פורום פסיכולוגיה קלינית

אולי זה לא המקום מכיוון שהאתר לא משמש כפרסומת או שזה לא אתי, אבל בתור אחד שאין לו כלל ניסיון ומהקצת שיש אני לא מרוצה מהפסיכיאטר של קופת חולים. אני צריכה דחוף דחוף פסיכיאטר ורוצה ללכת למישהו/מישיהי נורמלית שתבין שתסייע בלי הרבה בלבולי מוח, האם אפשר לקבל שם או שמות עדיף בתל אביב/רמת השרון / הרצליה/רעננה. המצב לא טוב ואודה על סיוע מהיר כלל האפשר לדואל שלי.

יובל שלום רב, כתבי לי לדוא"ל שלי [email protected] אשתדל לעזור. בברכה, טלי פרידמן

שלום לדפני, לאביב, לטלי פרידמן ולד"ר אבני פגישה ראשונה - אמרתי את זה "אני בולמית - זקוקה לעזרה דחופה". זהו קפצתי למים והתחלתי לשחות? לא יודעת אם אני שוחה עדיין , בוודאי מפרפרת, מתה מפחד ממה שעומד לקרות, אבל תקווה? אולי. היתה פגישה של שעה, העליתי את העניין, סיפרתי על הקשיים, על הלבד שלי, על הבדידות שלי, על האכילה שלי, והאמת היא שלא בהקאות יש לטפל אלא באכילה האובססיבית יש לטפל - וזוהי הבדידות הגדולה שלי. שבוע הבא פגישה שניה. אינני יודעת אם אני מצפה לזה, אם אני רוצה בזה מאוד, אבל לנסות - אני מוכרחה. שלכן/ם רחלי

רחלי, ברגע שאמרת: "זהו, אני בולימית" את עשית דרך ארוכה!!!!!!!! ואת חייבת לחשוב שזה מה שיעזור לך. כלומר: לחשוב חיובי ולהגיד: "כן, אני אצא מזה. זה יהיה מאוד קשה, אבל אצא מזה!!!!!!" עדי

עדי אני בולמית - וזקוקה לעזרה - אין לתאר כמה פעמים שיננתי לעצמי את המשפט הזה. ממש שטיפות מוח. ואמרתי מסתבר שהבולמיה האכילה הכפייתית היא בעצם הסימפטום, סימפטום לבעיות האמיתיות שלי. הפסיכות' שלי אמרה לי שהדרך ארוכה. שזו רק ההתחלה. אי אפשר להתגבר על בעיות קשות שמלוות אותי שנים רבות כל כך בפגישה שתיים או שלוש. בינתיים אני בעבודה והפחד הגדול הוא לחזור הביתה. שלך רחלי

היי רחלי, אז זהו, עשית את הצעד הראשון. אמנם המסע רק החל, הדרך עודנה ארוכה - אבל בצעד הראשון הזה אין להקל ראש. קשה היה להניע את עצמך מהמצב הבולימי, שאליו התרגלת ועמו את חיה כבר זמן רב. אך כאן היא התחלת השינוי! אני יודעת שקל להיסחף לציפיה שהנה, התחלתי טיפול, אני משקיעה בו זמן וכוחות - המצב ח-י-י-ב להשתפר!! ואם זה לא קורה מיד, באה האכזבה הגדולה ועמה הפיתוי לוותר, להרים ידיים ולומר לעצמך "טוב, אולי אצטרך ללמוד לחיות עם המחלה. אני מקרה אבוד, גם הטיפול הזה לא פועל..." . וזה לא כך. כפי שכתבה לך אביב - תהליך ההחלמה הוא הדרגתי, מכאיב ורצוף מכשולים. סביר להניח שיהיו נפילות. סביר להניח שתמשיכי להקיא- לפחות בהתחלה, ואולי גם יותר מכך. אבל חשוב שכשזה קורה תזכרי את האזהרות שלנו. שתדעי שזה צפוי, זה שכיח, וזה בוודאי לא אינדיקציה לכשלון!! ועוד משהו: בעצם חשיפת הסוד הגדול, את כבר לא נאלצת להתמודד לבד עם הכאב הזה. יש לך את המטפלת, אותה את יכולה לשתף כשקשה, לה את יכולה לבכות כשרע, ממנה את יכולה לשאוב ניחומים ולהירגע - כשהפחד משתלט ונדמה שהוא מאפיל על הכל. היא שם בשבילך... וגם אנחנו. בפורום נוצרים קשרים איתנים בין המשתתפים (הקבועים, לפחות), ותמיד אפשר למצוא כאן אוזן קשבת, מטפל איכפתי או חבר דואג, והמון המון תמיכה. אני שומעת את ההיסוס לגבי ההמשך. אני רואה שאת לא ממש מתלהבת, בלשון המעטה... ועדיין, אני חושבת שכאן טמון המפתח. כאן טמון הסיכוי שלך להתגבר פעם על השדים האלו, השולטים בחייך, הגורמים לך לענות את עצמך כך. בבקשה, תני צ'אנס אמיתי. וגם אם אין כימיה בינך לבין המטפלת הנוכחית, חפשי אחרת ונסי שוב. אל תתני לסיכוי לחמוק. אל תאמיני לקול המפתה, הלוחש לך לפעמים שאת לא באמת חולה, שאת שולטת בזה, או שאת יכולה להפסיק ברגע שתרצי. כי זה לא כך. השליטה כבר מזמן לא בידייך, כרגע המחלה נמצאת במרכז, שולטת. ובשבילה, את מוותרת על חלקים הולכים וגדלים של תחביבייך, של חברייך, של הנאותייך... של חייך!! אני מקווה שהפגישה הבאה תהיה מוצלחת יותר. בכל מקרה, אשמח אם תמשיכי לכתוב לי, לעדכן, לשתף קצת במה שקורה... שלך, דפני.

היי דפני אכן אני כולי פחדים והיסוסים. הפגישה היתה קשה אמנם אך מוצלחת. יש לי מטפלת שהכרתי עוד קודם. מטפלת מקצוענית ומקצועית שמכירה אותי. היא נתנה לי חומר למחשבה, הרי הטיפול הזה הוא אכן הטיפול הראשון בבולמיה, אך בעבר טופלתי אצל פסיכולוגים למיניהם (לא בנושא זה) שלא ממש ידעו איך לעזור לי וההפסקות בין טיפול לטיפול היו ארוכות המצב הלך והחמיר. הפעם בעזרת הפורום ומשום שכל כך קשה לי להתמודד עם מחלה ומשום שאני כל כך פוחדת על משפחתי ועוד מליון סיבות החלטתי לנסות דרך אחרת. המשפט הראשון היה "אני בולמית - אני זקוקה לעזרה דחופה" ו"המשפט השני היה הלוואי ואמא תמות". (המשפט הזה כפי הנראה הבשיל אצלי בתת מודע ופרץ החוצה בכל עוצמתו) הרי לא תכננתי, לא חשבתי, ולא ידעתי שאת זה אומר. אני חושבת שכאן זה מתחיל - הכאב מאמא הכאב מהבית, הבדידות הקשה (גם עכשיו ברגע זה), חוסר האונים להתמודד עם מצבים מסויימים. ועוד. המון המון קשיים שהסימפטום שלהם הוא הבולמיה, האכילה הכפייתית. אני קוראת כאן על הכותבים וחושבת לעצמי שיש לי המון מה לומר להן, לכתוב להן את דעתי, אבל מרגישה שאין לי כוחות לעודד. אני שואבת מכאן וזקוקה לכל פיסה קטנה של תשומת לב, של עידוד. דפני, אני מעריכה את תשומת הלב. אני שואבת מכתיבתך כוחות אני בטוחה שאכנס לכאן ואשתף אותך ואת הפורום במצבי כי אין לי מלבדכם, אני אמנם פסימית, אבל לא אוותר. יש לי מטפלת משגעת. היא חיבקה אותי וחייכה אלי כשנכנסתי ואף לא לרגע הסירה מעלי את עיניה, בחנה, שאלה, הגיבה, היתה מעורבת בכל שלבי השיחה. רשמה לעצמה נושאי מפתח. להתראות רחלי

שלום! אני מעוניינית ליצור קשר עם פסיכולוג העובד ע"פ הגישה הקוגנטיבית. אשמח אם אקבל מספר טלפונים בדחיפות. בתודה מראש, דנה.

דנה שלום רב, כתבי לי לדואל: [email protected] ואשתדל לעזור. בברכה, טלי פרידמן

שלום רב, תוכלי להפנות למייל האישי שלי מספר פרטים עליך ותקציר של הנושא/ים שבו את רוצה לעסוק, ואשתדל להציע, ד"ר יוסי אברהם

הימים עוברים במהירות שיא והנה עוד שבוע ועוד שבוע ואני אפילו לא מספיקה להכנס לכאן. לא מספיקה או לפעמים לא רוצה. קצת בורחת. שמחתי לראות שאביב חזרה! אביב - את מלכה! את מנצחת במאבק הזה!! אני חושבת שאני די צפה על פני השטח, הכי גרוע. אולי מפחדת ליפול ולא לקום. אני בהחלט מסכימה שהחלמה אמיתית זו היכולת לעבור משברים ולא להתעלם מהם. ב- 01/08 אני נוסעת לחודש לטייל. מחכה ומפחדת. החלטתי שאם אחכה שהמצב ישתפר לעולם לא אעשה את כל הדברים שאני רוצה. אז אם מדובר בלהנות פחות, לפחות אעשה את המקסימום. אז כהרגלי, אני מבינה יותר ויודעת יותר על עצמי ועל אחרים, אבל הכל כלפי חוץ. מתי יבוא שלב היישום? אף אחד חוץ ממני לא ייתן את התשובה ואני לא יודעת מה יכול לגרום לכך. השאיפה הגדולה של חיי היא ילד. ואני מתכוונת לזה בשיא הרצינות. אני חושבת שזה הדבר הכי גדול שאני יכולה לעשות בהיותי אישה. להעניק חיים למישהו. אני באתי לעולם הזה במקרה. אמי כבר הגיעה לעשות הפלה וברגע אחרון השתכנע להשאיר אותי ואין לי מילים (וגם לא את היכולת הפיזית) להודות לה על כך. טוב, אני סתם מתפלספת כאן. הרי אני יודעת טוב מאד שבמצב הגופני הנוכחי בכלל לא בטוח שאוכל ללדת. אני מושכת את החבל. בינתיים הוא נמתח כמו גומייה, אבל יבוא יום והוא ייחלש. מה יהיה אז? האם יהיה טעם להצטער? טוב, מספיק ודי. בסך הכל רציתי להגיד לכולכם שלום! מקווה שהכל בדרך לטוב:-) אני כאן. בי

אבל גם מאד ממהרת החוצה ללה, מאחלת לך המון המון ילדים והמון אושר ובריאות שתדעי לפתוח את הדלת החוצה אני כאן לנסות לעזור לך לדחוף אותה כי היא די כבדה

תודה :-) הדלת כבדה ויש גם רוחות פרצים בחוץ, אבל אולי צריך מדי פעם לאוורר את ההרגשה החנוקה הזו.

ללההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה חומדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד! ויש פה בעיה - אני לא בטוחה שאת זוכרת אותי מותק...?! למה להצטער...כדי שלא תצטערי בעתיד, תקדשי ת'מטרה, ותעשי הכל כדי לממש את הזכות שניתנה לך - ללדת ילדים. אני חושבת שהחלמה אמיתית באה עם ההבנה שצריך לטפל בבעיות שבפנים-בנוסף להפרעה-שגרמו לה-ועושות לנו רע! ואני מאחלת לך אחלה טיול חומד שלי, תעשי חיים, ותיהני מכל רגע. וכמו שאמרת...אם תחכי שהמצב ישתפר, לעולם לא תעשי את כל הדברים שאת רוצה. ..... אז למה לחכות...? ? ?

טוב לראות חברים משכבר הימים... ברוכה החוזרת... טלי פרידמן

ללה מקסימה, התגעגעתי אלייך !!! איזה כיף שחזרת, ואת כבר נוסעת שוב. גם לצוף זאת דרך, זה עדיין לא לטבוע, זו דרך להעביר את הזמן, עד שהדברים יסתדרו קצת לכיוון החיובי בשאיפה. אני צפתי במין ואקום שכזה בשבועיים האחרונים, הייתי מין דמות בערפל שכזאת, במצב של חוסר ודאות. רק קצת קצת טלטלי את עצמך לכיוון החיובי, ואת כבר בדרך החוצה, ואני גם פה לעזור להטות אותך באותו הכיוון. וילדים בעתיד, זה מה שיכול להפנות אותך מאוד מאוד לכיוון החיובי, זה הרי לא אפשרי באנורקסיה, אז זה צריך לדחוף אותך החוצה ממנה. מה יותר חשוב להיות רזה או ילד ? לפי דעתי ילד, ונראה שגם לדעתך, רק צריך עוד קצת להפנים את זה. תהני בטיול ואל תשכחי לאכול, זה חלק מההנאה, אל תעשי את אותה הטעות כמו באותו סופשבוע לפריז, כן כן אני עוד זוכרת לך את זה :-)) שלך אביב.

שלום תודה על העזרה אבל אני חייבת לדעת האם התרופה הזאת עוזרת במקרה שלי לילד שלא היה כבר 8 חודשים במסגרת בעיקבות הבעיה שלו האם לשנה הבאה בבית ספר לחינוך מיוחד התרופה תעזור . איך אני אמורה להגיב לאלמיות שלו לקללות שלו ואיך אני גורמת לו להבין שאנחנו לא יכולים ללכת לשום מקום ביגללו איך אני מרגיעה את עצמי ואולי יש תרופה שתוכל לעזור לי להרגיע את העצבים והמתח שלי תודה רונית

רונית ? שוחחנו לפני כמה זמן בטלפון לגבי הבעיה של הבן... מה קרה מאז ? ואיך את מרגישה?

הי ערב טוב אני רוצה להגיד לך שמאז שדיברנו הרבה דברים קרו אני עיפה נפשית מהכל הבן שלי צריך להתחיל בתרופה חדשה +איזה מחקר אבל צלצלי אלי ובמידה ואין לך את מ"ס הטלפון שלי כתבי לי לאימל שלי ביי ותודה רונית

שלום אני קרין בת 34 לפני כ-חודש באתי לרופא והסברתי לו את בעייתי אני נכנסתי לדיכאון עמוק מסיבות לא ממש מוסברות אולי אחר ופיטרו אותי מהעבודה. נכנסתי לדיכאון והדרדרתי בו לאחר שהסברתי לרופא הוא נתן לי פרוזאק ומאז ניכנסתי לדיכאון יותר עמוק ולאט לאט אני דועכת וטובעת יותר .שאלותי הן: א. האם לרופא שהוא אינו רופא לבריאות הנפש מותר לתת פרוזאק? ב. האם ההרגשה האישית שלי עכשיו היא כתוצאה מלקיחת פרוזאק? ג.האם אפשר להמנע מלקיחת כדורים כל שהם במיוחד פרוזאק שעכשיו שמעתי שהשפעתו חזקה? ד. מה עלי לעשות בכדי להפסיק לקחת כדורים שכאשר אני מפסיקה אני מרגישה התרסקות טוטאלית? ה. האם יש תרופות שהן קלות? ו האם הרופא גרם לי לנזק כתוצא מהבאת תרופות ולא רק פרוזק בכמויות כאילו בלי הבחנה? מקווה לתשובה עניינית בתודה מראש קרין

קרין שלום, אני נועה, ראיתי את שאלתך וקודם כל אני רוצה להגיד לך שהגעת לפורום הנכון. יש כאן אנשים מקסימים שיכולים לייעץ ולעזור. אני בת 26, סובלת מחדרות (ולא מדיכאון) ולוקחת סרוקסט, שהוא מאותה משפחת-תרופות של פרוזק (SSRI). נגד דיכאון נותנים גם פרוזק וגם סרוקסט, וגם כדורים אחרים. לגבי שאלותיך: לרופא שאיננו פסיכיאטר מותר לרשום פרוזק, אפילו לרופא משפחה למיטב ידיעתי - וחבל. כי חשוב מאוד לקבל תרופות מסוג זה תחת פיקוח של פסיכיאטר/ית, שמתמחים במיוחד בסוג דומה של בעיות ומכירים היטב את ההשפעות, תופעות הלוואי וכו'. כדאי לך מאוד לפנות לרופא פסיכיאטר. בנוסף, דיכאון מקורו אני מאמינה במרבית המקרים בבעיות פסיכולוגיות-נפשיות מעיקות ובלתי פתורות, אירועים מהעבר וכו', ולכן מקובל היום לקחת כדורים מסוג פרוזק בשילוב עם טיפול פסיכולוגי בשיחות, כי הוכח במחקרים שזה השילוב היעיל ביותר. לגבי הרגשתך כעת: כדורים כמו פרוזק וסרוקסט - לוקח זמן עד שהם משפיעים, כמה שבועות או אפילו יותר, ולפעמים בתקופה הראשונה המצב אף מחמיר, גם כתוצאה מתופעות הלוואי ומהתרגלות הגוף לתרופה. בכל מקרה - אל תפסיקי בלי להתייעץ עם רופא, כי צריך להפסיק בהדרגה. אם את רוצה להתכתב עוד - ולפרט מה המינון שאת מקבלת, בת כמה את, מה את חושבת שגורם לדיכאון וכו' - אני כאן, ואשמח. תרגישי טוב, נועה.

אני תמיד אמרתי משהו: לקחת כדורים בלי טיפול פסיכולוגי זה חראאאאא של דבר! אני חושבת שזו רשלנות ע-צ-ו-מ-ה מצידו שהוא הביא לך כדורים כדי לסגור עניין. יכול להיות שהדיכאון התפרץ, אולי זה היה בפנים והחליט לצאת בגלל משהו. את כל זה את תגלי בטיפול פסיכולוגי. אני מציעה לך ללכת לטיפול. אם את רוצה להחלים כמובן...?! בהצלחה.

קרין שלום רב, ד"ר אבני הפסיכיאטר יצא לחופשה עד ה-12 באוגוסט. לצערי יהיה עלייך להמתין לחזרתו, או אולי נסי להפנות את שאלותייך בפורום רפואת משפחה, לגבי נתינת פרוזק ע":י רופא כללי שאינו פסיכיאטר. בברכה, טלי פרידמן

קרין שלום לרופא משפחה מותר לתת פרוזק לא תמיד הם ניחנים במיומנות הדרושה מתן טפול (כולל נגד דכאון) מחייב מעקב לבדיקת תועלת וקשיים שכיח שפרוזק במנון 20 מ"ג אינו מספיק ויש צורך במנון גבוה יותר אם גם הוא לא יעזור (תחילת השפעה תוך כשלושה שבועות) יש לשקול שנוי נוסף בתרופות ממכתבך עולה גם שאלה של התערבות פסיכותרפית - קוגניטיבת או דינמית מכל מקום מוקםד להספיד את הטפול בך לדעתי אם המהלך הוא כזה אנא פני לפסיכיאטר והוועצי בו בהצלחה עמי

אישתי מאד עצבנית. כל דבר ,ואפילו הפעוט ביותר גורם לה להתפרצויות זעם וצעקות. כשאני אומר לה שהיא זקוקה לסיוע מקצועי, היא אומרת שאינה משוגעת. מה עלי לעשות? תודה.

בדיוק באתי לפרסם על זה הודעה. ועל זה שבא לי לשבור משהו, אבל מה זה משנה לעזאזל...???!!! טוב...ברור שזה נובע ממשהו, צריך לגלות ממה, תדבר איתה, יש לכם ילדים? אם יש לכם אז אולי היית יכולת לשכנע אותה בכך שהיית מנמק את הטיפול מוצדק לפחות למען הילדים, אבל אם אין לכם ילדים...אז צריך לחשוב על פיתרון...אני אחשוב...מבטיחה. וצריך להסביר לה שטיפול פסיכולוגי הוא לא לאנשים משוגעים (לא ניקח אותי כדוגמא), אלא לאנשים עם בעיה, בעיה פסיכולוגית/רפואית איך שהיא תרצה לקרוא לזה. אני מבינה איך היא מרגישה, ואני חושבת שעצם הטיפול מרתיע אותה. וסה"כ הטיפול לא חייב להיות אינטנסיבי, ויכול לשלב טיפול תרופתי, וכך זה יקל גם עליה (שהיא צריכה להבין שהיא במקום הראשון-ובריאותה היא החשובה מכל, טוב?), ויאפשר לה להמשיך לחיות, ולחיות טוב!!! וללא שום תחושה שהטיפול מהווה עליה מעמסה. אני בטוחה שהמצב לא נוח לה. אתה בעלה. אני מאמינה שאם תנהלו שיחה, אולי היא תצליח להבין. עצה שלי: אל תעזוב ת'נושא. תראה לה שהיא חשובה לך. ושזה לטובת כולם וכמובן עבורה!!! שיהיה בהצלחה!!!

גיל שלום אכן כדי לפנות לייעוץ מקצועי לא צריך להיות משוגע, אפשר פשוט לרצות בשיפור באיכות החיים. עם זאת, התפרצויות זעם וצעקות הן סוג של אינטראקציה. מי שזועם בד"כ אומר שמרגיזים אותו ולכן הוא זועם. לעיתים המתפרץ מוכן להכיר בכך שעוצמת הכעס לא פרופורציונלית, אבל גם לכך יש לפעמים הסטוריה והכעס הוא כבר משהו מצטבר שמשלב אירועי עבר והווה. השאלה היא מה מטריד אותך. אם הכעס שלה מדאיג אותך, זה דבר אחד, ואם העובדה שהיא מתפרצת עליך או על בני משפחה אחרים מפריע לך, זה בכל זאת דבר אחר. בהחלט יתכן שילוב בין השניים. בקיצור, אני חותר לכך שהתפרצויותיה של אישתך אינם רק עניינה, וגם אם היא תפנה לטיפול אני לא בטוח שזה יהיה מוקד הטיפול, שכן אולי היא אינה רואה בכך בעיה אישית שלה. אם אתה רוצה לטפל ביחסים ביניכם, שחלק מהם כוללים התפרצויות זעם וצעקות, יתכן שכדאי להציע שתפנו שניכם לייעוץ זוגי. שם ניתן יהיה לברר בצורה מקצועית את מהותן של ההתפרצויות, ואם יש צורך, ניתן יהיה להמליץ גם על ייעוץ אישי. מה דעתך? בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר טוב, דניאל, יש לי הרגשה שאתה עדיין כועס עלי בגלל המשבר האחרון שלי, ואולי יש גם עוד אנשים כאלה בפורום, וחזרתי אל ההודעה האחרונה שלך אלי, וראיתי שבה שאלת אותי אם אני רוצה החלמה אמיתית וזה הזמן לענות על השאלה. אז התשובה שלי היא כן, אני רוצה החלמה אמיתית, ואני גם חושבת שאני בדרך הנכונה להשיג אותה ואולי אפילו כבר השגתי אותה, למרות שאולי חלק מהאנשים כאן בפורום ובכלל, ואולי אפילו המטפלת שלי, לא יסכימו איתי. אני הולכת רגע לשאלה בסיסית יותר של "מה זאת החלמה אמיתית ?" ואני אענה מהמקום שלי. בעיני החלמה אמיתית היא לא סיטואצית חיים שאין בה משברים, שאין בה נפילות, שאין בה מכות או פציעות. אני רואה החלמה אמיתית כמצב שבו כן יש משברים, כן יש נפילות, אנחנו לא חיים בואקום, לכל אחד מאיתנו יש את הארועים הקשים שנופלים עליו, את הבעיות שהוא מתמודד איתן, ובנוסף יש לנו צרות לאומיות משותפות של פיגועים, תאונות דרכים, אבטלה ועוד. מן הסתם כל הדברים הללו גורמים לנו בשלב מסוים להרגיש פחות טוב, להרגיש רע, ליפול למשברים, במילים שלי להתרסק לרסיסים אולי ולהישבר, כל אחד מהמקום שלו ועם הדברים שמשפיעים עליו פחות או יותר. החלמה אמיתית היא לזהות את המשברים הללו, להיות בתוכם, להרגיש את כל התחושות והרגשות הקשים, לכאוב, להתייסר ויחד עם זאת לדעת שאפשר לעלות, לדעת שאחרי הנפילה באה הקימה וההתאוששות, וגם להצליח לעשות את זה, להצליח למצוא פתרונות זמניים וקבועים ולקום על שתי הרגליים בסוף המשבר. אז דווקא עכשיו כשאני מסתכלת על המשבר האחרון שלי, רואה איך עברתי אותו ואיך הצלחתי לקום ממנו למרות הכל ועל אף הכל, אני יכולה להצהיר שאני בדרך הנכונה להחלמה, שאולי כבר החלמתי, למרות ששוב אולי לא תסכימו איתי. נפלו עלי דברים קשים, נשברתי, נפלתי, הורדתי את הראש מתחת למים, נתתי לגל לעבור, ועדיין מצאתי פתרונות זמניים, וגם הקבועים בדרך, וקמתי על שתי רגליים וחזרתי על עצמי. אז אולי קשה לכם לראות את זה כשאני במשבר. אולי הפנטזיה הפנימית של כל אחד מאיתנו היא שהחלמה אמיתית אומרת שאין משברים ואין נפילות, אבל אם נהיה כנים עם עצמינו אין דבר כזה. אין אדם שלא נופל. אז כל אחד בא ממקום אחר, ולכל אחד יש את הסיבות והגורמים השונים שלו לנפילה, אבל כולנו נופלים. אם מישהו אומר שהוא לא נשבר לפעמים ולא נופל אף פעם, בעיני הוא פשוט חי בעיורון, הוא נופל, אבל לא יכול אפילו לראות את זה. או שהוא פשוט לא חווה ולא מרגיש את הקשיים והבעיות, כי לפעמים זה באמת קל יותר. לפעמים אני חושבת שדווקא עלי קל לנסות ל"הלביש" את הפנטזיה הזאת. בגלל שאחרי הכל באמת ניצחתי את הבולמיה, באמת חזרתי לחיות, באמת הגעתי במונחים שלי לפסגת העולם, טעמתי את החיים נפגעתי ורציתי עוד, אז איזו סיבה יש לי ליפול. אבל אני אנושית בדיוק כמו כולם, אני נופלת בעקבות דברים שמתרחשים בחיי, אבל בעזרת המטפלת שלי מצאתי את דרכי ההתמודדות שלי גם במשברים. אז אני כותבת דברים קשים ואומרת דברים קשים, אבל זה לא אומר שאני נכנעת, זה אומר שאני בתקופה קשה, ואני אתגבר, ואני אולי מורידה קצת את הראש, ונותנת לגל לעבור, ואולי לא תמיד יש במה להילחם, ואולי לפעמים יש יותר מדי במה להילחם, וצריך פשוט לעבור את זה, וזה מה שאני עושה. אז לכל מי שכועס עלי כי ניפצתי לו את הפנטזיה, מצטערת וסליחה, אבל זאת החלמה אמיתית בעיני, ליפול ולקום, ולא - לא ליפול בכלל. ויחד עם זאת, אני עדיין כאן, לכל מי שמוכן ורוצה לקבל אותי כמו שאני, עם הכוחות, עם היכולות, אבל גם עם הנפילות והמשברים, והנסיגות שכל מטרתן היא לעלות אחר כך מחוזקת יותר. שלכם ובשבילכם אביב.

האמת היא שאחרי המכתב שלך לא נותר לי דבר לומר... מלבד להודות שצדקת במאה אחוז!!כל מילה אמת. אני לא יודעת למה קיבלת את הרושם (אם קיבלת את הרושם) שכועסים עלייך או מאוכזבים ממך. אני ראיתי בעיקר דאגה, אהבה, ו... אולי גם קצת רצון "לנער" אותך, מתוך חוסר אונים, בתקווה שתחזרי לעצמך, לימים הטובים יותר ... אני מנחשת את חלקי בעניין. אני מניחה שההודעות הדואגות התכופות שלי הלחיצו אותך לא מעט, ואולי עשו את ההיפך ממה שהייתה כוונתי. מטרתי הייתה לנסות לתמוך, לתת כוחות - ולא לגזול ממך כוחות חיוניים... אבל כנראה שזה מה שקרה. אני מתנצלת אם זה המצב. פשוט באמת נלחצתי קצת... ייקח לי זמן להכיר אותך לעומק, על כל התנודות, הקשיים, היכולות, והנקודות החלשות והחזקות שלך. ייקח לי זמן לדעת מתי חייבים להגיב באופן דחוף, ומתי אפשר לתת לך - כדברייך - להתפרק קצת, להוריד את הראש איתך, ולחכות שיעבור... אבל אני לומדת. אני לומדת להכיר אותך, אני לומדת את התגובות הרצויות יותר ואת אלו הרצויות פחות... ואני מבטיחה להמשיך ללמוד בשקדנות. בינתיים, בבקשה התייחסי בסלחנות לשגיאותיה של "תלמידה מתחילה" כמוני. לא הייתה לי כוונה להקשות... אוהבת תמיד !! דפני.

סתם כי בא לי לחבק... אתכן! :) שיהיה לכם יום נפלא, טלי פרידמן

דפני שלי, אני מתה עליך כמו שאת, שלא תעזי לנסות ללמוד.. שלא תעזי להשתנות ולהיות מי שאת לא.. פשוט תמשיכי כמו שאת, כי את אכן מישהי מדהימה מדהימה מדהימה שלי.. שיהיה לך גם יום נפלא, אוהבת אביב.

כמי שחווה החלמה כבר 3.5 שנים אני חייבת להגיד לך (ולא בנימה מייאשת) שלדעתי (לפחות מהמחלה שלי) אין החלמה אמיתית אבל יש החלמה זמנית שצריך לנסות לשמר אותה ולהנות ממנה ויש נפילות. אני מתמודדת עם המחלה שלי 20 שעות ביום (למזלי אני ישנה טוב) ומנצחת אותה כבר יותר מ 1000 ימים. אבל, יש נפילות, ויש דכאונות, ומותר וצריך לחוש בהם, להתמודד איתם. כמו שעשית. אני חושבת שהכנות שלך של לבוא ולהגיד אני במשבר ומה שאני צריכה עכשיו זה מרחק היא מדהימה ובפני עצמה מעידה על החלמה. אז בשאיפה להרבה ימים של טיפוס למעלה והמון המון המון אהבה אורה

אורה יקרה, את צודקת, גם כשהולכים ברחוב אחר, חדש, ולא מוכר, גם בו תמיד יש בורות, ובכל רחוב שלא נבחר יהיו מהמורות ויהיו נפילות, רק שהן שונות, ועם כל בור צריך ללמוד להתמודד מחדש, וזאת ההחלמה האמיתית - לרכוש את הכלים להתמודדות. לדעת להיות במקום הקשה, לשאת אותו, ולחכות שיעבור. הטיפוס למעלה החל, ונקוה שרק ימשיך.. אבל גם אם לא, יש לנו את היכולות והכוחות שלנו להתמודדות. אוהבת אביב.

שלום, השאלה שלי קשורה לילדיי ולפני שאשאל אותה, אספר את הרקע לשאלה. אני בן 38 ואשתי בת 31. יש לנו בת (5) ובן (+2). מערכת הנישואים שלנו לא טובה. אשתי רוצה שניגש ליעוץ ואני מעונין בתנאי אחד שיוסבר בהמשך. זה הרקע למצב הבא. יש לי אזרחות אוסטרלית לאחר שהיגרתי וחייתי באוסטרליה בין השנים 94-92 . אשתי הייתה אתי כך שהחיים באוסטרליה מוכרים לה. גם לילדיי יש אזרחות אוסטרלית. כיום ממש לא טוב לי בארץ (כמו לרבים) ולמעשה אני מאוד פסימי לגבי העתיד מכל הבחינות וצופה עתיד עגום למדינה. הגעתי למצב שאני עצבני מאוד וחסר סבלנות וזה מקרין גם לילדיי (חלילה, אני לא מכה אותם). אני משוגע על ילדיי. אני רוצה לחזור לאוסטרליה ואשתי לא מוכנה כי היא רוצה להישאר כאן לצד משפחתה. אני מוכן ללכת לייעוץ נישואים רק אם היא תהיה מוכנה לשקול לטוס יחד איתי. אם אשאר, נתגרש. עקרונית, החלטתי שאני נוסע ומאוד הייתי רוצה בניסע כמשפחה ונחיה כמשפחה. הכוונה שלי לחיות באוסטרליה ולבקר בארץ כל 2-3 חודשים וכל יום להיות בקשר עם ילדיי באצעות וידאו דרך המחשב כך שנוכל לדבר ולראות אחד את השני. אין לי ספק שחוסר הקירבה והיכולת לגעת ולחבק אותם יפגעו בעיקר בהם ובי. השאלות שלי הן: 1. כיצד מצב זה ישפיע על ילדיי בטווח הקצר? 2. כיצד מצב זה ישפיע על ילדיי בטווח הארוך? 3. כיצד אוכל להסביר להם ולא לפגוע בבטחונם העצמי שאני משוגע עליהם אבל חייב לנסוע כי אחרת אתחרפן? כל עצה תתקבל בברכה. תודה דודו

בתור ילד שאבא שלו עזב כשהייתי בן שנתיים אני חייב להגיד לך אי אפשר לצפות את ההשפעה על הילדים. ישנם ילדים שמגיבים באדישות ואין להם בעיות בעתיד וישנם ילדים שאלוהים ישמור איך זה משפיע עליהם אבל בכל גירושים זה כך ,הכל תלוי במבנה הנפשי של הילד. גם בגרושים רגילים ללא התרחקות של האבא לאוסטרליה הרחוקה ישנם מצבים שונים. אני מכיר ילדים שהפכו להיות שקרנים ,לא יציבים,שנפלו יותר מאוחר למערכות יחסים גרועות ותופעות רבות ושונות. כמובן שלמבני המשפחה העתידית שלהם גם יש השפעה שהרי אמא שלהם לא תשאר לבד ואני מניח שתינשא בשנית. אני לא יודע מה מהות חילוקי הדעות בינך לבן אישתך . האם זה רק בגלל המצב בארץ או שיש סיבות אחרות. הכי טוב לא להעמיד תנאים לפני הליכה ליעוץ, לבוא עם ראש פתוח ותאמין לי שאחרי מספר מפגשים אתה כבר תגבש לעצמך דעה יותר ממשית לגבי רצונך להישאר או לעזוב וזה בעצם חלק מהיעוץ. לעזוב ילדים רק כי לא טוב לך בארץ כי חיית שנתיים באוסטרליה זה נשמע פטתי . אני חושב שצריכות להיות בעיות הרבה יותר עמוקות כדי להגיע למצב שבו תעזוב שני ילדים קטנים (שאתה כל כך אוהב). לך ליעוץ ותבדוק מה קורה, תמיד אפשר לעזוב יותר מאוחר ואז תדע שניסית הכל. בהצלחה דוגי

אני מסכימה עם דוגי בעניין שלא להעמיד את היעוץ כתנאי לנסיעה. זה לא כל כך הוגן לשים אחד מול השני, ותחשוב על זה שאם תיסע עם אשתך הבעיות "יסעו" איתכם, כי הן בתוככם. הן לא יעלמו באוסטרליה. לכן אני חושבת, כמו דוגי ששוה לנסות לפנות ליעוץ בארץ , אבל לבוא בראש פתוח ולא מתוך הכרח או כפיה. כלומר, לדעת שאתה בא כי אתה מוכן לתת לקשר ביניכם עוד הזדמנות. כי זה מגיע לך, ולאשתך ולילדים המשותפים שלכם. בעניין נסיעה לבד, אין ספק שהילדים יתרגלו למצב וילמדו לחיות איתו, מה עוד שהם קטנים וזה יהיה המצב המוכר להם שאיתו הם יגדלו. יחד עם זה תחשוב על כל מה שאתה והם יפסידו. אמנם תשמור איתם על קשר ככל שתוכל, ואני בטוחה שתתאמץ בכך אבל זה לא אותו דבר. אתה לא תוכל להגיע תמיד בימי הולדת ובסוף שנה. לא תהיה איתם בכל הרגעים הקטנים של צחוק ובכי, וזה יחסר לשניכם. כמי שגדלה בבית עם אבא ואמא, אך אבא שעבד שעות ארוכות, אני יכולה לספר לך שאבא תמיד היה ברקע אבל מי שהיתה יותר משמעותית זו אמא. והיום כבוגרת אני יכולה לראות שחבל שאבא לא היה יותר. לסיכום, אף אחד לא יוכל לומר לך מה לעשות כי רק אתה גר בבית, מכיר את הנפשות הפועלות ויודע מה אתה רוצה ומרגיש. ההחלטה צריכה להיות משותפת לך ולאשתך, וכזו שתגרום מינימום נזק ומקסימום אושר ותועלת לכל הצדדים. בהצלחה רבה!

לדוד שלום רב. אתה מתאר מצב קשה של משבר בזוגיות שאולי מוליך למשבר יותר כללי ברמת הרצון לחיות במדינה, כאשר הפתרון שמצאת הינו בנסיעה לחו"ל- למקום רחוק וזר בו שהית שנתיים טובות מחייך. לעיתים קרובות לכולנו יש פנטזיות על רצון להחזיר את הגלגל אחורה, אבל כיום הגלגל נהייה עגלה שלמה המורכבת מכל בני משפחתך. לדעתי- מה שכתבו לך הקוראים האחרים נכון במידה רבה. להתנות את הטיפול הזוגי מול הסכמה לנסיעה הינה רעיון קצת נוקשה מידי. אני מניחה שבבסיסו קיימת תחושה של פגיעות מהקשר הזוגי, אך אולי כדאי לנסות ולתקנו. אוסטרליה באמת לא בורחת. הקשר החם שלך לילדיך חשוב לאין ערוך- וכדאי לשמור עליו, לטפחו ולחזקו. הם וודאי זקוקים לך. אולי כדאי לפנות לטיפול פרטני עבורך בכדי לנסות לעשות קצת סדר בדברים- להבין מה שייך למה ומדוע הקושי גורם לך להגיב בנוקשות ובהתניות. אולי זה אף מקרין על יחסי העבודה שלך ועל איכות החיים הכללית. נסה לא לפעול באופן אימפולסיבי. עצם הפניה אלינו מעידה על כך שאתה לא שלם עם הפתרון. אתה מוזמן לספר לנו קצת יותר עליך ועל מה שעובר עליך כעת ובכלל- ואנו נעשה כמיטב יכולתנו לתמוך, להציע ולעודד. בברכה. רוית.

שלום לכולכם, ראשית, אני רוצה להודות לכולכם על הזמן שהקדשתם לקרוא את ההודעה שלי ועל התשובות שלכם. אני מאוד מעריך את הכנות והתשובות הענייניות. כנראה שלא הסברתי את המצב טוב יותר ולכן אפרט יותר. אין שום קשר בין הנסיעה שלי למערכת הנישואים. אשתי בעבר טענה שהיא לא מוכנה לעזוב את משפחתה. אולם אתמול היא טענה שהסיבה האמיתית היא מערכת הנישואים שלנו והיא תהיה מוכנה לשקול אם יהיה שיפור. כולכם הערתם הערה שאני מאמץ בחום. היעוץ צריך להיות ללא תנאי לנסיעה ולאחר ההבהרה של אשתי, אני מסכים לחלוטין עם הערותיכם ולכן אני מסכים לגשת ליעוץ על מנת לתקן את מערכת הנישואים ללא תנאי לנסיעה. השנתיים שחייתי באוסטרליה לא היו גן עדן ועברתי משברי הסתגלות כך שאני זוכר גם את הרגעים הקשים וגם את הטובים כך שאני לא חי באשליות. אבל החיים שם הרבה יותר רגועים ושלווים בצורה חדה לעומת מה שקורה כאן. אני לא רוצה להיכנס לויכוח פוליטי אבל אני מאמין שכולכם מבינים שהמצב מתדרדר מיום ליום גם כלפי חוץ וגם בינינו. יש לי אלטרנטיבה ואני רוצה להכין חיים טובים יותר (לדעתי לילדיי). אם אשאר, ארגיש מאוד ממורמר ומתוסכל וזה יוקרן לילדיי ללא כוונה. אני לא רוצה להגיע למצב שהתיסכול שלי יפגע בהם ולכן אני שואל מה עדיף. אבא מתוסכל בבית, חסר סבלנות או אבא רגוע יותר שנמצא בקשר של שלט רחוק ומבקר כל מס' חודשים. מה עדיף לילדיי? מה עדיף לאשתי? לכן, אני וכן לשקם את מערכת הנישואים בתקווה שאשתי תהיה מוכנה לנסוע ונהיה כולנו יחד. שיהיה ברור, אני לא מתכוון להפריד את אשתי מהילדים וגם אמשיך לשלם את המשכנתא ושאר הצרכים של ילדיי. לא אזניח אותם ואדאג להיות מעורב ככל האפשר למרות המרחק. אני מקווה שהבהרתי עצמי טוב יותר ואשמח לשמוע את תשובותיכם לשאלות ששאלתי. תודה דודו

לדוד שלום! לפני 5 שנים ומעלה החלטת לעשות החלטה שתשנה את כל חייך. התחתנת, הולדת ילדים, זו התחייבות לכל החיים, אי אפשר לקום ולברוח כי לא טוב ואי אפשר להעמיד סרגל ליד אשתך ולאמר לה שאם היא לא מתיישרת לפי הסרגל הזה אז הוא יישבר. אתה מציב לה אולטימטום!! כשהיא התחתנה איתך היא חשבה שיהיה אבא לילדים שלה עד סוף חייהם (או חייך) ולא עד המשבר הכלכלי הבא. ובנוגע לשאלותיך, עבור הילדים, טוב לא יצא מעזיבתך, בכל מקרה

דודו שלום, נראה ממכתבך כי החלטת. אתה מבקש עיצה לא על אפשרויות שונות לפיתרון המצב המסובך בדרכים חלופיות, אלא על שיעור הנזק, בהתאם לדרך שבחרת. אתה בעצם עוסק בעתיד, בכך שאתה מנסה לחזות אותו, ולהתכונן לו, ובמידת האפשר ליצור בולמי זעזועים. כידוע לך, תחזיות עתידיות הן עניין מפוקפק. מרבית הסיוע שאתה ואתם (כל המשפחה) ראויים לו, לדעתי, הוא בתחום ברור מצבכם, ובחינת אלטרנטיבות נוספות. המחיר של החלטה חד צדדית הוא גדול, ולכן הסתייעות באיש/ת מקצוע נראית כדאית מאד עבורך/ם. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אני וחברתי הטובה אנורקסיות. ועיקר התמיכה בא לנו מאחת לשניה,ואני באמת לא יודעת באם ביא מועילה? כי שתיינו כל הזמן משוחחות על החרא_סליחה)בעולם. יש לנו גם נטיות לעיתים לאובדן.אבל אנו זקוקות אחת לשניה,ועיקר כוחנו בה מהתמיכה ההדדית.שתיינו הולכולות לייעוץ פסיכולוגי . רציתי באמת לשאול האם זה טוב שנמשיך להיות חברות? או שבאמת עדיף שניפרד וכל אחת תתמודד בדרכה שלה עם הסיוט הנוראי. תודה וסליחה באם הפרעתי.

אריאלה שלום רב, עצם העובדה שאת כותבת כאן את שאלתך, מעידה כי קיים אצלך ספק שמא הקשר עם חברתך האנורקטית מזיק. אז מה את באמת חושבת? תנסי להבהיר לעצמך ולנו, מה את רוצה מהקשר הזה? למה את זקוקה מתוכו? ויחד עם זה, מה מעלה בך את הספק שהוא מזיק? אחכה לתשובתך. יום טוב, טלי פרידמן

היתי מעוניין לדעת , אישתי נוטלת מינון גבוה של ליתיום ( 4 כדורים ליום)+אנפרניל(25 מ"ג גם 4 כדורים ליום) היא לא מוכנה לצאת מין הבית , הצילו, מה לעשות?

יואב שלום 1. המנון לא גבוה כלל השאלה היא למה אינה יוצאת מהבית - דכאון ? חרדה ? אחר ? בקצור - נא לחזור לפסיכאטר שלה להערכה ואז החלטה על המשך טפול בהצלחה עמי

האמת שאני לא ממש יודעת למה בכלל אני רושמת את זה. מבחינתי שום דבר כבר לא יעיר אותי מהסיוט שבו החלטתי לחיות. אני חיה עם הפרעת אכילה כל כך הרבה שנים שאני לא מכירה את עצמי ללא המחלה הזו. הבעיה היא שאני לא יודעת איך להפסיק להיתמך במחלה. אני נמצאת בטיפול והייתי כבר בטיפול הנוגע ספציפית להפרעת האכילה. אבל האמת ששום דבר ממש לא עוזר לי. אני יודעת את כל הסכנות המלוות את המחלה וכבר חלק מהן דבקו בי. אבל, זה כנראה חזק ממני ותמיד מצליח להפיל אותי שוב. האם אתם מכירים דרך יעילה להתמודד עם הפרעות אכילה. כל כך הרבה מדברים על זה. הלב שלי נשבר מלקרוא בפורום הזה על כל אלה שהמחלה נגעה בהם. מה עוד ניתן לעשות??? בבקשה תגידו לי!! האם באמת הכל רק תלוי בי וברצון שלי להחלים? או שמא זה מעין פגיעה מוחית שלא ניתן לשלוט עליה מבפנים ודרושה המון התערבות חיצונית (של מטפלים וכדורים).

אני מאמינה שכתבת את המכתב למרות שמבחינתך זה נראה אבוד, שנדמה ששום דבר לא יעיר אותך מהסיוט. כתבת אותו בגלל שאי שם נותר איזה חלק שמאמין . נותר שביב קטן שמקווה שישנה דרך, ונותרה טיפ-טיפת תקווה... אולי בכל זאת זה אפשרי... ק, יקרה, זה אפשרי! אולי קראת את ההתכתבות שלי עם רחלי, כתבתי שם כמה דברים על ההיסטוריה הארוכה שלי עם אנורקסיה. הייתי אנורקטית 11 שנים, החל מגיל 15. המחלה נבנתה לתוך זהותי, הייתה המרכיב הדומיננטי בי. לא יכולתי - גם לא רציתי- לזהות את עצמי בלעדיה. היא היתה הכל, העולם סבב סביבה. לא היתה חשיבות לחברים, ללימודים, לעבודה או לבילויים. הנאות היו דבר מיותר. אוכל הפך לאויב. ספורט הפך מהנאה לכפייה. הדיכאון והייאוש נעשו מוכרים מדי, החיוך הפך זר לי לחלוטין ... קשה לחיות במציאות הרודנית של הפרעת אכילה. קשה, מכאיב, ומייאש. כי לרודנות הזו אין גבולות, כי הבור הזה הוא ללא תחתית, וככל שאת מתאמצת יותר להשביע את רצונה, כך הולכות וגדלות הדרישות. לפעמים קשה להאמין שיש דרך החוצה. יש משהו אמביוולנטי, יש בנו איזה חלק שעם כל רצונו להבריא - אולי רוצה לחשוב שזה בלתי אפשרי: אמונה כזו פוטרת מהצורך להתאמץ, מהקושי להילחם. אמונה כזו משכנעת אותנו שממילא זה אבוד, חלף זמן רב מדי, צברנו פער גדול וההפסד רב מכדי שאפשר יהיה להשלים... אבל זו אינה אמת. זה עיוות האמת , השתקפות המציאות בעיני המחלה. אפשר להחלים, גם אחרי הרבה שנים. אפשר להחלים, גם אם את לא מכירה ולא זוכרת דרך אחרת לחיות. אפשר, וצריך, ומוכרחים לנסות - ולו רק מפחד האלטרנטיבה השניה, האיומה, שמשמעותה לחיות, (ליתר דיוק לא-לחיות ) את שארית חייך כבולה, נחנקת, משרתת בנאמנות את המחלה... במשך זמן רב במהלך מחלתי שנאתי כשדיברו איתי על רצון ונחישות. באיזשהו מקום רציתי להאמין שזה חזק ממני, שאין לי שליטה על זה, שאני לא מסוגלת להילחם בזה. היום אני יודעת שאפשר. ראיתי הרבה דוגמאות לכך: גם בפורום, גם מבין חברותיי, וגם אני עצמי... והיום אני גם יודעת שלמרות הפחד העצום, הדיכאון שצובע הכל בשחור והנטייה להיצמד לבטוח והמוכר אפילו אם הוא גורם סבל - - - למרות כל אלו, ההחלמה היא הדרך היחידה לחיות, והיא שווה כל מחשבה, כל דמעה וכל טיפת מאמץ שהושקעו בה. אני לא יודעת אם מקור הפתולוגיה הוא פגיעה מוחית. אני מניחה שיש תהליכים מוחיים - פיסיולוגיים וקוגניטיביים - שמשתנים, בין אם בעקבות המחלה ובין אם הם היו הגורם לה. אבל מבחינתי, תרופות אינן דרך "מלאכותית" להחלים. אין שום טעם להתאמץ לצאת מזה בלי תרופות, בדיוק כפי שאין טעם להתאמץ להתגבר על דלקת ריאות בלי להזדקק לאנטיביוטיקה. מה היתרון? למה להקשות? העיקר הוא להתחזק, להילחם, לנצח ולהחזיר לעצמנו את השליטה בחיינו. ואם תרופות יכולות לעזור - מה טוב! ק' יקרה, אל תאבדי תקווה. אני לא מאמינה בקטגוריית ה"אבוד", אני מתנגדת בתוקף לכניעה לייאוש. גם אם לעתים הכניעה הזו מפתה, כי כואב מדי, כי קשה מדי, כי רוצים קצת לתת לעצמנו ליפול, לנוח... אז נופלים קצת, אוזרים עוז, מגייסים את כל הכוחות וקמים שוב. לא מוותרים. לא נכנעים. אני לא יודעת אם הכרת כבר את טלי פרידמן, הנמנית על הצוות המקצועי בפורום. טלי אמרה לי משפט חכם, בתקופת הייאוש שלי כשנואשו ממני ומסיכויי להחלים והגדירו אותי כאנורקטית כרונית. היא אמרה לי אז, שהיא לא קונה את הייאוש, היא לא מקבלת את המושג אנורקטית כרונית. מקסימום מתמודדת כרונית...!! את המשפט הזה אני רוצה להעביר לך. כתבתי הרבה, ואולי בוטה. חשבי על הדברים. קראי אותם שוב, גלגלי במוחך את כל האופציות (ואני מדגישה: את כ-ל האופציות, לא רק את השליליות שביניהן!). נסי להאמין לי שזה אפשרי, למרות שרוב הזמן זה נראה כל כך רחוק ובלתי מושג... ואם תרצי לשאול משהו, להתייעץ או סתם לשתף - אני כאן. דפני.

בוקר טוב, ראיתי את ההודעה שלך מוקדם יותר, והאמת היא שניסיתי להתעלם ממנה, בגלל שאני קצת חשדנית לגבי הודעות כאלה לאור הימים האחרונים כאן בפורום, אבל בסוף לא הצלחתי, וזה בגלל המשפט שלך שאמר "הלב שלי נשבר מלקרוא בפורום הזה על כל אלה שהמחלה נגעה בהם". אני חושבת שאת טועה. אני חושבת שדווקא כאן בפורום את יכולה למצוא דוגמאות "וירטואליות" אמנם, אבל מאחורי כל דמות וירטואלית שכזאת, עומד בן אדם, של אנשים שניסו להילחם והצליחו. הפרעת אכילה היא בעיה מסובכת, לפעמים נדמה לנו שהיא הצליחה להשתלט עלינו, שאנחנו כלואים בה, שאין לנו כוחות נגדה, שהיא הביסה אותנו. אני הייתי במקום הזה, בתחושות הקשות הללו של יאוש, של הרמת ידיים, של החלטה פשוט לחיות למות עם זה כמה שאפשר, עד שאי אפשר יותר ואז למות. אבל אפשר לצאת מזה. הדרך היעילה שאני מכירה היא דרך שמשלבת את כל הדרכים כולן ביחד. מה שעבד אצלי זה טיפול אצל מטפלת מקסימה, אבל זה לאו דווקא מה שיעבוד אצלך. כל אחד מוצא לעצמו את הדרך שלו, ולפעמים זה שילוב של כמה דברים ביחד. לפעמים צריך גם טיפול, וגם כדורים, וגם תמיכה קבוצתית, וגם טיפול דיאטתי, ורק כולם ביחד יכולים להילחם נגד ההפרעה. מה שבטוח זה שצריך טיפול פסיכולוגי בשלב הראשון, ומשם אפשר להמשיך להתקדם ולבדוק גם את שאר האופציות. מסיוט מתעוררים בדרך כלל בצעקה, בצרחה, כשהוא מפחיד מדי וכואב מדי. הבעיה בהפרעות אכילה היא שאנחנו מגיעים לשלב שאנחנו כבר לא מרגישים, היא כבר אוטומט, כבר כל כך מושרשת ומוטבעת אצלינו שהיא חוסמת את הפחד והכאב ואת שאר הרגשות. אצלך עוד יש רגשות, משהו עוד מפריע לך, עכשיו צריך לתעל את זה לכיוון הנכון. ולא - זה לא תלוי רק בך ובכוח הרצון שלך, אי אפשר לעשות את זה לבד, חייבים לעשות את זה בליווי מקצועי, זו הגישה שלי, בתור מישהי שהיתה שם. אז הצעד הראשון הוא באמת להשיג עזרה מקצועית, ללכת לטיפול, ומשם להתקדם לאט לאט, צעד צעד, ואם צריך עוד דברים בדרך, לא להסס ולו לרגע. הכל - כדי לצאת מזה. בהצלחה, אביב.

בוקר טוב יקירי, קראתי את מה שכתבתן שוב ושוב. אני מודה שיותר קל לי לבטוח ולהאמין לאילו שבאמת עברו זאת ויודעים מה שהם אומרים (בניגוד להרבה מטפלים שאם כל הכבוד למקצועיות שלהם, ללא ניסיון חיים דומה קשה לי להאמין שבכלל אפשר להבין אותי). אותך - אביב - אני חושבת שאני מכירה עוד מה"חדר הירוק" ...אם זו באמת את שכתבת שם. אני מודה לכן שכן הצלחתן לחזור ולהתייחס למה שכתבתי למרות שאני יודעת שזה לא תמיד קל ולא תמיד יש לכך את הכוחות. אני מניחה שגם קשה ממש להביט ולראות כמה אנשים/ילדים נפגעים מהמחלה הזו ובכזות קלות ואולי זה מה שמפחיד אותי. שמשום מה בחרתי בדרך הקלה לחיות את החיים. המחלה הרי משרתת תפקיד מסויים ואם זה לא היה חיובי בעיני, לא הייתי עושה את מה שאני עושה. אבל תראו בכמה אנשים המחלה הזו נוגעת... אני מניחה שעצם העובדה שכתבתי כאן מעידה כי אני לא רוצה להרים ידיים או לחיות ככה אבל אני מאוד חוששת ממה שיקרה הלאה. כבר הייתה תקופה שהפסקתי להתעלל בעצמי והנה משום מה נפלתי שוב לתוך המחלה. אני יודעת שאני חיה עם מחלה שרודפת אותי או שאני רודפת אותה. אני מקווה שכל אחד מאיתנו יצליח למצוא דרך אחרת להתמודד עם מה שקורה ולא לבחור בדרך הזו (של הפרעת אכילה). אני יודעת בוודאות שלא סתם נפלתי לתוכה; הרצון לאטום עצמי למול המציאות המחורבנת הזו פשוט לא הותירה לי כל ברירה...

ערב טוב, אני מעוניין לדעת האם החופשות שפסיכולוג לוקח מעוגנות עפ"י החוק. כלומר האם מוקצבים מראש מספר הימים שברשותו לקחת או שמא זה פרוץ לחלוטין וכל פסיכולוג הוא אדון לעצמו. בנוסף, מה נהוג לעשות עם המטופלים בזמן החופשה של המטפל?

אבי שלום איני יודע על כל חוק בענין אני שומע מבין הדברים שהחופשות קשות לך לעובדה זו יש לדעתי ערך טיפולי - מה קשה לך כל כך , איך אתה מגיב / מתמודד עם הקושי זה לטעמי הנושא לברר בטפול וכן, אם צריך ניתן לשקול שתפגש עם אדם אחר במהלך החופשה ספק אם זה יעזור אבל לשקולך יחד עם המטפל שלך בברכה עמי

מהדברים שכתבת אני מבין שזה די פרוץ וכל פסיכולוג מרשה לעצמו להיעלם מתי שהוא רוצה. נחמד מאוד. שלא תבינו אותי לא נכון אני בעד שהמטפלים יקחו חופש. הרי ללא זה עבודתם תפגע בהם ובנו אבל אם אף אחד לא שומר עליהם אז איך בכלל אפשר לבטוח שעושים עבורך את הדבר הטוב ביותר. חבל מאוד...

שלום שמי נדב אני בן 21 ואני הומוסקוסואל. אני מתקשה ליצור קשר עם גברים בגילי על רקע ההומוסקסואליות . אני מדבר הרבה בצאטים של הומואים ובפורומים שונים הקשורים להוויה ההומוסקסואלית. וכשאני נתקל בשאלה איך אתה נראה ? אני עונה שאני שמנמן (הגובה מטר ושבעים והמשקל 72קילוגרם),ומיד אומרים לי להתראות. אני לא מצליח למצוא אנשים הומואים שלא יהיה להם איכפת מהמראה . למרות שיצא לי לקבל הודעות מבני 30 ומעלה שלא היה איכפת להם אם אמרתי את זה אבל העניין הוא שאני לא מחפש אנשים בני 30 ומעלה אני רוצה קשר אם אנשים בגילי . אני מותש ואני מדוכא בגלל זה . אני לפעמים אומר לעצמי שכל הצאטים האלה והפורומים האלה הם סתם ביזבוז זמן אבל בכל זאת אני חוזר אליהם כי אין ברירה . מה אפשר לעשות . למישהו יש עצה . זקוק לעצה והכוונה מאנשים או מיעוצי האתר תודה על תשומת הלב נדב

אולי תאמר שאתה חסון ולא שאתה שמנמן ותלך לחדר כושר להתחטב ולפתח שרירים, כי אני מאמינה שגם אתה לא מחפש בן זוג נרפה

נדב . היי אם אתה מספיק אמיץ ,וחושף פה את קשייך, מודע לנטיותך האישיות, ועומד מאחוריהן , אז אתה גם יכול להרגיל את עצמך, להשלים אם המראה שלך .! כי זה אתה ,.. ואתה באמת בסדר . לא צריך לנפנף בראש חוצות שאני שמנמנן (אגב 1.70 ו 70 קילו זה נחשב בסדר ) אלא לענות על השאלה "אני ניראה בסדר ". והאמין לי שאם תרגיש כך , גם תדבר כך . בהצלחה . נ. ב יש לי שאלה , אתה לא חיב ההעדפה המינית שלך היתה בחירה ?או שעם זה נולדת ?או זה קרה עקב אירוע מסוים ? אני סקרנית . תודה .

שלום רב, עניין המשיכה אינו שונה כשמדובר בסטרייטים או הומואים. הגיזרה היא חלק מהאטרקציה המעוררת את הריגוש המיני, ולכן במקום לנסות למצוא מי שלא יהיה כל כך איכפתי, כדאי להפנות אנרגיות לדבר המאד בנאלי, ששם כמעט כולם נמצאים: חדר הכושר, מסלול הריצה, הקפדה על קלוריות, וכו'. אם אתה מתקשה, אל תהסס מלפנות להדרכת מומחה. כל טוב, ודרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

ערב טוב אני חייבת לקבל מידע דחוף על תרופה הניקראת כך: רספרדל תודה

רונית שלום מדובר בתרופה אנטי פסיכוטית מהחדשות עם מעט פחות שכיחות של תופעות לואי עם מעט יותר יעילות הביטי באתר : http://www.infomed.co.il/default.htm וכמובן ניתן לחפש לפי risperdal או risperidone בהצלחה עמי

נ.ב. יש טענות שהיא מועילה גם ב ADHD עמי

דפני, אינני רוצה לעכב אותך. לילה טוב. אתאפק עם השאלות להזדמנות אחרת. רחלי

בוקר טוב.. קראתי את כל ההתכתבויות שלך עם דפני בלילה, ורציתי להוסיף כמה דברים מנסיוני. באמת השלב הראשון שצריך לעבור אותו זה לחשוף את ה"סוד". בולמיה מטבעה היא הפרעה מאוד סודית, בניגוד לאנורקסיה שכולם רואים, בולמיה מתרחשת בחדרי חדרים, בדרך כלל המשקל נשמר תקין, ואף אחד לא חייב לראות או לדעת, בייחוד מי שלא רוצה. אני יכולה לאמר שאם תלכי לטיפול ולא תחשפי את ה"סוד" לא בטוח שהמטפלת שלך תעלה על זה, וזה חבל, זה יהיה פספוס של הטיפול. אני יודעת שזה קשה מאוד לחשוף את זה, אני יודעת שלא תמיד יש את המילים, לא תמיד אפשר לבוא ולהגיד אני "בולמית". זאת לא אמירה רק למטפלת שלך, זאת אמירה גם לעצמך, זו יכולה להיות אפילו הפעם הראשונה, שבה את אומרת לעצמך בפה מלא, ומסתכלת בעיניים פקוחות לרווחה במציאות הקשה, ומודה בהפרעה הנוראית הזאת. אבל עדיין על זה חייבים להתגבר. אם לא תגידי, אם תמשיכי לשמור על ה"סוד" הטיפול שלך בעיני לפחות הוא ברכה לבטלה, בעיני הוא יהיה מבוזבז ומפוספס, כי הוא יעבוד על דברים שהם מסביב להפרעה האמיתית שתתפספס, כמו שהיה עד היום ובזה לא עשית כלום. קראתי גם שכתבת שהבולמיה היא החברה הכי טובה שלך, וגם עם זה אני מסכימה. הבולמיה היא דרך התמודדות ששרתה אותנו בנאמנות לאורך שנים רבות, לא עזבה ולא נטשה, בניגוד אולי לדרכים אחרות ולאנשים אחרים. היא היתה שם, והיא עכשיו שם, והיא משרתת צורך שלך ודרך שלך להתמודד עם הדברים. ועדיין אצלי יחד עם כל זאת, ואני יכולה לנחש שגם אצלך, היא האויב הכי גדול שלנו גם. היא הורסת את החיים, בולעת אותנו ומקיאה אותנו החוצה. אצלי היא בלעה אותי, מפני שחוץ מהבולמיה לא היה לי שום דבר אחר, חוץ מלאכול ולהקיא כל היום, וגם לבכות על זה, לא נשאר לי זמן לכלום, נכון - לא נשאר לי זמן להתמודד עם הקשיים וזה היה טוב, אבל הקשיים לא נעלמו, הם עדיין היו שם, אני רק לא ראיתי אותם ולא הרגשתי אותם, ויחד עם זאת לא הרגשתי מעבר לכאב גם שום רגש אחר, שום רגש חיובי אחר. הבולמיה גם הקיאה אותי במובן מסוים מהחיים, חייתי רק בחדר שבו התבצעו הזלילות וההקאות כמעט, לא התחברתי עם אנשים אחרים, לא יכולתי לקשור קשרים, לא יכולתי לשתף, לא יכולתי להרגיש שמחה אף פעם. הפסדתי תקופת חיים שלמה וארוכה בגללה. אז היום, זה בעצם כבר היום הגדול, המון בהצלחה, ואני מחזיקה לך אצבעות, ותחזרי לעדכן אותנו, אנחנו כאן. מהנסיון שלי הפורום יכול להוות משענת רצינית ביותר ברגעי משבר ובדרך הקשה, והדרך אכן קשה כואבת ומייסרת, אבל שווה את הכל, כי בסופה תקבלי את החיים בחזרה, ועם כאלה תוצאות אין מה להתווכח. אזרי את כל האומץ והתחילי בתהליך, שהוא בעצם מלחמה קשה, אבל אפשר לנצח בה, היא לא מלחמה אבודה, ואם מנצחים - הסיפוק והחיים שתרכשי יהוו לך טריגר להמשיך הלאה. ואני פה, לתמוך ולייעץ, שלך אביב.

היי דפני, משום מה אני מרגישה חופשיה לכתוב אליך ובעצם לכל מי שמעוניין לענות אני מבקשת ממך, אם את עדיין כאן, לכתוב לי איך עבר עלייך הטיפול ? איזה מן טיפול זה היה האם היה מבוסס רק על שיחות? או בדרך אחרת? כמה זמן ארך הטיפול? אחרי כמה זמן הרגשת טוב? אני כל כך חוששת ממחר, ממש לא רוצה שתגיע השעה. אני מודה לך על תשומת הלב. רחלי

מייד אכתוב עוד משהו על הטיפול. בינתיים, אני מצרפת לינק למשהו שכתבתי אחרי ההחלמה. רק כדי לגרום לך להאמין שזה אפשרי, ושזה שווה הכל... http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=139889&t=139889 דפני.

לדפני את מדהימה אכתוב מחר לילה טוב

WELL... קצת קשה להתחיל... אפשר לומר שהייתי בטיפולים שונים במשך כל תקופת המחלה. הספירה הלא-רשמית שערכתי הורתה על כ- 14 מטפלים שונים, בתקופות שונות, בשיטות שונות... חשוב לי לציין שלא הייתי פתוחה לטיפול בהתחלה. למעשה, לא רציתי טיפול עד לפני שנתיים- שלוש. רק אז הבנתי את גודל הנזק. רק אז קלטתי שאם אמשיך בדרך הזו, אהרוס את כל מה שיוותר מחיי, אם בכלל יישאר! אני יכולה לתאר לעצמי כמה את מפחדת. זה משהו חדש, זה חודרני, והזהירו אותך שזה יכאב... אז קודם כל "צפירת הרגעה": סביר להניח שהפגישה הראשונה תוקדש, לפחות ברובה, להיכרות איתך, עם ההיסטוריה שלך ועם מהות הבעיה שלך. עדיין אין התעמקות בעבר, הנבירה בפצעים עדיין לא תחל. הטיפול מחר לא יכאב. סביר להניח שגם לא בכמה פגישות שאחרי. המטפלת לא תיגע בפצעים הפתוחים, המדממים. לא בלי שתשתפי פעולה, לא לפני שתסכימי לכך בעצמך, ולא לפני שתרכוש את אמונך. בעיקרון- טפול פסיכותראפי מבוסס על שיחות. במקרים של תת משקל מדאיג נשקלת האפשרות להכניס לתמונה דיאטנית, למעקב אחר המשקל. במקרים של דיכאון קשה נשקלת האפשרות של סיוע תרופתי. הכל לפי המצב, לפי התרשמות המטפלת, ולפי מידת הנכונות שלך להיעזר, וההעדפות האישיות שלך. אל תחששי ממחר. נסי לראות זאת כצעד גדול קדימה. הנה, התקרבת עוד קצת למטרה, לבריאות הנפשית, לאפשרות לחיות - - - ולחיות טוב...!! אני עדיין כאן קצת, אם תרצי לכתוב לי. אם לא, אשמח להתעדכן מחר, להקשיב, ואם יש צורך- לחזק ולעודד... שלך, דפני

סתם הודעת לילה טוב... אפשר לומר "הודעת ערש" ( על משקל "שיר ערש"...) האינטואיציה שלי לא הטעתה אותי. הייתה לי תחושה שאנחנו "באותו ראש" , שיש לנו הרבה מן המשותף, ושרכשתי לי עוד חברה מקסימה... ואכן! מאוד נהניתי לדבר אתך. הייתי יכולה להמשיך עוד שעות, אבל רצוי לשמור משהו להמשך, את יודעת... :-)) אני מניחה שגם את תסתובבי כאן קצת עכשיו. אני עוד מעט אלך לישון - צריך לעבוד מחר! אבל מקווה שנתראה כאן שוב מחר בערב. ואם לא- ביום רביעי בוודאי...!! חיבוק דוב ללילה טוב... אוהבת, דפני.

אני עוד צריכה למצוא לך כינוי נורמאלי אבל לעת עתה זה יספק חלומות פז שיהיו לך אני כבר התחלתי לספור את השעות מקווה שאנחנו רק בהתחלה וההמשך רק ילך ויתארך אוהבת ומחבקת בחזרה (אני וכל הגובה שלי) אורה

ייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא וווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו שששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששששש מוכר למישהו?

ג'קי חמודה, בימים האחרונים את משאירה הודעות קורעות לב בפורום. אני לא יודעת מה קרה. לא יודעת איך אפשר לעזור או להקל מעט על הכאב. אבל אני מוכנה לנסות, רק תני לי רמז, קצה חוט מאיפה להתחיל... אולי תשתפי קצת במה שמציק? אני כאן, ואשמח להקשיב. דפני.

תראי יאוש מגיע אליך, או חוזר אלייך כשדברים עולים על פני השטח, לפחות ככה זה במקרה שלי... אני אספר לך סוד...בערך... כשהמצב התחיל להשתפר אני נבהלתי והחזרתי את עצמי אחורה, אני לא אוכלת כמו שצריך, במילים אחרות... מוותרת לעצמי. והיאוש בא לבד כשאני מתנהגת ככה, אני לא רואה הרבה מעבר לפינה, כמו שחברה אמרה לי. אני לא מסתכלת האם יש משהו טוב בצדדים שאני יכולה לשאוב ממנו קצת כוחות. אני מרימה ידיים. מבינה?

אני אמנם במזל הצלחתי להיכנס לפה, אבל הוא לא רוצה להיכנס לי לאייסיקיו, וזה עצובבבבבבבב כי אני אוהבת ת'אייסי שלי :-( דבר שני, לאי-מייל!!! לאי-מייל החמוד שלי, שמכיל בתוכו את כל הדברים הכי חשובים, הוא לא מוכן להכניס אותי. טוב כל הרגשנות הזו בקשר למחשב, אל תיקחו רציני, אני לא באמת אוהבת ת'ריבוע הזה, הוא רק עוזר לי ליצור קשר איתכן-מקסימות שלי! כי סה"כ הוא המחשב הוא דבר נורא...אמממ...ריקני! כן...ריקני! מצאתי ת'מילה! אין בו ערך יותר מסתם חוטים מחוברים אחד לשני, בתוך קופסא מטומטמת כדי שלא נתחשמל, והרי אתן יודעות כמה אני שונאת דברים כאלה מטומטמים. אבל כבר למה אני בכל זאת יוצרת עם הקופסא הזו קשר. כל זיוני השכל האלה, היו במטרה לומר שאני מתגעגעת ושהסיבה היחידה שבגלל שאני מודאגת מהמחשב זה בגלל שאני לא אוכל ליצור איתכן קשר... כוס אמא שלו! מילא האייסי, אבל האי מייל??? מה הוא רוצה ממנו? נבלההההההההה!

תפרמטי את המחשב מחדש בימים אלו כל יום תהייה לך בעיה חדשה . ושאלה לי אליך האם אין בהתעניינות יתר במה שמתרחש בפורום התמכרות

לא הבנתי כלום ממה שאמרת בקשר לפורום התמכרות... זה נשמע מעניין, אתה יכול לכתוב שוב? ואיך זה קשור אליי...?! נ.ב איימתי על המחשב שלי בקשר לאימייל- אז הוא נכנע ונכנס. אבל האייסי שלי! לא חבל...

מהו המינון מהקובל והמקסימלי של פרוזאק? אלן הן תופעות הלואי השכיחות שלו ? תודה.

שלום המנון המקסימלי המקובל 80 מ"ג לגבי לואי ראה http://www.infomed.co.il/default.htm או חפש לפי prozac או fluoxetine בהצלחה עמי

אביב את מקסימה. אני נכנסת לכאן וקוראת את שאת כותבת. אני הולכת לטיפול מלאת ספקות, מלאת חרדות ופחדים - את יודעת - הבולמיה, האנורקסיה, הם הנשלטים והשולטים בחיי, הם לא עוזבים אותי ואני לא אותם - ויש לנו שליטה מלאה אחד על השני. וכל ההקדמה הזו היא לומר לך תודה ענקית כי החיוג לפסיכותרפיסטית, קביעת הפגישה הדחופה, (הכל קרה היום) זה הרבה בזכותך. הרגשתי שאם לא אעשה צעד לטובתי, מחר יהיה הצעד הזה לרעתי ומי יודע לאן הייתי מגיעה. אכתוב מחר. רחלי

סתם הצצתי, וזה נחמד לראות אמירת תודה, נחמד שתמיכה של הפורום יוצרת עשיה ורצון לשנות. אם יורשה לי נדמה לי שאני מתמכרת לפורום פה ושם שואלת שאלות אבל גם "מציצה" כדי ללמוד מסיפורו של האחר, ולעיתים ממצבי הלא מושלם גם להאיץ לייעץ. בכל מקרה שיהיה בהצלחה

זה לא עינייני, ולא הפנית ת'הודעה אליי אבל... המוןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן ב-ה-צ-ל-ח-ה!

לג'קי את יודעת, אני לא אומר תודה על הברכה שברכת אותי, אני אומר תודה רק כשארגיש טוב ושאדע שאני אכן בדרך הנכונה. אני יודעת שהברכה הזו מכל הלב, אבל יש לי ספקות לגבי עצמי ולו רק משום שאני מכירה את עצמי הכי טוב שאפשר. אני יודעת שאם לא אהיה חזקה שוב אברח כשיהיה לי קשה ומה יותר קל מזה? הבטחתי שאכתוב מחר, והנה שוב אני כותבת, ניסיתי להרדם ואני כל כך מתוחה ועצבנית וכל כך חסרת מנוחה שרק בא לי לאכול. התהום קוראת לי שוב. בינתיים אני כאן עד ש... רחלי

היי רחלי, אני אמנם לא אביב, אבל גם אני הייתי בתהום הזו של הפרעת אכילה (אנורקסיה במקרה שלי), והייתי שם הרבה שנים. אני זוכרת היטב את הרגשת החור השחור, תחושת המבוך ללא מוצא... רחלי, חשוב לי לומר לך: השד הזה אמנם נורא, א-פ-ש-ר לנצח אותו. גם אם נדמה שלא, גם אם את מרגישה נשלטת לחלוטין , גם אם אינך יכולה לדמיין את המשך החיים בלעדיו - למרות כל הסבל שנגרם לך. עשית את הצעד הראשון עבור עצמך. החלטת ללכת לטיפול. אני יודעת כמה ההחלטה הזו קשה, ואני מעריכה את האומץ שלך! אבל, לפעמים רמת הציפיות מתחילת הטיפול גבוהה מדי: שינויים אינם מתרחשים בן לילה, וחשוב לזכור שהתהליך לפעמים נראה "תקוע", ולעתים אפילו קורה שיוצאים משיחה טיפולית במצב רוח גרוע משהיה כשנכנסנו ... ועדיין, זו הדרך. הדרך הזו, כמו החיים, כוללת עליות וירידות, עצב ושמחה, אומץ מהול בפחד, ייאוש לצד תקווה. זו הדרך, עם הקשיים והמכשולים, כמו גם עם אור השמש, הציפורים והפרחים... יש בה מהכל- רע וטוב, מחלה ובריאות, שחור ולבן... ובעיקר הרבה גווני אפור . היי חזקה. את מתחילה מסלול לא קל, מסלול הדורש השקעה, מאמץ ונחישות. מסלול שיכאיב לפעמים, שאולי יהיה מייאש לפרקים, אך כזה שוודאי יכלול קטעי הבנה עמוקה, רגעי אושר, ניצחונות קטנים, והמון תקווה... שיהיה באמת בהצלחה. אשמח אם תשתפי אותי... דפני.

דפני הקריאה שלך מעודדת אותי מצד אחד ומצד שני מעציבה אותי וגורמת לי לבכות. קראתי כאן על כך שהדרך לא קלה וזה הפחד שלי שאני אתייאש, שאשבר, שלא אוכל להתמודד. כי הרי אני חיה עם המחלה הזו כבר 9 שנים כמעט 10 שנים. קשה לי עם פרידות. כל סוג של פרידה קשה לי וזו המחלה חברתי הטובה ביותר הסודית ביותר, הנהדרת ביותר היאוש מפני אני. כתבתי שדבר לא יערער את החלטתי ללכת לטיפול ולפחות לנסות. וכך אעשה. גם לך לא אומר תודה על העצות. אני מקווה לומר תודה כשארגיש שאכן יש שיפור במצב. רחלי

לחברי הפורום שלום אני יוצא לחופשה ממחרתיים עד ל 12 באוגוסט אם יש למשהו דבר מה דחוף אנא שיפנה עכשיו ואשתדל לענות מכל מקום נהניתי עד עכשיו מחברתכם ומקוה שאולי הייתי במשהו גם לעזר בהצלחה לכלם עמי

חופשה נעימה

http://clubs.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=/message/object&forum_id=794&message_id=21618

ד"ר אבני, שתיהיה לך חופשה נעימה, וחזור אלינו עם כוחות מחודשים. תהנה! טלי פרידמן

חופשה נעימה. אף פעם לא נעזרתי בך , אבל קראתי את העזרה לאחרים , ועשית עבודה מצוינת... מגיעה לך מנוחה ! תבלה , ותחזור עם מצברים מלאים. כולנו מחכים.

שתהיה חופשה נעימה!

עד ה - 12 לאוגוסט זו נטישה !!! בכל אופן אני מקווה שתחזור... עם הרבה כוחות !!! איך שאני שונאת את החופשות האלו...הן תמיד קורות בזמן הלא נכון !!! ובכלל שמעתי שאחוז המתאבדים בחודשים יולי אוגוסט הוא גבוה... וזאת בגלל שבתקופה הזו המטפלים בחופש....

איזו תגובה הבאת פה? אהבתי ת'ניסוח... אבל ת'תוכן? .............................

תקופה ארוכה ניסיתי להשקיע בבורסה כל חסכונותי באופציות כדי לנסות לרווח חיים כלכלים. התוצאה היתה הפוכה הפסדתי כל הכספים ולקחתי מהבנק הלואות כדי לתקן את הנזק אך גם אותם הפסדתי. אינני מהמר וזה לא עשה לי שום הנאה, פשוט רציתי לגרום טוב לאשתי ולילדי. כיום אני נמצא במצב נפשי לא קל. אין לי אנרגיות בגוף, קשה לי לעשות דברים והקושי הגדול הוא כיצד לספר לאשתי שאני מאוד אוהב אותה. הפחד הגדול שלי הוא שאשתי תתמוטט לאחר הבשורה מכיוון שכל השנים אנו עובדים מאוד קשה כדי שיהיה משהו לילדים וכיום יש רק חובות. באיזה דרך אפשר לספר כדי שהיחסים ישארו תקינים. היא מאוד מאוד חשובה לי וזאת הפעם הראשונה שאיני מספר מה קרה. בהרגשה אני ממוטט ואיני רוצה שגם לה זה יקרה. כמו שנאמר רצופה הדרך לגהינום בכוונות טובות. תודה, אריה

אריה שלום רב, ללא ספק נראה שהמצב אליו נקלעת מורכב ולא פשוט. הרצון הטוב שהתהפך על פי תהום והפך לשק של חובות, מעיב על מצב רוחך, וגורם לך לתחושות הקשות אותן הזכרת במכתבך. אני מתארת לעצמי כמה זה קשה עוד יותר כאשר אתה מסתיר את הכל בתוך תוכך, ולא יכול לחלוק יחד עם אישתך את העול הנפשי של הידיעה שכל החסכונות אבדו. אין לי דרך קלה להציע לך כיצד לעשות זאת, כיצד לספר לה. אתה מכיר אותה הכי טוב, ויודע לצפות את התנהגותה. אבל אני חושבת שכדאי יהיה לשתף עוד מישהו במה שקורה לך, כיון שעצם ההסתרה והשמירה על ה"סוד", דורשת ממך אנרגיה וכוחות שממילא כרגע נמצאים בחסר אצלך. בברכה, טלי פרידמן

תודה, אריה

לא מהמר. אה? תספר לסבתא, מי שרוצה להשקיע משקיע בתוכניות חיסכון בטוחות, לא בבורסה. ואם בעלי היה עושה את זה בלי לתאם איתי קודם, הייתי מעיפה אותו קיבינימאט.

או מהמר או טמבל

לאריה. מתשובות שקיבלת מקודמיי בפורום לא נראה לי שניסו לעזור לך. אמנם זה מאד לא נעים להפסיד וקשה לספר לבת הזוג מחשש לתגובה שלה וכן לעצם האכזבה והצער שיגרם לה. אני לא רואה בזה טרגדיה היסטרית. זה פצע שאני בטוח שתוך זמן קצר ואחרי עיכול הוא יגליד. תחשוב שיש בחיים דברים חשובים יותר שאני מניח שיש לך כמו בריאות ואהבה ואז תראה שעניין הכסף מקבל משמעות נמוכה יותר. אנחנו חיים לצערי בחברה הסוגדת לכסף וזה עניין מדבק וגורף גם אותנו למערבולת של לנסות ולהשיג יותר. ואחרי שיהיה כסף מה תשיג? לא בטוח שתהיה יותר מאושר. לדעתי חשוב האושר הפנימי שלך, הקשר הטוב והאוהב עם בת זוגתך ועל הייתר שים פס. אין ברירה! שתף את אישתך בעניין, אמור לה מראש כמה שאתה מצטער ומתייסר, אמור לה שאתה אוהב אותה והיא הכי חשובה ואני בטוח שזה יקל עליה ותוך זמן קצר תתרגלו לרעיון שהפסדתם כפי שרבים אחרים גם הפסידו בבורסה. בהצלחה מוישה

תודה, אריה

שלום רב, אתמול כתבתי, והנה אני שוב כותבת. אני כאן כדי לספר שמחר אני הולכת לפגישה ראשונה אצל פסיכותרפיסטית. ואני מתה מפחד. אלוהים כמה אני פוחדת. אני כאן כדי לספר שהגעתי למצב שכל כך רע לי, אין שום אושר בחיי מלבד התהום השחורה של הבולמיה. מלבד האכילה האובססיבית כשאני מגיעה הביתה. דבר לא מעניין אותי. אני כאן כדי לספר שאני הולכת להיות חשופה. שאני הולכת להשיל מעלי את הקליפות הרקובות, אני הולכת מסע ארוך וקשה ומקווה ששם אמצא את האור בקצה המנהרה. הגעתי לסוף דרכי. תודה טלי ותודה שרה על שקראתן על התהום השחורה של הבולמיה שלי. רחלי

בהצלחה עמי

רחלי, כמו שכתבתי לך אמש, את מחזקת את דבריי גם כעת. עם כל התחושות הקשות שלך, וההתבוססות בתוך התהום השחורה של הבולימיה, הגעת הנה, כתבת, היית מוכנה לקבל תגובות, ואת ממשיכה הלאה עם הרצון לצאת מהתהום והולכת לטיפול. אלה הם צעדים משמעותיים ומאד מאד חשובים. חיזקי ואימצי! אנחנו כאן. ושיהיה בהצלחה מחר! טלי פרידמן

בולימית : "די אני לא יכולה לאכול כלום, אני מתפוצצת" "חברה שלה :" אז תכניסי אצבע ותקיאי" בולימית "אם הייתי יכולה להכניס אצבע, הייתי מכניסה נקניקיה"

אותי זה ממש לא הצחיק !! אפילו העציב מאוד.. בדיחות שחורות שכאלה עושות לי חרא. אביב.

לשרונ/ה את/ה כלום, לא מאחלת לך הפרעת אכילה מכל סוג שהוא. רחלי

שרונה! התרשמתי מהתשובות והעצות שאת נותנת כאן שאין לך כוונה לעזור - אלא לעשות רע לאנשים. כאן זה לא המקום, הרעיון של הפורום הזה, אם לא שמת לב, הוא הפגנת חיבה, ידידות ועזרה מתוך נתינה ולא "ירידה" - אז אולי כדאי שתחפשי פורום אחר?

אבקש לדעת מהם הסימפטומים ותופעות הלוואי של אסיול (ASSIVALׂ) ושל בונדורמין (BONDORMIN). תודה

חרדות

גיל שלום בעקר עייפות וישנוניות פגיעה ביכולת קוגניטיבית זמן תגובה פגוע (תתכן הפרעה בנהיגה) לעתים בשקול הדעת התמכרות בנוסף ראה http://www.infomed.co.il/default.htm או באתרים באנגלית חפוש על benzodiazepines בהצלחה עמי

יש כאן מישהו בכלל?. הלו??????????????????? זה אמור להיות פורום פעיל לא?

זה באמת קצת לא פעיל בזמן האחרון, אבל מי אני שאומרת את דעתי בכלל....?! אז ראיתי ת'הודעה, אבל אני זזה עכשיו. מה שלום כולם? זה אני או שכולם נעלמים?

גם כשאת פה את כבר הולכת...ככה אנשים נעלמים פה....

שלום לכולם, פורום פעיל משמעו שלפחות פעם ביום יש כניסה של אחד היועצים או יותר, ויש תגובות על פניות הגולשים... רק לצורך הידיעה... אל תשכחו שמדובר בתקשורת וירטואלית ולא ברפואת חרום בזמן אמת!!! לשם כך קיימים הרופאים והמטפלים האמיתיים, בשר ודם! בברכה, טלי פרידמן

".... ימים של אכזבות שחרו את חיוכך... הוא הבטיח שיחזור את ראית בו את האור שיציל אותך ממה שאת את עוברת מסתבר, שטעית גם זו הפעם כי את שוב פה לבד ואת בוכה..." - (לא נראה לי שהמשמעות והחוזק של השיר עובר בעולם וירטואלי, רק אם תשמעו אותו ב live תרגישו את אותה צמרמורת שאני מדברת עליה... - דבר שני, מה קורה פה? זה כאילו נורא שקט כזה... שומם... כמו המוות...(עזבו...מחשבות שלי..)

אני כאן! ומשעמם לי! מה קורה איתך Jacki? מה מביא אותך בימים האחרונים למחשבות קשות ו/או מיואשות? אם בא לך לספר קצת.. נועה.

אמממ.... בוא נחשוב מה מביא למחשבות מיואשות... אולי היאוש עצמו?

טלי? את עדיין כאן? אני מצטערת על הנידנוד אבל את עדיין כאן? עניתי לך..

דניאל, התשובה אמנם לא מיידית, אבל זו מהות הפורום. בברכה, טלי פרידמן

הייי דיאן, תודה על תגובתך מהלילה. זה מאוד מעניין מה שכתבת, אף פעם לא חשבתי על זה במובן של הפרעה חברתית או פוביה שקשורה ללעזוב את הבית - למרות שזה כביכול אכן ברור שיש בעיה ספציפית שקשורה לעזיבת הבית. אני לא יודעת ממה זה בדיוק נובע, אני כמובן עובדת על זה בטיפול, אבל רק עכשיו מתחיל הכל להתנקז לי אל הנקודה החוזרת הזו, לפני-כן, כשהייתי שקועה בחרדות בוודאי אבל גם לפני זה - פשוט ידעתי שיש לי בעיה שכשאני צריכה לעשות משהו שאני קצת לא רוצה - אז האי-רצון פשוט משתלט עלי ואני לא מסוגלת לעשות את הדבר. כך התייחסתי תמיד לאי-הרצון שלי לנסוע אל החבר שלי בחיפה, או לחזור לצבא ביום ראשון (שירתתי בחיפה וגם החבר שלי, ושנינו ירושלמים), או לפני כן - ללכת למסיבות בבית-ספר ביסודי או בחטיבת ביניים, וללכת לבית-ספר בכלל באותן שנים. השנים היחידות שבהן רציתי את החברות שהיו לי ואהבתי את הקשרים החברתיים שלי ולא הרגשתי שכופים עלי להיות בחברה היו בתיכון - אלה היו ממש 3 השנים הכי טובות בחיי, בהן הרגשתי יחסית משוחררת וממש נהניתי מהחברה שהייתה לי בבית-ספר. ועד היום יש לי חברות פשוט מעולות מהתיכון, ואני בקשר יומיומי איתן והן ידעו כל השנה בדיוק מה עובר עלי, ואני באמת מאחלת לכל אחד שיהיו לו קשרים כל-כך אמיתיים עם חברים! האמת היא - ואני מקווה שאני לא מעייפת אותך כבר עם תשובתי הארוכה, פשוט השאלה שלך נוגעת בעניינים מאוד מרכזיים - האמת היא שנולדתי עם איזושהי בעיה קטנה בפנים, ועשו לי כמה ניתוחים שהשאירו לי צלקת קטנה והאף שלי היה עקום עד שעשו לי ניתוח פלסטי נוסף לפני התיכון. מאז שאני זוכרת את עצמי, ובמיוחד בכיתות ה'-ט', הילדים פשוט התעללו בי, צחקו עלי נורא, השפילו אותי והכל בגלל האף. אלה היו שנים נוראיות, וגם אז אמא שלי ואבא שלי פשוט לא ידעו איך להתמודד עם זה, אז הם התנהגו כאילו זה לא קיים - הם אמרו שאין לי שום בעיה על הפנים, אני יפה וחכמה וזהו, והם אף פעם לא שאלו למה אני לא רוצה ללכת לבית-ספר, למה אני בוכה וכו'. אף פעם לא סיפרתי להם ממש כמה סבלתי מהילדים. הם ידעו את זה במעומעם, אבל עשו הכל כדי לא לדעת, כי הם חשבו שאם לא חושבים על הבעיות אז הן לא קיימות, וזה עדיף בשבילי. אני חייבת להגיד שהייתי ילדה מאוד שקטה וטובה, לא מעצבנת ולא הייתה פשוט שום סיבה - חוץ מחריגות פיסית קטנה - לזה שהילדים יצחקו עלי ככה. עד היום אני שונאת אותם ושונאת אנשים רעים בכלל. זהו דיאן, זו תשובתי, גם אני מנסה להבין, נראה לי שהפחד לעזוב את הבית קשור לא רק לזה, אלא גם לדפוסים ופחדים משפחתיים עמוקים יותר, כגון טראומת עקירה ושואה במשפחה של אימי וגם של אבי. אני מאוד אשמח אם תגיבי, ובמיוחד אם תוכלי לומר לי - למה התכוונת כשכתבת על טיפול מסוג אחר, לא בשיחות, או על איבחון פוביה/ הפרעה חברתית? איך אפשר לאבחן פוביה ספציפית כזו? אני מכירה רק את הטיפול הפסיכותרפי שלי, הקלאסי - שהוא מאוד טוב בשבילי. אשמח לשמוע על דברים אחרים. תודה, נועה.

היי לך נועה יקרה בקשר לשאלתך , בקשר לאיבחון פוביות או הפרעות קימות או מוסבות , הפסיכאטריה היא התשובה , עושים בדיקה פסיכאטרית , שיכולה להעריך ולתאר תופעות של התיפקוד הנפשי . הרושם שעשית עלי הוא חיובי את בעלת זיקה לעזור לעצמך , היו לך וישנם עדיין קשרים טובים עם חברות מהתיכון ובכלל ,היה לך גם חבר המון שנים , מכאן שהתחברת והיתחבבת על כולם (כולל אותי )את פתוחה זורמת ואמפתית , חרדה חברתית היא, בעצם המנעות מלחשוף את עצמנו לאנשים זרים היסתגרות בבית עד כדי אי יציאה לעבודה וכו ,עם הזמן יש ירידה בערך העצמי בתחושות כישלון וכו . אני לא יודעת באיזה דרגת חרדה את נימצאת אם בכלל בהקשר הזה , וגם את אל תיכנסי ל מחשבות על זה יותר מדי . את ההבחנה המדויקת רק פסיכיאטר יכול לעשות. אני מקווה שתצליחי עם הפסיכולוגית תשחררי רגשות עם נגיעה במקומות הנכונים , וכך שיהיה בהצלחה לכולנו . שלך דיאן

דיאן, השיחה איתך עוררה אצלי היום הרבה מחשבות - חלקן קשות, אבל זה טוב, זה אמיתי. (עפ"י ההגדרות שכתבת נראה לי שאני באמת לא סובלת ממה שנקרא "חרדה חברתית", אלא מחרדות אחרות, אבל ברור שיש להן קשר לגורמים חברתיים). תודה רבה לך על התייחסותך העמוקה והאישית - שלך, נועה.

טלי אם עדיין כאן אנא החזירי לי תשובה דחוף בנוגע למה שכתבת אתמול לטיגי!! בבקשה תגיבו.... \:

עניתי... עכשיו תורך! יום טוב, טלי פרידמן

האם יש בדיקה שיגרתית שניתן לגלות בה את הרמות של דופאמין וסרוטנין אם אין בדיקה שיגרתית איך בכול זאת יודעים אם יש חוסר איזון בהורמונים הנ"ל?

רן שלום אין בדיקה שגרתית ניתן לנסותלזהות בבדיקות מתוחכמות או עקיפות כך שכל מה שאתה שומע זה היסקים מחקריים וטפולים שמוכחים באופן נסיוני בהצלחה עמי

אני מטופלת באפקסור כחודש ימים 2 כדורים ביום!! ועלי לעבור טיפול שיניים ארוך ושאלתי האם אוכל לקבל את זריקות ההרדמה הרבים שדורש טיפול השניים האם זה לא יוצר בעיה??? והאם אוכל לקחת אנטיביטיקה ומשכחי כאבים ביחד אם האפקסור???תודה

שלום בעקרון לא צריכ ה להיות בעיה עם זאת ידעי את רופא השינים ושאלי את הפסיכאטר שלך בהצלחה עמי

לא שכחתי.(אפילו לא ליום).עוד מעט אני יוצא מהבית ,ואת בטח ישנה. תכתבי לי

הי ניר. אכן ישנתי. אבל דווקא היום הצלחתי להתעורר מוקדם יחסית (ב- 8), ואיחרתי לעבודה רק ב- 40 דקות. הישג!! תופעת הלוואי של הסרוקסט שהפריעה לי להרדם בלילה מתחילה ממש לעבור. מתי כבר יצא לנו שוב להתכתב בזמן אמת?

שאלתי בעמוד 327 שאלה רצינית ובקשתי תשובה דחופה מודע לא עונים פעם הפורום הזה היה רציני וענו מהר לכל שאלה ובמקצועיות רבה חבל שזה כך עכשיו אשמח לתשובה על שאלתי

צר לי על העיכוב בתשובה, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא... :) יום טוב. טלי פרידמן

הי אני מדברת מתוך נסיון. אני סובלת מהפרעת אכילה בשם בולימיהץ אני מטופלת דרך הקופה - משתתפים בהוצאות. שוב לא פשוט להיכנס לטיפול. הרבה דברים צציפ מעל לפני השטח אבל הדברים האלו הם הגורמים למעשה להפרעת אכילה. אני בנתיים מוותרת על טיול של אחרי צבא ולא פשוט לי בכלל להיות כאן בארץ. רוב החברים שלי לא יודעים מההפרעה ולשקר להם למה עדיין לא טסתי לא קל. אבל - שווה כל רגע. אני בדרך להחלמה וזו הרגשה טובה. אני עדיין לא יכולה לומר שניצחתי וגם לא יודעת מתי אוכל לומר זאת. רק מקווה שבמאי אטוס לחו"ל.... וכל שאלה או סתם לדבר את יכולה לשאול ואם את רוצנה יכולה לשלוח לי מייל לכתובת שלי. שרה

ראשית תודה רבה על תשובתך אני החלטתי שאני בהחלט הולכת לטיפול. ומקווה שכמו שאת אומרת יהיו תוצאות כי ממש נמאס לי מהמצב הקיים. דרך אגב . מעולם לא שמעתי על בולימיהץ אני משערת שזה קרוב לבולמיה. במה מתאפיינת הבולימהץ? מירי

מירי, נדמה לי שזו היתה סתם "פליטת מקלדת"... אני מניחה שהכוונה היתה לבולימיה. (וסליחה על ההתערבות בשיחתכן)

מירי. את מתכוונת שלא שמעת על בולימיה או על הטעות בהדפסה שנוספה לה ץ בסוף הבולימיה? אני אשמח לענות לך

יש לי ידיד שכועס עליי כי איני מתקשרת ולא משקיעה בקשר. הוא אומר שהוא אוהב אותי. כשאני אומרת שגם אני הוא אומר שהוא יותר ושהוא מקום 55 אצלי ברשימת החברים. אני מצדי מחבבת אותו אך יש מצבים שפשוט אין על מה לדבר. הסברתי לו את זה והמצב עדיין דיי עגום...מה עושים?

http://clubs.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=/message/object&forum_id=794&message_id=21265

אני איבדתי חברה, לא "התנתקתי", ולא עשיתי "פסק-זמן"... אני איבדתי. הפסדתי. נותרתי לבד עם כל ההפסדים. אני אולי מגזימה, אבל אני חשבתי כמוך, לא מצאתי את מה שחשוב באמת, לא הקדשתי מספיק זמן עבור בן אדם שהיה חשוב לי... הייתי בתקופת משבר... כעסתי שהיא לא קיבלה ת'חסרונות, שאני קיבלתי אותה במצבים שונים, אבל כשאני נופלת ונשברת היא נחסמת ותופסת מרחק. מה הקשר את שואלת את עצמך? אוקיי, מעבר לכל זיוני השכל שהצפתי אותך פה, הייתה לי נקודה, העובדה שאני, כביכול, לא מצאתי את כל הדברים שאני מתגעגעת אליהם עכשיו... וחבל... עכשיו לא עובר יום שאני לא חושבת עליה, על מה הפסדתי, וכמו שכתבתי בהודעתי: "הלוואי שיכולתי להחזיר את מחוגי השעון אחורה..." אבל אי אפשר, אז צריך לתמרן ת'זמן בתקווה שהוא יפעל לטובתנו בסוף.

שלום לך... מה קורה? אני מבין מכאן שהוא לא בבית? ויש קצת דאגות לגבי העתיד. אני תומך מאוד בדבריה של עמיתתי טלי, ומוסיף שכיום אולי יש פחות מתחים הנובעים מהמערכת הזוגית.. תמשיכי להיות דמות איתנה ויציבה, למרות הכל את תתגברי. ויישר כח, לעתיד.

?

היי טו'ש, החזרתי לך תשובה באי.סי.קיו, ויש שם גם עדכונים מרגשים.. נדבר אולי בקרוב.. אוהבת .

דיאן, היי קראתי את התשובה שלך בקשר ללופוס ומצבי רוח. בגלל שאת גם חולה בלופוס אז כנראה יהיה לי יותר קל לדבר ולשאול אותך. תראי, תמיד חשבתי את עצמי ליפה ובגלל זה בנים גם היו מסתכלים עלי, אבל בתקופה האחרונה או יותר נכון בשנה אחרונה עשיתי דיאטה כי רציתי להוריד בגלל שהשמנתי מהקורטיזון. דווקא עכשיו אני אמורה להרגיש עוד יותר יפה, אבל משום מה אני בכלל לא מרגישה ככה, בזמן האחרון אני מרגישה בכלל לא מוצלחת, כאילו אם אני אמות אז זה לא יהיה נורא. נמאס לי מהלופוס, נכון שצריך להגיד תודה לאלוהים שזה לא יותר גרוע ממחלה אחרת, אבל אני השתנתי מבפנים, וכל פעם שיש לי פריחה עוד יותר אני נגעלת מעצמי, אני רוצה להשאר בבית ולא להפגש עם אף אחד. לעומת פעם, שההורים שלי היו רבים איתי בגלל שאני בחוץ. אני מנסה לברר על הלופוס, ממה זה, ועוד כל מיני, ממה שאני יודעת שזה גם משפיע על מערכת העצבים ואולי בגלל זה אני מרגישה נחותה, לעומת פעם. אני יודעת שזה לא מנומס לשאול את הגיל, אבל הייתי רוצה לדעת בת כמה את, בגלל שאת אמרת שאת קבלת את הלופוס מלפני 4 שנים. כמו שאני אמרתי בגיל 12 קבלתי ועכשיו אני בת 18. עכשיו סיימתי ללמוד תיכון, והקטע שאני לא עושה צבא זה מכניס אותי לדיכאון, זה לא שאני רוצה אלא פשוט אני מפחדת הכל בא מוקדם מדי, אני רוצה להתחיל ללמוד פסיכולוגיה, ללמוד על התת מודע של האדם אבל אני מפחדת שאני לא אצליח בגלל שאני מתחילה מוקדם מדי. ואני מרגישה שאני לבד בגלל שאף אחד לא במצב שלי, חוץ מכמה אנשים שאני מכירה שהם לא עושים צבא אבל הם שמחים לעומת שאני לא עושה. אולי אני מפחדת מהחיים. אני בטוחה שאם לא היה לי לופוס כל זה לא היה קורה. פשוט נמאס לי ממצבי רוח אני רוצה לחזור להיות כמו פעם שהרגשתי שאני יפה ואהבתי את עצמי. מה אני יכולה לעשות? לשפר את המצב, להעלים את הפחד הפנימי ולהחזיר את הבטחון הפנימי שלי? איך את מתמודדת עם זה אני מקווה שזה לא אישי מדי.... ושתוכלי לענות לי. תודה!

שלום לך יפתי , לפי דבריך הבנתי שאת יפה משהו , את יודעת יש פה כמה חתיכים רצינים בפורום ,כך שאל תתיאשי . את יודעת שהלופוס היא מחלה כל כך לא מוכרת ולא מובנת להרבה אנשים , כך שיש לנו עליונות מסוימת ...הם לא יודעם ולא רואים מה קורה לנו בגוף ובנפש , למה אני מיתכונת ..לזה שריגשותיך הפנימיות הם לא שקופות ואין סיבה לאף אחד לראות בך מכוערת או משהו ..אז יש כאבים בפרקים ,יש אדמומיות בפנים ובגוף ,יש קצת מחשבות דיכאוניות כתוצאה מכך ,אז מה ? כמו כל מחלה אחרת ,סוכרת ,לחץ דם ..וכו, המחשבות האלה שלך הן ,מטרידות וקשות ומסיתות אותך מפעילות היום יום . האם את רוצה באמת להיתגבר עליה ם ולהרגיש חופשיה .ויפה ומושכת ..? אז תיקחי עצמך בידים תעזרי אומץ תשלי -ימי עם המחלה ! ."תאמרי לעצמך ,זה לא נורא אז מה ! אני אתגבר על זה ,בזה שלא אקדיש לה זמן מחשבה , בכלל במשך היום . תהפכי את ימיך כמועילים במשהו חיובי שאת אובת לעשות , ולא נורא שלא היגיסת ..את חופשיה לעשות מה שבא . הכי חשוב באמת בכל מצב תמצאי את הטוב שבוא ..מה שניקרא הנאה זה חשוב למצב הרוח שבוא הגוף משחרר קורטיזון ,ועוד חומרים חשובים . אני מישתדלת לישם את כל מה שכתבתי לך עם כל הקושי הכרוך הכך . לצערי אני ,מבוגרת ממך בהרבה ..יכולה להיות אמך אבל ניראת ומרגישה קטנה קטנה .קיבלתי את הלופוס לפני 4 חודשים ,לא שנים . אני מישתדלת לעשות" היסח דעת "כל הזמן , קוראת ולומדת גם פסיכולוגיה מצירת על זכוכית וכותבת כאן בפורום הנהדר הזה . עם כל החרדות והפחדים והקושי להתגבר עליהם , לבד , ..לא מיתיאשת בקלות . מישהי מתוקה , ביי לך , אני כאן כשתרצי .. כל השאלות .דיאן.

אני עוד יכולה להתקשר עליך זה לא מאוחד?

ליסה, אני עוד ערה. את מוזמנת להתקשר. טלי פרידמן

שמרית היי. מה שלומך? קראתי את התכתבותך עם טלי. ראשית, כל הכבוד על האומץ לעשות את הצעד ולפנות לטיפול. זה נשמע לא פשוט. לדעתי כדאי אולי כן לנסות לתת לעוס"ית עוד צ'אנס, זו בכל זאת היתה רק פגישה אחת וזו רק ההתרשמות הראשונית שלך ממנה. לפי מה שאני יודעת, פסיכותרפיסט הוא בדר"כ מי שלמד בבית הספר לפסיכותרפיה ונחשב מוסמך בזה. כלומר, לאחר לימודי הע"ס לומדים עוד איזה שנתיים, נדמה לי יום בשבוע, לימודי פסיכותרפיה. ואגב, איך הגעת למרפאה במכבי? מה הפרוצדורה? בהצלחה בכל הבחינות, עבודות, החלטות...

הי, תודה.מחר מתחילים לי השבועיים הקשים, אני נוסעת לב"ש להתחיל ולגמור את שאר העבודות. הפרוצדורה היא פשוטה, לפי הדפי מידע שיש למכבי, את בוחרת פסיכולוג (לא כתוב מי עו"ס ומי פסיכולוג, כך הגעתי אליה ולא לפסיכולוג כפי שרציתי), ומתקשרת לקבוע. בכל מקרה היום היא היתה בסדר. יש לה תואר שני בעו"ס והיא למדה פסיכוט' בחו"ל. אז בהצלחה גם לך, ונשתמע...

לסטודנטית, אז מה שלומך? איך עוברים המבחנים? לשמרית, אולי תשלחי לי את רשימת המטפלים של מכבי למייל, ונחליט יחדיו? שיהיה לכן בהצלחה בכל מקרה, טלי פרידמן

שלום רב החלטתי לכתוב כדי שלא אמצא שוב במטבח , כדי שלא אסתובב שוב כסהרורית לחפש אחר מזון וכדי שלא אמצא את עצמי שוב מקיאה עוד ועוד. התהום השחורה של הבולמיה שלי (לעיתים גם האנורקסיה שלי) מביאה אותי למקום הכי נמוך שאפשר. למקום אפל, קודר, למקום שאין שם דבר מלבד אוכל, מזון, הקאות, הרצון להיות עם עצמי ולבד, חוסר חשק לצאת, לראות, לחוות. החוסר חשק לעבוד, ללמוד, להיות עם משפחתי. התהום השחורה של הבולמיה שלי גורמת לי לבכות, גורמת לי לנדוד במחשבתי על הצורך בלהיות רזה, לבדוק עד היכן גבול היכולת שלי... עד היכן הרגליים כושלות, עד היכן הפיזיות לא יכולה לעמוד עוד. התהום השחורה.... מביאה אותי לבדוק עד היכן גבול היכולת הנפשית שלי... שלכן ושלכם רחלי

ברוכה הבאה רחלי... עצם הגעתך הנה, והכתיבה שלך בפורום מעידה על נסיונות היציאה מהתהום... אנחנו כאן. טלי פרידמן

רחלי, התהום השחורה גדולה ועמוקה אבל ניתנת לניצחון. אני עכשיו באמצע המלחמה איתה. יש רגעים טובים יותר ורגעים פחות טובים. תאמיני או לא יש ימים שאני מסוגלת באמת להנות מהאוכל מבלי יסורי מצפון. אני כבר לא בודקת כל דבר ודבר כמות קלוריות ופעם הייתי עושה זאת בלי הרף. עולה על המשקל 10 פעמים ביום. וחוץ מזנה יש כאן הרבה אנשים שיכולים לעזור לך

שלום טלי אודה לך באם תכנסי לדף 325 , (עזרה בהתלבטות ) ןתעני לי בצורה הוגנת בתודה יוסי נ.ב - תני לי פתרונות , מצד אחד בני זקוק ליתר הטיפולים . אך בתנאי בתנאי שיטופל באותו מטפל פסיכולגי .

יוסי, אין פתרונות פשוטים. הבעיה מורכבת, ואין אפשרות להציע פתרונות קונקרטיים משמעותיים בלי לדעת את פרטי המקרה לעומק. ההצעה שכתבתי לך נותנת לך את היכולת להקשיב למה שקורה לך, כהורה, בפנים, ולפעול לפי תחושותיך. בברכה, טלי פרידמן

שלום !! אני נמצא בבעיה כבר המון שנים ועכשיו גיליתי את הפורם הזה וזה חדש לי ומכיוון שאני לא מסוגל ללכת לפסיכיאטר החלטתי לשאול כאן את שאלתי: אז ככה, המצב מאוד שונה ואולי יישמע מאוד לא מציאותי, ואני אולי האדם היחיד שנמצא בבעיה, בעצם בעיות כאלה בחיים שלי. אני כיום עולה לכיתה י"ב. כשעליתי לחטיבה, בכיתה ז', לפני 5 שנים, ביום הראשון שבו הכיתה נפגשה, נתפסתי בילדה אחת, מברגע הראשון שראיתי אותה. התחלתי להתאהב בה במשך הזמן ומכיוון שאני ביישן לא אמרתי לה כלום כל הזמן. כיתה ט הייתה הכיתה האחרונה שבה הייתי איתה באותה כיתה. כשעלינו לתיכון הינו בכיתות שונות, אך עדיין המשכתה להסתכל עליה ולעקוב אחריה כל הזמן ולחשוב עליה כל הזמן ואני לא חושב שהיה יום אחד שעבר מבלי שחשבתי עליה. במשך כיתה י' במשך שנה שלמה כל הזמן הסתכלתי עליה מהחלון בהפסקות ובקיצור כל מה שעניין אותי וכל מה שגרם לי לבוא לבי"ס ונתן למשמעות לשהייה שלי שם היה הידיעה שהיא נמצאת שם. במשך השנה האחרונה, כיתה י"א הכל התגבר, וחבר שלי באמצעות פלאי הטכנולוגיה שלח לה הודעה לפלאפון שאני שלחתי לה את הפרחים. איזה פרחים אתם שואלים עכשיו... אז ביום ההולדת שלה אני לא יכולתי לעבור עליו כאילו לא קרה כלום אז שלחתי לה פרחים. בקיצור היא באה ושאלה אותי אם זה אני - אמרתי לה שלא, היא קיבלה את זה וזהו - נפרדנו לשלום. מאותו רגע לא עברה דקה בלי מחשבה עליה. כל כך התחרטתי שלא היה לי אומץ לומר לה את האמת. התחרטתי שהייתה לי ההזדמנות הטובה ביותר שהיא באה אליי ויכולתי להודות שזה אני אבל לא עשיתי את זה. לא יכולתי לחיות ככה והייתי בדיכאון במשך בערך שבוע ולא יכולתי לעשות כלום. החלטתי שאין ברירה ואני חייב לומר לה שזה אני. אני פשוט הייתי על סף התמוטטות נפשית ואף אחד לא יכל לעזור לי. אז החלטתי לומר לה ולא ידעתי שהסוף שלי לא יהיה טוב. אז בזמן שיעור אחד בבי"ס התקשרתי אליה לפלאפון ואמרתי לה שתצא מהכיתה כי אני רוצה לומר לה משהו. היא יצאה ואני באתי ואמרתי לה שזה אני. אמרתי את זה וחשבתי שלא חשוב מה תהיה התוצאה - זאת תהיה תוצאה חיובית מבחינה נפשית. שאני לא יכול להפסיד. אז היא אמרה שהיא האמינה לי שאמרתי לה בפעם הקודמת שזה לא אני ושיכולתי לומר לה כבר הרבה לפני ושלא הייתי צריך לחכות הרבה זמן. היא אמרה שיש לה חבר והם בקשר רציני ושהיא תשמח לדבר איתי בטלפון לעזור בכל דבר. ככה זה נגמר. הייתי בטוח שהדיכאון יעבור ואני לא אחשוב עליה יותר, שאני אשכח מזה. אבל 5 שנים זה לא זמן קצר וכנראה זה לא גרם לי להפסיק לחשוב עליה. אני כבר לא יודע מה לעשות! עכשיו אני לא יכול לעשות כלום. אני לא יכול לעקוב אחריה כי היא תשים לב - לא שזה דבר טוב לעקוב אחריה אלא זה פשוט מה שהייתי עושה כשהיא לא ידעה. אני לא יודע איך אפשר לשכוח אותה. אני לא חושב שאוכל לאהוב מישהי אחרת גם משום שאני מאוד אוהב את הילדה הזאת ואני ממש מרגיש שהיא בשבילי והיא האדם שאני הכי מעריץ בעולם וגם משום שאני ביישן, ואף פעם לא הייתה לי חברה וקשה לי לפתח קשר. אני לא יודע מה יהיה עלי. אני ממש חסר אונים. האינטרנט הוא המוצא היחיד שלי. אני פוחד שאני אשאר ככה כל החיים שלי אחשוב עליה כל הזמן וכל הסיפורים והשירים שאני שומע על זקנים שמגיעים למסקנה ביום האחרון לחייהם שהם פיספסו את החיים שלהם ואין דרך חזרה גורמים לי לחרדה ופחד שזה מה שהולך לקרות לי. מה אני צריך לעשות? אני צריך לוותר עליה? ואם כן אז איך? או שאני לא צריך לוותר עליה ולהמשיך להאמין שיש לנו סיכוי להיות ביחד? ומה גרם לי להיות כל כך ביישן? אני זוכר שכל חיי הייתי ביישן קיצוני. אני זוכר שבגן רציתי לשאול את הגננת שאלה ולא יכולתי כי התביישתי אז ביקשתי מחבר שלי שם שישאל במקומי. אני תמיד מבקש מאחרים שיעשו בשבילי דברים שכרוכים בדיבור עם אנשים אחרים. איך אפשר להתגבר על הביישנות הזאת? אני מקווה שמישהו כאן מבין מה קורה פה ומבין באמת את המצב כי אני לא ראיתי אדם מתוסבך יותר ממני.

קשה לחיות בעולם של קיצוניות (במקרה שלך זו ביישנות קיצונית). רב הסיכויים שלא תמות בתול זקן, אך זו עדיין החלטה שלך בלבד...אני מציעה שתתמודד עם הרגש הזה וגם תהיה אקטיבי, מעשי. צא לבלות, אולי תכיר מישהי, חבל "להינעל" על הדלת הלא נכונה...זה בזבוז של זמן, אנרגיות וכו'.

ליאון שלום מה שאתה מתאר לא כל כך נדיר ומשונה עם זאת אני לא ידוע איך לעזור לך דרך האינטרנט צריך לראות מה מסובך לך עם הילדה וכן ניתן גם לעזור במקרים של בישנות חברתית מה קשה כל כך לפנות לעזרה מקצועית ? בהצלחה עמי

שלום לכולם.. אני בת 17 ויש לי חבר במשך כשנתיים. לפני שבוע הוא הלך לטירונות, וחזר לסופשבוע במצב נוראי, גם נפשי וגם פיזי. (הוא ישן אצלי ביום שהוא חזר - ומתוך שינה הוא התחיל לצעוק את המספר של ההתפקדות שלו, להגיד "כן המפקד" וכו'.. ). הוא לא בן אדם הכי רזה שבעולם, ככה שדי ברור שהמפקדים שם מתעללים בו (הרי זה ידוע שהמפקדים אוהבים ל"התעלל" באנשים שהכי קשה להם שם - אנשים שמנים או חסרי כושר). הוא סיפר לי שהוא קם ביום כלשהו בבוקר בטירונות, והחליט שהוא לא מאושר מהחיים שלו (הוא היה נתון בלחץ רב עד הטירונות - לימודים בפנימיה צבאית, (אך בלי כל העניין של הכושר, היה שם הרבה יותר קל והוא ציפה לפחות או יותר אותו הדבר גם בטירונות, אך גילה שזה הרבה הרבה יותר קשה, סיום בגרויות, שיפוצים בבית ומה לא... לא נשכח שגם אני לחצתי עליו מעט בכל מיני נושאים שקשורים אליי). הוא החליט שהוא רוצה לצאת מכל המסגרות - להיות חופשי לגמרי, כלומר להפסיק לדבר עם כמה מחבריו, אולי אפילו לצאת מאיזושהי להקה בה הוא נמצא (שהוא מאוד אוהב כך שזה מאוד לא מתאים לו), וכמו כן גם ממני..... הוא אמר שהוא אוהב אותי, אך שהוא רוצה שנעשה הפסקה של שבועיים. הוא אמר שאם נמשיך כמו שאנחנו, תוך איזה חודש חודשיים הוא יעזוב אותי לגמרי, והוא לא רוצה לעשות לי את זה. הוא רוצה להציל את היחסים מבינינו, שלדעתי נראים לי בסדר גמור. הוא אמר שבחצי שנה האחרונה איבדנו את הקסם (יש לציין שבחצי שנה האחרונה הוא היה נתון ללחץ רב, כך שמתי שנפגשנו היינו נשארים בד"כ בבית בגלל העייפות שלו והיינו חוזרים על אותה שיגרה למרות שניסיתי להוציא אותנו ממנה..), ושהוא כבר לא מסוגל למשל לשבת איתי באותו חדר במשך מספר שעות בלי להתחיל להיות לחוץ, שהוא מרגיש שאנחנו כמו זוג נשוי, ושהוא לא מרגיש מאושר איתי ושהוא לא התגעגע אליי בשבוע הראשון של הטירונות. (בזמן האחרון גם אני הייתי עצבנית בעצמי וקצת הוצאתי עליו את זה, מה שגרם לו להיות לחוץ גם איתי, אך הבטחתי לו שאני לא אוציא עליו יותר את הלחצים שלי). דבר זה מאוד הפחיד אותי. הוא אמר שהוא לא רוצה לעזוב אותי, אך לפי נסיון של משפחתו, וחבריו וגם לפי דעתו, הפסקה תעזור לנו, "כדי לחזור עם כוחות מחודשים". דיברנו על זה בחדרי, ושנינו בכינו המון... ככה שזה לא שזה בא לו בקלות. הידיד הכי טוב שלי, שיש לו ראש מאוד דומה לחבר שלי, אמר לי שמה שהוא חושב זה שהכל בגלל הטירונות. כשהוא היה בטירונות - כל העניין של לחזור הביתה ולהתחיל לספר לכולם מה היה ואיך ולמה ואת זה שכולם יקפצו עליו בשאלות - הפחיד אותו. בגלל שבטירונות אמרו לו כל הזמן לך לכאן תעשה ככה והוא היה עם אותם אנשים כל הזמן, כל מה שהוא רצה לעשות כשהוא חוזר זה לשכב במיטה ולא לעשות כלום. ונראה לי שזה מאוד נכון גם לגבי החבר שלי, מכיוון שהוא אמר שהוא מבולבל ושהוא לא יודע מה הוא רוצה ושהוא רוצה להיות חופשי ממחויבויות. כמו כן הידיד אמר לי, שמה שחברי אמר בקשר לזה שנעלם לנו הקסם ושזה הכל התחיל בכלל מלפני איזה חצי שנה, זה רק תירוץ זמני כי באותו רגע לחבר שלי לא היה את הכוח הנפשי להתחיל לתרץ, וכמו כן שהוא לא רצה לפגוע בי. הידיד מכיר את שנינו ואת היחסים שלנו מאוד מאוד מקרוב, ככה שהוא יודע על מה הוא מדבר..... אני מבינה לגמרי מה עובר על החבר שלי, ואין לי בעיה לעשות שבועיים הפסקה, אך מה שכן, זה שכבר אחרי הפעם הראשונה שהלכתי לישון, חטפתי סיוטים והתעוררתי אחרי שעה וחצי. אני נורא מפחדת שאני אתן לו את החופש הזה, ושכשהוא יצא מהטירונות ויחזור לעצמו ויהיה קצת חופשי (אחרי ההטירונות עד ספטמבר אין לו שום מחוייבות - הוא ממשיך ללמוד י"ג-י"ד והטירונות סתם עמדה לו באמצע), אז הוא יחליט שאולי יותר טוב לו בלעדיי. הוא נורא בלבל אותי - מצד אחד הוא בכה ואמר כמה הוא אוהב אותי והיה מצב כשדיברנו, והוא חשב לעשות בהתחלה הפסקה מסוג שונה - שנשאר ידידים לצורך ההפסקה הזאת ושנהיה חופשיים ממחוייבות - ז"א שאם אני רוצה אני יכולה להיות עם מישהו אחר וכנ"ל לגביו. שאלתי אותו אם מישהי הייתי מתחילה איתו, האם היה מסכים - והוא ענה שאולי כן, אבל הוא היה שואל אותי קודם. אני מכירה אותו טוב מאוד, ולכן אמרתי לו - "היית רוצה שמישהו ינשק אותי?" באותו רגע הוא פרץ בבכי. כך שמבחינה אחת אני חושבת שהוא יחזור אליי כשהוא יחזור לעצמו, אך מבחינה שנייה, מה יקרה אם כל מה שהוא אמר על החצי שנה האחרונה, שכבר נאבד הקסם, הוא לא תירוץ אלא באמת? מה יקרה אם כשהוא יחזור לעצמו הוא יחליט שעדיף לו לבד?! המצב הזה נורא מפחיד אותי. הוא הבן אדם הכי קרוב אליי, שאני מרגישה איתו הכי הכי בנוח. תמיד יכולתי להתקשר אליו בקשר לכל שטות, הוא היה הגב שלי ואני שלו. כשהוא חזר מהטירונות אני הייתי שם לפנק אותו ולדאוג לו. לאבד אותו זאת ההרגשה הכי גרועה שיכולה להיות. הוא אמר שבכל מקרה שלא יהיה אנחנו נשאר ידידים עד שיגיע סופו. הוא לא רוצה לאבד אותי בכל מקרה... אני יודעת שבטח אתם חושבים - אז מה, זה לא סוף החיים, את תמשיכי הלאה וכו'. אבל לבן אדם הזה יש חשיבות אצלי כמו שלא הייתה לי לכל בן אדם אחר. אני לא מתייחסת לחיים ולקשרים שלי עם אנשים אחרים כמו שאנשים בגילי מתייחסים, אלא להפך. אני מחפשת את האחד והיחיד שלי, וחשבתי שמצאתי אותו. הוא מבולבל בעצמו ולא יודע מה הוא ירצה, ועל ידי כך הוא בלבל אותי מאוד. עם עצת ידידי החלטתי שהדבר הכי טוב לעשות יהיה לעשות את ההפסקה של השבועיים (נשאר לו שבוע וחצי לטירונות) , (אחרת נאלץ להפרד בכל מקרה), אך במקום להמשיך לדבר טלפונית כמו שהוא רוצה, לא נדבר כלל ואני אתן לו אופציה כזאת - שאני אהיה בסדר בכל מקרה, אתה תחליט מה אתה רוצה, אל תדאג לי אני אהיה בסדר. אני מניחה שאפשר להשוות את זה לכלב - שאם תגרור אותו לטיול הוא ימשוך אחורה, אך אם תקרא לו הוא יבוא איתך. וזה מה שאני עומדת לעשות - כשהוא יתקשר אליי להגיד לו שאני אהיה בסדר, אל תדאג לי ואולי עדיף שלא נדבר בכלל, כדי שהוא לא יצטרך לחשוב עלי וככה יהיה לו עוד לחצים בטירונות שמספיק יש לו כבר. ברור לי שאם אני אגיד לו - תשמע, או שאתה חוזר לעצמך וממשיך איתי או שלא, אז הוא יברח מזה, ככה שזאת לא אופציה. אגב, כשדיברנו, היה רגע שהוא הסתכל אליי בעינים ופשוט בכה לתוך הכרית שלי. שאלתי אותו מה קרה, והבנתי מאותו רגע שזה בגלל שהוא דואג לי (כמה שניות לפני אמרנו משהו שהתקשר, לא זוכרת בדיוק), אז אמרתי לו שלא ידאג ושאני אהיה בסדר (למרות שאני יודעת שאני לא)... באותו רגע היה לו חיוך קטן כזה על הפנים ואמר לי שהוא ידע שהוא יכול לסמוך עליי...... ככה שאני חושבת שאם אני אגיד לו שאני אהיה בסדר ושלא ידאג, זאת תהיה הדרך הנכונה ואפילו ככה הוא יזכר עד כמה טוב לו איתי. בקיצור, אני מפחדת שאם אני אתן לו את האופציה לבחור, ושלא ידאג לי, אז אולי הוא יחליט שעדיף לו בלעדי. הוא נורא בלבל אותי ואין לי מושג מה יהיה עכשיו... ושבועיים זה הרבה זמן - בקושי הצלחתי לישון בלילה בגללו, וכל החלומות שהיו לי היו עליו... הוא אמר לי שהוא לא כל כך התגעגע אליי בשבוע הראשון של הטירונות, אני מניחה שזה בגלל שהוא היה עסוק מדי בשביל להתגעגע, כמו כשנסעתי לפולין והוא אמר לי שלא יהיה לי זמן להתגעגע אליו... אבל מה אם הוא ימשיך בטירונות, ולא יהיה לו זמן להתגעגע והוא יחליט שזהו?! אני מניחה שאין פתרון לזה חוץ מלהמשיך הלאה... ולקוות לטוב. אבל אני נורא מפחדת. אני מרגישה שהוא חומק לי מבין האצבעות. מה עושים?!?!? תודה ומצטערת שזה היה כל כך ארוך.... רציתי לתת לכם את כל האפשרויות שיש..

מצער איני יכול לקרוא הכול אך מידע בנושא השמנים נכון יש מפקדים שמתעללים בשמנים במיוחד למה לא יודע ואם תאכלי לפרט באיזה חייל אולי אוכל להוסיף אבל באמת בקצרה כי איני מסוגל לקרוא כל כך הרבה

לאנונימית שלום רב, נראה ששניכם מבולבלים מאד, ונמצאים בלחץ ובתקופה לא קלה. את שואלת מה לעשות, אך מקריאת המכתב נראה שכבר החלטת מה תעשי: תתני לו שבועיים של חופש. אני בטוחה שההחלטה קשה ומלאת ספקות והתבלטויות, אולם אם החלטת, כדאי שתקחי את האחריות על החלטתך, על כל המשתמע מכך. אף אחד לא יכול להגיד לך מה עלייך לעשות, מה טוב, ומה נכון לעשות. רק את והחבר שלך נמצאים שם בסיטואציה הזוגית הייחודית שלכם, עד כמה שהיא תיהיה מבולבלת, לא עקבית וקשה. רק אתם תוכלו להחליט מה יהיה בהמשך. ייתכן ושיחה כנה על מה שקורה לכל אחד משניכם תביא להתבהרות, אולי אפילו תראי לו את המכתב שלך, ששלחת הנה. זה עשוי להיות בסיס לשיחה כנה, אמיתית ומעמיקה. אני משוכנעת שהחבר שלך יקר לך, והוא לא סתם "עוד בן אדם שבלעדיו החיים ימשיכו כרגיל", אבל לא תמיד את יכולה לדעת מה קורה לו, מה עובר לו בראש ומה עובר עליו. לכן, אם תחליטו משהו, רצוי שזו תיהיה החלטה משותפת, מתוך הבנה של הצרכים והיכולות של כל אחד מכם. בברכה, טלי פרידמן

לאנונימית. לצערי יש לי נסיון עם שני חלקי המקרה שלך:זוגיות וצבא, וכל מה שאני יכולה לייעץ לדעתי הוא: מבחינת צבא, אין מה לעשות זאת עובדה ידוע שהצבא משנה אנשים לאורך כל הדרך, הם לא אותו הדבר בטירונות ובקורסים הם שוב משתנים ובשרות הם שוב משתנים, עובדה! צריך לדעת לתת להם את החופש להשתנות אבל לנסות לזרום עם השינוי שלהם, לתת להם לדבר כמה שהם רוצים על השירות ואף לעודד את הדיבור בנושא, ולא להילחץ, בצבא כל יום מביא למצב רוח שונה. בנוגע להפסקה בזוגיות, אני חושבתשההחלטה שלך לנתק איתו קשר במהלך השבועיים היא נכונה, היא אומנם קשה מאוד לביצוע, אבל אם תעמדי בה תרויחי שני דברים: מבחן אמת לגבי היחסים שלכם. תראי שכמה שקשה לך אם תתמידי בשקט, גם אם אחרי התקופה שהקצבתם לעצמכם הוחלט שלא תחזרו(מה שקשה לי להאמין) יהיה לך הרבה יותר קל (עד כמה שניתן) להתמודד עם פרידה. קחי את הדברים קצת יותר רגוע ותראי שהשד לא כ"כ נורא.. בהצלחה.

שלום לכולם.... רציתי להגיד תודה לכולכם.... חוץ מממכם דיברתי גם עם מישהו בעל נסיון שעזר לי מאוד - ואיכשהו כולכם הגעתם לאותה מסקנה - שאני צריכה לתת לו את החופש שלו, מה שהוא רוצה - להתנתק ממחוייבות. עד שלשום לא ידעתי מה שהצבא יכול לעשות לאנשים, וזה מאוד מפחיד אותי בצורה כלשהי. דיברתי עם החבר אתמול בערב - הוא התקשר אליי, וכבר התחלתי לראות סימני געגועים שלא היו בשבוע שעבר (כנראה בגלל שבשבוע שעבר הוא היה בשוק ממה שהוא עבר, והשבוע הוא ידע למה לצפות) - הוא אמר לי שהוא מתגעגע, קרא לי בשמות החיבה הרגילים וכו', אך מה שהטריד אותי זה שהוא אמר שהוא "חושב" שהוא אוהב אותי.. אני מניחה שהוא רק היה מבולבל. ניסיתי לשחק אותה רגועה כדי שלא לגרום לו לדאוג לי יותר מדי - כי הבנתי שזאת האסטרטגיה החדשה שעליי לנקוט - ואיכשהו הצלחתי להשאר ככה. אך ברגע שסיימנו את השיחה לא יכולתי לעצור את עצמי יותר... אני מקווה שהאסטרטגיה הזאת באמת תשתלם, למרות שמאוד קשה לי בלעדיו - במיוחד שעכשיו הם נסעו בטירונות לשטח אז הוא לא יכול להתקשר בכלל, למשך 3 הימים הבאים, ובכל היחסים שלנו שהם כשנתיים, חוץ משבוע אחד שהוא נסע לחו"ל, לא עבר יום אחד מבלי שדיברנו. האדם אשר דיברתי איתו המליץ לי לעשות רשימה של האסטרטגיה שלי - מה לעשות ומה לא לעשות, ובינתיים זה עובד. כמו כן הוא ייעץ לי לדבר עם ההורים שלו - אשר הם גם - גורם מאוד חשוב ללחץ שלו, אך אני חושבת שאני לא במעמד לדבר עם אמא שלו למשל ולבקש ממנה שלא להלחיץ אותו. אני יודעת שהיא מאוד אוהבת אותי, אך מי אני בעצם שאקבע לה אך להתייחס אליו? אז אם תוכלו להגיד לי אם כדאי לדבר איתה או לא, אני אשמח מאוד. בינתיים המצב רוח שלי די השתפר, תודה לכולם! האנונימית

לא אוהבת לשמוע אותך מדברת על ויתורים. את יותר חזקה מזה. אני יודעת! למה את לא כותבת לי ונעזרת בי, אני פה לרשותך. את הרי יודעת כמה זה טוב לשפוך על מישהו את כל מה שמציק לך , ויותר טוב לקבל עידוד. ואני מוכנה להיות המישהו הזה שיקח ממך את הדברים הרעים , ויעודד אותך. ואפילו יעודד אותך קצת , רק כדי לשמוע שוב את שמחת החיים שלך. ויש לך ממנה הרבה. אני זוכרת... מאוד מעניין אותי לדעת מה הצעד הבא שלך , ואת לא מזיינת לי את השכל . איכפת לי ממך !! אחות או לא ?! ואל תדאגי בקשר אליי. אני נמצאת היום בשלב כזה שאני יודעת לקבל דברים בצורה שונה ממה שקיבלתי עד עכשיו. כך ששום דבר לא יפחיד או ידכא אותי. אז תתחילי לשפוך... ותתני לאחותך בעלת הנסיון הרב בכל נושא ( מריבות עם הורים , לא מבינים אותי וכו' ) לעזור לך (או לפחות לנסות...). אוהבת אותך בילי

בילי יקרה שלי, אפשר להידחף לך להודעה ולשאול מה שלומך ? איך בעבודה ? מה שלום הקושקוש הקטן ? ובכלל.. ספרי לי קצת מה קורה איתך מעבר ללחץ בעבודה, את נעלמת קצת, אני נעלמתי קצת, אבל עכשיו אני פה, ומוכנה להקשיב, אם בא לך לספר. שלך אביב.

היי מקסימה, מה שלומך? שלומי בסדר , טפו טפו טפו.... קצת נעלמתי אבל תמיד הייתי פה . קראתי את מה שעברת לאחרונה , וגם כתבתי לך קצת מילות עידוד, ומכוון שלא קיבלתי ממך תגובה אז לקחתי צעד אחורה כי הבנתי שכנראה את צריכה להתמודד לבד. וזה בסדר. אני לא כועסת או משהו כזה. הרי כולנו באותה הסירה פחות או יותר , ולכולנו ימים רעים . העיקר שעכשיו את מרגישה טוב , והלוואי שזה יהיה לאורך זמן. גם הקושקוש שלי בסדר. איך שהוא מתפתח מיום ליום זה פשוט מדהים. וכמובן חלק מההיעלמות שלי קשור לזה שחזרתי לעבודה , ועכשיו כבר אין לי זמן כמו מקודם. ואני קופצת לכאן מדי פעם בין הכביסות לבישולים. והכל בסדר בעבודה . אני מתחילה לאט לאט להיכנס לשיגרה , וכמעט שאין לי סחרחורות או לחצים בראש. המטפלת שלי אומרת שהתקדמתי מאוד מאוד מאז שהגעתי אליה לראשונה ( בסה"כ לפני 5 פגישות ) ושממש רואים אצלי את השינוי. כמובן שבזה לא סיימתי את חלקי. אני שואפת לעוד. ליום שבו אחזור להיות לפחות כמו לפני ה-17 באפריל 2001 - היום שבו הכל התחיל.... ( נשמע כמו שם טוב לסרט ). תספרי לי גם קצת עלייך. מאוד התגעגעתי. רציתי גם להתייעץ איתך לגבי משהו שקשור לבולימיה . אז אם את מוכנה נפשית להתעסק קצת בבעיות של אחרים , תגידי לי ואני אעזר בך , אם אפשר. אוהבת בילי

עזרה בבקשה......כל עזרה תתקבל בברכה

מה הבעיה ? עמי

היי, ראיתי שאת כאן, אנחנו לא מכירות, לפחות לא באופן רשמי. אני פשוט קצת מתפוצצת מרוב דברים שקורים לי, ורוצה לפרוק קצת, אפשר? אני בדר"כ לא כזאת נודניקית ותלותית. נועה.

תפרקי חמודה, אבל האמת היא שאני קצת בדרך החוצה רק לארוז תיק ולסוע אני אחזור לכאן אחרי האריזה כדי לראות אם הגבת אבל שתדעי שרב האנשים כאן הן נשמות וגם אם זה לא תהיה אני בטח תהיה פה איזה נשמה תוהה להגיב כמו שאמרתי, אשתדל לחזור ואולי אחזור גם בלילה

תודה רבה אורה. אני לא יודעת מה קרה לי, בדר"כ אני מדברת בלי הפסקה על כל מה שעובר עלי, ועכשיו אני מרגישה שיש כל-כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד שאני פשוט לא יודעת מאיפה להתחיל.. וגם יש כאן עכשיו מישהו פה בבית, שהוא חלק מהבעיה, ולמרות שהוא לא עושה לי שום דבר רע, אני מתחילה לפתח חרדה מזה שהוא בא, ואסור שזה יקרה לי, כי אין לי שום שליטה על ביקוריו, ואני לא יכולה למנוע ממנו לבוא לכאן.. זה פשוט מישהו שבא אל אמא שלי, אני מאוד מתביישת להגיד.. אמא שלי היא אלמנה בת 50, אבא שלי נפטר לפני שנתיים וחצי, אני בת 26, סובלת מחרדות, ולפני חודש חזרתי לגור אצל אמא שלי כי התמוטטתי מחרדות בדירה השכורה שבה גרתי, ועכשיו אני צריכה שרק יהיה פה שקט ורגוע ויציב בבית, שלפחות פה האדמה לא תרעד. ועכשיו הם שותקים שם למעלה, אמא שלי והבחור הזה, ואני יודעת מה זה אומר - זה בטח ברור גם לקוראים, ואני לא יודעת מה אני מרגישה, אבל זה לא עושה לי טוב. ואני לא יכולה ללכת מפה כי אין לי כוח, ניסיתי, בשבוע שעבר הסתובבתי ברחובות כל הזמן כדי להשאיר לאמא שלי את הבית לבד, ואין לי כוח יותר. ואני מפתחת חרדה. ועכשיו גם לא נעים לי לעשות רעש עם המקשים של המחשב כדי לא להפריע להם. תעזרו לי, נועה.

אביב שלי ראיתי שכעסת ונפגעת מאד קודם אני מצטערת שהגעת למצב הזה שהביאו אותך אליו יותר נכון לא מגיע לך, את בן אדם כזה מדהים ונפלא ורגיש וכנה יש בך המון תכונות שאני מעריכה ואוהבת אצל אנשים שולחת לך המון כח ואהבה והאמת (למרות שזה לחלוטין נתון להחלטתך, ולזמן שלך) אני גם מחכה לתשובה לאי-מייל האחרון שלי אלייך אני נוסעת עוד מעט לפגוש את החתולה (עדיין לא קניתי דגים חדשים) לאנג'ל אני (לא ממש ) מבינה במחשבים אם הבנתי נכון יש סיכוי גדול שאת ההודעה הזו שלי לא תקראי למרות זאת, הייתה לי הרגשה כל הזמן שיש אצלך כמות בלתי נדלית של מסיכות המסיכה הבריאה, המסיכה החולה, המסיכה הנואשת, המסיכה האוהבת (אותי? עד השמיים) אני לא נפגעתי, לפחות לא כמו אביב, כי לי יש יותר מחסומים, אני גם אוהבת פחות וגם נותנת (אמון) פחות וגם נפגעת פחות אני רק רוצה לדעת איפה אנג'ל בכל הסיפור הזה? אני לא משוכנעת שאת מנסה להתחיל בכלל תהליך של חיפוש ורק שתדעי שכולם כאן התחיל עם התהליך הזה מתי שהוא ובמקום חור שחור שאת מצפה למצוא שם בתוכך מצאו מכרה חזק ונוקשה ויציב של יהלומים ויש נפילות ויש אבנים שחורות, אבל הליבה קשיחה ואינה ניתנת לחלוקה המון המון אהבה

אורה זה אני שם למטה אז לא להבהל . א.

לא נבהלתי אני קו?לית

היי אורה מקסימה, מה שלומך ? תודה על ההבנה, אכן נפגעתי, אכן אני נותנת אמון באנשים, וגם נותנת את עצמי, ומביאה את עצמי, ובגלל זה כל כך קשה לי דווקא הסיטואציה הזאת, אבל אני גם אתגבר, ואפיק את הלקחים, ואולי אזהר קצת יותר בעתיד, אבל סביר להניח שלא, כי כזאת אני, מאמינה לכולם, ונותנת כל מה שאפשר לכולם מעצמי, אם אפשר, כדי לעזור, משתפת בדברים הכי קשים כדי לנסות להיות שם בשביל אחרים, ולפעמים אפילו מוותרת קצת על הגבולות בשביל זה. מצטערת שעוד לא עניתי על האימייל, אבל רק עכשיו התחלתי לעלות, ואני מבטיחה להתקשר כבר בימים הקרובים, אני כבר מרגישה יותר טוב, אז רק עוד קצת אתחזק ולטלפון.. שלך אביב.

אני שולחת לך 3 שקים של כח תרשמי על החשבון לילה טוב/בוקר טוב

http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=156711&t=156711

רועי, אני מניחה שזו בחורה ראשונה שאתה יוצא איתה. כעקרון, 3 זה כלום. אתה עוד לא מספיק מכיר ואתה יכול לדעתי, לחתוך איתה את הקשר. זה מה שאני הייתי עושה לו בחור היה אומר לי משפט בסגנון זה. דרך אגב: תוכל קצת לספר על עצמך? עדי

לא מתעלמים פשוט אין לנותשובה כנראה אולי לכשיגיע אחד מהכחולים תקבל תגובה

תראה לה את הדלת. בלי לדבר

אני קראתי את הודעתך, אבל מה אני יכולה לעשות שלא הייתה לה תשובה מתאימה? :-) אני לא חושבת שאני טובה בקטעים האלה...תשאל מישהו שמבין... בהצלחה! ממני.