פורום פסיכולוגיה קלינית

מישהו יכול להסביר לי על הכתבה שהתפרסמה בעיתון מעריב בסוף השבוע לגבי כדורים פסיכיאטריים? לא קראתי אותה ואני מאד סקרנית. תודה

לא חשוב, כבר מצאתי את הכתבה באינטרנט. תודה בכל מקרה

את יכולה להכנס לאתר האינטרנט של מעריב ושם ללחוץ על סופשבוע ולקרוא את הכתבה ואפילו להדפיס אותה(8 עמודים)

היה חשוב מאד לקרא את הכתבה העדכנית הזאת תודה לכם על שהערתם את תשומת ליבנו על כך אציין שאם זה מה שקורה בחברות התרופות , אז מצבנו בכי רע ,ולטוח ארוך ,אנו בסכנה , האם אנו הישראלים צרכני תרופות ממכרות אלה ,צריכים לשתוק ,או לצאת למאבק אנו פגועים גם מהמחלה גם מההיתמכרות לפבוקסיל והסרוקסט וגם מהשקרים שכולם מאכילים אותנו . אפה האנושיות והעזרה שנישבעו הרופאים לעזור לחולים "בשבועת היפוקרטס", האם הכסף של חברות התרופות וההתחיבות להן חשוב יותר מהצלת חיי החולים ? , חבר'ה להיתעורר .

http://images.maariv.co.il/cache/ART162167.html

שלום. מזה 10 חודשים אני סובלת ממתח וחוסר שקט. פניתי לכמה פסיכיאטרים . חלק מהם הגדיר את המצב כדיכאון. התרופות שקיבלתי לא עזרו לי. חלק מהם השפיעה עלי רע. חלק מהפסיכיאטרים הגדיר את המצב כחרדה. עכשיו אני נוטלת רק גלולות הרגעה,שלא מרגיעות אותי לגמרי. המתח משתק אותי. אני לא מתפקדת בבית .התנתקתי מהחברים והילדים. מי יעזור לי לצאת ממצב הזה.? הסובלת

סובלת שלום האם במקביל הטיפול התרופתי היית גם במסגרת של טיפול פסיכולוגי? הן במצבים של דיכאון והן במצבים של חרדה יש חשיבות לטיפול בשיחות ושילובם עם טיפול תרופתי נכון עשוי לעזור לך יותר מכל אחד מהטיפולים לבדם. האם ישנם גורמים סביבתיים של לחץ שגרמו להתפתחות הבעיה? נסי לפרט יותר וננסה לענות לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לא היתי בטיפול פסיכולוגי. באוגוסט לפני שנה טיפלתי בשני נכדים שלי בני שנה ושלוש. עבדתי קשה מאוד מבוקר עד הערב. הפסקתי לאכול ורזיתי. איפות יתרה גרם לי תמיד למתח וחוסר שקט פנימי. הפסיכיאטרים הבטכו לי שאני אצא מזה תוך חודש חודשיים מקסימום. אני מיואשת חסרת תקוה. נוסף לכך אני סובלת מכאבי בטן . כל בדיקות פיזיולוגיות תקינות. אני אבדתי תקוה עם אני אצא אי פעם מזה. אני מיואשת. הסובלת

שלום איזה תופעות לוואי יש לכדורים הבאים: ליטיום... זיפרקסה... קלופיקסול.... ו..קלונקס ומה השפעתם על חיי המין?

חבל לכם על הזמן

היי זה גילי ואילנית!!!!!!! למה חבל לנו על הזמן???

שלום לכולם. קראתי את המכתב המרגש שלך, אורית, ו- אני באמת שמחה בשבילך. הבנתי גם משהו- בשבועות האחרונים חוויתי תהליכים של אבל על בעלי, למרות שחשבתי שאני יכולה להיות אטומה אליהם, להסגר ולשמור הכל בבטן (תרתי משמע). היום אני מרגישה לבד ויודעת שאצטרך לחיות כך עוד זמן רב. בטיפול הצלחתי להודות לעצמי שאני באמת מתגעגעת... הייתי אצל פסיכיאטרית בגלל התקפי חרדה, אבל היא טענה שאין כדור שעונה על הצרכים שלי (אני מפחדת לקחת כדור שעלול להרדים אותי ולא אוכל לטפל בתינוק) והיא לא חשבה שכדאי לי לקחת כדורים ארוכי טווח אלא להתמודד עם הכאב. אני מודה לכם על השיתוף בפורום. זה גורם לי להרגיש קצת נורמלית. שלכם, דלית

אל תכנסי לכדורים....עם כל הציניות תני לזמן לעשות את שלו תנסי טיפול פסיכולוגי וגם תרופות מצמחים שלא ממכרים תאמיני לי זה יעבור עובדה שגם הפסיכיאטרית שלך לא רוצה לתת לך כדורים כי היא יודעת שזה יהרוס אותך הכדורים האלה הם אשליה תצאי מזה בצורה טבעית עדיף

אני לא מסכימה בכלל. הכדורים לפעמים עוזרים למצב להתאזן כדי שלאדם יהיו כוחות להכנס לטיפול פסיכולוגי ולהפיק ממנו את המיטב. במצב של סערה נפשית אי אפשר להגיע למודעות חדשה ולהיות רגוע מספיק כדי לחשוב על התהליכים. לפעמים צריך קצת עזרה חיצונית, בדיוק כמו שאם כואב הראש, לוקחים כדור. צריכים להפסיק עם המחשבה הפרימיטיבית שכדורים לטיפול בבעיות נפשיות משנות את האישיות. היום יש כדורים חדשים כמעט ללא תופעות לוואי ועם המון יתרונות. הרי הכל פעולה כימית של המוח. לדעתי לא צריך לקחת אותם בקלות ראש. יש מצבים נורמלים של אבל שחייבים לחוות ולא כדאי להסתכל עליהם כעל תגובות לא נורמליות אבל במצבים מסוימים זה פתרון טוב. אסור לשלול את זה ללא הכרות עם המצב והאדם. כל מקרה לגופו. בשביל זה יש רופאים.

תודה לכולם על היחס קראתי נורא מרגש, כן כול עולמי הלך לו, הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים זה החבר שלי הוא היה הבן אדם היחיד שיצא לי לדבר איו ומרגישה שסוף סוף יש משהו שאוהב אותי, כול חיי חשתי לבד שאין שאוהבים אותי, וכאילו נולדתי להיות הליצן של כולם שעושים מימנו רק צחוק ומזלזלים בו. אין לי חיים הבן אדם שיצלחתי אחרי כול הפחדים להפתח אלייו אחרי המון זמן מתגלה כ בן אדם שלא אהב אותי אני מרגישה כאילו סוף העולם הגיע, אני בן אדם בודד וישאר תמיד בודדה,למה? למה, למה זה מגיע לי? מה עשיתי רע ?עזרו לי?

היי רוית אין לי מילים אני יכולה להגיד לך אולי אני יותר צעירה מימך אבל אני ממש מזדהה איתך קשה לי להגיב לך

שלום רווית, אני בטח קצת יותר מבוגרת ממך ויודעת שבחיים לפעמים יש מצבים נוראיים. אבל יש הפתעות. את לא יכולה לדעת, אולי מחר תפגשי מישהו? לי קרה שמהר מאוד היכרתי מישהו ואני לא כזו פצצה. מסתבר שיש דברים מעבר לחבר שלך. את חייבת לחשוב ככה. יש לך אותך ועם עצמך תנסי להנות ממה שיש. תנסי לשפר, לפגוש אנשים, להיות פחות מרירה. גם אם תהיי מעט זמן ללא חבר שלך , אז מה - זה לא סוף העולם. תסמכי קצת על עצמך. תהני מדברי פשוטים כמו אוכל, מוסיקה. את תיראי שדברים משתנים בחיים. זה טבעי שאת מרגישה ככה. לאט לאט תאספי את השברים ותאמיני לי שתצאי יותר חזקה. בהצלחה שגית

שגית, זה מאוד מאוד נכון. עדי

אורית רשמתי לך הודעה בהמשך לשאלתי בעמוד הבא

היי מתוקה?

היי את כאן?

היי קראתי את הודעתך לילד בן ה17 שרשמת לו שדברים משתנים: את באמת חושבת שדברים יכולים להשתנות אני עומדת להתגייס ונורא מפחדת שמה שעברתי כול החיים מהחברה יחזור שוב ושוב: גם אני מפחדת לדבר על יד אנשים מפחדת מדחייה מפחדת להתגלות נורא פגייע. עברו אליי חיים לא כליים אני מנסה לחשוב אחרת אולי לא לפחד לדבר ולהיות אני אני אבל אני מפחדת להתגלות ב מאה אחוז ואז כבר יכלו לפגוע ביי אני היה חסופה מדיי... תודה

היי! כן, אני באמת חושבת שדברים יכולים להשתנות. את כותבת שאת מפחדת לדבר ולהיפתח לאנשים כי את מפחדת להיפגע, אבל מה בעצם קורה במצב הנוכחי? את הרי נפגעת. אז אולי כדאי לנסות קצת דרך אחרת. לדעתי הדרך הכי טובה היא להיות אמיתית, להיות את, לא לעשות הצגות כדי שיאהבו אותך אלא להתנהג בטבעיות. אני לא אומרת שאת חייבת לחשוף את עצמך במאה אחוז - כמו שאת כותבת. זה לא הכל או כלום - זה לא שאו שלא תחשפי בכלל ותישארי לבד, או שתחשפי במאה אחוז ותישארי פגיעה לחלוטין. יש באמצע. את יכולה להתחיל בפשוט להתנהג ליד אנשים בטבעיות, להיות את - וגם זה חשיפה. אחר-כך תמשיכי ותראי איך הדברים מתפחתים. תנסי להתנהג כמו שאת מרגישה בכל זמן נתון, ולא לתכנן אסטרטגיות מראש, כי הן לא עובדות. ותגידי לעצמך כמה פעמים ביום שאת טובה ושווה, ושאת אוהבת את עצמך. ניסית לפנות לטיפול פסיכולוגי? גם אם ניסית בעבר והתאכזבת, אני חושבת שכדאי מאוד לנסות שוב עכשיו, בתקופה המלחיצה שלפני הגיוס. זה יכול לעזור לך מאוד בשבועות הראשונים בצבא, לדעת שיש מישהו בבית שדואג לך ושאפשר להישען עליו. בהצלחה, נועה.

שפורסמה במעריב השבת.. בנושא כדורים נגד דיכאון...???? בעיקר....פרוזאק וסרוקסט......

היי,אמא של..... כידוע שעניין הכדורים שנוי במחלוקת.... את יודעת, שלמשל לאנטיביוטיקה ישנם גם תופעות לוואי לא פחות חמורות? את יודעת שאחת מתופעות הלוואי של הריטלין זה הזיות? אפשר לדעת מראש האם לאדם אשר לוקח את הכדור לא יהיו לו תופעות לוואי ? הטעות היחידה היא שלא מיידעים את החולה בכל הסיכונים של התרופה וגם אז לא בטוח אם זה היה עוזר. אליאן

צודקתתתתתתתתתתתתתתתתת

הטעות הראשונה שהם שולפים מהמותן כדורים בלי לחשוב מה עלול לקרות לאדם ואם בכלל הוא ישאר אדם אילו היו קצת יותר אכפתיים כל ענין התרופות היה מקבל זוית אחרת אולי טובה יותר וגם הרופאים היו יותר רצויים

קראתי את מכתבך ואני שמחה לשמוע שמכתבי נתן לך קצת נחמה. תמיד נחמד לדעת שיש עוד אנשים שעוברים מה שאתה עובר ושאפשר לדבר איתם. אני כל כך מזהה עם כל מה שכתבת כי אני עברתי את אותו הדבר ואכן יש סיכון שזה יימשך או יחזור. באמת עברנו טראומות עם המוות ועם החרדות שלנו. אני תפסתי את עצמי כ"לא מתמודדת" עם המצב וזה הוריד לי עוד יותר את הבטחון העצמי ואת התפיסה שלי את העולם. זה היה נורא מפחיד ועכשיו אני משתדלת לצאת מזה, צעד צעד. כשקראתי את מה שכתבת על חברייך כעסתי עליהם מאד. אנשים לא מבינים מה קורה למי שסובל מחרדות ולמי שנמצא בדכאון או בשלב של אבל. לי היו חברות שניסו להבין אותי ולא הצליחו והרגשתי עוד יותר לבד ועוד יותר מרוחקת מהעולם הנורמלי והמתפקד וזה מאד כואב. הלוואי וחברות שלי היו מבינות אותי יותר אבל לפחות אני יודעת שהן ניסו להבין. לדעתי זוהי הזדמנות לדעת מי חבר אמת ומי לא ולהתנער מכל אלה שהם לא ולנסות לחזק את הקשרים אם אלו שהם כן. לצערנו, רק ברגעי צער נמדדת חברות אמיתית וצריך להסיק מזה מסקנות כואבות. אשמח לשמוע על חווית האובדן שלך....את מי איבדת? באילו נסיבות? מתי? תודה על התגובה שלך למכתבי. מקווה שנמשיך לדבר. ומתי שתרצי אותי..אני כאן.

אגב, אותי הסרוקסט מרדים ואני כל הזמן ישנונית ועייפה.

אורית - תודה על תגובתך, אני במקרה בדיוק באתי לבדוק אם יש לי הודעה ממישהו. אני מואד אשמח לדבר איתך על החרדות, על הסרוקסט - ובעיקר על המוות, שזה באמת נושא שכמעט שלא דיברתי עליו עם אף אחד, כי פשוט לא הרגשתי כלום מאז שאבא שלי נפטר לפני שנתיים וחצי. אני מאוד אשמח לספר לך על זה כאן. אבל עכשיו אני בדיוק יוצאת לארוחת צהריים אצל אחותי, אז אם תהיי כאן בערב או מתישהו, אז נדבר. בי, נועה.

שלום רב, מי מכיר ויכול להמליץ על פסיכולוג טוב המטפל במתבגרים (גיל 17) הפועל במסגרת קופ"ח מכבי באזור גוש דן, עדיפות למיקום בסדר הנ"ל גבעתיים, ר"ג, ת"א. כאשר המטופל הוא בן בגיל 17, האם יש משמעות אם המטפל גבר או אשה? ובכלל, מהם הדברים עליהם יש לתת את הדעת בעת בחירת פסיכולוג? תודה

יוני שבוע טוב 1. יש משמעות האם המטפל הוא גבר או אשה. אין כללים ידועים מראש בנושא. לי באופן אישי לתקופות מסויימות היו מטפל ומטפלת במקביל ועם כל אחד מהם התפתחו נושאים אחרים וסוגי תקשורת אחרת. 2. יש לשים לב שאין חריגת גבולות. אני אומר זאת לך למרות שהאחריות לשמירת הגבולות חלה באופן מוחלט על הבוגר ולא עליך. פסיכולוג אסור לו בתכלית האיסור להפוך לחבר. 3.אתן לך כלל יסוד כדי לדעת האם המטפל שבחרת מתאים- אם אתה יוצא מפגישה ואומר לעצמך- איזה חכם המטפל שלי, יש בעיה. 4.יש להתרחק ממטפלים המדברים על עצמם במהלך הטיפול. שיהיה לך בהצלחה.

יוני, לא ממש הבאתי לידיעתך אבל אני איש בוגר עם נסיון של הרבה מאוד שנות טיפול (לטוב ולרע). אשמח להעמיד את הניסיוני האישי לרשותך בכל נושא ובכל זמן. אעקוב אחריך כאן באם תיהיה מעונין לפנות אלי.

רשמתי לך בעמוד 310 בהמשך לשאלתך אתמול... את נורא חמודה... מה עשית אתמול???? בכלל אם מותר לשאול בת כמה את? טוב... אז שהיה לך המשך יום נפלא אם הרבה אהבה מימני . בייייייייייייייייייייי

אני בת 25 מה שלומך היום ? יעל

מה שלומכם

אני בסדר מה איתך?

טוב מצוין, כתבתי לך אתמול בדף השני ראית? ויעל כתבה בטעות בשאלה אלייך.

...

אחרי עבודה עד 6 בבוקר ולפני עבובה מ 12 נכנסתי קצת לכאן לקבל את מנת התרפיה היותית שלי מה שלומך אחותי? איך עוברת השבת? ההורים כבר חזרו מחו"ל?

עוד לא עוברת מצויין קראתי את הודעתך לנטעלי-נופר כל הכבוד על הצלחתך בטיפול ומה שלומך?

היי לכולם, אורית קראתי את מה שכתבת ואני שמחה שהצלחת לעלות על הגל הנכון והמצב רוח השתפר. נועה, הסיפור עם החברים העוזבים נורא מוכר מנסיון כואב. אני סובלת מחרדות מזה זמן רב ולקחתי סרוקסט זה לא ממש עזר וגרם לעייפות גדולה אחרי עשרות נסיונות חוזרים הפסקתי.אבל כאמור זה אינדיבידואלי ברמת ההשפעה. בכל אופן שיהיה לכם בהצלחה.

...

נניח ובן אדם נוטל כדורים נוגדי דיכאון למרות שאינו סובל מדיכאון? האם זה יכול לגרום לנזק?

היי לפי דעתי הכדורים הללו משנים את הכימיה שבמוח הם מיתחברים איך שהוא לאיזשהו קולטן או מוליך עיצבי ש"מאמץ " אותם , ואם האדם לא בדיכאון יתכן שיגרמו לו תופעות היתנהגותיות , שלא מאפינות אותו .והוא יסבול מזה , ומצד שני ברגעי משבר ו הדיכאון אם מאבחנים נכון ,ולוקחים את הכדור המתאים ,יחולו שינוים בתיפקוד ,ובמצב הרוח .לטובה . ויוי.

לרוית שלום רב, בני בן 7.5. כבר תקופה שהוא מדבר מתוך שינה. לעיתים ניתן להבין משפט שלם ולעיתים לא. יש פעמים שהוא צועק. וזה מדאיג. שאלותי הן אם יש קשר ישיר בין תוכניות הטלויזיה שהוא צופה בהן במהלך היום ואם כל זה מפחדים (לעיתים מתעורר באמצע הלילה, מעיר אותי בטענה שהוא פוחד)? האם יש צורך בטיפול? והאם אני צריכה להעיר אותו ולהרגיע אותו? אני רוצה לציין כי הוא ילד רגיש מאוד ונבון מאוד ונושאים כמו פיגועים תאונות וכו' גורמים לו לשאול שאלות קשות. אני מודה על תשובות לשאלותי הרבות. גלי

גם אני חויתי עם בני מצבים דומים לשתארת כולל מצבים של הליכה במצב של שינה. התופעות נעלמו מעצמם כשם שבאו. ללא טיפול וללא התערבות.

אני בת 28 , כשהייתי בת 7 ננטשתי על ידי אם, ומאז 7 יש לי פחד נטישה, שעכשיו הגיע לשיאו בעקבות התאהבות בבחור שהוא הוא אהבת חיי. אני אדם מאוד רציונלי, אבל כשאני נתקפת בפחד הזה אין לי שליטה על מעשיי ואני מבצעת החלטות נמהרות. א. היכן אוכל למצוא חומר קריאה, העדפה לחומר בעברית לגבי חרדת נטישה ולגבי אהבה אובססיבית? ב. איפה אפשר למצוא חומר ברשת

נועה שלום, אני מצטערת שאני נכנסת לדברייך עם עניין טכני, אבל פשוט גם לי קוראים נועה, וגם אני כתבתי הלילה, ולכן אני רוצה להבהיר (מתוך הנחה שמישהו בכלל קורא את מה שאני כותבת לאנשים...) - שיש כאן 2 נועה: אחת - שמדברת על פחד נטישה; והשנייה - אני, שסיפרה על חרדות וסרוקסט וכו'. אני שוב מתנצלת על חוסר הרגישות שבלהיכנס לדברייך עם עניין טכני שכזה, אני לא מכירה חומר באינטרנט ובכלל בנושאים שביקשת, אבל אני מקווה שתימצאי את דרכך, לילה טוב - נועה ("בעלת החרדות").

נועה שלום תוכלי לקרוא על חרדות ואהבה אובססיבית בספרים וברשת, אבל אני בספק רב אם זו הדרך שבה תפתרי את הבעיה. אם מדובר בבעיה שפוגעת באיכות חייך כדי לפנות לטיפול פסיכולוגי במקום לקרוא על טיפול פסיכולוגי. כתוב די הרבה על הנושאים הללו. תוכלי להיכנס לאתר של סטימצקי או אחת מהחנויות המקוונות האחרות ולהקיש פסיכולוגיה, חרדה, אהבה אובססיבית ותקבלי על כל אחד מהם ספר/ים רלוונטיים. יש הרבה ספרות לא פסיכולוגית על הנושא הזה, הוא מאפיין הרבה רומנים ולדעתי ניתן להיעזר גם בקריאה של ספרים כאלה. עם זאת, בשורה התחתונה, השינוי לא ייעשה בדרך "רציונלית" למרות שזו ברירת המחדל שאותה את מכירה ורוצה לפי דבריך. המקורות לבעיה הן רגשיים ולא רציונליים והטיפול המתאים צריך לגעת בעיקר בנושאים הללו וכנראה גם במקומות שלא קלים עבורך שבהם אכן אין לך שליטה מלאה בדברים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום, כבר הרבה זמן שאני מרגיש לא בנוח כאשר אני נמצא בחברה של אנשים, אני תמיד מסתכל על עצמי כפחות טוב מהם, ודברים קטנים כמו איך לשבת ואיך להראות בפנייהם מציקים לי. אני יכול לשער שהכל התחיל מלפני יותר משנה אני חושב שנפרדתי מחברה שלי שמאד אהבתי אך היא לא אהבה אותי כפי הנראה, מאז אני חושב עליה ממש לא מעט וגם כשאני נמצא (אנחנו חזרנו להיות ידידים, כמו שהיינו לפני שהיינו חברים) ליידה אני מרגשי שלא בנוח. אני רואה את עצמי כחסר סבלנות כשאני נמצא במקום שקצת משעמם לי, למשל מסיבת יום הולדת של ידידים, אני משועמם ואין לי סבלנות לאף אחד ואני במעין דיכאון שכזה..................... אני מרגיש שאני מאבד שליטה בחיים שלי ושלמרות שדברים הם לעיטים לטובתי, אני מרגיש מדוכא ועצבניף מה אני עושה בשביל לצאת מזה, אני מאמין שהפרידה מהידידה שלי שאהבתי הביא למעיין ראומה כזו בשבילי, זה יכול להיות ? מה אני עושה עם עצמי ?? אני חושב שאני באמת צריך יעוץ... תודה מראש עומר נ.ב. אני בן 17

היי עומר זאת לא בושה לקחת יעוץ , וכמה שיותר מהר כך יטב כל החיים עדיין לפניך .צבא ,חברויות .עבודה וכ'ו שנה אתה מרגיש רגשות של כאב ,קונפליקט בושה וכ'ו היגיע הזמן שתשים הכל האחוריך ,ותיתמודד עם דברים חשובים לא פחות . תצליח מכל הלב אתה חיב ..ובטח גם מסוגל .

עומר, נראה לי שבאמת הפרידה מהחברה שאהבת ותחושת הדחיה פגעה מאוד בבטחון העצמי שלך, שמלכתחילה היה קצת נמוך. התחושה של חוסר ביטחון מול אנשים לגבי איך אני יושב/ איך אני נראה מוכרת לי מאוד. אני לא רוצה להישמע כמו מורה זקנה, אבל באמת - אני היום בת 26, ובגיל תיכון ולפני זה הרגשתי כל הזמן הרגשות דומות, במשך שנים. ולמרות שיש לי הרבה בעיות היום, אני חייבת להגיד שהבעיה הזאת כן עברה לי עם השנים, וכיום יש מעט מאוד סיטואציות שבהן מרגישה כך. כי הבנתי שאני באמת טובה לא פחות מאחרים, אלא יותר, ובמיוחד מאחרים שנותנים לי תחושה שאני פחות מהם... ובשנים האחרונות אני נהיית חברה רק של אנשים שלא בוחנים אותי בקריטריונים שעושים לי רע, ורק עם אנשים שמקבלים אותי, כי אנשים שלועגים ושופטים וציניים, וחושבים שיש רק דרך אחת להיראות ולהתלבש ולהתנהג ולחשוב ולהתבטא - הם פשוט אנשים לא בוגרים, שלא יכולים בעצמם להשתחרר מהשיפוט העצמי המתמיד של "איך אני ביחס לחברה." אני מקווה שהדברים שכתבתי נוגעים לבעיות שלך, ושתמצא בתוך עצמך, בפנים, את היופי שיש בך, את המיוחדות שבך - ואז יהיה לך יותר טוב עם עצמך - וגם עם אחרים. נועה.

בעולם החומרני שלנו נדמה שהיצור היחידי שניתן לתקשר איתו הוא המחשב. אנשים מסתגרים בביתם והבדידות בשלב כלשהו מתחילה לנגוס ולחרסם בנפש. דברים לא טובים מתחילים להתרחש, אתה יודע שכדי לשנות אתה צריך לעשות, אתה יודע שעלמנת לפרוץ את מעגל הבדידות אתה צריך לצאת להפגש אבל אתה בודד אין מי שיצא איתך למסע. החיפוש אחר נפשות תאומות או נפשות סתם מענינות שיש סיכוי של ענין משותף איתם הוא קשה ולא ברור איך בכל זאת שוברים את המעגל. הפסיכולגים נדמה רב הזמן מקשיבים מהנהנים אבל פתרונות הם לא מצעים אולי משהו מכם חוץ מלהפנות לטיפול יציע הצעות ראליות וישבור את מעגל הסגור שיצרתם שהדרך החוצה מהדכאון מהמועקה מחשש מהחרדה הוא טיפול פסיכולוגי למה שלא תתחילו באמת לבצע אותו על המסך שנתחיל לחוות מה קורה בחדר הטיפולים שאותו אתם כל הזמן מציעים

שלום לך ....מיסתורי .. אני לא מיקצועית ,אלא גם ,,מטופלת , אני מסכימה עם כל החלק הריאשון ,ואילו לחלק השני , אני חושבת שאתה לא כל כך מבין את מהות הטיפול , ומטרתו . המטפלים תפקידם לשמוע ,להבין והביא אותנו ,,,למצב שבו , יהיה לנו כוחות וכלים לפעול ,בלי פחד .לבד בכוחות עצמנו .כי זה הענין ,של הכוחות שלנו , חיזוק האישיות ,והערך העצמי . הם לא יכולים לתת לנו רצפטים ,או פיתרונות ,הרי כל העינין הוא בזה ,שכמשהו הישתבש לנו בדרך ,לא יכולנו לראות בברור מה קורה ואיך , למה אנו בודדים ,מאין הפחדים והעצבות וכו' תנצל את הידע שלהם ,לטובתך ,תשתף פעולה ,עם כל הנשמה ,תבין ותיזרום ,בזמן הטיפול תפיק את מלא התועלת , ותראה בסוף שבכל פגישת טיפול ,משהו היתקדם הלאה . אני מאחלת לך הצלחה והמחשב דווקא כן יכול לעזור ...

תודה על התגובה המחשב לדעתי רק מחזק את הבדידות כי נוצר מצב בו אנו מתפשרים ומנהלים שיחה סטרלית על המסך אין מגע אנושי טבעי ואנו מאבדים עם הזמן את היכולות הטבעיות שרכשנו עם השנים למגע אנושי. ב. בנוגע לטיפול הפסיכולוגי בכל זאת יש בי תחושה שמעבר להנהון להבנה ולתמיכה שבאים מצד המטפלים יש צורך נוסף בהנחיה בהכוונה וזה חסר לי.

שלום לכולם הנני כיום בן 25, משוחרר מצה"ל שנתיים וחצי ובעל טראומה אישית עקב שירותי בצה"ל ( ולא הרגילה שכולם סובלים ממנה) במהלך השירות הצבאי שלי נהרגו ליחידה בו שירתתי 36 חיילים תוך חודש ימים ומאז אני סובל מסיוטים חוזרים,בהם אני מאשים את עצמי על כך שהם נהרגו ולא אני. פניתי מאז לצבא והם רק צחקו לי בפרצוף, והתגובה מגורם אזרחי לא הייתה טובה בהרבה מצה"ל. כיום אין לי רעיונות נוספים למי לפנות, ואולי אתם תוכלו לעזור לי ולמצוא סוף סוף שקט נפשי ללא סיוטים בלילות וללא רגשות מצפון על כך שהם נהרגו ולא אני. נ.ב. אין לי כל כוונה להתאבד בעקבות זה

אתה מוזמן לפורום השכן הלם קרב

http://doctors.msn.co.il/forums/list.php?f=66

איזה חמוד אתה (צביטה בלחי)

אני מצטרפת לעצה של יהודה, שתפנה לפורום של הלם-קרב (למרות שאני לא מכירה את הפורום, אבל הוא בטח יוכל לעזור לך). אני חושבת שמאוד כדאי לך לפנות לטיפול פסיכולוגי אישי. אתה אומר שהצבא צחק לך בפרצוף. מאיזו בחינה אתה לא יודע למי לפנות? האם קשה לך למצוא פסיכולוג/ית מכיוון שאתה לא יודע איפה לחפש, או שיש לך גם בעיה כלכלית לשלם על הטיפול? לגבי השאלה הראשונה, אני בטוחה שאם תכתוב כאן מאיזה איזור אתה בארץ (ואולי כתובת אי-מייל), אנשים יוכלו להמליץ לך ולעזור בחיפוש. לגבי העניין של הכסף, השאלה היא גם באיזה קופת-חולים אתה חבר? למיטב ידיעתי, לפחות עד לפני כמה שנים, בקופ"ח כללית אפשר היה לקבל טיפול פסיכולוגי בחינם לגמרי, וגם לקופות אחרות יש סידורים שונים. אפשר לברר. בכל אופן - אל תישאר עם תחושת האשם הנוראית. אני חיה עם רגשי אשמה כבדים על מות אבא שלי, תחושה שכולתי למנוע ולא מנעתי, ואני יודעת איך זה ולאיזה חרדות זה הוביל אותי. קשה לי לדמיין איזה סבל זה לחיות עם תחושה ש- 36 חיילים מתו ולא אתה. כדי לחיות טוב - מגיע לך שתעזור לעצמך לקבל עזרה, לילה טוב ואשמח לעזור בפרטים לגבי קופ"ח - נועה.

נועה היקרה אז ככה אני מאילת פניתי לקופ"ח ואת זמני ששהיתי בטיפול הייתי יכול לבזבז בהרבה דרכים שם הרבה הרבה יותר מוצלחים וכסף......אני עובד במלון

)-: יעל

אני מיואשת מהפורום הזה......... )-: )-: )-: )-: )-: )-: יעל

למה

היי, כייף להתכתב איתך... את באמת חושבת שיש עוד אנשים שהיו או עכשיו במצבי? שאת מכירה. אני באמת מרגישה כך שכול אחד שיכיר אותי יחשוב אליי משהו רע, לא יודעת אולי זה מכול החיים בבתי הספר שלא סמפטו אותי היום אני נצבת מול גיוס נורא מפחדת שגם שם היה לי אותו דבר מבחינה חברתית. את חושבת שזה ישתנה לי? מתאי לך זה עבר? תודההההה

גם אני סבלתי מחרדות לפני הגיוס. אמנם אפשר להגדיר את התקופה ההיא יותר כתקופה של פחד ולא של חרדות ממש אבל פחדתי מאד מהצבא. במשך חצי שנה חשבתי רק על הצבא, פחדתי להיות רחוק מהבית, פחדתי שלא אכיר אנשים. השבועות הראשונים בצבא, בעיקר בטירונות, היו סיוט רק בגלל הפחדים שלי אבל לאט לאט התרגלתי ואפילו אהבתי מאד את השירות שלי שהיה מרתק והכרתי שם המון אנשים. אני חושבת ששום דבר שאני אגיד לא ירגיע אותך משום שאת עדיין זו שצריכה להתגייס ועד שלא תעמדי בפני הלא נודע, תמשיכי לפחד, אבל אני יכולה לומר לך שלא משנה מה צריך לעבור בחיים, הלא נודע הוא תמיד המפחיד ביותר. ברגע שתהיי כבר בתוך המסגרת תרגישי חלק ממנה ותמשיכי הלאה ואולי אפילו תלמדי להנות מזה. זה נשמע לך בטח חסר סיכוי עכשיו, בדיוק כמו שאני חשבתי לפני הגיוס. חשבתי שאני שונה מאחרים, עוף מוזר ושאין סיכוי שאני אשתלב אבל עובדה - השתלבתי. שיהיה לך בהצלחה. מתי את מתגייסת?

היי שוב. כן צודקת אוליי באמת אני ילך על מה שהיה וזהו אני מתגייסת עוד 3 חודש ,אני מפחדת כי אני יודעת שאני זו שגורמת לבעיותי למשל:כולם ביחד יושבים אני ילך למקום אחר לא אים שלא יצחקו אליי או יפגעו ביי. אני יחסית סנובית כי אני מפחדת להפתח ב 100 אחוז ואז יחלו לפגוע ביי. נגיד גם ידברו אני יפחד לענות... וזה עוד חלק... בטח לך לא היו דברים כאלה... בגלל זה אני מפחדת יש לי סיוטים כבר מכול השנים. תודה ושהיה לך שבת שלום...

בכל טיפול פסיכולוגי המטפל טוען שיש תהליך ראשית עליך להיות מודע לדפוסים שלך שנית לדעת לקבל את עצמך ולשנות דברים שמעכבים אותך השלב הזה של השינוי מתי הוא מתכוון להגיע לי נדמה שהמודעות כבר קיימת בי שנים , הרצון לשנות גם הוא קיים בי שניים אלא שהיכולת לשנות את ההרגל מעבר לבינתי וליכולתי מה יהיה מתי זה יקרה ואיך המטפל יכול לעזור בעניין זה

גם אני מרגישה כמוך. יש בי מודעות עד כאב. אני כל כך מודעת למה שקורה לי שלפעמים זו הבעיה - אני מודעת יותר מידי וחושבת על הדברים יותר מידי. יש בי גם רצון לשינוי. אני רק צריכה את ה"איך" ואת האמונה שזה אפשרי וקשה לי להאמין זה אפשרי אבל אני אנסה בכל זאת.

צריך רק שהאסימון יפול. וכדברי המשורר " הבנה והבנה בלבד שווה לתחת" יש למלא את ההבנה תוכן חיים. לא בגדול. לא בקפיצות. במנות קטנות. קל להגיד - קשה לבצע. בהצלחה.

האסימון כבר נפל בדיוק כמוו הטבעת של קורין אלאל אבל מגמת השינוי מתעכבת כאלו מסרבת לבוא, נדמה לפעמים שזה חיצוני שכבר הדבר לא נמצא בידי. כי זה שנים של מודעות שנים של נסיון לשנות לחוות לאהוב את עצמך ואת הסביבה בשלווה וברוגע אבל זה מגיע במנות קטנות ונופל מאין היה ולא היה וחוסר חלילה

זאת סוגיה מאד יפה שאת/ה מעלה. הרבה פעמים בטיפול פסיכולוגי מגיעות אלינו תובנות במעין הברקה פתאומיואנחנו מצפים שגם השינוי ההתנהגותי יהיה בהתאם. צריך לזכור שגם את דפוס ההתנהגות ממנו אתה רוצה להפטר לא פיתחת תוך יום אלא שהוא השתרש לאט לאט ולכן עקירתו היא עקירת שורש היא קשה וכואבת ולא נעימה. לפעמים (לרב גם מוצאים דלקות וזיהומים שלא ידענו על קיומם מתחבאים להם למטה. אז מצטערת על הדימוי, אבל נותנים למוגלה לצאת ולהרפא, מגלים את החלק הבריא שמתחת הרבהפעמים לא שמים לב שהשינוי בהתנהגות אכן מתרחש, אני שמה לב לשינויים האלה בעיקר דרך פידפקים מהסביבה. היום, יחסית לפעם, אנשים יותר מחפשים את קרבתי. ההתנהגות שלי משקפת בריאות ושלווה ופחות מחלות אבל עדיין יש דברים שהייתי רוצה להפטר מהם משתמשת באותו תהליך שציינת, המון המון קבלה למי שאני ומאיפה, בעצם, דפוסי ההתנהגות האלה נובעים, המון הצלחה בטיפול

האמת שנתקלתי במשך על דפי המסך בתדירות גבוהה ואף קראתי חלק מתגובתיך בהחלט מתקבל הרושם שיש לך מה לתרום לסביבה. ובכל זאת מתי הרגשת שחל שינוי בדפוסים שלך מתי הרגשת שזהו על המעשה הזה את כבר לא חוזרת, והצלחת להפנים דפוס חדש. ספרי לי על התהליך תודה

את באמת חושבת שממצבים כאלה אפשר לצאת? או שנשארים איתם לכול החיים דכאון מתבטא בהמון דברים שעוברים אליי למשל אני לא מוצאת משהו טוב ביי אין לי כוח לתפח את עצמי בודדה לחלוטין.... אין סיכוי זה לנצח אצלי ישאר

גם אני חשבתי כך, באמת. חשבתי שאני לא שווה כלום, שאני בודדה מאד, שאיש לא אוהב אותי. לא נהניתי מספרים, מנופים יפים, מחברות...לא נהניתי מכלום. הייתי בטוחה שכלום לא יכול לעזור לי - לא טיפול תרופתי ולא פסיכולוגי ומתוך הייאוש התחלתי להרגיש טוב יותר. הכי חשוב זו התקווה. אם אין תקווה, אין סיכוי. אם יש תקווה, יש סיכוי. אל תוותרי על התקווה שיום אחד זה ישתנה ויהיו לך חיים אחרים.

הינה נטע לי רשמתי מי היום נטע לי?בסדר? אני כול כך במצוקה שאני מנסה תמיד בשתי אפשרויות הכוונה אני לא מרגישה בנוח שכול פעם אני כמו תוכי חוזרת על שאלות. תביני. אני במצב רע אני מנסה שיעזרו לי כמה שיותר ? את באמת חושבת משהו רע עכשיו כלפי? כי זה מה שאני מרגישה בטח זה ישמע מצחיק אבל לכמעט כול אחד אני מרגישה כך אם מתיחסים אליי ככה או אם אני מרגישה ככה תודה

אני לא מרגישה משהו רע כלפייך, אני פשוט מרגישה שאת משתמשת בטכניקות של מרמה כדי להשיג תשומת-לב, ורצוי שתטפלי בזה. שקר לא עובד לא בפורום ולא בחיים האמיתיים ואני מציעה שתתני מחשבה שקולה ואמיתית לשאלה שלך "למה אנשים מתרחקים ממני?" אל תחפשי את התשובות אצל אחרים אלא בתוכך רק טוב וגיוס קל

ההודעה הזו מיועדת לעודד אתכם, לתת לכם תקווה שיכול להיות שינוי בהרגשה. אני רוצה לספר לכם את סיפורי. אני התחלתי לסבול מחרדות כשאמי חלתה בסרטן. החרדות היו כל כך נוראיות שהיו מופיעות מספר פעמים ביום וגם בזמני הביניים בין התקפי החרדה הייתי במתח עצום ובתחושה של פחד. לא נהניתי משום דבר. לא חייתי שום דבר, רק את החרדות. החרדות ההיו כל כך נוראיות עד שלפעמים הקאתי מרוב בהלה, לא יכולתי לאכול ונחלשתי מאד מבחינה פיזית. היתה פעם אחת שלא הצלחתי לעמוד על הרגליים מרוב תחושה של פחד. התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית ובמקביל התחלתי לקחת כדור סרוקסט אחד ליום ו"קזאנקס" עם התקפי החרדה. הרגשתי שכלום לא עוזר לי וזה הכניס לי לראש שגם תרופות לא יעזרו לי. עברתי תקופה מאד קשה. כשאימי נפטרה החרדות פחתו. בחודשים הראשונים תפקדתי טוב יותר ומידי פעם נכנסתי להתקפי בכי וגעגועים. לפני כחודשיים החרדות חזרו למרות שעדיין לקחתי סרוקסט. נכנסתי לפניקה. לא הצלחתי לתפקד בעבודה ולבסוף פוטרתי. שכבתי בבית והדכאון התחיל להשתלט. ממש לא יכולתי לקום מהמיטה. ככל שהייתי יותר בבית החרדות להיות בחוץ גברו. פחדתי לחוץ החוצה. הרגשתי שהעולם הזה הוא עולם מורכב מידי ושאני לא עומדת בדרישות הסביבה והרגשתי בטוחה הרבה יותר להיות בבית. ניתקתי קשרים עם חברות, לא עניתי לטלפונים והייתי שקועה באינטרנט ובטלויזיה אם כי לא הייתי מרוכזת בכלום. אפילו ספר לא הצלחתי לקרוא ואני אוהבת ספרים. אפילו התחלתי לפחד לנהוג משום שפחדתי שיהיה לי התקף חרדה בחוץ או שמשהו יקרה לי. הפסיכיאטרית החליטה לנסות להחליף את התרופות ונתנה לי "אפקטין" מקבוצת קזנקס. לא רק שהתרופה לא עזרה אלא החמירה את המצב. לא היה לי תיאבון והיו לי בחילות נוראיות עד כדי כך שלא הצלחתי לאכול אלא רק לשתות במשך שלושה שבועות, היתה לי שינה טרופה, חרדות נוראיות, פחדים, דכאון עצום. הפסיכיאטרית הציעה שננסה להעלות את המינון ואז התופעות החמירו עוד יותר. היה כבר יום אחד שחשבתי על פתרון של אשפוז יום משום שלא ראיתי את עצמי מתפקדת כאדם נורמלי יותר. כמובן שלא חשבתי שהתופעות האלה יכולות להיות בגלל התרופות אלא שייכתי הכל לעצמי. חשבתי שהכל תופעות נפשיות ושאפילו תרופות לא עוזרות לי והתחלתי להרגיש שאני מתייאשת ולא רוצה לחיות יותר. אפילו לא הייתי מרוצה מהקשר הטיפולי שיצרתי. הרגשתי שהפסיכולוגית לא תומכת בי אלא שופטת אותי וזה נתן לי הרגשה רעה. לפעמים הייתי יוצאת ממנה בהרגשה מתוחה עוד יותר ממה שנכנסתי וזה נתן לי הרגשה ששום דבר לא עוזר לי - לא תרופות ולא טיפול פסיכולוגי. התחלתי להתייאש משום שכל כך רציתי לצאת מזה ועשיתי את כל מה שאפשר כדי לצאת מזה וכלום לא עזר. ואז הפסיכיאטרית החליטה להחזיר אותי שוב לסרוקסט אך הפעם להעלות את המינון וח'ברה...זה עזר פלאים. אני לוקחת עכשיו כדור וחצי ליום ומרגישה נהדר. כבר לאחר כמה ימים הצלחתי לצאת מהמיטה ולהתחיל לחפש עבודה. הימים הראשונים של העבודה היו מתוחים מאד וביום השלישי אפילו יצאתי באמצע היום בטענה שאני לא מרגישה טוב כי הרגשתי חרדה נוראית ותחושה שבטח יפטרו אותי ושאני לא יכולה לעמוד בלחצים שדורשת עבודה אבל למחרת חזרתי, לא התייאשתי, לא ויתרתי לעצמי עד שאנסה שנית ולאחר כמה ימים התחלתי להתרגל למקום ולסבול פחות וזה היתה גם תפנית רצינית - היתה לי מסגרת, היה לי בשביל מה לקום בבוקר וזה קצת מנע את המחשבות הבלתי נמנעות על אמא שלי ועל המצב שלי כשאני כל היום רובצת בבית. עברו כבר שלושה שבועות ללא חרדות וללא דכאון. התחלתי ליצור שוב קשרים שניתקתי, התחלתי לצאת לבלות, התחלתי לקרוא, ואני משתדלת לא להיות יותר מידי בבית כי זה מדכא אותי. אני משתדלת להיות פעילה וגם אם אני בבית לעסוק במשהו, למשל בקריאה. אני מרגישה את ההבדל בין מה שאני מרגישה עכשיו לבין מה שהרגשתי עד לפני חודש - פתאום אני יודעת שאוהבים אותי (חשבתי קודם שאני לבד לגמרי בעולם), אני מרגישה חזקה יותר ויותר בשליטה. אני לא חושבת שזה רק בזכות הכדורים אלא בזכות זה שלא ויתרתי לעצמי, שהתחלתי לעבוד ולצאת ולהכריח את עצמי לא להיכנע למה שקורה למרות שכבר הייתי על סף ייאוש. אני לא יכולה להיות בטוחה שתקופה זו לא תחזור על עצמה אבל לפחות היום אני יודעת שיש אור בקצה המנהרה ושאם עברתי את זה פעם אחת, אני יכולה לעבור זאת שוב. אני גם מתכוונת למצוא טיפול פסיכולוגי חדש כדי להבין למה זה קרה לי ומה לעשות אם זה יקרה שוב. זה יתן לי יותר תחושה של שליטה. אני מספרת לכם את סיפורי לא מתוך בטחון שאני אחרי הכל (אם כי יש י הרגשה טובה בפעם הראשונה מזה שנה) אלא משום שיש תקווה, שיכול להיות שינוי ותאמינו שאם אני אומרת את זה, אז זה נכון משום שאני הייתי הכי פסימית לגבי היכולת שלי לעזור לעצמי ולגבי היכולת של הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה לעזור לי. אבל זה עוזר. לפעמים עוברים תקופות של גיהנום עד שמוצאים את התרופה הנכונה ואת המינון המתאים ועד אז הייאוש רק גובר. כנ"ל לגבי טיפול פסיכולוגי מתאים. ודווקא כשאתה חלש וצריך עזרה וקשה לך עם תהליך החיפוש וההמתנה, דווקא אז זה קורה וזה כל כך מייאש. אבל אל ייאוש, אם מצבי השתפר, גם אתם יכולים לצאת מזה. תאמינו לי. מקווה שהצלחתי לעודד כמה מכם וכל מי שרוצה לדבר - אני פה.

עניתי לך השאלה למעלה " בשאלתך רשום

אשמח לקבל עוד תגובות

אורית! המכתב שלך היה פשוט מדהים, אין לך מושג כמה אני מזדהה, וכמה הדברים שעברת דומים לדברים שאני עברתי. ממש - גם חוויה של מוות של הורה, גם החרדות הנוראיות שמשתלטות ומכלות כל חלקה טובה בחיים כמו אש בשדה קוצים, גם חוסר היכולת לתפקד בעבודה, חוסר היכולת לעמוד מרוב חרדה, החשש לנהוג מרוב התחושה הכללית של חוסר תפקוד - והתדהמה על זה שכל זה קורה לי. לי! מי היה מאמין. זה כמו קטע מסרט. אני כל-כך מבינה את הרצון שלך לסכם את מה שעבר עליך ולכתוב את זה בפורום, לספר את זה מחדש, דווקא לאנשים שלא מכירים אותך, ויחד עם זה לפחד שעצם העובדה שאת מספרת את זה כסיכום תקופה ובלשון עבר מעמידה אותך בסכנה של מעין יהירות שבעקבותיה החרדות יתקפו שוב. אני כותבת בפורם כבר שבועיים, ואני מרגישה שמאוד נחשפתי, ולפני כמה ימים התחלתי להרגיש שנחשפתי יותר מדי, ושמשהו לא בסדר בעצם הרצון האינסופי שלי לספר מה שעבר ועובר עלי, ולאנשים כבר נמאס לשמוע על החרדות -אנשים במציאות, וגם האנשים בפורום - כשלא תמיד יוצא לקבל מספיק תגובות, שיהלמו את מידת החשיפה שאת נכונה לה. ויצא לי מאוד להיפגע השבוע, מכמה חברות וחברים שלי, שסיפרתי להם על כל מה שעבר עלי השנה, על החרדות הנוראיות, על הסבל, עם או בלי לספר על הטיפול התרופתי, והתגובות היו מאוד לא טובות - החל מהתעלמות מוחלטת ועד למסווה של אמפתיה, שלאחריו למעשה הפסיקו כליל לטלפן אלי.. כל זה גרם לי לרצות להסתגר בתוך עצמי, לא לדבר יותר כדי לא להיפגע ולהידחות ולהרגיש שאני עושה צחוק מעצמי ואני פתטית כי אני לא מפסיקה לדבר על זה, גם עם מי שלא רוצה לשמוע... אבל סיפרתי על זה לפסיכולוגית שלי אתמול והיא אמרה לי שאנשים שעוברים טראומה (ובמקרה של שתינו היו לפחות שתי טראומות - המוות, והחרדות עצמן, כחוויה טראומטית מתמשכת) חשים הרבה פעמים צורך גדול לספר את הסיפור שוב ושוב, אולי כדי לעכל מה קרה להם דרך ניסוח הדברים ודרך התגובות והמבע של השומע/ הקורא שמולם. המכתב שלך נתן לי המון כוח להאמין שלמרות תופעות הלוואי שיש לי מהסרוקסט (אני לא נרדמת בלילות), ובעיקר למרות הפחד הכל-כך גדול שלי להודות שהכדור בעצם כן עוזר, מתוך פחד שהחרדות יחזרו ויתקפו אותי כעונש על כך שהעזתי לחשוב ולומר שהתגברתי עליהן - למרות כל זה, אולי בכל-זאת יהיה בסדר איתי, ואולי בכל זאת אלוהים יעזור לי ולכל משפחתי, והדברים שביקשתי כשהדלקתי קודם נרות לשבת באמת יתגשמו - רק שיהיה בריאות, ושקט, ושלווה, וטוב - ושלום - לכולם. אורית - בבקשה תגיבי למכתב שלי אליך, גם אם זה יהיה מחר, כי שוב אני מגישה שאני נחשפת ומפחדת מהעדר תגובה, שמאוד פוגעת. אני אשמח לדבר איתך עוד, מכל הלב, נועה.

כפי שברור מהכותרת, אני אמנם לא אורית- אבל הרגשתי צורך להגיב, במיוחד לאור דברייך על החברים שנטשו לאחר ששיתפת אותם בפחדים, בחששות ובקשיים האובייקטיבים המתלווים בודאי לחרדה. אני יכולה לתאר לעצמי כמה נפגעת. אנשים שהאמנת שהם קרובים, אנשים שבטחת בהם אכזבו אותך, נעלמו, לא היו שם בשבילך. אי אפשר להתרגל לזה, זה תמיד פוגע כל כך! אבל נועה, חשוב שלא תקחי את האשמה על עצמך. יש הרבה שאינם יודעים איך להתמודד עם גילוי לב שכזה, עם חשיפת הנקודות החלשות, הכואבות. יש כאלו החושבים שעדיף להתעלם, אולי מפחד להביך אותך, אולי מקווה נואשת שהמצב "יעבור מאליו"... נשמע מוכר? היית אמיצה, נתת לחברים אפשרות הצצה אל עולמך הפנימי ביותר. התגובה אמנם מאכזבת ופוגעת, אבל יתכן שפשוט הם צריכים עוד קצת זמן לעכל, לחשוב איך להגיב ומה לומר... וייתכן שלא. יתכן שהם באמת מעדיפים לנתק מגע, להתעלם ולהעלם מעולמך, אבל במקרה זה אני יכולה לומר לך בלב שלם : הם איכזבו, הם החמיצו פה קשר אמיתי, מרגש, ללא משחקים והעמדת פנים... ו ההפסד באמת כולו שלהם. אני מחזקת את ידייך במאבק הקשה. החזיקי מעמד והיי נחושה- אני בטוחה שתצליחי! דפני

כפי שברור מהכותרת, אני אמנם לא אורית- אבל הרגשתי צורך להגיב, במיוחד לאור דברייך על החברים שנטשו לאחר ששיתפת אותם בפחדים, בחששות ובקשיים האובייקטיבים המתלווים בודאי לחרדה. אני יכולה לתאר לעצמי כמה נפגעת. אנשים שהאמנת שהם קרובים, אנשים שבטחת בהם אכזבו אותך, נעלמו, לא היו שם בשבילך. אי אפשר להתרגל לזה, זה תמיד פוגע כל כך! אבל נועה, חשוב שלא תקחי את האשמה על עצמך. יש הרבה שאינם יודעים איך להתמודד עם גילוי לב שכזה, עם חשיפת הנקודות החלשות, הכואבות. יש כאלו החושבים שעדיף להתעלם, אולי מפחד להביך אותך, אולי מתקווה נואשת שהמצב "יעבור מאליו"... נשמע מוכר? היית אמיצה, נתת לחברים אפשרות הצצה אל עולמך הפנימי ביותר. התגובה אמנם מאכזבת ופוגעת, אבל יתכן שפשוט הם צריכים עוד קצת זמן לעכל, לחשוב איך להגיב ומה לומר... וייתכן שלא. יתכן שהם באמת מעדיפים לנתק מגע, להתעלם ולהעלם מעולמך, אבל במקרה זה אני יכולה לומר לך בלב שלם : הם איכזבו, הם החמיצו פה קשר אמיתי, מרגש, ללא משחקים והעמדת פנים... ו ההפסד באמת כולו שלהם. אני מחזקת את ידייך במאבק הקשה. החזיקי מעמד והיי נחושה- אני בטוחה שתצליחי! דפני

לאורית הנפלאה! ראשית כל - אני שמחה שאת מצליחה לצאת מהבוץ. ושנית - את לא יודעת עד כמה שאני מעריכה את העובדה שסיפרת כאן הכל בפרוטרוט. זה מראה על אומץ, על כוחות התמודדות, ועל רצון אמיתי וכן לעזור לזולת. ואותי - הצלחת לעודד ולרגש במיוחד! כשקראתי את הסיפור שלך - זה היה ממש כאילו אני בעצמי כתבתי את הדברים! אני עברתי בדיוק, אבל בדיוק, את אותה חוויה מפוקפקת של חרדות - וגם כן בנסיבות דומות - של מחלות ומוות במשפחה, ואני יודעת איזה גיהינום זה: רעד, חוסר תיאבון, בחילה עד כדי הקאות, לחץ אדיר בחזה ואי שקט כזה שאת פשוט מרגישה שאת הולכת להתפוצץ, ולא מסוגלת לשבת רגע במקום אחד מרוב "סערה" פנימית. וכאילו שזה לא מספיק, עוד הסביבה התיחסה אלי לפעמים באופן מחפיר - תתארי לך שבמצב הזה עוד צעקו עלי - מורים בבית הספר (כן, הגיהינום הזה התחיל עוד בסוף העממי), ואפילו רופאים ואחיות בבתי החולים - במקום לעזור ולעודד הם עוד צעקו, החלאות!!! וברוב טיפשותי, עוד סחבתי את הבעיה במשך שנים, מתוך תקווה שאיכשהו זה יעבור מעצמו. עד שפעם כבר לא יכלתי יותר ופניתי לטיפול פסיכולוגי שבאמת עזר לי מאוד, ובמקביל גם התחלתי לקחת - על פי הוראת רופאת המשפחה שלי - כדורי קסאנקס נגד חרדות (וכאן אני מדגישה - לכולם - כדורים - רק על פי מרשם רופא ובהתאמה אישית!!!). אני לא אלאה אותך ואת שאר הגולשים בפרטי פרטים, בכל אופן בלקח אחד שלמדתי מתוך הסבל אני מוכרחה להתחלק איתך ועם כולם: אחת הסיבות להתקפי החרדה הנוראיים האלה היא הדחקה של רגשות, "שמירה בבטן". זה מה שאני עשיתי פעם, וזה אסור, אסור, אסור, אסור!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! כשבא לכם - תבכו, תקללו, תצעקו עד השמיים - תעשו הכל חוץ מאלימות - רק אל "תשמרו בבטן" - זה הרוצח מספר אחד, וכשהוא ישנו - כבר לא צריך את עראפאת.... (-: ואם מישהו אומר לכם להתאפק ולא לבכות ולא לצעוק כשאתם מרגישים צורך - אז סליחה על הביטוי, אבל תגידו לו חד וחלק שפשוט ישק בתחת! טוב, לסיום - מה שאני רוצה לומר הוא - ראשית כל שוב אלפי תודות לאורית על העידוד, ובהזדמנות גם לעודד את שאר הסובלים מהתופעה הנוראית הזאת ולומר להם שיש תקווה! כל טוב והרבה שלווה לכולם! אחת

מה שכתבת עזר לי להתחיל להבין המון דברים. תודה רבה

לאורית, חשוב מאוד מה שכתבת, במיוחד לאור הכתבה שהופיעה במעריב על הסרוקסט שגורם לאנשים לרצוח ולהתאבד. הסרוקסט ממש הציל אותי. אומנם בהתחלה היו תופעות לוואי נוראיות שעליהם כתבתי פה בפורום בחודשים ספטמבר ואוקטובר, אבל אח"כ זה פשוט הרים אותי מהאפלה שהייתי בה. שאנשים יבינו שלפעמים אין ברירה. אף אחד מאיתנו לא רוצה לקחת כדורים, אבל אחרי תקופות קשות, אין בריריה. לי יש ילדים ואחריות ואי אפשר סתם לשכב במיטה ולא לתפקד. אז לא היתה לי ברירה והכדור פשוט הציל אותי. חזקי ואמצי, נקווה שלא נדע יותר תחושות נוראיות כאלה, שגית

קסנקס ומשפחתו הם הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות עבור חרדות וזאת עוד הוכחה לכך. אנא , אני מתחנן , מי שסובל מחרדות שלא יגע ברעל הזה זה רק יחמיר את מצבו. רופאי משפחה מטומטמים שחושבים שהם יודעים הכל הורסים לאנשים את החיים. פרוזק וסרוקסט אכן מתאימים בדרך כלל לטיפול בחרדה ועושים פלאים. הזדהתי מאוד עם הדברים. בהצלחה

באמת קשה להחשף, ואת עשית זאת בגבורה ובאהבה אל האנשים הנוספים שסובלים ברגע זה מדיכאון. דרך אגב, בכל רגע ורגע 5.5% מהאוכלוסייה סובלים מדיכאון מג'ורי ו3-6% מדיכאון כרוני (מעל שנתיים) בינוני עד קל. אם כן פנייתך להרבה מאוד אנשים היכולים להעזר. בנוסף, לדרכים שהועילו לך, ניתן גם לפעול (לא לקרוא) לפי הספר בוחרים להרגיש טוב של ד"ר דייויד ברנס. - אני ממליץ בחום

" רוחות קרות נושבות מתחוללים קרבות רק היכן שאת אינך בכל מקום בו תעברי צחוק ראשון ורחוף פרפרי ורדים יכתבו באדום את שמך עלטה ולילה נופל סיוטים ופחד אפל רק איפה שאת לא בכל מקום בו תהיי אור בהיר ונקי יגרש את קללת הלילות מחשבות יחפשו רק לישון שדים יתפסו ביטחון כי את לא פה בכל מקום בו תחלפי באביב תצבעי את גופי והשמש תגיד לי בוא רעב ובתים נופלים כאב אנשים חולים רק היכן שאת אינך שירים ישירים נכתבים אנשים קשים אוהבים במקום בו יגה אורך בכל מקום בו את סגורה כעת תחשבי על זה ותנסי לצאת " - יהונתן גפן - ( אין כמוהו ) ( לי זה עשה משהו.... יכול להיות שזה רק אני )

שיר מקסים.... תחשבי על זה אביב... מחכה לאות ממך !!!! אליאן

היי זו אני נופר? מה שלומך? רשמתי לך בהמשך לשאלתך למטה בשאלה שלי שענית לי המשחתי לכתוב לך תודה ובייייייי

את בטוחה ששמך הוא נופר?? אולי את מופיעה כל פעם ב 10 שמות אחרים? אולי את דפוס ההתנהגות שאת מפגינה בחוץ את מפגינה גם בפורום?

נופר ונטעלי הם שמותי. ולמה היחס הזה כלפי??? את רןאה גם את חושבת משהו שלילי כלפיי ו כולם ככה

היי , מה שלומך קראתי את תשובתך תודה, נשבעת לך חשבתי שיש לך משהו נגדי, את יודעת אם זה נכון או לא ואם זה לא, ראית תבעייה שלי תמיד אני חושבת שלילי אני לא מצליחה להבין אחרת. תראי אנגל אני נורא שמחה שאת יכולה לעזור לי כי באמת בימים אלה אני קצת חלשה מרגישה בודדה עצוב לי נורא, והקטע של הצבא גם טיפה משפיע. את חושבת, ןבאמת שזה יכול להיות שבצבא היה לי טוב?לאחת כמוני , אני יחסית שקטה אולי לא נראת אבל אני כן הרבה שקטה זה רע נכון בצבא? אני מפחדת שהיה לי כמו בתיכון... לך אישית היה אותו דבר בתיכון כמו בצבא??? או יותר טוב או פחות טוב? תודה לך בנוסף לכול אני רוצה להגיד לך שאת גם נחמדה מאוד..... ביי שבת שלום ביי

היי נטע-לי, מצטערת שלא עניתי עד עכשיו. לפעמים אני מעדיפה רק לעקוב אחרי מה שהאחרים כותבים ולשאוב מהם חיזוקים והסברים גם אם הם לא מופנים אלי אישית, לפעמים אני פשוט עייפה נפשית מלהגיב אבל אני תמיד עוקבת אחריך ושמחה לראות שאת מקבלת תגובות חיוביות גם מאנשים אחרים, תגובות שאני תומכת בהם ומחזקת אותם. תרגישי חופשי לכתוב לי שלך יעל

. יעל

שלום לפסיכיאטר אני מקבל כדור סרוקסט ומאז אני מרגיש שמשהו לא דופק ויש לי שפיכה רק לעיתים בדרך של אוננות מה ניתן לעשות בנידון אני מתבייש לספר להורי ולרופאה שלי.

מה לא סיפר לך הרופא שנתן לך סרוקסט שזה ישפיע על הקטן אל תדאג זה מהכדור זה אחת מתופעות הלוואי שלו אז תזיע קצת יש כאלה שמוכנות לשלם הרבה בשביל שהבעל שלהם לא יגמור מהר

ירין שלום אחת מתופעות הלוואי של הסרוקסט הינו השפעה על האונות. אני באופן אישי הגעתי למצב של חוסר עניין מוחלט במין והיא יכולת להגיע לזיקפה. אין לך שום סיבה להתבייש בנושא שכן זאת תופעה מוכרת מהכדור ואינה בעיה אישית שלך. מאוד הייתי ממליץ לך לשתף בנושא את הרופאה שלך. אני יותר מבטוח שהנושא התקבל בהבנה ובתגובה עינינית שלה. רק לידיעה, ובזאת אני גם מתייחס לתגובה הקודמת שקבלת, יש במקרים של שיפכה מהירה שהתגובה של הסרוקסט משפרת את חיי המין. לסיכום- אתה לא לבד בנושא.

לפסכיאטר/לפסיכולוג שלום. אני בן 15 ורציתי לעלות בפניכם בעיה שמטרידה אותי מאוד. יש לי פחד לעבור במסדרונות אני תמיד הלכתי עם ידיים על הראש כשעברתי במעברים כרגע אני מטופל אצל פסיכיאטרית היא נתנה לי סרוקסט והוא עזר לי ,אבל עדיין יש לי פחדים וכשאני עומד בערך כ-3 דקות אני מרגיש אי שיווי משקל ואני ורגליי רועדות בייחוד כשאני קורא משהו כשאני עומד כמו עיתון ואז יש לי תחושות שאני עומד ליפול אודה לך מאוד אם תוכל לאבחן בעיה זו ומה ניתן לעשות בעניין זה בתודה הכותב

תגיד חמוד לפני הסרוקסט מה נתנו לך???? כי נראה לי שזה תופעה של כדור שנתנו לך לפני הסרוקסט

X שלום הטיפול התרופתי יכול בהחלט לעזור ולשפר את המצב. עם זאת, כדי להתגבר על הפחד נחוץ בד"כ גם טיפול פסיכולוגי. השילוב בין השניים עשוי להיות הפתרון עבורך. אני ממליץ שתפנה לייעוץ בנושא. חשוב להבין את מקורות הפחד ולטפל בהם הן ברמה ה"דינמית", כלומר בסיבות הנפשיות שהביאו להתפתחות הפחד, והן ברמה ההתנהגותית/קוגניטיבית, של מה את עושה וחושב כיום וכיצד לשנות את זה. תוכל לעיין בכתבה הבאה לפרטים נוספים http://www.doctors.co.il/article/383 אני מציע שתפנה לעזרה בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום! בני בן 11 וסובל מבריחת צואה. אני זקוקה למישהו שישאל אותי שאלות מנחות על מנת שאבין מה קורה ואוכל לפנות לסיוע מתאים על פי המלצה של העונה לי. אין לי כל מושג אפילו מה לספר רוחמה

רוחמה, האם הילד היה פעם יבש? היה איזשהו משבר במשפחה (גירושין, לידת אח, וכו')? האם הוא מחליף לבד את הבגדים או שאתם עוזרים לו? מתי זה קורה(כלומר גם ביום, או רק בלילה?( הילד עבר התעללות מינית? איך הוא בלימודים? עדי

עדי שלום! בריחת הצואה היא במשך היום ולא בלילה. הילד לא עבר התעללות מינית וזאת עד כמה אני אשמע צינית לפחות לפי ידיעתי. כאן נולדה לו אחות אך הבריחה היתה קודם לכן, נגמל מטיטולים בן שנתיים אך לצואה ביקש טיטול ואכן במשך זמן מסוים השתמש בטיטול ואח"כ הוריד גם אותו. (הרטבה אף פעם לא היתה לו) מגיל מאוד צעיר נתגלו קשיים בביצוע הצואה, נראה מפחד ללכת לשירותים לשבת, עד היום הוא כמעט ולא נכנס לשירותים לשבת אלא רק להטיל שתן. בלימודים הוא בסר גמור, לא גאון הדור ומשקיען , אך בהחלט תלמיד מעל הממוצא. אשמח אם תמשיך לשאול אותי וגם תספק לי מידע נוסף שידוע לך על בעיה מסוג זה. איך קוראים בלקסיקון המקצועי למחלה זו? תודה על ההתייחסות רוחמה

רוחמה שלום המונח הרפואי הוא אנקופרסיס, חשוב לוודא האם יש רקע רפואי לבעיה ולאחר מכן ניתן לשקול אלטרנטיבות נפשיות. כדאי לפנות לייעוץ כעת כיוון שלתופעה עלולות להיות גם השפעות נפשיות. הייתי ממליץ לפנות לפסיכיאטר ילדים שיוכל לבחון את ההיבטים הרפואיים והנפשיים גם יחד. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה רבה לך דר' קפלן, עכשיו אני לפחות יודעת מה להגיד כשאפנה לרופא. רוחמה

אני רואה שאת כאן... תרגישי טוב... אני מקווה שהכל בסדר אנג'ל

משלומך. אני בicq

היי, גם אני פה (-: יעל

אנג'ל, תודה על ההתעניינות, אני בסדר. ד"ש ושבוע טוב. והעיקר, שתיהינה בשורות טובות. טלי פרידמן

מה דעתכם על הכתבה....הרי בסרט הזה כבר היינו עם הבנזואופינים??? צדק מי שאמר שהכדורים של היום הם הכדורים שידברו עליהhttp://images.maariv.co.il/cache/ART162167.htmlים מחhttp://images.maariv.co.il/cache/ART162167.htmlר

http://images.maariv.co.il/cache/ART162167.html

שנתיים ניסו לשכנע אותי לקחת פרוזק. שהוא בכלל לא מזיק וכו'. אח"כ לקחתי שנה והוא אכן עזר לי. ואז, התחיל להפסיק להשפיע. והרופא יעץ להעלות את המינון. אולי זה באמת ממכר? אם בגלל תאוות בצע, חברות התרופות מסתירות מידע כ"כ חשוב, צריך להתקומם.

לא יודעת מה זה אושר כול החיים שלי אני בבועה של צרות נכשלים אי סיכוי של אהבה אמיתית מרגישה בודדה מן העולם ושאף אחד לא אוהב אותי לבד לבד תמיד . מרגישה שנולדתי לסבל וצער אומנם אני בת 19 חיילת אבל גם פה שאני במסגרת חדשה לא טוב לי אני מרגישה דחוייה על ידי כולם מרגישה שאין לי עתיד אחרי זה אין אהבה אין משהו שיכול טיפה רק טיפה לשמח . תגידו לאחת כמוני שווה בכלל לחיות?!?!?!?!?

גם אני לא יודעת מה זה אושר ולא מתיימרת לנסות ללמד אותך, האושר שלי נמצא בדברים הקטנים בקרן שמש מלטפת, בטיול ליד הים, בפרח המציץ מתוך סלע הגעתי למסקנה קצת אבסורדית, למרות שהאושר הוא בתוכינו, עלינו לצאת ולחפש אותו לא להשאר בבית עם המחשב והטלוויזיה, אלא לנסות להתחבר אל עצמינו בדרך בלתי אמצעית, דרך תחושה מזוקקת של העצמי שלך, תוכלי לגעת גם בגרעין האושר בהצלחה למה את סבורה שאין לך סיכוי לחוש אהבה?

אורה את צודקת. למה אני חושבת שאני לא יוכל לחוש אהבה? כי מאז ומתמיד הייתי כזו שלא מסמפטים ולא אוהבים אולי בגלל שאני לא פתוחה לאנשים? זה יכול להיות? בצבא ובתיכון זה היה אותו דבר בלי חברים לבד לבד מאז שכנו לי את האנטרנט בזחותכם אני מרגישה יותר טוב, את מבינה למה אני בטוחה שלא יאהבו אותי אף פעם כי בבתי ספרים בחיים לא אהבו אותי, ולא סמפטו אותי זה בטוח ישאר לכול החיים?! עכשיו בצבא אני כולה 4 חודש איתם ונורא קשה לי איתם אין לי שם שום חברים אני צריכה לנשות לפתח איתם שיחה אני מפחדת מפחדת כשאני ידבר יחשבו אליי דברים רעים. אאין אושר הכול הפוך מימה שרוצים. תודה

היי זו אני נטע לי מה שלומך? כתבתי לך המון פעמיים מה קרה את לא עונה לי? ב ב ק ש ה ? זה חשוב לי אני מרגישה שאת חושבת בטח שאני דפוקה? נכון...

לא,את לא דפוקה ממש לא אל תקחי את זה אישית הנה,תכתבי ואני אענה לך מבטיחה אנג'ל.

האימייל שלי עושה בעיות, לכן העדפתי לכתוב לך לכאן. אז... במה להתחיל...? אולי בקבוצת התמיכה. אחרי מכתב הפרידה שלי מהאנורקסיה, ובעצם די במקביל אליו, החלטתי שאני לא רוצה להתעסק בנושא הזה כל כך הרבה. מה גם שהבנות בקבוצה נמצאות בשלבים שונים של המחלה (או שמא נאמר ההחלמה?), וחלקן עדיין נצמדות לתווית האנורקטית בגאווה, מסרבות להרפות. אני יכולה להבין אותן, גם אני הייתי שם הרבה מאוד זמן, אבל כרגע אני מרגישה שזה לא תורם לי, אני לא תורמת להן, וכל העניין נראה לי קצת מיותר פתאום. אז הייתי אתמול בשיחת פרידה ועזבתי. מתנת הפרידה שלי, אגב, היתה המכתב שכתבתי לפורום... מעניין מה תהיינה התגובות. לגבי הקורס, עוד חודשיים הוא נגמר סוף סוף! אני עדיין משתעשעת ברעיון למצוא עבודה בתכנות, אם כי ה הופך להיות פחות ופחות מציאותי. בכל מקרה, החלטתי על מעבר עיר, כי אני משתוקקת לעיר יותר עליזה, צעירה, מלאת חיים... בקיצור- תל אביב! זה יקרה כנראה בספטמבר, עם תום הקורס. אבל, כל כך הרבה דברים יכולים להשתנות עד אז...נחיה ונראה! קידום הקריירה.. נקודה כאובה. זה בוודאי מפתה מאוד, אבל לפעמים המחיר גבוה מדי... זה עניין אינדיבידואלי: יש אנשים שיהנו ויפרחו, למרות הלחץ (ואולי בזכות הלחץ?). לעומתם, יש כאלו שילחצו, שלא יוכלו להיות מאושרים במתח המתמיד הזה וכמעט בלי זמן לחיות. כל אחד ודרכו... אני לא זוכרת אם סיפרתי, אבל אני מאלו שויתרו על מסלול הקידום המהיר, כי הלחץ גמר אותי, ולא הייתי מוכנה לוותר על החיים בשביל הקריירה, מספקת ומעניינת ככל שתהיה, אבל אני יכולה להבין ולקבל גם בחירה שונה מזו שבחרתי אני. אגב, באיזה תחום את מחפשת עבודה? (אולי שאלתי אותך פעם, אני פשוט לא זוכרת כרגע...) האם ההתלבטות הזו בין קריירה לזמן פנוי רלוונטית לגבייך כרגע? יש תוכניות לתואר מתקדם או משהו? אני אהיה כאן שוב בצהריים, או מאוחר בלילה. מקווה לשמוע ממך בקרוב... מתגעגעת, דפני.

נורא כיף שבתבת לי לפה אני עדיין תחת ההשפעה של המכתב של אביב כמוך (והאמת שאצלי זה די נדיר) מתרגשת עד דמעות מקווה שהתקופה הזו, שקשה להרבה אנשים, תעבור ותבוא תקופה של לבלוב ופריחה. האמת שאני די שונה ממך, אני אוהבת לעבוד עד כלות, לכן המצב שלי היום הוא אבסורדי להחריד. בחצי השנה האחרונה עבדתי בשתי עבודות ולמדתי לGMAT ופרחתי, אין מילה אחרת להגדיר את זה. פשוט נהנית מאקשן ומוורקוהוליות אבל, ויש כאן אבל מאד גדול, אני גם יודעת להרפות תני לקרוא ספרים לשבת ליד הים, לעשות יוגה וגם אז אני מוצאת אושר כמובן שזה אושר עם איכות שונה. אני גם מהרהרת על מעבר לתל-אביב, מה שעוצר אותי כרגע זה העובדה שאני גרה עם חברות מאד טובות ויש לנו הוואי מאד כיפי וחתולה ודגים ולא בא לי אחרי הכיף הזה לעבור לדירה עם זרים ואיך החתולה שלי תגיב? יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה אז אני מחפשת עבודה בתחום כח האדם, משאבי אנוש וכו' אני במקומך הייתי מחפשת עבודה בביולוגיה (את לומדת גם את זה לא?) נראה לי מאד מעניין בכלל נראה לי שתצליחי בחיים אני כאן, לבינתיים

בוקר טוב

בוקר אור, לא סיפרת בסוף מה סיבת האושר הגדול... בכל מקרה, אני שמחה בשבילך, ומקווה שיימשך. שיהיה יום טוב!

תודה, אבל מה שלומך בוקר הזה?

אלוהים... אני יודעת שכבר כתבו לך הרבה לפני, ובכל זאת. אני יושבת פה ומנסה להבין את חוקי המשחק המוזרים שלך וקשה לי עם זה, מנסה בלא הצלחה להבין את המטרה שלך ומה אתה מנסה להשיג ולא מוצאת תשובות. אז אולי תסביר לי בבקשה ? אולי תעזור לי להגיע לפתרונות ? כי אני כבר די חסרת אונים וכוחות. אנחנו פה מנסים לחיות בעולם, ואם נחשוב עלי מנסה לשרוד בעולם הזה, להאחז בו בשארית כוחותי הדלים, בקצות האצבעות כבר, אבל המשימה הולכת ונעשית בלתי אפשרית מרגע לרגע, קשה יותר מדקה לדקה ומכאיבה יותר מיום ליום. אמרו לי שהכל תלוי בי, אמרתי לאחרים שהכל תלוי בהם, שאנחנו נעשה את העולם מה שנבחר, שנוכל ליהיות מה שנבחר, ועכשיו נראה לי שטעיתי. הבחירה היא אמנם בידינו, אבל עד גבול מסוים, השליטה שלנו היא על עצמינו בלבד, ושאר הארועים בידיך הם. לאחרונה קרו לי ולאחרים הרבה דברים קשים, שאני באופן אישי כבר לא יודעת איך להתמודד איתם, כבר לא מוצאת את הדרכים הנכונות, כבר לא יודעת איך ואפילו לא למה. אז אולי תגיד לי אתה - קודם כל למה ? למה לעשות את העולם הזה מקום שכל כך קשה לחיות בו ? מה קורה פה ? למה מתים פה כל כך הרבה אנשים מדברים שאינם בשליטתם - תאונות, פיגועים, רציחות, מחלות.. ? למה אתה מתעקש להקשות לנו כל כך את החיים ? למה גם בדברים הבסיסיים ביותר אתה לא נותן לנו מנוח ? אני חושבת על עצמי כרגע. מה סך הכל רציתי בחיים האלה ? קצת אושר לעצמי ולאחרים, קצת שלווה, קצת נחת, קצת מנוחה ואפשרות להרגע ולחיות כמו אחרים, עם צרות וקשיים של אהבה, של מכונית מקולקלת, של לחץ בעבודה - דברים שאני יכולה להתמודד איתם, שהם בשליטתי ובחירה שלי איך ומה לעשות איתם.. ומה קיבלתי ? לאיזה מקום בחרת להכניס אותי ואולי גם אחרים ? לפינה של חרדה קיומית הכי פנימית שאפשר - פצצות מתפוצצות ממש מתחת לבית, אנשים נהרגים בעיר ליד, הכלכלה קורסת ואין עבודה, המשפחה במירוץ אין סופי שלי אין חלק בו. בודדת אותי מהחיים וגרמת לי להסתגר בחדר, בין ארבע קירות עם עצמי לימים שלמים, עם המון פחד ובכי וכאב וחרדה. אז איך ? איך להמשיך לחיות ככה ? בלי עבודה ? בלי אהבה ? בלי משפחה ? בלי תקוה ? בלי אושר ? עם המון כאב ופחד ויסורים ודברים קשים ? עם המון מכות ובלי שום לטיפה אחת קטנה לנחמה ? ומה השלב הבא ? למה אני צריכה לחכות עכשיו ? האמת היא שאני כבר קודם ציפיתי שתבוא כבר הבשורה הטובה, שאחרי כל המכות שקיבלתי תבוא כבר הלטיפה, אבל הפעם היא באמת מתמהמהת מלהגיע, ואני כבר נחנקת, כבר בקושי מחזיקה את הראש מעל המים, כבר בקושי יכולה להמשיך ולחכות לה, כבר מתה להרים ידיים ולוותר, כבר רוצה לסגת וללכת. אף אחד לא יכול כבר להאשים אותי בתבוסתנות, נלחמתי, נאבקתי, ושרדתי כבר מצבים קשים, אבל כבר אין לי למה, כבר אין לי איך, כבר לקחת לי את כל הדברים שהחזיקו אותי פה, נישלת אותי מכל התקוה, והכנסת אותי באמת למקום שבו כבר אין לי במה להאחז, גם אם אני אלחם ואאבק אני כמעט כמעט בטוח אפול ואתרסק שוב. אז אני עדיין פה בינתיים, למרות הכל ועל אף הכל, אבל אם לא יגיע איזה סימן חיובי, איזה משהוא שיעזור לי להאחז בחיים האלה, משהו שיתן לי ניצוץ של תקוה, של כוח, אני לא יודעת כמה זמן אני אחזיק מעמד ועד עכשיו קיבלתי ממך רק סימנים שזהו, שנגמר, שסיימתי את תפקידי פה בעולם והגיע הזמן ללכת, כי כבר באמת לא נשאר לי פה כמעט כלום. אז בבקשה, אני כבר מתחננת ופונה אליך בדמעות האחרונות שנשארו לי. תעזור לי כאן קצת. תן לי משהו, הכי קטן שאפשר, אבל משהו. כי אני כבר כל כך פוחדת וכל כך מיואשת. תשלח לי איזה אות חיובי שיעזור לי להתגבר על הפחדים והחרדות והכאבים ולשרוד עוד קצת, תן לי קצת אויר לנשימה ותרפה מהלחץ, ורק אל תכעס עלי עוד יותר בגלל המכתב הזה, כי אני באמת כל כך פוחדת וכבר מיואשת, ולא יודעת מה עוד אפשר לעשות. בבקשה .. ?

בטח תעדיפי שאיש לא יגיב, אבל אומר שנותרתי בלי מילים. בלי מילים,ועם המון רגש. שולחת לך שוב חיבוק מכל הלב, תחזיקי מעמד אנג'ל.

אביב בחיים יש תקופות קשות ובתקופות אלה חייבים לגייס את כל הכוחות שיש לנו ולהרים את הראש ולהתמודד גם אם התקופה הקשה שאת עוברת נראית לך כנצח תדעי שהכל עובר בחיים גם רגעי השמחה וגם רגעי העצב הכל עובר ,בטח היו לך תקופות אחרות בחיים שהיה לך קשה אבל עובדה שהם עברו !!!! התפללי לאלוהים בשפה שלך אימרי לו בדיוק מה את רוצה והעזרה לא תאחר להגיע אומרים שהסבלנות היא מרה אבל בסוף היא משתלמת

אביב, ילדה נפלאה שלי... אני יושבת מול הצג, בקושי רואה משהו מבעד לדמעות, וחושבת מה עוד ניתן לומר, איך עוזרים לייאוש כזה, איך לנסות לעודד, ואם בכלל אפשר. קטונתי מלהבין את דרכיו של אלוהים, אבל הפעם הוא מתח את החבל יותר מדי איתך. יותר מדי קשיים וייאוש עבור כתפיים צרות מדי. יותר מדי בכי וכאב ללב רגיש כל כך. ופחות מדי מילים לעודד, פחות מדי דרכים לנחם... נכון. איש אינו יכול להאשים אותך בתבוסתנות. נאבקת, נאחזת בשיניים, הוכחת לעצמך ולכולם שאת חזקה. אבל אני מסרבת לקבל את הטענה שאין לך בשביל מה!! חשבי על האחייניות שלך, שאת מרכז עולמן. חשבי על המטפלת המדהימה שלך, שאוהבת אותך כל כך ותעשה הכל בשבילך. חשבי על החברים שלך, חברים בלב ונפש, שלא מסוגלים לדמיין את העולם בלעדייך... הן לא תסכימי לוותר על כל אלו, אפילו ברגעי ייאוש קשה...!! אביב מקסימה, אני לא אופטימיסטית בטבעי. את הרי מכירה את הנפילות שלי לייאוש, לדיכאון, לתחושה האיומה הזו שלא נותר לי עוד דבר בעולם... ודווקא כמי שחוותה זאת על בשרה - אני יכולה ל-ה-ב-ט-י-ח לך שזה ישתפר, מיד תגיע הלטיפה הזו שאת כל כך זקוקה לה, רק תאחזי בציפורניים עוד קצת... רק לא להישבר עכשיו... יש לשלום חנוך שיר מדהים - הולך נגד הרוח. אני יודעת שזו התחושה שלך עכשיו... שאת נאבקת נגד הרוח החזקה, שהודפת אותך אחורה, שלא מאפשרת לך להתקדם, שמערערת את יציבות עמידתך... אבל לשיר הזה יש המשך!! הנה, אני מזכירה לך: הולך נגד הרוח, המדרכה מתנדנדת, אני חושב על הגשם שממשיך לרדת שיגמר הלילה, אהובתי - אל פחד תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. אביב שלי, הלילה חשוך נורא עכשיו, אבל השחר קרוב... אל תוותרי, אל תעזבי, החזיקי בי ובכל מה שניתן. עוד מעט מגיע האור... רק עוד טיפת אורך נשימה... אוהבת אותך, בוכה איתך, ומקווה שאלוהים יעשה חושבים... דפני.

אביב יקרה את לא מכירה אותי אבל אני כן אותך, ממעקב בפורום זה..... ובעיני את פשוט מקסימה , את גם כשרונית בכתיבה ויש לך לב זהב ב א מ ת !!!!!!!! את סתם עושה עוול לעצמך את סתם משפילה את עצמך אין לזה כל צדק תחשבי חיובי תחשבי טוב והכל יהיה בבחינת נבואה המגשימה את עצמה הרבה אנשים ישמחו להיות בחברתך ולהנות מטוב ליבך ומהשפע שיש לך לתת מבחינה נפשית אז תאמיני בעצמך כי יש לך סיבה!!!

אביב, אלוהים נמצא בכל אחד מאיתנו, ובך !!! תפקידו לנסות אותנו ותפקידנו להילחם !!!! אני מצטרפת לדברים של דפני ..אבל בנוסף אני מרגישה צורך עז לנער אותך !!! ולצעוק לך "שתתעוררי" שאת טועה ! שהדברים לא נראים כפי שאת רואה אותם ! יש עוד דברים שלא חווית, יש עוד מראות שלא ראית , יש רגשות שלא הרגשת . התקופה הקשה שאת נמצאת בה עכשיו תעבור,זה ללא ספק ! אלוהים לא צריך לעשות חושבים,הוא יודע מה הוא רוצה ! אבל הפעם !!! נראה לו שאנחנו יותר חזקים ! יחד,נוכיח שהוא טועה ויחד נגרום לו לשנות את דעתו ! אין דרך אחרת,וזו הדרך שגם את מכירה ! ועם כל האהבה שמקיפה אותך, אין ספק שננצח ! אז הושיטי יד....ונצא לדרך... באהבה רבה , אליאן

מכתבך ממש מרגש כמעט וירד לי עכשיו דמעה, תראי אביב לפי מה שהתרשמתי ממך כאן את בן אדם טוב נחמד כייףי ואוהב לעזור זה תכונה מקסימה שאין אותה כמעט לכול אחד. בקשר למשפחה ואהבה לכול סיר יש מכסה, אין כזה דבר שאין את אמרת לי שאת בת 30? נכון...אז בסדר זה הגיל שאני מכירה שבסביבתו של גילך יש עוד אנשים לבד ובלי משפחה וכו... ואיי אביב המכתב מעורר צמרמורת אין לי מילים יזכרת לי קצת את עצמי ואני בטוחה כי גם אני יעבור את הקשיים שעברת.את בן אדם מקסים אין סיבה שלא תמצאי את זוכרת מה אמרת לי: תאמיני בעצמך אנכנו מחליטים אייך לחיות תחיים שלמו...... זה קצת קשה ליסיים את זה אבל מי יודע... אולי א ת כן תוכלי?

אביב יקרה, אותו אלוהים שלעיתים נראה אכזרי, נתן לך קודם כל, ולפני הכל את עצמך, עם כל הדברים הטובים שבך. זה קשה, אני יודעת. אבל זה אפשרי. ואת לא לבד. נשתמע, טלי פרידמן

תראי אביב, לאלוקים לא צריך לכתוב, אפשר לדבר איתו כך כאילו את רואה אותו, כי הוא נמצא לידך. העולם שלנו מלא ניסיונות, ואת אשר יאהב ה' יוכיח. משל למלך שיש לו 2 בנים, אחד אהוב, בן טוב הולך בדרכים בהם חפץ אביו, והשני, בן סורר ומורה, עושה הכל כנגד אביו, ומביש את אביו. קרא האב לבנו המושחת ונתן לו סכום גדול של כסף, שיספיק לו ולביזבוזים שלו לכל החיים, כך שלא יצטרך לבוא ולבקש, ואילו לבנו השני נתן מעט, ולפעמים היה מענישו על דבר קטן, ורק אחר כך נותן לו את כל צרכי היום. בכה הבן הטוב לפני אביו ואמר לו "אחי רשע מרושע, קיבל ממך הון, והוא יושב לו בנחת, בלי צורך לבקש ממך, ובלי להרגיש את נחת זרועך, ואילו אני, כל כמה שאני משתדל, אתה קוצב את מנתי יומית, ואף מכה אותי על כל טעות, קטנה" אמר לו אביו המלך "אחיך רשע מרושע, שלחתי אותו מכאן, עם הרבה כסף שלא יבוא לבקש ממני, כי אינני יכול לסבול לראות את פניו, וגם מה יועילו מכותי אותו" אבל אתה בני אהובי, כל יום בא לבקש את צרכיך, ואני רוצה ושמח לראות את פניך, ואל ירע לבבך עם העונשים שלי, כי אלה ישמרו אותך בטוב, וכך גם לא יגדל כעסי עליך,, כך גם אנחנו, יש אנשים שנראה לנו שלא מגיעה להם טובה בכלל, והם חיים ומרוצים, למרות רשעותם, ואחרים סובלים ונדכאים, מכים ומדוכדכים, ואינם מבינים על מה זה ולמה, ומה שהמשל רוצה לומר, שאילו לאלוקים לא היה איכפת ממך הוא היה עוזב אותך, עשירה, ומאושרת ללא מלחמת קיום כלל, אבל לא, רוצה רבונו של עולם את תפילותיהם של ילדיו, שיבקשו ממנו, שישפכו את ליבם לפניו, שיזככו את מעשיהם, ואז הוא נותן להם את מנת האושר היומית, וכשם שאב הרוצה לחנך את בנו אהובו, והוא מעניש אותו אפילו על דברים קטנים, כך רבונו של עולם, מכה בנו פה , מכה שם, ואנחנו צריכים ל...שמוח, כן לשמוח, כי אילמלי אהב אותנו, לא היה איכפת לו מאיתנו. עצם היסורים לאדם, הם טיפול בו, נניח ויגיע אדם מאחד הג'ונגלים שאינן מכירים את תורת הרפואה המודרנית, ויכנס לחדר ניתוח, העת ניתוח, שם יראה כמה אנשים רעולי פנים שרועים מעל אדם ובידם סכין, והם חותכים את ביטנו לכל אורכה, מה ישוב? "רוצחים !1" לא? אלא כל אדם בר דעת יודע שהניתוח הזה מגיע לשם שיפור איכות חיו של החולה, ולא לרצחו נפש. אמנם יש יסוריים, אבל משמעותם "מטפלים בי" כך גם אנחנו צריכים להרגיש ביסורים שלנו "אני ביסורים? משמע מטפלים בי," הרבה זמן לא נכנסתי לפורום הזה, ואילו עכשיו בקליק של רגע, הצצתי, ומיד קלטתי את המכתב שלך, אני מקוה ששתשובתי (למרות שאני לא אלוקים) תתן לך קצת מנוחת הנפש. ואל תשכחי כפי שנאמר "שפכי כמים ליבך, נוכח פני ה' " זה עוזר. ותראי שבסופו של דבר תגיעי אל המנוחה .

מנסה לחשוב על תשובה שתהלום את גדלות המכתב שלך ואת גדלותך באופן כללי לא מצליחה, אני כאן בשבילך (כמו לא מעט אנשים לפני) מוכנה להעמיס על עצמי כל חלק מהסבל שלך שתיאותי לחלוק עימדי, הכל כולל הכל.

היי אביב! איזה מכתב יפה ומרגש! ואת צודקת, באמת לא מגיע לך לסבול כל כך הרבה. אבל דבר אחד בטוח: אם ברגעים קשים כל כך את מצליחה להוציא מתחת ידך דברים מנוסחים בצורה יפה כל כך - את בלי ספק הרבה יותר חזקה ממה שאת חושבת! ואני בטוחה שהכח הזה, שכרגע בודאי קשה לך להאמין בקיומו, עוד יוכיח את עצמו ועוד יבואו לך ימים אחרים! כל טוב! אחת

1.כבר אמר על כך קהלת "מעות לא יוכל לתקן, וחסרון לא יוכל להמנות" (קהלת פרק א' פסוק ט"ו). 2.אין אלוהים כך שאל לך לחפש תשובות אצלו. 3.מאחל לך שתמצאי את הכוחות בנדרשים ותשני מיקום.

אתה והשטויות שלך,

אביב...... אלוהי הדברים הקטנים............ ולמה לחשוב שרק "בדברים הגדולים"....הוא נמצא? ומה עם החיוך של הילד? הלטיפה ,החיבוק והאהבה שילדים קטנים מחזירים? ואת יודעת בדיוק למי אני מתכוונת. יודעת שלפעמים התחושה של המחנק מציפה, יודעת שלעיתים , רגלינו כושלות במירוץ האינסופי אחר האושר המיוחל.........ובכל זאת בתוך כל הכאוס הרגשי, העצבות והבדידות יש אור , נצנוץ קטן שיהפוך בבוא הזמן למאורות הגדולים.........האמיני. כי עוד יבוא ימים של שקט......אחרי שכבר עברת את הכל......... שולחת מרחוק חיבוק ומילים של אהבה . כי היא אחרי הכל מנצחת גם ברגעים הכי קשים.

בקשר לטיפול הקצר מועד- מהי עלותו והאם יקר בהרבה מפסיכותרפיה רגילה? היכן ניתן למצוא מטפלים בשיטה זו ?

שלום רב, הכינוי "טיפול קצר מועד" - מתכוון לגישה טיפולית שמאמינה שקשר טיפולי טוב יכול, וצריך, להתקיים במהלך תקופה "קצרה", להבדיל מ"ארוכה". ה"קצרה" יכול להיות מפגש אחד אפילו, ובדרך כלל מדובר ב 4-12. ה"ארוכה" יכול להיות כמה חודשים, ובדרך כלל מדובר בשנה-שנתיים. ברור ששתי הגישות מסתייעות בתהליכים שונים של טיפול/קשר יעוצי, וממילא מתאימות, בד"כ, לסוגים שונים של מקרים ואנשים. יחד עם זאת, על אף השוני בתקופת הקשר הטיפולי - הדומה עולה בהרבה על השונה. העלות היא פונקציה של זמן, ולכן לא מדובר במחיר שונה של שעת טיפול (וזה עניינו של כל איש מקצוע לקבוע את תעריפיו) אלא בהצטברות הכוללת של העלות, לאורך זמן. בחירת המטפל צריכה להעשות לאחר שיחה קצרה איתו/ה, והתרשמות אישית שלך. אם את מעוניינת בהפנייה, פני למייל האישי שלי עם הסטוריה אישית קצרה, הסבר קצר על הנושא או הבעיה, מיקומך בארץ, וכו' - ואשמח לסייע. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

הגעתי לפגישה שלנו קצת באיחור הכנתי כבר את כוס הקפה שאני שותה לפני השינה (אני קצת מוזרה) בכל מקרה, ראיתי שהיית כאן קודם ואני מקווה שהיה לך יום טוב

היי אורה! את הגעת קצת באיחור, אני הקדמתי יותר מדי... אני מקווה שאת עדיין כאן! היה לי יום קצת לחוץ, אבל בסדר בסה"כ. אני במין תקופה כזו של המון שינויים בחיים, רובם חיוביים מבחינתי - אבל גם זה יכול להיות מלחיץ לפעמים. בכל מקרה, אין צורך לדאוג לי, אני חזקה מתמיד. ומה שלומך? מזמן לא שיתפת אותי במה שקורה. אני מכבדת את רצונך לשמור על הגבולות המתאימים לך, אבל חשוב לי שתדעי שאם את רוצה לחלוק חוויות, רגשות וסתם סיפורים מהחיים - אני כאן... שיהיה לילה טוב! דפני

...

לא שיתפתי בסיפורים כי לא יצא לנו להדבר ישירות בגדול, למרות שאין לי עבודה, התקופה הזאת מתחילה לגבש צורה יפה של מנוחה ןשל מודעות, וכך, בניגוד לכל חברי הסטודנטים אני די רגועה ושלווה, מה איתך? מה השתנה? מבחנים או דברים אחרים חשובים יותר? .

שלום, אני אם לילד בן שנה ו-10 חודשים. זה עתה גיליתי שיש לו פחד נוראי ממעליות, במיוחד מעליות שקופות. אי אפשר אפילו להתקרב אל המעלית. הוא בוכה, צורח, בועט ונכנס להיסטריה איומה. גם למעליות רגילות הוא מסרב להתקרב. הוא בוכה וצורח ונאבק בכל כוחותיו. גם אם לוקחים אותו בידיים הוא עדיין בוכה בכי היסטרי, נצמד ומטפס ככל שהוא יכול עלי או על אביו ומסתיר את פניו בין ראשי לכתפי כדי שלא יראה ולא ירגיש את תנועת המעלית. האם עלי לעשות משהו? האם יש דרך לטפל ולמגר פחדים אלו? האם זה יעבור עם הזמן? תודה על תשובתך באתר זה. (עבור: גבי)

שלום רב, אצל ילדים, כמו אצל מבוגרים, יכולה להתפתח תופעה של פחד ממקומות סגורים. מדובר בתופעה רווחת, שבדרך כלל נובעת מרגישות למצבי שינוי בכלל, ואי ודאות בפרט, ובעיקר מצב ים של אובדן "קרקע בטוחה", חשש מקטסטרופות, וכו'. אם זה המצב אצל ילדך, הרי שהגברת תחושת הביטחון, בצורה הדרגתית, היא הכיוון הטיפולי. יחד עם זאת, יש כאלו שחוש שיווי המשקל שלהם אינו תקין, ותנועת מעלית מעצימה את הקושי הזה. במידה וילדך אינו מתלהב מנדנדות או קרוסלות - פני לרופא להמשך ברור בכיוון הזה. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

מבקש לקבל המלצות לאפשרויות טיפול בטריכוטילומניה, ומטפלים באזור הצפון. השאירו את התשובה באתר.

ששי שלום הטיפול יכול להיות פסיכולוגי, בעיקר התנהגותי/קוגניטיבי. היפנוזה יכולה להיות יעילה. כמו כן ניתן לשלב טיפול תרופתי (בד"כ פרוזק וכד'). התופעה עלולה להיות עקשנית למדי וחשוב להבין גם את מקורותיה הנפשיים כדי להפיק טיפול התנהגותי יעיל. לצערי אני לא מכיר מתמחים באזור הצפון. ציין/י היכן בצפון ואנסה לברר. בברכה ד"ר אורן קפלן

אפשר לשמוע בקצרה על התופעה הזו?

שלום. מה שלומך? תודה לך שוב

טלי נותרתי לבד שום תשובה מאף אחד מתמודדת עם רמז ברור לחדשות רעות שקיבלתי היום איך ישנים אחרי דבר שכזה? אבל יהיה טוב סליחה שהפרתי את ההבטחה לא להעיק.ואל תראי את זה בכייני בבקשה.הסליחה הזו היא בעקר לעצמי. ואני עדיין בשלי תראי איזה מדליק זה :)

אנג'ל יקרה, אני מקווה שהשבת תעבור מהר, ושהחדשות לא תיהינה גרועות במיוחד... תעדכני! שבת-שלום, טלי פרידמן

אני סובלת מדיכאון, ocd והפרעות אישיות לא מוגדרות. קורה לי די הרבה שאני שומעת קולות פנימיים (התחושה אינה שהם מגיעים מבחוץ), כאילו אנשים משוחחים ברקע. זה קורה יותר בלילה כשאני כמעט נרדמת. תמיד מלווה אותי רעש פנימי וגם שיר כזה או אחר שתמיד מתנגן לי בראש ללא שליטה. אני כבר רגילה לתופעות אלו, אבל האם הן אמורות להדאיג אותי? האם תאור זה יכול להתאים למצב שאינו פסיכוטי? תודה.

מאיה שלום את מתארת הרכב לא פשוט של מצבים נפשיים. אני מתאר לעצמי שאת נמצאת/היית במסגרת טיפולית, וחשוב שתשובות כאלה ינתנו על ידי איש מקצוע שמכיר אותך באופן אישי. אם את שואלת, כנראה שהתופעות הדאיגו אותך. אני מציע שתפני לפסיכיאטר המטפל ותתייעצי איתו בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

כתבתי לך לפני מספר ימים אך אין תשובה כנראה לא ראיתה בעמוד 302 באמצע

שוב שלום, אכן, לא ראיתי, וכעת העניין מוסדר. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

(-: (-: (-: יעל

כנראה שלא, אני זזה ערב/לילה טוב יעל

שלום רב אינני יודעת אם זה המקום להפנות אליכם את השאלה. בני בן 14 הוא כמעט ואינו יוצר קשר עם בני גילו. אני יודעת שגם בבית הספר כמעט ואין לו חברים והוא רוב הזמן מתבודד ושקוע בעצמו. בתקופת החופש הענין מחריף . הוא יושב בבית לא יוצא לשום מקום כל הצעה שמציעים לו הוא דוחה ואומר שהוא בדיכאון ושמשעמם לו. הוא כמעט ולא דואג לעצמו בדברים הבסיסיים ביותר. הוא יכנס להתקלח רק לאחר הפעלת לחץ והוא מסוגל שלא להתקלח כמה ימים. ויש עוד ועוד דברים וכמובן שגם בלימודים הוא לא משקיע כלל וציוניו גרועים מאוד. אשמח לקבל עצות והכוונה כי כבר אני מיואשת ובעלי עוד יותר.

עינב, ניסיתם לדבר עם יועצת ביה"ס? העבירי את האחריות לנקיון אליו. עדי

עינב, אין ספק שהילד זועק לעזרה. הוא רק לא יודע מה הוא רוצה ואיך לבקש. ייתכן והוא ילד רגיש במיוחד שלוקח ללב מה שנראה לנו כמובן מאליו. האם זה סיפור שנמשך שנים או משהו חדש ופתאומי. כי אם כן, צריך לבדוק מה גרם לשינוי. לפעמים יכול להיות מקרה טראומתי בביה"ס או במשפחה או בסביבה הקרובה שגורם לילד להסתגר. אולי הוא כועס על משהו ואין לו כלים להסביר את עצמו. איך הוא ביחסיו עם האחים ו/או אחיות? תנסי לבדוק באם יש משיהו במשפחה (אחיינים, גיסים) אליהם הוא קרוב באופן מיוחד. ייתכן שדרך אדם כזה אפשר יהיה לפרוץ את המעגל ולהגיע אליו. בכל מקרה, מנסיון אישי, בכל מקרה לא ללחוץ עליו ולהאשים אותו, אלא לתת לו להבין שכולם מבקשים לתמוך בו.

עינב שלום תיאורך מעורר דאגה ואני מציע שתיפנו לייעוץ מקצועי. לפעמים בגיל 14 יש תגובות התבגרותיות מהסוג שאת מתארת, ואשר חולפות עם הזמן. לפעמים זו תגובה למצבים חברתיים וסביבתיים, וכאן נדרשת לפעמים התערבות ועזרה מקצועית. אולם תיאורך בנוגע לדיכאון מעורר שאלות לגבי התפתחות מצב דיכאוני ואם בזה מדובר חשוב לאתר זאת בזמן. כמובן שיש עוד אפשרויות והדבר דורש היכרות מעמיקה יותר עם הנער והמשפחה. לא כדאי להישאר לבד עם ההיסוסים. ניתן לקבל חוות דעת מקצועית במהירות ולהחליט לאן ממשיכים. אני מציע שתפנו לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר שמתמחים בילדים ונוער. בברכה ד"ר אורן קפלן

קני לו מחשב, שלפחות יהיה עסוק אם הוא לא עושה דבר אחר, הוא יכול להיות ממש מומחה, ויכול מלהיות מוקד משיכה לחברים. זה יעלה את ביטחונו העצמי. והמצב ישתפר.

Hi!, I suffer from "charadat netisha I can't write in Hebrew here since my computer does not support Hebrew. I need something to have so I can take it when I feel that the earth is falling beneith my feet- this happens when I find myself in situatios when I feel that people that I love don't like me or are mad at me and insted of leting them relax and speaking to them later- I find myself geting under a lot of pressure and acting not normal- i become stressed- My neck ackes and I become unbearable to be near

תומר, האם אתה יכול לקרוא עברית במחשב שלך? Tomer, can you read Hebrew in your computer?

Well- thanks for your quick reply! I could read your question in Hebrew so it means that I can read it but definatly not write back.

שלום תומר! לכל אדם יש מצבים שקשה לו להתמודד איתם, יכול להיות שלך יש מצבים שקשה לך במיוחד, אני סבורה שמודעות למצב הזה של הקושי ופניה לכאן או לגורם מקצועי היא כבר צעד גדול עבורך. אולי תנסה לפרט קצת (לחשוב בקול רם) מה הביא אותך לתחושה שאותה אתה מגדיר כחרדת נטישה, האם ארוע מסויים בחייך, האם רצף ארועים? אני חושבת שכל עוד אין בעיה חמורה (של קשיי התנהגות כלשהם) אפשר לנסות להתמודד עם מצבים מלחיצם ע"י התכוננות) לומר לעצמך "עוד שעה אני הולך להיות במצב מלחיץ, כיצד עלי להתנהג?" דרך נוספת היא אחרי כל ארוע מלחיץ לעשות "ניתוח ארוע" לנסות לבדוק כיצד יכולת להתנהג אחרת או איך דמות שאתה מעריך הייתה מתנהגת או מרגישה, לנסות לרשום ולהפיק לקחים ותסריטים בםעם הבאה, בהצלחה!!

אני שמחה לראות שחזרת אלינו וזה בטח אומר שאת מרגישה יותר טוב אנג'ל נ.ב-יש לך הודעות באיי סי קיו

היי בוקר טוב לכולם, תודה ענקית לכולכם על הודעות התמיכה שלכם לאורך כל הדרך גם כאן וגם באיסיקיו. נשברתי קצת, התפרקתי קצת, ובגלל זה גם התנתקתי קצת, לא יכולתי להגיב גם אם רציתי, לא היו לי כוחות ולא מצאתי את המילים המתאימות, וגם רציתי קצת להגן עליכם מפני המצב הקשה שבו אני נמצאת ובגלל זה לא שיתפתי כל כך במה שעובר עלי והשתדלתי לחסום אתכם בחוץ כמה שיותר, שלא תיפגעו מהדרך שלי. היום אני מרגישה קצת יותר טוב, אבל עוד קשה לי לדעת אם זו לא רק עליה זמנית ואם אני לא עומדת ליפול שוב. בכל מקרה אני אשתדל להיות פה, מקווה שיותר קל לכם מאשר לי בתקופה הזאת, ואני אחזור עם יותר כוחות ואנרגיות, כשאני אעבור את המשבר. אני יודעת שחלק מכם כועסים עלי, אבל אני מקווה שאתם יכולים לנסות גם להבין, שגם לי יש משברים ותקופות קשות בחיים, וגם עלי נופלים דברים לא צפויים שאני צריכה להתמודד איתם ולא קל לי לעשות את זה. אוהבת ומתגעגעת, אביב.

איזה כיף לראות אותך שוב בינינו קיבלת את השקים ששלחתי לך, מכירה את המצב של לא למצוא את המילים המתאימות ובהחלט מכירה את מצב המשבר, שמחה שאת מתאוששת יש לך כל כך הרבה מה לתת לאחרים, אולי נתת טיפה יותר מידי וקצת פחות הכנסת לתוכך? אוהבת אותך המון

קחי לך את הזמן מקסימה שלי. גם עם העליה במצב הרוח היא לצורך ירידה , לא להתייאש. תראי כמה הספקת לעלות עד עכשיו. המון. כבשת פסגות של הרים וגבעות אפילו מעבר למה שחשבת שיקרה. ואז מה אם התגלגלת לך קצת למטה בדרך. הדרך למעלה עוד מחכה לך ואת תצליחי שוב לעלות. ואני כאן איתך , אדחוף אותך מאחורה , ואטפל בכל המכאובים שנגרמו מהנפילה. אל תשכחי את זה לעולם. אני אתמוך בך בכל מצב , ואת יכולה תמיד לכתוב לי את מה שמעיק עלייך . ואל תדאגי זה לא יפחיד או ידכא אותי. כפי שאת בטח זוכרת , גם לי היו רגעים קשים ונזקקתי למילים החמות ולתמיכה . אז אל תעלמי ( רק אם זה ממש עושה לך טוב להיעלם ). ואם זה לא נוח לך להשתפך לפני כולם אז את יכולה לשלוח לי מייל , ואני מבטיחה לענות ולעזור לך ככל שרק אוכל. אז תרגישי טוב מתוקה ותזכרי- אני פה ממשיכה לעודד ולחבק.... בילי