פורום פסיכולוגיה קלינית

דר' אורן קפלן שלום לא קיבלתי תגובה לפנייתי .מאוד אשמח אם תענה תודה -רונית

רונית שלום אני מתנצל אבל לא ראיתי את הודעתך הראשונה אלי. כעת קראתי אותה לראשונה. הבעיה שהתשובה שיש לי לתת לך אחרי שקראתי אינה יכולה להיות חד משמעית. מאחורי מה שאת מתארת יש בוודאי סיפור אישי של בעלך, שלך ושל המשפחה שלכם. אני מתאר לעצמי שהוא מסביר את כעסו במשהו ספציפי (אולי בכל פעם במשהו אחר) וחשוב להבחין היכן מדובר בסכסוך על רקע בעיה מסויימת שלא מקבלת פתרון והיכן מדובר בבעיה אישיותית של אדם שכועס בצורה "כרונית" בלי קשר לנושא ספציפי. את מזכירה ילדים שגדלו ולכן אני מבין שאתם נשואים כבר זמן רב. האם הייתם בייעוץ זוגי בשלב כלשהו של נישואיכם? אם כן, האם הנושא הזה עלה? בנוסף, האם התפרצויות הכעס מלוות גם באלימות, פיזית או מילולית? האם זה רק כלפיך או גם כלפי הילדים? האם את רואה את הבעיה כממוקדת בו, או שיש לך או/ו לשאר בני המשפחה חלק בהתפרצות הכעס? כפי שאת רואה הנושא מעורר שאלות רבות. אם תעני אנסה לייעץ לך עד כמה שאפשר במסגרת הזו. בד"כ ההעדפה הראשונה שלי להמלצה במצבים כאלה היא טיפול פסיכולוגי זוגי שבו מנסים לברר מה קורה ברמה המערכתית. השאלה אם את מעוניינת ואם הוא ישתף פעולה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אמי בת 65. סובלת ממחלה הנקראת אגרופוביה מזה שנים רבות. כמו כן סובלת מדכאון, חרדות ומטופלת בתרופות. לפני כ 15 שנים עברה טיפול בשיטה התנהגותית בבי"ח גהה וחל שיפור ניכר במצבה לאחר כמה שנים, בעקבות אירועים שונים חלה התדרדרות במצבה והיא חזרה לסבול מהמחלה בעוצמות שונות. נוסה גם טיפול בביו-פידבק אך ללא הצלחה. האם ישנה אפשרות שלאור גילה וההסטוריה הרפואית שלה תוכל לעבור טיפול ולהצליח בו. האם תוכל להמליץ על טיפול, או על מקום טיפול.

שרי שלום תמיד כדאי לחזור על מתכון שהיה מוצלח. נסי לברר האם תוכל לחזור על הטיפול באותה מסגרת בה היתה בעבר. גם ברמת חן יש מחלקה לטיפול התנהגותי. גילה של אימך אינו מהווה מכשול כלל. מובן שככל שההסטוריה הרפואית מסובכת יותר, הטיפול גם הוא מורכב יותר, אבל בהחלט מומלץ לפנות ולנסות. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום לכולם, אנחנו מחפשים פסיכיאטר המתמחה בטיפול בסובלים בבעיית המעי הרגיז, עבור אשה כבת 67, באיזור ת"א וגוש דן. תודה.

פרופ' יוסף צימרמן מירושלים מתמחה בנושא. הוא דווקא מומחה גסטרו ולא פסיכיאטר אבל גם מוסמך בהיפנוזה ובהחלט יכול לעזור. לצערי אני לא מכיר מומחה באזור המרכז. בברכה ד"ר אורן קפלן

איציק שלום לא מכיר אני בספק אם זה כל כך חשוב בהצלחה עמי

יש לך תגובה בדף 309

שמרית שלום ככלל אני מנסה לראות דברים ברצף, כהתפתחות כמכלול. נתקלתי בך מתלבטת בשאלה מעשית לכאורה, התלבטות באשר למקצוע בו בחרת. אלא שלא יכולתי שלא להרגיש כי ברקע של השאלה קיימות שאלות אחרות ואולי חשובות יותר. זהו סוג של משחק מוחות, כשמאחורי המשחק יש חיים. זאת הסיבה שעשיתי חיפוש על הניק 'שמרית' וככה הגעתי ל'שימרית' של החרדות. לא הרחיב מעבר לזאת בשלב זה. אמתין להודעה מצידך שאת מעונינת לפתח שיחה על המכלול. שיהיה לך יום טוב.

הי, מאמול אני מנסה להבין איך ניחשת בהצלחה כל כך את "המכלול", משחק מוחות? קטונתי? הייתי מפתחת איתך את הנושא, אבל אני פוחדת, לא ממך אבל מההכרה שלי בבעיה עצמה מהמקור של החרדה, במיוחד שהיום התחלתי סוף סוף לאכול (אחרי שבוע של כלום כמעט), וגם בגלל שמחר אני מתחילה טיפול וזה בכלל מפחיד, אימה. וגם בגלל, שלפעמים אני לא לבד בחדר של המחשב ועוד מעט הוא אולי יכנס וזה מלחיץ......... להתחיל לכתוב. אם אתה פה, עכשיו, תענה לי?

שלום לכולם. יש לי בעיה רצינית. אני יוצא עם בחורה ממש ממש מקסימה: נראית טוב, חמודה וכו'. הבעיה היא שכשאני נמצא עם אנשים יש לה יציאות שמראות שממש אין לה שכל, ואז אני מרגיש ממש ממש נבוך. אנ לא יודע מה לעשות ? אשמח אם תייעצו לי. בתודה. איתמר

או שתקבל אותה כמו שהיא או חבל על הזמן.

אי אפשר להשיג בחיים את הכל. אז או שהיא חתיכה ואין לה שכל או שהיא מכוערת וחכמה. תעשה חושבים. יאללה ביי.

ראי הודעה בדף 309.

הי, תודה על המכתב , היית ברווחה פעם? אם לא, אז כשתגיעי תביני על מה אני מדברת. ואם כן אז את בחורה אופטימית באמת. נכון שיש עוד אפשרויות מלבד הרווחה (לתעסוקה בעתיד), ולשם כנראה מועדות פני, למרות שעדין יש בי ספקות, אבל הן אישיות (האם באמת אוכל לעזור ?) . חוץ מזה איפה עשית הכשרה השנה? אנחנו מקבלים תשובה לגבי שנה הבאה רק לפני תחילת הלימודים, וכנראה שאהיה שוב ברווחה כי אולי אני יעבור לגור במרכז והאפשרויות של בן גוריון במרכז מוגבלות לרווחה. שאלה לא קשורה לנושא: יש לכם עבודה בקבוצתית?

אז ככה: השנה עבדתי בביטוח לאומי בשיקום מקצועי לנכים. מטרת השיקום היא לסייע לאנשים שיש להם אחוזי נכות מכל מיני סיבות (סרטן, אסטמה, שיתוק, תאונות דרכים וכו') לרכוש מקצוע ולחזור למעגל העבודה. התפקיד של העוס"ים הוא לבדוק עם הפונה מה התחום שאותו הוא מעוניין ללמוד והאם הוא יוכל למצוא עבודה בתחום בהתאם למגבלות הפיזיות שלו. הנושא הזה מעניין כי דרך זה מגיעים לעוד המון נקודות, זה מאוד מגוון כי יש פונים מאוד קונקרטים שרוצים רק לקבל קורס וללכת הביתה אבל יש גם כאלה שממש לא יודעים מה הם רוצים וגם יש להם כל מיני בעיות מסביב ואז העבודה היא לטפל גם במה שמסביב כדי שהפונה יהיה פנוי יותר לחשוב על העניין הקונקרטי - השיקום. כמו שכבר כתבתי לך אני מאוד נהנתי מהמגע עם האנשים ורובם נשארו בקשר ממש עד סוף השנה שלי. יחד עם זה היו לפעמים גם משברים ותסכולים, למשל כשלא כל כך הבנתי למה צריך לשים שם עוס"ים - זו יכולה להיות עבודה של "סתם" יועץ ולא מישהו עם תואר בע"ס. בשנה שעברה עבדתי בלשכת רווחה ומה שנוכחתי לדעת הוא שהעבודה בביטוח הלאומי היא קצת יותר אופטימית, כי עובדים עם אנשים מאוד נורמלים כביכול, ויש תחושה שכן אפשר לעשות איזשהו שינוי, בניגוד ללשכה שבה המשאבים מוגבלים והרבה משפחות הן דור שני, כפי שציינת. אני דוקא לא כל כך אופטימית כמו שכתבת, וגם לי יש נפילות. החכמה היא לא להישאר איתן לבד אלא לשתף את כל מי שיכול להקשיב ולעזור - חברה טובה, חברים ללימודים, מדריכה בשדה. וגם, כמו שכבר אמרתי לך, לעשות את המאזן של - בשביל מה שווה לי להישאר היכן שאני. אם אני שם כדי ללמוד, ואני מוכנה ללמוד בכל מחיר אז סבבה. אבל אם אני יותר סובלת מאשר נהנית, אז אולי זה לא שוה את זה. אבל על כך רק את יכולה לענות. טוב, הארכתי פה מאוד. אני עוד חייבת לך תשובה על הנחית קבוצה, אבל על כך באימייל הבא. לילה טוב!

שלום לך, ראיתי את התכתובות שלך ורציתי להגיד לך ששכנה שלי היא עוס"ית המטפלת במשפחות מצוקה. היא מאוד מרוצה מעבודתה. עדי

אני בהחלט חושבת שאפשר להיות מרוצים. צריך רק להאמין במה שעושים, לדעת שזה חשוב ושכל עשיה קטנה תורמת. אין ספק שזה קשה ודורש הרבה אנרגיות, אבל זה מה שכל כך מעניין - במעברים האלה והעבודה על עצמך. מה את עושה?

מקור לבעיות בזוגויות ביני לבין אשתי הן טענות מצידה כי אני אובססיבי לנקיון. לא אכנס מה דעתי האם כן או לא אובססיבי אבל בשיחות עם הפסיכולוג שלי הועלתה אפשרות לטיפול תרופתי כפתרון מיידי ובמקביל טיפול בגישה הקוגנטיבית. אבקש הרחבה על מהות הטיפול אילו תרופות קיימות, תופעות לוואי, סיכויי הצלחה אודה על תשובות מוסמכות .

אני באמת לא מבין את הרופאים לכל דבר הפתרון שלהם זה כדורים עד מתי רשעים

יהודה צודק בהחלט

סנו שלום המלצות לטיפול התרופתי תוכל לקבל מד"ר אבני בפורום. לעיתים השילוב בין טיפול תרופתי לפסיכותרפיה מסוגים שונים עשויה להביא לתוצאות המיטביות. לגבי טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי או בשיטות ממוקדות נוספות - אפשר בהחלט לנסות. תוכל לקרוא קצת על השיטות בקישור הבא. http://doctors.co.il/article/383 בברכה ד"ר אורן קפלן

סנו X שלום שלחתי לך תשובה פעמיים ומשום מה לא הופיעה מכל מקום - טפול תרופתי בהפרעה כפייתית הוא יעיל בערך בשני שליש מהאנשים חלקם באופן חלקי תרופות הבחירה הן מסוג SSRI (פרוזק, סרוקסט ודמיהם) לעתים בשלוב תרופות נוספות מי שנהנ מהן לרוב עומד יפה בתופעות לואי וניתן להחליף תרופה אם אינה מתאימה לך הקשיים העקריים הם לרוב תקופה ראשונה של כמה שבועות של אי שקט ולעתים הפרעה בתפקוד מיני מכל מקום ליעוץ מלא פנה לפסיכיאטר בהצלחה עמי

אני שומעת הרבה על המונח "העברה" המתרחש בטיפול , אבל אני מצליחה להבין מעט מידי על חשיבות העברה בטיפול. שאלתי היא - האם להעברה יש ערך טיפולי ממשי , זאת אומרת דרך ה"דיון" על היחסים מטפל מטופל , ניתן ממש לתקן בעיה , או שהעברה היא רק תופעת לוואי של טיפול , שניתן להשתמש בה כדי לזהות בעיות ומקור של בעיות אבל הטיפול בבעיות נעשה בכלל בדרך אחרת. אני מניחה שאהשאלה שלי בשורה התחתונה , האם עלי לשתף את המטפלת שלי בכל הרגשות שעולים בי כליפה , גם אם זה דברים מעליבים או סתם לא נעימים ושאני לא בטוחה שיש להם ערך אמיתי לטיפול? להגיד רגשות שאני מזהה כרגשות "מועברים" זה פחות קשה לי לחשוב אם להעלות בטיפול או לא , אבל מה לגבי רגשות שאני לא בטוחה שהם רגשות "מועברים" אלה סתם "דעתי " . אני לא יודעת עד כמה בכלל היחסים מטפל מטופל הם חשובים לדיון בטיפול , שהרי היחסים הם בעצם יחסי עבודה ב"מעבדה" ואני לא רואה את הערך שבדיון בהם עבור יחסי עם אנשים אחרים או עם הורי , שהם אנשים שונים לחלוטין. אם כך עוד שורה תחתונה של שאלה היא , האם יש משמעות טיפולית ליחסים שנוצרים בין מטפל ומטופל. אודה מאוד לתושבה.

אפרת - אני אספר לך את ניסיוני שלי: אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנתיים וחצי. במשך תקופה די ארוכה השאלה שאת שואלת די הטרידה אותי, כי הפסיכולוגית שלי קצת "משכה" לכיוון הזה, של היחסים שביני לבינה כמעידים על הרבה דברים וכחשובים לטיפול, ואני ממש לא ראיתי בכך חשיבות, זה הביך אותי לדבר על הביקורת שלי כלפיה ועל הרגשות שלי כלפיה, וגם ראיתי בזה בזבוז זמן: אני הרי באה לטיפול כדי לטפל בבעיות שלי עם עצמי ועם הסביבה האמיתית שלי, בחיים במציאות, ולא בחדר אצלה. אבל היום אני יכולה להגיד שלמרות שזה מאוד קשה לי, דווקא השלב שבו התחלתי להגיד לה דברים שאני מרגישה כלפיה, כולל דברים קשים, היה ממש נקודת מפנה בטיפול שלי, והיה מפתח להתקדמות אמיתית אצלי. כי בין השאר התחלתי להרגיש שכמו שאני כל-כך מפחדת ולא רואה טעם בלדבר איתה על הקשר בינינו, כך אני עושה גם עם אנשים מאוד קרובים לי - אני יכולה להיפתח ולדבר על דברים מאוד אישיים שלי, אבל לדבר על בעיות בקשר מאוד קשה לי. וההסתרה הזאת גורמת לבעיות לגדול ולהתנפח בתוכי ולקבל ממדים אדירים, בעיקר משום שהן מוחבאות כדבר שאסור לדבר עליו ועלול להרוס את הקשר. הרבה פעמים כשמדברים על דברים באמת מביכים, הם נעשים פתאום גלויים ופחות נוראיים. זאת רק דוגמה אחת שלי לעניין של "העברה" בטיפול, ושל איך היא יכולה גם להעיד על בעיה וגם לעזור מאוד בחיים האישיים שלך. אני יכולה להגיד שהמון שנים היה לי מאוד קשה לסמוך באמת על אנשים ולהרגיש שאני תלויה בהם - דבר שהוא לא רק רע אלא גם טבעי ונחוץ - ואפילו שהיה לי חבר במשך שש שנים, לא הצלחתי להרגיש שאני זקוקה לו ותלויה בו, וזה היה הרסני בקשר בינינו. ככה שלמשל עצם העובדה שעכשיו אני מרגישה שאני ממש צריכה את הפסיכולוגית שלי ואפילו תלויה בה - מרגשת אותי מאוד, כי עד היום לא הייתי מסוגלת להרגיש את הרגש הכל-כך אנושי הזה. לסיכום - המלצתי היא שתספרי לפסיכולוגית שלך כל מה שאת מרגישה כלפיה, אשמח לקבל את תגובתך, נועה.

נועה - תודה על נסיונך. אני בערך מבינה, את מתייחסת לחלק שבו דיון על ההשגות שלך לגבי המטפלת , הועילו לפתוח את נתיבי התקשורת עם אנשים אחרים. אכן , זה ברור כיצד זה שיפר את התקשורת שלך עם הסביבה ואת חיי הנפש הפנימיים . אך האם זה מה שניקרא "העברה" במובן המקצועי? ניראה לי שלא. ניראה לי שהערבה זה כשאת מייחסת למטפל רגשות ותכונות שלא באמת קיימים לו , אלה מעבירים אותם למשל מיחסים עם ההורים או עם אנשים.. בעצם אולי זה כן .. לא יודעת.. רואה אין לי מושג. אני יכולה להגיד לך בבטחון שאני לא סובלת מסגירות בכלל , אין לי בעיה לתקשר עם אנשים , ואם יש צורך לבקר ולקבל בקרות אני מאוד בפנים , אני ניקשרת לאנשים ומתחברת איתם בקלות יחסית , אם כי ייתכן כי עם ההורים שלי , אולי לא הייתי בעברי מספיק פתוחה בקשר למחשבות פנימיות ממש. אבל גם זה כבר לא ככה דיי ממזמן. אולי אני פשוט צריכה לשאול אותה את זה , ולסכם עם עצמי שאני רק מקשיבה ועד שאחליט לתשובתה בנוגע להעברות , ואני לא משתכנעת בנתיים ולא מספרת תחושות שאייני בטוחה ברלוונטיות שלהן. בעצם את יודעת מה, השתכנעתי כבר עכשיו , מה כ'פת לי להגיד את כל מה שאני מרגישה , מקסימום.. מה היא "תעלב" .. ממש לא ניראה לי . זה אולי ירעיד לשבריר שניה את הקצה הגבה הימנית שלה ,אולי אפילו יגרום לה לחייך חיוך מבין. את חושבת שפסיכולוג טוב צריך להיות גם שחקן טוב? ניראה לי שכן. נלך על זה .. אולי לא מייד , אולי כשאני ארגיש מספיק נוח. טוב תודה בכל אופן , אני מניחה ששאלתי נענתה , את כבר דוגמא לכך שיש ערך טיפולי ממשי לדיון על יחסי מטופל מטפל , וכניראה שזה מספיק כדי לבדוק את זה . תודה גם לך נועה.

אפרת שלום העברה היא תופעה שקורית בטפול (וגם מחוצה לו ) כללית חשיבותה 1. ככלי מאבחן המשקף דפוסים (רגשות, מחשבות, התנהגויות.. ) של המטופל (שלך) 2. ככלי טפולי כאשר מתייחסים להעברה (דהיינו להתייחסתך למטפל/ת) לטעמי, ויותר עם השנים , שמוש בה עשוי להיות היעיל ביותר (הרבה יותר מלדבר על יחסים מחוץ לטפול) ולכן אני ממליץ לכל מטופל לדבר על הרגשותיו ביחס אלי בטפול מטפלים נבדלים במידה בהם עושים שמוש מפורש בהעברה (דהיינו מדברים עליה ) לכן למרות המלצתי זו, אני ממליץ שתבררי עם המטפלת שלך עד כמה היא רואה חשיבות לשמוש בכלי זה ואיך בהצלחה עמי

הי........ כתבתי לך ב310 שהיום יעבור בקלות, שהשמש תלטף בחומה........

עם חיבוק המוכן לך תמיד, חיוך השמור בשבילך, והרבה אהבה אלייך...! שלך תמיד, דפני.

שיהיה לכולנו יום טוב אנג'ל

בוקר טוב אנג'ל, שיהיה נפלא גם עבורך.

מה ההבדל בין פרוזק ללוסטרל

טלי בעקון ההבדלים לא גדולים יש מעט שוני לסכון לתופעות לואי ביניהם ופרוזק יותר זול אולם בסופו של דבר מה שקובע הוא התגובה האישית (לטוב ולרע) בהצלחה עמי

ראשית אני רוצה לצייןכי מניסיון אישי כל מה שמדובר עליו בכתבה המעניינת של מעריב הוא נכון ומדוייק.הכדור הראשון "שהדביקו " לי היה הפרוזאק,ורק היום אני יודע מה מידת הנזק שנגרם לי.כמו כן עברתי את כל סדרת הssri ואני יודע שיותר לא אשתמש בהם בשום מחיר! אבל גם שמוש בכדורים אחרים "ידדותים" יותר לא עזר ברמה של טיפול שורש.אנחנו נמצאים במצב לא קל ,שכן- לסובלים מבעיות נפשיות אין מענה משום סקטור רפואי חוץ מהפסיכיאטריה אשר מודה לא אחת כי "אנחנו לא בדיוק יודעים איך זה עובד".דוגמא: הכדור האחרון אותו רשם לי הרופא פותח ליפני כ-50 שנה נגד שחפת אך על הדרך נתגלה כיעיל מאוד למצבי דכאון וחרדה.למזלנו הטוב או הרע נפלנו בתחום בו המדע יודע הרבה פחות מאשר על היקום כולו.מוח האדם זהו הדבר הנעלם ביותר גם בימינו,( 35 שנה לאחר הנחיתה על הירח).למרות הכתבה בעיתון עלינו לגלות סבלנות כלפי הפסיכיאטר משום שהוא היחיד שמנסה לעזור כשבידיו ידע מוגבל יחסית,כשבהרבה מקרים המשותף בינינו לבינו זה ירי בחשיכה.כולנו תקווה כי פריצת הדרך הגדולה תתממש עוד בימינו.

ועד אז יהרגו אותו כשפני ניסיון לא תודה

אני מסכימה איתך בקשר לזה שהפסיכיאטרים (או המטפלים האחרים) רוצים בעצם לטובתנו, ואני טוענת שכמטפל למשל בבי"ח פסיכיאטרי מחליט לתת למטופל כדורים, זה במידה מסוימת בגלל שהוא חסר אונים, הוא לא יודע בדיוק מה לעשות, והפיתרון הראשון הוא להקל על הכאב הנפשי, ולהקל על ההפרעה. אבל אני חושבת שהבעיה היא שהרופאים, כביכול "מנסים" ת'תרופות על החולים, וזה מה שדי משגע אותי, כי הם יכולים לנסות איזה עשרה סוגים שונים של כדורים עד שהם ידעו איזה מתאים לאותו חולה, זה נראה לי קצת מוגזם! אז אני יודעת שהם לא קוסמים שיודעים מה מתאים לכל אחד, אבל הם רואים בכדורים דבר זמין מ-ד-י ומשתמשים בו כשאין להם תשובה לשאלות של עצמם!

אני חולה במחלה שאינה קשורה לנפש אלה לגוף וגם רופאים שאינם פסיכיאטרים מנסים תרופות שונות ומינונים שונים עבור חולים שונים באותה המחלה. אבל... וזה אבל גדול בתור אדם שנשוי לאחת שמשתמשת בתרופות מסוג זה אני מסכים שהמצב בתחום הפסיכיאטרי פרוץ שהנסיונות בבני אדם הם מוגזמים והם שליפות באויר יש חלוקה של תרופות פסיכיאטריות בצורה חסרת רסן ללא איבחון מקצועי מספיק טוב ולעיתים ע"י רופאי משפחה שהמרחק שלהם מהתחום רחוק שנות אור ולמרות זאת הם דוחקים את ידיהם לתחום לא להם(לדוגמא: נותנים לאנשים קסנקס בלי לדעת את הנזק שהם גומים). גם בין הפסיכאטרים נתקלתי באנשים אטומים שחושבים שאם בן אדם זקוק לטיפול פסיכאטרי אז הוא גם מטומטם ואין צורך להסביר לו את מהות הטיפול ומטרתו . נתקלתי כבר בתשובות כמו "אני לא צריך אותך את צריכה אותי" או אחרי התעניינות והצגת מידע מחיפוש באתרי אינטרנט ושוב ציטוט " החולים שלי לא שואלים שאלות הם סומכים על הרופא שלהם" אני מנסיוני בתחומים רבים של הרפואה עם רופאים מזלזלים ומסוכנים (גם פרופסור אחד ביניהם) סומך תמיד רק על עצמי ובודק את האבחנה של כל רופא מול אמצעים נוספים. אישתי אובחנה ע"י פסיכיאטר כסובלת מהפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה) עפ"י שאלות פשוטות שנשאלות למשל באתר האינטרנט של זיפרקסה אבל אשתי מעולם לא סבלה מדיפרסיה אלה מחרדות שלאחרונה נותנים סימני מאניה (אולי מהפרוזק שקיבלה שנים ועזר להילחם בחרדות בצורה מצויינת אבל מוציא כרגע אגרסיות) ואבחון זה לא קובע בוודאות את ההגדרה מאניה דיפרסיה. חברים תבדקו כל טיפול לעומק אסור לסמוך על רופאים באופן עיוור באהבה דוגי

תעני לי רק?

שלום דפנה. אני כאן. האם את אחות לצרה?

את סנובית אלייהם בגלל שאת מפחדת? ממשהו? או בגלל שאת יפה? וחברות שלך בטח גם הן מתיחסות אלייך פחות יפה לא? ובנות בכלל בטח לא אוהבות אותך בגלל שאת יפה זה נכון??? מחכה לתשובה

הי דפנה, מקווה שאת עוד פה... אם אני מתנהגת כסנובית זה בגלל שאני סתם חסרת בטחון וכמו שכתבתי פוחדת שיגידו עלי דברים לא טובים או יותר נכון אני שונאת שבוחנים אותי וככה אני מרגישה. אז אני מעדיפה להתנהג כאילו כולם על ה... שלי וזהו. יש לי מספר מצומצם של חברות טובות והם מודעות לכך שאם הן הולכות איתי יתחילו איתן פחות (אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, אני נשמעת לעצמי מגעילה) אבל כנראה הן רגילות , עובדה שהן חברות שלי הרבה שנים . במקומות עבודה אני נתקלת בקשיים ורמזו לי פעם (ממקור חיצוני) שזה בגלל המראה שלי והסנוביות או מסכה מסוימת שאני שמה על עצמי כדי לא להתקרב, אבל לא נראה לי שזה קשור לחיצוניות שלי אלה לצדדים המכוערים ביותר שבי.

היי את כאן?

כן,אני כאן

שלום יש לי שאלה::: זה נכון שלכול האנשים היפים יש חיים יותר טובים ברוב המקרים? זה לא שאלה אליי סתם סכרנות? למשל מתחילים איתם יותר רוצם בקרבתם בעבודה וכו.... זה נכון או לא????? ולמה הם תמיד סנובים? זה נכון שהיפים סנובים? למה ? מה הם יותר טובים מהמכוערים? אז למה? ברור לנו שליפים מתיחסיים פי שתיים יותר יפה למה?????

הי דפנה, אין לי בעיה לענות לשאלתך, לבד מהעובדה, שאני מרגישה נבוכה לכתוב שאני נחשבת יפה. אז ככה, נכון שמתחילים איתי הרבה יחסית לשאר החברות שלי, אבל זה לא משנה לי, כולם הרי רוצים רק למטרה אחת שברורה לכולנו. גם חושבים לפעמים שאני סנובית, אבל זה רק כי אני ביישנית ופוחדת שיעבירו עלי ביקורת לא טובה. חוץ מזה זה הכל שטויות . החיים שלי כרגע מסובכים ואני בכלל לא יודעת איך לכתוב לך, כמה קשה לי ואיך כל יום שעובר בלי איזה התקף חרדה אני מברכת עליו. והיופי זה סתם קליפה חיצונית ותו לא.

לדפנה. עם עובדות החיים אין להתווכח. אפשר לאמר כל מיני דברים כמו למשל " אל תסתכל בקנקן אלא מה שיש בתוכו" וכו'. אולי אני יכול לאמר שלצערי זה המצב ויש הרבה אנשים שעקב מראה חיצוני שלהם אשר אינו מוצא חן בעיני עצמם יש להם תחושה של חוסר בטחון עצמי דבר אשר מקרין על מצב רוחם כולל תחושות דיכאון. אינני מומחה בתחום לתת עצות, אני אדם פשוט ואני חושב שבשלב מסויים כל אחד צריך להשלים עם העובדות ולמצוא עניין אחר בחיים במקום שעמו הוא יכול להתמודד ויכול להביא לו אושר. בברכה מוישה

לדפנה, החלק הראשון של מה שכתבת הוא נכון, לצערי - כלומר: נכון שהיופי פותח הרבה דלתות בלי קשר לאישיות, וגם ההיפך הוא הנכון - כלומר כיעור סוגר מראש הרבה דלתות עוד לפני שהספיקו בכלל להכיר את האישיות שמסתתרת מאחורי הפרצוף או הגוף הלא יפים. יחד עם כל זה, זה לא אומר שליפים אין בעיות בכלל - הצרות של החיים לא פוסחות גם עליהם! ובקשר לחלק השני של מה שכתבת - אז אני לא כל כך בטוחה שזה נכון. לא כל היפים הם סנובים וגם לא כל המכוערים סימפטיים. יש הרבה בחורות יפות וסימפטיות - ואם אני, בתור בחורה לא יפה שאמורה להתפוצץ מקנאה (ולא אכחיש שלפעמים אני מקנאה) כבר אומרת את זה - אז סימן שזה באמת נכון. ויש גם הרבה מכוערות שבגלל הצרות שההופעה שלהן גורמת להן נעשות מרירות ומוציאות את המרירות שלהן על כל מה שזז... ואני רק מקווה שאני לא כזאת... ובקשר לשאלה שלך למה ליפים מתיחסים יותר טוב - התשובה היחידה שאני יכולה לתת היא שלרוע המזל זה פשוט טבע האדם, ואין הרבה מה לעשות נגד זה. מה שצריךלעשות הוא להוכיח לסביבה שגם אם אין לך יופי חיצוני, יש לך דברים אחרים חשובים לא פחות - כמו יושר, אינטליגנציה, חוש הומור, טוב-לב ועוד... מקווה שעזרתי!

מה דעתך על כך, שלאנשים שיש כסף, יש גם אפשרות להיות יפים? עם הפלסטיקה של היום? וחוץ מזה תסתכלי על עצמך, איך את נאית ביום עם מצב רוח רע, ואיך עם מצב רוח טוב? אין אישה מכוערת, יש אישה מוזנחת, יש אישה לא מטופחת, את רוצה להרגיש כמו מיליון דולר? תתלבשי כמו מליון דולך, תתאפרי, תעשי פן בכמה עשרות שקלים 0או בחינם בבית) ותחליטי שהיום את שווה מליון דולר. את לא מתרגזת באותו יום, מציגה כמו אחת מהסרטים, את יודעת מה? את תראי איך דברים נחמדים ויפים, ידבקו אליך באותו יום,זה שירות יותר טוב בכל מקום, חיך מכיוון לא צפוי, ואפילו מישהו שישרוק לך, ועוד ועוד. עד הצעת עבודה או אפילו הצעת נישואין , שווה ניסוי............

הרי אנשים יפים... את טוענת שהם סנובים! זה הרי בגלל שהם יודעים שהם יפים, ויש להם ביטחון, אז הם נהיים סנובים! דבר שני, הם יפים-אנשים מתחילים איתם- מתחזק להם הביטחון העצמי יותר ממה שהוא- וככה נוצרים להם אנשים סנובים בחברה שלנו!!! איך אני בתור משועממת??? אלת גם למה מתייחסים ליפים יותר: ענית על זה בעצמך! כי הם יפים ומושכים תשומת לב... ואת יודעת...

זה לא נכון כלל וכלל.אני יפה,אז מה החיים שלי יותר טובים משלך? אין לי חרדות?אין לי פחדים לפניי ראיון?למה בודקים לי עם הגבה הימנית יותר יפה מהשמאלית? לא. כוחנו במוחנו. הכוח נמצא בראש,ובמחשבותיינו,ככה שליופי אין משמעות,אוליי יותר הצלחה עם בנות אבל מה שאני רוצה זה אחת עם נשמה אחת עם אופי נוח אני לא צריך יופי. אני צריך אופי.

היי שוב לשאלתי אחרי שהסברתי לכם שאני בודדה בעולם בלי שום אהבה חבר, או חברה, החבר היחיד שהיה לי עזב אותי מסתבר שהוא כלל לא אוהב אותי אין לי מילים כול כך קשה המחשבה יותר מזה שבוא עזב אותי המחשבה שאני ישאר לעולם כך כי בחיים לא אהבו אותי הייתי לבדי לבדי... עד שחשבתי שסוף סוף משהו אוהב אותי ולא רוצה רק לנצל אותי. האם יש תקווה שמשהו באמת מתאי שהוא אוהב אותי???? ברצוני להגיד שאני בת 21 .יש סיכוי להשתנות??? עזרו לי.

רווית. את צעירה מדי להכנס למרה שחורה. לכל סיר יש מכסה ובוודאי שגם לך ימצא אותו אדם שיאהב אותך. כנראה שאת קצרה בסבלנות ולכן את מתיאשת מהר. תראי זאת רק כתקופה קצרה בחיים. אני בטוח שבעתיד תצחקי על הלחץ שעובר עלייך כעת. בהצלחה - אורן

שלום רב, את בטח מכירה את עניין הכוס החצי מלאה, שלפעמים נראית במשהו נורא, כי כמעט אין בה כלום, ולפעמים כמשהו נפלא, כי יש בה הרבה יותר ממה שהיה יכול להיות. זוהי, בקצרה, ההתרשמות שלי ממה שאת יכולה, וצריכה, לעשות עם חייך: לבחון יכולות, ארועים, סיכויים, קשיים - -ולמצוא את החצי המלא. כשאומרים שהציפיות מגשימות את עצמן, מתכוונים לתוצאות של ההבט האופטימי... הצלחות חברתיות הן לא רק גינטיות: הן גם עניין של למידת מיומנויות חברתיות, תוך מיצוי יכולות אישיותיות, שקיימות אצל כולנו. נראה לי שכדאי שתעזרי בסיוע מקצועי לכך, כדי למצות את מה שקיים בך. יש גם מסגרות ציבוריות, בנוסף לטיפול פרטי, ואשמח לכוון אותך אם תרצי (פני למייל האישי שלי עם מעט הסטוריה אישית, ומיקומך בארץ). דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

היי קראתי את מחתבך. קודם כול הכי חשוב מה שלומך? נועה את לא חושבת שמצב כמו שלי אין סיכוי שמשהו ישתנה? אי אפשר לשנות אופי? דווקה אני לא חושבת שאני עד כדי כך מגעילה פשוט אני לא נותנת לאנשים להכיר אותי והתדמית שאני מראה כאילו כשוחה ולא מעונינת בהם להפך אני כן אבל כמו שאז סיפרתי אני מפחדת, את חושבת שבאמת הדרך הטובה לנסות לדבר? כי מה יש להפסיד? ככה את חושבת? אבל המחשבות האלה למשל משהי תדבר איתי ישר יבוא לי המחשבה בטח זה לא היה מרצון להגיד שלום רק לצאת מיד חובה, אוכשאני מדברת וזה קורא המון המון אני מרגישה אחרי זה שאני דפוקה דברתי או ש מי עכשיו יחשבו אני דפוקה? זה קשה לחיות ככה רק אם היית יכולה ממש להבין אותי, אבל אין אף אחד לא עובר את מה שאני עוברת...... תודה

היי, כן, אני באמת חושבת שאפשר לשנות. אני חושבת שמה שאת מתארת הוא מצב של מילכוד, שבו כמעט כל אינטראקציה שלך עם הסביבה מלווה במחשבות ובבדיקות בלתי נפסקות של מה לא בסדר אצלך, ואין יכולת ליצור קשר טבעי שבו תרגישי נוח. אני שוב שואלת, האם את נמצאת בטיפול פסיכולוגי או שניסית בעבר? אני חושבת שחשוב מאוד שתפני לעזרה, כי קשר עם פסיכולוגית, שבו תרגישי בטוחה, יכול להיות התחלה לפיתרון בעיותיך ולשיפור חייך. בנוסף - איך יחסייך עם המשפחה שלך?

ד"ר אורן קפלן, שלום רב, האם אתה מכיר מטפלים באזור חיפה / קריות/ עמקים? אשמח בכל מקרה לשמוע עוד על היפנוזה, כדרך טיפולית. מתחושת בטן שלי , נדמה לי שיש הרבה מטענים שאולי ישתחררו אז ויעזרו בטיפול, אך יש לי חששות מההשפעה של ההיפנוזה.

ששי שלום ניתן לקרוא קצת לגבי היפנוזה בקישור הבא (לקראת הסיום): http://www.doctors.co.il/article/383 אין מה לחשוש מהטיפול בהיפנוזה. זה לא דומה למיתוסים בסרטים. אני לא מכיר מישהו מספיק אישית להמלצה באזור הצפון. פני לאגודה הישראלית להיפנוזה במייל ובקשי שם של מטפל מתאים. צייני שמדובר בטריכוטלימניה. [email protected] להתראות אורן

מישהו יכול להסביר לי על הכתבה שהתפרסמה בעיתון מעריב בסוף השבוע לגבי כדורים פסיכיאטריים? לא קראתי אותה ואני מאד סקרנית. תודה

לא חשוב, כבר מצאתי את הכתבה באינטרנט. תודה בכל מקרה

את יכולה להכנס לאתר האינטרנט של מעריב ושם ללחוץ על סופשבוע ולקרוא את הכתבה ואפילו להדפיס אותה(8 עמודים)

היה חשוב מאד לקרא את הכתבה העדכנית הזאת תודה לכם על שהערתם את תשומת ליבנו על כך אציין שאם זה מה שקורה בחברות התרופות , אז מצבנו בכי רע ,ולטוח ארוך ,אנו בסכנה , האם אנו הישראלים צרכני תרופות ממכרות אלה ,צריכים לשתוק ,או לצאת למאבק אנו פגועים גם מהמחלה גם מההיתמכרות לפבוקסיל והסרוקסט וגם מהשקרים שכולם מאכילים אותנו . אפה האנושיות והעזרה שנישבעו הרופאים לעזור לחולים "בשבועת היפוקרטס", האם הכסף של חברות התרופות וההתחיבות להן חשוב יותר מהצלת חיי החולים ? , חבר'ה להיתעורר .

http://images.maariv.co.il/cache/ART162167.html

שלום. מזה 10 חודשים אני סובלת ממתח וחוסר שקט. פניתי לכמה פסיכיאטרים . חלק מהם הגדיר את המצב כדיכאון. התרופות שקיבלתי לא עזרו לי. חלק מהם השפיעה עלי רע. חלק מהפסיכיאטרים הגדיר את המצב כחרדה. עכשיו אני נוטלת רק גלולות הרגעה,שלא מרגיעות אותי לגמרי. המתח משתק אותי. אני לא מתפקדת בבית .התנתקתי מהחברים והילדים. מי יעזור לי לצאת ממצב הזה.? הסובלת

סובלת שלום האם במקביל הטיפול התרופתי היית גם במסגרת של טיפול פסיכולוגי? הן במצבים של דיכאון והן במצבים של חרדה יש חשיבות לטיפול בשיחות ושילובם עם טיפול תרופתי נכון עשוי לעזור לך יותר מכל אחד מהטיפולים לבדם. האם ישנם גורמים סביבתיים של לחץ שגרמו להתפתחות הבעיה? נסי לפרט יותר וננסה לענות לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לא היתי בטיפול פסיכולוגי. באוגוסט לפני שנה טיפלתי בשני נכדים שלי בני שנה ושלוש. עבדתי קשה מאוד מבוקר עד הערב. הפסקתי לאכול ורזיתי. איפות יתרה גרם לי תמיד למתח וחוסר שקט פנימי. הפסיכיאטרים הבטכו לי שאני אצא מזה תוך חודש חודשיים מקסימום. אני מיואשת חסרת תקוה. נוסף לכך אני סובלת מכאבי בטן . כל בדיקות פיזיולוגיות תקינות. אני אבדתי תקוה עם אני אצא אי פעם מזה. אני מיואשת. הסובלת

שלום איזה תופעות לוואי יש לכדורים הבאים: ליטיום... זיפרקסה... קלופיקסול.... ו..קלונקס ומה השפעתם על חיי המין?

חבל לכם על הזמן

היי זה גילי ואילנית!!!!!!! למה חבל לנו על הזמן???

שלום לכולם. קראתי את המכתב המרגש שלך, אורית, ו- אני באמת שמחה בשבילך. הבנתי גם משהו- בשבועות האחרונים חוויתי תהליכים של אבל על בעלי, למרות שחשבתי שאני יכולה להיות אטומה אליהם, להסגר ולשמור הכל בבטן (תרתי משמע). היום אני מרגישה לבד ויודעת שאצטרך לחיות כך עוד זמן רב. בטיפול הצלחתי להודות לעצמי שאני באמת מתגעגעת... הייתי אצל פסיכיאטרית בגלל התקפי חרדה, אבל היא טענה שאין כדור שעונה על הצרכים שלי (אני מפחדת לקחת כדור שעלול להרדים אותי ולא אוכל לטפל בתינוק) והיא לא חשבה שכדאי לי לקחת כדורים ארוכי טווח אלא להתמודד עם הכאב. אני מודה לכם על השיתוף בפורום. זה גורם לי להרגיש קצת נורמלית. שלכם, דלית

אל תכנסי לכדורים....עם כל הציניות תני לזמן לעשות את שלו תנסי טיפול פסיכולוגי וגם תרופות מצמחים שלא ממכרים תאמיני לי זה יעבור עובדה שגם הפסיכיאטרית שלך לא רוצה לתת לך כדורים כי היא יודעת שזה יהרוס אותך הכדורים האלה הם אשליה תצאי מזה בצורה טבעית עדיף

אני לא מסכימה בכלל. הכדורים לפעמים עוזרים למצב להתאזן כדי שלאדם יהיו כוחות להכנס לטיפול פסיכולוגי ולהפיק ממנו את המיטב. במצב של סערה נפשית אי אפשר להגיע למודעות חדשה ולהיות רגוע מספיק כדי לחשוב על התהליכים. לפעמים צריך קצת עזרה חיצונית, בדיוק כמו שאם כואב הראש, לוקחים כדור. צריכים להפסיק עם המחשבה הפרימיטיבית שכדורים לטיפול בבעיות נפשיות משנות את האישיות. היום יש כדורים חדשים כמעט ללא תופעות לוואי ועם המון יתרונות. הרי הכל פעולה כימית של המוח. לדעתי לא צריך לקחת אותם בקלות ראש. יש מצבים נורמלים של אבל שחייבים לחוות ולא כדאי להסתכל עליהם כעל תגובות לא נורמליות אבל במצבים מסוימים זה פתרון טוב. אסור לשלול את זה ללא הכרות עם המצב והאדם. כל מקרה לגופו. בשביל זה יש רופאים.

תודה לכולם על היחס קראתי נורא מרגש, כן כול עולמי הלך לו, הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים זה החבר שלי הוא היה הבן אדם היחיד שיצא לי לדבר איו ומרגישה שסוף סוף יש משהו שאוהב אותי, כול חיי חשתי לבד שאין שאוהבים אותי, וכאילו נולדתי להיות הליצן של כולם שעושים מימנו רק צחוק ומזלזלים בו. אין לי חיים הבן אדם שיצלחתי אחרי כול הפחדים להפתח אלייו אחרי המון זמן מתגלה כ בן אדם שלא אהב אותי אני מרגישה כאילו סוף העולם הגיע, אני בן אדם בודד וישאר תמיד בודדה,למה? למה, למה זה מגיע לי? מה עשיתי רע ?עזרו לי?

היי רוית אין לי מילים אני יכולה להגיד לך אולי אני יותר צעירה מימך אבל אני ממש מזדהה איתך קשה לי להגיב לך

שלום רווית, אני בטח קצת יותר מבוגרת ממך ויודעת שבחיים לפעמים יש מצבים נוראיים. אבל יש הפתעות. את לא יכולה לדעת, אולי מחר תפגשי מישהו? לי קרה שמהר מאוד היכרתי מישהו ואני לא כזו פצצה. מסתבר שיש דברים מעבר לחבר שלך. את חייבת לחשוב ככה. יש לך אותך ועם עצמך תנסי להנות ממה שיש. תנסי לשפר, לפגוש אנשים, להיות פחות מרירה. גם אם תהיי מעט זמן ללא חבר שלך , אז מה - זה לא סוף העולם. תסמכי קצת על עצמך. תהני מדברי פשוטים כמו אוכל, מוסיקה. את תיראי שדברים משתנים בחיים. זה טבעי שאת מרגישה ככה. לאט לאט תאספי את השברים ותאמיני לי שתצאי יותר חזקה. בהצלחה שגית

שגית, זה מאוד מאוד נכון. עדי

אורית רשמתי לך הודעה בהמשך לשאלתי בעמוד הבא

היי מתוקה?

היי את כאן?

היי קראתי את הודעתך לילד בן ה17 שרשמת לו שדברים משתנים: את באמת חושבת שדברים יכולים להשתנות אני עומדת להתגייס ונורא מפחדת שמה שעברתי כול החיים מהחברה יחזור שוב ושוב: גם אני מפחדת לדבר על יד אנשים מפחדת מדחייה מפחדת להתגלות נורא פגייע. עברו אליי חיים לא כליים אני מנסה לחשוב אחרת אולי לא לפחד לדבר ולהיות אני אני אבל אני מפחדת להתגלות ב מאה אחוז ואז כבר יכלו לפגוע ביי אני היה חסופה מדיי... תודה

היי! כן, אני באמת חושבת שדברים יכולים להשתנות. את כותבת שאת מפחדת לדבר ולהיפתח לאנשים כי את מפחדת להיפגע, אבל מה בעצם קורה במצב הנוכחי? את הרי נפגעת. אז אולי כדאי לנסות קצת דרך אחרת. לדעתי הדרך הכי טובה היא להיות אמיתית, להיות את, לא לעשות הצגות כדי שיאהבו אותך אלא להתנהג בטבעיות. אני לא אומרת שאת חייבת לחשוף את עצמך במאה אחוז - כמו שאת כותבת. זה לא הכל או כלום - זה לא שאו שלא תחשפי בכלל ותישארי לבד, או שתחשפי במאה אחוז ותישארי פגיעה לחלוטין. יש באמצע. את יכולה להתחיל בפשוט להתנהג ליד אנשים בטבעיות, להיות את - וגם זה חשיפה. אחר-כך תמשיכי ותראי איך הדברים מתפחתים. תנסי להתנהג כמו שאת מרגישה בכל זמן נתון, ולא לתכנן אסטרטגיות מראש, כי הן לא עובדות. ותגידי לעצמך כמה פעמים ביום שאת טובה ושווה, ושאת אוהבת את עצמך. ניסית לפנות לטיפול פסיכולוגי? גם אם ניסית בעבר והתאכזבת, אני חושבת שכדאי מאוד לנסות שוב עכשיו, בתקופה המלחיצה שלפני הגיוס. זה יכול לעזור לך מאוד בשבועות הראשונים בצבא, לדעת שיש מישהו בבית שדואג לך ושאפשר להישען עליו. בהצלחה, נועה.

שפורסמה במעריב השבת.. בנושא כדורים נגד דיכאון...???? בעיקר....פרוזאק וסרוקסט......

היי,אמא של..... כידוע שעניין הכדורים שנוי במחלוקת.... את יודעת, שלמשל לאנטיביוטיקה ישנם גם תופעות לוואי לא פחות חמורות? את יודעת שאחת מתופעות הלוואי של הריטלין זה הזיות? אפשר לדעת מראש האם לאדם אשר לוקח את הכדור לא יהיו לו תופעות לוואי ? הטעות היחידה היא שלא מיידעים את החולה בכל הסיכונים של התרופה וגם אז לא בטוח אם זה היה עוזר. אליאן

צודקתתתתתתתתתתתתתתתתת

הטעות הראשונה שהם שולפים מהמותן כדורים בלי לחשוב מה עלול לקרות לאדם ואם בכלל הוא ישאר אדם אילו היו קצת יותר אכפתיים כל ענין התרופות היה מקבל זוית אחרת אולי טובה יותר וגם הרופאים היו יותר רצויים

קראתי את מכתבך ואני שמחה לשמוע שמכתבי נתן לך קצת נחמה. תמיד נחמד לדעת שיש עוד אנשים שעוברים מה שאתה עובר ושאפשר לדבר איתם. אני כל כך מזהה עם כל מה שכתבת כי אני עברתי את אותו הדבר ואכן יש סיכון שזה יימשך או יחזור. באמת עברנו טראומות עם המוות ועם החרדות שלנו. אני תפסתי את עצמי כ"לא מתמודדת" עם המצב וזה הוריד לי עוד יותר את הבטחון העצמי ואת התפיסה שלי את העולם. זה היה נורא מפחיד ועכשיו אני משתדלת לצאת מזה, צעד צעד. כשקראתי את מה שכתבת על חברייך כעסתי עליהם מאד. אנשים לא מבינים מה קורה למי שסובל מחרדות ולמי שנמצא בדכאון או בשלב של אבל. לי היו חברות שניסו להבין אותי ולא הצליחו והרגשתי עוד יותר לבד ועוד יותר מרוחקת מהעולם הנורמלי והמתפקד וזה מאד כואב. הלוואי וחברות שלי היו מבינות אותי יותר אבל לפחות אני יודעת שהן ניסו להבין. לדעתי זוהי הזדמנות לדעת מי חבר אמת ומי לא ולהתנער מכל אלה שהם לא ולנסות לחזק את הקשרים אם אלו שהם כן. לצערנו, רק ברגעי צער נמדדת חברות אמיתית וצריך להסיק מזה מסקנות כואבות. אשמח לשמוע על חווית האובדן שלך....את מי איבדת? באילו נסיבות? מתי? תודה על התגובה שלך למכתבי. מקווה שנמשיך לדבר. ומתי שתרצי אותי..אני כאן.

אגב, אותי הסרוקסט מרדים ואני כל הזמן ישנונית ועייפה.

אורית - תודה על תגובתך, אני במקרה בדיוק באתי לבדוק אם יש לי הודעה ממישהו. אני מואד אשמח לדבר איתך על החרדות, על הסרוקסט - ובעיקר על המוות, שזה באמת נושא שכמעט שלא דיברתי עליו עם אף אחד, כי פשוט לא הרגשתי כלום מאז שאבא שלי נפטר לפני שנתיים וחצי. אני מאוד אשמח לספר לך על זה כאן. אבל עכשיו אני בדיוק יוצאת לארוחת צהריים אצל אחותי, אז אם תהיי כאן בערב או מתישהו, אז נדבר. בי, נועה.

שלום רב, מי מכיר ויכול להמליץ על פסיכולוג טוב המטפל במתבגרים (גיל 17) הפועל במסגרת קופ"ח מכבי באזור גוש דן, עדיפות למיקום בסדר הנ"ל גבעתיים, ר"ג, ת"א. כאשר המטופל הוא בן בגיל 17, האם יש משמעות אם המטפל גבר או אשה? ובכלל, מהם הדברים עליהם יש לתת את הדעת בעת בחירת פסיכולוג? תודה

יוני שבוע טוב 1. יש משמעות האם המטפל הוא גבר או אשה. אין כללים ידועים מראש בנושא. לי באופן אישי לתקופות מסויימות היו מטפל ומטפלת במקביל ועם כל אחד מהם התפתחו נושאים אחרים וסוגי תקשורת אחרת. 2. יש לשים לב שאין חריגת גבולות. אני אומר זאת לך למרות שהאחריות לשמירת הגבולות חלה באופן מוחלט על הבוגר ולא עליך. פסיכולוג אסור לו בתכלית האיסור להפוך לחבר. 3.אתן לך כלל יסוד כדי לדעת האם המטפל שבחרת מתאים- אם אתה יוצא מפגישה ואומר לעצמך- איזה חכם המטפל שלי, יש בעיה. 4.יש להתרחק ממטפלים המדברים על עצמם במהלך הטיפול. שיהיה לך בהצלחה.

יוני, לא ממש הבאתי לידיעתך אבל אני איש בוגר עם נסיון של הרבה מאוד שנות טיפול (לטוב ולרע). אשמח להעמיד את הניסיוני האישי לרשותך בכל נושא ובכל זמן. אעקוב אחריך כאן באם תיהיה מעונין לפנות אלי.

רשמתי לך בעמוד 310 בהמשך לשאלתך אתמול... את נורא חמודה... מה עשית אתמול???? בכלל אם מותר לשאול בת כמה את? טוב... אז שהיה לך המשך יום נפלא אם הרבה אהבה מימני . בייייייייייייייייייייי

אני בת 25 מה שלומך היום ? יעל

מה שלומכם

אני בסדר מה איתך?

טוב מצוין, כתבתי לך אתמול בדף השני ראית? ויעל כתבה בטעות בשאלה אלייך.

...

אחרי עבודה עד 6 בבוקר ולפני עבובה מ 12 נכנסתי קצת לכאן לקבל את מנת התרפיה היותית שלי מה שלומך אחותי? איך עוברת השבת? ההורים כבר חזרו מחו"ל?

עוד לא עוברת מצויין קראתי את הודעתך לנטעלי-נופר כל הכבוד על הצלחתך בטיפול ומה שלומך?

היי לכולם, אורית קראתי את מה שכתבת ואני שמחה שהצלחת לעלות על הגל הנכון והמצב רוח השתפר. נועה, הסיפור עם החברים העוזבים נורא מוכר מנסיון כואב. אני סובלת מחרדות מזה זמן רב ולקחתי סרוקסט זה לא ממש עזר וגרם לעייפות גדולה אחרי עשרות נסיונות חוזרים הפסקתי.אבל כאמור זה אינדיבידואלי ברמת ההשפעה. בכל אופן שיהיה לכם בהצלחה.

...

נניח ובן אדם נוטל כדורים נוגדי דיכאון למרות שאינו סובל מדיכאון? האם זה יכול לגרום לנזק?

היי לפי דעתי הכדורים הללו משנים את הכימיה שבמוח הם מיתחברים איך שהוא לאיזשהו קולטן או מוליך עיצבי ש"מאמץ " אותם , ואם האדם לא בדיכאון יתכן שיגרמו לו תופעות היתנהגותיות , שלא מאפינות אותו .והוא יסבול מזה , ומצד שני ברגעי משבר ו הדיכאון אם מאבחנים נכון ,ולוקחים את הכדור המתאים ,יחולו שינוים בתיפקוד ,ובמצב הרוח .לטובה . ויוי.

לרוית שלום רב, בני בן 7.5. כבר תקופה שהוא מדבר מתוך שינה. לעיתים ניתן להבין משפט שלם ולעיתים לא. יש פעמים שהוא צועק. וזה מדאיג. שאלותי הן אם יש קשר ישיר בין תוכניות הטלויזיה שהוא צופה בהן במהלך היום ואם כל זה מפחדים (לעיתים מתעורר באמצע הלילה, מעיר אותי בטענה שהוא פוחד)? האם יש צורך בטיפול? והאם אני צריכה להעיר אותו ולהרגיע אותו? אני רוצה לציין כי הוא ילד רגיש מאוד ונבון מאוד ונושאים כמו פיגועים תאונות וכו' גורמים לו לשאול שאלות קשות. אני מודה על תשובות לשאלותי הרבות. גלי

גם אני חויתי עם בני מצבים דומים לשתארת כולל מצבים של הליכה במצב של שינה. התופעות נעלמו מעצמם כשם שבאו. ללא טיפול וללא התערבות.

אני בת 28 , כשהייתי בת 7 ננטשתי על ידי אם, ומאז 7 יש לי פחד נטישה, שעכשיו הגיע לשיאו בעקבות התאהבות בבחור שהוא הוא אהבת חיי. אני אדם מאוד רציונלי, אבל כשאני נתקפת בפחד הזה אין לי שליטה על מעשיי ואני מבצעת החלטות נמהרות. א. היכן אוכל למצוא חומר קריאה, העדפה לחומר בעברית לגבי חרדת נטישה ולגבי אהבה אובססיבית? ב. איפה אפשר למצוא חומר ברשת

נועה שלום, אני מצטערת שאני נכנסת לדברייך עם עניין טכני, אבל פשוט גם לי קוראים נועה, וגם אני כתבתי הלילה, ולכן אני רוצה להבהיר (מתוך הנחה שמישהו בכלל קורא את מה שאני כותבת לאנשים...) - שיש כאן 2 נועה: אחת - שמדברת על פחד נטישה; והשנייה - אני, שסיפרה על חרדות וסרוקסט וכו'. אני שוב מתנצלת על חוסר הרגישות שבלהיכנס לדברייך עם עניין טכני שכזה, אני לא מכירה חומר באינטרנט ובכלל בנושאים שביקשת, אבל אני מקווה שתימצאי את דרכך, לילה טוב - נועה ("בעלת החרדות").

נועה שלום תוכלי לקרוא על חרדות ואהבה אובססיבית בספרים וברשת, אבל אני בספק רב אם זו הדרך שבה תפתרי את הבעיה. אם מדובר בבעיה שפוגעת באיכות חייך כדי לפנות לטיפול פסיכולוגי במקום לקרוא על טיפול פסיכולוגי. כתוב די הרבה על הנושאים הללו. תוכלי להיכנס לאתר של סטימצקי או אחת מהחנויות המקוונות האחרות ולהקיש פסיכולוגיה, חרדה, אהבה אובססיבית ותקבלי על כל אחד מהם ספר/ים רלוונטיים. יש הרבה ספרות לא פסיכולוגית על הנושא הזה, הוא מאפיין הרבה רומנים ולדעתי ניתן להיעזר גם בקריאה של ספרים כאלה. עם זאת, בשורה התחתונה, השינוי לא ייעשה בדרך "רציונלית" למרות שזו ברירת המחדל שאותה את מכירה ורוצה לפי דבריך. המקורות לבעיה הן רגשיים ולא רציונליים והטיפול המתאים צריך לגעת בעיקר בנושאים הללו וכנראה גם במקומות שלא קלים עבורך שבהם אכן אין לך שליטה מלאה בדברים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, כבר הרבה זמן שאני מרגיש לא בנוח כאשר אני נמצא בחברה של אנשים, אני תמיד מסתכל על עצמי כפחות טוב מהם, ודברים קטנים כמו איך לשבת ואיך להראות בפנייהם מציקים לי. אני יכול לשער שהכל התחיל מלפני יותר משנה אני חושב שנפרדתי מחברה שלי שמאד אהבתי אך היא לא אהבה אותי כפי הנראה, מאז אני חושב עליה ממש לא מעט וגם כשאני נמצא (אנחנו חזרנו להיות ידידים, כמו שהיינו לפני שהיינו חברים) ליידה אני מרגשי שלא בנוח. אני רואה את עצמי כחסר סבלנות כשאני נמצא במקום שקצת משעמם לי, למשל מסיבת יום הולדת של ידידים, אני משועמם ואין לי סבלנות לאף אחד ואני במעין דיכאון שכזה..................... אני מרגיש שאני מאבד שליטה בחיים שלי ושלמרות שדברים הם לעיטים לטובתי, אני מרגיש מדוכא ועצבניף מה אני עושה בשביל לצאת מזה, אני מאמין שהפרידה מהידידה שלי שאהבתי הביא למעיין ראומה כזו בשבילי, זה יכול להיות ? מה אני עושה עם עצמי ?? אני חושב שאני באמת צריך יעוץ... תודה מראש עומר נ.ב. אני בן 17

היי עומר זאת לא בושה לקחת יעוץ , וכמה שיותר מהר כך יטב כל החיים עדיין לפניך .צבא ,חברויות .עבודה וכ'ו שנה אתה מרגיש רגשות של כאב ,קונפליקט בושה וכ'ו היגיע הזמן שתשים הכל האחוריך ,ותיתמודד עם דברים חשובים לא פחות . תצליח מכל הלב אתה חיב ..ובטח גם מסוגל .

עומר, נראה לי שבאמת הפרידה מהחברה שאהבת ותחושת הדחיה פגעה מאוד בבטחון העצמי שלך, שמלכתחילה היה קצת נמוך. התחושה של חוסר ביטחון מול אנשים לגבי איך אני יושב/ איך אני נראה מוכרת לי מאוד. אני לא רוצה להישמע כמו מורה זקנה, אבל באמת - אני היום בת 26, ובגיל תיכון ולפני זה הרגשתי כל הזמן הרגשות דומות, במשך שנים. ולמרות שיש לי הרבה בעיות היום, אני חייבת להגיד שהבעיה הזאת כן עברה לי עם השנים, וכיום יש מעט מאוד סיטואציות שבהן מרגישה כך. כי הבנתי שאני באמת טובה לא פחות מאחרים, אלא יותר, ובמיוחד מאחרים שנותנים לי תחושה שאני פחות מהם... ובשנים האחרונות אני נהיית חברה רק של אנשים שלא בוחנים אותי בקריטריונים שעושים לי רע, ורק עם אנשים שמקבלים אותי, כי אנשים שלועגים ושופטים וציניים, וחושבים שיש רק דרך אחת להיראות ולהתלבש ולהתנהג ולחשוב ולהתבטא - הם פשוט אנשים לא בוגרים, שלא יכולים בעצמם להשתחרר מהשיפוט העצמי המתמיד של "איך אני ביחס לחברה." אני מקווה שהדברים שכתבתי נוגעים לבעיות שלך, ושתמצא בתוך עצמך, בפנים, את היופי שיש בך, את המיוחדות שבך - ואז יהיה לך יותר טוב עם עצמך - וגם עם אחרים. נועה.

בעולם החומרני שלנו נדמה שהיצור היחידי שניתן לתקשר איתו הוא המחשב. אנשים מסתגרים בביתם והבדידות בשלב כלשהו מתחילה לנגוס ולחרסם בנפש. דברים לא טובים מתחילים להתרחש, אתה יודע שכדי לשנות אתה צריך לעשות, אתה יודע שעלמנת לפרוץ את מעגל הבדידות אתה צריך לצאת להפגש אבל אתה בודד אין מי שיצא איתך למסע. החיפוש אחר נפשות תאומות או נפשות סתם מענינות שיש סיכוי של ענין משותף איתם הוא קשה ולא ברור איך בכל זאת שוברים את המעגל. הפסיכולגים נדמה רב הזמן מקשיבים מהנהנים אבל פתרונות הם לא מצעים אולי משהו מכם חוץ מלהפנות לטיפול יציע הצעות ראליות וישבור את מעגל הסגור שיצרתם שהדרך החוצה מהדכאון מהמועקה מחשש מהחרדה הוא טיפול פסיכולוגי למה שלא תתחילו באמת לבצע אותו על המסך שנתחיל לחוות מה קורה בחדר הטיפולים שאותו אתם כל הזמן מציעים

שלום לך ....מיסתורי .. אני לא מיקצועית ,אלא גם ,,מטופלת , אני מסכימה עם כל החלק הריאשון ,ואילו לחלק השני , אני חושבת שאתה לא כל כך מבין את מהות הטיפול , ומטרתו . המטפלים תפקידם לשמוע ,להבין והביא אותנו ,,,למצב שבו , יהיה לנו כוחות וכלים לפעול ,בלי פחד .לבד בכוחות עצמנו .כי זה הענין ,של הכוחות שלנו , חיזוק האישיות ,והערך העצמי . הם לא יכולים לתת לנו רצפטים ,או פיתרונות ,הרי כל העינין הוא בזה ,שכמשהו הישתבש לנו בדרך ,לא יכולנו לראות בברור מה קורה ואיך , למה אנו בודדים ,מאין הפחדים והעצבות וכו' תנצל את הידע שלהם ,לטובתך ,תשתף פעולה ,עם כל הנשמה ,תבין ותיזרום ,בזמן הטיפול תפיק את מלא התועלת , ותראה בסוף שבכל פגישת טיפול ,משהו היתקדם הלאה . אני מאחלת לך הצלחה והמחשב דווקא כן יכול לעזור ...

תודה על התגובה המחשב לדעתי רק מחזק את הבדידות כי נוצר מצב בו אנו מתפשרים ומנהלים שיחה סטרלית על המסך אין מגע אנושי טבעי ואנו מאבדים עם הזמן את היכולות הטבעיות שרכשנו עם השנים למגע אנושי. ב. בנוגע לטיפול הפסיכולוגי בכל זאת יש בי תחושה שמעבר להנהון להבנה ולתמיכה שבאים מצד המטפלים יש צורך נוסף בהנחיה בהכוונה וזה חסר לי.

שלום לכולם הנני כיום בן 25, משוחרר מצה"ל שנתיים וחצי ובעל טראומה אישית עקב שירותי בצה"ל ( ולא הרגילה שכולם סובלים ממנה) במהלך השירות הצבאי שלי נהרגו ליחידה בו שירתתי 36 חיילים תוך חודש ימים ומאז אני סובל מסיוטים חוזרים,בהם אני מאשים את עצמי על כך שהם נהרגו ולא אני. פניתי מאז לצבא והם רק צחקו לי בפרצוף, והתגובה מגורם אזרחי לא הייתה טובה בהרבה מצה"ל. כיום אין לי רעיונות נוספים למי לפנות, ואולי אתם תוכלו לעזור לי ולמצוא סוף סוף שקט נפשי ללא סיוטים בלילות וללא רגשות מצפון על כך שהם נהרגו ולא אני. נ.ב. אין לי כל כוונה להתאבד בעקבות זה

אתה מוזמן לפורום השכן הלם קרב

http://doctors.msn.co.il/forums/list.php?f=66

איזה חמוד אתה (צביטה בלחי)

אני מצטרפת לעצה של יהודה, שתפנה לפורום של הלם-קרב (למרות שאני לא מכירה את הפורום, אבל הוא בטח יוכל לעזור לך). אני חושבת שמאוד כדאי לך לפנות לטיפול פסיכולוגי אישי. אתה אומר שהצבא צחק לך בפרצוף. מאיזו בחינה אתה לא יודע למי לפנות? האם קשה לך למצוא פסיכולוג/ית מכיוון שאתה לא יודע איפה לחפש, או שיש לך גם בעיה כלכלית לשלם על הטיפול? לגבי השאלה הראשונה, אני בטוחה שאם תכתוב כאן מאיזה איזור אתה בארץ (ואולי כתובת אי-מייל), אנשים יוכלו להמליץ לך ולעזור בחיפוש. לגבי העניין של הכסף, השאלה היא גם באיזה קופת-חולים אתה חבר? למיטב ידיעתי, לפחות עד לפני כמה שנים, בקופ"ח כללית אפשר היה לקבל טיפול פסיכולוגי בחינם לגמרי, וגם לקופות אחרות יש סידורים שונים. אפשר לברר. בכל אופן - אל תישאר עם תחושת האשם הנוראית. אני חיה עם רגשי אשמה כבדים על מות אבא שלי, תחושה שכולתי למנוע ולא מנעתי, ואני יודעת איך זה ולאיזה חרדות זה הוביל אותי. קשה לי לדמיין איזה סבל זה לחיות עם תחושה ש- 36 חיילים מתו ולא אתה. כדי לחיות טוב - מגיע לך שתעזור לעצמך לקבל עזרה, לילה טוב ואשמח לעזור בפרטים לגבי קופ"ח - נועה.

נועה היקרה אז ככה אני מאילת פניתי לקופ"ח ואת זמני ששהיתי בטיפול הייתי יכול לבזבז בהרבה דרכים שם הרבה הרבה יותר מוצלחים וכסף......אני עובד במלון

)-: יעל

אני מיואשת מהפורום הזה......... )-: )-: )-: )-: )-: )-: יעל

למה

היי, כייף להתכתב איתך... את באמת חושבת שיש עוד אנשים שהיו או עכשיו במצבי? שאת מכירה. אני באמת מרגישה כך שכול אחד שיכיר אותי יחשוב אליי משהו רע, לא יודעת אולי זה מכול החיים בבתי הספר שלא סמפטו אותי היום אני נצבת מול גיוס נורא מפחדת שגם שם היה לי אותו דבר מבחינה חברתית. את חושבת שזה ישתנה לי? מתאי לך זה עבר? תודההההה

גם אני סבלתי מחרדות לפני הגיוס. אמנם אפשר להגדיר את התקופה ההיא יותר כתקופה של פחד ולא של חרדות ממש אבל פחדתי מאד מהצבא. במשך חצי שנה חשבתי רק על הצבא, פחדתי להיות רחוק מהבית, פחדתי שלא אכיר אנשים. השבועות הראשונים בצבא, בעיקר בטירונות, היו סיוט רק בגלל הפחדים שלי אבל לאט לאט התרגלתי ואפילו אהבתי מאד את השירות שלי שהיה מרתק והכרתי שם המון אנשים. אני חושבת ששום דבר שאני אגיד לא ירגיע אותך משום שאת עדיין זו שצריכה להתגייס ועד שלא תעמדי בפני הלא נודע, תמשיכי לפחד, אבל אני יכולה לומר לך שלא משנה מה צריך לעבור בחיים, הלא נודע הוא תמיד המפחיד ביותר. ברגע שתהיי כבר בתוך המסגרת תרגישי חלק ממנה ותמשיכי הלאה ואולי אפילו תלמדי להנות מזה. זה נשמע לך בטח חסר סיכוי עכשיו, בדיוק כמו שאני חשבתי לפני הגיוס. חשבתי שאני שונה מאחרים, עוף מוזר ושאין סיכוי שאני אשתלב אבל עובדה - השתלבתי. שיהיה לך בהצלחה. מתי את מתגייסת?

היי שוב. כן צודקת אוליי באמת אני ילך על מה שהיה וזהו אני מתגייסת עוד 3 חודש ,אני מפחדת כי אני יודעת שאני זו שגורמת לבעיותי למשל:כולם ביחד יושבים אני ילך למקום אחר לא אים שלא יצחקו אליי או יפגעו ביי. אני יחסית סנובית כי אני מפחדת להפתח ב 100 אחוז ואז יחלו לפגוע ביי. נגיד גם ידברו אני יפחד לענות... וזה עוד חלק... בטח לך לא היו דברים כאלה... בגלל זה אני מפחדת יש לי סיוטים כבר מכול השנים. תודה ושהיה לך שבת שלום...

בכל טיפול פסיכולוגי המטפל טוען שיש תהליך ראשית עליך להיות מודע לדפוסים שלך שנית לדעת לקבל את עצמך ולשנות דברים שמעכבים אותך השלב הזה של השינוי מתי הוא מתכוון להגיע לי נדמה שהמודעות כבר קיימת בי שנים , הרצון לשנות גם הוא קיים בי שניים אלא שהיכולת לשנות את ההרגל מעבר לבינתי וליכולתי מה יהיה מתי זה יקרה ואיך המטפל יכול לעזור בעניין זה

גם אני מרגישה כמוך. יש בי מודעות עד כאב. אני כל כך מודעת למה שקורה לי שלפעמים זו הבעיה - אני מודעת יותר מידי וחושבת על הדברים יותר מידי. יש בי גם רצון לשינוי. אני רק צריכה את ה"איך" ואת האמונה שזה אפשרי וקשה לי להאמין זה אפשרי אבל אני אנסה בכל זאת.

צריך רק שהאסימון יפול. וכדברי המשורר " הבנה והבנה בלבד שווה לתחת" יש למלא את ההבנה תוכן חיים. לא בגדול. לא בקפיצות. במנות קטנות. קל להגיד - קשה לבצע. בהצלחה.

האסימון כבר נפל בדיוק כמוו הטבעת של קורין אלאל אבל מגמת השינוי מתעכבת כאלו מסרבת לבוא, נדמה לפעמים שזה חיצוני שכבר הדבר לא נמצא בידי. כי זה שנים של מודעות שנים של נסיון לשנות לחוות לאהוב את עצמך ואת הסביבה בשלווה וברוגע אבל זה מגיע במנות קטנות ונופל מאין היה ולא היה וחוסר חלילה

זאת סוגיה מאד יפה שאת/ה מעלה. הרבה פעמים בטיפול פסיכולוגי מגיעות אלינו תובנות במעין הברקה פתאומיואנחנו מצפים שגם השינוי ההתנהגותי יהיה בהתאם. צריך לזכור שגם את דפוס ההתנהגות ממנו אתה רוצה להפטר לא פיתחת תוך יום אלא שהוא השתרש לאט לאט ולכן עקירתו היא עקירת שורש היא קשה וכואבת ולא נעימה. לפעמים (לרב גם מוצאים דלקות וזיהומים שלא ידענו על קיומם מתחבאים להם למטה. אז מצטערת על הדימוי, אבל נותנים למוגלה לצאת ולהרפא, מגלים את החלק הבריא שמתחת הרבהפעמים לא שמים לב שהשינוי בהתנהגות אכן מתרחש, אני שמה לב לשינויים האלה בעיקר דרך פידפקים מהסביבה. היום, יחסית לפעם, אנשים יותר מחפשים את קרבתי. ההתנהגות שלי משקפת בריאות ושלווה ופחות מחלות אבל עדיין יש דברים שהייתי רוצה להפטר מהם משתמשת באותו תהליך שציינת, המון המון קבלה למי שאני ומאיפה, בעצם, דפוסי ההתנהגות האלה נובעים, המון הצלחה בטיפול

האמת שנתקלתי במשך על דפי המסך בתדירות גבוהה ואף קראתי חלק מתגובתיך בהחלט מתקבל הרושם שיש לך מה לתרום לסביבה. ובכל זאת מתי הרגשת שחל שינוי בדפוסים שלך מתי הרגשת שזהו על המעשה הזה את כבר לא חוזרת, והצלחת להפנים דפוס חדש. ספרי לי על התהליך תודה

את באמת חושבת שממצבים כאלה אפשר לצאת? או שנשארים איתם לכול החיים דכאון מתבטא בהמון דברים שעוברים אליי למשל אני לא מוצאת משהו טוב ביי אין לי כוח לתפח את עצמי בודדה לחלוטין.... אין סיכוי זה לנצח אצלי ישאר

גם אני חשבתי כך, באמת. חשבתי שאני לא שווה כלום, שאני בודדה מאד, שאיש לא אוהב אותי. לא נהניתי מספרים, מנופים יפים, מחברות...לא נהניתי מכלום. הייתי בטוחה שכלום לא יכול לעזור לי - לא טיפול תרופתי ולא פסיכולוגי ומתוך הייאוש התחלתי להרגיש טוב יותר. הכי חשוב זו התקווה. אם אין תקווה, אין סיכוי. אם יש תקווה, יש סיכוי. אל תוותרי על התקווה שיום אחד זה ישתנה ויהיו לך חיים אחרים.

הינה נטע לי רשמתי מי היום נטע לי?בסדר? אני כול כך במצוקה שאני מנסה תמיד בשתי אפשרויות הכוונה אני לא מרגישה בנוח שכול פעם אני כמו תוכי חוזרת על שאלות. תביני. אני במצב רע אני מנסה שיעזרו לי כמה שיותר ? את באמת חושבת משהו רע עכשיו כלפי? כי זה מה שאני מרגישה בטח זה ישמע מצחיק אבל לכמעט כול אחד אני מרגישה כך אם מתיחסים אליי ככה או אם אני מרגישה ככה תודה

אני לא מרגישה משהו רע כלפייך, אני פשוט מרגישה שאת משתמשת בטכניקות של מרמה כדי להשיג תשומת-לב, ורצוי שתטפלי בזה. שקר לא עובד לא בפורום ולא בחיים האמיתיים ואני מציעה שתתני מחשבה שקולה ואמיתית לשאלה שלך "למה אנשים מתרחקים ממני?" אל תחפשי את התשובות אצל אחרים אלא בתוכך רק טוב וגיוס קל

ההודעה הזו מיועדת לעודד אתכם, לתת לכם תקווה שיכול להיות שינוי בהרגשה. אני רוצה לספר לכם את סיפורי. אני התחלתי לסבול מחרדות כשאמי חלתה בסרטן. החרדות היו כל כך נוראיות שהיו מופיעות מספר פעמים ביום וגם בזמני הביניים בין התקפי החרדה הייתי במתח עצום ובתחושה של פחד. לא נהניתי משום דבר. לא חייתי שום דבר, רק את החרדות. החרדות ההיו כל כך נוראיות עד שלפעמים הקאתי מרוב בהלה, לא יכולתי לאכול ונחלשתי מאד מבחינה פיזית. היתה פעם אחת שלא הצלחתי לעמוד על הרגליים מרוב תחושה של פחד. התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית ובמקביל התחלתי לקחת כדור סרוקסט אחד ליום ו"קזאנקס" עם התקפי החרדה. הרגשתי שכלום לא עוזר לי וזה הכניס לי לראש שגם תרופות לא יעזרו לי. עברתי תקופה מאד קשה. כשאימי נפטרה החרדות פחתו. בחודשים הראשונים תפקדתי טוב יותר ומידי פעם נכנסתי להתקפי בכי וגעגועים. לפני כחודשיים החרדות חזרו למרות שעדיין לקחתי סרוקסט. נכנסתי לפניקה. לא הצלחתי לתפקד בעבודה ולבסוף פוטרתי. שכבתי בבית והדכאון התחיל להשתלט. ממש לא יכולתי לקום מהמיטה. ככל שהייתי יותר בבית החרדות להיות בחוץ גברו. פחדתי לחוץ החוצה. הרגשתי שהעולם הזה הוא עולם מורכב מידי ושאני לא עומדת בדרישות הסביבה והרגשתי בטוחה הרבה יותר להיות בבית. ניתקתי קשרים עם חברות, לא עניתי לטלפונים והייתי שקועה באינטרנט ובטלויזיה אם כי לא הייתי מרוכזת בכלום. אפילו ספר לא הצלחתי לקרוא ואני אוהבת ספרים. אפילו התחלתי לפחד לנהוג משום שפחדתי שיהיה לי התקף חרדה בחוץ או שמשהו יקרה לי. הפסיכיאטרית החליטה לנסות להחליף את התרופות ונתנה לי "אפקטין" מקבוצת קזנקס. לא רק שהתרופה לא עזרה אלא החמירה את המצב. לא היה לי תיאבון והיו לי בחילות נוראיות עד כדי כך שלא הצלחתי לאכול אלא רק לשתות במשך שלושה שבועות, היתה לי שינה טרופה, חרדות נוראיות, פחדים, דכאון עצום. הפסיכיאטרית הציעה שננסה להעלות את המינון ואז התופעות החמירו עוד יותר. היה כבר יום אחד שחשבתי על פתרון של אשפוז יום משום שלא ראיתי את עצמי מתפקדת כאדם נורמלי יותר. כמובן שלא חשבתי שהתופעות האלה יכולות להיות בגלל התרופות אלא שייכתי הכל לעצמי. חשבתי שהכל תופעות נפשיות ושאפילו תרופות לא עוזרות לי והתחלתי להרגיש שאני מתייאשת ולא רוצה לחיות יותר. אפילו לא הייתי מרוצה מהקשר הטיפולי שיצרתי. הרגשתי שהפסיכולוגית לא תומכת בי אלא שופטת אותי וזה נתן לי הרגשה רעה. לפעמים הייתי יוצאת ממנה בהרגשה מתוחה עוד יותר ממה שנכנסתי וזה נתן לי הרגשה ששום דבר לא עוזר לי - לא תרופות ולא טיפול פסיכולוגי. התחלתי להתייאש משום שכל כך רציתי לצאת מזה ועשיתי את כל מה שאפשר כדי לצאת מזה וכלום לא עזר. ואז הפסיכיאטרית החליטה להחזיר אותי שוב לסרוקסט אך הפעם להעלות את המינון וח'ברה...זה עזר פלאים. אני לוקחת עכשיו כדור וחצי ליום ומרגישה נהדר. כבר לאחר כמה ימים הצלחתי לצאת מהמיטה ולהתחיל לחפש עבודה. הימים הראשונים של העבודה היו מתוחים מאד וביום השלישי אפילו יצאתי באמצע היום בטענה שאני לא מרגישה טוב כי הרגשתי חרדה נוראית ותחושה שבטח יפטרו אותי ושאני לא יכולה לעמוד בלחצים שדורשת עבודה אבל למחרת חזרתי, לא התייאשתי, לא ויתרתי לעצמי עד שאנסה שנית ולאחר כמה ימים התחלתי להתרגל למקום ולסבול פחות וזה היתה גם תפנית רצינית - היתה לי מסגרת, היה לי בשביל מה לקום בבוקר וזה קצת מנע את המחשבות הבלתי נמנעות על אמא שלי ועל המצב שלי כשאני כל היום רובצת בבית. עברו כבר שלושה שבועות ללא חרדות וללא דכאון. התחלתי ליצור שוב קשרים שניתקתי, התחלתי לצאת לבלות, התחלתי לקרוא, ואני משתדלת לא להיות יותר מידי בבית כי זה מדכא אותי. אני משתדלת להיות פעילה וגם אם אני בבית לעסוק במשהו, למשל בקריאה. אני מרגישה את ההבדל בין מה שאני מרגישה עכשיו לבין מה שהרגשתי עד לפני חודש - פתאום אני יודעת שאוהבים אותי (חשבתי קודם שאני לבד לגמרי בעולם), אני מרגישה חזקה יותר ויותר בשליטה. אני לא חושבת שזה רק בזכות הכדורים אלא בזכות זה שלא ויתרתי לעצמי, שהתחלתי לעבוד ולצאת ולהכריח את עצמי לא להיכנע למה שקורה למרות שכבר הייתי על סף ייאוש. אני לא יכולה להיות בטוחה שתקופה זו לא תחזור על עצמה אבל לפחות היום אני יודעת שיש אור בקצה המנהרה ושאם עברתי את זה פעם אחת, אני יכולה לעבור זאת שוב. אני גם מתכוונת למצוא טיפול פסיכולוגי חדש כדי להבין למה זה קרה לי ומה לעשות אם זה יקרה שוב. זה יתן לי יותר תחושה של שליטה. אני מספרת לכם את סיפורי לא מתוך בטחון שאני אחרי הכל (אם כי יש י הרגשה טובה בפעם הראשונה מזה שנה) אלא משום שיש תקווה, שיכול להיות שינוי ותאמינו שאם אני אומרת את זה, אז זה נכון משום שאני הייתי הכי פסימית לגבי היכולת שלי לעזור לעצמי ולגבי היכולת של הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה לעזור לי. אבל זה עוזר. לפעמים עוברים תקופות של גיהנום עד שמוצאים את התרופה הנכונה ואת המינון המתאים ועד אז הייאוש רק גובר. כנ"ל לגבי טיפול פסיכולוגי מתאים. ודווקא כשאתה חלש וצריך עזרה וקשה לך עם תהליך החיפוש וההמתנה, דווקא אז זה קורה וזה כל כך מייאש. אבל אל ייאוש, אם מצבי השתפר, גם אתם יכולים לצאת מזה. תאמינו לי. מקווה שהצלחתי לעודד כמה מכם וכל מי שרוצה לדבר - אני פה.

עניתי לך השאלה למעלה " בשאלתך רשום

אשמח לקבל עוד תגובות

אורית! המכתב שלך היה פשוט מדהים, אין לך מושג כמה אני מזדהה, וכמה הדברים שעברת דומים לדברים שאני עברתי. ממש - גם חוויה של מוות של הורה, גם החרדות הנוראיות שמשתלטות ומכלות כל חלקה טובה בחיים כמו אש בשדה קוצים, גם חוסר היכולת לתפקד בעבודה, חוסר היכולת לעמוד מרוב חרדה, החשש לנהוג מרוב התחושה הכללית של חוסר תפקוד - והתדהמה על זה שכל זה קורה לי. לי! מי היה מאמין. זה כמו קטע מסרט. אני כל-כך מבינה את הרצון שלך לסכם את מה שעבר עליך ולכתוב את זה בפורום, לספר את זה מחדש, דווקא לאנשים שלא מכירים אותך, ויחד עם זה לפחד שעצם העובדה שאת מספרת את זה כסיכום תקופה ובלשון עבר מעמידה אותך בסכנה של מעין יהירות שבעקבותיה החרדות יתקפו שוב. אני כותבת בפורם כבר שבועיים, ואני מרגישה שמאוד נחשפתי, ולפני כמה ימים התחלתי להרגיש שנחשפתי יותר מדי, ושמשהו לא בסדר בעצם הרצון האינסופי שלי לספר מה שעבר ועובר עלי, ולאנשים כבר נמאס לשמוע על החרדות -אנשים במציאות, וגם האנשים בפורום - כשלא תמיד יוצא לקבל מספיק תגובות, שיהלמו את מידת החשיפה שאת נכונה לה. ויצא לי מאוד להיפגע השבוע, מכמה חברות וחברים שלי, שסיפרתי להם על כל מה שעבר עלי השנה, על החרדות הנוראיות, על הסבל, עם או בלי לספר על הטיפול התרופתי, והתגובות היו מאוד לא טובות - החל מהתעלמות מוחלטת ועד למסווה של אמפתיה, שלאחריו למעשה הפסיקו כליל לטלפן אלי.. כל זה גרם לי לרצות להסתגר בתוך עצמי, לא לדבר יותר כדי לא להיפגע ולהידחות ולהרגיש שאני עושה צחוק מעצמי ואני פתטית כי אני לא מפסיקה לדבר על זה, גם עם מי שלא רוצה לשמוע... אבל סיפרתי על זה לפסיכולוגית שלי אתמול והיא אמרה לי שאנשים שעוברים טראומה (ובמקרה של שתינו היו לפחות שתי טראומות - המוות, והחרדות עצמן, כחוויה טראומטית מתמשכת) חשים הרבה פעמים צורך גדול לספר את הסיפור שוב ושוב, אולי כדי לעכל מה קרה להם דרך ניסוח הדברים ודרך התגובות והמבע של השומע/ הקורא שמולם. המכתב שלך נתן לי המון כוח להאמין שלמרות תופעות הלוואי שיש לי מהסרוקסט (אני לא נרדמת בלילות), ובעיקר למרות הפחד הכל-כך גדול שלי להודות שהכדור בעצם כן עוזר, מתוך פחד שהחרדות יחזרו ויתקפו אותי כעונש על כך שהעזתי לחשוב ולומר שהתגברתי עליהן - למרות כל זה, אולי בכל-זאת יהיה בסדר איתי, ואולי בכל זאת אלוהים יעזור לי ולכל משפחתי, והדברים שביקשתי כשהדלקתי קודם נרות לשבת באמת יתגשמו - רק שיהיה בריאות, ושקט, ושלווה, וטוב - ושלום - לכולם. אורית - בבקשה תגיבי למכתב שלי אליך, גם אם זה יהיה מחר, כי שוב אני מגישה שאני נחשפת ומפחדת מהעדר תגובה, שמאוד פוגעת. אני אשמח לדבר איתך עוד, מכל הלב, נועה.

כפי שברור מהכותרת, אני אמנם לא אורית- אבל הרגשתי צורך להגיב, במיוחד לאור דברייך על החברים שנטשו לאחר ששיתפת אותם בפחדים, בחששות ובקשיים האובייקטיבים המתלווים בודאי לחרדה. אני יכולה לתאר לעצמי כמה נפגעת. אנשים שהאמנת שהם קרובים, אנשים שבטחת בהם אכזבו אותך, נעלמו, לא היו שם בשבילך. אי אפשר להתרגל לזה, זה תמיד פוגע כל כך! אבל נועה, חשוב שלא תקחי את האשמה על עצמך. יש הרבה שאינם יודעים איך להתמודד עם גילוי לב שכזה, עם חשיפת הנקודות החלשות, הכואבות. יש כאלו החושבים שעדיף להתעלם, אולי מפחד להביך אותך, אולי מקווה נואשת שהמצב "יעבור מאליו"... נשמע מוכר? היית אמיצה, נתת לחברים אפשרות הצצה אל עולמך הפנימי ביותר. התגובה אמנם מאכזבת ופוגעת, אבל יתכן שפשוט הם צריכים עוד קצת זמן לעכל, לחשוב איך להגיב ומה לומר... וייתכן שלא. יתכן שהם באמת מעדיפים לנתק מגע, להתעלם ולהעלם מעולמך, אבל במקרה זה אני יכולה לומר לך בלב שלם : הם איכזבו, הם החמיצו פה קשר אמיתי, מרגש, ללא משחקים והעמדת פנים... ו ההפסד באמת כולו שלהם. אני מחזקת את ידייך במאבק הקשה. החזיקי מעמד והיי נחושה- אני בטוחה שתצליחי! דפני

כפי שברור מהכותרת, אני אמנם לא אורית- אבל הרגשתי צורך להגיב, במיוחד לאור דברייך על החברים שנטשו לאחר ששיתפת אותם בפחדים, בחששות ובקשיים האובייקטיבים המתלווים בודאי לחרדה. אני יכולה לתאר לעצמי כמה נפגעת. אנשים שהאמנת שהם קרובים, אנשים שבטחת בהם אכזבו אותך, נעלמו, לא היו שם בשבילך. אי אפשר להתרגל לזה, זה תמיד פוגע כל כך! אבל נועה, חשוב שלא תקחי את האשמה על עצמך. יש הרבה שאינם יודעים איך להתמודד עם גילוי לב שכזה, עם חשיפת הנקודות החלשות, הכואבות. יש כאלו החושבים שעדיף להתעלם, אולי מפחד להביך אותך, אולי מתקווה נואשת שהמצב "יעבור מאליו"... נשמע מוכר? היית אמיצה, נתת לחברים אפשרות הצצה אל עולמך הפנימי ביותר. התגובה אמנם מאכזבת ופוגעת, אבל יתכן שפשוט הם צריכים עוד קצת זמן לעכל, לחשוב איך להגיב ומה לומר... וייתכן שלא. יתכן שהם באמת מעדיפים לנתק מגע, להתעלם ולהעלם מעולמך, אבל במקרה זה אני יכולה לומר לך בלב שלם : הם איכזבו, הם החמיצו פה קשר אמיתי, מרגש, ללא משחקים והעמדת פנים... ו ההפסד באמת כולו שלהם. אני מחזקת את ידייך במאבק הקשה. החזיקי מעמד והיי נחושה- אני בטוחה שתצליחי! דפני

לאורית הנפלאה! ראשית כל - אני שמחה שאת מצליחה לצאת מהבוץ. ושנית - את לא יודעת עד כמה שאני מעריכה את העובדה שסיפרת כאן הכל בפרוטרוט. זה מראה על אומץ, על כוחות התמודדות, ועל רצון אמיתי וכן לעזור לזולת. ואותי - הצלחת לעודד ולרגש במיוחד! כשקראתי את הסיפור שלך - זה היה ממש כאילו אני בעצמי כתבתי את הדברים! אני עברתי בדיוק, אבל בדיוק, את אותה חוויה מפוקפקת של חרדות - וגם כן בנסיבות דומות - של מחלות ומוות במשפחה, ואני יודעת איזה גיהינום זה: רעד, חוסר תיאבון, בחילה עד כדי הקאות, לחץ אדיר בחזה ואי שקט כזה שאת פשוט מרגישה שאת הולכת להתפוצץ, ולא מסוגלת לשבת רגע במקום אחד מרוב "סערה" פנימית. וכאילו שזה לא מספיק, עוד הסביבה התיחסה אלי לפעמים באופן מחפיר - תתארי לך שבמצב הזה עוד צעקו עלי - מורים בבית הספר (כן, הגיהינום הזה התחיל עוד בסוף העממי), ואפילו רופאים ואחיות בבתי החולים - במקום לעזור ולעודד הם עוד צעקו, החלאות!!! וברוב טיפשותי, עוד סחבתי את הבעיה במשך שנים, מתוך תקווה שאיכשהו זה יעבור מעצמו. עד שפעם כבר לא יכלתי יותר ופניתי לטיפול פסיכולוגי שבאמת עזר לי מאוד, ובמקביל גם התחלתי לקחת - על פי הוראת רופאת המשפחה שלי - כדורי קסאנקס נגד חרדות (וכאן אני מדגישה - לכולם - כדורים - רק על פי מרשם רופא ובהתאמה אישית!!!). אני לא אלאה אותך ואת שאר הגולשים בפרטי פרטים, בכל אופן בלקח אחד שלמדתי מתוך הסבל אני מוכרחה להתחלק איתך ועם כולם: אחת הסיבות להתקפי החרדה הנוראיים האלה היא הדחקה של רגשות, "שמירה בבטן". זה מה שאני עשיתי פעם, וזה אסור, אסור, אסור, אסור!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! כשבא לכם - תבכו, תקללו, תצעקו עד השמיים - תעשו הכל חוץ מאלימות - רק אל "תשמרו בבטן" - זה הרוצח מספר אחד, וכשהוא ישנו - כבר לא צריך את עראפאת.... (-: ואם מישהו אומר לכם להתאפק ולא לבכות ולא לצעוק כשאתם מרגישים צורך - אז סליחה על הביטוי, אבל תגידו לו חד וחלק שפשוט ישק בתחת! טוב, לסיום - מה שאני רוצה לומר הוא - ראשית כל שוב אלפי תודות לאורית על העידוד, ובהזדמנות גם לעודד את שאר הסובלים מהתופעה הנוראית הזאת ולומר להם שיש תקווה! כל טוב והרבה שלווה לכולם! אחת

מה שכתבת עזר לי להתחיל להבין המון דברים. תודה רבה

לאורית, חשוב מאוד מה שכתבת, במיוחד לאור הכתבה שהופיעה במעריב על הסרוקסט שגורם לאנשים לרצוח ולהתאבד. הסרוקסט ממש הציל אותי. אומנם בהתחלה היו תופעות לוואי נוראיות שעליהם כתבתי פה בפורום בחודשים ספטמבר ואוקטובר, אבל אח"כ זה פשוט הרים אותי מהאפלה שהייתי בה. שאנשים יבינו שלפעמים אין ברירה. אף אחד מאיתנו לא רוצה לקחת כדורים, אבל אחרי תקופות קשות, אין בריריה. לי יש ילדים ואחריות ואי אפשר סתם לשכב במיטה ולא לתפקד. אז לא היתה לי ברירה והכדור פשוט הציל אותי. חזקי ואמצי, נקווה שלא נדע יותר תחושות נוראיות כאלה, שגית

קסנקס ומשפחתו הם הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות עבור חרדות וזאת עוד הוכחה לכך. אנא , אני מתחנן , מי שסובל מחרדות שלא יגע ברעל הזה זה רק יחמיר את מצבו. רופאי משפחה מטומטמים שחושבים שהם יודעים הכל הורסים לאנשים את החיים. פרוזק וסרוקסט אכן מתאימים בדרך כלל לטיפול בחרדה ועושים פלאים. הזדהתי מאוד עם הדברים. בהצלחה

באמת קשה להחשף, ואת עשית זאת בגבורה ובאהבה אל האנשים הנוספים שסובלים ברגע זה מדיכאון. דרך אגב, בכל רגע ורגע 5.5% מהאוכלוסייה סובלים מדיכאון מג'ורי ו3-6% מדיכאון כרוני (מעל שנתיים) בינוני עד קל. אם כן פנייתך להרבה מאוד אנשים היכולים להעזר. בנוסף, לדרכים שהועילו לך, ניתן גם לפעול (לא לקרוא) לפי הספר בוחרים להרגיש טוב של ד"ר דייויד ברנס. - אני ממליץ בחום

" רוחות קרות נושבות מתחוללים קרבות רק היכן שאת אינך בכל מקום בו תעברי צחוק ראשון ורחוף פרפרי ורדים יכתבו באדום את שמך עלטה ולילה נופל סיוטים ופחד אפל רק איפה שאת לא בכל מקום בו תהיי אור בהיר ונקי יגרש את קללת הלילות מחשבות יחפשו רק לישון שדים יתפסו ביטחון כי את לא פה בכל מקום בו תחלפי באביב תצבעי את גופי והשמש תגיד לי בוא רעב ובתים נופלים כאב אנשים חולים רק היכן שאת אינך שירים ישירים נכתבים אנשים קשים אוהבים במקום בו יגה אורך בכל מקום בו את סגורה כעת תחשבי על זה ותנסי לצאת " - יהונתן גפן - ( אין כמוהו ) ( לי זה עשה משהו.... יכול להיות שזה רק אני )

שיר מקסים.... תחשבי על זה אביב... מחכה לאות ממך !!!! אליאן

היי זו אני נופר? מה שלומך? רשמתי לך בהמשך לשאלתך למטה בשאלה שלי שענית לי המשחתי לכתוב לך תודה ובייייייי

את בטוחה ששמך הוא נופר?? אולי את מופיעה כל פעם ב 10 שמות אחרים? אולי את דפוס ההתנהגות שאת מפגינה בחוץ את מפגינה גם בפורום?

נופר ונטעלי הם שמותי. ולמה היחס הזה כלפי??? את רןאה גם את חושבת משהו שלילי כלפיי ו כולם ככה

היי , מה שלומך קראתי את תשובתך תודה, נשבעת לך חשבתי שיש לך משהו נגדי, את יודעת אם זה נכון או לא ואם זה לא, ראית תבעייה שלי תמיד אני חושבת שלילי אני לא מצליחה להבין אחרת. תראי אנגל אני נורא שמחה שאת יכולה לעזור לי כי באמת בימים אלה אני קצת חלשה מרגישה בודדה עצוב לי נורא, והקטע של הצבא גם טיפה משפיע. את חושבת, ןבאמת שזה יכול להיות שבצבא היה לי טוב?לאחת כמוני , אני יחסית שקטה אולי לא נראת אבל אני כן הרבה שקטה זה רע נכון בצבא? אני מפחדת שהיה לי כמו בתיכון... לך אישית היה אותו דבר בתיכון כמו בצבא??? או יותר טוב או פחות טוב? תודה לך בנוסף לכול אני רוצה להגיד לך שאת גם נחמדה מאוד..... ביי שבת שלום ביי

היי נטע-לי, מצטערת שלא עניתי עד עכשיו. לפעמים אני מעדיפה רק לעקוב אחרי מה שהאחרים כותבים ולשאוב מהם חיזוקים והסברים גם אם הם לא מופנים אלי אישית, לפעמים אני פשוט עייפה נפשית מלהגיב אבל אני תמיד עוקבת אחריך ושמחה לראות שאת מקבלת תגובות חיוביות גם מאנשים אחרים, תגובות שאני תומכת בהם ומחזקת אותם. תרגישי חופשי לכתוב לי שלך יעל

. יעל

שלום לפסיכיאטר אני מקבל כדור סרוקסט ומאז אני מרגיש שמשהו לא דופק ויש לי שפיכה רק לעיתים בדרך של אוננות מה ניתן לעשות בנידון אני מתבייש לספר להורי ולרופאה שלי.

מה לא סיפר לך הרופא שנתן לך סרוקסט שזה ישפיע על הקטן אל תדאג זה מהכדור זה אחת מתופעות הלוואי שלו אז תזיע קצת יש כאלה שמוכנות לשלם הרבה בשביל שהבעל שלהם לא יגמור מהר

ירין שלום אחת מתופעות הלוואי של הסרוקסט הינו השפעה על האונות. אני באופן אישי הגעתי למצב של חוסר עניין מוחלט במין והיא יכולת להגיע לזיקפה. אין לך שום סיבה להתבייש בנושא שכן זאת תופעה מוכרת מהכדור ואינה בעיה אישית שלך. מאוד הייתי ממליץ לך לשתף בנושא את הרופאה שלך. אני יותר מבטוח שהנושא התקבל בהבנה ובתגובה עינינית שלה. רק לידיעה, ובזאת אני גם מתייחס לתגובה הקודמת שקבלת, יש במקרים של שיפכה מהירה שהתגובה של הסרוקסט משפרת את חיי המין. לסיכום- אתה לא לבד בנושא.

לפסכיאטר/לפסיכולוג שלום. אני בן 15 ורציתי לעלות בפניכם בעיה שמטרידה אותי מאוד. יש לי פחד לעבור במסדרונות אני תמיד הלכתי עם ידיים על הראש כשעברתי במעברים כרגע אני מטופל אצל פסיכיאטרית היא נתנה לי סרוקסט והוא עזר לי ,אבל עדיין יש לי פחדים וכשאני עומד בערך כ-3 דקות אני מרגיש אי שיווי משקל ואני ורגליי רועדות בייחוד כשאני קורא משהו כשאני עומד כמו עיתון ואז יש לי תחושות שאני עומד ליפול אודה לך מאוד אם תוכל לאבחן בעיה זו ומה ניתן לעשות בעניין זה בתודה הכותב

תגיד חמוד לפני הסרוקסט מה נתנו לך???? כי נראה לי שזה תופעה של כדור שנתנו לך לפני הסרוקסט

X שלום הטיפול התרופתי יכול בהחלט לעזור ולשפר את המצב. עם זאת, כדי להתגבר על הפחד נחוץ בד"כ גם טיפול פסיכולוגי. השילוב בין השניים עשוי להיות הפתרון עבורך. אני ממליץ שתפנה לייעוץ בנושא. חשוב להבין את מקורות הפחד ולטפל בהם הן ברמה ה"דינמית", כלומר בסיבות הנפשיות שהביאו להתפתחות הפחד, והן ברמה ההתנהגותית/קוגניטיבית, של מה את עושה וחושב כיום וכיצד לשנות את זה. תוכל לעיין בכתבה הבאה לפרטים נוספים http://www.doctors.co.il/article/383 אני מציע שתפנה לעזרה בברכה ד"ר אורן קפלן