פורום פסיכולוגיה קלינית

זה לא הגיוני מה שקורה כאן. בכל פעם איזה מישהו בוחר "תורן" חדש לרדת עליו.סיימו לרדת עליי,התחילו לרדת על דניאל,עכשיו על אביב ומי הבא בתור? רעיון שני הפורומים גם לא יהיה יעיל כל עוד יהיה על הפורטל הזה. כיוון שהמטרידים יידעו להכנס גם לשם. אני כבר כמה ימים בוחנת אפשרות שנעבור פורום לפורטל אחר,במידה וזה יצליח אתם מעוניינים? כדי שלא תוודע הכתובת לאף אחד,אני אעביר אותה באיי סי קיו למי שיש לי ,וככה הלאה עד שנגיע לכלל הקבוצה. לא מדובר בפורטל הומה אדם. אבל יהיה מנהל לפורום,והוא ככל הנראה לא יהיה אחד מאיתנו. רוצים? אם כן-אני אנסה.

אנג'ל, מה רוצים ממני ? מה היה בהודעה המקורית ? לא ראיתי את ההודעה המקורית אבל ממך הבנתי שאני קשורה לענין ? אביב.

היה הודעה לא מקורית? לא הבנתי את העניין איזה אחד קרא לעצמו "מעוצבן",וזה כנראה היה שחר כתב שנמאס ו לראות ולשמוע את "האביב המעצבן הזה" רואים שהוא אפילו לא קרא בתשומת לב שום הודעה הוא חשב שאת בן

אם זה כולל גם אותי..... אני בעד.

אנג'ל יקרה, כמו בכל דבר בחיים גם פה, המשפט הבא נכון: לא בורחים מהבעיות או הקשיים, נשארים ומתמודדים עם מה שיש! וחוץ מזה, כפי שהינך שמה לב היטב, מנהלי האתר משתדלים להגן על באי הפורום. קיבלתי את הודעתך מיום ו' ועידכנתי את הנוגעים בדבר. וחוץ מכל הדברים מסביב, מה שלומך? זה הרבה יותר חשוב. טלי פרידמן

תודה אגב,האימייל שלך היה נוגע ללב,ההרגשה שיש מישהו לצידי,מאחורי שאיכפת לו... אצלי ממשיך להיות קשה,מפחיד,מבלבל.אני מקווה שאין כעס לגבי כתיבת התחושות בפורום. אבל... מחר... 30...

בטח לא שמתם לב אבל לא הייתי פה כמעט שבוע. וזה רק אומר שהרגשתי טוב (יחסית). עדיין יש לי בעיה עם היציאה מהבית. זה לא שאני לא יוצאת בכלל. אני יוצאת , אבל מרגישה על הפנים. הלחץ הזה בראש . הפירפורים בבטן . ממה לעזאזל אני פוחדת??? המטפלת שלי מאוד מרוצה מההתקדמות שלי. אבל כמובן שבשבילי זה לא מספיק. עדיין לא חזרתי לעבודה. לא יכולה להתמודד עם המחשבה שכולם יתחילו לשאול אותי איפה הייתי ,ומה קרה לי. אז מה עושים?? (אני שואלת כדי לקבל תשובה ...) מצד אחד , אם אני לא אחזור לעבודה , אז זה אומר שבנתיים לא חזרתי לנורמה. מצד שני , אם אני אחזור לעבודה , אז אני מסתכנת בלהחזיר את עצמי אחורה בכמה שבועות (זה מה שקרה לי בפעם הקודמת כשחזרתי לעבודה אחרי חודש של היעדרות). ?????????????. אביב - מה שלומך? מה שרציתי לשאול אותך בפעם הקודמת קשור למה שכתבתי עכשיו. יצא לך להתנסות בחזרה לעבודה אחרי היעדרות כל כך ממושכת (שקשורה מן הסתם למצבך)? מי שעבר דבר דומה מוזמן לספר לי "חוויות". אולי השד לא כל כך נורא. בילי

היי, את בטח לא מכירה אותי ולא מבינה למה אני נדחפת לך לחיים. קודם כל, אני כן שמתי לב שנעלמת, לא בדיוק ידעתי לכמה זמן, אבל ברור שמבחינים.... אני שמחה שחזרת, מעניין מהיכן... בכל אופן, בעניין העבודה, במשך השבוע, הגיעה שעתה של אורית (ארנון) ליום הראשון בעבודתה החדשה. היא הייתה זקוקה להמון תמיכה, אני מקווה שהצלחנו להעניק לה זאת ועכשיו היא מרגישה יותר טוב. אני לא בשלב של עבודה, אבל אני יכולה להגיד לך שאני מבינה על מה את מדברת שאת פוחדת מהשאלות. מכיוון שכשאני נעדרתי מבי"ס במשך שלושה חודשים, אנשים כבר לא שאלו..ואם הם שאלו, הם קלטו שאני לא הולכת לספר. מי שידע, ידע. מי שלא , לא. אני בטוחה שמכיוון שאצלי, אלו בסה"כ תלמידי חטיבת ביניים, ואצלך אלו אנשים מבוגרים יותר...אז זה שונה. אז אולי באמת כדאי שתדברי עם מישהו שעבר חוויה דומה. ברוכה השבה. אני כאן.

בוקר טוב בילי, בילי תלמדי גם להיות מרוצה מהצעדים הקטנים, שהם בכלל לא קטנים, הם ענקיים, למרות שאת לא יכולה לראות אותם. תלמדי לראות אותם ולהצליח לפרגן לעצמך עליהם, ולראות מתוכם את הכוחות שלך ואת היכולות שלך, ועד כמה את מסוגלת. המטפלת שלך מרגישה טוב איתם ומרוצה מההתקדמות, אבל זה לא מספיק, זה מבחוץ, את צריכה להצליח להרגיש את הסיפוק מבפנים. לפעמים אין תשובה לשאלה של "ממה אנחנו פוחדים ? ", לפעמים גם לא צריך להתעקש כל כך למצוא את התשובה למה, לפעמים צריך פשוט לזהות את הפחד ולהתגבר עליו, בלי להבין כל כך ממה הוא נובע. התשובות יכולות לבוא מאוחר יותר, ואולי בכלל אין לזה תשובה. ובקשר לעבודה, אין לי כל כך תשובה, כי האמת היא שכמעט אף פעם לא הפסדתי עבודה בגלל ההפרעה שלי. אף פעם לא נתתי לה לשבש לי את התחום הזה לפחות. רק עכשיו אני מצליחה מדי פעם לקחת יום חופש ולנוח כשאני צריכה כזה, ובדרך כלל זה מתלווה גם במחלה פיזית, שהיא אולי איתות של הנפש לגוף, שהיא צריכה קצת הפסקה. אבל עדיין זה יום יומיים עם אישור מהרופא, אז זה בסדר. ובכל זאת, נראה לי שאת כן צריכה לחזור אם את מרגישה שאת כבר מוכנה, ונראה לי שאת מרגישה שאת יכולה להתמודד עם זה כבר מההודעה שלך. זה שוב עוד צעד ענק קדימה, שיכול אולי באמת לגרום לנסיגה, אבל גם יכול להצליח. ומתוך התקוה שזה יצליח ושזה כן יקדם אותך הלאה שווה לנסות. לא כדאי לאבד את הסיכוי לחזור לנורמה, כמו שאת הגדרת, בגלל הפחד מהסיכון ומהכישלון. הפחד הוא טבעי וקיים אצל כל אחד מאיתנו, צריך להתגבר עליו כדי לחזור לחיים הנורמליים, וכדי להמשיך לתפקד. ובדרך כלל באמת "השד לא כל כך נורא" כמו שאנחנו מצפים שיהיה. דווקא בגלל שאת פוחדת מהחזרה ומהאנשים, את בטח מכינה את עצמך לגרוע מכל, ואולי כשתחזרי התגובה תראה לך פחותה ממה שציפית ויהיה בסדר. אנשים לא כל כך נוראיים בדרך כלל, הם מבינים ואמפתיים, ואת לא חייבת ולא צריכה לספר הכל, רק מה שאת בוחרת. שואלים מה קרה ? תספרי מה שמתאים לך, תכיני סיפור כיסוי שמרכך את המציאות, שנותן הסבר אמיתי אבל לא עד הסוף, לא את הכל, מה שאת רוצה שידעו, תנשמי עמוק ותעשי את הצעד הראשון. אחר כך כבר יהיה הרבה יותר קל. בהצלחה, אביב.

למה מוחקים פה הודעות שלא נעימות למישהו ספציפי ? אני לא מבין למה אסור להביע דעות. אשמח לשמוע תגובה ממנהל הפורום שמחק את הודעתי הקודמת

שלום שחר (המעוצבן?!). לראשונה מאז אני מתפקד כמנהל הפורומים נאלצתי למחוק הודעה בפורום הזה. אם כל הכבוד לחופש הדיבור והדעה, אני לא אקבל בשום פנים ואופן הודעות שהן בעלות אופי פוגע באדם מסויים. אם דעתך שהפורום צריך להיות במתכונת אחרת אתה רשאי להביע את דעתך, תוך שמירה על כבוד הזולת. שוב פעם אני רוצה להדגיש - אין שום בעיה הבעת דעות, כל עוד הם נעשות בצורה תרבותית ולא פוגעת. גלישה נעימה. יוסי רוסמן מנהל הפורומים.

שלום מר רוסמן, אולי הייתי בוטה מדי, ואני מצטער על כך, אך לדעתי זה לא הגיוני שכל השיחות של אדם מסוים צריכות להופיע בפורום (ואין ליחס וחלילה שום דבר נגד אדם זה או אחר) אשמח לשמוע את תגובתך בתודה שחר (כבר לא מעוצבן....)

אני מרגישה ממש רע. אני רועדת ויש לי דפיקות לב ואני כל כך מדוכאת. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי ואם בכלל אני אצא מזה אי פעם. אני מתחילה להתייאש.

הי אורית, גם אני הייתי פעם במצב כזה. יש תקופות רעות בחיים שהכל נראה שחור ורע, אבל חולפים ימים וחודשים, ואז אתה לא מאמין איך היית מדוכא כ"כ. אני ממליף לך ללכת לטיפול פסיכיאטרי

אורית יקרה!! אל תתייאשי!!אל תרימי ידיים!! נכון, רע לך, רע עד שאי אפשר לנשום, אבל תמיד, תמיד יכול להיות יותר טוב! וגם, תמיד יכול להיות יותר רע! אין שום דבר מוחלט בעולם הזה, הכל מאוד דינאמי, ואולי לפעמים נראה לנו שאנחנו תקועים, אבל באותה מידה אנחנו יכולים לשנות את הדברים ולעשות יותר טוב, שיהיה לנו יותר טוב. את תצאי מזה. עובדה. פשוט תאמיני בזה ויותר נכון, תרצי בזה! יש דברים שכבר לא תוכלי להחזיר לחייך - כמו אמא שלך, אבל מצד שני יש דברים שתוכלי להביא לחיים שלך - אהבה, ילדים ועוד דברים שתרצי. זו תקופה, תקופה קשה אבל היא תחלוף, אם תרצי בכך. אני יודעת, שלפעמים אנחנו כה עייפים מהכאב, מהפחד שאין לנו כוחות להלחם, אין לנו רצון להלחם. אבל ברגע שיש אמונה שיש רצון ואף קלוש ביותר - יש דרך החוצה. אל תתני לפחד להוביל אותך. אל תכנעי לו. את חזקה מספיק, ואולי את לא מרגישה ככה עכשיו אבל זה מה שאת. תמיד אפשר לוותר, זו הדרך הקלה, אבל האם זו היא בחירתך? האם זה מה שאמך היתה רוצה בשבילך? אל תפחדי מהחיים, אל תפחדי מהמוות כי הוא חלק מאיתנו אבל אל תתני לו לגבור על החיים. מכל הלב אלייך.

אורית יקרה, ודאי שתצאי מזה. אין צורך להתייאש, גם אם ברגע זה מאוד קשה לך. האם יש מישהו שתוכלי לפנות אליו כעת, כדי לצאת מתחושת חוסר האונים? ברגעים כאלו כדאי להשתמש בטכניקות הרפייה ודימוי חיובי, שאולי למדת בעבר אם התנסית בטיפול נפשי. בהצלחה, דרור גרין

אני כותבת לכולם ביחד כדי לחסוך בעצים. אליאן יקרה- מה שלומך היום, האם היום עובר/עבר בשקט יחסי? האם ידעת רגעים של נחת מילדייך? האם חייכת? מתגעגעת אלייך ומחכה לשמוע ממך. אביב- שמחה שאת יוצאת מהמשברון, אולי צריך גם כאלו כדי להעריך את הרגעים הטובים יותר. אני מקנאה בך (מקנאה במובן החיובי של המילה) על כך שהיה לך אבא כל כך נפלא להתגעגע אליו, בטח יש לך מאגר בלתי נדלה של זכרונות טובים ממנו, על דברים שעשיתם ביחד. לי יש אבא חי עם מאגר של זכרונות על דברים שהוא לא עשה למעני... התגברתי כבר על הכעס בנושא הזה. אנג'ל יקרה, מה יהיה איתך, אולי נקנה לך דובי מתנה מהפורום כדי שתשני טוב יותר? מישהי, מה עם חוויות מהקבוצה? מאד חשוב לי לדעת מה עובר עלייך תכתבו ותספרו מה שלומכן

מה שלומך?

יופי קצת סחוטה מיום של מבחנים פסיכוטכנים קצת פוחדת משבוע הבא בו אשאר ללא עבודה. בגדול (מסיבה לא ברורה) אני אופטימית. מה שלומך את אנא פרטי

אורה יקרה, בוקר טוב, מה שלומך ? בא לך לשלוח אלי קורות חיים... אולי אני אוכל לעזור בתחום המחשבים... ואולי גם אקבל איזה בונוס קטן בזכותך ? מה התפקיד שלך בחייל אם לא אכפת לך לפרט ? אם תכנות באיזה שפות ? ... שלך, אביב.

לבננו הבכור מלאו בדיוק ארבעה שבועות. אני מרבה לקרוא מאמרים וספרים בנושאי חינוך מה שלעיתים מקשה על ההתנהלות ההספונטנית של הורותי המתגבשת. אחת לכמה ימים צצה התחבטות חדשה. אמש קראתי במאמר באחד מירחוני ההורים אשר גורס כי פסיכולוגים טוענים כי תינוקות שנאלצו לישון לבדם במיטתם מועדים לבעיות נפשריות חמורות, כמו דיכאון, חרדה וקושי בפיתוח יחסים אינטימיים... האם יש בסיס להנחה זו?! בננו הקט מרגע כניסתו לביתו החדש לן בחדר משלו וזאת בעיקר מתוך כך שחשנו צורך לשמר את הזוגיות ואת החדר שלנו - שלנו. אמא מיוסרת.

שלום לך, כל מה שהספרים אומרים טוב ויפה, אבל: לפי דעתי, את צריכה ללכת עם התחושות שלך. אם לדוגמה חש כי טוב לך שהילד ישן בחדר נפרד, לכי עם זה בלי חשש. חוץ מזה, איך הוא? איך מערכת היחסים שלך איתו? עדי

למיקי היקרה שלום רב. קודם כל- מזל טוב על הלידה ועל הצטרפותכם למעגל הרחב של ההורים. אני מכירה היטב את התאוריות הצצות כפטריות לאחר הגשם ומבלבלות בעיקר הורים בראשית דרכם. אני מציעה לקרוא- אך לא לאמץ מיידית כל המלצה. את תופתעי לגלות כמה עצות יש על כל נושא שבעולם- וכמה מבלבל זה על רקע ההורות הצעירה וחסרת הבטחון. הרי הורות אינה מדע מדוייק, ואין אחידות בהורות של כל אחד ואחד. כמספר האנשים- מספר הגרסאות. מה שחשוב זה להקשיב לעצמכם ולנסות ללכת בדרך הייחודית לכם. לגבי שינה- אני מאמינה כמוך, שיש צורך בנפרדות בין הילד להוריו. כך הוא למד כיצד להרדם לבדו- מבלי להיות תלוי בכם לצורך כך, וכך מתאפשרת לכם האינטימיות ההופכת למצרך נדיר נוכח תפקידכם החדש כהורים. יצא לי לפגוש בקליניקה לא מעט הורים, שמתוך כוונות טובות הרגילו את ילדיהם לכל מיני סגנונות הרדמות ושינה- השינוי אחר כך אינו פשוט כשזה כבר הופך להרגל. צאו לדרך עם הדברים שחשובים לכם. לכו עם הטבע שלכם, ובאמת תנסו להשקיע גם בזוגיות, לצד ההשקעה האינסופית בילדכם. אני מאחלת לכם הרבה הנאה בהמשך, ונהיה פה עבורכם בכל שאלה שתתעורר. להשתמע. רוית.

אביב, הי קיבלתי את אתשובה שלך. תודהץ Jaki אמרה שגם את מתמודדת עם בולימיה ועכשיו קראתי הודעה ישנה שלך. שלושה חודשים נקיה. אז חשבתי, שלושה חודשים נקיה מהקאות או ממשהו אחר? הייתי רוצה להיות מסוגלת לומר, לצעוק אני נקיה מהכל, מכל החרא הזה שבי. תגידי, חברות שלך יודעות? שרה.

היי שרה, לפני הכל תרשי לי להתנצל שהזמנתי אותך לפורום לקבל תשובות גם ממני, ולא עניתי להודעה שלך. עברו עלי כמה ימים קשים שבהם לא כל כך יכולתי להתייחס להודעות פה, הייתי צריכה קצת לשמור את הכוחות שלי לעצמי. כמו כולם גם עלי עוברות תקופות פחות טובות בהם אני קצת מתנתקת, כדי לטפל בעצמי, ואני מתנצלת באמת מכל הלב. לא כל כך נעים לי שאמרתי לך לכתוב פה ולא הגבתי, אז אני מקווה שאת מבינה, פשוט הייתי במשבר קטן והייתי צריכה להתמודד עם המון דברים שנפלו עלי, אבל אני אשמח להיות פה בשבילך, ובדרך כלל יש לי כוחות גם לעצמי וגם לתמוך באחרים, ולא סתם הזמנתי אותך לפה, אלא היתה לי כוונה באמת לספר ולתמוך וקצת לעודד ואני אעשה את זה עכשיו. עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. אז תודה על הברכות, והאמת היא אם להיות קטנוניים שהיום זה כבר שלושה וחצי חודשים, 105 ימים, שאני נקיה מבולמוסים והקאות, אני אספר לך קצת על עצמי ועל ההתמודדות שלי, ואני גם אשמח לשמוע קצת יותר עלייך, איך התחלת להקיא, איך את מנסה לטפל בזה, אולי אפילו בת כמה את אם לא אכפת לך לאמר, ואז יהיה לי יותר קל להתייחס ואולי קצת לנסות ללמד מהנסיון שלי, ובטח גם ליועצים המקצועיים פה יהיה מה להוסיף בענין, ועוד אנשים ירצו להתייחס לדברייך. אני מעתיקה לכאן הודעה שכתבתי לפולי, כשהיא ביקשה לדעת קצת על ההתמודדות שלי, כי אני חושפת שהיא משקפת את מה שעברתי, בהתמודדות שלי עם הבולמיה. "אז ככה בקצרה, הייתי בולמית קשה. אכלתי והקאתי במעגל אינסופי לאורך היום בולמוסים מטורפים והקאות במשך שעתיים כל פעם, לפעמים אחד אחרי השני. עד 12 פעמים ביום קשה, ביום טוב בין 6 ל-8 פעמים. לפני 105 ימים התחייבתי למטפלת שלי, שאני יוצאת מזה, שאי אפשר לחיות עם זה, ועשיתי את זה... הפסקתי להקיא והתחלתי לאכול כמו בן אדם נורמלי מן הישוב. זה לא היה קל. בהתחלה זה דרש המון מאמץ ממני ויותר ממנה. בהתחלה התקשרתי אליה בערך 8 פעמים ביום כדי לבלום את הבולמוס ואת ההקאה, אבל עם הזמן הדחף לעשות את זה ירד, והחשק כבר לא בא והיום אני בכלל לא חושבת על זה כמשהו שאפשר לעשות אותו. מבחינת האוכל, אני מרגישה שהבסתי את המחלה הזו, אבל זו לא הנקודה, כי ברגע שסיימתי להקיא רק אז עלו כל הבעיות האמיתיות - הדכאונות, החרדות, ההתמודדות עם המוות של אבי שנפטר לא מזמן, ההתמודדות עם למה התחלתי בעצם להקיא, והמלחמה עם הרצון למות. אבל גם זה עם הזמן דועך, גם בזה יש הקלות, ובשבועיים האחרונים אני מרגישה שהבסתי גם את זה, שטעמתי מהחיים, נפגעתי, ואני לא מוותרת על זה יותר בכלל. כבר לא רוצה להתאבד, כבר הדכאונות לא באים בכזאת עוצמה, והתקפת חרדה כבר מזמן לא היתה לי. יש ימים של מועקה וכבדות, אבל זה חלק מהחיים, בסך הכל כן איבדתי את אבי רק לפני 8 חודשים, ועד לפני 3 חודשים עוד רק אכלתי והקאתי, ואני משלמת על זה עדיין את המחיר, אבל זה חלק מהחיים. אז כן יש עליות וירידות, אבל לא בתחום האוכל, זה לא רלבנטי, בתחום ההרגשות, והימים הטובים יותר ופחות, אבל גם הפערים בין הטוב לרע, האור לחושך, הולכים ומצטמצמים כל הזמן, ובסוף אני מאמינה שאני אתאזן, היכן שהוא באמצע עם נטיות קלות, כמו כולם. ואולי אפילו בעצם כבר התאזנתי, כשאני חושבת על זה. " בגדול, האמונה שלי היא שאפשר לצאת מזה עם המון עבודה קשה והמון מאמץ. צריך באמת להתחיל להתמודד עם הדכאונות והחרדות והקשיים האמיתיים שעולים אחרי שמפסיקים להקיא, ובשביל זה צריך לגייס מטפל/ת מאוד טובים אבל מעבר לטובים שמוכנים להשקיע ושיכולים להרגיש מה עובר עלייך, ולהיות איתך בקושי וברע, אבל גם בטוב, וגם את כל מי שרק אפשר, אני גייסתי לתמיכה אנשים מקסימים כאן בפורום שמלווים אותי לאורך כל הדרך, גם בקשיים וגם במשברים, ואני יכולה לקחת מהם המון כוחות וגם לתת כשיש לי. בעולם בחוץ, החברות שלי לא יודעות, והמשפחה שלי יודעת אבל לא יודעת. ניסיתי לספר, לא כל כך יכלו להתמודד עם זה, אז ירדתי, והבנתי שאת המלחמה האמיתית אני אצטרך לעשות לבד עם המטפלת המקסימה שלי ועם האנשים כאן בפורום, שכל אחד מהמקום שלו היה שם, בבור השחור של הדכאון והחרדה, והתמודד עם זה בדרך שלו, אבל יש המון דברים משותפים ומחברים. הם האנשים שיודעים באמת מה אני מרגישה כשאני נופלת, ועוזרים לי לעבור את זה. זה בגדול, אם תכווני אותי יותר בשאלות ותספרי קצת יותר על עצמך, אני אשמח לפרט יותר, על מה שמעניין אותך. ושוב התנצלות ענקית, שלא הייתי פה כשהגעת, למרות שהזמנתי אותך. אביב.

ושכחתי עוד משהו קטן, אבל מאוד חשוב. איכשהוא אני תמיד מבטלת את החלק שלי במלחמה הזאת, את הכוחות שלי, שעזרו לי לצאת מזה. כשרוצים באמת לצאת מזה, חשוב לגייס את עצמך גם כן למאבק, כי בלי זה שום דבר לא יעזור, לא המטפלת הכי טובה והכי מדהימה ולא האנשים הכי מקסימים מסביבך. אם אני לא הייתי רוצה לצאת מזה, אם אני לא הייתי מרגישה שיחד עם זה אין לי חיים, שבמעגל ההקאות אני חיה כביכול, אבל בעצם מתה, חיה פיזית, אבל מתה מכל שאר הבחינות, שום דבר לא היה עוזר לי לצאת מזה. הרצון והצורך הראשוני לצאת מזה, חייבים לבוא מבפנים ועמוק מבפנים כדי שזה יצליח. כי זה ידרוש ממך המון כוחות והמון יכולות. קודם כל בקטע של האוכל, גם אם יש מישהו מלווה, בסופו של דבר את תשבי ותאכלי לבד, וגם אחרי הארוחה תהיי לבד, אם תרצי ותבחרי יכול להיות שם מישהו איתך, אבל אם לא תרצי, אם תבחרי להקיא תוכלי לעשות את זה. אני בחרתי שיהיו אנשים סביבי בהתחלה אחרי הארוחות תמיד, שלא במודע הם עזרו לי להעביר שעות קשות שבהם רציתי להקיא, אבל כשישבתי איתם לא יכולתי. הם אמנם לא ידעו עד כמה הם עוזרים לי, אבל הם היו שם איתי, וזה הספיק כדי לעצור אותי. אבל באותה מידה יכולתי לבחור להישאר לבד, או להסתגר בחדר, או בשרותים וכן להקיא. אבל זה טכני, הכי חשוב זה שכשמתחילים לצוף הבעיות האמיתיות שמאחורי האוכל, את תצטרכי להתמודד איתם, עם הדכאונות והחרדות, ולבחור לא לחזור ולהשליך את זה שוב לאוכל, לא להסוות את זה שוב בהקאות, וזה החלק הקשה. כי הכי קל זה לפנות לאוכל, זה הרבה יותר פשוט מלהתמודד באמת עם מה שמתחת, שבזה בהתחלה עוד לא ברור איך להילחם, איך מתגברים על התחושות הקשות ועל הסערות שתוקפות, ובשביל זה צריך כוח פנימי עמוק, שיאמר לך שזו הדרך הנכונה, ושאין אחרת, ושאם רוצים חיים אמיתיים, אז חייבים לעבור את המשבר ולהמשיך הלאה, בלי לחזור להרגל הישן והמוכר והנוח, שכל כך קל לפעמים להתמודד איתו לעומת הקשיים והבעיות האמיתיות של החיים. אז לגייס את עצמך אמרנו, טיפול טוב, והרבה אנשים תומכים ואוהבים. ושוב אם יש לך שאלות נוספות, אני כאן רק תשאלי, אביב.

אני לא יודעת מה קרה לי אתמול. פתאום נכנסתי ממש לדכאון וקיבלתי התקפת חרדה די מפחידה בעבודה אבל לקחתי כדור ונרגעתי. כל היום הרגשתי זוועה ומדוכאת. היום זה אפילו היה יותר גרוע. בפעם הראשונה אני כל כך מדוכאת. אני מרגישה חרדה ממה שקורה לי. עזבתי את העבודה באמצע היום (אמרתי להם שאני לא מרגישה טוב) משום שכבר לא יכולתי להתאמץ להתרכז ולהעמיד פנים. הרגשתי שאני לא עומדת בזה יותר ושמרוב דכאון אני ממש נרדמת בלי שליטה. עכשיו הגעתי הביתה ואני מרגישה כל כך מדוכאת. בעיקר בגלל שאני מיואשת. שום דבר בחיים לא מסתדר לי. אף פעם לא הצלחתי לנהל מערכות יחסים, תמיד ניסיתי להיות לא אני בכל דרך אפשרית כי פחדתי שינטשו אותי, אף פעם לא התנסיתי בדברים שבני גילי אחרים מתנסים בהם, במשך שנים חייתי את החיים של ההורים שלי ועכשיו אמא שלי, שהיתה העוגן היחיד בחיים שלי, נפטרה. אני מרגישה שאני שונה מכולם וזה כל כך מדכא אותי. אני לא מסוגלת לתפקד. רציתי להשתנות, רציתי לעזור לעצמי ולצאת מזה, אפילו היו לי אשליות שאני אצא יותר מחוזקת מהמשבר הזה אבל סתם השליתי את עצמי. זו לא רק תקופה שתעבור כי אני לא מסוגלת אפילו לתפקוד מינימלי והכי גרוע - אין אף אחד שנמצא לצידי. אני הולכת לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ולוקחת תרופות ואין אף אחד שיהיה איתי כל הזמן וידאג לי. אני לא מתכוונת ל- 24 שעות צמוד אלי אבל כן הייתי רוצה שיגור פה עוד מישהו בבית. התחושה של הלבד משגעת אותי. אני כל כך לבד. במשך השנים בניתי לעצמי מעגל כל כך מצומצמם של חברות, חבר אין לי וחוץ ממערכת יחסים אחת והרסנית מאד לא היה לי כלום. אני כל כך לבד וכל כך מבוהלת ממה שקורה לי. בפעם הראשונה אתמול והיום הרגשתי שאני רק רוצה להיכנס למיטה ולא להתעורר יותר. לא רוצה לחיות יותר ככה. אל תדאגו, אני לא מתכננת משהו אקטיבי כי אין לי אומץ אבל כבר כמעט איבדתי תקווה. אני מרגישה שאני דועכת, גוססת אפילו.

כבר שבועיים מרוב דכאון וחרדות אני לא אוכלת כמעט כלום. אני ממש מכריחה את עצמי לאכול ולוקחת תוספות מזון כי אני יודעת שזה הכרחי אבל יש לי בחילות כאלה נוראיות שאני לא מסוגלת לאכול. זה ממש מפחיד אותי. תחושה של אובדן שליטה.

אורית חמודה, אני מצטערת לשמוע שיש לך יום קשה. יש גם ימים כאלו. את עושה עם עצמך חשבון נוקב, ומעבירה את ההרגשה כאילו יש משימות בחיים שצריך לעמוד בהם, או להשיג אותם, ולא השגת. את עוד צעירה, מאד צעירה! לכל אחד יש קצב משלו, שתלוי גם באישיות שלו ובכוחות שלו, וגם בגורמים חיצונים כמו ארועי חיים שהוא עובר. לא צריך להלחץ, וגם לא לנסות להאץ תהליכים. יש תקופות בחיים שאנחנו לבד עם עצמנו. לפעמים זה קורה בזוגיות. לפעמים אתה יכול להיות הכי בודד בעולם, ויש עוד 20 אנשים איתך בבית. לפעמים אתה לבד בבית ומרגיש הכי ביחד שאפשר. אני אצטער לשמוע שנכנסת שוב למערכת יחסים רק כדי לא להשאר לבד בבית. אני חושבת שזו לא סיבה מספיק טובה. אם יש לך מחשב ואינטרנט בבית, את לא לבד. וכשיגיע הרגע הנכון, גם האדם הנכון יבוא. אל תדאגי. עד אז- תתחילי לאכול כמו שצריך, תזמיני חברה ותלכי לסרט, תקני לעצמך בגד חדש וקצת איפור. אני משוכנעת שכבר תרגישי חזקה יותר. תמשיכי לכתוב..........

אורית, חשבת להשכיר חלק מהדירה שלך? אם יש לך אפשרות כזו, אז עדיף שתעשי את זה. עדי

היי אורית... אני דואגת לך מתוקה. קראתי את מה שכולם כתבו ואני מסכימה עם כולכם. להשכיר את הדירה זה רעיון מצוין, תקחי אותו לתשומת לבך. אני חושבת שאם תצאי עם חברה, תחוייכי קצת, תרגישי משהו אחר בתוכך חוץ מתחושת האובדן הנוראית, זה יהיה טוב. מה דעתך? אז שיהיה לך רק טוב.....מתוקה שלי, אני כאן בשבילך...תמיד....

אורית, אל תדאגי יהיה בסדר, בטח נשמע כמו קלישאה אבל זו האמת. יש לי חברה טובה שאיבדה אבא בגיל צעיר והועפה מהבית בגיל מוקדם על ידי אמא והיא שורדת. מערכת יחסים תבוא ברגע שתהיה מוכנה. גם אני מפחדת ממנה והצלחתי להרוס יפה מאוד כמה מהן. אז צאי מהמיטה, תתקשרי לחברה צאו לטיל ולראות סרט. אל תוותרי על החיים הם יפים . (גם אם לא נראה לך כך כרגע) שרה.

בוקר טוב עולם !!!! (למרות שצהריים) איך אני שמחה שחזרת !!!! הקטע ששלחת בהודעה לטלי פשוט מדהים ! ואני שולחת מרק עוף צח.... וכמובן שנישוקים וחיבוקים גדולים.... ביי בינתיים אליאן

נשמה שלי, איך ניחשתי שזה אליי ?? :-))) התגעגעתי וחיכיתי כל הבוקר... המרק עוף מצוין, מאיפה את יודעת לבשל כל כך טוב ? החיבוקים והנישוקים חבל על הזמן. הקטע מדהים, גם בעיני.. מה קורה אצלך ? וכמו שאמרו בזהו-זה כשהיינו קטנים - "פופציק תמיד נופל וקם..." או משהו דומה לזה. נפלתי, קמתי, הכל בסדר, המפתחות בפנים, סע לשלום... שלך, אביב.

ואליאן, כתבתי לך משהו למטה, בתגובה לשרון. התערבתי כרגיל, מה לעשות ? כזאת אני... אביב.

שלום, אנו הורים לשני בנים בגילאי: 13,16 . בחודשים האחרונים החל בננו הבכור להתעניין בתחום המיסטיקה. בתחילה באסטרולוגיה, מדיטציה, ובהמשך הגיע למאגיה לבנה וכעת הוא כבר מדבר על מאגיה שחורה, ובעיקר נושא הכישופים. אנו בבית מתנגדים מאוד לנושא, ניסינו לנהל איתו שיחות בוגרות, אך ללא הועיל. עלינו לציין כי עד לא מזמן הוא היה תלמיד טוב והיו לו כמה חברים. בתחום הלימודים חלה הדרדרות משמעותית, מחבריו הוא מתרחק בטענה שאינם מבינים אותו עוד. ידוע לנו כי יש עוד תלמידים בבית-ספרו שעוסקים בתחום. מה שמדאיג אותנו במיוחד הוא כל מה שקשור לכישוף- הוא עורך טכסים בחדרו ומאמין באמתכי הוא יכול להטיל כישפופים ובכך לפתור לעצמו בעיות. הוא מוצא לו שותפים ברחבי האינטרנט משם הוא שואב גם את הידע שלו. אנו לא רוצים לאבד אותו , אבל התחחושה היא שכל יום שעובר המרחק גדל. מה הדרך הנכונה לטפל בבעיה? אגב הבן הצעיר צוחק ולועג לאחיו.

ליעל ואיתי שלום רב. אתם מתארים שינוי צשצעותי בחייו ובהתנהגותו של בינכם. נראה לי שאכן חשוב לנסות ולהבין את הדבר לעומק ולפנות ליעוץ מקצועי בנושא. ההתעניינות במאגיה שחורה הינה באמת מעבר למיסטיקה- היא עשויה להיות בעלת השלכות בלתי הפיכות- כפי שכבר ראינו וקראנו בעבר באמצעי התקשורת. הוא אומר לכם בדרך זו כי הוא עסוק במוות - בסיבותיו, גורמיו וכד'. שווה לפנות בהקדם לעזרה לדעתי, גם אם הוא אינו מדבר בפתיחות על בעיותיו. יתכן כי זה שלב בהתבגרות- אך מה אם בתוך השלב הזה הוא יעשה דברים מהם אין דרך חזרה? לא כתבתם על התקשורת עימכם, או עם אדם אחר בו הוא נותן אמון. נסו לשאול אותו על הסיבות להתעניינותו. הביעו בפניו את דאגתכם ושתפו אותו בפתרונות. אולי הוא אף ישמח על התענינותכם ודאגתכם, ואולי יסכים ללכת לטיפול. אני יכולה להבין את הדאגה- והלוואי והייתי יכולה לעזור יותר- אך מעבר להמלצות הנ:ל אין לי דרך נוספת. בהצלחה. רוית.

הי! מה שלומך? אני מצויין! במיוחד שאני עכשיו בדרכי הביתה להפסקה קצרה... בימים אלו אני לא קוראת איזה ספר קריאה או משהו כזה...יש הרבה חומר ללימודים שצריך לקרוא. חוץ מזה מחכים לי איזה 8 ספרים בנושאי הפרעות אכילה \ מצבי רוח\ וכדומה.. שקניתי ועוד לא קראתי! גם אני הכי אוהבת שוקולד עם אגוזים............. הרכות של השוקולד....ופתאום - טראח !!! אגוז... אכן שיחזרתי שוקולד אחר... ואפילו משובח! אז שיגידו תודה.. צלצלתי אתמול לפסיכולוגית שלי והתנצלתי שהברזתי.... נקווה שלא יקרה שוב. אני לא זוכרת אם צטטתי לך את זה פעם: (מקווה שאני זוכרת את זה טוב). " אנו שניים אהבתי, והאהבה שרה וצוחקת, אך במות היום, במעטה השיעמום, נשארים לבד..." טוב , אלך הביתה.... בי

מביא גאולה לעולם............ ככה לצטט ולברוח? דרך אגב, עדיין לא גילית לי מה את לומדת, ואני ממש סקרנית. ההימור שלי שאת לומדת משהו ממדעי הרוח, אבל אולי אני טועה- ואת סטודנטית להנדסה גנטית, או לפיסיקה ומחשבים. כשאני הייתי סטודנטית התקיימתי ימים שלמים מתפריט קבוע: פחית קינלי מנגו וטורטיני, שזה הגירסה היותר מתוחכמת לטורטית. מזמן לא ראיתי את 2 המוצרים האלו בחנויות. טוב, גם אני מזמן לא סטודנטית. תשמרי על מצב הרוח, ותכתבי עוד. להתראות............

בוקר טוב לכן מקסימות שלי... אתמול העברתי את היום בחדר חושך מתחת לפוך, למרות החום, וניסיתי להתחבא שם קצת מהעולם, אבל בעיקר מעצמי, לא להרגיש ולא לפחד. מיותר לציין שהתחושות שלי רדפו אחרי גם למתחת לשמיכה, וסירבו לעזוב. לא ניסיתי להבין, לא ניסיתי לשאול למה, לא ניסיתי לחפש פתרונות, רק התחבאתי ונשמתי עמוק וחיכיתי שהגל יעבור. ביומיים האחרונים אני גם קצת חולה עם חום וחולשה, התיבשות לפי הגדרת הרופא, בטח מרוב בכי, אז היה לי תירוץ להישאר במיטה כל היום. היום בבוקר כשקמתי, הגוף עדיין כואב, הנפש עדיין פצועה, אבל החום כבר ירד, והגל עדיין פה, אבל מתון יותר. עוד מחכים לי ימים קשים השבוע, אבל רציתי שתדעו שאני מרגישה יותר בטוחה לקראתם, כי אני יודעת שאתן נמצאות כאן עבורי, לתמוך, לחזק, לעודד, ולשמש כמשענת שאני כל כך צריכה עכשיו. השבוע עוד קשה לי, כי יום הולדתו של אבא חל בלעדיו, והחגיגה שתהיה לי איתו, בניגוד לכל שנה שבה היינו הולכים למסעדה כל המשפחה, השנה אני אלך לבית הקברות לבד, ובלי מתנה. מין מסיבה עצובה שכזו בלי חתן השמחה. בכל מקרה אני מנסה לעבור את הגל המפחיד הזה כמו שאני יודעת, כמו שכבר הצלחתי ללמוד מהמטפלת שלי, בקצת להוריד פרופיל, להתחבא, ולתת לו לחלוף מעצמו, ורק אחרי שעבר להתחיל לאסוף את השברים ולהתחבר. לא מנסה כרגע להילחם בו, יותר מדי דברים קרו, הפיגוע, הפחדים האישיים שעלו בעקבותיו, החרדה הקיומית שצפה לאור המצב הבטחוני בארץ, ובנוסף להכל יום הולדת של בן אדם שכבר מת. אבל גם בתוך הגל אפשר להאחז בדברים, שנמצאים איתך ולידך בתוך הסערה, וזה המטפלת שלי, שלא מרפה לרגע, ונמצאת איתי בתוך הגל ומתחתיו למרות כל הקשיים, ואתם - הנשמות היקרות שלי - ששולחים לי חבל הצלה בדיוק כשאני צריכה, ופורשים רשת הצלה כדי לרכך את המכה בנפילה. אז... שתדעו, שלא הלכתי לשום מקום, אני פה איתכם למרות ואל אף הקושי, דומעת כל פעם מחדש כשאני רואה הודעת עידוד שמופנית אלי, מתרגשת מהעובדה שקוראים לי "אביב שלי..", ו"שלי...". מתגעגעת אליכם בטרוף, גם אם אני לא תמיד יכולה לכתוב או לענות. אבל אל תלכו לשום מקום, כי אני פה, ואני גם אכתוב אם כי לא במלוא העוצמה. ובכלל אני רוצה להבטיח לכם - אני אהיה בסדר !! שלא תחשבו שויתרתי או שהתייאשתי, פשוט ידעתי שיבואו קצת ימים קשים, והם באו, אבל הם גם יחלפו, ואני אחזור אליכם במלא האופטימיות והכוחות שאני ואתם אוהבים. אוהבת את כולכם, אביב.

לא רוצה להגיב על ההודעה,אפילו לא לנסות לעודד מחשש שאומר משהו לא במקום. אבל רציתי לתת חיבוק חם ואוהב,אמיתי. תרגישי טוב, אנג'ל

אנג'ל יקרה, תודה, לקחתי את החיבוק הוא בטוח יעזור ואני יודעת שגם לך לא קל, אז אני מחזירה לך אחד משלי. אביב.

והריי אמרתי לך כבר שאנו תאומים..... דניאל נ.ב שאארגן פגישה?

דניאל יקירי, רק תקבע את היום, השעה והמקום... אוהבת אביב.

אוהבת אותך...........

שרון מקסימה, גם אני, ונדבר בקרוב... מה לגבי שישי ארוחת בוקר בשמש, על שפת הים אולי ? אביב.

אביב יקרה, ימים לא קלים עוברים עלייך, אבל אני שמחה שמבין כל מסך הדמעות והעצב שבפנים, את יכולה להביט על הקושי בעיניים פקוחות, לדעת שזה כואב, אבל זה גם יעבור, עוד מעט, רק עוד קצת זמן. כמעט כמו בדיקת דם....זה כואב לכמה שניות, ואח"כ נגמר וזהו...ואפשר לנתח את הנתונים של מה שקורה בפנים... :) שיהיה לך יום טוב, תרגישי טוב (אני שמחה שהחום ירד, אני מקווה שלגמרי), ונשתמע היום... אני שולחת חיבוק, וכוס תה חם עם לימון(כיאה לפולניה שכמותי...) :) טלי פרידמן

טלו'ש יקרה, התה היה מצוין, והחיבוק עוד יותר... מצאתי את הקטע הבא שמדבר על חיים בחמישה פרקים בפורום אחר והוא מתוך ספר שנקרא ``ספר המתים והחיים הטיבטי`` מאת סוגיאל רינפוצ`ה, בהוצאת גל. והוא מיועד לכולם... פרק 1: אני הולך ברחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני נופל לתוכו. אני אבוד אני חסר ישע. אין זו אשמתי. לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה. פרק 2: אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו. אני נופל לתוכו שוב. אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן, אבל אין זו אשמתי. ושוב לוקח לי נצח לצאת. פרק 3: אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני רואה אותו. אני נופל לתוכו בכל זאת כוחו של הרגל. עיני פקוחות, אני יודע היכן אני. זוהי אשמתי, אני יוצא מיד. פרק 4: אני הולך באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק, אני עוקף אותו. פרק 5: אני הולך ברחוב אחר. טלי, עברנו כבר הרבה משלבים, הלכנו לאיבוד, היינו חסרי הישע, לקח לנו כמעט נצח למצוא את הדרך החוצה, ניסינו להתעלם מהבור, חשבנו שזה לא אשמתי שנפלנו, ויצאנו ממנו מיד, ועכשיו הגענו לשלבים החשובים של לעקוף את הבור, או לבחור בדרך אחרת. אבל הכי חשוב, גם אם נפלנו שוב, לא להיקלע למעגל של רחמים עצמיים, אלא באמת להמשיך הלאה עם מה שיש כרגע ביד. שלך, אביב. שלך, אביב.

קודם כל תודה על מכתבך, למטה. תודה, שבתוך כל הקושי שלך את עדיין מוצאת את הדברים שיחזקו אותי! אני חושבת שמעטפת המוות גם מפחידה וגם ממכרת. אתמול, הפסיכולוגית שלי סיפרה לי על הפרעה, בה אנשים עושים דווקא את הדברים שמפחידים אותם. לדוגמא - אנשים שפוחדים ממעליות - כל היום עולים ויורדים במעלית. היא אמרה לי שאצלי זה קצת מזכיר את ההפערה הזו. הדבר שאני כה מפחדת ממנו, אני כל הזמן בתוכו. כאילו כדי להשיג יותר שליטה עליו. ואת צודקת. אנשים עדיין ימותו ויהיו חולים. ועדיין יהיו פיגועים ואסונות. לפעמים יש לי מן צורך לחוות על גופי את החולי ואת הקושי של אנשים אחרים. לקח לי הרבה זמן להבין את זה. ואני לאט לאט חוקרת בתוך תוכי ומגלה הבה דברים עוד מהידלות, מהמחלה של אמא, שכביכול לא ידעתי על קיומה, אבל כנראה שהרגשתי את זה. אבל מספיק עלי :-) זה כיף לפעמים להתכרבל בשמיכה, להתחבא מהעולם, אבל רק בידיעה שזו הפסקה קצרה, הפסקה לאגירת כוחות, ואני רואה שזה מה שקורה אצלך, אז אני מרשה לעצמי לא לדאוג:-) אני מאמינה בחוזק נפשך ושהתקופה הקשה הזאת תעבור ואת תצאי מחוזקת! היום הולדת של אבא.... אני כל כך מבינה אותך... יום הולדת של אמי ב- 2/9 ותמיד זה היה יום אחרי תחילת הלימודים. מן שגרה כזאת, כמו שני חגים אחד אחרי השני. שני דברים מרגשים. מיותר להגיד שכבר משמן אני לא בבית ספר ועוד יותר מזמן, היום הולדת שלה הפך לדבר עצוב.... אבל תמיד בתוך הלב היום הזה ישאר כמו משהו מיוחד. ואולי גם הידיעה, שבמקום להזדקן שנה אחרי שנה היא תמיד נשארת צעירה (ואולי זו סתם הדרך שלי להתגבר). תחזיקי מעמד, תנשמי עמוק עמוק, את אוויר העולם הזה, עם הטוב ועם הרע, וכמו שכתבת, אחותך עוד מעט תלד ויהיה מישהו חדש בעולם הזה, מישהו שגם קשור אליך וזה עוד יותר משמח :-) אז באמת, שהתקופה הקשה הזו תחלוף לה, תתני לה לעבור מעליך ואל תסחפי איתה. אוהבת מאוד ושולחת רק דברים טובים! ללה

ללה יקרה, יש הרבה דרכים להביס את הפחד ולהתמודד איתו - להתחבא מפניו, להילחם בו, לנסות להבין אותו, לנסות להביס אותו, וגם לפעמים להצטרף אליו. מין תחושה כזו שאם לא יכולנו לו בכל שאר הדרכים אז בוא נלך יחד איתו. אם אי אפשר להביס את האוייב, אפשר להצטרף אליו, ואז הוא כבר לא אויב הוא חלק ממך. אבל חבל, פחד שהצטרפנו אליו והוא חלק מאיתנו הוא לא פחות מפחיד, ואולי לפעמים אפילו יותר מפחיד. אפשר להוריד את הראש ומותר לא להילחם בו, לתקופה, לימים שיודעים שהם קשים ויעברו, לימים שיודעים שבהם כמה שלא נילחם בו זה לא יעזור, וסתם יבזבז לנו כוחות שאנחנו צריכים כדי לשרוד. אבל ברגע שעברנו את המשבר והימים הטובים מגיעים לפעמים הפחד חולף מעצמו, ואם לא זה הזמן להתחיל להילחם בו ולהיכנס בו בכל העוצמה. אז אסור להצטרף אליו, להיכנע לו וללכת איתו. ובטח ובטח שאסור להתמכר לו. יש לנו לפעמים נטיה להתמכר לדברים הרסניים, צומות, הקאות, שתיה, סמים ועוד, שלא גורמים לנו להרגיש יותר טוב, שרק משלים אותנו באופן רגעי שאנחנו מרגישים טוב יותר, אבל זו אשליה שמתנפצת, ואז אנחנו מרגישים גרוע יותר. אני אהיה בסדר, לאט לאט חוזרים אלי הכוחות, הייתי במשבר והוא מתחיל לחלוף, אבל אף פעם לא ויתרתי, אף פעם לא הצטרפתי לפחד ולא לחצתי איתו ידיים, ואני לא מסכימה גם לעשות את זה, לא עכשיו ולא במשבר הבא. התחבאתי ממנו - זה כן, לבינתיים, עד שחזרו אלי כוחותי, ואני יכולה להסתכל עליו שוב בעיניים פתוחות ולהתמודד איתו ולהילחם איתו, ותאמיני לי אצלי - הפחד יפסיד. אני יותר חזקה ממנו, ויותר רוצה לשרוד ולחיות ממנו. הוא אותי לא יביס. ואני מקווה שגם אותך לא. אני רואה את הכוחות שלך. אני רק צריכה שגם את תצליחי לראות אותם, ואת רואה אותם בימים מסוימים יותר ובאחרים פחות וזה בסדר. את תלכי בקצב שלך, שאת תקבעי, ביחד עם המטפלת שלך, ואני אלווה אותך קצת ליד עד שנגיע אל המטרה, אם תרצי. תהיי חזקה, אוהבת, אביב.

אני שולחת לך בדואר אוויר את כל מה שהיית רוצה על מנת שתרגישי טוב. אולי קצת חיוכים, או שמחה.... אפשר גם בריאות...רק תאמרי בבקשה... אז שיהיה לך רק טוב :-) אני כאן.

אז נכון, יש ימים קשים ויש ימים קשים פחות, אבל יש גם ימים טובים וימים טובים יותר - תלוי איך מסתכלים על זה.... לפי מה שהתרשמתי ממך אחרי שקראתי מס' דברים שכתבת, הבנתי שאת יכולה להיות חזקה מספיק, ואני בטוחה שאם לא תותרי לעצמך, תתגברי על כל הקשיים, ועל ימים מהסוג הזה, שלפעמים כואבים מידי. תחזיקי מעמד...

היי, בוקר טוב, תודה על כל החיבוקים והנשיקות, ועל המילים האופטימיות, וכן את צודקת פולי, אני חזקה מספיק גם כדי לעבור את הימים הקשים והכואבים האלו, ואחריהם יבואו האופטימיים והחזקים. יהיה בסדר, תודה, אביב.

קורא ולומד בעיון רב את כל התכתבתיותכם.אכן אתן ראויות להערצה על גודל התמיכה ההדדית שאתן מעניקות אחת לשניה. אך שאלה אחת לי אליכן לפי הבנותי אתן לא מכירות ולא נפגשתן לעולם האם מן הראויי ואוליי האם לא כדאיי לכן להפגש גם מחוץ למסך ואוליי אפילו רק בשביל התמיכה ההדדית?

שלומי בוקר טוב, האמת היא שפתחתי את הודעתך הבוקר בחשש מה, מאחר ובתקופה האחרונה זכינו להשתלחויות מאנשים שונים ומשונים לגבי ההתכתבויות שלנו, משהו בסגנון של "ההתכתבויות משעממות", "לא מתאימות לפורום" ועוד.. אז קודם כל תודה על המילים הטובות ועל עצם ההבנה, שבאמת מדובר פה לא בהודעות צ'אט, אלא בהודעות תמיכה ועידוד, אבל יותר מזה הודעות שבהן הכוונה היא לשתף בנסיון כדי לעזור לאדם אחר לעבור דרך מאוד קשה ומפרכת של התמודדות עם בעיה משותפת. כל אחת מאיתנו נמצאת אולי בהפרעה קצת שונה, ובשלב שונה בהתמודדות, אבל דווקא בגלל זה כל אחת תורמת משהו מנסיונה, והדרך נעשית קלה יותר. והעידוד והתמיכה בשעות משבר הם באמת כמו "אויר לנשימה", עבורי בכל אופן. לגבי הפגישה מחוץ למסך, זו נקודה למחשבה. בסך הכל כל אחת מאיתנו מסתתרת מאחורי הוירטואליות של המסך, וזה נותן לנו הביטחון לדבר על הכל, בלי להסתיר כלום, בלי חשש שיזהו אותנו אחר כך ברחוב, וזה חלק מהענין ומהיכולת לחשוף את כל הקשיים והבעיות חמורים ככל שיהיו. אני גם מאמינה ויודעת שיש כאן אנשים שיצרו קשרים מעבר - אי.סי.קיו, פלאפונים, ואולי גם פגישות.. אבל זו כבר בחירה אישית של כל אחד ואחד, וזה גם לא מפגש תמיכה קבוצתי, שלזה אני מבינה שאתה מתכוון. יש נקודות לחיוב ולשלילה, במפגש תמיכה קבוצתי שכזה, אני למשל יודעת שקשה לי להתבטא בקבוצה כזו, מרגישה קצת מאוימת, ובפורום הרבה יותר קל לי לכתוב, מרגישה בטחון. אבל כל אחד והנקודות שלו בעד ונגד. האמת היא שאני עוד לא החלטתי מה יכריע את הכף במידה ואכן יתקיים מפגש כזה, האם אחליט כן להשתתף או לא. אני חושבת שכן, כי נקשרתי כאן להרבה אנשים ואני חושבת שהייתי כן יכולה להרגיש בטחון בפגישה פנים אל פנים עימם, למרות שהחשש מלאכזב כשנפגשים תכלס הוא גם לא פשוט, אבל עדיין לא הייתי יכולה לוותר על המקום שלי בכזה מפגש, כמו שאני לא מוותרת על המקום שלי כאן בפורום. אבל ובכלל, צריך מי שיארגן... אביב.

להרים הכפפה? דניאל

נו.........אני טובה בלארגן............

שלומי, נחמד לשמוע פירגון, לשם שינוי ואנחנו עובדות על זה.......... יום טוב, שרון

היי, אל תשכחו אותי... גם אני רוצה לבוא ! וואו, זה רעיון מצויין... אני כבר מתרגשת !!!

:)

הכוונה היתה ל:( אני מודעת לכך שזו קריאת מצוקה,וזה אכן כך... טלי- ברגעים כאילו,שאין אף אחד אפילו להעביר איתו את הזמן,ואני לא יכולה לישון-מה שנותר לי הוא העבר שלי וההתכנסות בתוכו. עבר,שלצערי,מתועד ב-5 יומנים ויש להם סדר קריאה.אני קוראת אותם מההכי אחרון(לא כולל הנוכחי שהוא לא בדיוק יומן),עד לראשון-שבו סגורים הסיפורים הכי כואבים. ושמתי לב שזה לא רק הסיפורים שמכאיבים,זה גם הסגנון שעם הירידה בגיל הופך להיות ישיר יותר,חודרני יותר,בולט יותר ואמיתי יותר. עם הזמן,למדתי ,כנראה, לסגנן את הכתיבה,לייפות אותה,דברים נשמעים טובים יותר/יפים יותר/קלים יותר לספיגה כאשר הם כתובים בצורה מטאפורית שכזו.מאחורי המטאפורות מסתתרת האמת הכואבת.אבל כנראה שהרבה יותר קל להסתתר מאחוריהן. אבל עכשיו אני עוד יותר לא יכולה לישון. קבוצה של ילדים מטומטמים... ועוד ילדה אחת מטומטמת יותר מכולם גם יחד. בא לי לשרוף את היומן הזה. חבל שלא עשיתי את זה מזמן.

שממה במדבר אני מרגישה מאוד לבד לבד לבד לבד כאילו סוף העולם הגיע ואני נותרתי כאן לבדי.

אנג'ל יקרה, העבר שלנו קיים, זה החיים שלנו, אנחנו חווינו את הדברים והתמודדנו איתם לטוב או לרע. את לא רק רוצה לשרוף את העבר את רוצה לשרוף את כל מה שקרה שם, את כל הארועים שמופיעים ביומנים, אבל לצערינו אי אפשר. הלוואי והיה אפשר. אז את העבר אי אפשר לתקן, אבל את העתיד אפשר לשנות ולעשות טוב יותר. וזה בדיוק מה שהתחלת לעשות. לנסות לשנות את ההווה ואת העתיד, כדי שיהיו טובים יותר מהעבר, כדי שאת החוויות והארועים שלהם לא תצטרכי להשמיד ולשרוף כשיהפכו לעבר גם כן. אי אפשר לשכוח את העבר, צריך להתמודד איתו, לעבד אותו, לעכל אותו, להבין שהוא חלק ממך, להשלים איתו, ולספוג אותו, לא להקיא אותו שוב החוצה, ואחר כך, אחרי שלומדים איך לחיות איתו, לנסות לשפר את מה שכן אפשר. ואחרי כל לילה מפחיד ובודד שכזה, תמיד מגיע היום שאחרי, עם האור והשמש, שאפשר לנסות ולנצל כדי לראות בבירור את מה שהיה שם בלילה, להבין קצת, ללמוד קצת, ולהסיק מסקנות ללילה הבא. וגם אם לא, יש לילות שפשוט צריך להתפלל שיעברו ולדעת שיעברו, כמו שיש סערות שיודעים שהן באו וצריכות לחלוף מעצמן, איכשהוא ומתישהוא. תרגישי טוב, אביב.

אולי יעניין אותכם. http://news.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=item&path=2&id=69006

היי מה שלומך? נעלמת... ספרי מה קורה אצלך... ואני מיד נכנסת לאתר... ביי

הי! טוב לשמוע ממך- אני מצטרפת לבקשה של אליאן לשמוע קצת יותר על מה שקורה אתך. קראתי את הכתבה וגם את התגובה של קרן, הכתבה קצת ישנה- מזמן משתמשים בחזירים למחקר, ואני מסכימה איתך בהחלט- עדיף להשתמש בבע"ח למחקר מאשר בבני אדם. אני גם מסכימה שיש בעיה עם האתיקה של חלק מהמחקרים, אבל בדיוק בשביל זה יש פיקוח. אני מקוה שכל אחד עושה את המקסימום שהוא יכול....... להתראות בינתיים.

שוב אני... שוב בבעיה. אותה הבעיה הישנה שכבר מתחילה להימאס... נראה כאילו אי אפשר לצאת... שוב אני צריכה עזרה - אני לא יודעת אם אני רוצה, אבל בטוחה שאני צריכה, כי לפי מה שהבנתי, והובהר לי טוב מאוד, ככה זה לא יכול להימשך... השאלה, בעצם, היא האם אני צריכה לעשות דברים שגורמים לי להרגיש חרא, ולא טוב עם עצמי כדי שאבא ואמא יהיו מאושרים, או שאני אמשיך לעשות את מה שעושה לי טוב (לי, ולא לבריאות המחורפנת שלי), אבל אמא ואבא יסבלו...? ?????????????????????????????????????????????????????????????????????

היי פולי, הרבה שאלות שמופנות למישהו שיש לו את התשובה, אבל התשובה קיימת בעצם רק אצלך. אני יכולה לנסות לכוון אותך, לנסות לשקף את מה שאני מצליחה לראות מבחוץ, כי לפעמים כשאנחנו בתוך זה קצת קשה לנו לראות, אבל בטח לא להחליט בשבילך מה טוב לך. את זה רק את יכולה לדעת. נראה לי שהבעיה מתחילה אצלך בתאור המצב, במין תחושה של שני צדדים יש למטבע והם לא נפגשים, אחד כנגד השני, מצד אחד את, מצד שני אבא ואמא, והדברים שטובים לך מנוגדים לדברים ששונים להם. אולי פה אפשר להתחיל לחשוב למה זה ככה, לפעמים באנורקסיה באמת נוצר מצב של מעין "מלחמה" בין המשפחה לאנורקטית. אמא ואבא כל כך רוצים להציל את הגוזל הקטן שלהם ולהגן עליו, רואים בעצם שהדרך שלו תוביל אותו לאסון, למוות אולי, פוחדים, נמצאים בחוסר אונים, לעומת הגוזל הקטן שכל מעיניו נתונים כרגע לאיך לא לאכול, לאיך לרמות אותם, להמשיך להשלות אותם, ולהמשיך לרזות. אולי פה צריך להתחיל להבין שאין כאן "מאבק" בינך לבין ההורים, שאולי שניכם רוצים אותו דבר, וזה שיהיה לך טוב, רק כל אחד מכם מגדיר את הטוב הזה אחרת. ואולי גם כדאי לחשוב קצת על הטוב הזה ועל ההשלכות שלו, האם הטוב שיש לך עכשיו לא יפגע בך בעתיד ? אולי את רואה משהו רגעי, הקלה מסוימת למה שמתרחש אצלך בזה שלא תוכלי, וההורים יכולים לחשוב לטווח קצת יותר ארוך ולנסות לבנות משהו שיחזיק לאורך זמן. בכל מקרה, הגישה שלי אומרת, שלא תמיד אנחנו צריכים לעשות את הטעויות בעצמינו ולחוות על בשרינו, בייחוד לא בדברים כאלה שעשויים להיות הרי גורל ומסוכנים לחיינו. בנקודה הזו שווה להפקיד את הדברים וההתלבטות אצל אנשים מקצועיים שמבינים. אולי באמת את צריכה להקשיב כאן ל"בוררים", דווקא בגלל שאת מרגישה שאבא ואמא נגדך, יש לך אנשים מקצועיים אובייקטיבים שגם אומרים לך ש"ככה זה לא יכול להימשך..". נראה לי שנשארת בתחושה שלך מאוד לבד בכל הסיטואציה הזו, מצד אחד אבא ואמא והאנשים המקצועיים ומצד שני את... אבל אולי אם תנסי להבין שהם לא נגדך, שהם רוצים רק מה שטוב לך גם כן, ואולי אפשר להגיע לפשרה ולדבר על הטוב הזה, לנסות לברר מהו ואיך משיגים אותו בכוחות משותפים, יהיה לך קל יותר. ולסיום המנטרה הקבועה שלי "נראה שאי אפשר לצאת...", רק נראה, אבל אם אוזרים המון כוחות עצמיים והמון אנשים חיצוניים שייסיעו במאבק, יתמכו וילוו - א פ ש ר !! אביב.

תודה שהגבת. רציתי להבהיר שכל מה שאני עושה הוא לא בכוונה לרמות אותם, להשלות אותם כדי שאני אמשיך לרזות. זאת ממש לא הכוונה. כי הייתי כבר במקום הזה, ואני ממש לא רוצה לחזור אליו שוב. כנראה שאני פשוט לא רוצה להתקדם הלאה. נוח לי איפה שאני עכשיו. בלי לראות מה הלאה, כי אני הרי יודעת ומכירה את כל ההשלכות, ומה יקרה בעתיד, אבל לומר את האמת, זה ממש לא מזיז לי! לא בשלב זה בכל אופן. כנראה שאני לא רוצה מספיק, כי עזרה מוכנים הרבה מאוד לתת. לא רק ההורים, כל המשפחה. אני זאת שלא מוכנה לקבל. אני זאת שלא מושיטה יד בחזרה. במקום זה אני סתם מקללת וצועקת כמו אידיוטית, שיעזבו אותי, כי אני כבר נורא עייפה. שיעזבו אותי לבד. אני נורא מתגעגעת להיות לבד. כמו פעם. כמו תמיד...

הרבה סימני שאלה..... בכל אופן, הבעיה שלך לא נמאסת. לא עליי. כשהיא תתחיל להימאס עלייך....let me know אני חושבת שיקח הרבה זמן עד שתרגישי טוב עם עצמך ועם מה שאת עושה, כי בינינו, אם את עושה משהו שכביכול טוב לך....גם אז את לא מרוצה. תתקני אותי אם אני טועה.... חוץ מזה, כל עניין המאבק הזה, זה העניין, זה בפירוש מאבק, ואני כמעט נכנעת, כמעט, זה על הסף, כמו לולין שמטייל על חבל דק... משחק בחיים שלו, אם יפול, יפול, אם לא, אז לא. זה רק עניין של עיתוי. אני מחכה שמשהו יבוא ויציל אותי, יגאול אותי מיסוריי, אם יבוא, אז יבוא, אם לא...אז לא. אותו דבר אצלך, תני לאנשים להושיט לך יד...אל תחסמי אותם, אל תבני מסביבך חומה למרות שאת יודעת שאנשים אוהבים אותך....עזבי שטויות....תני לי יד... אני אעזור לך.... P L E A S E !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! hit me back....... me

חשבתי על זה, וזה נכון מה שאמרת על זה שאני עושה משהו שהוא כביכול טוב לי, אבל באיזשהו מקום אני עדיין לא מרוצה. אני לא יודעת אם אני לא מרוצה כי אני יודעת שזה לא בסדר, או כי אנשים מסביבי לא שוכחים להזכיר לי כל רגע פנוי עד כמה זה לא בסדר, וגורמים לי לייסורי מצפון, שמטרידים אותי כל הזמן ולא נותנים לי להרגיש טוב עם זה. נורא עצוב לי שכתבת שאת על הסף, ושאת כמעט נכנעת... מה שיהייה יהייה? - לא נראה לי.... כי איך שאת נשמעת, זה בטוח לא יהייה טוב. לא ככה בכל אופן, אם תתני לעצמך להיכנע. כי אני מאמינה שאת כן רוצה עזרה, כן רוצה שיצילו אותך. אבל קודם כל את צריכה להציל את עצמך, עד כמה שזה מפחיד... אני לא רוצה עזרה. כ"כ לא. אני לא רוצה לעזור לעצמי. ועד שזה יקרה, אני לא נותנת לאף אחד להתקרב אליי. לנסות. אני מתרחקת..... את רק צריכה לרצות, ואני לפחות, אהייה שם בשבילך... רק תגידי...

אני סובל מדיכאון וחרדה מזה כארבע חודשים, הלכתי לפסכיאטר והוא נתן לי רמרון וקסנגיס, אך המצב המשיך לפני כחודש הוא הוסיף לי סרוסקט וסורבון והקטין את המינון מרמרון, אך המצב אפילו החמיר ולא יצאתי מהבית כמעט חודש, אני חושב שככל שנחשפתי לתרופות ולידיעה מהדיכאון והחרדות מצבי רק החמיר, אני בבית מרגיש טוב ברוב שעות היום, אך האים זה יגמר?????????? ?????????????????????????????????????????????????????????????? בנוסף לקחתי שיחות עם פסיכולוג ששלושה שבועות לא הלכתי לפגישות מהפחד שיתקוף אותי התקף, האים יכול לקרות משהו באמת בהתקף חרדה? מה לעשות כדי לא לפחד מה לעשות בכלל????????????????????????????????????????????????? בבקשה עיזרו לי אני מיואש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! שי.

קודם כל לצאת מהבית והרבה לטייל לראות עולם שנית להאמין בעצמך וביכולות שלך כי מגיע לך ואתה זכאי להנות מהחיים לחשוב על דברים טובים שהיו ובטוח עוד יהיו לחשוב חיובי ולדעת שאין אדם שאינו מדוכא או מיואש מידי פעם אך יודעים לעבור הלאה לסדר היום ולא לשקוע בהצלחה

אולי תפרט לנו קצת יותר מה אוכל אותך? מה מציק לך?

לא יודע פשוט רע לי

:-(

את רןצה לומר משהו??

לא תודה לא אהבתי את התגובה

היי, איך ישנת אחרי השיחה אתמול ? ואיך עבר לך היום....? נו, יש תשובה ? אני במתח !!! אז בינתיים ביייייי

הי מותק............ כמו תינוקת..........אבל קמתי כרגיל עם הכאב.........נראה שיש בזה מן הסימליות.........או שמא זו ראיה מעט פתליסטית.....אין טוב שאין בו רע, והוא שם כל הזמן נזכיר כי הוא קיים, מזכיר היכן היית ולאן את יכולה לשוב אם לא תשימי לב, אם לא תרצי מספיק. עוד לא קבלתי תשובה, כנראה בסופ"ש. אני כמובן אעדכן. ואת?............

אני? לא יודעת... עצבנית פחד !!! בעלי היקר אמר אתמול דברים קשים ובא לי ל..... אותו. חוצפן שאין כדוגמתו. כל הזמן אני חוטפת הלם מהדברים שלו ולא לומדת לקח ! העו"ס של הבן אמרה לי "לבודד" אותו בשלב זה אבל מי יכול ? עוד אחרי שאתמול הוא אומר לי כך: אני אקח ממך את הילדים ואת הבית ותשארי בלי כלום ! אני אספר שאת הולכת לפסיכיאטר ולוקחת תרופות ויקחו לך את הילדים. בן זונה !!!!!! אני יודעת שאסור לי להתרגז אבל אין לי שליטה על זה. וכל העצבים האלו פוגעים בי, אני כל הזמן שוכחת והידיים רועדות,והבכי ואוףףףףףף ולי הוא קורא גיס חמישי... מנייאק !

שלום למי שיקרא את ההודעה הנ"ל השאלה שלי היא איפה אפשר להכיר חברים ? אני די בודדה ומרגישה לבד כאילו אף אחד לא אוהב אותי וזה לא נעים ואני תוהה כיצד ליצור קשרים חברתיים ? בתודה אביטל

אביטל, נסי לספר קצת על עצמך: בת כמה את? במה את עוסקת? האם את גרה עם ההורים? עדי

כמו שעדי כתבה , חשוב לדעת בת כמה את ומה את עושה. אם את תיכוניסטית, כפי שנדמה לי, נסי להיות כמה שיותר פעילה. מצאי לך תחביב כלשהו שכולל חברה. הרשמי למכון כושר, לקאנטרי קלאב, לריקודי עם. נסי להיות פעילה במסגרת בית הספר - במועצת תלמידים, בועדות שונות. הצטרפי לתנועת נוער. קיימות הרבה מסגרות שבהן ניתן להכיר חברים חדשים. זה קצת קשה בהתחלה אבל בהחלט אפשרי. בהצלחה!

שלום רב, שאלת המליון דולר... אכן, פעמים רבות זו תעלומה, לא רק לך. וכעת למשהו יותר פרקטי: לפני שתחפשי הצעות, אולי תפרטי מה קרה איתך בתחום החברתי: מה כן עשית/יזמת? מתי והיכן כן התחברת, אי שם בהסטוריה שלך (כל מידע חשוב, אפילו אם מדובר בשנים רבות אחורה)? אילו קשרים את מנסה ליצור כעת ולא מצליחה (האם זוגיים, האם קשרי שכנות? האם קשרי עבודה)? אז כמה תשובות שלך כדי לקבל תשובות טובות יותר ממני... דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

שלום לכל מי שענה לי או שיקרא את המכתב , אני בת +22 קצת יותר מתיכוניסטית האמת שלא ניסיתי הרבה להכיראנשים , מגיל קטן הייתי לבד בצבא ניסיתי להתיידד אם חברותיי לחדר וזה הלך די טוב אח"כ השתבצנו ביחידות אז נפרדתי מהם היו לי גם חברות מהעבר כשגרתי בחדרה אבל אח"כ עברנו להרצליה אז קצת התרחקתי מהם למרות שאני מדברת איתן לפעמים האמת שהיום אני גרה עם שותפים ואני גם מיודדת איתם מבחינת קשרים זוגיים אני מתנסה בזה היום , האמת שעדיין לא מצאתי מישהו שהייתי מעוניינת בו אז זה לא נהיה רציני אבל אני ממשיכה לנסות אני פשוט קצת חוששת להכיר מישהו ולגלות שהוא לא מעוניין בי ואז להתאכזב למרות שנראה לי שזה רק חששות ולא מציאותי כי דיברתי עם בחור אחד והוא אמר לי שיש לי התנהגות מאוד מיוחדת ולא רגילה ושמאוד נעים ונוח לדבר איתי ושאני שונה מכול האנשים שהוא הכיר עד עכשיו ויצא לו להכיר הרבה אנשים .... בסה"כ נראה לי שפשוט לא ניסיתי ליזום הרבה קשרים עם אנשים ולכן זה לא התפתח האמת שגם בשנה האחרונה עברתי תקופה מאוד קשה שעירערע אותי מבפנים והביא אותי להרבה ספקות ביחס לעצמי לכוחי ולייכולתיי ועכשיו אני מנסה להתמודד עם המצב החדש (אני אומר שהייתי מאושפזת וזה ממש שבר אותי) ואני מזכירה לעצמי שזה שהייתי שם לא אומר שום דבר עליי על כוחי ועל יכולתיי ושהפוטנציאל שבי נשאר ושצריך רק לעורר אותו אבל מבחינה ריגשית אני עדיין נמצאת שם מתמודדת עם הכאב גם הבושה וכל הקושי שכרוך בזה וזה מאוד קשה לצאת מזה ולפעמים בא לי לעזוב הכל ולא להתקיים (אני יודעת אני כותבת כאן דברים קשים אבל זו חלק מהמצוקה הגדולה שאני נמצאת בה ומתמודדת איתה יום יום והולכת לעבודה ומנסה לקיים קשרים ולפגוש אנשים ולהמשיך לחיות) הבי"ח הביא אותי למצב קשה מאוד של ביטול עצמי מלא וזה כ"כ קשה לצאת משם ולהתחבר לכוחות שלי מחדש ולאהוב את עצמי מחדש וכך גם לפתח קשרים בריאים אם אנשים חדשים (האמת אבל שיש לי חברים מהעבר שמאוד תומכים ומעריכים אותי ומאמינים בי בכוחות וביכולות שלי והא אמרו לי שיש לי נפש בריאה גם אחרי שהשתחררתי מהבי"ח מה שאני אומרת בעצם שהם לא איבדו את האמון בי והעובדה שהייתי בבי"ח לא שינתה להם משהו לגביי מבחינה הגיונית גם אני חושבת ככה אבל מבחינה ריגשית אני חיה את העצב ומתקשה להשתחרר .... תודה רבה על ההקשבה ואני מקווה שיהיו לכם דברים מנחמים לומר לי נראה לי שניחום יוכל לעזור אביטל

מזה כחודש ימים אני סובלת מסחרחורות והרגשת נימול בפנים ובראש בעיקר בחצי הראש השמאלי הרגת כובד בראש וכן מלווה בחולשה בכתפיים וחולשה ברגליים רופא המשפחה טוען כי מעורבת כאן מערכת העצבים והיא האחראית על כך. הרופא המליץ על לקיחת פריזמה ללא שום אבחנה קודמת וללא שום התייעצות או בדיקות של רופאים מומחים. אבקש את חוות דעתך בעניין הרופא דיבר על הפרשת סרוטנין האם אוכל לקבל הסבר על כך ומה זה קשור למצבי?

לימור שלום, לפי תאור הסמפטומים נראה לי שמתאים יותר לפנות לנוירולוג. היום ניתן לפנות לרופאים מומחים ישירות, ללא תיווך הרופא המטפל. אני חושבת שאת צודקת בכך שאת לא ממהרת לקחת טיפול תרופתי לפני שבררת באופן יסודי ממה את סובלת. הרבה בריאות.

תודה רבה!!!

מסכים בהחלט. פריזמה אינה תרופה שרופא המשפחה אמור לתת, אלא פסיכיאטר מומחה. בהחלט כדאי לגשת לנוירולוג לפני כל פעולה אחרת. בברכה ד"ר אורן קפלן

ערב טוב

ערב טוב חמודה שלי מאד מתגעגת, מאד שמחה שכתבת לי, התלבטתי אם לכתוב לך בעצמי וחיכיתי שתופיעי. אני כהרגלי שורפת שעות בעבודה. מה שלומך? אני צריכה לעוף מפה ב 19:30 אז מקווה שתעני קודם

שאלתי: מה ההבדל בין תסמונת פוסט טראומטית לבית PTSD? באילו כדורים משתמשים כדי להבריא, ומה השפעתם? תודה

http://doctors.co.il/forums/list.php?f=66 שאל פה תקבל תשובה עדכנית של מי שחווה.

http://doctors.co.il/forums/read.php?f=66&i=622&t=622

אורי, מדובר באותה גברת עם שינוי אדרת. עדי

בדיוק כמו שעדי אמרה. PTSD=Post Trauma Sindrom Disorder. ולא חייבים לרוץ לתרופות ניתן להתחיל בטיפול שכולל שיחות אצל מטפל כלשהו: פסיכיאטר, פסיכולוג או עובד סוציאלי. בהצלחה

שלום אני סטודנטית שכותבת עבודה בנושא מין ואינטרנט אודה לכם אם תעריכו או תפנו אותי בנידון.

http://www.hafuz.co.il/ גלישה נעימה....

שלום לכולכן, אביב, מישהי, שרון, ג'קי, polly, אורית וכל מי שרוצה :-) הימים לחוצים בטירוף, אני ממש "טובעת" מרוב עבודה. ובזמן שאני לא כאן - מנסה להתנתק מהמחשבות הקשות שמלוות את הימים האחרונים. אני מרגישה במעטפת המוות. הפיגועים, סרטן (קולגות מעבודה), אנורקסיה.... אתן חסרות לי! :-)

ללה יקרה, אני איתך במעטפת המוות - הפיצוצים, המחלה של אבא, המוות שלו, המחלות של אמא, אבל לא מקבלת את ענין האנורקסיה. אני לא מרשה לעצמי שכל הדברים הללו יפילו אותי חזרה לבולמיה. להעניש את עצמך באנורקסיה ? על מה ? למה ? את אשמה בפיגועים ? את אשמה בסרטן ? את אשמה במשהו ? ובכלל זה גם לא יעזור שתהיי אנורקטית, עדיין יהיו פיגועים, עדיין יהיו מחלות, ורק את תרגישי גם יותר רע. האנורקטיות או הבולמיות לא יעזרו לנו להרגיש טוב יותר עם הדברים, ההיפך, רק יחריפו את המצב, ויגרמו לנו להרגיש יותר רע. אני זוכרת הודעה שלך מלפני יומיים, שבה את בעצמך כתבת, שדווקא בתקופות קשות שכאלו, אנו לומדים להעריך את החיים, תחזרי אליה, ותראי עד כמה את רוצה לחיות, למרות הכל, וממנה תגייסי כוחות להמשיך להילחם בצורך הזה להיות רזה ולהעניש את עצמך על פגעי העולם. החרדה הקיומית הזו מהמצב מפחידה עד מוות, אבל אפשר להוציא ממנה גם את הרצון לנצל את החיים עד תום, דווקא בגלל שאנחנו לא יודעים מתי הם יסתימו. ובכלל, תזכירי לעצמך שבכל מעטפת המוות הזו, יש גם חיים חדשים שנוצרים. אני יודעת למשל שאחותי עומדת ללדת. אז אדם אחד מת, אבל יצור חדש ואוהב ואהוב נברא. אז יש טעם בחיים האלו, למרות הכל. אני לא מנסה להסביר, כי לי עצמי אין תשובות למה שמתרחש בעולם בזמן האחרון ולמה, וכי אני בעצמי די במשבר מכל מה שקורה אצלי, אבל בכל זאת הרגשתי צורך לכתוב לך, כי אני לא מוכנה שתוותרי, עוד לא מיצית את החיים ואת העולם, ואני שומעת את הייאוש, אבל יותר משומעת אני מרגישה אותו על בשרי, גם אני כרגע באמצע סערה, מנסה לשרוד, עד שתעבור. אני יכולה לחשוב שדווקא ההגדרה שלך של "טובעת בעבודה" היא טובה וחיובית, מין קרש הצלה בתוך כל הבלגן, שעוד מחזיק את הראש מעל המים, שלא ישקע. מצטערת שאין לי מילים מנחמות יותר, או מעודדות יותר, אבל ניסיתי... תהיי חזקה, שלך אביב.

אנחנו שם וכאן בכל מקום ובכל הזמן......... עצמי עיניים והנה הגענו, מעשה קסם שכזה, כוחה של אמונה............ אז בכוחות מאוגדים נעבור את המשבר לקראת ימים טובים יותר, ימים של שקט......... וכמובן, הצלחה בלימודים....... יום נעים שרון

קשה קצת להאמין בימים של שקט, אבל האמונה חזקה!!! יום נפלא גם לך

אנחנו חסרות לך....? אז תנסי לתאר לעצמך כמה את חסרה לי...... ובקשר לימים האחרונים..אני מבינה על מה את מדברת, מפחיד לפתוח טלוויזיה.. אני מכירה מישהי שחברות שלה נפגעו בפיגוע בת"א..זה עצוב את יודעת. אני רואה כמה קשה לה, אחת מהן במצב אנוש.אז אם תראי בחדשות שיש 2 אנוש...תדעי שאחת מהן זו היא. ככה אני רואה את זה. שכמה שזה רחוק...זה קרוב! בכל אופן.... אני אוהבת אותך הכי בעולם. שיהיה לך רק טוב. אני שולחת לך אלפי נשיקות חיבוקים וברכות לימים נהדרים. ממני.

מה שלומך? אני בסדר, חוץ מהחום שמתיש. התרגלתי לעייפות. התחלנו ללכת לבריכה ולים, זה החלק שאני אוהבת בקיץ. חוץ מזה אין הרבה דברים שאני אוהבת בעונה הזו. מה איתך? מקוה שלומכם טוב. תכתבי..........

היי, בקיץ אני אוהבת רק את ריח ההדרים... אני סובלת מאד בחום וזה משגע אותי... ולים או בריכה אני הולכת בגלל הילדים שמאד אוהבים. יש משהו מוזר לאחרונה בהתכתבות שלנו, את מרגישה? קצת קשה לי להסביר את זה אבל יש משהו... אם יש משהו שמפריע לך או מרגיז או לא יודעת מה...תגידי כאן במייל איפה שנוח לך ! אז בינתיים ביייייי

שלום , בתי בת השנתיים וחצי לאחרונה מביעה את פחדה מהחושך , מתעוררת בלילה ומבקשת להדליק את האור מבוהלת מהצללים שהיא רואה בחושך ולא מוכנה להכנס לאף חדר בבית אם אין בו אור גם במשך היום. כשאני איתה אני מנסה להסביר לה שהחושך הוא חבר ועוזר לנו לישון והיא מבינה ואומרת שהיא תחבק את החושך בלילה ושהוא חבר שלה , אבל בלילה היא שוב מפחדת וחוזר חלילה האם את יכולה לייעץ על הדרך הנכונה שאיתה אוכל לעזור לה להתגבר על הפחד ולהסביר בצורה מובנת, אציין שהילדה מאוד מפותחת לגילה מדברת בצורה ברורה וגמולה (באופן עצמאי) כבר מגיל שנה ושבעה חודשים ולפני שלושה חודשים גם מהלילה אודה לך על עזרתך

גאיה שלום. הגיל בו נמצאת ביתך בת השנתים וחצי הינו גיל אופייני לפחדים וחרדות. זהו גיל בו הדמיון והמציאות עדין שזורים זה בזה, ולמרות השליטה היחסית בגוף, בשפה ובסוגרים- עדין הילד קטן ותלוי בסביבתו לסיפוק הרבה מן הצרכים. הרצון להיות עצמאי ונפרד, לצד הילדותיות והתלות יוצרים קונפליקטים וחרדות נורמטיביות לרוב ונפוצות. הלילה הינו מקום "טוב" לביטוי הפחדים. המצב של חושך- בו לא ממש רואים כמו באור, ובו לא ממש שולטים מזמין ביטויים של חרדה מאובדן שליטה- שכל כך משמעותית לילדים בגיל הזה, ואף בגיל מאוחר יותר. הלילה גם מתאפין בפרידה רבת מימדים: מההורים, הישנים בחדרם, מהאור, מהפעילות וכד'. הצירוף של פחד מאובדן שליטה ופרידה אכן מעורר חרדה, אפילו אצל מבוגרים הרבה יותר. הדרך להתמודד לכן, לדעתי, הינה בלהבין את הדברים הללו ובלהיות אמפתיים. באמירות כמו: "אבא ואמא שומרים עליך גם כשאת ואנחנו ישנים" עשויה להרגיע. אפשר גם "להזמין" חלום נעים וטוב שישמור עליה בזמן השינה, ולסיום ניתן גם להשאיר אור קטן בתפקיד השומר. ישנן מנורות קטנות שהומצאו לצורך כך- שהינן בעלות אור סימלי בלבד. אם ביתך ישנה טוב עד עכשיו- היא וודאי תחזור לישון, לאחר שתבין כי היא מוגנת היטב גם בלילה. בהצלחה. רוית.

שלום רב. שאלתי לגבי התרופה סורוקסז (אמורה להיות ממשפחת הפרוז'ק המפורסם..). א) מה ההבדלים המרכזיים בינה לבין שאר "בני משפחתה"? ב) מהו המינון המקובל? ג) מהו הכתיב הלועזי שלה (או של החומר הפעיל שבה) והיכן ניתן למצוא מידע רפואי נוסף לגביה? בתודה!

שמעון התרופה היא Seroxat תוכל לקבל אינפורמציה נוספת להלן ובמקומות רבים אחרים. http://www.infomed.co.il/tapuz/drug1.asp?dID=202 בברכה ד"ר אורן קפלן

אני בהריון בשבוע שישי יש לי קשיי נשימה שלא יודעים להגיד לי למה והתשובה שאני לחוצה אני לא מרגישה בלחץ זה נכון שאני מתרגשת וחושבת מה יהיה וטרודה וקשיי הנשימה מלחיצים אותי כי אני חוששת שאני יכולה להזיק בגלל הקושי בנשימה והשיעול האם לדעתך יתכן שמלחץ יהיו קשיי נשימה עם שיעול ומה ניתן לעשות

קוש שלום כדאי קודם כל להתייעץ עם רופאים לגבי התופעה. אם אכן אין הסבר רפואי, בהחלט יש תופעה מוכרת של קשיי נשימה בשל לחץ. ניתן לפתור זאת בעזרת טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד, אולי גם בעזרת היפנוזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

.

מה פשר ה - . ?

אני נכנסת מדי פעם, קוראת קצת, כותבת קצת, מחפשת אותך... רציתי רק לכתוב כמה מילים חמות: אני חושבת עלייך, מתגעגעת לשיחות שלנו, אלו של הימים הטובים... ומחכה לך, שתתאוששי, ותחזרי אלינו - אופטימית , חזקה ומלאת מרץ כמו תמיד. אני מתנתקת עכשיו, לצערי ( בכל זאת יש לי מבחן לעשות היום), אבל אהיה כאן בלילה. אני שולחת לך חיבוק, ומעבירה דרכו... את כל הכוח שהייתי רוצה להעביר לך עכשיו. אוהבת, ומקווה לשמוע אותך בקרוב... מישהי

וגם מישהי שלי- חושבת עליכן. זמן לחשוב עדיין יש לי. אכן ימים קשים אביב, אני מקווה שאת מתחילה להתאושש. מישהי, איך היה המבחן (מחזיקה לך אצבעות).?

היי התגעגעתי לפתיחה של ההודעות שלך " נשמה שלי ".... איך את מרגישה? באמת, איזו שאלה... מקווה ששיגרת יומך עוזרת מעט. ושוב ,אל תדאגי יהיה בסדר,עוד תראי ! מקווה לשמוע ממך במהרה גם אם עדיין מצב הרוח ירוד,שפוף ומדכא.. אגב, את יודעת שהכתפיים שלי מה זה רחבות... הם יכולות בקלות להכיל את הכאב שלך.... תחזיקי מעמד !!!! אליאן

איך את מרגישה? לאן נעלמת יומיים? ואין טיפול השבוע...וגם לא בשבוע הבא- אילוצים ... :(

בבקשה תקראי,בקרוב אני מתכוונת-במידה שהכל באמת בסדר

אנג'ל, קיבלתי את המייל ועניתי. השכם בבוקר. שיהיה לך ליל מנוחה, טלי פרידמן

שלוםץ הפנתי תחילה את השאלה שלי בפורום תזונה ודיאטה וקיבלתי המלצה מאביב להפנות אותה לכאן. אני נמצאת בתחושה ש"מעגל הקסמים" של ההקאות לעולם לא יפסק. כאילו שזה חלק ממני ולא עוזב. אני יודעת כמה זה רע ולא בריא. רוצה להיות בנקודה בה אוכל לומר, "פעם הייתי בולמית". מתי יגיע היום??? הפסיכולוגית שלי היתה רוצה שאלך לקבוצת תמיכהץ אני חושבת שזה מיותר. מה דעתכן?

היי שרה, אני לא בטוחה שאפשר לתת תשובה חד משמעית האם כדאי להשתתף בקבוצת תמיכה או לא. זה תלוי בהרבה גורמים, חלקם - כמו היכרותך עם עצמך ועם נטייתך לשתף בפורום של יותר משניים- תלויים בך, וחלקם - כמו הרכב המשתתפים בקבוצה, שיכול לעשות את כל ההבדל... - לא תלויים ובלתי ניתנים לשליטה. מה שכן אפשר לומר בוודאות הוא, שקשה מאוד להתמודד עם הפרעת אכילה לבד. כדאי למצוא איזו "פינה להיתמך בה", בין אם הפינה הזו תהיה קבוצת תמיכה או טיפול אישי, או שניהם. ממילא, לרוב הנושאים העולים בקבוצה שונים במהותם מאלו העולים בטיפול פסיכולוגי אישי, ולדעתי - שניהם חיוניים ליכולתך להצליח, לאסוף את כל האומץ, הנחישות והכוח, לפרוץ את גבולות מעגל ההקאות ו... להתחיל להתמודד עם הבעיות שמתחת לפני השטח. ורק דבר אחד... אל תתייאשי! זה מסע קשה ומפרך. יש בו הרבה מעידות, הרבה סלעים קשים לטיפוס. ייתכן שתמצאי את עצמך, לא מעט פעמים, עם ההרגשה שנגמר לך האוויר ואת לא מסוגלת להילחם בזה יותר... ועדיין, אל תוותרי! זה קשה - אבל אפשרי, ולראות את המסלול הארוך והמתיש הזה מלמעלה, כשאת כבר בפסגה, שווה את כל הסבל שנגרם בדרך...! שיהיה בהצלחה!

אולי תוכלו לעזור לנו להחליט בנושא מסוים : אולי זה יישמע פעוט ביחס לשאר הבעיות שמציגים כאן, אבל אנחנו הורים לילד חמוד בן שנה וחודשיים ורוצים כמיטב יכולתינו לעשות מה שטוב לו. אנחנו נוסעים עוד כמה ימים ( אחרי התלבטויות כמובן) לפאריס, ל4 ימים ומשאירים אותו עם הסבתא שלו, עליה הוא משוגע, ועוד בני משפחה שיעזרו ויתמכו בביקורים. השאלה שהתעוררה היא איפה יהיה לילד יותר קל להעביר את הימים האלה : בבית המוכר עם שגרה מוכרת פחות או יותר, רק עם הסבתא, או בבית של סבתא ( שנמצא שעה נסיעה משם) שם יש יותר אטרקציות (גינה וכיוב"), והאיזור מתקשר יותר לחופש וכיף. מצד שני זה רחוק מהבית.. אין לנו ספק שהוא יתגעגע מאוד, ולכן אם יש עיצה בנוגע לסוגיה הזאת שתוכל במשהו להקל עליו, היא תתקבל בברכה. בתודה דפנה מיקי הסבתא וכל המשפחה.

לדעתי זה בכלל לא משנה לו.... העיקר שיהיו סביבו אנשים שאוהבים אותו ודואגים לו .....!!!!! ואת זה הבנתי יש .... וחוץ מזה 4 ימים זה כלום...... במקרה הזה עדיף להתחשב במה שנוח לסבתא.... שינויים זה לא רע וגם געגועים זה טוב!!!!!!! סעו תבלו ותהנו אל תדאגו , הילד בידיים טובות !!!!!!

לדפנה בוקר טוב. הענין הוא פרידה- ולפרידה כדאי להתכונן. אני מקווה שסיפרתם לו על הנסיעה, ושהוא יתגעגע ושאתם כנ"ל. ובזמן הזה סבתא תשמור עליו- כי אתם סומכים עליה. אני יודעת שלפעמים נראה כי לילד כה קטן מיותר להסביר, ומה הוא כבר מבין- אבל גם תינוקות מבינים. לגבי המיקום בזמן ההעדרות- אני אישית הייתי מעדיפה לנסות ולשמר את ההרגלים הסביבתיים בכדי להפחית מהחרדה, אבל מצד שני יש גם את הסבתא והרגליה, וחשוב שהיא תרגיש בנוח. המיקום נראה לי פחות קריטי מההכנה. הכינו גם 4 דברים קטנים לכל יום העדרות- ציור של מגדל אייפל, ועוד דברים נחמדים אותם סבתא תיתן לו מיכם ותגיד שאמא ואבא שלחו לו את זה מהחופש. וסעו ותהנו- כי זו הזדמנות לרענן את הזוגיות ולהיות ביחד. בברכה. רוית.

(:

דפנה, אם אתם לוקחים אותו אל הסבתא, קחו אתכם גם חפצים שהוא אוהב, כמו: דובי, מוצץ, בקבוק וכו'. עדי

נמאס לי נשבר לי עד מתי זה יימשך...?! אני משתגעת בא לי..............

תראי,אני פה ואני רוצה לעזור לך,מאוד מאוד ומפחדת אפילו לנסות ... אולי תספרי לי פה בפורום מה קורה לך ואני אענה כאן אם לא איכפת לך.זה עדיף כרגע מהאיי סי קיו. כששני אנשים מדברים אחד עם השנ יבמצב כזה,ההשתהות חשובה. ובאמת שעלי זה לא ישפיע בכלל,לא משנה מה תגידי. אבל אני לא רוצה לטעות איתך,בעקר כי אני לא ממש מכירה אותך. מקווה שאת מבינה, אנג'ל

לספר לך מה קורה....?! קורה חרא. אני מרגישה כלואה כזה..כאילו זה לא משנה מה יקרה, כי שום דבר כבר לא משנה. אני לא מרגישה שיש לי חובה מסוימת....לרחת אחריות ואיך אומרים : "לקחת את עצמי בידיים".... כי בשביל מה? זה הרי לא ייתן לי כלום, זה יתן רק לאחרים. אוקיי, אז זה נכון שחשוב לי שאנשים יהיו מרוצים והכל כי זה ברור שאני לא אעשה דברים בשביל עצמי.... אז כשאני מאכזבת אני שונאת את עצמי, כשאני לא מאכזבת וכל העולם חושב שאני הכל בסדר בעולם.... זה מעצבן אותי...כי גם אז אני מאוכזבת מעצמי. מסקנה: לא משנה מה אני אעשה אני תמיד אהיה אותו חרא. וארגיש חרא. אני מרגישה מטונפת, מגעילה, מאוסה, אני רוצה לברוח, אני רוצה ללכת מפה... לא לקבל תמיכה יותר, שלא יעזרו לי, שאני איקבר......לבד........ ביי.

הי, הרבה זמן עבר. אני לא אקפוץ ישר ואספר כל מה שקרה לאחרונה (לא קרה הרבה), רק רציתי לומר שלום! אז שלום. מה שלומך? הבנתי שגם לך יש קצת לחץ.... תרגישי טוב...

תקפצי, תקפצי, וספרי כל מה שקורה, אני תמיד שמחה לשמוע. למען האמת, הרבה יותר קל לי לשמוע מלספר. לא שיש לי מה לומר, בכל מקרה. אל תשימי לב, אני קצת עייפה וקצת מצוברחת. טוב לשמוע ממך. מה את קוראת עכשיו? בשבת סיימתי ספר מעניין ולא קל לקריאה של לאה איני, בשם- אשתורת. בהזדמנות אספר לך ממה התרשמתי בו. לילה טוב.

הי... ספרי לי על "אשתורת" כשיתחשק לך. היום היתה אמורה להיות לי פגישה עם הפסיכולוגית אחרי שבועיים של הפסקה, ולא הלכתי.....לא היה לי כח לקום מהמיטה. גם מהאוניברסיטה אני אבריז... (חלקית) וגם את הטיפולים של השיאצו דחיתי..... אני מעדיפה להפיל את זה על החום ! שאני כ"כ שונאת, ולא על זה שאין לי מצב-רוח... התזונאית החדשה ( "האלטרנטיבית") שאני הולכת אליה מאד מוצאת חן בעיני!!! אבל את עצתה : להפסיק עם המשלשלים אני לא יכולה לקחת, וזה רק מתגבר... אחותי חזרה מח"ול, והביאה מתנה למשפחה ש ו ק ו ל ד י ם ! ! ! כשהיא תגלה שאכלתי אותם, היא ממש תתעצבן. מה אני אעשה? היא יודעת שזו בעייה בשבילי. זו לא אשמתי! למה היא השאירה אותם על השולחן?

ניסיתי לשלוח לך מילים של שיר מסוים אבל הבן זונה(תסלחי לי) לא נשלח פעם שעברה הוא לפחות עבד עליי שהוא שלח עכשיו הוא לא שולח בכלל חוץ מזה.... אנחנו צריכות לדבר....

אני חושבת שזה נשלח עשיתי עם זה כל מיני דברים וכו'... נקווה..... אוהבת אותך :-)

לא קיבלתי מיילים. ואני מצטערת על הקטע של האיי סי קיו. זה חשוב? אם כן תגידי,אני אבוא מילה שלי

בעניין האייסיקיו.... מה ז"א האם זה חשוב? זה קשור אלייך...את חשובה. ואין לך מה להצטער בסה"כ איכפת לי ממך. ממני.

התאבדויות קטנות / יהונתן גפן אני ישנה וחולמת שאני ישנה ואני שונאת את הבוקר כבר הרבה שנים עם הסיגריה הזאת שהיא תמיד האחרונה והכוסית הזאת עם מיץ תפוזים עם רק טיפת וודקה בפנים אוי בנות אוי בנות כמה שאנחנו נהנות מהתאבדויות קטנות עומדת על גג גבוה צועדת על חבלים ואתם שואלים: איך היא עוד לא נפלה הסקרנות שכבר הרגה לי כמה חתולים לא הרגה אותי החתולה הגדולה אני חיה עם אחד ואוהבת ת'שני רק כשאני ישנה איני עושה כל טעות שונאת את הבוקר כולל הציפורים עם הסיגריה הזאת שהיא תמיד האחרונה ועוד וודקה אחת קפואה לפני שאני אמות אוי בנות אוי בנות כמה שאנחנו מבינות התאבדויות קטנות polly , ריאתי ת'שיר, חשבתי עלייך..... love u !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

.

וואו!!!! מאיפה השיר? אני נורא אוהבת את יונתן. הוא נורא אמיתי. משורר גדול! תודה. love u 2

השארתי לך הודעה גם בicq מה קורה?............. מקווה שסתם לקחת חופש, גם את זה צריך לפעמים.....מה עם הבן?..... חושבת עלייך, מרגישה......... שרון

היי ההודעה באיי סי קיו גרמה לי לחייך.... את מתוקה מאד ! וחוץ מזה שאת זורמת לי בוריד... אז איך אפשר להפסיק... הבן בסדר, ממשיך לשגע אותי אך יחד עם זאת אני יותר קרובה אליו למרות הקושי. אתמול חיבקתי אותו וליטפתי אותו שעה ארוכה... והוא, כמו תינוק נימנם לו בנחת ! דווקא לאחרונה,בגלל הקושי לקראת צאתו מהבית, ניסיתי להתרחק ממנו פיזית ונפשית. כזו אני, כשהכאב גובר והוא מעל לכוחותיי אני מתנתקת לגמרי. אבל מהר מאד הבנתי שזו לא הדרך, לא בשבילי ובטח לא בשבילו... זה עוד משהו שהטיפול עזר ושינה אצלי. לא לברוח מהכאב. להיפך, להתמודד איתו ומולו. אז יכול להיות שאת צודקת, שאולי רציתי להתרחק קצת ולהרגיע את הכאב. ואולי אף לא הייתי מודעת לזה. מתי אנו קובעות פגישה באיי,סי,קיו ? ומה לגבי התשובה?

נו תתחברי כבר! עדיין אין.........המתח מקרין לראש והוא כואב איימים.

למה אתם לא יכולים לנהל את כל השיחות המשעממות שלכם בחדרי צ'אט שנועדו לכך ? השיחות האלו כל כך לא מענינות !!!!

למה שפשוט לא תקרא ?

@@ אתה צודק, יקירי. עדי

הי! מה שלומך? אני מרגישה שזו שאלה די דבילית בהתחשב בנסיבות. אני קצת בדכאון. קשה לי להשתחרר מהמראות. לפעמים אני מרגישה שלחיות פה זה קשה מדי. רק לפעמים. מה קורה איתך? אני מקוה ששלומך טוב. להתראות בינתיים.

היי וכי יש לנו ברירה ? חייבים להשאר כאן למרות הקושי ! והמראות, לצערי זו מנת חלקנו היומיומית...פיגועים,תאונות,מחלות וכו' וחייבים להמשיך למרות הכל. כל אחד בדרכו ! לשמחתי או לצערי אני מתנתקת באופן מוחלט ! לא יכולה לשאת את המוות באשר הוא.... אני מבינה את תחושותייך הקשות וצר לי בצערך. מקווה מאד שתתעודדי ותמשיכי בחייך למרות הצל שמעיב... אולי זה טוב שבזמנים האלו את עסוקה "מעל הראש" זה מסיט קצת את הצער והכאב. אז אני שולחת חיבוק גדול ומעודד... ונשיקת לילה טוב אוהבת... ביי

תודה ושוב תודה על תשומת הלב. וגם על החיבוק. אני תשושה קצת מעומס בעבודה, אבל עוד מעט הלחץ ירד. ראיתי הצגת תאטרון נחמדה בשם המכשפה, עם שלמה בראבא. מומלץ- צחקתי המון. גם זה משהו אני חושבת. לילה טוב ולהתראות מחר.

היי ד"ר קפלן, ראשית רצתי להודות לך על תשובתך לגבי הבעיה שצייתי - טריכוטילומניה. האתר הישראלי בנושא הוא דל במידע למידי ולכן נכנסתי לאתרים באנגלית שמקושרים לנושא. האתרים מתארים את הבעיה אך אינם מציעים דרכים לפתרון. האם אתה יכל להמליץ לי על מטפל מתמחה בארץ לתחום הספציפי הזה? אם קיימת בעיה של פירסום או משהו כזה אודה לך אם תספק לי את המידע בת.ד הפרטי שלי. תודה רבה על עזרתך !

אושי שלום אכן באתר שנתתי לך יש מידע מועט לגבי הטיפול הפסיכולוגי בבעיה. הוא יותר מסביר את אופיה. כפי שציינתי בהודעתי הקדומת, שיטת הטיפול היעילה היא בכלים קוגניטיביים-התנהגותיים ובהיפנוזה. אולם, גם זאת כפי שציינתי קודם, בהתאם למקרה ולהסטוריה האישית. אין מומחים המתמקדים רק בבעיה זו, אבל פסיכולוגים המשתמשים בכלים הנ"ל עשויים להתאים. מדובר בבעיה שלכאורה פשוטה מאוד אבל המציאות מגלה שהיא עקשנית למדי. במקרים דומים שהיו בטיפולי ניתן היה להגיע לעיתים לפתרון מלא, אך לעיתים ניתן להגיע רק להקלה של התופעה או המרתה להתנהגות אחרת פחות מטרידה. לעיתים נדרש טיפול תרופתי ממשפחת הפרוזק כדי להגיע לתוצאות מיטביות. כאמור, הכל צ"ל מותאם אישית. לגבי מטפלים מומלצים, תלוי היכן את גרה בארץ. שלחי אלי מייל ואנסה לחשוב מי יכול להתאים באזור הזה (אם אני מכיר). [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר פלד, אורן קפלן ולחברים בפורום, שלום. יש לי בעיה שמאוד מטרידה אותי ואודה על קבלת תשובות לה, בהקדם. אני בת 33. מאובחנת מזה כ-8 שנים כמאנית דיפרסיבית. אני רווקה, אקדמאית, נוטלת ליתיום באופן סדיר, פעילה חברתית, עובדת, מטופלת ומתפקדת רגיל. גרה לבד. לפני כשלושה חודשים הכרתי גבר בגילי, אקדמאי, עובד בהיי-טק, באותו מקום מזה 5 שנים, מתפקד, גר אצל הוריו, לאחר מגורים של כשנה בדירה שכורה. מתוך כל הסימנים שהתעוררו אצלו (חיבת שינה יתרה, דיבורי דכאון, התאבדות, שאיפה להתבודדות ועוד) הבנתי שיש לו מחלת נפש ושאלתי אותו אם חששותי מוצדקים. הוא אישר זאת ואמר שיש לו סכיזופרניה, אם כי ציין שהיא קלה. הוא נוהג ואינו נוטל תרופות ולא אושפז, אם כי מטופל באופן סדיר (לא אצל פסיכולוג) ואמר שסיפר לי כי הרגיש צורך שאדע. ברצוני לציין שכרגע אני די מחבבת אותו, אך ללא קשר רגשי עמוק מאוד-בלי קשר למחלתו. לי יש קשיים בהכרויות (שנובעים מחוסר בטחון עצמי בצורתי החיצונית וכן מהחשש לספר את מחלתי) ואיני נמצאת במסגרות חברתיות המורכבות מחולי נפש. ההכרות ביננו הייתה בבליינד דייט, דרך חברים. בכל מקרה, לדעתי במידה וארצה להמשיך את הקשר איתו-ההוגנות מחייבת לספר לו. שאלתי אותו איך הוא יגיב אם אעזוב אותו בשל בעייתו-והוא ענה שאינו יודע. שאלותי קשורות לסיטואציה שבה הקשר עשוי או "עלול" להפוך לרציני יותר, דברים שגם כך מטרידים אותי: 1. מה הסיכונים שלי, כמאנית-דפרסיבית, בכניסה להריון? אילו צעדים עלי לנקוט לשם כך? 2. מה הסיכונים שילדי יחלו במאניה דפרסיה? מגבר רגיל, חולה במאניה או חולה בסכיזופרניה? 3. האם השילוב ביני לסכיזופרן הוא "קטלני" עבור ילדים? מה הסיכויים שיהיה להם משהו? האם יש בכלל טעם לנסות? 4. קראתי בנושא סכיזופרניה באינטרנט. האם אכן קיים סיכוי של 50% שילדי סכיזופרן גם יהיו כמוהו? 5. האם לסכיזופרנים יש נטייה לאלימות-וכלפי ילדים בפרט? 6. האם ידועים בספרות המקצועית מקרים של בני זוג - שאחד מהם מאני-דפרסיבי והשני סכיזופרני? מה עלה בגורלם? האם הם תפקדו? האם ילדיהם יצאו נורמטיביים? אודה על תשובה מהירה לשאלותי. אשמח גם להיעזר בנסיונם של הגולשים.

שלום לא ברור מי איבחן את החבר שלך ומהוא המצב הנפשי המדוייק שלו. גם סכיזופרניה וגם מאניה-דפרסיה הן מחלות תורשתיות ולפעמים שתי המחלות יכולות להופיע אצל אדם אחד. כאשר שני ההורים חולים הסיכוי שהילד יהיה חולה רב יותר. בכל מקרה זה לא צריך למנוע ממכם לבנות חיים אם מודעים למצב ומוכנים לקבל טיפול. תשובה יותר מקצועית תוכלי לקבל מד"ר קפלן. בהצלחה

חני שלום אין תשובה חד משמעית לשאלתך ולדעתי במצב כזה רצוי לקבל ייעוץ מקצועי, תחילה ברמה האישית, ואם הדברים רציניים יותר, ברמה הזוגית. מצד אחד את מתארת אדם שמתפקד ברמה היומיומית ומצד שני אני בהחלט מבין את חששך ממחלתו, ואולי אף מהחיבור בין המניה דיפרסיה לסכיזופרניה. לשאלות הספציפיות אנסה לענות לפי הסדר ששאלת אותן. > 1. מה הסיכונים שלי, כמאנית-דפרסיבית, בכניסה להריון? אילו צעדים > עלי לנקוט לשם כך? חשוב להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל שלך. בעיקרון הריון הוא מצב לחץ וככזה עלול לשנות איזונים שנוצרים. חשוב להיות עם יד על הדופק ובטיפול/השגחה קבועים. > 2. מה הסיכונים שילדי יחלו במאניה דפרסיה? מגבר רגיל, חולה במאניה > או חולה בסכיזופרניה? יש מרכיב גנטי במחלות נפש שונות. קשה לדעת מראש את האחוזים, אם כי יש נתונים. למשל, בן לחולה בסכיזופרניה - 16%. מה שיותר קשה הוא הלחץ שזה עלול לקרות, המלווה את החיים, ודורש התמודדות תמידית. לכן כאמור, חשוב הטיפול המלווה לאורך זמן. > 3. האם השילוב ביני לסכיזופרן הוא "קטלני" עבור ילדים? מה > הסיכויים שיהיה להם משהו? האם יש בכלל טעם לנסות? מבחינה "טכנית" זה אכן לא שילוב אידיאלי. אבל החיים מורכבים יותר מכך, ואנשים לא מכירים אחד את השני על ידי תוכנה סטטיסטית. זו לא שאלה של "כן ולא" וצריך לחשוב ולהתייעץ על המשמעויות הללו עם איש מקצוע שמכיר אתכם בצורה מעמיקה. > 4. קראתי בנושא סכיזופרניה באינטרנט. האם אכן קיים סיכוי של 50% > שילדי סכיזופרן גם יהיו כמוהו? זה נכון רק במקרה ששני ההורים הם סכיזופרניים. כאמור הסטטיסטיקה מדברת על 16% > 5. האם לסכיזופרנים יש נטייה לאלימות-וכלפי ילדים בפרט? לא. אבל צריך להכיר את האדם. יש אנשים אלימים בלי שהם חולים בסכיזופרניה, ואז אם גם משתלבת מחלה זו עלול להחמיר. > 6. האם ידועים בספרות המקצועית מקרים של בני זוג - שאחד מהם > מאני-דפרסיבי והשני סכיזופרני? מה עלה בגורלם? האם הם תפקדו? האם > ילדיהם יצאו נורמטיביים? יש הכל מהכל. אולי כדאי להיעזר בארגונים התומכים בחולי נפש ומשפחותיהם כדי לשמוע מקרוב יותר מנסיון אישי של אנשים. למשל באגודת אנוש. בברכה ד"ר אורן קפלן

זה הצליח לגרום לי לחייך....

אביב יקרה, עכשיו נכנסתי לפורום וממש כואבת את כאבך.... אם הייתי לידך הייתי מחבקת אותך חזק ואומרת לך לבכות,להוציא את כל הכאב. וגם אם אני לא לידך אז תחשבי כאילו... זה זמן קשה עכשיו, אני יודעת. קחי את הזמן,תוציאי את הכאב רק אל תתיאשי. יהיה בסדר, אני מבטיחה לך !!! אל תבהלי מהרגשות הקשים והכואבים,זה מוקדם מידי והרבה מידי בישבילך... ואני מצטרפת לשרון ומישהי... כשתרצי,מתי שתרצי אני כאן בשבילך ,יום ולילה.... אליאן

אליאן נשמה שלי, את צודקת, קצת נבהלתי מההתפרצות של הרגשות הקשים האלה ובעיקר של הפחדים בבת אחת בעקבות הארוע, ומכל הזכרונות האישיים שלי שהתחברו ועלו חדים וברורים וכואבים וחזרתי בבת אחת לפחדים ולבכי הבלתי נשלט. אבל אני לא מתייאשת, הכי חשוב לי כרגע זה לא להישאר עם זה לבד, ובשביל זה יש לי אותך ואת שרון ואת מישהי שמבינות מה עובר עלי ומרשות לי גם קצת להישען גם עליכם ולהוציא קצת ממה שעובר עלי כדי שיהיה לי קל יותר ואני לוקחת את כל החיבוקים החזקים שלכם איתי. וגם המטפלת שלי איתי תומכת במקביל כרגיל, ואני לא מותרת וכמו שאמרת לאט לאט יהיה בסדר, וגם המשבר הזה יחלוף, אני יודעת את זה. אני רק צריכה לנשום עמוק ולעבור את זה איכשהוא. כבר היה טוב, ועוד יהיה טוב, ומשברים זה כבר חלק ממני, זה לא עושה את זה יותר קל, אבל עברתי את הקודמים ואפשר לעבור גם את זה. תודה, אביב.

אני מצטער שכרגע אני לא איתך..... כן אותה הרגשה נוראה תפסה גם אותי כך שלצערי שנינו באותה הסירה. ולפעמים אני חושב שאת אחותי התאומה. אני יודע עד כמה שזה כואב .ושזה לא עובר..וזה רק חוזר... אבל כמו שהמטפלת אמרה....אנו נתגבר. שלך דניאל

ילד בן 4 שרוצה ליהיות בת שיהיה גדול , מדי פעם משתמש בלשון נקבה מי הם המומחים בתחום, וכיצד והיכן ניתן להתיעץ איתם ?

יכול להיות שהילד שלך רואה שיש יתרון מסו גמסויים לבנות נגיד אחות גדולה שמותר לה דברים שלו אסור או איזה שהוא כוח שהוא איתר אצל נשים מבוגרות מסביבו והוא חושב שכשיהיה גדול אם יהיה אשה הוא יקבל את הכוח הזה?

הורה יקר- האם תוכל לספר קצת יותר על ילדך- על משחקיו, על קשריו החברתיים ועל מיקומו במשפחה (אחים נוספים וכד'). האם תוכל לתאר קצת את הקשר שלו איתך ועם אימו? עשה זאת וננסה לחשוב באופן יותר ממוקד על הסוגיה שהעלת. בברכה. רוית.

הי ברצוני להביע משוב חיובי על תפקוד הפורום על היעלות החום וההבנה תודה

היי תום, אני מצטרפת אליך....בחום! אני חושבת שהפורום פשוט ממלא את תפקידו בצורה מעולה. שלך, אני.

תודה תום על המילים החמות!!! אתה מוזמן להשתתף ולקחת חלק פעיל בפורום! בברכה, טלי פרידמן

שלום לכם, הייתי אומרת "בוקר טוב", אבל גם כבר לא בוקר ואולי גם לא כל כך טוב. אני חושבת רק על דבר אחד - החיים שלנו כל כך שבירים וכל כך בלתי צפויים. פיגוע, תאונה, סרטן.... ואולי היום זה יומינו האחרון. לעולם לא נדע מה מחכה לנו מעבר לפינה. יכול להיות שאלה יהיו דברים טובים, ויכול להיות שזה יהיה הסוף. סוף שלנו או סוף של אנשים אהובים. זה כואב עוד יותר כשהחיים נלקחים ככה פתאום, נעצרים, נעכרים. אני החלטתי רק דבר אחד - לנצל את הרגע. את כל דקה שאני כאן. לא לחשוב אחורה, לנסות ולא לחזור על טעויות. להיות עם אנשים שאני אוהבת. קשה להגיד "בואו נלמד מזה משהו" ואולי גם אנוכי, אבל מה נשאר עוד חוץ מלהמשיך? אז נכון, הטבעת מתאדקת, המוות מציף אבל בואו לא נתן לעצמינו לטבוע לפני שיבוא זמנינו. חיבוק גדול ממני. הרבה כוחות לכולכם. ללה

ללה- כל הכבוד!!! אכן, למרות הצער והכאב שכולם חשים, חשוב להישר מבט הלאה. בעיקר אם אנחנו נמצאים במצב שביר. לשמור כוחות.ולעשות הכל לטובת מחר טוב יותר. כלפי עצמנו בראש ובראשונה וכלפי הסובבים, לא פחות חשוב. סובלנות, אמפתיה, פתיחות, הקשבה, ואהבה, הרבה אהבה. בהצלחה, שרון

ללה, דבריך כה פשוטים, כה נכונים. חבל שאנו חושבים על כך בדיוק ברגעים שחיים אחרים נקטעים ומסתיימים. והלוואי ויכלנו באמת ובתמים ליישם זאת, לא רק אחרי פיגוע... אלא ביומיום, בחיים הקטנים של כל אחד מאיתנו... תמיד אפשר להתחיל לנסות, לא? :) טלי פרידמן

הי אביבי........... רק רציתי להגיד שאני מחבקת, ושהכתף שם, מרגישה?........ויש עליה דמעות אבל לא נורא.......השטף ישטוף את הכאב המזדקר ואז תהיה רגיעה.........וכל פעם יעלה כאב אבל מעט פחות מהפעם האחרונה. עד שתחזור לך השליטה . ובינתיים, אל תתאמצי לחזוראו להגיב, אני יודעת שאת מודה לכל מי שנמצא עבורך. זה בסדר. יש לי את כל הזמן שבעולם, וגם לך, אל תשכחי......עוד יבואו ימים של שקט. עבורך, עבורי ועבור כולם. there was a time when we were down , down,,,,, we let the hart ace in..... but there is always a new today......and a new tomorrow...... so hold on, have no fear cause' i'm here...... שרון

שרון, אין דבר כזה. בטח שאני אגיב. אלפי תודות, ויותר מזה, אני עדיין יכולה לראות משהו מבעד למסך הדמעות. ואני עדיין יכולה להרגיש את החיבוקים ואת התמיכה ואת השיתוף. ואני יכולה לבכות שוב... אבל אני לא לבד... שלך, אביב. דרך אגב את השאלה באי.סי.קיו אני אראה רק בלילה. אם זה משהו דחוף - אפשר באי.מייל.

שרון יקרה, קיבלתי... החזרתי תשובה... אביב.

קראתי את דברייך לאנג'ל...אני מבינה שהמצב קשה . לצערי, יש דברים שלא נפתרים בעקבות שיחה. יש דברים שלא יכולים להיפתר כלל...כאלו הם האסונות והפיגועים שאנו עדים להם, לאחרונה יותר מתמיד. אני יודעת שהמראות, התמונות, זעקות הכאב, הריח הנורא של הדם...כל אלו מחזירים זכרונות קשים בשבילך... והרי גם כך זה קשה מספיק. אני לא רוצה ללחוץ. יש רגעים שעדיף להניח, להרפות. אני מקבלת בהבנה את בחירתך להוריד פרופיל קצת, לסגור את התריסים ולהתכרבל לבדך עם הכאב. גם זו דרך התמודדות, ואם היא נוחה לך הרי שהיא טובה ככל דרך אחרת. אני רק רוצה להזכיר, שברגע שתרגישי שהלבד קשה ומדכא מדי, שבמקום לאגור כוחות את שורפת אותם בנסיון להחזיק מעמד ו... שאולי כדאי לשתף מישהי... אני כאן. ואפשר גם באימייל - בכל שעה. אני מחבקת אותך בזהירות...לא להכאיב, לא לגעת בפצעים הפעורים... באהבה, מישהי

מישהי מיוחדת, כל פעם את מראה מחדש עד כמה את באמת מיוחדת, מבינה ומזדהה, ויודעת להגיד ולעשות את הדבר הנכון. תודה. תקופה קשה בשבילי, אין מה לעשות. צריך לנשום עמוק ולהמשיך הלאה עם מה שיש. מאז יום שישי ששמעתי על הפיגוע ישנתי בקושי שעתיים וגם הן מפוצלות וטרופות. התמונות בטלויזיה מחזירות אותי אחורה בהרבה צעדים שכבר הצלחתי להתקדם קדימה. אני מרגישה גם צורך להתנצל על התגובה המוגזמת שלי, על הרגישות המוגזמת שלי ועל הפגיעות המוגזמת שלי. אני בוכה יותר מדי, לוקחת ללב יותר מדי, ומשליכה על עצמי יותר מדי, אבל כזו אני, נכנסת למקום של האחר מהמקום שלי, ושני הדברים הם קצת יותר מדי עכשיו בשבילי. הכוונה בלתת קצת מרחב נשימה, היתה שקשה לי להתעסק בדברים אחרים עכשיו, חוץ מהנסיון להתמודד שוב עם פחדי בית החולים והמוות והאובדן שעלו בעוצמה שוב ואכן נפערו אצלי פצעים והם שותתים דם, מוגלה ודמעות כאב. ומצטבר לכל זה גם יום ההולדת של אבא שחל השבוע - בלעדיו. בגלל כל אלה לא הייתי גם רוצה להכביד יותר מדי עם הקשיים שלי. סך הכל הם באמת שלי מהמקום האישי והכי מייסר שלי, ואף אחד לא חייב לסבול מהם חוץ ממני. לקחתי את החיבוק הזהיר. ותודה שאת פה, שלך אביב.

שמי יעלה. אני בת 32 ואני גרושה עם 3 ילדים. נכון, אני באיזשהו מקום רציתי להתגרש, היה לי מאוד רע איתו. עלבונות, מכות, השפלות ועוד הרבה דברים. אבל גם היו דברים טובים. היום אחרי שהתגרשנו גילתי שהיתה לו פשוט משהי אחרת צעירה ממני בעשר שנים (הוא בן 35). וכל ההשפלות וכל הרע שהיה לי לא שבר אותי כמו שהקטע עם האשה האחרת. אני היום במצב נפשי מאוד קשה. לחזור אליו אין סיכוי אז למה כואב לי בלב. HELP יעלה.

יעלה, אמנם דבריי אינם נכתבים כאן מנסיון אישי, לא עברתי על בשרי את ההליך המפחיד והכואב של ההיפרדות, פירוק המשפחה שאולי חשבתם שתחזיק לנצח, הרס התכניות והתקוות המשותפות לעתיד... מה שאני יודעת הוא רק מנסיוני כילדה להורים גרושים - מסיבות הדומות לאלו שתיארת. אבל הכאב- אין דבר מובן יותר...אני מניחה שהייתם נשואים כמה שנים. בשנים האלו, הוא היה חלק בלתי נפרד מחייך, מהתוכניות, מהתקוות, מהחלומות... ולמרות שאת יודעת שההחלטה להתגרש היתה גם שלך, ולמרות שאולי לא היתה ברירה אחרת - - - למרות כל אלו, תחושת ההחמצה צורבת. כאילו ויתרת על חלק ממך, מנפשך... מכל מה שרצית וקיווית לעצמך, ולכם. ועל הרקע הזה, גילוי הבגידה עוד זורה מלח על הפצעים הפתוחים. תני לזה זמן. הכאב טבעו להירגע אחרי זמן, גם אם קשה כרגע להאמין בזה. עשי הכל כדי להחזיר לעצמך את הכוחות, הפיסיים והנפשיים כאחד. המשימה שלך - לשקם את חייך- אינה קלה כלל, ותזדקקי לכל מרצך ואונך כדי לבצעה. חשבי על דרכים לעזור לעצמך במשימה: להיעזר בחברים? בהורים? אולי טיפול? כל דרך שתוכל לעזור ראויה להישקל במלוא הרצינות. וכתבי... לפחות כאן בפורום, במקום הבטוח-יחסית, פרקי קצת ממה שעל לבך... אני כאן כדי להקשיב ולנסות לעודד, וכך גם כל האחרים.

אני מאחלת לך רק שתהיי חזקה ושתמשכי הלאה כמה שיותר מהר. אני מתארת לעצמי כמה זה קשה לגלות שמשהו שהיית איתו בוגד בך וזה באמת בין הדברים הכי כואבים שמגלים אותם. תנסי לשכוח ולא לחשוב על זה ותני לזמן לעשות את שלו "הזמן מרפא הכל".

אני מצטרפת למישהי ול- me , אני מאחלת לך המון כוח.... ואנחנו פה.....תמיד...... ממני.