פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, בזמן האחרון אני כל הזמן נכנסת לוויכוחים עם אנשים , כל יציאה מהבית גוררת מריבות עם אנשים ועצבנות מצידי והתפרצויות. לדוגמא מישהי בבית מרקחת לא חיכתה בתור ופשוט עמדה ביחד איתי בצמוד אליי מול הרוקחת ואז פניתי אליה והצבעתי על המקום שבו ממתינים בתור והיא ענתה לי בחוצפה שאני אהיה מדריכה בבית ואז אמרתי לה שקצת דרך ארץ ונימוס לא יזיקו לה...ואז זה התפתח לוויכוח כאשר היא מסרבת לחזור לתור ולתת לי מרחב ופרטיות.לפני שהלתי אמרתי לה שנמאס לי להלחם בבערות.זה מאוד עצבן אותי וןמילא אותי זעם. עוד באותו יום בזמן שלא שמתי לב קבצן פשוט תפס אותי בזרוע וביקש כסף יצאתי מכליי שהוא מעז לגעת בי ופשוט התפרצתי וזה התפתח לסצנה. אני לא מנסה לחנך את כל העולם, אבל אני ממש שונאת בני אדם..לא את כולם...אבל את רובם.. אני כל הזמן נכנסת לעימותים עם אנשים וזה ממלא אותי זעם וכעסים.איך אני מתמודדת עם זה שיש כל כך הרבה אנשים רעים,טיפשים,שפוגעים באנשים אחרים שאין להם כבוד לעצמם ולאחרים...זה כל כך מעלה בי גועל....

מיקי שלום! ראשית כל - אני מבינה שאת מנסה לעמוד על זכויותיך ולא לוותר, ובסך הכל זה חשוב וחיובי. אבל כמו שאומרים - הטון עושה את המוסיקה. ואולי את עושה את זה בטון קצת צורם מדי? את כותבת שזה קורה לך רק "בזמן האחרון". והשאלה היא - מדוע? האם את עצבנית בגלל משהו אחר ו"מוציאה" את זה על ה"קרבן" הראשון הבא בתור? או שמא את מרגישה שפעם היית ותרנית מדי, "פראיירית", וכעת את צריכה לפצות את עצמך? אם התשובה היא האפשרות הראשונה - אז אמרי לעצמך, שהאנשים מסביב אינם אשמים בצרות שלך, וכמו שאת לא היית רוצה להיות "שק איגרוף", כך גם האחרים אינם רוצים בזה. נכון, זה לא קל, אבל עם קצת משמעת עצמית זה יעבוד. ואגב, אם את כרגע במצוקה כלשהי - את מוזמנת לכתוב בפורום ויש כאן הרבה אנשים נפלאים שיוכלו לתמוך ולעזור. אם הסיבה להתנהגותך היא האפשרות השניה - אני מאמינה שבמשך הזמן תמצאי את האיזון הנכון. כתבת שאת "שונאת בני אדם". קרוב לוודאי שיש לך סיבה כלשהי - בוודאי נכווית, ואת הרי יודעת איך אומרים - "מי שנכווה ברותחים נושף גם על צוננים". אבל קרוב לוודאי שבמשך הזמן תגלי שיש גם אנשים אחרים, טובים, ואז ממילא תשתנה גישתך העוינת ולא תצטרכי להיות כל כך אגרסיבית גם כשמישהו מאיים לפגוע בזכויותיך. כך, למשל, גם אם מישהו דוחף אותך בתור - אפשר לומר לו עם חיוך על הפנים - שאת היית לפניו. האמיני לי, הרבה פעמים זה עובד! וזיכרי עוד משהו חשוב: ברגע שאת מתקיפה מישהו - לא רק את נפגעת. גם הוא מרגיש מאוים ופגוע והתגובה הטבעית ביותר במקרה זה היא התקפה חוזרת - "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה" - ואז שוב את מתקיפה, הוא מתקיף וחוזר חלילה... ומחוץ לזה, אני מאמינה שאת מקצוע האסרטיביות - האיזון הנכון בין ותרנות יתר לתוקפנות יתר - לומדים במשך הזמן, בבית הספר של החיים. אני יודעת, גם אני הייתי בסרט הזה. בהצלחה! אחת

לפני כמה זמן, הלכתי לטיפול שיחתי אצל סקסולוגית, לא כל כך האמנתי שיהיה משהו או יעופו ניצוצות הצלחה. בשבילי זה היה עוד שיחה. הגעתי אליה דרך פרסומות שלה בכל מיני מקומות ובאמת נוכחתי לדעת שהיא מקצועית מאד. הייתי אצלה רק 3 פעמים - 3 שיחות. כבר בפגישה הראשונה היה בה משהו בצורת הטיפול ש... נגע בי. עכשיו אני מבינה למה מתכוונים כשאומרים שיש להתאים את המטפל למטופל. לא האמנתי למה שקרה לי. היא הוציאה ממני משהו שהיה מודחק כל כך הרבה זמן. שנים. מצאתי את עצמי בוכה בכי אחר. בכי אמיתי של כאב, של י ל ד ה . פתאום כל הזכרונות של הבית ספר וכל חוויות הדחייה שחויתי בחברה עלו והציפו אותי. חוויות שהדחקתי עד הקצה של נשמתי. היא ידעה איך לעשות זאת. נזכרתי באיך שהייתי. הייתי "טום בוי" רצינית. פשוט בן קטן. וכל הזמן ביקרו אותי על זה. במשפחה ובחברה - וזה פגע בי נורא. והדחקתי. כל פעם עוד ועוד ועוד. באיזשהו שלב, התחלתי להאמין שאני אמנם בת אבל........אני בן. ובגיל 12 גם התאהבתי בבחורה בכיתה שלי. בבחורה הכי עדינה ו נ ש י ת. היום אני יודעת, (אחרי מערכת יחסים עם בחורה שהסתיימה בכי מר כי חשקתי ב "זין" וזה פשוט לא הלך) שלסביות היא ממני והלאה. כן, כל הבכי יצא החוצה. אח"כ הלכתי הביתה. ובפעם ראשונה הרגשתי אותו. את האושר. כמו קשת בענן אחרי הגשם. (הגשם האמיתי). זה מפחיד לגעת בכאב, בכאב האמיתי. אבל רק לאלה שרוצים לגעת ולא רק לרגע (ואפשר יותר) באושר - יש לעבור דרכו. זו הדרך היחידה. מיכל

אין לי כ"כ הרבה מה לומר, מיכל, אבל אני חושבת שזה נהדר. זה בטח נותן לך תחושה כזאת שאתה נמצא נורא גבוה, למעלה, מרחף. דבר שני, לא הבנתי...את לסבית או שלא....? יום נעים.

אני יכולה להבין בדיוק על מה את מדברת... ואין תחליף לקשר טוב בין מטפל למטופל... רק מי שחווה את מה שעברת יכול להבין זאת. למרות הכאב והפחד !!!

ג'קי, לשאלתך, לא, אני ממש לא.

מי היה מאמין, עכשיו את מה? כן הדרך אל האושר רצופה פחדים וכאבים. מי כמוני יודעת שרוב הזמן אני מפחדת. שרה

שרה, ספרי לי קצת, אנחנו כנראה מאותה משפחה של "המפחדים". ממה את מפחדת? ספרי מה שבא לך. מעניין אותי מאד לדעת. לפעמים אני מרגישה שמרוב כל הפחדים, אני משתגעת. הדבר הכי מדהים הוא שמצאתי את עצמי מפחדת כמעט מ כ ל ד ב ר!!!!! פשוט חרדה היסטרית כללית כזאת. איך זה אצלך?? ממני, מיכל

מה שלומך? איך את מרגישה בסוף השבוע הזה? אני מתגעגעת לאמא שלי כל כך...את בטח גם מתגעגעת לבעלך ומרגישה אבודה כמוני. אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב ממני בכל אופן כי סוף השבוע הזה פתאום קשה לי יותר.לא יודעת למה

שלום אורית, כשאני חושבת על זה, היה לי סוף שבוע על הפנים. נראה לי שהמצב שלי מדרדר מבחינת להרגיש "טוב" אבל משתפר מבחינת להרגיש- אני מגלה שאני זוכרת את ליאור יותר ופחות מצליחה להדחיק את מותו. אולי יש בזה משהו טוב. נורא ריגש אותי לראות התייחסות אלי. תודה! ממש עשית לי את היום. ד

הי, מקווה שלא הדאגתי יותר מדי. מה שלומכן? ולסופרות , איך מתקדמת הספירה? .............. אביבי - אני סקרנית..... מישהי - גם את נעלמת......ויש לי תחושת בטן שזה קשור..........לבטן..........מקווה שאת מצליחה לעבור את הימים גם אם את לא מגיעה לפורום, רוצה שתדעי, שיש רגעים קשים, אבל אחריהם ומתוך מאמצץ אדיר וכוח רצון יוצאים..........מציצים ורואים ואפילו אם רק לרגע הבזק של אור......מחייך........ואולי צלילי מוסיקה.......... אליאן - געגועים ורעב...........איך תהליך ההתקרבות והריחוק.......הדואליות המוזרה ועם זו כלכך מובנת?.........והתרופה?......... אנג'ל - ראיתי שהייתה חגיגת ספירה, אז אומנם באיחור אבל לפחות נוספו עוד ימים בינתיים.......אז........נראה שלמרות הקשיים ומתוך אמונה אפשר , וכדאי..........חבקי ולטפי עצמך כי מגיע לך. ולבסוף ציטוט משיר לכולם/ן כאן הפורום שלעיתים מרגישים כי אנו נלחמים , ונלחמים, ונלחמים............ולא רואים את הסוף........הטוב...........(ולמרות הכוונות לא תמיד יוצא).......אז הוא שם.....תחכו קצת. גם אני מחכה.......... "פעם אמרו לי שהדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות. (משהו כמו הדרך הרצופה באבנים צהובות בקוסם מארץ עוץ) מאז עבר קצת זמן ולמדתי יותר גם על הריצוף וגם על הדרכים גם על הקוסם מארץ עוץ גם על הגיהנום וגם על הכוונות הטובות, והרבה יותר נראה לי שהדרך לכוונות הטובות רצופה בגהנום................"

היי שרון, סקרנית.... לגבי מה ? ממש לא הבנתי, סליחה, אבל אני מחייכת משום מה, אז אולי זה משהו טוב. בכל מקרה אולי תמקדי אותי במה שהתכוונת אליו. ולגבי הספירה הכל בסדר, נמשך ותקין - מחר יהיה כבר 110. ואצלך ? כן, אני כבר יודעת... עסוקה... שתיהיה שבת שלום, שלך אביב.

תודה. ותודה על העצה מהיום. מה דעתך בכלל? זה צעד טוב,נכון? צעד של חזרה לחיים... למרות שבטח משהו ישתבש או שאני אוכיח כמה אני טיפשה...

שלום רב! בתור מי שמתמודדת בימים אלה עם מוות של אדם קרוב, נעזרת וגם מנסה לעזור כמיטב יכלתי לאנשים כאן בפורום המתמודדים עם חוויה דומה - ברצוני לשאול את השאלה הבאה: נדמה לי שהיום כל ילד יודע, שבמקרים האלה צריך דווקא לתת לגיטימציה וביטוי לרגשות, ולא להדחיק אותם. אבל יש לי קרובת משפחה שפשוט לא מוכנה לקבל את זה. יש לציין שהיא שייכת לדור הישן, שטרם היה מודע לנזקים הגופניים והנפשיים שהדחקה כזאת עלולה להוביל אליהם. אבל כיום היא אמורה לדעת את זה, (במיוחד בעיסוק כמו שלה - שקשור ישירות ביחסי אנוש - ורק כדי לא לחשוף את זהותה לא אפרט יותר) ובכל זאת מתעקשת שצריך "להיות חזק", ואפילו "להחזיק בבטן", ולא עוזרים כל ההסברים שלי. ואגב, היא עצמה לא "מחזיקה בבטן" - היא יודעת היטב לבכות ולצעוק כשצריך, ורק דורשת את זה מהאחרים. ברור שאני לא שואלת אותה מה לעשות ועושה מה שבא לי. אבל הגישה שלי מרתיחה וגם מפחידה אותי. היא נשמעת לי פשוט סדיסטית!!! האם יש איזו דרך לשכנע אותה שהיא עושה טעות גורלית, או שזה מקרה אבוד ועלי פשוט להתעלם ממנה? ובכלל - מה יכולה להיות הסיבה לגישה כזאת אצל אדם? האם סתם רוע לב לשמו, או שמא זה מורכב יותר? (יש לציין שהיא עברה הרבה חוויות קשות בחיים ונאלצה תמיד להילחם על כל דבר). הייתי מעוניינת בעיקר בחוות דעתם של המומחים, אבל אשמח לשמוע גם מכל משתתף בפורום שיש לו רעיון מעניין בנושא. הרבה תודה! אחת

לאחת שלום, סביר להניח שהתנהגותה היא תולדה של מה שהיא עברה בחיים. עדי

שלום אחת, קשה לי להאמין שיש אנשים רעים בעולם, שפועלים סתם מרוע לב לשמו, כמו ששאלת, ואולי אני תמימה בענין הזה, אבל טוב לי עם האמונה הזאת. בכל מקרה לענין המוות, נראה לי שדווקא בגלל שהיא מרשה לעצמה לבכות ולצעוק, ולחוות את המוות, היא צריכה את כל השאר חזקים מסביבה, וגם דורשת מהם להיות כאלה. מין תחושה של הגנה כזו, שאתה בוכה, אתה צועק, אתה מתאבל וכואב, ואתה צריך אנשים חזקים מסביבך, שלא מראים את צערם, כדי שיוכלו לתפוס אותך ולהיות שם בשבילך בזמן המשבר, לנחם ולעודד, ולהושיט יד שתשלוף אותך ממצבך. נראה לי שהיא אולי מרגישה שהיא קצת מתפרקת כשהיא בוכה ומתאבלת ופשוט פוחדת שאם כולם יבכו ויצעקו, ואולי זה מעיד בעיניה שכולם התפרקו ונשברו, ואף אחד לא יוכל לתפוס אותה ולחבר אותה. אולי היא צריכה את המקום הזה של הכאב והצער והבכי, ואצלי בכל מקרה, יש מין הרגשה כזו, כשכולם בוכים וצועקים סביבי, דווקא אז אני צריכה להיות חזקה בשביל כולם, בשביל לעודד ולנחם. גם אני עברתי הרבה דברים קשים בחיים, ודווקא שם סיגלתי את ההתנהגות הזו של להחזיק את עצמך מאופק, עם הדברים בתוך הבטן, כשכולם נשברים. ואולי גם אצלה הצטברו כבר כל כך הרבה דברים בבטן, שכבר אין מקום לעוד, אז המוות הזה הוא הטריגר שגדש את הסף, והבכי והכאב מתפרצים, ואולי לא רק על המוות, אולי גם על כל מה שהצטבר, וצריך לצאת. ומתוך הצורך ההכרחי הזה במקום שבו היא יכולה להיות חלשה, שהיא כל כך צריכה עכשיו, היא צריכה את האחרים חזקים, כדי לא להרגיש שהיא חייבת להיות בשביל כולם, אלא שעכשיו אחרים גם קצת בשבילה. נראה לי שקצת יצא לי מבולבל ההסבר, אבל אני מקווה שהבנת למה התכוונתי. אני לא מצליחה לנסח את זה כל כך טוב, אולי בגלל שעכשיו אני מנסה לשנות את דפוס ההתנהגות הזה, ולהרשות לעצמי לבכות גם עם כל השאר קצת, להתחלק בצער, ולא להכריח את עצמי להיות חזקה בשביל אחרים, ולא לפחד להתפרק בידיעה שיהיה מי שיחבר אותי תמיד, וזו בעיקר המטפלת שלי. בכל מקרה אם משהו לא יצא כל כך מובן, את מוזמנת לשאול. אביב.

לעדי ואביב! תודה על ההתיחסות. לאביב - דברייך בהחלט מובנים וברורים. וכעת, כשאני קוראת את התשובות - אני מצליחה הרבה יותר להבין את הקטע שלה. כלומר - לעולם לא אסכים עם הגישה שלה, אבל אתן יודעות - ברגע שיודעים מנין הדברים נובעים, מאיפה "משתין הדג" - סליחה על הביטוי - זה נשמע פחות מאיים. וכשפחות מאוימים, פחות מפחדים - גם זעם האין-אונים מתפוגג! אז שוב - תודה מקרב לב! אחת

שלום רב, אבל הוא עניין משפחתי/שבטי/לאומי - ולכן הטקסים האופייניים לכל דת, בני מקום מסויים וכו'. אך ברור לכולנו, שאבל הוא בראש וראשונה עניין אישי, בהתאם לחיבור של כל אחד עם הדמות שנפטרה. ומכאן אני מתחיל את המענה שלי אלייך: מדוע את מתבוננת ומתייחסת כה חזק אל אותה גברת במשפחתך? מדוע שלא תתני לעצמך את הביטוי שמתאים לך, ותהיי סובלנית לגבי מה שהיא חושבת שמתאים לה? ואם יש ב"הצעותיה" אליך, ואל אחרים, מה שנראה לך פולשני/מטריד - מדוע שלא תתעלמי מכך? במילים אחרות: יתכן ואותה גברת צריכה לשם תהליך האבלות שלה את אותם הביטויים שמרגיזים אותך. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

לד"ר אברהם שלום! ראשית - תודה על התשובה. שנית - אכן, אותה קרובת משפחה מרגיזה אותי מאוד, מהסיבות הבאות: 1) הערותיה הן אכן פולשניות וחטטניות. אני באמת לא מטרידה אותה ולא "מפילה" את עצמי עליה. בסך הכל אמרתי לה שאני בוכה כדי להתפרק, ואז היא אמרה לי - ובאגרסיביות(!!!) - שצריך להתאפק ולא לבכות, שהבכי דווקא מחליש ולא מחזק, ועוד שטויות שקצרה היריעה מלפרטן. מעבר לעובדה שזה נשמע לי, כאמור, שטויות, זוהי חדירה גסה לתחום הפרט. באיזו זכות היא מכתיבה לי כיצד להגיב? 2) על אף שיתכן שאין לה כוונת זדון, בכל זאת עצם האמירה שלה הוא אכזרי. כשאני מסבירה לה שוב ושוב שלי - ולרוב האנשים שאני מכירה - הבכי עוזר לפרוק את המועקה, והיא ממשיכה להתעקש ו"לצוות" עלי לא לבכות - זו כבר לא סתם עצה מוטעית. זו כבר התעללות, גם אם היא נעשית בשוגג! וכמובן, עוד לא דיברנו על הנזקים הגופניים והנפשיים שה"התאפקות" עלולה לגרום, והיא, מתוקף עיסוקה, אמורה להיות הראשונה לדעת זאת, ובכל זאת מתעלמת מכך ביודעין ובמופגן. ברור שאני מתעלמת ממנה ועושה מה שטוב לי, אבל הגישה שלה פשוט מפילה עלי פחד בחוסר האנושיות שלה! מדוע? אולי זו כבר בעיה שלי! בברכה! אחת

שלום חמי גוססממחלת הסרטן וצפוי למות בימים הקרובים יש לי שתי בנות 5 ו -7 והשאלה שלי היא איך להציג להן את הנושאף מתי האם לשתף אותן בצער, בעומק הצער, האם לגונן עליהן? עד כמה לחשוף אותן והאם במידה זהה? במהלך החודשיים האחרונים סיפרנו להןשסבא מאוד חולה והן גם ראו אותו. היוםבבוקר בעלי (ששבור לחלוטין ממה שקורה) סיפר לבת הגדולה שסבא הולך למות כנראה בימים הקרובים מה הלאה? תודה

איילת שלום, א. נסי לספר על הילדות. ב. לדעתי, כל אחת ומה שהיא רוצה לדעת. צריך לספר להן את האמת, אבל ברמה שילדה בת 5 מסוגלת להבין. ג. כאשר תגיע ההודעה, ספרו להן כאשר שניכם נוכחים בחדר. תנו לרגשות שלהן להתפרץ, וזכרו כי זה די טבעי. ד. אל תצפו מהן לעזרה ונסו לראות אם יש שינויים התנהגותיים. עדי

לאיילת שלום. נושא ההתמודדות עם המוות בקרב ילדים עלה פה בפורום בעבר בהזדמנויות ובהקשרים שונים. המשותף לכל הסיפורים הינו הקושי הכמעט בלתי נסבל שבמפגש בין המציאות הטראגית לבין הכמיהה שלנו כהורים להגן על ילדינו מפני כל רע אפשרי, מפני כל כאב וצער- ולהבטיח להם עולם שכולו טוב. המציאות בדרך כלל מראה אחרת. מוות הינו חלקק ממעגל החיים. הדרך להתמודד עימו לדעתי, היא בכנות ובפשטות. מצד אחד , כפי שעשיתם- לספר על מחלותו של סבא, מבלי להיכנס לפרטי הפרטים. לאפשר שאלות, ביטוי לסקרנות ולחרדה- ומן הצד השני להרגיע. להגיד שאתם בריאים לגמרי, וכך גם כל האנשים האחרים היקרים להם. שאתם לא תמותו בקרוב, אבל כן- זה עצוב שמישהו שאוהבים מת. שמתגעגעים אליו, והוא חסר, אבל נשאר עמוק בלב פנימה. שלאבא יהיה עכשיו עצוב, ושכולכם תצטרכו לעזור לו להתגבר- ושהוא חזק ויודע שאת אבא שלו הוא תמיד יאהב ויזכור- גם לאחר שימות. אני יודעת שזה לא קל, אבל כדי להקטין את הטראומה שבאובדן- נדרשת התמודדות ישירה מצידנו. מקווה שעזרתי- ובאמת נסו לתמוך אחד בשני בתקופה קשה זו. ברכות חמות. רוית.

קראתי את ההתכתבויות בפורום בלילה. פתאום אני חושבת לעצמי- יש כאן אנשים שנותנים עיצות נהדרות, אני מקווה שאתם עובדים עם אנשים. יש משהו שאני לא מבינה עם עצמי: האם ההפרעה של בולמיה ו....עוד (אין לי עדיין אומץ) הן מחלות, הפרעות שאני לא אחראית להן, או שזה סוג של הרס עצמי שליכול לבוא בכל מני צורות ואם אפתור אחת תבוא אחרת? גם אצלי האבל שימש מן מתג הפעלה וחזרו לי מחשבות שחשבתי שנעלמו בטיפול. אני יודעת שיש דברים שלא ישתנו אצלי, אני צריכה ללמוד לחיות עם עצמי. גם הורי לא יודעים שהייתי בטיפול על הפרעת האכילה. למרות שמבית החולים התקשרו אליהם בטעות בפעם הראשונה להגיד שהתור לפסיכולוג נדחה.... הקטע הוא שחשבתי שאני יכולה להתנתק מאנשים רגשית כדי לא לקבל ביקורת, י שלי מעצמי מספיק. אני כאילו ממשיכה את הדיאלוג שלא קויים עם אמי - את שמנה...אולי תעשי דיאטה כזו או אחרת. היום אני מבינה שמה לעשות - אני צריכה להיות בקשר אתם. ואני חלשה לאחר שנה של התמודדות עם הריון ולידה וסרטן של בעלי, הדפוסים הפתולוגויים קיימים אבל יכול להיות שלא ייקח לי שנתיים להיות בשולם (אף פעם לא אהבתי) עם עצמי. נ.ב אני בת 30

היי אלמונית, אכן בולמיה זה סוג של הרס עצמי שנועד להסוות בעיות נוספות, לכסות עליהן, להחביא אותן, אבל בטח לא לפתור אותן. בגלל זה הגישה שלי אומרת שלא מספיק לעבוד על הסימפטום, לא מספיק לפתור את בעית ההקאות, כי אז באמת הבולמיה נעלמת, הבולמוסים וההקאות נפסקות, אבל באמת יבוא סוג אחר של הרס עצמי, אנורקסיה, השמנת יתר, או אפילו לא בתחום של הפרעות האכילה, התקפות חרדה, פציעה עצמית ועוד. ומה שמתחת יכול לנסות להיות מכוסה בהמון דרכים שונות ומשונות של הרס עצמי. בדיוק בגלל זה חשוב לטפל במקביל לסימפטום, במקביל לנסיון להפסיק את מעגל האכילה וההקאה במה שמתחת. במה שגרם להפרעת האכילה להתפרץ. לא מספיק לטפל בתוצאה של הדברים ובמאפינים החיצוניים שלה, צריך להיכנס פנימה ולטפל במקור שלה. ברגע שמטפלים בשורש של הדברים, בדברים המכוסים והמוחבאים מתחת לבולמיה, אז אפשר לגלות את הבעיה האמיתית, לפתור אותה, ואז גם היא לא מוחלפת בשום דבר אחר, כי כבר אין צורך במסיכות, אין צורך בהסוואה של הדברים. הקשיים האמיתיים כבר עלו לפני השטח, ואפשר ללמוד להתמודד איתם, או להשלים איתם, ולא צריך את ההרס העצמי שיכסה אותם. רק לענין השולם עם עצמך, ולקבל את עצמך, מאיפה בא פרק הזמן של שנתיים ? זה משהו שאת החלטת ? שנאמר לך מבחוץ ? בכל מקרה, הענין של לקבל את עצמך כמו שאתה, ולהשלים עם הפגמים ועם החסרונות במקביל לדברים הטובים, כדי להפסיק עם הפרעות מסוימות, אינו תלוי בזמן. אף אחד לא יכול להחליט או לקבוע כמה זמן זה יקח. זה דבר כל כך אישי, יש אנשים שהולכים בצעדים ענקיים ועושים את זה תוך 3-4 חודשים, ואז לפחות מתחילים לראות משהו בעצמם, ויכולים למצוא נקודות אחיזה, ויש כאלה שיקח להם שנתיים, ויש איטיים שיקח להם עשר שנים. אבל זה לא משנה כלום. לא חשוב כמה זמן זה יקח, תמיד זה שווה את זה, כי אחר כך באמת אפשר לחיות בשלום עם עצמך. אפשר להכיר את עצמך טוב יותר, ולאהוב את עצמך, ולהרגיש מקובל ורצוי על ידי אחרים, לאהוב אחרים, שזה לא פחות חשוב. הקצב הוא אישי בהתאם לאדם המתמודד ולקשיים שקיימים אצלו, כל אחד והבעיות שלו. ביקורת עצמית זה דבר מאוד חשוב, ועוזר מאוד מאוד בתהליך ההתמודדות, וביקורת חיצונית זה דבר שמאוד חשוב איך נותנים אותו ואיך הוא מתקבל. יש ביקורת שנועדה לפגוע, אבל יש ביקורת בונה, ובכל מקרה משתיהן אפשר ללמוד אם מצליחים לעבור את מכשול העלבון. ביקורת זה דבר אדיר בעיני שיכול לקדם אותנו הלאה אם אנחנו מצליחים באמת להבין למה היא ניתנה, ועל מה, ולסנן אכן את הדברים הרלבנטיים מתוכה. רק צריך לדעת להשתמש בה ולא להפוך אותה להרסנית ופוגעת. בהצלחה, אביב. אם בא לך ואת רוצה התייחסות את מוזמנת לפרט קצת יותר, ואני אשמח להיות כאן בשבילך.

שלום לכולם ולאביב בפרט פרק הזמן של שנתיים - הייתי בטיפול והמטפל גמר איתי. שעשיתי כברת דרך ארוכה שנפטרתי מהבולמוסים וכו'.ואני עצובה כי באמת חשבתי שאפשר לצאת מזה. עכשיו אני מטילה בכך ספק. כן, אולי אוכל להתמודד יותר טוב עם דברים, אבל אני זה אני עם עבר שלי, וגם פגיעות יתר. אין מה לעשות - אני חייה בתוכי... כעת אני עם מטפלת אחרת שעזרה לנו להתמודד עם המחלה. סיפרתי לה הכל, דרשתי ממנה לעזור לי להתמודד עם עצמי ועם ההרס העצמי שלי שהתפרץ שוב כתגובה לאבל. אני מקווה שתעזור לי לשהכין שלום עם עצמי. אולי גם טיפול תרופתי יעזור.

נשמה שלי, בוקר טוב... קראתי את החלום, אבל אני עוד קצת חושבת עליו, זה יגיע במהלך היום. צריך להתבשל קצת בתוכי קודם כדי לקבל את המשמעות, תמיד זה ככה. בכל מקרה, שיהיה לך יום מקסים, צאי לשמש, גם אני אעשה את זה, ותתמלאי כוחות, בשבילך ובשביל הילדים וגם קצת לרזרבה. ואליאן, אין לחץ באמת, אם חשבת על זה קצת ונבהלת או התחרטת, זה בסדר מבחינתי, אני מבינה, נעשה את זה בקצב שלך. חשוב לי להדגיש את זה, כי אני סגורה על הענין, אז מחר, מחרתיים בעוד שבוע או חודש, הכל מתאים לי, אני רוצה שתרגישי עם זה טוב ובנוח, ותעשי את זה כשאת מוכנה. אוהבת, אביב.

אליאן נשמה שלי... יש לי משהו לגבי החלום, אני מזהירה מראש, זה לא קל, ביחוד החלק השני, וזה אפילו די קשה, בעיני לפחות, ויכול לגעת בנקודות רגישות. אז אם לא בא לך, אל תמשיכי לקרוא. אם אין לך כוחות - תוותרי. ובכל מקרה גם אם את קוראת אל תכעסי עלי, זה רק מה שאני ראיתי מהמקום שלי, ויכול ליהיות שאני טועה. יכול ליהיות שאני סתם נסחפת בדמיון הפרוע שלי. אז לחלום - תינוקות בדרך כלל מסמלים בעיני את התינוק/ילד שבתוכנו. בחלק הראשון של החלום נראה לי שהתינוק הקטן זאת את, את בין הרבה אנשים, שתנסי לחשוב מי הם, מי האנשים שמקיפים אותך ועוד בבית ספר, שמהם את מנסה ללמוד, אולי אפילו האנשים פה בפורום (?), שמהם את מנסה לרכוש וללמוד קצת כלים להתמודדות על ידי שאלות ותשובות. מין סוג של בית ספר וירטואלי שכזה. את תלויה על המעקה, עוד לא למדת ללכת בתחושה שלך, את עוד יכולה ליפול, ולא מבינה איך השאירו אותך שם תלויה כשעוד לא למדת איך לצעוד לבד, את מפחדת שאת יכולה ליפול עדיין אם ישאירו אותך לבד, צריכה עוד מישהו שישמור עלייך וידאג לך שלא תמעדי אכן. אולי את מרגישה שיש כאן עומס של אנשים בזמן האחרון, ואת קצת נשארת תלויה בין לבין, ואולי מפחדת לצנוח, בגלל זה ולהיפצע. בחלק השני את מרגישה שנטשו אותך לפי דעתי, גם האבא של התינוק, שאולי הוא בעצם האבא שלך, לא רוצה בך, הוא נותן אותך למישהו אחר ואומר לו שהוא יכול לשמור אותך לעצמו, לבעלך אולי ? אולי בתחושה שלך, אבא שלך מסר אותך בעצם החתונה לבעלך, ואמר לו שהוא יכול לעשות בך כרצונו, שהוא כבר לא צריך אותך. אני זוכרת שכתבת כבר שהתחתנת כדי לברוח מהבית, ואולי אפילו הרגשת שקצת ננטשת על ידי אבא ? שהוא נתן אותך ולא אכפת לו ממך ? ממה שיקרה לך אחרי החתונה ? שמעכשיו והלאה בעלך אחראי עליך ולא הוא ? ואכן, את לא מבינה איך הוא לא רוצה בך, איך הוא נותן אותך וזהו, ויותר כבר לא אכפת לו מה יהיה. שני מוטיבים עיקריים - הפחד ליפול והתחושה שאת לא מוכנה עדיין לצעוד לבד, והתחושה שהמשפחה ואולי בעיקר אבא זניחו אותך, שהפקידו אותך בידיים זרות והורידו אחריות מעל עצמם. בכל מקרה, אני לא מזניחה ולא נוטשת, אם זה עוזר, אני כאן בשבילך ואיתך. אוהבת אביב.

ושאלה: לחלום על ילדים קטנים זה בדר"כ הילדים הקטנים שבתוכנו?(לדעתך,כמובן) ואם חלמנו על ילדים קטנים שאנחנו מכירים,קרובי משפחה ? זה גם ככה? גם שרון נתנה לי פירוש דומה לחלום (לא הסיוט מחמישי בלילה).היא אמרה שהילדה הקטנה שניסיתי לשמור עליה בחלום ודאגתי שלא יהיה לה קר,זו אני. אבל אני לקחתי את החלום כפשוטו מאחר והילדה היא גם האחות הקטנה של אותה בת דוד שלי ואני באמת רוצה לשמור עליה. סתם מסקרנות בוקר טוב אנג'ל

במהלך חמש השנים האחרונות אני מטופלת בתרופות אנטי דיכאוניות מהסוג של פרוזאק סרוקסט ודומיהם, הטיפול התרופתי מעולם לא הוביל לשינוי דרמטי במצבי , אולם בזמן האחרון נראה שאין לו כל השפעה . התרופות האלטרנטיביות שהוצעו לי מלוות בתופעות לואי ובינהם עליה במישקל, האם קימות תרופות אנטי דיכאוניות שלא מסוג הסרוקסט שאינן גורמות או עלולות לגרום לעלייה במישקל\או בתאבון

.

במובן מסויים , כן. קהות החושים השתלטה עליי. אני משערת שאין זה אלא מנגנון הגנה שתפקידו להסוות ולעמעם את הכאב, אך התוצאה הסופית והחוויה המודעת היא של חוסר כאב ולמעשה חוסר כל, רייקנות עצומה שתופסת כל חלל אפשרי.

יש לי כאן קטע ארוך מאוד שנכתב על ידי אלמוני. אני לא אדפיס את כולו אבל את רוב החלקים שאני לפחות מזדה איתם. אני בטוחה שכל אחד יצליח להזדהות לפחות עם משהו מכאן. "אל תיתן לי להטעות אותך אל תיתן לפנים שלי להטעות אותך משום שאני לובש מסכה, אני לובש אלך מסכות שאני מפחד להוריד ואף אחת מהמסכות האלה אינן אני. העמדת פנים היא אומנות שהיא טבע שני לי אבל אל תיתן לי להטעות אותך, בשם אלוהים אל תוטעה. אני נותן לך את הרושם שאני בטוח שהכל אצלי עליז ומאורגן בחוץ וגם בפנים. שבטחון עצמי הוא שמי ושאני cool שהמיים שקטים ואני בשליטה ושאני לא צריך אף אחד, אף אחד. אבל אל תאמין לי בבקשה. מבחוץ אני נראה בסדר אבל זוהי רק מסכה. מסכה שלעולם לא משתנה ולעולם לא מכסה מתחת למסיכה אין שביעות רצון מתחת למסיכה קיים אני האמיתי שקוע בבלבול, בפחד בבדידות. אבל אני מסתיר את כל זאת אני לא רוצה שאף אחד ידע על כך אני נחרד מן המחשבה של חשיפת חולשותי ופחדי. ולכן אני בנואשות יוצר לי מסיכה להסתתר מאחוריה מסכה להגן עלי מפני מבטים שיודעים אבל המבטים האלה הם הצלתי הצלתי היחידה ואני יודע זאת. ...אני שונא להתחבא אני שונא העמדות פנים אני שונא את המשחקים שאני משחק הייתי רוצה להיות אמיתי וכנה וספונטני אבל אתה צריך לעזור לי אתה צריך להושיט י לי יד אפילו שזה נראה כמו הדבר האחרון בעולם שאני רוצה, או צריך......

היי שרה, אני קוראת בשקט כבר יומיים את מה שאת כותבת, וזה כל כך הרבה. לא כל כך התערבתי, ראיתי את הצורך שלך לקבל תגובות גם מאנשים אחרים ולהכיר ולהתערות בפורום ורציתי לתת לזה סיכוי לעבוד. ועכשיו אחרי שיצא לך להכיר הרבה אנשים מקסימים פה בפורום, ולהם אותך בואי ואני אחזור גם כן קצת. בייחוד שההודעה למטה היתה מופנית אלי, ואני מתנצלת שלא עניתי בלילה, אבל לי כבר אין נדודי שינה - ישנתי. מסיכות - תופעה קשה. המסיכה הכי גדולה שיכולנו לעטות על עצמינו כדי לכסות על הבלבול, על הבדידות, על הפחד ועל החולשות היא מסיכת האוכל והבולמיה. הבעיה במסיכות היא שהן לא עוזרות לפתור את הבעיה, הן עוזרות להסתיר אותה אולי מהסביבה, אבל מגבירות את כל מה שמתחתיה, הפחד חזק ומפחיד יותר, החולשה מתעצמת עוד יותר ולבלבול נוסף עוד נדבך. אנחנו בחרנו לשים את המסיכה, ואנחנו יכולים לבחור גם להשיל אותה, לחשוף את כל הדברים שהיא מסתירה ולהתמודד עימם. כשעושים את זה, הפחד שוב גדל בהתחלה, פתאום אפשר לראות את מה שמתחבא מתחת, אבל זה רק השלב הראשון. השלב הבא אחריו וזה לוקח זמן ולפעמים הרבה זמן, זה שבהדרגה כל מה שמתחת מתחיל להיכנס לפרופורציות, אפשר לראות שהפחדים והחששות וחוסר האונים והחולשה קיימים אצל כולם בשלב זה או אחר של החיים, והם מותאמים לארועי החיים ולחוויות שעברנו, והם גם ניתנים להתמודדות. ואז כבר לא צריך מסיכה כדי להסתיר אותם, אבל יותר מזה, אז הפחד יורד, והכוחות מחליפים את החולשה, והיכולות צצים, ואחר כך בלי המסיכה אפשר גם להתגבר על הבדידות. המסיכה זה הדבר שחוצץ ביננו לבין אנשים אחרים. ברגע שהורדנו אותה, אפשר להתחיל להתקרב רגשית לאנשים אחרים, לשתף ולחלק, וגם פיזית. כשלומדים לקבל את עצמך ולהשלים עם המגרעות והחסרונות, אז גם אנשים אחרים יכולים לקבל אותך כמו שאתה, ולאהוב אותך, ולרצות להיות איתך, וככה מעגל הבדידות נפרץ. ככה זה היה אצלי. אז להוריד את המסיכה זה השלב הראשון, והוא צריך לבוא ממך בעזרה של מי שתבחרי, ואחר כך רוב הדברים האחרים כבר מתגלגלים מעצמם ברגע שתוכלי לראות את עצמך ואת הדברים הטובים שמוסתרים שם גם כן מתחת למסיכה ולשכבות ביחד עם הדברים הפחות טובים. כדאי להוריד את המסיכה ולו בכדי לגלות את היופי הטמון שם מתחת, ובשביל זה כדאי גם להתמודד עם הפחד. מישהו צריך להושיט את היד אכן, אבל מישהו צריך גם לקחת את היד המושטת ולהאחז בה, וזה גם לא פשוט. לפעמים הושטת היד לא מצליחה לחדור את המסיכה, לא מצליחה לעבור את המחסום, לפעמים היא מקבלת סטירה ונהדפת, וזה יכול לגרום ליד המושטת להתקפל ולברוח אולי. להרגיש חוסר אונים שהיא לא מצליחה לחדור. קבלי את היד שהושטה לך בטיפול, אם הושטה, ואם לא חפשי יד אחרת. ואם את צריכה עדיין חיבוק גם בבוקר, אז קבלי ממני אחד גדול, שלך אביב.

שרה, הקטע ממש מדהים. מאיפה הוא לקוח? ויתרה מזו, מדוע החלטת להביא אותו? אם איזה חלקים את מזדהה? יום טוב, טלי פרידמן

טלי, קיבלתי את הקטע כשהייתי עוד חיילת ועבדתי עם חניכים בעיתיים. זה לא כל הקטע. אם את רוצה את כולו, את יכולה לשלוח לי כתובת ואני אשלח לך אותו. אם מה אני מזדהה?! בעיקר עם החלק של המסכות. יום טוב, שרה

הי היום, לאורך הערב הייתי בתוך מערבולת של בולמוס. הבטן מאוד נפוחה. גלגלי השכל פועלים 24 שעות בצורה מעוותת. אני בטוחה שעליתי מיליון קילו( כן השמנתי קצת בתקופה האחרונה) אבל אני מצליחה שלא להקיא. מחפשת מגירה בתוך הנפש שתכיל את הבולמוס. הכי בעולם הייתי רוצה עכשיו מישהו שיחבק אותי חזק חזק. שבת שלום, שרה

חיבוק חזק חזק רק תזהרי לא להידבק אני חולה... חיבוק אני נותת תמיד אני מבינה את הקושי שלך והצורך שלך באנשים עכשיו. אני כאן בשבילך,אם בא לך. תרגישי טוב, אנג'ל

angel תמיד טוב לקבל חיבוק ממלאך. אני קצת צריכה סדר בראש. כל השמות מתחילים להתבלבל לי. אם בא לך לספר קצת על עצמך אשמח. חשבתי שאני המשוגעת היחידה שיושבת בשעה זו על המחשב... שרה

שלום לך. מה כל הבעיות אתכן, מה קרה , איך אוכל לסייע לך ?..

שלום לך , שרה.. מה בדיוק מטריד או מפריע לך, אני חדש בפורום זה, ואשמח לסייע אם ניתן, כן, יש לי היכולת !

אני אשמח לתת לך לא רק חיבוק חזק-חזק... אלא ע - נ - ק - י !!! ועם הגודל שלי, זה באמת יהיה ענקי.... אם תרצי, את יכולה להזמין גם נשיקות, אפשר גם קצת מילים יפות, טונות של אהבה...מה שתרצי! (קיבלתי מלאי חדש, אז אני צריכה לחלק) ממני אלייך.

הכל בסדר שנים שלא שמענו ממך... לפחות סימן שאת בסדר? אנג'ל

בכל יום תפתחי חלון אחד,ולשמה יבואו כולם כל אלו החפצים בייקרך כי זה קצת משגע שכל יום את פותחת 12 חלונות רק להודעות אישיות וזה לא מרוע אלא לטובתך ולטובתנו כי אז יימאס לכולנו.תודה וסליחה אם פגעתי ברגשותייך כי את באמת חמודה וחשובה אז סיכמנו כל יו ם חלון אחד?גם שניים לא יהיה נורא.תודה מקסימה.

יימאס לכולנו? את לא כותבת בפורום שתכתבי ,תוכלי לבקש בינתיים עזבי אותי בשקט תודה, אנג'ל

למה את קוראת בפורום? מי את בפורום?אם את מישהי מפה את יכולה להגיד לי. ואם לא-יש סיבה שאת קוראת בפורום כזה? אנג'ל

Hi Angel, i`m here i`ve been off line for a while,my son has been unwell and i`ve been quite busy.How are you? what is new? i havn`t read the messages for a long time..speak soon..Lisa

היי. אני מקווה שהכל בסדר ושאת ובנך מרגישים טוב. אני בסדר. מתחילה קצת לדאוג בקשר לשבוע ועצוב לי שאני יודעת שלא אצליח לעצור בזמן את המחשבות שישתלטו בסופו של דבר. זה רק הולך ונהיה חזק יותר.האנורקסיה לא סולחת לי על כוונותיי לנטוש אותה.היא עושה לי מר בלב:( אין לי כוח למלחמה הזו כבר. נדבר בהקדם. תחזיקי מעמד, אנג'ל

...

עניתי... שיהיה לך שבוע נפלא טלי פרידמן

שלחתי לך שוב את האי מייל עליו רציתי שתתיחסי, כנראה שלהוא לא עבר בפעם הקודמת. תודה, שיהיה סופ"ש קל ושקט ע'.

ועוד אחד בדרך...

ע', אני מחכה לאימייל. טרם קיבלתיו. שיהיה לך שבוע נפלא, טלי פרידמן

אני נשואה , בת 39 ואם לשתי בנות. מזה כ - 15 שנה אני מתעוררת כל לילה לפחות 6-8 פעמים ללא סיבה נראית לעין. אני לוקחת כדורי הרגעה ( קסנס ) כ - 3 שנים ובכל זאת מתעורת מדי לילה ומתקשה לשמור על שינה רציפה. הקימות מלוות בהזעה קרה , דפיקות לב מואצות ולעיתים אף רעידות. אני פוחדת לקחת כדורי שינה מחשש לדום נשימתי במהלך השינה. נוירולוג שפניתי איליו סרב לתת לי הפניה למעבדת שינה. אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי מזה כשנה ואף נעזרתי בפסיכיאטר כדי להגמל מכדורי הקסנקס , אך ללא הועיל. את כדורים אלה אני לוקחת פעמיים ביום במינון של 25 מיל'. ברצוני לבדוק את המתרחש בראשי בזמן שינה ולדעת מדוע אני מתעוררת מדי לילה , גם שעתיים לאחר שנרדמתי. לטענת הנוירולוג , אני סובלת מנדודי שינה , אך לא כך הדבר שהרי אני כן נרדמת אך קמה לעיתים תכופות. השאלה : כיצד אוכל לקבל הפניה למעבדת שינה ?

שלום רב אינני עונה לך תשובה "פסיכולוגית", אלא סתם אינפורמטיבית, שקשורה לזכויותי וכנראה לזכויותיך גם, בקופת חולים: את זכאית לפנות אליהם כאל כל מכון מקצועי. בשעתו נעזרתי ע"י המכון ברעננה, והם מאד אינפורמטיביים. צלצלי אליהם לקבלת שאלון הפניה, ותתיעצי לגבי נוהל טופס ההפנייה. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

אני מרגישה כאילו זרקו אותי למים ומאלצים אותי לשחות. אין לי כוח לשחות וגם אין לי יותר מדי ברירות כי אני צריכה לשרוד. הבעייה - אני לא אוהבת סתם לשרוד. אני מחפשת איכות חיים. ואולי אין איכות חיים באבל. (אני אבלה על בעלי שנפטר לפני חודש וחצי). במקום זה אני מרגישה את המחשבות אוכלות אותי מבפנים. אני כל כך מנסה להתעלם. לא לזכור אותו. לא לזכור אותי אתו. לא לזכור שפעם היה לי טוב - כי אולי לא יהיה לי טוב כל כך מהר. בדרך כלל אני בן אדם אופטימי, אני מגלה שמחה בדברים הקטנים של החיים. פתאום אני צריכה לגייס כוחות כדי להיות אני. אתמול הייתי מדוכאת בערב ואנשים בפורום עזרו לי, היו לי עוד משהו לשפוך את הבור שמתמלא ומתמלא. לפעמים אני שמחה כשאני מצליחה לא לחשוב. אני עדיין לא מבינה . הוא מת ואני מתפרקת. הוא מת ואני מרגישה כמו ילדה בת 10 שרוצה להרגיש טוב עכשיו ומייד. אין יכולת לדחות סיפוקים. אני עושה מאמצים לא להרגיש רע אבל הרע מבצבץ בהרס עצמי. יש לי מקצוע שאני אוהבת . יש לי תינוק משגע. אין לי אהבה. כנראה זה מה שגורם לי להרגיש במקום קרניים מלטפות קיפאון מהסביבה. כולם ידועים שאני באבל. איך זה חברה שלי שחשבתי שהיא חברה כה טובה שלי לא מדברת איתי כבר למעלה מחודש? היא עסוקה? למה אני מחפשת תשומת לב, הרי הוא מת ואני נשארתי אותה אחת.

היי אלמונית, זו זכותך להתפרק אחרי מות בעלך. למה את שופטת את עצמך? למה את אומרת על עצמך שאת מתנהגת כמו ילדה בת 10? ילדה בת 10 לא תמיד מבינה מה המשמעות של המוות...., את כן! ואם את רוצה להרגיש טוב, זה מוצדק, כי לא נעים לך להרגיש כמו שאת מרגישה, אבל את מבינה שזה לא יכול לבוא מיד, כי לאבד מישהו זה למצוא פתאום את כל הפעמים שהוא חסר לך, להבחין פתאום בפערים, בחורים, בבורות, שהוא תמיד היה ממלא.....ועכשיו זה ריק. למה את מנסה להרחיק כל הזמן את אותן מחשבות ש"אוכלות" אותך? אני לא יודעת....אולי בגלל שזה כואב מדי..?תסבירי לי. רק אם את רוצה. ויש לי רעיון....תתפסי רגע שיש בו הרים של מחשבות על בעלך....המון געגועים, זכרונות ואל תדחיקי, תמשיכי לחשוב, ועוד..ועוד....תלכי עם המחשבות, תראי את התמונות עוברות לך בראש.....הנקודה היא: שאומרים שאחרי דבר כזה, שהמוח מתעסק בזה יותר מדי, זה חולף, זה ממש עובר..תנסי...מה דעתך? מקסימום....זה לא יעבוד. זה לא שתפסידי משהו. איך שאת רוצה. אז תרגישי טוב, ממני. ואני כאן. את יכולה לפנות תמיד.

אלמונית יקרה, זכותך להרגיש כך, והאמיני לי: זה תקין. עבר רק חודש וחצי!!!!!!!!!! עדי

היי ג'קי! קראתי כרגע את מה שכתבת, ופשוט הייתי מוכרחה להגיב. בתור מי שמכירה אותך קצת יותר לעומק, ושתינו הרי יודעות מהיכן - אני מוכרחה לומר לך שהתשובה שלך מדהימה. את הרי כל כך צעירה, ולמעשה לא התנסית, עדיין, חלילה (עד כמה שידוע לי) במוות של אדם קרוב. ולך עצמך לא חסר חרא על הראש, כמו ששתינו יודעות. ובכל זאת יש בך את הכח והתבונה לכתוב תשובה כל כך נכונה! ומי כמוני, שכידוע לך עברה לא מזמן חוויה כזאת, יכולה להגיד לך עד כמה שהתשובה שלך קולעת בול! תאמיני לי, אנשים בני שמונים יכולים ללמוד ממך המון! אז תזכרי את זה תמיד - ובכל פעם שבא לך רגע נאחס - תחשבי על מה שיש לך ואל תתני לעצמך להיתפס למחשבות האלה שאת לא שווה וכל זה! אל תשכחי אף פעם כמה הרבה את שווה! שלך באהבה, אחת

אלמונית יקרה, מותר לך להיות באבל זה רק הגיוני שתהיה. אל תדחיקי את הזכרונות הטובים שלך מבעלך ז"ל אולי אפילו במקום מסויים זה יצליח לחזק אותך. אני יודעת מאמא שלי שמה שעוזר לה בשנת האבל על סבתא שלי הם דווקא הזכרונות הטובים שלה על סבתי. אל תדאגי את עוד תעלי על הגל, כן יקח קצת זמן וכך צריך. תנסי להיות חזקה בשביל הילד. בקשר לחברה, אולי היא לא ממש יודעת איך לעזור מה לומר. לא מצליחה בעצמה להתמודד עם המוות ומפחדת שחוסר ההתמודדות שלה לא יעזור לך. - זו רק השערה. או שבמצבים הקשים ביותר לצערי אנחנו מגלים מי החברים הטובים שלנו באמת.

בוקר טוב לך, זרקו אותך למים ואילצו אותך לשחות, אבל את יודעת לשחות בהם, כבר שחית בהם בעבר ותשובי לשחות בהם בעתיד. עכשיו אולי צריך קצת להכריח, צריך קצת להתאמץ, אבל פעם זה היה קל, וזה עוד יהיה קל. שחיה צריך ללמוד בהתחלה אבל אחר כך היא הופכת אוטומטית. אותו דבר החיים, בהתחלה צריך ללמוד לחיות, אני למדתי מחדש לחיות בגיל 29 וחצי, ואחר כך זה הופך שוב לדבר שכאילו קיים בתוכך מאז ומתמיד. יש גם הרבה שיטות שונות לשחות, לפעמים צריך להחליף פשוט טכניקה, מחתירה לחזה או לפרפר, ואולי את עכשיו קצת צריכה ללמוד שיטה חדשה איך לעשות את זה בינתיים, כשכל כך קשה כי דבר מאוד מהותי ומשמעותי נלקח מחייך, ואולי הדרך החדשה הזו תמצא חן בעינייך יותר מהשיטה הישנה ותדבקי בה, ואולי עם הזמן כשדברים ישתנו שוב, תחזרי לשיטה הישנה. הרצון הזה של לא לזכור את מי שמת, כל כך הרגשתי אותו גם בהתחלה, מין תחושה כזאת שאם אני אוכל לשכוח, אז כאילו הוא לא היה שם אף פעם, כמו שהוא איננו היום, ואז אם אין זכרונות, אין על מה להתאבל, הרי אין שם כלום, כאילו לא איבדנו כלום. אבל זה עובר גם כן, אם הזמן כבר לא רוצים לשכוח, כבר כן רוצים לזכור, גם את הדברים הטובים וגם את הרעים כדי לשמור על הקשר, כדי לא לאבד את מה שכן היה שם, עם הטוב ועם הרע. הזכרונות כואבים זה נכון, אבל הם גם מחזקים, בעלך היה שם איתך לאורך זמן, אהב ותמך, ועם הזמן תרצי לזכור את זה, כי זה יעניק לך כוחות, אבל ... אם עכשיו נוח לך פשוט לשכוח את זה כדי להתמודד עם האבל תלכי עם תחושת הלב, רק תזכרי שזה שלב ראשוני שיחלוף, אז אל תתיסרי על זה, יש לך מספיק דברים לכאוב עליהם כרגע, ואת לא צריכה להוסיף עליהם מעצמך, זה שלב טבעי, הוא קורה להרבה אנשים, כמעט לכולם, והוא עובר. ובקשר לחברה, זה אותו דבר כמו שאמרתי לך לגבי ההורים. מהנסיון שלי אנשים פשוט פוחדים להתקרב, פוחדים לאמר משהו לא במקום, פוחדים לפגוע יותר מאשר לעזור, לא יודעים מה לעשות, מרגישים חסרי אונים ובגלל זה מתרחקים. תושיטי יד ראשונית, תתקשרי תאמרי לה שאת צריכה לדבר או סתם ליהיות איתה, סתם ללכת איתה לארוחת ערב או צהרים בחוץ כדי לראות שהעולם ממשיך להסתובב, ואני בטוחה שהיא תשמח להיות שם בשבילך, ותרגיש עם זה מאוד טוב, תרגיש שפתחת לה דלת קטנה אליך, והיא יכולה לעזור. אנשים רוצים לעזור ולא יודעים איך והפחדים האלה מלפגוע בך יותר מאשר לעזור באיזו מילה שיאמרו והיא לא תהיה במקום, מרחיקים אותם במקום לקרב וזה חבל. אבל אם את תעשי את הצעד הראשון את רק תקלי עליה ועלייך. וכן את רוצה להרגיש טוב, מי לא ? כולנו רוצים שהאושר יגיע כאן ועכשיו, ומיד ועדיף אפילו אתמול, אבל זה לא עובד ככה. לילדה בת 10 קשה לחכות, אין אצלה מושג של דחיית סיפוקים, אנחנו כמבוגרים כבר יודעים שצריך להתאמץ כדי להביא את האושר, ושיש ארועים חיצוניים שלא בשליטתנו ולא תלויים בנו, שיכולים לגרום לנו להרגיש רע, ולוקח לנו יותר זמן להתגבר עליהם, ואנחנו גם יודעים לחכות קצת, ולתת לפעמים לזמן לעשות קצת את שלו, וקצת גם לעזור לו כשאנחנו יכולים. והתפרקות, לפעמים זה דבר טוב, לפעמים צריך את זה, בייחוד במצב של אבל ואובדן, אבל צריך לזכור כשאנחנו בתוכה, שהנה זה מגיע ונתחבר שוב, שנוכל לקחת את החלקים ולהרכיב מהם מחדש את השלם, להדביק חזק חזק ולהמשיך הלאה. תהיי חזקה, אביב.

היי אין בוקר טוב

בוקר טוב לך. רציתי לענות לך כתבתי לך הודעה ארוכה יחסית בנושא הרצון לשכוח אנשים אהובים ומחקתי את כולה אני פשוט לא מסוגלת להשמיע מתוך עצמי דברים כאילו.אני עצמי עשיתי זאת.אני הצלחתי להתעלם מעצם העובדה שהיו לי אהובים שנפטרו.היום אני מאמינה שאילו דברים שצריך להתעמת איתם כל עוד אפשר, כל עוד מרגישים שיכולים.אחרת, כמו למשל אצלי, זה עולה בתקופות קשות יותר, כשהגבולות העצמיים קצת מתפרקים, ואז זה עלול להוות תוספת לא קטנה. דוקא אתמול התעסקתי עם הנושא הזה,כתבתי עליו אימייל לטלי פרידמן, כי יש דברים שאין לי ממש אומץ לכתוב כאן . אני מבינה היום שאת עניין ה"לשכוח" לא עשיתי מתוך כישרון ייחודי לי , למרות שמרבית האנשים לא מסוגלים לזה, אלא פשוט זו היתה הדרך שלי להתמודד.ולא עם המוות, שאני לא חושבת שיש לי ממש בעיה להתמודד איתו.אלא עם ההשלכות שלו- עם כל הרוע בעולם, ואי הצדק והתחושה שפעם שמו פה במילים כ"כ מבטאות - "אין לאן לברוח". תשמרי על עצמך.תהיי חזקה. אנג'ל.

אני: "אני רוצה למות"! מלאך המוות: "למה"? אני: מה איכפת לך?, תעשה ת'עבודה שלך וזהו. מלאך המוות: טוב. איך תרצי? מהר/לאט? אני: הכי לאט שאפשר,אפשר גם עם יסורים? מלאך המוות:בוודאי. רוצה להשאיר מכתב פרידה? א': אין לי ממי להיפרד. אין לי כלום. מ' המוות: בקשה אחרונה? א': כן! שתפסיק לשאול שאלות ותעשה את זה כבר. מ' המוות: טוב. מה את לחוצה? א': ככה. נוו, מה אתה מתמזמז, תמלא טפסים, תרשום פרטים ותעיף אותי מפה כבר. מ' המוות: טוב. שם פרטי? א': דפוקה. מ' המוות: שם משפחה? א': אין. אמרתי לך שאין לי כלום. מ' המוות: מה תרצי שתהיה הסיבה? א': מה יש לכם כאן? מ' המוות: אפשר תאונת דרכים, שרפה,רצח, התאבדות.... א': בוא נלך על התאבדות. מ' המוות: ממה? קפיצה מבניין? כדורים? סכין? תלייה? א': בניין זה לא היה הולך לי, גם תלייה לא...ואין לי כדורים. אז - סכין! מ' המוות: איפה? בבית? א': כן. מ' המוות: במטבח? בחדר? בשירותים? א': בחדר. המקלט הפרטי שלי. מ' המוות: טוב...הכל מסודר. את מוכנה? א': כבר ממזמן. מ' המוות: אה.....נזכרתי! יש דברים שאת רוצה להוריש? א': מה אתה דפוק? אמרתי ל שאין לי כלום! מה אתה מנסה לייסר אותי עוד יותר? מ' המוות: טוב, טוב. א': אהההה, בעצם יש (סליחה שהתנפלתי, סה"כ אתה עושה לי טובה לא קטנה)...יש גיטרה וספרים. ת'ספרים ל####, ת'גיטרה ל######. ות'דיסקים גם ל######, ת'מערכת לאחי, את המה שיש במגירה שישמידו, אותו דבר עם המחטים. שאף אחד לא ייאלץ להשתמש בהם. מ' המוות: אז כן יש לך דברים, מזל ששאלתי... א': טוב, שתוק! אה, ותגיד, האנשים שלך יכולים לעשות כמה הרמות בשבילי, עשה טובה, סה"כ אני לא אהיה פה יותר...?! מ' המוות: איזו טרחנית, נו...מה? א': טוב, אם תוכל לסדר איזו קריירה ל#### בקאמרי, הבחורה מוכשרת, ותביא לה גם קצת אושר, מגיע לה. ול###### תביא איזו גיטרה חשמלית בת זונה מחו"ל, אבל תן לה לבחור, ותעשה איזו ג'סטה, ותביא לה איזה פקט של...........אני לא יודעת מה היא מעשנת...גם את זה תתן לה לבחור. ואחי, אל תשכח להביא לה גם שקט נפשי, הבחורה מתוסכלת. וזהו. מ' המוות: אפשר כבר ללכת? א': כן, סופית. מ' המוות: יאללה, בואי נצא לדרך.

מה קרה? למה שלחת דבר כזה? אני מבינה שכואב לך ואת מרגישה מאד רע אבל אין שום סיבה בעולם לחשוב על מוות ! זה לא פתרון !!! אני כאן אם את צריכה לדבר... ואם את רוצה אז אפשר גם באיי,סי,קיו ? אליאן

למה שלחתי דבר כזה? כי ככה אני מרגישה, שעות על גבי שעות, ימים, שבועות.....זה שהוצאתי את זה, זה לא אומר שזה חדש. יכול להיות שלא הייתי צריכה לפרסם את זה... תודה לך על התמיכה אליאן.

סליחה שאני מתערב....אבל ג'קי.......א' האמין למלאך המוות שהוא יעשה עבורו את כל המטלות? דניאל

א', זו אני... עצבן אותי לכתוב כל הזמן "אני", אז קיצרתי את זה ל: א'. בכל אופן, מגיע למלאך המוות המזדיין. סה"כ אני בדרך למקום אחר. שיעשה כמה טובות וישתוק!!! ואם כבר...אז זה לא טובות בשבילי....אלא בשביל אחרים שמגיע להם לחיות...חוץ מזה, מה איכפת לך שמלאך המוות יעשה לי כמה ג'סטות..לכלב הזה לא מזיז בכלל...יאללה! שימות! תודה שהגבת.

ג'קי בוקר טוב, אני מקווה שעכשיו בבוקר הדברים נראים קצת יותר טוב באור היום. הייתי רוצה רק להוסיף לך נקודה למחשבה. האנשים שאת משאירה אחרייך, שום חפצים שלך לא יוכלו לפצות על אובדנך. הירושה היא ענין טכני בלבד. תנסי לחשוב איזה חלל וכאב ויסורים תשאירי אצלהם אם חס וחלילה הסיטואציה שתארת תתרחש. אני הרגשתי את זה עם אבא שלי, את בעצמך דיברת עם אלמונית שאיבדה את בעלה, ועם אורית ארנון שאיבדה את אמא. ואני יכולה להגיד לך שכל מה שאנחנו מרגישים הוא כאין וכאפס לעומת מה שההורים שלך ירגישו. אין דבר נורא מלאבד ילד. אתה נתת לו את החיים, ולא יכולת למנוע אותו מלהחזיר אותם, ולא יכולת להציל אותו מעצמו. ואת צודקת בדבר אחד מאוד, כל עוד את פה אפשר לבחור ויש אלטרנטיבות ואפשר לנסות ואפשר להתאמץ, ויש ימים רעים, אבל יש גם ימים טובים יותר, אבל ברגע שהחלטת למות, זה כבר סופי, משם לא חוזרים, זה החידלון האמיתי, ואז כבר אין סיכונים, אבל גם אין סיכויים, ואז אין כאב של ימים רעים, אבל גם אין הקלה של ימים טובים, אין כלום. לוותר על הכל בגלל הימים הרעים ? לא חושבת שכדאי. אני מתוך הנסיון שלי מאמינה שהימים הטובים שווים כל מאמץ, שווים את כל הימים הרעים שעברנו בדרך. שהתחושה הטובה שאנחנו יכולים להרגיש בהם, ולתת לאחרים להרגיש איתנו שווה את הכל. אתמול ביום שישי היה לי יום ממש טוב, יצאתי לשמש, ישבתי עם חברה טובה בבית קפה פסטורלי עם עצים וציפורים ושקט, ישנתי צהרים טוב, ובערב באו שתי האחיניות שלי בנות שנתיים וארבע ויכולתי להשתולל איתם כמו ילדה קטנה, לצחוק איתם עד לב השמים, לקפוץ , לשחק ואפילו לרקוד. יום כזה שווה ה - כ - ל !! את כל מה שעברתי בדרך ואת כל מה שאני עוד מן הסתם אעבור. את כל המשברים, כל הדכאונות וכל החרדות, וכל המאמצים שהייתי צריכה להשקיע כדי להפסיק להקיא. הרגשת האושר של האחיניות שלי כשדודה "חזרה" אליהם, מאושרת, ונותנת - מילאה לי ולהם את הלב. ועל רגעים כאלה אסור לוותר. חייבים להמשיך הלאה. כתבתי הרבה על עצמי, כי אני לא כל כך מכירה אותך, ולא יודעת באיזה דברים את יכולה להאחז, אבל אלה דוגמאות בלבד מהמקום שלי, ותחשבי לאן זה יכול לקחת אותך.. שלך, אביב.

לא יכול לראות אותך סובלת הצלקות שעל ליבך ורוצה לעזור את יודעת, זה קשה כי ככל שאני מנסה להחביא אז ככה זה יוצא לא יכול לראות אותך שותקת היתדות שעל נפשך כי אנחנו דומים ויודעים גם לוותר אבל זה שתמים הוא גם זה שמסכים שידרכו יותר... אז את וודאי עייפה, את ודאי מבינה, מגיע לך יותר...... ולעזאזל, לא מגיע לך למות!!!!!!!!!!!!!!!!!!

כבר תקופה ארוכה שאני סובלת מלחצים וחרדות - לאחרונה אני חשה דקירות בחזה, עים הקרנה לאזור היד השמאלית. האים זה קשור? כמה זמן זה יכול להתמשך? עשיתי בדיקת א.ק.ג. שיצאה תקינה - רק דופק מהיר. אני בקרוב אהיה בת 28, כרגע אני כבר בשלב של הכרה והתמודדות וגם לוקחת כדורי הרגעה טיבעיים.

שלום לחצים בחזה יכולים בהחלט להיות סימפטומים אופייניים במצבי חרדה. אני מציע שתפני לטיפול פסיכולוגי. הטיפול שאת לוקחת אינו יעיל בטווח הארוך. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום רב, בני בן ה 9 וחצי, מאד אנרגטי, פעיל מבחינה ספורטיבית, אך בעל נטיה להשמנה. הוא מאד אוהב לאכול, מדבר הרבה על נושא האוכל, (מתי אוכלים, אני רעב.., אחרי ארוחת הערב אני אוכל את זה ואת זה וכו'). הוא לא נחשב לשמן, אך הוא מאד בריא וגדול ורחב במידותיו יותר מבני גילו. הנושא מאד מציק לו, כיון שלועגים לו ומכנים אותו שמן בבית הספר מידי פעם, דבר הגורם לו לעוגמת נפש רצינית. היינו אצל דיאטנית שהסבירה שהוא מאד גבולי במשקלו. בבית מאד מקפידים על תזונה בריאה ונכונה, אם זאת משתדלים לא לגרום לו לחסכים של דברי מתיקה וכד' (קונים ארטיקים קרח, מסטיקים נטולי סוכר, בוחרים בקפידה חטיפים מסויימים ומקפידים על הכמויות). למרות ה"תסביך" שנוצר אצלו בנושא, עקב לעג חבריו, והרצון העז שלו להקפיד,למרות הידע שלו לגבי מזונות בריאים ולא בריאים (אלה המשמינים), קשה לו מאד להתאפק. אנו מאד פוחדים שבקצב זה (נפשי ופיסי) הוא אכן יהייה מאד שמן ואז יהיה מאוחר מידי. היום, לדעתי, אנחנו עדיין במצב טוב, בו הוא לא "גונב" אוכל, לא אוכל מאחורי גבינו ועומד ב"תנאים" שמציבים לו, חטיף ליומיים, ארטיק ליום וכו'. מה עושים? תודה מראש ההורים המודאגים.

שלום רב, השמנה אצל ילדים מצריכה הבט טוב אל נתוני הגדילה וההתפתחות, וזה הצד הרפואי של העניין. אם נשללה בעיה מהותית בכיוון הזה, יש לפנות, במקביל, לפן המשפחתי-חברתי (אוכל הוא עניין של דגם חיקוי, וגם דפוס אינטראקציה) - - ולפן האישי/פסיכולוגי (צרכים פסיכולוגיים שאינם מסופקים, מתמלאים ע"י תחליף בדמות אוכל). בשל מצבו של הבן, מבחינת המימדים הפיזיים (לאור התאור הקצר), מומלץ שתעזרו בפסיכולוג/ית, להנחיית המשפחה וגם לסיוע לבן. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

לנעם שלום. אני מסכימה עם יוסי לגבי פנייה לטיפול פסיכולוגי לצד ההקפדה על הדיאטה. הסיבה לפנייה לטיפול הינה להתמודד עם התסביך (כפי שקראת לו) העשוי להשפיע על הדימוי העצמי/ גופני שלו וללוות אותו במשך חייו. יתכן כי האוכל עונה על צורך כלשהו- עליו ניתן יהיה לעמוד בעזרת איש המקצוע. באם תרצו- נוכל לחשוב אתכם ביחד על טיפול מתאים ציבורי או פרטי באזור מגוריכם. בברכה. רוית.

נועם, יש אפשרויות של קבוצות תמיכה לילדים ובני נוער שמנים. מה דעתכם לנסות את זה? עדי

עדי יקרה, תודה על עצתך. אין, כמעט, תחום הקשור לענין זה שלא נבדק על ידנו. במקרה שלי בני אינו שמן, אלא בתהליך השמנה (ושוב זאת דעתנו, יכול להיות שבעוד שנתיים שלוש נתבדה ונראה שזאת היתה תקופה בלבד). בדקתי את נושא קבוצות התמיכה ולא מצאתי שהן יכולות לעזור למקרה שלי. הילד רגיש מידי, מפותח מידי וזה רק עלול לפגוע. בנוסף, מדובר על ילדים שמנים מאד והוא כפי שציינתי לא בקטגוריה זאת. קבוצות אלה נפגשות לפגישות ארוכות (שעתיים, שלוש שעות כפעמיים בשבוע), שיכולות להתאים לגיליים מבוגרים יותר ולא לילד בן תשע וחצי. תודה בכל אופן שבת שלום.

המון תמיכה... המון אהבה... הרבה חיבוקים... הרבה הקשבה.... והכי חשוב, להיות איתו תמיד, ולהזכיר לו שלא משנה מה אתם אוהבים אותו ותהיו איתו תמיד... (ואת הילדים שצוחקים עליו כנראה שלא אוהבים... זה לא באשמתו...)

המון תמיכה... המון אהבה... הרבה חיבוקים... הרבה הקשבה.... והכי חשוב, להיות איתו תמיד, ולהזכיר לו שלא משנה מה אתם אוהבים אותו ושתמיד תהייה לו כתף לבכות עליה או סתם להניח ת'ראש כשהוא צריך... (ואת הילדים שצוחקים עליו כנראה שלא אוהבים... זה לא באשמתו...)

אני שולחת לך מייל. אבל יש שם איזה שורה-שתיים שהם לא מכוונות אלייך אלא למשהו אחר, אז אל תביני אותי לא נכון כי לא כ"כ הרגשתי נוח לפרסם את זה כאן בפורום... אוקיי? אוהבת אותך.

קראתי את המייל אני מבינה את הקושי בלהעלות שירים פרי עטך לפורום.גם לי קשה לעשות את זה ואני מהססת עשרים פעמים עם להעלות שירים מלפני שנתיים,ושירים מהיום בכלל לא עולים על הפרק. אני תמיד מפחדת שיצחקו עליי,שיגידו שיש לי סגנון מוזר וכאילו. אני חושבת שהבנתי אילו שורות לא מכוונות אליי.יש בשיר הזה תחושות עמוקות של בדידות,ואת האמת-יכולתי להבהל ממנו מאוד ,במיוחד מהסוף. אבל אני סומכת עלייך חמודה. עזבי את החלום הלילי הרע שהיה לי עזבי את התקף החרדה שעברתי א-ת עשית לי את היום ואת יודעת איך? מהכותרת של האימייל! "איזה מזל יש לי שאת קיימת" :) אז הנה...יש לי כבר סיבה אחת להיות קיימת אני מקווה מעמקי נשמתי שאת מרגישה יותר טוב. אני פורשת קצת לנוח כי אני מתה מעייפות לא ישנתי בלילה יותר והייתי גם ככה עייפה ומוכנה לישון בבוקר יצאתי לאנשהוא וחזרתי עכשיו בי חמודה נדבר:)

שרה- לשאלתך : אני לא מפחדת ממשהו מוגדר. זאת הבעיה בהתקפי החרדה. לא פוחדים ממשהו שאפשר להצביע עליו , אלא יש מן הרגשה כללית רעה , שמלווה בסימפטומים פיזיים של חרדה כמו דפיקות לב מהירות , חוסר שקט וכד'. אבל.... (ואני מקווה שגם אביב קוראת עכשיו).... עשיתי זאת. היינו בגן , וחגגנו ,ושרנו . היה כל כך שמח. וכשהגעתי הביתה , פתאום שמתי לב שבעצם לא חשבתי בכלל על החרדות , לא היתה לי שום הרגשה פיזית רעה. פשוט הייתי ככל האדם. ועכשיו כשאני מודעת לזה - אני מרגישה אפילו יותר טוב. ולספר לכם משהו בסוד??? התחלתי לחשוב גם על חזרה לעבודה. וזה לא מלחיץ אותי כל כך (רק קצת). אסיים בברכת שאמשיך כך. שבת שלום לכם יקיריי בילי

בילי תודה רבה על הברכה. אני שמחה שיום ההולדת עבר בשלום ובלי חרדות. אני מצטערת אבל שחכתי בן כמה הוא. תחושת החרדות לא מוכרת לי אבל מנ שמוכר לי ניטב זה פחדים. אני מפחדת פחד מוות מקשר עם מישהו או מהרבה דברים בחיים. בעיקר מפחדת להפגע. אחת הסיבות לבולמיה. כמובן שלא חסרות סיבות. לגבי חזרה לעבודה - תעשי את זה ואם מפחיד או מחריד, לאט לאט, יום בשבוע, יומיים וכו'. עד שתרגישי מספיק בטוחה. רציתי להכין לאבא שלי עוגת היער השחור אבל אז הוא לא יואכל מזה. אני נאלצת להכין עוגה פשוטה יותר אבל גם טעימה - עם יין היא לא היסטרית. הכי טעים לאכול אותה חמה. 200 ג' מרגרינה 1 כוס סוכר 1\2 כוס אבקת קקאו מבשלים בסיר על אש נמוכה 1 כף נס קפה קורט מלח 4\3 כוס יין מתוק 6 חלבונים - מערבבים מוסיפים 4 כפות מהקרם מערבבים ומוסיפים שוב לקרם לאט לאט. שומרים כוס במקרר. מוסיפים לקרם שנשאר 2\1 1 כוסות קמח תופח מקציפים 6 חלבונים עם 2\1 כןס סוכר מערבבים את הקרם יחד עם קצף החלבונים בצורת קיפולי מעטפת. אופים על חום בינוני 50 -60 דקות. תלוי בתבניות. אם את משתמשת בתבניתשטוחה יכול להיות שהעוגה תהיה מוכנה גם אחרי 25 דקות כשהעוגה מוכנה מורחים עליה את הקרם שנשאר במקרר בתאבון. אם את רוצה עוד מתכונים מכל הסוגים יש לי מעולים

שלום, התנהגותו של בני בן ה-5 מטרידה אותי. הגננת מתלוננת שהוא לא מרוכז, כשכל הגן יושב במפגש לשיחה / לימוד נושא מסויים, הוא קם ממקומו ומחליט לעשות ככל העולה על רוחו, את ארוחת הבוקר (בגן) הוא "מורח" על זמן ארוך מידי מכיון שהוא משוחח עם חברים תוך כדי האכילה וזה גוזל מהזמן שמוקצה לו לארוחה. בצהריים, אחרי שעות הלימודים בגן הוא נמצא בצהרון עד השעה 16:00 ואח"כ נמצא עם אחיותיו הבוגרות (10,14) בבית, בעלי ואני חוזרים מהעבודה בין השעות 17:30 ל-18:30. יש לציין שהבעיה קיימת גם בבית: אכילה לאורך זמן, "קוצים" בישבן בזמן שהוא צריך לעשות משהו בין אם הוא בחר לעשות זאת ובין אם זה הוטל עליו. אנו משתדלים לתת לו לעבוד בחוברות עבודה שונות וגם אז הוא לא מסוגל לשבת לאורך זמן, אם הוא צריך להכין ברכה ליום הולדת בגן, זו לעיתים משימה בלתי אפשרית, הוא מתחיל ומסיים רק בעוד כמה ימים. מה מומלץ לעשות ? האם זוהי בעיה של חוקים וגבולות ? תודה

למירי שלום- את מתארת קושי בריכוז, שעשוי להיות בעית קשב. אולי כדאי לעשות איבחון נאורולוגי בכדי לשלול או לאושש את ההשערה. זה במידה ותמיד היה כך- ולא השתנה רק לאחרונה, ולא בעקבות ארוע כלשהו בחייו. האם כך הם פני הדברים? ואיך הוא בשאר התחומים- שינה, התנהגות חברתית, וכד'? תודה. רוית.

הבעיה לא תמיד היתה והיא רק מהחודשים האחרונים. בנוגע לשינה - תלוי במידת העייפות, לא תמיד קל להשכיב אותו לישון. לגבי התנהגות חברתית - אני לא יכולה להצביע על בעיה ספציפית, אבל גם זה לא הולך כל-כך בקלות. אשמח לקבל את תגובתך. תודה

שלום מירי. ראשית כל, כדאי לשלוח את הילד : א. לאבחון למרפאה בעיסוק שיכולה להקנות לו אסטרטגיות למידה ולמצוא דרכים ללמד אותו הרגלי עבודה מסודרים. ב. במקביל לייעוץ נירולוג על מנת לשלול בעיות רפואיות שיכולות להביא למצב זה. ג. במקביל - לרופא משפחה (שיבדוק ראייה ושמיעה) כדאי לבדוק בבית מתי הילד כן יושב - איזה פעילויות הוא אוהב ומוכן להתאמץ לשבת בשבילן. אפשר לפתח הרגלי למידה לאו דוקא מחוברות עבודה שיכולות להיות משעממות ודורשות תווך של מבוגר, אלא בעבודות יחד אתכם. לדוגמא - ללכת לסופר ביחד ולבקש ממנו להביא לך 2 עגבניות ומלפפון אחד, לזכור בייחד שמות של מוצרים, לתאר מסלול בסופרוכדומה. אני ממליצה להשתמש בצבעים יפים כך שהתוצר יהיה יפה וכדאי יהיה לטרוח לעשותו, ולנסות לשלוח את התוצר ולשוויץ לסבתא , למשל. אשמח לייעץ ולעזור דלית מרפאה בעיסוק מוסמכת בתחום ילדים

היי מירי סליחה שאני מתערבת כי אני לא רופאה אבל היתה לי את אותה הבעיה עם הבן שלי. שעשה מה שבא לו בגן וגם לי הגננת התלוננה. התשובה היא לגלות מה חסר לילד.ולא להקשיב לגננת ולא חשוב מה היא אומרת. תסתכלי מהצד ותגלי מה הוא רוצה להגיד. לכי לנוירולוג בכול מקרה סתם אבחון. אם יש בעיה טפלי . אבל אם הנוירולוג יגיד לך שהכול בסדר ."שתקפוץ הגננת" אצלי הבעיה היתה עד כיתה א ב בסוף בהמלצת חברה הלכתי להומופטית טובה. כי התחילו לדבר איתי בבית הספר על ריטלין ., והילד הוא ילד חדש. תאמיני לי אם ההתי יודעת קודם. אבל לומדים. בכול מקרה אל תאמיני במערכת לכול גננת יותר נוח שהילדים ישבו ויקומו כמו רובוטים. נ.ב. חשבתי שאולי בגלל שהילד לא רואה אותכם מספיק כי כשהורים חוזרים מהעבודה הם עיפים ועד שהם מתישבים הילדים צריכים ללכת לישון. יכול להיות שהוא מנסה למשוך התיחסות כמה שיותר.{אולי} מקווה שעזרתי מאירה

אינני שוללת כל טיפול שעוזר, לפעמים מתן תשומת הלב לילד עוזרת גם היא, אבל נתקלתי בלא מעט ילדים להם בית הספר הוא אסון, הן מרגישים רע שאינם מצליחים לעמוד בדרישות (מדובר בילדים נבונים) ולהסתגל והוריהם סרבו לתת טיפול תרופתי אלא טיפולים אלטרנטיביים כמו טיפול הומאטפטי ....יכול להיות שיש כמה סוגים של טיפול כזה, אנני בקיאה בתחום. בכל מקרה- לרוב לא נותנים טיפול תרופתי לילדים בגן אלא במקרים חריגים. דלית מרפאה בעיסוק מוסמכת

שלום, לגננת לרוב יש נסיון ויש למה להשוות. לדעתי, כשהיא אומרת משהו, כדאי לבדוק אותו. עדי

מעשה בדייג,שמידיי יום ביומו היה הולך לנהר לדוג עם חכתו הארוכה. הייתה לו פינה קבועה שבה היה משקיף על כל מה שאירע בנהר הענק. בוקר אחד,הופיע לפניו פרש עם מרכבה ושניי סוסייו. שלום אדוני..פנה אלייו הפרש..שלום לכבודו ענה לו הדייג. ולאן מועדות פנייו?שאל הדייג. למעברו של הנהר ענה הפרש...האם לדעתך אוכל לעבור את הנהר עם סוסיי שאל הפרש? ללא בעיה ענה הדייג. האם אתה בטוח שלא עמוק מדיי שאל הפרש ? איין בעיה ענה הדייג. וכך נפרדו לשלום ..והפרש התחיל בחציית הנהר.מתקדם 10 מטר...והמיים מתחילים להיות עמוקים עוד 10 מטר והמים מגיעים עד הצוואר..עוד 10 מטר וכל ראשו של הסוס במיים עוד10 מטר ו...הסוס טבע ומת. בא הפרש בזעם ובזעף לעברו של הדייג:תגיד לי חתיכת מטומטם,אמרת לי שאין סכנה והנה הסוס שלי טבע. ענה לו הדייג מעט במבוכה:נשבע לך..שהבוקר ראיתי את הברבור חוצה את כל הנהר........ מוסר השכל? בחלון הבא... דניאל

מה אני מתכוון ...פורום זה שיהיה הכי תומך והכי כייף לא נועד כתחליף לטיפול בידיי מי שהוסמך לכך. כיףף הכי כייף שיהיה בעצות לאחרים ובתמיכה לאחרים..צריך להלקח בערבון מוגבל שהריי כולנו בניי-אדם איש איש למגבלותייו הוא. וכל מה שנאמר זה רק בגדר הצעה ולא בגדר ביצועה...ולכן יש את הרופאים שהם ורק הם המומחים לביצועה. לכן גם אם נאמר וגם אם בוצע...לאף אחד איין הזכות להאשים אותך. שבת-שלום דניאל

דניאל יקירי בוקר טוב, אהבתי את הסיפור ואהבתי עוד יותר את מוסר ההשכל, ואין לי מה לאמר חוץ משאתה צודק... הפורום בעיני יכול להוות משענת נוספת על טיפול מקצועי, פסיכולוגי או פסיכיאטרי. הוא לא יכול להוות את הכלי העיקרי, והוא בטח ובטח לא תחליף לטיפול. האמונה שלי היא, שהדבר העיקרי והמשמעותי הוא הטיפול, היד המלווה והאוחזת והתומכת והצמודה, שיכולה להוות משענת בעיתות משבר ומצוקה, ויכולה לאהוב, ולא מרפה אף פעם, גם כשהמשברים והמצוקות גדולות מדי ומכבידות מדי, והאפלה שחורה מדי. כשנוסף על זה גם התמיכה והאהבה והשיתוף והקבלה וההבנה והלמידה מהפורום, זה אידיאלי. כי אז אפשר לשלב בין השניים, והכוחות מתעצמים. אבל העצות בפורום הן לא במקום הטיפול, למי שצריך ויכול לאפשר לעצמו. כבר כתבתי בעבר, למלחמה הזאת צריך לגייס את כל החיילים שאפשר. האדם שעומד בראש הצבא בעיני הוא באמת המטפל/ת המקצועי/ת של כל אחד ואחד, וכל השאר שמגויסים, כמו האנשים כאן בפורום, הם החיילים הפשוטים, שעוזרים לא פחות כשצריך, אבל אין להם את הראיה הכוללנית שלך כאדם, כמו שיש למטפל שלך. כל אחד בוחר להביא ומביא כאן לפורום רק מה שהוא רוצה, ובגלל זה לפעמים העצות לא תמיד קולעות או מתאימות לאדם שלו הן ניתנות. וכל אחד צריך ללמוד לסנן ולקחת ולתת רק את מה שמתאים לו ומה שהוא יכול. אין לי יותר מה להוסיף, חוץ מאשר עוד נקודה אחת לגבי עצמי, שאני תמיד מקפידה לציין בפני החדשים לפחות, שאני לא מקצועית ולא מתיימרת לתת עצות מקצועיות. וכל השאר כבר מכירים אותי. וכמובן - שאני אוהבת אותך ומתה עליך תמיד, ושאני כאן בשבילך כשתבחר וכשתרצה, ואיך שתבחר ואיך שתרצה, ושתיהיה לך ולכולם שבת מקסימה ורגועה ושקטה. אוהבת אביב.

:-)

דניאל יקר, כמה יפה. עכשיו צריך להעתיק ולהפוך את הסיפור שלך להודעה הקבועה של הפורום. תודה, דרור

יפה.. יפה... :-)

..

אני כמו תמיד

חלום רע... התעוררות... עדיין חצי נמנום,בגלל העייפות... והתקף חרדה...שאני אולי זוכרת אחד חזק יותר ממנו. חשבתי שזה לא יגמר לעולם:( הייתי משותקת לגמרי עדיין מתאוששת... מסדירה נשימה,ועוד רועדת... למה? רציתי כ"כ לישון...

הי גם אני כאן עובדת משמרת לילה אני מכירה את החלומות האלה גם לי יש כאלה לפעמים אבל אילו רק חלומות , הם אומנם מבטאים את רגשותינו העמוקים ביותר אבל גם את הרגשות העמוקים אפשר לשנות בעזרת הדמיה מודרכת ועיבוד הנתונים מחדש כך שיהלמו את רצונותיך או אולי אם את לא מצליחה לבד עם עוד איש מקצוע ובקשר לשינה הדברים לא תמיד מסתדרים לנו כפי שאנחנו רוצים כמו שקרה אצלך גם לי זה קורה לפעמים שאני פשוט לא נרדמת טרודה במחשבות ויש לי משמרת למחרת או בלילה וזה קשה אבל זה בטח לא בא בהזמנה זה פשוט קורה יכול לקרוא לכולם אני מקווה שתתגברי על החלום הרע ותמשיכי לישון אני מתעודדת שבעוד שעתיים גם אני אלך לישון אם תרצי לדבר בזמן הקרוב אני אהיה כאן ביי ביי ליאת

שלום גקי מה דעתך לדבר על דברים יותר שמחים האמת אני חושבת שאם חיים את החיים באמת בלי אשמה ביקורת וכו אפשר לחיות חיים טובים וליהנות מהם ויש לי הרגשה שלך גם יש פוטנציאל לחיות חיים טובים ומאושרים את רק צריכה להתגבר על התחושה שאין לך כוח להתמודד , אם את מתמודדת שכ"כ קשה לך ? ושאת מעדיפה לעזור הרגשתי מהמכתב שלך שיש לך איזשהיא חסימה רגש שחוסם אותך מלהיפתח לחיים אם תפתרי אותו הדברים יהיו יותר פשוטים אני מאמינה שהם יכולים להיות פשוטים ועוד דבר התחלתי להיפגש עם בחורים ממערכות היכרויות אני מנסה את מזלי האמת שזה משהו שעושה לי טוב וכשאני אכיר את הבחור המתאים בטח יהיה נהדר אשמח לשמוע ממך ליאת

ליאת היי, בוקר טוב, רציתי להגיד לך שקראתי את השתלשלות השיחה שלך עם ג'קי, ומה שאני ראיתי אצלך שאת פשוט צריכה פסק זמן ואולי קצת חופש, כדי להתנתק. כמו כולנו בתקופות קשות. במילים שלך - "מתחשק לי להתפרק ולא לעשות כלום..." אני לא חושבת שאת באמת לא רוצה לחיות כמו שכתבת בכותרת, נראה לי שאת פשוט עמוסה במטען מאוד כבד, בדברים מאוד קשים שמכבידים עליך, וצריכה קצת לנוח, אולי. התפרקות היא סוג של להרפות מהדברים, והתוצאה שלה אולי היא שאחרים קצת יקחו את הדברים לידיים ויטפלו בהם בשבילנו. מוות הוא גם סוג של צעקה לחופש, קצת להשתחרר מהרגשות ומהתחושות. אבל התפרקות ומוות הם הפתרונות הסופיים. תמיד יש פתרונות ביניים גם, של להקל את המטען לא בדרך של התפרקות, אלא בדרך של שיתוף וחלוקה, ואז הוא יותר קל, כי יותר אנשים סוחבים אותו. ומוות הוא לא חופש בכלל. הוא סופי. אין ממנו חזרה. בניגוד להפסקה קצרה שממנה אפשר לחזור, ויותר מזה לחזור בכוחות מחודשים ורבים יותר. אני חושבת שזה גם משתקף מהדברים שלך, התחלת מויתור מלא על החיים, לא רוצה בהם, ואני שמעתי גם לא צריכה אותם קצת, כי הם כבדים ומעיקים מדי, אבל ככל שהעץ התארך הדברים היו אופטימיים יותר ונהיו טובים יותר. אני חזקה, אני רוצה לחיות, ולנצל את החיים, ואהבה אמיתית יכולה לתקן את מה שהיה חסר לי מאמא שלי. אז יש לך תקוה ויש לך אופטימיות ויש לך כוחות, תעברי את התקופה הקשה, אם צריך חופש או קצת לברוח, זה לגיטימי וברור, ואפשר לעשות את זה, אבל בטח הדרך היא לא לאבד את התקוה בחיים, והאמת היא שלא נראה שעשית את זה, אבל חשוב לי בכל זאת לכתוב את זה. אז נשימה עמוקה, לקחת אויר להמשך, ולחיות... ולנצל את החיים, אביב.

הי האמת היא שאני לא יודעת מה זה לקחת פסק זמן וחופש מצד שני אני גם לא רוצה להישאר בלי לעשות כלום ולהיות בבית כל היום האמת נראה לי שהמעמסה הריגשית "מהבית" היא זו שמכבידה עליי ולא החיים עצמם אלא איך שאני מפרשת אותם , ניסיתי גם לחלוק את הדברים עם מישהי אבל זה לא כ"כ שיחרר את הלחץ אז ניסיתי לפנות לפסיכולוג ואני מזה מקווה שהוא יעזור לי להשתחרר כבר מכל המטען הזה ולחיות את החיים בכיף נישאר אופטימים ליאת

ליאתי! ברור שאם מדברים על דברים יותר שמחים, אז החיים מתנהלים טוב יותר. אבל איך אפשר? איך אני יכולה לנהל ת'חיים שלי על הצד הטוב שבהם אם אני מרגישה כל הזמן חרא בטירוף...? איך אפשר לחשוב על החיים שהם יפים כשמהרגע שאתה קם בבוקר ועד שאתה הולך לישון, אתה מבלה את יומך בבכי ודיכאונות? איך....? יום נעים!

זה באמת קשה אבל לפעמים אם יש מישהו שאוהב אותך הוא יכול להוציא אותך מהבאסה למרות שהיום היה לי חלום על המוות וכל זה ושאני ממש רוצה לעשות את זה והתעוררתי והרגשתי את החלום ולא היה לי חשק ללכת לעבודה ולעשות כלום ולהמשיך ולחלום ולחיות את התחושות שנתנו לי הרגשה של לעשות את מה שאני באמת רוצה כי נראה לי שעמוק בפנים זה מה שאני באמת רוצה..... אבל קראתי ספר בשם "בוחרים להרגיש טוב" ונכתב שם שהרצון למות נובע מחשיבה שגויה ושאחרי שמטפלים בה הרצון עובר וזה משהו שאני מנסה לעשות ולראות איך זה יעזור אם זה יעזור הרבה אני אספר לך על כך יותר.... בכל אופן אני באמת חושבת שאהבה יכולה לשנות את המצב לי זה שינה פעם...בעבר הרחוק ואולי גם עכשיו זה ישנה.... נ.ב. הרעיון שאמרת שנשמור אחת על השניה עד הטיפול הבא היה מאוד יפה ועוד נ.ב. נוסף חשבת פעם באופן יותר מעשי על התאבדות ? ניסית ? מחכה לתשובה ליאת

איך??? תתפלאי, אבל יש הרבה דרכים... אתה רק צריך לרצות מספיק... למשל, לידיד שלי יש תיאוריה כזאת שאם הוא יקום בבוקר ויגיד לעצמו "היום יהיה לי אחלה יום, אני שמח ומאושר, ולא אתן ששומדבר ידכא אותי", אז הוא באמת ירגיש ככה. הוא למד לשלוט על הרגשות שלו. הוא האלוהים של עצמו, ואם הוא יחליט שהוא שמח - הוא יהיה שמח - לא משנה מה. לפי תורת הקוונטים למשל, איך שהעולם מתייחס לאדם, נובע מאיך שהאדם עצמו מתייחס אליו, לסביבה שלו, ובכלל לחיים. את יודעת, "חייך לעולם והעולם יחייך אליך..." בולשיט?! אולי....

הי עד עכשיו התכתבתי בעיקר עם אביב. באמת בחורה מקסימה. אני מתמודדת עם מחלה מגעילה בשם בולימיה. ( מגעילה מכל המובנים למי שמסתכל מבחוץ למרות שלצערי קיא לא מגעיל אותי יותר) רציתי לשתף אותכם בהרגשה מפגרת שהיתה לי קודם. לפני כן, הסבר. מערכת היחסים שלי עם אבא שלי בנויה על 10 משפטים ביום. הוא אדם קשה וסגור. בקיצור, הוא ניגש אלי ושאל אם אהיה מוכנה להכין בשבילו עוגה לשבוע הבא לכיתה שהןא מחנך. כמובן שקפצתי ואמרתי כן. הרגשתי כמו ילדה קטנה שקיבלה סוכריה על מקל. לעומת זאת עכשיו באמצע הכתיבה אמא שלי באה לומר לי לילה טוב ולספר מה היא עושה מחר ובכלל לא היה לי כח להקשיב. לא עניין אותי מה היא עושה. זה קואה לי הרבה וחבל לי. יום טוב, שרה.

קודם כל אני מסכימה איתך- אביב מקסימה ! (אביב תפסיקי להסמיק ...). דבר שני , טוב שכתבת את מה שכתבת , כי בטח הקלת על עצמך מעט. את לא צריכה לזלזל בעצמך בגלל שהתלהבת מבקשתו של אבא שלך. החיים קצת מוזרים ץ ההורים שלנו קשים איתנו , ממררים לנו את החיים , ולפעמים אנחנו חושבים שמוטב לנו בלעדיהם ... אבל .... באורח פלא - אנחנו עדיין אוהבים אותם , ובכל פעם שהם טיפה נחמדים אלינו , אנחנו כאילו שוכחים את כל מה שעברנו איתם ובגללם. למה זה ??? לא מובן לי . אולי מישהו מאנשי המקצוע יודע להסביר. מה שחשוב הוא שהעיקר שזה עשה אותך , ואפילו למעט זמן , מאושרת . החיזוקים הקטנים האלה מההורים כנראה בכל זאת חשובים לנו... אז איזה עוגה הכנת ?? נא לשלוח מתכון. מקווה שאת מרגישה יותר טוב שלך בילי

כתבתי לך תשובה בקשר לחרדות . תחפשי אותה בפורום.

היי שרה, שלום שלך, את מתכוונת להגיד שאותה "מחשבה מפגרת" שהייתה לך היא.... רגע, את אולי אומרת שחבל לך שכשאבא שלך דיבר אלייך אז את שמחת והסכמת לדבריו, אך כשדיברת עם אימך, זה היה להיפך? את היית קרה וכו'... אם זה זה...אז תסלחי לי, אבל זה לא מפגר בכלל... רק תאשרי לי ואני אמשיך יום נעים שרה! שמחתי להכירך.

Jacki גם אני לא ממש הבנתי מה שאמרת. אני אסביר מההתחלה. אבא שלי סגור בעיות לא חסרות לו. הוא לא מאמין בפסיכולוגים למרות שאני ואמא שלי הולכות. אני מאמינה שאם היה הולך אולי היתה אווירה טובה יותר בבית. רוב הזמן הוא מאופק ולא מצליח להבין שטון הדיבור שלו רוגז. עם אמא שלי אני מדברת יותר. היא בסך הכל מאוד משתדלת שיהיה לי טוב ולא יושבת לי על הורידים. קשה לי להסביר את ההתרגשות שהיתה לי לכן אמרתי שהיא מפגרת. מעין התיחסות שהביא לשמחה. אם יש לך עוד שאלות אשמח לענות לך. p/s/ nice to meat u

שלוש שאלות של קיום ביקום- מי אני? למה? לאן? שלוש תחנות בדרך- לידה חיים מוות. ורביעית- חיים, האמנם? מוגש כחומר למחשבה וכחיזוק כתגובה להודעות הרבות שפוקדות את הפורום בנושא מסויים . תחזיקו מעמד אנג'ל.

והתשובות שלי לשאלות - מי אני ? מה שאני בוחר להיות. למה ? כי החיים ניתנו לי במתנה ובמתנות צריך להשתמש ולהפיק מהן את הטוב ביותר. לאן ? לאן שהדרך תוביל אותי ביחד עם היד האוחזת שלצידי המגנה והתומכת והאוהבת, ורק השמיים הם הגבול. לילה טוב, שלך אביב.

גם לך ותודה...:)

דניאל, אני יודעת שאתה שם, קורא את מה שאני כותבת וכועס. אני בטוחה שאתה לא מבין. הלוואי ודברים היו יכולים להעשות אחרת. וכמו שבזוגות נשואים, אומרים "זה לא אתה, זו אני", וזה בדיוק כך, אצלנו. אמרתי לך שזה קשור לכל מי שהיכרתי בפורום, ואתה יודע כמה רע זה עושה. אתה יודע היטב ואתה יודע מה עוד? אני עושה את זה יותר בשבילך מאשר בשבילי בשביל מה אתה צריך להיות בקשר עם מישהי כמוני? אתה בחור כזה מקסים, יש לך לתת המון, לאנשים שראויים, ולא חסר כאלה. אני מקווה שמאוחר יותר הכעס יעבור ותוכל להבין. ואביב, אם את קוראת, אני אשמח לקבל ממך עזרה פה. אני באי סי קיו, במספר 55703707, זה חשוב. ואני לא יכולה לכתוב בפורום כי זה אישי מידי. "נודניק".

אני מכירה אותך בשם אחר ? קצת קשה לי להתקשר לאנשים חדשים, ובטח באי.סי.קיו. שהוא מאוד אינטימי... אז אולי רמז ? שאני אדע לפחות למי אני מתחברת. אביב.

את תדעי שם. את מכירה אותי

אני במשבר וקשה לי אני מרגישה שמופנות אליי הרבה טענות ואני לא עומדת במעמסה הריגשית הזו חייתי חיים מאוד קשים שגרמו לי לרצות למות אני לא עומדת בדרישות של הסביבה והם כ"כ רבות ותובעניות התחלתי ללכת לטיפול אבל הפגישה הבאה תהיה רק ביום ראשון ואני מקווה שאני אחזיק מעמד עד אז פשוט לפעמים בא לי לעזוב הכל וללכת למקום אחר בלי תביעות ודרישות ולהיות חופשייה מכל האשמה והסבל שעברתי אני לא רוצה להלחיץ אף אחד אבל זה המצב שאני נמצאת בו כרגע ולא מצליחה לראות את האור אולי במהלך החיים אני אפגוש אנשים שיתמכו בי ויהיו לי יותר סיבות לחיות אני כבר לא הילדה החזקה שהייתי נשברתי במהלך התקופה האחרונה ואין לי כוח להחזיק מעמד כמה ועד לאן אני צריכה להחזיק מעמד לתפקד בצורה מושלמת אין לי כוח....כבר אני זקוקה לניחום, למילות עידוד ועזרה אני אודה למי שישמע ויענה ליאת

הי ליאת. תמיד יש בחירה, אבל לא נראה לי שהאופציות האחרות יותר טובות. אין לי תשובות מדהימות כי אני צריכה לשכנע את עצמי גם כן בענין הזה. זה קשה. לא צריך להיות מושלמת. היי את. אני פה.

היי אלמונית אני חושבת שאולי המוות יבטל לי את כל המטען הריגשי שאני סוחבת עליי ושאולי יהיו שם אנשים שיאהבו ויבינו אותי למרות שנראה לי שגם אם אני אמות אני אקח איתי את המשקעים גם לשם אז עדיף לפתור אותם כאן האמת שאני רק רוצה שיאהבו ויבינו אותי ולא יבקרו אותי ביקורת הספיקה לי , כל חיי שמעתי ביקורת הרסנית מהוריי ואין לי יותר מקום לביקורת אני שונאת שמבקרים אותי זה גורם לי להרגיש אשמה ולתחושות לא נעימות איפה אפשר למצוא אהבה שתרפה את נפשי ותניע אותה מחדש נראה לי שאני אזדקק גם לטיפול פסיכולוגי טוב להתמודד עם מצבי ועם משקעי העבר אני פשוט רק רוצה להוריד את המטען הזה ממני להיות חופשיה מביקורת אשמה וכו לחיות את חיי בעזרת המהות האמיתית שלי ולא האישיות שהוריי ניסו להלביש עליי או שהסביבה מצפה ממני לחיות את אותו זיק פנימי שמאיר את חיי לפעמים לחיות את האמת הפנימית שלי שכה הודחקה ולא באה לביטוי בנסיבות החיים שעברתי חוץ מזה תודה לך שאת כאן זה גם מעודד

היי ליאת, וואוו, יש לי טונות של דברים שאני יכולה לענות לך. אני אנסה לתמצת. אז כהה....קודם כל...אני מ-א-ו-ד מקווה שתחזיקי מעמד עד יום ראשון. אם זה יעזור לך, גם הפגישה הבאה שלי היא רק ביום ראשון, אז נוכל לשמור אחת על השנייה ממעשים פזיזים. מה את אומרת? כל יום הוא מלחמה. כל יום היאוש תוקף אותך, מנסה למשוך אותך איתו למטה. דבר שני, כאן..אין לאף אחד דרישות ממך, את יכולה להיכנס....לא להיכנס... להגיב..לא להגיב....אני פה...כולם פה...וכולם יכולים לתמוך בך פה. דבר שלישי ואחרון, רציתי לשאול...מי דורש ממך? מה דורשים ממך? את חייבת לעשות כל מה שדורשים ממ? את חייבת לרצות כל הזמן? מה עם החופש שלך...? זה גם זכות מסוימת, לא? תעשי לי טובה קטנטנה... ותחזירי לי תשובה... נתחיל..עד יום ראשון... אחרי זה אנחנו כבר נדבר... ואנחנו נדבר - על בטוח! שלך, אני.

תודה על התשובה הכנה האמת שכל החיים הייתי רגילה לציית לדרישות הוריי שהיו תובעניות ביותר ועכשיו אני משתדלת לרצות את כולם בעבודה אבל מתחשק לי לשבור את הכלים לא לעשות כלום לצפצף על כל העולם לעשות שטויות להיות חופשיה מכל הביקורת , התובעניות והדרישות האמת שהתרגלתי לענות לדרישות של הוריי ועכשיו זה מושלך על חיי הרגילים אני מנסה להשתחרר מהדפוסים האלה אבל נראה לי שאני גם זקוקה לאישור מהסביבה שאני "בסדר" עושה את המוטל עליי אבל לפעמים לא בא לי לעשות כלום רק לשכב בנוחות ולתת לאנשים טובים ומבוגרים לטפל בי ולהחזיר לי את כוחותיי שאבדו במהלך השנים מעולם לא ניטענתי באהבה וזה קשה לחיות בלי אהבה , הקטע הוא שכ"כ התרגלתי לביקורת עצמית שאני בעצמי עושה את זה לעצמי ואני יודעת שזה לא טוב בשבילי אבל אני מנסה לעבוד גם על זה ולהשתחרר מכך אני מזה מקווה שהפסיכולוג יעזור לי ושאני אצא יותר מחוזקת אבל בסה"כ עמוק בפנים בפנים מתחת להכול היכן ששוכנת מהותי האמיתית שוכנת גם אהבה שלי כלפי עצמי היה לי גם חלום מיוחד במינו בנושא חלום שעודד אותי האמת שאין סיכוי שאני יעשה מעשה פזיז כי אני לא עושה דברים כאלה אבל לפעמים מתחשק לי להעיז כי גם מסקרן אותי מאוד מה קורה בעולם הבא אם יותר נעים שם ונחמד ואם יש שם אנשים תומכים זה פשוט מושך אותי כמו יציאה למסע לגילוי עולמות חדשים.....אבל אני לא הייתי מסוגלת לקפוץ מבניין או לעשות משהו אחר זה לא אני אז אני מניחה שאני אשאר כאן ואנסה למצוא את ההרפתקה שלי בעולם הזה אעפ"י שנדמה לי שכאן משעמם יותר ושבעולם הבא הרבה יותר מעניין אשמח לשמוע ממך ליאת

היי! אז ככה. לפי דעתי התשובה לכל השאלות ןהפתרון לכל הבעיות היא א ה ב ה. בין אם זה לעצמך ובין אם זה מאחרים. את צריכה לאהוב את עצמך, קודם כל. כשתלמדי לעשות זאת, יהייה לך קל יותר להפסיק לחשוב כ"כ על אחרים, ולא לדאוג לרצות אותם כל הזמן כדי שלא לאכזב. כי ברגע שץדעי בדיוק כמה את "שווה", לא יהייה איכפת לך מה אחרים חושבים, או מה אחרים מצפים ממך. ות'אמת, לא צריך להיות איכפת לך!!! את חיה בשביל עצמך! אלו החיים שלך, רק חבל שאת חיה אותם בשביל אחרים... הם לא שווים את זה.... שלך, polly

הי פולי זה פשוט קצת קשה להשתחרר מהרגשות האלו שתיארתי זה משהו שנטוע בי מגיל קטן למרות שאני אוהבת לעזור לאנשים אחרים אז זה גם חלק מהעניין אבל לפעמים פשוט אין לי כוח לחשוב על כל מה שנדרש ממני ומתחשק לי להתפרק ולא לעשות כלום... ליאת

ליאת, קראתי את כל מה שכתבת ואת כל מה שכתבו לך ואיך לומר... הכל מוכר לי. הלחץ. הלחץ הזה הפנימי. הלחץ של להוכיח. להוכיח לכולם שאת בסדר, שאת שווה, שאת.. מ ו ש ל מ ת, שאת... (תוסיפי...). ולמה הכל מוביל בסוף? למטמון שכולנו מחפשים שנקרא א ה ב ה . מטמון שאצל רובנו, נקבר עמוק באדמה בגיל צעיר ולך עכשיו תחפש אותו... אני מסכימה עם פולי. האהבה היא הסיבה, הדרך, המטרה ובקיצור הכל. כדאי מאד להכניס לחייך אהבה. בכל דרך. דעי לך, שאם אהבה והבנה אמיתיות את משתוקקת לקבל אזי "נגזר" עלייך למצוא את המקום שבתוכך שמכיל את האיכויות האלו ו.. לתת אותן. רק אז (ואלה הם חוקי הטבע) את תמצאי עצמך מקבלת אותן מהסביבה יותר ויותר. וזה ייקח זמן, זמן ארוך, אולי שנים, של הטמעה והפנמה של חשיבה והתנהגות אחרות לגמרי. כל יום אצלי, למשל, הוא מאבק. מאבק בחרדה שממנה אני סובלת. חרדה ממש לא קלה שרוב הזמן מביאה אותי לפחוד כמעט מכל דבר! אבל רצוי וכדאי לדבוק בחיים. איפושהו שם, ממתין הפרס עבור אלו שחיכו והשקיעו והתמודדו ודבקו.., פרס של הפיוס והשלווה הפנימיים. האמיני לי. הכל בסדר. הכל בסדר. והכל קורה כמו שהוא צריך לקרות. והעיקר, הרבה הבנה, סליחה (לכל אלו שפגעו בך במתכוון או שלא ובמיוחד ל ע צ מ ך ) ו... כבר אמרתי לא?? א ה ב ה (בהקשר זה, הקשיבי הרבה לשיר של אריק אינשטיין: "יש בי אהבה והיא תתעורר ותיגע, יש בי אהבה והיא ת נ צ ח !!!!") אמן. ממני, מיכל

אחלה שיר! רעיון טוב. צריך לקרוא לפורום הזה ככה. :-)

היה לי יום רגוע יחסית. אני יודעת שרגוע עדיין לא ממש נחשב.בשבילי רגוע זה הרבה. היו רגעי דיכאון ובדידות ומחשבות אנורקטיות,אבל איכשהוא מצאתי להם תשובה פחות או יותר,ומוזר שאפילו לא ניסיתי להעיף אותן מהראש.נחלשתי למולן מאוד בימים האחרונים ואני לא מוצאת את הכוח להתעלם מהן.אבל מה שכן הצלחתי לעשות,לפחות, זה להעביר את היום בשלווה,אף על פי שהמחשבות שם,לזהות את הרגעים שאני מרגישה בהם חזקה יחסית כדי לאכול. בגלל שהתנדבתי להשאר יותר שעות במשרד,הייתי היום הרבה לבד,אבל את הזמן שביליתי בחברת אנשים ניצלתי כדי להצחיק אותם. אני אוהבת שצוחקים מבדיחות שלי.זה גורם לי להרגיש טוב עם עצמי.אני אוהבת שאחרי זה אנשים חוזרים לחפש את חברתי, כדי לצחוק קצת לפעמים. אבל יש לי בעיה,שאולי תשמע לך מוכרת מאיזשהוא שלב בהתמודדות שלך, או שזה פשוט דבר מוזר שאני חווה בלבד. מהירות התגובה שלי מהירה מאוד,וחזקה מאוד לכל דבר. אל תצחקי -זה קשה לי, אבל כל דבר "מקפיץ לי את הלב": רעש של ספרים שנופלים,דלתות נפתחות,אנשים שמגיחים משום מקום.זה מטריד כי אני מרגישה שאני מגיבה בחוסר פרופורציה ונבהלת ממש מהר וגם כי לוקח לי כמה שניות להרגע מדפיקות הלב המהירות משטויות,ומזה שאני מרגישה כאילו הזמן עמד מלכת לרגע . אולי יש לזה סיבה פיזיולוגית.אין לי מושג.קרה לך פעם? זה היה קורה לי תמיד,אבל אף פעם לא לתקופה ממושכת כזו ובפערים קצרים יחסית. ספרי על היום שלך יותר בהרחבה עם בא לך, אוהבת, אנג'ל.

אנג'ל יקרה, סליחה שהתעכבתי בתשובה, היה איזה משברון וקראו לי... אז ככה, יום רגוע מבחינתי, זה יום מצוין, מי צריך יותר מזה. תחשבי כמה ימים רגועים היו לך בתקופה האחרונה, ותנסי להאריך את הרוגע והשלווה והשגרה הזאת פתאום. פתאום אפשר סתם להיות במשרד, ולהצחיק ולצחוק, ולהתחבר לאנשים. אידיאלי, מה צריך יותר מזה ? ההנאות הפשוטות של החיים, שעושות אותנו מאושרים. אולי עכשיו את עוד לא יכולה לראות עד כמה זה משמעותי אבל עם הזמן, תלמדי להנות מהרגעים הקטנים האלה של החיים, הנורמליים, ולהפיק מהם את המקסימום. אני באופן אישי הכי אוהבת את הימים הרגועים האלה, חוץ מאשר את הימים המאושרים כמובן. ובקשר לתגובות המוגזמות, צר לי, לא קרה לי. מה שאצלי בדרך כלל קורה זה מין פחד או חרדה שפתאום דוקרים בלב בלי שום גירוי חיצוני, אבל גם הם עוברים די מהר בדרך כלל, אז אין לי עצות. אבל נראה לי שאם הזמן אולי זה יפחת ? תנסי אולי לשאול את המטפלת שלך אם היא מכירה או יודעת מה גורם לזה ? ולפרט על היום שלי, אין מה, את אמרת יום רגוע, עבודה, פגישות, מחשב... סתמי וכייפי, שליו... ועכשיו סופשבוע, ואפשר לנשום לרווחה ולנוח עם הרגלים למעלה, ולהנות קצת מהשמש. מקווה שיש לך תוכניות כיפיות. שלך, אביב.

תודה על התשובה. שאלתי אותה. היא נתנה הצעה וביקשה ממני לחשוב עליה. סתם רציתי להתייעץ. היא אמרה שמה שאני מספרת יכול לגרום לי להרגשה או למחשבה תמידית,גם אם לא מודעת, שזה הולך לקרות לי שוב ואז אני כאילו תמיד במצב "היכון". מעין הרגשה שאורבים לי בפינה. ואז אני נמצאת במצב של חרדה מתמשכת...רדומה כביכול.

לחלק התחתון של ההודעה? תודה, אנג'ל.

לא כל כך הבנתי מה את שואלת... טלי פרידמן

רציתי רק לומר לך שאני מאד מעריכה את ההשתתפות הפעילה שלך בפורום ואת התשובות והתגובות שאת כותבת היישר מתוך הלב ועם כל הלב. את בחורה מיוחדת !

כןכ ן. לא ציפיתי לתגובות כל כך כנות. כאילו שצלצלתי לטלפון של משהו שאיני מכירה וקלעתי בול לתגובות שרציתי לשמוע.

לאורית ולאלמונית, אין צורך בתודה או בהערכה, באמת, אני עושה את זה מכל הלב הקטן שלי, ולפעמים רק צר לי שאני לא יכולה לעשות יותר. הייתי שם באותו המצב בדיוק ואני יודעת מה ההרגשה ועד כמה זה כואב, וכל מה שאני מנסה לעשות זה לחלוק בטישו לנגב את הדמעות וקצת לנסות להקל על ידי שיתוף מהנסיון שלי. ובכל מקרה המון המון תודות, שלכן, אביב.

תודה, אני מרגישה שכתיבה כאן יכולה להיות שווה איזה צריחה הגונה. יש לי תינוק, אני לא יכולה לבטא את האבל יותר מדי. חזרתי לשגרה. אני מוצאת את עצמי מסתובבת ומנסה לחפש עוד זוג סנדלים, עוד וילון אמבטיה, מנסה לחפש דברים ספציפיים- וכשאני מוצאת אותם אין לי עדיין הקלה. אני מטופלת ע"י פסיכולוגית, מבינה שהתהליך אורך זמן (בעלי נפטר ללפני חודש וחצי) אבל אני רוצה הכל מהר, רוצה לא להרגיש אפס. הוא היה חולה ומת, ואני מרגישה שאני מאבדת עניין בדברים שהיו חשובים לי קודם. רוצה חיים. לא רוצה לחייך מתוך בכי לבן שלי שהתעורר אחרי שקראתי את ההודעה שלכם, אביב ואורית. אולי כבר ימציאו איזה קיצור דרך?

אלמונית יקרה, כשתמצאי את קיצור הדרך תשלחי לי link אליו. לצערי, אין קיצורי דרך בדברים האלה, צריך לעבור את כל המסלול המייסר והכואב והמתסכל. :-((( אני אשתף אותך קצת בדברים שהמטפלת שלי לימדה אותי. לא סתם קיבלנו מההלכה שנת אבלות, צריך את שנת האבל הזו, ככה אפשר באמת לעבור את כל השלבים של עיבוד האובדן והשכול. וזה לוקח זמן, שנה ולפעמים גם יותר. אני גם 9 חודשים אחרי, עוד לא בטוחה שאני מבינה מה קורה כאן. איך פתאום אבא הלך ואיננו ולא ישוב עוד לעולם. רואה אותו כאילו הוא פה מולי בחדרו בבית כרגיל, אבל הוא איננו. אבל הרעיון האופטימי הוא, שעם הזמן פתאום תמצאי את עצמך מחייכת באמת, אולי התינוק פתאום יתחיל לדבר, או יעשה משהו מצחיק, ואז תחייכי באמת מכל הלב, וזו תהיה הפעם הראשונה, ואחר כך יבואו עוד פעמים, וכשתביני איפה את עומדת תחזרי גם לחיות ולהרגיש. הכל עוד מאוד טרי אצלך, רק חודש וחצי עבר, תני לעצמך זמן להבין איפה את נמצאת, ומה בכלל קרה לך. גם אבי היה חולה המון שנים ובסוף נפטר, וזה לא רק המוות, זה גם ההתמודדות עם המחלה, ועם הנסיונות לרפא ולהבריא, ועם הבית חולים, אצלי בכל אופן, ואולי גם אצלך. ואת מוזמנת לצרוח פה בפורום כמה שאת רוצה, ומתי שאת רק צריכה, ואני מבטיחה להקשיב לצרחות, לצרוח איתך, ולבכות איתך. אביב.

תודה אביב. אני יודעת שאני צריכה ליצור יותר קשר עם אנשים אבל פתאום קשה לי להגיד להם כמה רע לי. יש לי תקופות שאני מצליחה להרגיש טוב בלי לזייף (והבן שלי עושה לי המון טוב) אבל מאידך יש לי זמנים מגעילים מאד. נראה לי שלהורי יהיה קשה אם פתאום אני אתקשר אליהם ואתחיל לבכות. האסטרטגיה שלהם היא לראות אותי חזקה ומתמודדת.קשה לי כי כל מני בעיות שבהם טיפלתי בעבר (כמו בעיות אכילה) פתאום צצות ועולות ואני מרגישה שאני מאבדת שליטה על עצמי. ואולי - לאבד שליטה זה מה שצריך כדי להגיע לתחתית ולעולות ממנה חזרה.

אני כל כך מבינה אותך. לפעמים אני מרגישה שאני רוצה לצרוח באמת. החיים נמשכים כאילו שהם לא יודעים שאמא שלי כבר איננה. כולם ממשיכים לצחוק ולתפקד כאילו לא התמוטטו השמיים והארץ ואז אני מרגישה כל כך לבד וגרוע מזה - כל כך מנותקת מהעולם, מהחיים וזה כל כך מפחיד. אני יודעת מה את עוברת ובדיוק כמוך אני מקווה שיום אחד אני אוכל לזכור את אמא שלי בחיוך ולא רק בדמעה.

היי, איפה נעלמת היום? ואיך את מרגישה... אמרת שתשלחי משהו אתמול ולא שלחת. :-) משהו אופטימי אמרת... אני מקווה שלא נבהלת מהכינוי :-) אליאן

נשמה שלי, נראה לך שנבהלתי, ישר ידעתי שזאת את. אני מרגישה בסדר גמור, קצת תשושה, היתה לי פגישה טיפולית לא כל כך קלה היום, אבל אני בסדר, זה חלק מהדרך, ומתקבל בהבנה, והעיקר שקיבלתי את זריקות החיזוק והעידוד שלי גם כן בדרך. האמת היא שהיום היה לי לחץ היסטרי בעבודה, והמון פגישות... אז לא היה לי זמן כל כך להיכנס לפורום... אבל תאמיני לי - "לי זה כאב יותר..." :-)) ובנוגע לקטע האופטימי מאתמול, רציתי... אבל אז קראתי אותו שוב, והחלטתי שדווקא לך הוא לא כל כך מתאים, וסביר להניח שיגע לך בנקודה מאוד מאוד רגישה, אז התחרטתי... סליחה, מצטערת... מבטיחה לחפש לך משהו אחר, או ל"בשל" לך משהו אחר ממני לסופשבוע. אוהבת אביב.

אביב, דווקא בגלל שזה עשוי לגעת בנקודה רגישה ,אני מבקשת שתשלחי לי את זה. פעם אמרתי לך שזה לא טוב ? שאת נוגעת בנקודות רגישות? אני חושבת להיפך, שזה דווקא כן טוב. משהו כמו מן תזכורת... אז אנא !!!

אני מרגישה כל כך לבד, מנסה לעשות דברים, מנסה לא לחשוב על זה שאין לי מקום בעולם. בעלי נפטר ואולי אף אחד לא יאהב אותי יותר. הדמעות פורצות לי מהעניים. תהיי חזרה . כן בטח. בינתיים תאכלי את עצמך מבפנים.

אני מכירה את ההרגשה. אני לא יכולה לומר לך שאת לא צריכה להרגיש לבד כי זה בדיוק תהליך האבל. אני יודעת כי גם אני עוברת אותו. אני מתגעגעת לאמא שלי עד כדי כאב ולפעמים אני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך לחיות בלעדיה כי אין לי שום גב ושום בטחון בחיים. אני יודעת כמה ההרגשה הזו כואבת אבל צריך להאמין שזה עם הזמן משתפר. פשוט חייבים להאמין שיש משהו טוב יותר כי אם לא נאמין נשבר. ואני אומרת את זה מניסיון. מקווה שתמיד תרגישי יותר טוב ואני תמיד פה אם תרצי לדבר עם מישהי שעברה את זה ובעצם עוברת את זה יום יום שעה שעה

אלמונית יקרה, קראתי את הודעתך, נצבט לי הלב והתחלתי לבכות.. כל פעם עולה הענין הזה מחדש בפורום ואף פעם אין לו תשובות, איך מתמודדים עם מוות ? אני ניסיתי למצוא את התשובות כשאבי נפטר לפני כמעט 9 חודשים, ולצערי עדיין לא מצאתי. תהיי חזקה ? בבוטות אני אגיד לך שטויות. בא לך לבכות - תבכי, בא לך לצרוח - תצרחי, את צריכה לכאוב את הכאב עכשיו, להתמודד עם האובדן ועם השכול. הכי חשוב אל תהיי לבד, תמצאי מישהו שיכול לכאוב איתך ביחד, להתאבל איתך ביחד, להבין את המקום הקשה שבו את נמצאת, חבר, חברה, אח, אמא, דוד או אפילו מישהו מקצועי, שיכול לעזור לך לעבור את התקופה הקשה הזו. הלוואי והיו לי עצות יותר טובות בשבילך, אבל העצה הכי טובה היא ללכת לפי הלב והבטן, ומה שהם אומרים לך - פשוט לעשות. אבל מעבר לזה, כשגמרת לבכות ולצרוח, חשוב גם לא להסתגר בבית עם הכאב, כשאת מרגישה שאת קצת מסוגלת וקצת פרקת את הדברים מהלב וקצת שחררת את המועקה ואת הפחד, תעשי עוד מאמץ קטן, ותחזרי לשגרת החיים. אם את עובדת - תחזרי לעבודה, אם יש לך חברות - תחזרי להיפגש איתם. מאוד חשוב לא להסתגר בתוך האבל, מאוד חשוב לשתף ולחלק, ולחזור לחיים. מאוד נוח וקל להסתגר בבית עם עצמך לבד, אבל זה גם אחר כך הופך להיות הכי קשה והרגשת הבדידות מחריפה וקשה לשבור את מעגל הבדידות ככל שנמצאים בו זמן רב יותר. צר לי שלא יכולתי לעזור יותר, אביב.

שלום רב, טוב ששיתפת אותנו. יש קבוצות של אנשים במצבך, ואשמח להפנות אותך. אם אין לך כוחות לכך, יתכן שסיוע מקצועי, לטווח קצר, הוא הראוי לך כעת. פני למייל האישי שלי להפנייה, וכל טוב, ד"ר יוסי אברהם

אני לא מוותרת... עדיין לא....

.

.

יש לי המון מה להגיד בקשר לזה אבל זה לא לפורום. ז"א...זה לא שאני סתם אומרת את זה.... יש לזה הרבה השלכות לגבי, ולגביך. אז עשי טובה ואל תפרשי את זה בצורה לא נכונה.

העתקתי את התשובה שלי מההודעה הקודמת. ראיתי שהיא כמה דפים אחורנית. אם לא באה לך לענות אז רק תכתבי לי את זה. תודה, שרה. אביב, הי. טוב אז ככה, לגבי אחי אני חושבת שאת טועה כי תמיד הינו קרובים מבחינה נפשית. אנחנו מאוד קרובים ודומים באופי. סיפרתי לו על הבולימיה כשביקרתי אותו בינואר. חצי שנה אחרי שהכל התחיל. אחותי לא נראה לי שכרגע תוכל לעזור לי או יותר נכון לומר לא נוח לי לבקש. השבוע הזה זועתי היו לי כבר 4-5 הקאות ורע לי עם זה. חלק בגלל הפורום, ההתמודדות במשך כל השבוע ולא רק פעם בשבוע - מבחינת דיבור מעשי. לא שזה תרוץ. אני רוצה לנצח מבחינת הפסקת ההקאות לתמיד. היום הכרזתי על היום האחרון של ההקאות. היתה אחת בבוקר. נראה כמה זמן אני אחזיק. אני רוצה גם להצליח להביס את תסביך השומנים שלי. להיות מסוגלת מרוצה ממנו - מהגוף. כעקרון הבית לא מקום טוב בשבילי. רוב הבולמוסים נוצרים כאן. הכי טוב לי להיות מחוץ לבית. זה מה שעשיתי אחרי בולמוס הראשון, כדי שלא יווצר עוד אחד יצאתי ולא חזרתי עד 19:30 הגעתי לשניה ויצאתי לאימון. ההורים שלי הציאו לי לשלם לי עבור שכר דירה. אני עדיין לא מסוגלת לקחת מהם סכומים כאלה וגם אני לא בטוחה במאה אחוזים שאני מוכנה נפשית לצאת מהבית. למרות שאני מאוד עצמאית. אבא שלי היה מובטל 5 שנים ומגיל 12 הפסקתי לקחת מהם כסף. היום אני לומדת לאט לאט לקבל מהם כסף. רק שתביני את האבסורד, הלכתי עם אמא שלי להצגה. אני קניתי את הכרטיסים. לקח לי זמן עד שהסכמתי לקחת ממנה את הכסף עבורם ומההתחלה היא הבהירה שהיא מזמינה אותי. לא נראה לי לנכון לבקש מהם להוציא את המתוק מהבית. הפסיכולוגית שלי שאלה אותי מה הייתי עושה אילו היתה לי בת כמוני, עניתי לה שמיד היתי מוציאה את המתוק מהבית. הכל בגלל גישה מתחשבת מזדיינית תסלחי לי על הביטוי. את מצליחה לנהל מערכת יחסים? אני כל כך מפחד ממנה שאני מצליחה להרוס אותן. הנה דוגמא לכל מה שהכתיבה יוצרת אצלי. הספקתי לאכול 3 פרוסות לחם, כאילו למלא איזה חלל ריק שנוצר חור גדול מאוד. כל השבוע הזה אני עצבנית ומרשעת יותר מהרגיל. אצלי זה שחור או לבן מבחינת אנשים שאני אוהבת. את מי שאני אוהבת אני אעשה עבורו הכל אבל מי שאני לא אוהבת יעבור 7 מדורי גהנום. תשמרי על עצמך, שרה.

שרה יקרה, אני כאן בשבילך ובשביל לנסות לשקף לנסות לייעץ ולנסות להראות מה אני עברתי ואת הנסיון שלי בדברים. אין כאן ענין של אם בא לי לענות, בדרך כלל כשאני מתחברת לדברים אני עונה, אבל... לפעמים לוקח לי קצת זמן לעשות סדר, ולהבין מה אני מצליחה לראות, וזה גם קרה לי בהודעה שלך, ובגלל זה לא עניתי מיד וסליחה. אבל לפעמים התשובה שלי מתעכבת כי אני לא רוצה ולא יכולה סתם ל"שלוף משהו מהשרוול", אני צריכה להרגיש מה הדברים מעוררים אצלי, איזה רגשות, איזה תחושות, ואז אני מגיבה. אז שוב סליחה, אבל אני נוהגת לתת תשובות רציניות, ובגלל זה אני לפעמים צריכה לסדר את הדברים, קודם אצלי בראש ורק אחר כך יכולה לכתוב. אז לתשובה שלי, לגבי אחיך מאוד יכול להיות שאני טועה, זו סתם היתה השערה שבאה מהמקום שלי ומההיכרות שלי את הדברים. בקשר לזה שעכשיו את מקיאה יותר, לפי דעתי זה דבר מאוד טבעי ומאוד מובן. דווקא בגלל שבאמת עכשיו הדברים מתחילים לצאת החוצה, הדברים הקשים והכואבים באמת שאיתם צריך להתמודד. כל הבעיות והקשיים והכאבים והפחדים האמיתיים צפים, ועדיין לא כל כך יודעים מה לעשות איתם, איך באמת מתמודדים, אז ההקאות קצת גוברות בהתחלה. יש יותר דברים שצריך להסוות. אבל עם הזמן כשתלמדי גם להתמודד עם הדברים שעלו, ההקאות יפחתו, רק אל תתני לזה להפחיד אותך. זה שלב ביניים שקורה הרבה בהתחלת טיפול ואצלך הדברים יוצאים פתאום לא רק בטיפול, אלא גם פה בפורום, ואת לא יודעת איך לאכול אותם, איך לבלוע אותם, איך לספוג אותם, איך לעבד אותם, אז את ממשיכה בדרך הישנה של להקיא אותם. אבל שוב תני לדברים זמן, תני לעצמך זמן לעכל, ואז תוכלי גם לספוג ולא תצטרכי להשתמש בהקאות. לגבי ההחלטה ש"מהיום אני לא מקיאה". לפי דעתי אנחנו צריכים להיות ריאליים ומציאותיים ולא להציב לנו מטרות שאולי הן בלתי אפשריות ואפילו קצת מאיימות, ואולי כשלא תצליחי זה קצת ירפה את ידייך, אם לא תצליחי. תנסי להציב לעצמך מטרות יותר קצרות טווח, בהתחלה לעבור ארוחה אחת, אחר כך יום שלם בלי להקיא, אחר שבוע, ועם הזמן תגדילי את הטווח. ככה אני עשיתי, חשבתי כל פעם על הארוחה הבאה, לא חשבתי כל כך רחוק, זה מפחיד זה מאיים לחשוב שמעכשיו לא מקיאים, לא כל כך ברור עוד בהתחלה איך אפשר ליישם את זה, וארוחה אחת או יום אחד זה קצת יותר קל. להיות מרוצה מהגוף אומר לי להיות מרוצה מעצמך, לקבל את עצמך עם הפגמים ועם חוסר השלמות ולא לשאוף לפרפקציוניזם. לא לשאוף להיות דוגמנית צמרת פתאום. להבין שאולי שני קילו יותר או פחות לא אומרים אם את שווה יותר או פחות. כשתלמדי לקבל את עצמך איך שאת, תוכלי גם להשלים עם הגוף שלך. עצמאות מגיל צעיר כלכלית זה דבר מאוד מוכר לי מעצמי, אבל עדיין לעזוב את הבית זה מעבר לכסף לשכר דירה, זה המון. זה צעד ענק, שלפי דעתי חשוב להבין טוב לפני שעושים אותו את ההשלכות ואת המשמעויות של הדברים בייחוד כשאת אומרת שאת לא מוכנה כרגע רגשית, או לא מרגישה מוכנה. אני יודעת בוודאות שכזה שינוי דווקא יכול לגרום להחרפת הבעיה של האוכל, בגלל שפתאום יש עוד משהו שקשה מאוד להתמודד איתו. אפילו שעכשיו את מרגישה שבבית יותר קשה ויותר בא להקיא, השינוי הוא דרסטי ולפי דעתי יגרום לנפילה נוספת, אבל תשבי תבדקי עם עצמך טוב טוב אם את מוכנה לפני שאת עושה כזה צעד, ותקחי את הזמן להחליט. ושוב סליחה על העיכוב, שלך, אביב.

אביב, תודה על התשובה. מאוד הייתי רוצה לצאת מהבית אבל עדיין לא. מכל הבחינות. יש לי שאיפה לסיים את הקורס ברפסולוגיה באפריל ולהיות מסוגלת לטוס. קשה לי לשקר לחברות שלי שלא יודעות. מבחינתן היה ברור שאיך שאני מסיימת את הצבא אני באוסטרליה. טסתי לשם לפני הצבא עם מי שהיה אז חבר שלי. הייתי חודשיים וחצי בטיול תרמילאים. פשוט מעולה. היום אני מספרת שצריך כסף כדי לטוס ובשאיפה באפריל יהיו לי 30,000. התחושה של חוסר ודאות בחיים משגעת אותי. תמיד ידעתי פחות או יותר מה קורה איתי. היום אני כבר לא יודעת. קשה לי עם העובדה שאני בארץ ולא בחו"ל. מצד שני אני שמחה שהיה לי מספיק אומץ להשאר ולהתמודד. התחלתי ללמוד על עצמי הרבה וגם להתפתח. הכי חשוב הוא שלמדתי ולומדת לדבר. לפני חצי שנה אין סיכוי שהייתי רושמת כל-כך הרבה. מקטנות הייתי בונקר של דיבורים ורגשות. לאמא שלי היה לוקח הרבה מאוד זמן עד שהייתה מצליחה להוציא ממני משהו או שלא הצליחה. שאלה לא קשורה, איפו בדיוק כתובת ה - e mail מופיעה בפורום???? כן, את צודקת, ההתמודדות היום יומית בפורום לא פשוטה ומעלה לי את ההקאות. הדיאטקאנית שלי גם אמרה שזה יקרה כשההתעסקות עם הבעיות תתגבר. כמו משוואה במתמטיקה. אני חייבת לומר שאיני מבינה מאיפו לך כל הכוחות לענות לכל כך הרבה הודעות. אני לא מוצאת כוחות להגיב להודעות של אחרים. קצת אגוצנטרי. אולי תקופה שתעבור. אני צריכה ללכת ולנקות את הבית לצערי. יאאלה בי שרה.

יכולה לנסות שוב ? ביי ותודה

אלי-שלחתי שוב, אם לא קיבלת תכתבי לי הודעה ואני אעתיק את מה שכתבתי כאן לפורום. מצטערת, אני לא ממש שולטת בתוכנת הדואר שלי. לילה טוב ותשני טוב.

ושוב אני מוצאת את עצמי מודה . הפעם התודות לג'קי ואביב באופן ספציפי, ולכולם באופן כללי ( כי אני מתעודדת גם ממה שאתם כותבים לאחרים). שיהיה לכולם סוף שבוע נעים. אני יודעת שאני אחגוג!! מחר אנחנו עושים לילד שלי (המשגע) יום הולדת בגן. כבר בן שנתיים הפיצקלה הזה. התאריך המקורי הוא ב-25 לחודש , אבל ככה זה בגן. חוגגים כשאפשר. כבר הכנתי עוגה , וקניתי ממתקים והפתעות לילדים , המצלמות מוכנות... ו.......... כן , אני לא אכחיש שעוברת בי המחשבה איך אני ארגיש מחר , ושזה קצת מכניס אותי ללחץ (והנה הגלגל שוב מסתובב). אני מבטיחה לדווח. בילי (אמא כבר שנתיים)

מזל טוב!

בילי מקסימה, אין צורך בתודה לא בשבילי בכל אופן, כיף לשמוע ממך כל פעם, וכיף לכתוב לך, אז תודה לך. והמון המון המון מזל טוב לילד הקטן בן השנתיים, נכון שהם מקסימים בגיל הזה. תלכי ליום ההולדת ותתרגשי כמו כל אמא נורמלית וגאה, ותרגישי את הכיף. אין מה לפחד מהחרדה, תחשבי על זה כרק גן של ילדים בני שנתיים... את יכולה לעשות את זה, ולהיות שם בשבילך ובשביל הילד הקטן שלך. ואכן תחזרי לדווח. שלך, אביב.

בילי. מזל טוב לילד. אם אפשר לשאול ממה את מפחדת מחר? אני פשוט קצת חדשה בשכונה. שרה

לד"ר אורן קפלן שלום, שלחתי לך אי מייל. אשמח לקבל תשובה. ענבר

שלום ענבר אוליי תשתפי אותנו גם? כי אם לא אז למה נפתח חלון זה?

שיהיה לכם אחלה סוף שבוע! שמש, ים, חברים וכל מה שתבחרו!! וגם אם אפשר - קצת חיוך :-) נתראה ביום ראשון, ללה

סוף שבוע טוב גם לך.

שיהיה לכולם גם סוף שבוע טוב. נעים, חסר פחדים ודכאונות. תחשבו שאתם על אי בתילאנד שרה

שלום, אני סובלת כבר כמה שנים מהפרעות אכילה, הייתי בכמה טיפולים ואף אחד מהם לא הצליח. שמעתי לא פעם על ד"ר מטרני, אבל אני לא יודעת איך להשיג אותה. האם היא מטפלת באופן פרטי? פסיכולוגית קלינית? בתודה מראש, מחפשת מטפלת

היי עד כמה שאני יודעת, מיטרני היא הפסיכיאטרית המנהלת את המחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. אפשר לפנות אליהם להערכה וקביעת טיפול. יש גם מחלקה מצויינת להפרעות אכילה בירושלים, אם את מהאיזור... בכל מקרה, שיהיה בהצלחה . אם תרצי עוד פרטים, אני כאן...

כמו שכתוב שם דר' מיטרני מנהלת את הפרעות אכילה בתל השומר, אני יודעת גם שהיא מקבלת באופן פרטי. את המספר את יכולה להשיג במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר 5305103 או 5305101 בהצלחה.

אני סובלת מחרדה חברתית במשך 4 שנים ובחודשים האחרונים מנסה למצוא מטפל/ת שיעזור לי להתמודד עם הבעיה ואולי אפילו להתגבר עליה.... אני צריכה עזרה, אני מתחתנת בעוד מס' ימים וממש חרדה מה יהיה (400 אורחים!!) אני גרה באזור השרון. אשמח מאוד אם מישהו ימליץ לי על מטפל/ת מומח/ית באזור או יתן לי עצות טובות תודה טלי

שימי לב, טל ישנה מישהי בשם צופי מרום. היא ד"ר והיא מטפלת מומחית בחרדה על כל צורותיה ועושה מפגשי קבוצה עם הרבה צעירים שסובלים מאותה בעיה ומטפלת. שמעתי שהיא מעולה. כדאי לך. אני אפילו חושבת שהיא גרה ו/או מטפלת באזור שלך. הטלפון שלה הוא 7656922 - 09 הלואי שתצליחי. מיכל האי מייל שלי הוא [email protected] כתבי לי ישר לשם, אם תרצי.

מיכל שלום אוכל להפנות אותך לפסיכולוגית המקבלת בהרצליה ומתמחה גם בטיפול קצר מועד. מאחר ואת מדברת על יעד קרוב מאוד אז זקוקה למשהו מהיר. יתכן שתוכלי להיעזר בהיפנוזה וכן ב EMDR במידה ותרצי את השם שלחי אלי מייל [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה, תודה ושוב תודה.....

התחלתי בפגישות עם פסיכולוג ואני לא יודע מה עלי לבקש ממנו האם להתייעץ אתו בקבלת החלטות יום יומיות ומה לשאול אותו אשמח לקבל הדרכה כללית

שרון שלום חשוב שאת השאלה הזו תברר עם הפסיכולוג ועם עצמך. לכל אחד צרכים אחרים בפניה לפסיכולוג ולכן חשוב למצוא על מה מתאים שאתה תדבר איתו. בעיקרון, כל נושא יכול להתאים, תלוי מה מטריד אותך ואת מה אתה מנסה לפתור. זו לא התלבטות לחוץ אלא לתוך חדר הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלחתי לך מייל וצר לי אם הדברים שנכתבו שם קשים. שיהיה לך יום טוב אליאן

מה זאת אומרת צר לי? אני רק מתרחבת הכל בגלל הגלידות. להת'.

היי, בוקר טוב עולם... כמה אתם ישנים לא חבל על הזמן... ``באתי אליכם מארץ רחוקה. לכוכב שלי אין שם. אין שם מלחמות ואין שנאה. ואין כזה דבר ``אשם`` או ``לא אשם`` אווו לואיס. ..הכוכב שלך מאיים עלינו כל כך קשים אתם לעצמכם ולסביבה." / ארקדי דוכין, כוכב האהבה. קחו את היום ואל תהיו קשים לא לעצמכם ולא לסביבה, בלי מלחמות ובלי אשמים... לטלי - כתבתי לך בעמוד הקודם. לאליאן - את עושה קולות של "שטיח" בזמן האחרון, מה הענינים ? לשרון - את בכלל נעלמת לי ? את פה מתישהוא ? :-((( למישהי - חיבוק וקצת כוחות בדרך בתוך בלון ענקי. לאורה - הכל בסדר ? עדיין בעבודה ביום האחרון ? תחשבי על החופש שאחר כך... לדניאל - (((((((( אוהבת אותך ))))))))))) מי ניצח בכדורגל ? לללה - האופטימיות נשמרת ? ג'קי - מה שלומך את ? אנג'ל - איתך כבר דיברתי בבוקר, אבל את תמיד מוזמנת. שיהיה יום מקסים לכולם, שקט ועם חיוך על הפרצוף, שלכם אביב.

בוקר.... דווקא לא ! מזמן הפסקתי לעשות קולות כאלו ,אם כי הקול שיוצא בזמן האחרון הוא מעט תוקפני, אבל לפחות זה משהו... נגעת בנקודה רגישה אצלי.... אבל אני אלמד לדבר, מבטיחה ! למרות הקושי בדבר... וזה לא שאין לי מה להגיד, אלא שזה יוצא אחרת לגמרי אם בכלל.. במקרה,ממש במקרה או שלא במקרה... על זה שוחחתי אתמול עם המטפל שלי... אז מתוקונת... שיהיה לך יום מקסים ומלא הפתעות שיגרמו לך לחייך... אגב,לקחתי אתמול אליו את מה שכתבת כאן על החיים בארבעה פרקים (הטיבטי) וכנראה שאני בפרק שני... לפחות עברתי פרק אחד... :-))))))))))

מה קרה הערת אותי מוקדם....... נבהלתי לרגע חשבתי מה קרה? וזה עוד נשמע כנאום פרידה....אל תדאגי יקירה אנו פה לכל שעה.... ומי ניצח?ביננו למי איכפת.... העיקר שאביב שלנו מרגישה נפלא............ ואני ............ לאחר ההשכמה. שלך לעד דניאל

עשית לי בוקר מצויין... תודה רבה! אני לוקחת את הבלון בשתי ידיים, שואבת ממנו את כל הכוח והאופטימיות ששלחה אלי חברה מקסימה אחת! ושולחת חיבוק גדול בחזרה...

הי, אצלי כבר צהריים. הבקרים מסרבים להתחיל לפני 09:00, אז כשכתבת את ההודעה אני עוד הייתי בתוך חלום:-) אני חושבת שהאופטימיות נשמרת. היא תמיד שם , פשוט לא תמיד אני מרגישה אותה. לפעמים יש עננים שמאפילים על הכל, אבל הם לא מספיק מאיימים כדי שהיא תעלם לגמרי. אחרי כל גשם יוצאת השמש, לא משנה עד כמה ארוך הוא יהיה. יש לי הרבה מרץ ליום הזה וגם לסוף שבוע. למחר בעיקר. שבתות אני לא כל כך אוהבת, זה קשה. קשה פתאום להרגע, אחרי המירוץ השבועי, מוכר? בכל מקרה, אני רוצה לאחל לך גם יום נפלא, שלא לעצלנים כמוני, הוא כבר יותר מתקרב לקיצו :-) יום, שלא יהיו עוד כמוהו, לטובה ולרעה, סתם יום ייחודי :-) בי

מה שלומך? איך עבר עלייך היום?

היי אנג'ל, היה יום טוב, כמו שהחלטתי, עמוס עבודה ופגישות. ואצלך ? היה טוב או רע ? אביב.

חבל.... אפילו חבל מאוד.... :-( אבל אביב...תודה בכל אופן על זה שאת מתעניינת. זה מעודד. ממני. כל הזמן את דואגת לאחרים. אבל מה איתך? איך עלייך עוברים הימים?

ג'קי מקסימה, "אצלי הכל בסדר... " טוב תודה, באמת, אם לא היה ככה, תאמיני לי היית יודעת, היו מרגישים בהודעות שלי, או פשוט לא רואים אותי פה, בדרך כלל אני נעלמת קצת כשקשה... אבל תודה לאל, הכל בסדר, ותודה לך שחשבת עלי. ובאמת, חבל שלא ראית את זה בבוקר... :-( שלך, אביב.

תודה על תגובתך לגבי 4 השבועות. זה לא היה מתאפשר בלעדייך. באשר לאתמול(אם את זוכרת מה הייתי אמורה לעשות-כתבתי לך באימייל)- קמתי בהרגשה שזה הולך להיות הכי גרוע בעולם,ורק ניחמתי את עצמי שכמו כל יום גם זה יעבור. להפתעתי,בסוף היה די משעשע.היו חוויות לא הכי נחמדות ,אבל הם הפכו להיות מצחיקות בגלל האנשים שם. נו,את מכירה אותי.לא יכולה להיות אדישה להומור.זו נקודת התורפה שלי,מה לעשות? ציניות,אירוניה,סרקסזם שחור ואפילו "הומור של כתה טיפולית"-הכל הולך אצלי,תלוי במצב הרוח. הדבר השני לא ממש התבטל אתמול,אלא הוקדם לשעות הבוקר.התקשרתי אליה וביקשתי,ואח"כ היה החלק הקשה-לשכנע שיתנו לצאת.אז לקחתי עוד כמה שעות ביום אחר,כדי שיתנו לי להגיע מאוחר אתמול.גם בגלל שלא רציתי לספר לאן אני הולכת ככה שלא יכולתי לבקש התחשבות. הייתי חייבת לעשות את זה. הייתי חייבת קצת להתפרק.הימים האחרונים היו קשים מדי והרגשתי כאילו אני לא יכולה להרשות לעצמי לוותר. אבל שהגעתי הביתה מאוחר...שוב שקט...שוב בדידות.היה לי פתאום מאוד קר,רעדתי מקור לא מוסבר.לבשתי הרבה בגדים ארוכים ועדיין היה לי קר.קלטתי מתישהוא שזה קור מבפנים. למזלי,הייתי מותשת לחלוטין.בשעה שתים עשרה בערך,כל מה שרציתי היה לישון.ישנתי טוב הלילה יחסית. אני אנסה להרגע בסוף השבוע.שבוע הבא הולך להיות קשה ומכביד.התחושות הבודדות של אתמול יוכפלו שבעתיים.אבל אולי זה המבחן האמיתי עכשיו:להתמודד עם אנשים,עם רגעים של לבד...לשמור על פרופורציות נכונות ואיזון. טוב,מצטערת שנתתי לך כ"כ הרבה לקרוא ככה על הבוקר. אני יודעת שאני מעצבנת בזמן האחרון. אנג'ל.

בקשר לבעיה הטכנית שעלתה לי עם הטיפול,עזיבת העבודה. אין לי מושג איך זה יהיה. בינתיים יש לי , כי עשיתי יותר כסף ממה שהייתי צריכה לטיפול. אבל אני אצטרך לחפש אלטרנטיבה נוחה יותר. אני לא יכולה להרשות לעצמי לא לעבוד,וגם לא להרשות לוותר על הטיפול... אני גם לא יכולה להרשות לעצמי לקחת מההורים... מסכנים,אחרת הם ירגישו מחוייבים להתמודד עם זה(כן,כן,בציניות). תאחלי לי בהצלחה גם בעניין הזה? די,אני מרגישה מציקה ... מה קורה לי בזמן האחרון? אני מרגישה כאילו אני תופסת יותר מדי מקום..:(((((

אנג'ל, בטח שאני מאחלת לך בהצלחה...איזו שאלה?? :) וחוץ מזה, אני שמחה שאיכשהו עברת את הדברים הקשים. לפחות את חלקם. ויותר מזה, השינה המיוחלת. אני שמחה בשבילך שהצלחת לישון טוב. זה חשוב. ליל מנוחה, טלי פרידמן

.... יהיה היום יום טוב או גרוע?

אנג'ל יקרה, בוקר טוב גם לך. מעבר לדברים שלא בשליטתנו כמו פיגועים או תאונות, את יכולה לבחור, איזה יום את רוצה טוב או רע, גרוע זה לא בלקסיקון בכלל . אני קמתי בבוקר והחלטתי שהיום יהיה יום טוב, מקווה שגם את, ואם שום דבר לא יפול, נצליח להשיג את זה עם קצת מאמץ. הקושי תמיד קיים, אבל גם תמיד אפשר לתרגם אותו ולחשוב עליו כעל אתגר, ואז כל יום טוב הופך להצלחה והוא הרבה יותר מספק כשהשגנו אותו בכוחות עצמינו, והימים הטובים שבאים רק נותנים לנו טעם ומשאירים אותנו עם תחושה שאנחנו רוצים עוד כאלה ויש לנו גם כוחות להשיג אותם. אז שיהיה באמת יום טוב לכולם, אביב.

היי,בוקר טוב גם לך. תודה. את צודקת מאוד. אתמול קמתי,מהרבה סיבות,בהרגשה שהיום הולך להמתח כמו מסטיק ולהיות אחד הגרועים בחיי.חשבתי אפילו לא לאכול כדי להתמודד עם העניין(זה עדיין קורה לי לפעמים), בסוף הסתבר שהיה יום די חווייתי ומשעשע. היום הולך להיות ארוך גם כן,כי מסיבות השמורות לי התנדבתי לחזור בו מאוחר הביתה.אבל נו מילא,הייתי חייבת. אני מכינה נרות.תחביב חדש.את אוהבת? בינתיים אמא שלי מתלהבת. ואבא שלי ראה משהו אחר שעשיתי ואמר לאמא שלי שתגיד לי שזה מקסים ושהוא היה בטוח שזה קנוי. הוא אמר "מקסים",את קולטת??? רק לא לי,לאמא שלי.

אני אוסיף לספור.מבטיחה.על אף שקשה . אליאן-תודה על המסיבה הגדולה.נורא שמחתי שנשאר קצת מה לחגוג... אביב-תודה על האיחולים והחיבוק.קחי עוד אחד.אני אפנק אותך. ג'קי- תודה על ים ההודעות באיי סי קיו.בימים האחרונים הוצפתי במחשבות רעות,בזכרונות קשים וברגשות לא נעימים,אבל גם בהודעות שגרמו לי לחייך. אז כמה הסברים בשבילך , ג'קי: אני לא רואה את החלפת הצבע באיי סי קיו שלך.מצטערת.אני משתמשת בגירסא ישנה של תוכנה.תודה על האיחולים מכל הלב.מצטערת שדיברנו מעט בימים האחרונים.עוד נחזור לדבר.בקשר לבדיקות,אני אספר אם יהיה משהו טוב,מבטיחה! אורה-אני מתגעגעת ומפספסת אותך כל הזמן.אולי תכתבי לי מייל.לכתובת הישנה.אני לא מצליחה לשלוח לך דרך החדשה. ולכל השאר מישהי- מקווה שתרגישי טוב יותר.קחי גם חיבוק. גם את פולי. שרון-מתי תהיי באיי סי? ו...מקווה שלא שכחתי אף אחד ואם כן אני ממש מצטערת. אה...ושחר-ברוך בואך לפורום.

ההודעות - עליי!!! תמיד....אני רק מקווה שזה לא מפריע לך שאני מציפה לך ת'אייסי בהודעות, אני דווקא נהנית מזה. עזבי, שטויות שלי.... אל תשכחי שאני אוהבת אותך הכי בעולם מותק שלי אני מתגעגעת...... אני. נ.ב אני שמתי לב שאת לא מרגישה הכי טוב, ראיתי אותך ממש פחות ולא כ"כ הגבת להודעות.... אבל אני מאחורייך, בגלל זה לא לחצתי, אולי השארתי טונות של הודעות.....אבל בבקשה תרשי לי להמשיך...?!

קראת כבר את הנסיך הקטן? יש שם שורה "אני מצווה עליך להמשיך" :-)

יש לי ילד בן 4 כמעט- מגמגם. רציתי לדעת באילו מקרים מומלץ שילד מגמגם יטופל ע"י פסיכולוג ולא ע"י קלינאי תקשורת, או מתי מומלץ לשלב בין שני הטיפולים?

לגילה שלום רב. השילוב בין שני הטיפולים הינו השילוב האידיאלי. לדעתי הספיכולוג יבקש איבחון של קלינאית תקשורת בכדי לשלול סיבות אורגניות לגימגום. זה בהנחה כי העיה הינה רק בדיבור וכל שאר התחומים בסדר: החברתי, ההתנהגותי, וכד'. ניתן לעשות זאת דרך קופות החולים או באופן פרטי. כדאי בהקדם- כי אולי הגמגום משפיע על הדימוי העצמי והבטחון של בנך ביחסיו עם העולם. אם תרצי הכוונה נוספת- כתבי ואנסה לעזור. בברכה. רוית.

גילה כתב/ה: > > יש לי ילד בן 4 כמעט- מגמגם. רציתי לדעת באילו מקרים מומלץ שילד > מגמגם יטופל ע"י פסיכולוג ולא ע"י קלינאי תקשורת, או מתי מומלץ > לשלב בין שני הטיפולים?

ברצוני לשאול כמה זמן לוקח עד שפגה תופעת הלוואי של תרופות אנטידכאוניות וכמה זמן לוקח עד שמרגישים שיפור ממשי .

מה הן בכלל תופעות הלוואי של תרופות כמו פרוזאק למשל. איך הוא משפיע וכו'...וכמו שיעל שאלה, מתי פגה תופעת הלוואי? תודה.

ברצוני לשאול כמה זמן לוקח עד שנעלמות תופעות הלוואי בתרופות אנטידכאוניות ומתי אפשר כבר להרגיש שיפור.

יעל שלום לצערי אין כרגע פסיכיאטר בפורום. בכל מקרה, זו שאלה שכדאי להפנות לפסיכיאטר המטפל שלך. לאור הכרותו איתך ועם סוג הטיפול שנתן תשובתו תהיה האמינה ביותר. בברכה ד"ר אורן קפלן