פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי בעיה מסויימת אני סובלת מרגשי אשם כבדים אני מרגישה שאני חייבת לעשות דברים העניין הוא שאני גם בודדה בחיי ולכן לפעמים אני נפגשת עם אנשים שלא בהכרח הייתי רוצה אבל אני פשוט מעדיפה לא להישאר לבד, אני גם לא יודעת איך לעכל את הורים שלי מצד אחד הם כ"כ פגעו בי וסיבכו לי את החיים עד שהגעתי למצב שיש חלק בתוכי שכ"כ ביקורתי עד שהוא "הורג" את החלק המהותי שבי ולא נותן לי לבטא את עצמי ולחיות את חיי כראוי ואני כ"כ מתקשה להתמודד עם החלק הביקורתי הזה הוא לא מניח לי ולא נותן לי לחיות את חיי מצד שני אני מנסה להבין את הוריי ואת הכיוון שלהם אבל אני כ"כ כועסת עליהם ואני לא מצליחה ואני יודעת שכעס לא בריא לנפש , היום פגשתי את אבי אצל דודה שלי והוא הציע לי להיות עם אחים שלי כי הוא נוסע לחופשה בחו"ל והפריע לי שהוא הציע את זה כי הוא אף פעם לא התחשב במה שאני מרגישה אם אני כן רוצה או לא רוצה לעשות את מה שהוא מצפה ממני אם זה טוב לי לא טוב לי ומעצבן אותי שהוא לא מתחשב ברגשותיי מצד שני אני מבינה שהוא לא במצב שהוא מסוגל להתייחס לרגשותיי כי הוא סובל בעצמו ולא אוהב את עצמו וממצב כזה קשה מאוד להבין אחרים זה פחות או יותר המצב פשוט לא טוב לי עם עצמי, מה עושים ???

אביטל, אין מה לעשות, כעס על ההורים הוא חלק מכולנו, וזה לגיטימי. יותר משהכעס הוא לא בריא לנפש - הניסיון להדחיק ולקבור את הכעס לא בריא לנפש, כי הכעס מצטבר באיזשהו מקום, וכנראה שהוא מתפרץ בצורה של כעס על עצמך במקום על הוריך, ומכאן מגיעים רגשי האשמה. התחושה של רחמים על ההורים כי הם לא מסוגלים והם לא אוהבים את עצמם, ובמקביל רגשי אשמה - מוכרת לי, זה הולך ביחד. תנסי לא לאסור על עצמך להרגיש מה שאת מרגישה, ואם את כועסת, אז תלכי עם זה. באיזשהו שלב הכעס ידעך קצת מעצמו, גם אם ההורים שלך באמת עשו לך דברים לא טובים שסיבכו לך את החיים. הכעס שלך עליהם לא ישבור אותם, הם יחיו איתו.

האמת שהסביבה הקרובה שלי מצפה ממני לאהוב את הוריי ולקבל אותם וזה מה שגורם לי לנסות להפסיק לכעוס עליהם וכנראה שזה מה שבאמת לא טוב בשבילי כי הם מנסים לכפות עליי מחשבות ורגשות שלא מצויים בי כרגע אז נראה לי שיותר טוב שאני אתרחק מהם ואהיה עם עצמי למרות תחושת הבדידות הקשה מה עושים איתה עם כל הבדידות הזו וכל חוסר האהבה וההבנה והאשמה זה לפעמים די גורם לא לרצות להמשיך כך לחיות את החיים האלה מאיפה שואבים את הכוחות ???

שלום רב, אכן, נראה שהמצב בינך ובין הורייך ושאר בני משפחתך - טעון מאד. לא פלא שיש הקרנה של דברים שליליים עלייך. שיחה משפחתית בסיוע יועץ/ת, דהיינו טיפול משפחתי, הוא עניין שטוב לעשותו במקרים כאלו. הגיל לא קובע! בברכת דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

אני אומר לך את האמת היינו בייעוץ משפחתי וזה באמת עזר לי זה גרם להרגיש הרבה יותר טוב הרגשתי פחות צורך להגן על עצמי והבנתי יותר את הוריי אבל אבי החליט להפסיק את הטיפול בטענה שזה ממש לא עוזר לו ואז התהליך נפסק , אני כבר התייאשתי מהוריי ניסיתי לעזור להם בהרבה דרכים אבל בשביל זה הייתי צריכה להקריב חלקים ממני מה שלא מתאים לי היום , היום אני לא מוכנה לוותר ולקבל אותם אבל בכל אופן תודה על התשובה אביטל

טלי איך אני יכולה לדבר איתך ב אי-סי-קו ? אני רוצה לשאול אותך משהו..תודה..ליסה

ליסה, את תמיד יכולה לשלוח לי אימייל. אינני נמצאת הרבה באיסיקיו, והסבירות שניפגש שם ממש נמוכה. חוץ מזה, את יודעת שאת יכולה להתקשר... בברכה, טלי פרידמן

היי ! לכל מי שער ! , איך יושנים ? הכוונה כשלבד ואין אף אחד על ידכם ? נניח שלא עיפים ,ומחר לא עובדים ? הלילה מפחיד אותי , איך אפקיר עצמי בידיו , ואאמין לו שישמור עלי ? אני שלא מפחדת מכלום ,פתאום ניכנסים ,אלי פחדים , לאט לאט מבלי שארגיש , זיעה מכסה אותי ,דמעות מציפות את עיני ,והרגשת קיפאון אוחזת בי , אין ,עם מי לדבר בטלפון ,קראתי כבר את כל הסיפריה , ואת כל הסרטים היום ראיתי , לא יכולה להיתעסק במשהו ,רק הפחד מעסיק אותי , מה קורה לי האם אני מישתגעת ? מזל שיש לי עדיין ,אתכם פה . והלילה ,נראה מתי יצא לי הגו'ק הזה הראש . שלכם עם העין הפקוחה .... נורית

נורית, אנחנו כאן, גם ערים בינתיים. אל תילחצי, ואל תנסי להילחם בזה יותר מדי. אם בדר"כ את לא מפחדת אז סביר להניח שזה יעבור. את רוצה לכתוב עוד?

תודה ,נועה . אני מרגישה קצת יותר רגועה ,אני משוטטת לי פה ושכחתי קצת , מהשינה , ואולי זה טוב , אני מושכת זמן , השיתוף בחויה עם מישהו כניראה שזה עוזר , בדרך כלל אני ישנה כשגופי רצוץ לגמרי ,ואז אני מדמינת ,לי מחשבה חיובית ,ואיתה אני נירדמת , אני ניזכרת עכשיו שאותו פחדדדד מגיע אלי ליפעמים במקומות סגורים . וני אז חייבת לנשום אוויר צח . אולי יש קשר .. שוב תודה נועה .המקסימה .

וגם כשעייפים, וגם נניח ויש למה לקום, הכל כ"כ מפחיד. ולבד. זו הנקודה שמגיעים בה לסוף העולם.

אנחנו ניתגבר ... לא נירצה להיות בסוף העולם ,נכון ? אנג'ל ,,בכוחות משותפים ניתגבר עליו ..אהה אם תירצי ,שיר או שמיכה ....

היי לך מה שלומך כתבתי לך מכתב אבל כנראה שלא ענית לי כי לא ראית, או שלא רצית לענות לי בכול מקרה, אם את רוצה להמשיך להתכתב על כול נושא אני ישמח על תגובה ב ביי

בוקר טוב, מצטערת, אני לא יכולה להתכתב כרגע עם אף אחד, אם תסתכלי קצת סביב, תראי שהשם שלי נעלם מהפורום בימים האחרונים, אני עוברת תקופה קצת קשה ומתנתקת מכאן לכמה ימים כדי לאסוף כוחות. רק לא רציתי שתחשבי שזה בגללך, היה חשוב לי להבהיר שזאת אני, ושאני לא מגיבה כרגע לא רק לך, אלא לאף אחד אחר. אביב.

שלום לך: כתבתי לך לפני יומים אך לא הייתה תגובה, לא חשוב אני יחזור על שאלתי: ככה, אני סיימתי את לימודיי לפני ימומיים קעבלתי את זה קשה כמעט כמו כול אחד רציתי עזרה מימך בכך: אני ילד שאף פעם לא אבהו אותו יסתדרו איתו, ואני לא יראתי ולא מראה יחס להשתלב כי אני פוחד מדחייה כמו תמיד , עברתי 2 בתי ספר בכולם לא הסתדרתי אני יודע שהבעייה היא אצלי שאני נורא קר קר לאנשים ונותן להם תחושה לא טובה ואז הם מתרחקים אני כנראה עושה זאת מפחד מדחייה אני עוד 4 חודש מתגייס אנה אנה אנה מימך עזור לי ותן לי טיפים? האם אתה חושב שיש עוד אנשים כמוני ב

לעודד יש בהחלט עוד אנשים כמוך ונראה לי שהרבה גם לי אין הרבה חברים ועברתי שני עבודות ולא הצלחתי כ"כ להכיר אנשים וזה באמת היה מחשש מדחיה ולא בהכרח כי אנחנו "טיפוסים קרים" אלא רק מנוכח העובדה שאנו חוששים להיפגע מדחיה זו הסיבה היחידה יכול להיות שהפחד שלך נובע מפגיעה בילדות בה חשת עזוב , בודד או נפגע ככה זה אצלי לפחות והתחושה החזקה היא הצורך העצום באהבה והבנה בכל אופן אם תרצה לדבר אני כאן אביטל ואני ממליצה לך לפנות לטיפול אני בעצמי מנסה את האופציה הזו או דרך קופ"הח שלך או באופן פרטי תנסה לנצל את החופשה שלך לפני הצבא לשפר את התחושות הפנימיות שלך ואני מוסיפה שאני גם כ"כ מבינה אותך לפעמים הדברים האלה כ"כ מלחיצים אותנו שאנחנו מתפרקים ולא יודעים מה לעשות עם עצמנו אבל אם שרדת את הביה"ס כל השנים האלו אין לך מה לפחד אתה תשרוד גם את הצבא אבל באמת אם תנסה לפנות לטיפול ייתכן ומצבך ישתפר ותרגיש יותר טוב ותהיה יותר שלם אם עצמך בצבא

שלום רב, לא ראיתי את פנייתך, ולכן טוב שלקחת יוזמה ופנית שוב! הנה, זו הוכחה לקיומה של אחת מהתכונות שנדרשות בחיים המבוגרים. ובאשר לבקשתך כי אעזור לך מפני שלא אוהבים אותך ולא מקבלים אותך לשום מסגרת: במקום לתת לך טיפים משלי, אשמח אם תוכל אתה להציע כמה טיפים כאלו, ואז נבחן זאת ביחד. ההתחלה תהיה ב"תרגיל" קטן: ערוך רשימה, ארוכה או קצרה, של הסיבות שהאנשים דוחים אותך. תן דוגמה לכל "סיבה" כזו. למשל: אם אתה "קר", במה זה מתבטא... אם אתה מתנהג בהתנשאות, במה זה מתבטא...וכו' וכו'. אחר כך, עבור כל אחד מהדברים ברשימתך, ותן עיצה לגבי כל אחד מהפריטים ברשימה: אילו זה היה מישהו אחר, מה אפשר להציע לו שיתנהג אחרת, כלומר בצורה מוצלחת יותר. שלח לי את כל העניין למייל האישי שלי, ואוכל לתת לך משוב. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

היי טלי התכתבנו דרך המייל. שלחתי אלייך שני מיילים שכפי הנראה לא הגיעו אלייך משום שלא קיבלתי כל תגובה ממך. אנא הגיבי כאן אם קיבלת את תשובותי לשאלותייך - לגבי מקום מגוריי, העדפותיי פסוכולוג/ית בנושא טיפול והיכן . ממתינה בקוצר רוח. ותודה שוב. נועה

נועה שלום, גם אני נועה, אז אני אקרא לעצמי נועה ח' (ח=חרדות). אבל אם ביקורך באתר פה הוא חד-פעמי אז רק תגידי, כדי שאני אוכל להוריד את ה- ח' (זאת לא אות כל-כך יפה).

נועה שלום רב, ככל הנראה לא קיבלתי את האימיילים. שלחי שוב, ואתייחס. אגב, יש לי כתובת אימייל חדשה" [email protected] בברכה, טלי פרידמן

לטלי שלום תודה רבה, אשלח שוב. לנועה - תודה גם לך, וסליחה. אני נכנסת לכאן מעט מאוד. את יכולה להוריד את הח' אין בעיה. אם אכנס אכנס ב- נועה 34 להתראות ובריאות.

מוצא"ש נעים התבאסתי מאוד כשראיתי עד מתי המתנת.חבל שלא הסקת שיש בעיה עם המערכת בימיוחד לאור זה שקיבלת את ההודעה האחרונה שלי באיחור של חצי שעה.עכ"פ גם אני המתנתי לך הרבה זמן עד שהיתיאאשתי.מה שלומך ? איך עברה השבת?

השבת עברה בסדר, האמת היא שלא עשיתי כלום ולא יצאתי מהבית מיום חמישי בערב שזה די מגעיל, אבל זה לא רציני - סתם נכנסתי לקטע של פסיביות מול הטלוויזיה - קורה. הגעתי לשלב של לצחוק על עצמי. אבל מחר יהיה שבוע חדש, ואני אלך שוב לעבודה שזה מאוד מעורר אותי - אין מה להגיד, הכי טוב לי כרגע זה להיות עסוקה ופעילה. מה איתך, איך עברה השבת שלך?

חצי בשינה וחצי בחברת אנשים.זה מצויין שאת מבינה שלמרות המאמץ חשוב להיות עסוק.איך את במהלך יום העבודה? מה קורה בסופו? נ.ב רציתי להגיד לך שחשוב לא להזניח את המראה החיצוני זה מאוד תורם להרגשה(בעקבות דברים שאמרת אתמול).

אני סובלת מחרדות איומות שמתמקדות בתחום אחד- הפחד מסרטן. החרדות החלו לפני שנים, אך עתה, חלו בשנה אחת שלוש חברות שלי - (אימי חלתה לפני מספר שנים). היות ואני מדברת עם חברותי ומנסה לעודד -אין יום שאני לא חושבת על כך-וזה פוגע מאד באיכות חיי. בעיקר לנוכח העובדה שכל דבר קטן אצל משפחתי-הורי, בעלי ובמיוחד ילדי נתפס כמאיים ומפחיד. בשאר תחומי החיים אני בחורה רציונלית ומצליחה- ואילו התחום הזה ממוטט אותי לחלוטין. מה עושים?

גייל שלום ככל שהבעיה יותר ממוקדת כך הטיפול בה יכול להיות יותר ממוקד וקצר. חשוב להבין לעומק את שורשי החרדה, אבל לאור תאורך הקצר יתכן וניתן לעזור לך בטיפול פסיכולוגי ממוקד. יש מגוון של טכניקות טיפוליות למצב שאת מתארת, רובן בתחום הקוגניטיבי וכן ניתן לשלב היפנוזה. בימים הקרובים תתפרסם כתבה שהכנתי בנושא טיפול פסיכולוגי ממוקד קצר מועד עבור הצאט של האתר, תוכלי לקרוא שם יותר פרטים בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

אתה יכול לעשות לי היפנוזה אני בן 40 ולהתחיל להפנט אותי ולומר לי עכשו אתה בן 35 בן33 בן 32 בן 25 ואני ירגיש כמו בן 25 באמת או שהכל חרטה ברטה

תודה על המענה המהיר. אשמח לקרוא את הכתבה. גייל

גייל שלום, אני נועה, ואני סובלת מחרדות מסוג שונה, אבל בלי קשר - גם לי יש פחד נוראי מסרטן כבר שנים. גם אני בן-אדם רציונלי מאוד, ובכל-את, תרשי לי לשאול אותך שאלה "לא רציונלית" - האם הפחד שלך מסרטן במשך שנים והעובדה שאמך ושלוש חברותיך הטובות חלו בסרטן גרמה לך לתחושה (אולי לא מודעת) שאת אשמה, ושהפחדים שלך מתגשמים במציאות, או שיש להם כוח להשפיע על המציאות? אני שואלת כי אצלי זה קצת ככה לפעמים. אני מקווה שלא תחשבי שאני משוגעת, כמובן שבמציאות ברור לחלוטין שאין לך שום אשמה. אני מאחלת החלמה, נועה.

היי, נועה לשאלתך- ובכן אין לי תחושה של "נבואה המגשימה את עצמה " אלא יותר של מין "רולטה רוסית" - כאילו- במי זה עומד לפגוע בפעם הבאה... או כמו ששמעתי מישהי אומרת- האנשים מתחלקים למי שכבר חלה ולמי שעדיין לא חלה- ואני כל כך מקנאה במי שהדבר כלל לא מטריד אותו. איני מצליחה לצאת מזה.

היי גייל , אני נורית אני מציעה לך את השיטה המקורית ,והיחודית של עמנו ,והיא ,ולסמוך על הבורא , ולומר כל בוקר , כמה תפילות חרישיות שכוונתם , הודיה על , קיומי ,וקיום יקירי וביטחון בו ,ושמה שיהיה יהיה . את תרגישי מן שחרור כבד שיצא ממך ,כי הטלת את יהבך על בוראך . אני לא דתיה , אבל יש שהפיתרון , והמוצא היחיד ,הוא לא רק בטיפול פסיכולוגי, שבו אני די מאמינה , אלא שישנם בעיות ,שיכולים להיפטר , גם על ידי אחיזה באמונה ...בבורא .

גייל - גם אני רציתי קודם להציע לך בדיוק את מה שנורית כתבה לך, אבל התביישתי, כי פחדתי שזה לא יובן כהלכה. בדברים כאלה אמונה באלוהים ואמירת ברכות השחר - של הודייה על עצם העובדה שאנחנו נושמים, רואים, שיש לנו מלבוש, שהשמש זורחת וכו' - יכולים מאוד לעזור.

ערב טוב.

לאן נעלמת לי. לא יוצא לי לדבר איתך

שלחתי לכן אימייל

Hi Angel, sorry i havn`t been in touch,but i have been going thru a bit of a hard time with myself these past few weeks,i`m having a really hard time in therapy and well it seems to be taking up all of my energy at the moment,i hope you are ok,what has been happening with you are you alright,i`d love to hear from you you can send me e-mail or give me a ring,,,, take care darling..Lisa

שלום רב אבקש התייחסות מקצועית ואיני מעוניין בדיאלוג בנושא בו אני בוכה. הנני גבר הנמצא במערכת יחסים עם אשה גרושה מזה כשנה וחצי. יש לי אהבה לבת זוגתי ואף לילדיה. לפני מספר חודשים הגיע לידי מידע כי בת זוגתי עסקה בזנות . לאחר בדיקה מעמיקה וחסרת פשרות הודתה בפניי בת זוגתי כי אכן קיימה יחסים עם גברים תמורת תשלום. לשאלתי מה הניע אותה לכך ? השיבה : מטעמים כספיים. כעת מזה מספר ימים אשר אני נקרע לגזרים עד עמקי נשמתי, הכיצד זה בת זוגתי אשר בה תליתי תקווה לעתיד וסביב דמותה רקמתי חלום של אשתי לעתיד עסקה בזנות ? אציין כי מדובר בארוע חד פעמי וחולף - אלא סדרה ממושכת של מכירת גופה בכסף. כיצד לנהוג אני שואל? אני נמצא במצב בו אני בעצם מגדיר את בת זוגתי מחדש ? לא עוד בת זוגתי שהכרתי, אלה אני נמצא ליד זונה שאינה הדמות שהיתה לי קודם. נכון שיש בי אהבה, אך מה עם המכה הזו שלא נותנת לי מנוח אף לא רגע . בברכה רמי

ראוי לציין כי העיסוק בזנות היה קודם לתקופת הכירותינו ולא במהלכה.

רמי ....עזוב אותך אין סנטימנטים שרמוטה נשארת שרמוטה אלוהים נתן להם חור להשתין פתחו מפעל...ותמיד היא יכולה לחזור לעבוד התרגלה לכסף קל......אם היא היתה באורגינל על ההתחלה מספרת לך אז אולי הייתי סולח אבל עכשו הלכה האמונה אז תחתוך תיק תק

אני יוצא עם בחורה שאני מעונין בה. הבעיה היא שהיא לוקחת אותי כמובן מאליו ומתנהגת אלי כמו כלב. אני לא יודע אם עלי להמשיך לחזר אחריה ,או להבין שהיא לא מעונינת(למרות שידוע לי מידיד משותף שהיא מעונינת) בתודה אור

רק שלא יחשבו שזה אני כי אני הייתי פותח לה תתחת.........אז תפסיק להשפיל את עצמך וקח אותה גם כמובן מאילו ואם לא אז שתחפש מי ..........."""אור

אור, המלצה חמה: תגיד לה שאתה לא מעוניין בה!!!!! עדי

לאור יכול להיות שאתה שוגה במחשבותיך ןחושב שהיא מתנהגת אליך ככה כשהיא לא באמת מתנהגת ככה או מתכוונת יכול להיות שנפגעת בעבר והרגשת שמתייחסים אליך שלא כראוי ולכן קיימות בך תחושות כאלה גם עכשיו אז תנסה לברר אם המחשבות שלך הם באמת נכונות האם יש לך אירוע ספציפי שאתה יכול לספר עליו ומה הכוונה בכלל לכלב ? מה ההבדל בין התייחסות לכלב או לבן אדם ? האם אתה חושב שכלב נחות יותר מבן אדם ? מה שאני מנסה לומר שהחשיבה שלך היא זו שקובעת מה שאתה חושב על עצמך ישפיע על הרגשתך הדרך בה אתה מפרש דברים ואם אתה בוחר לחוש שמתייחסים אליך כמו אל כלב זה מה שתרגיש אביטל

אז תתנהג כמו כלב כי כלב כשבורחים ממנו הוא רודף, כשרודפים אחריו הוא בורח. ונראה אם לא תתנהג אליך אחרת

עניתי לשאלתך למטה תחת הכותרת "אני כל כך מתוסכלת". אשמח לקבל תגובה

עניתי. שבת שלום. טלי פרידמן

שלום. הי דבר ראשון ראיתי שיש עכשיו עוד שרה אז מעכשיו אהיה שרה 1. אנג'ל - ראיתי שאת עדיין חולה, אני ממש מקוה שהחום המיותר הזה ילך כבר ושתוכלי להתחיל להרגיש יותר טוב. תודה על ההתיחסות. דפני - כל הכבוד על האומץ בשינוי לשם אמיתי. לא פשוט הייתי אומרת. נגה - בולימיה היא הפרעת אכילה לא נחמדה שמאוד קל להתמכר אליה. כפי שראית מאוד נח לאכול הרבה ואחר כך להקיא. זה כמו להכיל את כל הכעס ולהוציא אותו החוצה. כן, לדעתי כדאי לך ומאוד רצוי לגשת לטיפול פסיכולוגי יחד עם טיפול אצל דיאטקאנית. ההתחלה לא פשוטה להודות במחלה והטיפול לא נגמר בשתי פגישות. בדרך ארוכה ולא פשוטה אך שווה הכל. אני דחיתי את הטיול של אחרי הצבא רק בגלל הטיפול. תאמיני לי לא פשוטה לי העובדה שנשארתי בארץ וחברות שלי לא יודעות את הסיבה האמיתית. אבל טוב לי מצד שני. אני מתחילה להרגיש שאני בדרך הנכונה יטש מעידות אבל הן לא מפילות אותי כבר אחורנית לגלגל בולמוסים אין סופי. אם בא לך שאול עוד או לדב בכייף לכולם, הייתי מאוד עסוקה השבוע הזה בקושי היה לי זמן לישון ובטח שלא להגיב. כתבתי כבר שאני מרגישה עכשיו קצת יותר טוב ובמקום מסויים זה גורם לי לפחות התחברות לרגשות שנכתבים כאן. דיברתי עם הפסיכ' שלי והיא אומרת שזה דווקא צעד בהתקדמות. אותי זה מאוד הבהיל כי בעבר לא משנה מה היה נוגע לליבי וזה לא בדיוק היה טוב. עכשיו זה טיפה להתרחק כדי לעזור לעצמי להבריא. ומה בעצם אני מנסה לומר?! אני עדיין כאן אבל צופה קצת מהצד - תסלחו לי בבקשה. אני מגיבה אבל לא כל יום. אוהבת, שרה!

איפה יש עוד שרה? אז איזו שרה את?

היתה עוד שרה בהודעות היום. אני שרה הישנה, (עם הבולימיה)

מעוניין לדעת האם יש תכנת bio fid bak . האם אפשר למצוא ברשת ולהוריד?

מוטי שלום מה שאני מכיר דורש בד"כ ציוד מיוחד למשל http://www.sierrabiotech.com/dload.htm אפשר להוריד חינם, אבל צריך להרכיב ציוד כל העניין בביופידבק שפעולות אוטומטיות של הגוף מקבלות תגובה מהמחשב ולכן צריך ציוד מיוחד שהוא בד"כ יקר. אם תשמע על משהו שעובד בלי ציוד נלווה אשמח גם לשמוע בברכה ד"ר אורן קפלן

מה שלומך? איך עבר הלילה?

אנג'ל, במקום שנפתח פה עץ מיותר, אני פותחת את האי סי קיו. תחכי שתי דקות, טוב? ובוקר טוב גם לך, טלי פרידמן

אוקיי

אביב יקרה, אני מקווה שהדברים מסתדרים, ואת מרגישה טוב (או לפחות בסדר). יש שמש מצויינת ונפלאה בחוץ, ואת יודעת איזה תכונות תרפויטיות יש לשמש ולאויר הנפלא... צאי, תספגי שמש, חמימות וחיוניות. אני כאן. שיהיה לך יום נפלא, שלך, טלי

מקסימה שלי, אני באמת מקווה שסוף השבוע עובר בסדר. אני כבר מתגעגעת... בינתיים, כמו שטלי אמרה: תנוחי, תתחזקי, צאי ואגרי לך מכוחה המרפא של השמש... וחזרי אלינו, איתנה, אופטימית, מדהימה כתמיד. אמנם הדרך עוד לא הסתיימה, אך אינך לבדך עוד. קחי אוויר, קחי את ידינו המושטות וטפסי איתנו את הקטע הקשה הזה. אני כאן בשבילך. אני איתך, ואני לא מתכוננת לעזוב אף פעם! אז... בתקווה שהימים הקשים האלו יעברו מהר, שהשמש תשוב ותפציע מבעד לעננים הקודרים האפורים, שבקרוב מאוד תוכלי לחוש את חומה מלטף אותך... אני אוהבת אותך, חושבת עלייך, את לא יוצאת ממחשבותיי לרגע!! ואני מחכה לך, בסבלנות אינסופית. אחרי הכל, אין לי ברירה: פשוט אין לך תחליף...!!! אוהבת, מתגעגעת, ומקווה שהקטע הקשה הזה יעבור כבר... דפני

תרגישי טוב אביב ודפני-מה שלומך?

ושוב רק אני ערה בשעות המוזרות...

לא ולא - הבן שלי העיר אותי בחמש. אחר כך הוא הסתובב עם מברשת שיניים בפה כמו עם מקטרת (יש לו שן אחת). בכל אופן - שיהיה לך יום מאושר

איזה חומד ותודה, יום טוב גם לך

אנג'ל, אני מקווה שמה שקיבלת עוזר לך, ושאת מרגישה יותר טוב. עוד שבוע ואת כבר גם לא תיהי לבד (כמובן שיש לזה פלוסים ומינוסים...אבל כרגע זה נראה לי דווקא שטוב שהם יחזרו). תעבירי את השבת במנוחה, המון שתיה, והתחזקות. אני באמת מאחלת לך שתעבור שבת שקטה, רגועה, נעימה ומבריאה. ושזה ימשיך גם בהמשך השבוע. שלך, טלי

טלי יקרה, קודם כל תודה רבה. האמת שאני ישנה רוב היום.כבר אין לי שעות.אני קמה וחוזרת לישון, ושוב קמה ומסתובבת בחוסר מעש. אני מאמינה שזה עוזר ושהמצב משתפר. אולי טוב שהם יחזרו ,אולי לא גמלתי בליבי לא להתעמת איתם על מה קרה(ואת יודעת).אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה.הפסד שלה,אף על פי שגם שלי. אז שתהיה לך שבת נעימה תרגישי טוב ותודה על הדאגה והתמיכה אנג'ל.

מה הטיפול הכי מתאים להפרעה זו... איזה תרופות ניתנות ? ואיזה סוג של טיפול נפשי הוא הכי יעיל ? ומה הם סיכויי ההחלמה או יכולת תפקוד טובה יותר.

אליאן שלום האבחנה של הפרעת אישיות גבולית היא כל כך כללית ולא מדוייקת שלמעשה (לדעתי) אין תשובה לשאלתך. הבעיה האבחנתית הזו מאפיינת למעשה את רוב אבחנות האישיות. לכן יש צורך בהיכרות אישית עם המטופל וההבנה של סוג הבעיה וסוג הטיפול המתאים צריכים לבוא מתוך היכרות זו ולא מתוך הגדרה איבחונית שבמקרה הנוכחי עלולה להיות מאוד מעורפלת. מה שמקובל בספרות לגבי הפרעת אישיות גבולית שהטיפול המתאים ביותר הוא פסיכותרפיה (שיחות) במסגרת דינמית ארוכת טווח. השינויים חלים לאט ומדובר בפרקי זמן של חודשים ושנים ותהליך שעלול להיות קשה ומתיש. מאחר ולא מדובר במחלה אין כאן שאלה של החלמה. מדובר על מבנה אישיותי מסוג מסויים שגורם לליקויים בתפקודי החיים. מטרת הטיפול לשנות את הדפוסים האישיותיים הללו כדי לאפשר איכות חיים טובה יותר. אין טיפול תרופתי ספציפי להפרעות האישיות. פעמים רבות נלווים להן תופעות נפשיות כגון דיכאון, חרדה ועוד. הטיפול התרופתי ינתן לפיכך לבעיה שתאותר, במידת הצורך. בברכה ד"ר אורן קפלן

וכמובן לילה טוב אליאן. אורן.

אני מרגישה מאוד בודדה כרגע, ויש לי כמה שאלות. אשמח אם מישהו יענה לי. נועה.

ולענות לך.. אליאן

תודה שענית לי - אליאן. אני כותבת פה בפורום קצת בשבוע האחרון. אני סובלת מחרדות קרוב לשנה, אני בת 27, ובחודשיים וחצי האחרונים אני לוקחת סרוקסט. יש שיפור אבל לא כמו שקיוויתי, לא מספיק. אבל אולי מספיק כדי שאני אפסיק לחשוב באובססיביות רק על מושאי החרדה שלי, ואוכל לצאת קצת לעולם לראות עד כמה שכל החיים שלי הפכו לאיי-חורבות בשנה האחרונה, כי הזנחתי בהם הכל: חברים, מראה חיצוני, לימודים, עבודה, כיוון, עתיד, ניסיון ליצור קשר זוגי - ובעיקר הזנחתי את עצמי. וזה מייאש, ואני לבד מאוד בתוך כל זה, לחברות שלי כבר נמאס לשמוע עוד ועוד על החרדות שלי ועל בעיותי הבלתי נגמרות. תמיד הייתי אני זאת החזקה והתומכת, ופתאום הפכתי לכל-כך נזקקת בשנה האחרונה, ואני לא מצליחה לצאת מזה. אני לא מכירה את עצמי, ומצד שני אני לא רוצה לחזור לעולם למצב שהייתי בו לפני החרדות - פשוט טשטוש וכהות כזו. אליאן - את גם סובלת מחרדות? אם כן - ספרי לי איזה סוג? יש לי שאלות בקשר לכדורים. תכתבי לי מה שבא לך, גם אם יש לך בעיה אחרת לגמרי ולא חרדות. ביי, נועה.

נועה את לא בודדה אני כאן בנוסף לאנשים היקרים שעונים לך

יש!! אתה כאן! מה נשמע? אולי תספר לי מה שרצית?

כי אביב קורצה מחומר משובח ! ומי שמודה בכאב שלו ובחולשה הוא אדם חזק ! וזו רק ירידה לצורך עלייה !!! אז, אני מחכה בסבלנות וגעגועים... וחוץ מזה שהיא הבטיחה פיצה...:-) ואני בטוחה שדניאל רעב לא פחות ממני..

ערב טוב

כן דניאל תמיד אוכל את כל הפיצות

גם לך... אצלי בסדר...ממשיכים קדימה... ואני מקווה שאת מרגישה טוב... אליאן

היי, אפשר לקבל גם חתיכה מהפיצה? שמעתי אודותיה... אל תשכחו לשמור לי חתיכה! :) שתהיה לך שבת מקסימה אליאן, ובכלל, שבוע נפלא, טלי פרידמן

טלי, את תקבלי את החתיכה הכי טובה....! את זו שתהיה עמוסה בדברים טובים... כמוך!!!! אליאן

לא..אני הפסקתי לאכול...... ויתרתי על הפיצה מסתפק רק בנס.(ללא סוכר). ואיין לי סבלנות. דניאל

אני יודעת שהעליתי את הבעיה הזו בפורום כבר מספר פעמים ואולי כבר נמאס לכם לשמוע אבל אותי זה נורא מתסכל. אני לא מצליחה למצוא מטפל. באיזשהו מקום אני לא רוצה לנסות להבין למה אני מתנהגת בצורה מסוימת, אני לא רוצה לחטט בעבר. אני רוצה ללמוד לשנות את העתיד, לנהוג אחרת כדי לשנות דברים בחיים שלי. הייתי רוצה טיפול שהוא שילוב של טיפול בשיטת הכוחות עם טיפול קוגניטיבי. אני רוצה מטפל טוב במחירים סבירים ואין לי מושג איך לחפש מטפל כזה. בבקשה עזרו לי. כל עצה תתקבל בברכה.

אורית, אם עד כה לא הצלחת לשנות דברים מבלי לחטט ולחפור בעבר אז מן הסתם אולי כדאי לך לנסות? כמו שד"ר אבני אומר - אם משהו לא עוזר... מנסים משהו אחר...בודקים מחדש ! ואני מאמינה שיתר אנשי הצוות יגידו את אותם דברים. ומנסיון, אני יכולה להגיד לך שהחיטוט בעבר עושה ניסים ונפלאות ! למרות שהקושי הוא רב,ועצום והכאב לעיתים בלתי נסבל... השינוי הוא מהותי ומדהים ! הבעיה היחידה היא למצוא את המטפל/מטפלת המתאים ! אז כשתחליטי שאת רוצה בשינוי אמיתי ,אני מאמינה שתמצאי את המטפל הזה... ובדרך כלל הזול הוא יקר והיקר הוא הזול... אם את מבינה את כוונתי? בהצלחה, אליאן

אורית שלום. איזה דברים את רוצה לשנות בחיים שלך ובעצמך? למה את מתכוונת ב "טיפול בשיטת הכוחות"? נועה.

אורית, סליחה על הבורות, אך למה את מתכוונת כשאת אומרת "טיפול בשיטת הכוחות"? שבת שלום, טלי פרידמן

כשלמדתי עבודה סוציאלית באוניברסיטה למדנו על שיטת הכוחות. זו שיטת טיפול שמתמקדת בעיקר בכוחות של האדם וביכולות שלו בהווה ומנסה לשפר אותן, לחזק אותן ולמצוא דרכי התמודדות לעתיד בלי לנבור בעבר.

? יעל

יעלי לא הולך לנו.. לא נורא ההתחלות תמיד קשות..אוליי נקבע לנו שעה? בכל מצב אני מחכה לך. וחוץ מזה מה נשמע? דניאל

אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר קרוב לחמישה חודשים. אני ממש קשורה למטפלת שלי ונורא קשה לי לחשוב שאצטרך להסתדר בלעדיה. בצורה מוזרה מאד היא מייצגת בשבילי את האם שתמיד רציתי שתהיה לי. אני מתייחסת אליה בהערצה, וכל מילה שהיא אומרת נלקחת עמוק אל מוחי ואל ליבי. האם זה נורמאלי? האם יש סיבה לדאגה? איך אני אמורה להפסיק להיפגש איתה מתישהוא? האם זה אומר שאני טיפוס תלותי מידי? האם אני צריכה להגיד לה את הדברים האלו? מחכה לתשובתך, תודה.

שלום רב, שאלתך היא מסוג שאלות ה"מליון דולר", באשר אין נוסחה ידועה לחישוב אורך זמן הטיפול. לפי תאורך, יש קשר טוב בינך ובין מי שבחרת לסייע לך. על פניו זה מנבא כי המקצועיות שלה, שהביאה לתהליך בינאישי שכזה, תאפשר את ניווט הקשר אל תהליכים של פיתוח עצמאותך. זו דרכו של טיפול טוב, שמתחיל בתמיכה, ומסתיים בהעצמה. גם רגישותך, בעצם העלאת הנושא, חשובה, ותורמת ליכולתך לנוע ממצב של הנאה מהקשר והתלות, למצב של הנאה מעצמאות וחדוות הפרידה. אין לך מה להסתיר בהקשר לעניין הזה, ולכן שיחה על כך תועיל. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

דורין יקרה, התופעה שאת מתארת טבעית לגמרי, והיא מכונה 'העברה'. לקשר הנוצר עם המטפל יש חשיבות רבה בתהליך הטיפולי, ואין לך סיבה לדאגה. חמישה חודשים אינם זמן ארוך לטיפול. ישנם טיפולים קצרי מועד המיועדים לפתרון מהיר של בעיה ממוקדת, אך בדרך-כלל טיפול נפשי הוא תהליך ארוך העשוי להתמשך גם שנה שנתיים. הפרדה מן המטפל היא חלק מן התהליך, והיא אינה קלה, כפי שכל סיום של קשר בחיי היומיום אינו תהליך קל. גם לפרדה יש מקום בתהליך הטיפולי. ודאי שאת יכולה לדבר על כך עם המטפלת שלך, וכדאי שתעשי זאת. הקשר הטיפולי מבוסס על האמון ההדדי, ועל האפשרות לומר את כל מה שאת מרגישה. אין לך ממה לחשוש. מן התיאור שלך לא נראה שיש לך בעיה כלשהי, אלא דווקא להיפך: שאת חווה את התהליך הטיפולי לעמקו. אני בטוח שאם תשוחחי על כך עם המטפלת שלך היא תפיג את חששותיך. שבת שלום, דרור גרין

המילים של דורין - זה כאילו כתבתי זאת בעצמי. רק שאני בטיפול כבר שנה, והמטפלת שלי נוסעת בעוד חצי שנה לחו"ל לארבעה חודשים... ואני בשיא התלות. מה עושים עם זה? זה לא אמור להיות ככה. זה ממש נורא, אני אשאר כאן לגמרי לבד עם כל הצרות ועם הגעגועים.. ואם היה לכם מושג כמה ה"העברה" הזו כואבת. ואני לא מאמינה שזו תמיד רק העברה. אני חושבת שזו הקשרות של נפש בנפש מתוך מצב של היכרות מעמיקה כמו שיש בטיפול ושל כימיה יוצאת דופן עם המטפלת. אני לא מסוגלת לחשוב שיבוא יום והאשה הזו שאני אוהבת כל כך תצא מחיי ולא תדע מה קורה איתי יותר ואני לא אדע מה איתה. אני לא מסוגלת להאמין שכל האכפתיות שלה זה רק כל עוד אני משלמת לה. שזה קשר להשכרה ורגשות להשכיר. אני אוהבת את הבנאדם הזה, לא מכירה כמעט אנשים טובים ומיוחדים כמוה, ואני כואבת את המחשבה שזה נידון להגמר בניתוק. שהיא תעלם לי. שכל דקה איתה זה זמן שאול. אז אולי זו תלותיות, אבל אנחנו המטופלים בני אדם עם רגשות אמיתיים מאוד וזה נורא להקטין אותם בלהסביר הכל כהעברה ותו לאו. וזה נורא הניכור הזה, של לבוא אל מישהו שאתה אוהב אהבת נפש ולדעת שהוא רואה אותך בעיניים מקצועיות וחושב שתפקידו זה לשחרר אותך מהרגשות כלפיו ולשלוח אותך חזרה לעולם ולא להתגעגע אליך אפילו. אתה עוד מטופל בין רבים ולא יותר. זה מעליב וזה מפחיד וזה מכאיב. אני לא רוצה לאבד את האשה הזו! לא מוכנה! פעם אחת כשהעלתי את הנושא, בערך בפעם האלף, היא אמרה שאם כך אני אוכל להיות אצלה בטיפול כל החיים.... כנראה שהיא כבר לא ידעה מה לעשות איתי ואיך להרגיע אותי. אבל כאן התעצבנתי והטחתי בה שסכומים שכאלו מוציאים כי רוצים וצריכים טיפול, ולא כי אוהבים מישהו ורוצים לראות אותו! למה אני אמורה לדעת כל הזמן שהאדם שמכיר אותי הכי טוב, שהיא על תקן החברה הכי טובה, שחולקת איתי הכל ועוברת איתי את הרגעים הכי קשים, ושאני כל כך מעריכה אותה, תעלם לי בסוף? (ואפילו לא בסוף, עוד חצי שנה, זה אפילו לא תלוי אם אני אי פעם אהיה מוכנה לזה או לא)? מה דעתכם?

שלום סינדרלה, את צודקת. זה די מרגיז כשמנסחים רגשות בנוסחאות מילוליות. השאלה שלך מתארת את אחד הקשיים המרכזיים של הטיפול הנפשי. מצד אחד, נוצר קשר אינטימי יחיד במינו בינך לבין המטפלת שלך, ומצד שני זו אינה חברות. שהרי חברות אינה נקנית בכסף, ואינה מוגבלת לשעה בשבוע. המתח הזה, שבין האינטימיות לבין הגבולות הברורים הוא שמאפשר את העבודה הטיפולית. זו אינה עבודה קלה, והיא דורשת התמודדות בלתי פוסקת עם המאפיינים המיוחדים של הקשר הטיפולי. הפרידה מן המטפלת קשה לך, וקשה גם למטפלת שלך, ואין דבר אנושי מזה. עם זאת, ולמרות כל הכאב, גם לפרידה יש חשיבות בתהליך הטיפולי, ולא ניתן לדלג עליה. כמו פרידות אחרות בחיים מאנשים שאוהבים (חברים שעוברים לארץ אחרת, הורים שהולכים לעולמם), גם הפרידה מן המטפל היא חלק מן החיים עצמם, ואני מקווה שתמצאי בתוכך את הכוחות לעמוד בה. בברכה, דרור גרין

Shalom, I am writing in English because I do not have hebrew keyboard but you can respond in Hebrew Which kind of food is recomended to avoid I would like please a complet list of food What is considered as a large amount ? Thank you for your answer Yoav

יואב שלום שלתחי לך 2 כתובות משום מה לא נקלט אנא חפש בכל מנוע תחת tyramine free diet או mao inhibitors and diet אם יש קושי אנא הודע לי בברכה עמי

בני בגיל 11 לא נגמל מעשיית צרכים במכנסיים. נבדקה סיבה רפואית. -היה בטיפול פסיכולוגי -אצל 2 רופאים. - לאחר הפסקה מומולצת ע"י הרופאה ממשיכים היום בטיפול. הילד חכם ,ספורטאי,תלמיד עם ציונים טובים בבי"ס, משתלב חברתית. השאלה : האם בעיה זו מוכרת? האם ידוע על טיפול שהצליח? מי יכול לעזור?? בתודה דודי

דודי שלום התופעה מוכרת ודורשת טיפול. יש בהחלט טיפולים שהצליחו, תלוי מאוד בסיפור האישי. זו עלולה להיות בעיה עקשנית ואם מדובר בסיבות פסיכולוגיות מקובל לחשוב על התופעה בד"כ כסוג של מאבק או קונפליקט של שליטה. חשוב לפנות לפסיכיאטר ילדים (ואני מבין מדבריך שכבר פניתם) כדי שיערוך אבחון נכון וישלול בעיה פיזיולוגית. במידה ואכן המקור הוא נפשי נחוץ טיפול פסיכולוגי. לעיתים עורכים גם מפגשים משפחתיים בפורום כזה או אחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

דודי, אולי היה קטע מיני שהילד עבר??????. עדי

ד"ר אורן קפלן מודה על תגובתך

שלום! האם אפשר להמליץ על מומחה או מוסד שמתמחה בבעיה?? ד"ר אורן קפלן כתב/ה: > > דודי שלום > התופעה מוכרת ודורשת טיפול. יש בהחלט טיפולים שהצליחו, תלוי מאוד > בסיפור האישי. זו עלולה להיות בעיה עקשנית ואם מדובר בסיבות > פסיכולוגיות מקובל לחשוב על התופעה בד"כ כסוג של מאבק או קונפליקט > של שליטה. חשוב לפנות לפסיכיאטר ילדים (ואני מבין מדבריך שכבר > פניתם) כדי שיערוך אבחון נכון וישלול בעיה פיזיולוגית. במידה ואכן > המקור הוא נפשי נחוץ טיפול פסיכולוגי. לעיתים עורכים גם מפגשים > משפחתיים בפורום כזה או אחר. > בברכה > ד"ר אורן קפלן >

אני יודעת שאת מתמודדת עכשיו עם דבר שהוא קשה מאד ! קחי את הזמן שלך, ולעיתים עלינו להתאבל על אנשים אשר הם בעודם בחיים. אולי לא על אנשים כמו יותר על פנטזיה .... כל אדם ,ולא משנה מה גילו,רוצה להיות אהוב בראש ובראשונה ע"י הוריו. לעיתים הקושי הוא בהוריו ולעיתים באדם עצמו. אין ספק שאימך נתנה את מה שהיא הייתה יכולה... וכי אחרת לא ההיית אדם כזה מקסים עם יכולות מדהימות. עצתי לך,ואת יכולה כמובן שלא להסכים עם זה.. לקבל את הדברים ולא להילחם בעצמך. לא לחשוב מה עשית או לא עשית מספיק טוב. לא לחשוב שאימך לא אוהבת אותך, אלא לחשוב שזה מה שהיא מסוגלת לתת,בגבולות היכולת שלה. ולמרות הקשיים הרבים הכואבים והייסורים שאת עוברת,עלייך רק להפיק את הלקח ובעתיד,כאשר יהיו לך ילדים משלך... שלא תנהגי כמותה ! אני מבינה אותך מאד ואת הדברים שאת עוברת...גם אני במצב הזה ,אבל עדיין אין בי את הכוח להודות בדברים ואני פשוט מנסה להתעלם. ישנם חסכים שעלינו ללמוד לחיות איתם ! אין ברירה ! ועם האהבה אשר מקיפה אותך ותמשיך להקיף...יבוא היום והתחושה הקשה תהיה רק רקע שירחף מידי פעם. ליבי ונשמתי איתך !!!

אביב, אני מצטרפת לכל מילה של שרה, ומוסיפה חיבוק! ושרה, מילותייך נוגעות ומרגשות, יישר כוח! טלי פרידמן

יש אנשים שיש להם אומץ, שלא יהססו להגיד את דבריהם... ויש כאלה שיגידו בצורה אחרת... אבל מה שחשוב הוא, שתביני !

שלום עמי אמי בת 87 חשה בחודשים האחרונים כנראה חרדות, אך בעיקר חושבני דיכאון, היא מדברת הרבה על התאבדות, חוסר יכולת להמשיך לחיות ומבקשת ממני הרשאה למות. אני לא נותנת לה ועושה זאת באופנים שונים מהומור ועד סחטנות אמוציולית.. הזכרון שלה בסדר גמור, היא הגיונית כפי שהיתה, היא אינטליגנטית מאד אך מחשבותיה לעת האחרונה נסבות רק על השערות של מחלותיה - גרועות מאד, הרצון למות, חוסר יכולת לישון ולהנות מן האוכל, בנוסף יש לה סבל גופני מוכח מגלאוקומה ומצב נייד בעיניים, כמו כן "מלח" על הפנים והידיים ולפי טענותיה גם בפה.(לפי דעתי מרירות בפה מן החרדות) חושבני שניתן לעזור לתשישות הנפשית שלה על ידי אחת התרופות הטובות נוגדות דיכאון וחרדה. היא תמיד היתה דאגנית, די היסטרית, אך הצליחה להתגבר על משברים בחייה. עוד פתרון שחשבתי עליו, לפי מחקרים שקראתי על קשישים ובכלל, לתת לה קומפלקס B או לפחות 12, ומלטונין לשינה כי גם כמעט אינה יוצאת לשמש. מה דעתך, על שתי האופציות, מעט מאד פרוזק (פריזמה( ו/או ויטמינים והורמון ?? כמו כן עשיתי לה תור לגריאטר בחיפה שייסתכל על השילוב התרופתי שלה ויעשה איבחון קוגניטיבי( ?). אולי יש לך הצעה אחרת? אינה רוצה לרואת פסיכיאטר. בתודה מראש שושנים

דר' אבני שלום רב, אני פונה אליך בשמי ובשם אבי בנושא סבתי בת ה-80. לאחרונה היא אינה יכולה לדאוג לעצמה כלל, בנוסף היא ממשיכה לדאוג רק לבן זוגה לחיים, שמקבל מטפלת מביטוח לאומי מס' שעות בשבוע, לשאר השעות היא דואגת לבד או מביאה מישהי שתעזור לה מכספה הפרטי. בחודש האחרון היא לא מפסיקה לצרוח על כל העולם, שוכחת דברים ואפילו גרמה בצעקותיה לבן זוגה להרים עליה יד לראשונה מאז 30 שנה שהם ביחד. כמו כן היא מאיימת באוזניי ובאוזני אבי שהיא תקפוץ מהחלון או תדליק את הגז בלילה ותגרום לשניהם למות, אין לנו יכולת לעקוב אחריה 24 שעות ביממה. היא מתגוררת במעין דיור מוגן ללא כל השגחה רפואית אבל עם אזעקה וכמובן שהיא גם מפעילה אותה במשך כל שעות היום עד שכבר לא מתייחסים אליה, היא מבריחה את כל מי שניסה ומנסה לעזור לה ואפילו במת"ב העזרה לקשישים כבר לא מוכנים לשמוע את שמה. אנחנו אובדי עצות ולא יודעים לאן לפנות כדי לעזור לה אבל גם לשמור על כבודה, כמו כן אנחנו חוששים שאם נאשפז אותה ואכן מצבה יישתפר לא יהיה לה לאן לחזור מאחר ויש המתנה ארוכה לסוג הדיור שלה שהוא בשכירות מאוד נמוכה, אין לה כל נכס אחר פרט לזה. הייתי שמחה לדעת מה זכויותיה בעניין ולמי עלינו לפנות כדי שהיא תוכל להרגיש טוב יותר וכדי שאנחנו נוכל לנהל אורח חיים נורמלי. בתודה מראש, צופית הנכדה המודאגת מאוד

היי ניר, בוקר טוב. אני ממש מצטערת על אתמול בלילה שנעלמתי פתאום באמצע, פשוט המחשב שלי קרס ולא הצלחתי להתחבר לאינטרנט בכלל יותר. כאמור, אני די בורה בעסק הזה, כך שנשארתי חסרת אונים אל מול איתני האלקטרוניקה (...). קראתי את תשובתך. אכן זו לדעתי המטרה הראשונית: להפסיק לסבול כל-כך, ואז לאט לאט להתייצב ולבנות לעצמי מחדש את הביטחון הקיומי שאבד. אני מקווה שהבעיות שקשורות לשתי בנותיך ישתפרו. נדבר בהמשך, תודה ושוב - סליחה על שחיכית לתשובה ולא חזרתי.

נועה היי לקחתי בחשבון את האפשרות של תקלה במחשב.אני עומד לצאת לשישי-שבת אנסה לעלות מולך שוב במוצ"ש בסביבות 10 מקווה שתוכלי להיות -ישנם דברים שרציתי לשתף אותך בהם.ביי

היי ניר. אני מאוד אשמח לשמוע מה שיש לך לשתף. בינתיים שתהיה לך שבת שלום, ותהנה במקום שאליו אתה נוסע. אני אהיה כאן במוצאי שבת. בי, נועה.

לפני כשבועיים חברתי גילתה לי שהיא נותלת פעם בשבועיים כדורים משלשלים. היא עושה זאת בדר"כ כאשר היא נמצאת בבית לבד משועממת, אז תוקף אותה התקף אכילה ובמשך שעה היא אוכלת בלי לחשוב וכמובן שלא מתוך רעב. אז היא חושבת שהארוחה הזו תגרום לה להשמין בצורה קיצונית ולכן לוקחת כדורים משלשלים. חברתי בת 20 והיא חיילת מרוצה מתפקידה, בעלת קשר טוב עם הוריה וחיי חברה שופעים ומספקים. לכן שנינו מתקשים להבין את מקור הבעיה. אני מצידי לא מצליח לאמוד את חומרת הבעיה(פעם בשבועיים זוהי תדירות גבוהה? מסוכנת? מצריכה טיפול מקצועי?). לכן אני גם מתקשה לדעת האם צריך לטפל בבעיה ואם כן איך. אני מאוד מאמין ביכולת שלי לעזור בגלל הקירבה שבינינו והעובדה שבכל חיינו המשותפים הצלחתי להוציא מצרות הרבה יותר גדולות, אך חסר הידע הדרוש. לשאלות כמו "האם אותה ארוחת רצח פעם בשבועיים היא מה שיגרום לה להשמין?" או "סיכויי ההצלחה של כל שיטת טיפול, ואיזו שיטה מתאימה לבעייה הספציפית הזו?" הן רק חלק מהשאלות שאני מחפש עליהן תשובה. היכן אוכל להשיג אותו? בבקשה. אם ישנם אנשים בפורום עם סיפור דומה, אשמח מאוד אם הם יוכלו לשתף אותי בניסיונם. בתודה מראש יהודה

יהודה יקר, הדאגה שלך לחברתך ראויה להערכה רבה. על פי התיאור שלך מצבה אינו קיצוני, ואולי אין מקום לדאגה יוצאת דופן. אינני יודע אם ניתן לאבחן את החברה שלך כ'בולמית', אך אין ספק שכדאי להתייחס לסימנים המדאיגים ברצינות ולא ליטול כל סיכון. בולמיה אינה תופעה קלה לטיפול, וטוב שזיהית זאת כעת. כדאי מאוד שחברתך תפנה ליעוץ מקצועי, אצל מי שמתמחה בהפרעות אכילה, לפני שמצבה יחמיר. שבת שלום, דרור גרין

יהודה שלום רב, נכון שהסימנים שאתה מדווח על חברתך עדיין אינם מדאיגים, אולם ברור כי יש בעייתיות הקשורה לעניין האכילה. התקפי הבולמוס החוזרים ונשנים, החרטה והשימוש במשלשלים שלא לצורך עצירות לשמה, מסמנים כי קיימת הפרעה. להערכתי כדאי לבחורה לפנות לטיפול, ועדיף עכשיו. בדר"כ הבעיות הללו לא נפתרות מאליהן, אלא מחמירות, או מתקבעות ככה כמו שהן (ברמה לא חמורה) למשך שנים. חבל. אם אתה זקוק להמלצות לאן לשלוח את חברתך, אתה יכול לשלוח לי אימייל, וננסה לבדוק. בכל מקרה, אתה באמת חבר טוב! בברכה, טלי פרידמן

יהודה אל תוותר אף אם היא תאמר לך שהיא בסדר. חבר ..חבר..אז עד הסוף. דניאל

רציתי לדעת מה דעתכם,עמיתים ואנשי מקצוע: מהי הדרך הטובה ביותר להעביר לבנות עשרה את המסר שיהיו מתונות ושידעו "לשמור על עצמן" אי אפשר פשוט להגיד אסור ולא כדאי כי עלול להיות בדיוק ההיפך - גיל ההתבגרות=מרד....

לניצה שלום. חינוך מיני לא מתחיל בגיל ההתבגרות. ראשיתו כבר בשלב מוקדם מאוד- המסרים העוברים קשורים להנאה וגבולותיה, לפרטיות, לערכים ולרגשות. אני בטוחה שבנותייך המתבגרות כעת - עם "המידע" הזה- התחושתי, הרגשי והערכי מתרגלות את הערכים הללו- בודקות את הגבולות, ככל מתבגרת. אם את שלמה עם המסרים שהעברת- הרי שאת יכולה לסמוך עליהן שתדענה להיזהר ולשמור על עצמן. זה המסר שצריך לעבור, מבלי להזניח- אלא להפך: להיות שם עבורן. שידעו כי יש כתובת לשאלות, תהיות וחיבוק מנחם בזמן האכזבות. אני יודעת שזה נשמע כללי מידי- אלו מגבלות התקשורת הוירטואלית. במידה ויש לך שאלות יותר ספציפיות- אשמח להשיב. בברכה. רוית.

כתבתי לך עוד הודעה למטה. אשמח אם תגיבי

לא מצאתי. אנא - תני הפנייה יותר מדוייקת או כתבי שוב. מחכה לשמוע ממך, שיהיה לך יום טוב, כמה נחמד שפונים אלי על הבוקר לפני העבודה. קצת קשה לי לחשוף את שמי.

תודה על ההמלצה, אני אנסה למצוא את הספר, נדמה לי שכל הפגישות שבעולם לא יכניסו לי לראש שאני השולטת בחיים שלי..... דלית

:)

:-)

(:

ARE you all still here,sorry my computer cut out and i had to reset

התגעגעתי מאוד אני כ"כ שמחה שאת עכשיו מחייכת... תתקשרי אליי אם בא לך אני אשמח לדבר איתך בינתיים,סופשבוע נעים, אנג'ל.

אני כל כך מתגעגעת לאמא שלי. סופי השבוע תמיד יותר קשים אבל משום מה גם היום קשה במיוחד. חשבתי עליה המון היום. אני מרגישה כאילו נוריתי בלב ונשאר לי שם חלל שלעולם לא יתמלא. אין לי אפילו עם מי לדבר עליה משום שבמשפחה כל אחד כואב את הכאב שלו ואין לי רצון להוסיף, לאמא שלי אין משפחה מלבדנו והחברות שלי נמצאות במקום אחר בחיים ולא כל כך מבינות אותי. כל כך אהבתי את אמא שלי. הערצתי אותה. היא היתה המודל לחיקוי שלי, הנחמה שלי, הבטחון שלי, החברה הכי טובה שלי. איבדתי את כל זה ואני מרגישה אשמה כל כך על כך שאני חיה והיא קבורה באדמה. אני יודעת שזו לא אשמתי אבל אני עדיין פה והיא לא והיא כל כך רצתה להיות פה. אני כל הזמן זוכרת את המשפט שהיא אמרה לי באחד הימים האחרונים שלה – שהיא כל כך אוהבת את החיים. היא אהבה את החיים בדיוק כמוני ובכל זאת הם נלקחו ממנה. זה לא הוגן וזה לא הוגן שאני ממשיכה לחיות ורוצה להתגבר על מותה כשבעצם היא היתה אישיות שאי אפשר להמשיך בלעדיה. זה לא הוגן לשים את החיים שלה מאחור ולהמשיך כאילו המקום שלה שולי בחיינו. הרי היא היתה מרכז הכובד של המשפחה ושל החיים שלי. היום במיוחד קשה לי, בלי סיבה מיוחדת. אני פשוט כל כך מתגעגעת לדברים קטנים וכל כך חשובים. אני מתגעגעת לכך שהיא קראה לי תמיד "מותק" והיתה מתקשרת אליי לעבודה כל יום לשאול מה שלומי. לא היה יום שבו לא דיברנו לפחות פעמיים בטלפון. היום בער בי הצורך להתקשר אליה ולדבר איתה ולא יכולתי וזה פשוט צרב את הלב במשך כל היום. בקושי רב התאמצתי לא לשחרר את הדמעות...עד שהגעתי הביתה. אני מתגעגעת לרגעים שבהם הייתי מחייכת אליה ואומרת לה שאני כבר לא ילדה קטנה והיא היתה אומרת לי: "גם כשתהיי בת שמונים תהיי הילדה הקטנה שלי". ועכשיו אני לא הילדה הקטנה של אף אחד ואפילו היא כבר לא תזכה להיות בת שמונים. אני זוכרת ימים שבהם הייתי מתרפקת עליה כמו תינוקת, מניחה את הראש על החזה שלה כשהיא היתה צופה בטלוויזיה. זה נתן תחושה ענקית של בטחון ושל קירבה. וכבר אין לי את זה. וכשאני מדמיינת את הרגעים האלה, אני ממש יכולה לחוש את המגע שלה בדמיון וזה כל כך כואב. כשהיא היתה חולה היו לשתינו המון לילות טרופי שינה – אצלי מדאגה, אצלה מסיבות רפואיות, וכשהיא היתה רואה במקרה שאני ערה בלילה ושואלת מה קרה הייתי עונה לה שלא הצלחתי להירדם ואז היא היתה שואלת אותי למה לא הערתי אותה כדי שהיא תשב איתי. היא היתה כל כך חולה, כל כך חלשה וכל כך עייפה ובכל זאת היתה מוכנה לשבת איתי. מעולם לא הערתי אותה אבל תמיד ידעתי שיש מי שרוצה להיות שם בכל תנאי. וכבר אין לי את זה. אני כל כך אוהבת אותה. אני יודעת שהיא מתה אבל האהבה לא מתה. אני עדיין אוהבת אותה באותה עוצמה ומרגישה את האהבה שלה עדיין איתי. לפעמים זה מנחם ולפעמים זה בדיוק מה שכואב. הייתי מוכנה לשלם בחיי בשביל עוד חיבוק אחד, בשביל עוד חמש דקות. אני לא יודעת אם ארגיש אי פעם טוב יותר ואם אני רוצה שהזכרונות ידהו. אני כל כך מתגעגעת אליה. אני מלאה הרגשה של ריקנות איומה בלעדיה. כל כך כואב לשמוע את הבנות במשרד מתקשרות לאמא שלהן כדי לספר לה כל דבר, בדיוק כפי שאני הייתי עושה עד לפני מספר חודשים. אני כל כך מקנאה בבנות גילי שיש להן אמא וזו הפעם הראשונה בחיי שבה אני מקנאה באחרים. מעולם לא הרגשתי קנאה כלפי מישהו, גם לא כשעברתי תקופות קשות. אבל עכשיו...זה משתלט עליי ואני שונאת את הרגש הזה. אני פשוט מקווה שהייתי ראויה לה ושהיא היתה גאה בי. אני מקווה שהיא לא מאוכזבת ממני על דרך ההתמודדות שלי עם מותה, שהיא לא כועסת על כך שנשברתי כפי שנשברתי, שאני לא חזקה כמוה. תודה שהקשבתם לי (כלומר – קראתם אותי)...אני אוהבת אתכם כל כך!

אוריתי, גם אני אותך. עם חיבוקי גדול גדול. עדי

אורית ערב טוב. את לא מכירה אותי, אני נועה. המכתב שלך היה מאוד מרגש. אני מבינה שכתבת כאן בפורום כבר בימים האחרונים (או יותר), אבל המכתב הזה הוא היה הראשון שקראתי שלך. מעניין אותי לדעת, אם את רוצה לספר - מתי אמא שלך נפטרה? בת כמה את? איך שאר המשפחה שלך מתמודדת (מה עם אבא שלך?). אני נפעמת מהמכתב שלך גם בגלל שאבא שלי נפטר לפני שנתיים וחצי, הוא היה צעיר יחסית (בן 53), ומת באופן מאוד פתאומי. אני הייתי בת 24, ומאז אני לא מרגישה כלום כלפי המוות שלו. כך שמצבי די הפוך משלך. בשנה האחרונה אני סובלת מחרדות קשות, שקשורות לכל מיני דברים מאוד פיזיים ומוחשיים, עד כדי כך שברגעי השיא של החרדה הרגשתי שהייתי מוכנה לשלם מיליון דולר בשביל לחזור לרגע שבו אבא שלי מת (אני הייתי איתו כשזה קרה) ורק לא להיות בסיטואציה שגורמת לי לחרדה. אני מצטערת באמת באמת אם אני בוטה, וגם לי זה נראה כמו חילול כבוד המת לחשוב דברים כאלה ובטח לכתוב אותם, אבל ככה הרגשתי. אני מאוד אהבתי את אבא שלי והיינו מאוד מאוד קשורים, והוא היה בן-אדם מאוד טוב, למרות שגם היו לנו בעיות. אבל אני בדרך-כלל לא מצליחה להרגיש כלום כלפיו מאז שהוא מת פתאום. פשוט הכל חסום אצלי. בגלל זה הפעים אותי לקרוא את כל הרגשות שלך. אני רק יכולה להגיד לך שאני בטוחה שאמא שלך לא מאוכזבת ממך, אלא היה לה המון מזל שהייתה לה בת אוהבת כמוך. נועה.

אורית יקרה! קראתי את מה שכתבת ופשוט התרגשתי עד דמעות!!! אני מכירה את ההרגשה הזאת, אני איבדתי גם אימא וגם אבא. והרגשתי, ובעצם עדיין מרגישה - בדיוק כמוך - בחסרונם - יום יום ושעה שעה. ובעצם, מה יש עוד להוסיף? את מתארת בצורה כל כך קולעת ומדוייקת את מה שעובר על מי שמאבד אדם קרוב, ולא חשוב בן כמה היה האדם הקרוב במותו, לא חשוב ממה ואיך נפטר, ולא חשוב בני כמה אנחנו, הקרובים לו שנשארנו בחיים. ו-לא, את לא מאכזבת את אימך, ואת לא נשברת, ואת לא חלשה. את כואבת - וזה הרי כל כך טבעי ומצופה! ואמנם אני לא פסיכולוגית, אבל למיטב ידיעתי כל הרגשות שעולים בך - כולל הקנאה ורגשי האשמה - הם מאוד אפייניים לתקופת אבל. אז אל תחמירי עם עצמך ואל תתביישי בשום רגש כי אין כל צורך! ואם יש חיים אחרי המוות, אז אני בטוחה שאימך לא רק שלא כועסת עלייך, אלא להיפך - היא גאה בך על האהבה העצומה שיש בך כלפיה! והאהבה הזאת כלפיה בוודאי תישמר בליבך למשך כל חייך ובבוא הזמן תחזק ותנחם אותך! ובינתיים - המשיכי לכתוב כאן בפורום בפרוטרוט על כל רגשותייך בכל פעם שאת מרגישה צורך - בדיוק בשביל זה אנחנו כאן! כל טוב! אחת

אורית, קראתי את הדברים שלך. הם כל כך בהירים, ומובנים, וכואבים. הכאב שורף וחותך ופוצע בפנים, אבל עצם היכולת שלך לומר את הדברים כך, בצורה כל כך בהירה ומובנת, זה מעיד על החוזק שלך. על היכולת להתמודד. על הבחירה שלך להמשיך את החיים. ותמיד תמיד לזכור ולאהוב את אימך. חיזקי ואימצי, טלי פרידמן

אשמח לדעת את שמך הפרטי כדי שאוכל לפנות אלייך בשם ולא באלמוניות שכזו. מה דעתך?

לאורית אני אתך דלית (אלמונית)

תודה על ההמלצה לגבי הספר "אובדן" של תמר גרנות. האמת היא שקראתי אותו כבר והוא אכן ספר מצוין. קראתי ספר נוסף שאפילו עזר לי יותר כי הוא נוגע ישירות לאובדן של אם וקוראים לספר "בנות ללא אם". בכיתי עם כל עמוד אבל באופן הכללי זה נתן לי להרגיש שאני לא לבד ויצאתי מהקריאה מחוזקת יותר. אני חושבת שזו גישה טובה לקרוא על ה"בעיה" שלך ועל מה שקורה איתך כי כך אתה לומד שאתה לא לבד וקורא על דרכי התמודדות. זה נותן תחושה של שליטה שאתה הולך וקורא חומר בנושא. יש ספר טוב נוסף שקוראים לו "לאחות את השבר". הוא פחות מדהים אבל בהחלט נחמד לקרוא משהו נוסף בנושא.

מעניין, אומרים צרת רבים חצי נחמה, אולי זה נכון במידה מסויימת. מה שבטוח- אני מרגישה שהחיים שלי זה כמו איזה סרט, חלום (עם בני אני לא יכולה להגיד סיוט). להתראות, דלית

להרגיש להרגיש לבד להרגיש איתך לא לקחת כדור משקה אקדח להרגיש עכשיו להרגיש נושם להרגיש עצוב מה זה משנה העיקר זה להרגיש שוב להרגיש עייף להרגיש סחוט להרגיש נושך צוחק בוכה מכל שטות להרגיש את הראש להרגיש את הגוף מה זה משנה העיקר זה להרגיש שוב להרגיש כאב להרגיש מגע להרגיש את הלב עטוף באהבה להרגיש תמימות להרגיש פשוט מה זה משנה העיקר זה להרגיש שוב להרגיש בשקט להרגיש צלילים להרגיש כשגשם להרגיש פנים להרגיש את הקרקע להרגיש לעוף מה זה משנה העיקר זה להרגיש שוב להרגיש כאב להרגיש מגע להרגיש את הלב עטוף באהבה להרגיש צבעים להרגיש חשוב מה זה משנה העיקר זה להרגיש שוב. ("ארקדי דוכין - להרגיש")

זה מקסים ויפה ועצוב כל כך נוגה

יפה? ללא שום הרגשה. דניאל

אכן שיר מקסים... טלי פרידמן

הייתי מנותק כמה ימים ורק עכשו ראיתי את ההודעות שהשארת לרונן ולשאר ואני באמת נוכחתי לראות שבאמת קורצת מחומר אחר יותר נחמד יותר סבלני ואנושי אתה לפחות פר לא מסתיר ואומר תאמת בפרצוף חבל באמת שבתחילת מסכת היסורים שלי לפני 10 שנים לא נפלתי עם רופא כמוך שמסביר בוחן ובודק לפני כל כדור שרושם אז אני מודה ומתוודה טעיתי לגביך ועל כך ורק לפחות עבור הכנות שבך ואני יודע על מה אני מדבר אז אני מבקש סליחה ממך על שדברתי איתך וכסחתי אותך "אור

באמת ,התשובה שלך עשתה לי טוב ! וכמו שאומרים החברה... אתה אחלה גבר !!!! כיפק לאור..היי היי היי ולסיום..אף פעם לא מאוחר !!! אליאן

אור יקר, שמחתי לקרוא את ההודעה שלך, שמסייעת לפורום הזה לטהר קצת את האווירה ששררה בו בעבר. דרור גרין

ואני לעומת אור עוד נשאר בודק ומבטיח שלא יעשו כאן טעויות מצטער אני יודע שאולי תכעסו אבל אני עדיין חשדן ולא דווקא ממר אבני שכמו שאמרתי בתור אדם אין לי בעיה איתו הבעיה מתחילה כשהתואר בא לפני השם ולא מאחור אז אני כאן עם עין תורנית

מקסימה שלי, קראתי את השורות הבודדות שכתבת לטלי. קשה לך נורא, אני יודעת... יותר מדי דברים קשים, בבת אחת. יותר מדי אפילו עבור כתפייך החזקות. אביב שלי, אני כאן, השתמשי בי! עכשיו יש הפסקה בשיעור ואני מנצלת אותה לכתוב לך, לשלוח כוחות שיאפשרו לך להחזיק מעמד - לפחות עד שאגיע הביתה ונוכל לדבר ממש. נפלאה שלי, אני לא מוותרת עלייך!! אני לא עוזבת, ולא נותנת לך להיעלם. אפילו אם הכל נראה עכשיו חסר משמעות, אפילו אם מפתה להרים ידיים. את לא יכולה לעשות את זה!! לא לי, לא להמון אנשים שאוהבים אותך כל כך, וקודם כל - לא לעצמך. אני מחכה לך מחר, לחיבוק אמיתי מהלב. אני אהיה כאן בשבילך ככל שתצטרכי, רק תבטיחי לי שלא תוותרי, למרות הכאב, העצבות, הכעס והאכזבה. וגם אם זה נראה בלתי אפשרי עכשיו, אני ודעת שמחר ההרגשה האיומה תשתפר. העצב הזה עובר, רק תחזיקי חזק ואל תעזבי... דואגת מאוד, ואוהבת אותך כל כך...!! דפני.

אני אמנם חסרת תועלת שכזו אבל אני איתך

היי אם את עדיין בסביבה אשמח לשמוע מה שלומך ובעיקר מה החלטת לגבי הקלונקס.

מה נשמע ניר? שלומי בסדר, היו כמה התפתחותיות משמעותיות אצלי בימים האחרונים. ראשית - ניסיתי לספר לאמא שלי על החרדות. כאמור, עד עכשיו מאוד ניסיתי להסתיר את זה מהמשפחה, התביישתי בזה נורא. העניין הוא שעברתי לגור לבד לפני כמעט שנה, ועל רקע זה הופיעו אצלי החרדות - שנסבו סביב הדירה והקיום שלי בה (גרתי לבד). הייתה בעיה בביוב של השירותים בדירה, ועניין הריח הביא אותי לטירוף , לחרדות וממש לחוסר יכולת לעשות כמעט שום דבר אחר בחיי חוץ מאשר לרחרח כל הזמן, לפחד ולבדוק באופן אובססיבי האם הריח חזר, ולאבד כל שליטה כשאכן הריח חזר. חוץ מזה היתה לי אובססיה של ניקיון, הייתי מנקה את הדירה בטירוף כל הזמן, ולא יכולתי לאכול בה כמעט כלום, כדי שזה לא יעשה ריח ולא פירורים שיביאו נמלים. בהמשך זה הלך והחמיר, פיתחתי חרדות גם מהרוח שנושבת בחוץ (כי היא תכניס אבק לדירה), מהציפורים שבחוץ וכו'. כשמשהו לא היה בסדר בדירה (כמו הריח) הייתי פשוט מהופנטת אליו, ולא יכולתי לעזוב את הדירה ליותר מכמה שעות כי הייתי בחרדה נוראית שמשהו נורא יקרה כשאני לא אשמור. סתם להמחשה - בגלל החרדות עזבתי את הלימודים באוניברסיטה (אני לומדת לתואר שני) וכל החיים שלי השתנו לגמרי - זה הפך להיות העניין הבלעדי כמעט (או שבעצם לא כמעט) בחיים שלי. זהו בקיצור נמרץ התוכן העיקרי של החרדות שלי. אני לא יודעת למה אני מספרת את כל זה, ואני מפחדת שמישהו שמכיר אותי יקרא ויבין שזה אני לפי הסיפור, אבל משום מה פשוט כתבתי הכל. אני מקווה שזה מעניין אותך. בכל אופן, לפני שבועיים באתי לישון אצל אמא שלי ומאז לא חזרתי לדירה. לא תיכננתי את זה, אבל אני פשוט לא מסוגלת לחזור לשם. אז שלשום פשוט ניסיתי לספר לאמא שלי למה חזרתי (היא לא שאלה מעצמה), ואמרתי לה שאני סובלת מחרדות, והתגובה שלה הייתה פשוט לבטל את זה לחלוטין: מה פתאום חרדות, לאף אחד במשפחה שלנו אין חרדות, אל תגידי את המילה הזאת - וכו'. הבעייה שלי עכשיו שאמנם די נרגעתי, אבל אני בטוחה שאם הייתי בדירה עכשיו עדיין הייתי בחרדות למרות הסרוטסט, וגם אם החרדה מהריח פחתה, בטוח שעדיין לא הייתי יכולה לאכול כמו בן-אדם אלא רק כמו ציפור מפוחדת, ולנקות אחרי בטירוף אחרי זה. כי זה מה שהיה בדירה בחודש וחצי שגרתי שם כשכבר התחלתי לקחת סרוקסט. כך שזה די מייאש, אין לי מושג בכלל אם הכדורים עוזרים לי כי זה פשוט לא בא לידי מבחן כשאני אצל אמא שלי. לגבי הקלונקס - אני בעקרון החלטתי לא לקחת, וגם אני פחות בחרדה מאז שאמרתי לאמא שלי ועברתי בדירה השבוע לקחת בגדים שלי (זה היה לי מאוד קשה אבל עבר בסדר סה"כ). אבל הרופא אמר לי לא לענות את עצמי, ואם אני מרגישה ממש רע אז לקחת חצי כדור ולא יקרה מזה כלום. ובאמת לפני שסיפרתי לאמא שלי לקחתי חצי קלונקס. העניין הוא שהיא חיה בכאלה רמות של הכחשה, שהשיחה איתה עברה בקלות - היא פשוט לא הייתה מוכנה לשמוע על זה ואני הלכתי איתה ועזבתי את זה. העיקר בשבילי קודם כל הוא שאני יכולה לנשום כאן בלי פחד נוראי, ולאכול, בינתיים - זה מספיק לי. מה יהיה בפעם הבאה שאני אנסה לעזוב את הבית - אין לי מושג. אני מאוד מקווה לשמוע ממך תגובה, כי אני מרגישה שדי נחשפתי כאן (יש לי דפיקות לב מזה...). אני גם באמת כן רוצה לשמוע קצת עליך - אם אתה מוכן. תענה לי מהר, ותודה רבה על ההתעניינות, נועה.

נועה-את כאן?.

טוש שלי.. אל תתני לי להעלם.. אל תוותרי.. בבקשה..

אביב, :) את רואה את החיוך הזה? החיוך הזה הוא שלך. תייקתי אותו בין מדפי הזיכרון שלי. הוא עדות לימים טובים יותר, לנוכחות מורגשת יותר, שלך. אני פה, איתך. לחכות לימים המחייכים הבאים. שלך, טלי פרידמן

טוש שלי.. הנה מה שהייתי רוצה להגיד לאמא, כתבתי לה את זה, אף פעם לא יהיה לי האומץ להראות לה את זה, אבל אני מקווה שזה יעזור לי לא להחנק, אני מקווה שזה יחזיר לי קצת אויר לנשימה וקצת כוחות למשוך עוד קצת. מצטערת שאני מעיקה, ואני מבטיחה להעלם לסופהשבוע, אחרי המכתב, ולא להפריע. ואלפי אלפי תודות, אוהבת אביב. "אמא יקרה שלי.. אני חושבת עליך המון בימים האחרונים, ויש לי כל כך הרבה דברים להגיד לך, ואני כל כך מפחדת לאמר באמת, ולא יודעת אפילו ממה להתחיל. זה כל כך כואב לנסות אפילו, אבל אולי אני אתחיל ממשהו הכי חשוב – אני אוהבת אותך !! ועדיין יש לי כל כך הרבה דברים כואבים ומייסרים יחד עם האהבה הזאת. הייתי שם לצידך בתקופות הקשות שלך, ליוויתי אותך, תמכתי בך, נתתי לך להישען עלי, גם כשלא היו לי כוחות לשאת את עצמי, לא נשברתי, נשארתי חזקה ועמידה בשבילך ובשביל כולם גם בתקופות הקשות ביותר שעברנו, ונשאתי את עצמי וגם עזרתי לך בשארית כוחותי. אבל כשאני הייתי צריכה אותך את לא יכולת להיות שם בשבילי, וזה כואב, וזה מאכזב. לא יכולת לראות או לא רצית לראות מעבר למסך הברזל ששידרתי כלפי חוץ. לא רצית לראות את הכאב, את החולשה, את הפחד ואת המצוקה, התעלמת מהם וממני. נתת לי להתדרדר בכל המדרונות, נתת לי להיפצע, נתת לי להתייסר, ולא הרשית לי להישען עלייך, השארת אותי בבור השחור לבד, עם עצמי, ולא הושטת לי את היד לעזר. ניסיתי להגן עלייך בכל הכוחות שהיו לי, ניסיתי לאמר לעצמי שיש לך הרבה דברים להתמודד איתם חוץ ממני, ניסיתי לשכנע את עצמי שקשה לך בעצמך ואת צריכה את הכוחות שלך, אבל בסוף זה כבר לא עובד, בסוף זה כבר לא משכנע, בסוף נשארתי עם חלל וריקנות עצומה ותחושה שאת לא תהיי שם בשבילי, שאת לא תהיי איתי בביצה הטובענית ששקעתי בה, ולא תשלחי לי סירת הצלה לסערה שנקלעתי אליה. אני יודעת שהיית עסוקה בטיפול באבא החולה כל הזמן הזה, אני יודעת שיש לך עוד שתי בנות ועוד שתי נכדות שדרשו את תשומת ליבך ואת זמנך, ועכשיו כבר שלוש, אני יודעת שבגלל זה לא נשאר לך זמן וכוח אלי, אבל גם אני הילדה שלך, אולי כבר לא ילדה, אולי כבר קצת גדולה מלהצטרך את עזרתך, אבל עדיין אני קיימת, ורוצה חלק בך, אני פה ומוכנה להתחלק עם כל השאר בך, אם רק תסכימי ותוכלי לפנות גם לי מעט ממך, באמת שאני צריכה רק קצת לא הרבה, אבל גם הקצת הזה משמעותי וחשוב עבורי. יכולתי להגיד לעצמי עד עכשיו שאת לא יודעת מה עובר עלי, יכולתי להגיד לעצמי שאת לא רואה, יכולתי להגיד לעצמי שאת לא שומעת, אבל זהו. עכשיו אני כבר לא יכולה להאמין בזה. עכשיו אני חייבת להתמודד עם העובדה שידעת וראית ושמעת ועדיין בחרת להתעלם ולעשות את עצמך לא רואה, ולא שומעת ולא יודעת, וזה קשה, וזה מכאיב, וזה מפחיד, וזה משאיר אותי עוד יותר לבד. איך אפשר לא לראות שלד מהלך ? איך אפשר להתעלם מהשיעולים וההחנקויות והשקיות של האוכל המוגנבות פנימה ושל הקיא המוגנבות החוצה ? וגם אם נניח שאפשר, אני באתי ואמרתי, אני באתי וביקשתי עזרה, אני באתי ובכיתי ודיברתי וביקשתי ממך להיות שם איתי ולעזור לי להילחם, ואת אחרי שתי דקות בקושי המשכת בנוהגך הרגיל ובהתעלמותך. קשה לך אני יודעת, עברנו כולנו דברים לא קלים, וכשהיית צריכה אותי חזקה הייתי כזאת בעיקר בשבילך ובשביל כל השאר, גם כשכבר לא יכולתי יותר, גם כשכבר נחנקתי, גם כשכבר רציתי להתפרק ולהישבר לאלפי רסיסים קטנים, לא הרשיתי לעצמי, בשבילך, ואת עדיין לא היית שם בשבילי. אז למדתי להסתדר לבד, למדתי להאבק ולהלחם לבד, למדתי להשיג לעצמי את התמיכה והמשענת במקומות אחרים, ועדיין תמיד נשארה לי הפינה הקטנה הזאת בלב שדורשת את החום האמהי שלך, את החיבוק שלא ידעת לתת לי אף פעם, את המילים הטובות שלא מצאת לנכון להשמיע לי אף פעם, אותך, והפינה הזאת כואבת ומתייסרת עכשיו יותר מתמיד. עכשיו אמא בא לי להעלם, מהמשפחה, מהעולם, מהחברות הטובות ומעצמי, וזאת לא אשמתך, לא בגלל זה אני כותבת לך. אני יודעת שזאת אשמתי, אני יודעת שאני גרמתי לעצמי להתדרדר לאנורקסיה בהתחלה ואחר כך גם לבולמיה, האחריות כולה עלי, האשמה כולה שלי, אני הכנסתי את עצמי לבורות הללו, אני כריתי אותם, ואני גם איכשהוא הזדחלתי מהם החוצה בשארית כוחותי זבה דמעות ודם, בלעדייך, בעזרת אנשים אוהבים אחרים שהייתי חשובה להם, משמעותית להם, שלא הסכימו לוותר עלי בכזאת קלות כמוך, שהיו מוכנים להשקיע את זמנם ואת כוחותיהם בי. אני כבר כמעט שבוע וחצי מחזיקה את עצמי בשארית כוחותי כדי לא להישבר, כדי לא להתרסק, אבל היום משהו קרס, אני לא יכולה יותר, אין לי כוחות, הרצון הזה להעלים את עצמי ממך כמו שאני מרגישה שהיית רוצה חזק ממני. ממילא אני לא קיימת עבורך, ממילא אין לך מה לתת לי ואת לא יכולה לעזור לי. כל היום בכיתי, אני כותבת לך את המכתב הזה וממשיכה לבכות, ואני יודעת שהמכתב הזה אף פעם לא יגיע לידייך, אף פעם לא יהיה לי את האומץ להראות לך אותו, אבל עדיין אני כותבת כי אני מקווה שלפחות זה יתן לי את הכוח להמשיך עוד קצת בכוחות עצמי, לבד, בלעדיך, כרגיל. אמא יקרה שלי אני אוהבת אותך !!

זה כל מה שיש לי לתת לך... אוהבת אותך, אנג'ל

אנג'ל????זה לא חיבוק. ((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((זה חיבוק))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))

שלום אני בת 18 ואני כל הזמן משקרת אני כבר הרבה זמן לא אומרת אמת על כלום. אני במצב של יואש באלי לפגוע בעצמי מרוב שאני שונאת את אצמי!!!!!!!

מלי שלום לשקר דבר אחד לשנוא את עצמך דבר אחר למה את משקרת (משהו רע באמת?) ולמה את שונאת את עצמך ?? אשמח לשמוע עמי

לאחרונה אשתי אובחנה כחולה בהפרעה דו קוטבית והיא מקבלת פרוזק כבר הרבה שנים עקב התקפי חרדה שהיו לה לפני הרבה זמן המחלה מתבטאת בהתפרצויות זעם בעיקר שלדעתי יש להם הרבה השפעה מאופי שהיא תמיד צודקת. היא טופלה בטריל וזה לא עשה לה טוב כדבריה כעת היא מקבלת זיפרקסה חצי כדור ליום של 10 מג" וזה לא מאוד עוזר כולם סובלים מזה בעיקר הבן שלנו ואני אני כבר מיואש לחלוטין . מה עוד ניתן לעשות ??

דוגי שלום, תוכל לפרט קצת יותר על התפרצויות הזעם ובכלל על התופעות של אישתך עקב האבחון? התאהבתי בגבר שנוטל פריזמה מאז היה בן 14 (היום 25) אך לא הולך לטיפול פסיכולוגי מאז שאובחן כדכאוני, אנו יוצאים כבר שלושה חודשים, מעט זמן אולי בשביל לקבוע אבל הייתי מאוד מעוניינת לבסס ולהעמיק את הקשר ביננו. אני עדה להתקפי חרדה שיש לו לאחרונה, בעיקר בגלל לחץ מבחנים שהוא עובר עכשיו וכשהוא לחוץ הוא גם נהיה די נבזי כשהוא מדבר איתי ופוגע בי. אני, רוצה להיות חזקה בשבילו, תומכת,מעודדת מרעיפה אהבה ככל שאני יכולה, אבל יום יומיים הוא מקסים ונחמד ויום אח"כ הוא מביע חוסר ביטחון כלפי שבא לידי ביטוי בפרצי קנאה ,וכשהוא מעמיד את יחסינו בספק. עלי לציין כי איננו גרים באותה עיר, אבל כשאנו נפגשים (בדרך כלל לשלושה עד חמישה ימים כל שבועיים) הוא שוב נהדר ואוהב. הייתי רוצה לעזור לו יותר כשאני לא איתו,אבל לא בטוחה שאני יודעת איך ? מה עליי לעשות חוץ מלאהוב ולאמר לו זאת כל יום ? להתרחק כשהוא "עצבני" ולהניח לו ? להתקרב יותר? אני מרגישה מאוד קרובה אליו ואוהבת אותו, אני בטוחה שגם הוא אותי, אך לא יודעת כיצד להתמודד עם התקפי הדיכאון. מניסיונך - מהו כוח האהבה מול אדם שכזה ?

אני מניח שהוא אדם מאוד מעניין ולכן את נמשכת איליו השאלה היא אם הרצון שלך לעזור לו זה מה שמחזיק אותך אם את שואלת אותי אז אחרי 10 שנים יחד וילד משותף החיים רק הולכים ומיתדרדרים ואני כבר מיואש לחלוטין. תשאלי את עצמך אם את מוכנה שזו תהיה ההיתנהגות שלו כלפי הילד שלך אולי זה יתדרדר לאלימות עקב מצבי לחץ אולי לקללות ליד הילד שלך חיי נישואים הם חיים מלאי לחצים האם הוא יהיה מסוגל לעמוד בלחצים אני לא יודע בני כמה אתם (אמרת מבחנים אז אני מניח אוניברסיטה) אבל אולי הוא גם לא יהיה מסוגל להחזיק במקום עבודה אני לא אומר לך להיפרד ממנו אבל כדאי לשאול את עצמך אם את מוכנה להתמודד יום יום עם מצבים כאלה . אלא רק נקודות למחשבה אם את רוצה את יכולה לכתוב לE-MAIL שלי אבל גם בפורום זה טוב כך אנשים לומדים על מצבים חדשים. בברכת בחירה נכונה וחיים מאושרים דוגי

דוגי שלום במידה והיא אכן סובלת מהפרעה דו קוטבית יש בד"כ חשיבות רבה לטפול בתכשירים "מייצבים" המונעים עליה למניה או ירידה לדכאון במדית הצלחה מלאה או חלקית ניתן לשלב יותר מתכשיר אחד לפי הצורך. טריל (טגרטול) הוא אחד מתכשירים אילו אבל יש עוד הקלסים הם ליתיום ודפקין אולם תכשירים נוספים נכנסים בהדרגה לשמוש בשנים האחרונות בעקר במי שלא מצליח עם תכישירים אילו כך שעוד ארוכה הדרך עד להרמת ידיים ההבדלים בתגובה בין התכשירים הם לעתים דרמטים הן מבחינת היעילות והן מבחינת תופעות הלואי בהצלחה עמי

אני בת 35 התחלתי ללמוד שעורי נהיגה לקחתי בערך 20 שיעור עד עכשיו ופתאום אני נכנסת למען חרדה עמוקה באמצע הנהיגה כאילו שאני נכנסת במשאית או שפתאום היהנ אני רוצה לדרוס משהו נראה לך שזו בעיה נפשית כמו האמא שהטביעה את ילדיה ?

ליפעת, לא נראה לי. החרדה שלך מתאונה מאוד מאוד מובנת. עדי

יפעת שלום נראה לי שזו בעיה לא ידוע אם חמורה ודאי לא כמו האם שהטביעה את ילדיה ככל הנראה מדובר בהפרעת חרדה ניתנת לטפול התנהגותי או אחר (טפול התנהגותי - לא מוותרים לקושי אלא מתמודדים עמו בהדרגה עד לנצחון מלא עליו) אם תתני עוד פרטים ניתן לחשוב הלאה בהצלחה ומומלץ לא להכנע לזה עמי

יפעת אני מסכים עם ד"ר אבני. טיפול קוגניטיבי/התנהגותי עשוי להיות יעיל. חשוב להבין מה עורר את המחשבות, אבל אני מעריך שניתן בצורה ממוקדת לפתור את הבעיה. חשוב שתמשיכי לנהוג ולא תחדלי כי במקרים הללו ככל שהזמן עובר החשש מהנהיגה עלול להחריף. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום אני יכול לומר לך כחרד ותיק שלי היו מחשבות דומות לא במהלך שיעורי נהיגה אלא סתם כנהג רגיל. המחשבות היו נובעות כאשר הייתי נוסע אחרי משאית או כאשר הייתי עומד מאחורי משאית הייתי חושב וואו, מה יקרה אים נהג המשאית יעשה הילוך אחורי ויכנס בי או מה יקרה עם בנסיעה המשאית תתנגש בי. מחשבות נוספות ממשפחת הפחד מהעתיד הלא צפוי היו לי כאשר עמדתי על מרפסת שמש למשל הייתי חושש וואו מה יקרה עם המרפסת תיפול. אז חביבתי כאחד שעבר את מחשבותיך וסבל מהם ע"י תגובת חרדה לא נעימה אני יכול לומר לך בביטחה שהדרך היחידה להתמודד עם פחדים מחורבנים אלו היא להתמודד איתם ולא לברוח מהם. וכל פעם שזה קורה לך תצחקי לזה עד כמה שזה נשמע רדוד ולא פסיכולוגי יאפי זו הדרך הטובה מכל לפחות עבורי. חזקי ואימצי ומי יתן והכח יהיה איתך

האם הפנוזה יכולה לשחרר מחשבות מהעבר

אשלי כתב/ה: > > האם הפנוזה יכולה לשחרר מחשבות מהעבר הלוואי תמותי

אשלי שלום האם תוכלי להסביר יותר את כוונתך? מה היית רוצה להשיג באמצעות ההיפנוזה? אשמח לענות לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אביב, אני מצטערת עם יותר מדי בילבלתי אותך כן גם אני מבולבלת , סליחה לא ישאל שאלות בסגון שוב ושוב פשוט אני לא יודעת אייך אני מתמודדת עם זה. את לא רוצה שנמשיך להתכתב?על כול נושא אפשרי? ביי ותודה

מה שלומך חמודה ? יעל

בתי כיום בת 11 מגיל התינוקות היתה נרדמת על ידי ליטוף שערה במשך הזמן נהפך לתלישת שערות. היא טופלה על ידי פסיכולוג קליני שטען שזהו קושי רגשי להפרד מאמא הטיפול ערך שנתיים כאשר חוץ מהוצאה כספית אדירה לא נראה שיפור . אם כי יש שיפור חברתי שלא היה טוב. כיום היא עדין עושה זאת כשזה בא יחד עם מציצת אצבע, היא הולכת לקבוצה שמטפלת בילדים באומנות תרפיסטית יחד עם עוד שני ילדים מכיתתה שזקוקים לזה ושם מדברים על בעיות בבית ובכיתה ואיך להשתלב, שיפור ישנו אך בנושא השערות אין שינוי . מצב השיער גרוע וישנם אף קרחות, אנו אובדי עצות למי לפנות האם להתעלם ולקוות שיעבור או להעיר לה וזה אף פעם לא עזר, אשמח לקבל עצה יעוץ מבעלי ניסיון ומבעלי מקצוע על פתרון אפשרי תודה.

זה לא עניין לפסיכולוג, ולהסברים התלושים מן המציאות. יש לפנות לבעל מקצוע טוב המתמחה בילדים. פסיכיאטר................. אני מכירה את התופעה. זה מצביע על אי שקט ולא על פרידה מאמא. מרגיז שטיפולים עולים כסף ואין בצידם ולא כלום. ועוד חוטפים בסוף גם רגשי אשמה בגלל היותנו הורים. התלישה דומה לרחיצת ידיים כפייתית, או תופעות אחרות . דברי עם רופא ולא עם "דברן". בינתיים, נסי להעסיק לה את הידיים , עד כמה שניתן....בהפעלה מסוג חיובי.. משחקים או פעילות גופנית. אני ניסיתי, זה עזר .... ישבתי וצפיתי בידיים שמתרוממות אל הראש, ולא מצליחות לעצור את התלישה. ומה שקרה לי אתמול אצל הרופאה בבית חולים ......אספר לכם כשארגעעעעעעעעעעעעעעעעע זוכרים שאמרתי לעמי , שאני שמחה שהוא מבין שרופאים צריכים לדבר עם המשפחה.??????? חכו.....עוד אשוב............

היי בוקר טוב.... את צודקת ! אכן הרופאים צריכים ללמוד לדבר עם המשפחה וגם עם החולה. אבל אני למדתי, שאם הרופא לא מדבר איתי, אין שום בעיה ! אני מדברת איתו ! המון פעמים הלכתי לשיחות עם מחברת ועט.. ושאלתי..וכתבתי... הלכתי לביתי...קראתי ספרים...עשיתי השוואה בין תרופות וחזרתי שוב ,ושוב התנצלתי ודברתי. ולא פעם קרו גם טעויות אבל הן תוקנו... למשל: הידעת שאטומין עלול לגרום לבעיה במתן שתן? וכשהבן שלי היה מאושפז הם לא ראו את זה...אבל עקבתי אחר התגובות שלו וראיתי שזה מה שקורה והערתי את תשומת הלב...והם מיד החליפו את התרופה. כמובן שהתנצלתי לפני על הבורות וחוסר הידיעה אבל זה עזר ! אז צריך להיות נודניק בדרך כלל ..אבל חשוב גם שהצד השני ישתף פעולה. אז אימא של.... שובי במהרה וספרי מה קרה. אליאן

לאמא המודאגת שלום רב. התופעה ממנה סובלת ביתך נקראית טריכוטילומניה. זהו סימפטום מאוד עקשני ובאמת מאוד מטריד. יש לו גם הסברים דינאמיים, אבל לפי מה שאת מתארת אולי כדאי לטפל בסימפטום ע"י טיפול התנהגותי ואולי אף בהיפנוזה. כתבי את אזור מגורייך וכך נוכל להציע לך למי לפנות. את יכולה גם לשאול את ד"ר קפלן לגבי המלצה טיפולית נוספת. בברכה. רוית.

אמא מודאגת שלום בהמשך לדבריך של רוית, אכן הטיפול בבעיה דורש לעיתים שילוב של שיטות, ולעיתים הוא קשה בשל התופעה ה"עקשנית". זוהי סוג של התנהגות כפייתית שבבסיסה עומדת חרדה. אחת השאלות היא האם התופעה מטרידה את הילדה, או רק אותך. אם לילדה יש מוטיבציה להפסיק את התופעה ניתן לפעול אכן בשיטות התנהגותיות ואף להיעזר בהיפנוזה שהיא שיטה יעילה במיוחד עם ילדים. הטיפול הוא קצר וממוקד ורצוי לערוך פגישות מעקב בחודשים הראשונים. במקרים חריפים נדרש גם טיפול תרופתי אם כי בילדים הנטייה היא להימנע מכך במידת האפשר. במידה והילדה אינה רוצה לשתף פעולה הסיפור יכול להיות שונה לגמרי. הטיפול הממוקד לא יעזור ללא מוטיבציה ושיתוף פעולה ממשי מצידה. במקרה כזה ההסברים הדינמיים וטיפול ממושך יותר הם האלטרנטיבה היחידה. לעיתים ניתן לפעול בטיפול משפחתי, במידה ויש השערה שההקשר הוא ביחסים שבתוך המשפחה. הסיבות לתופעה מורכבות ולא תמיד נובעות ממקור אחד בלבד. בהחלט חשוב לטפל בכך כעת כיוון שהתופעה עלולה להימשך שנים רבות ללא טיפול. באינטרנט יש חומר רב על הנושא. בעברית אני מכיר רק מקור אחד ותוכלי לעיין בו: http://www.geocities.com/naamaled/index.htm אמנם אין בו פירוט רב על הטיפול הפסיכולוגי אך קיימים הסברים על התופעה. אני מציע שתפנו לייעוץ מקצועי בעניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

אמא מודאגת שלום איני מומחה בילדים אולם במבוגרים לעתים גם טפול תרופתי עוזר לבד או כטפול נלווה במקרים עקשים בהצלחה עמי

אני מרגיש בודד מאוד. אין לי אף אחד בעולם. אם אני יוצא עם בחורה היא זורקת אותי מיד. אין לי חוש הומור. בקיצור LIFE IS STINK תגידי תיקי מה עושים ????

לבודד, אולי תכתוב קצת על עצמך? שנוכל קצת יותר לדעת עליך... גיל, עיסוק וכו'. מה שתחליט... קשה לכתוב אליך כשאייני יודעת אם אתה ילד או מבוגר, ועוד. חוץ מזה, יש פה אנשים מקסימים שאולי יוכלו גם כן להגיב לדבריך. בברכה, טלי פרידמן

בהמשך להתיחסותך מתאריך 26/06 לשאלתי האם ניתן לאמת עובדות ע"י היפנוזה: המקרה שאני מעוניינת לאמת הוא : אני נשואה כ22 שנים . כ-20 שנה היו לי חיי נישואים מאושרים מאוד . בין בעלי לביני שררו יחסי אהבה ,חברות ,אמון ופרגון הדדי. לפני כ-שנתיים התחלתי לחוש מעין מחיצה שבעלי יצר ביננו . הרגשתי שבעלי מסתיר ממני ,חשתי שהוא משקר לי. גם היחס החם ,נשיקות וחיבוקים שהיו בתדירות גבוהה מאוד , הלכו ופחתו עד שנעלמו כליל .והמגע הפיזי היחידי שנשאר היה המגע המיני שגם הוא היה בתדירות נמוכה יותר .כל נסיונותיי לחדור לתוך המחיצה שיצר עלו על שרטון . לפני כשנה לאחר שהתיאשתי מלשפר את יחסינו , הגעתי בצער רב להחלטה לשים קץ לנישואנו . הבצוע לא היה פשוט משום שבתקופה זו הייתי כ-חצי שנה אחרי לידה ,בנוסף לא יכלתי לחזור למקום עבודתי הקודם .והבצוע נדחה עד לזמן שבו אמצא עבודה ואצליח להשתקם . לפני כשמונה חודשים התחלתי לעבוד . עם חזרתי לעבודה לפתע החל בעלי להפגין יחס חם כלפיי ויחסנו הלכו והשתפרו.לאור ההתפתחות רעיון הגרושים ירד מהפרק. לפני כחודש חברתי הטובה , חולת סרטן וכרותת שד,גילתה לי שהיא ובעלי נהלו רומן במשך 3 שנים ואף הראתה לי מכתבים ,בכתב ידו ,שכתב לה.המכתבים היו מכתבי אהבה וזימה לוהטים .בנוסף על כך סיפרה על דברים אנטימיים שלנו ובעקר שלי שרק אני ובעלי ידענו. בעלי טוען שהמכתבים נכתבו לבקשתה, בימים שקבלה תוצאות רפואיות גרועות ובקשה מילים חמות (שלא קבלה מבעלה) שיעודדו את רוחה .תוכן המכתבים ,בעלי טוען, הן מילים שהכתיבה לו . כמו כן הוא טוען שכל פעם הוסכם בינהם שהמכתבים הם מתוך רחמים. כמו כן בעלי הציל אותה מנסיון התאבדות (לא ידעתי על כך) לאחר שבלעה כדורי שינה. בעלי מצא אותה ,לאחר חיפושים נרחבים במקום שומם ,בתוך האוטו שלה בתוך שלולית של קיא .בעלי טוען שבהתחלה כתב את המכתבים מתוך רחמים אבל לאחר מכן כתב אותם מתוך לחץ ואיומים ,איומי התאבדות ואיומים שתספר לי על הקשר בינהם .כמו כן סיפר לי על מקרה בודד אחד שבו היא ניסתה לאנוס אותו . הוא טוען שנהג לחבק אותה בזמנים קשים אך מעולם לא נישק אותה או ליטף אותה. בכדי לאמת את גרסתו החלטנו לבדוק את האפשרות של הפנוזה .הגעתי אל פסיכולוג קליני- רפואי שמהפנט ונעזר גם במכונת אמת . תחילה הפסיכולוג כששמע את גרסתי הכין אותי לכך שרוב הסיכויים שבעלי משקר .אך לאחר שהכיר את בעלי (אפילו לפני שהפנט אותו) שינה את דעתו והאמין לגרסתו של בעלי .הפסיכולוג היפנט אותו ואכן בהפנוזה הוא אמר שמעולם הוא לא הפסיק לאהוב אותי ועשה כל זאת אך ורק מתוך רחמים .ולא היה כל מגע מיני בינהם למעט נסיון האונס. יש לאמר לזכות בעלי שהוא מאוד טוב רגיש ותמיד מתנדב לעזור לחלשים ונזקקים. בעלי מאז התגלית שבור ובוכה כל הזמן .מצטער מאוד על הסבל שאני עוברת. מאז התגלית וגם לאחר ההפנוזה מצב רוחי מאוד כבד . מצד אחד אני מאמינה אך מצד שני בכל פעם עולים בי ספקות בעקר לאור היחס הקר והמנוכר שלו אליי במשך התקופה האמורה .(יש לציין שהקשר בינהם הסתיים כשהתחלתי לעבוד) האם אני יכולה להסיר ספק מליבי ?? ואם לא אז כיצד אני יכולה לתת מנוח לנפשי? תודה

עדלה שלום סיפורך מעורר מחשבות לא קלות והוא כרוך בזיכרונות ומצבים כואבים מאוד. אינני יודע את טיב הבדיקה שערכתם ובוודאי שלא אוכל לחוות את דעתי בנושא. לדעתי הוא גם לא מרכז העניינים ברגע זה. השאלה היא איך את מתמודדת עם משבר האמון שנוצר וממשיכה הלאה. מאחר ואת מרגישה בתקופה האמורה השתנה יחסו של בעלך אליך, הרי שאת הדבר הזה לא תוכל לסתור כל בדיקת פוליגרף או היפנוזה. לגבי זה אין ספק - זו תחושה אוטנתית. השאלה לדעתי היא כיצד אתם מצליחים ביחד להחזיר את האמון למערכת היחסים וליצור מצב שבו העתיד יראה בטוח ויציב. הייתי ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג לא כדי לעשות בדיקות קונקרטיות של אמת ושקר, אלא כדי לטפל במשבר שנוצר ובתחושתך שמשהו התערער במערכת היחסים (לפחות בתקופה הקודמת). שאלות האמת והשקר הן חשובות אבל הן אינן מרכז העניין לדעתי, והתמקדות בהן מסירה מכם את האחריות לקחת את היחסים בינכם לידיים ולטפל בהם בצורה רצינית. תמיד קל יותר להתגונן מול אויבים שנמצאים בחוץ, אבל פעמים רבות, התמודדות עם הקשיים שבפנים היא המפתח למנוחה ולנחלה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

דר קפלן שלום. לדעתך האמת אינה מרכז העניינים . אך אין לי שום רצון ליצור מצב שבו העתיד יראה בטוח ויציב,כי העתיד אף פעם לא יכל להיות בטוח ויציב גם ללא המקרה שקרה ,יש מחלות יש אסונות וזה לא המצב שאני מצפה שיהיה . האמת חשובה לי מאוד .כי אם טענת חברתי נכונה ,אני מעדיפה לסיים את היחסים ביני לבין בעלי .אם טענתה נכונה הוא כנראה הפסיק לאהוב אותי ואהבה זה רגש שקורה מעצמו ולא יוצרים .

אביב-תודה כתבתי לך באיי סי קיו בחזרה שרון-כתבתי גם לך.מקווה שתביני את עמדתי ושרון תמיד יש מה ללמוד על בני אדם.לא כולנו אותו דבר.מקווה שעוד יצא לך להכיר אותי באמת,את כל המארג המורכב הזה שאני קוראת לו "אני". טלי-גם לך יש אימייל ג'קי-תודה.איך את מסתדרת אחותי הקטנה? אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות בעולם זה להתבדח איתך על החיים כמו בשיחה האחרונה שהיתה לנו:). אז-מעכשיו שיהיה לכן שבוע טוב

אנג'ל יקרה, קיבלתי את האימייל. אני מקווה שהמקום שאליו את הולכת יביא לך רפואה ומזור למכאובייך. תעדכני! טלי פרידמן

לא הולכת בסוף אין לי את האומץ לשאת ולעבור את זה אבל,אל דאגה עשיתי "הסכם",אחרת לא היו נותנים לי לעזוב(סתם...מי שואל אותם) אני אטפל ולא אזניח. אני מאמינה שהספיק לי מה שעברתי השבוע תודה לך מכל הלב. אנג'ל

רק עכשיו ראיתי את התשובה, היא נדחקה לעמוד הקודם. הכל קורה כאן בקצב מהיר לאחרונה! דפני הוא שמי האמיתי. הסיבה שהחלפתי את הכינוי "מישהי" היתה, שהצטרפה לפורום עוד בחורה שהשתמשה באותו הכינוי (שבינינו - הוא די מתבקש כשרוצים לשמור על אנונימיות). ויש עוד סיבה: בשבועות האחרונים, הסרתי כאן המון מסיכות. בהתחלה בנוגע לקשיים, אחר"כ בתהליך ההתאוששות... חשבתי שחשיפת שמי יהיה סיום יפה לתהליך בניית הזהות שלי - לפחות זו הוירטואלית. אני יודעת שקשה מאוד להשלים עם האכילה. אני יודעת עד כמה הקאות יכולות להיות ממכרות. אבל חשוב לזכור, שסופה של הדרך הזו הוא אומללות גדולה אף יותר! כמו שכתבתי פעם, מסע ההחלמה הוא ארוך, מתיש ולעיתים קרובות מייאש, אך הוא הדרך היחידה שיכולה - בעתיד - להוביל אותך לחיות. אני חושבת שעלית על המסלול. את נלחמת עם ההקאות, את נלחמת עם התחושות הקשות כלפי עצמך. המלחמה הזו לעולם אינה קלה, אך למי שחוצה את הים הסוער הזה של קשיים, ייאוש, דיכאון ופחד - ממתינה מתנה נפלאה בגדה השניה: הוא זוכה בחזרה בחייו! ואני כאן, לתמוך כשקשה, ומרגישים שעומדים להישבר...אשמח לנסות לעזור ככל שאוכל. אל תוותרי! שלך, דפני.

היי לדפני, את ידידה ענקית. את כותבת מקסים ואני שואבת מהקריאה את הכוחות. אני בולמית. עדיין מתלבטת אם ללכת לטיפול או להחליף את הבולמיה באנורקסיה. (התלבטות קשה? לא למי שנמצא בפנים). כרגע לא אני הוא העיקר אלא הידידות. גם כשהידידות היא וירטואלית - היא ענקית וחזקה ויפה ורוצה לכתוב לך על משהו שקראתי ציטוט: "כאשר מתקיימת ידידות אמיתית, ארץ יכולה להיות שמיים, חומר יכול להיהפך לרוח והאהבה הולכת ומתעצמת". כל הכבוד לך על הכוחות, על האנרגיות החיוביות. אין כמוך. שרה, כמוך גם אני. זקוקות לטיפול. אני איתך וכואבת איתך אני מאחלת לך הצלחה יותר ממה שאני חווה !

ראשית, תודה רבה! דברייך מחממים את הלב...! אני לא יודעת דבר על מצבך (אם כי אשמח אם תשתפי אותי!), אבל אני יכולה לכתוב לך מנסיוני עם הפרעת האכילה שלי. כי בינינו, לדעתי ההבדל בין אנורקסיה לבולימיה הוא סימפטומטי בלבד. ההתמקדות הזו באוכל (או בהרעבה) לרוב באה מכאב עמוק בהרבה, מתחושת חוסר ערך, מנסיון נואש להשיג שליטה כלשהי על הכאוס שבחיים... את כותבת שאת עדיין מתלבטת אם ללכת לטיפול או להחליף את האנורקסיה בבולימיה. בניגוד לך, אני סבורה שההתלבטות הזו קשה רק למי שנמצא בפנים! את הרי לא באמת רוצה להחליף סבל נורא אחד באחר... אלא שאולי מהצד הבולימי, אנורקסיה נראית כפתרון אידיאלי: כביכול -את "טהורה", יש לך "שליטה", את יכולה "להחליט" מתי לאכול ומתי לא, וכמובן - את מגיעה ל"חלום חייהן" של נשים רבות, זה שנראה בלתי אפשרי: להיות יותר-מדי-רזה... אבל נוגה, אל תתפתי לאשליה הזו. אנורקסיה היא חוסר שליטה לא פחות מבולימיה. את לא באמת יכולה להחליט מתי לאכול. את נשלטת על ידי הרודן שבמוחך, את מקריבה יותר ויותר מזמנך ומאישיותך על מזבח הרזון, את מוותרת על חלקים הולכים וגדלים מחייך, מעצמך...!! ועם כל זה - את סובלת. זה לעולם אינו מספיק. את לעולם לא רזה מדי. שטחי העניין האחרים בחיים, ההנאות, התחביבים, החברים... הכל מצטמצם יחד עם מימדי גופך. הכל מתגמד. הכל מאבד מחשיבותו. הסיבה היחידה לקום בבוקר היא כדי לראות את מחוג המשקל זז עוד קצת שמאלה. שום דבר אחר לא חשוב... נוגה, אנורקסיה היא מוות בעודך בחיים. מעבר לרזון המחריד, את הופכת לצל של עצמך. את מפסיקה לתקשר עם אנשים, מפסיקה להגיב. שום דבר כבר לא גורם הנאה. הנאה?? מי חושב על זה בכלל, הרי המחשבה המעסיקה את האנורקטית היא איך להעביר את עשר השעות שנותרו עד השינה בלי להיכנע לרעב הנורא שמכווץ את הבטן, להתגבר על הסחרחורות שתוקפות כשאת מנסה לעמוד, בלי לאכול... אני מניחה שידעת שההמלצה שלי תהיה טיפול, אבל אני יודעת שלפעמים זה עוזר לשמוע את זה ממקור חיצוני. אז הנה, כאנורקטית לשעבר, אני אומרת לך: א-ל תתפתי לאנורקסיה. אין בה זוהר. את סובלת עכשיו, אבל יש מוצא מהסבל הזה. יש דרך לעזור.מה שכן - קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, להילחם בבולימיה (או באנורקסיה) לבד. אם את לא יודעת לאן לפנות, אני בטוחה שטלי פרידמן תוכל להמליץ על מקומות שמתמחים בטיפול בהפרעות אכילה באיזור מגורייך. אולי אפילו אני אוכל. אני אשמח להיות ידידתך הוירטואלית, לתמוך, להקשיב ולסייע ככל שאוכל - אבל אין בכך די. אני לא מטפלת, אין לי את הכלים לעזור בכל דבר, בטח שלא דרך צג המחשב... אבל כשתהיי בטיפול, אני מבטיחה להיות כאן בשבילך כחברה, ללשתף ולהשתתף, להקשיב לך, לשלוח כוחות...ולעשות כל מה שאוכל כדי לעודד. אז, אני מתחילה את חלקי ב"עסקה" . עכשיו תורך... שלך, דפני.