך אני מרגישה שיש שיפור מבחינה שלא אוהבים אותי וצוחקים אליי בעבודה למשל יתחלתי לראות אחרת וטיפה להרגיש אחרת זה גם המון המון המון המון המון בזכותךך. אבל נתגלתה ביי בעייה שנורא מפריע לי אבל ממש, כדאי לא להרגיש את מה שפירטתי אני מתחנפת ממש לאנשים עד כדאי כך שזה כבר מגעיל שאני מרגישה שאני מורידה מערכי. ואז הבטחון לגמרי יורד למשל זאתי שעובדת איתי היא אחת שנורא אוהבים בגלל שאני יודעת זאת אני נורא עושה מה שהיא אומרת כאילו שפוטה שלה אתמול למשל היא ידעה שהיא מחליפה אותי איחרה לי חצי שעה לעבודה ואני כתגובה... לא לא זה בסדר גמור אין בעייה . שאבא שלי מחכה לי למטה בשעת עבודתו .את מבינה פחות או יותר וזה יתחיל נורא לעצבן אותי זה פשוט פשוט לא על שליטתי מה לעשות???? את יודעת, מלאך, מרגע שנכנסתי לכאן ואני רושמת לך יפסקתי לבכות ונרגעתי אוהבת ביי

יש ימים אותם אני עוברת עם כאבים בעורף ובצוואר שכבר מוכרים לי ואני סובלת אותם בשקט. לעומת זאת, היום, קמתי ברגל שמאל - בחילות חזקות, שבוע שלם ללא שינה מספקת, כאבי עורף וצוואר, חולשה וחוסר יציבות. בתוך שבועיים ירדתי 10 ק"ג וככל שאני משתדלת לדאוג לעצמי מבחינת שינה ואוכל זה לא עוזר. האם זה אמור להדליק נורה אדומה? אני מבינה שהבעיה יכולה להיות נפשית? אך האם יכולות להיות סיבות אחרות? איך מטפלים במצב ללא תרופות פסיכיאטריות? אשמח להשכיל מכם .

גם אני סובל מפוסט טראומה כבר 10 שנים עם כל התופעות ציינת עד שלא יכולתי יותר ואז המליצו לי על תרופה בשם אפקסור ששינתה את חיי תזרקי את כל התרופות ותבקשי אפקסור צפי לשבוע שבועיים עם תופעות לוואי ואחר כל תיהי מלכה .אבל תתחילי רבע כדור שבוע חצי כדור 4 ימים ואחר כך תעלי לכדור בהדרגה תשמעי לי זה כדור חבל על הזמן בלי תופעות לוואי בכלל ממש לא יאומן.........בהצלחה!!!!!!

במבי שלום, מהודעתך עולות הרבה שאלות: למה את חושבת שזה עלול לנבוע מסיבות נפשיות? האם נבדקת אצל רופא משפחה קודם כל, כדי לבדוק מה גורם לכאבים, בחילות, חולשה, ירידה דרסטית במשקל וכו'? האם עברת משברים בשנים האחרונות שיכולים היו לגרום לבעיה? באיזה גיל את בערך? אני חושבת שקודם כל הגיוני ללכת לרופא (משפחה) ולשאול אותו. אם כבר עשית בדיקות רפואיות שונות שלא העלו בעיה רפואית, ולכן את פונה לפורום, אז כנראה שאת מודעת לגורמים נפשיים שעלולים לגרום לבעיה. אם תפרטי קצת, אני בטוחה שאנשים כאן ישמחו לעזור לך, נועה.

הי במבי, אני מצטערת, רק עכשיו ראיתי את ההודעה שלך למטה. זה די אידיוטי שהגבתי להודעה הקודמת - שבאמת נראתה לי תמוהה בלי הרקע. בכל אופן, אני חושבת שאם את לא יכולה להיפתח בפני בפסיכולוגית שלך כי את חושבת שהיא לא מבינה, ואין כל התקדמות בטיפול ובמצבך לאורך זמן, כדאי לשקול לעבור לפסיכולוגית אחרת. זה חשוב ביותר שבמצב בו את נמצאת יהיו סביבך אנשים/ לפחות אדם אחד שאת כן יכולה להיפתח בפניו ולהרגיש שהוא יכול להבין אותך - ובראש ובראשונה - המטפל/ת שלך. נועה.

במבי, נועה צודקת. שווה לבדוק אם אין איזשהו תסמין גופני ורק אח"כ ללכת על הבעיה הנפשית. את גם שותה ומשתנת הרבה? עדי

תודה לכולכם על תשובותכם ועל הרצון לעזור. עברתי בדיקות רפואיות (בדיקות דם מורכבות, שתן) לאחרונה וכל התוצאות יצאו תקינות. אני מקבלת טיפול רפואי, אשר לעיתים עוזר מעט, אך גם איתו יש לי נפילות עד מחשבות להתאבדות. זה מעייף ומיאש לחפש כל הזמן עזרה ממומחים, כשלבסוף מתקבלת ההרגשה שהם בעצם אינם עוזרים לי.

במבי שלום רב, קודם כל את חייבת לעשות בדיקות גופניות מקיפות. רק לאחר סיום הבדיקות, אם והיה והכל יצא תקין, כדאי יהיה לפנות לייעוץ פסיכותרפויטי. בברכה, טלי פרידמן

טלי, כבר עברתי את כל הבדיקות האפשריות: בדיקות דם מורכבות(כללי, הורמונלי וכו'), בדיקות שתן, בדיקות CT וכל התוצאות תקינות. לכן אני נאחזת באבחנה האחרונה של הרופאים - בעיה נפשית. במקרה שלי זה מסווג "תסמונת פוסט טראומטית". אבל, אחרי שנתיים וחצי של טיפולים אני מרגישה שבורה, שעוד לא הגעתי לשביל הנכון שיוביל אותי להחלמה. מה עושים? מה הכיוון? אני מרגישה היום, שמצבי שוב הולך ומדרדר ונמאס לי מהנפילות הכואבות והמחשבות הרעות שמתלוות לכך, עד לניסיונות התאבדות.

אני אנורקסית כיצד אוכל לצאת מזה בכוחות עצמי אם אפשר? (ניסתי כבר לחזור לאכול אבל תמיד אחרי זה לא הרגשתי טוב והקאתי) ומהחוץ מזה יכול לעזור לי לצאת מזה ,אני סובלת מהפראות אכילה מגיל צעיר עברתי ילדות קשה (גילוי עריות) אין לי תמיכה ואני כיום מרגישה די לבד. אני רוצה לצאת מזה אני רוצה לחזור לאכול ואני לא רוצה להגיע למצב של אישפוז או לאשפז את עצמי תעזורי לי בבקשה תודה מראש

נגה, לבד זה קשה מאוד (ולדעתי אי אפשר לבד, חייבים סיוע של מישהו). בת כמה את? כמה זמן את סובלת מהעניין? מה את עוסקת? עדי

אני בת 19 אני סובלת מהאנורקסיה מאז שאני קטנה זה היתחיל בגיל 4 כשאבא שלי היתחיל להרעיב אותי ולהיתעלל בי וכתוצאה מזה אין לי תחושת רעב וזה המשיך מתקופה שבה הייתי מרעיבה את עצמי (הייתי שוכחת לאכול ) לתקופה שבה הייתי אוכלת משעמום או פחד ,דיכאון אושפזתי פעם בהדרכת הילד כתוצאה מזה וחזרתי לאכול כעבור כמה ימים ושוחררתי כעבור שבוע אני לא משוגעת פשוט משום כל מה שעברתי אני לא יוצאת מזה ,דרך אגב אני הפסקתי לאכול בפעם הזאת משום לחץ (המשפט)אני מקווה שהפעם כאשר אני אצא מזה זאת תהיה הפעם האחרונה שאני נכנסת למצב כזה . אני כבר לא אוכלת מעל שלושה חודשים ומקודם אכלתי בערך 500 קלוריות ליום ולא הייתי סופרת פשוט אכלתי ארוחה אחת שלא הייתה מורכבת מדברי מאפה סוגי בשר ביצים ממתקים אלא רק ירקות . כיום אני סטודנטית במכינה ואני מקווה לסיים אותה.

נגה שלום רב, כפי שכתבת, נורא קשה להחלים מהפרעת אכילה לבד, בכוחות עצמך. אני ממליצה בחום לפנות לטיפול פסיכותרפויטי בהקדם, ואולי זה מה שיימנע את התדרדרות המחלה והמצב שלך, ואת האישפוז. בברכה, טלי פרידמן

זה כבר שנתיים וחצי שאני סובלת מתסמונת פוסט טראומטית. התופעות של התסמונת הזו מובילות אותי לייאוש פעמים רבות. לכן אני נוטלת תרופות פסיכיאטריות ומקבלת טיפול בשיחות. השבוע האחרון שעבר עליי היה שבוע עם שיפור בהרגשה הכללית אך כשלמעשה בפועל דברים לא הסתדרו לי, בעיקר בתקשורת עם המטפלים שלי בתקשורת שלי עם המשפחה שלי והיום שוב נפלתי לייאוש גדול וכואב שמעלה בי זעקות נפש עצומות אותן אני לא משמיעה לאיש וכמו תמיד שומרת את הכל בפנים. אני לא משתפת את המטפלים שלי ברגשות שלי, מכיוון שהם אינם מבינים אותי. אינני יודעת מה הם חושבים כשאני מספרת להם מה עובר עליי, אבל אני מרגישה מן מחיצה בלתי נראית ביני לבין הפסיכולוגית שלי, מחיצה שקשה לפסיכולוגית לעבור אותה ולראות את הדברים מנקודת המבט שלי. עקב כך, אני משמיטה הרבה דברים שאולי הייתי אמורה לספר לה עליהם. לפעמים כל כך רע לי ואין לי עם מי לדבר. הפסיכולוגית שלי יכולה לראות אותי רק פעמיים בשבוע בשעות קבועות מראש. הקשר שלי עם החברות שלי נותק בעקבות טראומה שעברתי. עם החבר שלי אינני יכולה לדבר - א) כי אני חוששת שימאס לו ממני ומהבעיות שלי וינטוש אותי, כשאני כל כך תלויה בו רגשית. ב) כשאני מבקשת ממנו משהו עבורי - אין לו זמן בשבילי או שהוא בדיוק צריך ללכת וכשהוא מבקש משהו ממני אני עוזבת הכל ומעניקה את כולי רק לו. קשה לי. אני סובלת נפשית, פיסית, חברתית, מה לעשות? האם למישהו יש עצה?

במבי שלום, תנסי פה: http://doctors.msn.co.il/forums/list.php?f=66

לאחרונה ביתי בת השנה וחצי מתעוררת מספר פעמים בלילה ללא סיבה נראית לעין ואינה מוכנה לחזור לישון אלא אם נשארים איתה יכול להיות שיש לה סיוטים??

שלום. האם קרה שינוי כשלהו בסביבה הקרובה? האם היה מעבר, הריון, לידה או משהו אחר? האם היא אוכלת כרגיל, משחקת, נפרדת- או שמא גם בתחומים אלה חל שינוי? בדרך כלל עד גיל שנתיים לא ידוע על חלומות או בעותי לילה. לפני גיל שנתיים קורה שתינוקות מתעוררים בלילה ובוכים שלא מתוך מצוקה גופנית, רעב או רטיבות. הסיבה לרוב היא רעש כלשהו מן הסביבה. לכן חשוב לנסות ולהבין את הסיבה להתעוררות, ולכן שאלתי גם לגבי התחומים האחרים. אשמח לקרוא את תשובתך. בברכה. רוית.

שלום... לפני כשבוע החבר שלי אמר שהוא כנראה רוצה להפרד ממני. הוא שינה את דעתו שוב ושוב והיה מבולבל, ודבר זה גרם לי גם לבלבול רב וגם לפחד שהוא יעזוב אותי, כי אנחנו ביחד המון זמן ואני לא רוצה שנפרד. הבעיה היא, שמאותו יום שהוא אמר לי זאת, יש לי סיוטים בלילה בקשר אליו - בד"כ חלומות שמנסים לפגוע בי, ובד"כ במצב כזה הייתי קוראת לו והוא היה בא, אך הוא לא בא. דבר זה מטריד אותי מאוד שכן אני מתעוררת מסיוט ומפחדת לישון חזרה. האם אפשר למנוע סיוטים? איך? תודה

אנונימית שלום השינה בלילה מושפעות מאירועים המתרחשים במהלך היום. מאחר ואת מוטרדת ההשפעה על השינה אינה מפתיעה. ההתמודדות היא בשתי רמות. ראשית, לתת לזמן לעשות את שלו. במידה ומצב הלחץ בעירות ירד, גם השינה תחזור לקדמותה. ברמה השניה, במידה ואת נמצאת במצב לחץ כעת יתכן שאת זקוקה לייעוץ, לא רק לגבי הלילה, אלא לגבי מצב הלחץ בכללותו. אם תטפלי במקור הלחץ איכות החיים בעירות ובשינה תשתפר. לילה טוב ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב. מת על ההודעה שלך מאתמול בבוקר(בוקרטוב עולם) מה שלומך אני כאן לעוד 20 דק אם את יכולה תני סימן אם לא ,שיהיה לך אחלה יום.

הרגע הגעתי לעבודה. בטח כבר יצאת. אתמול שוב לא היה לי אינטרנט בבית (אני חייבת לעשות עם זה משהו..) ועכשיו עדיין לא התעדכנתי פה. מה איתך? שיהיה לך יום טוב.

לדקטור שלום רב! אני בת 13.5 קוראים לי שירן, לאמא שלי יש מאניה דיפרסיה שהתפרצה פעם 1 לפני שנתיים ועכשיו זה חזר שוב והיא לא אושפזה בעבר. האם אפשר לקצר או למנוע את התופעה על ידי אישפוז כפוי? מה דעתך? אודה לך אם תענה לי בהקדם? רציתי להוסיף שאני ואמא גרות לבד די רחוק מהמשפחה, והאם יש מ'ס טלפון להתיעמות נוספת, אודה לך אם תשלך לי? תודה מראש

שירן שלום, לפי מה שאני יודעת, אפשר לאשפז אותה אישפוז כפוי רק אם היא מהווה נזק לעצמה או לחברה. יכול להיות שאני לא יודעת נכון. האם אימא מטופלת אצל פסיכיאטר או פסיכולוג? עדי

עדי שלום! אמא שלי הייתה מתופלת אצל פסיכולוז הרבה שנים, עכשיו לא , עברנו דירה לפני שנה לאילת מת"א ובאילת היא לא מתופלת. היא לא אלימה כלפי אנשים אבל היא מזיקה לעצמה היא חושבת שהיא סגן אלוהים היא צועקת הרבה וחושבת שכולם טועים ורק היא צודקת והיא תעשה לעצמה יותר מאוחר בושות לעצמה ולי כהבת שלה . חשבנו לאשפז אותה אבל אנחנו {המשפחה} לא רוצה שהיא תשנאה אותנו, לפי דעתי צריך אבל אני חושבת שאני קטנה מדיי להחליט דבר כזה גדול, אז המשפחה חושבת על זה והם לוכחים את דעתי לצומת ליבם. מממני שירן.

לדוקטור טלי פרידמן שלום רב! אני בת 13.5 וקוראים לי שירן, לאמא שלי יש מאניה דיפרסיה שהתפרצה פעם1 לפני שנתיים ועכשיו זה חזר שוב, היא לא אושפזה בעבר. האם אפשר לקצר או למנוע את התופעה על ידי אישפוז כפוי? מה דעתך? אודה לך אם תעני לי בהקדם. רציתי להוסיף שאני ואמא גרות רחוק מהמשפחה, ואני נורא קרובה לדודה שלי, היא עוזרת לי נפשית בגלל כל מקרה המחלה של אמא שלי. תודה מראש

אל תעשי את זה לאמא שלך! תהיה סבלנית ותומכת . המשבר יעבור והיא תחזור להיות האמא שאת מכירה.

לדוקטור טלי פרידמן שלום רב! אני בת 13.5 וקוראים לי שירן, לאמא שלי יש מאניה דיפרסיה שהתפרצה פעם1 לפני שנתיים ועכשיו זה חזר שוב, היא לא אושפזה בעבר. האם אפשר לקצר או למנוע את התופעה על ידי אישפוז כפוי? מה דעתך? אודה לך אם תעני לי בהקדם. רציתי להוסיף שאני ואמא גרות רחוק מהמשפחה, ואני נורא קרובה לדודה שלי, היא עוזרת לי נפשית בגלל כל מקרה המחלה של אמא שלי. תודה מראש

שירן שלום, ראשית, אני רוצה לתקן, אינני דוקטור, אלא עובדת סוציאלית. לגבי שאלתך, נראה שאת מתמודדת די לבד עם מצב קשה. את אומרת שאתן רחוקות מהמשפחה אבל את קרובה לדודתך. האם דודתך גרה לידכן? ואם אמך תאושפז, מה יהיה איתך? אביך גמצא בבית, ויוכל לטפל בך? ואגב, האם אמך מטופלת ע"י פסיכיאטר/פסיכולוג/מישהו? תמשיכי לכתוב...ואנסה לעזור. להתראות לבינתיים, טלי פרידמן

רק רציתי לומר לך שהיום היה... פשוט נפלא! נהניתי מכל רגע. אני כבר מתחילה לחכות לפעם הבאה...!! אני עוד מסתובבת כאן קצת. אם את כאן, תני סימן... אוהבת, דפני.

מצטערת שהגעתי כל כך מאוחר היה אצלי שמיח מחבקת אותך מאד חזק ללילה טוב למרות שאני לא בטוחה כלל שאת ישנה את מדהימה, שתדעי (שידעו כולם בעצם)

לא באשמתי, באמת ניסיתי להירדם, אבל... את עדיין כאן? למה היה אצלך שמייח? אני עוד כאן, אם בא לך לספר... אוהבת, דפני

הייייי מה שלומך???זוכרת אותי ? אני מאמינה שכן? נכון!? הקדימו לי את התאריך גיוס לספטמבר נורא נורא מפחדת זה בטח טבעי לפחד אבל אצלי זה יותר מכול אחד אחר אייך מתמודדים אם זה? מה היית עושה במקומי? האם היית משתנה? זה קשה שתדעי. ואם כן אייך?? תודה וביייייייי נדבר מחר...

היי נטע לי, כמובן שאני זוכרת. טבעי שאת מפחדת מהגיוס. בסה"כ, זו מסגרת חדשה ולא מוכרת, חוקים אחרים, אנשים זרים אתם צריך להתמודד, מפקדים להם צריך לציית... לא פשוט. אבל מתמודדים עם זה. את תראי שאינך היחידה שמפחדת. כולם מפחדים, כולם במתח. כולם רוצים כבר לעבור את אי הוודאות הזו, להיות כבר "בתוך זה". לא, אני לא חושבת שהייתי משתנה. אני חושבת שהייתי מנסה להרגיע את עצמי, לומר לעצמי שאני בסדר ושיהיו אנשים שיאהבו אותי כך, כמו שאני. מקווה שיהיה לך קל, דפני.

נטעלי יקרה אני מבין אותך לגמרי. ואת צודקת, זה אכן מפחיד, להסתכל על העתיד הזה- שינוי כל כך חזק, אנחנו לא רגילים לכאלה שינויים בחיים, וזה נורא מרגיז. אני רוצה לציין לך שאת צודקת, את נורא נורא מפחדת. אני באמת מבין אותך. את עומדת בפני הרפתקאה חדשה בחייך, קשה יותר ואולי מפחידה יותר. תתייחסי אליה כאל משחק, תנסי להנות מהחוויה הזו כמה שיותר, יש לך כשנתיים מאד מעניינות עכשיו והמטרה שלך להנות כמה שיותר, ללמוד כמה שיותר, תגדילי ראש ותראי איך את יכולה לעזור לאחרים, איך את יכולה לעזור למדינה מהתפקיד שלך וכחיילת בכלל. אני יודע שאת יכולה לעשות את זה, לכי על זה בכיף, זו חווייה אחת שאפשר להנות ממנה. כיף לך. לכי על זה.

מאחלת לך בריאות והחלמה מהירה. לילה טוב רחלי

למרות החום, אני לא מצליחה לישון... אז אני עוד כאן קצת, מסתובבת. אם את כאן ורוצה, כתבי...

הייייייי מה שלומך אני מניחה שגם את לא היית כאן היום???? עברו אליי ימים קשים נכנסתי לדכאונות כמו תמיד מאותה סיבה רק אם משהו היה יכול לעזור לי??????.??.? אני מפחדת מהגיוס, זה נכון שכולם מפחדות אבל אני מפחדת מהעבר שהיה לי שהיה לי דברים כאלה דומים מפחדת שוב להיות סנובית אלהם,כי אני עושה זאת מרוב פחד שיכירו אותי וידחו אותי או שיכלו לפגוע ביי. מפחדת להיות לבד כמו תמיד אני עם עצמי מפחדת להרגיש תרגשות שלי שכול מילה שלי או התנהגות ישר ... מה יחשבו עכשיו מה יגידו, וישר עולה לי המחשבה השלילית. אני לא מצליחה חיובית אפילו שאני מאוד רוצה את חושבת שיש עוד אנשים במצבי??? בטח שלא!? ביי אוריתוש ולילה טוב

היי נטעלי אני כאן כבר זמן מה. לא אורית ארנון, אבל מצבך כל כך הזכיר לי את עצמי שאני הרגשתי צורך (בפעם הראשונה מאז שאני כאן) להגיב. ובכן, את אינך לבד. אני בטוחה שיש עוד במצבך - שמרגישות פחד מפני הגיוס, שמרגישות שמתנהגות כסנוביות" והכל תוצאה של בדידות, פחד וכו'. אני כותבת לך משום שגם לי קראו סנובית כשהייתי בתיכון - לא היו לי חברות רבות, לא שוחחתי עם רבים, לא הבעתי את דעתי, וכולם חשבו והכירו את רחלי "זו עם האף גבוה בעננים". הם רק לא ידעו באיזו מצוקה הייתי. לא הייתי מודעת לכל הפחדם שלי, לא הייתי מודעת לזה שאני כל כך פגיעה. בדיעבד, רק שנים רבותלאחר מכן, הבנתי שהייתי זקוקה לטיפול פסיכולוגי. וכאן הכוח שלך. בזה את שונה ממני ובוודאי מאחרות. את מנתחת את מצבך בבהירות, בחדות, ומודעת לכל הסימפטומים של הבעיה. וכאן הגדולה. נטעלי, אתמול כתבתי שאין לי כוחות לאמר את דעתי, לעודד ולתת מעצמי. אני בעצמי התחלתי טיפול אצל פסיכותרפיסטית בעניין בולמיה - הפרעות אכילה. אני שואבת מכאן המון כוחות מעודדים, אני כאן כשאני צריכה וזקוקה וכאן אני מרגישה שאני לא לבד. אז אני איתך. רחלי

בימים האחרונים אני מרגישה מחסור באוויר. אני כל הזמן מפהקת היות ואני מרגישה שאין לי מספיק חמצן. זה יוצר אצלי תחושת חרדה ולחץ. מה הסיבות לכך ? האם זה חמור ? האם יש בדיקות רפואית לכך או פתרון רפואי ? תודה, ניצן

ניצן, האם את במתח בתקופה האחרונה (עקב בחינות למשל(? האם קיימים עוד סימפטומים לבד מקשיי הנשימה (כגון: עייפות, כאבים כלשהם) שהופיעו בסמוך לקשיי הנשימה? נראה לי שבימים האחרונים היה פשוט חם מאוד ואולי זו יכולה להיות הסיבה. אני מאמינה שגוף ונפש חד הם. עדי

הי עדי אני בסדר, עובדת קשה, קצת עייפה וכ', יכול להיות שזה נפשי אבל הייתי רוצה לדעת קודם כל אם זה פיזי, אני מקווה שהיום אני אגיע לרופא.

ניצן, מה שבטוח הוא שקודם עלייך ללכת לרופא, ולבדוק סיבות גופניות למה שקורה. רק לאחריהן תוכלי לברר האם יש לכך גם מקורות פסיכולוגיים ולטפל בהם. בברכה, טלי פרידמן

תודה, אכן הלכתי היום לרופא המשפחה שלי. אני בריאה ושלימה. לטענתו מקור קשיי הנשימה הוא פסיכולוגי (לחץ, חרדה). אומנם אני בחורה טמפרמנטית, אבל דווקא בתקופה זו בחיי, אני רגועה למדי. אשמח לדעת יותר על מקור התופעה. תודה, ניצן

אני מחפש מידע עודות טיפול בניזעי חשמל(שוק חשמלי) בל"עז CET

ירמי שלום יש בספר "פרקים ניבחרים בפסיכיאטריה ." אם רצית לשאול על זה שאלה ספציפית אז אולי אוכל לענות .

כן. מח אפקטיויות של טיפול הזה? האם זה מסוכן? איזה תופעות לווי ישנם. ירמי

היי. דפני את מכירה אותי. נרבה זמן לא הייתי כאן. האמת היא שעכשיו אני במצב יותר טוב וגם קצת באופוריה. ומה אני באה לומר. שאכן יש כאן אחוות ירושלמיות. נועה - גם אני למדתי בלי"דה רק 5 שנים מתחתייך. תהנו במסיבה שלכן, שרה

היי שרה, אני אכן מכירה אותך מהפורום (או אולי התכוונת שגם מחוצה לו?). באמת לא היית הרבה זמן, אבל נשמע שדברים טובים קרו בזמן הזה. אולי מבחינת המחלה, אולי מבחינות אחרות... בכל מקרה, זה עוזר :-)) מה שלומך באמת? איך את מתמודדת? ואולי תצטרפי גם את למסיבה (כשנחליט היכן ומתי)? אני לא אכתוב הרבה הפעם, אני קצת חולה ו"שפוכה" לי על המיטה. אבל אשמח לשמוע ממך... דפני

הי התכוונתי לזה שאנחנו מכירות מהפורום. כן. אני בתקופה יותר טובה עכשיו והרבה יותר טוב לי. עדיין אי אפשר לומר שהקאות הן מחוץ לתחום לחלוטין אבל בדרך. אני לומדת להנות מהאוכל. מוזר אך אפשריץ מי היה מאמין שיבוא היום ואני אהנה משוקולד ואסתפק רק בשורה אחת ולא אקיא אותה. מסיבה נשמעת נהדר אבוא בכייף. איך את מרגישה היום? נועה - אני עוקבת בזמן האחרון קצת מבחוץ על מה שקורה בפורום. את נשמעת בחורה על הכייפק נדבר הא? שרה

הי שרה, אני לא מכירה אותך אבל אשמח להכיר! אני תמיד שמחה להרגיש "אחוות ליד"יסטים", זה קצת כאילו באנו מאותו קיבוץ, לא? ודפני מותק - אני מרגישה אחווה גם איתך כמובן, בי, נועה.

היי אינני רוצה לשאול שאלה, רוצה רק לשתף. אני מודה מראש על הקריאה. ובכן, עבר יום שלם מאז הפגישה הראשונה שלי אתמול, ופגשתי את השד שלי רק פעם אחת (X3) לא נורא זה מקרה טוב. אני דווקא די מרוצה. הסיבה העיקרית שהקאתי כל כך מעט היום היא שלא ביליתי היום זמן רב בבית. החלטתי להנות עם ילדיי ולתת למחלה לנוח. (אני בטוחה שתחזור ובגדול - ללא כל ספק). אני חייבת לספר לצערי, כי כל הבוקר אכלתי בטירוף וכמובן שחיכיתי בקוצר רוח לנסוע הביתה ולהוציא את כל הגועל (מהעבודה, מהלחצים, מהבדידות המוכרת מהכל), כמובן שאף לא אחד הבין מדוע אני נמהרת כל כך. (רק שהשד לא יברח לי). ההחלטה הכי טובה שהחלטתי היום היתה להיות עסוקה בעניינים שאינם קשורים במזון כמו - לבלות בחדר עבודה, לשוחח בטלפון עם חברה (שעה וחצי) כמו להכנס למחשב ועוד מעט ממש עוד מעט ללכת לישון עם התלבטות אם לתת לבעל הקרניים האדומות לצאת או לא. אז אני בינתיים כאן, מסתובבת לי מנסה לשאוב עידודים מהחזקים ממני. רחלי

רחלי. כל הכבוד שלא הקאת הרבה היום! אני מבינה מזה שהתחלת טיפול? בעלך יודע? נכון השד עדיין קיים אבל כל יום בלי הקאה או מספר הקאות מופחת הוא עוד ניצחון בשבילך!!!! בעית הבית מוכרת לי מאוד. אצלי הרבה בולמוסים התפתחו בבית. הכי טוב למצוא פתרונות במקומות אחרים להעסיק את עצמך בצורה אחרת. ומה עם דיאטקאנית?? ושוב כל הכבוד!!!!!! שרה :-)))))))))))

היי שרה, תודה שקראת וענית (אני עדיין לא מודה על העידוד רק כשבאת תהיינה תוצאות) אכן אתמול התחלתי טיפול. היה לי יום כל כך קשה אתמול, ממש השתדלתי לא להכנס למערבולת של רחמים עצמיים וכו'. לכן החלטתי היום לבלות עם ילדיי בקניון. הם משגעים ומשכיחים ממני את מצבי (קצת). לגבי האם הבעל יודע, ובכן, זה עניין כל כך קשה - את יודעת, הוא בגדול יודע על הפרעת אכילה אבל שמתי לב שכל כך קשה לו להתמודד עם הבעיה הזו שלי , הוא חסר אונים ממש, אז אני לא מספרת והוא לא ממש שואל. הוא יודע כמובן על הטיפול אצל הפסיכותרפיסטית הוא מבין שהביעה גדולה מכדי לפתור אותה לבד. ולגבי דיאטיקנית, הלכתי שנים רבות לנותנות עצות ומתכונים לדיאטות. כרגע לא הכנסתי שום גורם נוסף מלבד הפסיכותרפיסטית שלי. ברגע שתמליץ ללכת לאיש מקצוע נוסף, אעשה זאת. אני עדיין מקיאה, אני עדיין מבלה זמן רב בזלילות חסרות רחמים. אני עדיין מבלה בלהקיא. כולם כתבו לי כאן שזו ההתחלה וההתחלה היא כזו. יש לי שתי אפשרויות או להאמין בזה או להאמין במחלה - החברה שלי השד שלי, שממנו כפי הנראה התייאשתי. רחלי

היי רחלי, קודם כל, שמחתי לשמוע! טוב שיש לך את היכולת להתגבר על הדחף, גם אם זה רק לפעמים,, ולהחליט שאת עושה משהו אחר במקום. השליטה לא נרכשת ביום אחד, אבל חשבי על זה שהיום קידמת את עצמך בעוד צעד לקראת המטרה. אני לא יודעת אם זה יכול לעזור- אבל נסי את זה: נסי לדמיין כמה גאה תהיי אם תלכי היום לישון בלי לתת ל"בעל הקרניים האדומות" לחרוץ מולך את לשונו הארוכה... איזה הישג זה יהיה! חשבי על כך שרגעי האובססיה עתידים להצטמצם, ולעומתם רגעי החופש מהמחלה ילכו ויתרבו. דמייני כמה דברים מהנים תוכלי לעשות בזמן שיתפנה לך, זמן ש"מתבזבז" עכשיו על אכילה והקאה... המאבק אמנם ארוך, אבל כדאי לסגל הרגל לתת לעצמך קרדיט על ניצחונות קטנים בדרך: יום בו הקאת פחות, ארוחה שהצלחת לשמור בבטן ולא להקיא, רגעים בהם הצלחת לא לחשוב על אוכל... אני גאה בך. אני מעריכה את המאמץ שעשית, ואת ההישג שהשגת... ואני מאמינה בך! דפני

היי דפני תודה שקראת וענית, שמחתי שהגבת וגם התגעגעתי לדברים שאת כותבת, את כל כך יודעת לעודד ולרגש. הוספתי סימן שאלה בסוף ה- 3 נקודות, כי את יודעת, מהדברים שכתבתי אתמול ובאופן כללי, קשה לי להיות אופטימית, היום הקאתי מעט אבל מי יודע מה צופן המחר, זה הפחד האמיתי שלי המחר, איך אתמודד עם .... ולכן סימן שאלה. אני מקווה שעם הזמן הספקות וסימני השאלה יהפכו לנקודה אחת בהירה - החלמה. את יודעת דפני, את מאמינה בי יותר ממה שאני מאמינה בעצמי. (אני חושבת שכתבתי משהו על זה אתמול, על זה שכשרע, כשקשה באמת, הכי קל לי לעשות זה לקום וללכת ולא להתמודד עם הבעיה. זו אני, חלק ממני. אולי חלק מהמחלה. רחלי

נחרדתי לראות שיש סוטים שקוראים ועונים בפורום (ראו שאלתי בעמודים הקודמים). למנהלי הפורום - לידיעתכם! לשאר האנשים שענו לי - תודה.

אלמונית יקרה, הפורום פתוח לכל מי שרוצה להשתתף בו. מנהלי הפורום מסומנים בכחול, וכך את יכולה להבחין בין העצות המקצועיות של מומחים המזוהים בשמם, לבין עצות של משתתפים אחרים, שלעתים עשויות להטעות. על הקוראים לבחון בזהירות את העצות הניתנות להם. בברכה, דרור גרין

טלי ערב טוב! משלומך? רוצתי לדעת עם שמעת מאנגל

היי ליסה, ראשית, שלומי טוב, ותודה. ומה שלומך? איך מצב החרדה לפני הנסיעה? חשבת קצת על מה שדיברנו? מה זה העלה אצלך? לגבי אנג'ל-דיברתי איתה, והיא בסדר. כל הכבוד וההערכה על דאגתך! אם את רוצה יותר פרטיות, את תמיד יכולה לכתוב לי לאימייל או להתקשר. להשתמע, טלי פרידמן

שלום לפורום איך אפשר לדעת אם שכנה סכיזופרנית עלולה להיות מסוכנת?

וכך תדעי אם היא מסוכנת...

שלום רב אני סובל תקופה לא מבוטלת מתסמינים של חרדה לא קלה , הרגשה שהלסתות מהודקות ואין אפשרות לפתוח אותן וכן הרגשה של מעין שכרות ,בלי לשתות , וחוסר שליטה על הרגשות והרגשה שכאילו אינני מכיר את עצמי ואני עושה דברים שאני לא מעונין בהם. אודה לכם על תשובתיכם

מ.נ. שלום האם אתה יודע מדוע או באיזה מצב קורות התופעות שאתה מתאר? האם היה מצב לחץ כלשהו בזמן האחרון? האם בעבר חווית התקפי חרדה ו/או היית בטיפול בנושא? בעיקרון הייתי ממליץ לך לפנות לייעוץ מקצועי בנושא כדי לברר במה מדובר ומה שיטת הטיפול המתאימה. יש די הרבה אפשרויות ומדבריך קשה לייעץ לך משהו יותר ספציפי. בברכה ד"ר אורן קפלן

קראתי את המייל ששלחת לי. גם אני מתגעגעת. מבטיחה להתייחס באריכות , אבל לא עכשיו , כי אני גמורה מעייפות , והילד עוד לא עשה אמבטיה .... יום א........ר...........ו......ך באהבה בילי

אני מחכה בסבלנות נשמה. יחי האמבטיה!!! (אל תתייחסי)

לכולם שלום בעייתי היא כזאת כל חיי הייתי שמנה שמתי לב שבמצבי לחץ כמו בחינות אני אוכלת והרבה יש לי בולמוסים בהם אני אוכלת הכל - חמוץ מתוק מלוח. בתקופה מסויימת עלית ב 3 שנים 40 ק"ג. האם יש לי אכילת יתר כפיתית?

שכחתי להוסיף פרט קטן וחשוב אני כל הזמן ממש כל הזמן עסוקה במחשבות על המשקל שלי על זה שהשמנתי ק"ג או ירדתי ק"ג הדבר הראשון שאני עושה בבוקר הוא להישקל. אני נישקלת המון פעמים ביום.והדבר משנה את מצב רוחי כל הזמן

תמר שלום רב, נראה כי מעצם העלאת השאלה בפורום, את חשה שמשהו לא בסדר באכילה שלך, בשקילה היומיומית ובעיסוק בכלל במשקל ומזון. אני מציעה לך לפנות לייעוץ, ואולי אף לשקול להגיע לקבוצות של "אכלנים אנונימיים". ייתכן וזה ייתכן לך את התשובות שאת מחפשת, ואת התמיכה לה את זקוקה. בברכה, טלי פרידמן

הי נשמתי, אני שמחה לראות שיצאת מהערפל. שהיה בך את הכוח לצאת ממנו! יש עוד שבועיים עד לטיסה. די הרבה לחץ בעבודה, וגם לחץ בפנים. פתאום מתחילים לעלות פחדים קטנים (הרי שום דבר לא יכול להיות מושלם:-) - איך יהיה עם האוכל, איך יהיה בלי החבר, שהוא בשבילי "הקו האדום". את מבינה למה אני מתכוונת. ועכשיו להיות חודש בלי מישהו שאני כל כך חשובה לו והוא בעצם היחיד שמשפיע על האכילה שלי. אז בקיצור מצד אחד יש מן פחד לאכזב אותו. מצד שני אולי מן הרגשת "שחרור" - הנה ברחתי מהעין הבוחנת . אותם הרגשות הסותרים - מה יותר שווה (אם ניתן להתייחס לזה ככה) - האהבה או האנורקסיה. מרוב המחשבות שעולות בנושא אני ממש מנסה לא לחשוב. פשוט לזרום. מארגנת לי את הדברים, קונה מה שצריך. זה גם בסך הכל חודש. יכול להיות הרבה וגם לא הרבה :-) אני מקווה לא לעשות את טעויות של פריז (ותודה שאת זוכרת:-) ומה איתך? האם החיים חזרו למסלולם? מה שלום האחיינית שלך? מחכה לשמוע! את איתי בלב!

היי ללה, אני בסדר, עכשיו קצת חולה, אבל זה באמת כבר כלום. שלושת האחיניות שלי בסדר גמור, מקסימות ומדהימות. ללה, את יודעת החופש יכול ללכת לשני הכיוונים, מצד אחד את משתחררת מהחבר שבשבילו את אוכלת ושהוא השוטר החיצוני שלו, מצד שני זאת הזדמנות בשבילך לקחת אחריות על עצמך, להתחיל לעשות את זה בשביל עצמך, ולא בגלל החבר. לאכול לא כי החבר אמר, אלא כי בא לך פשוט להנות מהאוכל, וכי זה חלק מהחוויה של הטיול. אם מי את נוסעת ? אני מניחה שעם חברות, ואני חושבת שזאת גם הזדמנות פז לסגל לעצמך קצת הרגלי אכילה נורמלים. אני בהתחלת הדרך, כשעוד לא ידעתי רעב ושובע, וכמה אוכלים ומה, הייתי יושבת עם אחרים במסעדות ופשוט מחקה אותם, מה שהבחורה שעובדת איתי הזמינה הייתי מזמינה בדיוק אותו דבר. תנסי, "תתלבשי" על איזה חברה שלא אוכלת הרבה מדי ולא פחות מדי, ולמשך החודש הזה, או לפחות בהתחלתו, תיצמדי להרגלי האכילה הנורמליים שלה, ואולי ככל שיעבור הזמן כבר תדעי לבד. והכי חשוב תהני, מהטיול, מהנופים, מהמראות ומהאוכל גם, ואל תשכחי להתקשר לחבר :-)), געגועים זה טוב, אבל צריך גם איזה אות חיים מדי פעם. שלך אביב.

אני חדשה בפורום ומתוך מכתבי משע ה:16:00 תביני אולי עד כמה אני מיואשת. עד כמה שהבנתי את די וותיקה בפורום. אודה לך אם על סמך נסיונך תיעצי לי אל מי מהכותבים בפורים כדי לי לפנות. תודה מראש

אשמח לעזור אם כי אני לא מתיימרת להיות יועצת בענייני זוגיות. אני מבינה את המצוקה ואני כאן כדי להקשיב ולעודד אבל אני לא רוצה לומר משהו שיכול להיות טעות. את יכולה לפנות לכל מי שאת רוצה בפורום. פשוט תכתבי הודעה כללית לכולם ותראי מה אנשים מגיבים. כולם פה אנשים מקסימים שישמחו לעזור וכמובן, יש פה את אנשי המקצוע הנפלאים שמהם תוכלי לקבל גם תגובה. אגב, אני חושבת שזה נהדר שהשקעת מאמצים לחדש את הקשר בין בעלך לאמו. זו ממש אצילות. אגב, מה דעתך על טיפול זוגי?

התכוונתי מה דעתך לתת צ'אנס לטיפול הזוגי?

דעתי באופן כללי מאוד חיובית לטיפול זוגי זה מה שניסיתי כל השנים לעשות אך לא בדיוק היה לי עם מי כיוון שמנגנוני ההגנה שלו עבדו שעות נוספות. ההתלבטות העיקרית שלי כרגע האם בצ'נס הנוסף והאחרון יועיל או שיתפוצץ לי בפרצוף. קל מאוד לפרק אבל מאוד מאוד קשה לשקם.

כל פעם אני נפעמת מחדש מיכולת הניסוח שלך והיכולת הרגישה שלך להסביר את מה שעובר עלייך ולשתף את כולם פה בפורום. אני חושבת שזה מעיד על הרבה כוח. קראתי את מה שכתבת (נדמה לי אתמול) על כך שהתחזקת ואני מאמינה בך כל כך. פעם חשבתי שאני חלשה כי נשברתי. היום אני יודעת שלאנשים נוח להאמין שאנשים חזקים לא נשברים כי הם לא יודעים להתמודד עם מישהו שנשבר לכן הרבה יותר קל להם עם אדם שמעמיד פנים שהכל בסדר. היום אני יודעת שכל אחד נשבר, השאלה איך אתה רוצה לצאת מהשבר ומה אתה מפיק בחיים שלך מהשבר. כל משבר יכול להיות גם הזדמנות לשנוי חיובי, צריך רק למצוא אותו. ואת יודעת את זה. זה חוזק

היי אורית, התגעגעתי אליך, הרבה זמן לא ביקרת, קראתי - עסוקה ובעיות מחשב :-)). אני שמחה שאת מרגישה יותר טוב, ועכשיו גם מציעה את עצמך פה לאחרים, זה כבר מעיד על כך שאת נמצאת כבר במקום שאת גם יכולה לתת, וגם לקבל, וזה כבר מראה לי שאת במקום הרבה יותר טוב. אני בסדר, עכשיו אולי קצת חולה, אבל אחרי המשבר, זה באמת כבר קטן עלי :-)) אם עברתי כל כך הרבה, אז מה זה קצת חולשה בשבילי ? :-)) ואני גם פה בשבילך, לדברים הטובים וגם למשברים ולקשיים, תמיד. שלך אביב.

את באמת מקסימה ונבונה. יש בך כל כך הרבה עוצמה. אני מקווה שגם את רואה את זה.

אני עדיין כאן, קוראת את ההודעות שלכם. הבעיה היא שאני כל כך עסוקה שלא תמיד יוצא לי להגיב. בנוסף, המחשב שלי היה מקולקל שבוע ובכלל לא יכולתי להיכנס לפורום. אני תמיד כאן ואפשר לפנות אליי. מה שלום כולם?

אורית, איך את? עדי

אני בסדר. כבר חודש וחצי ללא חרדות או דכאון. אני כמובן מתגעגעת לאמא שלי אבל מרגישה מעט יותר חזקה. אני מקווה שהתקופה הרעה לא תחזור אם כי אני לא יכולה להיות בטוחה ולכן אני מתחילה בקרוב טיפול פסיכולוגי ומשתדלת לברך על כל יום טוב שיש לי. כל יום טוב הוא מתנה ואני חיה את היום. מה שכן אפשר להגיד, שהמשבר עזר לי לראות דברים בפרופורציה.

אני נשואה מזה 19 שנה ואמא לשלושה ילדים (16, 11, 6) נשאתי בגיל צעיר יחסית (21) לגבר בן גילי שבא מבית להורים גרושים. הוריו התגרשו כאשר היה בן 7 לערך ומגיל 10 חי בבית אביו עם אשתו השניה (היום גרושתו). מיד לאחר נישואינו בן זוגי עבר משבר רציני בגלל בעיות עם אביו (איש חולה בנפשו). בעקבות בעיות אלו נותק הקשר עם אביו אשר בעצם לא ראה את נכדיו מעולם. הקשר של בן זוגי עם אימו (אשר נותק עוד בצעירותו) התחדש לאחר מאמצים רבים מצידי. במהלך נישואינו עד לפני 6 שנים היום ירידות ועליות כמו אצל כל זוג. אחד הנושאים העיקריים שהפריעו לו היה הקשר הפיזי ביניני. קיים הבדל ואף פער גדול בינינו בכל הקשור ב"חדר המיטות". מאז היכרותנו דרך הביטוי לרגשותיו היא פיזית בעיקר. בן זוגי מעוד פיזי וזקוק כל הזמן למגע בכל צורה שהי. לפני 6 שנים לערך החלה ההתדרדרות במערכת היחסים בינינו, לדעתי בעקבות הריון שעבורי היה מאוד חשוב, אך עבור בן זוגי לא היה רצוי. הוא אף התבטא יותר מפעם וקרא להריון זה "אונס". מאז אותו הריון סיגלתי לעצמי דרך התנהגות מרצה וכנועה (אשר מבחינה אישיותית לא מתאימה לי) שהתבטאה גם ב"חדר המיטות" ואילו בן זוגי סיגל צורת התנהגות מזלזלת משפילה ופוגעת שהתבטאה בצורת התנהגותו ודיבורו עלי גם בנוכחות הילדים. לעט לעט התפתחה אצלי התנתקות מרגשות ותשוקות והגעתי למצב שקשה לי מאוד לאפשר לבן זוגי לגעת בי. (מאין הרגשה שבכל פעם שהוא נוגע בי אני נאנסת) לפני שנה וחצי עברתי משבר חריף (דיכאון) עברתי טיפול פסיכולוגי ואני אף מטופלת ב-SEROCSAT. ממשבר זה יצאתי עם החלטה להגשים את עצמי ולהפסיק לאפשר לו להתנהג אלי בדרך שסיגל לעצמו במשך השנים. מאז התחלתי ללמוד באוגוסט שנה שעברה חלה התדרדרות חריפה במערכת היחסים בינינו, התקשורת בנינו בלתי נסבלת וצורת הדיבור שלו ירדה לרמות שלא ידעתי מזה 19 שנה. כל ניסיונותיי עד היום להביא אותו להבנה כי יש צורך בטיפול זוגי לא הצליחו ואף בפעמים שניסינו טיפול זוגי הרגשתי היתה שהדבר נעשה מצידו בכדי לרצות ולא בכדי לטפל בבעיות הזוגיות. בתחילת החודש בן זוגי הודיע לי כי הוא רוצה להתגרש. אם להיות כנה עם עצמי במידה מסוימת כנראה שלא הופתעתי במיוחד אך תגובתי הראשונה והעקבית מאז הודעתו היתה ש"לא מיצינו את כל האפשרויות לשקם את מערכת הנישואין שלו". הסתבר לי באותו יום כי הוא מתחבט בשאלת הגירושים מזה חודשים רבים, אך לא טרח לדבר איתי בנושא (דיבר אם כל מי שנראה לו מתאים לשיחה בנושא, לאו דווקא אנשי מקצוע, אלא אנשים שיומרו לו את מה שמתאים לו לשמוע). כמו כן הסתבר לי כי הוא פנה לקבל יעוץ מעורך דין בנושא. את אותו עורך דין פגשתי מספר ימים לאחר הודעת בן זוגי (אדם שלא מצא חן בעיני בכלל), לאחר דין ודברים בינינו הבהרתי שברצוני לטפל בנושא באמצעות גישור ובן זוגי הסכים. לאחר שתי פגישות עם המגשרת חזר בו בן זוגי מהחלטתו והסכים לדעתי כי יש צורך לתת למערכת הנישואין שלנו סיכוי נוסף. היום אנו נמצאים בתחילתו של תהליך יעוץ נישואין אך אני נמצאת במצב די מבולבל. מצד אחד אני מאוד רוצה לשקם את מערכת הנישואין שלנו. אך מצד שני אני מאוד פגועה. בעצם הודעתו ושינוי דעתו לאחר מספר ימים נפגע האמון שנתית בו עד היום, אני מרגישה מאוד חסרת ביטחון (ביטחון אישי וכלכלי). הפסימיות והאופטימיות מעורבבים. ברור לי שלהמשיך ולחיות בצורה בה חיינו במשך השנים האחרונות זהו דבר שלא בא בחשבון, יחד עם זאת יש צורך להתחשב בשלושה ילדים אשר גם אם נעבור "גרושים יפים" יפגעו. מעבר לכך אני יודע שיש בסיס טוב, פעם אהבנו האחד את השני (בנקודה מסוימת במהלך השבועות האחרונים היתה לי מאין תחושה שאני כן אוהבת אותו) קשה לי לקבל את דבריו כי יש לו איזשהו רגש כלפי אחרי כיוון שאדם שהתלבט בגרושין במשך חודשים ומספר ימים לאחר ה"פצצה" הוא חזר בו בעיני קשה לתת בו אמון. מה יבטיח לי שהוא לא יחזור בו שוב. אדם שהסתיר ממני את התלבטותו במשך חודשים קשה מאוד לתת בו אמון. אחד מהדברים הראשונים שהוא דיבר עליהם כמפריעים לו זה נושא המגע הפיזי בינינו, אני מאוד רוצה לשפר את הנושא אך מאוד חוששת לחזור ולהרגיש כ"נאנסת". אני כותבת וכותבת ובעצם אינני יודע מה השאלה שאני בעצם שואלת. השאלות העוברות לי בראש הם: האם הטיפול הזוגי אכן יצליח, אולי אני משלה את עצמי ובעצם אין כל סיכוי? איך משקמים את יחסי המין והמגע הפיזי בינינו אחרי פגיעה כל כך חריפה ברגשותי? איך בונים חזרה את האמון באדם שפגע בי כל כך?

בבקשה קראו את שאלותי ותגיבו אני על סף יאוש

את עדיין כאן?

מתלבטת שלום קראתי את הודעתך וגם את ההודעה שהוספת למעלה. אני מבין קודם כל שאת במצוקה ואכן המצב שאת מצויה בו כיום, המהוות צומת דרכים משמעותית בחיים שלך עם הרבה אי וודאות, הוא בסיס איתן למצוקה. השאלה הראשונה שאני שואל את עצמי האם במצב הזה אינך זקוקה לייעוץ פסיכולוגי מקצועי אישי, עוד לפני הייעוץ הזוגי. אין ספק שאם בעלך מוכן לגשת לייעוץ זוגי חשוב שתעשו זאת, וזו הדרך שהייתי יועץ לך בכל מקרה כדי להתמודד עם שאלת שיקום הנישואין. עם זאת, את מספרת על משבר דיכאוני לפני תקופה לא ארוכה ושאת מצויה במצב לחץ גבוה כיום. אלו תנאים לא טובים לחוסן הנפשי שלך ואני חושב שאת צריכה למצוא לעצמך מסגרת של טיפול פסיכולוגי כדי שתחזק אותך ותתן לך תמיכה בדרך שאת עוברת. ההחלטות שאת עומדת לקבל אינן קלות. את צודקת שמשהו באמון עם בעלך ניפגע וגם אם אתם מחליטים להישאר ביחד יש צורך בשיקום האמון ההדדי. חשוב מצד שני שלא תקבלי את החלטותיך מתוך עמדה של חולשה ואין ברירה, והטיפול הפסיכולוגי עשוי לעזור לך בהתמודדות הזו. חוץ מזה ישנם נושאים נוספים בהם תוכלי להיעזר, למשל, התחושות הגופניות בעת המגע עם בעלך ועוד. האם במקביל לטיפול בסרוקסט היית או את עדיין גם במסגרת של שיחות? לדעתי מסגרת כזו חיונית בתקופה הנוכחית. בברכה ד"ר אורן קפלן

אכן אני במצוקה, בקושי יכולה לתפקד, לא מרוכזת בעבודה. נגשתי לעובדת הסוציאלית באזור מגורי והתחלתי לנהל איתה שיחות. הפסיכולוגית שטיפלה בי לפני כשנה נמצאת רחוק ממקום מגורי ובמידה ואכן בעלי ואני נתגרש לא אעמוד במטלה הכספית של טיפול עם אותה פסיכולוגית. חוץ מזה לדברי בעלי ששוחח עם אותה פסיכולוגית לקראת סוף הטיפול לפני כשנה אומר שלדבריה בשיחתם אין סיכוי לנישואינו. מצד אחד אני מרגישה נבגדת ע"י אותה פסיכולוגית. מצד שני אני לוקחת את הנאמר בערבון מוגבל כיוון שהוא לא מוכן לומר לי באיזה הקשר נאמרו הדברים על ידה. בהמשך למה שכתבתי קודם הייתי מבקשת לדעת האם במידה והדברים יתחילו להסתדר בינינו האם לדעתך יש צורך בטיפול אצל סקסולוג. אני כל כך מבולבלת שבעצם אינני יודעת מהיכן להתחיל לטפל בעיניין ואם בכלל.

מאז כתבתי בפעם הראשונה עברו מספר שבועות. חלק מהימים טובים יותר וחלקם טובים פחות. התחלנו ללכת ליעוץ, מבחינתי אני משתפת פעולה ומורידה את כל ההגנות, אך הצד השני לא בדיוק משתף פעולה, כלומר לא מוריד הגנות וממשיך להעביר מסרים קפולים. אפילו היועצת אמרה לו כי למרות שהיא מאמינה למה שהוא אומר קשה לה עם העטיפות שלו. בפגישה האחרונה נאמרו על ידה דברים די קשים עבורו שגרמו לו להתפרצות. "בזוגיות אין לא יכול יש לא רוצה". כל זה בעקבות דבריו שניתן להתיחס לחלק ממגבלותיו כאל נכות. להגדרתו ישנם דברים שנאמרו בינו לבין "חברה טובה" שהוא לא זוכר בשל סערת הרגשות בה היה בזמן שניהל את אותן שיחות איתה. אתמול הסתבר לי, למרות שהוא אמר שלא היה לו קשר איתה בשבועות האחרונים, כי אכן היה ביניהם קשר והוא שיתף אותה בדברים שהיו בינינו. ה"חברה הטובה" "נידווה" לי מידע על דברים שהוא סיפר לה שאכן אני אמרתי. אז למי להאמין? ואיך להמשיך להאמין בו? אני עושה את כל המעמצים ובינתים נראה לי שהוא לא מוכן לקלף את קליפות הבצל בכדי להגיע ללב הבצל. מה עושים? איך ממשיכים?

שלום לך, אני מבין מה שאתה אומר. הבעיה שאני לא יכול להגיד לפסיכולוג שלי מה אני חושב על החופשות שלו. זה נראה לי לא בסדר. מי אני בכלל. מצד שני אני חושב שחבל שאין חוקים קבועים בנושא הזה כי זה היה הרבה יותר פשוט. ממה שאני מבין אין בטיפול שום דבר פשוט. אני מודה לך בכל מקרה על התיחסותך המהירה.

ד"ר אבני בחופשה עד ה12.8 לדעתי חלק גדול מהטיפול הוא התמודדות עם ה"כאן והעכשיו" כלומר שהתחושות שעולות בך בקשר לחופשה של המטפל מייצגות דפוסי התמודדות שלך עם כל בעיה בחיים. מה זאת אומרת "מי אני בכלל" אתה פאציינט שמשלם לו הרבה כסף! ומצד שני: גם אמא שלך אחרי שהיא שמה אותך פעם ראשונה בגן לבד הייתה צריכה ללכת לעבודה ואתה חשבת לעצמך "למה היא עושה ל י את זה. בהמון דברים בחיים אין חוקים ברורים למה חבר שלי לא הזהיר אותי מראש שהוא הולך לעזוב אותי אחרי שנה? מה שאתה צריך ללמוד מהחופשה של הפסיכולוג הוא את ההתמודדות שלך את הקשיים שלך, אפילו לרשום אותם וכשהפסיכולוג חוזר לדון איתו בקשיים שחווית בעקבות עזיבתו. דיון זה יכול לשמש אינדיקטור להתמודדות עם מצבים אחרים בחיים שאינם ברורים וחדים וכן עם מצבים של עזיבה

תודה אורה. אני אקח את עצתך ונראה הלאה...

בגדול את צודקת אבל בקטן... זה ממש לא מעניין שהמטפל שלי צריך לנסוע... וממש לא בא לי להתמודד עם ההשלכות של זה !!! אני רוצה שהוא יהיה תמיד..בכל זמן שאצטרך... מה לעשות ? ככה בא לי !!!

אין לי אנרגיות להלחם בזה לבד אני רק הולכת ודועכת אני לא אמות אבל אני כבר חצי מתה בפנים בבקשה תנו לי שמות של מקומות או אנשים שיכולים לעזור

דפנה יקרה אני חושבת שהגעת למקום הנכון מהבחינה שיש פה רבים/ות שסובלים מהפרעות אכילה ומלווים אחד את השניה בדרך להחלמה. איזה הפראעה יש לך? אנורקסיה? איפה את גרה? ניסית כבר לטפל במסגרות כלשהן? תספרי קצת על עצמך ועל ההפרעה ויהיה כאן כבר מי שידע להמליץ לך לאן לפנות ודרך אגב, את לא צריכה להלחם בזה לבד, יש מספיק אנשים שיעזרו לך. יש מספיק אנשים כאן ובחוץ שעברו את מה שאת עוברת וישאילו לך את האנרגיות שלהם עד שיהיו לך משלך. אז קדימה!

היי דפנה, את לא צריכה להתמודד לבד. זה קשה מדי, מכאיב מדי, מייאש. נכון שעיקר המאבק יהיה שלך, אבל אנחנו כאן נשמח ללוות אותך, לתמוך בך, להיות שם בשבילך ולעודד כשנעשה קשה מדיי, ולשמוח איתך בהצלחות הקטנות שבדרך. אני מצטרפת לדבריה של אורה, ורוצה רק להוסיף שיש מקומות רבים לטיפול בהפרעות אכילה, גם לאנשים הסובלים מהן שנים רבות. ישנו "שחף" בנען, ישנו "נופית" בהוד השרון, יש עוד משהו בגבעת חביבה- שכרגע איני זוכרת את שמו אך ניתן לברר... ויש עוד רבים וטובים. דפנה, אני בעצמי מחלימה מהפרעת אכילה, ואשמח לעזור לך ככל שאוכל. אני מקווה שתוסיפי לכתוב כאן, לשתף אותנו, לשאוב כוחות להמשיך הלאה. אני כאן להקשיב, וכמוני עוד אנשים רבים ונפלאים בפורום. שיהיה קל, או לפחות... פחות קשה. דפני

הי דפנה, מה שאורה כתבה זה מאוד נכון. תנסי לתת יותר פרטים כדי שיהיה רלוונטי מה שיכתבו לך כאן. זה לא פלא שאת מרגישה מתה מבפנים. המחלה הזו הורגת בשיטתיות כל דבר חי. אולי בגלל זה הרבה בוחרים בה. את חייבת להחליט עבור עצמך שאת רוצה באמת לחיות אבל לא ככה עם המחלה הזו. אותי מעניין למשל לדעת אם הו זמנים שהיית ללא המחלה ואיך הרגשת בהם. באופן אישי אני מתגעגעת לתקופה אפילו אם היא הייתה קצרה שבה הייתי ללא המחלה ואפילו לא חשבתי עליה. לכן אני מנסה למצוא שוב כוחות מחדש כדי להיאבק בה. כדי שהיא שוב לא תהרוג את כל מה שהצלחתי להחיות מחדש בתוכי. אל תוותרי לעצמך. במוקדם או במאוחר את תבקשי להילחם בה כי היא תמוטט אותך. עדיף להתחיל כבר עכשיו לפני שהמצב מגיע למימדים קשים שכבר לא רואים דבר מלבד המחלה. טוב שאת מתחילה לפתוח את העיניים על אף שאת מרגישה שאת מתה. משהו מבפנים אולי מת לך אבל גם משהו מתחנן לצאת החוצה ולחיות. אני מקווה שהחלק שבך שרוצה לחיות בסוף ינצח. תכתבי עוד...מחכים לך. להתראות בינתיים. ק.

אני מצטרפת לשאלותיה של אורה ולעצותיהן של האחרות... אבל אפשר לשאול לגילך? או שאלה אחרת: האם את ברשות הורייך או בגיל כזה שאת כבר ברשות עצמך?

דפנה, אני מסכימה עם אחרות וזה טוב שאת פה. ניסית את המרכז להפרעות אכילה בתל-השומר? עדי

דפנה שלום רב, כתבי לי אימייל, ואנסה לעזור. [email protected] בברכה, טלי פרידמן

תודה על היחס ניסיתי היום לשלוח לך דואל לפי הכתובת שמסר לי והוא מודיע לי שהכתובת האלקטרונית שהקלדתי לא נכונה בדקתי השוותי זה בדיוק כמו שכתבתי לי:[email protected] אז יש לך רעיון מה לעשות כי אני ממש זקוקה לעזרתך. תודה יובל.

יןבל, עד כה לא נתקלתי בבעיות בדוא"ל, אולם תמיד את יכולה להתקשר אלי. מס' הנייד שלי מפורסם בכרטיסי האישי, תקליקי על שמי המוכחל. בברכה, טלי פרידמן

זה לא מתאים לי, כותרת קיטשית כזו.. פשוט התעוררתי מוקדם הבוקר באופן נדיר, אז רציתי לאחל לכל אנשי הפורום בוקר טוב ויום נעים! נועה.

היי נועה, לא הצלחנו לדבר בסוף. מה יהיה? או שאני לא נמצאת, או שאת נעלמת... אני מקווה שאת בסדר. ממה שאני מספיקה לקרוא, נדמה לי שהמצב השתפר קצת לאחרונה, לא? אני כאן, לסירוגין, עד הצהריים. אם בא לך, כתבי לי, אני אשמח... דפני

הי דפני, אני מרגישה יותר טוב בימים האחרונים, כן. זה לא שאני כל הזמן מרגישה טוב, פשוט אני מרגישה קצת יותר חזקה ובטוחה עם עצמי, קצת יותר שלמה. מה שהכי מטריד אותי כרגע הוא שבשבועות האחרונים יש לי דחף עצום לספר על כל מה שעבר עלי השנה (החרדות) לכל העולם, ובעיקר לאנשים שאני בקושי מכירה. אני סיפרתי על הכל, כולל על הכדורים, לדי הרבה אנשים לא ממש קרובים אלי, בעבודה וכו'. לפעמים התגובות לא מתאימות וזה אכן פוגע, אבל האמת היא שזה לא שובר אותי. הבעיה היא שיש כמה אנשים (אח שלי וידיד של חברה שלי שדיברתי איתו אתמול בערב) שהזהירו אותי שזה לא טוב, שאני יותר מדי שקועה בעיסוק אובססיבי בחרדות, ושעדיף לספר לכמה שפחות אנשים כי זה מרתיע ומיותר, ויפגע בי בסוף. הדברים האלה מאוד הבהילו אותי, כי אני בעצמי כל הזמן נלחמת בצורך שלי לספר, אבל פשוט יש לי צורך כזה, מה לעשות? וחוץ מזה - בקושי עברו חודשיים מאז שמצבי התייצב, וזה זה כן נראה לי די טבעי. כאמור, גם הפסיכולוגית שלי נסעה לחו"ל לשבועיים, מה שתורם לעניין. מה את אומרת? ומה איתך?

איך אפשר בדרך היתולית להוציא לילד פחד מנסיעות בשעת חשכה הפחד נוצר כנראה בעקבות תאונה קטנה שעברנו..

שלום לך, אני מניחה שצריך לעשות זאת בזהירות ובהדרגה בעיקר אם מדובר בילד קטן שחווה טרואמה כלשהיא בשעת נסיעה. אולי כדאי להפוך כל נסיעה קטנה למשהו חוויתי עבורו כמו למשל בא לו לאכול פיצה אז נוסעים יחד ל"פיצה האט" או משהו כזה. אולי גם כדאי לצרף פריט כלשהו שעימו הוא מרגיש בטוח. חשוב לבדוק איך הוא מגיב לנסיעה ועד כמה הוא מתנגד לכך ובהדרגה להתקדם עם הדברים.

שרון שלום בן כמה הילד? תוכלי להוסיף כמה מילים על התאונה שעברתם? האם גם בני משפחה אחרים הגיבו בדרך נפשית לתאונה? לא תמיד דוקא הדרך ההיתולית זו הדרך להתמודדות עם קושי. יתכן שדווקא התייחסות רצינית וישירה יכולה להיות יעילה יותר. צריך לבחון לעומק את המצב ולהחליט. בברכה ד"ר אורן קפלן

הילד בן 5.5 ... אביו ואמו היו איתו בזמן האירוע... למעשה לא קרה נזק גופני לאף אחד מאיתנו,וגם לא לאף צד שלישי , אלא לרכב בלבד.... איך ניתן לדעת מה הדרך הטובה ביותר ונכונה להתמודד עם פחד זה... לנו , גם היה קצת קשה אבל די הטמענו את זה וניסינו לא להראות שום דבר כלפי חוץ כדי לא להלחיץ אותו...

אולי את ערה במקרה? עוד 11 שעות למנייאק. אני בקושי יכולה לעמוד במתח אז תכף בטח אלך לישון. אוהבת ומצפה

גם אני לא יכולה לישון, התרגשות... אולי את עדיין כאן? אשמח לדבר קצת. אוהבת, דפני

אני מניחה שהלכת לישון קצת, גם אני פורשת עכשיו. לא נותר עוד הרבה... קצת יותר מעשר שעות... אוהבת ומחכה, דפני.

הייתי זקוקה להמון אומץ כדי להעלות על הכתב את מה שבליבי וזה קצת ארוך: אני נשואה + 2 (3 שנים, 4 חודש) לי ולבעלי יש הכל(דירה + משכנתא, דברי חשמל חדשים) וזאת בזכות עצמנו. לאחרונה נסענו לחו"ל לתקופה ארוכה מהעבודה שלו. השאתי בישראל המון חברים טובים והפרידה מהמשפחה היתה קשה. שמרתי על קשר טלפוני למרות ההון שהם לוקחים פה. בני נולד ובשל אילוצים משפחתיים הגעתי לארץ לעשות ברית. כבר המייל שהודעתי על התאריך התחילו להשמע טענות ומענות שזה יום לא נוח (אמצע השבוע) פקקים וכו' וכו' וכל אלה מהחברים הכי טובים שלנו. זוג אחד הגענו שהיינו בשביעי לחתונה שלהם באופן מיוחד הגיע בסוף האירוע שהיינו בדלת, ולעוד זוג שלא הספקנו הבאתי מתנה יפה (כספית) + בבי דול לאישה (עד היום לא שמעתי מהם מזל טוב !!!). זוג שלישי זה הפקקים ועבודה הזוג הרביעי - שוטרים דפקו להם בדלת ועצרו את הבעל בגלל איזה קנס... ממש היה עצוב לי, לקחתי נורא ללב ולא יכולתי להתמודד ולכן ברחתי מטלפונים, אמא אמרה לבנות שזה לא יפה שאפילו לא התקשרו אחרי הברית לשאול מה קורה עם הילד. חזרתי לפה לא שלחתי מיילים עד שהדיע היום הולדת לביתי וקיבלתי מהזוג (של הפקקים) מייל של יום הולדת ובו כותבו כולם ! שלחתי חזרה עם תודה מנומסת + הערה שמי שכתב הוא זה שצריך לחתום ולא כולם.. עם אותה בחורה אני כותבת מידי פעם, היא בהריון עכשיו ואני נורה שמחה כי היה לה הפלה לפני, אומנם עוד מעט תלד עד שסיפרה. לגבי זאת (השוטר) היא כלל לא שומרת על קשר, שינתה את שמה, לא מספרים למה... בקיצור אני עוד מקבלת מייל מהבחורה שכותבת לי ושואלת אותי למה ניתקתי קשר ! יש לציין שלעולם לא אמרתי שאני כועסת עליהם, הכל נשאר בפנים והבלגתי תוך כדי תירוף שאין לי זמן לפגוש אותם שהייתי בישראל בגלל חג הפסח שהיה וגל בגלל שהיה לי תינוק ! כל פעם שמגיע מייל אני מרגישה צביטה בלב, אני מרגישה ששוב חברות בגדו בי, יש לציין שיש זוג שלא קשור לכל האלה שסיפרתי שהבן שלהן היה עם ביתי בגן ואנחנו שומרים על קשר מקסים ביותר ואני כבר מכחה ליום שנחזור (עוד איזה 3 שנים). אני לא יודעת כבר מה לכתוב שהיא שואלת אותי, לגבי חלק מהאנשים פתחתי את הפה וכתבתי על ההתנהגות המביזה שלהם ! אני כועסת לפעמים על בעלי שמעביר אותה הלאה ואם יצא לו לדבר איתם אז זה בסדר (מאף אחד לא קיבלנו שום מתנה ולא משנה איזה !!!) הקיצור עצוב לי מאוד, אני לבד ואין לי עם מי לחלוק את הסיפור הזה. אני יודעת שאני צריכה להמשיך הלאה אבל אני חייבת איזו דרך שתסביר למה אני מתנהגת ככה והכי זה פוגע בי ובבעלי ואנחנו מיילים רחוקים מהם.... תודה !

שלום רב, עניין חברות יכול להיות פאן, וככה צריך לראות את רוב האינטראקציות, אבל, לפעמים, אפשר להסתייע במה שקורה בזירה החברתית שלך כדי לאבחן את עצמך: את אישיותך, את יכולתך ליזום או ליצור מצבים, את רגישותך לקשיי האחרים אתך, וכו' וכו'. במקרה שלך, נראה כי "לא התלהבו" במיוחד מכם. אפשר להעלב, אפשר לנתק מגע, אבל אפשר גם לתהות: למה? מה חלקי/חלקנו (כצמד) במה שקורה לנו (האם זה הפקקים, או חוסר ההתלהבות מאיתנו? שיחה כזו בין שניכם, ואחר כך עם חבר או שניים, יכולה ליצור תפנית. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אנחנו חברים שלהם כבר יותר מ - 10 שנים !! מה השתנה, בגלל הנסיעה ??? אין יותר ממני בתור בן אדם לתת, לאיכפתיות שלי, יש חברים שאומרים שאני כמו אחןת גדולה ודואגת.. יש משהו שאני כנראה לא רואה ואולי זה קנאה מוסתרת ?

אני לא יודעת אם יהיה לי חשק לסדר את הבית, לדאוג לקנות לפי רשימה (ולא קניות אמפולסיביות), לשמוח.... לפעמים אני קמה בבוקר, הכל בסדר, ופתאום באמצע הנהיגה או בתור או סתם כמו משהו שנופל מהשמיים - אני מתחילה לחשוב מחשבות שחורות. זה משגע אותי! עשיתי מנוי לבריכה, ואני משתדלת ללכת. טוב - רע - אני לא מזהה את עצמי יותר. הכאב - כואב מבפנים. בא לי לצעוק - הילד צריך אבא, אני צריכה בעל. אבל אני צריכה לשקר לעצמי - לא נורא, אני מסתדרת לבד....

כבר דאגתי לך... את כותבת כביכות מאד עצוב עצוב אבל למעשה ניראה שאת עושה המון טוב עבור עצמך שזה דבר מצויין. אני מפהקת בהיסטריה אז לא אמשיך מכאן אבל המון כח

אני קוראת את התיאור שלך ומרגישה כאילו אני כתבתי את זה , גם אני עשיתי מנוי לבריכה ואני יושבת שם ומביטה באנשים מחיכים ושוחים וחושבת לעצמי מאיפה יש להם את הכח הזה לחייך איך הם מאושרים ונדמה לי שכבר שכחתי מהו אושר למרות שיש לי את כל הסיבות שבעולם להיות מאושרת בעל נפלא ותינוקת מקסימה שכל כך זקוקים לאמא שהיתה פעם מאושרת ןאנרגטית גם אני מחפשת תשובות, צרי קשר.

שלום רב, בדידות ותחושת ריקנות היא דבר קשה, שאכן משתלט מדי פעם על הבןאדם. אחת הדרכים הטובות למנוע זאת, היא הצמדות לפעילויות שגרתיות, בדיוק כמו שעשית: קניות, בריכה, וכו'. פשוט להצמד לזה, ולא לוותר! זו עיצה אחת. השניה קשורה למצבך האיש-זוגי: צריך לצאת, ואפילו מדובר במפגשים שנתפשים מלכתחילה לא ענייניים. קחי בחשבון שפרט לסינדרלה, הנסיך לא דופק בדלת לאף אחד מאיתנו... דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

הנה אני דופקת בדלת

אני אולי לעזור לך אני ליהיות אבא ובעל טוף מואוד

אני כל כך מיואשת מעצמי. הרי קיוויתי שאגיע הביתה ואולי אהיה שלווה יותר, נינוחה יותר, לא אפנה למזון, לא אוכל באובססיה, ועוד לא נכנסתי הביתה ואני כבר מדמיינת לעצמי את החיפוש אחר המזון. סיר מלא ספגטי, שניצלים של הילדים, חגיגה. לא חכיתי למזוג לעצמי אפילו לצלחת. פשוט אכלתי באובססיה מהסיר, מקערת השניצלים אל תוך פי וכמובן, הדיאט קולה שעוזרת לי כל כך להקיא. אני מכורה איזה יאוש, עמוק, שחור, ואני אחרי פגישה ראשונה עם הפסיכו'. מה לעשות?????????? עצוב לי מעצמי , שחור לי אני מיואשת מעצמי רחלי

היי רחלי, פספסתי אותך בכמה דקות, כי הרגע כתבתי לך משהו למטה. כשכתבתי זו הייתה אזהרה "תיאורטית", כדי לנסות להקל על המכה אם תבוא... והנה זה הופך רלוונטי. רחלי, ההקאות לא יפסיקו מיד, איש אינו מצפה לכך! את משתמשת בהרגל הזה שנים, זה הפך לטבע שני... אי אפשר לצפות להיפטר מהרגל מושרש כל כך בן לילה!! תני לזה קצת זמן... ומה המצב כעת? המצב הוא שעברת פגישה ראשונה , שהיא לרוב פגישת היכרות בלבד. נפגשת עם המטפלת, סיפרת קצת על הקשיים. דבר עדיין לא השתנה, שום נושא משמעותי עוד לא נותח ונבדק לעומק... אבל את כבר מצפה להשאיר את הבולימיה מאחורייך. עכשיו, כשופטת מהצד, מה דעתך: האם זה נשמע לך סביר?? רחלי, אמנם קשה לחשוב שהסימפטום המוכר והמייאש הזה מגיע שוב, מיד אחרי שעה טיפולית - כאילו לא עשינו כלום... זה מתסכל, וזה עלול לייאש. אבל זו אינה דרך טובה להסתכל על המצב. התחלת היום מסע ארוך, שידעת שיהיה קשה וממושך. פסעת את הצעד הראשון, וכבר את מביטה אל האופק ונאנחת עד כמה הוא רחוק, וכבר את בטוחה שנכשלת, שאיכזבת, שאת לא מסוגלת... והרי בשלב הזה, היחידה שציפתה מעצמה להותיר את המחלה מאחוריה היא את!! לא נכשלת. לא איכזבת. עשית צעד. מחר תעשי עוד צעד. מחרתיים עוד אחד... ועם הזמן, תוכלי לכת מהר יותר. עם הזמן, תוכלי לחוש את האדמה תחת רגלייך, אולי אף להנות מחלקים מסויימים של המסע... ובסופו של דבר, תהיי מסוגלת לוותר על המחלה, מתוך עמדת כוח, מתוך רצון, מהבנה שהיא אינה תורמת לך עוד. שום דבר לא אבוד. שום דבר לא סגור. רק החזיקי מעמד... דפני.

שלום רחלי. הייתי שם. לא הקאתי, אבל היו לי הרבה בולמוסים דבר שגרם לי לשנוא את עצמי. עם טיפול טוב - אפשר לשים אותם מאחור. אני יודעת שזה קשה לחכות, אבל כדאי. הדרך ארוכה אבל התחלת אותה. את תהיי בסדר - כי את רוצה בכך, ויש לך תמיכה. במשך הזמן תשאירי את המלחמה מאחורייך. כל טוב האלמונית

רחלי יקרה, חשבתי שזה עלול לקרות, ובגלל זה כתבתי את מה שכתבתי לך למטה, ועכשיו אני רואה גם את הייאוש, ויותר מרואה מרגישה אותו על בשרי. כשאני התחלתי לנסות להתמודד, הייתה פעם אחת שהגעתי לפגישת חרום אצל המטפלת שלי בהתקפת חרדה, בוכה בהיסטריה, ומתחננת לפניה שתעזוב אותי ושתתן לי ללכת ושהיאוש השתלט עלי ואין לי תקוה. וגם בנוסף אמרתי לה שכל מה שאני יכולה לחשוב עליו במהלך הפגישה, זה איזה סופר עוד פתוח, כי זה היה בלילה, כדי שאני אוכל כבר ללכת ממנה, ולקנות את המצרכים ל"חגיגה" שאחרי, וגם כמובן להקיא אותם. אז זה קרה גם לי, גם אחרי פגישות, וגם תוך כדי פגישות, שהצורך לבלוס ולהקיא צץ לו גם תוך כדי הטיפול. אבל זאת ההתחלה, ככה מנסים, באמת אי אפשר עוד בלי, כי עוד לא מצאת לך דרכי התמודדות תחליפיים. הבולמיה משרתת לך צורך מסוים, כמו אולי אם קראתי נכון את ההודעות שלך, חוסר היכולת שלך להתמודד עם אמא שלך, ובטח יש עוד דברים, ועד שלא תמצאי לה תחליף, עד שלא תרכשי לה דרכי התמודדות אחרות, כמו לדבר על הדברים, לכתוב עליהם, לצייר אותם או כל דבר אחר שמתאים לך, היא לא תלך. הבולמיה מקיאה החוצה את מה שאת לא יכולה לספוג ולהביע כרגע, אבל עם הזמן והטיפול תלמדי דרכים אחרות, תוכלי לדבר על הדברים, תוכלי לספוג, ותוכלי להוציא בלי לאכול ולהקיא. תני לזה זמן, יש תקוה, אני הצלחתי, וגם את יכולה, רק לא לוותר ולא להרים ידיים ולא להיכנע לייאוש. תהיי חזקה, לפחות בהתחלה, במובן הזה, שתמשיכי בטיפול, למרות הייאוש ולמרות שהתקפי הבולמוס וההקאה נמשכים, ותני להם לחיות לזמן מה ביחד, ואז תוכלי לנסות, ואז התכיפות של הבולמוסים תרד בהדרגה. גם עבר עלייך יום קשה, הפגישה הראשונה היא לא קלה, ועוד חשיפת כל הדברים הקשים והסודות הללו בפעם הראשונה, לא פלא שהקאת. רגשות כאלה קשים, ואת עוד לא למדת לעבד ולספוג אותם, אז הקאת אותם, אבל עוד תלמדי. בהצלחה, ולא לוותר, ולכתוב על הדברים, ולדבר על הדברים, בטיפול, בפורום, במחברת, בכל מקום שרק אפשר, כי זה מנקה ומשחרר קצת ומוריד את הצורך. שלך אביב.

לאביב אני ממש מרגישה את ההזדהות שלך איתי - את נוגעת בנקודות הכי עמוקות והכי רגישות אצלי את מתארת שהצורך לאכול באובססיה צץ - נכון ללא שעה קבועה, ללא זמן נתון מראש, לא ידוע כמה מזון יאכל, לא ידוע כמה הקאות תהיינה. הרי לא מדובר בהקאה אחת - הרי מדובר בלהקיא את כל הגועל - את השחור, את הרקוב מכל היום, מהעצבנות, מהבדידות, מהרוגז, מהכעס מכל אלה. ואולי אלה מושגים פסיכולוגיים אבל עמוק עמוק - העצבות והלבד. גם אצלי צץ השדון (כמו שדפני קוראת לו) וכמעט התפתיתי לאכול בבולמוס ואח"כ להקיא בשעת העבודה - המזל (ואולי לא) היה שאין כל כך פרטיות במקום העבודה, כך שלא יכולתי ללכת להקיא וויתרתי לאחר התלבטויות בלית-ברירה. אני כל כך עייפה, לא הצלחתי להרדם אתמול בלילה מרוב מתח. והנה היום עבר לו ומרגישה ריקנות משהו - הציפיה, העשיה, הלא סיום (שהרי זו רק ההתחלה) ולא האכזבה מהטיפול ועכשיו גם לא האכזבה מעצמי, רק הרצון להעלם - לישון ולא לקום לזמן מה. אולי באמת לנוח ולעשות סדר בדברים לכשאתעורר. אז אני אומרת לילה טוב, חלומות פז והרבה שלווה. רחלי

שלום האם תוכלו להמליץ לי על ספרים המדברים על התמודדות עם שכול. האם אתם חושבים שמישהו שחווה מוות של אדם צעיר ואהוב תמיד זקוק לטיפול? תודה מראש

שלום ל- X . קיימת סיפרות ענפה על שכול. אחד מהספרים שכרגע אני זוכרת הינו סיפרה של ד"ר נירה כפיר- כמו מעגלים במים. זהו ספר שכתוב ברגישות רבה ומתאר את שלבי האבל ואף מתאר מקרים של אנשים שחוו אובדן והתמודדותם. לגבי החלק השני של שאלתך- אובדן של אדם קרוב ואהוב קשה תמיד. האבל משנה גוונים לאורך זמן. הגעגועים נשארים. טיפול עשוי לעזור לעבד, להכיל ולתמוך באדם האבל. הוא חיוני במקרים בהם התיפקוד התקין נפגע לאורך זמן. אולי את יכולה לנצל את הפורום הזה- לספר את הסיפור ולקבל תמיכה מן האנשים הנפלאים פה. שווה לנסות ולא להשאר לבד עם הכאב, הגעגועים, הכעס וכל התחושות הנלוות לאובדן של מישהו חשוב ואהוב. מה דעתך? מקווה שקצת עזרתי. בברכה. רוית.

אימי נפטרה לפני 8 חודשים ומאז חיפשתי המון ספרות בנושא שכול וקראתי המון. אני יכולה להמליץ על מספר ספרים נהדרים. אם מדובר במוות של אם אז יש את הספר "בנות ללא אם" של הופ אדלמן. ספר מדהים. הטוב ביותר שקראתי. אם מדובר על שכול באופן כללי אז יש מספר ספרים טובים ביניהם: "אובדן" - תמר גרנות "כמו מעגלים במים" - נירה כפיר "לאחות את השבר" - ג'יימס ואן פרוג מקווה שעזרתי. לגבי נושא הטיפול אני חושבת שזה תלוי בהרגשתו של האדם. אני הרגשתי שאני נשברת לחלוטין לאחר מות אימי ופניתי לטיפול. זה משהו כל כך אישי שאי אפשר להתייעץ בו עם אחרים. רק הלב יכול לומר לך מה לעשות אבל אני חושבת שטיפול יכול רק להועיל בכל מקרה ולא יכול להזיק אז למה לא לנסות?

היי ושלום רב , (חשיפה ) מתוך אלף הבעיות שאני נאלצת להיתמודד לבדי יום יום , חלקן בהצלחה חלקן פחות ,(אין פיתרונות של זבנג וגמרנו ) ישנה בעיה שדחקתי אותה עמוק בפנים ,למרות שהיא חשובה מאד , והיא בעית האוכל רציתי לחשוף ,ולשתף אתכם בה ,כי לכם יש ניסיון יותר , בעיותי האחרות הן כה רבות ,שהיריעה קטנה מלהכיל ,טראומה קשיים בקשרים ועוד . בעיות החרדה והסדר בבילגון של החיים אני מטפלת עם המטפלת שלי בבעיות בריאותיות עםכל מיני רופאים . . אתן כותבות על מצבכן הבולמי ,, ואני קוראת כבר המון זמן ולא מקשרת שיש גם לי סימפומים כאלה . רק שעכשיו אני קולטת ... עד לפני תקופת מה היתי מקיאה , כל ארוחה לאחר שהכנתי אותה, ושרציתי בה מאד .אוכלת בתאבון , מיצטערת עליה המון ומקיאה הכל .ונישבעת שבפעם הבאה זה לא יקרה .. זה נימשך כשנה . עד שלפני חודשים גילו לי את מחלת הלופוס ,שזה צרה צרורה .וכך אינני יכולה יותרלהקיא יותר אפילו שאני רוצה ,מאד , כי הרקמות שנימצאות בצואר שלי מכאיבות תמיד ואין לי יכולת להקיא , הבעיה היא שאני מכניסה אוכל בלי הכרה ,מרגישה רע משמינה , ונימצאת בדיכאון תמידי בגלל זה . וכל מה שכתבתי לא יכולתי לספר לאף אחד עד כה .כי אני לא רוצה להפסיק לאכול . האם אז היתה לי ש"שליטה על הגוף "בעזרת ההקאות .ועכשיו אין לי שליטה . אז אני גורמת נזק לגוף בכונה .? הפיתרון כמובן הוא ,,,,לפנק ולאהוב את הגוף ללטף .מסג'ים אוכל וכו אבל למה אני לא יכולה להפסיק . תודה . דיאן.

דיאן, צר לי על גילוי המחלה. זו אינה מחלה פשוטה, אך ניתן ללמוד לחיות איתה, חיים מלאים, תחת מגבלות מסויימות. שנית, ה"גילוי" שלך שבעצם גם לך היתה ועדיין קיימת סוג של הפרעת אכילה, כעס על הגוף, הוא משמעותי. את מספרת שאת בתהליך של טיפול, ולכן ייתכן והגילוי שלך נובע גם מהיכולת שלך להסתכל בצורה מפוכחת ועירנית יותר על מה שקורה ועל מה שקרה. אני חושבת שיהיה חשוב לתהליך הטיפולי שאת עוברת, שתספרי למטפלת על הגילוי שלך, ועל כל מה שמתרחש איתך. ללא ספק יש צורך לתת את הדעת בעניים זה, גם לאור המתרחש היום. חזקי ואמצי! טלי פרידמן

תודה טלי יקרה .

היי, השיחה נותקה מכיוון שנגמרה הסוללה... שמחתי לשמוע אותך.... ואכן כייף לחזור עכשיו הבייתה...אל השקט... אז ביינתיים להתראות...אחזור לכאן מאוחר יותר.

חזרתי אפילו אחרייך בוקר מצויין שיהיה לך נשתמע

לחברי הפורום... הייתי פה כבר פעם התייעצתי הצצתי בסיפורם של אחרים הגבתי לאחרים. נפלתי לדיכאון. לפני כשנה הדיכאון השתלט על חיי ולא יכולתיי להמשיך לתפקד בחיי עזבתי את העבודה ומאז אני לא עובדת עוד מעט כבר שנה. הגוף שלי בגד בי והחלו תופעות של שילשולים כאבי ראש ועוד. היום חצי שנה לאחר שיחות אפשר לומר שתופעות הפיזיות חלפו ולרגעים נדמה שאני חוזרת לעצמי אבל שוב יש מעידה שוב יש תחושה שזה לא הולך שוב הריקנות משתלטת , שעות ללא עשיה שעות של לבד, תחושה של אין מוצא. אני כבר לא ילדה בת 32 שנדמה שעשתה לא מעט בחייה עד כה אך עתה מרגישה שאין בי עוד כוחות ושהיכולות שהיו לי או שחשבתי שיש לי אותם כבר אינם. אני נמצאת בטיפול ומרגישה שרק הצלחתי להרים את הראש אבל לא יותר מזה וגם התחושה הזו נמצאת בסכנה כי יש ימים שאני שמחה או חושבת שאני שמחה ויש ימים שאולי בהם אני יותר כנה עם עצמי ומרשה לאמת להשתלט האמת לא טוב לי. במהלך הדיכאון הדבר היחיד שהצלחתי לעשות הוא להתחיל ללמוד תואר שני אבל זו הייתה מעין סירת הצלה מעין צורך במשמעות צורך להחזיק במשהו ועכשיו לא בא לא מצליחה ללמוד לא מצליחה להבהיר לעצמי אם באמת אני רוצה בלימודים אלו מבולבל לי הכל מבולבל לי. אני ממשיכה בטיפול עם המון סימני שאלה האם יש סיכוי האם המטפלת מסוגלת לעזור לי לעזור לעצמי. לא יודעת פשוט ראיתי תגובות בעלות ערך מחברים בפורום לפניות של אחרים אז חשבתי אולי ........ משהו נוסף לאחרונה מתוך שעמום מתוך צורך לקבל מידע לשמוע על מצוקות של אחרים אני כמעט כל יום בודקת מה חדש בפורום האם התמכרתי????

שלום לך זה שאת מנסה לקרוא פה על בעיותיהם של אחרים אולי נותן לך תחושה של:"צרת רבים חצי נחמה "אבל אין זה דבר שיביא את הפיתרון. השאלות הבסיסיות הן האם את נחושה בדעתךלעבור את הדיכאון הזה? מרבית בעיות הדיכאון ניפתרות למחצה המטופל מרים מעט את הראש ונופל שוב הבעייה האמיתית היא בראש שלנו אם נעבוד על הראש ועל כח רצון הדברים יפתרו אולי ביותר קלות ולמה רוב הבעיות תמונות בכח הרצון בכח ההתמדה בכח הרצינות .לכולנו תמונים כוחות אלו השאלה איך מנצלים אותם? האם בזמן? והאם משקיעים את כל המשאבים לעבור בעיה זו.מאחר וכאשר אדם שרוי בדיכאון מספיק מכשול אחד להפיל אותו אם כח הרצון לא עומד מקביל ואיתן אליו.אפילו תלתלה קטנה סערה בכוס תה עלולה לתלתל קשות את המטופל ולכן אני סובר שבטיפול יש הרבה תלוי בפסיכולוג אך הרבה תלוי במטופל אני סובר כמו הרבה אחרים שאחוזים גבוהים בתרופה הם הכוח הפסיכולוגי שבה כלומר ההבנה הישרה האומרת לנו שתרופה זו תוציא אותנו מהמקום הלא רצוי לוקח מקום ניכבד .כוחות פנימיים אני ממש רוצה שתביני שזה חשוב אני רוצה שתביני שהבעיה כרגע זו בעייה חולפת אני רוצה שלא תותרי על כלום לא על הלימודים שהתחלת ולא על כל דבר שמחזיק אותך בהרגשה טובה את צריכה להשקיע הרבה משאבים בכח רצון שלדעתי הדבר החשוב ביותר תכניסי לתת מודע שיש לך הרבה מאוד לתרום להשקיע להנות לחוות תני לעצמך דחיפת התחלה משהו שידחוף אותך לרצף פעילויות רצון בדרך החוצה מהדיכאון . תעשי רשימה של דברים שברצונך לעשות אולי יומית אולי שבועית ותבצעי את הכל תנסי לחזור לעבודה כל עבודה שתיתן לך סיפוק אפילו משרה חלקית ומאוד חשוב זה דבר שהייתי רוצה לכתוב לך אם את מעוניינת תכתבי תשובה למכתב שלי ואני אשמח להמשיךלעבוד איתך על לקחת דברים ביותר קלות ביותר רצון התמדה נחישות כח אהבה . אני מקווה שנתתי לך לטעום מעט מהתשובות שרציתי לתת לך זה שאת ניכנסת כל יום לאתר אין זה אומר שאת מכורה אמרתי בהתחלה "צרת רבים תצי נחמה" ולכן זו לא בעיה אבל גם לא פיתרון. מקווה שעזרתי במעט . שי

מבולבלת יקרה את יודעת מהו כאב הדיכאון ולצערי גם אני. אני מבין את תחושתך כי אני לפעמים- לעיתים קרובות מדי מרגיש כמוך. תחושת האין מוצא שולטת לעיתים במעין מעגל .אני חושב שמה שאת עושה כרגע זה בסדר את מרשה לעצמך להין מה קורה איתך כרגע ובזמן הזה . בין אם זה בימים שיש בהם עשייה ובין בימים שאת מרגישה מרוקנת ולא עושה דבר . אני לא מייעץ לך להפוך את אי העשייה להרגל משום שהיא יכולה להביא לעיתים להחרמת הדיכאון, אך אל תכעסי על עצמך אם את לא עושה דסר לעיתים . זה גם בריא . ההרגשה של להרים את הראש מוכרת לי ואני בטוח שלכל אחד שחווה מפלה נפשית . זה יעבור ולעיתים זה יגיע כמו בומרנג . מה שאת עושה לגבי התואר השני הוא דבר נכון . את מאמנת את עצמך ואת מוחך להתייחס לנגודות שחשובות ולמדר את האנרגיות שבך ואת הכחות שבך לנתיבים מועילים מפני שמחשבות לא מועילות מגיעות בעיקר ברגעים שהראש לא עסוק וטרוד . ברגע שאין משהו יציב בחיים אז האדם מתמוטט כשאין לו משהו לקום בשבילו בבוקר . תעשי עם עצמך משהו ואל תתני למחלה הזו לשלוט בך. תנסי לחזור לשוק העבודה ,לעיתים את תרגישי שזה יותר מדי אבל אני בטוח שאם תמצאי משהו שאת באמת אוהבת הדיכאון יפחתת ושמחת החיים והאמונה שלך שכן מגיע לך דברים טובים שיקרו לך בחיים תעלה . בהצלחה מבולבת יקרה ואם וכאשר תגלי את הדרך לאושר תחזרי וספרי לי עליה. דורון

היי תודה על תגובתך לגבי הלימודים החלטתי לתת לעצמי פסק זמן שהרי אני לא עובדת וכספי הולך ואוזל. לגבי עבודה הלוואי והמצב בשוק היה מאפשר לי לחפש מה שאני אוהבת, חוץ מזה בימים אלו אני ממש לא יודעת מה אני אוהבת. בנוסף מצב השוק מכריח אותי להתפשר אך גם לאחר ההחלטה שיש חובה להתפשר במצב הקיים אני לא מצליחה להניע את עצמי לעבודות שלא עסקתי בהם שנים כמו שירות לקוחות וכד'. לא יודעת ניגשת לראיונות מתלהבים ממני, יש שאומרים שאני אוור קולפיט= הנתונים שלי מעבר למה שהם מחפשים וכך שיגרה של ראיונות שאין לי צורך בהם שאני יודעת מראש שאני לא רוצה לעסוק בזה אבל מבינה שבמצבי הנפשי לא מסוגלת לעשות יותר ובכל זאת מתחילה ובורחת אחרי יום יומיים. כך הזוגיות אין לי כח לעצמי איך אמצא בתוכי כח לאחר. ובמעגל האימה של חוסר ביטחון אתה מוצא עצמך לבד בורח מהקיים הטוב לכאורה שהיה ונשאר בלי כלום בלי חברים שכבר לא מתאימים למצבי הנפשי בלי עבודה.. ובלי בן זוג האמת שנושא הבן זוג כבר הרבה זמן הוא לא היה בנמצא. בקיצור כשחרא לך חרא לך בכל הכיוונים נדב אני תקווה שאכן אמצע את הדרך אל האושר אבל יש לי תחושה שלי זה לא יקרה אז אל תחכה לתשובה בעיניין אורה תודה על תגובתך ובעיינן ההתמכרות לא נראת לי התשובה שלך כבת לאלכואליסט. שי תודה על תגובתך וההזדהותך ולכולכם אשמח לקבל תגובה

יכול להיות שכולנו כאן מכורים לפורום אז מה? מה רע בזה? אם זה עושה לנו טוב אז למה לא? חוץ מהפורום אני גם מכורה לקפה שותה כ 10 כוסות ביום. אני משתדלת לשתות גם מים כדי לשמור על הבריאות אבל התמכרויות לא בהכרח מזיקות התחלת את מכתבך במילים "נפלתי לדכאון" ואח"כ סיפרת שהתופעות הפיזיות מתחילות לעבור אולי את כבר מטפסת למעלה בלי להרגיש? אני חושבת שבמידת האפשר אכן עדיף למצוא עבודה במשרה חלקית משהו שקצת ימסגר את החיים זהו אני גמורה מעייפות ולא מרוכזת אולי אמשיך מחר

נועה היי. לונג טיים נו היר. מה שלומך? אני כאן בסביבה אם גם את,. אז בכייף.

הי ניר, סוף-סוף אנחנו נפגשים בזמן אמת. נו, אז מה שלומך? תספר לי.

קודם את

וגם כל מי שרוצה להביע דיעה - מוזמן. יש לי בעיה קטנה בקשר למישהי שאני מכירה. היא מישהי שעובדת איתי , ולאחרונה קצת התקרבנו כי אני מסיעה אותה מהעבודה הביתה וגם לוקחת אותה לפעמים בבוקר. אנחנו לא חברות בשעות שמעבר לעבודה. לאחרונה היא סיפרה לי (תוך כדי השיחה היומית שלנו על דיאטה) , שהיא אכלה ביום שבת המון , ואח"כ הלכה והקיאה הכל. ובהמשך השיחה הסתבר לי שהיא עושה זאת בכל פעם שהיא מרגישה שהיא הגזימה באכילה. ושזה כבר נמשך שנים. כלפי חוץ לא נראה עליה שום דבר. היא גם לא רזה , ובהחלט אפשר להגיד שהיא די מלאה ( לא אמרתי שמנה כי אני לא אוהבת את המילה הזאת בתור תיאור לבן אדם ). אח"כ היא סיפרה שלפעמים היא גם לוקחת משלשלים. אמרתי לה שלדעתי היא צריכה ללכת לטיפול כדי להפסיק את זה , אבל היא לא התייחסה לזה ברצינות , וגם לא חושבת שמה שהיא עושה זה איזשהיא בעיה . רציתי לדעת אם לדעתך עליי להמשיך ולשכנע אותה או להרפות? ומה בכלל לדעתך צריך לעשות בקשר אלייה. ואל תשכחי שאנחנו לא חברות טובות.... תודה מראש על זמנך שלך בילי

היי בילי, רק לידיעה רוב הבולמיות שומרות על משקל תקין, הן לא רזות מדי, ולפעמים גם קצת מעבר למשקל הנורמלי, בגלל הזלילות. בייחוד אצל חברה שלך שמקיאה רק לעיתים, רק אחרי ארוחות כבדות במיוחד, הגיוני מאוד שהמשקל אפילו שהיא קצת מלאה. לדעתי, יש בעיה, שילוב של הקאות ומשלשלים מצביע על משהו לא נורמטיבי, רוב האנשים הנורמליים לא משתמשים בשיטות הללו, לא אחרי ארוחות כבדות ולא בכלל. אבל נראה לי מההודעה שלך שאת לא ממש רוצה להיכנס לזה, שאתן לא ממש חברות, ואת אמרת את דעתך, והיא לא קיבלה, ובזה נסגר הענין. אם אתן לא ממש חברות, יהיה לך קשה לגעת בנקודה הזאת שוב, אלא אם כן היא תעלה מיוזמתה שוב באיזו שיחה אקראית. אני חושבת שעדיף לך לא ללחוץ עליה, וזה נשמע לי מזה שאת לא ממש רוצה, ולא ממש מרגישה קרובה. אמרת את דעתך, אם הענין יעלה שוב באופן מקרי, תגידי שוב. אם תרגישי חזקה מספיק ושאת רוצה תעשי את זה, אבל אל תעשי את זה רק כי את מרגישה שאת חייבת לנסות לעזור, כי לחץ שכזה לא יועיל. לא בעיני בכל אופן. שלך אביב.

תודה. חשבתי לא ללחוץ עליה , בגלל שאנחנו לא קרובות , ואני לא הייתי רוצה למשל שהיא תלחץ עליי בעניין החרדות שהיו לי (שמת לב שהשתמשתי בזמן עבר??) ככה שלא רציתי לעזור בכל מחיר, אלא רציתי לדעת אם ההתעלמות שלי מזה אולי יכולה לגרום למצב להתדרדר. שוב תודה בילי

שלום רב, אני בשבוע ה-11 להריוני. זהו הריוני הראשון. בכל פעם שאני הולכת לשירותים אני בודקת שאין לי כתם של דם. אני כל הזמן בוחנת את כאבי הבטן שלי. אני כל הזמן חושבת על ח"ס הפלה. אציין כי זהו הריון רצוי ומתוכנן. בנוסף התופעות של הקאות וכן חולשה לא פסחו עליי אלא נמצאות ואף ביתר שאת. האם זה נורמלי לחשוב כל הזמן שאולי אני אפיל????? תודה אלמונית.

אלמונית שלום בטח לא היית פה אתמול... ד"ר אבני הודיע שהוא יוצא לחופשה עד 12 באוגוסט , ככה שאל תצפי לתשובה ממנו אבל אני יכולה לתרום לך מניסיוני - גם אני מאוד חששתי מהפלה לאורך כל ההריון , וניסיתי להמנע מדברים שיכולים לגרום להפלה. לדעתי זה מצב די נורמלי, במיוחד כשזה הריון ראשון. אבל.... אם המחשבות האלה והפחדים משבשים לך את המהלך התקין של החיים , ופוגמים לך באיכות החיים אליה היית רגילה עד עכשיו (ואני לא מדברת על הקאות , כי יש כאלה שמקיאות גם לאורך כל ההריון ) , אז אולי כדאי שתדברי עם מישהו מקצועי על זה. לטובתך ולטובת זה או זאת שבבטן. ( שהרי ידוע שעוברים מושפעים ממה שעובר על אימם ). שיהיה לך קל בהמשך ההריון , ותנצלי את הטוב שבלהיות בהריון. אני זוכרת את תקופת הריון שלי כאחת התקופות הטובות בחיים שלי. וכמובן , שבבוא העת - שתהיה גם לידה קלה. אם יש לך שאלות בנושא הריון או לידה אני אשמח לענות לך ( תמיד יש שאלות , וזכור לי שתמיד חיפשתי את קירבתה של מישהי בהריון או מישהי שילדה לאחרונה כדי לשאול שאלות ולהסיר כל מיני דאגות מליבי. שלך בילי

לאלמונית שלום רב. ד"ר אבני הודיע באמת על יציאתו לחופשה. לגבי שאלתך- הריון עשוי לעורר חרדות שונות ומשונות. האחריות על חיים של מישהו נוסף לעצמך אינה פשוטה ובמיוחד בהריון ראשון מתעוררים פחדים לחיי העובר. טוב שיש 9 ירחי לידה בכדי לעבור שלבים שונים בהתקשרות אל העובר ולאחר הלידה אל הפעוט. עצתה של בילי טובה ואמיתית בעיני. אם את חשה שהדאגה קשה לך מידי ואינה מאפשרת לך להנות מן ההריון- אולי שווה לפנות לאיש מקצוע שיכיל, ירגיע וילווה אותך במהלך ההריון. את מוזמנת לשאול שאלות נוספות שמטרידות אותך. בהצלחה. רוית.

"פלוגת הצער היום בלילה ניצחה את פלוגת השמחה חיילי הדמעות ירו צרור של בדידות על תותחי האהבה חיילי החיוך ירו חץ של אושר.... פלוגת בצער לא נפגעה חיילי החיוך ספגו רימון של נוסטלגיה.... פלוגת הצער היום ניצחה... ומאז כל ערב הם פותחים שולחן בחדר ליבי הקטן לפעמים השמחה שולחת מרגלים, אך לרוב מגלים את כולם הצער עושה אימונים בין רכסי היאוש שנמצאים ליד הר השתיקה הגדול הם שטים על ספינה עשוייה מחשיש, הם שטים על הים שעשוי אלכוהול אז אם פתאום אתה שומע בלילה תהלוכת צער ליד חלונך אז כנראה שפלוגת הצער, הלילה ניצחה גם אותך . . . . . "

יאוש? חוסר תקווה? או...כמה הצער המתוק הזה מוכר לי. כל יום אני מרגישה את זה מחלחל בתוכי... את תהלוכת הצער... את התבוסה שלי מולה... נ.ב יש לציין שאת תהלוכת השמחה אני לא שומעת...(ויש לי אחלה שמיעה) וחיילי הדמעות דופקים נפקדות באופן קבוע.

אני חושבת כבר שנים לפנות לטיפול נפשי אבל חוששת מביקורת וחוסר הבנה של המטפל לגבי נקודות מסויימות שקשורות לחיי. רגישות היתר ממנה אני סובלת אינה מאפשרת לי להתמודד עם הצפוי ואני חשה תקועה. עליי לציין שהבעייתיות אינה כוללת פגיעה באחרים. הכוונה היא לאורח חיים יוצא דופן ולא מקובל. למרות הרצון לשינוי, לא נראה לי שאוכל להתאים את עצמי לגמרי לציפיות שיהיו ממני . אני גם מתביישת להסביר את הסיבה לתקיעות ואת נקודת מבטי על הדברים כיוון שברור לי שאיש לא יוכל להבין ובגלל מה שיוסק לגבי השפיות שלי. האם לדעתך עדיף לוותר במקרה כזה על נסיון להעזר באיש מקצוע ? אגב, בעבר החששות שלי בנושא זה התבררו כמוצדקות. תודה מראש.

ליאת שלום אני חושב מה לענות לך. מצד אחד אני יכול לעודד אותך ללכת לטיפול ולהבטיח שבוודאי תפגשי מטפל/ת שיבין ויקבל אותך כפי שאת. מצד שני, את אומרת שנכוות בעבר וחוששת, ואני לא חושב שהרגעות כאלה באמת ירגיעו לגמרי את החשש. לכן הייתי מציע שני דברים. ראשית, אני באמת חושב שאת צריכה ללכת לטיפול, אם את מרגישה צורך בכך, ואת הפחדים מפני החשיפה והביקורת להביא לחדר הטיפולים כחומר גלם לעבודה. זה לא רק מכשול מפני הטיפול אלא משהו שמספר עליך ואפשר להשתמש בו ככלי עבודה. אבל במקביל, הייתי מציע לך ניסיון קטן כאן בפורום כדי לבדוק את העניין בצורה אחרת. הפורום הזה הרי אנונימי לגמרי. אף אחד לא מכיר אותך ולא יוכל לזהות אותך. אני מציע לך לספר בקצרה מהו הסוד שכל כך קשה לספר בטיפול ושעליו את חוששת מביקורת ולבדוק האם אכן זה משהו שבגללו כדאי להימנע מטיפול. מה דעתך? בברכה ד"ר אורן קפלן

ליאת היי ד"ר קפלן צדק מאד דיברת על שינוי תתחילי פה תנסי , דיאן

למרות האנונימיות , קשה לי עדיין לכתוב כאן בפורום...