פורום פסיכולוגיה קלינית

? יעל

יעלי לא הולך לנו.. לא נורא ההתחלות תמיד קשות..אוליי נקבע לנו שעה? בכל מצב אני מחכה לך. וחוץ מזה מה נשמע? דניאל

אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר קרוב לחמישה חודשים. אני ממש קשורה למטפלת שלי ונורא קשה לי לחשוב שאצטרך להסתדר בלעדיה. בצורה מוזרה מאד היא מייצגת בשבילי את האם שתמיד רציתי שתהיה לי. אני מתייחסת אליה בהערצה, וכל מילה שהיא אומרת נלקחת עמוק אל מוחי ואל ליבי. האם זה נורמאלי? האם יש סיבה לדאגה? איך אני אמורה להפסיק להיפגש איתה מתישהוא? האם זה אומר שאני טיפוס תלותי מידי? האם אני צריכה להגיד לה את הדברים האלו? מחכה לתשובתך, תודה.

שלום רב, שאלתך היא מסוג שאלות ה"מליון דולר", באשר אין נוסחה ידועה לחישוב אורך זמן הטיפול. לפי תאורך, יש קשר טוב בינך ובין מי שבחרת לסייע לך. על פניו זה מנבא כי המקצועיות שלה, שהביאה לתהליך בינאישי שכזה, תאפשר את ניווט הקשר אל תהליכים של פיתוח עצמאותך. זו דרכו של טיפול טוב, שמתחיל בתמיכה, ומסתיים בהעצמה. גם רגישותך, בעצם העלאת הנושא, חשובה, ותורמת ליכולתך לנוע ממצב של הנאה מהקשר והתלות, למצב של הנאה מעצמאות וחדוות הפרידה. אין לך מה להסתיר בהקשר לעניין הזה, ולכן שיחה על כך תועיל. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

דורין יקרה, התופעה שאת מתארת טבעית לגמרי, והיא מכונה 'העברה'. לקשר הנוצר עם המטפל יש חשיבות רבה בתהליך הטיפולי, ואין לך סיבה לדאגה. חמישה חודשים אינם זמן ארוך לטיפול. ישנם טיפולים קצרי מועד המיועדים לפתרון מהיר של בעיה ממוקדת, אך בדרך-כלל טיפול נפשי הוא תהליך ארוך העשוי להתמשך גם שנה שנתיים. הפרדה מן המטפל היא חלק מן התהליך, והיא אינה קלה, כפי שכל סיום של קשר בחיי היומיום אינו תהליך קל. גם לפרדה יש מקום בתהליך הטיפולי. ודאי שאת יכולה לדבר על כך עם המטפלת שלך, וכדאי שתעשי זאת. הקשר הטיפולי מבוסס על האמון ההדדי, ועל האפשרות לומר את כל מה שאת מרגישה. אין לך ממה לחשוש. מן התיאור שלך לא נראה שיש לך בעיה כלשהי, אלא דווקא להיפך: שאת חווה את התהליך הטיפולי לעמקו. אני בטוח שאם תשוחחי על כך עם המטפלת שלך היא תפיג את חששותיך. שבת שלום, דרור גרין

המילים של דורין - זה כאילו כתבתי זאת בעצמי. רק שאני בטיפול כבר שנה, והמטפלת שלי נוסעת בעוד חצי שנה לחו"ל לארבעה חודשים... ואני בשיא התלות. מה עושים עם זה? זה לא אמור להיות ככה. זה ממש נורא, אני אשאר כאן לגמרי לבד עם כל הצרות ועם הגעגועים.. ואם היה לכם מושג כמה ה"העברה" הזו כואבת. ואני לא מאמינה שזו תמיד רק העברה. אני חושבת שזו הקשרות של נפש בנפש מתוך מצב של היכרות מעמיקה כמו שיש בטיפול ושל כימיה יוצאת דופן עם המטפלת. אני לא מסוגלת לחשוב שיבוא יום והאשה הזו שאני אוהבת כל כך תצא מחיי ולא תדע מה קורה איתי יותר ואני לא אדע מה איתה. אני לא מסוגלת להאמין שכל האכפתיות שלה זה רק כל עוד אני משלמת לה. שזה קשר להשכרה ורגשות להשכיר. אני אוהבת את הבנאדם הזה, לא מכירה כמעט אנשים טובים ומיוחדים כמוה, ואני כואבת את המחשבה שזה נידון להגמר בניתוק. שהיא תעלם לי. שכל דקה איתה זה זמן שאול. אז אולי זו תלותיות, אבל אנחנו המטופלים בני אדם עם רגשות אמיתיים מאוד וזה נורא להקטין אותם בלהסביר הכל כהעברה ותו לאו. וזה נורא הניכור הזה, של לבוא אל מישהו שאתה אוהב אהבת נפש ולדעת שהוא רואה אותך בעיניים מקצועיות וחושב שתפקידו זה לשחרר אותך מהרגשות כלפיו ולשלוח אותך חזרה לעולם ולא להתגעגע אליך אפילו. אתה עוד מטופל בין רבים ולא יותר. זה מעליב וזה מפחיד וזה מכאיב. אני לא רוצה לאבד את האשה הזו! לא מוכנה! פעם אחת כשהעלתי את הנושא, בערך בפעם האלף, היא אמרה שאם כך אני אוכל להיות אצלה בטיפול כל החיים.... כנראה שהיא כבר לא ידעה מה לעשות איתי ואיך להרגיע אותי. אבל כאן התעצבנתי והטחתי בה שסכומים שכאלו מוציאים כי רוצים וצריכים טיפול, ולא כי אוהבים מישהו ורוצים לראות אותו! למה אני אמורה לדעת כל הזמן שהאדם שמכיר אותי הכי טוב, שהיא על תקן החברה הכי טובה, שחולקת איתי הכל ועוברת איתי את הרגעים הכי קשים, ושאני כל כך מעריכה אותה, תעלם לי בסוף? (ואפילו לא בסוף, עוד חצי שנה, זה אפילו לא תלוי אם אני אי פעם אהיה מוכנה לזה או לא)? מה דעתכם?

שלום סינדרלה, את צודקת. זה די מרגיז כשמנסחים רגשות בנוסחאות מילוליות. השאלה שלך מתארת את אחד הקשיים המרכזיים של הטיפול הנפשי. מצד אחד, נוצר קשר אינטימי יחיד במינו בינך לבין המטפלת שלך, ומצד שני זו אינה חברות. שהרי חברות אינה נקנית בכסף, ואינה מוגבלת לשעה בשבוע. המתח הזה, שבין האינטימיות לבין הגבולות הברורים הוא שמאפשר את העבודה הטיפולית. זו אינה עבודה קלה, והיא דורשת התמודדות בלתי פוסקת עם המאפיינים המיוחדים של הקשר הטיפולי. הפרידה מן המטפלת קשה לך, וקשה גם למטפלת שלך, ואין דבר אנושי מזה. עם זאת, ולמרות כל הכאב, גם לפרידה יש חשיבות בתהליך הטיפולי, ולא ניתן לדלג עליה. כמו פרידות אחרות בחיים מאנשים שאוהבים (חברים שעוברים לארץ אחרת, הורים שהולכים לעולמם), גם הפרידה מן המטפל היא חלק מן החיים עצמם, ואני מקווה שתמצאי בתוכך את הכוחות לעמוד בה. בברכה, דרור גרין

Shalom, I am writing in English because I do not have hebrew keyboard but you can respond in Hebrew Which kind of food is recomended to avoid I would like please a complet list of food What is considered as a large amount ? Thank you for your answer Yoav

יואב שלום שלתחי לך 2 כתובות משום מה לא נקלט אנא חפש בכל מנוע תחת tyramine free diet או mao inhibitors and diet אם יש קושי אנא הודע לי בברכה עמי

בני בגיל 11 לא נגמל מעשיית צרכים במכנסיים. נבדקה סיבה רפואית. -היה בטיפול פסיכולוגי -אצל 2 רופאים. - לאחר הפסקה מומולצת ע"י הרופאה ממשיכים היום בטיפול. הילד חכם ,ספורטאי,תלמיד עם ציונים טובים בבי"ס, משתלב חברתית. השאלה : האם בעיה זו מוכרת? האם ידוע על טיפול שהצליח? מי יכול לעזור?? בתודה דודי

דודי שלום התופעה מוכרת ודורשת טיפול. יש בהחלט טיפולים שהצליחו, תלוי מאוד בסיפור האישי. זו עלולה להיות בעיה עקשנית ואם מדובר בסיבות פסיכולוגיות מקובל לחשוב על התופעה בד"כ כסוג של מאבק או קונפליקט של שליטה. חשוב לפנות לפסיכיאטר ילדים (ואני מבין מדבריך שכבר פניתם) כדי שיערוך אבחון נכון וישלול בעיה פיזיולוגית. במידה ואכן המקור הוא נפשי נחוץ טיפול פסיכולוגי. לעיתים עורכים גם מפגשים משפחתיים בפורום כזה או אחר. בברכה ד"ר אורן קפלן

דודי, אולי היה קטע מיני שהילד עבר??????. עדי

ד"ר אורן קפלן מודה על תגובתך

שלום! האם אפשר להמליץ על מומחה או מוסד שמתמחה בבעיה?? ד"ר אורן קפלן כתב/ה: > > דודי שלום > התופעה מוכרת ודורשת טיפול. יש בהחלט טיפולים שהצליחו, תלוי מאוד > בסיפור האישי. זו עלולה להיות בעיה עקשנית ואם מדובר בסיבות > פסיכולוגיות מקובל לחשוב על התופעה בד"כ כסוג של מאבק או קונפליקט > של שליטה. חשוב לפנות לפסיכיאטר ילדים (ואני מבין מדבריך שכבר > פניתם) כדי שיערוך אבחון נכון וישלול בעיה פיזיולוגית. במידה ואכן > המקור הוא נפשי נחוץ טיפול פסיכולוגי. לעיתים עורכים גם מפגשים > משפחתיים בפורום כזה או אחר. > בברכה > ד"ר אורן קפלן >

אני יודעת שאת מתמודדת עכשיו עם דבר שהוא קשה מאד ! קחי את הזמן שלך, ולעיתים עלינו להתאבל על אנשים אשר הם בעודם בחיים. אולי לא על אנשים כמו יותר על פנטזיה .... כל אדם ,ולא משנה מה גילו,רוצה להיות אהוב בראש ובראשונה ע"י הוריו. לעיתים הקושי הוא בהוריו ולעיתים באדם עצמו. אין ספק שאימך נתנה את מה שהיא הייתה יכולה... וכי אחרת לא ההיית אדם כזה מקסים עם יכולות מדהימות. עצתי לך,ואת יכולה כמובן שלא להסכים עם זה.. לקבל את הדברים ולא להילחם בעצמך. לא לחשוב מה עשית או לא עשית מספיק טוב. לא לחשוב שאימך לא אוהבת אותך, אלא לחשוב שזה מה שהיא מסוגלת לתת,בגבולות היכולת שלה. ולמרות הקשיים הרבים הכואבים והייסורים שאת עוברת,עלייך רק להפיק את הלקח ובעתיד,כאשר יהיו לך ילדים משלך... שלא תנהגי כמותה ! אני מבינה אותך מאד ואת הדברים שאת עוברת...גם אני במצב הזה ,אבל עדיין אין בי את הכוח להודות בדברים ואני פשוט מנסה להתעלם. ישנם חסכים שעלינו ללמוד לחיות איתם ! אין ברירה ! ועם האהבה אשר מקיפה אותך ותמשיך להקיף...יבוא היום והתחושה הקשה תהיה רק רקע שירחף מידי פעם. ליבי ונשמתי איתך !!!

אביב, אני מצטרפת לכל מילה של שרה, ומוסיפה חיבוק! ושרה, מילותייך נוגעות ומרגשות, יישר כוח! טלי פרידמן

יש אנשים שיש להם אומץ, שלא יהססו להגיד את דבריהם... ויש כאלה שיגידו בצורה אחרת... אבל מה שחשוב הוא, שתביני !

שלום עמי אמי בת 87 חשה בחודשים האחרונים כנראה חרדות, אך בעיקר חושבני דיכאון, היא מדברת הרבה על התאבדות, חוסר יכולת להמשיך לחיות ומבקשת ממני הרשאה למות. אני לא נותנת לה ועושה זאת באופנים שונים מהומור ועד סחטנות אמוציולית.. הזכרון שלה בסדר גמור, היא הגיונית כפי שהיתה, היא אינטליגנטית מאד אך מחשבותיה לעת האחרונה נסבות רק על השערות של מחלותיה - גרועות מאד, הרצון למות, חוסר יכולת לישון ולהנות מן האוכל, בנוסף יש לה סבל גופני מוכח מגלאוקומה ומצב נייד בעיניים, כמו כן "מלח" על הפנים והידיים ולפי טענותיה גם בפה.(לפי דעתי מרירות בפה מן החרדות) חושבני שניתן לעזור לתשישות הנפשית שלה על ידי אחת התרופות הטובות נוגדות דיכאון וחרדה. היא תמיד היתה דאגנית, די היסטרית, אך הצליחה להתגבר על משברים בחייה. עוד פתרון שחשבתי עליו, לפי מחקרים שקראתי על קשישים ובכלל, לתת לה קומפלקס B או לפחות 12, ומלטונין לשינה כי גם כמעט אינה יוצאת לשמש. מה דעתך, על שתי האופציות, מעט מאד פרוזק (פריזמה( ו/או ויטמינים והורמון ?? כמו כן עשיתי לה תור לגריאטר בחיפה שייסתכל על השילוב התרופתי שלה ויעשה איבחון קוגניטיבי( ?). אולי יש לך הצעה אחרת? אינה רוצה לרואת פסיכיאטר. בתודה מראש שושנים

דר' אבני שלום רב, אני פונה אליך בשמי ובשם אבי בנושא סבתי בת ה-80. לאחרונה היא אינה יכולה לדאוג לעצמה כלל, בנוסף היא ממשיכה לדאוג רק לבן זוגה לחיים, שמקבל מטפלת מביטוח לאומי מס' שעות בשבוע, לשאר השעות היא דואגת לבד או מביאה מישהי שתעזור לה מכספה הפרטי. בחודש האחרון היא לא מפסיקה לצרוח על כל העולם, שוכחת דברים ואפילו גרמה בצעקותיה לבן זוגה להרים עליה יד לראשונה מאז 30 שנה שהם ביחד. כמו כן היא מאיימת באוזניי ובאוזני אבי שהיא תקפוץ מהחלון או תדליק את הגז בלילה ותגרום לשניהם למות, אין לנו יכולת לעקוב אחריה 24 שעות ביממה. היא מתגוררת במעין דיור מוגן ללא כל השגחה רפואית אבל עם אזעקה וכמובן שהיא גם מפעילה אותה במשך כל שעות היום עד שכבר לא מתייחסים אליה, היא מבריחה את כל מי שניסה ומנסה לעזור לה ואפילו במת"ב העזרה לקשישים כבר לא מוכנים לשמוע את שמה. אנחנו אובדי עצות ולא יודעים לאן לפנות כדי לעזור לה אבל גם לשמור על כבודה, כמו כן אנחנו חוששים שאם נאשפז אותה ואכן מצבה יישתפר לא יהיה לה לאן לחזור מאחר ויש המתנה ארוכה לסוג הדיור שלה שהוא בשכירות מאוד נמוכה, אין לה כל נכס אחר פרט לזה. הייתי שמחה לדעת מה זכויותיה בעניין ולמי עלינו לפנות כדי שהיא תוכל להרגיש טוב יותר וכדי שאנחנו נוכל לנהל אורח חיים נורמלי. בתודה מראש, צופית הנכדה המודאגת מאוד

היי ניר, בוקר טוב. אני ממש מצטערת על אתמול בלילה שנעלמתי פתאום באמצע, פשוט המחשב שלי קרס ולא הצלחתי להתחבר לאינטרנט בכלל יותר. כאמור, אני די בורה בעסק הזה, כך שנשארתי חסרת אונים אל מול איתני האלקטרוניקה (...). קראתי את תשובתך. אכן זו לדעתי המטרה הראשונית: להפסיק לסבול כל-כך, ואז לאט לאט להתייצב ולבנות לעצמי מחדש את הביטחון הקיומי שאבד. אני מקווה שהבעיות שקשורות לשתי בנותיך ישתפרו. נדבר בהמשך, תודה ושוב - סליחה על שחיכית לתשובה ולא חזרתי.

נועה היי לקחתי בחשבון את האפשרות של תקלה במחשב.אני עומד לצאת לשישי-שבת אנסה לעלות מולך שוב במוצ"ש בסביבות 10 מקווה שתוכלי להיות -ישנם דברים שרציתי לשתף אותך בהם.ביי

היי ניר. אני מאוד אשמח לשמוע מה שיש לך לשתף. בינתיים שתהיה לך שבת שלום, ותהנה במקום שאליו אתה נוסע. אני אהיה כאן במוצאי שבת. בי, נועה.

לפני כשבועיים חברתי גילתה לי שהיא נותלת פעם בשבועיים כדורים משלשלים. היא עושה זאת בדר"כ כאשר היא נמצאת בבית לבד משועממת, אז תוקף אותה התקף אכילה ובמשך שעה היא אוכלת בלי לחשוב וכמובן שלא מתוך רעב. אז היא חושבת שהארוחה הזו תגרום לה להשמין בצורה קיצונית ולכן לוקחת כדורים משלשלים. חברתי בת 20 והיא חיילת מרוצה מתפקידה, בעלת קשר טוב עם הוריה וחיי חברה שופעים ומספקים. לכן שנינו מתקשים להבין את מקור הבעיה. אני מצידי לא מצליח לאמוד את חומרת הבעיה(פעם בשבועיים זוהי תדירות גבוהה? מסוכנת? מצריכה טיפול מקצועי?). לכן אני גם מתקשה לדעת האם צריך לטפל בבעיה ואם כן איך. אני מאוד מאמין ביכולת שלי לעזור בגלל הקירבה שבינינו והעובדה שבכל חיינו המשותפים הצלחתי להוציא מצרות הרבה יותר גדולות, אך חסר הידע הדרוש. לשאלות כמו "האם אותה ארוחת רצח פעם בשבועיים היא מה שיגרום לה להשמין?" או "סיכויי ההצלחה של כל שיטת טיפול, ואיזו שיטה מתאימה לבעייה הספציפית הזו?" הן רק חלק מהשאלות שאני מחפש עליהן תשובה. היכן אוכל להשיג אותו? בבקשה. אם ישנם אנשים בפורום עם סיפור דומה, אשמח מאוד אם הם יוכלו לשתף אותי בניסיונם. בתודה מראש יהודה

יהודה יקר, הדאגה שלך לחברתך ראויה להערכה רבה. על פי התיאור שלך מצבה אינו קיצוני, ואולי אין מקום לדאגה יוצאת דופן. אינני יודע אם ניתן לאבחן את החברה שלך כ'בולמית', אך אין ספק שכדאי להתייחס לסימנים המדאיגים ברצינות ולא ליטול כל סיכון. בולמיה אינה תופעה קלה לטיפול, וטוב שזיהית זאת כעת. כדאי מאוד שחברתך תפנה ליעוץ מקצועי, אצל מי שמתמחה בהפרעות אכילה, לפני שמצבה יחמיר. שבת שלום, דרור גרין

יהודה שלום רב, נכון שהסימנים שאתה מדווח על חברתך עדיין אינם מדאיגים, אולם ברור כי יש בעייתיות הקשורה לעניין האכילה. התקפי הבולמוס החוזרים ונשנים, החרטה והשימוש במשלשלים שלא לצורך עצירות לשמה, מסמנים כי קיימת הפרעה. להערכתי כדאי לבחורה לפנות לטיפול, ועדיף עכשיו. בדר"כ הבעיות הללו לא נפתרות מאליהן, אלא מחמירות, או מתקבעות ככה כמו שהן (ברמה לא חמורה) למשך שנים. חבל. אם אתה זקוק להמלצות לאן לשלוח את חברתך, אתה יכול לשלוח לי אימייל, וננסה לבדוק. בכל מקרה, אתה באמת חבר טוב! בברכה, טלי פרידמן

יהודה אל תוותר אף אם היא תאמר לך שהיא בסדר. חבר ..חבר..אז עד הסוף. דניאל

רציתי לדעת מה דעתכם,עמיתים ואנשי מקצוע: מהי הדרך הטובה ביותר להעביר לבנות עשרה את המסר שיהיו מתונות ושידעו "לשמור על עצמן" אי אפשר פשוט להגיד אסור ולא כדאי כי עלול להיות בדיוק ההיפך - גיל ההתבגרות=מרד....

לניצה שלום. חינוך מיני לא מתחיל בגיל ההתבגרות. ראשיתו כבר בשלב מוקדם מאוד- המסרים העוברים קשורים להנאה וגבולותיה, לפרטיות, לערכים ולרגשות. אני בטוחה שבנותייך המתבגרות כעת - עם "המידע" הזה- התחושתי, הרגשי והערכי מתרגלות את הערכים הללו- בודקות את הגבולות, ככל מתבגרת. אם את שלמה עם המסרים שהעברת- הרי שאת יכולה לסמוך עליהן שתדענה להיזהר ולשמור על עצמן. זה המסר שצריך לעבור, מבלי להזניח- אלא להפך: להיות שם עבורן. שידעו כי יש כתובת לשאלות, תהיות וחיבוק מנחם בזמן האכזבות. אני יודעת שזה נשמע כללי מידי- אלו מגבלות התקשורת הוירטואלית. במידה ויש לך שאלות יותר ספציפיות- אשמח להשיב. בברכה. רוית.

כתבתי לך עוד הודעה למטה. אשמח אם תגיבי

לא מצאתי. אנא - תני הפנייה יותר מדוייקת או כתבי שוב. מחכה לשמוע ממך, שיהיה לך יום טוב, כמה נחמד שפונים אלי על הבוקר לפני העבודה. קצת קשה לי לחשוף את שמי.

תודה על ההמלצה, אני אנסה למצוא את הספר, נדמה לי שכל הפגישות שבעולם לא יכניסו לי לראש שאני השולטת בחיים שלי..... דלית

:)

:-)

(:

ARE you all still here,sorry my computer cut out and i had to reset

התגעגעתי מאוד אני כ"כ שמחה שאת עכשיו מחייכת... תתקשרי אליי אם בא לך אני אשמח לדבר איתך בינתיים,סופשבוע נעים, אנג'ל.

אני כל כך מתגעגעת לאמא שלי. סופי השבוע תמיד יותר קשים אבל משום מה גם היום קשה במיוחד. חשבתי עליה המון היום. אני מרגישה כאילו נוריתי בלב ונשאר לי שם חלל שלעולם לא יתמלא. אין לי אפילו עם מי לדבר עליה משום שבמשפחה כל אחד כואב את הכאב שלו ואין לי רצון להוסיף, לאמא שלי אין משפחה מלבדנו והחברות שלי נמצאות במקום אחר בחיים ולא כל כך מבינות אותי. כל כך אהבתי את אמא שלי. הערצתי אותה. היא היתה המודל לחיקוי שלי, הנחמה שלי, הבטחון שלי, החברה הכי טובה שלי. איבדתי את כל זה ואני מרגישה אשמה כל כך על כך שאני חיה והיא קבורה באדמה. אני יודעת שזו לא אשמתי אבל אני עדיין פה והיא לא והיא כל כך רצתה להיות פה. אני כל הזמן זוכרת את המשפט שהיא אמרה לי באחד הימים האחרונים שלה – שהיא כל כך אוהבת את החיים. היא אהבה את החיים בדיוק כמוני ובכל זאת הם נלקחו ממנה. זה לא הוגן וזה לא הוגן שאני ממשיכה לחיות ורוצה להתגבר על מותה כשבעצם היא היתה אישיות שאי אפשר להמשיך בלעדיה. זה לא הוגן לשים את החיים שלה מאחור ולהמשיך כאילו המקום שלה שולי בחיינו. הרי היא היתה מרכז הכובד של המשפחה ושל החיים שלי. היום במיוחד קשה לי, בלי סיבה מיוחדת. אני פשוט כל כך מתגעגעת לדברים קטנים וכל כך חשובים. אני מתגעגעת לכך שהיא קראה לי תמיד "מותק" והיתה מתקשרת אליי לעבודה כל יום לשאול מה שלומי. לא היה יום שבו לא דיברנו לפחות פעמיים בטלפון. היום בער בי הצורך להתקשר אליה ולדבר איתה ולא יכולתי וזה פשוט צרב את הלב במשך כל היום. בקושי רב התאמצתי לא לשחרר את הדמעות...עד שהגעתי הביתה. אני מתגעגעת לרגעים שבהם הייתי מחייכת אליה ואומרת לה שאני כבר לא ילדה קטנה והיא היתה אומרת לי: "גם כשתהיי בת שמונים תהיי הילדה הקטנה שלי". ועכשיו אני לא הילדה הקטנה של אף אחד ואפילו היא כבר לא תזכה להיות בת שמונים. אני זוכרת ימים שבהם הייתי מתרפקת עליה כמו תינוקת, מניחה את הראש על החזה שלה כשהיא היתה צופה בטלוויזיה. זה נתן תחושה ענקית של בטחון ושל קירבה. וכבר אין לי את זה. וכשאני מדמיינת את הרגעים האלה, אני ממש יכולה לחוש את המגע שלה בדמיון וזה כל כך כואב. כשהיא היתה חולה היו לשתינו המון לילות טרופי שינה – אצלי מדאגה, אצלה מסיבות רפואיות, וכשהיא היתה רואה במקרה שאני ערה בלילה ושואלת מה קרה הייתי עונה לה שלא הצלחתי להירדם ואז היא היתה שואלת אותי למה לא הערתי אותה כדי שהיא תשב איתי. היא היתה כל כך חולה, כל כך חלשה וכל כך עייפה ובכל זאת היתה מוכנה לשבת איתי. מעולם לא הערתי אותה אבל תמיד ידעתי שיש מי שרוצה להיות שם בכל תנאי. וכבר אין לי את זה. אני כל כך אוהבת אותה. אני יודעת שהיא מתה אבל האהבה לא מתה. אני עדיין אוהבת אותה באותה עוצמה ומרגישה את האהבה שלה עדיין איתי. לפעמים זה מנחם ולפעמים זה בדיוק מה שכואב. הייתי מוכנה לשלם בחיי בשביל עוד חיבוק אחד, בשביל עוד חמש דקות. אני לא יודעת אם ארגיש אי פעם טוב יותר ואם אני רוצה שהזכרונות ידהו. אני כל כך מתגעגעת אליה. אני מלאה הרגשה של ריקנות איומה בלעדיה. כל כך כואב לשמוע את הבנות במשרד מתקשרות לאמא שלהן כדי לספר לה כל דבר, בדיוק כפי שאני הייתי עושה עד לפני מספר חודשים. אני כל כך מקנאה בבנות גילי שיש להן אמא וזו הפעם הראשונה בחיי שבה אני מקנאה באחרים. מעולם לא הרגשתי קנאה כלפי מישהו, גם לא כשעברתי תקופות קשות. אבל עכשיו...זה משתלט עליי ואני שונאת את הרגש הזה. אני פשוט מקווה שהייתי ראויה לה ושהיא היתה גאה בי. אני מקווה שהיא לא מאוכזבת ממני על דרך ההתמודדות שלי עם מותה, שהיא לא כועסת על כך שנשברתי כפי שנשברתי, שאני לא חזקה כמוה. תודה שהקשבתם לי (כלומר – קראתם אותי)...אני אוהבת אתכם כל כך!

אוריתי, גם אני אותך. עם חיבוקי גדול גדול. עדי

אורית ערב טוב. את לא מכירה אותי, אני נועה. המכתב שלך היה מאוד מרגש. אני מבינה שכתבת כאן בפורום כבר בימים האחרונים (או יותר), אבל המכתב הזה הוא היה הראשון שקראתי שלך. מעניין אותי לדעת, אם את רוצה לספר - מתי אמא שלך נפטרה? בת כמה את? איך שאר המשפחה שלך מתמודדת (מה עם אבא שלך?). אני נפעמת מהמכתב שלך גם בגלל שאבא שלי נפטר לפני שנתיים וחצי, הוא היה צעיר יחסית (בן 53), ומת באופן מאוד פתאומי. אני הייתי בת 24, ומאז אני לא מרגישה כלום כלפי המוות שלו. כך שמצבי די הפוך משלך. בשנה האחרונה אני סובלת מחרדות קשות, שקשורות לכל מיני דברים מאוד פיזיים ומוחשיים, עד כדי כך שברגעי השיא של החרדה הרגשתי שהייתי מוכנה לשלם מיליון דולר בשביל לחזור לרגע שבו אבא שלי מת (אני הייתי איתו כשזה קרה) ורק לא להיות בסיטואציה שגורמת לי לחרדה. אני מצטערת באמת באמת אם אני בוטה, וגם לי זה נראה כמו חילול כבוד המת לחשוב דברים כאלה ובטח לכתוב אותם, אבל ככה הרגשתי. אני מאוד אהבתי את אבא שלי והיינו מאוד מאוד קשורים, והוא היה בן-אדם מאוד טוב, למרות שגם היו לנו בעיות. אבל אני בדרך-כלל לא מצליחה להרגיש כלום כלפיו מאז שהוא מת פתאום. פשוט הכל חסום אצלי. בגלל זה הפעים אותי לקרוא את כל הרגשות שלך. אני רק יכולה להגיד לך שאני בטוחה שאמא שלך לא מאוכזבת ממך, אלא היה לה המון מזל שהייתה לה בת אוהבת כמוך. נועה.

אורית יקרה! קראתי את מה שכתבת ופשוט התרגשתי עד דמעות!!! אני מכירה את ההרגשה הזאת, אני איבדתי גם אימא וגם אבא. והרגשתי, ובעצם עדיין מרגישה - בדיוק כמוך - בחסרונם - יום יום ושעה שעה. ובעצם, מה יש עוד להוסיף? את מתארת בצורה כל כך קולעת ומדוייקת את מה שעובר על מי שמאבד אדם קרוב, ולא חשוב בן כמה היה האדם הקרוב במותו, לא חשוב ממה ואיך נפטר, ולא חשוב בני כמה אנחנו, הקרובים לו שנשארנו בחיים. ו-לא, את לא מאכזבת את אימך, ואת לא נשברת, ואת לא חלשה. את כואבת - וזה הרי כל כך טבעי ומצופה! ואמנם אני לא פסיכולוגית, אבל למיטב ידיעתי כל הרגשות שעולים בך - כולל הקנאה ורגשי האשמה - הם מאוד אפייניים לתקופת אבל. אז אל תחמירי עם עצמך ואל תתביישי בשום רגש כי אין כל צורך! ואם יש חיים אחרי המוות, אז אני בטוחה שאימך לא רק שלא כועסת עלייך, אלא להיפך - היא גאה בך על האהבה העצומה שיש בך כלפיה! והאהבה הזאת כלפיה בוודאי תישמר בליבך למשך כל חייך ובבוא הזמן תחזק ותנחם אותך! ובינתיים - המשיכי לכתוב כאן בפורום בפרוטרוט על כל רגשותייך בכל פעם שאת מרגישה צורך - בדיוק בשביל זה אנחנו כאן! כל טוב! אחת

אורית, קראתי את הדברים שלך. הם כל כך בהירים, ומובנים, וכואבים. הכאב שורף וחותך ופוצע בפנים, אבל עצם היכולת שלך לומר את הדברים כך, בצורה כל כך בהירה ומובנת, זה מעיד על החוזק שלך. על היכולת להתמודד. על הבחירה שלך להמשיך את החיים. ותמיד תמיד לזכור ולאהוב את אימך. חיזקי ואימצי, טלי פרידמן

אשמח לדעת את שמך הפרטי כדי שאוכל לפנות אלייך בשם ולא באלמוניות שכזו. מה דעתך?

לאורית אני אתך דלית (אלמונית)

תודה על ההמלצה לגבי הספר "אובדן" של תמר גרנות. האמת היא שקראתי אותו כבר והוא אכן ספר מצוין. קראתי ספר נוסף שאפילו עזר לי יותר כי הוא נוגע ישירות לאובדן של אם וקוראים לספר "בנות ללא אם". בכיתי עם כל עמוד אבל באופן הכללי זה נתן לי להרגיש שאני לא לבד ויצאתי מהקריאה מחוזקת יותר. אני חושבת שזו גישה טובה לקרוא על ה"בעיה" שלך ועל מה שקורה איתך כי כך אתה לומד שאתה לא לבד וקורא על דרכי התמודדות. זה נותן תחושה של שליטה שאתה הולך וקורא חומר בנושא. יש ספר טוב נוסף שקוראים לו "לאחות את השבר". הוא פחות מדהים אבל בהחלט נחמד לקרוא משהו נוסף בנושא.

מעניין, אומרים צרת רבים חצי נחמה, אולי זה נכון במידה מסויימת. מה שבטוח- אני מרגישה שהחיים שלי זה כמו איזה סרט, חלום (עם בני אני לא יכולה להגיד סיוט). להתראות, דלית

להרגיש להרגיש לבד להרגיש איתך לא לקחת כדור משקה אקדח להרגיש עכשיו להרגיש נושם להרגיש עצוב מה זה משנה העיקר זה להרגיש שוב להרגיש עייף להרגיש סחוט להרגיש נושך צוחק בוכה מכל שטות להרגיש את הראש להרגיש את הגוף מה זה משנה העיקר זה להרגיש שוב להרגיש כאב להרגיש מגע להרגיש את הלב עטוף באהבה להרגיש תמימות להרגיש פשוט מה זה משנה העיקר זה להרגיש שוב להרגיש בשקט להרגיש צלילים להרגיש כשגשם להרגיש פנים להרגיש את הקרקע להרגיש לעוף מה זה משנה העיקר זה להרגיש שוב להרגיש כאב להרגיש מגע להרגיש את הלב עטוף באהבה להרגיש צבעים להרגיש חשוב מה זה משנה העיקר זה להרגיש שוב. ("ארקדי דוכין - להרגיש")

זה מקסים ויפה ועצוב כל כך נוגה

יפה? ללא שום הרגשה. דניאל

אכן שיר מקסים... טלי פרידמן

הייתי מנותק כמה ימים ורק עכשו ראיתי את ההודעות שהשארת לרונן ולשאר ואני באמת נוכחתי לראות שבאמת קורצת מחומר אחר יותר נחמד יותר סבלני ואנושי אתה לפחות פר לא מסתיר ואומר תאמת בפרצוף חבל באמת שבתחילת מסכת היסורים שלי לפני 10 שנים לא נפלתי עם רופא כמוך שמסביר בוחן ובודק לפני כל כדור שרושם אז אני מודה ומתוודה טעיתי לגביך ועל כך ורק לפחות עבור הכנות שבך ואני יודע על מה אני מדבר אז אני מבקש סליחה ממך על שדברתי איתך וכסחתי אותך "אור

באמת ,התשובה שלך עשתה לי טוב ! וכמו שאומרים החברה... אתה אחלה גבר !!!! כיפק לאור..היי היי היי ולסיום..אף פעם לא מאוחר !!! אליאן

אור יקר, שמחתי לקרוא את ההודעה שלך, שמסייעת לפורום הזה לטהר קצת את האווירה ששררה בו בעבר. דרור גרין

ואני לעומת אור עוד נשאר בודק ומבטיח שלא יעשו כאן טעויות מצטער אני יודע שאולי תכעסו אבל אני עדיין חשדן ולא דווקא ממר אבני שכמו שאמרתי בתור אדם אין לי בעיה איתו הבעיה מתחילה כשהתואר בא לפני השם ולא מאחור אז אני כאן עם עין תורנית

מקסימה שלי, קראתי את השורות הבודדות שכתבת לטלי. קשה לך נורא, אני יודעת... יותר מדי דברים קשים, בבת אחת. יותר מדי אפילו עבור כתפייך החזקות. אביב שלי, אני כאן, השתמשי בי! עכשיו יש הפסקה בשיעור ואני מנצלת אותה לכתוב לך, לשלוח כוחות שיאפשרו לך להחזיק מעמד - לפחות עד שאגיע הביתה ונוכל לדבר ממש. נפלאה שלי, אני לא מוותרת עלייך!! אני לא עוזבת, ולא נותנת לך להיעלם. אפילו אם הכל נראה עכשיו חסר משמעות, אפילו אם מפתה להרים ידיים. את לא יכולה לעשות את זה!! לא לי, לא להמון אנשים שאוהבים אותך כל כך, וקודם כל - לא לעצמך. אני מחכה לך מחר, לחיבוק אמיתי מהלב. אני אהיה כאן בשבילך ככל שתצטרכי, רק תבטיחי לי שלא תוותרי, למרות הכאב, העצבות, הכעס והאכזבה. וגם אם זה נראה בלתי אפשרי עכשיו, אני ודעת שמחר ההרגשה האיומה תשתפר. העצב הזה עובר, רק תחזיקי חזק ואל תעזבי... דואגת מאוד, ואוהבת אותך כל כך...!! דפני.

אני אמנם חסרת תועלת שכזו אבל אני איתך

היי אם את עדיין בסביבה אשמח לשמוע מה שלומך ובעיקר מה החלטת לגבי הקלונקס.

מה נשמע ניר? שלומי בסדר, היו כמה התפתחותיות משמעותיות אצלי בימים האחרונים. ראשית - ניסיתי לספר לאמא שלי על החרדות. כאמור, עד עכשיו מאוד ניסיתי להסתיר את זה מהמשפחה, התביישתי בזה נורא. העניין הוא שעברתי לגור לבד לפני כמעט שנה, ועל רקע זה הופיעו אצלי החרדות - שנסבו סביב הדירה והקיום שלי בה (גרתי לבד). הייתה בעיה בביוב של השירותים בדירה, ועניין הריח הביא אותי לטירוף , לחרדות וממש לחוסר יכולת לעשות כמעט שום דבר אחר בחיי חוץ מאשר לרחרח כל הזמן, לפחד ולבדוק באופן אובססיבי האם הריח חזר, ולאבד כל שליטה כשאכן הריח חזר. חוץ מזה היתה לי אובססיה של ניקיון, הייתי מנקה את הדירה בטירוף כל הזמן, ולא יכולתי לאכול בה כמעט כלום, כדי שזה לא יעשה ריח ולא פירורים שיביאו נמלים. בהמשך זה הלך והחמיר, פיתחתי חרדות גם מהרוח שנושבת בחוץ (כי היא תכניס אבק לדירה), מהציפורים שבחוץ וכו'. כשמשהו לא היה בסדר בדירה (כמו הריח) הייתי פשוט מהופנטת אליו, ולא יכולתי לעזוב את הדירה ליותר מכמה שעות כי הייתי בחרדה נוראית שמשהו נורא יקרה כשאני לא אשמור. סתם להמחשה - בגלל החרדות עזבתי את הלימודים באוניברסיטה (אני לומדת לתואר שני) וכל החיים שלי השתנו לגמרי - זה הפך להיות העניין הבלעדי כמעט (או שבעצם לא כמעט) בחיים שלי. זהו בקיצור נמרץ התוכן העיקרי של החרדות שלי. אני לא יודעת למה אני מספרת את כל זה, ואני מפחדת שמישהו שמכיר אותי יקרא ויבין שזה אני לפי הסיפור, אבל משום מה פשוט כתבתי הכל. אני מקווה שזה מעניין אותך. בכל אופן, לפני שבועיים באתי לישון אצל אמא שלי ומאז לא חזרתי לדירה. לא תיכננתי את זה, אבל אני פשוט לא מסוגלת לחזור לשם. אז שלשום פשוט ניסיתי לספר לאמא שלי למה חזרתי (היא לא שאלה מעצמה), ואמרתי לה שאני סובלת מחרדות, והתגובה שלה הייתה פשוט לבטל את זה לחלוטין: מה פתאום חרדות, לאף אחד במשפחה שלנו אין חרדות, אל תגידי את המילה הזאת - וכו'. הבעייה שלי עכשיו שאמנם די נרגעתי, אבל אני בטוחה שאם הייתי בדירה עכשיו עדיין הייתי בחרדות למרות הסרוטסט, וגם אם החרדה מהריח פחתה, בטוח שעדיין לא הייתי יכולה לאכול כמו בן-אדם אלא רק כמו ציפור מפוחדת, ולנקות אחרי בטירוף אחרי זה. כי זה מה שהיה בדירה בחודש וחצי שגרתי שם כשכבר התחלתי לקחת סרוקסט. כך שזה די מייאש, אין לי מושג בכלל אם הכדורים עוזרים לי כי זה פשוט לא בא לידי מבחן כשאני אצל אמא שלי. לגבי הקלונקס - אני בעקרון החלטתי לא לקחת, וגם אני פחות בחרדה מאז שאמרתי לאמא שלי ועברתי בדירה השבוע לקחת בגדים שלי (זה היה לי מאוד קשה אבל עבר בסדר סה"כ). אבל הרופא אמר לי לא לענות את עצמי, ואם אני מרגישה ממש רע אז לקחת חצי כדור ולא יקרה מזה כלום. ובאמת לפני שסיפרתי לאמא שלי לקחתי חצי קלונקס. העניין הוא שהיא חיה בכאלה רמות של הכחשה, שהשיחה איתה עברה בקלות - היא פשוט לא הייתה מוכנה לשמוע על זה ואני הלכתי איתה ועזבתי את זה. העיקר בשבילי קודם כל הוא שאני יכולה לנשום כאן בלי פחד נוראי, ולאכול, בינתיים - זה מספיק לי. מה יהיה בפעם הבאה שאני אנסה לעזוב את הבית - אין לי מושג. אני מאוד מקווה לשמוע ממך תגובה, כי אני מרגישה שדי נחשפתי כאן (יש לי דפיקות לב מזה...). אני גם באמת כן רוצה לשמוע קצת עליך - אם אתה מוכן. תענה לי מהר, ותודה רבה על ההתעניינות, נועה.

נועה-את כאן?.

טוש שלי.. אל תתני לי להעלם.. אל תוותרי.. בבקשה..

אביב, :) את רואה את החיוך הזה? החיוך הזה הוא שלך. תייקתי אותו בין מדפי הזיכרון שלי. הוא עדות לימים טובים יותר, לנוכחות מורגשת יותר, שלך. אני פה, איתך. לחכות לימים המחייכים הבאים. שלך, טלי פרידמן

טוש שלי.. הנה מה שהייתי רוצה להגיד לאמא, כתבתי לה את זה, אף פעם לא יהיה לי האומץ להראות לה את זה, אבל אני מקווה שזה יעזור לי לא להחנק, אני מקווה שזה יחזיר לי קצת אויר לנשימה וקצת כוחות למשוך עוד קצת. מצטערת שאני מעיקה, ואני מבטיחה להעלם לסופהשבוע, אחרי המכתב, ולא להפריע. ואלפי אלפי תודות, אוהבת אביב. "אמא יקרה שלי.. אני חושבת עליך המון בימים האחרונים, ויש לי כל כך הרבה דברים להגיד לך, ואני כל כך מפחדת לאמר באמת, ולא יודעת אפילו ממה להתחיל. זה כל כך כואב לנסות אפילו, אבל אולי אני אתחיל ממשהו הכי חשוב – אני אוהבת אותך !! ועדיין יש לי כל כך הרבה דברים כואבים ומייסרים יחד עם האהבה הזאת. הייתי שם לצידך בתקופות הקשות שלך, ליוויתי אותך, תמכתי בך, נתתי לך להישען עלי, גם כשלא היו לי כוחות לשאת את עצמי, לא נשברתי, נשארתי חזקה ועמידה בשבילך ובשביל כולם גם בתקופות הקשות ביותר שעברנו, ונשאתי את עצמי וגם עזרתי לך בשארית כוחותי. אבל כשאני הייתי צריכה אותך את לא יכולת להיות שם בשבילי, וזה כואב, וזה מאכזב. לא יכולת לראות או לא רצית לראות מעבר למסך הברזל ששידרתי כלפי חוץ. לא רצית לראות את הכאב, את החולשה, את הפחד ואת המצוקה, התעלמת מהם וממני. נתת לי להתדרדר בכל המדרונות, נתת לי להיפצע, נתת לי להתייסר, ולא הרשית לי להישען עלייך, השארת אותי בבור השחור לבד, עם עצמי, ולא הושטת לי את היד לעזר. ניסיתי להגן עלייך בכל הכוחות שהיו לי, ניסיתי לאמר לעצמי שיש לך הרבה דברים להתמודד איתם חוץ ממני, ניסיתי לשכנע את עצמי שקשה לך בעצמך ואת צריכה את הכוחות שלך, אבל בסוף זה כבר לא עובד, בסוף זה כבר לא משכנע, בסוף נשארתי עם חלל וריקנות עצומה ותחושה שאת לא תהיי שם בשבילי, שאת לא תהיי איתי בביצה הטובענית ששקעתי בה, ולא תשלחי לי סירת הצלה לסערה שנקלעתי אליה. אני יודעת שהיית עסוקה בטיפול באבא החולה כל הזמן הזה, אני יודעת שיש לך עוד שתי בנות ועוד שתי נכדות שדרשו את תשומת ליבך ואת זמנך, ועכשיו כבר שלוש, אני יודעת שבגלל זה לא נשאר לך זמן וכוח אלי, אבל גם אני הילדה שלך, אולי כבר לא ילדה, אולי כבר קצת גדולה מלהצטרך את עזרתך, אבל עדיין אני קיימת, ורוצה חלק בך, אני פה ומוכנה להתחלק עם כל השאר בך, אם רק תסכימי ותוכלי לפנות גם לי מעט ממך, באמת שאני צריכה רק קצת לא הרבה, אבל גם הקצת הזה משמעותי וחשוב עבורי. יכולתי להגיד לעצמי עד עכשיו שאת לא יודעת מה עובר עלי, יכולתי להגיד לעצמי שאת לא רואה, יכולתי להגיד לעצמי שאת לא שומעת, אבל זהו. עכשיו אני כבר לא יכולה להאמין בזה. עכשיו אני חייבת להתמודד עם העובדה שידעת וראית ושמעת ועדיין בחרת להתעלם ולעשות את עצמך לא רואה, ולא שומעת ולא יודעת, וזה קשה, וזה מכאיב, וזה מפחיד, וזה משאיר אותי עוד יותר לבד. איך אפשר לא לראות שלד מהלך ? איך אפשר להתעלם מהשיעולים וההחנקויות והשקיות של האוכל המוגנבות פנימה ושל הקיא המוגנבות החוצה ? וגם אם נניח שאפשר, אני באתי ואמרתי, אני באתי וביקשתי עזרה, אני באתי ובכיתי ודיברתי וביקשתי ממך להיות שם איתי ולעזור לי להילחם, ואת אחרי שתי דקות בקושי המשכת בנוהגך הרגיל ובהתעלמותך. קשה לך אני יודעת, עברנו כולנו דברים לא קלים, וכשהיית צריכה אותי חזקה הייתי כזאת בעיקר בשבילך ובשביל כל השאר, גם כשכבר לא יכולתי יותר, גם כשכבר נחנקתי, גם כשכבר רציתי להתפרק ולהישבר לאלפי רסיסים קטנים, לא הרשיתי לעצמי, בשבילך, ואת עדיין לא היית שם בשבילי. אז למדתי להסתדר לבד, למדתי להאבק ולהלחם לבד, למדתי להשיג לעצמי את התמיכה והמשענת במקומות אחרים, ועדיין תמיד נשארה לי הפינה הקטנה הזאת בלב שדורשת את החום האמהי שלך, את החיבוק שלא ידעת לתת לי אף פעם, את המילים הטובות שלא מצאת לנכון להשמיע לי אף פעם, אותך, והפינה הזאת כואבת ומתייסרת עכשיו יותר מתמיד. עכשיו אמא בא לי להעלם, מהמשפחה, מהעולם, מהחברות הטובות ומעצמי, וזאת לא אשמתך, לא בגלל זה אני כותבת לך. אני יודעת שזאת אשמתי, אני יודעת שאני גרמתי לעצמי להתדרדר לאנורקסיה בהתחלה ואחר כך גם לבולמיה, האחריות כולה עלי, האשמה כולה שלי, אני הכנסתי את עצמי לבורות הללו, אני כריתי אותם, ואני גם איכשהוא הזדחלתי מהם החוצה בשארית כוחותי זבה דמעות ודם, בלעדייך, בעזרת אנשים אוהבים אחרים שהייתי חשובה להם, משמעותית להם, שלא הסכימו לוותר עלי בכזאת קלות כמוך, שהיו מוכנים להשקיע את זמנם ואת כוחותיהם בי. אני כבר כמעט שבוע וחצי מחזיקה את עצמי בשארית כוחותי כדי לא להישבר, כדי לא להתרסק, אבל היום משהו קרס, אני לא יכולה יותר, אין לי כוחות, הרצון הזה להעלים את עצמי ממך כמו שאני מרגישה שהיית רוצה חזק ממני. ממילא אני לא קיימת עבורך, ממילא אין לך מה לתת לי ואת לא יכולה לעזור לי. כל היום בכיתי, אני כותבת לך את המכתב הזה וממשיכה לבכות, ואני יודעת שהמכתב הזה אף פעם לא יגיע לידייך, אף פעם לא יהיה לי את האומץ להראות לך אותו, אבל עדיין אני כותבת כי אני מקווה שלפחות זה יתן לי את הכוח להמשיך עוד קצת בכוחות עצמי, לבד, בלעדיך, כרגיל. אמא יקרה שלי אני אוהבת אותך !!

זה כל מה שיש לי לתת לך... אוהבת אותך, אנג'ל

אנג'ל????זה לא חיבוק. ((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((זה חיבוק))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))

שלום אני בת 18 ואני כל הזמן משקרת אני כבר הרבה זמן לא אומרת אמת על כלום. אני במצב של יואש באלי לפגוע בעצמי מרוב שאני שונאת את אצמי!!!!!!!

מלי שלום לשקר דבר אחד לשנוא את עצמך דבר אחר למה את משקרת (משהו רע באמת?) ולמה את שונאת את עצמך ?? אשמח לשמוע עמי

לאחרונה אשתי אובחנה כחולה בהפרעה דו קוטבית והיא מקבלת פרוזק כבר הרבה שנים עקב התקפי חרדה שהיו לה לפני הרבה זמן המחלה מתבטאת בהתפרצויות זעם בעיקר שלדעתי יש להם הרבה השפעה מאופי שהיא תמיד צודקת. היא טופלה בטריל וזה לא עשה לה טוב כדבריה כעת היא מקבלת זיפרקסה חצי כדור ליום של 10 מג" וזה לא מאוד עוזר כולם סובלים מזה בעיקר הבן שלנו ואני אני כבר מיואש לחלוטין . מה עוד ניתן לעשות ??

דוגי שלום, תוכל לפרט קצת יותר על התפרצויות הזעם ובכלל על התופעות של אישתך עקב האבחון? התאהבתי בגבר שנוטל פריזמה מאז היה בן 14 (היום 25) אך לא הולך לטיפול פסיכולוגי מאז שאובחן כדכאוני, אנו יוצאים כבר שלושה חודשים, מעט זמן אולי בשביל לקבוע אבל הייתי מאוד מעוניינת לבסס ולהעמיק את הקשר ביננו. אני עדה להתקפי חרדה שיש לו לאחרונה, בעיקר בגלל לחץ מבחנים שהוא עובר עכשיו וכשהוא לחוץ הוא גם נהיה די נבזי כשהוא מדבר איתי ופוגע בי. אני, רוצה להיות חזקה בשבילו, תומכת,מעודדת מרעיפה אהבה ככל שאני יכולה, אבל יום יומיים הוא מקסים ונחמד ויום אח"כ הוא מביע חוסר ביטחון כלפי שבא לידי ביטוי בפרצי קנאה ,וכשהוא מעמיד את יחסינו בספק. עלי לציין כי איננו גרים באותה עיר, אבל כשאנו נפגשים (בדרך כלל לשלושה עד חמישה ימים כל שבועיים) הוא שוב נהדר ואוהב. הייתי רוצה לעזור לו יותר כשאני לא איתו,אבל לא בטוחה שאני יודעת איך ? מה עליי לעשות חוץ מלאהוב ולאמר לו זאת כל יום ? להתרחק כשהוא "עצבני" ולהניח לו ? להתקרב יותר? אני מרגישה מאוד קרובה אליו ואוהבת אותו, אני בטוחה שגם הוא אותי, אך לא יודעת כיצד להתמודד עם התקפי הדיכאון. מניסיונך - מהו כוח האהבה מול אדם שכזה ?

אני מניח שהוא אדם מאוד מעניין ולכן את נמשכת איליו השאלה היא אם הרצון שלך לעזור לו זה מה שמחזיק אותך אם את שואלת אותי אז אחרי 10 שנים יחד וילד משותף החיים רק הולכים ומיתדרדרים ואני כבר מיואש לחלוטין. תשאלי את עצמך אם את מוכנה שזו תהיה ההיתנהגות שלו כלפי הילד שלך אולי זה יתדרדר לאלימות עקב מצבי לחץ אולי לקללות ליד הילד שלך חיי נישואים הם חיים מלאי לחצים האם הוא יהיה מסוגל לעמוד בלחצים אני לא יודע בני כמה אתם (אמרת מבחנים אז אני מניח אוניברסיטה) אבל אולי הוא גם לא יהיה מסוגל להחזיק במקום עבודה אני לא אומר לך להיפרד ממנו אבל כדאי לשאול את עצמך אם את מוכנה להתמודד יום יום עם מצבים כאלה . אלא רק נקודות למחשבה אם את רוצה את יכולה לכתוב לE-MAIL שלי אבל גם בפורום זה טוב כך אנשים לומדים על מצבים חדשים. בברכת בחירה נכונה וחיים מאושרים דוגי

דוגי שלום במידה והיא אכן סובלת מהפרעה דו קוטבית יש בד"כ חשיבות רבה לטפול בתכשירים "מייצבים" המונעים עליה למניה או ירידה לדכאון במדית הצלחה מלאה או חלקית ניתן לשלב יותר מתכשיר אחד לפי הצורך. טריל (טגרטול) הוא אחד מתכשירים אילו אבל יש עוד הקלסים הם ליתיום ודפקין אולם תכשירים נוספים נכנסים בהדרגה לשמוש בשנים האחרונות בעקר במי שלא מצליח עם תכישירים אילו כך שעוד ארוכה הדרך עד להרמת ידיים ההבדלים בתגובה בין התכשירים הם לעתים דרמטים הן מבחינת היעילות והן מבחינת תופעות הלואי בהצלחה עמי

אני בת 35 התחלתי ללמוד שעורי נהיגה לקחתי בערך 20 שיעור עד עכשיו ופתאום אני נכנסת למען חרדה עמוקה באמצע הנהיגה כאילו שאני נכנסת במשאית או שפתאום היהנ אני רוצה לדרוס משהו נראה לך שזו בעיה נפשית כמו האמא שהטביעה את ילדיה ?

ליפעת, לא נראה לי. החרדה שלך מתאונה מאוד מאוד מובנת. עדי

יפעת שלום נראה לי שזו בעיה לא ידוע אם חמורה ודאי לא כמו האם שהטביעה את ילדיה ככל הנראה מדובר בהפרעת חרדה ניתנת לטפול התנהגותי או אחר (טפול התנהגותי - לא מוותרים לקושי אלא מתמודדים עמו בהדרגה עד לנצחון מלא עליו) אם תתני עוד פרטים ניתן לחשוב הלאה בהצלחה ומומלץ לא להכנע לזה עמי

יפעת אני מסכים עם ד"ר אבני. טיפול קוגניטיבי/התנהגותי עשוי להיות יעיל. חשוב להבין מה עורר את המחשבות, אבל אני מעריך שניתן בצורה ממוקדת לפתור את הבעיה. חשוב שתמשיכי לנהוג ולא תחדלי כי במקרים הללו ככל שהזמן עובר החשש מהנהיגה עלול להחריף. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום אני יכול לומר לך כחרד ותיק שלי היו מחשבות דומות לא במהלך שיעורי נהיגה אלא סתם כנהג רגיל. המחשבות היו נובעות כאשר הייתי נוסע אחרי משאית או כאשר הייתי עומד מאחורי משאית הייתי חושב וואו, מה יקרה אים נהג המשאית יעשה הילוך אחורי ויכנס בי או מה יקרה עם בנסיעה המשאית תתנגש בי. מחשבות נוספות ממשפחת הפחד מהעתיד הלא צפוי היו לי כאשר עמדתי על מרפסת שמש למשל הייתי חושש וואו מה יקרה עם המרפסת תיפול. אז חביבתי כאחד שעבר את מחשבותיך וסבל מהם ע"י תגובת חרדה לא נעימה אני יכול לומר לך בביטחה שהדרך היחידה להתמודד עם פחדים מחורבנים אלו היא להתמודד איתם ולא לברוח מהם. וכל פעם שזה קורה לך תצחקי לזה עד כמה שזה נשמע רדוד ולא פסיכולוגי יאפי זו הדרך הטובה מכל לפחות עבורי. חזקי ואימצי ומי יתן והכח יהיה איתך

האם הפנוזה יכולה לשחרר מחשבות מהעבר

אשלי כתב/ה: > > האם הפנוזה יכולה לשחרר מחשבות מהעבר הלוואי תמותי

אשלי שלום האם תוכלי להסביר יותר את כוונתך? מה היית רוצה להשיג באמצעות ההיפנוזה? אשמח לענות לך. בברכה ד"ר אורן קפלן

אביב, אני מצטערת עם יותר מדי בילבלתי אותך כן גם אני מבולבלת , סליחה לא ישאל שאלות בסגון שוב ושוב פשוט אני לא יודעת אייך אני מתמודדת עם זה. את לא רוצה שנמשיך להתכתב?על כול נושא אפשרי? ביי ותודה

מה שלומך חמודה ? יעל

בתי כיום בת 11 מגיל התינוקות היתה נרדמת על ידי ליטוף שערה במשך הזמן נהפך לתלישת שערות. היא טופלה על ידי פסיכולוג קליני שטען שזהו קושי רגשי להפרד מאמא הטיפול ערך שנתיים כאשר חוץ מהוצאה כספית אדירה לא נראה שיפור . אם כי יש שיפור חברתי שלא היה טוב. כיום היא עדין עושה זאת כשזה בא יחד עם מציצת אצבע, היא הולכת לקבוצה שמטפלת בילדים באומנות תרפיסטית יחד עם עוד שני ילדים מכיתתה שזקוקים לזה ושם מדברים על בעיות בבית ובכיתה ואיך להשתלב, שיפור ישנו אך בנושא השערות אין שינוי . מצב השיער גרוע וישנם אף קרחות, אנו אובדי עצות למי לפנות האם להתעלם ולקוות שיעבור או להעיר לה וזה אף פעם לא עזר, אשמח לקבל עצה יעוץ מבעלי ניסיון ומבעלי מקצוע על פתרון אפשרי תודה.

זה לא עניין לפסיכולוג, ולהסברים התלושים מן המציאות. יש לפנות לבעל מקצוע טוב המתמחה בילדים. פסיכיאטר................. אני מכירה את התופעה. זה מצביע על אי שקט ולא על פרידה מאמא. מרגיז שטיפולים עולים כסף ואין בצידם ולא כלום. ועוד חוטפים בסוף גם רגשי אשמה בגלל היותנו הורים. התלישה דומה לרחיצת ידיים כפייתית, או תופעות אחרות . דברי עם רופא ולא עם "דברן". בינתיים, נסי להעסיק לה את הידיים , עד כמה שניתן....בהפעלה מסוג חיובי.. משחקים או פעילות גופנית. אני ניסיתי, זה עזר .... ישבתי וצפיתי בידיים שמתרוממות אל הראש, ולא מצליחות לעצור את התלישה. ומה שקרה לי אתמול אצל הרופאה בבית חולים ......אספר לכם כשארגעעעעעעעעעעעעעעעעע זוכרים שאמרתי לעמי , שאני שמחה שהוא מבין שרופאים צריכים לדבר עם המשפחה.??????? חכו.....עוד אשוב............

היי בוקר טוב.... את צודקת ! אכן הרופאים צריכים ללמוד לדבר עם המשפחה וגם עם החולה. אבל אני למדתי, שאם הרופא לא מדבר איתי, אין שום בעיה ! אני מדברת איתו ! המון פעמים הלכתי לשיחות עם מחברת ועט.. ושאלתי..וכתבתי... הלכתי לביתי...קראתי ספרים...עשיתי השוואה בין תרופות וחזרתי שוב ,ושוב התנצלתי ודברתי. ולא פעם קרו גם טעויות אבל הן תוקנו... למשל: הידעת שאטומין עלול לגרום לבעיה במתן שתן? וכשהבן שלי היה מאושפז הם לא ראו את זה...אבל עקבתי אחר התגובות שלו וראיתי שזה מה שקורה והערתי את תשומת הלב...והם מיד החליפו את התרופה. כמובן שהתנצלתי לפני על הבורות וחוסר הידיעה אבל זה עזר ! אז צריך להיות נודניק בדרך כלל ..אבל חשוב גם שהצד השני ישתף פעולה. אז אימא של.... שובי במהרה וספרי מה קרה. אליאן

לאמא המודאגת שלום רב. התופעה ממנה סובלת ביתך נקראית טריכוטילומניה. זהו סימפטום מאוד עקשני ובאמת מאוד מטריד. יש לו גם הסברים דינאמיים, אבל לפי מה שאת מתארת אולי כדאי לטפל בסימפטום ע"י טיפול התנהגותי ואולי אף בהיפנוזה. כתבי את אזור מגורייך וכך נוכל להציע לך למי לפנות. את יכולה גם לשאול את ד"ר קפלן לגבי המלצה טיפולית נוספת. בברכה. רוית.

אמא מודאגת שלום בהמשך לדבריך של רוית, אכן הטיפול בבעיה דורש לעיתים שילוב של שיטות, ולעיתים הוא קשה בשל התופעה ה"עקשנית". זוהי סוג של התנהגות כפייתית שבבסיסה עומדת חרדה. אחת השאלות היא האם התופעה מטרידה את הילדה, או רק אותך. אם לילדה יש מוטיבציה להפסיק את התופעה ניתן לפעול אכן בשיטות התנהגותיות ואף להיעזר בהיפנוזה שהיא שיטה יעילה במיוחד עם ילדים. הטיפול הוא קצר וממוקד ורצוי לערוך פגישות מעקב בחודשים הראשונים. במקרים חריפים נדרש גם טיפול תרופתי אם כי בילדים הנטייה היא להימנע מכך במידת האפשר. במידה והילדה אינה רוצה לשתף פעולה הסיפור יכול להיות שונה לגמרי. הטיפול הממוקד לא יעזור ללא מוטיבציה ושיתוף פעולה ממשי מצידה. במקרה כזה ההסברים הדינמיים וטיפול ממושך יותר הם האלטרנטיבה היחידה. לעיתים ניתן לפעול בטיפול משפחתי, במידה ויש השערה שההקשר הוא ביחסים שבתוך המשפחה. הסיבות לתופעה מורכבות ולא תמיד נובעות ממקור אחד בלבד. בהחלט חשוב לטפל בכך כעת כיוון שהתופעה עלולה להימשך שנים רבות ללא טיפול. באינטרנט יש חומר רב על הנושא. בעברית אני מכיר רק מקור אחד ותוכלי לעיין בו: http://www.geocities.com/naamaled/index.htm אמנם אין בו פירוט רב על הטיפול הפסיכולוגי אך קיימים הסברים על התופעה. אני מציע שתפנו לייעוץ מקצועי בעניין. בברכה ד"ר אורן קפלן

אמא מודאגת שלום איני מומחה בילדים אולם במבוגרים לעתים גם טפול תרופתי עוזר לבד או כטפול נלווה במקרים עקשים בהצלחה עמי

אני מרגיש בודד מאוד. אין לי אף אחד בעולם. אם אני יוצא עם בחורה היא זורקת אותי מיד. אין לי חוש הומור. בקיצור LIFE IS STINK תגידי תיקי מה עושים ????

לבודד, אולי תכתוב קצת על עצמך? שנוכל קצת יותר לדעת עליך... גיל, עיסוק וכו'. מה שתחליט... קשה לכתוב אליך כשאייני יודעת אם אתה ילד או מבוגר, ועוד. חוץ מזה, יש פה אנשים מקסימים שאולי יוכלו גם כן להגיב לדבריך. בברכה, טלי פרידמן

בהמשך להתיחסותך מתאריך 26/06 לשאלתי האם ניתן לאמת עובדות ע"י היפנוזה: המקרה שאני מעוניינת לאמת הוא : אני נשואה כ22 שנים . כ-20 שנה היו לי חיי נישואים מאושרים מאוד . בין בעלי לביני שררו יחסי אהבה ,חברות ,אמון ופרגון הדדי. לפני כ-שנתיים התחלתי לחוש מעין מחיצה שבעלי יצר ביננו . הרגשתי שבעלי מסתיר ממני ,חשתי שהוא משקר לי. גם היחס החם ,נשיקות וחיבוקים שהיו בתדירות גבוהה מאוד , הלכו ופחתו עד שנעלמו כליל .והמגע הפיזי היחידי שנשאר היה המגע המיני שגם הוא היה בתדירות נמוכה יותר .כל נסיונותיי לחדור לתוך המחיצה שיצר עלו על שרטון . לפני כשנה לאחר שהתיאשתי מלשפר את יחסינו , הגעתי בצער רב להחלטה לשים קץ לנישואנו . הבצוע לא היה פשוט משום שבתקופה זו הייתי כ-חצי שנה אחרי לידה ,בנוסף לא יכלתי לחזור למקום עבודתי הקודם .והבצוע נדחה עד לזמן שבו אמצא עבודה ואצליח להשתקם . לפני כשמונה חודשים התחלתי לעבוד . עם חזרתי לעבודה לפתע החל בעלי להפגין יחס חם כלפיי ויחסנו הלכו והשתפרו.לאור ההתפתחות רעיון הגרושים ירד מהפרק. לפני כחודש חברתי הטובה , חולת סרטן וכרותת שד,גילתה לי שהיא ובעלי נהלו רומן במשך 3 שנים ואף הראתה לי מכתבים ,בכתב ידו ,שכתב לה.המכתבים היו מכתבי אהבה וזימה לוהטים .בנוסף על כך סיפרה על דברים אנטימיים שלנו ובעקר שלי שרק אני ובעלי ידענו. בעלי טוען שהמכתבים נכתבו לבקשתה, בימים שקבלה תוצאות רפואיות גרועות ובקשה מילים חמות (שלא קבלה מבעלה) שיעודדו את רוחה .תוכן המכתבים ,בעלי טוען, הן מילים שהכתיבה לו . כמו כן הוא טוען שכל פעם הוסכם בינהם שהמכתבים הם מתוך רחמים. כמו כן בעלי הציל אותה מנסיון התאבדות (לא ידעתי על כך) לאחר שבלעה כדורי שינה. בעלי מצא אותה ,לאחר חיפושים נרחבים במקום שומם ,בתוך האוטו שלה בתוך שלולית של קיא .בעלי טוען שבהתחלה כתב את המכתבים מתוך רחמים אבל לאחר מכן כתב אותם מתוך לחץ ואיומים ,איומי התאבדות ואיומים שתספר לי על הקשר בינהם .כמו כן סיפר לי על מקרה בודד אחד שבו היא ניסתה לאנוס אותו . הוא טוען שנהג לחבק אותה בזמנים קשים אך מעולם לא נישק אותה או ליטף אותה. בכדי לאמת את גרסתו החלטנו לבדוק את האפשרות של הפנוזה .הגעתי אל פסיכולוג קליני- רפואי שמהפנט ונעזר גם במכונת אמת . תחילה הפסיכולוג כששמע את גרסתי הכין אותי לכך שרוב הסיכויים שבעלי משקר .אך לאחר שהכיר את בעלי (אפילו לפני שהפנט אותו) שינה את דעתו והאמין לגרסתו של בעלי .הפסיכולוג היפנט אותו ואכן בהפנוזה הוא אמר שמעולם הוא לא הפסיק לאהוב אותי ועשה כל זאת אך ורק מתוך רחמים .ולא היה כל מגע מיני בינהם למעט נסיון האונס. יש לאמר לזכות בעלי שהוא מאוד טוב רגיש ותמיד מתנדב לעזור לחלשים ונזקקים. בעלי מאז התגלית שבור ובוכה כל הזמן .מצטער מאוד על הסבל שאני עוברת. מאז התגלית וגם לאחר ההפנוזה מצב רוחי מאוד כבד . מצד אחד אני מאמינה אך מצד שני בכל פעם עולים בי ספקות בעקר לאור היחס הקר והמנוכר שלו אליי במשך התקופה האמורה .(יש לציין שהקשר בינהם הסתיים כשהתחלתי לעבוד) האם אני יכולה להסיר ספק מליבי ?? ואם לא אז כיצד אני יכולה לתת מנוח לנפשי? תודה

עדלה שלום סיפורך מעורר מחשבות לא קלות והוא כרוך בזיכרונות ומצבים כואבים מאוד. אינני יודע את טיב הבדיקה שערכתם ובוודאי שלא אוכל לחוות את דעתי בנושא. לדעתי הוא גם לא מרכז העניינים ברגע זה. השאלה היא איך את מתמודדת עם משבר האמון שנוצר וממשיכה הלאה. מאחר ואת מרגישה בתקופה האמורה השתנה יחסו של בעלך אליך, הרי שאת הדבר הזה לא תוכל לסתור כל בדיקת פוליגרף או היפנוזה. לגבי זה אין ספק - זו תחושה אוטנתית. השאלה לדעתי היא כיצד אתם מצליחים ביחד להחזיר את האמון למערכת היחסים וליצור מצב שבו העתיד יראה בטוח ויציב. הייתי ממליץ לכם לפנות לפסיכולוג לא כדי לעשות בדיקות קונקרטיות של אמת ושקר, אלא כדי לטפל במשבר שנוצר ובתחושתך שמשהו התערער במערכת היחסים (לפחות בתקופה הקודמת). שאלות האמת והשקר הן חשובות אבל הן אינן מרכז העניין לדעתי, והתמקדות בהן מסירה מכם את האחריות לקחת את היחסים בינכם לידיים ולטפל בהם בצורה רצינית. תמיד קל יותר להתגונן מול אויבים שנמצאים בחוץ, אבל פעמים רבות, התמודדות עם הקשיים שבפנים היא המפתח למנוחה ולנחלה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

דר קפלן שלום. לדעתך האמת אינה מרכז העניינים . אך אין לי שום רצון ליצור מצב שבו העתיד יראה בטוח ויציב,כי העתיד אף פעם לא יכל להיות בטוח ויציב גם ללא המקרה שקרה ,יש מחלות יש אסונות וזה לא המצב שאני מצפה שיהיה . האמת חשובה לי מאוד .כי אם טענת חברתי נכונה ,אני מעדיפה לסיים את היחסים ביני לבין בעלי .אם טענתה נכונה הוא כנראה הפסיק לאהוב אותי ואהבה זה רגש שקורה מעצמו ולא יוצרים .

אביב-תודה כתבתי לך באיי סי קיו בחזרה שרון-כתבתי גם לך.מקווה שתביני את עמדתי ושרון תמיד יש מה ללמוד על בני אדם.לא כולנו אותו דבר.מקווה שעוד יצא לך להכיר אותי באמת,את כל המארג המורכב הזה שאני קוראת לו "אני". טלי-גם לך יש אימייל ג'קי-תודה.איך את מסתדרת אחותי הקטנה? אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות בעולם זה להתבדח איתך על החיים כמו בשיחה האחרונה שהיתה לנו:). אז-מעכשיו שיהיה לכן שבוע טוב

אנג'ל יקרה, קיבלתי את האימייל. אני מקווה שהמקום שאליו את הולכת יביא לך רפואה ומזור למכאובייך. תעדכני! טלי פרידמן

לא הולכת בסוף אין לי את האומץ לשאת ולעבור את זה אבל,אל דאגה עשיתי "הסכם",אחרת לא היו נותנים לי לעזוב(סתם...מי שואל אותם) אני אטפל ולא אזניח. אני מאמינה שהספיק לי מה שעברתי השבוע תודה לך מכל הלב. אנג'ל

רק עכשיו ראיתי את התשובה, היא נדחקה לעמוד הקודם. הכל קורה כאן בקצב מהיר לאחרונה! דפני הוא שמי האמיתי. הסיבה שהחלפתי את הכינוי "מישהי" היתה, שהצטרפה לפורום עוד בחורה שהשתמשה באותו הכינוי (שבינינו - הוא די מתבקש כשרוצים לשמור על אנונימיות). ויש עוד סיבה: בשבועות האחרונים, הסרתי כאן המון מסיכות. בהתחלה בנוגע לקשיים, אחר"כ בתהליך ההתאוששות... חשבתי שחשיפת שמי יהיה סיום יפה לתהליך בניית הזהות שלי - לפחות זו הוירטואלית. אני יודעת שקשה מאוד להשלים עם האכילה. אני יודעת עד כמה הקאות יכולות להיות ממכרות. אבל חשוב לזכור, שסופה של הדרך הזו הוא אומללות גדולה אף יותר! כמו שכתבתי פעם, מסע ההחלמה הוא ארוך, מתיש ולעיתים קרובות מייאש, אך הוא הדרך היחידה שיכולה - בעתיד - להוביל אותך לחיות. אני חושבת שעלית על המסלול. את נלחמת עם ההקאות, את נלחמת עם התחושות הקשות כלפי עצמך. המלחמה הזו לעולם אינה קלה, אך למי שחוצה את הים הסוער הזה של קשיים, ייאוש, דיכאון ופחד - ממתינה מתנה נפלאה בגדה השניה: הוא זוכה בחזרה בחייו! ואני כאן, לתמוך כשקשה, ומרגישים שעומדים להישבר...אשמח לנסות לעזור ככל שאוכל. אל תוותרי! שלך, דפני.

היי לדפני, את ידידה ענקית. את כותבת מקסים ואני שואבת מהקריאה את הכוחות. אני בולמית. עדיין מתלבטת אם ללכת לטיפול או להחליף את הבולמיה באנורקסיה. (התלבטות קשה? לא למי שנמצא בפנים). כרגע לא אני הוא העיקר אלא הידידות. גם כשהידידות היא וירטואלית - היא ענקית וחזקה ויפה ורוצה לכתוב לך על משהו שקראתי ציטוט: "כאשר מתקיימת ידידות אמיתית, ארץ יכולה להיות שמיים, חומר יכול להיהפך לרוח והאהבה הולכת ומתעצמת". כל הכבוד לך על הכוחות, על האנרגיות החיוביות. אין כמוך. שרה, כמוך גם אני. זקוקות לטיפול. אני איתך וכואבת איתך אני מאחלת לך הצלחה יותר ממה שאני חווה !

ראשית, תודה רבה! דברייך מחממים את הלב...! אני לא יודעת דבר על מצבך (אם כי אשמח אם תשתפי אותי!), אבל אני יכולה לכתוב לך מנסיוני עם הפרעת האכילה שלי. כי בינינו, לדעתי ההבדל בין אנורקסיה לבולימיה הוא סימפטומטי בלבד. ההתמקדות הזו באוכל (או בהרעבה) לרוב באה מכאב עמוק בהרבה, מתחושת חוסר ערך, מנסיון נואש להשיג שליטה כלשהי על הכאוס שבחיים... את כותבת שאת עדיין מתלבטת אם ללכת לטיפול או להחליף את האנורקסיה בבולימיה. בניגוד לך, אני סבורה שההתלבטות הזו קשה רק למי שנמצא בפנים! את הרי לא באמת רוצה להחליף סבל נורא אחד באחר... אלא שאולי מהצד הבולימי, אנורקסיה נראית כפתרון אידיאלי: כביכול -את "טהורה", יש לך "שליטה", את יכולה "להחליט" מתי לאכול ומתי לא, וכמובן - את מגיעה ל"חלום חייהן" של נשים רבות, זה שנראה בלתי אפשרי: להיות יותר-מדי-רזה... אבל נוגה, אל תתפתי לאשליה הזו. אנורקסיה היא חוסר שליטה לא פחות מבולימיה. את לא באמת יכולה להחליט מתי לאכול. את נשלטת על ידי הרודן שבמוחך, את מקריבה יותר ויותר מזמנך ומאישיותך על מזבח הרזון, את מוותרת על חלקים הולכים וגדלים מחייך, מעצמך...!! ועם כל זה - את סובלת. זה לעולם אינו מספיק. את לעולם לא רזה מדי. שטחי העניין האחרים בחיים, ההנאות, התחביבים, החברים... הכל מצטמצם יחד עם מימדי גופך. הכל מתגמד. הכל מאבד מחשיבותו. הסיבה היחידה לקום בבוקר היא כדי לראות את מחוג המשקל זז עוד קצת שמאלה. שום דבר אחר לא חשוב... נוגה, אנורקסיה היא מוות בעודך בחיים. מעבר לרזון המחריד, את הופכת לצל של עצמך. את מפסיקה לתקשר עם אנשים, מפסיקה להגיב. שום דבר כבר לא גורם הנאה. הנאה?? מי חושב על זה בכלל, הרי המחשבה המעסיקה את האנורקטית היא איך להעביר את עשר השעות שנותרו עד השינה בלי להיכנע לרעב הנורא שמכווץ את הבטן, להתגבר על הסחרחורות שתוקפות כשאת מנסה לעמוד, בלי לאכול... אני מניחה שידעת שההמלצה שלי תהיה טיפול, אבל אני יודעת שלפעמים זה עוזר לשמוע את זה ממקור חיצוני. אז הנה, כאנורקטית לשעבר, אני אומרת לך: א-ל תתפתי לאנורקסיה. אין בה זוהר. את סובלת עכשיו, אבל יש מוצא מהסבל הזה. יש דרך לעזור.מה שכן - קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, להילחם בבולימיה (או באנורקסיה) לבד. אם את לא יודעת לאן לפנות, אני בטוחה שטלי פרידמן תוכל להמליץ על מקומות שמתמחים בטיפול בהפרעות אכילה באיזור מגורייך. אולי אפילו אני אוכל. אני אשמח להיות ידידתך הוירטואלית, לתמוך, להקשיב ולסייע ככל שאוכל - אבל אין בכך די. אני לא מטפלת, אין לי את הכלים לעזור בכל דבר, בטח שלא דרך צג המחשב... אבל כשתהיי בטיפול, אני מבטיחה להיות כאן בשבילך כחברה, ללשתף ולהשתתף, להקשיב לך, לשלוח כוחות...ולעשות כל מה שאוכל כדי לעודד. אז, אני מתחילה את חלקי ב"עסקה" . עכשיו תורך... שלך, דפני.

בתי בת 3 ושלושה חודשים, נגמלה מטיטולים לפני כשנה עדין מרטיבה בלילה מה לעשות?

לקארין שלום רב. האם ביתך ניגמלה גם מקקי וגם מפיפי? האם בורח לה גם בשעות היום? האם לפני השינה היא שותה הרבה? האם בלילה היא ישנה עדין עם טיטול? תודה. רוית.

רשמתי לך תשובה בהמשך לשאלתי למטה לאביב

נטעלי בוקר טוב.. ראיתי את ה"תשובה" שלך כבר אתמול, אבל לא עניתי כי אין לי תגובה, כי היא לא תשובה. אני מרגישה שאין לי כבר יותר מה לאמר, שמה שאני לא אומרת אנחנו חוזרת לאותה נקודה, כלומר אני לא עוזרת ולא מצליחה להתחבר אלייך, אני בשלי ואת בשלך ובגלל זה אני פורשת. אני מרגישה שהדו-שיח ביננו הוא עקר משהו ולא מקדם אותך לשום מקום ולא מוביל אותי לשום התקדמות באינטרקציה איתך. בסופו של דבר את חוזרת תמיד לאותה השאלה - "את חושבת שיש עוד אנשים במצב שלי חברתי ? " - ואני מרגישה כבר כמו איזה תקליט שבור, שחוזר על עצמו, כי על זה כבר עניתי, כבר נתתי תשובה, וכבר אמרתי שכן ויש המון, אבל מה זה עוזר לך שיש עוד במצבך ? כל אחד צריך למצוא את הפתרון שלו לבעיה שלו. תרשי לי להיות בוטה ולהגיד לך שבדבר אחד את טועה, הבעיה שלך בכלל לא מתוסבכת כמו שאת חושבת שהיא, הבעיה שלך מאוד "נורמלית", כמעט כל בחור/ה אחרי תיכון ולפני צבא מרגישה את אותן תחושות של חששות ופחדים אחרי התיכון ולפני הצבא. זה פרק שלם של החיים שהסתיים ומתחיל חדש, ולזה גם מתלווה חוסר בטחון ורגש נחיתות. מה עושים עם זה ? כל אחד מוצא את הדרך שלו. ניסיתי לנסות למצוא יחד איתך את הדרך שלך, כי ראיתי את הבלבול, אבל קשה לי, כי את לא מנסה להגיע לתשובה, וחוזרת לשאלה כל הזמן. אז אני פורשת, כי אין לי מה לחדש בענין, ואולי לאנשים אחרים בפורום יש מה לאמר, והם יכולים לעזור יותר. סליחה אביב.

היי. קראתי את הודעותייך ורציתי רק לומר לך שאני חיילת בימים אילו. אם את רוצה את עצתי בעניין אני אכתוב לך בהזדמנות.

מחר 50!

לכי ילדה אהובה אל חופים רחוקים אל חלומות אחרים יש עוד דרכים שאותן לא עברו מעולם לכי איתן קחי לך ילדה אהובה את תרמיל האתמול יש בו כמעט את הכל לכי ילדה אהובה כי עוד לא מאוחר אל המחר לא,לא,אל תשכחי גם כשעצוב לך יש לך אותי לא,לא,אל תשכחי אני כאן. אל תכעסי,אהובה אם נתנו לך לחשוב אין כאן מקום לאהוב פעם היה זה חלון שאליו מגיעים ממקומות אחרים לא,לא,אל תשכחי גם כשעצוב לך יש לך אותי לא,לא,אל תשכחי אני כאן. ואני כבר עייפתי מאוד על שנים אבודות לא אבכה עוד כשביקשתי למצוא את הסוד זה שגם לך מחכה... לכי ילדה אהובה אל חופים רחוקים אל חלומות אחרים יש עוד דרכים נסתרות להגיע דרכן אז לכי איתן. לא,לא,אל תשכחי גם כשעצוב לך יש לך אותי לא,לא אל תשכחי גם כשעצוב לך יש לך אותי או..לא,לא אל תשכחי! גם כשעצוב לך יש לך אותי או,לא,לא אל תשכחי אני כאן!. ומי שמכיר אותי מספיק זמן יבין מדוע התחברתי דוקא אל השיר הזה ביום הזה.

הידד לאנג'ל........... שהטיפוס במדרגות לגן עדן של בריאות רק יהפוך לקל יותר ומספק יותר........... מחזקת ומחבקת

כ"כ מרענן לשמוע דברים כמו שלך. אני גאה בך! כל הכבוד לאחותי הגדולה שמשמשת לי דוגמה נפלאה ! ! ! ! ! ! ! ! אני ממש אהבתי את השיר, הוא מאודדדדד מקסים! ממני. נ.ב אני מסכימה עם שרון! ומגיע לך שיהיה לך טוב....

????????? בוקר טוב אנג'ל, היום זה כבר מחר, אז היום 50 ימים.. מזל טוב.. איך ההרגשה אצלך היום ? כבר מתחילה להרגיש את האושר מחחלחל ואת ההקלה והרגיעה מתגנבות, את השקט שאחרי הסערה ואת תחושת הבטחון, אני מקווה. שתפי אותנו בזה או בתחושות האחרות אם קיימות אצלך. בכל מקרה, כן ילכו וירבו, ועד 120 שנים כמובן, לא ימים :-)) אביב.

אנג'ל בוקר טוב, אני משאירה לך גם הודעה באי.סי.קיו, אשמח אם תגיבי.. שיהיה לך יום קל וכייפי ואפילו מדהים, אחרי 50 ימים כבר באמת הגיע הזמן :-)) אביב.

המון המון המון מז"ט! את רואה שאפשר? קשה, כואב, אבל אפשרי! טלי פרידמן

התשובה שלך נתנה לי קו מחשבה עניתי לך תשובה ב"הסתגלות למסגרת חדשה" אני לא אהייה פה בימים הקרובים יש לי מסיבת סיום י"ב אשמח אם תענה לי בהקדם. לימור

עניתי לך "שם", ואכן טוב שאת עסוקה במסיבות. שיהיה בכייף, ד"ר יוסי אברהם

תראה אני יכולה להבין אותך הייתי במצבך ואולי אני גם עכשיו קשה לקבל דברים בחיים החיצוניות לא חשובה תנסה לאהוב את החיים כמו שהם. אני יתגברתי על הכול בזכות זה שהייתי אצל פסיכלוג וגם בזכות זה שבהמשך השנים ראיתי שדברים משתני וגם אני.

איך את נראית חיצונית ? רע כמוני ?

יותר גרוע מרע, אז מה אני נחמדה ובזכות זה אנשים אוהבים אותי ובכרבתי

..

..

שלום מה השאלה ? עמי

(זו היתה השאלה בקשר להבדל בגישה של נוירולוג ילדים ושל פסיכיאטר).

אני בתוך עולם שלי לבד לבד בלי אף אחד שיכול להבין ולעזור לי אין אנשים שאוהבים אותי אני לבד , כן יעל קראתי את תשובתך סנדרלה היתה יפה אני מכוערת+שלא אוהבים אותי יש לי כנראה אופי מגעיל? אפשר לשנות אופי? עם כן אייך עושים זאת?

שחף, נסי למצוא מה את אוהבת בעצמך, ומה את אוהבת בתור תחביבים ולפתח את זה. החיים הם יפים!!!!!!!! עם כל הבעיות!!!!!!! את גם יכולה לספר קצת על עצמך????? מה את עושה, בת כמה את? עדי

שחף! אני מאוד מבינה ומזדהה איתך, העולם גדול ונורא ואנחנו כגומי ביד היוצר... אבל גומי יכול גם להתחזק ולהתעצם. אם תאמיני בעצמך ותוכחי לעולם מה את שווה באמת יסתכלו עלייך באור שונה! יש לי כמה שאלות אשמח אם תעני: בת כמה את? האם את חושבת שאת מכוערת בגלל שאומרים לך שאת מכוערת? למה את רוצה לשנות את אופייך? איך את חושבת שניתן לשנות אופי? אשמח לקבל תגובה לימור

שחף שלום צר לי מאד ניתן לשנות בעזרת טפול פסיכותרפי מה דעתך אגב על טפול קבוצתי בברכה עמי

יאללה שלכם, איזה חבורה של בכיינים. אתם לא יודעים כמה טוב לכם. למה מה כל הדיכאון הזה? החיים קצרים מדי מכדי לבזבז אותם על דיכאונות. תפקחו את העיניים טוב טוב ותראו כמה נ-פ-ל-א העולם!!! ואיזו מתנה נהדרת קיבלתם - חיים. אז נצלו אותם ותפסיקו להתבכיין

אני לא מסכימה איתך אולי לך יש חיים מושלמים תחשבי יש כאלה שההפך ממושלם רע עצוב קשה מצב חברתי על הפנים וכו... לא נכון מה שרשמת זה חלקי לא לגבי כולם.

נטעלי, מעולם לא היו לי חיים מושלמים. ובכלל אין דבר כזה מושלם. מושלם הוא מה שאת מגדירה לעצמך כמושלם. טוב לי לקום בבוקר ולחייך, ולחשוב על עוד יום חדש ומרתק שמחכה שאכבוש אותו. למרות הצער, הכאב, הדכאון, המחלות והמוות. מאחלת לך כל טוב! אפרת

שלום אפרת! אני באמת שמחה שטוב לך ושאת רואה את החיים באור כל כך ורוד, ואני מאחלת לך שתמיד תהיי רק מאושרת. אבל לרוע המזל, לא לכל אחד החיים מחייכים כל כך. יש מחלות ואסונות ובעיות עם בני הזוג והילדים וההורים, ויש גם דכאונות וחרדות ללא סיבה חיצונית נראית לעין. זה קרה וקורה ויקרה לכל אחד, ועלול חלילה לקרות גם לך. לאף אחד אין תעודת ביטוח נגד רגעים קשים בחיים. וכאשר זה יקרה לך חלילה, בוודאי לא תרצי שיגידו לך "תפסיקי להתבכיין". מחוסר ניסיון, את אולי לא מודעת לעובדה עד כמה זה אכזרי לשמוע משפט כזה בשעה שאת הכי הרבה זקוקה לתמיכה והכי פחות זקוקה להטפות מוסר. אבל אני ועוד אנשים היינו בסרט הזה. ואני יכולה לומר לך, שלפעמים ההטפות עושות עוד יותר רע על הנשמה מהארוע עצמו שגרם לדיכאון. ובכלל, אני שונאת את המילה הזאת, "להתבכיין". מה זה בכלל, לעזאזל? לא מכירה במושג הזה! כמו שאמרתי, למרבה הצער הרגשה רעה היא חלק בלתי נפרד מהחיים, וזכותי האלמנטרית לדבר על כך, לשפוך את הלב, לקבל עזרה ותמיכה!!! ואחרון אחרון חביב: אם כל כך מפריעה לך ה"התבכיינות", כביכול (אווווףףףףףף... המילה הזאת פשוט עושה לי צמרמורת.....) - בשביל מה בכלל נכנסת לפורום? רק בשביל להציק לאנשים חסרי ישע? כל טוב לך! אחת

לאחת מסכימה עם כל מילה שלך תמר

שלום לך, אין לך מושג מה עבר עלי. אינך מכירה אותי ואת עברי.הייתי במקומות של מחלות, מוות, אסונות ודכאונות (הכוונה למעגל הכי קרוב במשפחה) והדברים שלי באים מהמקום הזה בדיוק. מכל הצער, הכאב והאובדן פרצה תשוקה טבעית לראות את החיים כמו שהם (יפים, יפים, ואפילו נפלאים) לברך על כל יום מחדש ולא לקבל דברים כמובן מאליו. להתרגש, לבכות משמחה, לצחוק מכל הלב, להסתקרן מדברים חדשים וכל זה רק בגלל שיש כל כך הרבה עצב, אסונות, מוות ודכאונות. להציב כל יום מטרה, יעד, אתגר חדש, ללמוד בכל יום עוד משהו חדש - להבטיח ולקיים. כל טוב!

ראיתי את ההודעה שלך, קצת צחקתי וקצת נעלבתי (לא נורא) כאילו- רק ראית אותי ישר התחלת לבכות... אני משערת שזה קשור לחופש ולשיגרה שעוד מעט תעלם, וללחץ של כולם ביחד בבית. אבל את זוכרת שיש סוף לחופש, נכון? ועוד מצפה לך הרבה זמן פנוי לתכנונים אישיים שלך. ויש עוד משבר לעבור, ואולי עוד אחד, אבל אחר כך יהיה חופש, ולשם שנוי-את בשליטה, את יודעת מה צפוי לקרות. זה שם את הדברים בפרופורציה אחרת, לא? אני עדיין אוספת כוחות, לא נכנסת הרבה לאינטרנט. פתאום שמתי לב כמה זמן זה לוקח ממני, וגם קצת פחתה ההתלהבות. אנחנו מבלים כמעט כל יום בבריכה, ואני חוזרת גמורה. הלכתי לישון ב8 בערב, עם הבנות. והאמת- זה לגמרי לא רע. אני רק חייבת להפסיק עם הגלידה, זה פשוט ממכר. עוד מעט אני לא נכנסת לבגד ים. מצד שני אפשר לוותר על גלגל-ים....... סתם, סתם. תשמרי על עצמך. להתראות.

היי, למה נעלבת ? להיפך, זו מחמאה ענקית ! אין לך מושג עד כמה קשה לי לבכות וכל שכן שמישהו יצליח בזה. אולי זה נשמע לא הגיוני אבל זו האמת ! ונדמה לי שכבר אמרתי לך פעם שלא משנה מה תכתבי,זה יגרום לבכי. אפשר לנסות אולי, תשלחי בדיחה ונראה למה זה גורם. :-) זה מוזר ,עוד לא התחלתי לכתוב לך והנה זה כבר מגיע...:-( על איזה חופש את מדברת ? בטח התכוונת לחופש הגדול של מוסדות החינוך ! וטוב שאת אוספת כוחות ! ומתרחקת... אולי תחזרי יותר חזקה. ואני מקווה שזה לא בגללי...שקשה לך עם הדברים שלי! ואולי את צודקת, וצריך לשים גבולות...אבל משום מה גרמת לי להיסחף... ואל תפסיקי עם הגלידה...תמיד תוכלי למצוא בגד ים במידה גדולה יותר:-) או שתמצאי משהו מהנה אחר אך לא משמין ! לא לימדו אותך לאכול ירק במקום גלידה או חטיף? תנסי את זה עם הבנות . אצלי למשל, החטיף של הילדים זה ירק כלשהו..או פרי... היית צריכה לשמוע אותי אומרת לילדים עוד כשהם היו ממש קטנים... מי רוצה משהו טעים? ואז הייתי מביאה להם צלחת עמוסה בירקות מקושטת או בפירות... ישנם צורות חיתוך אשר הן יפות למראה... וזה לא שהם לא אוכלים חטיפים או ממתקים..אבל מידי פעם והם בכלל לא מבקשים כמעט. נו טוב, יש את המשהו הטעים של אימא...:-)

תיאור המיקרה איבחון של מאניה דפרסיה , חוסר תיפקוד כ 3 שנים, תרופות שונות אחרי 3 שנים ליטיום כ 4 שנים כיום 3 שנים ללא ליטיום , תיפקוד תקין לחלוטין , חיים רגילים כולל עבודה בית חברה וכו , מעונינת להיכנס להריון (גיל 39.5 ) 2 ילידים 12 , 15 מה הסיכון שהלידה תגרום לחזרה למצב דיכאוני המשבר הקודם היה שנה לאחר הלידה

יש אתר לפני זה למטה על יולדות תכנסי ומשהי מנוסה תענה לך על שאלתך יותר ברור ומפורט.

לא נכון.. הפורום הזה מצוין לשאלתך. תחזרי יותר מאוחר לקבל את תשובתו של ד"ר עמי אבני.

חזרת המשבר אף פעם לא מחויב המציאות, זה יתכן דעכאון לידה שאובחן מאוחר, יכול לחזור, אבל זה ענן שחור, ואחר כך עובר, ותהיה לך מתנה ביד - ילד.

GL שלום לשאלתך אין תשובה מדוייקת. מובן שלאור הנתונים שהצגת חשוב שתקופת ההריון ואף התקופה שאחריה תלווה בטיפול נפשי. עצם העובדה שקיים פחד מפני המשבר הנפשי הבא זהו גורם לחץ שעומד בפני עצמו, כך שלא מדובר רק בחשש להתפרצות דיכאון בשל ההסטוריה אלא חשש ליצור מעין נבואה שמגשימה את עצמה. הייתי ממליץ להתייעץ עם הגורמים הטיפוליים שמוכרים מהעבר ובוודאי יודעים לענות תשובה יותר אישית בהתאם להיכרות זו. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום בהחלט קיים סכון עם הזמן בהריון ולאחריו כרגיל לאחר זמן כה רב גם שווה לשקול אולי שוב את האבחנה (את במעקב ? לא ?) הטוב ביותר - שובי למי שמכיר אותך והוועצי בו בהצלחה עמי

אנשים מה קורה לכם ? האשה הנכבדה היתה בטיפול פסיכיאטרי מסיבי מספר שנים הגברת המכובדת חובקת שלושה ילדים היא מתקרבת לגיל 40 מה קורה לכם אסור !!!!!~ אסור !!! ושוב אסור לה להיכנס להריון סוף סוף היא חיה טוב ללא תרופות אז למה לקחת סיכונים כשיש לה כבר 3 ילדים. מה עם טיפה אחריות כלפי הילדים שלך גברת מה עם אחריות למשפחה את רוצה לקחת את הסיכון שלא תהיי מסוגלת לטפל בתינוק החדש וגם בילדים הגדולים שלך את באמת ירדת מהפסים!!!??

היי בנונות מתוקות. שלכתי אנשים שיקבלו יעווץ מימכם. אייך לא............ אז יש לי סתם שאלה יצאתי מהמחשב הלכתי לחדרי היה לי הרגשה מוזרה וההרגשה היא ש.. יצאתי מהתיכון בלי שום חברה חוף אחת ותאמינו לי אני מרגישה שהיא שונאת אותי, אבל לפעמים היא מתקשרת שואלת אם אני באה היום לעיר(זה רק בגלל שגם לה אין חברות עם היה לה היא היתה זורקת אותי, מסכימות?) השאלה שחשתי האם אנשים מהתיכון שהם חברים נשארים תמיד תמיד חברים או שהקשר מתקרר ונפסק??? תודה סתם שאלה שעינינה אותי דרך אגב נורא כייף לדבא איכןןןן

הקשר מתקרר, מתקרר, נפסק. ניתק, אבל נוצרות חברויות חדשות, כך כל החיים, החוכמה להמשיך ללכת הלאה.

שלום אני צריכה עזרה אני מרגישה בודדה בעולם אני באמת מתכוונת לזה אין לי בעייה . פשוט באמת אני לבד אני מרגישה שמי שהכיר אותי לא מצא בי ענין ומי שלא מכיר אותי אני בטוחה שיכיר הוא גם לא ימצא בי שום ענין אתם חייבים להבין זו הרגשה קשה להרגיש שאתה לא רצוי באף מקום, ויום יום לבד לבד בלי אף חבר או חברה . אני בטוחה שבמצב שלי רק אני חייה בו תודה לכם

אני במצב כנו שלך תיהיה חזקה ותקראי תהודעות שאביב ויעל רשמו לי זה יעזור גם לך כן יש אנשים כמוך אני.!

חפשי באינטרנט. הכרתי הרבה ידידים דרך הכלי הנפלא הזה. תנסי בקופידון

גם סינדרלה היתה לבד בתוך הזבל, ותראי מה יצא בסוף - אל תאבדי תקוה

היי מה שלומך כן כן כן אלייך התכוונתי גם אתמול. רשמת משהו נורא יפה באמת וגם נורא מדבר אליי באמת את חושבת שבצבא משתנים דברים? אבל אל תשכחי שאני אחת כזו שבחיים לא היו לי חברים כי אני אחת קרה כזו משדרת להם אל ת תדברו איתי וכו.. אבל כול זה כתוצאה מפחד שאחרי שאדבר ישנאו אותי או יצחקו. את חושבת שלאחת כמוני שקשה לפתח קשרים זה טוב רחוק? לא יהיה לי לפי דעתך עוד יותר גרוע מאשר לחזור יום יום הביתה? האם כמו שהיתי בבתי ספרים שונים ובכולם הייתי אותו דבר בצבא זה בטוח ימשיך נכון? אני כול כך מפחדת שהיה ליי כמו שהיה לי כול החיים אני נורא פגיעה . אנא אנא מימך תיאצי לי מה הכי כדאי לעשות??? תודה

בוקר טוב מתוקה, אומרים שלהיות אמיץ זה לפחד ובכל זאת לעשות את זה, מותר לך לפחד אבל לא להשתהות יותר מידי על מה אם ואיך ואילו. את מבקשת שאייעץ לך מה הכי כדאי לעשות ?! אז ראשית קחי בחשבון שהייעוץ שלי אליך הוא בהחלט לא מקצועי מה גם שאני לא מכירה אותך מספיק לעומק בכדי להבין את רמת הפגיעות שאת אומרת שאת חשה, יכול להיות שהשד הוא לא כל כך נורא כפי שאת חושבת, כמעט ברור שאת מבקשת תשובה מסויימת, מישהו שיחליט בשבילך שהכי טוב זה לשרת קל"ב ולהיות יום יום בבית לכן אני יכולה לאמר לך אך ורק מניסיוני שלי שהשירות רחוק מהבית אומנם העמיד בפני קשיים שלא הכרתי לפני כן ובטוח שלא הייתי מכירה אם הייתי חוזרת כל יום לחדר המוכר הפרטי והאינטימי שלי, לבישולים של אמא ובכלל לחממה הנוחה והמוגנת. אין טעם להתחבא מתחת לשמיכה, כי יום אחד את עלולה לגלות שפיספת המון. שלך יעל

יעלוש... כן האמת היא שאני רוצה רחוק גם מהקטע הזה של החברה , אבל מה שכן הכי מפריע לי וחוששת זה בגלל זה שאני יהיה איתם יום יום ואם אני לא יסתדר ואני יחוש אותו דבר זה הפחד שלי. והשאלה אם את חושבת שנכון שתמיד היתי חסרת בטחון לחלוטין ופגיע את חושבת שבצבא זה יכול להשתנות? הלוואי והייתי מרגישה אחרת ויותר פתוחה לאנשים, אבל זה בלתי אפשרי לי. וזה הפחד הגדול? תודה לך

מי היום אני יהיה נטעלי.(לא אפרת) רציתי להגיד לך רשמתי לך תשובה בשיחה שלנו אתמול אבל זה בדף השני או השלישי פשוט השבתי תשובה וזה נתפס שם אז ביי רשמתי לך זה בדפים האחרים בתשובה לשאלתך

היי נטעלי, אז קודם כל קצת התבלבלת וכתבת בשם "לאביבוש", לא כל כך נוח לי אם זה שזה מופיע בעמודת המחבר, אז תחליפי בבקשה לנטעלי ? תודה.. זה פשוט מוזר לי משום מה.. ודבר שני קראתי את התשובה שלך, ושאלת אם לי בצבא זה הסתדר הענין החברתי, אז התשובה היא כן ולא ואני מיד מסבירה. למראית עין הדברים הסתדרו, שירתתי בבסיס סגור לבקשתי, וכן היו לי שם חברות, מעצם העובדה ששירתנו במשך שבועיים אחת עם השניה, ונפרדנו רק לשישי-שבת פעם בשבועיים. ישנו יחד, שירתנו יחד, אכלנו יחד, דיברנו במשך כמעט שבועיים במשך שנתיים, והם היו החברות שלי. אבל.. כשיצאתי שישי - שבת עדיין הייתי לבד, וכשהשתחררתי עדיין הייתי לבד. הענין החברתי תוקן רק למראית עין, כביכול היו לי חברות, אבל הן לא שיפרו לי את הבטחון העצמי או את רגש הנחיתות, זה קרה רק הרבה הרבה יותר מאוחר כשהתחלתי לקבל טיפול רציני ולעבוד על עצמי. השאלה מה את באמת רוצה ? פתרון זמני שכזה, שיהיה לך קשרים חברתיים אבל זמניים, בהתאם למסגרת שבה את נמצאת, ובהם תרגישי בטוחה או פתרון אמיתי ועמוק, שבו את תעברי את השינוי הפנימי, תרכשי בטחון עצמי ותוכלי לרכוש חברי אמת, שלא יעלמו אף פעם, שלא יהיו שם רק בגלל המסגרת המשותפת. לי בתקופת הצבא, מודה, הספיקו הקשרים הללו, לא ראיתי מעבר, היום ודרך אגב אני בת 30 כמעט, זה כבר לא מספיק, היום אני רוצה חברים בלי קשר וללא תלות במקום בו אני נמצאת, שילוו אותי תמיד, באשר אלך, והיום השינוי שעברתי הוא באמת פנימי ועמוק וטיפלתי בבעיות מהשורש, בתוך עצמי, ובגלל זה אני יכולה להשיג את זה. שאלת עליי - קיבלת תשובה עליי. מה מכל זה מתחבר אלייך ? מה את היית רוצה ? שלך אביב.

לאביב, בקשר לשם אני יתבלבלתי סליחה . ובקשר לצבא כן אני נורא רוצה רחוק אבל עצם המחשבה שלהיות עם אנשים יום יום מפחידה אותי. אם יתיחסו אליי כמו בתכון עברתי 2 בתי ספר היה אותו דבר הבעייה היא אצלי לא אצלם אבל אני לא מצליחה להתגבר ולמצוא פתרון מצאתי רשמתי לך בדף הקודם אבל אני לא יכולה לייסם אותם עם כול רגשי הנחיתות שלי . את חושבת שכדאי רחוק? זה שונה בדברים? האמת ששאלתי גם את יעל ראיתי שרשמה למשהי על הצבא אז שאלתי גם אותה. בהתחלה הייתי שואלת על בטחון עצמי אייך מעלים אבל אין תשובה. בעייתי מסובכת את חושבת שיש עוד אנשים במצב שלי חברתי? אביבוש תודה.

את מוכנה להיות שלי לכמה דקות? כתבתי לך אי-מייל למרות שעדיין לא קיבלתי את שלך יש לך בעיות גם במשלוח? מה שכתבת למטה זה בערך מה שאני עושה בקשר לביצה, או יותר נכון לגל העצב שמתקרב אלי ומאיים להטביע אני מכופפת את הראש, מודה שהוא שם מעלי מחכה שיעבור הלאה, בינתיים אני מתבוננת במה שיש מסביבי, מתחת למים דגים, אלמוגים, אצות מדוזות... אולי יש כאן גם זרמים תת קרקעיים שלא הבחנתי בהם קודם? אולי אתן לעצמי להיסחף וניראה לאן אגיע? אני כאן, קצת שקועה, אבל עם הראש מעל המים

היי מתוקה שלי, שמחה שאת מצליחה לראות את הדברים היפים שמתחת למים כשאת מתחת לגל, לתת לעצמך להיסחף ? לא יודעת, לאן זה עשוי להוביל אותך ? אם בסוף תגיעי אל חוף המבטחים למרות הכל ועל אף הכל אז כן. אני שולחת לך סירת הצלה קטנה, שרוקדת בגלים, מטלטלת, אבל אני מקווה שהיא תצליח להגיע למרות הכל, ואת תצליחי לטפס עליה ולהאחז בה. בתוך הסירה יש כמה שקים, אם תפתחי את הראשון, תוכלי למצוא בו המון אופטימיות שתתפזר עבורך, אם תפתחי את השני תמצאי את התקוה, בשלישי החבאתי המון המון כוחות ממני אלייך, וברביעי אנרגיות חיוביות, בחמישי - סתם חיבוקים וחיוכים להפיח בך כל אלה מהשקים האחרים. אם חסר איזה שק שאת צריכה רק תגידי והוא מיד בדרך. אני איתך מתחת לגל, עוזרת להחזיק את הראש למעלה, וזה יסתדר. רק עוד קצת תנשמי עמוק, רק עוד קצת תחזיקי את הראש, והכל יהיה בסדר. את לא לבד מתחת למים. שלך לתמיד אביב.

בדיוק קיבלתי טלפון לבוא לראיון עבודה נוסף תגידי, יש עוד קסמים באמתחתך אני פשוט מכושפת מאיפה יש לך את זה, למען השם?? שקועה עכשיו בעיסת האופטימיות עמוק, עמוק, עד הצוואר

שלום דרור קיבלתי את התשובה שלך וגם אני מרגישה שאני צריכה להפסיק את הטיפול איתה אבל הבעיה היא שחלק מהתקנון של לגור בדירה של העמותה הוא לשוחח פעם בשבוע עם עו"ס ולבית אני לא חוזרת וכסף כרגע אין לי בשביל להזכיר דירה לבד אז זה מצב קצת בעייתי אני יכולה גם להעלות את הנושא לפניה אבל נראה לי שגם היא תאמר לי שאני חייבת להמשיך כי זה חלק מהחוזה שחתמתי איתם אשמח לשמוע את דעתך נטע

שלום נטע, ראשית, כדי למנוע בלבול, אני מציע שתבחרי בשם אחד ולא תופיעי בפורום בשמות שונים. גם אם הפגישה עם העובדת הסוציאלית מעוגנת בהסכם, אני בטוח שהכוונה איננה רק טכנית. כדאי שתשוחחי אתה על כך, ואולי בעקבות השיחה תשתנה דעתך, והקשר ישתפר. במקרה שלא תצליחו למצוא שפה משותפת, את יכולה לבקש ממנה לאפשר לך להיפגש עם מישהו אחר במקומה, ואני משער שהיא תסייע לך בזה. אם לא ניתן לשנות זאת, וחשוב לך להישאר שם, כדאי שתמצאי את הדרך להיפגש אתה בנינוחות. אם בנוסף את מרגישה צורך בטיפול נפשי, את יכולה לבקש ממנה הפנייה מתאימה, או לעשות זאת בעצמך. בהצלחה, דרור גרין

שלום לכולם, זה שוב פעם אני , איציק. כזכור לכם התלוננתי על מצבי העגום בחיים, שאני מכוער, שמן וקרח. בקיצור ניסיתי את כל הפתרונות שהוצעו קודם (חדר כושר, דיאטה) וכלום לא עוזר. תגידו יש משהו טוב בחיים האלו בכלל ?? כי אם יש, אני לא מוצא. ביי איציק

ואתה נמצא איפה שהמחשבות שלך שמות אותך אם תמשיך לחשוב על עצמך במקום כל כך נמוך אתה פשוט תמשיך להיות שם לשקוע הפתרון, ואני לא אומרת שהוא פשוט הוא למצוא דרך אל המחשבות החיוביות זוכר את פיטר פן, שהמחשבות החיוביות שלו נמצאות בגולות ואיזה כיף לחבר שלו שהוא מוצא אותן הדרך את המחשבות החיוביות יכולה להיות קשה ומפרכת אבל היא שווה כל מאמץ דבר ראשון, יש להפסיק לרחם על עצמך דבר שני לעשות רשימה של אופני פעולה ולנקוט בהם באופן יומיומי שעה של הליכה בחוץ, אימוץ כלב ויכול להיות מאד שגם טיפול פסיכולוגי לא יזיק מתוך ניסיון עלי לומר לך שהחיים מורכבים משחור מאפור, מכחול, מוורוד, מכתום צריך רק להסיר את מחסומי הראיה

תראה היופי הוא לא הכול בחיים האופי יותר חשוב ובאמת. תחשוב רגע לבד, אז מה עם אני מכוער כולם יפים בעולם? כמה אנשים מכוערים ממש יש להם חברה וכו.. אין קשר. זה תלוי בך כך אותך בידים תחליט ש מי עכשיו אתה אולי לא הכי יפה בעולם אבל בטח ובטח לא הכי מכוער!ומי עכשיו אתה שלם אם אייך שאתה , באמת החיים יפים אבל בחיים יש תקופות של חיים וורודים יותר אפורים יותר כחולים אדומים ..... אבל תזכור: זה רק, רק תקופות הכול עוד פתוח.... ובטוח דברים ישתנו כך רק את הזמן.. ומנסיון יש עוד הרבה אנשים בגילך ככה כמו שתיארתה אתמול אתה לא לבד מכול הבחינות..

היי איציק, לא הגבתי להודעתך הקודמת אבל אני אגב עכשיו. החיים יהיו שחורים עד שתתחיל לצבוע אותם בצבעים אחרים. יש משהו טוב בחיים, אתה לא מוצא ? תמשיך לחפש. אתה מכוער, שמן וקרח ? בעיניך. כרגע. תנסה לשים משקפיים אחרות,ולהסתכל טוב יותר לא מבחוץ, מבפנים. איך משנים את המחשבות ? עובדים על זה, ועובדים על זה קשה. זה לא קורה ביום ולא ביומיים. אבל אם תסתכל פנימה עמוק, תוכל למצוא תכונות טובות בעצמך שיעזרו לך בכך, אני לא יודעת ולא מכירה אותך, אבל אולי אתה טוב לב, רגיש, חכם, סובלני ועוד. אני זוכרת את ההודעה הקודמת שלך, שבה גם אמרת שאין לך חברה, ברגע שתראה את כל הדברים היפים מעבר לחיצוניות שקיימים בך, תוכל לשדר אותם ולהקרין אותם החוצה, ואז גם אנשים בחוץ יוכלו לראות אותם ולהתחבר אליהם, ואז גם הזוגיות תוכל להגיע ולחדור את המעטפת. דפני מהפורום אמרה לי פעם "היופי הוא פנימי, והפנים מקרין על החיצוניות" ואני הוסיף על דבריה - "עד כדי כך שהיא בכלל לא חשובה, היא מקבלת את התוכן ולא את הצורה", ואני מסכימה איתה. תתחיל להאמין בעצמך, בדברים הטובים שקיימים בך מעבר למראה ואז הפנימיות תחפה על החיצוניות. ניסית דיאטה, ניסית חדר כושר, ולדבריך זה לא עבד, עכשיו אולי הגיע הזמן, לשנות כיוון, לנסות דרך אחרת. קשה יותר, ארוכה יותר, אבל שתביא לתוצאות טובות יותר ולהצלחה, דרך של להסתכל פנימה ולעבוד על הראש ועל הרגש. בהצלחה אביב.

היי איציק, לא מוכרחים להיות יפים, רזים ובלונדינים כדי להינות מהחיים. האושר שלך אסור שיהיה תלוי בגורמים חיצוניים. יופי חיצוני הוא דבר קצר, חולף ונתון לשגיונות האופנה. באם אתה שלם עם עצמך ומקרין ביטחון - כולם יאהבו אותך בלי קשר לגובה, יופי או שיער. בעולם יש מקום לכולנו. קיבלנו את המתנה הגדולה ביותר שאפשר לקבל - חיים. חבל על כל יום שחולף בלי שנוציא ממנו את המכסימום. תעשה מה בראש שלך - תשתדל להסתכל על הכל בחיוך והעיקר עם כל החור באוזון, זיהום האויר ואסונות הטבע - עדיין העולם הוא מקום מקסים לבלות בו. כל טוב!

שלום איציק באמת לא מבין אותך אני שמן קירח נמוך וחסרות לי כמה שיניים מלפנים אבל זה באמת לא מפריע לי להיפגש עם נשים ההיפך הם כל כך שמחות להיות בחברתי אולי תנסה להיות יותר מעשי ופחות לחשוב על המראה שלך פשוט לזרום עם הכול מנסיון זה עובד טוב זוכר את הניב הידוע אין אישה שלא נותנת יש גבר שלא יודע לקחת

החיים הם לא שחורים, כל אחד צובע לעצמו את המציאות.

נראה לי שבמצב כזה אתה פשוט צריך לנסות לחשוב על הדברים הטובים שכ-ן יש לך בחיים. עקרונית, זה לא קל (אני לא מצליחה)... אבל אולי אם אני אנסה לנמק את זה לך, אז זה ילך גם לי :-))) תראה: הרי כשאנחנו מרגישים בסדר(אני לא אומרת טוב) אז הדאגות די נדחקות הצידה. כשאנחנו מרגישים על הפנים, הכל פתאום עולה, כל הדברים שנדחקו, ולא התייחסנו אליהם עולים לפני השטח. האם תמיד הרגשת רע עם עצמך? או שקרה משהו ש"העלה" את זה? אני מקווה שתרגיש טוב, ביי

איציק! אני אולי רק בת 18 ולא יודעת מספיק על העולם אבל כן יש משהו אחד בעולם שאני לא מוכנה לוותר עליו- אני. הייתי לבד המון זמן ולא האמנתי שאני מסוגלת החברה אמרה שאני מכוערת, שמנה מטומטמת, אבל בסוף הסתכלתי במראה וראיתי שהייתי קורבן של הסביבה איבדתי משהו חשוב בדרך- מי שהייתי קודם אני עצמי וזה עדייף להיות אני מאשר מה שאנשים אחרים רוצים שאני אהיה זו התחלה טובה לחיים.. מנסיוני הקצר.. אשמח לקבל תגובה לימור

איציק שלום קיבלת הרבה תשובות להודעה שלך ואני מסכים עם כולם. כל אלו שענו לך הדגישו שהצבע שבו אתה צובע את המציאות תלוי גם בך, ויש לך את היכולת לשנות את הצבע, או לפחות את הגוון. כנראה שבאמת דיאטה וחדר כושר הם לא הפתרון. "מכוער שמן וקרח זו" כנראה חוויה פנימית עבורך ולא בהכרח מציאות חיצונית. יש אנשים יפים שלא מוצאים את עצמם ויש אנשים פחות יפים שחיים חיים מאושרים ומלאים. אולי אתה צריך למצוא את הדרך לגלות את היופי שמצוי בתוכך, ואם אתה תרגיש אותו, בוודאי יהיו שם אנשים בחוץ שיוכלו גם הם לראות אותו. השאלה באיזה דרך תוכל לפעול כדי לשפר את הדימוי העצמי שלך. יש כמובן דרכים התנהגותיות שונות כמו הדיאטה והכושר, כמו גם לצאת ולהכיר בשיטות שונות. יתכן עם זאת, שאתה זקוק דווקא לטיפול פסיכולוגי לא כדי לטפל במיומנויות אלא במשהו פנימי ועמוק. בברכה ד"ר אורן קפלן

ובקיצור שקר החן והבל היופי

איציק שלום לטעמי פעמים רבות מדי אנו נתונים לאשלייה שדבר מה מבחוץ (יופי, כסף, בני זוג, הצלחה....) יפתרו לנו את ההרגשה הפנימית ולא היא. במיוחד אם לא הצלחת באופן עקבי לפתור את הדברים מומלץ לנסות עזרה מקצועית שהן שיחות ןבמקרים מסויימים ניתן / כדאי לשלב תרופות נגד דכאון בהצלחה עמי

.... כבר כמה ימים. אבל מסיבות טובות. אני עכשיו אמא לילד בן שנתיים. אז אני קצת עסוקה .בסופ"ש אני מכינה לו מסיבה קטנה. חוץ מזה גם חזרתי לעבודה , ושם אין לי אינטרנט. המצב בעבודה לא הכי מזהיר. יש לי התקפים מדי פעם של לחץ בראש וסחרחורות אבל אני מנסה להתגבר. זה מאוד מעייף אותי , אבל יהיה בסדר. אז מה שלומכם? אביבוש'- מה קורה איתך? ג'קי- שלחתי לך מייל. שרה-איך עוברים הימים? כמה סמיילים? אלמונית- קראתי השבוע שכתבת על אבל , ונתנו לך תמיכה מעולה. רק חודשיים זה זמן מועט כדי להתגבר על אבל. קחי לך את הזמן להתמודד עם המצב החדש, ותעזרי בכל מי שאת יכולה גם נפשית , וגם בטיפול בילד וטיפול בך (גם לך מגיע! ). ולכולם- ד"ש חם ממני. בילי

שלחתי ל מייל מ-ו-ש-ק-ע לאללה ! ונראה לי שהוא לא נשלח.... שמרתי אותו בדואר יוצא לנפי ששמרתי אותו, אבל אני לא מצליחה למצוא אותו ולנסות לשלוח לך אותו שוב... איך בא לי לשבור ת'מחשב!!!

לא להתעצבן.... תנסי לשחזר. אני אוהבת לקבל ממך מיילים. אני גמורה מעייפות. היה לי יום ממש עמוס. לכן אני מקצרת , ואנסה לשלוח לך גם משהו קטן במייל. שלך בילי

בוקר טוב, אחרי הודעה כזו... אי אפשר שלא לחייך... ועוד "על הבוקר" .... שיהיה לך יום טוב ומלא חיוכים... אליאן

זה מהלב ועל אמת. גם את עשית לי את היום עם הודעתך . טוב הריי סוכם שאני" האח המאומץ". :-)))) שלך דניאל

זה מכתב פרידה. מכתב שמח, המשלב גוונים דקים של עצב. מכתב של תקווה, עם שרידים של ייאוש שקט. מכתב של בטחון, עם תזכורות מרומזות להיסוס. מכתב אפור, ללא הדיכוטומיה האופיינית לך, של שחור מול לבן, רע מול טוב, חולה מול בריא... אני נפרדת ממך, אנורקסיה. פרידות הן דבר כואב, אפילו כשמדובר במחלה קשה. פגעת בי, הכאבת לי, הרסת - בשנים האחרונות - כל דבר שניסיתי לעשות. הבסתי אותך, אך לא לפני קרב ממושך, מתיש ועקוב מדם. קרב בו כמעט יצאת וידך על העליונה, קרב בו הייתי קרובה כל כך לאבד את חיי. אני נפרדת ממך. את, שליווית אותי אחת עשרה שנים ארוכות, לאורך ההתבגרות, הצבא, האוניברסיטה, העבודה. היית המחלה לה התכחשתי, המחלה ממנה התעלמתי, המחלה בה - אודה ואבוש - התגאיתי לא אחת, המחלה בה זיהיתי את עצמי... למדתי לשרוד אתך, אך עתה לא די לי בכך. עייפתי מההליכה השקטה בצד החיים. אני רוצה לחוות אותם! הייתי במצב נואש כשלקחת ממני את השליטה על חיי. ילדה בת חמש עשרה, מהוססת, מלאה ספקות עצמיים ורגשי נחיתות, כואבת... לא יכולתי לעמוד בפני קסמך, הקסם הכוזב. האמנתי להבטחותייך, ראיתי בך את מושיעתי היחידה ממצב שנראה חסר מוצא. טיפחתי אותך, התגאיתי בך, הקרבתי שנים... וכמעט את חיי. לפעמים שנאתי אותך. לפעמים הערצתי. היית המגן שלי, התירוץ למה שחוויתי בזמנו ככישלון המוחלט של חיי. היית הקביים עליהם נשענתי, חלשה, מסבירה לכולם שהרגל פצועה, ומסרבת להאמין להפצרותיהם ושכנועיהם - שאני בסדר, שאני חזקה, שהקביים האלו רק מפריעים לתנועתי. שנאתי אותך על חיי הנכה שנכפו עליי בגללך, אך הודיתי לך על התירוץ שסיפקת לי, תירוץ לכל הימנעות, החלטה שגויה או הצלחה שהיא פחות ממושלמת. תליתי בך את פחדיי להתמודד, וניחמתי את עצמי ברזון המחריד שדרשת ממני. כאילו זה ההישג הגדול, המטרה העליונה... כאילו זו משמעות חיי. היית הגואל שפדה אותי מעבדות, רק על מנת להפוך אותי לשפחתך. הצלת את חיי, רק כדי לקחת אותם חזרה, ככלי לשירותך... היית מקור גאווה כמו גם מושא בושה, מקור האושר וגורם הסבל בו זמנית. עינית, הרעבת ופצעת אותי, אך לא הכנעת אותי: הנה אני, עומדת כאן, ואת אינך חלק מחיי עוד. יש לי עבודה ולימודים. יש לי תחומי עניין, מעבר למשקל ולקלוריות. יש לי חברים מקסימים שנמצאים אתי, לעודד ולתמוך. יש לי שאיפות, יש לי חלומות... יש לי חיים! אחת עשרה שנות אימה, טרור וכאב בלתי נסבל נדרשו לי כדי למרוד בך, לנתק אחת ולתמיד את מוסרותייך מעליי. הייאוש המתלווה למחשבה על השנים האבודות שהקרבתי על מזבחך, הכעס - עלייך, ועל שהנחתי לעצמי להיכנע לך - כל אלו עדיין טריים בזכרוני. אבל היום, מהעמדה האסטרטגית בה אני ניצבת, אני רואה את המציאות באופן שלם יותר: נכון, יש חזיתות בהן הפסדתי, ואחרות שגבו מחיר דמים כבד בעד הניצחון... אך סירבתי להאמין לקולך המייאש, המדכא. פה ושם הפסדתי קרבות, אבל במלחמת הקיום שלי - במלחמה על חיי - ידי שלי היא על העליונה. והיום, מפוייסת יותר, בטוחה וחזקה יותר, אני יכולה לומר לך שלום. להיפרד באמת, לתמיד. אני ניצבת על שתי רגליי כעת, זורקת הצידה את הקביים הרעועים, שהגבילו כל כך את אפשרות התנועה שלי. הפיסיותרפיה כאבה ובוודאי עוד תכאב, אך החלטתי נחושה: אני עוזבת אותך למות והולכת על שתי רגליי. בלעדייך, אך לא לבד. המשפחה, המטפלים, החברים הנפלאים - כל אלו לצדי, תומכים בי, נכונים, בעת הצורך, להיחלץ לעזרה... אני חזקה, ואשאר כך. אני אתגבר. אני אחיה!

דפני, מדהים נפלא, עשית לי את היום, החדרת בי תקווה. יש לי כל מני הפרעות, כולל הפרעות אכילה. כעת כשאני עוברת תהליך של אבל אני נתמכת בהם כמו קביים. המכתב שלך כל כך מרגש, ולוואי שתפטרי מהנטל, מהחטוטרת של המחלה שאת נושאת עלייך. כה לחיי, נדמה לי שהחיים זה באמת בחירה יותר טובה. שלך, האלמונית. [email protected]

אני מחוייבת להחלמה, החיים הם אכן בחירה טובה יותר. מי כמוך יודעת זאת, את שעוברת תהליך קשה וכואב של אבל. החיים יקרים, אי אפשר לוותר כל כך מהר. אי אפשר לוותר בכלל! בזמנים קשים, כמו זה שאת עוברת עכשיו, טבעי שלפעמים אנחנו רוצים קצת "לנוח", מרשים לעצמינו להישען על הקביים האלו... אבל חשוב שתהיה לנו המודעות שאנחנו עושים את זה, ושזה לא הפתרון, שאפשר - ועדיף - אחרת. ואם קשה מדי לבד, יש כאן תמיד אנשים חמים, תומכים ואכפתיים, שיתאמצו מאוד לעזור. שיהיה לך קל...

ילדה שלי.. קראתי פעם ראשונה, בכיתי. קראתי פעם שניה, בכיתי שוב. עישנתי שתי סיגריות ואני עדיין נרגשת ומתרגשת.. אני קצת בהלם, למרות שהכנת אותי להודעת הפרידה הזו, וציפיתי לה, וחיכיתי לה בכליון עיניים, עדיין נשארתי מחוסרת מילים. רציתי לכתוב לך כבר קודם ולא ידעתי איך, רציתי להגיד לך שכל הדיבורים על השבעה והמוות מעוררים בי עצב וכאב, ונמנעתי, והנה את אמרת את הדברים בעצמך. פרידות הן דבר קשה, גם כשהן טובות, וכשמשהו מת זה סופי. נכון, האנורקסיה הפכה אותך לשפחה, אבל היא היתה חלק ממך במשך כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה זמן, וזה קשה להיפרד. גם אני הרגשתי ככה, האנורקסיה והבולמיה משעבדות, אבל הן גם משרתות כל כך הרבה, ושירתו אותי בנאמנות כדי להתמודד עם כל כך הרבה דברים קשים. וכשנפרדתי מהבולמיה עדיין הכרתי לה טובה על שעזרה לי לעבור את הימים הקשים והלילות הקשים יותר בבית החולים לצד אבא והיתה שם לצידי לאורך כל המחלה שלו, היחידה שלא עזבה אותי אף פעם. אבל יחד עם כל הקושי מפרידות, ועם כל הסבל שבמוות והייסורים שבגסיסתה של האנורקסיה, יש דברים שטוב להם למות, שטוב להיפרד מהם, ושל"שבעה" שלהם מביאים בלונים ועושים מסיבה. אני לא שוכחת את הבולמיה, ואני מקווה שאת לא תשכחי את האנורקסיה, לטוב ולרע. גם כמשענת אבל גם ובעיקר כנכות. האנורקסיה היא חלק ממך כמו שהבולמיה היא חלק ממני, היא העבר שלנו, והיתה שם לצידנו. אבל הכי חשוב זה לא לשכוח את החיים שנעצרו בגללה, את הדברים שהפסדנו, את החברים שויתרנו עליהם, ואת התקופה המבוזבזת, וזאת כדי לא לחזור לשם. אני כבר מכירה אותך, ויודעת איזו בחורה נפלאה ומיוחדת ומקסימה את, ואני לא מוכנה לוותר עלייך לטובת האנורקסיה, וגם את כבר לא מוכנה לוותר על עצמך בשבילה, וזה הכי טוב שיכול להיות. אני מקווה שהדפסת את המכתב הזה, ותלית לך בסלון, ושתקראי אותו עוד הרבה פעמים, כדי לראות עד כמה את באמת רוצה להיפרד ממנה ולשים אותה בצד, כזיכרון, כמשהו שהיה שם עם הצדדים החיוביים אבל בעיקר עם הצדדים השליליים שלה. אני פה לצידך ולא רק וירטואלית, להחזיק את היד, לחבק, ולאהוב.. ל-ת-מ-י-ד !! אוהבת אביב.

את בעבודה?

חיכיתי לתגובה שלך... ידעתי שתדעי לגעת. את תמיד מצליחה לחדור אליי עמוק עמוק ללב, לעורר שם סערות... אני רוצה שתדעי, שיש לך חלק גדול בהחלטה הזו, ואף יותר מכך - באמונה שזה אפשרי, שאני יכולה. הייתי על סף יאוש כשכתבתי אלייך בפעם הראשונה לפורום. חשבתי שאני מקרה אבוד. האמנתי שאני אמורה להתרגל לרעיון של לחיות את חיי כאנורקטית כרונית, כנתמכת תמידית בקביים האלו. ואת הוכחת לי אחרת. ראיתי בחורה מדהימה, איתנה, שהקשיים רק חידדו את רגישותה לסבל. בחורה שיודעת לתמוך ברגעי המשבר, שתמיד מוצאת את המשפט המעודד, זה שעבורי היה הרבה פעמים ההבדל בין להרים ידיים ולשקוע, לבין לאזור את כל הכוחות ולמשוך קדימה. הרבה פעמים נותרתי אני ללא מילים אחרי שקראתי את מכתבייך, מתקשה להאמין שמישהי באמת מצליחה להבין כל כך טוב מה עובר עלי - ועדיין נשארת אופטימית, עדיין מאמינה בכוחי, עדיין טוענת שאני אצליח...!! ואם הצלחתי, זה אמנם קצת בזכותי, אבל הרבה הרבה בזכותך. תודה-תודה-תודה על ה-כ-ל! אוהבת אותך כל כך... דפני

לדפני, מישהי, מישהי מדהימה! הדפסתי את המכתב הזה. הדפסתי וקראתי כמה פעמים. התקוה שנתת לי! האור שנדלק חלושות! אני לא יודעת, אם ראית את מה שכתבתי כאן אתמול. ברגע שהיה נראה אפור מתמיד, הלוואי ויכולתי להגיד שהוא חלף... את הדהמת אותי עם הכוח שלך והאומץ. אני יודעת עד כמה המחלה הזאת ממכרת, ועד כמה היא הופכת לחלק מחיינו. אני חושבת, שאחרי כל כך הרבה שנים, ההתנתקות קשה ביותר. אחרי שהמחלה כבר חלק ממך, אבל היא לא את, וזה מה שגילית. אני עדיין קצת בבעית הזהות הזאת. אבל אני לא רוצה לכתוב על עצמי עכשיו ולכער את האווירה שהשרית כאן! תחיי את החיים במלואם, בלי לפספס אף טעם! מגיעה לך הכל ויותר מזה! ואני מקווה כל כך להצטרף אלייך.... בהרבה אהבה, ללה

ראשית, תודה על התגובה החמה! לא קראתי עדיין את המכתב מאתמול, אני מבטיחה לקרוא יותר מאוחר ולהגיב יותר לעומק. בינתיים, אני רק רוצה לחזק אותך. היו לי המון רגעי יאוש במהלך השנים. וזה נמשך הרבה שנים... והיו הפרוגנוזות האיומות, הפסימיות, שקטלגו אותי כמקרה אבוד, שטענו שבמקרה הטוב - ניתן לקוות שאצליח לחיות עם אנורקסיה כרונית. ובמקרה הרע... (עדיף לא לחשוב). אבל ללה, זה באמת אפשרי. אם אני הצלחתי - גם את יכולה! אתמול היה יום אפור. קורה. יהיו עוד כאלו. אבל חשוב לזכור, גם כשאפור, קודר ומדכא, שיש גם ימים אחרים! ימים בהם השמש מפציעה, מאירה מחדש את העולם, מחממת, מפיגה את הקור האנורקטי הנורא. ללה שלי, אל תאבדי תקווה. המשיכי להילחם, בסוף זה יצליח! זה חייב להצליח. וכשקשה, ועצוב, והכל נראה בלתי אפשרי - אני כאן, להדליק אור קטן באפלה, להראות לך את הדרך החוצה... אוהבת אותך, ומחזיקה לך אצבעות... דפני

שמחתי מאד לראות ששינית את הכינוי ועוד לכינוי כזה הרי דפנה היא סמל לניצחון. במיתולוגיה היוונית דפנה היתה ידועה בתור ציידת, חכמה מאד ועדינה אין פלא שאפולו התאהב בה. (מביאה קישור יפה שמצאתי http://hsa.brown.edu/~maicar/Daphne1.html סמל לניצחון אמרתי? עם כך אני עוטרת לראשך זרים ומדליות ובאשר למכתב, מקווה שאינני מפרה זכויות יוצרים בכך שהדפסתי לעצמי אותו למשמרת לעיתים נדירות אדם נתקל במסמך כל כך אותנטי ומרגש המתאר את מסעך המופלא מלמטה למעלה רק אושר, בריאות ואהבה

איזה יום מאושר, כל כך הרבה תגובות אוהבות ותומכות!! תודה , תודה! זו מחמאה גדולה, שהדפסת את המכתב... אני שמחה אם הוא יכול לעודד, כי התקווה היא היסוד לחוזק ולהצלחה - לאו דווקא באנורקסיה. יש בעיות שהדרך היחידה לנצח אותן היא ללמוד אורך נשימה... כי המסע הזה אינו ריצת ספרינט. הוא דומה יותר למרתון. צריך לנשום, צריך להאמין, צריך להמשיך על אף כאבי השרירים, וצריך - בכל רגע - לראות את המטרה מול העיניים. כתבתי גם לאביב: אמנם יש לי חלק גדול בהחלמה שלי (תודי שבלעדיי זה לא היה מתאפשר...), אך לחברי הפורום יש חלק גדול לא פחות. אני אסירת תודה לכם, לכולכם... ולך, שהיית שם בשבילי בלילות האינסומניה שלי, שידעת לכתוב דברים ממעמקי הרגש, ששיקפת לי את דבריי שלי, שנתת לי דברים להיאחז בהם במסע ההחלמה. תודה מקרב לב! ועכשיו, כשאני חזקה יותר, אשמח גם להיות שם בשבילך, כשתצטרכי... אוהבת, דפני.

שמחתי מאד לראות ששינית את הכינוי ועוד לכינוי כזה הרי דפנה היא סמל לניצחון. במיתולוגיה היוונית דפנה היתה ידועה בתור ציידת, חכמה מאד ועדינה אין פלא שאפולו התאהב בה. (מביאה קישור יפה שמצאתי http://hsa.brown.edu/~maicar/Daphne1.html סמל לניצחון אמרתי? עם כך אני עוטרת לראשך זרים ומדליות ובאשר למכתב, מקווה שאינני מפרה זכויות יוצרים בכך שהדפסתי לעצמי אותו למשמרת לעיתים נדירות אדם נתקל במסמך כל כך אותנטי ומרגש המתאר את מסעך המופלא מלמטה למעלה רק אושר, בריאות ואהבה

דפני יקרה, השארת אותי פעורת פה, ודמעות בעיניים. באמת! את ענקית מהחיים! שיהיה לך המון המון המון בהצלחה בדרך החדשה, והישארי עימנו...אל תיפרדי גם מאיתנו... :) טלי פרידמן

טלי יקרה, המילים החמות, שלך ריגשו אותי כל כך! גם אני נותרתי עם דמעות בעיניים... איזה יום מאושר: כל כך הרבה תגובות חמות, אוהבות ודואגות..!! לא חלמתי שאגיע לזה. קשה להאמין שרק לפני כמה חודשים הייתי מיואשת, בטוחה שהכל אבוד, לא מצאתי משמעות לחיים... כמה התחזקתי מאז! אני לא יודעת אם אני ענקית מהחיים, אבל אני בהחלט חוזרת חזרה למימדים טבעיים, לפחות מבחינה פיזית... :-)) הפסקתי לנסות לצמצם את עצמי, לא לתפוס מקום, או להיעלם. אני חווה מחדש את הנוכחות שלי, והתחושה לא כל כך מאיימת...! אני נשארת אתכם, כמובן! המון אנשים מקסימים ואכפתיים הושיטו לי יד כשהרגשתי שאני טובעת בביצת הדיכאון, היו שם בשבילי בנפילות , שהיו חלק בלתי נפרד מהטיפוס החוצה מהבור העמוק הזה שנקרא אנורקסיה. הפורום הפך לחלק חשוב בחיי, התמכרתי... גם לו רציתי, לא יכולתי להיפרד מכם! אז אני כאן, בטוב וברע. אני לא עוזבת ולא מוותרת, לא נפרדת מאף אחד כאן. להפך, אני מקווה שההיכרות שלנו רק החלה... טלי, אלפי תודות. באהבה, דפני.

היי דפני! שיחקת אותה ובגדול,קראתי בבוקר את השאגה הגדולה,את הצעקה ,שדיי נמאס רוצים לחיות.ואיתה הלכתי לעבוד,,כן עד עכשיו ובהרגשה שזה אכן אפשר.אני גאה בעוצמתך בחורה,ושלא תביני אני אישית חשתי היום גאווה,כשווה בין שווים,ללא אותה הרגשה זיפתית,שאוליי אני שונה.וכל זאת רק בזכותך,בזכותכם שלא נותנים לרע להתגבר,ואכן מוכיחים לי שכל יום זה קרב בפניי עצמו וסופו קרב. תודה לך על הכל דניאל

התרגשתי כשקראתי את מכתבך. ההרגשה הזו, שזה אפשרי, שניתן - וחובה! - לנצח גם את השדים המפחידים ביותר שלנו, היא הסיבה העיקרית לכתיבת המכתב הזה. כל אחד מתמודד עם משהו: אנורקסיה, דיכאון, חרדות, טראומות... לכל אחד השד שלו, וצדקת - כל יום הוא מלחמה, אבל אנחנו כאן כדי לנצח! ואם הצלחתי לחזק אותך, להפיג את התחושה הרעה, לאפשר לעוד יום לעבור טוב ...זכיתי. תודה ששיתפת אותי. תודה שנתת לי לראות שהמכתב מצליח לחדור, מצליח להזין את האש הרועדת של התקווה, מחזק את האמונה בכוחה של הנפש. אם אני גאה במשהו, זה בכך שהצלחתי לרכוש לי הרבה חברים נפלאים, שיודעים לפרגן, שמקשיבים, שעוזרים, שנותנים למילים לחדור ללב, פנימה... ושורה אחרונה לפני סיום: הכרתי אותך יחסית מאוחר, לא יצא לנו להתכתב עד כה. אבל אני באמת מקווה שזה לא יהיה המכתב האחרון שאקבל ממך. ואם רק תרצה, אני מבטיחה שזה לא יהיה האחרון שאכתוב לך... שלך, דפני.

דפני כל הכבוד אני אפילו מעריצה אותך על כך אנג'ל.

להעריץ אותי זה קצת מוגזם... אני מאמינה בכוחות הפנימיים שלנו. אני מאמינה בכוח הרצון לשנות את המציאות, או לפחות להתמודד איתה בצורה מוצלחת. גם אם היא קשה, גם אם נדמה לנו שאנו חלשים מדי, גם אם מפתה להרים ידיים ולהתייאש... הכניעה לא תוביל אותנו רחוק. הניצחון - דווקא כן! קראתי חלק מהודעותייך בימים האחרונים. עשית צעד ענק קדימה בכך שהפסקת להקיא, ועל כך באמת מגיע לך כל הכבוד!! אבל עכשיו הזמן לצעד הבא. הפתרון אינו לעבור- או לחזור - מבולימיה לאנורקסיה. אנורקסיה הרסנית, מייסרת, מכאיבה לא פחות. את יודעת, הרי היית שם... באחד ממכתבייך כתבת שאת מוגדרת כבעלת הפרעת אכילה קשה. גם אני קוטלגתי כך. גם ממני נואשו הרופאים מזמן. גם לי צפו - במקרה הטוב - חיים משמימים , בודדים, מוגבלים. לפעמים הייתי רוצה לראות את נביאי הזעם האלו, להראות להם כמה טעו... אבל אין לזה חשיבות: את ההוכחה האמיתית הייתי חייבת לעצמי, והוכחתי. ואם אני הצלחתי, גם את יכולה. אני יודעת שזה קשה, וכואב, ולעיתים קרובות מייאש... ובכל זאת: זו הדרך היחידה, הצ'אנס היחיד להגיע פעם למקום טוב יותר. אז... אני מקווה שבקרוב תרצי גם את לכתוב מכתב כזה, או שיר, או סיפור, או בלי פרידה רשמית - אבל שתגיעי להחלטה להניח את המלה הזו מאחורייך, להעיף לכל הרוחות את הקביים המגבילים האלו, ולעוף גבוה , כמו שאת מסוגלת לעשות. ולמרות שלרוב את לא נעזרת, חשוב שתדעי שאנחנו כאן - אני ואנשים נהדרים רבים אחרים - ונשמח להיות כאן בשבילך בטיפוס במסלול ההחלמה התלול, ולחגוג אתך בלב שלם, כשתגיעי לסוף המסע - לפסגה. אז... ( כמו שאומרות הדודות הפולניות שלי) - בקרוב אצלך...!! (זה בצחוק, אל תיפגעי) שלך, דפני.

קריאת תרנגול למלחמת האור בכוחות האופל ואת ניצחת........... דמעות של תקווה ..........הן אלה שזולגות דמעות של שמחה על נערה שהפכה לאשה אשה למודת ניסיון ומלחמה, אשה בריאה!!!!!!!!!!!!!!!!!! מ ז ל ט ו ב

תודה, תודה ושוב תודה! אני בקושי מאמינה לזה בעצמי... אבל כן, ניצחתי את כוחות האופל, אלו שכל כך הרבה פעמים פחדתי שישאבו אותי לתוכם. לא עוד!! נעלמת לי קצת בזמן האחרון... אני מקווה שזה פשוט מקוצר זמן, לו"ז עמוס במיוחד, או עודף מצב רוח טוב. אם את כאן ורוצה, שתפי אותי קצת במה שקורה... כמו בימים הטובים. מתגעגעת אלייך... דפני.

בוקר טוב.. כמשתתפת די קבועה ופעילה פה בפורום שנמצאת פה די הרבה זמן רציתי דווקא לא לשאול אותך שום שאלה, אלא להגיד לך כל הכבוד !! ותודה רבה !! אני חושבת שההתחלה שלך היתה רצופה פה המון קשיים שעדיין נמשכים, אנשים מנסים אותך ובוחנים אותך ואת יכולת העמידות שלך כל אחד מהמקום הקשה שבו הוא נמצא ומהנסיון המר שלו מפסיכיאטרים ובכלל. רציתי רק לאמר לך בעצם לא לוותר על הפורום בגלל הקשיים. לפי איך שאני רואה את הדברים הפורום הזה זקוק לפסיכיאטר ויש כאן הרבה שאלות בענין הזה והתמיכה והייעוץ שלך חשובים ומשמעותיים מאוד. אני יודעת שלפעמים קצת קשה לעמוד בהשתלחויות שמדי פעם עולות פה, אבל זה רק השלב הראשון. והאנשים כאן כבר מתרככים למרות הנסיון הקשה שלהם עם פסיכיאטרים בכלל ועם הפסיכיאטרים פה בפורום, וזה יעבור. אנשים זקוקים לך כאן, והאמפטיות והרגישות שלך עוזרים מאוד.. אז באמת תודה !! אביב.

ספרתי עד מיליון וזהו ! לא יכולה יותר... מסכימה עם כל מילה של אביב כולל הניקוד (פסיקים וסימני קריאה ) וחוץ מזה שעם אביב אי אפשר להתווכח ! היא תמיד צודקת ! אליאן

נשמה שלי.. לא זכור לי שביקשתי ממך להתאפק בענין הזה :-)) סתם.. תודה על התמיכה.. שיהיה לך בוקר טוב ויום מקסים.. אוהבת תמיד אביב.

תודה רבה עמי