פורום פסיכולוגיה קלינית

את כל הזמן בוכה שאין לך ילד והפרחים אצלך בגן הם רק נובלים, והזמן שלך הולץ ממש כמו ילד ויש לו כוח ומושך.. אבל בגילך.. זה לא קל, מישהו קם וחותך והולך לא קל, תודי את פוחדת זה לא קל כמה רצית להמשיך ואמרת "חבל" זה לא קל. את פותחת את הראש עם איזה ספר מחברת את המילים לדמיונות הפסיכולוג שלך אומר שאין לך בעיות עם קשר אבל גם ככה הוא הולך ולא בשבילך זה לא קל... יש משהו באויר ואת משערת שזהו חלק מהיופי של הסוף והחלום שלך לקראת אמצע הסרט אז את יוצת להפסקה ואת מחכה. זה לא קל... הלואי ויגיעו כבר הימים הטובים

בדיוק עכשיו שמעתי ת'שיר הזה....

אני שומעת אותו עכשיו

אם יש מתים למעלה בשמיים אז עוד מעט אני איתם מה שנשאר לקחת בינתיים הרבה אוויר ולהוציא עשן למרות הכל עדיין מקווה ש..... מה שהיה בעצם לא נגמר ומי אני כשהגוף באדמה נשאר אנשים עוצמים את העיניים ונרדמים כי מאוחר מה שנשאר לנסות כי בינתיים אני ערה מהשבוע שעבר. ואם אני מכאן סוף סוף הולכת מה שהיה בעצם לא נגמר הכל זמני כשהגוף באדמה נשאר אני רואה אותו הכל עכשיו בסדר אולי גם הוא פוחד להיות לבד רק להבין אותו שווה את כל הסבל כדאי לבנות גם בשבילי עוד ארון אחד. אם החיים מתחלקים אצלי לשניים החלק הראשון נגמר מזמן מה שנשאר לחכות שבינתיים הוא יסתפק במה שיש לו שם ואם אני באמסטרדם הולך ומה שרואים משם לא רואים מכאן כמה זמני וכמה שאני קטן. אני רואה אותו הכל עכשיו בסדר אולי גם הוא פוחד להיות לבד רק להבין אותו שווה את כל הסבל כדאי לבנות גם בשבילי עוד ארון אחד את/ה פרסמת דווקא את השיר "לא קל".... למה ? מה לא קל לך?

היי! לא הייתי בירושלים בסופ"ש הזה, כך שאולצתי להתנתק מהמחשב ליומיים ארוכים ביותר! מוזר, לא חשבתי שהרגלי האינטרנט שלי ממכרים כל כך, אבל מסתבר שבלעדי הפורום אני ב"קריז"... :-)) אני כנראה לא אספיק לעבור על כל ההודעות, במיוחד לא עם הידיעה על מבחן מסכם ביום שני. אבל אני מתחברת עכשיו וממשיכה אתכם מכאן, בהווה. חיבוקים חמים לכולן!!

מתוקונת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! יו.כמה התגעגעתי. גם אני לא בקרתי הרבה.......קצת קשקשתי עם אביב וזהו... ואז הופרע השקט המזוייף בפיגוע נוסף ובכלל לא היה לי כוח... אבל חזרתי לעצמי ולמציאות כמו כולם, כי זהו לחם חוקנו. נופלים וקמים. ציני אבל נכון. כולנו כאן לוחמים ותיקים של החיים.....לו רק כולם היו יוצאים מנצחים..... תלמדי טוב. .(איזו אמרה אמהית מטופשת ומעצבנת)אבל באמת במלוא אונך.......עד הסוף. תתני מעצמך מה שאפשר ואח"כ תבחרי מה לעשות עם זה. את יודעת....מן משחק של לקיחת אחריות על החיים....זה עובד בכל התחומים........... מחזיקה לך אצבעות. sheron

היי מקסימה! ראיתי עכשיו גם את האימיילים ממך... תודה, תודה! האפליקציה על החברות נפלאה, מייד שלחתי אותה לכמה חברים... :-)) אני לומדת קצת, אבל לא היסטרי. את צודקת לגבי לקיחת אחריות, אבל אני מרגישה עכשיו חסרת כוחות לחלוטין לתחום הזה, ומנסיוני - להילחם בזה יהיה בזבוז זמן ואנרגיות. כך שהחלטתי (תופים וחצוצרות בבקשה!!) : ל-ו-ו-ת-ר ע-ל ה-פ-ר-פ-ק-צ-י-ו-נ-י-ז-ם ה-מ-ג-ב-י-ל ה -ז-ה ה-פ-ע-ם !!! ופשוט לעשות מה שאפשר, במסגרת הנסיבות וחוסר הסימפטיה הבסיסית למקצוע... :-)) איך את? איך עברה השבת? קראתי שפינקת את עצמך עם סבונים ונרות, איזה כיף... חיבוק גדול ומפנק גם ממני! אוהבת - מישהי

מה שלומך? אני מקווה שעכשיו את כאן איתנו.... גם אני הייתי מרגישה ב"קריז" אם הייתי מתנתקת מעט... כי כשאתה מרגיש נתמך כ"כ, קשה לך להיות לא נתמך, אפילו לזמן קצר יחסית....

היי ג'קי אני כאן עכשיו, עד שאחלט לקחת את עצמי בידיים (זה קצת כבד!! :-)) וללמוד למבחן של מחרתיים... כן, היה קצת קשה בלי האנשים בפורום, לאו דווקא בגלל הצורך להיתמך. הסופ"ש עבר בסדר, אלא שפשוט התגעגעתי! נקשרתי יותר משחשבתי, וזה דווקא חיובי בעיניי. מקווה שגם אצלך הכל בסדר. שמתי לב שאת כותבת יותר, זה טוב...

היי מישהי, נשמע שאת מרגישה טוב. חבל שאי אפשר לעשות את זה בעוד הרבה דברים - "להתחבר עכשיו ולהמשיך בהווה...", חבל שאי אפשר להיפטר מהעבר גם בחיים ולהמשיך מהנקודה שאנחנו בוחרים. אביב.

מאז שאני זוכרת את עצמי לא ידעתי להתמודד עם לחצים ותמיד חיפשתי תשומת לב אימהית אצל נשים אחרות. מה שהתחלתי לעשות בגיל ההתבגרות היה להתקרב לאנשים על ידי בדיית סיפור תקיפה מינית שעברתי. ככה קיבלתי את תשומת הלב שכה כמהתי אליה וגם אותם אנשים ראו אותי פתאום כחזקה ולא כחלשה שכן התמודדתי עם טראומה בעיניהם ויצאתי חזקה לכן פחדים, חוסר יכולת להתמודד עם מצבי לחץ וכד' הפכו פתאום ללגיטימים. כמעט בכל מערכת יחסים בחיי אני מביאה את הסיפור הזה, משתמשת בו כדי להראות אמיצה וחזקה וכדי לשמר את תשומת הלב של הצד השני. אני יודעת כמה זה לא בריא. זה אפילו התחיל להשפיע עלי בחלומות או במחשבות של לפני השינה. לפעמים אני מדמיינת את עצמי בסיטואציה של האונס וחשה את כל תחושות ההשפלה והבושה למרות שאני יודעת שכלום לא קרה. אולי משום שאימצתי לעצמי טראומה שלא הייתה שייכת לי ושלא קרתה מעולם. אני לא יודעת איך להפסיק את זה ואני מתביישת לדבר להודות על כך בטיפול שאני עוברת. מה עושים?

אלמוג יקרה! את בטיפול? אז למה בעצם את מתביישת לספר על זה? אולי להחזיר את הגלגל אחורה אי אפשר... אבל לטפל בעניין בהחלט אפשר. תראי, יש כ"כ הרבה מאחורי מה שאת מספרת... למה שלא תגידי, זה יכול לעזור מאוד! הרי בזה גם צריך לטפל...תנסי..... למה לא? אני כאן....

תודה על התגובה. למה לדעתך אני עושה את זה ומה עומד מאחורי זה? פשוט אין לי מושג

שלום רב, מאד יפה/טוב/חשוב שאת מודעת לתהליך ולהקף הבעיתיות שלו. את כבולה בו, אבל את יכולה בקלות לכבול אדם אחר (בד"כ גבר), לצרות צרורות בשל כך, וחבל. קריאת הסיוע שלך להחלצות מהעניין מאד משמעותית. היה פעם מי מנועצי, שחשתיבמהלך העבודה איתו שמשהו דומה קורה אצלו. באותו זמן היו מספר ארועים פירומניים (הצתות). הבאתי את קטעי העיתונות, כאילו במקרה, והתחלתי ב"סמאל טוק" על הרצונות שלנו להצטיין במשהו בחיים. ההמשך כבר קשור לאותו מקרה, אבל לענייננו - אם את רוצה לצאת מהעניין, הנה סולם שתוכלי להביא למפגש הטיפולי הבא: קטעי עיתון על מי שגילה הצטיינות מיוחדת. אם המטפל קשוב - יש סיכוי שהמפגש יאפשר לך לבטא גם את הנקודה המטרידה שלך. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

למה אתה מתכוון לכבול אדם אחר לצרות צרורות? ולאיזה קטע עיתון בדיוק אתה ממליץ שאפנה? לא בדיוק הבנתי מה דעתך על המצב

למה אתה מתכוון לכבול אדם אחר לצרות צרורות? ולאיזה קטע עיתון בדיוק אתה ממליץ שאפנה? לא בדיוק הבנתי מה דעתך על המצב

אלמוג שלום בסיפורך יש לפחות שתי נקודות משמעותיות מאוד בעיני. האחת היא השיחזור של חויית ההשפלה של האונס שלא היה. את מודעת בצורה ברורה לכך שלא היה אונס או ניצול מיני, אבל את חשה את ההשפלה. אדם לא בוחר לעצמו שחזור של חוויה כזו סתם, ולכן חשוב שתצליחי להבין מדוע הגעת למצב שבו נאלצת לבדות סיפור כזה. אני לא חושב שזה רק תשומת לב, כי את זה ניתן להשיג בכל מיני דרכים אחרות. בסופו של דבר בחרת בדבר מאוד ספציפי. למשל, יכולת להמציא מחלה איומה שתקפה אותך וגם זה מביא תשומת לב. העובדה שבחרת והדרך שבחרת בחווית האונס היא סימן שאלה שבהחלט שווה בירור בטיפול הפסיכולוגי שאת עוברת. מה שחשוב להבין שבאופן פרדוקסלי את מרגישה בושה לספר מה קורה לך (על הסיפור שפוברק) וגם נשים רבות שנאנסו חשות בושה לספר מה קרה להן. אם תביני שמאחורי הסיפור הלא אמיתי שסיפרת, ישנו סיפור אמיתי, וכנראה מאוד כואב, תוכלי להוריד את רמת הבושה ולספר לפסיכולוג/ית מה קרה. נכון, זה לא כאב שקשור להתעללות מינית קונקרטית אותה המצאת. אבל אין ספק שזה כאב חזק מאוד שגרר אותך לספר כזה סיפור. ופה למעשה הנקודה השניה. זה חשוב מאוד שתוכלי לספר בטיפול מה קרה. רק כך תוכלי להתמודד ולפתור משהו. ספרי כמה קשה היה לך לספר את הסיפור האמיתי ואני בטוח שתמצאי אוזן קשבת בצד השני. בכל מקרה, עם חוויית הטראומה שאת מעבדת בדמיונך חשוב להתמודד. דמיון או מציאות, משהו עובר עליך ותני לו את הכבוד והחשיבות הראויים. יתכן שהרגשת שהמצוקות שלך קטנות מידי כדי שיתייחסו אליהן והיית זקוקה לסיפור האונס כדי להאמין שיקשיבו לך. אני מאמין לך שאת באמת חווה מצוקה וזקוקה לעזרה, ואת מה שעשית, עשית מתוך המקום הזה. קחי עוז וספרי את הדברים לפסיכולוג/ית, או פשוט הדפיסי את ההתכתבות הזו ותני לה/לו לקרוא. בהצלחה בהתמודדות ד"ר אורן קפלן

תודה על התגובה אם כי לא בדיוק הבנתי לאן אתה חותר בנקודות מסוימות. מדוע לדעתך בחרתי דווקא בסיפור של אונס אכזרי? מדוע אני לא מצליחה להתנער ממנו? האם לדעתך עומד מאחורי הבדיה סיפור אמיתי שקרה לי ושהוא הסיבה לדמיון הזה?

תודה על התגובה אם כי לא בדיוק הבנתי לאן אתה חותר בנקודות מסוימות. מדוע לדעתך בחרתי דווקא בסיפור של אונס אכזרי? מדוע אני לא מצליחה להתנער ממנו? האם לדעתך עומד מאחורי הבדיה סיפור אמיתי שקרה לי ושהוא הסיבה לדמיון הזה?

האם כתיבת יומן היא דרך טובה לבטא רגשות ולהתמודד עם אבל ועם חרדות ופחדים או שזו דרך שיכולה גם להזיק משום שהיא כניסה עמוק פנימה לנושאים שיכולים לעורר חרדות. במקביל, שאלה דומה - האם בתהליך האבל כדאי להסתכל בתמונות, להעלות זכרונות, לכתוב לאדם המת וכד' או לנסות ולחשוב על דברים אחרים ולהסיח את הדעת. מה דעתכם?

שלום רב, כמו בכל "תרופה" - צריך לדעת יותר מה הבעיה, מי המטופל, מי המטפל, וכו' וכו'. ובלי להכנס למתכון: בכמה מקרים אכן הצעתי, או עודדתי תהליכים כאלו. אבל, כשהיה מדובר בעיסוק אובססיבי באבל (שהתרחש בשואה) - תהליך כזה נשזר עם משהו מובנה של סיום העיסוק, שהיה ספר זיכרון.

אני מאוד בעד עניין הכתיבה, משתי סיבות: ראשית, כפי שאת אומרת, זה מכניס לרבדים עמוקים ולהתעסקות בדברים. זה יכול להיות קשה וכואב, אבל לדעתי דרך זה מתחיל הריפוי. שנית, כשכותבים יש לחשוב על הדברים כדי להתנסח, ואז זה עוזר לסדר גם את המחשבות בראש. תנסי ותראי אם זה מתאים לך.

מחר אני מתחילה את העבודה החדשה. אני כל כך מטושטשת בהשפעת הכדורים וכל הזמן מרגישה חלשה ועייפה וכמעט כל היום אני ישנה. היום ישנתי עד הערב. אני מפחדת שאני לא אצליח לתפקד בעבודה החדשה וחוץ מזה אני מפחדת שלא אצליח להתנתק ממה שקורה לי ושאהרוס לעצמי עוד מקום עבודה. אני ממש מבוהלת והמחשבה על זה כמעט ומביאה אותי להתקף חרדה. לקחתי קודם כדור הרגעה ואני מרגישה טיפה טוב יותר אבל עדיין...איזה פחד.

למה את מפוחדת? מהעבודה? ממה את חוששת? את כתבת שאת פוחדת שלא תמליחי לתפקד... אני משערת שאת בטוחה שאין לך ת'כישורים.. אני צודקת? את צריכה להבין שזה לא נכון. יש לך את כ-ל הכישורים.. את מוכשרת וחכמה...צחשבי שוב למה קיבלו אותך לאותה עבודה.... כי את נהדרת. ולא יהיה לך התקף חרדה אם תחשבי ככה, אם תחשבי על זה...תאמרי לעצמך שלא יהיה לך התקף חרדה, ואם תגידי לעצמך שאת לא צריכה שיהיה לך אחד כזה, בגלל שאת הטיפוס הכי רגוע בכל היקום, כי את מ-צ-ו-י-נ-ת ושאת מ-ע-ו-ל-ה.....וזו הסיבה שבחרו בך לעבודה...נכון? אני כאן בינתיים אם תצטרכי אותי.... אני אוהבת אותך. ואני כאן בשבילך. תמיד.

אני חוששת משום שאני סובלת לפעמים מהתקפי חרדה ומה אעשה אם זה יקרה בעבודה? אני גם מרגישה חולשה ועייפות כרונית בגלל התרופות מה שמקשה עליי להיות יעילה, זריזה, מרוכזת ואפילו עירנית. אני כל כך חוששת...

! עדי

יש לך מייל .

נכון לעכשיו, לא קיבלתי הודעה. ניתן לנסות גם ל [email protected] בברכה ד"ר אורן קפלן

מצטערת על השיחה ה"סתומה" שניהלנו באיי סי קיו לפני שהכל קרה. לא יכולתי הרבה לדבר. ואז גם קרה מה שקרה ועוד פחות הצלחתי להתנתק מזה. ידיד שלי היה אצלי אתמול,לפני שהיינו אמורים לצאת לבלות. הכל היה רגוע,על מי מנוחות עדיין. והוא אחד האנשים האחרונים עלי אדמות שאפשר להגיד שבמידה מסויימת סמכתי עליהם. ההורים שלי יצאו להם לטיול רגלי, והוא ישב לידי. והתחיל לשלוח ידיים ולהגיד לי כל מיני דברים מלוכלכים. ואני ,ממש סתומה מה לעשות,ישר קפאתי במקום והרגשתי איך נפער חלל הפחד ומתחיל להעביר צמרמורות בגב וכבר ראיתי את זה קורה לי שוב והתחלתי ממש לבכות כמו מטומטמת,ככה מולו והוא נרתע והלך אמר שהוא מאוכזב ממני , שציפה ממני ליותר בגרות. והנה עוד אדם שהוכיח כמה הוא מגעיל עוד אדם שנתתי בו את אימוני,קם והלך ואני לא יכולה להמנע מלחשוב למה לעזאזל זה קורה לי. למה לא יכולתי למנוע את ההתחברות אליו? למה לא הגבתי בתוקפנות? למה ההתמוטטות הזו מולו?איזו מן טפשה אני? ולמה בני האדם,בלי יוצא מן הכלל, כ"כ רעים ואכזריים?למה? עד עכשיו אני חושבת על המגע שלו בגוף שלי,והכל חוזר אליי,בתוספת האירוע האחרון והעולם הזה כ"כ מגעיל.... והאנשים בו כ"כ דוחים. סליחה על התחושות הקשות שעולות בי עכשיו.חשתי אי שקט והייתי חייבת לספר לך.לא התחברת כל היום, וגם אם היית מתחברת לא הייתי מפילה את זה עלייך ככה בשיחה היום. אני צריכה להיות חזקה,רק ככה אני שומרת טוב על האנשים שלי,רק ככה הם אוהבים אותי. את כל הצהריים ביליתי בגלישה לאתרי פרו-אנורקסיה.הם היוו לי מעין תחליף להפרעה שהלכה, ועכשיו אני גם רוצה להעלם,רוצה לברוח מכאן , רוצה לשלם על הכל ולעוף מכאן,להיות קטנה קטנה ואיש לא יבחין בי,ואיש לא ינסה לפגוע בי ולהזיק לי. ואני כ"כ פוחדת.זו רגרסיה.אני מפחדת שמחר אני לא אוכל לקום בבוקר ולפתוח יום חדש,ולהמשיך להיאבק בהפרעה.אז עוד יום כמעט עבר בלי הקאות,אבל בבדידות וכאב שזעקו לשמיים. אני כבר מרגישה חוסר חשק ורצון שאני חושבת שמחר אני צריכה לקום,ושאנשים יראו אותי ולדבר איתם...אני כבר מרגישה את הבחילה שאני חושבת שאני צריכה עוד מעט לאכול ארוחת ערב. רציתי פשוט להסביר לך מה קרה כי לא היה נעים לי מהשיחה של אתמול. אנג'ל.

נורא רציתי לחזק אותך, לפני שיקרה משהו. למזער את הסיכון שאולי, חלילה, תחליטי להרים ידיים... אני לא ממש מכירה את ההיסטוריה שלך, הבנתי שכנראה היה שם משהו שקשור לטראומה מינית. אנג'ל, יש המון אנשים שפלים ונבזיים בעולם, בזה אני בוודאי לא מחדשת לך הרבה. ה"ידיד" שלך כנראה שייך לאלו שעליהם אסור לסמוך. אבל יש גם אנשים אחרים! יש גם כאלו שבאמת דואגים לך, שאכפת להם אם את עצובה, מפוחדת או מיואשת, שהם יותר רגישים א-ל-י-י-ך ואל רצונותייך, ולא רק לסיפוק הדחפים שלהם. אל תפגעי בעצמך- לא באנורקסיה, לא בהקאות ולא בכלל! עברת כל כך הרבה, אל תתני לאגואיסט אחד שפל להרוס לך הכל... אני לא מתיימרת לדעת מה עובר עלייך, אני מניחה שזה הרבה יותר קשה משאני מסוגלת לדמיין. אבל אני מאמינה בך, בתבונה, ברצון ובכוחות שלך, ואני חושבת שאת יכולה להתגבר, להמשיך במסע הקשה הזה אל חיים משוחררים. לא אאריך עוד ( אני אפילו לא יודעת אם יש לך כוח לקרוא את כל זה עכשיו), אבל אני שולחת לך "נשק סודי" : שילוב של נחישות ותקווה. אני מקווה שזה יעזור, אפילו קצת... ואני אהיה כאן מאוחר יותר, אם תרצי לשתף...

שלום, הייתי רוצה לדעת את ההגדרה המדוייקת למחלה פסיכוזית ונוירוזית. אשמח לתשובה.

דנה שלום בפסיכוזה יש אובדן של בוחן מציאות, כלומר, חוסר יכולת להבחין בין דמיון למציאות. במצבים כאלה דרוש בד"כ טיפול תרופתי ואף אשפוז פסיכיאטרי. נוירוזה הוא מצב שבו יש גורמים רגשיים או נפשיים שמפריעים, לדוגמא, חרדות, אולם יש יכולת ברורה להבחין בין דמיון למציאות. בברכה ד"ר אורן קפלן

איך החלום נגדע בבת אחת, וקטף אותם אחד-אחת? איך נתנו לעצימנו להאמין שהיום,שם,במקום ההוא- זה לא יקרה?! חייבים להמשיך לחיות את היום. אין ברירה אחת... אך לעולם אסור לשכות את הנערים והנערות, שאולי,חלקם, ברגעי חייהם האחרונים, התפתו להאמין לשלום. לזכרם של 17 הרוגים שיצאו לבלות... אנג'ל. מצטערת על ההצפה הפואטית וההצפה בכלל בפורום.לא ישנתי בלילה.מקווה שיסלחו לי.

אנג'ל היקרה את לא צריכה להצטער ובקש סליחה את כותבת יפה ובצורה הנוגעת ללב אל תפסיקי לכתוב תמר

(שיר בלי שם) נופים,האנשים וכל אשר היה אהבה למה? לעיתים לא נדע... נחשוק,נרצה, נפשינו לזה תגאה. נשחק במחבואים, כנגד כל האמיתות והשקרים. נרוץ בין מסלולי החיים. האם לעולם נגווע..., בין כל הזכרונות הצפים? כורעת בבכי תחת עול החיים. מתקוממת נגד כל השקרים. בזה לחלומות. חיה - במציאות בדויה, כי זוהי רק מסיכה. שלום פרח שלי.שירך היה נוגע ללב,והזדהיתי מאוד.כפי שהבנת,אולי,עברתי חווייות דומות לשלך. את השיר הזה כתבתי לא ממש מזמן כאשר התחילו להציף אותי לראשונה זכרונות האירוע בעצמה אדירה שלא ניתנת לשליטה.הייתי שוכבת בלילות מקופלת מכאב,ובימים מתנהגת כאילו דבר אינו יכול לשבור אותי. יצרתי בשבילי ובשביל הסובבים אותי "מציאות בדויה". רק לאחרונה, מאז שאני בטיפול, התחלתי להפתח ולקבל את הכוחות לדבר על העניין.עדיין מלווים אותי,בעקר בלילות,תחושות האשמה,הגועל,השנאה העצמית. את בטיפול פסיכולוגי?היית?אולי תשקלי? אני יודעת מנסיון שזה דבר שקשה להתמודד איתו לבד לאורך זמן.ולי זה קרה לפני שנים,ולא רק בצורה ממשית של אונס. ורציתי שתדעי שהרבה בנות שלחו לכאן הודעות על אונס, ולפעמים הייתי רואה את הכותרת-ומתאפקת לא לקרוא, או קוראת ברפרוף על מנת לא לתת לזה להגיע אלי,קוראת ולא מפנימה. את הראשונה שאני ממש מגיבה להודעתה ועוד כותבת לה ממש מכל הלב. אולי כי הזדהיתי עם השיר שלך.אולי כי אני במגמת היפתחות לנושא.אין לי מושג.אני רק מקווה שלא גרמתי לך נזק בנסיוני להביע מעט הזדהות עם הסיפור שלך. תחזיקי מעמד,ותכתבי אנג'ל.

אני לא יודעת איך פרח(בר) מרגישה בכך שאת מזדהה.. אבל אני יכולה להגיד לך שזה יכול מאוד לעזור לך אם תדברי עם אנשים על זה...אז תראי שאת לא לבד... ואולי זה ישחרר אותך קצת כשתראי שיש מאחורייך אנשים... וזה גם נגע לפרח(בר).... תהיו חזקות.. אני כאן..כולנו כאן...

לפני מספר ימים , שהתרחש "אסון ורסאי" ומיד אחרי הפיגוע , טלי כתבה בהודעתה את המילים "אין לאן לברוח". הבחירה לא ניתנה בידינו.אני חיים על כדור הארץ,וממנו אין לאן לברוח. יש לנו אוייבים מחוץ-מדינות אויב ופלשתינאים. יש לנו אוייבים מבפנים- שרלטנים למינהם ,רודפי בצע וחסרי אחריות. כל יום שני וחמישי המשטרה דולקת אחר אנס חדש. כל יום שני וחמישי איזשהוא מדען מגלה וירוס קטלני חדש באוויר. והמילים היו כ"כ חדות ונכונות-אין לאן לברוח. הם רק יצאו לרקוד קצת בערב שישי... הם רק רצו לרקוד קצת בחתונתם של בני משפחה וחברים. היא רק אצתה לעבור לתומה ברחוב. הם רק רצו לנשום אוויר צח של בוקר יפה... למה הכל חייב להסתיים בטרגדיה?! אנג'ל.

אנג'ל ממי את כאן? ערב קשה ומדכא עובר עלינו ישנת קצת? יצאת?

לא בגלל דיכאון ועוד כמה דברים ביטלתי יציאה ברגע האחרון הם ממש באו לקחת אותי מהבית וסרבתי. טוב גם ככה זה היה לטיילת בת"א... ולישון,אני לא יכולה.לא עכשיו.

ואיך זה משפיע עלי אישית? כל פיגוע,כל אסון,כל סיקור טלויזיוני שרואים בו גופות עטופות בניילון שחור,כל היבט של המצלמה על אריחים ספוגים בדם,כל מכונית הפוכה ומרוסקת,וכל בניין שנשבר לרסיסים, מחזירים אותי אל הכאב של עצמי. ואני שנאת,כ"כ שנאת בני-אדם.הם רעים.יקום חסר מוצא של אנשים רעים שמחפשים לדרוס,לרצוח,לאנוס באכזריות... אני נזכרת בבת הדוד שלי ומדמיינת אותה ,את הכאב שוודאי עברה,את הייסורים עד שאיבדה את ההכרה.אני מדמיינת אותה בפנים,מתחת,מקופלת ישובה,חיה,מחייכת,בלי פנים . והלב שלי מתמלא צער ואני מרגישה כ"כ חסרת אונים על כך שאיני יכולה להשיב אותה,ואני מרגישה כ"כ הרבה כעס כלפי הנהג .ואני מרגישה הכי הרבה כעס כלפי עצמי בגלל הידיעה שגם אם הנהג הכי אשם בעולם,את הנעשה אין להחזיר. אני נזכרת בחברה הטובה.אותה אני מדמיינת שם בעיניים עצומות,ידיה מחוברות בשלווה ואני משחקת בדמיון משחק של "יש" ו"אין", והעולם נראה לי קוסמי בצורה מבהילה ממש. ואני נזכרת בי,בחוויות שעברתי,בהפלה לרצפה,בכאב הנורא שפלח את גופי,ברצון לצעוק שלא התממש ,בכעס על עצמי על כך שוויתרתי לו,שהבאתי את עצמי לידי כך שאהיה הבן אדם הכי שנוא ולא מוצלח על פני כדור הארץ. טלי,אני מצטערת שאני מכניסה חוויות אישיות ביום כזה אבל אני צריכה עזרה. אני לא מצליחה להתמודד כרגע לבד עם עצמי.כבר שש בבוקר ולא עצמתי עין ואני רק מרגישה חסרת אונים ומפוחדת. אני יודעת שהייתי אמורה לחסוך מהפורום תיאורים אישיים וקשים כאילו,במיוחד עכשיו,אבל הייתי חייבת לפרוק.האימייל שלי מסרב לשלוח לך מכתב והאיי סי קיו שלך לא עובד. בבקשה,תגידי שאת לא כועסת...

אני מבינה כמה קשה לך. בולשיט! אני לא מבינה! אבל אני יכולה לתאר לעצמי כמה זה כואב, לראות את כל הסבל הזה, שלא נותן לשכוח את הסבל של עצמך. וזו זכותך לכעוס וזכותך לצרוח, לפרוק את הכל. אנחנו פה להקשיב. להיות איתך. כי גם אנחנו סובלות, וגם לנו כואב. ונכון, יש אנשים רעים בחוץ. אכזרים ממש, שמסתובבים חופשי, כשהאנשים הטובים באמת כלואים בפנים, עם הפחדים שלהם. רק תיזכרי שכולנו נולדנו לאהוב... שלך, polly

אנגל מקסימה שלי, אל תחסכי! אל תשמרי! אל תיקברי עם זה לבד! שלא תעזי! אני פה! היקום מסריח, ואני חושבת שזה בסדר שאת חוויות אישיות שלך ביום כזה. אין יום שיותר מתאים. ובקשר לאירוע המחריד שעבר עלייך, אל תאשימי את עצמך! אל תביאי את זה עלייך! מי שעשה את מה שעשה הוא מנוול בן זונה...... מגיע לו למות, מגיע לו לסבול....לא לך!!!!!!!!!!!! אין לי כוח....אבל את מה שיש לי אני מוכנה להעניק לך, אנג'ל מקסימה שלי.............. I love u !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

I'm just the pieces of the girl I used to be Too many bitter tears are raining down on me I'm far away from home and I've been facing this alone For much too long... I feel like no one ever told the truth to me About growing up and what a struggle it would be In my tangled state of mind I've been looking back to find Where I went wrong Too much fear just kills me And I can't rest up my mind Torn between the living And the death you left behind I headed for disaster Because I never read the signs Too much guilt just kills me... Every time. I'm just the shadow of the girl I used to be And it seems there's no way it'll work out for me I used to love the sunshine Now all I ever do is feeling down How would it be if you were standing in my shoes Can't you see that it's impossible to choose No, there's no making sense of it Every way I go I have to lose Too much fear just kills me I can't even close my eyes You drained the power that's in me When you made me plead, scream and crawl And the pain just makes me crazy Am I the victim of your crime? And the memories...they just kill me... Every time. Too much pain just kills me It just makes my life a lie Too much fear just scars me And I don't understand...why? I'd give my life, I'd sell my soul To take this pain away But I can never change it... In the end.

קראתי ובכיתי. אם תרצי לשתף אותנו במה שעובר עליך, נשמח לעזור לך כמיטב יכולתנו. כל כך כואב לי שנאלצת לעבור כזה דבר. אני רואה לפי השיר איך זה קרע את הנימים הכי קטנים אצלך.

...

מסכימה.

את לא לבד

תהיי חזקה...

הלוואי ויכולתי להאמין שהתפעלות כנה - אפילו כל המחמאות שבעולם - היו יכולות לעודד קצת, לעזור להעביר את התחושות הקשות... השיר שלך מדהים, מביע, חודר היישר ללב ומכווץ כל שריר, כל נים וכל תא בגוף... ולצערי, כל ההערכה והמחמאות שזכית ותזכי בהן - בדין - לא ישנו את ההרגשה. את הכאב הזה לא ניתן למחוק. את הפגיעה אנושה הזו לא ניתן לבטל... אבל את האמון באנשים, שנהרס עד היסוד... את האמון הזה אפשר - וחובה! - לבנות מחדש. ואת היכולת להישען, להיעזר, חייבים לשקם - על אף הכאב הנורא, הייאוש והאימה הבלתי נסבלת. פשוט כי זו הדרך היחידה להגיע אי פעם למקום אחר, למצב נפשי טוב יותר. תודה שכתבת את השיר, ותודה ששיתפת אותנו בו. את אולי מרגישה חלשה, חיוורת ו "צל של מה שהיית קודם", אבל יכולת ההבעה הישירה, הנפלאה הזו מראה על כוחות נפש עצומים. נכון, מאום לא יוכל לשנות את שקרה, not even giving your life and soul , אבל... הכוחות האלו שלך, להסתכל למציאות בעיניים, והאומץ להמשיך... אלו נותנים תקווה שלא הכל אבוד, שהכאב יוקל בעתיד, ושתוכלי שוב להרגיש אושר אמיתי...

לפרח בר איזה שיר מ ה מ ם מעולם לא קראתי שיר כולכך עצוב שנוגע כולכך מחזקת את ידיך מתוקה תהיה חזקה קטי

ושוב פיגוע... ושוב פיצוץ... והפעם בלב תל-אביב, בדולפינריום ביום שישי בלילה... במועדון... אז מה יהיה ? מתי יגיע הסוף להרוגים ולפצועים ? מתי יפסיקו לההרס משפחות בגלל קטל מיותר ? ולמה לעזאזל אנחנו שותקים ומבליגים וסופגים בשקט ? ושוב, כרגיל, איפה הוא עכשיו ?

...

מעניין מה עם החברים שלי. היינו אמורים לצאת לכיוון...

טלי, סליחה, אני מצטערת, אני כזאת דפוקה לפעמים, פשוט נלחצתי פתאום. לא יכולתי שלא לבדוק. היתה לי תחושת בטן רעה, והייתי חייבת להפריך אותה. את כבר מכירה את הפחדים שלי שיקרה משהו רע למישהו חס וחלילה... סליחה, אביב.

את לא דפוקה זה טבעי לפחד על אנשים אהובים יכול להיות שאפילו חשבנו על אותו דבר.אבל לי אין אפילו אומץ לבדוק דברים כאילו.מצד שנייכול להיות שדוקא אני הרחקתי לכת במחשבות ואת מדברת פה על דבר נורמאלי.

הלוואי והייתי יכולה לכבות כבר את הטלויזיה, הלוואי והתמונות לא היו מהדהדות לי בראש כל הזמן, 17 ילדים שנהרגו ועד עכשיו אוספים עוד חלקי גופות. הלוואי והייתי יכולה להפסיק לבכות על כל אחד מהם, ועל כל אחד מ- 64 הפצועים מתוכם רבים קשה וקריטי, והכי חשוב, הלוואי ואמן שכל מי שרק נפצע יחלים.

אני מכירה את חלק מהאנשי מד"א שם. אלה החברים שלי. עדי

אחותי הייתה בדרך לשם..... והודיעו לה לחזור הבייתהכשהיא הייתה בדרך.... מזל :-)

רציתי רק לשתף אתכם בעובדה שאני יוצאת עכשיו לטייל בחוץ עם חברה ולשאוף קצת אויר צח. לפני שעה שכבתי רועדת במיטה עם דפיקות לב והרגשה שאני לעולם לא יכולה יותר לצאת מהבית מרוב פחד. אני יודעת שזה משהו קטן אבל אני גאה בעצמי על כך שאני בכל זאת מכריחה את עצמי לצאת. אני אעשה טיול ואנשום אויר ואחזור עוד שעה הביתה.

אורית !!! הפתעת אותי לטובה, כל הכבוד. גאה בך. תהני מהאויר הצח... שלך, אביב.

מצד אחד את רואה אתזה כדבר קטן, אך בתוך תוכך את יודעת שזה לא רק דבר קטן אלא....ע - נ - ק - י ! ! ! ! ! ! ! ! ! יש לזה רק שם אחד.....התמודדות. את עומדת מול זה ולא נכנעת. כמו שאת הולכת עם חברה לטייל, לנשום אוויר, ואיך אומרים: "לראות עולם".... בכל אופן, כל הכבוד, אורית!!!!!!! חזקי ואמצי.... ממני. ואל תביישי לספר... אל תרגישי לא בנוח, אני מאוד שמחתי שאמרת שאת הולכת לטיול אחרי מה שקרה לך בבית.... זה נהדר, אנחנוח כולנו שמחים בשביל, אל תשכחי את זה.

בלעדיכם לא הייתי מאמינה שזה אפשרי ושגם הצלחות קטנות במצב של משבר הן הצלחות

מה שלומכן? נראה כאילו יובלות עברו ............ אם אתן תוהות מה עולה בגורלי, אני בסדר גמור......(באמת!). מקווה שגם אתן, למרות החום הנורא. אל תשכחו לשתות הרבה. מישהי איך היה המבחן, אם כבר היה? אביבי איך מצב הרוח? והצמיחה?........... אליאן, מה קורה בבית?..... חושבת עליכן לילה...

היי שרון, אני בסדר גמור, מצב הרוח טוב, בזבזתי כסף היום על פינוקים לי ולאחרים אז הוא עוד השתפר, סתם החיים כרגיל...שגרה מהנה ושקטה... שלך, אביב.

נפלא..........שגרה של אנשים בריאים........... גם אני קניתי היום מתנו לאחרים ולי סבונים ונרות........החולשה הפרטית שלי. מה התוכניות לסופ"ש? קבלת את הemail שלי אתמול?

רע לי.. ואני לא מהססת לכתוב קוראים מזדמנים שזה מעצבן אותם לא חשובים לי עכשיו.

אפשר להציע עזרה?......

אפשר...אני חושבת... אבל אני לא הכי נחמדה ומצחיקה כהרגלי בקטעים כאילו. סליחה.

מצטערת שאמרתי את זה. לא יודעת מה נכנס בי.רע לי ולא פתאום.ביטלתי יציאה.עד שעשיתי את הצעד קדימה,חזרתי אחורה.לא יכולה לצאת .לא רוצה לראות אנשים.רוצה להשאר כאן עם עצמי ואם האנשים הוירטואלים שלא רואים אותי עכשיו,במצבי הזה. העולם הזה.הוא פשוט רע. אני יודעת שזה שובר משהו.הרבה משהו.כל הכוח שהפגנתי מאז עבר החג. אבל ככה אני עכשיו. רע לי וזהו. סליחה טלי.

עד מתי כל זה יימשך? כשאותה אבן שבתוכי כבר שבורה ומאובקת היא מזמן כבר ויתרה ונתנה לי ללכת. הכל נעצר ומניח לי להתייסר בשקט אחרי שהכל התנפץ לרסיסים. כל רסיס נושא בתוכו מעין זיכרון שאני מנסה לשמר כל מה שנותר לי זו נפשי הפצועה מדממת על הריצפה.... לא נותר לי שום דבר אז למה להמשיך? לשם מה? Damn it.... now i want to break somebody's face.....

ג'קי... :-((( קראתי ונעצבתי ודמעתי. יום שישי בערב ונפשך פצועה ומדממת על הרצפה. כואב כל כך, גם לך וגם לי. והאמת היא שחשבתי שכל מה שאני אגיד עכשיו הוא מיותר ולא יעזור ולא יצליח לחדור, ובכל זאת נזכרתי בקטע מספר של פאולו קאולו - "כשאנחנו מוותרים על חלומותינו ומוצאים שלווה אנחנו זוכרים לפרק זמן קצר של מנוח. אך חלומותינו המתים מתחילים להירקב בתוכנו ולזהם את כל הסביבה שאנחנו חיים בה. אנחנו מתחילים להתאכזר לסובבים אותנו, ולבסוףף אנחנו מתחילים להפנות את האכזריות הזו נגד עצמנו. וכך מתחילים הייסורים והפסיכוזות. מה שרצינו למנוע בהיעדרות מן הקרב - האכזבה והתבוסה - נהפך לפרי היחיד של פחדנותנו. ויום בהיר אחד נהפכים החלומות המתים והרקובים לאויר שקשה לנשום, ואנחנו מתחילים לייחל למוות, שישחרר אותנו מתחושות הבטחון שלנו, מעיסוקינו ומהשלוה הנוראית... " נראה לי שויתרת על החלומות שלך מהר מדי, הם נרקבו בתוכך, הפכו לאבן השבורה והמאובקת, שגורמת לך הפנות את הכעס כלפי עצמך, ואת מתיסרת. ואכן בסוף "לא נותר לי שום דבר אז למה להמשיך ?" אבל יש לך למה להמשיך את האבן אפשר לנקות מהאבק ולהדביק, ומתחת לאבק ולשברים, אפשר למצוא את החלומות האבודים ולהתחיל להאבק על הגשמתם, בלי לפחד מהאכזבה ומהתבוסה, שבסוף גורמים לכל הכאב, להתנפצות לרסיסים ולהשמרות הזכרונות הקשים. את הפזל המרוסק לרסיסים, תמיד אפשר לחבר ולהרכיב מהתחלה וגם להדביק חזק כדי שלא יתפרק שוב, וגם אם זה קורה, אפשר להרכיב שוב... עד שבסוף זה מחזיק מעמד. אני איתך פה, שלך, אביב.

אולי..... קשה לי להאמין... להאמין בזה... ולהאמין בכלל..... תודה על התגובה.

את רוצה לשבור פרצוף של מישהו? בבקשה,אני אנדב לך מס' אנשים ... נעשה מבצע אני אתפוס אותם ואביא אותם אלייך ואת תטפלי בהם כמו שצריך. הולך? לא,סתם.עוד יגידו שאני מדרדרת לאלימות חלילה... ניסיתי רק להקל עלייך,להראות שיש מישהו איתך. מצטערת שאני לא מגיבה ישירות על התוכן האמיתי יותר של ההודעה שלך. נחמד המשחק שאנחנו משחקות באיי.סי.קיו:)

אין לי בעיה עם אלימות סתם.... תראי אם זה מישהו שזה מגיע לו... תביאי חופשי.... ואל תרגישי שאת לא מגיבה ישירות.... כי כל תגובה שלך מספיקה לי, זה העלה לי חיוך...... והמשחק באייסיקיו.... את יצירתית אחותי....!!!!!!!!!!!!!!

שלום לקוראים וליועצי הפורום, אני בטיפול פסיכולוגי כבר מספר חודשים, ויש משהו שנורא מפריע לי אני לא אוהבת שאנשים מסתכלים עלי, אז ביקשתי מהפסיכולוג שלי שיסובב את הכיסא שלו כדי שלא יסתכל עלי, הוא לא מסכים בטענה שהוא לא מסוגל לעבוד ככה. אני לא מבינה את ההתעקשות מצידו, וכמה שאני מסבירה לו שזה מפריע לי ושאני לא מסוגלת לדבר איתו ככה, הוא לא מוכן להתפשר. הוא חושב שאני מנסה לשלוט בו ושאני נלחמת בו, למרות שזו לא הכוונה שלי. אני לא יודעת מה לעשות ואיך לפתור את זה. מה דעתכם? ואם יש למישהו פיתרון יצירתי, אשמח להשתמש בו. בתודה מראש. הנואשת.

ערב טוב, אין לי כל כך פתרון יצירתי, אבל למען האמת נראה לי שהתשובה שקיבלת מהפסיכולוג שלך לא כל כך מספקת. "זה מפריע לו", מה הקשר ? הטיפול הוא שלך. שלא תביני לא נכון, אני לא חושבת שהפתרון הוא שהוא באמת ישב עם הגב אליך, אבל אני חושבת שהנושא העיקרי שצריך לעלות בטיפול עכשיו הוא למה קשה לך להסתכל עליו או על אחרים כשאת מדברת, או למה מפריע לך שאנשים מסתכלים עלייך, מאיפה זה נובע. הוא חושב שזה נובע בגלל הרצון שלך לשליטה ולהילחם בו, אבל את טוענת שלא. אז תנסי לחשוב למה כן, מאיפה הצורך הזה בא, ועל זה חשוב שתדברו, פנים אל פנים כמובן. אני לא הייתי שמחה לדבר לגב של בן - אדם, בטח לא לזה של המטפלת שלי, הייתי מרגישה שהיא לא איתי, כשאני חושפת את הדברים הכי פנימיים והכי עמוקים שלי. אבל לך משהו כנראה כן מפריע, ולדעתי זה לא רק בטיפול, וגם את ציינת את זה שזה עם אנשים בכלל, אבל הטיפול הוא המקום הכי טוב ללבן את הבעיה, להבהיר אותה, לראות מה הקושי ולהתגבר עליו. יכול להיות שהעובדה שאנשים מסתכלים עליך גורמת לך להרגיש חשופה יותר או פגיעה יותר, ובגלל זה את פוחדת מזה, אבל אלה סתם אסוציאציות שלי, והתשובה האמיתית היא אצלך. וסתם עיצה - תמיד אפשר להשפיל עיניים או לבהות לאיזו נקודה בקיר, אבל זה באמת לא נכון, ולא כדאי, למרות שכולנו משתמשים בה לעיתים כשאנחנו מרגישים לא בנוח לדבר על דברים, אבל לא כל הזמן, לא כל הפגישה, ולא עם כל האנשים. אביב.

זו שיטה שבה את שוכבת על ספה ואינך רואה את המטפל,רק שומעת אותו... השאלה היא האם את יכולה להרשות לעצמך... כי זה מאד יקר !!!

אביב ערב טוב, קודם כל תודה על התגובה, אני לא ממש יודעת למה זה מפריע לי שמסתכלים עלי, אני מניחה שזה באמת גורם לי להיות חשופה יותר ופגיעה יותר. אבל לא משנה ממה האי נוחות, היא תיפתר אם המטפל שלי לא יסתכל עלי. כמו שאמרת, השפלת המבט הוא אפשרי אבל פיתרון ממש לא נוח כבר כמה חודשים אני ככה.. והצוואר צועק הצילו :). לי לא מפריע שהמטפל שלי לא יביט בי כשאני מדברת אליו, או במקרה שלי.. לא מדברת אליו :))))... זה לא מצחיק כמה מהאנשים אני מניחה.. אני רוצה שיהיה נוח לשנינו, הוא טוען שגם הוא לא מסוגל לעבוד ככה וגם שלא נוח לו, וגם אני מרגישה ככה אבל במצב ההפוך. חבל שאין פיתרון קסמים לזה.. אני יודעת עכשיו ** שיש משאלות שלא יכולות להתגשם**.. השאלה מה עושים עם אותם דברים ואיך פותרים אותם. על זה אין לי תשובה. נואשת

נ' יקרה, לפני מאה שנים, כשהמציא את הפסיכואנליזה, אמר פרויד שהוא המציא את הספה כי קשה לו שמטופלים נועצים בו עיניים שמונה שעות ביום. כיום יש כבר יותר מארבע מאות גישות טיפוליות שונות, ואני בטוח שתוכלי למצוא אחת שתתאים לך. ככל הנראה, המטפל הנוכחי אינו מתאים לך, ואם "כך הוא לא יכול לעבוד", וכך את לא מקבלת את מבוקשך, כנראה שאת זקוקה למטפל אחר. כמו בכל תחום אחר, גם בתחום הטיפול הנפשי כדאי לבדוק לפני שבוחרים במטפל. כאשר תחפשי מטפל חדש, כדאי שתמצאי מישהו שיבין את הצרכים שלך, ויהיה מוכן להקשיב לך ללא קשר עין. אינך חייבת לבחור דווקא בפסיכואנליזה, שבה המטופל שוכב על הספה חמש פעמים בשבוע. ניתן למצוא מטפלים דינאמיים, בעלי אוריינטציה אנליטית, שיש להם ספה טיפולית, ויש גם אחרים שלא יתנגדו לצורך הזה שלך. ומצד שני, האם זה באמת מה שמטריד אותך בטיפול? לעתים הקושי עשוי להיות בעל משמעות רבה להתפתחות הטיפול, וכדאי לבדוק את משמעותו. בברכה, דרור גרין

סליחה על הבורות ! ארבע מאות שיטות ? אתה יכול למנות 200 מהן..? :-) שתהיה לך שבת נעימה

דרור גרין שלום, כשהגעתי לטיפול הפסיכולוגי, לא תיארתי לעצמי שתהיה לי בעיה עם העובדה שהפסיכולוג שלי יסתכל עלי. אם הייתי יודעת יכול להיות שלא הייתי בוחרת בשיטה הזאת. ובגלל שאין בעיה בכימיה ביני לבין הפסיכולוג, אני מנסה עדין למצוא פיתרון. אני מאמינה שאם לא היה מפריע לי שיסתכל עלי, יכולתי לדבר יותר בקלות. שאלת אם זה מה שבאמת מטריד אותי בטיפול, אני חושבת שצריך להתחיל עם משהו, משהו שמקל, יכול להיות שיש דברים גם מעבר, אבל ההתחלה חייבת להעשות איכשהו. אשמח לקבל ממך עיצה, במידה ויש לך, איך ניתן "להסיר" את הקושי הזה. נואשת

נואשת שלום יש לי פתרון אפשרי (אם כי לא כל כך יצירתי). אם תסובבי את הכיסא שלך יפסק מגע העיניים בינכם. האם זה יכול להיות פתרון מתאים? ברמה הטכנית זה יפתור את הבעיה, השאלה האם אכן הבעיה הטכנית בלבד היא זו שעומדת על הפרק. אולי זה פשוט מוזר לפסיכולוג שלך לשבת בחדר כאשר את מתבוננת בו יושב הצידה ומסתכל על הקיר. לי אישית זה בהחלט היה מפריע לשבת בצורה כזו. באמת חשוב להגיע למצב בו יהיה נוח לשניכם לשבת בחדר הטיפול ולעבוד. אני מסכים עם דרור בכך שחשוב שתמצאי סיטואציה טיפולית שתתאים לך. מצד שני המטפל אינו מכונה שמתאימה עצמה לכל מצב, וטוב שכך. סביר להניח שיש תנאים סביבתיים שנדרשים כדי לעשות עבודה טובה, עבורך, ועבורו. כנראה שתצטרכו לעמול כדי לעצב את הסביבה הטיפולית באופן שתתאים לשניכם. ונכון, אני לא מציע לוותר, אולי יעלה בסוף משהו חשוב מהקונפליקט הזה. בהצלחה ד"ר אורן קפלן

שלום לך ! אני מטופלת כרגע על ידי מטפלת טובה מבינה ורגישה , רק חודש , ובנתיים אני מרוצה . גם אני לא סובלת כמוך מבטים נעוצים של בני אדם בפרצופי . על כן כשאני חשה בהרגשה זו , אני מפנה את מבטי ומדברת אל נקודה מסוימת ומידי פעם מציצה לעברה לראות איך התגובה שלה . אם תגובתה היא חסרת תזוזה ,אני ישר מתבלבלת ומדברת במקוטע וכמו כן אם התגובה היא חיובית ותומכת ,אני גם מתבלבלת אז המסקנה היא שההרגשה שלי לא תלויה בתגובותיה של המטפלת או האדם היושב מולי , אלה בעצם מה אני מרגישה בתוכי , אני לא מרגישה חשופה או פגיעה כי אני באתי להחשף ויש לי אמון בסיסי בה . אני גם לא מרגישה נלחמת או שולטת במישהו כי את המלחמות והמריבות השארתי הרחק מאחורי וכשחקרתי בעצמי רציתי מאד לדעת מאיפה הקושי הזה ועד כמה הוא משמעותי לטיפול שלי אז היגעתי למסקנה שעצם הטיפול הוא אקט משפיל (לגביי ) יחסית והנה אני בולעת את גאוותי הטבעית ובאה בכייף לטיפול. ואז במבטיה .אני רוצה בעצם להימנע מלראות איזשהו ליגלוג או זילזול או סתם תנועה שתתפרש ככזו ,(כמובן שמצידה זה לא יקרה ,היא מקצועית ). וכך כשאני לא מסתכלת עליה רוב הזמן אני מדמינת שהיא מזדהה איתי לאורך כל הדרך ואני לא נפגשת אם רגש ההשפלה , אני באה כדי לקבל עזרה פותחת את ניבכי נשמתי ורוצה בכל זאת להיות גאה . וכך אכן אני מרגישה בסוף הטיפול היה לי עוד ניסיון לפני כשמונה שנים גם הלכתי לטיפול בערך שנה וחצי ,ובמהלכו היא החליטה, כדי שהרגשתי תישתפר , נחליף מקומות ישיבה ,שאני אשב בכיסאה והיא תשב בכיסאי ,וכך תשתפר הרגשתי . וכך באמת קרה , אני פשוט המשכתי עוד תקופה קצרה , והירגשתי שאני מספיק חזקה להמשיך לבד . ונעלמתי לה . אני מקווה שעזרתי מעט ושיש לך חומר למחשבה . הכתיבה כאן ועכשיו אליך עזרה לעבור את השעות הקשות של הפיגוע הנורא. ואני לא צריכה למצא רמזים של השפלה .

ד"ר אורן קפלן שלום, מאוד בולט מתגובתך החשיבות שיהיה נוח גם לי וגם לפסיכולוג שלי. ועל זה אין ויכוח. השאלה היא איך מגיעים לזה. בנוגע להצעתך שאני אסובב את הכיסא שלי... אני לא אוהבת שינויים, אני ארגיש מאד לא בנוח אם אסובב את הכיסא שלי ובגלל זה אני לא עושה את זה למרות שהפסיכולוג שלי כבר הציע את ההצעה הזאת בעבר. אני מאמינה שאפשר להתרגל לכל דבר, אם הפסיכולוג שלי באמת ירצה להקל עלי הוא ינסה להתרגל לסיטואציה הטיפולית הספציפית עליה אנחנו מדברים. בכל אופן, תודה על העיצה, (למרות שהיא לא היתה מקורית ממש) נואשת

שלום רב אולי תנסי משהו בכיוון של "גמישות" , דהיינו תסכימי שלא להסתייג חלק מהזמן, חלק מזוית הראיה, וכו? הרי בסך הכל זה לא רק עניין של "כלי עבודה" של המטפל, אלא סגנון התקשורת שלך - שהוא הנושא המרכזי. ואולי טיפ: לחלק מהאנשים שהיה להם קשה איתי בהתחלה, הפיתרון של שיחה טלפונית שמקדימה למפגש - עזר. דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

שלום ובוקר טוב , הרעיון של שיחה בטלפון הוא הכי דוחה בכל אופן אותי ,מכוון שלמרות הקושי של קשר העין ,אני עדיין מאד צריכה ,לחוש לראות ולהרגיש את אמיתות דברי המטפל . ודברי היקרים והחשובים מכל חייבים להיתקבל מתוך קירבה מירבית ביותר , ולא דרך שפורפרת הטלפון האטומה . תודה . שלכם בכל עת .

בקשר לזה שלא הכריחו אותך ללכת לטיפול. התכוונתי שאותי הכריחו.

אנג'ל, ראיתי, אבל אמרתי ואני אומר שוב, אני לוקחת את הדברים למקומות שלי, ורואה אותם משם, וזה נכון לגבי ההודעות שלך, ושל כל אחד ששואל כאן בפורום. אחרת אני לא מצליחה לענות, אם אני לא נכנסת ל"נעלי" האחר, אבל גם מרגישה שהדברים נוגעים אלי אישית. אותו דבר עשיתי עם ההודעה שלך, והגבתי בהתאם, מהמקום שלי, ומהחששות שלי, ומהפחד שלי לאבד את הטיפול, שהוא הדבר הכי חשוב לי כרגע בחיים, בגלל דברים שאני כותבת כאן בפורום, או שנאמרים אלי. בגלל הרגישות והפגיעות הגבוהים שלי וההזדהות הכמעט מוחלטת שלי עם מה שאנשים כותבים כשאני מגיבה, אני לפעמים נזהרת יותר בשמירת הגבולות, כדי לא להגזים בזה. כדי לא להפיל על עצמי דברים שלא התכוונתי אליהם בעצמי. אין כאן מקום לתיקון, כי לא היתה טעות, היתה אמירה, שכל אחת לקחה אותה למקום אחר, וזה בסדר. את התכוונת למשהו, אני הבנתי משהו אחר, זה קרה כבר בעבר, וסביר להניח שזה יקרה גם בעתיד, כי שתינו רגישות ופגיעות, ולוקחות את הדברים ומשליכות על עצמינו, ורואות איפה אנחנו מתחברות לזה. אז הכל בסדר, הרגעי, שלך, אביב.

ביום ראשון אני מתחילה עבודה חדשה בתחום חדש לגמרי. אני מתה מפחד כי אני מתחילה לעבוד בתקופה של משבר וחרדות (אחרי מות אימי) ואני עדיין לא מרגישה מספיק חזקה לעבוד יום שלם ולהיות יום שלם מחוץ לבית. אני מכריחה את עצמי לצאת לעבודה והכרחתי את עצמי למצוא עבודה משום שאני לא יכולה יותר להישאר בבית עם הזכרונות ואני גם שמה לב שככל שאני יותר זמן בבית, כך יותר אני מפחדת לצאת החוצה. יש לי המון פחדים וחרדות ועכשיו אני גם מאד מתוחה מהעבודה החדשה. אני ממש מפחדת.

אורית יקרה, יש פחדים שהם כל כך נורמלים וכל כך טבעיים וכל כך מובנים, ואפילו יכולים לקדם אותנו הלאה. אצלך יש שניים כאלה, שצועקים החוצה מההודעה שלך. הראשון מקדם אותך הלאה, והוא הפחד שככל שאת נמצאת יותר בבית את יותר מפחדת לצאת החוצה. והשני זה הפחד מהעבודה החדשה. הפחד הראשון מקדם אותך קדימה ובצעד גדול. את שוברת את מעגל הפחדים והחרדות, פורצת לך דרך החוצה מתוכו, ומתחילה עבודה חדשה, ועל כך את יכולה רק ליהיות גאה בעצמך. זה לא קל לשבור את הדפוס של ההסתגרות בבית אחרי האבל. בגלל זה ההמלצה הראשונה היא להמשיך בדפוס החיים הישן, הידוע והמוכר. לחזור אחרי השבעה לעבודה ולחברים, למרות ועל אף ובגלל התחושות הקשות. כדי לא להסתגר בבית וליצור דפוס שקשה לשבור אותו. הפחד השני מהעבודה החדשה, הוא נורמלי. כולנו חווים אותו עם אובדן או בלעדיו. מקום חדש, אנשים חדשים, תחום חדש, צריך להוכיח את עצמינו מההתחלה כמעט, ללמוד דברים חדשים ולהצליח. וזה לא קל לאדם רגיל, ובטח לא לך אחרי כל מה שעברת בתקופה האחרונה ועם כל הרגשות הקשים המלווים אותך. אבל את עשית את הצעד הראשון, ויום ראשון בא הצעד הקשה יותר, והוא היישום שלו, הלקום בבוקר וללכת לעבודה עם כל המטען וגם להצליח, וזה לא קל, אבל אפשרי. ואת יודעת ומרגישה שזה הצעד הנכון. ההמלצה שלי היא ביום ראשון לקום בבוקר, לפתוח חלון, לנשום נשימה עמוקה, להתקלח, להתלבש הכי יפה שאפשר, כדי להרגיש הכי טוב שאפשר, וללכת על זה. עם הפחד, עם החששות, אבל גם עם המודעות שאת יכולה לעשות את זה, ולעשות את זה טוב, שיש לך את היכולת והכוחות. אם את תאמיני בזה, כולם יאמינו בזה. בהצלחה ביום ראשון, אביב.

בהצלחה גם ממני, אורית! :-)

לאורית שלום, לא היה לי כח לקרוא את כל התשובות שנתנו לך, אבל אני יכולה להגיד לך מנסיון שהפחד לפני הוא הרבה יותר גדול מהמציאות עצמה. כשתתחילי לעבוד ותהיי בתוך זה תראי שהשד לא כל כך נורא. להיפך, תהי עסוקה וזה יעזור לך ולו במעט. מקסימום, לא יראה לך - אז תמיד אפשר למצוא עבודה אחרת. בהצלחה!

שלום, אני מנסה להגמל מקסנקס XR 0.5, שלקחתי 5 שבועות... לקחתי כדור אחד ליום. התחלתי לקחת עכשיו חצי כדור... בכדי שהגמילה תהיה הדרגתית. כמה ימים מומלץ לקחת חצי כדור ולאיזה תופעות לוואי עלי לצפות עם מינון של 0.5 שלקחתי עד עכשיו? תודה

לדעתי את צריכה לשאול את הרופא הפסיכיאטר שרשם לך את הכדורים. אני לא חושבת שזה זהה אצל כל האנשים ואת צריכה להתייעץ עם רופא מומחה בקשר לטיפול שלך.

שלום אורית, תודה על תשובתך, או תגובתך.. האם את פסיכיאטרית? או סתם מישהו שבוחר להגיב לשאלתי? בקשר למה שאמרת: מראש הסביר לי הפסיכיאטר שהטיפול הוא לטווח קצר כי ההתמכרות היא לא מומלצת... מכיוון שאני לוקחת רק כדור אחד ליום... אין לי אופציה אחרת "לרדת" בהדרגה אני מניחה.. מעבר לחצי כדור... אני מניחה שפסיכיאטר מנוסה יוכל לעזור בשאלתי.

מה זה הכדור הזה? סליחה על הבורות...... על מה הוא צריך להשפיע...

כידוע בוועדה פסיכיאטרית נהוגים להשתתף פסיכיאטר מטעם משרד הבריאות משפטן ופסיכיאטר 'בלתי תלוי'... האם ייתכן שבוועדה שכזאת יכהן על תקן הפסיכיאטר ה'בלתי תלוי' פסיכיאטר שאך סיים את תפקידו כפסיכיאטר המחוזי (מטעם משרד הבריאות כמובן) של אותו האיזור!!! אבקש תגובתכם הכנה.. שאילתה בנושא תוגש הן למשרד הבריאות והן למשרד היועץ המשפטי לממשלה. תודה מראש, ברק

נשמע תמוה, שווה בדיקה.....

מה שלומך? ולאן נעלמת...? כיתבי מה קורה אצלך שבת שלום

רותם אייך? גוזל קטן וחמוד מחפש אותך ...

כתבתי לך משהו באחד מהעמודים הקודמים... מה יהיה ? מקווה שהכל בסדר אצלך ואת רק עסוקה ... שתהיה לך שבת שקטה ונעימה... אגב, מה שלום אחיך וכלתו הטרייה ? חזרו מחו"ל? הביאו מתנות ? אם לא,לא נורא ! אני אשלח לך למייל דברים נחמדים :-)))))))))) ביי ובאמת שהתגעגעתי !!!

הי- אני כאן. אני מקבלת את ההודעות, והן באמת גורמות לי לחייך. מה שלומך? אני באמת ולא מגיעה לפתוח את המחשב בתקופה האחרונה. המון לחץ....... אבל את תמיד יכולה לכתוב אלי לכאן או למייל. שתהייה לך שבת נעימה- ולהתראות.

ד"ר קפלן שלום יש לי בראש כל הזמן את התמונות מורסי ואני לא ישנה מאז האירוע. האם השיטה יכולה לעזור לי? איך אפשר לקבוע איתך פגישה? תודה

אני יכולה לשאול שאלה.....? מה זה EMDR ,האמת היא שעולים לי כמה דברים הגיוניים בראש, אבל ....מה זה בדיוק? ממני.

ג'קי שלום הנושא עלה לאחרונה בפורום ואני מצרף תקציר המסביר את השיטה. EMDR=Eye Movement Desensitization and reassessment ההסבר לשיטה קצת מורכב, אבל בעיקרון מדובר בשילוב של מספר טכניקות טיפוליות מוכרות ובנוסף מספר מרכיבים ייחודיים. הרעיון הוא לגעת בנושאים מטרידים כמו פוסט טראומה או פוביה, ולנסות להשתחרר ממחשבות קשות שרודפות את המטופל לגבי אותם נושאים. הטראומה או הפחד יכולים להיות עצומים אבל לעיתים קרובות מדובר גם בנושאים פחות קיצוניים אבל שפוגעים באיכות החיים ורוצים להיפתר מהם. כך שניתן להשתמש בשיטה מנושאים טראומתיים אופייניים כמו הלם קרב, פיגועים, תקיפה מינית, תאונות דרכים וכדומה, ועד סוגי חרדות כמו פוביות מחיות, חרדת בחינה, פחד לטוס, להופיע בפני קהל, ועוד ועוד. בתהליך הטיפולי יש מרכיבים של היזכרות באירוע או במחשבה המטרידה, נגיעה בסוג המחשבות סביב אותם אירועים ובמשמעותן על תפיסת העצמי וניסיון לעצב צורת הסתכלות חדשה על כל אלו יחדיו. כל זאת נערך תוך שימוש בתנועות עיניים מהירות המונחות על ידי המטפל, דבר שמגביר את יעילות הטיפול ועל שמן גם שם השיטה. יש שמשייכים לטכניקה הזו הסברים היפנוטיים. דווקא מייסדי השיטה טוענים שלא מדובר בתהליך היפנוטי אלא בדרך קוגניטיבית ליצור תגובה מוחית ייחודית שיוצרת אינטגרציה בין צד ימין של המוח וצידו השמאלי, מתוך הנחה שלפחות חלק מזיכרון הטראומה נחקק בצד הימני של המוח (שאינו ורבלי ולכן המידע הנחקק בו הוא יותר אינטואיטיבי ולא-מודע) ועל ידי פעולת העיניים נוצר ערוץ גם לצד השמאלי של המוח (שלו יכולת ורבלית והבנה סמנטית) וכך למעשה עוברת הטראומה עיבוד. התרגום לראשי התיבות של השיטה הוא "עיבוד מחדש והקהיה שיטתית באמצעות תנועות עיניים". היא פותחה בארה"ב ומופעלת היום במקומות שונים בעולם וגם בישראל. השיטה מניחה שכשאדם מוטרד מאוד מדבר כלשהו מוחו אינו מסוגל לעבד אינפורמציה באופן רגיל ונוצרת מעין בועית זיכרון שאיננה נשכחת כמו אירועים רגילים. כאמור, הטענה היא שהזכרון הטראומתי ממוקם באזור מסויים במוח שאינו מאפשר עיבוד של החוויה ולכן היא נותרת חקוקה לאורך זמן. (מסיבה זו כנראה טיפול פסיכולוגי דינמי אינו מצליח לפוגג את החוויה הקשה). הטכניקה הטיפולית משתמשת בתנועות עיניים מהירות תוך כדי עיבוד הטראומה בזמן הטיפול בדומה למה שקורה בשנת חלום כאשר העיניים נעות במהירות. יתכן לפיכך שהטכניקה יוצרת סימולציה לתהליך הקורה בשינה, שידוע כמשפיע על עיבוד חוויות ולמידה. התוצאה היא שנוצרת אינטגרציה טובה יותר בין התמונה הטראומתית או המחשבה המפחידה לבין המשמעות המילולית שלה, וכך ניתן "לוותר" על ספיחים רגשיים לא הגיוניים המסופחים פעמים רבות לחוויה הטראומתית (כמו למשל, "אני אשם במה שקרה ולכן אני לא שווה כלום"). אישית, אני משתמש בשיטה לטיפול במקרים מתאימים, לעיתים בשילוב עם שיטות אחרות, הכל בהתאם למקרה ולבעיה שעולים. במצבים בהם הטיפול הזה מתאים התוצאות מדהימות, יותר מכל שיטה פסיכולוגית אחרת שאני מכיר. לעיתים בעיות קשות שנמשכות שנים נפתרו תוך שעות ספורות. עם זאת, זו לא תרופת פלא והיא איננה מתאימה לכל מצב. ככל שהבעיה ממוקדת יותר כך סיכוי פתרונה המהיר טוב יותר. לעומת זאת, לבעיות שנגררות שנים רבות ולהן השלכות על היבטים רבים של החיים, נדרש בד"כ טיפול ארוך בהרבה. בכל מקרה, גם במקרים כאלה ניתן להיעזר בשיטה כחלק מהטיפול הנרחב. ניתן לעיין בהסברים נוספים באינטרנט, למשל ב http://www.emdr.com אם נותרו שאלות נוספות אשמח לענות. בברכה ד"ר אורן קפלן

מלי שלום האם השתתפת באירוע עצמו או שמדובר בתגובה להקרנות הרבות של האירוע בתקשורת? בכל מקרה השיטה בהחלט יכולה להתאים. צרי עימי קשר בדואר האלקטרוני [email protected] או לטלפון 050-855576 בברכה ד"ר אורן קפלן

היי לכולם, אף פעם אין לי מספיק מקום לכתוב את כל השמות בכותרת, אבל זה באמת מיועד לכולם - טלי, אליאן, שרון, מישהי, אורה, רחל, אנג'ל, ג'קי, פולי, ללה, בילי, דניאל, יהודה, רוית, דרור וכל מי שחס וחלילה שכחתי, ואני מקווה שאין כזה. חשבתי על משהו לעשות לכם כיף לפני שהשבת נכנסת ומצאתי את הבדיחה הבאה בעיתון. "יום אחד עולה אינדיאני לאוטובוס. אומר הנהג: "אינדיאני משלם". אומר האינדיאני: "אינדיאני לא משלם". אומר הנהג: "אינדיאני משלם", וככה הם מתווכחים שעה ארוכה. מגיע הכרטיסן ושואל מה קרה. אומר לו הנהג: "המניאק הזה לא רוצה לשלם". אומר האינדיאני: "אינדיאני לא משלם". אומר הכרטיסן: "אינדיאני משלם". אומר הנהג: "אינדיאני משלם". אומר האינדיאני: "אינדיאני לא משלם". וככה הם מתווכחים עוד שעתיים, עולה שוטר לאוטובוס ושואל מה קרה. אומר לו הנהג: "המניאק הזה לא רוצה לשלם". אומר האינדיאני: "אינדיאני לא משלם". אומר השוטר: "אינדיאני משלם". אומר הכרטיסן: "אינדיאני משלם". אומר הנהג: "אינדיאני משלם". אומר האינדיאני: "אינדיאני לא משלם". וככה הם מתווכחים, והנוסעים כבר על התקרה מעצבים, אז החליטו לנסוע לשופט. שאל השופט את האנשים: "מה קרה ?" אומר האינדיאני: "אינדיאני לא משלם". אומר השוטר: "אינדיאני משלם". אומר הכרטיסן: "אינדיאני משלם". אומר הנהג: "אינדיאני משלם". אומר האינדיאני: "אינדיאני לא משלם". אומר השופט: "ולמה אינדיאני לא משלם ?" אומר האינדיאני: "לאינדיאני יש כרטיסייה !! " מצחיקה... וגם בעלת שני מסרים - אחד, אף פעם אל תשכחו לשאול את עצמכם ואחרים למה, והשני, כולנו יכולים לקבל כרטיסיה לחיים, אבל גם על כרטיסיה צריך לשלם ואפילו מראש. אז אם נעבוד קשה עכשיו ונשלם את המחיר, נוכל לנצל אותה אחר כך. אני עבדתי קשה כל השבוע ושילמתי לפחות עבור כרטיסיה לסופהשבוע, ואני מקווה שכך כולכם. אז שיהיה סופשבוע מקסים לכולכם, אל תשכחו לנצל את השמש המדהימה. שלכם אביב.

אביב, מה ? עד יום ראשון לא תהיי? טוב, מותר גם לך לצאת לחופש... אז תהני ותבלי הכי שאפשר ותחזרי עם חוויות נהדרות !

אליאן, איך השתמע מהדברים שלי שאני לא אהיה ? מתה להיפטר ממני כבר, מה : :-)))) אני אהיה, אני רק יוצאת קצת לשמש, להסתובב, אבל אקפוץ מדי פעם, ובלילה בטוח. שלך, אביב.

מאיפה באים לך ההברקות האלו... אכן את גדולה מהחיים. שבת שלום ותעשי חיים (עם הביקיני ושכולם יתפוצצו) (:- דניאל

דניאל יקירי, ומה עם איזה חיבוק קטן לשבת ? לא מגיע לי ? :-)) אוהבת, אביב.

:) תודה אהבתי את הבדיחה! סופ"ש נפלא גם לך אביב. טלי פרידמן

ז"א, את רשמת אאאאוווווותתתתתייייייי בתוך המכתב שלך, איך מישהו שם לב שאני בפורום בכלל.....את אשכרה קשמת: ג'-ק-י.... חשבתי שאני בלתי נראית......:-) ובקשר לבדיחה: אהבתי, היה נחמד מאוד.....:-) תודה אביב מתוקה..... נחמד מצידך....... ממני.

ג'קי, הדבר היחיד שעולה לי בראש עכשיו זה "את לא נורמלית...", וסליחה על הבוטות, אבל את כל כך משמעותית פה בפורום, שאני לא מבינה איך את לא רואה את זה או מרגישה את זה בעצמך. את אומרת דברים מדהימים, וזוכה לתגובות מרגשות, ואת עדיין לא רואה את זה ???? איך ???? שלך, אביב.

רק עכשיו קראתי... סתם רציתי לקבל עידוד, אבל לא תיארתי לעצמי שהוא בין היתר גם בשבילי.... אז תודה רבה. הצלחת להעלות לי חיוך על השפתיים...! שיהייה לך סופשבוע מקסים באמת, ושוב תודה. polly

שלחתי לך אי מייל נוסף, הוא נקטע באמצע אז שלחתי לך המשך.. את אמורה לקבל שניים. שיהיה יום טוב. שלך, ע'.

... לא פייר:(

מי אמר שלא מגיע....... יום טוב, אוהבת, ע'

חבל שההודעות שלי לא עברו. זה היה חשוב לי. בכל אופן לילה טוב אני מבינה שלא קיבלת גם את האימייל ששלחתי.

לא, לא קיבלתי. צר לי על אמש... טלי פרידמן

שלחתי לך אי מייל. שלך, ע'.

למה החלטת לברוח לי מהאיי סי קיו?

קיבלתי ועניתי. סופ"ש נעים, טלי פרידמן

תודה ולילה טוב... ע'.

שלום רב שלחתי שאלה לרוית ניסן ולשאר אנשי הצוות וציבור הקוראים בעמוד 245 הוספתי את הפרטים שביקשתם- במיוחד רוית. אבקש את התייחסותכם הדחופה תודה

לאילת בוקר טוב. מצטערת שלא ראיתי את תשובתך- שנדחקה אחורה. תודה על הפרטים שהוספת- הם באמת שופכים אור משמעותי על הבעייתיות. אני מדמיינת את החיים בביתכם- עם הרבה ילדים קטנים ובצפיפות. וודאי קשה גם להורים- אך גם לילדים. ביתך היא הבכורה- שכעבור שנתיים נאלצה לחלוק את הקשר עימך עם עוד אח ואחרי שנה עוד אחד. אני מניחה שמתוך המציאות העמוסה היית פחות פנויה אליה, וציפית ממנה שתנהג כגדולה. זה קורה לרבים מאיתנו כאשר המשפחה מתרחבת. ואז לעיתים קרובות הילד "המשודרג" מוחה בתוקף על הציפיות, ואומר בדרכים שונות כי הוא עוד קטן גם כן, וכי הוא רוצה שייתיחסו אליו כקטן. אני לא אומרת זאת כדי לזרוע רגשות אשם. התנהגותה מחוץ לבית, כפי שתיארת מעידה על כך שבסכ"כ היא בסדר- הפנימה את הדרישות והציפיות הנורמטיביות ממנה. אני הייתי פועלת בשני ערוצים מהיום והלאה ובמקביל: מצד אחד מציבה גבולות ועומדת בהם בעקביות ולאורך זמן, ןמן הצד השני מפנה זמן ייחודי לך ולה- בו תעשו דברים כייפים ביחד. זה יכול להיות כל דבר: ללכת למספרה, לקנות בגד, לצייר, וכד'. לפני כן הייתי מדברת איתה בכנות על הקושי. מתוך אמפתיה עמוקה וכנה אליה, אומרת לה שבטח לא קל לה להיות האחות הגדולה של כל האחרים, ושבטח לפעמים היא היתה רוצה קצת מרחב פרטי איתך, ושאת מבינה את זה, ושמהיום והלאה הדברים יתנהלו קצת שונה. מצידך את תפני לה זמן, כדי שיהיה לכן יותר כייף ביחד, ומצידה היא תשמור על הכללים אותם תגדירו ביחד. תגידי לה שאת סומכת עליה שהיא יכולה לעשות זאת, ושלא נעים לשתיכן לריב כל הזמן. וזהו- תנסי את הדרך הזאת ותראי. חבל שהיחסים ייצבעו בצבעים כאלה. במידה וזה לא הולך- נסי לפנות ליעוץ מקצועי בכדי לקבל הדרכה אמיתית וישירה. המדיום הוירטואלי אינו מספיק תמיד בכדי לפתור את הבעיות- הוא רק נותן רעיונות ראשוניים. זהו. כתבי מה את חושבת על הדברים- וגם איך החיים באמריקה? ביי. רוית.

בחרתי לי גג, בניין הכי גבוה, קרוב לבית הזה שאני כ"כ שונאת לחזור אליו... וכולם יודעים שכבר אין לי כוח ושהחלטתי לוותר... אבל הם לא מניחים לי...

פולי, אני שמחה שלא מניחים לך. את אולי מרגישה שויתרת, על הכל ויותר, אבל אחרים לא מוכנים לוותר, הם רוצים אותך, מאמינים בך, אוהבים אותך. גם אנחנו... גם אני. המוות הוא אפשרות שקיימת כל הזמן. תמיד אפשר להציץ אליו, לפלרטט עימו (כמו למשל דרך הפרעת אכילה), אבל אחרי שמגיעים אליו, אין דרך חזרה. ולמה לעבור הלאה, ללא יכולת לחזור, אם טרם בדקת ומיצית את כל מה שקיים, את כל מה שאפשר? את מספרת שנותרת מחוסרת כוחות. אז תנוחי לרגע, תני קצת לאחרים למשוך בשבילך בחוטים, הישעני, ואחר זמן מסויים תתחזקי מעט יותר, ותמשיכי הלאה, תמצאי את הדרך, הדרך שתאפשר לך למצוא את המסלול שלך, של חייך. איתך ובשבילך אימתי שתרצי, טלי פרידמן טלי פרידמן

למה את רוצה שיניחו לך? כדי שתוכלי לחזור לסורך? אני מבינה למה את רוצה שיוותרו.....זה מובן בהחלט..... ואני לא אהיה צבועה ואני אגיד לך שהמוות היא לא הדרך הכי קלה ופשוטה - לברוח! כי אותי זה לא משכנע.... אבל אני חושבת שהאופן שאת רואה ת'דברים, זה כאילו.....: או הפרעת אכילה או מוות...... אני צודקת? תתקני אותי אם אני טועה... אני פה..... אלא אם כן.....

וואו. אף פעם לא חשבתי על זה ככה, בתור אולטימטום שכזה. הנחתי שהפרעת האכילה היא רק תחנה אחת לני המוות, והיא זאת שמובילה אותי אליו. אבל את יודעת מה, יש משהו במה שאת אומרת... אולי כי אני לא מכירה ת'חיים שלי בלי זה. אולי אני פוחדת מהחיים בלי זה.... שלך

קראתי את ההודעה עם ולס התרופות. לא הכרתי את התרופה שנקראתי על שמה.מה זה אמור לעשות? גם אני לא לקוחת תרופות. :)

היי, בגדול לתרפה הזו יש שימוש נרחב... החל מנוגדי הקאה,, אלרגיות ועד להרגעה... בני משתמש בתרופה זו כ - s'o's בזמן אי שקט. אבל הכוונה שלי הייתה להרגעה... אז בכל מקרה כוונתי הייתה טובה. וחוץ מזה מה שלומך? ואני מקווה שאת ממשיכה לספור את הימים...

ממשיכה ממשיכה...:-) נוגדי הקאות,אה?! זה היה מקרי שזה היה מכוון אלי? סתם צחקתי... מה שלומך?

תודה על התגובות החמות והמחזקות. טלי- "שתי סטירות" או "סוף למלחמה הפנימית" או "שתי סטירות ששמו סוף למלחמה הפנימית.מה זה משנה?!העקר שמשהו התחיל לזוז. את אומרת שאת מרגישה אותי אחרת עכשיו,אמיתית. ובכן,נתתי פה בפורום את משל העורות.לדבריי, החלמה מאנורקסיה היא כקילוף עורות.לאט לאט ובזהירות מורידים את קליפת העור הגסה,שכבת ההגנה,ואח"כ ערכים תיקונים בעוד ועוד רבדים של העור. הבעיה היא עם הורדת השכבה העליונה(שאצלי כבר החלה להסדק ולהתפורר).מערכת העצבים חשופה עכשיו,חשופה לגירוי,חשופה למגע אפילו הקל שבקלים שמביע דאגה.גם הוא נבחן בשבע עיניים קפדניות ובוחנות טרם מותר על ידי.כל מגע צורב,כל מגע כואב אבל כל כאב וצריבה כזו מפתחים בי חסינות אחרת,טובה יותר שנוצרת על דרך ההתמודדות עם הכאב ולא ע"י המנעות ממנו. קשה להיות "אני האמיתית".אין לי מושג איך יקבלו את הכאב שלי האמיתי.לפעמים גם אני לא מקבלת אותו ומרגישה שהכאב שלי נמצא מחוצה לי,הוא לא שייך לי. כל הזמן התמודדתי בעצמי,והתמודדתי טוב עד הרגע שהלכתי לאיבוד ובמקום לנצח במערכה היא ניצחה אותי. קשה לי להודות שאני רק בת 19 וכבר יש מאחורי היסטוריה של חיים שאני לא מאחלת לאף אחד.קשה לי להודות שהיו לי חיים לא קלים. קשה לי להודות שהיה איזשהוא שלב שהכאב שלי התפרץ ממני בכל מיני דרכים,שלא יכולתי כבר להסתיר אותו. ואני מחפשת את הנחמות הקטנות לדוגמא ממוצע הבגרות הגבוה שלי, הקבלה שלי לקורס באוניברסיטה עוד שהייתי בכתה י"א וכו', הם אילו שעוזרים לי לגלות שיש בתוכי כוח לעשות דברים גם על רקע של כאב ובדידות. בינתיים תוך כתיבה לך...הודיתי בהרבה "קשה לי".נחמד...:-) לאביב- כן,הגעתי לנקודה שהחלטתי להעיף את המחלה הזו ממני ולהלחם בה עד הסוף. היום למשל היה לי יום קשה.(ועוד הלכתי לעבוד אחריו).היה משעמם,היה ארוך ואח"כ הפך להיות מתיש.בכל זאת ניצחתי כבר את היום ה-22 ועל ימים כאילו אני גאה.לא על הימים הקלילים והנעימים. אמרת משהו בקשר לכך שקשה להודות שצריכים עזרה.נכון קשה.לי היה קשה מאוד.תמיד הייתי חזקה,שמרתי על אמא שלי יותר מאשר עלי.נשארתי איתנה בשבילה כדי שייסורי המצפון שלה לא יגרמו לה לעשות דברים שיזיקו לה.סיפקתי את כל הגחמות שלה כולל זו שאהיה רזה (משום מה אצל המשפחה זה איזשהוא מדד ליכולת).זה עוד התחיל ממש מוקדם,מגיל 5 שעוד באמת הייתי קטנה ורזה והם פחדו שאני אשמין.נתנו לי תפריטים שהיה בהם יותר "אין" מאשר "יש". גם עכשיו ההתמודדות היא לבד.אני לא מערבת אותה ובטח לא את אבא שלי.הדבר היחיד הוא שאני גרה כאן כדי שאני אוכל לעבוד ולממן טיפול. ניסתי לספר לה משהו והיה לה ממש קשה להתמודד איתו שהיא התכחשה ולא התווכחתי איתה.הקשר היחידי שיש לי עם אמא שלי בינתיים הוא שלפעמים היא נכנסת לי לחדר ומסתכלת על הדברים האומנותיים שאני עושה.היא מאוד אוהבת כאילו.ממנה למדתי את זה.היא יושבת ומסתכלת.מבקשת ללמוד דברים מסוימים ונותת טיפים.זה הכל. מישהי-עניתי לך בעץ ותודה רבה רבה רבה:-) לילה טוב לשלושיתכן וסופשבוע נעים(אמ'לה איזה פחד)!

שיהיה גם לך, אנג'ל, סוף שבוע כמה שיותר קל ונעים, את בדרך הנכונה... שלך, טלי פרידמן

אנג'ל, אני שומעת אצלך דברים שאני אמרתי בעבר כמו חוזרים על עצמם, וזה מזכיר לי איפה הייתי ממש לא מזמן, למרות שהזיכרון קיים אצלי חד וברור גם ככה. אני יכולה להגיד לך לגבי אמא, שהדברים מתגלגלים עם הזמן גם. לי היה מאוד קשה להתמודד עם אמא שלי. היא היתה החלשה, צריכה את התמיכה שלי בהתמודדות עם המוות של אבא, ולא יכלה להתמודד עם הבעיות שלי והקשיים שלי. אבל לאט לאט היא מתחזקת ואני מתרככת ושתינו מתקרבות. בעיני זה שאמא שלך רואה את הדברים האמנותיים שאת יוצרת זו התקרבות אלייך ולבעיה. זה בדיוק כמו שאמא שלי עכשיו קוראת את השירים שלי. היצירות שלי ושלך משקפים במידה מסוימת את הקשיים ואת הדברים שאנחנו מתמודדים איתם, וזו דרך לחבר את אמא לזה, דרך עקיפה אמנם, אבל גם דרך יפה ועדינה. לא להפיל את הדברים כפצצה, כמשהו שהיא לא יכולה לקבל ולהתמודד איתו, אבל עדיין לשתף אותה בתהליך. ניצחת כבר 22 ימים, תמשיכי הלאה, את יכולה לעשות את זה. אני מאמינה בזה עכשיו, ואני מודה שבעבר לא האמנתי, ואני מקווה שאת לא כועסת על הכנות שלי, ועל שאני אומרת את זה ישירות. האמת היא שנראה לי שגם את פעם לא חשבת שתוכלי לצאת מזה אבל עכשיו גם את מאמינה בזה. יש שינוי רק תמשיכי ללכת איתו הלאה, לא לנוח עדיין על זרי הדפנה, אלא להמשיך להתמודד עם הקשיים ועם הדברים שעולים בעקבות הפסקת ההקאות. אני עושה את זה עד היום, לא מוותרת עדיין בכלום, ועובדת קשה על עצמי בטיפול כדי שבאמת זה לא יחזור, כדי שבאמת אני יוכל להתמודד עם הדברים בדרך הנכונה, ולא אצטרך להשתמש שוב בכלי הפגום של ההקאות. תמיד יש לי מין הרגשה כזו, שאם אני עשיתי את זה, עם כל הייאוש והדיכאון וחוסר התקוה והאובדן והרצון לוותר ולהרים ידיים ולסגת ולחיות עם זה כמו שזה ואחר כך פשוט להתאבד, אז כל אחד יכול. ונכון, אני לא קנה מידה להשוואה אולי, וכל אחד מאיתנו בא להפרעה ממקום אחר עם מטען אחר ומסיבות אחרות, ובדרגת חומרה אחרת, ועם מספר שנים אחר בתוכה, אבל אני חושבת שאני כן באיזשהוא מקום, יכולה להוות דוגמא לכך שאפשר, ולא משנה מאיזה נקודת מוצא מתחילים, ויש עוד כמוני, שיכולים להוות דוגמא, ככה שזה לא בלתי אפשרי. שלך, אביב.

העקר שעבר... בכל אופן יפה שאת מוצאת דברים שלך בדבריי.אמרתי שאני לא אטומה ואני מפנימה.הבעיה שהאישיות הפנימית שלי כ"כ עצמאית שכל הדברים שאומרים לי "מחכים בדלת" ורק כשאני לא מוצאת מוצא אחר,אני מכניסה דברים שהם לא שלי ללב. אבל הזכרתי את התרוקנות הלב ואת הטפטוף של דברי האנשים מהמוח,בו הם מעובדים, אל הלב,בו הם נאגרים ונעשה בהם השימוש בשעות קשות. גם אני מצאתי דברים שלי בהודעות שלך הרבה פעמים:-). זה רק מסביר לי כמה שבני האדם דומים בבסיסים והאופי שלהם מופעל ע"י עקרונות דומים. בקשר לכנות שלך,זה בסדר.אני יודעת שיצרתי רושם של אחת שלעולם לא תצליח לצאת מהבעיה. אני לא חשבתי ככה.אני ידעתי שאני יכולה ושאני אצא מתישהוא , אבל הפחד מלנסות מנע ממני בכלל להתחיל.העובדה שהיו לי נסיונות לא מוצלחים וטיפול שהזיק לי מאוד (זה גם קורה) מנעו ממני לנסות. פחדתי שבגלל הלחץ שלי והחרדה שוב תווצר "הנבואה שמגשימה את עצמה". הוצבתי במצב שהייתי חייבת להפסיק,זה היה הכרח.זה היה מצב שהייתי חייבת להפסיק למען ההווה ולא למען העתיד.כאן בערך נפל האסימון. וכמובן הטיפול, אני רואה את ההבדל בין טיפול שדי מכריחים אותך לקחת ,לזה שאת בוחרת,עם מטפלת שאת בוחרת,עם היכולת לפתוח ולהגיד הכל. אני רק מקווה שיום אחד אני אוכל לסלוח לעצמי על מה שעשיתי לעצמי, ולקבל בהבנה את התקופה הקשה שאני עוברת ומנסה לשים מאחורי. ובנימה זו של אופטימיות וחוסר וודאות, בוקר טוב לך, וסופשבוע נעים,אנג'ל. נ.ב.בקשר לאמא שלי.אני לא יודעת עם זו ההתקרבות שלנו.אף פעם לא היינו ממש קרובות.תמיד אהבתי אותה אבל היה בינינו "מחסום".אף פעם לא ערבתי אותה בכלום,כי היתה מגיבה בקושי,ובעצבים וכעס ודמעות,והיה לי קשה עם זה. הקטע האומנותי מחזיר אותי באופן די רומנטי לעבר,שהיא היתה קונה לי כל מיני עבודות יצירה והיינו יושבות בלילות בחורף והיא היתה מראה לי איך עושים אותן. ככה קרה לי גם בשבועות...זה החמיץ את הלב.אמא שלי הכינה לנו שולחן חג מושקע ויפה,אבל במבט שני מסביב לשולחן,הכל היה ריק,המשפחה התפרקה..את בטח מבינה על מה אני מדברת.

היי טלי, השארתי לך הודעה שם... שיהיה לך סופשבוע כייפי. שלך, אביב.

אביב, אני אבדוק מאוחר יותר, ואגיב... שיהיה גם לך סופ"ש נפלא, שלך, טלי פרידמן

טלי בוקר טוב, לא קיבלתי תגובה, אני מניחה שאין לך מה לאמר, או שלא הספקת להגיע לזה, ושתי האופציות בסדר מבחינתי... שלך, אביב.

הנה, נגמר לו עוד שבוע ואני חייבת לרוץ הביתה, אז רק רציתי לאחל לכולכם סוף שבוע נפלא, עם הרבה שמש (שלא תחסר) וגם הרבה שמש בלב! אל תשבו יותר מידי מול המחשב :-) תצאו החוצה ותנשמו הרבה אוויר, תפגשו אנשים ותעשו הרבה טוב לעצמכם! להתראות עד יום ראשון. ללה

לאן את הולכת? ואיפה תהיי עד יום ראשון... את לא חייבת לומר.... אני אוהבת אותך ואל תשכחי את זה..... טוב? :-)

הבנתי שאין בפורום הזה יותר פסיכיאטר. אתם מכירים אולי פורום שיש בו? יש לי כמה שאלות

אורית נסי ב http://www.selfdiscovery.co.il בקרוב יצטרף לפורום שלנו פסיכיאטר חדש. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה ! כתבתי שם את השאלה שלי אבל אני לא רואה שהפסיכיאטרית ענתה לאנשים אחרים. נראה שיש שם רק הודעות בלי מענה. בכל אופן, מתי יגיע פסיכיאטר לפורום הזה?

אבל יש אינסטלטור!

אתמול בבוקר הכלבה שלי יצאה לטיול בשכונה,כרגיל. בדר"כ היא חוזרת, ובגלל שהיא מסתובבת עם הכלבים שבשכונה היא תמיד בסביבה, אנחנו נותנים לה קריאה והיא באה בריצה. אתמול היה הכל רגיל, היא יצאה, אך כשקראנו לה היא לא חזרה. לא דאגנו, השארנו לה מים בחוץ וציפינו שכשנחזור היא תחכה ליד הדלת(כי זה קרה כבר פעם). היא לא חזרה עד אחרי הצהריים, וגם לא עד הערב.... אני העליתי השערה שתפסו אותה(מחלקת התעבורה אצלנו תופסת כלבים משוטטים, אחרי מספר מסוים של ימים, הם מורדמים. מ-ז-ע-ז-ע !).... מיד עשינו כמה טלפונים והבנו שהמכלאה לא נמצאת בכלל בעיר שלנו, אלא בעיר שכנה.....חצי שעה נסיעה.... נסענו בידעה שאנחנו נוסעים רק כדי לבדוק אם היא בכלל שמה, כי יש שם המון כלבים. לבסוף, היא הייתה שם. אמא שלי הרימה טלפון ואמרה שהיא נמצאה, ושזו היא. היא הייתה מלוכלכת.... היא הייתה נסערת, והיא קיבלה טראומה נפשית. היא הסתובבה בבית כמו סהרורים, היא פחדה ממני, מ-מ-נ-י !!! כשהנפתי את ידי על מנת לקרוא לה, היא התרפסה על הריצפה, זו בדר"כ התנהגות של כלבים שעברו התעללות. הכלבה שלי הייתה הכלבה הכי גאה בעולם, הכי אצילית, מאושרת ושמחה. היא כלבת בית, לא אחת כזו שקושרים אותה בחוץ, לברדורית יפיפיה, וחבל לי שבגלל חוסר האחריות שלנו היא הייתה להיות שם ולעבור את זה.... אני ראיתי פעם איך תופסים כלב וזה לא נעים. הרי מי יודע מה היא עברה שם..... אני נורא התפלאתי שהיא הסתובבה בבית כמו חולת נפש, וכשהבאתי לה אוכל היא תפסה מרחק וזה לא מתאים לה כי היא תמיד דוחפת את אפה לתוך הצלחת, וכשנגעתי בה היא גם נבהלה והתרחקה כזה. הסתובבה בית במבט המום כזה..... אני נשבעת לכם ואני לא צוחקת, אבל אני חושבת שהיא בדיכאון. אני מקווה שאתם לא צוחקים עליי. כי מי שמכיר בעלי חיים ולאו דווקא אוהב אותם יודע שכן.....גם ליצורים הקטנים והלא מדברים האלה יש רגשות..... יש לה מעין ספה מסוימת כזו שהיא תמיד יושבת עליה ולא נותנת לאף אחד להתקרב אליה, ומהרגע שהיא נכנסה הביצתה היא ישבה עליה לשניה אחת בלבד... היא החליטה לשבת בדיוק לרגלי אותה ספה. היא הלכה וישבה בחדר החשוך של ההורים שלי(והיא אף פעם אבל אף פעם לא נכנסת אליו )... קראנו לה משמה, אז היא יצאה אבל מבלי ששמנו לב היא חזרה לשם. זה מזכיר בן אדם מדוכא, שמסתגר, שמתבודד, שמעדיף שהכל יהיה חשוך.... אני צודקת? זה בדיוק מה שזה נראה לי..... אני מקווה שהיא תחזור לעצמה, ניסיתי לעזור בכך שנתתי לה לשחק בדברים שאנחנו לא נוהגים לשחק איתה בהם... כמו נייר טואלט שגילגתי על הריצפה(היא אוהבת את זה), וזה עשה בלאגן וליכלוך, אבל זה לא היה איכפת לי כי זה בשבילה.... מה שעוד רציתי לציין שגרם לי לחשוב את זה, זו העובדה שהיא הכלבה הכי מלאת חייים שיכולה להיות, אם היא תתפוס מישהו שיושב לו בנחת ולא טורח לשחק איתה היא תחשוב לעצמה: " איזה חצוף! הוא מתבטל במקום לארח לי חברה..."... ואז היא מתחילה לנבוח עליו. אז אני מקווה שתאחלו לה החלמה מהירה מאותה טראומה נפשית..... אני מקווה שאתם לא צוחקים ואולי אפילו מזדהים איתי, ותוכלו לעזור לי כי אני מודאגת סה"כ אני אוהבת את המקסימה הזו..... ממני.

צוחקים? בכלל לא. אני חושבת שזה בכלל לא נושא מצחיק. התעללות בחיות היא דבר נוראי וכל כך מזעזע אותי לשמוע סיפור כזה. אני שמחה שלפחות הכלבה נמצאת איתך משום שאני בטוחה שהיא אוהבת אותך ושאת מטפלת בה כראוי ועם המון אהבה. החלמה מלאה לכלבה.

יו, תודה על התגובה. ז"א, זה נושא שקשה לי איתו, עד עכשיו היא המומה, אנחנו נורא מנסים להחזיר אותה למוטב, אבל זה ייקח כמה זמן. אבל אני חושבת שלמדנו מהטעות הזו.... החלטנו כמה חוקים חדשים בקשר אליה ולטיפול בה....אבל חבל שהיינו צריכים ללמוד את זה על חשבונה... היא תשושה לגמרי... יצאתי איתה לטייל ואני מקווה שהכלבים בשכונה, הם חברים שלה, יעזרו לה לחזור לעצמה... כי היא התרחקה מהם היום, הם חברים שלה כזה.... הם הריחלו אותה, כמו תמיד, אבל היא התקרבה אליי, כמו ילדה קטנה שנצמדת לאמה כשהיא מתביישת... אז הרגשתי כמו אמא קטנה, אז התקדמנו... אני מקווה שנסתדר... תודה לך. ממני.

jacki, האני מאמין שלי לגבי כלבים הוא שמי שלא אוהב אותם , לא אוהב גם בני אדם! וכן, אני מבינה בדיוק מה את מרגישה, וסביר להניח שאכן התגובה שלה היא תגובה פוסטטראומטית. וכל שניתן הוא לעטוף אותה בחום ואהבה כמו שעשיתם עד כה ומעבר לזה כלום, למרות המצוקה וחוסר האונים שאתם חשים. ובוודאי לא להתייסר כי כפי שציינת החופש שהענקתם לה הוא סם חייה, אז אין מה לכלוא אותה עכשיו כדי לשמור עליה. או להצטער כי לא נהגתם כך לפני. אשר לטיפול בה, יש מחסום אחד.את אומנם יכולה לדבר אליה והיא תבין, תפרש את האינטונציה , אבל את לא תוכלי להבין , למעט התקשורת הבלתי מילולית שהבנת אותה. תני לה את הזמן להתגבר , חשוב שתאכל ותשתה שלא תתייבש. נכון יותר, שתשתה. כי הם יכולים להסתדר גם בלי אוכל מספר ימים. אם לא חל שיפור תלכו לוטרינר לראות שהיא לא סובלת מפגיעה פנימית שאתם לא יכולים להבחין בה. וסבלנות. .............את יודעת שתהליך ריפוי הוא איטי......... גם לי יש כמובן כלב. החבר הכי טוב שלי, ואני מתייחסת אליו כאל אנוש, ואני בטוחה שכל בעל כלב שאינו מחזיק כלב למטרות מסחריות מפתח את אותה רגישות שתארת. מקווה לטוב , שרון

זה היה מעודד.... תודה שרוני. זה כאילו עזרת לי להשכעיל קצת, אני אקח את זה לתשומת ליבי.

הי ג'קי! זה בכלל לא מצחיק, אלא עצוב מאוד. בעיניי כלבים הם אנשים הכי טובים. הכי רגישים, ובוודאי שהכלבה שלך עברה טראומה איומה, ככל הנראה והתגובה שלה היא מאוד הגיונית. מה שכן - חוסר המילים מקשה על הבנה ובטח מפחיד אותה מאוד שהיא לא יכולה "להסביר" לך את מה שעבר עליה. אם היא מפחדת גם ממך אז כנראה שעברה פגיעה מבני אדם וכעת יידרש לה זמן לבטוח שוב באנשים. אבל אל תדאגי, היא תחזור להיות אותה כלבה מאושרת, אם תקבל את כל אותה האהבה לה היא זקוקה כעת, ואני מאמינה שהיא תקבל אותה ממך ומבני משפחתך. כלב זה כמו תינוק, אינו יכול להסביר את עצמו. אני מאחלת לה החלמה מהירה ולך קצת פחות דאגה ובכלל סוף שבוע טוב :-) אני חייבת לרוץ, אז sorry על מכתב קצר, אבל רק רציתי להביע את תמיכתי, אולי מרחוק ואולי וירטואלית, אבל זה מאוד נגע ללבי. אז חיבוק גדול ותחזיקי מעמד (ואל תשליכי את זה על עצמך!!!!) אני מכיהר טוב מאוד את ההשלכות של אירועים כאלה. שזה לא יגרום לך להפסיק לאכול!!! (סליחה אם זו קצת פולניות מצידי, אבל אני באמת דואגת:-) בי ואני אהיה כאן ביום ראשון. מקווה שהכל ישתפר עד אז.

ביום ראשון????????????????????????????? למה לאן את בורחת ?... סתם..... ואני לא מבקשת מכתבים ארוכים.....אני לא מבקשת כלום... קצת עצות... אולי תמיכה ובמכתב ה"קצר" לדבריין העברת לי הרבה, וזה באמת מעודד אותי לא להאשים את עצמי על כל הטעויות שעשינו.. כבר אמרתי למישהי, שמטעויות לומדים... (איזה משפט שלא מתאים לי, אוי ואבוי)...... אז תודה על הכל.... ממני. ותיהני לאן שאת הולכת עד יום ראשון... מעניין לאן זה.....

jacki נסי באמת לא להתקרב אליה כמה ימים, לא את ולא שאר המשפחה. יתכן שיש לה פוסט טראומה מהעניין ושכל אדם שמנסה להתקרב אליה, פשוט מפחיד אותה. עדי

אני ממש מצטערת לקרוא את הדברים וזה מזכיר לי סיפורים כואבים על הכלבים שהיו לי במשך חיי... אולי כדאי לא להשאיר אותה לבד בתקופה הקרובה... ואגב שמעתי שיש פסיכולוג לכלבים, תבדקי את זה, אני רצינית ! תחבקי אותה בשמי ובהצלחה !

היי. תישמעי, זה בכלל לא מצחיק. אנשים יכולים להיות ממש אכזרים בכל נה שקשור לחיות (ובכלל...), וזה ברור שפגעו בה בדרך כלשהי, אבל תסתכלי על זה ככה - יכל לקרות לה משהו גרוע הרבה יותר... אני לא יודעת אם זה דיכאון, אבל מה שבטוח הוא שהיא נורא פוחדת עכשיו, כי פגעו בה - אנשים. בדיוק כמוך והמשפחה שלך, אז מן הסתם אני בטוחה שהיחס הזה שהיא מפגינה עכשיו נובע מהמון חוסר בטחון, ואי יכולת לסמוך על כל מה שהולך על שניים. אבל עם המון חום ואהבה, והמון ליטופים והרבה הבנה - והכי חשוב סבלנות, אני בטוחה שהיא תלמד לסמוך עלייך שוב. תני לה זמן. זה אחלה תרופה.... polly

מושית שלי, חזרת??????????????????????? יש לי הרגשה שלא שמעת ת'הודעות שלי...... טוב, אז לא משנה.... בכל אופן, אני גם חושבת זמן זו תרופה נפלאה. בגלל זה אנחנו נותנים לא לנוח, בלי יותר מדי הידבקות אליה. כשהיא תתאושש גם מבחינמה פיזית נראה מה יהיה.... וואוו, איך התגעגעתי. אני הלכתי. חבל. איך שבאת.... ביי בינתיים. תודה שהגבת.

זה קורא וכן לפחות מניסיוני כלבים גם נכנסים לטראומות אבל הם בדכ מאוד עמידים השתדלי להמנע מהבעות *סמכות* או הרמות | עיבוי קול ותני לה לתפוס קצת תחת ( זה פועל עם שלי כי המעמדיות הזו היא בטבע שלהם ) מקווה שבכל יסתדר

תודה רבה על העצות.... האמת היא שאנחנו לא סמכותיים כל כך כלפיה, אין בשביל מה, היא כלבה רגועה כזו, שלווה יחסית.... טובה כזו... משהו מיוחד..... אתה נשמע נורא רציני.. איזו כלבה יש לך, אם אפשר לשאול...? שוב תודה.

ג'קי, הסיפור של הכלבה שלך, בכלל בכלל לא מצחיק. אני חושבת שהמכתב שלך, שכתוב באופן אוטנטי , מעיד כמה שזה לא מצחיק. לגבי הכלבה, כמו שאחרים כתבו לך, גם אני מאמינה שהיא זקוקה למעט זמן, לעכל את הטראומה שהיא חוותה. נסי לפנק אותה, ללטף אותה הרבה, להיות איתה. חישבי עליה כעל ילד קטן שהלך לאיבוד ובדרך עבר דברים קשים. זה לא פשוט. כלבים הם בעלי חוש הישרדותי מפותח, בעיקר כשהם בקבוצות. הם זקוקים למנהיג, ואצל כלבי בית ה"מנהיג" הוא בעל הכלב. הכלבה שלך זקוקה לך שם, שתיהיה איתה, שהיא תוכל לסמוך עלייך שוב. אני מאחלת לה שתחזור לעצמה במהרה, וגם לך... טלי פרידמן

לג'קי, האם אתם גרים בבית משותף? כי אם יש לכם חצר אז כדאי שהכלבה לא תצא כדי לא להסתכן. הכלב שלי נדרס בדרך הזו. כעת יש לנו כלבה והיא כל הזמן בחצר. היא לא יוצאת בלעדינו. אם אתם גרים בבית משותף אז אולי כדאי להורד את הכלבה ביחד אתכם כי זה ממש חבל לכל הצדדים. לאבד כלב זה ממש נורא. כל טוב. הכלבה בטוח תתאושש.

אני מקווה שהיא תתאושש האמת היא שהיא די חוזרת לעצמה מיום ליום. חוץ מזה, כבר סיכמנו על שעות ותורנות על מי שמוציא אותה. תראי, סה"כ אנחנו למדנו לקח.....

היי איזה מקסימה את...!!! איזה יפה זה, משהו!!! הפתעה נעימה מאד !!! תודה !!! הדבר השני לא הצלחתי לקבל, הוא כותב רק שזה מסמך וזהו. גם את זה עם הדולפינים לא הצלחתי.

שרון, זה באמת היה מקסים, ומעודד, ככה מין מכת חיוכים כזו באמצע היום, כשהעיניים כבר מנקרות מעייפות... קיבלת ממני אי-מייל ? שלך, אביב.

למשרד לא. ובבית אוכל לראות רק כשאגיע.

שלום וברכה בעבר כתבתי לכם בענין השלישיה ומודה לכם עבור תשובתכם המקצועית. בזמן הרשמת לגן טרום חובה הציעו אנשי החינוך להפריד בין הילדים. אבל בישוב שבו גר בני יש רק 2 גנים, כך שהיו צריכים לחלק אותם 2 לחוד ן-1 לחוד. שאלתי היא אם זה מועיל והכרחי. הילדים מסתדים ביניהם טוב מאד. בתודה עיקובי

ליעקובי ערב טוב. אני זוכרת את פנייתך בעבר, ואני שמחה "לפגשך" שוב אצלנו. אינני יודעת מה המניעים להפרדה- אם תוכל לספר אהיה יותר ממוקדת בתשובה. אם אין מניעים מיוחדים- אינני בטוחה בנחיצות ההפרדה. במיוחד שהחלוקה אינה סימטרית. אינני יודעת אם נלקחה בחשבון ההשלכה של בידוד האחד לעומת צירוף השניים? מה דעת ההורים על כך? מהי המלצת הגננות הנוכחיות? תודה. רוית.

אהלן יעקובי...[ כאב לשלישיה אני ממליץ בחום הפרדה כך כל אחד מפתח חלק מאישיות משלו ללא קשר לזה שהם מסתדרים מצויין. אני גם הפרדתי 2 בגן אחד 1 בגן השני. ואייך נוצרה החלוקה?ללא קשר..ואכן יצא לטובה. 2 הבנות שביחד כל אחת עם אופי שונה. והבת שדומה באופיה לשניה הושמה בגן אחר ,כמו כן היא יותר עצמאית מאחותה שיותר רגשנית(נדבקה מהאבא). כמו כן הם בצהרון לאחר הגן כך שהן נפגשות ביחד לאחר מכן,ואל תשכח שכל חייהם הם יהיו ביחד כך שמספר שעות של הפרדה לא יזיקו ולהייפך רק יועילו בזה שלכל אחת גם יש חברות בנוסף לאחיותיהן וברגע שהם ביחד הם לא יירצו לפתח רגשות חברות כלפיי אחרות. וזה רק מניסיון.

שרון מקסימה, הכל בסדר ? את נשמעת לי עייפה היום... או שמא זה משהו אחר... שתפי אותי קצת אם בא לך ואם נכון לך... שלך, אביב.

הי מתוקה. חלושה מהחום, כמו כולם. אבל מאושרת........... הקתרזיס שלשום שחרר אותי ואני מאושרת........כוחה של דמעה הוא עצום. מנפצת חומות של מגן שלפעמים כלכך מעכבות כלכך חוסמות אנרגיות. אתמול הייתי בשלב הסופי של תהליך הקבלה ואני ממתינה בקוצר רוח...........מקווה שאכן תהיה המשכיות. חוץ מזה, אני לא יודעת אם קראת את התשובות שלי היום, ולא היו הרבה. קראתי את המאמר על האנרוקסיה........מוזר איך פתאום לכל דבר יש שם............אף פעם לא קראתי לעצמי אנורקסית........כי לא חשבתי שהייתי. אני עוברת המון כאן בפורום ואני מודה על אותו שבריר שנייה שבשוגג נכנסתי לכאן. יום טוב אני נ.ב. אני במשרד, את יכולה לשלוח email אם בא לך....

לשרון, נשלח מייל עם קובץ מצורף... תתחזקי... שלך, אביב.

קמתי בבוקר הרגשתי חולשה הסתחררתי התערפלתי ממש התקפה הלכתי לרופא וסיפרתי שהכל שחור דיכאון חרדה כאילו אין לי מקום ביקשתי לקבל כדור או זריקה להרגיש יותר טוב אני רק רוצה והרופא את כל הגוף בדק ובחן את הגרון ראה ועל הבטן לחץ לא רואה כלום היתה פסיקתו הכל תקין ושפיר חרץ את דינו משהו לא בסדר אני התעקשתי ואת התרופה שלי לקבל לחצתי והרופא חשב עמוקות ולרגע היסס אבל בסוף פתח פיו חלושות ומלמל יש רק דבר אחד שיכול לך לעזור יש מקום מיוחד שכדאי לנסות ולראות ושלח אותי לאתר מסתורי ולא ידוע שבו קיבלתי טיפול ארוך ותמוה אנשים מוזרים בעלי שמות כדורים שהשלימו את כל החומרים המשונים לא בלעתי כדור או תרופה מרירים ואפילו לא קיבלתי זריקה בכואבים הכל הצליחו לעשות האנשים התמוהים בעלי השמות של הכדורים המוזרים אחת בשם ואליום מאוד הרגיעה ליטפה וחיבקה והעניקה עד שהגיעה מיד אחריה נפלתי לסרוקסט לידיים בדיחות בקשות ובוחנות העיניים אפקסור גם קיבלתי במידה מסוימת יום כן יום לא תלוי ברצון המטפלת בלילה לפני השינה בפנרגאן השתמשתי דיברתי בעצים התחלקתי וככה העברתי את הפרוזאק כל שעתיים הקפדתי ומלמולים מרוכזים מדי פעם שמעתי את האיזון במוח עם סרטונין השלמתי וככה בסוף הבראתי אבל גם נפגעתי לעזוב יותר לא יכולתי את המקום התמכרתי לאנשים ולאוירת החלום

מדהים............ אפילו גילויי הלב של הנפגעתי.......... ובכל זאת, כדור חשוב אחד נשכח. כדור הזיכרון.........כדור שתמיד נמצא בקופסאת הכדורים , כדור שהוא ראש לכל הכדורים. מקור לכל התחלואים ומרפא המכאובים. לזכור ולא לשכוח מהיכן אנו באים, לזכור ולא לשכוח לאן אנחנו הולכים........

משהו אביב.משהו ! איזה חיוך יש לי עכשיו...:-)))))))))))))))))) וגם שרון צודקת.... מאד !

היי, שאלת למה התחתנתי... אז כך, כדי לברוח מהבית ומהצבא ... הוא עשה רושם של אדם בוגר ורציני. והאמת היא שחשבתי אז שאם לא אתחתן איתו אז לעולם לא אתחתן. וכמובן שאין להשוות את מצבי אז להיום... הורי היו בעד החתונה ולמרות שהיו סימנים הם לא ויתרו..כנראה רצו להפטר ממני.

לא בטוחה שהם רצו רצו להפטר ממך יכול להיות שהם כן חשבו שהם עושים את הטוב עבורך? איך היחסים שלך איתם היום? למה בעלך התחתן דווקא איתך? למה את דווקא איתו, אולי בניתוח הבגרות והחוזק שלו היה מה שהיית צריכה באותו זמן?

וואו, איזה שאלות !!! תהיי בטוחה שהם כן רצו... והם חשבו שהם עושים את הטוב עבורם... והיום ? היחסים תמיד היו בתקופות של ברוגז מוחלט לבין יחסים מעוותים. ומאז שהחלטתי לשים גבולות ,תקופות הברוגז מתארכות. ולא יקירתי, לא מקובל עליי שהם לא מודעים וכל הבלה בלה הזה. אם אני יכולתי ליצור יש מאין כמעט בתור אדם או אמא אז גם הם. המון פעמים ניסיתי לשפר את היחסים אך ללא הועיל. אמא שלי חיה בהכחשה מוחלטת ואבא שלי? בכלל מתעלם מקיומי.. ובאמת כנראה שאז התאמנו אחד לשני..השלמנו אחד את הצרכים של השניה.. אני אצטנע ואומר שלא הרבה היו שורדים את שאני שרדתי !!! ותסלחי לי אם לא אפרט בפורום את הדברים. את בטח מבינה, נכון?

שלום ד"ר קפלן, אני בחורה בת 21, יש לי בעייה שמטרידה אותי ומשבשת בצורה מסויימת את מהלך החיים. אני חושבת שהבעייה שלי מקורה בלחץ הנובע ממהלך חיים קשה לצערי. קיים אצלי דפוס התנהגות שמלווה אותי מגיל 13 בערך רק שכרגע הצלחתי פחות או יותר להשתלט עליו. אני מרבה להתעסק בגבות שלי, לימרוט אותן וכאלו. יש לציין שאני די מודעת לעצמי לגורמים שמלחיצים אותי (בעיקר המצב הדכאוני והחרדות שמלוות את אמא שלי מגיל צעיר), כעט אני רוצה "להתנקות" לגמרי מהתגובה הנויירוטית הזו, פשוט להתנתק מדפוס התנהגות כפייתי זה. האם תוכל להמליץ לי אם מי להתיעץ או מה עליי לעשות.הייתי שמחה לקרוא יותר חומר בנושא. תודה מראש, אשרת.

אבל יש לי רעיון בשבילך שיכול אולי לעזור תנסי להחליט שרק היום, בלי קשר למחר או לשבוע הבא, את לא מורטת גבות רק היום. את חושבת שתצליחי?

שלום התופעה שאת מתארת היא סוג של תלישה של שיער ומקובל לראות אותה כסוג של התנהגות הקשורה אכן לחרדה, כפי שאת משערת. ההתמודדות צריכה להתחיל בייעוץ פסיכולוגי. זו התנהגות "עקשנית" וקשה להניח שתוכלי להיפתר ממנה בכוחות עצמך. בטיפול פסיכולוגי ניתן להקל על תופעת התלישה באמצעים קצרי מועד כמו טיפול קוגניטיבי או/ו היפנוזה, אבל השאלה האם זה לא טיפול קוסמטי במשהו שדורש התייחסות מעמיקה יותר. זה עלול להיות דומה להורדת חום ע"י כדור אקמול מבלי לטפל בסיבות שבגללן עלה החום. סביר להניח שכדאי לטפל במקורות החרדה ובמקביל לטפל בסימפטום המטריד. בכל מקרה, זה דורש פניה לטיפול. אם תרצי לקרוא על תופעת תלישת השיער ישנו אתר ישראלי שדן בנושא: http://www.geocities.com/naamaled/index.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שיהיה לכם בוקר נפלא.... באמת אני כבר מתחילה לחשוש מלכתוב. הבחור שהתלונן הצליח לקלקל קצת... אז אולי אשאל לשלום כולם בשפה מקצועית... מישהו מכם יכול להציע משהו ? אולי נכנה את עצמינו בשמות של תרופות ? אז מה שלומך ריספרידל ? ושלא יהיו לך תופעות לוואי... איך זה נשמע ?

אליאן מקסימה, :-)))) אהבתי את הקטע של התרופות. ה"פרוזק" שאת וחבריך לפורום הענקתם לי אתמול, שיפר לי את מצב הרוח פלאים. ה"ריטלין" פחות השפיע, עדיין נשארתי היפרית ואנרגטית כמו תמיד. ובלה של פינוקיו ? המשיכה לצפצף - "חכה לי... חכה לי..." ואמא שלי אתמול קראה לי "חמודה", מי היה מאמין, זה משתווה בערך לתחיית המתים... האמת היא שנראה לי שקצת התפרעתי, אז יאללה ביי, שיהיה לך יום מקסים.

רגע, רגע, בעצם עוד אל תלכי... שכחתי את ה"נומבון" ישנתי כמו תינוקת... וסתם, אני לא משתמשת בכלל... אין לי מושג אפילו מאיפה אני מכירה את כל אלו. ואל תתיחסי לאף אחד, פשוט תהיי את, תתנהגי כרגיל, ותכתבי כרגיל. אוהבת אביב.

בוקר...................... אין בכוחו של אף אחד לשנות את מה שנבנה כאן............אפשר רק לרחם עליו שהוא לא מצליח להתחבר לחשיבות שיש בפורום הזה שמורכב גם מאנשים שהם לא נציגי האקדמיה, אבל ניסיונם לא יסולא בפז............... אז שיהיה בוקר נפלא. אפשר לאחל שאולי הוא יתרצה . ואם לא אז לא נורא. אבל שזה יגרום לך לחשוב פעמיים לפני שתפני לחברים האמיתיים?! הזהרי. ביי מתוקה

אליאן הצחקת אותי בהסטריה, וגם אביב אחרייך איזה כיף לפתוח את הבוקר עם חיוך ענק. אפשר לומר שאתן כדור הפרוזק היומי שלי (5 מ"ג זה לא מספיק, תכתבו יותר כדי שאשלים את המנה) אנג'ל דבר ראשון אני אוהבת אותך דבר שני את מוכנה להיות הסרוקט שלי, זה יועיל לי מאד.

מה ? זה לא רעיון טוב? אני אהיה סרוקסט... אביב - פרוזאק... שרון - אפקסור... אורה - ואליום אנג'ל -פנרגאן ורחל תהיה כל הכדורים... טלי רוית דרור ואורן יהיו הסרטונין וכל שאר החומרים שחסרים לאיזון במוח... ברגע שיש תופעות לוואי... שכחתי מישהו/היא ? ובלה תרוץ אחרינו ותגיד...חכו לי...חכו... אז עכשיו אביב,תפקידך להמציא שיר בנושא... יש לי רעיון לנושא... ואלס לנוגדי הדכאון ... תחשבי על זה !!!

...

בוקר טוב לכולכן, בקישור הבא יש כתבה של עוד מישהי שהצליחה בהתמודדות עם הפרעת האכילה. בעיני הוא קצת יבש, יותר תאורטי, ולא ממש מהלב, אבל אולי זה יכול גם להפיח קצת תקוה, ואמונה שאפשר וכדאי לצאת מזה. בנוסף הוא גם קצת מדבר על הצד של ההורים בכל הענין, ומסביר אולי למה יותר קל להם להתעלם מהבעיה, מאשר להודות שנכשלנו בתפקיד כאמא. זה נתן לי עוד נקודת מחשבה ועזר לי להבין קצת יותר טוב את אמא שלי, ולמה לא היתה יכולה להיות שם בשבילי במאבק ולהילחם יחד איתי. http://www.klalit.co.il/AllAbout/eitanim/anorex.htm שלכם, אביב.

בוקר אור אביב, ואני חשבתי שאני המקרה הכי מסובך... :-)) וברצינות: תודה על העידוד! אני רושמת בזכרוני את מספר העמוד, ואחזור לכאן בכל פעם שאחוש שאני נופלת לדיכאון והייאוש המוכרים... אני הולכת עכשיו לבלות קצת ! (כן! לא ללמוד!) עם חברה, ומשם לקורס שלי. כך שבוודאי נתראה רק בערב. עד אז, שיהיה יום נפלא לכולנו!! אוהבת, מישהי

הי אביבי. ובעצם כולן........ קראתי..........אולי התיאור יבש אבל את החיות כל אחת מוסיפה מתוך הסיפור האישי שלה . ובאמת הערך המוסף הוא ההתחברות להורים בכלל ולאמא בפרט. למרות שעבודה כזו אפשר לעשות לדעתי רק כשאת בתהליכי תודעה מסוימים, במהלך ריפוי. אז את יכולה להפנות מעט משאבים להבנת האחר. כי כשאת במלחמה, את כל האנרגיות צריך להשקיע בריפוי העצמי.......אם את מבינה ......... שמחתי לקרוא שאמא חזרה להשתמש בכינויי חיבה........היא נפתחת לאט........בהתאם לקצב שאת מכתיבה.........it takes two for a tango but only one to make a different step יום טוב sheron

בוקר טוב! תודה על ה- link ששלחת. זה מוזר, אבל כשקוראים את כל הסיפורים האלה זה נראה לרגע נורא רחוק , אך כעבור שניה זה נהפך למראה... לגבי היחס של הורים - אין לי מה לומר בעניין, אני לא גרה עם אבא שלי, ככה שכל התמיכה והדאגה העצומה שלו היתה מרחוק. אני לא חושבת שהוא התעלם מהבעיה אבל גם הוא הסתכל ועדיין מסתכל רק על הצד הרפואי והפיזיולוגי של המחלה. אני כבר לא שופטת אותו על כך. אני מבינה אותו. אני חושבת שכל עוד אני לא נפתחת כלפיו אין לי בכלל זכות לביקורת. לפחות הוא מנסה בל כוחו להיות איתי ולעזור, אבל אני זאת שבוחרת לא לקבל את העזרה שלו והלוואי והמצב היה אחרת. טוב, סטיתי קצת מהנושא :-) לגבי האמונה שכדאי לצאת מזה - זה בטוח!!! לגבי שאפשר - יש בי תקווה! שיהיה יום מצויין!! בי בינתיים

יום נפלא........... שקרני השמש ילטפו ויחזקו........... ולהאמין.........זו התרופה...

קראתי את זה ולא הפסקתי..... זה היה ממש מעניין. אין לי מילים, אני לא כ"כ יודעת מה להגיד.... בינינו, אני נורא אוהבת לקרוא סיפורים כאלה, כי זה עוזר לי להזדהות, כי מצד שני אני נורא מתכחשת למחלה...... מה לעשות...... בכל אופן, איך באמת נתקלת בזה? תודה - שוב. זה היה מדהים, מעשיר כזה. שלך תמיד, אני.

היי ג'קי, מצאתי את זה בפורום הפרעות אכילה של תפוז, זה היה מקושר שם לאחת ההודעות, אז הבאתי את זה לכם, נראה היה לי שתתעניינו... וצדקתי... שלך, אביב.

שאת הכתבה הזאת יצא לי לקרוא כבר לפני מס' חודשים, כמו שיצא לי לקרוא הרבה ספרים בנושא. אני חושבת שמה שכתוב בה חשוב, ויש בכתבה בנקודת המפנה מסר מדהים: טובין התחילה לעשות דברים בשביל עצמה. היא החליטה לחיות כי זה מה שה י א רוצה! ולא אף אחד אחר. אני עוד לא החלטתי..... בכל אופן, תודה.

אני חושבת שאותו רצון לחיות בא מבפנים ואי אפשר לנסות להביא אותו ממקום אחר. אם הוא לא בא, אז הוא לא בא... אולי הוא יגיע.....אולי לא.....

אני בן 24 וסובל מ-OCD כ-10 שנים (ואף יותר). ניסיתי את שני הטיפולים המקובלים לבעיה זו - טיפול תרופתי וטיפול התנהגותי. לגבי טיפול תרופתי - לקחתי במהלך השנים שתי תרופות (מרוניל וסרוקסט). כל אחת מהן עזרה לי במידה מסויימת, אבל אני לא מוכן לסבול יותר מתופעות הלוואי. לא רוצה גם לנסות אחרות מאותה משפחה. חלק מהעניין הוא שאין ולו מחקר רציני אחד שבדק את ההשפעה לטווח ארוך (שנים). לגבי טיפול התנהגותי - ניסיתי ומאוד מאוד סבלתי מה"השיפות". זה הביא אותי לחרדה גדולה מאוד ולא יכולתי לסבול את זה.. המוטיב המרכזי של ה-OCD "שלי" זה ניקיון. יש גם דברים אחרים, קטנים יות ר כרגע, אך עדיין מציקים. חוץ מזה אני נמצא במצב לחץ מתמיד, יש לי משפחה שקשה מאוד לחיות בה, אין לי עבודה , אין מסגרת חברתית תומכת, ויש לי מספר בעיות רפואויות רציניות, אחת מהן בעית ראייה שנובעת ממחלה תורשתית, שבגינה אני מקבל קצבת נכות מלאה. ולעצם השאלה שלי - האם אפשר לטפל או להסתייע בטיפול בהיפנוזה כדי לעזור לי בקשר ל-OCD שמלווה גם באי-שקט ברמה גבוהה? ולו כתחליף לתרופות הרגעה שגם אותם אני לא רוצה לקחת. אם התושבה חיובית, האם ניתן להפנט כל אחד? אנא ענה לי תשובה מפורטת. תודה מראש!

עמית שלום מצד אחד בהחלט ניתן להיעזר בהיפנוזה לטיפול ב-OCD וכן בבעיות חרדה מסוגים שונים, בטווח הארוך היא יכולה לעזור בהורדת מינוני תרופות. מצד שני, אתה מתאר מכלול של דברים שנמשך שנים רבות ואינו ממוקד רק בבעיה ספציפית. במצבים כאלה נדרש בד"כ ליווי טיפולי ארוך טווח, גם אם מופעלות שיטות ממוקדות. היפנוזה היא לא תרופת פלא. ככל שהבעיה ממוקדת יותר היא מהירה יותר ביעילותה. ניתן להיעזר בהיפנוזה גם בטיפול ארוך מועד, אולם צריך לקחת בחשבון שהיסטוריה של 10 שנים לא תיעלם כלא היתה. רוב האנשים ניתנים להיפנוט. עם זאת, עומק ההיפנוזה והיעילות שונה מאדם לאדם. הדרך הפשוטה ביותר היא לבדוק זאת ע"י פניה לטיפול. אין נזק חוץ מהעלות הכספית, ואם תפנה לשירות הציבורי תוכל לחסוך גם את המרכיב הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

is any1 still awake? Angel,Tali,Ravit?

הכל בסדר?!

Well today i decided to take a mental health day! Do you know what that is,i stayed in bed all day did nothing,no work and i found someone to look after the kids,just one compleate day with no worry,i slept so much,i really needed it

שלום לכם, קיים דבר מסויים שמטריד אותי ומקשה עלי בכלל להתקדם בטיפול פסיכולוגי שאני עובר. לא ממש ברורים לי היחסים עם המטפל שלי ומה מטרתם. גם עם קיימת בינינו רמה גדולה של ביטחון ואימון וישנה התקדמות, עדיין אני לא מבין כיצד לתפוס את היחסים הללו. הדבר מטריד כי צריך לתת אימון באדם שהוא לחלוטין זר לי וברמה של התקשרות מסויימת אני חושש שגם יהיה לי קשה להתנתק ממנו. מה שאני רוצה לדעת זה עד כמה אפשר לסמוך על מילים שפסיכולוג זר אומר לך ומהי אותה מערכת יחסים שמתהווה בין מטפל למטופל (אם בכלל אפשר לקרוא לזה מערכת יחסים) וכיצד אפשר להישען על מערכת יחסים כזו שנאית כל-כך מזוייפת ולא אישית.

קובי שלום רב, במכתבך אתה מעלה את נושא הקשר הטיפולי, בצורה שמטופלים רבים חווים אותו. המטפל, מצד אחד מדובר באדם זר לחלוטין, מערכת יחסים שנראית מזוייפת ולא אישית, ומצד שני, האדם הזר הזה יודע על המטופל ושומע מהמטופל דברים שרבים אחרים הקרובים הרבה יותר למטופל לא יודעים. אבל זוהי בדיוק הזדמנות הפז הניתנת בטיפול. להתחיל משהו ממהתחלה, רק אתה והמטפל. זהו כלי שבעזרתו אפשר לחזור לקשרים מן העבר (גם הרחוק, כמו קשר אם-ילד), אף שייתכן וזה יהיה באופן לא מודע. אפשר לבחון דברים דרך הפריזמה של הקשר בינך למטפל, לזהות, להבין, לגלות אפשרויות שונות, בחירות מוטעות או מתוך דפוסים מן העבר, ועוד ועוד. הנושא שהעלת מורכב, אך בכל קשר טיפולי, אני משוכנעת שאין אדם שאינו חושב את הדברים שהעלת כאן, בצורה זו או אחרת. אם יש לך שאלות נוספות, תהיות , מחשבות וכו', אתה מוזמן לשתף אותנו. בברכה, טלי פרידמן

אתמול הייתי פה בערב,קראתי מה הלך פה והחלטתי קצת להתרחק.אני בעצמי כבר אמרתי מספר פעמיים ,וכתגובה למספר הודעות של גולשים, שקצת לא נעים לי מההודעות כיוון שהפורום הזה נועד מלכתחילה להיות פורום ייעוץ(כמו כל הפורטל הזה) ולא פורום תמיכה. אבל יפה שזה משולב,נעים שזה משולב והייתה כאן הודעה ,נדמה לי של אביב,שאמרה שגם פורום תמיכה נזקק לאנשים מקצוע שיתנו סיוע מלבד זה החברי. בכל אופן,הייתה הודעה של "השואל" שכוונה אליי.אני גמלתי בליבי,אחרי איזושהיא הודעה של אורה,לא להתעסק עם האנשים הלא מוכרים,לא לקחת קשה מדי את דבריהם משתי סיבות: 1. הם לא מכירים אותי ואין להם שום זכות לשפוט אותי. 2. יש לי חיים להתמודד עמם,והעיסוק עם מה שקורה כאן בפורום יתכן-והוא מעין "שביל בריחה" להתמודדות עם האנשים הלא וירטואלים שיש בחיי, וחיי בכלל. בכל אופן,לכל אותם אנשים שטוענים שנמאס להם לקרוא אותי ושאני מציפה בהודעות,יש לי הצעה הוגנת: מתנו את שפת הדיבור.אל תתקיפו.אני מפריעה לכם?פשוט תשלחו לי הודעה ותאמרו יפה. לא משהו בסגנון "לאנג'ל המתוקה מפז יש עוד אנשים שרוצים תשומת לב.נמאס לנו לראות את הכינוי המטופש שלך פה" וכו'. מאחורי המחשב יושבת ומקלידה מישהי ממש לא אטומה.אני לא אטומה,אני לא אגואיסטית. אם יש לכם הודעה חשובה,וזה כולל את כולם פה -לא רק את השואלים המזדמנים,ואתם לא רוצים שהיא תדחק לע"מ קודמים,אני יסייע לכם ברצון.ציינו בהודעה שלכם או בהודעה מעליה "אנג'ל אני מבקש אל תכתבי היום/מחר/כל השבוע על מנת שאני אוכל לחזור ולראות את התגובה בקלות". כל אחד יכול לעשות את זה. גם אם כל תוכן ההודעה שלכם הולך להיות : "רוית יש לך מייל ממני" , "טלי בא לי למות" או "ד"ר פלד נגמר לי הפרוזאק מה לעשות".אם חשוב לכם שיקרא מהר-תגידו לי. ולעניין אחר, 3 שבועות של נקיון. היום רק קלטתי איזה כיף לא להקיא. כמה שאני לא רוצה לחזור לזה... נכון,הזמן הפנוי הוא חלל ריק ואליו נכנסים הדכאונות,הפחדים,החרדות, ונכון שלא תמיד היה לי חשק למלא את הזמן בדברים אחרים. לפעמים הייתי צריכה רק לשכב במיטה ולחכות שהחשק להקיא יעבור,שהזמן יעבור או שיבואו אנשים שיעזרו לי ללא ידיעתם לעבור את הזמן הזה. אבל אתמול,אחרי שהתרחקתי קצת מהפורום ישבתי ושכבתי לי במיטה,משועממת,מדוכאת,לא יכולה להתרכז בכלום וחשבתי, והציף אותי גל של געגועים לסבא שלי פתאום.חשבתי כמה שהוא היה כועס עלי לו היה בחיים. אני לא יודעת מה קרה לי, זה דבר שמעולם לא קרה לי.בדר"כ געגועים היו באים לשניות והולכים.אף פעם לא הרשיתי לעצמי ממש לחשוב עליו. אבל אתמול זה היה מקובע בראש ושכבתי ככה והתחלתי לבכות שנזכרתי בדרך הפתאומית בה הוא נפטר, והתחלתי לצחוק כשנזכרתי בתמימות שלו,בכל הזכרונות. וככה בערבוביה של צחוק ודמע,הבנתי שאני מעדיפה לבהות שעות בקירות מאשר לבלוס ולהקיא. וככה נרדמתי, מוקדם יחסית בשבילי, והתעוררתי ב4 לפנות בוקר ,נכנסתי לפורום והדבר הראשון שראיתי היה הודעתה של טלי לאביב על חגיגות המאה. ואז נזכרתי באחת ההודעות הראשונות שכתבה לי אביב ביום השמיני לנקיונה ובה היא כתבה: "הימים הנורמאלים שווים כל השקעה". ואת המילים האילו לקחתי איתי היום לכל היום, ויצרתי לי יום יחסית נורמאלי,ששווה היה כל השקעה,כל התקף חרדה, כל דמעה שהזלתי ב-3 שבועות האחרונים. ולטלי,תודה על היום ה-21.את יודעת מאיפה הכל התחיל הרי(אל תכתבי)... ועוד משהו לטלי: עוד התקדמות: אני לא חליפה את הפסיכולוגית.היום היא התקשרה כי אני ,בגלל ההיסוסים,לא התקשרתי לקבוע והיא שאלה אותי מה קורה איתי ,ולאן נעלמתי וכו'.מוזר שהיא שמה לב. בכל אופן אמרתי לה "ממשיכים...".והיא שאלה בחיוך(הרגשתי..) " אז ממשיכים הלאה...?". הרגשתי כאילו עשיתי עוד צעד קטן. סליחה אל ההשתפכות, אנג'ל.

היי מכיוון שההודעה הזו כוונה לכולם, הרשיתי לעצמי לקרוא ולהגיב... רציתי רק לומר לך שאני נורא שמחה "לקרוא אותך" (הייתי כותבת 'לשמוע אותך', אלא שלצערי הצג אילם) מאוששת. ההודעות האחרונות שקראתי היו כשהיית במצב... לא משהו... אז ראשית - כ-ל ה-כ-ב-ו-ד !!! עשית צעד גדול קדימה! וזכרי: 21 ימים הם רק 79 לפני המאה... :-)) אני מקווה - ומאמינה - שתזכי לחגוג כאן את חגיגות המאה שלך, ואני אשמח להיות אתך בחגיגה הזו. ועוד דבר: אני יודעת שזה קל לומר, אבל... אני חושבת שאת לא צריכה להיעלם בגלל הערות - גם אם פוגעות - של משתתפים אחרים. הפורום נמצא כאן בשבילך, בדיוק כמו בשבילי או בשביל כל אחד אחר! ממילא, עלה רעיון לייסד שני פורומים מקבילים, כדי לענות על צרכים שונים של גולשים שונים. אני חושבת שזה צעד מתבקש ואשמח אם הוא ייצא לפועל. אבל בינתיים, אין כל סיבה להעניש את עצמך, או למנוע מעצמך את במת הביטוי. ובכלל, זו לא את שדוחקת את ההודעות למטה, כולם עושים זאת. יש עצים מסועפים ורבי ענפים הרבה יותר מהעצים שלך... אנג'ל - את לא אטומה ולא אגואיסטית, זה ברור לכל מי שקורא את ההודעות שלך, ויש לא מעט כאלו. אני ביניהם בחלק גדול מהזמן... כתבתי לך פעם, אני חושבת שאת חשובה לפורום הזה, לא פחות משהוא חשוב לך. יש כאן לא מעט שאוהבים אותך, דואגים לך, מחכים לשמוע את ההודעות שלך! והאמיני לי, אם תיעלמי פתאום, גם אם רק לפרק זמן מוגבל, יהיו מי שיצטערו על כך... אז למרות כמה הודעות פוגעות (הבה נקווה שלא יהיו כאלו עוד) ןלמרות כאב העלבון - חשבי, ו...הישארי אתנו... שלך, מישהי

תודה לך. 21 ימים הם אמנם 79 לפני המאה אבל הם גם 7 לפני ה-30 שזו המטרה החשובה עכשיו.אפילו אם אני אגיע ל-30 ויום אחד זה יהיה מבחינתי ניצחון . בקשר לפורום,זו באמת במת הבטוי שלי.כבר כתבתי בעבר בפורום אחר, ואף פעם לא כתבתי ממש,לא חלקתי רגשות שמעבר למשקל ולאוכל(כמעט),ולא הרגשתי שם נוח ולכן עזבתי. כאן הרבה יותר נוח לי.כאן נפתחתי לראשונה.כאן מצאתי את האנשים אליהם נפתחתי לראשונה. אבל פשוט זכור לי,שכשטלי נתנה לי את הכתובת של הפורום הזה,ובאתי לכאן לראשונה,זה היה פורום מקצועי .מדי פעם שאלתי בעצמי שאלות שנועדו למטרת ייעוץ.מדי פעם הגנבתי לטלי הודעות אישיות (שאז הן היו אילה שנבלעות בים השאלות).בתקופות שהתרחקתי קצת מטלי, בדר"כ מהקושי לדבר ולחלוק, נכסנתי לכאן לפעמים על מנת לעדכן . לכן,אולי הרסנו לאנשים שאהבו לשאול והתייעץ בפורום.אולי ד"ר פלד בעצמו עזב כי חשב שהפורום הפך לצ'אט.הוא הזכיר את זה פעם ולא סתם... אבל אם טלי אוהבת את זה,מי אנחנו שנתווכח:)... יהיה טוב, אנג'ל.

או שצריך לבקש ממך אישית? :)

שכחתי לציין. בדר"כ לא מבינים את הבדיחות שלי...

"את היית כבר בת 21 בשמיים נצנץ לך כוכב..." מאחר והשם שלי מופיע גם בהודעה שלך, אנג'ל, וגם בשל טלי, הרשיתי לעצמי להתערב, ולאמר לך שזה בדיוק השלב שמתחילים להבין איזה כיף זה לא להקיא, כמה טוב בלי זה... ובכלל אני ראיתי עוד "ניצוץ". אתמול בלילה את ביקשת מליסה סליחה ופרשת לישון, מיוזמתך !!! היתכן ? כן, יתכן. את רואה כל דבר באיטו, לאט לאט אבל בטוח, שלב אחרי שלב. קודם מפסיקים להתפרע באוכל ובאמבטיה, אחר כך חוזרים לישון, ואחר ... כיד הדמיון הפרועה אלייך... אביב.

יצא לי רק עכשיו לקרוא את " מסיבת ההפתעה " שעשיתם לאביב , ואני חייבת לציין שדמעות חנקו אותי! כל הכבוד לכם!!! אתם ממש חברים טובים. אז אני שולחת לכל אחד מכם חיבוק גדול ( אפילו שלא כולם מכירים אותי) , ותמשיכו כך !! זה עזר לי קצת להתעודד בעצמי. .... ולמי שיש ספקות בקשר לזה שהפורום לא נועד להיות צ'אט - שיקרא את כל המילים החמות שנשפכות פה אצל כל אחד ואחד ... והספקות יעלמו... שלכם בילי.

לכולם, ותודה ממני אישית שוב לכולכם, באמת שאין לי מילים, ואני הראשונה שהיתה חנוקה מדמעות וסמוקה מאודם כל היום, וכמובן לטלי שארגנה הכל ופידחה אותי בגדול... אל תדאגו אני אחזיר לה בקרוב ובגדול, אני רק צריכה למצוא את העיתוי המתאים. :-))) שלכם, אביב.

.