פורום פסיכולוגיה קלינית

איזה גועל נפש של סופשבוע, יום,ואיזה גועל נפש של שבוע הולך להיות... מקווה שאני לא מעיבה על מישהו בדברי.אם כן תאמרו לי בבקשה,ואני אלך. אבל בבקשה תהיו כנים ותאמרו לי. לאביב- תודה, הלילה מכונה "בסדר" אולי כי קצת נתתי לעצמי את החופש להתפרק פה בפורום ולכתוב את הסיפור ההוא. מקווה שזה לא עצבן אף אחד. לזו שמחליפה תדירות את הכינויים-אם את פה ואת קוראת,אני מצטערת שלא נשארתי שם אתמול.היה לי קשה לספוג את זה.הורדת עלי את העצבים. המשפטים שלך "סליחה ש... וסליחה ש..." היו מאוד אלימים וארסיים כלפיי, בעיקר כי עברתי בדיוק את אותם הדברים ואני לא נותנת לעצמי את הלגיטימציה להוציא את זה על אנשים. אני ר-ק ניסיתי לעזור. ועם יד על הלב-אין לי בעיה עם שום תוכן שאת בוחרת להעלות, בכל שעה, יש לי בעיה רק אם הנימה בה זה נאמר. כל השאלות שלך שנגמרות במילה "טוב????" וכל הקביעות שנאמרות במילה "סליחה,..." כאילו את מעבירה את הביקורת שלך כלפיי! ו עוד משהו, רחמים עצמיים....הם דבר שעלול להיות קצת מדבק....במיוחד במצבים עדינים כמו שאני הייתי לפני השיחה, המצב שאחרי הבאת הסיפור לפורום. אז תדעי שלא ברחתי לך.כמו שכתבתי לך "תרגעי ותחזרי אליי". לזה בדיוק התכוונתי.יש לי ייסורי מצפון שלא הקשבתי לך בכל זאת ושלא נתתי לך להתפרק עליי ,אבל לא יכולתי.מצטערת. מקווה שתסלחי לי. אורה- מה איתך מצאת עבודה? מקווה שכולנו נרגיש קצת יותר טוב. אנג'ל.

הי, למה שיהיה לך שבוע מגעיל? צבא או סתם הרגשה מגעילה. אם מישהו עיצבן אותך, רק תגידי, אני כבר מפשילה שרוולים ויוצאת לקרב. אני קצת יותר טוב. מקווה באופטימיות לשבוע מוצלח יותר. שרה . . \ ) ( זה ציור של פיקאסו) נכון שאי מוכשרת?!

מוכשרת מאוד. שבוע מגעיל מהרבה בחינות. מה איתך? איך עם האוכל?

כבר כמעט כשנה אני סובל מכאבי ראש חזקים. עברתי בדיקות שונות אצל ניורולוג, אופטימטריסט והכל תקין. קיבלתי כדורים שנקראים מיגרהלב שעזרו קצת לכאבי הראש אך לא לגמרי. הרופא מבקש שאני אראה פסיכיאטר כי אני גם חש חוסר ריכוז וחוסר תיאבון בזמן האחרון. רציתי לדעת אם זה באמת סימפטומיים ודאיים של דיכאון, וכן האם יש איזו בדיקה רפואית ע"י מכשירים או בדיקת דם שיכולה לאמת זאת? תודה מראש.

שלום רב, יש דיכאון, ויש לחצים. ויש דברים אחרים שהם נפשיים, ומשפיעים על הווצרות כאבי ראש. הם לפעמים קשורים ושזורים זה בזה, ולפעמים לא. טיפול פסיכולוגי אינו כולל בדיקות דם, אך תובנת המטפל ומקצועיותו אמורה לסייע בנוגע לסבירות שמה שקורה איתך מושפע ממצבך הפסיכולוגי. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

תודה על תשובתך אך האם זה הגיוני לסבול מדיכאון ללא סיבה? כלומר אינני יכול להצביע על מקרה כגון מחלה, צער במשפחה, אי הצלחה במבחן או משהו דומה. האם חייבת להיות סיבה (גלויה או לא גלויה) או שזו בעיה רפואית כמו כל מחלה קונווציונאלית? תודה

שלום לכולם. מעניין למה אני על קוצים, מרגישה לחוצה כמו לפני מבחן. . כל הזמן צריכה לשמוע פידבק מאחרים ופתאום שמתי לב שאני צריכה קשר רצוף עם אנשים. זה מפריע לי אני מפמדת שאצור איזו תלות באנשים או שפשוט אמאס עליהם. מקווה שהמחשב שלי יסכים להתחבר לאינטרנט (בצהריים הוא לא הסכים משום מה). שונאת מחשבים. האם משהו יודע להסביר לי (ברמה של ילד פיגור בינוני) כיצד מקבלים מספר לאיסיקיו ואייך משתמשים בדבר הזה? תודה . אורית ארנון השארתי לך תשובה. ואשמח להיות עמך בקשר.

http://members.nana.co.il/planet/ofirra//mainsite.html

http://www.icq.com/download/

הי לא הבנתי מה את מחפשת. בקשר לתלות, אני לא בטוחה שזו תלות אלא יותר פינה חמה שמצאת וטוב לך בה ואת לא רוצה להפסיד אותה מה שלומך היום? שרה

אני שמעתי שישנו מונח "שקרן פתלוגי" זהו אדם שמשקר ואף מאמין לשקרים שלו, עד כדי כך שהוא משכנע את עצמו ואחרים כי הוא דומבר אמת. שאלתי: מה זה למעשה שקרן פתלוגי? כיצד מאבחנים אדם ככזה? כציד ניתן למנוע זאות אם אפשר?

למשל, הרבה סופרים הם שקרנים פתולוגים, שגם מקבלים על זה שכר.......

סתם, סתם........ מה שלומך? לא הצלחתי להגיע כל היום למחשב, ואני מתה מעייפות. קנינו בשבוע הספר את הספר של נורית זרחי- אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי, מי כבר בעולם כולו יצליח בזה וישר חשבתי עלייך. זה כזה ספר חבוב....... בהזדמנות אני אצטט לך קצת קטעים מתוכו. אני הולכת לישון. שיהיה לך לילה קסום וטוב, והמון חלומות נעימים- עדינים ומדהימים כמו אגדה אינדיאנית. לילה טוב.

למה היא לא כתבה גם ספר, אם אבא שלי לא.....:-( נושא הקיפוח והאפליה תמיד עניין אותי.... :-) בכל אופן, אני חושבת שאלך היום לחנות ואציץ בספר... ואגב, בשבילך יש לי אגדה סינית.... שמספרת.... על אדם שרצה .... טוב,בהזדמנות אחרת אספר לך... הלילה בסביבות שתיים אני חושבת... הבת הגיעה למיטה שלי,אמרתי לה לחזור למיטתה והיא משכה בכתפיה והמשיכה לעמוד. ואז כאילו ששוב נרדמתי... והיא נכנסה לידי ושכבה בשקט... ואז...מי יכול להתנגד ? חיבקתי אותה והרגשתי הכי מאושרת בעולם...ואז כמובן גם הבן הקטן הגיע... אבל הוא לא שואל הוא פשוט נכנס כמו אומר אני כאן וזהו. וגם אותו חיבקתי ואז נרדמתי שוב,כמו תינוק. הם מתעוררים בלילה ורוצים את אימא... טוב,כולם רוצים את אימא... מודה ! לא מסוגלת לעמוד בזה ולשלוח אותם חזרה... גם אצלך ,הבנות מגיעות לביקור כזה? שיהיה לך יום אינדיאני :-)

איזה כיף לישון עם כולם במיטה... היתה לנו תקופה כזו, אבל הפסקנו כי הרגשתי שאני לא ישנה מספיק, הבנות בעטו אחת בשניה והתגלגלו מצד לצד. בעלי נטש ראשון, אני אחריו, ובסוף החלטנו שהכי טוב שכל אחד ישן במיטה שלו. את זוכרת שפעם, בתחילת שנות השמונים, היה איפור לפנים שנקרא אדמה אינדיאנית? איזה דברים מגעילים מיצרים במיוחד לנשים, ומשכנעים אותם שזה הכי הכי......... אני חייבת לטוס לעבודה. לספר של נורית זרחי יש סוף טוב............ יום נעים.

שרה- אני מקווה שהיום את מרגישה יותר טוב. אל תתייאשי . גם אם הקאת אתמול , זה לא אומר שזה מה שיקרה היום או מחר או בכלל... פעם מועדים , ופעם מצליחים . את לא חייבת לספר לאף אחד שום דבר ממה שקורה לך , אם את לא רוצה. תעשי רק מה שטוב לך ! וככה גם תקלי על עצמך עומס ריגשי מיותר. שולחת לך הרבה הרבה חיזוקים , חיבוקים וכוחות להמשיך הלאה... אביב- עוד לא חזרתי לעבודה. אני עובדת במקום שצריך לקבוע שבוע מראש משמרות. אז מכוון שבשבוע שעבר עוד לא הרגשתי מוכנה , אז עוד לא קבעתי. ומה השבוע ?? קשה לי להגיד . הקושקוש שלי שוב חולה (הקאות , שילשולים , חום ) , ואת כבר יודעת מה זה עושה לי... למרות שאני לא בלחץ אטומי כמו בפעם הקודמת . ההרגשה הרעה שלי היום היא (לדעתי- ודעתי היא הקובעת ,לא?) בגלל שלא ישנתי בלילה.שוב , בגלל הילד הוא ממש סבל מכאבי בטן אז הייתי ערה יחד איתו מאחת וחצי עד חמש לפנות בוקר. (איך אני אוהבת את השקט של הלילה.....). אז מחר (בהנחה שהיום כולנו נישפך מעייפות ) , אני מקווה להתאפס קצת. ומה שלומך? ומה קורה היום בין שמונה לאחד עשרה? (את לא חייבת לספר , סתם סקרנות...) שלכן בילי

בילי, במה את כעקרון עובדת? לא נעים חהיות ערים כל הלילה בגלל שהילד חולה. אני מקווה בשבילך ובישבילו שזה יעבור מהר. ומה שלומך את? רק רציתי לומר, הים לא הקאתי.

היי בילי מתוקה, לפעמים צריך לאזור את האומץ הראשוני ופשוט לצלוח לעבר המטרה. להחליט שעושים את זה וללכת על זה ולקבוע, כדי שאי אפשר יהיה להתחרט. אז, אם חשוב לך ואם את מרגישה שאת מוכנה, אבל רק אם זה באמת ככה, אז תאספי כוחות, תתקשרי ותקבעי משמרות, אחר כך כבר אי אפשר להתחרט, אז פשוט הולכים, וזה יוצא מצוין, ובאמת עוברים מכשול אחד בדרך, ומרגישים מחוזקים ומרגישים שהצלחנו לעשות את זה ומתקדמים הלאה. מסכן, הקושקוש, מה קורה לו בזמן האחרון ? כל הזמן חולה... ככה זה ילדים, נדבקים מאחרים ומדביקים הלאה. והלילה השקט, זה אחד הדברים הכי טובים לאורך היממה, אפשר באמת אז בחושך באפילה לארגן קצת את המחשבות והדברים, לעשות סדר, ולהרגע... כל זה כמובן אם לא פוחדים מהחושך :-)) ואצלי ? הכל בסדר, מצוין, רק הולך ומשתפר. שלך, אביב.

הדבר האחרון שהתכוונו זה להעליב ! חס וחלילה,זה היה ברוח טובה... ואביב מוסרת שהיא יצאה מהמשרד והיא לא ליד המחשב. היא תשלח לך הודעה בערב. אבל תודי שההודעה שלי קצת מצחיקה... אז שוב סליחה. אליאן

לא נעלבתי וגם כאן נושבת רוח טובה אבל מסוקרנת וההודעות שלך תמיד מצחיקות (כשאת מתכוונת לכך) ועוד לא שלחת לי פוסטר שלך לתלות ליד המיטה

היי שיהיה לך בוקר טוב והפוסטר בדרך....

בין השעות שמונה לאחת עשרה בערך... אביב לא תהיה כאן. :-))))))))))

כמה שאת רעה אלי בזמן האחרון... :-))))))))))))))))

אני מתפוצצת מסקרנות והסקרנות הלא הרגה את החתול ולי יש חתלתולה גורה בת חודשיים לבנה, יפיפיה עם כתם שחור על המצח ואתן בטח לא רוצות שהיא תמות אז תספרו מה קורה (חוץ מזה, וזה אמיתי, מתו לי אתמול כל הדגים המדהימים באקווריום כניראה נתתי להם יותר מידי אוכל) אז אתן בטח לא רוצות שכל החיות בבית שלי ימותו בבת אחת מה יגידו על זה בפורום "פנג-שוי"? אז קדימה

הכוונה לתרופה ?

לפי הזכור לי כותבים זאת כך: ziprexa ואולי את מתכוונת לשם הגינרי (רפואי) של התרופה? בכל מקרה השם הגינרי זה אולנזופין. בברכה, טלי פרידמן

הי ! אז בסוף הלכת ליריד הספר? אני רוצה להבהיר משהו... זה לא שאני פוחדת ללכת כי אולי יקרה משהו. אני רוצה שיקרה! אבל אני לא רוצה שהרצון שלי יקח אנשים אחרים איתו... אלא רק אותי... (בקשר לשאלתך אם אני הרפתקנית, הייתי רוצה לחשוב שכן....) כשאני עושה פירסינג אני מרגישה כאב חד ! לרגע קצר וזה נעלם. הוא לא מספק אותי כ"כ. בקעקוע הכאב פחות חד, אבל מתמשך- זה כבר יותר מתקרב... כשאני חותכת את עצמי החתך הראשון ,שוב, הוא מן כאב חד, קצת מבהיל, אבל אח"כ כשהפצע רוצה להחלים ואני לא נותנת לו, (פותחת שוב ושוב) זה ה - כ א ב !! זה מה שעושה לי טוב. בכל סוגי הכאבים האלו אפשר לעמוד. (הכי גרוע - זה אצל רופא השיניים. בכל הרצינות!!!) בקשר לביה"ס : בהתחלה הייתי תלמידה טובה מאד (אם יורשה לי לאמר.) אבל לקראת הבגרויות התחלתי להדרדר.....יש לי בגרות לא מזהירה כלל. אהבתי ללמוד- מתמטיקה בעיקר, וגם עכשיו למרות שאני לא לומדת את זה אני מדיפה מקצועות ראליים. אבל כיום אני נהנית גם מאומנות, וספרות... טוב, היום יום ראשון. בינתיים הכל בסדר! נקווה שכך ימשיך. לא אכלתי הרבה, יש פה מיזוג, הבטן לא מנופחת, מה עוד אני יכולה לבקש? אני צריכה לרוץ, תזכירי לי לספר לך עוד על הדיאטנית האלטרנטיבית שלי... אני ממש מרוצה ממנה! טוב, אני כבר אגיד. היא לא באה להטיף לי מוסר ולומר שמה שאני עושה זה לא טוב ולא בריא! היא אומרת: "אני מכבדת את מה שאת עושה, לך יש את המילה האחרונה בסופו של דבר, אבל אני כאן כדי להראות לך את התמונה כולה, ואם את עושה דברים מסויימים לפחות תדעי מה הם גורמים לך, ואילו דברים אחרים את יכולה לעשות כדי לקבל את אותה המטרה בפחות נזק.." טוב, עכשיו אינ זזה! להת'

הלכתי לשבוע הספר, לא יכולתי שלא, וגם לקחתי את הבנות איתי, וכל אחת בחרה לעצמה ספר. שאלתי לגבי הכאב וההרפתקנות כי עלה לי רעיון פרוע לגבי תת רגישות במערכת המגע, אבל ממה שאת מספרת זה לא הכיוון. הדיאטנית שלך משאירה לך הרבה מקום, מאפשרת לך בחירה, וגם לא מסירה מעלייך את האחריות, וזה נשמע לי מאד חכם. טוב לשמוע שאת מרגישה טוב. אני קצת עייפה, והולכת לישון. תכתבי עוד. להתראות.

הי אביבוש מה קורה? תראי כולה פעם אחת דיברתי איתך וכבר אני מרגיש קרוב אליך. איך עבר הסופ"ש ? ובכלל מה קורה ? שלך שחר נ.ב. ולחשוב שהתחלנו ברגל שמאל .... :)

היי שחר, נעלמת קצת... אצלי הכל בסדר טוב תודה, סופשבוע היה אחלה, המון שמש וחברים ומנוחה ושלווה... ובקשר להתחלה ברגל שמאל, זה קרה לי כבר עם כמה אנשים פה בפורום, שהתחלתי איתם בדיוק כמו איתך, כשהם באו בטענות קצת על הכתיבה המרובה שלי, על הניסוח שלי, על הישירות שלי, ועל הכנות שלי, שלפעמים מתפרשת קצת כבוטות, אבל אחרי שהסברתי, שזו הדרך שלי גם כלפי עצמי ואני מאמינה בה והיא עובדת, ואני כותבת מהלב, והכתיבה המרובה עוזרת לי ולאחרים גם נוגעת בי ובהם בלב, הפכו לחברים קרובים וטובים, וגם אתה הופך ליהיות חבר קרוב וטוב, ואני שמחה. דניאל ואני גם התחלנו ככה, ועכשיו יש ביננו המון המון אהבה... ומה קורה אצלך ? ספר קצת איך מתקדמים העניינים ? שלך, אביב.

בינתיים ללא תגובה.......... אבל אביבוש תקרא ל......... טוב נו ...אני לא נורא........רק שתדע ששמה בישראל אביבה...או בשביל כולם אביב....אבל אביבוש..נו באמת...אל תיסחף. והכל בחוש-הומור.......((((((((((:- דניאל

בזמן האחרון / יהונתן גפן בזמן האחרון נכתבים בי שירים עופות מוזרים חולפים לי בחלון אתמול חשבתי שהנה השתגעתי משהו אוכל בי בזמן האחרון בזמן האחרון לא יוצא מהבית לא מצליח לקרוא ומצפה לאסון מזמן לא כתבתי לזאת שאהבתי לאן נעלמתי בזמן האחרון בזמן האחרון גשמים לא פוסקים רעמים וברקים לא נותניםלי לישון ובכל תרדמה משהו כבד בי בזמן האחרון בזמן האחרון לוקח גלולות כנגד כל החרדות שותה להטביע את ספינת הדיכאון ואיש לא אומר מתי זה ייגמר וכמה זמן ימשך עוד הזמן האחרון

אומנם אני לא polly אבל ההרגשה מוכרת. מה שלומך. שרה נ.ב תגידי, את יודעת מה קורה עם אביב היום בין 20:00 - 23:00

את אמנם דיברת על אתמול...(בקשר לאביב)... אבל מה היה עם אביב בסוף? לא הבנתי למה את מתכוונת.... אני.

אז עכשיו זאת באמת אני.... וואו!!!!!!!!!!!! את חייבת להגיד לי מאיפה כל השירים האלה...!!! תודה. אוהבת נורא...

. . . ת מ י ד זה ל פ ע מ י ם . . . . . .. ........ ..... .. ... . . . . ......... . . ..... . .........

מה עושים עם ילד בן 22 שנמצא בדיכאון עמוק מכיון שהוא מתחיל להקריח ? הוא לא יוצא מהבית, חוטף קריזות על כולם ואני לא יודעת מה לעשות. לדעתי הוא לא מקריח, אבל הוא לא מאמין לי . אנא עזרו לי ...

תשלחי להיסתובב ברחוב שיראה כמה אנשים צעירים בגילו מסתובבים גלוחי ראש ושישאל אותם למה הם מגלחים הוא יראה שרובם כי הם התקרחו בגיל צעיר מאוד אפילו דידי הררי קרח אז מה הוא לא מצליח בחיים ניתן לעשות השתלה אבל תאמיני לי שהסכין הוא הפיתרון הסקסי ביותר הוא לא יודע כמה בחורות אוהבות קרחת. בהצלחה

הראיתי לו את התשובה, והוא לא מוכן לחשוב אפילו בכיוון של לגלח את הראש !!! הוא כל הזמן מסתכל על תמונות שהיה ילד ואז היה לו מלא שיער. אני פשוט חסרת אונים, מה עושים איתו ???

ההתקרחות יכולה להיות סתם תירוץ. אם הוא בדכאון ונמנע מלצאת מהבית- יכול להיות שהוא זקוק לעזרה מקצועית. בשלב ראשון כדאי לפנות לרופא המשפחה, ולשקול פניה לפסיכיאטר. הטיפול הכי יעיל לדכאון הוא תרופתי- הכי מהר והכי עוזר.

תופרים לו פאב אצל אורי גרוס, או לחילופין שולחים אותו לעשות השתלת שיער, מה הבעיה?

תופרים לו פאה אצל אורי גרוס, או לחילופין שולחים אותו לעשות השתלת שיער, מה הבעיה?

ראומה שלום רב, את מתארת מצב לא קל של אותו בחור. ההתקרחות מהווה חלק מפגיעה בדימוי הגוף ומן הסתם חלק מהדימוי העצמי. ההסברים שלך שאת לא רואה את ההתקרחות לא משפיעים עליו, כי ככל הנראה זה לא באמת מדובר רק בחסרונן של השערות עצמן, אלא גם בחסרונו של דימוי עצמי מפותח ויציב. בחור בן 22, סביר שיהיה חרד לגופו ולמראהו. זה הגיל בו מתחילות להיווצר מערכות יחסים עם בנות המין השני, ודימוי הגוף הולך ומתחדד. לדעתי כדאי לבחור לגשת לטיפול אצל פסיכותרפיסט. אמנם המטפל לא יוכל להחזיר לו את השערות שאבדו, אבל הוא יוכל לסייע לו לבנות דימוי עצמי סביר ויציב יותר, ולקבל בעצמו את החלקים גם הפחות טובים/יפים וכו'. במקביל כמובן, ניתן לפנות לרופא המשפחה ולבדוק האם אין בעיה רפואית כלשהי הגורמת להתקרחות (הורמונים וכו'), ואיזה טיפול ניתן לקבל (ישנם כדורים שונים, משחות כמו מינוקסי ועוד). בברכה, טלי פרידמן

זוכרת? חמש שעות וארבעים דקות...

נשמה שלי, בטח זוכרת.. מחכה כבר על "קוצים" שהזמן יעבור רק... אל תדאגי אותך אני אף פעם לא שוכחת, הכל כמו שקבענו... שלך, אביב.

עוד שלוש שעות....

אני לא יודעת מה קורה לי. שוב לא מצליחה לישון או להרדם. שוב אין חשק לכלום, עצבנות מטורפת שפשוט קורעת אותי מבפנים. רצון לצעוק, לצרוח, להרביץ ולהשתקע במיטה, לא לצאת ממנה. לרוץ, ללכת, לא לעצור. לא להתרכז בכלום. להתרחק מכולם. מטריף אותי הקפיצות האלה. יום אחד הכל שקול וטוב, יש ירידות ועליות קלות ופתאום הכל נעלם. כל המשפטים השנונים, הידיעה, הרצון, האהבה. היום פשוט לא הייתי מסוגלת להקים את עצמי ולבוא לעבודה. כל כך רציתי להשאר בבית, לבד, אבל בסוף אני כאן, וברור שטוב שלא נכנעתי, אבל אלוהים יודע עד כמה שקשה לי להתרכז במשהו. שוב חזרתי לתקופה בה אחרי כל שבת הייתי חוזרת על הפנים. טוב, אני מקווה שזה יתפוגג במהלך היום, השבוע, אני כבר לא יודעת למה כל החוסר איזון הזה. אז נכון, שוב יומיים שכחתי לקחת את הכדורים, אבל האם זה מה שמשפיע כל כך? אני כבר מרגישה כמו חולת נפש אמיתית (לפני זה הייתי סתם אנורקסית עם מאניה דפרסיה:-) אבל את מבינה למה אני מתכוונת. מן חוסר שליטה על ההתנהגות, על תגובות. אני מצטערת שאני מפנה את זה אלייך, פשוט ראיתי שאת כאן היום, ואני ממש רציתי לדבר איתך. אולי לשמוע שזה לא נורא, ושאני עדיין בסדר.. זהו, אני אמשיך להשקיע בעבודה בינתיים, להתרכז במשהו אחר ולהוציא את עצמי מזה. בי בינתיים ושוב סליחה שכל זה רק על עצמי. מן צורך כזה :-)

ללה יקרה, קודם כל את לא צריכה להתנצל על כלום, זה בסדר שאת מפנה את זה אלי, וזה בסדר שאת כותבת על עצמך, ואני פה בשביל זה בדיוק. גם בשביל לשמוע אותך חזקה ומאושרת, ולשמוח איתך, אבל גם בשביל להיות איתך כשאת קצת נשברת ולחזק. באמת, אני שמחה שכתבת אלי, ואני שמחה שאני יכולה להיות פה בשבילך, כי אני יודעת שאת צריכה אותי. ללה, אני שומעת את הקושי שלך, אבל יותר מזה נראה לי שאני מרגישה את הפחד שלך עובר אלי דרך ההודעה. הפחד מחוסר השליטה, מהתגובות, מהחזרה והנסיגה קצת אחורה אולי. אבל זאת לא נסיגה ולא חזרה, זה משבר והוא יעבור. אני יודעת היו לי כבר הרבה משברים כאלה בדרך. הם באים לפעמים בלי סיבה, מפחידים אותנו, מבהילים אותנו, מכניסים אותנו לחרדה, אבל... בסוף חולפים להם. שום דבר לא נעלם, לא הידיעה, לא התובנה, לא הרצון להבריא ולא האהבה. הכל קיים שם. בפנים עמוק, מוחבא כרגע, בחושך, באפילה, אבל ק-י-י-ם. אי אפשר לראות אותם עכשיו, זה נכון, המחשבות משתוללות, הרגשות מתפרעים, לא ישנים, העצבנות חוגגת, רוצים לצרוח ולבכות, והכל ביחוד כואב ומפחיד. צריך עכשיו רק לנשום עמוק, ולזהות את המשבר, ולזכור משברים קודמים דומים שבאו וחלפו, ולתת גם לזה לחלוף מעצמו. אל תבזבזי כוחות בלנסות להילחם בו, בלנסות להאבק בו, מהנסיון שלי ומעצות המטפלת שלי זה לא עוזר, צריך רק לתת לו להיות שם ולעבור מעצמו, כמו שבא, ואחר כך לנסות לאסוף את עצמך, ולהתחבר, ולהתחיל מהמקום שבו הפסקת. את לא חולת נפש, ואין קשר, גם אני לא חולת נפש, ועברתי משברים כאלה... וכל בן אדם, חזק ככל שיהיה ומתמודד ככל שיהיה ומתגבר ככל שיהיה בסוף נשבר, בסוף נגמרים הכוחות והתקוה קצת נעלמת, כי באמת כמה אפשר ליהיות חזקים מול הדברים ? כמה אפשר להאבק ? אז המשברים האלה זה סוג של מנוחה מהמלחמה ונסיון לאגור כוחות לשלב הבא, קצת להרפות וקצת לסגת בשביל שאחר כך נוכל ללכת עוד צעד קדימה. וללה, אני פה איתך, עם הפחד ועם הקושי ועם החרדה, אז דברי ותכתבי אלי כמה שאת רוצה, בלי להתנצל ובלי סליחות. אני שמחה שאני יכולה להיות איתך בחושך, כדי שלא תהיי לבד, ואני רוצה ליהיות איתך שמה, וזו הבחירה שלי באמת בכנות ומכל הלב. ואחרי שהחושך יגמר, אני גם אראה לך את הדרך החוצה, חזרה אל השביל הנכון ואל האור, ואל הדרך הנכונה וביחד נמצא שוב את הכוחות והתקוה והאופטימיות להתחיל שוב, מהמקום שבו הפסקת. ושום סליחה ושום מצטערת, את לא לבד, אני איתך ביחד, שלך, אביב.

וללה, יהיה בסדר... אנחנו עוברות את זה ביחד, את לא לבד, אני שם איתך מבטיחה. כולנו נופלים וקמים, אלה החיים, ימים טובים וימים קשים, עליה וקצת ירידה, זה נורמלי, זה קורה לכולם. רק תבטיחי לי דבר אחד, תפסיקי לשחק עם הכדורים, גם עם כל חוסר ההבנה שלי בנושא, אני רואה כמה רע זה עושה לך.. זה לא נראה לי טוב. תתיעצי עם הרופאה שלך, ותפעלי בהתאם להנחיות שלה. אל תקחי אחריות בענין הזה. ואני איתך, אביב.

יש כמה עובדות שפועלות לרעתי בתשובה הזו: 1 - אני לא אביב. 2 - אני די רחוקה פיסית. 3 - גם אני עכשיו בתקופה לא קלה... לעומת זאת, יש כמה עובדות שפועלות לטובתי: 1 - אני מישהי שאכפת לה. 2- התגעגעתי אלייך. 3- המרחק הפיסי מתבטל בתקשורת דרך הרשת, ובפרט דרך הרשת והלב! 4 - אני לא במצב גרוע עד כדי כך שלא אוכל לשלוח לך חיוך וחיבוק אוהב... 5 - אני יודעת שהמשבר יעבור - גם אצלי וגם אצלך! אז... hold on there , תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר... מישהי

קודם כל - זה שאת לא אביב, זה לא חיסרון , את פשוט מישהי אחרת , חשובה לי באותה מידה!!! גם אני התגעגעתי , אבל ראיתי שאת לא כאן, רוב זמן לכן גם לא פניתי, וחוץ מזה עכשיו אני גם יודעת שגם עלייך עוברים ימים לא קלים.. אז קיבלתי את החיוך ואת החיבוק וגם אצלי החיוך עלה וגם לי יש את הכוח עכשיו להחזיר חיבוק. כתבתי גם לאביב, שבבוקר פשוט הרגשתי שאני ממש לא מסוגלת לתת כלום. התרוקנו כזאת. אני עמוסה בעבודה, נכנסתי לזה עם כל הראש וטוב שכך. ויש עוד לימודים היום. אני אעבור את המשבר וגם את! רק שלפעמים אני רוצה למנוע אותו מראש וזה פשוט לא עובד. זה כל פעם כל כך מפתיע. הנפילה יכולה להיות כל כך עמוקה.... תודה שמצאת את הכוח לכתוב לי! אני יודעת עד כמה זה יכול להיות קשה, שהראש מלא בדברים משלך. מחכה לזריחה, ביחד איתך! ותחזיקי מעמד גם את! יש לנו הרבה דברים לעשות באור היום :-)

היי, מצטערת שלא הייתי עימכם בסופ"ש. אני אחזור אליכם ביום שלישי, ואולי אפילו כבר שיום שני בערב. שיהיה לכולם שבוע נפלא, שקט ורגוע! שלכם, טלי פרידמן

התפלאתי באמת איפה את שיהיה גם לך שבוע נפלא מקווה שאת עושה חיים איפה שאת לא נמצאת

היי טלי, באמת היתה חסרה קצת צבעוניות פה בפורום, קצת צבעי כחול ואדום, כמו אלו שמלווים את שמך... וכל מה שמשתמע מזה ומתלווה לזה... התגעגעתי... והיית חסרה... שלך, אביב.

בוקר טוב, אני שולחת לך אימייל עכשיו, ואני מקווה שיגיע ושתצליחי לקרוא אותו. בכל מקרה קבלי גם להיום ממני המון כוחות וחיבוק גדול. נעלמת אולי קצת פיזית, לא כתבת קצת, אבל את עדיין אצלי בלב. שלך, אביב.

גם אצלי את בלב גם לי נעלמת לא שלחתי לך דוא"ל כי אין לי את שלך גם אני שולחת לך חיבוק (גם אני חתול)

היי אורה אמנם נעלמתי קצת, אבל לא שכחתי. הפורום הזה, על אנשיו המקסימים, הוא חלק ממני- ממחשבותי, מרגשותי, מלבי. נכנסתי פשוט לתקופה שגוזלת ממני כל שביב אנרגיה שאני מצליחה לגייס, אבל היא תעבור (ואני מקווה שמהר! :-)), ואני אחזור- רגועה יותר, יציבה יותר. בינתיים- אלפי תודות על החיבוקים, המכתבים, ועל זה שזכרת... חיבוק גדול ממני חזרה. שיהיה יום מצוין! מישהי

אה... איך להתחיל...אולי עם חיבוק גדול-גדול ואוהב בחזרה? נעלמתי קצת, גם פיסית וגם בכלל. הימים האחרונים קשים לי. לא שרע כל כך, אלא שכל הדברים פתאום קורים בבת אחת, התקופה הופכת להיות לחוצה בטירוף, ואני מנסה נואשות להסתדר עם הזמן, עם כל המטלות, עם כמות אנרגיה מוגבלת-משהו ועם המחשבות התבוסתניות שבאות כאילו בכוונה לומר לי שזה אבוד ושאני לעולם לא אצליח.... אל דאגה- אני לא מוותרת! ניגשתי למבחן, הגשתי את הפרוייקט, התחלתי לעבוד על הפרוייקט הבא, אני משלימה את פערי הלימוד...וזה חוץ מהעבודה, הטיפול, החברים והדברים המשמעותיים האחרים בחיי. לפחות אני מרגישה עכשיו שיש לי חיים מעבר לאנורקסיה... :-)) חסרת לי מאוד. התגעגעתי לשיחות שלנו, לעידוד דרך ה"אינטרא-נטי", לחיבוקים הוירטואלים...אבל אני לא בטוחה ביכולתי לתרום הרבה בימים אלו. אני חרדה, מתוחה כמו רוגטקה לפני שחרור האבן, כמו שאומרים: "מתה מפחד" - כמעט כלשונו... יש עוד תחום אחד שמלחץ מאוד. אני לא רוצה לדבר עליו עכשיו, פשוט כי עדיין מוקדם מדי - אין לדעת מה יקרה ואם יקרה. אבל ברגע שאדע לאשורו, אני אשמח לשתף. אני אשתדל להיכנס מדי פעם, להתעדכן, לקרוא, לשכך קצת את הגעגועים... ואגב- אשמח להיות בקשר באימייל. ראיתי ששלחת לי צשהו, אבל לא הצלחתי לפתוח אותו. כשניסיתי להוריד אותו הופיעו רק רצפים של סימני שאלה (משהו כמו: ???? ?? ???? ??? ?????? וכו'). אני מניחה שלא זו היתה כוונתך המקורית... :-)) כך שאשמח אם תשלחי לי אותו שוב. ובינתיים, שיהיה באמת יום מקסים, מואר ואביבי - ממש כמוך! אוהבת ומודה מקרב לב. מישהי

היי, איזה כיף, סופסופ איזה סימן חיים, איזה איתות. שלא תעזי לתת למחשבות התבוסתניות הללו להשתלט עלייך, שום דבר לא אבוד, הכל יכול להצליח, ואני הבטחתי להזכיר לך את זה ואת הימים הטובים שהיו לך כבר, והנה אני עושה את זה. מדליקה את האור הקטן שבקצה, את אור האופטימיות והתקוה, תסתכלי עליו טוב טוב, ותלכי אחריו ואיתו. אני יודעת שאת לא מוותרת, את רק לקחת חופש קטן, בגלל שיש עוד המון דברים ברקע, לימודים, פרוייקטים ועוד דברים נרמזים וזה בסדר. אבל לא להעלם פיזית יותר מדי, אחר כך קצת קשה להתאזן, כבר מתרגלים. אבל באמת זה חיובי, שיש דברים להתעסק בהם מעבר למחשבות על האוכל, רק אל תשכחי לאכול בדרך. ואני שולחת את האימייל מיד שוב, הפעם באנגלית כדי שבטוח יגיע ותצליחי לקרוא. ובינתיים כרגיל המון כוחות, חיבוק גדול ואהבה... שלך, אביב.

בוקר אור אביב, מה שלומך? האם ההתרחשויות והשיחות בפורום ומחוצה לו מחלישות אותך או שבגדול את בסדר? נורא נחמד הקישורים שהבאת, אכן כיף לפתוח כך את הבוקר מובטלת שכמותי, אפילו עוד לא שתיתי כוס קפה... את בטח כבר בסיגריה השלישית שיהיה יום כיף אליאן- מה נשמע? איך עבר סוף השבוע? בכל מקרה שולחת לך המון חום ואהבה ומחשבות טובות איך אפשר שלא אחרי שאביב פתחה לנו את הבוקר כל כך יפה.

היי אורה, בוקר טוב, למדתי ממך משהו, מה ?... להביא דברים נחמדים גם... אל דאגה אני בסדר, ואפילו בסדר גמור, וההתרחשויות והשיחות בפורום ומחוצה לו, רק גורמים לי לגלות דברים חדשים על עצמי כל פעם, ורק מוכיחים לי עד כמה אני באמת חזקה, ורוצה לחיות, ולא מוכנה להדרדר שוב, וגם אם צריך לשים קצת גבולות בשביל להגן קצת על עצמי, אני עושה את זה, וגם הצד השני מוכן לקבל את זה, וזה בסדר גמור. ואני באמת מתחזקת מזה. אני במצב מצוין. ואיך את ? איך את מתמודדת עם העובדה, שקמים בבוקר ופתאום אין עבודה ? הכנת את עצמך מספיק טוב לזה, או שאולי זה עוד מוקדם לדעת ? השלב שעוד נהנים מהחופש והבטלה ? שיהיה יום כייפי, אביב.

אני גם שמחה לגלות שאת חזקה ושקשיים אמיתיים לא מצליחים להפיל אותך למחלה. חזקי ואמצי אכן הגילוי העצמי וההתחברות למקומות חדשים ושונים שלא הכרנו בנו הם החלק היפה והמסקרן יותר של מסע ההחלמה, וברגע שמוצאים מקומות אלו אצלינו קל יותר לאתרם אצל אחרים ולהנות מהם. אני לא ממלאה את תפקידי בפורום היטב ואני מאד שמחה שיש לי עוזרים (? ; האמת היא שכרגע אני לא ממש בלי עבודה הרגע הזה עוד לא הגיע יש לי עדיין חברה לסגור המון התעסקות להיום ולמחר יש לי גם שניים שלושה ראיונות עבודה ו 5 מודעות שגזרתי בסופהשבוע (שבו עבדתי 12 שעות ביום) כך שעדיין לא הגעתי אל הבטלה קצת מפחיד אותי להגיע לרגע בו אין למה לקום בבוקר אבל, מצד שני, תמיד יש למה הפורום הזה למשל חדר כושר, ים אני מאד אופטימית, כמוך שיהיה יום אביבי

בוקר טוב לכולכם, שפשפו עיניים תתעוררו ותיכנסו לקישור הבא, אולי זה ישנה לכם את היום ויעשה לכם אותו קצת יותר נחמד, ושיהיה באמת בוקר מקסים לכולם, ויום מוצלח, והכי חשוב שקט.. http://www.webspirations.net/whyworry/ שלכם, אביב.

http://www.webspirations.net/virus/ שלכם, אביב

בוקר...

מגניב!!!!!!! (-: אחת

ממש חמוד....

בוקר טוב מקסים שלי, אם אתה פה, תענה, ואני מיד מעלה גם את האי.סי.קיו, אם לא... חבל... כי פספסתי אותך ממש בשניה... אבל שיהיה לך יום מקסים ואחלה שבוע בעולם... אוהבת אביב.

בוקר טוב גם לך. :)

היי אנג'ל, מקווה שהיה לך לילה קל למרות הכל, ובכל מקרה שיהיה לך יום כייפי... אביב.

לא אמרתי...שאני תמיד איתך... אם לא מעשי בטוח בליבי... שלך דניאל

שתי דקות ואני מעלה...

היי, כמו תמיד אני לא יכול לישון..( גם הכדורי שינה האלה לא ממש עוזרים) ואני עצוב. האמת, אני כבר לא יודע למה... פשוט עצוב, אין אף אחד. מישהו יאמין לי עם אני אומר שאין לי אף לא חבר אחד? מישהו יאמין לי אם אני אומר שהפלאפון אף פעם לא מצלצל? מישהו יאמין לי אם אני אומר שאני כל כך רוצה לדבר עם מישהו, לחבק מישהו, רק בשביל הנחמה, ואין אף לא אדם אחד?? אני כבר לא יודע מה לעשות, המחנק בגרון לא ממש עוזר... אוף... תמיד תהיתי למה דווקא האנשים שטוב להם בחיים או שלפחות טוב להם בתקופה מסויימת, דווקא אז, דווקא הם...נהרגים..... למה האנשים שחפצים בכך יותר מכל לא?? האם זה עונש?? אני לא מנסה לאמר שום דבר, רק דבר אחד. כואב לי, ואין אף נחמה. לילה טוב העצוב...

הי TOM אני מאוד מאוד מבינה ללבך גם לי היו תקופות של לבד תהומי והפלאפון אף פעם לא צילצל והרגשתי שאף אחד לא אוהב אותי אבל אני בטוחה שזה לא נכון אני יודעת שאני לא כ"כ אפשרתי לאחרים להכיר אותי אולי גם לך זה ככה ואז נרשמתי למע' הכירויות והפלאפון התחיל לצלצל ואני מנסה להכיר אנשים אולי גם אתה תנסה להירשם למע' כזו אם תרצה אני כאן אני בעבודה עכשיו ואני פנויה לדבר ולתמוך ולנחם אני יודעת מה זה להיות לבד זה בכלל לא נעים.... תכתוב לי מה אתה מרגיש אני כאן.... נ.ב. טום זה שם מאוד יפה

היי...תודה....(האמת שטום הינו השם החדש שלי...) בכל מקרה, אני יודע שזה די באשמתי העובדה שאין לי חברים היום, כי די ניתקתי את הקשרים שכן היו. אבל אין שום קשר שהיה אמיתי ... אני סתם עצוב, ומחפש מישהו לדבר איתו... אני יודע שזה נשמע מטומטם, אבל כל כך בא לי לדבר עם חבר..עם מישהו שאכפת לו ויופי, אני שוב בוכה.. אוף.. לא משנה..

לילה טוב עצוב וחמוד. אייך שאתה מבטא את רגשותייך זה כבר משמח....כי נכון צריך להוציא ולהוציא. לגביי הטובים שהם מתים....אמת..אמת ויציב. אבל אתה לא חושב שהם השאירו לנו ירושה...והיא החיים. אדם שבא להציל אותך...או חייל ששומר עלינו בגבול על-מנת שנישן ונחייה בביטחה לא מספיק חשוב שנחייה. הריי החיים ניתנים לנו..ואנו רק צריכים לשמור עליהם...וזה לא קל..אבל אפשרי. ומה אתה אומר על המחבלים שהם לוקחים לנו את החיים ע"י אומללים כמונו שלא חושבים על החיים? באיזה זכות יש להם לשלוח מתאבדים ולפגוע לנו בחיים ולאלו שרוצים בחיים.???????????? חברים?יש הרבה.....אבל לצערי אף חבר לא רוצה לראות בסבלנו...חברים זה שמחים...חברים זה עליזות....חברים זה..חלק ממך...ומי יירצה..להיות בייסורך? לכן דוד טוב אמר לי פעם:הכוח שלנו מצויי במוח...... ואני מוסיף תרגום שלי שאם נתחיל לחשוב חיובי.....נוכל קצת לאגור כוח..ואם יהיה לנו כוח..נוכל לחשוב במוח. לכן חבר.....חברים טובים..באמצע הדרך....ואוליי נמצאנה. לך לשון..אחי לילה טוב דניאל

דניאל כתב/ה: > > לילה טוב עצוב וחמוד. > > אייך שאתה מבטא את רגשותייך זה כבר משמח....כי נכון צריך להוציא > ולהוציא. > > לגביי הטובים שהם מתים....אמת..אמת ויציב. > > אבל אתה לא חושב שהם השאירו לנו ירושה...והיא החיים. > > אדם שבא להציל אותך...או חייל ששומר עלינו בגבול על-מנת שנישן > ונחייה בביטחה לא מספיק חשוב שנחייה????????. > > הריי החיים ניתנים לנו..ואנו רק צריכים לשמור עליהם...וזה לא > קל..אבל אפשרי. > > ומה אתה אומר על המחבלים שהם לוקחים לנו את החיים ע"י אומללים > כמונו > > שלא חושבים על החיים? > > באיזה זכות יש להם לשלוח מתאבדים ולפגוע לנו בחיים ולאלו שרוצים > בחיים.???????????? > > חברים?יש הרבה.....אבל לצערי אף חבר לא רוצה לראות בסבלנו...חברים > זה שמחים...חברים זה עליזות....חברים זה..חלק ממך...ומי > יירצה..להיות בייסורך? > > לכן דוד טוב אמר לי פעם:הכוח שלנו מצויי במוח...... > ואני מוסיף תרגום שלי שאם נתחיל לחשוב חיובי.....נוכל קצת לאגור > כוח..ואם יהיה לנו כוח..נוכל לחשוב במוח. > > לכן חבר.....חברים טובים..באמצע הדרך....ואוליי נמצאנה. > > לך לשון..אחי > > לילה טוב > > דניאל

שלום רב, אכן, בדידות היא עניין מכאיב, אבל המודעות לכך, כמו אצלך, והרצון להחלץ מכך, שהוא כל כך יפה בדברים שכתבת - הם אנרגיות חיוביות שמראות כי יש במה להתחיל... ובכן, יש כמה וכמה דרכים לפיתוח קשרים בינאישיים, והם תלויים באישיות, בהתנסות הקודמת, ביכולת לפתח מיומנויות חדשות, וכו' וכו'. אתה מוזמן לכתוב למייל האישי שלי כמה שורות על עצמך, ואוכל משם להמשיך בכמה כיוונים שיתכן ויתאימו לך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

הי מיכל כתבת דברים מאוד יפים על לפתור את המשקעים ולזכות בפירות בסוף ועל למצוא אהבה אבל הבעיה איך למצוא אהבה כשאתה לא כ"כ אוהב את עצמך ? אנשים אחרים קוראים את זה וקצת נרתעים מזה , צריך להכיר מישהו יציב בנפשו אני מניחה מישהו שלא ירתע...ואיפה מוצאים אותו ? ליאת

לא מחפשים...היא תבוא לבד... רגשות ובינהם אהבה....באים לבד...באים מהבטן...בא מבפנים...ושיהיה אהבה האמיני לי את תחושי בה לבד. כן...גם אני מאוהב....למרות שחשבתי שזה לא ייקרה לעולם. דניאל

הי גקי רציתי לשאול מה שלומך ואיך את מתמודדת , מחר יש לך פגישה אני מקווה שילך טוב מישהו כתב לי שאחרי שמתאמצים ופותרים את המשקעים והעצב זוכים בכל הפירות זה נשמע מעודד אני אדפיס ואתלה לי את זה למזכרת יתאים לי לקטוף את הפירות בסוף אני מקווה שאצלך בסדר , אצלי קצת יותר טוב חייבים לנצח בחיים האלה ....לא להפסיד כמו במשחק שהיה בסרט "החיים יפים " בסוף הם ניצחו , גם אנחנו ננצח תכתבי לי מה שלומך ביי ליאת

ותודה לליאת על נימה אופטימית זו...המשיכי כך...את בדרך בנכונה... דניאל

אליך דניאל לא התכוונתי כ"כ אתה לא היית נחמד ליאת

http://doctors.co.il/forums/read.php?f=66&i=134165&t=134165

כבר קראתי את המכתב הזה , מה אתה מנסה להגיד ?

הבטחת לחזור.. ולא חזרת :( לילה טוב שלך, ענבר

ענבר, אז קודם כל כן חזרתי, רק שזה היה בסביבות 2:00 ואת כבר לא היית. דבר שני לא כל כך ברור לי מה אני יכולה לעזור, ובאמת באמת שיש לי בעיה עם מקומות של חוסר אונים, והיא בעיה שלי בגלל החוויות שלי, בגלל אבא שלי שהיה כל כך חולה ולא יכולתי לעשות כלום, ואיתך אני מרגישה בדיוק באותו מצב. אני באה עם כל הכוחות ועם כל הכנות ומספרת לך ה-כ-ל ומוותרת על אנשים שיושבים ומחכים לי, ואת בסוף כותבת לי שאת חייבת ללכת ול... אז איפה אני ? קודם כל שכחת שעד לא מזמן גם אני עשיתי את זה, ולא עצרת לשניה לחשוב מה כזה משפט יכול לגרום לי. אולי זה יכול לעשות אצלי נזק ? אז אצלי לא, אבל אני גם קצת חושבת על אחרים... ואת אולי תנחשי למי הכוונה, וקשה לי עם זה. ואחר כך שוב זה מכניס אותי למקומות שאין לי שליטה עליהם ואין לי יכולת לעזור בהם וקשה לי בהם מאוד. אני לא יודעת מה עוד אני יכולה להגיד, וסתם לדבר איתך כדי להעביר לך את הזמן, זאת לא הכוונה שלי, באמת בכנות, ואולי זה ישמע לך קצת בוטה. אבל אני מרשה לעצמי, בגלל שבאמת באתי לשם מכל הלב ונתתי לך ה-כ-ל וחשפתי בפנייך את התקופה המגעילה שלי כולה, ואיך שסיימתי את הסתלקת, אז השארת אותי לבד, ערומה וחשופה, ופגיעה, ובהרגשה של חוסר אונים. אמרתי לך, ואני אומר שוב, אם את רוצה קצת ללכת איתי, וקצת יותר לכוון אותי במה אני יכולה לעזור, אם את באמת רוצה ויכולה להעזר, בשמחה, אבל סתם לדבר ולהשאיר אותי בכזה מקום, שהוא בלתי אפשרי מבחינתי להיות בו - אז אם כל הצער שבדבר - לא. ואת יכולה לחשוב שאני מגעילה, אבל אני חייבת גם קצת להגן על עצמי מפני התחושות הללו ואולי המשפט האחרון שאמרת בכל זאת נגע לי בלב, אז אני מקווה שאת בכל זאת תקראי ותביני. אביב.

הי איפה היינו? תסלחי לי אני כל כך עייפה ולא מסוגלת לזכור. לפני שאני שוכחת, אני עושה לעצמי קצת סדר עם כל השמות וקישורים של סיפורים אישיים והגעתי למסקנה שאני לא מצליחה לקשר. אם סיפרת לי אני ממש מבקשת שלא תעלבי. יש לי בעיה לזכור שמותוקישורים כזה בא הרבה במכה. חיבוקים נשיקות תמיד שמחה לקבל. מה לעשות אני מן ילדה שכזו. ב-6\25 אני חוגגת שנה לבולימיה. כולם מוזמנים נרות ובלגנים. התופעה של התעסקות עם אוכל, קלוריות, השמנה תמיד היתה. היא קיבלה מימד חדש ושם לפני שנה. מאוד הייתי רוצה שהכל יעלם. לפעמים אני מנסה להזכר איך הייתי מתמודדת עם הבעיות הנפשיות לפני שנה ולא מצליחה כי בעצם הדחקתי הכל. כן, הייתי מאוד רוצה להדחיק דברים לפעמים. מה אוד לא יודעת .תשאלי ואני אענה לך שבוע טוב, שרה

לבולימיה? אנחנו נעניש אותה. איך היא נחתה עליך הנבלה.... אני מבינה את זה שהתבלבלת...צריך זמן כדי להבין ת'בלאגן. ואם את רוצה לעשות לבולימיה בלאגן, אני מסכימה, אבל רק כשהיא תגיד שלום...מתאים לך? אני אנהל איתה שיחה, אביא לה קצת מכות, אל תדאגי, יש לי נגדה כוח, אני חושבת, אם היא לא תרצה ללכת, אני כבר אטפל בה....אבל את צריכה לעזור לי, טוב? יש כמה דברים: קודם כל.....כמה שקים של כוח רצון, קצת סבלנות, הבנה.....המון חוסן נפשי לזה שיש גם נפילות... והכי חשוב....אוכל.....מה דעתך? נעשה את זה יחד? אוהבת אותך. (תגידי, למה אני לא משננת את זה לעצמי, איזה אבסורדית אני, הא?)

ג'קי, את מצחיקה. תגידי, מזה אני מבינה שגם את בולמית או שאני טועה? אין בעיות, אני מוכנה להרביץ לה יחד. אוכל, עזבי הלואי שהוא לא היה קיים. רק עושה צרות בחיים. את יודעת, היום אחת שמתאמנת איתי, ילדה בת 17 רוצה לרדת 4 קילו כדי לא להתגייס. המדריך שלי אומר שהיא לא מסוגלת, אבל עצם המחשבה שבעית משקל מתחילה בגיל כל כך צעיר. כשחושבים על זה, גם אצלי זה התחיל בגיל 16. מחשבות על דיאטה. הרבה מזה באשמת אחותי. תקלטי, היא הוציאה את הלחם מחוץ לבית . המשך 6 שנים לא אכלתי לחם. היום בעזרת הדיאטקאנית המקסימה שלי חזרתי לאכול לחם. יום טוב, שרה

הי מצטערת שלא עניתי קודם. איזה יום זיפת רצוך בשתי הקאות, הרבה בכי, משבר ונמאס. כואב לי הראש והעניים. דיברת על להוריד מסכה. הייתי רוצה אבל מפחיד ואני לא בוטחת באנשים. הנה הדוגמא הטובה ביותר. היום כשבכיתי חברה שלי באה לאסוף אותי כדי שנפגש עם עוד חברות. התעכבנו שעה והגענו בסוף. אני הייתי עם עניים נפוחות. הן חשבו שקמתי משינה. מיד ניצלתי את זה לטובתי ושיחקתי את המשחק. הן לא יודעות מהמחלה. עוד שקר שצריך לספר. אתמול הצלחתי לא להקיא והיום הקאתי פעמיים ועכשיו הוה בולמוס אני לא אקיא אכלתי 2 כפות גלידה, 4 שורות שוקולד ובערך 3 חופנים של שקדים. אני כל כך עייפה ומוטשת. איך מתקדם אצלך??? איך היה הסוף שבוע. שרה.

שרה, להוריד את המסיכה ולקלף את השכבות המסתירות זה לא קל, אבל זאת הדרך, אין אחרת. אם לא חושפים את מה שמתחת ולומדים בדרך הקשה להתמודד איתו, להתעמת עם מה שיש שם, ולהשלים איתו ועם עצמך, אי אפשר להתקדם הלאה.. אי אפשר לצעוד את הצעד קדימה שאת כל כך רוצה בו. ובכלל להוריד מסיכות, זה לא דבר שקורה ביום אחד. שמנו שכבה על שכבה במשך המון זמן, אז שנצליח לקלף את כולן בשניה ? זה לא עובד ככה. כמו ששמנו במשך הרבה זמן, גם נקלף את זה בהדרגה ולא בבת אחת. שלב אחר שלב, צעד אחר צעד. קראתי גם את מה שכתבת לג'קי, ברשותך, ואם לא אכפת לך אני אתייחס גם לזה. הדחקה היא מנגנון הגנה של הגוף זה נכון, ואנחנו משתמשים בה בלא מודע, והיא מאוד עוזרת לנו במצבים מסוימים, אבל... היכולת שלה מוגבלת. אפשר להדחיק ארועים ספציפים אבל אי אפשר להדחיק הכל. המקום שבו אפשר להדחיק הוא יחסית קטן, וככל שמצטברים שם יותר דברים, נעשה שם צפוף, עד שבסוף הדברים מתפרצים החוצה. מה שיוצא מזה, זאת סיטואציה הרבה יותר קשה ממקודם. כביכול ההדחקה מקלה, אבל אם היינו מתמודדים עם דבר דבר בזמנו, עם קושי קושי ובעיה בעיה כשצצו, היינו צריכים להתמודד כל פעם עם דבר אחד, אבל כשמדחיקים, אז בסוף הכל מתפרץ ביחד, נופל עלינו בבום חזק, ביום בהיר אחד, ואז הרבה הרבה יותר קשה להתמודד. יש שם מסה של דברים ובעיות וכולם צפו פתאום על פני השטח וצריך לעבד, לעכל ולפתור את כולן, וזה הרבה יותר מורכב ומסובך מאשר יש לנו כל פעם בעיה אחת. אז הדחקה היא טובה, בגבולות שלה, ובקיבולת שלה, שהיא מצומצמת. ואולי אפשר להתייחס אליה גם קצת כמנגנון זמני, כרגע אי אפשר להתמודד אז שמים שם דברים בהמתנה, אבל כשיש קצת יותר כוחות אפשר להעלות אותם אחד אחד, ולנסות לפתור, זה עדיף מאשר שכל הבועה הזאת תתנפץ לנו בפרצוף. יהיו לך עוד הרבה משברים לצערי בדרך הקשה הזאת, וחבל שאין לי מילים מנחמות בקטע הזה. אבל ככה זה היה גם אצלי. בכיתי, נשברתי, הייתי בדיכאון, בחרדה, רציתי להתייאש, רציתי גם למות, אבל לא עשיתי את זה. בתוך המשבר אין מה לעשות, רק לצבור כוח ולעבור אותו. אבל אחריו מה שמחכה הם ימים טובים יותר וקלים יותר, שבהם אפשר גם להתפנות לדברים אחרים. והמשברים לאו דווקא חייבים להיות קשורים לבולמוס והקאה, אצלי היו דברים אחרים, וגם אצלך מן הסתם עם הזמן כשהתכיפות של הבולמוסים תפחת יצוצו דברים אחרים, וגם עכשיו יש לי הרגשה, שהבולמוסים וההקאות הם לא הגורם היחידי למשבר, אבל אולי אני טועה. ולגבי הבולמוס, אני לא יודעת אם זה יכול לנחם אותך, אבל תחשבי שתמיד יכול ליהיות יותר גרוע.. ואני לא אפרט, ואת חדשה פה, אז לא ראית עדיין הרבה דברים, אבל אני קראתי וחוויתי מצבים, שאולי את בעצמך אפילו לא היית מאמינה שהם קורים ומתרחשים. אז מה שניסיתי לעשות כאן, זה רק קצת לשים דברים בפרופורציות, למרות שבאמת אין בזה נחמה, הקושי שלך, הוא תמיד הקושי הכי גדול עבורך, וטוב שכך, כי אז רוצים להילחם בו. מקווה שיהיה לך יותר קל היום. שלך, אביב.

אביב, אני יודעת שהדחקה היא לא מצב טוב בכלל. בסוף הכל מתפוצץ וזה בעצם מה שקורה עכשיו. כל הדברים שהדחקתי בילדותי יוצאים עכשיו. אבל זה נח להדחיק מצבים. לא להתמודד עם הכל בבת אחד. ברור לי גם שהמצב שלי מבחינה אוביקטיבית הוא לא סוף העולם. אבל מבחינה סוביקטיבית הוא קשה. אחת מהבעיות שלי היא שאני ילדה רגישה מאוד. מסוגלת להיפגע מכל מיני דברעם אבל לא להראות או לומר - להדחיק. בנתיים עד עכשיו היה לי יום טוב. עבדתי הייתי באימון ועכשיו אני מכינה עוגה למישהו מהעבודה שטס. שרה

שלחתי לך הודעה באיי,סי,קיו

נשמה שלי, ראיתי את ההודעה. ידעתי. היתה שם פליטת פה כמה הודעות מתחת, וזה בסדר מבחינתי ולא משנה שום דבר. אמרתי לך, את מקסימה ומיוחדת, אני רוצה לעשות את זה, אני מתרגשת באופן בריא ויהיה אחלה... אז שיהיה לך יום מקסים וכייפי, אוהבת אביב.

ונשמה שלי, אם את מנסה להפחיד אותי כדי שאני אתחרט... לא תצליחי... :-))) וזו סתם בדיחה, כדי שיהיה לך מצב רוח טוב, ובוקר מקסים ויום עוד יותר מקסים, שלך, אביב.

ערב טוב לכולם. אני רוצה לספר לכם סיפור. סיפור פשוט.לא טרגדיה עצובה,לא מלודרמה סוחטת דמעות.סיפור פשוט. עברו מאז 10 שנים.שנתיים בערך זמן התרחשות, 6 שנות שקט יחסי, ועוד שנתיים של הפרעת אכילה.באחד מבתי הספר היסודיים הכי גרועים בארץ, בית ספר שרובו ילדים מופרעים, למדו שתי בנות לאחת קראו שירז ולשנייה נעה(שמות בדויים,כמובן). שירז הייתה ילדה שקטה,לא מתערה חברתית,עם בעיות בבית שאף אחד לא ראה(לכולם היו בעיות בבית הספר הזה אבל הן היו מוחצנות יותר), אבל היו לה חברות והיא הייתה תלמידה טובה. החברות המעטות היו באמת טובות,גם כן עדינות ולא מקובלות כמוה. שירז חונכה שבנות צריכות להיות כנועות,לעשות את כל מה שמתבקש,וזה גם מה שהיא ראתה אצל אמה ואביה.היה לה נורא רע בנשמה. כאילו לא מספיק על חייה,שירז גם התפתחה נורא מוקדם,הטבע בגד בה,הוא עשה לה בכוונה. היא הייתה ממש מפותחת כבר בגיל מאוד צעיר , בערך 10, ובנים החלו להציק לה.הם התחילו מהערות,מהצעות מגונות , מנגיעות קטנות. והיא היתה בטוחה שאם רק תוכל לעצור את ההתפתחות תוכל לעצור את זה . היא סירבה לגדול.היא רצתה להיות רזה וקטנה כמו החברות שלה.שמרה על תחביבים ילדותיים ולא רצתה לקנות בגדים נורמאלים שתוכל להכנס לתוכם. יצא שהיתה לובשת בגדים צרים וצמודים ומדי.ואני נשבעת לכם,שירז היתה תמימה.אני נשבעת לכם,שירז לא ידעה על העולם הזה כלום-היא לא ידעה על המוח המעוות שיש לבנים. היא עברה משבר זהות במידה מסויימת- הבנות קראו לה "יורמית" כי הייתה תלמידה טובה בין מופרעים והבנים, ובכן- הם לא קראו, הם משכו,הם התמשו בכוח, הם כאילו זעקו "מופרעעעתתתת". היא הייתה לבד עם זה,היא הייתה אבודה,היא לא הצליחה לדבר והבנים המטומטמים קראו זאת כ"אור ירוק".שירז הפילה את עצמה לזה.היא לא ידעה לעצור את זה.שירז היא הבת היחידה שעברה חוויה דומה והיא לא קורבן,היא האשם האמיתי בכל הסיפור! הם ארבו אחרי שעות בית הספר,הם היו יוצאים מהשיחים,הם היו מצמידים לקירות,שולפים ידיים, מאיימים באולרים,הם היו....טוב,אני חושבת שכבר הבנתם את המסר. הם עשו את זה כקבוצה וכיחידים... ולא רק לשירז כפי שציינתי הייתה גם נועה.שירז מודה כיום שנועה סבלה יותר.נעה היתה קרבן אמיתי ונעה היא גם גיבורה אמיתית כי היא התמודדה. לשירז היו 2 חברות, לנעה היו 0.לשירז היו ציונים טובים,לנעה היו ליקויי למידה.לנעה לא היה לאן לברוח,אבל היה לה בית אוהב,אני חושבת. נעה ושירז היו דומות בילדותן חיצונית.אפילו המורים היו מתבלבלים ביניהן. באחת מחופשות הקיץ,התחברו שירז ונעה.הן היו אוכלות צהריים על הדשא, תופרות בגדים לבובות,כותבות שירים.הן עשו ה-כ-ל ביחד.הכל ,חוץ מלחלוק, חוץ מלשתף, חוץ מלדבר ולהזכיר .לעיתים נעה רמזה,אך שירז תמיד דחתה. והגיעה העת לעלות לתיכון.שירז,כמובן, הלכה לתיכון מצויין.נעה הסתפקה בהרבה פחות.אבל בקיץ שלפני התיכון,חלה בנעה תפנית לטובה.היא התחילה לחייך,להקרין תקווה ואופטימיות וגמלה בלבה לפתוח דף חדש,נקי,שונה. שירז לא הצליחה כ"כ.היא נשארה מצטיינת,אך עדיין סגורה,מופנמת,פגיעה מאוד. נעה רכשה חברים חדשים ואף למדה לבסוף לבגרות(אין לי מושג איך). הקשר הלך והתנתק. מדי פעם חיוך של התקלות ותו לו. היתה להן חברה הכי טובה משותפת.לפעמים כששירז היתה עוברת עם החברה ליד ביתה של נעה והן היו נתקלות בה, היתה מתחילה נועה לצחוק ולספר חוויות לחברה ושירז רק היתה מתפללת בליבה "נו כבר..שתגמור כבר...אני רוצה ללכת מפה". שירז קינאה בה בסתר ליבה,על השינוי שעברה, על ההתמודדות האמיצה .נעה כקרבן הצליחה להתמודד יפה עם מה ששירז שגורם לא הצליחה בכלל.נעה יצאה עם בנים והרבה,אחד אחרי השני,בעוד ששירז לא הכניסה לליבה איש...איש,עד לפני שנתיים וחצי. לפני שנתיים איבדה שירז חבר.לפני שנתיים הכירה נעה חבר אחד יותר מדי.ההיכרות הזו חרצה את גורלן של השתיים ,אחת לאנורקסיה ואחת למנוחת עולמים. וכאן נגמר הסיפור. את שירז אתם כבר די מכירים.שירז זו אני.אני אבין אם תשנאו אותי עכשיו ותחשבו שאני מגעילה ומלוכלכת . את נעה כבר לא תזכו להכיר.שמה הבדוי לא יכתב כאן בשדה הכינוי .שמה האמיתי כבר חקוק באותיות נצחיות יותר.היא לא תהיה כאן כדי לשמש דוגמא לסיפור התמודדות טוב עם התעללות מינית,בעיות חברתיות וליקויי למידה. זה היה לפני שנתיים.בתאונת דרכים.ממש מול ביתי.החברה הכי טובה שהייתה לי נשברה,והיא כבר מזמן לא החברה הכי טובה שלי.עכשיו היא כבר חזרה לעצמה ואנחנו מדי פעם בקשר. לא חשבתי עליה בכלל מאז(כן, ממש, חשבתי עליה כל יום), לא ביקרתי שם בכלל.ואני תוהה לעצמי ,דוקא בימים אילו שאני בדרך לשיקום חיי, אם אנסה כ"כ ואתאמץ ואצליח-אז יקרה לי משהו רע,משהו טרגי,כי זו דרך העולם המגעיל הזה .ככה זה. "נעה ושירז היו דומות בילדותן חיצונית"- אני חושבת שלפני שנתיים באותו ערב,בהיסח הדעת,אלוהים עצמו התבלבל בין השתיים... סליחה ששיגעתי אתכם בסיפור כזה.אם תרצו אלך ולא אחזור יותר.הייתי חייבת להוריד את זה מהלב שלי. יש בי חרטה עכשיו...אבל עד שכתבתי את כל זה,אני עוצמת עיניים,לוקחת נשימה עמוקה ולוחצת..."שלח". אנג'ל

אף פעם לא שמעתי את הסיפור המלא, תודה ששיתפת אותי, את כולנו. אבל הייתי רוצה לדבר בשם עצמי עכשיו, אני אף פעם לא איבדתי מישהו על רקע של מוות(ושגם לא אאבד), אף פעם לא חווויתי טרגדיה שכזו. אני המומה, מזועזעת, אין בי מילים. עצוב לחשוב שאת חושבת שגם באותה תאונה התבלבלו ביניכם... אני לא מאמינה בגורל.... אני חושבת שמה שקרה קרה. אני עכשיו צריכה ללכת, אני אחשוב עלייך אוהבת אותך.

אנג'ל. לא פשוט. כואב וקשה. אני לא חושבת ששירז צריכה להאשים את עצמה עם מה שקרה כשהיתה ידלה היא לא האשמה בסיפור!( נקודה למחשבה) וגם אני לא חושבת שמגיע לך לחשוב שאלוהים טעה בתאונה. את מתמודדת היום עם המצב, המחלה ואל תאמיני שבסוף מאבק בא נפילה. אני כאן אם את רוצה. אל תפחדי מהשבוע הקרוב. הוא יהי טוב. שרהAngel כתב/ה: > > ערב טוב לכולם. > אני רוצה לספר לכם סיפור. סיפור פשוט.לא טרגדיה עצובה,לא מלודרמה > סוחטת דמעות.סיפור פשוט. > > עברו מאז 10 שנים.שנתיים בערך זמן התרחשות, 6 שנות שקט יחסי, ועוד > שנתיים של הפרעת אכילה.באחד מבתי הספר היסודיים הכי גרועים בארץ, > בית ספר שרובו ילדים מופרעים, למדו שתי בנות לאחת קראו שירז > ולשנייה נעה(שמות בדויים,כמובן). > שירז הייתה ילדה שקטה,לא מתערה חברתית,עם בעיות בבית שאף אחד לא > ראה(לכולם היו בעיות בבית הספר הזה אבל הן היו מוחצנות יותר), אבל > היו לה חברות והיא הייתה תלמידה טובה. החברות המעטות היו באמת > טובות,גם כן עדינות ולא מקובלות כמוה. > שירז חונכה שבנות צריכות להיות כנועות,לעשות את כל מה שמתבקש,וזה > גם מה שהיא ראתה אצל אמה ואביה.היה לה נורא רע בנשמה. כאילו לא > מספיק על חייה,שירז גם התפתחה נורא מוקדם,הטבע בגד בה,הוא עשה לה > בכוונה. היא הייתה ממש מפותחת כבר בגיל מאוד צעיר , בערך 10, > ובנים החלו להציק לה.הם התחילו מהערות,מהצעות מגונות , מנגיעות > קטנות. והיא היתה בטוחה שאם רק תוכל לעצור את ההתפתחות תוכל לעצור > את זה . היא סירבה לגדול.היא רצתה להיות רזה וקטנה כמו החברות > שלה.שמרה על תחביבים ילדותיים ולא רצתה לקנות בגדים נורמאלים > שתוכל להכנס לתוכם. יצא שהיתה לובשת בגדים צרים וצמודים ומדי.ואני > נשבעת לכם,שירז היתה תמימה.אני נשבעת לכם,שירז לא ידעה על העולם > הזה כלום-היא לא ידעה על המוח המעוות שיש לבנים. > היא עברה משבר זהות במידה מסויימת- הבנות קראו לה "יורמית" כי > הייתה תלמידה טובה בין מופרעים והבנים, ובכן- הם לא קראו, הם > משכו,הם התמשו בכוח, הם כאילו זעקו "מופרעעעתתתת". > היא הייתה לבד עם זה,היא הייתה אבודה,היא לא הצליחה לדבר והבנים > המטומטמים קראו זאת כ"אור ירוק".שירז הפילה את עצמה לזה.היא לא > ידעה לעצור את זה.שירז היא הבת היחידה שעברה חוויה דומה והיא לא > קורבן,היא האשם האמיתי בכל הסיפור! > הם ארבו אחרי שעות בית הספר,הם היו יוצאים מהשיחים,הם היו מצמידים > לקירות,שולפים ידיים, מאיימים באולרים,הם היו....טוב,אני חושבת > שכבר הבנתם את המסר. > הם עשו את זה כקבוצה וכיחידים... > ולא רק לשירז > כפי שציינתי הייתה גם נועה.שירז מודה כיום שנועה סבלה יותר.נעה > היתה קרבן אמיתי ונעה היא גם גיבורה אמיתית כי היא התמודדה. לשירז > היו 2 חברות, לנעה היו 0.לשירז היו ציונים טובים,לנעה היו ליקויי > למידה.לנעה לא היה לאן לברוח,אבל היה לה בית אוהב,אני חושבת. > נעה ושירז היו דומות בילדותן חיצונית.אפילו המורים היו מתבלבלים > ביניהן. > > באחת מחופשות הקיץ,התחברו שירז ונעה.הן היו אוכלות צהריים על > הדשא, תופרות בגדים לבובות,כותבות שירים.הן עשו ה-כ-ל ביחד.הכל > ,חוץ מלחלוק, חוץ מלשתף, חוץ מלדבר ולהזכיר .לעיתים נעה רמזה,אך > שירז תמיד דחתה. > והגיעה העת לעלות לתיכון.שירז,כמובן, הלכה לתיכון מצויין.נעה > הסתפקה בהרבה פחות.אבל בקיץ שלפני התיכון,חלה בנעה תפנית > לטובה.היא התחילה לחייך,להקרין תקווה ואופטימיות וגמלה בלבה לפתוח > דף חדש,נקי,שונה. > שירז לא הצליחה כ"כ.היא נשארה מצטיינת,אך עדיין > סגורה,מופנמת,פגיעה מאוד. > נעה רכשה חברים חדשים ואף למדה לבסוף לבגרות(אין לי מושג איך). > הקשר הלך והתנתק. מדי פעם חיוך של התקלות ותו לו. היתה להן חברה > הכי טובה משותפת.לפעמים כששירז היתה עוברת עם החברה ליד ביתה של > נעה והן היו נתקלות בה, היתה מתחילה נועה לצחוק ולספר חוויות > לחברה ושירז רק היתה מתפללת בליבה "נו כבר..שתגמור כבר...אני רוצה > ללכת מפה". > שירז קינאה בה בסתר ליבה,על השינוי שעברה, על ההתמודדות האמיצה > .נעה כקרבן הצליחה להתמודד יפה עם מה ששירז שגורם לא הצליחה > בכלל.נעה יצאה עם בנים והרבה,אחד אחרי השני,בעוד ששירז לא הכניסה > לליבה איש...איש,עד לפני שנתיים וחצי. > לפני שנתיים איבדה שירז חבר.לפני שנתיים הכירה נעה חבר אחד יותר > מדי.ההיכרות הזו חרצה את גורלן של השתיים ,אחת לאנורקסיה ואחת > למנוחת עולמים. > וכאן נגמר הסיפור. > את שירז אתם כבר די מכירים.שירז זו אני.אני אבין אם תשנאו אותי > עכשיו ותחשבו שאני מגעילה ומלוכלכת . את נעה כבר לא תזכו > להכיר.שמה הבדוי לא יכתב כאן בשדה הכינוי .שמה האמיתי כבר חקוק > באותיות נצחיות יותר.היא לא תהיה כאן כדי לשמש דוגמא לסיפור > התמודדות טוב עם התעללות מינית,בעיות חברתיות וליקויי למידה. > > זה היה לפני שנתיים.בתאונת דרכים.ממש מול ביתי.החברה הכי טובה > שהייתה לי נשברה,והיא כבר מזמן לא החברה הכי טובה שלי.עכשיו היא > כבר חזרה לעצמה ואנחנו מדי פעם בקשר. > לא חשבתי עליה בכלל מאז(כן, ממש, חשבתי עליה כל יום), לא ביקרתי > שם בכלל.ואני תוהה לעצמי ,דוקא בימים אילו שאני בדרך לשיקום חיי, > אם אנסה כ"כ ואתאמץ ואצליח-אז יקרה לי משהו רע,משהו טרגי,כי זו > דרך העולם המגעיל הזה .ככה זה. > > > "נעה ושירז היו דומות בילדותן חיצונית"- > אני חושבת שלפני שנתיים באותו ערב,בהיסח הדעת,אלוהים עצמו התבלבל > בין השתיים... > > סליחה ששיגעתי אתכם בסיפור כזה.אם תרצו אלך ולא אחזור יותר.הייתי > חייבת להוריד את זה מהלב שלי. > > יש בי חרטה עכשיו...אבל עד שכתבתי את כל זה,אני עוצמת > עיניים,לוקחת נשימה עמוקה ולוחצת..."שלח". > > אנג'ל > > >

אנג'ל יקרה ראשית, אני פה עכשיו, (לשמור עליך?!?), שנית, הצלחת לרגש אותי כמו שמזמן לא התרגשתי אני חושבת שיש לך כל-כך הרבה בפנים ואני מדברת עלייך מהרבה אספקטים שכבר הספקתי להכיר בפורום אם ביכולת ההתבטאות, אם באומנות (סיפרת לפני כמה זמן שהראת יצירה לאמך) נשמע לי שאת בעיצומו של מהמסע המפרך להחלמה נשרפת מהאש שמכלה את המחלה המשיכים אאת המסע- אל תוותרי אני שעברתי אותו נמצאת לפנייך ושולחת לך יד מושכת. עצוב שאנשים מסביבינו מתים נורא מתסכל שלדברים אין סיבה ואין טעם חשוב שתעבדי על הכאב שחווית כשהיית ילדה שתלמדי להאשים את הסביבה ולא את עצמך רק דרך עבודה קשה באמת תדעי לבנות מערכת יחסים פורה ומאושרת אוהבת

מחשל אותי...?! ת'אמת אני די מאמינה בזה.... אני מאמינה גם שהזמן זה התרופה הטובה ביותר... אני מאמינה בך שאת חזקה מספיק... (ככה לפחות את נשמעת)... מקווה שיותר טוב...

לפני כחודש וחצי התחלתי טיפול אצל עובדת סוציאלית קלינית באופן פרטי. נפגשנו בינתיים 5 פגישות ואני מאד לא מרוצה מהקשר הטיפולי. הרושם שנוצר אצלי הוא שהיא מאד מקצועית אך כבר עייפה וכי הבעיות שלי לא מעניינות אותה. בנוסף לזה גיליתי שהיא עובדת גם דרך קופת החולים שלי אך לא הודיעה לי על כך ולקחה אותי באופן פרטי. הרגשתי מרומה. מצד אחד אני מרגישה שאין לי כוח להתחיל טיפול מחדש אבל מהצד השני אני לא מרגישה שיש בסיס של אמון בקשר הזה. אני מרגישה שמשהו חסר ולא בדיוק יודעת על מה להצביע. מה דעתכם?

כל קשר בין שני אנשים הוא מורכב על אחת כמה וכמה קשר שבבסיסו חוסר איזון " מעמדי" כמו זה שבין מטפל ומטופל, הבסיס לטיפול יעיל הוא , לעניות דעתי כמובן, טיב הקשר שנוצר בינך לבין המטפל\ת. באם את חשה כי הקשר בינכן אינו מושתת על אמון ורצון אמיתי לעזור לך , כלומר " לא רק בשביל הכסף" עיזבי אותה. אני גררתי טיפול כזה שנתיים שאומנם איפשרו למטפלת לצאת לכמה חופשות ולהרחיב את ארסנל מכשיר החשמל בביתה אך לי לא תרמו דבר ואף יתכן שגרעו מיכולתי ליצור שוב יחס של אמון אם מטפלים\ת עתידיים

לאורית אני מציעה לך בחום רב לנתק את הקשר אין טעם להמשיך משהו שלא עושה לך טוב תמצאי כוחות , תתגברי ותמצאי מטפלת חדשה אל תפלי לייאוש תראי שזה ישתלם לך שום דבר לא שווה את השקט הנפשי שלך גם אני מתמודדת עם מצבים דומים ואני משתדלת לא לוותר לעצמי ואני עוצרת בזמן מצבים שלא טובים לי אחרת חבל על הזמן תראי ותגלי שאת רק חושבת שאין לך כוח עמוק בפנים הוא חבוי זה רק החשיבה שלך שמטעה אותך ברגע שתלכי ותתחילי לחפש תמצאי גם כוחות חדשים מקווה בשבילך שתמצאי מטפלת טובה האמת גם אני מחפשת התחלתי טיפול הייתי רק שיחה אחת ולא הספקתי להחליט אם זה טוב לי אבל אני מתכוונת לבדוק ואם זה לא יילך נחליף בשביל בריאותנו הפנימית שום דבר לא שווה את זה ליאת

שלום רב, חלק מהחוסן הוא גם היכולת לדבר על דברים שאינם כה נעימים. מכתבך מנוסח מצויין; שיקולייך, לכאן ולכאן - מאד מעוררים להתיחסות ולתגובה. בקיצור: לדעתי יש לך את כל הכח והיכולת שנדרשים, כדי להעלות את העניין מול המטפלת שלך. אז קדימה... דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

תודה על המתכון. אני בהחלט אבקש ממך עוד מתכונים , בשעת הצורך. ראיתי את ההתכתבות שלך עם ג'קי (מקווה שלא איכפת לך ). וקודם כל - כל הכבוד שלא נכנעת לרצון להקיא ! מה גרם לך לא להקיא ? זה שישבת וכתבת ? אם כן אז אנחנו ( ואני מרשה לעצמי לדבר בשם כולם ) מוכנים ש " תקיאי " עלינו מילים במקום להקיא באמת . מה את אומרת ? לשאלתך - הילד שלי בן שנתיים ( ב-25 לחודש ). אני כאן תמיד, אם תצטרכי ... בילי

בילי, תרגישי חופשי לקרוא התכתבויות שלי. כן, הכתיבה בפורום מעלה אצלי הרבה. מאלצת אותי להתמודד עם הדברים בצורה מילולית יותר מפעם בשבוע 50 דקות אצל הפסיכולוגית. הדיאטקאנית שלי אמרה שזה יקרה. התעוררות של דברים מעל לפני השטח תגרור בולמוסים והקאות. זה לא כייף. האמת היא שהיום הקאתי פעמיים וזה הביא אותי לשבירה. נמאס לי מהמחלה הדבילה המגעילה. נמאס להסוות דברים. בכיתי הרבה וכואבות לי העניים והראש. נפגשתי עם חברות. למזלי מי שבאה לאסוף אותי יודעת מכל המחלה ועלתה אלי כי פרצתי בבכי. בקיצור כשהגענו לשאר כולם חשבו שאני עיפה. אילו רק ידעו את האמת. אני לא מסוגלת לספר להם. מפחדת מהתלחששויות מתוך חוסר הבנה של המצב, חוסר התמודדות. שרה. ומה שלומך את. מפחדת מהשבוע בקרוב או שהולכת עליו על בטוח - מקווה שהולכת בלי חרדות. הוא יהיה טוב.

היי בילי, את פה ... מה שלומך ? קראתי על היום הולדת של הבן, ואני שמחה שהיה אחלה בסוף.. תשמרי את הטעם לפעמים הבאות, כדי שלא תצטרכי לפחד גם לפני, ותדעי שיכול ליהיות טוב וכיף וגם יהיה.. מה קורה עם העבודה ? עוד לא חזרת, מה החלטת ? שיהיה אחלה יום, שלך אביב.

שלום, בזמן האחרון אני כל הזמן נכנסת לוויכוחים עם אנשים , כל יציאה מהבית גוררת מריבות עם אנשים ועצבנות מצידי והתפרצויות. לדוגמא מישהי בבית מרקחת לא חיכתה בתור ופשוט עמדה ביחד איתי בצמוד אליי מול הרוקחת ואז פניתי אליה והצבעתי על המקום שבו ממתינים בתור והיא ענתה לי בחוצפה שאני אהיה מדריכה בבית ואז אמרתי לה שקצת דרך ארץ ונימוס לא יזיקו לה...ואז זה התפתח לוויכוח כאשר היא מסרבת לחזור לתור ולתת לי מרחב ופרטיות.לפני שהלתי אמרתי לה שנמאס לי להלחם בבערות.זה מאוד עצבן אותי וןמילא אותי זעם. עוד באותו יום בזמן שלא שמתי לב קבצן פשוט תפס אותי בזרוע וביקש כסף יצאתי מכליי שהוא מעז לגעת בי ופשוט התפרצתי וזה התפתח לסצנה. אני לא מנסה לחנך את כל העולם, אבל אני ממש שונאת בני אדם..לא את כולם...אבל את רובם.. אני כל הזמן נכנסת לעימותים עם אנשים וזה ממלא אותי זעם וכעסים.איך אני מתמודדת עם זה שיש כל כך הרבה אנשים רעים,טיפשים,שפוגעים באנשים אחרים שאין להם כבוד לעצמם ולאחרים...זה כל כך מעלה בי גועל....

מיקי שלום! ראשית כל - אני מבינה שאת מנסה לעמוד על זכויותיך ולא לוותר, ובסך הכל זה חשוב וחיובי. אבל כמו שאומרים - הטון עושה את המוסיקה. ואולי את עושה את זה בטון קצת צורם מדי? את כותבת שזה קורה לך רק "בזמן האחרון". והשאלה היא - מדוע? האם את עצבנית בגלל משהו אחר ו"מוציאה" את זה על ה"קרבן" הראשון הבא בתור? או שמא את מרגישה שפעם היית ותרנית מדי, "פראיירית", וכעת את צריכה לפצות את עצמך? אם התשובה היא האפשרות הראשונה - אז אמרי לעצמך, שהאנשים מסביב אינם אשמים בצרות שלך, וכמו שאת לא היית רוצה להיות "שק איגרוף", כך גם האחרים אינם רוצים בזה. נכון, זה לא קל, אבל עם קצת משמעת עצמית זה יעבוד. ואגב, אם את כרגע במצוקה כלשהי - את מוזמנת לכתוב בפורום ויש כאן הרבה אנשים נפלאים שיוכלו לתמוך ולעזור. אם הסיבה להתנהגותך היא האפשרות השניה - אני מאמינה שבמשך הזמן תמצאי את האיזון הנכון. כתבת שאת "שונאת בני אדם". קרוב לוודאי שיש לך סיבה כלשהי - בוודאי נכווית, ואת הרי יודעת איך אומרים - "מי שנכווה ברותחים נושף גם על צוננים". אבל קרוב לוודאי שבמשך הזמן תגלי שיש גם אנשים אחרים, טובים, ואז ממילא תשתנה גישתך העוינת ולא תצטרכי להיות כל כך אגרסיבית גם כשמישהו מאיים לפגוע בזכויותיך. כך, למשל, גם אם מישהו דוחף אותך בתור - אפשר לומר לו עם חיוך על הפנים - שאת היית לפניו. האמיני לי, הרבה פעמים זה עובד! וזיכרי עוד משהו חשוב: ברגע שאת מתקיפה מישהו - לא רק את נפגעת. גם הוא מרגיש מאוים ופגוע והתגובה הטבעית ביותר במקרה זה היא התקפה חוזרת - "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה" - ואז שוב את מתקיפה, הוא מתקיף וחוזר חלילה... ומחוץ לזה, אני מאמינה שאת מקצוע האסרטיביות - האיזון הנכון בין ותרנות יתר לתוקפנות יתר - לומדים במשך הזמן, בבית הספר של החיים. אני יודעת, גם אני הייתי בסרט הזה. בהצלחה! אחת

לפני כמה זמן, הלכתי לטיפול שיחתי אצל סקסולוגית, לא כל כך האמנתי שיהיה משהו או יעופו ניצוצות הצלחה. בשבילי זה היה עוד שיחה. הגעתי אליה דרך פרסומות שלה בכל מיני מקומות ובאמת נוכחתי לדעת שהיא מקצועית מאד. הייתי אצלה רק 3 פעמים - 3 שיחות. כבר בפגישה הראשונה היה בה משהו בצורת הטיפול ש... נגע בי. עכשיו אני מבינה למה מתכוונים כשאומרים שיש להתאים את המטפל למטופל. לא האמנתי למה שקרה לי. היא הוציאה ממני משהו שהיה מודחק כל כך הרבה זמן. שנים. מצאתי את עצמי בוכה בכי אחר. בכי אמיתי של כאב, של י ל ד ה . פתאום כל הזכרונות של הבית ספר וכל חוויות הדחייה שחויתי בחברה עלו והציפו אותי. חוויות שהדחקתי עד הקצה של נשמתי. היא ידעה איך לעשות זאת. נזכרתי באיך שהייתי. הייתי "טום בוי" רצינית. פשוט בן קטן. וכל הזמן ביקרו אותי על זה. במשפחה ובחברה - וזה פגע בי נורא. והדחקתי. כל פעם עוד ועוד ועוד. באיזשהו שלב, התחלתי להאמין שאני אמנם בת אבל........אני בן. ובגיל 12 גם התאהבתי בבחורה בכיתה שלי. בבחורה הכי עדינה ו נ ש י ת. היום אני יודעת, (אחרי מערכת יחסים עם בחורה שהסתיימה בכי מר כי חשקתי ב "זין" וזה פשוט לא הלך) שלסביות היא ממני והלאה. כן, כל הבכי יצא החוצה. אח"כ הלכתי הביתה. ובפעם ראשונה הרגשתי אותו. את האושר. כמו קשת בענן אחרי הגשם. (הגשם האמיתי). זה מפחיד לגעת בכאב, בכאב האמיתי. אבל רק לאלה שרוצים לגעת ולא רק לרגע (ואפשר יותר) באושר - יש לעבור דרכו. זו הדרך היחידה. מיכל

אין לי כ"כ הרבה מה לומר, מיכל, אבל אני חושבת שזה נהדר. זה בטח נותן לך תחושה כזאת שאתה נמצא נורא גבוה, למעלה, מרחף. דבר שני, לא הבנתי...את לסבית או שלא....? יום נעים.

אני יכולה להבין בדיוק על מה את מדברת... ואין תחליף לקשר טוב בין מטפל למטופל... רק מי שחווה את מה שעברת יכול להבין זאת. למרות הכאב והפחד !!!

ג'קי, לשאלתך, לא, אני ממש לא.

מי היה מאמין, עכשיו את מה? כן הדרך אל האושר רצופה פחדים וכאבים. מי כמוני יודעת שרוב הזמן אני מפחדת. שרה

שרה, ספרי לי קצת, אנחנו כנראה מאותה משפחה של "המפחדים". ממה את מפחדת? ספרי מה שבא לך. מעניין אותי מאד לדעת. לפעמים אני מרגישה שמרוב כל הפחדים, אני משתגעת. הדבר הכי מדהים הוא שמצאתי את עצמי מפחדת כמעט מ כ ל ד ב ר!!!!! פשוט חרדה היסטרית כללית כזאת. איך זה אצלך?? ממני, מיכל

מה שלומך? איך את מרגישה בסוף השבוע הזה? אני מתגעגעת לאמא שלי כל כך...את בטח גם מתגעגעת לבעלך ומרגישה אבודה כמוני. אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב ממני בכל אופן כי סוף השבוע הזה פתאום קשה לי יותר.לא יודעת למה

שלום אורית, כשאני חושבת על זה, היה לי סוף שבוע על הפנים. נראה לי שהמצב שלי מדרדר מבחינת להרגיש "טוב" אבל משתפר מבחינת להרגיש- אני מגלה שאני זוכרת את ליאור יותר ופחות מצליחה להדחיק את מותו. אולי יש בזה משהו טוב. נורא ריגש אותי לראות התייחסות אלי. תודה! ממש עשית לי את היום. ד

הי, מקווה שלא הדאגתי יותר מדי. מה שלומכן? ולסופרות , איך מתקדמת הספירה? .............. אביבי - אני סקרנית..... מישהי - גם את נעלמת......ויש לי תחושת בטן שזה קשור..........לבטן..........מקווה שאת מצליחה לעבור את הימים גם אם את לא מגיעה לפורום, רוצה שתדעי, שיש רגעים קשים, אבל אחריהם ומתוך מאמצץ אדיר וכוח רצון יוצאים..........מציצים ורואים ואפילו אם רק לרגע הבזק של אור......מחייך........ואולי צלילי מוסיקה.......... אליאן - געגועים ורעב...........איך תהליך ההתקרבות והריחוק.......הדואליות המוזרה ועם זו כלכך מובנת?.........והתרופה?......... אנג'ל - ראיתי שהייתה חגיגת ספירה, אז אומנם באיחור אבל לפחות נוספו עוד ימים בינתיים.......אז........נראה שלמרות הקשיים ומתוך אמונה אפשר , וכדאי..........חבקי ולטפי עצמך כי מגיע לך. ולבסוף ציטוט משיר לכולם/ן כאן הפורום שלעיתים מרגישים כי אנו נלחמים , ונלחמים, ונלחמים............ולא רואים את הסוף........הטוב...........(ולמרות הכוונות לא תמיד יוצא).......אז הוא שם.....תחכו קצת. גם אני מחכה.......... "פעם אמרו לי שהדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות. (משהו כמו הדרך הרצופה באבנים צהובות בקוסם מארץ עוץ) מאז עבר קצת זמן ולמדתי יותר גם על הריצוף וגם על הדרכים גם על הקוסם מארץ עוץ גם על הגיהנום וגם על הכוונות הטובות, והרבה יותר נראה לי שהדרך לכוונות הטובות רצופה בגהנום................"

היי שרון, סקרנית.... לגבי מה ? ממש לא הבנתי, סליחה, אבל אני מחייכת משום מה, אז אולי זה משהו טוב. בכל מקרה אולי תמקדי אותי במה שהתכוונת אליו. ולגבי הספירה הכל בסדר, נמשך ותקין - מחר יהיה כבר 110. ואצלך ? כן, אני כבר יודעת... עסוקה... שתיהיה שבת שלום, שלך אביב.

תודה. ותודה על העצה מהיום. מה דעתך בכלל? זה צעד טוב,נכון? צעד של חזרה לחיים... למרות שבטח משהו ישתבש או שאני אוכיח כמה אני טיפשה...

שלום רב! בתור מי שמתמודדת בימים אלה עם מוות של אדם קרוב, נעזרת וגם מנסה לעזור כמיטב יכלתי לאנשים כאן בפורום המתמודדים עם חוויה דומה - ברצוני לשאול את השאלה הבאה: נדמה לי שהיום כל ילד יודע, שבמקרים האלה צריך דווקא לתת לגיטימציה וביטוי לרגשות, ולא להדחיק אותם. אבל יש לי קרובת משפחה שפשוט לא מוכנה לקבל את זה. יש לציין שהיא שייכת לדור הישן, שטרם היה מודע לנזקים הגופניים והנפשיים שהדחקה כזאת עלולה להוביל אליהם. אבל כיום היא אמורה לדעת את זה, (במיוחד בעיסוק כמו שלה - שקשור ישירות ביחסי אנוש - ורק כדי לא לחשוף את זהותה לא אפרט יותר) ובכל זאת מתעקשת שצריך "להיות חזק", ואפילו "להחזיק בבטן", ולא עוזרים כל ההסברים שלי. ואגב, היא עצמה לא "מחזיקה בבטן" - היא יודעת היטב לבכות ולצעוק כשצריך, ורק דורשת את זה מהאחרים. ברור שאני לא שואלת אותה מה לעשות ועושה מה שבא לי. אבל הגישה שלי מרתיחה וגם מפחידה אותי. היא נשמעת לי פשוט סדיסטית!!! האם יש איזו דרך לשכנע אותה שהיא עושה טעות גורלית, או שזה מקרה אבוד ועלי פשוט להתעלם ממנה? ובכלל - מה יכולה להיות הסיבה לגישה כזאת אצל אדם? האם סתם רוע לב לשמו, או שמא זה מורכב יותר? (יש לציין שהיא עברה הרבה חוויות קשות בחיים ונאלצה תמיד להילחם על כל דבר). הייתי מעוניינת בעיקר בחוות דעתם של המומחים, אבל אשמח לשמוע גם מכל משתתף בפורום שיש לו רעיון מעניין בנושא. הרבה תודה! אחת

לאחת שלום, סביר להניח שהתנהגותה היא תולדה של מה שהיא עברה בחיים. עדי

שלום אחת, קשה לי להאמין שיש אנשים רעים בעולם, שפועלים סתם מרוע לב לשמו, כמו ששאלת, ואולי אני תמימה בענין הזה, אבל טוב לי עם האמונה הזאת. בכל מקרה לענין המוות, נראה לי שדווקא בגלל שהיא מרשה לעצמה לבכות ולצעוק, ולחוות את המוות, היא צריכה את כל השאר חזקים מסביבה, וגם דורשת מהם להיות כאלה. מין תחושה של הגנה כזו, שאתה בוכה, אתה צועק, אתה מתאבל וכואב, ואתה צריך אנשים חזקים מסביבך, שלא מראים את צערם, כדי שיוכלו לתפוס אותך ולהיות שם בשבילך בזמן המשבר, לנחם ולעודד, ולהושיט יד שתשלוף אותך ממצבך. נראה לי שהיא אולי מרגישה שהיא קצת מתפרקת כשהיא בוכה ומתאבלת ופשוט פוחדת שאם כולם יבכו ויצעקו, ואולי זה מעיד בעיניה שכולם התפרקו ונשברו, ואף אחד לא יוכל לתפוס אותה ולחבר אותה. אולי היא צריכה את המקום הזה של הכאב והצער והבכי, ואצלי בכל מקרה, יש מין הרגשה כזו, כשכולם בוכים וצועקים סביבי, דווקא אז אני צריכה להיות חזקה בשביל כולם, בשביל לעודד ולנחם. גם אני עברתי הרבה דברים קשים בחיים, ודווקא שם סיגלתי את ההתנהגות הזו של להחזיק את עצמך מאופק, עם הדברים בתוך הבטן, כשכולם נשברים. ואולי גם אצלה הצטברו כבר כל כך הרבה דברים בבטן, שכבר אין מקום לעוד, אז המוות הזה הוא הטריגר שגדש את הסף, והבכי והכאב מתפרצים, ואולי לא רק על המוות, אולי גם על כל מה שהצטבר, וצריך לצאת. ומתוך הצורך ההכרחי הזה במקום שבו היא יכולה להיות חלשה, שהיא כל כך צריכה עכשיו, היא צריכה את האחרים חזקים, כדי לא להרגיש שהיא חייבת להיות בשביל כולם, אלא שעכשיו אחרים גם קצת בשבילה. נראה לי שקצת יצא לי מבולבל ההסבר, אבל אני מקווה שהבנת למה התכוונתי. אני לא מצליחה לנסח את זה כל כך טוב, אולי בגלל שעכשיו אני מנסה לשנות את דפוס ההתנהגות הזה, ולהרשות לעצמי לבכות גם עם כל השאר קצת, להתחלק בצער, ולא להכריח את עצמי להיות חזקה בשביל אחרים, ולא לפחד להתפרק בידיעה שיהיה מי שיחבר אותי תמיד, וזו בעיקר המטפלת שלי. בכל מקרה אם משהו לא יצא כל כך מובן, את מוזמנת לשאול. אביב.

לעדי ואביב! תודה על ההתיחסות. לאביב - דברייך בהחלט מובנים וברורים. וכעת, כשאני קוראת את התשובות - אני מצליחה הרבה יותר להבין את הקטע שלה. כלומר - לעולם לא אסכים עם הגישה שלה, אבל אתן יודעות - ברגע שיודעים מנין הדברים נובעים, מאיפה "משתין הדג" - סליחה על הביטוי - זה נשמע פחות מאיים. וכשפחות מאוימים, פחות מפחדים - גם זעם האין-אונים מתפוגג! אז שוב - תודה מקרב לב! אחת

שלום רב, אבל הוא עניין משפחתי/שבטי/לאומי - ולכן הטקסים האופייניים לכל דת, בני מקום מסויים וכו'. אך ברור לכולנו, שאבל הוא בראש וראשונה עניין אישי, בהתאם לחיבור של כל אחד עם הדמות שנפטרה. ומכאן אני מתחיל את המענה שלי אלייך: מדוע את מתבוננת ומתייחסת כה חזק אל אותה גברת במשפחתך? מדוע שלא תתני לעצמך את הביטוי שמתאים לך, ותהיי סובלנית לגבי מה שהיא חושבת שמתאים לה? ואם יש ב"הצעותיה" אליך, ואל אחרים, מה שנראה לך פולשני/מטריד - מדוע שלא תתעלמי מכך? במילים אחרות: יתכן ואותה גברת צריכה לשם תהליך האבלות שלה את אותם הביטויים שמרגיזים אותך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

לד"ר אברהם שלום! ראשית - תודה על התשובה. שנית - אכן, אותה קרובת משפחה מרגיזה אותי מאוד, מהסיבות הבאות: 1) הערותיה הן אכן פולשניות וחטטניות. אני באמת לא מטרידה אותה ולא "מפילה" את עצמי עליה. בסך הכל אמרתי לה שאני בוכה כדי להתפרק, ואז היא אמרה לי - ובאגרסיביות(!!!) - שצריך להתאפק ולא לבכות, שהבכי דווקא מחליש ולא מחזק, ועוד שטויות שקצרה היריעה מלפרטן. מעבר לעובדה שזה נשמע לי, כאמור, שטויות, זוהי חדירה גסה לתחום הפרט. באיזו זכות היא מכתיבה לי כיצד להגיב? 2) על אף שיתכן שאין לה כוונת זדון, בכל זאת עצם האמירה שלה הוא אכזרי. כשאני מסבירה לה שוב ושוב שלי - ולרוב האנשים שאני מכירה - הבכי עוזר לפרוק את המועקה, והיא ממשיכה להתעקש ו"לצוות" עלי לא לבכות - זו כבר לא סתם עצה מוטעית. זו כבר התעללות, גם אם היא נעשית בשוגג! וכמובן, עוד לא דיברנו על הנזקים הגופניים והנפשיים שה"התאפקות" עלולה לגרום, והיא, מתוקף עיסוקה, אמורה להיות הראשונה לדעת זאת, ובכל זאת מתעלמת מכך ביודעין ובמופגן. ברור שאני מתעלמת ממנה ועושה מה שטוב לי, אבל הגישה שלה פשוט מפילה עלי פחד בחוסר האנושיות שלה! מדוע? אולי זו כבר בעיה שלי! בברכה! אחת

שלום חמי גוססממחלת הסרטן וצפוי למות בימים הקרובים יש לי שתי בנות 5 ו -7 והשאלה שלי היא איך להציג להן את הנושאף מתי האם לשתף אותן בצער, בעומק הצער, האם לגונן עליהן? עד כמה לחשוף אותן והאם במידה זהה? במהלך החודשיים האחרונים סיפרנו להןשסבא מאוד חולה והן גם ראו אותו. היוםבבוקר בעלי (ששבור לחלוטין ממה שקורה) סיפר לבת הגדולה שסבא הולך למות כנראה בימים הקרובים מה הלאה? תודה

איילת שלום, א. נסי לספר על הילדות. ב. לדעתי, כל אחת ומה שהיא רוצה לדעת. צריך לספר להן את האמת, אבל ברמה שילדה בת 5 מסוגלת להבין. ג. כאשר תגיע ההודעה, ספרו להן כאשר שניכם נוכחים בחדר. תנו לרגשות שלהן להתפרץ, וזכרו כי זה די טבעי. ד. אל תצפו מהן לעזרה ונסו לראות אם יש שינויים התנהגותיים. עדי

לאיילת שלום. נושא ההתמודדות עם המוות בקרב ילדים עלה פה בפורום בעבר בהזדמנויות ובהקשרים שונים. המשותף לכל הסיפורים הינו הקושי הכמעט בלתי נסבל שבמפגש בין המציאות הטראגית לבין הכמיהה שלנו כהורים להגן על ילדינו מפני כל רע אפשרי, מפני כל כאב וצער- ולהבטיח להם עולם שכולו טוב. המציאות בדרך כלל מראה אחרת. מוות הינו חלקק ממעגל החיים. הדרך להתמודד עימו לדעתי, היא בכנות ובפשטות. מצד אחד , כפי שעשיתם- לספר על מחלותו של סבא, מבלי להיכנס לפרטי הפרטים. לאפשר שאלות, ביטוי לסקרנות ולחרדה- ומן הצד השני להרגיע. להגיד שאתם בריאים לגמרי, וכך גם כל האנשים האחרים היקרים להם. שאתם לא תמותו בקרוב, אבל כן- זה עצוב שמישהו שאוהבים מת. שמתגעגעים אליו, והוא חסר, אבל נשאר עמוק בלב פנימה. שלאבא יהיה עכשיו עצוב, ושכולכם תצטרכו לעזור לו להתגבר- ושהוא חזק ויודע שאת אבא שלו הוא תמיד יאהב ויזכור- גם לאחר שימות. אני יודעת שזה לא קל, אבל כדי להקטין את הטראומה שבאובדן- נדרשת התמודדות ישירה מצידנו. מקווה שעזרתי- ובאמת נסו לתמוך אחד בשני בתקופה קשה זו. ברכות חמות. רוית.

קראתי את ההתכתבויות בפורום בלילה. פתאום אני חושבת לעצמי- יש כאן אנשים שנותנים עיצות נהדרות, אני מקווה שאתם עובדים עם אנשים. יש משהו שאני לא מבינה עם עצמי: האם ההפרעה של בולמיה ו....עוד (אין לי עדיין אומץ) הן מחלות, הפרעות שאני לא אחראית להן, או שזה סוג של הרס עצמי שליכול לבוא בכל מני צורות ואם אפתור אחת תבוא אחרת? גם אצלי האבל שימש מן מתג הפעלה וחזרו לי מחשבות שחשבתי שנעלמו בטיפול. אני יודעת שיש דברים שלא ישתנו אצלי, אני צריכה ללמוד לחיות עם עצמי. גם הורי לא יודעים שהייתי בטיפול על הפרעת האכילה. למרות שמבית החולים התקשרו אליהם בטעות בפעם הראשונה להגיד שהתור לפסיכולוג נדחה.... הקטע הוא שחשבתי שאני יכולה להתנתק מאנשים רגשית כדי לא לקבל ביקורת, י שלי מעצמי מספיק. אני כאילו ממשיכה את הדיאלוג שלא קויים עם אמי - את שמנה...אולי תעשי דיאטה כזו או אחרת. היום אני מבינה שמה לעשות - אני צריכה להיות בקשר אתם. ואני חלשה לאחר שנה של התמודדות עם הריון ולידה וסרטן של בעלי, הדפוסים הפתולוגויים קיימים אבל יכול להיות שלא ייקח לי שנתיים להיות בשולם (אף פעם לא אהבתי) עם עצמי. נ.ב אני בת 30

היי אלמונית, אכן בולמיה זה סוג של הרס עצמי שנועד להסוות בעיות נוספות, לכסות עליהן, להחביא אותן, אבל בטח לא לפתור אותן. בגלל זה הגישה שלי אומרת שלא מספיק לעבוד על הסימפטום, לא מספיק לפתור את בעית ההקאות, כי אז באמת הבולמיה נעלמת, הבולמוסים וההקאות נפסקות, אבל באמת יבוא סוג אחר של הרס עצמי, אנורקסיה, השמנת יתר, או אפילו לא בתחום של הפרעות האכילה, התקפות חרדה, פציעה עצמית ועוד. ומה שמתחת יכול לנסות להיות מכוסה בהמון דרכים שונות ומשונות של הרס עצמי. בדיוק בגלל זה חשוב לטפל במקביל לסימפטום, במקביל לנסיון להפסיק את מעגל האכילה וההקאה במה שמתחת. במה שגרם להפרעת האכילה להתפרץ. לא מספיק לטפל בתוצאה של הדברים ובמאפינים החיצוניים שלה, צריך להיכנס פנימה ולטפל במקור שלה. ברגע שמטפלים בשורש של הדברים, בדברים המכוסים והמוחבאים מתחת לבולמיה, אז אפשר לגלות את הבעיה האמיתית, לפתור אותה, ואז גם היא לא מוחלפת בשום דבר אחר, כי כבר אין צורך במסיכות, אין צורך בהסוואה של הדברים. הקשיים האמיתיים כבר עלו לפני השטח, ואפשר ללמוד להתמודד איתם, או להשלים איתם, ולא צריך את ההרס העצמי שיכסה אותם. רק לענין השולם עם עצמך, ולקבל את עצמך, מאיפה בא פרק הזמן של שנתיים ? זה משהו שאת החלטת ? שנאמר לך מבחוץ ? בכל מקרה, הענין של לקבל את עצמך כמו שאתה, ולהשלים עם הפגמים ועם החסרונות במקביל לדברים הטובים, כדי להפסיק עם הפרעות מסוימות, אינו תלוי בזמן. אף אחד לא יכול להחליט או לקבוע כמה זמן זה יקח. זה דבר כל כך אישי, יש אנשים שהולכים בצעדים ענקיים ועושים את זה תוך 3-4 חודשים, ואז לפחות מתחילים לראות משהו בעצמם, ויכולים למצוא נקודות אחיזה, ויש כאלה שיקח להם שנתיים, ויש איטיים שיקח להם עשר שנים. אבל זה לא משנה כלום. לא חשוב כמה זמן זה יקח, תמיד זה שווה את זה, כי אחר כך באמת אפשר לחיות בשלום עם עצמך. אפשר להכיר את עצמך טוב יותר, ולאהוב את עצמך, ולהרגיש מקובל ורצוי על ידי אחרים, לאהוב אחרים, שזה לא פחות חשוב. הקצב הוא אישי בהתאם לאדם המתמודד ולקשיים שקיימים אצלו, כל אחד והבעיות שלו. ביקורת עצמית זה דבר מאוד חשוב, ועוזר מאוד מאוד בתהליך ההתמודדות, וביקורת חיצונית זה דבר שמאוד חשוב איך נותנים אותו ואיך הוא מתקבל. יש ביקורת שנועדה לפגוע, אבל יש ביקורת בונה, ובכל מקרה משתיהן אפשר ללמוד אם מצליחים לעבור את מכשול העלבון. ביקורת זה דבר אדיר בעיני שיכול לקדם אותנו הלאה אם אנחנו מצליחים באמת להבין למה היא ניתנה, ועל מה, ולסנן אכן את הדברים הרלבנטיים מתוכה. רק צריך לדעת להשתמש בה ולא להפוך אותה להרסנית ופוגעת. בהצלחה, אביב. אם בא לך ואת רוצה התייחסות את מוזמנת לפרט קצת יותר, ואני אשמח להיות כאן בשבילך.

שלום לכולם ולאביב בפרט פרק הזמן של שנתיים - הייתי בטיפול והמטפל גמר איתי. שעשיתי כברת דרך ארוכה שנפטרתי מהבולמוסים וכו'.ואני עצובה כי באמת חשבתי שאפשר לצאת מזה. עכשיו אני מטילה בכך ספק. כן, אולי אוכל להתמודד יותר טוב עם דברים, אבל אני זה אני עם עבר שלי, וגם פגיעות יתר. אין מה לעשות - אני חייה בתוכי... כעת אני עם מטפלת אחרת שעזרה לנו להתמודד עם המחלה. סיפרתי לה הכל, דרשתי ממנה לעזור לי להתמודד עם עצמי ועם ההרס העצמי שלי שהתפרץ שוב כתגובה לאבל. אני מקווה שתעזור לי לשהכין שלום עם עצמי. אולי גם טיפול תרופתי יעזור.

נשמה שלי, בוקר טוב... קראתי את החלום, אבל אני עוד קצת חושבת עליו, זה יגיע במהלך היום. צריך להתבשל קצת בתוכי קודם כדי לקבל את המשמעות, תמיד זה ככה. בכל מקרה, שיהיה לך יום מקסים, צאי לשמש, גם אני אעשה את זה, ותתמלאי כוחות, בשבילך ובשביל הילדים וגם קצת לרזרבה. ואליאן, אין לחץ באמת, אם חשבת על זה קצת ונבהלת או התחרטת, זה בסדר מבחינתי, אני מבינה, נעשה את זה בקצב שלך. חשוב לי להדגיש את זה, כי אני סגורה על הענין, אז מחר, מחרתיים בעוד שבוע או חודש, הכל מתאים לי, אני רוצה שתרגישי עם זה טוב ובנוח, ותעשי את זה כשאת מוכנה. אוהבת, אביב.

אליאן נשמה שלי... יש לי משהו לגבי החלום, אני מזהירה מראש, זה לא קל, ביחוד החלק השני, וזה אפילו די קשה, בעיני לפחות, ויכול לגעת בנקודות רגישות. אז אם לא בא לך, אל תמשיכי לקרוא. אם אין לך כוחות - תוותרי. ובכל מקרה גם אם את קוראת אל תכעסי עלי, זה רק מה שאני ראיתי מהמקום שלי, ויכול ליהיות שאני טועה. יכול ליהיות שאני סתם נסחפת בדמיון הפרוע שלי. אז לחלום - תינוקות בדרך כלל מסמלים בעיני את התינוק/ילד שבתוכנו. בחלק הראשון של החלום נראה לי שהתינוק הקטן זאת את, את בין הרבה אנשים, שתנסי לחשוב מי הם, מי האנשים שמקיפים אותך ועוד בבית ספר, שמהם את מנסה ללמוד, אולי אפילו האנשים פה בפורום (?), שמהם את מנסה לרכוש וללמוד קצת כלים להתמודדות על ידי שאלות ותשובות. מין סוג של בית ספר וירטואלי שכזה. את תלויה על המעקה, עוד לא למדת ללכת בתחושה שלך, את עוד יכולה ליפול, ולא מבינה איך השאירו אותך שם תלויה כשעוד לא למדת איך לצעוד לבד, את מפחדת שאת יכולה ליפול עדיין אם ישאירו אותך לבד, צריכה עוד מישהו שישמור עלייך וידאג לך שלא תמעדי אכן. אולי את מרגישה שיש כאן עומס של אנשים בזמן האחרון, ואת קצת נשארת תלויה בין לבין, ואולי מפחדת לצנוח, בגלל זה ולהיפצע. בחלק השני את מרגישה שנטשו אותך לפי דעתי, גם האבא של התינוק, שאולי הוא בעצם האבא שלך, לא רוצה בך, הוא נותן אותך למישהו אחר ואומר לו שהוא יכול לשמור אותך לעצמו, לבעלך אולי ? אולי בתחושה שלך, אבא שלך מסר אותך בעצם החתונה לבעלך, ואמר לו שהוא יכול לעשות בך כרצונו, שהוא כבר לא צריך אותך. אני זוכרת שכתבת כבר שהתחתנת כדי לברוח מהבית, ואולי אפילו הרגשת שקצת ננטשת על ידי אבא ? שהוא נתן אותך ולא אכפת לו ממך ? ממה שיקרה לך אחרי החתונה ? שמעכשיו והלאה בעלך אחראי עליך ולא הוא ? ואכן, את לא מבינה איך הוא לא רוצה בך, איך הוא נותן אותך וזהו, ויותר כבר לא אכפת לו מה יהיה. שני מוטיבים עיקריים - הפחד ליפול והתחושה שאת לא מוכנה עדיין לצעוד לבד, והתחושה שהמשפחה ואולי בעיקר אבא זניחו אותך, שהפקידו אותך בידיים זרות והורידו אחריות מעל עצמם. בכל מקרה, אני לא מזניחה ולא נוטשת, אם זה עוזר, אני כאן בשבילך ואיתך. אוהבת אביב.

ושאלה: לחלום על ילדים קטנים זה בדר"כ הילדים הקטנים שבתוכנו?(לדעתך,כמובן) ואם חלמנו על ילדים קטנים שאנחנו מכירים,קרובי משפחה ? זה גם ככה? גם שרון נתנה לי פירוש דומה לחלום (לא הסיוט מחמישי בלילה).היא אמרה שהילדה הקטנה שניסיתי לשמור עליה בחלום ודאגתי שלא יהיה לה קר,זו אני. אבל אני לקחתי את החלום כפשוטו מאחר והילדה היא גם האחות הקטנה של אותה בת דוד שלי ואני באמת רוצה לשמור עליה. סתם מסקרנות בוקר טוב אנג'ל

במהלך חמש השנים האחרונות אני מטופלת בתרופות אנטי דיכאוניות מהסוג של פרוזאק סרוקסט ודומיהם, הטיפול התרופתי מעולם לא הוביל לשינוי דרמטי במצבי , אולם בזמן האחרון נראה שאין לו כל השפעה . התרופות האלטרנטיביות שהוצעו לי מלוות בתופעות לואי ובינהם עליה במישקל, האם קימות תרופות אנטי דיכאוניות שלא מסוג הסרוקסט שאינן גורמות או עלולות לגרום לעלייה במישקל\או בתאבון

.

במובן מסויים , כן. קהות החושים השתלטה עליי. אני משערת שאין זה אלא מנגנון הגנה שתפקידו להסוות ולעמעם את הכאב, אך התוצאה הסופית והחוויה המודעת היא של חוסר כאב ולמעשה חוסר כל, רייקנות עצומה שתופסת כל חלל אפשרי.

יש לי כאן קטע ארוך מאוד שנכתב על ידי אלמוני. אני לא אדפיס את כולו אבל את רוב החלקים שאני לפחות מזדה איתם. אני בטוחה שכל אחד יצליח להזדהות לפחות עם משהו מכאן. "אל תיתן לי להטעות אותך אל תיתן לפנים שלי להטעות אותך משום שאני לובש מסכה, אני לובש אלך מסכות שאני מפחד להוריד ואף אחת מהמסכות האלה אינן אני. העמדת פנים היא אומנות שהיא טבע שני לי אבל אל תיתן לי להטעות אותך, בשם אלוהים אל תוטעה. אני נותן לך את הרושם שאני בטוח שהכל אצלי עליז ומאורגן בחוץ וגם בפנים. שבטחון עצמי הוא שמי ושאני cool שהמיים שקטים ואני בשליטה ושאני לא צריך אף אחד, אף אחד. אבל אל תאמין לי בבקשה. מבחוץ אני נראה בסדר אבל זוהי רק מסכה. מסכה שלעולם לא משתנה ולעולם לא מכסה מתחת למסיכה אין שביעות רצון מתחת למסיכה קיים אני האמיתי שקוע בבלבול, בפחד בבדידות. אבל אני מסתיר את כל זאת אני לא רוצה שאף אחד ידע על כך אני נחרד מן המחשבה של חשיפת חולשותי ופחדי. ולכן אני בנואשות יוצר לי מסיכה להסתתר מאחוריה מסכה להגן עלי מפני מבטים שיודעים אבל המבטים האלה הם הצלתי הצלתי היחידה ואני יודע זאת. ...אני שונא להתחבא אני שונא העמדות פנים אני שונא את המשחקים שאני משחק הייתי רוצה להיות אמיתי וכנה וספונטני אבל אתה צריך לעזור לי אתה צריך להושיט י לי יד אפילו שזה נראה כמו הדבר האחרון בעולם שאני רוצה, או צריך......

היי שרה, אני קוראת בשקט כבר יומיים את מה שאת כותבת, וזה כל כך הרבה. לא כל כך התערבתי, ראיתי את הצורך שלך לקבל תגובות גם מאנשים אחרים ולהכיר ולהתערות בפורום ורציתי לתת לזה סיכוי לעבוד. ועכשיו אחרי שיצא לך להכיר הרבה אנשים מקסימים פה בפורום, ולהם אותך בואי ואני אחזור גם כן קצת. בייחוד שההודעה למטה היתה מופנית אלי, ואני מתנצלת שלא עניתי בלילה, אבל לי כבר אין נדודי שינה - ישנתי. מסיכות - תופעה קשה. המסיכה הכי גדולה שיכולנו לעטות על עצמינו כדי לכסות על הבלבול, על הבדידות, על הפחד ועל החולשות היא מסיכת האוכל והבולמיה. הבעיה במסיכות היא שהן לא עוזרות לפתור את הבעיה, הן עוזרות להסתיר אותה אולי מהסביבה, אבל מגבירות את כל מה שמתחתיה, הפחד חזק ומפחיד יותר, החולשה מתעצמת עוד יותר ולבלבול נוסף עוד נדבך. אנחנו בחרנו לשים את המסיכה, ואנחנו יכולים לבחור גם להשיל אותה, לחשוף את כל הדברים שהיא מסתירה ולהתמודד עימם. כשעושים את זה, הפחד שוב גדל בהתחלה, פתאום אפשר לראות את מה שמתחבא מתחת, אבל זה רק השלב הראשון. השלב הבא אחריו וזה לוקח זמן ולפעמים הרבה זמן, זה שבהדרגה כל מה שמתחת מתחיל להיכנס לפרופורציות, אפשר לראות שהפחדים והחששות וחוסר האונים והחולשה קיימים אצל כולם בשלב זה או אחר של החיים, והם מותאמים לארועי החיים ולחוויות שעברנו, והם גם ניתנים להתמודדות. ואז כבר לא צריך מסיכה כדי להסתיר אותם, אבל יותר מזה, אז הפחד יורד, והכוחות מחליפים את החולשה, והיכולות צצים, ואחר כך בלי המסיכה אפשר גם להתגבר על הבדידות. המסיכה זה הדבר שחוצץ ביננו לבין אנשים אחרים. ברגע שהורדנו אותה, אפשר להתחיל להתקרב רגשית לאנשים אחרים, לשתף ולחלק, וגם פיזית. כשלומדים לקבל את עצמך ולהשלים עם המגרעות והחסרונות, אז גם אנשים אחרים יכולים לקבל אותך כמו שאתה, ולאהוב אותך, ולרצות להיות איתך, וככה מעגל הבדידות נפרץ. ככה זה היה אצלי. אז להוריד את המסיכה זה השלב הראשון, והוא צריך לבוא ממך בעזרה של מי שתבחרי, ואחר כך רוב הדברים האחרים כבר מתגלגלים מעצמם ברגע שתוכלי לראות את עצמך ואת הדברים הטובים שמוסתרים שם גם כן מתחת למסיכה ולשכבות ביחד עם הדברים הפחות טובים. כדאי להוריד את המסיכה ולו בכדי לגלות את היופי הטמון שם מתחת, ובשביל זה כדאי גם להתמודד עם הפחד. מישהו צריך להושיט את היד אכן, אבל מישהו צריך גם לקחת את היד המושטת ולהאחז בה, וזה גם לא פשוט. לפעמים הושטת היד לא מצליחה לחדור את המסיכה, לא מצליחה לעבור את המחסום, לפעמים היא מקבלת סטירה ונהדפת, וזה יכול לגרום ליד המושטת להתקפל ולברוח אולי. להרגיש חוסר אונים שהיא לא מצליחה לחדור. קבלי את היד שהושטה לך בטיפול, אם הושטה, ואם לא חפשי יד אחרת. ואם את צריכה עדיין חיבוק גם בבוקר, אז קבלי ממני אחד גדול, שלך אביב.

שרה, הקטע ממש מדהים. מאיפה הוא לקוח? ויתרה מזו, מדוע החלטת להביא אותו? אם איזה חלקים את מזדהה? יום טוב, טלי פרידמן

טלי, קיבלתי את הקטע כשהייתי עוד חיילת ועבדתי עם חניכים בעיתיים. זה לא כל הקטע. אם את רוצה את כולו, את יכולה לשלוח לי כתובת ואני אשלח לך אותו. אם מה אני מזדהה?! בעיקר עם החלק של המסכות. יום טוב, שרה

הי היום, לאורך הערב הייתי בתוך מערבולת של בולמוס. הבטן מאוד נפוחה. גלגלי השכל פועלים 24 שעות בצורה מעוותת. אני בטוחה שעליתי מיליון קילו( כן השמנתי קצת בתקופה האחרונה) אבל אני מצליחה שלא להקיא. מחפשת מגירה בתוך הנפש שתכיל את הבולמוס. הכי בעולם הייתי רוצה עכשיו מישהו שיחבק אותי חזק חזק. שבת שלום, שרה

חיבוק חזק חזק רק תזהרי לא להידבק אני חולה... חיבוק אני נותת תמיד אני מבינה את הקושי שלך והצורך שלך באנשים עכשיו. אני כאן בשבילך,אם בא לך. תרגישי טוב, אנג'ל

angel תמיד טוב לקבל חיבוק ממלאך. אני קצת צריכה סדר בראש. כל השמות מתחילים להתבלבל לי. אם בא לך לספר קצת על עצמך אשמח. חשבתי שאני המשוגעת היחידה שיושבת בשעה זו על המחשב... שרה

שלום לך. מה כל הבעיות אתכן, מה קרה , איך אוכל לסייע לך ?..

שלום לך , שרה.. מה בדיוק מטריד או מפריע לך, אני חדש בפורום זה, ואשמח לסייע אם ניתן, כן, יש לי היכולת !

אני אשמח לתת לך לא רק חיבוק חזק-חזק... אלא ע - נ - ק - י !!! ועם הגודל שלי, זה באמת יהיה ענקי.... אם תרצי, את יכולה להזמין גם נשיקות, אפשר גם קצת מילים יפות, טונות של אהבה...מה שתרצי! (קיבלתי מלאי חדש, אז אני צריכה לחלק) ממני אלייך.

הכל בסדר שנים שלא שמענו ממך... לפחות סימן שאת בסדר? אנג'ל

בכל יום תפתחי חלון אחד,ולשמה יבואו כולם כל אלו החפצים בייקרך כי זה קצת משגע שכל יום את פותחת 12 חלונות רק להודעות אישיות וזה לא מרוע אלא לטובתך ולטובתנו כי אז יימאס לכולנו.תודה וסליחה אם פגעתי ברגשותייך כי את באמת חמודה וחשובה אז סיכמנו כל יו ם חלון אחד?גם שניים לא יהיה נורא.תודה מקסימה.

יימאס לכולנו? את לא כותבת בפורום שתכתבי ,תוכלי לבקש בינתיים עזבי אותי בשקט תודה, אנג'ל

למה את קוראת בפורום? מי את בפורום?אם את מישהי מפה את יכולה להגיד לי. ואם לא-יש סיבה שאת קוראת בפורום כזה? אנג'ל

Hi Angel, i`m here i`ve been off line for a while,my son has been unwell and i`ve been quite busy.How are you? what is new? i havn`t read the messages for a long time..speak soon..Lisa

היי. אני מקווה שהכל בסדר ושאת ובנך מרגישים טוב. אני בסדר. מתחילה קצת לדאוג בקשר לשבוע ועצוב לי שאני יודעת שלא אצליח לעצור בזמן את המחשבות שישתלטו בסופו של דבר. זה רק הולך ונהיה חזק יותר.האנורקסיה לא סולחת לי על כוונותיי לנטוש אותה.היא עושה לי מר בלב:( אין לי כוח למלחמה הזו כבר. נדבר בהקדם. תחזיקי מעמד, אנג'ל

...

עניתי... שיהיה לך שבוע נפלא טלי פרידמן

שלחתי לך שוב את האי מייל עליו רציתי שתתיחסי, כנראה שלהוא לא עבר בפעם הקודמת. תודה, שיהיה סופ"ש קל ושקט ע'.

ועוד אחד בדרך...

ע', אני מחכה לאימייל. טרם קיבלתיו. שיהיה לך שבוע נפלא, טלי פרידמן

אני נשואה , בת 39 ואם לשתי בנות. מזה כ - 15 שנה אני מתעוררת כל לילה לפחות 6-8 פעמים ללא סיבה נראית לעין. אני לוקחת כדורי הרגעה ( קסנס ) כ - 3 שנים ובכל זאת מתעורת מדי לילה ומתקשה לשמור על שינה רציפה. הקימות מלוות בהזעה קרה , דפיקות לב מואצות ולעיתים אף רעידות. אני פוחדת לקחת כדורי שינה מחשש לדום נשימתי במהלך השינה. נוירולוג שפניתי איליו סרב לתת לי הפניה למעבדת שינה. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי מזה כשנה ואף נעזרתי בפסיכיאטר כדי להגמל מכדורי הקסנקס , אך ללא הועיל. את כדורים אלה אני לוקחת פעמיים ביום במינון של 25 מיל'. ברצוני לבדוק את המתרחש בראשי בזמן שינה ולדעת מדוע אני מתעוררת מדי לילה , גם שעתיים לאחר שנרדמתי. לטענת הנוירולוג , אני סובלת מנדודי שינה , אך לא כך הדבר שהרי אני כן נרדמת אך קמה לעיתים תכופות. השאלה : כיצד אוכל לקבל הפניה למעבדת שינה ?

שלום רב אינני עונה לך תשובה "פסיכולוגית", אלא סתם אינפורמטיבית, שקשורה לזכויותי וכנראה לזכויותיך גם, בקופת חולים: את זכאית לפנות אליהם כאל כל מכון מקצועי. בשעתו נעזרתי ע"י המכון ברעננה, והם מאד אינפורמטיביים. צלצלי אליהם לקבלת שאלון הפניה, ותתיעצי לגבי נוהל טופס ההפנייה. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

אני מרגישה כאילו זרקו אותי למים ומאלצים אותי לשחות. אין לי כוח לשחות וגם אין לי יותר מדי ברירות כי אני צריכה לשרוד. הבעייה - אני לא אוהבת סתם לשרוד. אני מחפשת איכות חיים. ואולי אין איכות חיים באבל. (אני אבלה על בעלי שנפטר לפני חודש וחצי). במקום זה אני מרגישה את המחשבות אוכלות אותי מבפנים. אני כל כך מנסה להתעלם. לא לזכור אותו. לא לזכור אותי אתו. לא לזכור שפעם היה לי טוב - כי אולי לא יהיה לי טוב כל כך מהר. בדרך כלל אני בן אדם אופטימי, אני מגלה שמחה בדברים הקטנים של החיים. פתאום אני צריכה לגייס כוחות כדי להיות אני. אתמול הייתי מדוכאת בערב ואנשים בפורום עזרו לי, היו לי עוד משהו לשפוך את הבור שמתמלא ומתמלא. לפעמים אני שמחה כשאני מצליחה לא לחשוב. אני עדיין לא מבינה . הוא מת ואני מתפרקת. הוא מת ואני מרגישה כמו ילדה בת 10 שרוצה להרגיש טוב עכשיו ומייד. אין יכולת לדחות סיפוקים. אני עושה מאמצים לא להרגיש רע אבל הרע מבצבץ בהרס עצמי. יש לי מקצוע שאני אוהבת . יש לי תינוק משגע. אין לי אהבה. כנראה זה מה שגורם לי להרגיש במקום קרניים מלטפות קיפאון מהסביבה. כולם ידועים שאני באבל. איך זה חברה שלי שחשבתי שהיא חברה כה טובה שלי לא מדברת איתי כבר למעלה מחודש? היא עסוקה? למה אני מחפשת תשומת לב, הרי הוא מת ואני נשארתי אותה אחת.

היי אלמונית, זו זכותך להתפרק אחרי מות בעלך. למה את שופטת את עצמך? למה את אומרת על עצמך שאת מתנהגת כמו ילדה בת 10? ילדה בת 10 לא תמיד מבינה מה המשמעות של המוות...., את כן! ואם את רוצה להרגיש טוב, זה מוצדק, כי לא נעים לך להרגיש כמו שאת מרגישה, אבל את מבינה שזה לא יכול לבוא מיד, כי לאבד מישהו זה למצוא פתאום את כל הפעמים שהוא חסר לך, להבחין פתאום בפערים, בחורים, בבורות, שהוא תמיד היה ממלא.....ועכשיו זה ריק. למה את מנסה להרחיק כל הזמן את אותן מחשבות ש"אוכלות" אותך? אני לא יודעת....אולי בגלל שזה כואב מדי..?תסבירי לי. רק אם את רוצה. ויש לי רעיון....תתפסי רגע שיש בו הרים של מחשבות על בעלך....המון געגועים, זכרונות ואל תדחיקי, תמשיכי לחשוב, ועוד..ועוד....תלכי עם המחשבות, תראי את התמונות עוברות לך בראש.....הנקודה היא: שאומרים שאחרי דבר כזה, שהמוח מתעסק בזה יותר מדי, זה חולף, זה ממש עובר..תנסי...מה דעתך? מקסימום....זה לא יעבוד. זה לא שתפסידי משהו. איך שאת רוצה. אז תרגישי טוב, ממני. ואני כאן. את יכולה לפנות תמיד.

אלמונית יקרה, זכותך להרגיש כך, והאמיני לי: זה תקין. עבר רק חודש וחצי!!!!!!!!!! עדי

היי ג'קי! קראתי כרגע את מה שכתבת, ופשוט הייתי מוכרחה להגיב. בתור מי שמכירה אותך קצת יותר לעומק, ושתינו הרי יודעות מהיכן - אני מוכרחה לומר לך שהתשובה שלך מדהימה. את הרי כל כך צעירה, ולמעשה לא התנסית, עדיין, חלילה (עד כמה שידוע לי) במוות של אדם קרוב. ולך עצמך לא חסר חרא על הראש, כמו ששתינו יודעות. ובכל זאת יש בך את הכח והתבונה לכתוב תשובה כל כך נכונה! ומי כמוני, שכידוע לך עברה לא מזמן חוויה כזאת, יכולה להגיד לך עד כמה שהתשובה שלך קולעת בול! תאמיני לי, אנשים בני שמונים יכולים ללמוד ממך המון! אז תזכרי את זה תמיד - ובכל פעם שבא לך רגע נאחס - תחשבי על מה שיש לך ואל תתני לעצמך להיתפס למחשבות האלה שאת לא שווה וכל זה! אל תשכחי אף פעם כמה הרבה את שווה! שלך באהבה, אחת

אלמונית יקרה, מותר לך להיות באבל זה רק הגיוני שתהיה. אל תדחיקי את הזכרונות הטובים שלך מבעלך ז"ל אולי אפילו במקום מסויים זה יצליח לחזק אותך. אני יודעת מאמא שלי שמה שעוזר לה בשנת האבל על סבתא שלי הם דווקא הזכרונות הטובים שלה על סבתי. אל תדאגי את עוד תעלי על הגל, כן יקח קצת זמן וכך צריך. תנסי להיות חזקה בשביל הילד. בקשר לחברה, אולי היא לא ממש יודעת איך לעזור מה לומר. לא מצליחה בעצמה להתמודד עם המוות ומפחדת שחוסר ההתמודדות שלה לא יעזור לך. - זו רק השערה. או שבמצבים הקשים ביותר לצערי אנחנו מגלים מי החברים הטובים שלנו באמת.

בוקר טוב לך, זרקו אותך למים ואילצו אותך לשחות, אבל את יודעת לשחות בהם, כבר שחית בהם בעבר ותשובי לשחות בהם בעתיד. עכשיו אולי צריך קצת להכריח, צריך קצת להתאמץ, אבל פעם זה היה קל, וזה עוד יהיה קל. שחיה צריך ללמוד בהתחלה אבל אחר כך היא הופכת אוטומטית. אותו דבר החיים, בהתחלה צריך ללמוד לחיות, אני למדתי מחדש לחיות בגיל 29 וחצי, ואחר כך זה הופך שוב לדבר שכאילו קיים בתוכך מאז ומתמיד. יש גם הרבה שיטות שונות לשחות, לפעמים צריך להחליף פשוט טכניקה, מחתירה לחזה או לפרפר, ואולי את עכשיו קצת צריכה ללמוד שיטה חדשה איך לעשות את זה בינתיים, כשכל כך קשה כי דבר מאוד מהותי ומשמעותי נלקח מחייך, ואולי הדרך החדשה הזו תמצא חן בעינייך יותר מהשיטה הישנה ותדבקי בה, ואולי עם הזמן כשדברים ישתנו שוב, תחזרי לשיטה הישנה. הרצון הזה של לא לזכור את מי שמת, כל כך הרגשתי אותו גם בהתחלה, מין תחושה כזאת שאם אני אוכל לשכוח, אז כאילו הוא לא היה שם אף פעם, כמו שהוא איננו היום, ואז אם אין זכרונות, אין על מה להתאבל, הרי אין שם כלום, כאילו לא איבדנו כלום. אבל זה עובר גם כן, אם הזמן כבר לא רוצים לשכוח, כבר כן רוצים לזכור, גם את הדברים הטובים וגם את הרעים כדי לשמור על הקשר, כדי לא לאבד את מה שכן היה שם, עם הטוב ועם הרע. הזכרונות כואבים זה נכון, אבל הם גם מחזקים, בעלך היה שם איתך לאורך זמן, אהב ותמך, ועם הזמן תרצי לזכור את זה, כי זה יעניק לך כוחות, אבל ... אם עכשיו נוח לך פשוט לשכוח את זה כדי להתמודד עם האבל תלכי עם תחושת הלב, רק תזכרי שזה שלב ראשוני שיחלוף, אז אל תתיסרי על זה, יש לך מספיק דברים לכאוב עליהם כרגע, ואת לא צריכה להוסיף עליהם מעצמך, זה שלב טבעי, הוא קורה להרבה אנשים, כמעט לכולם, והוא עובר. ובקשר לחברה, זה אותו דבר כמו שאמרתי לך לגבי ההורים. מהנסיון שלי אנשים פשוט פוחדים להתקרב, פוחדים לאמר משהו לא במקום, פוחדים לפגוע יותר מאשר לעזור, לא יודעים מה לעשות, מרגישים חסרי אונים ובגלל זה מתרחקים. תושיטי יד ראשונית, תתקשרי תאמרי לה שאת צריכה לדבר או סתם ליהיות איתה, סתם ללכת איתה לארוחת ערב או צהרים בחוץ כדי לראות שהעולם ממשיך להסתובב, ואני בטוחה שהיא תשמח להיות שם בשבילך, ותרגיש עם זה מאוד טוב, תרגיש שפתחת לה דלת קטנה אליך, והיא יכולה לעזור. אנשים רוצים לעזור ולא יודעים איך והפחדים האלה מלפגוע בך יותר מאשר לעזור באיזו מילה שיאמרו והיא לא תהיה במקום, מרחיקים אותם במקום לקרב וזה חבל. אבל אם את תעשי את הצעד הראשון את רק תקלי עליה ועלייך. וכן את רוצה להרגיש טוב, מי לא ? כולנו רוצים שהאושר יגיע כאן ועכשיו, ומיד ועדיף אפילו אתמול, אבל זה לא עובד ככה. לילדה בת 10 קשה לחכות, אין אצלה מושג של דחיית סיפוקים, אנחנו כמבוגרים כבר יודעים שצריך להתאמץ כדי להביא את האושר, ושיש ארועים חיצוניים שלא בשליטתנו ולא תלויים בנו, שיכולים לגרום לנו להרגיש רע, ולוקח לנו יותר זמן להתגבר עליהם, ואנחנו גם יודעים לחכות קצת, ולתת לפעמים לזמן לעשות קצת את שלו, וקצת גם לעזור לו כשאנחנו יכולים. והתפרקות, לפעמים זה דבר טוב, לפעמים צריך את זה, בייחוד במצב של אבל ואובדן, אבל צריך לזכור כשאנחנו בתוכה, שהנה זה מגיע ונתחבר שוב, שנוכל לקחת את החלקים ולהרכיב מהם מחדש את השלם, להדביק חזק חזק ולהמשיך הלאה. תהיי חזקה, אביב.

היי אין בוקר טוב

בוקר טוב לך. רציתי לענות לך כתבתי לך הודעה ארוכה יחסית בנושא הרצון לשכוח אנשים אהובים ומחקתי את כולה אני פשוט לא מסוגלת להשמיע מתוך עצמי דברים כאילו.אני עצמי עשיתי זאת.אני הצלחתי להתעלם מעצם העובדה שהיו לי אהובים שנפטרו.היום אני מאמינה שאילו דברים שצריך להתעמת איתם כל עוד אפשר, כל עוד מרגישים שיכולים.אחרת, כמו למשל אצלי, זה עולה בתקופות קשות יותר, כשהגבולות העצמיים קצת מתפרקים, ואז זה עלול להוות תוספת לא קטנה. דוקא אתמול התעסקתי עם הנושא הזה,כתבתי עליו אימייל לטלי פרידמן, כי יש דברים שאין לי ממש אומץ לכתוב כאן . אני מבינה היום שאת עניין ה"לשכוח" לא עשיתי מתוך כישרון ייחודי לי , למרות שמרבית האנשים לא מסוגלים לזה, אלא פשוט זו היתה הדרך שלי להתמודד.ולא עם המוות, שאני לא חושבת שיש לי ממש בעיה להתמודד איתו.אלא עם ההשלכות שלו- עם כל הרוע בעולם, ואי הצדק והתחושה שפעם שמו פה במילים כ"כ מבטאות - "אין לאן לברוח". תשמרי על עצמך.תהיי חזקה. אנג'ל.

אני: "אני רוצה למות"! מלאך המוות: "למה"? אני: מה איכפת לך?, תעשה ת'עבודה שלך וזהו. מלאך המוות: טוב. איך תרצי? מהר/לאט? אני: הכי לאט שאפשר,אפשר גם עם יסורים? מלאך המוות:בוודאי. רוצה להשאיר מכתב פרידה? א': אין לי ממי להיפרד. אין לי כלום. מ' המוות: בקשה אחרונה? א': כן! שתפסיק לשאול שאלות ותעשה את זה כבר. מ' המוות: טוב. מה את לחוצה? א': ככה. נוו, מה אתה מתמזמז, תמלא טפסים, תרשום פרטים ותעיף אותי מפה כבר. מ' המוות: טוב. שם פרטי? א': דפוקה. מ' המוות: שם משפחה? א': אין. אמרתי לך שאין לי כלום. מ' המוות: מה תרצי שתהיה הסיבה? א': מה יש לכם כאן? מ' המוות: אפשר תאונת דרכים, שרפה,רצח, התאבדות.... א': בוא נלך על התאבדות. מ' המוות: ממה? קפיצה מבניין? כדורים? סכין? תלייה? א': בניין זה לא היה הולך לי, גם תלייה לא...ואין לי כדורים. אז - סכין! מ' המוות: איפה? בבית? א': כן. מ' המוות: במטבח? בחדר? בשירותים? א': בחדר. המקלט הפרטי שלי. מ' המוות: טוב...הכל מסודר. את מוכנה? א': כבר ממזמן. מ' המוות: אה.....נזכרתי! יש דברים שאת רוצה להוריש? א': מה אתה דפוק? אמרתי ל שאין לי כלום! מה אתה מנסה לייסר אותי עוד יותר? מ' המוות: טוב, טוב. א': אהההה, בעצם יש (סליחה שהתנפלתי, סה"כ אתה עושה לי טובה לא קטנה)...יש גיטרה וספרים. ת'ספרים ל####, ת'גיטרה ל######. ות'דיסקים גם ל######, ת'מערכת לאחי, את המה שיש במגירה שישמידו, אותו דבר עם המחטים. שאף אחד לא ייאלץ להשתמש בהם. מ' המוות: אז כן יש לך דברים, מזל ששאלתי... א': טוב, שתוק! אה, ותגיד, האנשים שלך יכולים לעשות כמה הרמות בשבילי, עשה טובה, סה"כ אני לא אהיה פה יותר...?! מ' המוות: איזו טרחנית, נו...מה? א': טוב, אם תוכל לסדר איזו קריירה ל#### בקאמרי, הבחורה מוכשרת, ותביא לה גם קצת אושר, מגיע לה. ול###### תביא איזו גיטרה חשמלית בת זונה מחו"ל, אבל תן לה לבחור, ותעשה איזו ג'סטה, ותביא לה איזה פקט של...........אני לא יודעת מה היא מעשנת...גם את זה תתן לה לבחור. ואחי, אל תשכח להביא לה גם שקט נפשי, הבחורה מתוסכלת. וזהו. מ' המוות: אפשר כבר ללכת? א': כן, סופית. מ' המוות: יאללה, בואי נצא לדרך.

מה קרה? למה שלחת דבר כזה? אני מבינה שכואב לך ואת מרגישה מאד רע אבל אין שום סיבה בעולם לחשוב על מוות ! זה לא פתרון !!! אני כאן אם את צריכה לדבר... ואם את רוצה אז אפשר גם באיי,סי,קיו ? אליאן

למה שלחתי דבר כזה? כי ככה אני מרגישה, שעות על גבי שעות, ימים, שבועות.....זה שהוצאתי את זה, זה לא אומר שזה חדש. יכול להיות שלא הייתי צריכה לפרסם את זה... תודה לך על התמיכה אליאן.

סליחה שאני מתערב....אבל ג'קי.......א' האמין למלאך המוות שהוא יעשה עבורו את כל המטלות? דניאל

א', זו אני... עצבן אותי לכתוב כל הזמן "אני", אז קיצרתי את זה ל: א'. בכל אופן, מגיע למלאך המוות המזדיין. סה"כ אני בדרך למקום אחר. שיעשה כמה טובות וישתוק!!! ואם כבר...אז זה לא טובות בשבילי....אלא בשביל אחרים שמגיע להם לחיות...חוץ מזה, מה איכפת לך שמלאך המוות יעשה לי כמה ג'סטות..לכלב הזה לא מזיז בכלל...יאללה! שימות! תודה שהגבת.

ג'קי בוקר טוב, אני מקווה שעכשיו בבוקר הדברים נראים קצת יותר טוב באור היום. הייתי רוצה רק להוסיף לך נקודה למחשבה. האנשים שאת משאירה אחרייך, שום חפצים שלך לא יוכלו לפצות על אובדנך. הירושה היא ענין טכני בלבד. תנסי לחשוב איזה חלל וכאב ויסורים תשאירי אצלהם אם חס וחלילה הסיטואציה שתארת תתרחש. אני הרגשתי את זה עם אבא שלי, את בעצמך דיברת עם אלמונית שאיבדה את בעלה, ועם אורית ארנון שאיבדה את אמא. ואני יכולה להגיד לך שכל מה שאנחנו מרגישים הוא כאין וכאפס לעומת מה שההורים שלך ירגישו. אין דבר נורא מלאבד ילד. אתה נתת לו את החיים, ולא יכולת למנוע אותו מלהחזיר אותם, ולא יכולת להציל אותו מעצמו. ואת צודקת בדבר אחד מאוד, כל עוד את פה אפשר לבחור ויש אלטרנטיבות ואפשר לנסות ואפשר להתאמץ, ויש ימים רעים, אבל יש גם ימים טובים יותר, אבל ברגע שהחלטת למות, זה כבר סופי, משם לא חוזרים, זה החידלון האמיתי, ואז כבר אין סיכונים, אבל גם אין סיכויים, ואז אין כאב של ימים רעים, אבל גם אין הקלה של ימים טובים, אין כלום. לוותר על הכל בגלל הימים הרעים ? לא חושבת שכדאי. אני מתוך הנסיון שלי מאמינה שהימים הטובים שווים כל מאמץ, שווים את כל הימים הרעים שעברנו בדרך. שהתחושה הטובה שאנחנו יכולים להרגיש בהם, ולתת לאחרים להרגיש איתנו שווה את הכל. אתמול ביום שישי היה לי יום ממש טוב, יצאתי לשמש, ישבתי עם חברה טובה בבית קפה פסטורלי עם עצים וציפורים ושקט, ישנתי צהרים טוב, ובערב באו שתי האחיניות שלי בנות שנתיים וארבע ויכולתי להשתולל איתם כמו ילדה קטנה, לצחוק איתם עד לב השמים, לקפוץ , לשחק ואפילו לרקוד. יום כזה שווה ה - כ - ל !! את כל מה שעברתי בדרך ואת כל מה שאני עוד מן הסתם אעבור. את כל המשברים, כל הדכאונות וכל החרדות, וכל המאמצים שהייתי צריכה להשקיע כדי להפסיק להקיא. הרגשת האושר של האחיניות שלי כשדודה "חזרה" אליהם, מאושרת, ונותנת - מילאה לי ולהם את הלב. ועל רגעים כאלה אסור לוותר. חייבים להמשיך הלאה. כתבתי הרבה על עצמי, כי אני לא כל כך מכירה אותך, ולא יודעת באיזה דברים את יכולה להאחז, אבל אלה דוגמאות בלבד מהמקום שלי, ותחשבי לאן זה יכול לקחת אותך.. שלך, אביב.

לא יכול לראות אותך סובלת הצלקות שעל ליבך ורוצה לעזור את יודעת, זה קשה כי ככל שאני מנסה להחביא אז ככה זה יוצא לא יכול לראות אותך שותקת היתדות שעל נפשך כי אנחנו דומים ויודעים גם לוותר אבל זה שתמים הוא גם זה שמסכים שידרכו יותר... אז את וודאי עייפה, את ודאי מבינה, מגיע לך יותר...... ולעזאזל, לא מגיע לך למות!!!!!!!!!!!!!!!!!!

כבר תקופה ארוכה שאני סובלת מלחצים וחרדות - לאחרונה אני חשה דקירות בחזה, עים הקרנה לאזור היד השמאלית. האים זה קשור? כמה זמן זה יכול להתמשך? עשיתי בדיקת א.ק.ג. שיצאה תקינה - רק דופק מהיר. אני בקרוב אהיה בת 28, כרגע אני כבר בשלב של הכרה והתמודדות וגם לוקחת כדורי הרגעה טיבעיים.

שלום לחצים בחזה יכולים בהחלט להיות סימפטומים אופייניים במצבי חרדה. אני מציע שתפני לטיפול פסיכולוגי. הטיפול שאת לוקחת אינו יעיל בטווח הארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, בני בן ה 9 וחצי, מאד אנרגטי, פעיל מבחינה ספורטיבית, אך בעל נטיה להשמנה. הוא מאד אוהב לאכול, מדבר הרבה על נושא האוכל, (מתי אוכלים, אני רעב.., אחרי ארוחת הערב אני אוכל את זה ואת זה וכו'). הוא לא נחשב לשמן, אך הוא מאד בריא וגדול ורחב במידותיו יותר מבני גילו. הנושא מאד מציק לו, כיון שלועגים לו ומכנים אותו שמן בבית הספר מידי פעם, דבר הגורם לו לעוגמת נפש רצינית. היינו אצל דיאטנית שהסבירה שהוא מאד גבולי במשקלו. בבית מאד מקפידים על תזונה בריאה ונכונה, אם זאת משתדלים לא לגרום לו לחסכים של דברי מתיקה וכד' (קונים ארטיקים קרח, מסטיקים נטולי סוכר, בוחרים בקפידה חטיפים מסויימים ומקפידים על הכמויות). למרות ה"תסביך" שנוצר אצלו בנושא, עקב לעג חבריו, והרצון העז שלו להקפיד,למרות הידע שלו לגבי מזונות בריאים ולא בריאים (אלה המשמינים), קשה לו מאד להתאפק. אנו מאד פוחדים שבקצב זה (נפשי ופיסי) הוא אכן יהייה מאד שמן ואז יהיה מאוחר מידי. היום, לדעתי, אנחנו עדיין במצב טוב, בו הוא לא "גונב" אוכל, לא אוכל מאחורי גבינו ועומד ב"תנאים" שמציבים לו, חטיף ליומיים, ארטיק ליום וכו'. מה עושים? תודה מראש ההורים המודאגים.

שלום רב, השמנה אצל ילדים מצריכה הבט טוב אל נתוני הגדילה וההתפתחות, וזה הצד הרפואי של העניין. אם נשללה בעיה מהותית בכיוון הזה, יש לפנות, במקביל, לפן המשפחתי-חברתי (אוכל הוא עניין של דגם חיקוי, וגם דפוס אינטראקציה) - - ולפן האישי/פסיכולוגי (צרכים פסיכולוגיים שאינם מסופקים, מתמלאים ע"י תחליף בדמות אוכל). בשל מצבו של הבן, מבחינת המימדים הפיזיים (לאור התאור הקצר), מומלץ שתעזרו בפסיכולוג/ית, להנחיית המשפחה וגם לסיוע לבן. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

לנעם שלום. אני מסכימה עם יוסי לגבי פנייה לטיפול פסיכולוגי לצד ההקפדה על הדיאטה. הסיבה לפנייה לטיפול הינה להתמודד עם התסביך (כפי שקראת לו) העשוי להשפיע על הדימוי העצמי/ גופני שלו וללוות אותו במשך חייו. יתכן כי האוכל עונה על צורך כלשהו- עליו ניתן יהיה לעמוד בעזרת איש המקצוע. באם תרצו- נוכל לחשוב אתכם ביחד על טיפול מתאים ציבורי או פרטי באזור מגוריכם. בברכה. רוית.

נועם, יש אפשרויות של קבוצות תמיכה לילדים ובני נוער שמנים. מה דעתכם לנסות את זה? עדי

עדי יקרה, תודה על עצתך. אין, כמעט, תחום הקשור לענין זה שלא נבדק על ידנו. במקרה שלי בני אינו שמן, אלא בתהליך השמנה (ושוב זאת דעתנו, יכול להיות שבעוד שנתיים שלוש נתבדה ונראה שזאת היתה תקופה בלבד). בדקתי את נושא קבוצות התמיכה ולא מצאתי שהן יכולות לעזור למקרה שלי. הילד רגיש מידי, מפותח מידי וזה רק עלול לפגוע. בנוסף, מדובר על ילדים שמנים מאד והוא כפי שציינתי לא בקטגוריה זאת. קבוצות אלה נפגשות לפגישות ארוכות (שעתיים, שלוש שעות כפעמיים בשבוע), שיכולות להתאים לגיליים מבוגרים יותר ולא לילד בן תשע וחצי. תודה בכל אופן שבת שלום.

המון תמיכה... המון אהבה... הרבה חיבוקים... הרבה הקשבה.... והכי חשוב, להיות איתו תמיד, ולהזכיר לו שלא משנה מה אתם אוהבים אותו ותהיו איתו תמיד... (ואת הילדים שצוחקים עליו כנראה שלא אוהבים... זה לא באשמתו...)

המון תמיכה... המון אהבה... הרבה חיבוקים... הרבה הקשבה.... והכי חשוב, להיות איתו תמיד, ולהזכיר לו שלא משנה מה אתם אוהבים אותו ושתמיד תהייה לו כתף לבכות עליה או סתם להניח ת'ראש כשהוא צריך... (ואת הילדים שצוחקים עליו כנראה שלא אוהבים... זה לא באשמתו...)

אני שולחת לך מייל. אבל יש שם איזה שורה-שתיים שהם לא מכוונות אלייך אלא למשהו אחר, אז אל תביני אותי לא נכון כי לא כ"כ הרגשתי נוח לפרסם את זה כאן בפורום... אוקיי? אוהבת אותך.

קראתי את המייל אני מבינה את הקושי בלהעלות שירים פרי עטך לפורום.גם לי קשה לעשות את זה ואני מהססת עשרים פעמים עם להעלות שירים מלפני שנתיים,ושירים מהיום בכלל לא עולים על הפרק. אני תמיד מפחדת שיצחקו עליי,שיגידו שיש לי סגנון מוזר וכאילו. אני חושבת שהבנתי אילו שורות לא מכוונות אליי.יש בשיר הזה תחושות עמוקות של בדידות,ואת האמת-יכולתי להבהל ממנו מאוד ,במיוחד מהסוף. אבל אני סומכת עלייך חמודה. עזבי את החלום הלילי הרע שהיה לי עזבי את התקף החרדה שעברתי א-ת עשית לי את היום ואת יודעת איך? מהכותרת של האימייל! "איזה מזל יש לי שאת קיימת" :) אז הנה...יש לי כבר סיבה אחת להיות קיימת אני מקווה מעמקי נשמתי שאת מרגישה יותר טוב. אני פורשת קצת לנוח כי אני מתה מעייפות לא ישנתי בלילה יותר והייתי גם ככה עייפה ומוכנה לישון בבוקר יצאתי לאנשהוא וחזרתי עכשיו בי חמודה נדבר:)