פורום פסיכולוגיה קלינית

בזמן האחרון אני סובל מהתקפים של הזעות + הרגשה מוזרה בכפות ידים ויובש בפה . בדרך כלל הדבר חולף אחרי שעתיים אולם התכיפות של ההתקפים הולכת וגוברת. לאחרונה נוסף לכך היתה לי עם ההתקף הרגשה מוזרה בשיניים ובלשון. רופאת המשפחה עשתה לי בדיקות לבלוטת התריס + חומצה פולית . הבדיקה חזרה תקינה. האם ישנם עוד בדיקות שיכולות לנסות ולאתר את מקור הבעיה? בתודה מראש.

טיפול קינסיולוגי יכול לעזור. טיפול יחודי, ללא תרופות.

ג'ו שלום בהחלט יתכן שמדובר בהתקפי אימה (פניקה) ניתן לטפל בגישות שונות כולל בעזרת תרופות בהצלחה עמי

האם יש מחיר לאושר?????????

""...סוד האושר 'כותב סיריל קונולי', הוא מניעת החרדה. טעות לחשוב על אושר כעל מצב חיובי. רק אחרי ההיפטרות מהחרדה- הנמצאת בבסיסה של כל אומללות- אנו מוכנים לקבל את הברכה שעשויה להקרות בדרכנו." "אי אפשר לרדוף אחרי האושר. אינך מוצא אושר; האושר מוצא אותך. אין זו מטרה בפני עצמה, אלא תוצר לוואי של פעילויות אחרות,שלעיתים קרובות מגיע כשהכי פחות מצפים לו. אתה יכול שלבת במסעדה הטובה ביותר, ללבוש את הבגדים הנאים ביותר,להיות מוקף בחברה המדהימה ביותר, בטוח בידיעה שכל חשבונותיך משולמים, ועדיין לא תהיה מאושר. ואתה יכול, מאידך, לעמוד ליד כיור המטבח ולשטוף כלים, בלי שיש לך מקום כלשהו ללכת אליו, ופתאום יתחוור לך שאתה מאושר כפי שמעולם לא היית. מה שקונולי מכנה "חרדה" (אנגסט) הוא אי הוודאויות הקטנות, המצטברות, בנוגע למקומינו בתוכנית הגדולה של הדברים, התחושה המנדנדת שהחיים יכלו להיות טובים יותר, אילו רק. אילו רק מה? זהו חוסר שקט של העצמי. ועדיין עצם המילה 'אושר' רומז על משהו חולף, עף ברוח, שלא הספיק להלכד במלכודת וכבר חומק מאחיזתינו. כשהופכים את האושר לנכס, לרכוש, מאבדים אותו. אז מה כן קבוע?" התייר הרוחני /מייק בראון מומלץ

מה זה "התוכנית הגדולה של הדברים "?, מה הם ומי הם הדברים? יש לי הכל בדיוק כשם שאין לי כלום. הזמניות של החיים ושל כל דבר בתוכם הופך אותם אפסיים,חסרי ערך ומשמעות. ובתוך כך גם האושר. הדבר הכי ודאי הוא השינוי , והמוות הוא השינוי הגדול מכולם כי יש אחריו משהו אחר.

אני בטיפול כבר שנתיים. ואני לא רואה את הסוף. איך גומרים עם זה?

מחזיקים חזק, מקוים לטוב, מנסים לשאוב את כל הכוחות החיוביים שאפשר לקחת משם, מאמינים שהחלק הקשה מאחורינו ושיצאנו מחוזקים וצמחנו במשך הזמן, שואפים שיום אחד נוכל לצעוד בכוחות עצמנו. את יכולה להמשי את הרשימה מכאן....

תודה , יש שם הרבה כוחות חיוביים,הבעיה שאני מרגישה שאני מתמכרת. אני צומחת אני יודעת אבל תמיד יש בי הרצון למצוא את הכוחות בעצמי להקדים את הצעד הבא ולו רק על מנת שלא להרגיש תלויה. וכל פעם שאני נכשלת ונופלת לבורות המוכרים המציאות טופחת על פני ואומרת לי שאין לי עדיין את הכוח לצעוד בכוחות עצמי .וזה מתסכל ומעורר בי רגשות של כעס ואפילו שנאה כלפי המטפל כי יש בידיו כוח שאין שני לו.

שלום רב, תהליך הערכה תקופתית הוא דבר טוב להרבה עניינים בחיים, וגם, מן הסתם, לטיפול שבחרת בו לפני כך וכך זמן. מעבר להיות ההערכה דבר טוב לכשעצמו, העובדה שאת מעלה את העניין מהווה לכשעצמה סממן מובהק של ענייניות מצידך, כך שחלק ממטרות הטיפול אולי מושגות בעצם קיום תהליך הערכה שכזה. אז קבלי ברכת "דרך צליחה", וקדימה - הציעי במפגש הבא לערוך הערכה תקופתית. ד"ר יוסי אברהם

אני מסכימה עם מה שאמר ד"ר אברהם. כשעושים הערכת ביניים כזאת, ניתן לראות איזה יעדים השגנו, מה למדנו, לאן הגענו ולאן רוצים להמשיך מכאן. אני בהחלט חושבת שיש מקום לפתוח את הדברים האלה עם המטפל. ספרי לו מה את חשה, שאת רוצה להרגיש פחות תלויה. אני לא חושבת שיש לו כוח שאין שני לו, כפי שאת אומרת, אלא שהוא מסתכל מבחוץ ולכן רואה ,אולי, דברים שאת לא רואה, ולו יש סמכות שלך אין. אולי אם תדברו על כך הוא יוכל להראות לך דברים שרכשת בזמן הזה שלא היו לך קודם וכישורים שפיתחת שיסייעו לך לעמוד בכוחות עצמך ולהזדקק פחות. תשתדלי לא להתייאש ולהאמין שיבוא יום ותוכלי להסתדר בעצמך. שבת שלום!

אודה לך אם תוכל לקרוא את ההודעה שמסרתי ב-22.06 שעה 23:02

האם אתן כאן?? מישהי, ישנת קצת אתמול בלילה? אני הולכת לישון מאוחר בגלל שהתרגלתי מהעבודה במסעדה להשאר ערה עד 4 בבוקר והגוף כבר מייצר את האדרנלין לבד אבל לא נורא, בבוקר אף אחד לא מחכה לי בשום מקום ואני משלימה שעות שינה. אליאן, תנסי לברר אם יש אפשרות לדבר עם ההורים של אחד החוסים (זה בסדר להשתמש במילה הזאת?) מה דעתם על המקום עוד דבר שבטח יובהר לך ע"י הצוות זה איך להכין את הילד למעבר איך את צריכה להתכונן למעבר, כמה (אם) תצטרכי להיות שם , לקחת אולי ימי חופשה מקווה שיהיה קל ושתהיה תגובה חיובית למקום אביב... טיול מעולה שיהיה לך תביאי שוקולד...(לא לי אבל שיהיה לכבד את האורחים) תעשי המון חיים ותנוחי (בטח מישהו כבר כתב את זה לפני אבל נו מילא)

היי, אני כאן עכשיו. נמאס לי ללמוד להיום. למה נראה לי שאת לא מופתעת... :-)) איך עבר עלייך היום? את עדיין כאן? רוצה לשתף קצת? אוהבת, מישהי

אני כאן חמודה, אוהבת אותך בחזרה. סיימתי היום את "מרד הנפילים" סוף סוף אחרי חצי שנה, והתחלתי את התייר הרוחני (ראי ציטוט להודעה שכותרתה כסף למעלה) חוץ מזה הלכתי לסוכנות כח אדם ונרשמתי לעבודות זמניות נראה מה יהיה הלאה, אני אמורה לחוש אומללה במצב זה של אי וודאות איך שהוא רב הזמן אני די נהנית, או שאני בהכחשה? בטח גם זה קצת בכל מקרה אני משקיעה קצת בבית ובחברים ובעצמי, אז מה רע? תשובה: המינוס גדל! מתי המבחן? מה עם ה X? ספרי ספרי

לרופא שלום לעיתים אני מוצאת את עצמי ללא מצב רוח, עם מחשבות שליליות (לא אובדניות). מרבה לבכות, עצבנית מאוד. האם אלו סימפטומים לדיכאון? איך אפשר לבדוק זאת בלי ללכת ליעוץ ???

שלום רב, יש כל מיני שאלונים, החל מכאלו שמופיעים ב"לאישה" וכו' - וגם בז'ורנלים מקצועיים ממש, שמאפשרים גם ל"אדם ברחוב" להתרשם באופן כללי על מהות תחושתו, כפי שמנוסחת במילים דיאגנוסטיות. כמובן שזו התחלה של משהו, ולא הדבר עצמו. אבל, בהנחה כי האינטליגנציה הכללית וגם הרגשית שלך מבינה את מצבך - מה רע בללכת ליעוץ?

יש לי חבר שמקריח והוא בדכאון נוראי. הוא לא יוצא מהבית, כל היום מסתכל בראי וסופר שערות. הוא מקבל טיפול פסיכיאטרי וכדורים (סרוקסט) אבל הוא מדרדר מדחי לדחי. אתם חייבים לעזור לי לעזור לו. חבר נואש

מה הטלפון שלו? אני אעודד אותו!

שלום לך. לדעתי הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות לחברך הוא פשוט להיות איתו, להבין אותו, לנסות לצאת איתו ולמצוא סיבות טובות לעזוב את הבית. הייתי אפילו ממליצה על כובע. אבל הדבר הכי חשוב - הראה לו שאתה אוהב אותו, תביא לו אוכל שהוא אוהב שתאכלו בצוותא, תהייה שם בשבילו. בהצלחה

חבר יקר, אולי תעשה קרחת גם אתה. אני לא צוחקת!!!!!!!!!!!!! עדי

ברור שהוא מתדרדר. הוא לוקח סמים פסיכיאטרים שגורמים לנזק מוחי בלתי הפיך.

אוקיי דבר ראשון, ההתייחסות שלי היא לעזרי: חבל, חבל, ממש חבל שאתה מביע דיעה על דבר שאינך יודע עליו דבר וחצי דבר. מי אתה שתביע דיעה על נושא שעליו יכול לדבר רק מדען, כימאי או רופא? האם יש ברשותך מעבדה שאינני יודעת עליה ושם עשית את ניסוייך המדעיים ואז הגשת תזה מסכמת לאיזשהו איגוד מדענים??? סביר להניח שלא. דעתי זו תקפה גם אם תטען שאתה או מישהו קרוב אליך לקחו תרופות "פסיכיאטריות" ואז ראית מה זה עושה. אתה עדיין אינך יודע דבר. מי שבאמת יודע - דעתו התומכת או המתנגדת תהיה מאד מקצועית ותבוטא ככזאת. מה גם שנראה לפי תשובתך הלקונית, הנחרצת והבורה שניצלת את שאלתו הנואשת של החבר הטוב לבמה שבה תבטא זעם ושטויות. ועכשיו לעניין האמיתי: תשמע, חבר נואש, אין הרבה שבאמת תוכל לעשות כדי לשנות לחלוטין את המצב ומהר. זה כנראה ייקח זמן ואינני בטוחה, אף על פי שהתקרחות מהירה היא נוראית, שזו הסיבה השורשית לדיכאון. אם היא לא אורגנית בעליל יש לקחת בחשבון שהיא יכולה להיות סימפטום של הדיכאון ויש להיכנס עמוק יותר וזאת עושים בטיפול. אבל תקשיב טוב, אני תומכת לחלוטין בעצה של עדי ואני מדברת בשיא הרצינות. אם אתה גם נואש כמוהו - עשה מעשה אמיץ ואוהב. תעשה קרחת. קראתי פעם על שישה חברים (זה היה בעיתון והיתה על זה גם כתבה - לפני מספר שנים) שעשו קרחת למען חברם שחלה בסרטן ואושפז והתקרח מהכימותרפיה. את האושר שזה גרם לו להרגיש הוא לא יכול היה לתאר במילים. תחשוב על זה ברצינות - ואנא החזר לי תשובה לגבי דעתך/החלטתך או כל התפתחות אחרת - זה חשוב לכל מי שענה לך - כך אני מתארת. זה המעט (וזה המון) שתוכל לעשות מבחינתך מלבד לנסות לעודד אותו ועם המון אופטימיות. את השאר יעשה הוא - בשארית כוחותיו ואמונתו - בעזרת בדיקות ו/או טיפולים וכמובן המון אמונה. בהצלחה, מיכל

מה נשמע? לא התכתבנו כבר כמה ימים. וכנראה שפיספסתי.....- את נוסעת? לאן? לכמה זמן? סליחה על החטטנות , סתם רוצה לשמוח בשמחתך. אוהבת בילי

היי בילי מתוקה, מה שלומך ? איך בעבודה ? איך הקושקוש הקטן ? ואת לא מחטטת בכלל. אני נוסעת לסופשבוע - שישי שבת, לגליל, להנות מהטבע ומעצמי, לנוח קצת ולצבור כוחות. עכשיו כשחזרתי לעצמי ולחיים, אני יכולה להרשות לעצמי גם להתפנק קצת, ולהרגע. אוהבת אביב.

פעם אהבתי לטייל... תהני ותחזרי חזקה... אנג'ל. :) ובקשר להודעה- עזבי.זה שום דבר. סתם התחשק לי לשפוך קצת. זה בסדר שהפסקת באמצע.זה טוב שהפסקת באמצע. אולי לא תאמיני אבל כשכתבתי את הודעה השניה, דוקא כן חשבתי על זה. האמת תכננתי לכתוב משהו הרבה יותר קצר ואכשהוא תוך כדי התפרצות החלקים הפנימיים,זה התארך ואז כבר תכננתי לשנות את הכותרת שנושאת את שמך כדי שהדבר לא יגרום לך לאי נוחות. אבל בסוף,מאורך הכתיבה,שכחתי לעשות זאת. אז זו הבעיה שלי,מצטערת ושוב סליחה :)

איזה כיף - טיול. תהני , תהני ותהני. זה מה שיש לי להגיד לך. מגיע לך. אצלי הכל בסדר , כולל הקושקוש . תסעי לך בשלום , ואל תשכחי לחזור ולספר חוויות. סוף שבוע נפלא. בילי

הבסתי את ההקאות...הייתי קצת נורמאלית וחזרתי לצום. ואנורקסיה...היא כנראה באמת הבור שלי. עליתי במשקל, חליתי,לא טיפלתי וירדתי בחזרה וכרגע אני מחוסרת כוחות להפסיק את מעגל הרעב הזה.רוצה לצום עד אינסוף.או יותר נכון עד הסוף. ניסיתי לכתוב באופטימיות על כמה טוב לי עכשיו,עברתי משבר,התרחקתי,התקרבתי שוב ,כתבתי עד כמה רע לי ואח"כ שוב הכנסתי הודעות אופטימיות . האמת ש... מצידי לתת להכל לקרוס עלי...להתמוטט,התקרה תרמוס אותי,תקרת החיים שלי. אני עושה את מה שמזמן הייתי צריכה לעשות,להרים ידיים.אין לי מושג במה נאחזתי. אין לי מושג למה נאחזתי. אני לא מתאימה לטיפול.טלי תודה.תודה שמצאת לי אותה, אבל את הרי מכירה אותי ואיך שאני עוזבת טיפולים סתם ככה, אז זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו. נמאס לי! ואין לי חשק לנסות יותר. ממש כאילו נבלעתי לתוך מימד אחר,שכולו שמיים שחורים , תהום אינסופית ומשטרה של דכאון וחרדה. אולי אני אמצא את חיי ככה... אולי,מי יודע... ובינתיים האנורקסיה היא בת לווייתי . אני יודעת שזה נשמע יפה מדי. זה לא היה ככה פעם. ההגיון עדיין בראש.אני מסרבת להאזין לו.הוא מכאיב. ותראי איך כל זה מוכיח שלעולם זה לא יעזור: בגלל שתי סטירות הפסקתי להקיא, וגם כדי לפתור בעיה גופנית חיצונית כלשהיא... הפסקתי להקיא...עליתי במשקל.עלה לי מעט הביטחון בכוחי וביכולתי ואז...כמו כל יצור אנושי חליתי,עלה לי החום,איבדתי תיאבון והתוצאה יורדים חזרה במשקל. ושוב הכל חוזר.ושוב קשה להלחם. ושוב מרגישים את עייפות החומר מהחיים. כי אני שוב במצב שללא שליטה, טלי תאמיני לי -ללא שליטה, אני מרגישה שאני צריכה לאכול,הגיע הזמן לאכול ואני מחפשת תירוצים להתחמק. שוב חושבת עשרים אלף פעם על כל קלוריה שנכנסת לפה.כאילו בחיים לא יהיה לזה סוף. למה? כדי שיום אחד בגיל 30 אני אהיה בטיול רגלי (סתם דוגמא), ארד קילו ....ושוב אסחב למטה? ועזבי את גיל 30,עכשיו אין לי כוח להתמודד עם זה. ורצון? רצון זה דבר מוזר! הרצון לא שם כשאין כוח. או שאני יצור מוזר? אנג'ל.

סליחה שאני מתערבת... אני פשוט רוצה לעזור. קודם כל- לא להתייאש. יש ימים כאלה. שבא לזרוק הכל לעזאזל , את כל ההשקעה שהשקענו עד עכשיו -פשוט למוטט. ולא מבינים בשביל מה להמשיך עם הטיפול .... וכו' , וכו' . אבל זה רק שלב !! אני מבטיחה לך. מחר או מחרתיים את תראי הכל באור שונה. אז בינתיים אל "תזרקי " את זאת שמטפלת בך , חכי קצת. תאמיני לי , עברתי כל כך הרבה ימי משבר כאלה , שחשבתי לעצמי מה הטעם להמשיך עם הטיפול אם אני מרגישה שאני עושה צעד קדימה , ומיליון צעדים אחורה . כשבעצם זה לא היה נכון. כל מה שעשיתי כדי להירפא , אפילו אם זה היה משהו קטן , זה היה מיליון צעדים קדימה. והמשברים היו רק צעד קטן אחורה , ואחריהם אפשר להמשיך הלאה בדיוק מהמקום שבו הפסקתי. ואני בטוחה שככה זה גם אצלך. אז תתעודדי קצת. הרבה אנשים לפנייך עברו את זה ... וניצחו ( תשאלי את אביב...). יכול להיות שהיום כל הדברים שכתבתי לא יראו לך הגיוניים או נכונים , אז תקראי אותם גם מחר , כשהמצב רוח שלך יהיה יותר טוב. שולחת לך הרבה עידודים ,חיבוקים חמים ותמיכה ... שלך בילי

אולי את צודקת. אני רוצה להבהיר מספר דברים. אני לא אומרת שאולי מחר זה לא יראה שונה. אולי זה כן.ובטח שעוד שבוע זה כן. אבל,תביני אני מאמינה שזה לא יעזוב אותי,וזה ישאיר אותי לחיות חיים חסרי תועלת גם אם לא תהיה לי הפרעה בפועל.גם אם יהיה לי עודף של 20 קילו ולא חסר...גם אני אני בחיים לא אקיא יותר,אפילו לא מתוך המנגנון הטבעי של הגוף. ושיהיה עוד משהו ברור, אני לא מאשימה אף אחד .זו רק אני . אני לא חושבת על כך שאנשים נטשו אותי(על אף שיש אנשים שעשו זאת), לא אכפת להם ממני (ולאנשים שקרובים אלי הכי הרבה באמת לא אכפת-הורים וחברים). זו אני אשמה.אני לא מסתכלת על מה שאין.אני כן מסתכלת על מה שיש. ואני גם בועטת במי שיש.אני רוצה שיעזבו אותי בשקט.אני באמת רוצה. הבעיה נוצרת בקשרים שכבר כן יצרתי. את מכירה את המשפט "החיים חזקים מהמוות"? וזה נכון,עצוב ונכון. ראי, אני יכולה להתרחק, יכולה לא לזעוק "הצילו" באלפי דרכים , יכולה לגסוס לאט מאנורקסיה או ממחלה לא מובנת אחרת , או מחום ... אבל הבעיה שלי היא ההתנתקות הרגעית ,וזעקת ה"הצילו". זה גורם לאנשים לחשוב שאני שווה את זה. וזה כ"כ לא נכון. לא בגלל שאני אדם רע.באמת שלא עשיתי רע לאף אחד. אלא כי אני אדם עקשן.הבעיה שהחיים יותר עקשנים. אני לא רוצה טיפול. אני סתם מציקה. תחשבי על בחורה ...בדיוק כמו אביב וכמו מישהי וכמו ללה... שיכלו ללכת אל המטפלת שלי על חשבון הזמן שלי ולהבריא . היא לא תפסיד כסף.היא תרוויח שעה.ומישהי אחרת תרוויח אותה.ותצא מזה בכוחות על שקיימים בתוכה.משהו שכנראה מת אצלי מזמן. אנג'ל.

אנג'ל היי, קראתי את הדברים שכתבת לאביב בטרם יציאתה לחופשה, ולשמחתי הם נשמעים אחרת מהדברים שכתבת כאן. זה מוכיח את דבריה של בילי, שהתחושות הללו לגבי טיפול הן מבולבלות לעיתים, אבל צריך לדבוק במטרה. אני מקווה שאת נהנית מהספרים מהסיפריה, ומאחלת לך שבת שקטה, רגועה ונעימה, עם המון בריאות, טלי פרידמן

שלום ד"ר פלד, בהתייחס לתשובה שנתת בעבר. מדוע תרופה זו מצריכה דיאטה מיוחדת. ככל שידוע לי באמצעות רופאי תרופה זו הינה גירסה חדשה למשפחת חוסמי MAO ואינה מצריכה דיאטה מיוחדת. בנוסף, היא יעילה ביותר נגד חרדה חברתית, ופוגעת פחות בתפקוד המיני (מאשר SSRI למשל). אודה לך על תשובתך! שלו.

מר פלד כבר לא דר כאן יותר

נא ראה את שאלתי לד"ר פלד, מהיום. תודה, שלו

שלו שלום הסכון משבר עליה בלחץ דם שבגללו יש להזהר במזונות הוא מופחת במובמיד אולם עדין נחשב קיים - ולכן אם מופיעים סמנים לעליה בלחץ הדם כמו כאב ראש נוקשות בעורף, הזעה בחילה או הקאה יש להבדק דחוף ע"י רופא ולקבל טפול תרופתי. לגבי תפקוד מיני - אכן נחשב עם סכון מועט לגבי יעילות - שיהיה לך בהצלחה בברכה עמי

רציתי לשאול האיים ההרגשה של : אתה לבד שאין שאוהבים אותך ,מוזר, וכו... יש אצל עוד אנשים בעולם???

הי אינני מומחה לתורת הנפש אולם ההרגשה מוכרת לי אישית מנסיוני. אישית, אני חושב כי תחושת בדידות עלולה להוביל לדיכאון ועל כן אסור להזניחה ללא טיפול הולם. מאחר ותחושה הינה הרגשה סובייקטיבית, עלייך לדעתי להתחיל בטיפול עצמי ע"י שיחה עם אדם קרוב לך.

דנית, אם את יכולה ורוצה, אז עדיף שתפרטי קצת על עצמך. מה את עושה? כמה זמן הבעיה קיימת? וכו'. עדי

היי דנית, לפעמים אני חושבת שאם כל האנשים שמרגישים לבד, היו מתחברים ביחד, היו להם המון חברים. לצערי, התחושה הזאת של בדידות היא לא אישית שלך, היא עולה פה המון בפורום, והיא קיימת אצל המון אנשים בעולם. היא היתה קיימת אצלי עד לא מזמן בתחושה מאוד קשה של אף אחד לא אוהב אותי, אף אחד לא רוצה ליהיות איתי, אני לבד בעולם עם הבעיות שלי, אף אחד לא מוכן ליהיות איתי או בשבילי, ויותר מזה.. חשבתי שזה בצדק, שלא סתם אני לבד, שמשהו בי גורם לאנשים להתרחק ממני, שאני לא מספיק שווה שיתיחסו אלי, שאין מה לאהוב בי, ושהקשיים שלי באמת מרחיקים אנשים. אבל.. היום אני כבר לא לבד, היום יש לי מטפלת תומכת ואוהבת, יש לי חברים וירטואלים מקסימים שכיף לי ליהיות איתם, יש לי חברים ממשיים מדהימים שחלקם התפתחו מפה וחלקם מבחוץ - מהעבודה ומסתם פגישות אקראיות, ויש לי את המשפחה שלי שהתקרבה אלי. את כל אלה גם את יכולה להשיג, זה דורש השקעה גם ממך. היכולת הזאת להיפתח לאנשים ולגרום להם לרצות ליהיות חברים שלך, כדי שלא תישאר לבד, טמונה בכל אחד מאיתנו. בני אדם הם יצורים חברתיים מטבעם, אף אחד לא רוצה להישאר עם תחושת הבדידות המעיקה הזאת. אני הצלחתי בעזרת המטפלת הנפלאה שלי ובעזרת האנשים המקסימים כאן בפורום למצוא דברים בעצמי שעזרו לי לרכוש חברים. קודם כל הייתי צריכה להתחיל להאמין בעצמי, להאמין שיש לי דברים טובים לתת לאחרים, ואחר כך גם לבצע את זה, באמת לתת וגם ללמוד לקבל, ואז הכל כבר התגלגל מעצמו. אם תפרטי קצת יותר באמת מה גילך ? מה את עושה ? איפה את מסתובבת ? ולמה את כל כך לבד אולי תהיינה לי אפילו עצות מעשיות איך אפשר לשבור את מחסום הבדידות, את החומה הבצורה הזאת. ואם תמשיכי לכתוב כאן, תוכלי גם לרכוש חברים, ולו וירטואלים, שיעזרו לך להתקדם הלאה, וכבר תרגישי הרבה פחות לבד, ואת מוזמנת לעשות את זה. אביב.

שלום דנית. קשה לי לומר לך יהיה בסדר, כי עכשיו אני בתקופה קשה. מאידך אני יודעת שכשנמצאים במשבר רוצים לפעמים שכולם יבינו אותנו ויתיחסו בהתאם - כל הזמן. וכשהזמן הזה מותיר אותנו גלמודים - זה קשה. אני נזכרת ברגעים של אושר, רגעים קטנים שבהם לא הרגשתי בדידות מאיימת כזאת. אני מאמינה לאביב שזה תהליך שניתן ללומדו, אבל גם יודעת שהצעד הכי קשה הוא ההתחלה. בכל אופן - אני פה, ואת מוזמנת לכתוב. אשתדל לענות. הפורום הזה מצליח להוציא אותי קצת מתחושת הבדידות, לדעת שאפשר לכתוב ולשמוע מאנשים בעת צרה, מבלי השיחות שמסביב. כל טוב. האלמונית [email protected] את מוזמנת לכתוב.

שלום רב, כן, התשובה לצערי, היא "כן" גדול רב ועצום. בדידות היא המגפה של חברות מודרניות רבות, וראי את כל בתי המרזח, בתי השעשועים וכו'. אבל, וכאן החלק האופטימי: יש הרבה מה לעשות. כמו שהמושג "בית ספר להורים" כבר אינו מהווה כותרת שמבזה הורים, אלא להפך, שמאתגרת אותם, כך יש הרבה מה לקבל מהדרכה בעניין של רכישת מיומנויות בינאישיות. אשמח להמשך הבהרה אם תשלחי למייל האישי יותר פרטים עלייך (גיל, עיסוק, תקציר קורות חייך, מיקום בארץ וכ'ו). כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

לא , חמודה, מסתבר שלא!!!!!!!! (אני ההוכחה...)

שלום לכולם:רצוי שהפסיכולוג יענה.. שלום לך אני בימים אלה סיימתי את לימודי ובעצם פרק עצום מחיי , מתחיל פרק חדש צהל. אבל יש מין הרגשה כזו פתאום אתה לא יודע אייך למצוא את עצמך כול היום בבית כשאן מה לעשות מפחיד קשה וזה גורם לעבור מצבי רוח של דכאון.... אני נורא ישמח עם תוכלו לעזור לי ולהנחות אותי מה עושים? והאם זה דבר שהרבה עוברים יחד איתי? תודה

שלום יפית! אני אמנם לא פסיכולוגית, אבל התגובה שלך נראית לי נורמלית לגמרי: בכל זאת סיימת פרק חשוב בחייך, פרק של שתים עשרה שנה. כל שינוי, כל עמידה על פרשת דרכים, ואפילו יציאה ממסגרת לא ממש אהובה אבל לפחות מוכרת כמו בית הספר, ומעבר אל משהו חדש ולא מוכר - כל דבר כזה מלחיץ ומפחיד. אם יש לך מספיק זמן עד לגיוס - נסי אולי למצוא עבודה זמנית, או איזה קורס קצר בנושא שמעניין אותך. אם מועד הגיוס שלך קרוב ואין טעם לחפש עבודה או קורס כלשהו - פשוט צאי לבלות ולפגוש חברים עד כמה שאפשר. כל היום "בטן-גב" זה אולי כיף לזמן קצר, אבל לטווח ארוך זה באמת מדכא! בהצלחה! אחת

יפית שלום רב, את מתארת סיום ל תקופה משמעותית בחייך, ועמידה בפתחה של תקופה חדשה ומרגשת, מן הסתם. מתי את מתגייסת? האם יש לך חברות? מתי הן מתגייסות? מה הן מתכוננות לעשות בזמן עד הגיוס? באופן כללי, בני נוער רבים מתלבטים בבעיה שהצגת. הזמן המצוי בידך הוא מוגבל, אינך יכולה להתחיל משהו לטווח רחוק, אך את יכולה בכל זאת לנצל את הזמן לעבודות מסוגים שונים, תחביבים, חברים ו...מנוחה אחרי 12 שנה של לימודים :) תכתבי...ונמשיך לחשוב יחד על אפשרויות... בברכה, טלי פרידמן

שלום גם לך! באמת נעלמתי קצת, אבל עכשיו אני מנסה להשלים את החסר:-) כבר יותר נרגעתי מהלחץ של העבודה. אני מחפשת ב- easy משהו אחר, אבל באמת בלי הרבה תקווה. לפחות יש לי עכשיו מקום עבודה שאני אוהבת, חבל רק שנאלצתי לוותר על חלק אולי לא כזה גדול מהמשכורת, אבל עדיין משמעותי. וחוץ מזה... אני עייפה מאוד. הגוף מתחיל לתת תסמיני עייפות כאלה, ואני יודעת מה יכול לשפר את זה אבל ממש לא מסוגלת. למרות כל מה שלפעמים אני כותבת כאן, מייעצת לאנשים אחרים, מנסה לעזור. כל עוד זה נוגע אלי - אני פשוט מנסה ליישם רק את הקטע של "להנות מהחיים" אבל כל עוד הראש שלי תקוע בתוך ההפרעה, ההנאה באה בקושי רב. לפעמים אני ממש חולמת על אשפוז, על איזה שוטר שיעמוד ויכריח אותי ואני אבכה, אתייסר, אבל בסוף אעשה את זה. אין לי את השוטר הפנימי הזה. אני גם לא רוצה לחפש אותו בקרבי. לא בחבר שלי, לא בחברות. זה לא עובד. אני באמת ממעיטה לחשוב על מה אני עושה לגוף שלי. מנסה לספוג. "לא נורא, עוד מעט יגיע הערב אז אוכל". ואז זה כבר הופך למן בולמוס (בהגדרות של אנורקסית), אבל זה ממש לא עושה טוב. גם נפשי וגם גופני. זה כמו גלגל. לא יכולה להפוך אותו. פשוט לא. אני יודעת את כל התשובות, את כל האין ספור תפריטים, שממש לא משמינים, אבל זה כל כך לא עניין של שומן. זה הסם שלי וקשה לי להתנתק ממנו. אני בן אדם שנוטה מאוד להתמכר. סיגריות, אלכוהול, גראס, עבודה. אבל בדברים האלה אני ממש יודעת להגביל את עצמי. הסם של האוכל הוא משהו הרבה יותר מהנאה. הוא כאב וייסורים והרגשת ה- high ביחד. לפעמים אני ממש מצחיקה את עצמי. כל כך מעריכה את החיים, אוהבת אותם, וכל כך הורסת אותם. פטאתי. זה בערך מה שאני מרגישה כלפי. יותר גרוע משנאה , משתווה רק לאדישות. מישהי יקרה, אני מרגישה שכל מה שכתבתי כאן לא מביא למשהו טוב. מן נקודה שחורה כזאת. אולי כל האופטימיות שלי היא רק לכאורה, אבל לפחות יש לי אותה, היא עוזרת לי בהסתכלות אחרת על החיים. אני יודעת שאני עובדת רק על עצמי, אבל איך מפסיקים? כל דבר גורם למשהו אחר. מעגל אין סופי. אני רוצה להיות זו שמסובבת אותו לכיוון השני אבל בינתיים נשאבת עם הזרם. בינתיים, עוד קצת ואולי מחר, כל פעם זה מן משהו עתידי. הקושי העיקרי אצלי זה איך ליישם את כל מה שאני יודעת ומבינה על עצמי. איך להתחיל להגשים את החלומות שלי. אני אחזור לעבוד. הראש שלי כבר לא כאן ממש. אני לא יכולה לתת לעצמי להסחף עם הרגש עכשיו. לא עכשיו. אני אקח את החיבוק שלך עכשיו למטרת התחזקות, ולא הרפיה. אני חייבת להמשיך עכשיו :-) שיהיה לך יום מצויין, מקווה לשמוע ממך היום, ואם לא - אז אאחל לך כבר עכשיו סוף שבוע טוב, מרגיע ומחזק לקראת השבוע הבא! ד"א : איך הולך עם הקבוצה? את ממשיכה? ושוב בי:-) שלך, ללה

חייבת להגיד לך משהו נחמד כרגע הדהמת אותי יש לי לעיתים ממש את אותן התחושות.מחלה ארורה. גם אני אופטימית.אני לא אופטימית. אני פשוט לא פסימית.לא מאמינה שמשהו רע יכול לקרות לי. וואו...איך את מוצאת הכוחות להתגבר. זה רק מגביר אצלי את ההרגשה...כמה אני דפוקה בשכל ולעולם לא תהיה לי את היכולת המינימלית לצאת מזה.. קחי חיבוק.לחיזוק .לא להרפייה. אנג'ל.

בבקשה , מידע על התרופה הנ"ל. זו בקשתי השניה.....

שלום השם בארץ הוא סוליאן מתנצל על האחור בתשובה עמי

יקירה, עכשיו קיבלתי תשובה. בשבוע הבא ביום חמישי אני ובעלי והבן, צריכים להיות בפנימיה ! איך מתכוננים לזה? איזה שאלות צריך לשאול ? מה לבדוק ? אף פעם לא שלחתי ילד לפנימיה, מה פתאום פנימיה ? למה אני מרגישה כאילו הוא נשלח להוצאה להורג ואני עומדת מנגד... ואולי אני צריכה להקשיב לקול הפנימי שלי...? שלא רוצה לשלוח אותו... את חושבת שאפשר לחיות עם תחושות קשות כאלה ? טוב, עיזבי, נמשיך לדבר על זה כשתחזרי.... אני אחזיק מעמד עד שתחזרי, ושימי את כל "הצרות" בצד ותהני !!!

נשמה שלי, עוד לא נסעתי, אני עוד פה ואפשר לדבר על זה.. ואני פה איתך לעבור גם את ההתרגשות והחרדה הראשונית, כמו שהבטחתי.. לגבי השאלות, ההצעה שלי היא לבוא קודם כל עם רשימה מסודרת מוכנה וכתובה, כי בטח מרוב התרגשות תשכחי שלי, אני הייתי שוכחת, ואחר כך שחוזרים הביתה נזכרים בעוד מליון דברים שרצינו לשאול ולא שאלנו, וזה חבל. האמת היא שגם לי אין נסיון בפנימיות אבל הדברים הראשוניים שעולים לי הם כאלה. מה לראות ? את החדרים שהם ישנים, את כיתת הלימוד, אולי את מקום הטיפולים, את הגינה, החצר.. מה לשאול ? לגבי הצוות הרפואי, הצוות המטפל, המורים, המדריכים, שעות הפנאי, שעות הביקור, טלפונים, ממי אפשר לקבל דיווח במהלך השבוע, מה סדר היום, מתי יוצאים הביתה, ומה צריך להביא כדי שהוא ירגיש שם בבית. תתחילי מזה, ותרשמי על דף כל רעיון שהוא שבא לך, ואני אחשוב על עוד דברים, ואל תתביישי לשאול ה-כ-ל, זה הילד שלך ותבררי כל פרט, אפילו זה שנראה לך הכי בנאלי והכי טריביאלי. ולגבי הקול הפנימי, תקשיבי לו, אל תתעלמי ממנו, ואחרי הביקור והפנימיה והתשובות שיהיו לך ביד, תשבי ותעשי חשבון נפש טוב עם באמת שם היית רוצה שהוא יהיה, ואם תוכלי לחיות עם זה. עכשיו זה מוקדם מדי, אין לך את כל הנתונים והעובדות, כשיהיו לך תוכלי לדעת מה את מרגישה גם לגבי המקום, אם הוא יהיה לו טוב ונראה לך שהוא יוכל להשתלב בו, ואז תוכלי לבטל את התחושה הקשה, או שהיא תתחזק, ואז תדעי מה לעשות. בכל אופן, התחלת את התהליך, אז תמשיכי, תמיד בדקה האחרונה אפשר להתחרט - לא ? ואת תדעי רק אחרי שתבקרי שם באמת. ואני איתך פה, עכשיו, היום, ביום חמישי וגם אחרי זה.. לכל דבר.. וגם פיזית כשרק תרימי סימן שאת צריכה, ובינתיים חיבוק חזק והמון המון המון כוחות. אוהבת אביב.

הי אליאן, מצטערת שפלשתי לך להודעה שבכלל לא מיועדת לי. אני הייתי בפנימיה. אני לא יודעת בן כמה בנך, אני גדלתי בפנימיה בין ט' ל- יב'. למדתי בשדה בוקר, אם שמעת על המקום ואם לא - זה פשוט גן עדן. חממה לשמה. בשבילי זו היתה תקופה מצויינת! כל החברים שלי הם מתקופת התיכון. האווירה שם היתה משפחתית מאוד. המורים היו לנו להורים וגם המדריכים. אני מתארת לעצמי שלשלוח ילד לפנימיה זה לא קל בכלל. אבל רק רציתי להרגיע אותך, שזה לא חייב להיות משהו קודר ומרוחק, אלא להפך. אז שיהיה המון בהצלחה, אל תרגישי רע עם הצעד הזה, זה יכול להיות לטובה! (במקרה שלי כך זה היה). ושוב סליחה שהתפרצתי :-) יום מצויין.

תודה, אני אנסה לקחת את הדברים שלך לתשומת ליבי ובאמת אולי את צודקת. תודה על התשובה. אליאן

למומחי הפורום שלום. שאלתי נוגעת בקשר שבין פעילות יתר של בלוטת התריס וחרדה והיא מורכבת ממספר שאלות משנה: א. האם מתקיים קשר חד-חד ערכי בין פעילות יתר של בלוטת התריס וחרדה, כלומר, האם פעילות יתר כנ"ל תגרום לחולה במחלה לגלות סימני חרדה? ב. עבור ערכים של: TSH פחות מ- 0.1 ו- TTS=2.73 , האם הספרות והנסיון הרפואי יציינו בהכרח על חרדה? ג. היכן, מלבד ברשת האינטרנט ניתן למצוא מידע ברמה "פופולארית" על הקשר הנ"ל?

דני שלום הקשר בין פעילות יתר של הבלוטה לחרדה רחוק מלהיות חד משמעי אין בהכרח חוויה של חרדה, גם אם אם יש תופעות גופניות כגון דופק מהיר וכו' וגם אותן אין בהכרח אלא במנון גבוה. עקרונית- אם יש תופעות חרדה בפעילות יתר של הבלוטה לרוב עדיף להתחיל בטפול בבלוטה ולאחר מכן אם לא מסתדר לשקול אם צריך בטפול בחרדה אבל כל מקרה לגופו בהתייעצות עם הרופא המטפל בך בברכה עמי

דני שלום הקשר בין פעילות יתר של הבלוטה לחרדה רחוק מלהיות חד משמעי אין בהכרח חוויה של חרדה, גם אם אם יש תופעות גופניות כגון דופק מהיר וכו' וגם אותן אין בהכרח אלא במנון גבוה. עקרונית- אם יש תופעות חרדה בפעילות יתר של הבלוטה לרוב עדיף להתחיל בטפול בבלוטה ולאחר מכן אם לא מסתדר לשקול אם צריך בטפול בחרדה אבל כל מקרה לגופו בהתייעצות עם הרופא המטפל בך בברכה עמי

http://doctors.msn.co.il/forums/read.php?f=66&i=2833&t=2833

יהודה שלום צר לי מאד מאד לקרוא את מה שכתבת. זה כמובן מעמיד את כל מה שאתה אומר בהקשר אחר לגמרי. מה שאתה מתאר זו התנהגות פושעת ובלתי נסלחת . אם יותר לי, עדיין השאלה האם מין ההכרח שכך יהיה אישית איני יודע שכן לכוח יש נטיה להשחית ובמחלקת אשפוז (לא רק פסיכיאטרית) יש כוחנות רבה של הצוות (לצערי מנסיוני כעת עם בן משפחה שלי שמאושפז) שלך עמי

ומה דעתך לנסות ולטפל בענין כי בכל זאת אתה בצד הנכון ולא כמר פלד נס על נפשו וביננו אנו יודעים שמה שנכתב כאן הוא כאין וכאפס לעומת מה שקורה באמת. שלך יהודה

מחלקה סגורה. הם אומרים שאני צריכה עזרה. ומאחר וכל העזרה שקיבלתי לא בדיוק הועילה - הם רוצים לאשפז אותי. שם. אני צריכה עזרה. נכון. אבל לא ככה. לא על ידי זה שיסגרו אותי בין 4 קירות. לא על ידי כך שיבודדו אותי מהעולם, מהחיים, שגם ככה קשה לי איתם. זה רק יקשה עליי יותר כשאצא משם. אני רק ארגיש אבודה יותר. זאת דעתי, לפחות. אני אודה אם למישהו יש משהו להגיד בעניין... מישהו שהתנסה... אחרי הכל - אולי זה מה שיעזור לי... ההורים שלי התייאשו. דבר שמייאש אותי עוד יותר. אף אחד לא רוצה שאני אתאשפז שם. אומרים שזה יכול רק לדפוק אותי יותר. שאני אצא משם יותר חולה. אני לא יודעת מה לעשות...

ואני כאן עכשיו, אם תרצי לדבר. שלך, מישהי

שמחתי לראות שהיה לשתיכן ערב מהנה אני כאן, שולחת לך איחולים ליום יפה מחר עם שמש וחיוכים

פולי שלום מכתבך קורע לב אין לי מושג מה הבעיה או מדוע רוצים באשפוז לא התנסיתי בכך אלא מהצד השני. א. תמיד שווה לקבל חוות דעת נוספת ממישהו שאת בוטחת בו ב. אני יודע שקל להגיד, אבל לא תמיד אשפוז הוא כל כך גרוע כפי שמצטייר מבחוץ בהצלחה עמי

ואיך בדיוק אתה יודע אתה הרי מהצד השני ואתה מתחיל להרגיז אותי

פולי יקרה, אין לי נסיון מאשפוז, לא הייתי במחלקה סגורה אף פעם. לפעמים זה יכול לעזור, אני רציתי את זה בשלב מסוים, כפתרון זמני לפחות, כדי להתאושש קצת ולראות איך מתקדמים, אבל בסוף הסתדרתי בדרך אחרת. אם יש לך רעיון כלשהו איך דבר אחר יכול לעזור לך לצאת מזה, כמו ארגון שחף, נען, חונך צמוד, מטפלת ודיאטנית, ואת מוכנה ורוצה להתחייב לטיפול, תנסי להציע את זה כאופציה להורים. דברי איתם, תסבירי להם בדיוק מה שכתבת כאן בפורום - שאת לא רואה איך זה יכול לעזור לך, ותבואי עם אלטרנטיבה שאליה את מחוייבת, ותבקשי שיתנו לך הזדמנות נוספת. יכול ליהיות שאם הם יראו שמשהו באמת זז אצלך בפנים, הם יוותרו לפחות לבינתיים, לפחות לתקופת נסיון כלשהי שתסכימו עליה בינכם. בכל מקרה, וגם אם לא, תנסי להבין את המקום שהם נמצאים, הם רואים אותך דועכת ורוצים לעזור, ולא יכולים. הם לא מוכנים לוותר, לא מוכנים להרים ידיים, רוצים לעזור, ועושים את זה בכל דרך שנראית להם אפשרית כדי להציל אותך כדי להיות שם בשבילך. ואני ומישהי ועוד המון אנשים טובים נמצאים כאן לתמיכה, בכל מקרה, בין אם תתאשפזי ובין אם לא, ונשמח ליהיות איתך שם בקושי, ולתמוך ולעודד.. כולנו במובן מסוים היינו שם במצב הנוראי הזה, יודעים ומרגישים מה עובר עליך. תעדכני מה קורה.. שלך, אביב.

פולי חמודה אני חושב מה לכתוב לך היות ובסרט הזה כבר הייתי אינני יודע ממה את סובלת אך בכל מקרה עזרה שם לא תקבלי ומי שיגיד לך שתקבלי עזרא הוא שקרן עזרא אפשר לקבל ממי שמקשיב לך באמת ולא מסתכל בשעון ומפהק ויש הרבה אנשים טובים שבאמת יכולים לעזור ובלי תואר לפני השם למרות שיש כאלה עם תואר לצערי זה עולה כסף וכמו שתמיד אני אומר רפואה לעשירים ולמי שאין שימות זה בדיוק כך אילו הייתי יודע בת כמה את יכולתי להציע עוד כמה אפשריות אך אישפוז בכפיה קחי בחשבון שזה במקרה הטוב חצי שנה שאת מאבדת צלם אנוש ואת מאבדת את חרותך כבודך ונשיותך עם זאת לפני כל החלטה כדאי ללכת לבעל מקצוע ואם אפשר ורצוי באופן פרטי כי הכסף כאן מדבר לצערי וקבלי עוד חוות דעת שבדרך כלל היא יותר מהימנה אשמח אם תשלחי לי איממיל ושם אוכל לענות ולהציע מנסיוני יהודה

שלאאאאאא תעזי להתאשפז למה זה תחנה סופית יש מיליון אופציות הכי קל זה לדחוף כדורים ולאשפז אז תזיזי תתחת ותתחילי לתת גז וטפלי מעצמך מלחמהההה ותגידי להורים שלך שיחפשו מי ינענע להם שיוציאו כסף לפסיכולוגים אם את חשובה להם ואני לא רוצה לשמוע יותר על אישפוז למה אני מתחרע ולוקח איתי את כולם אני מזמןןן מחכה למניאקים אבל הפעם אני יהיה התחנה סופית שלהם שיגידו שלום לאישה ולילדים לפני שהם באים כולירות

אני לא הייתי במחלקה סגורה, רק שמעתי, קראתי וכאלה. אבל אני מסכימה איתך ב-ה-ח-ל-ט ! ! ! ואם אני מסכימה איתך (כמישהי שלא הייתה שם) אז סביר להניח שמי שהיה שם יכול להוכיח. והרי זה הכי קל "לדחוף" כדורים, הרופאים לא באמת מבינים את הבעיה, הם חסרי אונים, זה נוח להם! אני שמעתי על ה-מ-ו-ן מקרים שאנשים כבר לא יכלו לתפקד בגלל כדורים היו כמו "צמח", כמו מתים... ויש גם מקרים שאפשר להיגמל מהכדורים, אבל למה שהרופאים הנבלות יגמלו מישהו לכדורים? זה לא לתחת שלהם.... (תסלח לי על הבוטות) ( סליחה שהתערבתי, פשוט הרגשתי צורך להסכים איתך, אני הלכתי מכאן לבינתיים, תהיה בריא, אחי!!! )

למה רוצים לאשפז אותך מה הבעיה?

וואו! טוב למצוא בין כל הניכור הזה, חוסר ההבנה שמציף אותי בתקופה האחרונה, גם אנשים כמוכם שאפשר להישען עליהם... תודה על ההבנה... אני מרגישה כל הזמן צורך לבכות. מרגישה שאני מאכזבת את כולם. אבא היה בטוח שאני אוכל להשתלט על הפחד, ולדכא את הרגש. זה היה ברור לו שאני אנצח. שזה רק בשליטתי. קצת אוכל והכל יהיה בסדר. וזה מה שהכי כואב. הם חושבים שאני זאת שמחליטה. שאם זה בא מהראש, אז זה בא ממני, ואני קובעת. הם חושבים שאני עושה בכוונה. הם לא יודעים עד כמה זה קשה. כמה אני סובלת. כמה כאב חבוי בפנים... כמה שאני רוצה, אבל אין לי אומץ. אני פוחדת... הם רוצים לאשפז אותי (ת'אמת, זה כבר לא תלוי בהם) מחלקה סגורה....

גוף ראשון יקרה, סיימת את מכתבך במילים "מחלקה סגורה...", כחותמת על גורל מר ובלתי נסבל... אני הייתי שם, בחור השחור המפחיד הזה, שלעתים נראה שאין ממנו יציאה. נכון - זה מפחיד. יותר מזה: זה מדכא, זה מייאש, זה מעורר אימה... ועדיין, לפעמים זה המוצא האחרון. זה לא שאני ממליצה על אשפוז, נהפוך הוא: אם המצב מאפשר, טיפול חוץ (אמבולטורי) עדיף בהרבה בעיניי. אבל במצב בו השליטה כבר מזמן אינה בידייך, במצב בו חלק מנפשך אינו נשמע לכוח הרצון שלך, במצב בו את סובלת כל כך ועדיין הפחד הנורא מונע ממך לאכול ומשתק את יכולתך לעזור לעצמך - - - במצב כזה אשפוז יכול להיות פתח הצלה. אחד היתרונות הבולטים באשפוז הוא, שהאחריות לארוחות אינה בידייך עוד. ומפחיד ככל שיהיה, לפעמים זה בדיוק השחרור לו את זקוקה: שמישהו אחר ייקח ממך את "השליטה" הזו, שהפכה עורף כנגדך. שמישהו אחר ייקח על עצמו את האחריות לכך שאת נאלצת לאכול. כי כרגע, את לא מסוגלת לאפשר לעצמך לאכול, לחיות, שלא לדבר על להנות... ולכל מי שמאוכזב, או שחושב שזה בשליטתך: ל - א ! ! ! עבורך - גופך הפך לאויב, מטרה נוחה להתקפותייך. השליטה אינה עוד בידייך, את בעיצומו של הסחרור המטורף למטה... אין מקום לאכזבה או להטחת אשמה, ובטח לא עכשיו. עכשיו הזמן לחבק אותך, להחזיק בך, לשאת אותך על הידיים למקום בטוח. מקום בו יוכלו לטפל בך, ללטף, להרגיע את הפחד והכאב...ולהזין אותך - פיסית ונפשית - עד שתוכלי לקחת לידייך שוב את המושכות, את האחריות לדאוג לחייך, בלי להרגיש אשמה, בלי להתייסר, בלי לחוש צורך להרעיב למוות את צרכייך, רצונותייך ותקוותייך... במכתב הקודם כתבתי לך שהחיים יקרים. אני רוצה להוסיף עוד משהו: מגיע לך לחיות!! לא לשרוד. לא לעבור יום ועוד יום, לכאוב, להתייסר ולקוות למותך. החיים יכולים להיות כל כך הרבה יותר טובים! ולהגיע ל-ח-י-ו-ת, לחיות באמת - עם מגוון רגשות, רצונות, צרכים ודרישות (כן, כן!), תקוות, תכניות וחלומות... - להגיע לזה שווה את כל המאמץ והסבל שבדרך... הפחד עצום, אבל את חזקה יותר. אזרי עוז וקפצי למים! אני כאן בשבילך, וכך גם כל השאר: לא נניח לך לטבוע...

חברה מקסימה שלי!! רציתי רק לומר לך תודה. תודה על הערב הנפלא, הטיול ברגל, הארוחה (שאני אחווה אכילה כתענוג, שומו שמיים...!!), השיחות הכנות והגלויות, החום שהענקת לי, החיבוק שלך שמלווה אותי, שומר, מרגיע את הפחדים. הדברים שאמרת חרוטים בזכרוני, מלווים אותי. מעודדים, מחזקים... ומאפשרים את המשך המלחמה, מלחמת ההתשה של ההחלמה. אני מחוייבת לזה כולי עכשיו, את יודעת. כמו שקבענו: ניפגש "בשבעה"... :-)) אני שולחת ים של חיבוקים , משיטה אלייך ספינות של חוזק ואופטימיות. ויש לי סיבה טובה: משום מה, אני בטוחה שמחר, או לכל המאוחר ביום ראשון, אני אקבל טלפון מאושר ממך...!! אוהבת, וכבר מתגעגעת... מישהי.

היי מישהי מיוחדת, לא, זה ממש לא מה שקבענו, קבענו שניפגש הרבה לפני השבעה :-)) וגם בשבעה.. ואני מתכוונת לעמוד במה שאמרתי.. אני שמחה שנתתי קצת כוחות, קיבלתי בחזרה המון.. ואני אאסוף לך בדיחות לפעם הבאה.. :-)) כן את יכולה להנות גם מארוחות השחיתות שלנו, הבטחתי לך פעם מזמן שאם לא תאכלי אני אבוא לבדוק.. ואכן באתי לוודא והכל בסדר ועברת את הבדיקה אבל רק ליתר בטחון אני אבוא שוב.. :-)) ותפסיקי כבר עם התודה ? בבקשה.. בשבילי.. אין טעם.. מיותר.. לא צריך.. ואין על מה.. נהניתי וחוזקתי לא פחות ממך ואולי יותר.. לילה טוב, חלומות מקסימים, שלך לתמיד אוהבת אביב.

יום טוב שיהיה לך מחר זה בעצם מה שהיה לי להגיד נכון שלא היית יכולה לפתוח את הבוקר בלי הברכה שלי?? סתם סתם

hi angel,how r u? i don`t seem to be able to talk to you lately

לא כתבתי הרבה לאחרונה ובכלל לא דיברתי כ"כ עם אנשים עד אתמול בא לך לדבר? כנסי עכשיו לאיי סי קיו או שתתקשרי אליי אם בא לך אני אשמח ובכלל מה קורה בחייך? מה עם הילד?

נגמרה לי הסוללה בפלאפון ... מצטערת על ההתנתקות מקווה שלא נפגעת רוצה להמשיך באיי סי קיו?

אני קבלתי עכשיו תפקיד של מנהלת אבל אני פשוט חסרת ביטחון עצמי ובעלת דימוי עצמי נמוך. אני מאוד רוצה להצליח בתפקידי החדש אך פוחדת ששתי התכונות השליליות שציינתי קודם יפריעו לי להגשים את עצמי. אולי תוכל לתת לי טיפים איך פשוט להעלות רמת הביטחון העצמי ואת הדימוי העצמי שיש לי . ברצוני לציין שאני אשה בגיל 37 לא חסר לי כלום.בעלת ראש טוב ונבונה מאוד. נאה. לצערי כאשר מדובר למשל בלפתוח את הפה בישיבות או אפילו מול מישהו בדרגה גבוהה יותר( בעבודה כמובן) אני פתאום מאבדת את כושר הדיבור, לא מצליחה לעמוד על שלי. ואני פשוט מרגישה עם זה נורא. אני קוראת המון ספרים בענין אבל לא מצליחה להתגבר על הבעיה. מה עושים? תודה

לגני שלום.לפי התיאור שלך מדובר בבעיה נפוצה מאד אשר ניקראת חרדה חברתית.(s.p)הטיפול המקובל בימינו הוא ביקור אצל פסיכולוג קוגניטיבי .ניתן לשלב בתחילת הטיפול תרופה אנטי דיכאונית מקבוצת mao.

לילה טוב, ג'ני - חשוב לציין שניר הוא לא דמות מקצועית כאן בפורום, הדמויות המקצועיות מופיעות בצבעים כחול ואדום, לי אין מושג מאיפה הידע שלו לקוח ואיך הוא הגיע לאבחנה שהוא נתן לך ולתרופות שהוא פסק לך, ובאופן אישי אני אשמח ניר אם תפרט איך הגעת לדברים, מאיפה הידע, אבל בינתיים, עד שיסביר, קחי את דבריו בערבון מוגבל.. אני לא הייתי ממהרת כל כך לקחת תרופות אנטי דכאוניות בלי לשמוע עצת מומחה.. אביב.

שלום רב, עניין הכניסה לתפקיד אצל כאלו שמתחילים קריירה ניהולית זוכה לתשומת לב נכבדה, גם "בשטח", דהיינו מנהלי משאבי אנוש, וגם בספרות המקצועית ואצל בוני השתלמויות וסדנאות. ולמה הזכרתי את זה בפתיחה? כדי להודיע לך כי רבים מאד נמצאים במצבך. וכעת לתכל'ס: יש ירחוני ניהול (גם בעברית), יש סרטוני הדרכה, יש סדנאות, יש ספרי הדרכה (ספריית האוניברסיטה הפתוחה, המכון לפריון עבודה, ערוץ 8 - סרטי ניהול, והוצאות ספרים רבות, כדוגמת "פקר", למשל), ויש חניכה אישית. אני עצמי חנכתי מנהלים רבים בתחילת דרכם במגזר החינוכי (מנהלות בתי ספר), הבנקאי (מנהלי סניפי בנק), ובתעשיה. הצבא עושה את זה למפקדיו בתפקידים חדשים, כבר שנים רבות מאד. לפעמים החניכה היא חלק ממה שהארגון מציע למנהל, ולפעמים זה היה ללא ידיעת הארגון - אצל אנשים שהיו במצב דומה לשלך. עניין הדימוי העצמי הוא נושא נוסף שראוי לפיתוח, ויעוץ/ליווי מקצועי שנוגע בתחום הזה הוא עניין שבשגרה אצל מנהלים רבים שאני בקשר איתם. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שלום לכל מי שיקרא את מכתבי אני פשוט מחפשת מישהו לדבר איתו אני מאוד בודדה בחיי ואין לי הרבה חברים ולפעמים מילה טובה , נחמה או עידוד יכולים מאוד לעזור אני מחפשת מישהו לדבר איתו להפיג את הבדידות גם את השיעמום וגם את תחושת הריפיון שמלווה אותי בימים אלה תחושה של אני לא טובה בכלום ושחבל לנסות בכלל למרות שהכל הפנימי והעמוק שלי לא מסכים עם המצב והוא מניע אותי לעשות דברים ליצור קשרים ולחלוק את החוויות טוב האמת שגם הכל הפנימי שלי לא מתרגש מהעובדה שאני כה לבד הוא החלק החזק בתוכי שמעולם לא נשבר או איכזב שווה להסתמך אליו אבל צריך לחזק את הקשר ביניהם שהוא יהיה יותר מורגש זו גם שאלה איך עושים את זה ? אודה לני שיענה לי אביטל

אבל אני פה, ואם את רוצה להסביר אני אשמח. אנג'ל

הי אנגל מה שהתכוונתי להגיד זה שאני זקוקה לאנשים לדבר איתם לחלוק חוויות , להתעודד ולהתנחם שיהיה בסדר בסוף הדרך ושאני אצליח לצאת מהמצב הלא נעים שאליו נקלטתי

היי אביטל, אולי תפרטי ממה נובעת התחושה הזאת שלך...? וסתם על עצמך...

שירלי את ממש כמעט מספרת את סיפור חיי,אני דווקא לא אוהבת את ההורים...

דוקטור נכבד, זה כבר שנה שאני סובלת מכאבים ולחצים בראש שפשוט משבשים לי את החיים. הייתי אצל הרבה רופאים,כולל נוירולוג, רופא א.א.ג., רופא עניים, ועוד. עברתי גם בדיקות ct וmri שהיו תקינים לשמחתי. אבל הלחצים לא נעלמים ההיפך.הם ממוקמים במיוחד בצד ימין של הראש והורסים לי את החיים. אני לא מסוגלת לתפקד כפי שצריך,אני לא יכולה להנות לא במסיבות, אפילו לא בסרט זה כל הזמן כאן, קיים. לא עברתי שום ארוע טראומטי חלילה לפני שזה התחיל. הכל בסדר בבית, בעבודה. שום דבר לא יכול להסביר לחץ נפשי קשה. האם בכל זאת הסימפטומים אלה יכולים להיות אך ורק נפשיים ואם כן מה עלי לעשות: איך להיפטר מהם ולחזור לחיות חיים נורמליים. נ.ב.: אני אשה נשואה, אמא לילדים, בת 41 תודה על תשובתך המהירה.

רומי נכבדה א. יש מרפאות / רופאים המתמחים בכאבי ראש - האם קבלת עד כה אבחנה ? ב. יש מרפאות המתמחות בכאב ב. שוה לעבור הערכה פסיכיאטרית במקרים בהם יש תלונה של כאב או גופנית אחרת ללא מימצא ברור. בלא מעט מקרים מלווה את המצב (בלי להכנס לשאלה מי הביצה ומי התרנגולת דכאון או חרדה) ומה שחשוב יותר - בלא מעט מקרים כאילו טפול (לרוב נוגד דכאון וחרדה ) מועיל במידה משעותית או אם יש מזל יותר בהצלחה עמי

אני מכיר גם פסיכולוג שמתמקד בכאבי ראש אתה חושב שלמי שיש תואר לפני השם הוא סגן של אלוהים לצערי למדתי שלא כך הדבר אז אולי תתחיל לחשוב ותראה שגם בלי כדורים נרפאים יהודה

מישהי תפסה לך כמה בייטים בתיבה...

על הדבר המקסים הזה ששלחת לי באי מייל סידרתי לי אותו כשומר מסך... "Even angels need a break" אהבתי...

לא הבנתי כרגע הגעתי- את כאן? תכתבי לי עם כן אני כרגיל מתחילה לקרוא מלמטה

זה אומר ששלחתי לך אימייל

ד"ר אבני שלום, ברצוני לדעת לגבי תרופות ממשפחת ה-SSRI ובעיקר LUSTRAL - כמה זמן כבר התרופה קיימת , מהן ת.ל. שלה האם יתכן איזשהו נק לטטוח הארוך והאם לאחר הפסקתה כל התופעות שהיא גורמת נעלמות. בתודה חן

חן שלום ככלל תרופות אילו - לא ידוע על תופעות לואי לטווח ארוך כללית רוב המכריע של האנשים שחשים שנעזרים בה ואם עוברים את התקופה הקשה הראשונה - מוכנים לשאת את תופעות הלואי די בשמחה. עקר הקושי הוא לעתים קרובות בשבועות הראשונים כאשר עלולות להיות החרפה של אי שקט עצבנות, מתח הפרעות שינה וכיוצא בזה. מעבר לכך עלולות להיות הפרעות במיניות, בתאבון ובמשקל (יותר או פחות) שינה ועייפות (יותר או פחות ) הזעות כאבי ראש, חלימה סוערת דבור או תנועה מתוך שינה צרבות תופעת לואי נדירה שמשום מה ראיתי יותר מדי באנשים להם נתתי לוסטרל היא תופעה דמויית תסמונת סרוטונין - מתח חרדה כאבי ראש עליה בלחץ דם. תסמונת מלאה כזו (אם אכן מה שהיה היה זה שכן הפסקתי את התרופה כשזה החל) עלולה להגיע עד מצבי בלבול אבדן הכרה ומוות ונשחבת נדירה עד כדי וכוח על קיומה. הרשימה הזו אינה ממצה שכן כל יום מדווחים על עוד תופעת לואי נדירה בכל מקרה לדעתי פנה לפסיכיאטר המטפל בך לדיון על היתרונות והחסרונות היחסיים ומה מטריד אותך מהם בברכה עמי

שוב אני, בדיקות הדם של הבן שלי.. tsh 6.5 tt3 - 3.6 ft4 - 14.1 כידוע שחוסר פעילות גורמת לעייפות, והאטה בתהליכים השכליים.... בנוסף, המחלה עצמה (סכיזופרניה) שבין היתר גם גורמת לתופעות אלה... ובנוסף הלפונקס והריספרידל שגם גורמות לעייפות בין שאר הדברים. ועוד,לפי הבנתי שמצב זה של תת פעילות יכול להיגרם ע"י הפרעה חיסוהית עצמית,שבה המערכת החיסונית של הגוף תוקפת את בלוטת התריס. אם כך, האם הלפונקס שאחת מתופעות הלוואי זה סכנת ירידה ברמת הכדוריות הלבנות... אומנם האנדוקרינולוגית אמרה שהוא גבולי אך היא ממליצה לקחת תרופות ולבדוק את ההשלכות לגבי התרופות שהוא מקבל. אולי עדיף "לגמול" אותו מכל הכדורים ופשוט להתחיל מחדש ? אגב, שמתי לב שהרופאים שולחים אותי מאחד לשני ובחזרה. רופא הילדים לאנדוקרינולוגית, האנדוקרינולוגית לפסיכיאטרית,הפסיכיאטרית תגיד שלא ידוע לה על השפעת התרופות על בלוטת התריס ושוב חוזר חלילה... ולשאלה האחרונה... האם כדאי להתחיל הכל תחת אישפוז מלא או האם אפשר לעשות זאת בבית? כמה שאלות !!!!! תודה אליאן

אליאן, עניתי לך למטה. מקווה שבסוף תצליחי להגיע להחלטה נכונה בקשר לטיפול התרופתי של בנך איך הוא מתנהג בימים האחרונים? האם אינו מגיב לטיפול? האם יש לו התקפות? איני מעיזה לשאול לשלומך...

אליאן שלום אנא שלחי לי את הנורמות של הבדיקות ואענה בברכה עמי

שלום לכולם מעניין, חשבתי על התגובות שלכם והבנתי שהיה לי איזה צורך במישהו לפרוק עליו את הבדידות שלי הצער שלי והמצב הלא נורמלי שבו אני נמצאת. התגובות שלכם גרמו לי להבין שבחיים וגם בקבוצה פה - אין אינסטנט מיד, עכשיו. הייתם לי לאוזן קשבת ועל כך תודה, אבל אני לא יכולה לצפות שפתאום כולם יכילו אותי - על כל הצרות שלי וישמשו לי לתחליף לטיפול של אותו היום. אני מתחילה להבין שיש דברים שיקחו זמן ועד אז - אוכל לשרוד. עדיין - לראות פה בפורום אנשים נוספים שמתמודדים עם בדידות, או אבל או דיכאון או חרדה, או הפרעות שונות - עושה לי הרגשה של בייחד. תודה לכולם.

תודה לד"ר עמי על התשובות המפורטות. לקבל אנפורמציה זה תמיד מרגיע אותי.

עדיין לא יצא לי לכתוב לך ישירות תמיד מישהו כתב לך קודם את מה שרציתי להגיד אני מאד מזדהה עם הכאב שלך אני רווקה, מצד אחד מאד רוצה למצוא בעל ולגדל ילדים מצד שני חוששת מאד שדברים לא יסתדרו כמו באגדות אפילו עם זה גירושין ולא מוות אני חושבת שאשרייך שזכית בילד מהאיש שאהבת אין מזכרת כמו זה שיהיה לך יום יפה ותמשיכי לבוא שמחה לראות את שמך (הקצת אנונימי...) כל פעם מחדש.

איך עבר עלייך היום? עלי עבר אחד הימים הגרועים בחיי.... מאחר וכבר שבוע וחצי יש לי חום גבוה מאוד וכאבי בטן שחוזרים על עצמם בעצמה שונה כבר 3 חודשים, הייתי ביום בבית החולים. לא נשאר איתי איש.השאירו אותי לבד לשמוע שאני עומדת לעבור בדיקות מקיפות כולל צילומי רנטגן ובדיקות שאמורות להפריך חשש ל... בכיתי כל היום .גם ככה לא אכפת לי מעצמי,אז למה לי לשמוע שאני עלולה למות ביסורים? דקות ארוכות של המתנה... שנאה עמוקה לעצמי על שהגעתי למקום הזה. לא הצלחתי לדבר עם אף אחד.(אני מצטערת טלי-מגיע לי שתעזבי אותי.הפעם באמת). לא הצלחתי להשיג אף אחד. אף אחד משם לא דיבר איתי בכלל.... בכיתי להם שיתנו לי ללכת, כי אני עם החום כבר שבוע וחצי ואני עוד מתפקדת די רגיל.הם הסכימו לבסוף,לא כי חשבו שאני צודקת ,אלא כי פשוט לא היתה להם ברירה. חזרתי לשגרת היום הרגילה.העמדתי פנים שהכל בסדר. לפני כמה זמן, ביליתי לילה שלם בבית חולים.גם ככה אחרי מה שקרה לבת דודה שלי קשה לי להתקרב לשם, הלילה ההוא הוסיף לזה עוד יותר.אבל אז לא הייתי לבד.עכשיו פשוט לבד,חולה ולבד. האמת שהגעתי לשם כי אחת מבדיקות הדם שלי הראתה משהו חריג, שיכול להיות סימן למחלה קשה יותר,אבל כנראה שלא מצאו כלום בצילום,אחרת היו מדברים איתי.אמרו רק שיחזרו אלי. בקשר לאנורקסיה.אני לא בקושי אוכלת.אני כמעט בכלל לא אוכלת בימים האילו.אבל עליתי 6 קילו מאז כי אני תחת פיקוח דיאטנית(המטפלת חייבה,בגלל המנטליות שלה וגם בגלל המשקל).יש בזה משהו קוסם,זה מצטרף לגסיסה האיטית, בכאב.אני מכירה את הגוף שלי. בצום בלבד אני לא אצליח לשמור על משקל ממש נמוך.יש לגוף שלי דרכים מוזרות לאותת לי שהוא רוצה לחיות לחיות ורק לחיות ולא אכפת לו מה הנפש שלי חושבת.לכן,לצום מבחינתי עכשיו זה לפול להקאות ולבולמוסים מאוחר יותר.ואת זה אני לא רוצה.ומזה אני נזהרת ואגב 42 ימים.בא לי לחייך עכשיו :-) שקל לי אני כן אוכלת, אני אוהבת לאכול עם אנשים.זה גורם לי להרגיש נורמלית וזה מוזר כי אפילו כשלא היתה לי הפרעת אכילה לא הייתי מסוגלת לאכול ליד אנשים ושידעו בכלל שאני אוכלת. למרות שהיום כבר לא יכולתי לסבול יותר.חזרתי משם עם כזה כאב ראש, שלא האמנתי שקיים סף כזה של כאב, ולראשונה בחיי לקחתי אקמול.אני בד"רכ לא לוקחת כדורים כי אני מאמינה שטבע של הגוף,אבל באותו רגע לא עניין אותי כלום! מה ז"א יש אנשים שמסרבים לעזוב? אף אחד לא נכנס לזה בכלל.לא ההורים.לא החברים.וגם אני לא מכניסה בכלל. טלי מסרבת לעזוב,זה נכון. סרבה לעזוב גם בתקופות הכי קשות, למרות שעכשיו פתחתי לה את הפתח, ואני אבין אם היא תחליט לעזוב.יכאב לי אבל אני לא ראוייה לזה גם ככה. המטפלת...לא יודעת, היא אמרה שהיא שמה לב שאני מפעילה עליה מניפולציות כדי שתגיד שהיא עוזבת ואני אשתמש בזה כתירוץ לשקוע.לא נוח לי להפתח ככה .לפעמים אני מרגישה שאני מתה לברוח משם.שיש משהו באוויר שדוחה אותי. טוב,אני מקווה שלא עצבנתי אותך עם ההודעה הארוכה שלי שמגיע לה להמחק מהשרת. והנה עוד דבר דקורה לי בזמן האחרון.אני מאמינה שלא מגיע לי כלום!שבא לי להדחק לפינה הקטנה ביותר ושלא ישימו לב אלי בכלל! אנג'ל

אנג'ל, אני מצטטת את דברייך: "המטפלת...לא יודעת, היא אמרה שהיא שמה לב שאני מפעילה עליה מניפולציות כדי שתגיד שהיא עוזבת ואני אשתמש בזה כתירוץ לשקוע.לא נוח לי להפתח ככה .לפעמים אני מרגישה שאני מתה לברוח משם.שיש משהו באוויר שדוחה אותי. טוב,אני מקווה שלא עצבנתי אותך עם ההודעה הארוכה שלי שמגיע לה להמחק מהשרת. והנה עוד דבר דקורה לי בזמן האחרון.אני מאמינה שלא מגיע לי כלום!שבא לי להדחק לפינה הקטנה ביותר ושלא ישימו לב אלי בכלל!" ובכל זאת אני שמחה שאת כותבת הודעה ארוכה, מפורטת וכזו שקשה להתעלם ממנה. זה אומר שיש תחושות לחוד, ומעשים לחוד. על אף שלא הייתי איתך היום, אני לא עוזבת. אני עדיין איתך, אבל כאן, כמו שקבענו. אני שמחה שיכלת לכתוב כאן, להיפתח, לשתף. לגבי עניין הבדיקות, הרבה פעמים הם בודקים הרבה מעבר לדרוש, כדי להיות בטוחים. אני מקווה שגם אצלך זה אכן כך. בכל מקרה, תמשיכי לעדכן כאן. שיהיו בשורות טובות, והמון בריאות, טלי פרידמן

:)

מלחמת התשה... גוף ונפש כתבתי לך בדיוק על זה בהודעתי למעלה

אני מקווה שהכל בסדר, למרות הכל ואף על פי! שיהיה לך ערב מוצלח ונעים, להשתמע, טלי פרידמן

היי טו'ש, בוקר טוב, היה ערב מצוין למרות הכל, אבל כן בסוף יורד האסימון.. אני בסדר.. מקווה שיהיו לי גם עדכונים טובים יותר בקרוב.. אוהבת אביב.

במשך כ"כ הרבה זמן... חיכיתי שתגיע ההתמוטטות הפיזית הזו. אין לי מושג למה . אף פעם לא חייתי ממש הפרעת אכילה. תמיד תהיתי לעצמי איך גוף יכול להיות כ"כ חזק.ובדקתי,וחיפשתי את הגבול הפיזי שלי ומשום מה מעולם לא מצאתי אותו... והיה לי מוזר...הייתי קוראת בפורומים את כל ההודעות של הבנות ...ולא הייתי מתחברת לכל התחושות הפיזיות הקשות שמתוארות, ולא הייתי מבינה למה הן בכלל כותבות על זה,מה זה נותן להן? היו לי מדי פעם רגעי חולשה, תשישות , הגעתי למחלקות פנימיות לבדיקות ומעקבים בתקופות גרועות יותר , אבל אף פעם המצב לא ממש הדרדר. תמיד קמתי מזה מחדש ללא טיפול רפואי אלא ע"י הגוף עצמו והטבע החזק של הספורטאית לשעבר... המערכת החיסונית שלי קרסה לאט....הרבה פעמים חום, הרבה פעמים וירוסים וחיידקים למינהם...אבל תמיד הייתי תופשת את קצה החוט ברגע האחרון ומטפלת בצורת מנוחה ותזונה טובה וזה היה עובר.גם אם לא רציתי לעשות את זה,הרצונות שלי היו מתנתקים ממני והייתי פועלת כאוטומט. ועכשיו הבנתי למה... את יודעת איך זה שחיים ממש בתוך החרא.מוותרים על ההקאות,על ההתעסקות באוכל,על הטשטוש שהן גורמות,על תחושת השליטה המזוייפת הזו.בהתחלה בסדר נפשית,ואז מתחילים לחפור ופה עברתי התעללות מינית מקבוצה ילדים, שם אח"כ עברתי אונס ולאט לאט נפרמים הסיפורים . פתאום מרגישים שהעולם נורא מגעיל.אפילו יותר משחשבנו לפני.פתאום מגלים כמה פוחדים לחיות.פתאום מגלים כמה בעצם קל לשתף פעולה עם הסוף. אז במקרה כהרגלנו,כי אנחנו עדיין שוקלים הרבה פחות מדי, שוב אנחנו תופסים מחלה והפעם אנחנו לא ממש מטפלים. ופתאום אנחנו משליכים את תחושת חוסר האונים שהרגשנו כשמישהו הפיל אותנו לרצפה על אנשים אחרים.פתאום אנחנו מעמידים במצב חסר אונים אנשים אחרים.משאירים אותם עם התחושה שהם עדים לגסיסה איטית של בן אדם בוגר ואין ביכולתם לעשות דבר. לי כואבת מאוד עד עכשיו חדירתו של אותו אדם לגופי, לאנשים אחרים כואבת חדירתי לליבם. ואז מגיעים לבית חולים...ופתאום מגלים כמה הזקנו לעצמינו ואנחנו רוצים לצאת משם אבל קודם צריך לבדוק כי הנזק כבר נעשה ואם החששות יתאמתו...מה זה אומר?שהצלחתי?מה הצלחתי?למות? ופתאום אני מגלה שאני לא רוצה...כ"כ לא רוצה...האוטומט הזה של הטיפול בעצמי לפני קריעת החוט בכל פעם, מלבד הפעם הזו, נבע מהמקום ההוא-מהרצון לחיות,מיצר ההשרדות הגבוה... ופתאום יש לי חשש להיות לבד, ואני זקוקה לאנשים שירגיעו .... סתומה אני ,מה? אנג'ל

היי אנג'ל, בוקר טוב.. מצטערת, לא קראתי את כל ההודעה שלך, וגם לא את זאת שאחריה, ואני מתנצלת.. ברגע שראיתי את המילים בית חולים ובדיקות וצילומים, זה החזיר אותי לדברים הקשים שלי, ואני לא מסוגלת עוד להתמודד עם זה עכשיו. הצנזורה הפנימית שלי התעוררה לחיים וצעקה לי - תיזהרי.. המקום הזה עוד קשה לי מאוד מאוד לשמוע עליו, התמודד איתו ולהתייחס אליו, אז אני נזהרת.. מצטערת !! מקווה שאת מבינה.. ושיהיה לך יום מקסים וקל.. שלך, אביב.

שלום אני נשוי כ30 שנה לאותה אישה ומערכת היחסים ביננו מצויינת. לאחרונה אישתי מעונינת להתנסות עם אישה. כיצד עלי להגיב? תודה ומצפה לתשובה

גלעד שלום רב, אתה שואל במכתבך כיצד עליך להגיב, אך לא הזכרת ולו במילה מהי דעתך בנושא, כיצד אתה רואה את בקשתה ואיך לדעתך זה עשוי להשפיע על מערכת היחסים שלכם. באופן עקרוני, אין תשובה חד משמעית שניתן לענות לך. אין תגובה טובה או לא טובה, אלא יש תגובה טובה או לא טובה לכם, כזוג אינדיוידואלי, בהתאם למערכת היחסים האישית שלכם, ולדפוסי התקשורת ביניכם. אשמח אם תפרט יותר, כיצד הנושא עלה, מה דעתך בנושא וכדומה. אשמח להמשיך לחשוב עימך לגבי האפשרויות הקיימות לאחר תשובתך. בברכה, טלי פרידמן

זאת תחפושת. מסיכה. אנורקסיה... גם אני יודעת איך קוראים לזה... תאמיני לי, אני חווה את זה כל יום במשך כמעט שנה. קיבלתי עזרה. מס' פעמים. אושפזתי במחלקה במסגרת אישפוז יום, במטרה לעלות במשקל ולייצב אותי גופנית. השתחררתי. יצאתי הבייתה. אושפזתי שוב. ושוב.... ושאני אמשיך?!.... העזרה הזאת כנראה שלא התאימה לי. הרי הבעיה האמיתית היא לא לעלות במשקל. כבר קיבלתי את העובדה שאני צריכה להגיע למשקל מסוים (אפילו שהוא לא מוצא חן בעיני) ממס' סיבות - גופניות בעיקר, וזה מה שצריך לעשות. אבל עשיתי את זה כ"כ הרבה פעמים. עליתי. השגתי את "המטרה". אבל מיד איבדתי אותה. האוכל עדיין מרתיע אותי כל פעם מחדש. האויב הזה שצריך להרוג. הרעיון שבאכילה הוא זה שמפחיד אותי כ"כ. אכילה נורמלית. חיים נורמליים. להמשיך לאכול כדי לחיות. להתחיל לחיות. מבלי לפחד... לפחד להיות רגיל. נורמלי. כמו כולם. ...anouther break in the wall בלי מטרה... ללא משמעות... הפחד מהחלל שהאנורקסיה תשאיר... אני צריכה עזרה, ואני ממש לא יודעת למי לפנות. וזה הכי קשה שהסביבה הקרובה לך לא מבינה. לא מוכנה לקבל. לחזור כל יום למקום שבו רק מדכאים אותך יותר, צועקים כל הזמן, ומטיפים לך כשכל מה שאתה בעצם צריך זה תמיכה... חיבוק... אני צריכה מישהו... זה באמת קשה לבד... שלך, polly .....

אנחנו באותה סירה, שותפות לאותה התחפושת. אנורקסיה, הפחד לחיות, ה"נורמליות" הזו שמאבדת את משמעותה בעינינו, חוסר התכלית... הכל כל כך מוכר וכואב. צדקת. הבעיה האמיתי אינה המשקל. זה לא האוכל שמרתיע. אולי זו היכולת לקבל את העובדה שאת אנושית ויש לך צרכים (הס מלהזכיר!), או אולי זו התחושה המוטעית, האכזרית, המשכנעת אותך שלא מגיע לך, שאת אף פעם לא מספיק טובה... כן, אנורקסיה נבנית לתוך הזהות, עד שקשה להפריד בינה לבין עצמך המקורית. כמו טפיל שחודר לגופך ומוצץ את לשד העצמות... וכמו אותו טפיל מזיק, גם אותה חייבים לעקור מהשורש. למרות הכאב, למרות הפצע המדמם, למרות החלל הריק שנפער... זה צפוי להיות ניתוח ארוך וכואב, להפריד ממך את הרעב. הוא מחובר אלייך, שואב את דמך ישירות מהורידים. הוא נחוש, והוא חזק ממך. הוא משכנע אותך שהוא היחיד הנאמן לך, שבלעדיו לא תהיי את ... אל תאמיני, הוא משקר!! את צריכה עזרה, והסביבה הקרובה לא מבינה... מצב כואב אך מוכר. ושוב צדקת, זה בלתי אפשרי לבד. את צריכה יד תומכת, משענת ברגעי הקושי והייאוש, מישהו שיחבק, שיחזיק ולא יתן לך ליפול, שירגיע את הפחד הקר, המטפס, לופת ומכווץ את לבך... הפנית את מכתבך לאביב. אני אמנם לא אביב, אבל אני חושבת שאני מבינה מה את עוברת. גם אני הייתי שם. גם אני ראיתי את חוסר ההבנה ואת אכזבת הסביבה, גם אני הרגשתי את הייאוש, תחושת חוסר הטעם, חוסר המשמעות... גם אני רציתי למות. אבל את יודעת, החיים יקרים. גם אם קשה להאמין בזה ברגעים מסויימים, גם אם לפעמים הכל נראה אבוד, ומתחשק לך לזרוק הכל... אם קשה לבד, אנחנו כאן! המטפלים, אביב, אני ועוד הרבה אנשים נפלאים, שדואגים, שבוכים איתך, שרוצים בכל מאודם לעזור. שתפי כשקשה, אל תישארי לבד. כי אפשר לעזור. אפשר להקל על הכאב. אפשר להפיג את הבדידות. אפשר להאיר את החושך...!! אני מוכנה לנסות: תהיי מוכנה להחזיק בידי? מישהי, שדואגת.

היי פולי, לפעמים אשפוז הוא באמת לא הפתרון, לפעמים באמת מתמקדים בו יותר בצד הגופני, של לעלות במשקל, כאילו זה יפתור את הבעיה, ונכון.. זה לא פותר, המשקל הוא לא סימן לכלום, הוא עולה ומיד אחר כך יורד, אם אין שינוי בדפוסי החשיבה או בהרגשות. את צריכה מישהו שיהיה איתך, שילווה אותך, אני מוכנה להיות כאן בשבילך, אם תרצי ואם תבחרי, להדליק לך נר בחשיכה שאת נמצאת בה, אבל זה לא מספיק.. כדאי וצריך לפי דעתי כמובן, שהיא לא מקצועית, אלא מנסיון, להשיג מישהו מקצועי. יש הרבה אלטרנטיבות לטיפול באנורקסיה מלבד אשפוז, אפשר למצוא מטפל/ת טובה לענין גם באופן פרטי, לשלב עם דיאטנית, ולפעמים דווקא זה יעיל יותר, כי זה נעשה במסגרת שאיתה את מתמודדת יום יום. באשפוז יום את מנותקת קצת מחייך, ובגלל זה אחרי השחרור ההשפעה מתפוגגת קצת, ואם הדפוסים לא הופנמו מספיק טוב הם מתפוגגים והכל חוזר כאילו לא טופלת. אם את מטופלת בחוץ ההתמודדות היומיומית נעשית בליווי ובתמיכה אבל היא משולבת בשגרה ואז יותר קל. יש גם עוד אופציות של הצמדת חונך לשעות מסוימות של הארוחות, בעיקר בחוץ, של טיפולים קבוצתיים, ועוד.. שפותחים פתח לצאת מזה. אבל את חייבת לנסות ולהחליט מה הכי טוב בשבילך, מה הכי יכול לעזור לך. אני מצטרפת למישהי, שהיתה שם כמוני ויצאה מזה, ומתמודדת ונלחמת. את יכולה לראות בשתינו דוגמאות לכך שאפשר, ושאסור לאבד תקוה, ושחייבים להמשיך. ושתינו ועוד רבים מוכנים ללוות את המאבק היומיומי ולעזור.. רק תגידי לנו איך אפשר.. תכווני אותי מה אני יכולה לעשות שיכול לעזור ואני אשמח ואעמוד לרשותך עם כל הכוחות וכל האנרגיות שלי... ותמיכה וחיבוקים וכוחות זה דברים שאני תמיד מוכנה לשלוח, ואני שולחת לך המון מהם עכשיו, מקווה שתשמשי בהם כדי לשבת ולחשוב מה הדרך שהכי מתאימה ל-ך, אם זה לא אשפוז אז לא, יש עוד דרכים נוספות שכדאי וצריך לבדוק ולנסות.. אני איתך, מוכנה לשקול את האפשרויות ולעזור להחליט, אם את מתלבטת ובכלל לכל דבר שתרצי או תצטרכי.. חיבוק חזק, אביב.

הי polly הרגשתי צורך להצטרף. מיהי ואביב כתבו לך דברים נפלאים, דברים קשים ונכונים עלייך לנסות ולהבין. האנושיות שלנו, הצרכים שלנו. ובכלל אנחנו בעולם הגדול הזה. אז נכון, לפעמים כל כך קל להסתתר, להרגיש בלתי מורגשת (בכל המובנים), להעלם לאט לאט. אני עברתי גם בזמנו את התהליך של אשפוז יום ואת יודעת - גם עלי זה לא השפיע במידה ניכרת, אולי קצת האיר את עיניי שאכילה מסודרת אין פירושה השמנה מיידית, אבל עיניי כבר חשכו מזמן... אני עדיין בתהליך הקשה הזה של לצאת מתוך הבור העמוק שחפרתי לי כל כך בשקידה. התהליך ארוך מאוד, משום מה לחפור את הבור הרבה יותר קל מלצאת ממנו. וכן, אני גם צריכה את היד הזו שתעזור לי לעלות למעלה. אי אפשר לעשות את זה לבד. אני מוצאת את היד במטפלת שלי, בחברים, כאן פורום הזה. וכן, לפעמים עולים קצת למעלה, ולפעמים נופלים טיפה בחזרה. עד שלא נהיה שם, בפיסגה, נמשיך ליפול. צעד קדימה, שניים אחורה. כמה נוח. פולי יקרה. אני כל כך מבינה לליבך, הפחד הזה מהחלל... אבל כאן את טועה, אנורקסיה היא החלל!! היא תופסת את כל המקום בתוכך ולא נותנת לשום דבר אחר להכנס פנימה. ויש כל כך הרבה! לכל אחד מאיתנו יש כל כך הרבה! אני חושבת, שלמרות כל האימה והכאב החיים שלנו מדהימים. אנחנו כאן כדי לחוש ולהרגיש. להרגיש את האושר ואת העצב, את הכאב ואת התענוג. אנורקסיה מוחקת את הרגשות והתחושות. תחושת הרעב והריקנות ממלא אותנו ולא נותנת לשום דבר להכנס פנימה. הלוואי הלוואי הייתי יכולה להגיד לך שהנה, אני עברתי את זה. לא, אני עדיין כאן, אולי כמה שלבים טובים קדימה. לומדת להעריך את החיים ואת מיקומי בהם. אז נכון, לפעמים המשקל בלתי נסבל, הגוף מגעיל, ה"כניה" לצרכים מתסכלת, אבל למה? האם זה הופך אותנו לאנשים פחות טובים? ההפך הוא. כל ההתעסקות שלנו הופכת אותנו לאנשים אגואיסטים, מרוכזים בעצמנו, פוגעים בנו ובכל הסובב אותנו. את אומרת שאין מטרה... אני חושבת שמצאתי את המטרה שלי, והיא להביא ילדים, לתת חיים, ואויל יהיו כאלה שיגידו "העולם הזה כל כך רע, למה להביא לכאן עוד חיים", אבל אני לא מסכימה. אני שבעצמי "פנצ'ר" שמחה מאוד שבסוף הגעתי לכאן. ואולי הגעתי לכאן כדי לעבור הרבה כאב - לאבד את אמא, וסבא וסבתא, וגם קצת את עצמי.. אבל גם הרווחתי - הכרתי אנשים מדהימים, זכיתי לראות את הים ואת השמיים ואת השמש. פולי, החיים האלה מלאים אפשרויות שונות ומשונות. ארצות נפלאות ואנשים מעניינים. תנסי לחשוב על כל הדברים הנפלאים האלה שמחכים לך! גם לך מגיע וגם לך יהיה! אני כאן איתך, נלחמת. מנצחת ונופלת, רעבה לחיים ולאוכל, לתענוג ולשמחה. קודם כל - האם את מקבלת סיוע נפשי בנוסף לטיפול תזונתי? מבחינתי זה הדבר העיקרי שיכול להוציא אותך (אותי) מכאן. ואני אחזור על דבריהן של אביב ומישהי - אנחנו כאן כולנו כדי לצאת מהצרות שלנו. אני תמיד תמיד אשמח לעזור בכל שאוכל, ואולי גם לשאוב כוחות בשביל עצמי ולהעלות גם למעלה. וסליחה על כל המכתב הארוך הזה :-) חיבוק!

היי, איפה את? התגעגעתי!! אני מקווה שההיעלמות היא רק וירטואלית ולא פיסית... מה שלומך? איך את מתמודדת בימים אלו? הבנתי שקשה ומתסכל בעבודה עכשיו. אני כל כך מצטערת לשמוע... קטונתי מלייעץ בנושא כזה, שגדולים וחכמים ממני מתלבטים בו עכשיו, אבל נראה לי שכדאי להחזיק בצפורניים ולא לוותר, למרות התסכול והאכזבה. פשוט כי המצב בשוק העבודה... נו, את יודעת, אין צורך להוסיף דברים... זהו, יותר אני לא מגרדת פצעים. מבטיחה! ולנושאים אופטימיים יותר (יש לקוות!) : איך את מתקדמת מבחינה בריאותית? המרחק הפיסי שהוא חלק אינטגרלי מקשר וירטואלי מקשה עליי לדעת בוודאות, אבל ההרגשה שלי היא שקשה לך יותר לאחרונה. אז אני רוצה לשלוח לך שק של חיזוקים, מעטפה ובה אושר וארגז מלא אופטימיות, שיספיק לכל הרגעים הקשים!! אוהבת, ומחכה שתכתבי משהו... מישהי

שלום אני בולמית מבקשת עזרה. למי עלי לפנות כדי לקבל טיפול, האם הטיפול כולל גם תרופות? האם אפשר לטפל באמצעות רפואה אלטרנטיבית? תודה מראש על התשובות

היי נועה, ראשית - כל הכבוד על האומץ. אני לא יודעת כמה זמן את חולה, אבל אני יודעת כמה קשה להודות בבעיה ולבקש עזרה, ואני מעריכה אותך על כך. לגבי טיפול - יש הרבה מקומות שמתמחים בטיפול בהפרעות אכילה, והבחירה ביניהם תלויה במצב הפיסי, במצב הכלכלי, בזמן שביכולתך להקדיש לטיפול, באיזור מגורייך וכו'. בתור התחלה, אולי כדאי לפנות לקופ"ח ולשאול אותם על מומחים לתחום שמוכרים ע"י הקופה, כך שעלות הטיפול לא תהיה בלתי אפשרית. אם כסף לא מהווה בעיה (יש מצב כזה?!), אפשר לפנות לאחד המרכזים הפרטיים, כגון "נופית" בהוד השרון, או "שחף" בקיבוץ נען. מנסיוני, יש להם הצלחות מרשימות בטיפול בהפרעות אכילה! אם תרצי לקבל עוד פרטים או לשאול משהו, אני כאן ואשמח לעזור. בכל מקרה, שיהיה בהצלחה! מישהי

נושא התרופות אינו עניין מוחלט, אלא תלוי מצב. לפעמים אפשר לטפל ללא תרופות, ולפעמים התרופות מאפשרות לפרוץ את המעגל, במצב שבו הטיפול "תקוע" הרבה זמן. אם ברקע יש גם דיכאון (כמו שקורה לא מעט במצבים של בולימיה), תרופות יכולות לעזור בשיפור מצב הרוח, ולאפשר ליותר משאבים נפשיים להתפנות לטובת המלחמה במחלה. בכל אופן, ההחלטה הסופית נעשית ע"י פסיכיאטר/ית, בהערכה של מצבך. לגבי תרופות הומיאופטיות - אני מודה שאין לי שמץ של מושג...

שלום למישהי תודה רבה רבה. כל כך מעודד לפתוח את דף התשובות ולקבל הערכה ומחמאה. אכן היה קשה להודות שאני בולמית ועוד יותר קשה היה לבקש עזרה. כתבתי לעצמי את שמות המקומות לטיפול. אני הולכת לגמור עם העניין הזה. קשה להיות בולמית על אחת כמה וכמה כשיש ילדים ובעל בבית. תודה רבה שוב.

היי נועה, אולי תפרטי קצת יותר על עצמך ואז תקבלי עצות יותר מתאימות למצבך, כמו בת כמה את ? מה את עושה ? במה מתבטאת ההפרעה - כמה פעמים את מקיאה ? האם יש בולמוסים ? כמה שנים את נמצאת בתוכה ואיפה את גרה ? כניצולת בולמיה אני יכולה להגיד לך שאפשר לצאת מזה, אני יצאתי מזה לפני 4 חודשים.. אבל אי אפשר לבד, חייבים לקבל עזרה, כשאצלי מה שעזר היה טיפול פרטי אצל מטפלת מעולה שמבינה בהפרעות אכילה. בדרך כלל משתמשים בכדורים לא כטיפול ישיר בבולמיה, אלא לטיפול בדיכאון או בחרדות שלפעמים מתלוות אליה ולפעמים צצות אחרי שהיא נעלמת. לפי מיטב ידיעתי כדורים לבולמיה, שיעזרו להפסיק את ההקאות - אין, אבל אני לא מקצועית, אז זה שווה עוד בדיקה. לפעמים צריך גם לשלב כמה דברים כדי להדביר את התופעה, טיפול, יעוץ דיאטתי, לפעמים טיפול קבוצתי או בתנועה, או משפחתי, הכל בהתאם לנסיבות ולגורמים, ובגלל זה חשוב שתפרטי יותר, כדי שיוכלו לעזור לך כמה שיותר. ואם את צריכה תמיכה או עידוד או עצות, יש כאן המון אנשים שישמחו ללוות אותך בתהליך, בימים טובים, ובמשברים.. שלך אביב.

נועה שלום רב, בוודאי שניתן לטפל בבולימיה. ישנן דרכים רבות לטיפול, והכל בהתאם לחומרת המחלה, גיל המטופלת, ואפשרויות המימון. ניתן לקבל טיפול אמבולטורי של פסיכותרפיה- דרך קופ"ח או תחנה לבריאות הנפש, בתשלום מסובסד, או פסיכותרפיה פרטית. במקביל ניתן להוסיף טיפול של רופא ודיאטנית דרך קופ"ח, או באופן פרטי, וכנ"ל גם לגבי פסיכיאטר. הטיפול בבולימיה אינו מחייב טיפול תרופתי, אם כי ישנם מקרים בהם טיפול זה מומלץ ביותר. ישנן גם מסגרות אישפוזיות ציבוריות כמו תל-השומר, רמב"ם ועוד, או מרכזים טיפוליים פרטיים כמו אלו המצויים בקיבוץ נען, הוד השרון וכדומה. נתתי לך כעת הרבה מאוד מידע, שייתכן ואינו ברור לגמרי. אשמח אם תוכלי לכתוב מעט יותר על עצמך ועל הבולימיה, ואז נוכל יחד לחשוב מה מתאים עבורך יותר. במידה ואת מעוניינת, את יכולה לכתוב אליי לאימייל או להתקשר, לפי הפרטים המופיעים בכרטיס האישי שלי (תקליקי על שמי המוכחל). בברכה, טלי פרידמן

שלום רב היום סיימתי בת ספר לתמיד סוף י"ב ונורא בעצב יחסי הכול פתאום נראה קשה משעממם מפחיד קשה מאוד לקבל את זה , יש לי עוד חצי שנה עד הגיוס שזה משהו שגם מאוד מפחיד (אייך היה עם נסתדר שם איזה אנשים.....)הכול פתאום מפחיד קשה לי להבין את זה ובכלל משעממם תודה לכם.... חופית

שלום רב, מצב של סיום מסלול/פרשיית חיים - וכניסה למסלול חדש, הוא מפחיד ומאיים רבים וטובים. בעצם, יש הרבה שפשוט אינם מסוגלים לנהל את חייהם לפי תוואי שנקבע על ידם, ולכן תמצאי אותם במסגרות גדולות ומתעלות כמעט כל חייהם (למשל: להיות סטודנט נצחי באוניברסיטה, ולעשות תואר אחר תואר עד גיל 50). עצתי אלייך: קחי נייר ועפרון, אספי מספר קטן של חברים/ות, וסדרי לך "מערכת" של סוגי פעילויות (כולל חיפוש עבודה באופן פיזי, באינטרנט, וכו'), וגם את הבילויים/טיולים תשבצי שם. במילים אחרות: תהיי את המורה של עצמך שקובעת את הנושאים והזמנים שבהם תהיי עסוקה. כל טוב, ובברכת "עוף גוזל - עוף", ד"ר יוסי אברהם

היום שחררתי את הכלבה של אבא שלי מהבית, כבר שחודשיים אני סובלת את היצור התוקפני הזה שמנסה כל הזמן לנשוך אותי, ושנשך כבר את אמא שלי (ולא להזכיר את המס' הרב של הנשיכות שהיא נשכה את אבא שלי - אבל לא אכפת לו), הוא בכל זאת רצה לשמור אותה הזהרתי אותו שאני אעשה את זה, שפשוט אני אשחרר אותה לרחוב ושהיא תמות ברעב שם, אבל לא היה אכפת לו, הוא צחק עליי כשסיפרתי לו שהיא מנסה לתקוף אותי כשהוא משאיר אותי איתה בבית, יותר מכל שנאתי שהוא נתן לה תשומת לב יותר מכל מה שקיבלתי ממנו בילדות שלי, וזאת גם הסיבה האמיתית ששחררתי אותה, אני מקווה שהוא לא ימצא אותה ושהיא לא תחזור יותר, ולא, לא אכפת לי שהיא תמות ברחוב, סתם לא היה לי למי לספר את זה

המשאית של המדליות בדרך.... תחשבי מה זה אומר עלייך המעשה הזה ... לפחות היית מביאה אותה לצער בעלי חיים ! ובטח אין לך אחים או אחיות , נכון? אחרת גם אותם היית שמה ברחוב ! ואם יש לך , אז כדאי מאד שייזהרו ממך !

אפרת, אין בכוונתי לשפוט אוצך כי הבנתי שהכלבה תוקפנית. בכל אופן אפשר היה לשים לה זמם (מחסום פה), אני מאמינה שיכלו להיות פתרונות אחרים מלבד לזרוק אותה. אולי זה מעשה של אומץ, אבל לא מהסוג שאפשר להתגאות בו. בכל אופן זה נראה פשוט כמו מעשה נקמה באביך. אליאן היתה אמנם נחרצת מדי, אבל אני חושבת כמוה. דרך אגב, את גרה בבית?

אפרת, סליחה שאני מעירה, אבל מי שמתעלל בבעלי חיים, סופו שיתעלל בילדים ובנשים. אם הכלבה נושכת, כדי למנוע ממנה לחזור ולעשות זאת, אני לפחות הייתי פותחת לה את הפה ושמה לה את היד כך שלא תוכל לסגור את הפה ואומרת בקול רם: לא!!!!!!!!!!! פעם פעמיים וזהו. היו לי 3 כלבים בחיים. מחונכים. עדי

שלום לכולם, אני צריכה יעוץ באופן דחוף ביותר אני בחורה בת 27 שיש לי בעיה עם אוכל אני כבר לא אוכלת 17 ימים אני חיי על מים וקצת שוקו ומיצים, אני לא יכולה להתקרב לאוכל בכלל אני לפעמים מכריחה את עצמי אבל זה חוזר וקורא עוד פעם ועוד פעם, המשקל שלי היום 62 אחרי שאיבדתי 12 קילו ממשקלי הקללי הגובה שלי 155 ואני מקבלת תרופה בשם ברינדזון במינון של 2.5 כדור אחד ליום אבל לדעתי זה לא קשור לתרופה כי ההופעה היתה גם לפני שהתחלתי את הטיפול , אני לא מקיאה, ואף פעם לא לקחתי תרופות לדיאטה, אני צריכה ייעוץ דחוף למי ולאיפו לפנות אני מאזור הצפון (נצרת) תודה אני מוכנה לענות על כל שאלה בנושא s.o.

הי, את חייבת לפנות לעזרה מקצועית! בין המצב נגרם מהשימוש בתרופה ובין אם המצב הינו נפשי! המהירות בה את מאבדת את משקלך לא בריאה! במצב של צום ממושך כמות השומנים בגוף פוחתת באופן משמעותי והגוף מתחיל "לאכול" את השרירים! ועוד פעם, אני לא רוצה מראש לקבוע בשבילך את סוג הבעיה, היא יכולה להיות שונה, אבל אני רוצה להזהיר אותך מההשלכות של המנעות מאכילה! בבקשה, תפני לגורם מקצועי בהקדם, שלא תגרמי לעצמך עוד נזק. בי

שלום לך אנא פני בדחיפות לרופא המשפחה או לחדר מיון כדי להבדק מבחינה פיזית בהמשך - קרוב לודאי ששוה גם להעשות הערכה של מצבך הנפשי בהצלחה ולשירותך בעוד שאלות עמי

שלום רב, במידה ותרצי סיוע פסיכולוגי באזור חיפה, אשמח לסייע בהפנייה. הגיע אלי דרך הקלקה על שמי המוכחל. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

תודה לך דוקטור על התיחסותך להודעה שלי, אני לא מצליחה לשלוח לכתובת שלך,אבל אשמח מאוד לקבל את עזרתך בהפניתי לפסיכולוג באזור שלי (אני גרה בנצרת) אם אתה מאמין שזו בעיה נפשית. תודה רבה הכתובת שלי היא [email protected]

היי בנות חמודות ומקסימות. ומה שלומכן בבוקר נחמד זה ? שרון, הספירה לאחור כבר החלה אצלי... ואצלך? אביב, הידיים שלי קשורות ! ובטח שאתגעגע ,אני כבר... ואם אגיע למצב שבו אשכח אותך. אז אדע שעליי להתאשפז...כנראה. באמת הבוקר לא זכרתי איזה יום היום ולקח לי כחצי דקה להיזכר. מה יהיה ? למה זה קורה לי ?

נשמה שלי.. קודם כל יש לך סיבה לפתוח את הבוקר בחיוך.. :-)) ולמה את לא זוכרת איזה יום ? אולי את לא רוצה לזכור ? אולי כל יום שעובר מקדם אותך לקראת משהו קשה שאת צריכה לעבור ואת מעדיפה להימנע מלזכור את זה ? בכל מקרה, אני פה איתך, עכשיו ותמיד, וגם לעבור תקופות קשות.. ולהזכיר טובות יותר.. ואותי אני מקווה שלא תשכחי.. :-)) לא נראה לי שתשכחי, ואם בטעות זה יקרה, אני אבוא להזכיר לך גם את קיומי.. תרצי או לא תרצי.. אני איתך.. אוהבת אביב.

כן , את צודקת ! (כרגיל) בדיוק עכשיו התקשרה העו"סית ואמרה שהחומר הגיע לפנימיה והיא צריכה לקבל תשובה. וכנראה ששבוע הבא נלך לראיון שם... איחסה,לא רוצה ללכת ! כנראה שצפויות כמה נפילות. כשהוא יתקבל... ואז יודיעו לי. ובראשון לספטמבר... היה פעם סרט "ספטמבר השחור" נכון? אז כנראה שבשבילי זו תהיה הקרנת בכורה ! ומה שקורה עכשיו זה ה- "בקרוב" "היומן" שלא נדע !!! מקודם התקשרה חברה והתנצלתי כי חשבתי שהיום זה יום רביעי... ואז היא אמרה שכן שהיום זה יום רביעי. אז אמרתי שאני מצטערת כי חשבתי שהיום יום שלישי. ובאמת הייתי בטוחה שהיום זה יום שלישי. טוב לא משנה ,זה יעבור

היי, את בטח ישנה.... נומי נומי.... אני בסדר,הרבה יותר טוב... החיים ממשיכים... נכון? את מכירה את הבדיחה.. אחד בא לרופא ואומר לו "דוקטור,אני מאד חולה" והרופא שואל אותו "מה אתה מרגיש? והחולה אומר אני כל הזמן שוכח. והרופא שואל "במה זה מתבטא ? " והחולה עונה " מה שאלת ? אני לא ממש זוכרת את הבדיחה אבל זה בערך... ואולי בגלל זה אני מרגישה טוב ! ומה שלומך את ?

ההודעה הזאת בטח תידחף אחורה אבל בכל זאת, אני ב10 בבוקר כבר לא ישנה החתוולה שלי מחליטה מתי אני ישנה ומתי אני קמה בימים אלו ו 8 בבוקר נראה לה יותר אבל עקב קמצנות אני נכנסת לפורום רק בשעות אלו אני בסדר, צבעתי היום שתי דלתות בחדר שלי בצבעי זכוכית מבריקים, וסידרתי שתי מגירות שמזמן ביקשו את זה הימים שלי מלאים ומרוקנים בעת ובעונה אחת מה איתך? כמה בדיחות יש באמתחתך מה חוץ מהן?

ראיתי שעד לפני כמה דקות היית כאן... אולי סוף סוף ייצא לנו לדבר? אם את כאן, תני סימן חיים...

יא, את כאן??? מצטערת שרק עכשיו ריעננתי הייתי שקועה בעץ הארוך של אביב מה שלומך? איך היה היום מה את עושה ערה? התרגשות לקראת מחר? כמה שאלות...

היי אורה! אז ככה... אני בד"כ ערה בשעות האלו (וגם הרבה אחרי), אם כי לא תמיד אני בפורום. היום היה די בסדר. אני מנסה ללמוד... לא כל כך בהצלחה. בקצב הזה, רק נס יעביר אותי את המבחן..! :-( ההתרגשות לקראת מחר גדולה... הזמן לא עובר לי! אבל זו התרגשות נעימה, כך שאני בכלל לא מקטרת. אני פשוט מקווה שהפיסיקאים התיאורטיים צודקים ואכן אפשר יהיה לעשות מניפולציות על הזמן והמרחב... :-)) ומה שלומך? איך עבר היום? יש חדש בעניין עבודה? (את רואה, גם אני "הצפתי" אותך בשאלות...)

היי לשתיכן, אורה, אם לא בא לך להתבכיין, אז לא.. אם בא לך לספר ולשתף יש לך את האימייל שלי ובכיף, אני פה, אבל באמת מה שמתאים לך ואיך שאת מרגישה, ולנסוע באוטובוס ? יש דברים יותר גרועים בחיים, תאמיני לי הייתי שם. מישהי מיוחדת, הנה הגיע יום רביעי, שיחלוף לו מהר, ובערב.. כן, מיד מיד אני כבר יוצאת לכיוון.. סתם, עוד כמה שעות, צריך לעבוד משהו בדרך.. יש לי המון עדכונים.. ולשתיכן - אורה לבקשתך אני יעדכן את מישהי ב"ארגון" שאליו את משתייכת.. ובמה שדיברנו עליו מזמן, אין שום בעיה, וככה היא תדע להתייחס, ו.. שיהיה יום מקסים.. אוהבת אביב.

ד"ר פלד שלום, התחלתי לקחת LUSTRAL לפני כשבועיים (רבע כדור כהתחלה) . כ- 10 ימים לאחר תחילת הלקיחה קיבלתי ווסת , שבועיים לאחר הווסת האחרונה. המחזור שלי סדיר בשנים אחרונות. ושאלתי האם יתכן שהתרופה שיבשה את הפרשת ההורמונים וגרמה לתופעה. (האם באופן כללי התרופה יכולה לגרום לשבוש המחזור ואם כן - האם זה יכול להגרם בתקופה כה קצרה ומינון כה נמוך) (לפני 7 שנים היתה לי אמנוריאה במשך יותר משנה בעקבות אנורקסיה ולא נצפה ביוץ ב-U.S ומספר שבועות אחרי לקיחת אנאפרניל נכנסתי להריון - אני חושבת שהיה קשר לליקחת התרופה - היתכן? מודה לך מאוד ליאורה

ליאורה שלום לא סביר הייתי מציע לך לפנות לרופא/ת הנשים שלך לבדוק מה קרה בברכה עמי

אני מעונינת בטוב ביותר ואלה דרישותי: יהיה במרכז הארץ, יהיה סופר רגיש, אנושי עם תודעת שירות טובה, שאוכל לעמוד במחיר, כי יש לי בעיה כלכלית, שיאמין ביעילות של הטיפול הקצר מועד, שיכולה לעבוד עם הילד, בן 9, לוא צריך את כל המשפחה, שתהיה לי אורינטציה של פסיכולגיה התנהגותית, שיהיה זמין ומוכן לעבודה כבר בקיץ. תודה רבה , מדובר בבני בן ה 9 ילד מקסים חכם וטוב לב, יחד עם זה אלים עם בעיה של דחית סיפוקים, גבולות ואימפולסיביות.

גם רומא לא נבנתה ביום אחד..... דברים כאלה לוקחים זמן,סבלנות,השקעה. לא הוקוס פוקוס וכל הבעיות נעלמות ! בכל מקרה שיהיה לכם בהצלחה !

אליאן מתוקה וחלומות פז

נגה שלום קודם כל שיהי לך בהצלחה במציאת המטפל. את אומרת שבנך קשה לו לדחות סיפוקים ואני תוהה איך את מתמודדת עם ספוקים לא מספקים (לאור המשאלה למטפל קרוב למושלם, מיד ובמחיר נמוך) בברכה עמי

קורב לודאי שתצרכי לשקול סוג של פשרה. בכל אופן, בהצלחה, מיכל

לנגה שלום. אני מקווה שקראת את התגובות פה למשאלתך. את מתארת את בנך, שחחוץ מהיותו מקסים- הוא גם מתקשה לדחות בדחפים שלו, מתנהג באלימות- וזאת על קצה המזלג, מבלי לפרט קצת יותר עליו- חברתית, לימודית, רגשית ומשפחתית. כן- גם יחסי המשפחה חשובים פה. כל מטפל- טוב ויעיל ככל שיהיה, ירצה לדעת את התמונה המלאה. לא בטוח שטיפול התנהגותי הוא הדבר הרצוי עבורו. טיפול התנהגותי אולי ימגר את הסימפטום- אך מה שעלול להיות הינו החלפה של סימפטום בסימפטום אחר. ולגבי משך הזמן- גם כאן את לא יכולה לדעתי, לדעת ולקבוע מראש. חשוב לקבל הערכה של המצב בכללותו- ואז לבנות תוכנית טיפולית המתאימה אישית לבנך ולבעייתו. חשוב שתהיי פתוחה לעזור לו- כי גישה נגטיביסטית מצידך עשויה לא לאפשר את הטיפול. לגבי המחיר- ניתן לטפל במסגרות ציבוריות- במחיר סמלי או בחינם- תלוי באיזו קופה אתם. בסקטור הפרטי המחירים אכן גבוהים בהרבה. אשמח אם תשתפי אותנו קצת יותר- וכך נוכל לחשוב ביחד כיצד לעזור לך ולבנך. בברכה. רוית.

שלום רב, יופי שאת פתוחה כל כך ומוכנה להסתייע, למרות שמדובר בעניינים שבדרך כלל מייצרים הסתגרות, מבוכה ואפילו תחושת כישלון אצל הורים. ובאשר להפנייה, אם את גמישה במשהו, ותסכימי שאיש /ת המקצוע יקבל את מקומו המקצועי הראוי בתהליך 1. האבחון 2. זיהוי ה"קליינט/ים", תוך הסכמה כי גם ההורים הנם ברשימה האפשרית, ו 3. בחירת הקו הטיפולי - אשמח לסייע. בעניין המחיר לא אתערב. פני למייל האישי, ואוכל להפנותך.

שמעתי שתרופות כמו פבוקסיל, סרוקסאט וכו' עלולים לגרום לירידה בדופאמין במוח. האם מצב זה הפיך, והאם תרופות חדישות שלא מאותה משפחה גורמות לבעיה דומה? תודה.

האם נטילת תרופות ניורולפטיות או אנטי-דיכאוניות עלולה להעלות את הסיכון ללקות במחלת פרקינסון בעתיד, גם לאחר הפסקת הטיפול התרופתי?

שרית שלום ככל הידוע לנו אין עליה בסכון לפרקינסון בעתיד קיים סכון לתופעה שנקראת דיסקינזיה מאוחרת שהן תנועות לא רצוניות לרוב לא מודעות בעקר באזור הפנים - לרוב חולף עם הפסקת הטפול או במעבר לתרופות דוגמת אולנזפין או למנון נמוך יותר בברכה עמי

שרית שלום מה הבעיה ? מדוע הדופמין יקר כל כך לליבך שאסור שירד ? כללית - מביטים על האפקט הכולל (המיטיב ותופעות הלואי של התרופות והאם העסק שווה) כמו כן איש אינו ממש יודע איך התרופות עובדות ולמה בברכה עמי

תודה בעד התשובות.

תודה בעד התשובות. הסיבה שאני מודאגת מהירידה בדופאמין- בעבר נטלתי מינון נמוך של פרפנאן והסתבכתי קשות עם tardive dyskinesia , ירידה בלחץ דם, חוסר יכולת לזוז או לנשום ותופעות רבות שאופייניות למחלת פרקינסון כגון נוקשות שרירים ורעד מחולשה. התופעות נמשכו זמן רב מאד לאחר הפסקת התרופה. כעת, לאחר 5 שנים של טיפול בפבוקסיל, תופעות אלו מתחילות לחזור...

נ.ב. ככל הידוע לנו השפעות התרופות הפיכות

ב 15.6 כתבתי לך בנושט טורדנות כפייתית והיפוכנדריה , ספרתי לך שאנ ימטופלת שש שנים בפבוקסיל וזה לא כ"כ עוזר , וכמעט ואין שום מעקב. רציתי לשאול האם יש תרופות יותר חדישות ומשוכללות לטיפול בבעיה , האם ניתן לטפל ע"י תרפיה ומה מעקב שצריך להיות אשמח לחוות דעתך

רפאלה שלום עניתי לך , צר לי אם לא נקלט אין שום סבה שתמשיכי בטפול 6 שנים אם אין שנוי - בהחלט יתכן ששנוי בטפול התרופתי כגון שנוי במנון, בסוג התרופה או שלוב של כמה תרופות ישפר את מצבך. בכל מקרה אין להמשיך לדעתי טפולן תקופה כה ארוכה בלי מעקב פסיכיאטר אנא פני לפסיכאטר שלך ותתחילי לטפל ובהצלחה עמי

http://doctors.msn.co.il/article/18/

יהודה, כתבה טובה רק חבל שאין להם מה לחדש... תמיד חוזרים על עצמם.... ואם אפשר לשאול, מה לך ולסכיזופרניה? ואני מקווה שאתה מרגיש יותר טוב ! בכל מקרה,שיהיה לך לילה שקט וטוב אליאן

לא באמת אין לי שום קשר לזה רק נזכרתי שמישהו כאן חיפש חומר

הייתי רוצה לקבל מידע על מחלת הADD. בין אם זה תסמינים, אבחון, אופן טיפול או כל מידע אפשרי. אשמח לעזרה, איתמר.

איתמר שלום רב, יש מידע רב הן באתר שלנו "דוקטורס" והן באתרים רבים אחרים. השתמש במנועי החיפוש, ותמצא את מבוקשך. בברכה, טלי פרידמן

ידוע לי על כך שיש חומר רב הנוגע ל ADD במנועי חיפוש רבים. בנוגע למכתבך , אשמח מאוד אם תוכלי לפרט יותר ולתת לי אתרים מומלצים המטפלים בנושא זה. משום שמרב אתרים קשה מאוד להתמקד טלי פרידמן כתב/ה: > > איתמר שלום רב, > יש מידע רב הן באתר שלנו "דוקטורס" והן באתרים רבים אחרים. > השתמש במנועי החיפוש, ותמצא את מבוקשך. > > בברכה, > טלי פרידמן

תודה.

ואנג'ל.. ?? התקשרת ? לא התקשרת ? מה קורה ? תודה ? אין על מה, באמת.. שלך, אביב.

התקשרתי... השארתי הודעה והיא חזרה ותוך כדי, כבדרך אגב,היא אמרה משהו מאוד מעודד,מאוד מרגיע שמראה שהיא חושבת עלי קצת מעבר ל50 דקות בשבוע. ההורים שלי התקשרו אגב.הם עושים להם חיים שם. חוזרים רק בעוד 3 שבועות.

איך אני מרגישה? כתבתי לך באי סי קיו... אני לא כ"כ רוצה לכתוב כאן על הדברים שסיפרתי לך אבל בסוף מ2 בדיקות זה הפך ל9 והחום עדיין לא יורד והדרך שלי לתפקד,היא דרך הרבה קפאין מה שלא עוזר כ"כ להורדה של החום מן הסתם ואני מתחילה לפחד מאוד.

אנג'ל, אני לא מבינה מדוע הם לא מאשפזים אותך. זו שערוריה. אך אני מבינה למה את כל כך נהנית שלא מאשפזים אותך, זה מגביר את תחושת הסבל, הלוא כן? וככל שאת סובלת יותר, כך את חשה את עצמך ואת דאגתם של האחרים יותר, הלוא כן? חבל אנג'ל, את הולכת בצעדי ענק אחורה. ומה קורה עם מיכל? האם את מגיעה אליה למרות הכל? האם את משתפת אותה? הרבה בריאות, טלי פרידמן

אביב : קודם כול תודה לך על הכול..... נכון מסכימה כול מילה אבל תחשבי היית יצור שתמיד היו פוגעים בך ומזלזלים בך אייך היום היית מרגישה??? אני לא יודעת בת כמה את אבל נראה לי שצבא זה כמו תיכון נכון שאף אחד לא מכיר אבל הפחד הוא ואם אני לא יסתדר כמו תמיד?!פחד עצום

היי שירלי, הייתי באותו המקום, של תמיד צחקו עלי ותמיד הייתי מבודדת, וקראו לי שמנה ודובה, ולי בניגוד אלייך היתה סיבה חיצונית להתבודדות.. וסיבה חיצונית ופנימית לחוסר בטחון העצמי שלי.. אבל דברים משתנים, והיום אני כבר לא שמנה, ושוב קיבלתי כל כך הרבה חיזוקים, שאין שום סיכוי שבעולם שרגש הנחיתות שלי ישמר, אבל.. זה לא קורה ביום אחד, זה לוקח זמן, זה תהליך.. לא הגעת לזה ביום אחד, וזה לא יפטר ביום אחד. וגם זה לא נוצר מעצמו, אנשים מבחוץ עזרו לבטחון העצמי לרדת, וזה גם לא יעבור מעצמו - אנשים מבחוץ צריכים לעזור לזה להשתפר ולעלות.. וזה יכול להתחיל בך, או במטפלת אם תרצי, ורק אחר כך יכול לעבור ולעלות. הפחד תמיד קיים, בכל מקום חדש, תיכון, צבא, עבודה.. אבל השאלה היא מה את מתכוונת לעשות איתו, להיכנע לו ולהמשיך להסתגר, או להתגבר עליו ולהתחיל לעבוד על עצמך. אני בחרתי באופציה השניה, והיא הוכיחה את עצמה, מקווה שגם את.. אסור לתת לפחד לעמוד בדרך, זאת הגישה שלי.. אביב.

אביב יש בזה משהו אבל זה קשה מה שרשמת לבצע טופלתי על ידי פסיכולוגית 4 חודש ועזבתי... הפחד הוא זה לא מ הלא מודע ההפך מי זה שאני כמעט בטוחה אחרי שיכירו אותי כבר לא ירצו אתי זה יותר בעייה ומכאן השאלה האם יש דרך לצאת מכול זה? לא שאני נראת גרוע אבל משהו מבפנים שקשה לי לדעת מה הוא... תודה לך שירלי

מספרו של אביד אננד: "פחדים יש להם את הקיום שלהם.הם טפילים.הם רוצים שתמשיכי ותפלי כדי שתשמרי אותם כיועצים.תכנית הפעולה שלהם בנויה על כך שתיפלי, כדי שתשמרי אותם כיועצים.כדי שתביני שאינך יכולה לבד.כך שתכנית הפעולה שהם מציעים תהיה בלתי נמנעת.תהיה הכרחית.כדי שזה יתרחש עלייך לפול כל הזמן.כך שאם את עוקבת אחר העצה של הפחד את עתידה להכשל בכל פעם מחדש, כדי להשאיר את הפחד בחיים." אמנם הספר הזה מבוסס על שיטה טיפולית שפותחה לשיקום נפגעי התעללות מינית,אבל אני בטוחה שזהו קשה שנתם בנקל להבין ולתת לו לגעת. פעם הראיתי אותו למטפלת הראשונה שלי...

היי שירלי, יש דרך לצאת מזה. אני יצאתי מזה בכל אופן. ואת יודעת מה היה הפחד הכי גדול שלי ? מעבר לזה שאחרים לא ירצו אותי.. הפחד הכי גדול שלי היה שאחרי שאני אכיר את עצמי אני לא ארצה את עצמי, אני לא אוהב את עצמי, את מה שאני אמצא מתחת לפחדים, ומתחת לכל הבלגן שאפף אותי. אבל באמת בטיפול זה יותר קל למצוא ולהתמודד עם מה שמוצאים ללמוד לאהוב ולקבל את עצמך עם החסרונות והפגמים, ואז גם אחרים יכולים לאהוב ולרצות אותך, כמו שאתה. אני הייתי בטיפול כושל שנתיים, שלא עזבתי מרצוני, נזרקתי על ידי המטפלת שלי, ועדיין - תמיד אפשר למצוא מטפלת שתזדהה יותר, שתבין יותר, שתוכל לראות יותר, ולעזור יותר.. חבל לוותר על כל הדברים הטובים שיכולים לצאת מהטיפול, בגלל הפחד ובגלל הכשלון של הטיפול הראשון. בכל דבר בחיים יש לנו נסיונות לא מוצלחים, ועדיין אנחנו מנסים שוב, אז למה לא בזה ? למה לא לתת לזה סיכוי ? אביב.

לפסיכולוג שלום רב! אני בת 13 ויש לי חברה שכל מילה שניה שלה זה שקר היא משקרת על שטויות ואני לא חושבת שהיא מודעת לזה ניסיתי לדבר איתה ואפילו השתמשתי בעזרת ההורים שלה לידע אותם ושיעזרו לה. היא הבטיחה אבל כלום לא עזר מה לעשות? והאם תופעת שקר היא בגדר מחלה? אבקש לשלוח לי תשובה בהקדם.

שלום לחברה הטובה, שקרים אינה מחלה, אבל תופעה שבדרך כלל מופיעה כשיש מצוקה, חברתית על פי רוב. תתיעצי עם היועצת בבית הספר. יש ליועצות הדרכה, ובדך כלל נסיון בכך. תוכלי גם לפנות למכון "תפנית" שנמצא פיזית בירושלים, אבל מסייע למתבגרים מכל הארץ, במייל [email protected] . יופי שאת דואגת, ואם הדברים לא מסתדרים תחזרי אלי - וכל טוב, ד"ר יוסי אברהם

היי לכולכם, קצת הזנחתי אתכם היום, הייתי קצת בלחץ ממשהו, אבל עכשיו זה עבר ונרגעתי, והלכתי מיד לחפש לכם משהו יפה.. אז תיכנסו לקישור הבא ותהנו.. בעיני הוא מקסים.. http://pi.co.il/sangha/library/tnh5.html אוהבת אביב.

נשמה שלי, השארתי לך הודעה באי.סי.קיו בתשובה, מקווה שזה בסדר.. בהצלחה היום.. אוהבת אביב.

היי מדהימה שלי, מקווה שהיה לך יום מקסים.. מחר כבר קרוב, ומקווה שהוא יהיה אפילו יותר מוצלח.. יש לו סיבה טובה להיות כזה.. אוהבת אביב.

כבר כואבות לי האצבעות...!! אני מחכה בקוצר רוח למחר, לעידכונים, ובכלל... אני יודעת שמחר יהיה נהדר, רק איך עוברים את השעות שנותרו?? :-)) אוהבת המון ומחכה לך... מישהי

היי מתוקה, גם לך בהצלחה היום.. מחכה לשמוע ממך בקרוב.. יש לי מה לספר לך ובטח גם לך יהיה מה לספר לי.. אוהבת אביב.

מה נשמע?

היי אנג'ל, בדיוק באתי לכתוב גם אלייך, אני בסדר, ואת ? קשה לך מה ? רוצה לשתף אותי קצת ? אני פה.. שלך אביב.

היי אורה, אני עדיין מחכה לאימייל ממך.. מה קורה עם העבודה ? אני יודעת את עוד שולחת קורות חיים, עוד הולכת לראיונות, בהצלחה.. מחזיקה לך אצבעות. ואני פה גם בשבילך, אוהבת אביב.

אביבוש עדיין לא כתבתי לך אי-מייל אין לי כח להתבכיין שמחה בשמחתך על הדברים הטובים שקורים אותך היה לי מדהים להכנס ולראות את העץ המופלא הזה שבנית במו ידייך ואני עכשיו באמצע דו-שיח (וירטואלי) עם מישהי שגם היא מדהימה תספרי לה מחר מה שאת יודעת על הארגון בו אני חברה בקשר לתוכן עצמו, כמה פעמים עוד נצטרך לעצמינו שהדברים הטובים והדברים האהובים הם בתוכינו ושאנו מוקפים בכל-כך הרבה יופי ושאל לנו לרדוף אחרי אותו בלתי-מושג אלא להנות ממה שנמצא ממש כאן??? כניראה שכל יום לכן טוב שאת כאן ובעצם טוב שכולנו כאן, אחד ואחת בשביל השני והשניה אוהבת

היי יקירי, ((((((((((אהוב יקר)))))))))))))))), לי אתה לא יכול להעלם, גם אם מאוד תתאמץ, אז אני פה - וגם אתה פה.. ולגבי החופש ששאלת ? שישי שבת הקרוב אני נעלמת.. כן.. לחופש.. בארץ, אבל עדיין חופש.. אוהבת אביב.

נשמה טהורה שכמותך..... ממך קשה להתעלם.........ואפילו להעלם............................ ואת לא מבינה שאותך אני אוהב. וכשאת משתזפת לך בחוף.......ועוצמת את עינייך....חסר לך שלא תעלי צחוק על פנייך...כאשר תראי אותי....בדמיונך. צאי לשלום וחזרי לשלום....ותביאי לפה רק בשורות טובות. ואם תדרשי.....אנסה מעט לסתום חורים....אבל...לצערי לא אוכל להיכנס לנעלייך...כי את היחידה. ((((((((((((((((((((((כי לך איין תחליף))))))))))))))))))))))))))))))))))))))) נ.ב.לא הגיע הזמן לרשום אותך כאנשיי-הצוות של הפורום.תני אישור ומייד את מקבלת סיסמא...ושמך מופיע בכחול. וזה בדוק. שלך לעד ומסרי ד"ש לאחותנו הגדולה. דניאל

היי מתוקה, את לא פה.. משמע, את בעבודה.. אז איך ? תודה על הוראות ההכנה לאלבום, אני אשתמש ואנסה, ומקווה שהאחיינית החדשה שלי תאהב, כשתגדל.. תבואי לעדכן, שלך אביב.

היי ללה, מקווה שיסתדר לך בעבודה, תקופה קשה מהבחינה הזאת, לכולם.. חבל רק שאצלך זה משליך על האוכל, תנסי להפריד את הדברים, תנסי להעזר יותר בתקופה הזאת, במטפלת שלך, בחבר,בי, בכולם כאן בפורום.. ובכלל - במי שרק אפשר. ואני פה, להתעדכן, שלך אביב.

את זוכרת ששאלת על הספר "בשטן והעלמה פרים"? ספר יפה.אם עוד לא קראת,תקראי

הי אביב, ערב טוב. העניינים בעבודה הסתדרו (פחות או יותר). החלטתי להשאר בינתיים ולחפש משהו אחר, אפילו שאין לי כל כך תקווה למצוא משהו אחר כרגע. השוק במצב איום, ומי צריך תוכניתנים בלי ניסיון. התשישות די מציפה אותי. אני מקווה להשלים היום את שעות השינה ומחר להתחיל את היום עם יותר שעות. לעשות גם משהו לנפש ולא רק לחזור שפוכה הביתה ולבהות בטלויזיה (המצב הרגיל של אמצע השבוע). אני חושבת שאני בוחרת להתעלם כרגע ממצבי... אני ממש לא יכולה לחשוב עליו עכשיו.... מנסה לשפר חלק מהדברים ומצד שני מזניחה אחרים. מצד אחד התחלתי לעשות התעמלות אבל הנה, גם זה נהיה פתאום משהו אובססיבי. הכל קיצוני מדי אצלי. ואולי יש עוד משהו שמטריד אותי. לאבי יש יומולדת מחר. והוא כל כך מבוגר. בן 67. אני לא יכולה לשאת את המחשבה שאצטרך לראות אותו דואך. לא יכולה ומתנתקת.... המוות... שוב, היום הבחורה שחולה בסרטן (כתבתי לך עליה) באה לביקור קצר. על כיסא גלגלים.... כל כך כואב וכל כך הרבה הערכה על כל האומץ הזה שיש לה! המוות, כל כך מפחיד, כל כך קרוב, כל כך מושך...יש לי הערכה גדולה לחיים אבל לפעמים המוות הרבה יות חזק. אולי לראות תינוק, את התמימות שלו, זה הדבר היחיד שמאיר את חיים שלנו באור כה חזק. אני מקווה לצבור כוחות וכן לעשות משהו לאבא שלי. לא להכנע לרצונות שלי. לא להתרחק. הרבה יותר קל לי לדבר על זה מלעשות משהו ממשי, אבל הפעם באמת אשתדל. האם יש כבר שם לאחיינית? היא כבר יצאה מבית חולים? שיהיה לך ערב מצויין (וגם בוקר, את קמה הרבה לפניי :-) שולחת לך חיבוק גדול. אני קצת חלשה עכשיו, אז אולי לא כל כך תרגישי אותו, אבל תדעי שאני כאן..

היי ג'קי, מקווה שהמצב המוזר מתחיל לעבור, ואת מתחילה להתאזן, ולזהות מתי זה דיכאון ומתי זה עצבות, ומתי זה סתם מצב לא מוגדר.. כולם בכל מקרה עוברים בסוף, אם המון עבודה והמון מאמץ.. מזמן כבר רציתי לאמר לך, ואני מקווה שתקבלי את זה ברוח הנכונה - את עוד צעירה, כל החיים לפנייך, תנצלי אותם.. יש לך עוד כל כך הרבה שנים לחיות ועדיף לטפל בבעיות עכשיו, ולא לסבול שנים ורק אחר כך להתחיל להילחם.. גם חבל על השנים האבודות וגם קשה יותר לצאת מהמצב.. ואני אומרת לך את זה לא כביקורת ולא כשום דבר רע, רק בגלל שנקשרתי אלייך ולמדתי לראות איזה בן אדם מיוחד את, ועד כמה חבל יהיה שתתבזבזי.. שלך אביב.

היי יהודה, מה שלום איש הגשם היום ? איך מרגיש שומר המסך היקר ? מקווה שהרבה יותר טוב.. אבל גם אם לא בשביל זה אני וכל השאר והפורום פה.. רק צריך ללחוץ על הכפתור הנכון ולהתחיל להשתמש.. שלך אביב.

היי אלמונית, מקווה שאת מתחילה להתאקלם ולהרגיש כאן בבית וחלק מהקבוצה, וגם בחוץ.. עם כל מה שעובר עלייך האובדן והילד ואת והחברות.. ואני פה אם את צריכה ורוצה.. שלך אביב.

הי אביב, תודה . מעניין, הזכרת שמי (הבדוי משום מה) עשתה לי כל כך טוב....

היי, מזמן לא עדכנת אותנו מה קורה עם מציאת המטפל/ת החדש/ה, ומה קורה עם העבודה החדשה שמזמן מזמן התחלת.. אם בא לך.. שלך אביב.

היי שרה, נו איך מתקדם ? סתם.. אני יודעת תחילת הדרך, קצת מצליחים, קצת נופלים, אבל בסוף מתחילים ללכת לבד.. אל תתיאשי, תקחי את הימים הטובים, כדי להזכיר לעצמך שאפשר, והכי חשוב ש-כ-ד-א-י , שהם שווים את כל המאמץ והכאב והקושי.. שלך, אביב.

ממש יפיפה... אביב, אני שמחה שבסוף היום המלחיץ הזה, נרגעת, ועוד יכלת למצוא לכולנו כזה קטע יפה, שמשמעותו...כפשוטו! טלי פרידמן

טו'ש, איזו הפתעה כיפיית .. :-)) העלית חיוך על פניי. שלך לתמיד אביב.

שלום רב. רציתי לשאול האם יש איזה תרופה או דרך לעלות בטחון עצמי? ושאלה היותר חשובה הם טיפול פסיכולוגי באמת עוזר או לא תמיד? האם מזה שאני מספרת על בעיות שלי זה עוזר? ואם כן אייך??? תודה דנה

היי דנה, קראתי גם את השאלה הקודמת שלך לגבי הצבא, ורציתי להגיד לך שזו דווקא הזדמנות מצוינת לפתוח דף חדש ולהתקדם הלאה. אנשים לא מכירים אותך שם, לא יודעים שאת בודדה ומסוגרת, והרושם שיווצר אצליהם תלוי בך, באיך את תציגי את עצמך. אני לא מקצועית, אמנם, אבל לא שמעתי על תרופה לביטחון עצמי. הדרך היחידה שאני מכירה היא באמת של טיפול ושל עבודה על עצמך. אז איך טיפול עוזר ? אני יודעת שכשהתחלתי את הטיפול לא האמנתי בכוחות שלי או ביכולות שלי, לא האמנתי שאני יכולה לעזור לעצמי, לא האמנתי שאני יכולה לדבר עם אנשים ולהרגיש שאני מתחברת, הייתי בודדה ומסוגרת, לא רציתי לשתף או להשתתף, למרות שהייתי זקוקה נואשות לחברים. ואיך הטיפול עזר לי ? באמת התחלתי לדבר על הדברים, והתחלתי לפתור בעיות אישיות, ומשם התקדמתי. ככל שהאמנתי בעצמי יותר ויותר, ואפשר גם לאמר שככל שהביטחון העצמי שלי עלה בזכות החיזוקים והכוחות שקיבלתי מהמטפלת שלי, ככה יכולתי להתחבר לאנשים אחרים לתת ולקבל. אני יכולה גם לאמר שבנקודה הזאת האנשים פה בפורום מאוד עזרו לי, עצם העובדה שהם קיבלו אותי כמו שאני עם הבעיות ועם הקשיים ועם הבדידות, והסכימו להתחלק ולשתף ולעזור ולקבל, שיפר את הביטחון שלי באלפות מונים. אחרי שלמדתי לקבל מהמטפלת שלי ומהאנשים פה בפורום והתחזקתי יכולתי גם לתת ואז הביטחון העצמי קפץ בעוד מדרגה למעלה. ומכאן הדרך כבר סלולה. כבר הביטחון העצמי קיים, האמונה בכוחות וביכולות קיימת, ואז יכולתי להשתמש בהם גם בעולם בחוץ, להיפגש עם אנשים, לדבר, להתערות בלי להרגיש שונה, בודדה, ולא שייכת. צריך רק לעשות את הצעד הראשון.. צריך לא לפחד מהפחד אלא להתמודד איתו, לשנות את שיטת המחשבה, במקום לראות בצבא מקום מפחיד, לראות בזה הזדמנות לפתח לחוויות חדשות ולהכיר אנשים שלא מכירים אותך, וזה היתרון שלך, ולהציג את עצמך אחרת, ובשביל זה את צריכה להאמין בעצמך, ואולי בזה טפול טוב יכול לעזור לך. בהצלחה בצבא, ואם יש לך עוד שאלות, אני אשמח לענות.. אביב.

דנה שלום לעתים תרופות נגד דכאון משפרות בטחון עצמי עם זאת, הטפול המועדף באמת הוא פסיכולוגי (גם אם לעתים ארוך ולא קל) בהצלחה עמי