פורום פסיכולוגיה קלינית

שלחתי לך אי מייל נוסף, הוא נקטע באמצע אז שלחתי לך המשך.. את אמורה לקבל שניים. שיהיה יום טוב. שלך, ע'.

... לא פייר:(

מי אמר שלא מגיע....... יום טוב, אוהבת, ע'

חבל שההודעות שלי לא עברו. זה היה חשוב לי. בכל אופן לילה טוב אני מבינה שלא קיבלת גם את האימייל ששלחתי.

לא, לא קיבלתי. צר לי על אמש... טלי פרידמן

שלחתי לך אי מייל. שלך, ע'.

למה החלטת לברוח לי מהאיי סי קיו?

קיבלתי ועניתי. סופ"ש נעים, טלי פרידמן

תודה ולילה טוב... ע'.

שלום רב שלחתי שאלה לרוית ניסן ולשאר אנשי הצוות וציבור הקוראים בעמוד 245 הוספתי את הפרטים שביקשתם- במיוחד רוית. אבקש את התייחסותכם הדחופה תודה

לאילת בוקר טוב. מצטערת שלא ראיתי את תשובתך- שנדחקה אחורה. תודה על הפרטים שהוספת- הם באמת שופכים אור משמעותי על הבעייתיות. אני מדמיינת את החיים בביתכם- עם הרבה ילדים קטנים ובצפיפות. וודאי קשה גם להורים- אך גם לילדים. ביתך היא הבכורה- שכעבור שנתיים נאלצה לחלוק את הקשר עימך עם עוד אח ואחרי שנה עוד אחד. אני מניחה שמתוך המציאות העמוסה היית פחות פנויה אליה, וציפית ממנה שתנהג כגדולה. זה קורה לרבים מאיתנו כאשר המשפחה מתרחבת. ואז לעיתים קרובות הילד "המשודרג" מוחה בתוקף על הציפיות, ואומר בדרכים שונות כי הוא עוד קטן גם כן, וכי הוא רוצה שייתיחסו אליו כקטן. אני לא אומרת זאת כדי לזרוע רגשות אשם. התנהגותה מחוץ לבית, כפי שתיארת מעידה על כך שבסכ"כ היא בסדר- הפנימה את הדרישות והציפיות הנורמטיביות ממנה. אני הייתי פועלת בשני ערוצים מהיום והלאה ובמקביל: מצד אחד מציבה גבולות ועומדת בהם בעקביות ולאורך זמן, ןמן הצד השני מפנה זמן ייחודי לך ולה- בו תעשו דברים כייפים ביחד. זה יכול להיות כל דבר: ללכת למספרה, לקנות בגד, לצייר, וכד'. לפני כן הייתי מדברת איתה בכנות על הקושי. מתוך אמפתיה עמוקה וכנה אליה, אומרת לה שבטח לא קל לה להיות האחות הגדולה של כל האחרים, ושבטח לפעמים היא היתה רוצה קצת מרחב פרטי איתך, ושאת מבינה את זה, ושמהיום והלאה הדברים יתנהלו קצת שונה. מצידך את תפני לה זמן, כדי שיהיה לכן יותר כייף ביחד, ומצידה היא תשמור על הכללים אותם תגדירו ביחד. תגידי לה שאת סומכת עליה שהיא יכולה לעשות זאת, ושלא נעים לשתיכן לריב כל הזמן. וזהו- תנסי את הדרך הזאת ותראי. חבל שהיחסים ייצבעו בצבעים כאלה. במידה וזה לא הולך- נסי לפנות ליעוץ מקצועי בכדי לקבל הדרכה אמיתית וישירה. המדיום הוירטואלי אינו מספיק תמיד בכדי לפתור את הבעיות- הוא רק נותן רעיונות ראשוניים. זהו. כתבי מה את חושבת על הדברים- וגם איך החיים באמריקה? ביי. רוית.

בחרתי לי גג, בניין הכי גבוה, קרוב לבית הזה שאני כ"כ שונאת לחזור אליו... וכולם יודעים שכבר אין לי כוח ושהחלטתי לוותר... אבל הם לא מניחים לי...

פולי, אני שמחה שלא מניחים לך. את אולי מרגישה שויתרת, על הכל ויותר, אבל אחרים לא מוכנים לוותר, הם רוצים אותך, מאמינים בך, אוהבים אותך. גם אנחנו... גם אני. המוות הוא אפשרות שקיימת כל הזמן. תמיד אפשר להציץ אליו, לפלרטט עימו (כמו למשל דרך הפרעת אכילה), אבל אחרי שמגיעים אליו, אין דרך חזרה. ולמה לעבור הלאה, ללא יכולת לחזור, אם טרם בדקת ומיצית את כל מה שקיים, את כל מה שאפשר? את מספרת שנותרת מחוסרת כוחות. אז תנוחי לרגע, תני קצת לאחרים למשוך בשבילך בחוטים, הישעני, ואחר זמן מסויים תתחזקי מעט יותר, ותמשיכי הלאה, תמצאי את הדרך, הדרך שתאפשר לך למצוא את המסלול שלך, של חייך. איתך ובשבילך אימתי שתרצי, טלי פרידמן טלי פרידמן

למה את רוצה שיניחו לך? כדי שתוכלי לחזור לסורך? אני מבינה למה את רוצה שיוותרו.....זה מובן בהחלט..... ואני לא אהיה צבועה ואני אגיד לך שהמוות היא לא הדרך הכי קלה ופשוטה - לברוח! כי אותי זה לא משכנע.... אבל אני חושבת שהאופן שאת רואה ת'דברים, זה כאילו.....: או הפרעת אכילה או מוות...... אני צודקת? תתקני אותי אם אני טועה... אני פה..... אלא אם כן.....

וואו. אף פעם לא חשבתי על זה ככה, בתור אולטימטום שכזה. הנחתי שהפרעת האכילה היא רק תחנה אחת לני המוות, והיא זאת שמובילה אותי אליו. אבל את יודעת מה, יש משהו במה שאת אומרת... אולי כי אני לא מכירה ת'חיים שלי בלי זה. אולי אני פוחדת מהחיים בלי זה.... שלך

קראתי את ההודעה עם ולס התרופות. לא הכרתי את התרופה שנקראתי על שמה.מה זה אמור לעשות? גם אני לא לקוחת תרופות. :)

היי, בגדול לתרפה הזו יש שימוש נרחב... החל מנוגדי הקאה,, אלרגיות ועד להרגעה... בני משתמש בתרופה זו כ - s'o's בזמן אי שקט. אבל הכוונה שלי הייתה להרגעה... אז בכל מקרה כוונתי הייתה טובה. וחוץ מזה מה שלומך? ואני מקווה שאת ממשיכה לספור את הימים...

ממשיכה ממשיכה...:-) נוגדי הקאות,אה?! זה היה מקרי שזה היה מכוון אלי? סתם צחקתי... מה שלומך?

תודה על התגובות החמות והמחזקות. טלי- "שתי סטירות" או "סוף למלחמה הפנימית" או "שתי סטירות ששמו סוף למלחמה הפנימית.מה זה משנה?!העקר שמשהו התחיל לזוז. את אומרת שאת מרגישה אותי אחרת עכשיו,אמיתית. ובכן,נתתי פה בפורום את משל העורות.לדבריי, החלמה מאנורקסיה היא כקילוף עורות.לאט לאט ובזהירות מורידים את קליפת העור הגסה,שכבת ההגנה,ואח"כ ערכים תיקונים בעוד ועוד רבדים של העור. הבעיה היא עם הורדת השכבה העליונה(שאצלי כבר החלה להסדק ולהתפורר).מערכת העצבים חשופה עכשיו,חשופה לגירוי,חשופה למגע אפילו הקל שבקלים שמביע דאגה.גם הוא נבחן בשבע עיניים קפדניות ובוחנות טרם מותר על ידי.כל מגע צורב,כל מגע כואב אבל כל כאב וצריבה כזו מפתחים בי חסינות אחרת,טובה יותר שנוצרת על דרך ההתמודדות עם הכאב ולא ע"י המנעות ממנו. קשה להיות "אני האמיתית".אין לי מושג איך יקבלו את הכאב שלי האמיתי.לפעמים גם אני לא מקבלת אותו ומרגישה שהכאב שלי נמצא מחוצה לי,הוא לא שייך לי. כל הזמן התמודדתי בעצמי,והתמודדתי טוב עד הרגע שהלכתי לאיבוד ובמקום לנצח במערכה היא ניצחה אותי. קשה לי להודות שאני רק בת 19 וכבר יש מאחורי היסטוריה של חיים שאני לא מאחלת לאף אחד.קשה לי להודות שהיו לי חיים לא קלים. קשה לי להודות שהיה איזשהוא שלב שהכאב שלי התפרץ ממני בכל מיני דרכים,שלא יכולתי כבר להסתיר אותו. ואני מחפשת את הנחמות הקטנות לדוגמא ממוצע הבגרות הגבוה שלי, הקבלה שלי לקורס באוניברסיטה עוד שהייתי בכתה י"א וכו', הם אילו שעוזרים לי לגלות שיש בתוכי כוח לעשות דברים גם על רקע של כאב ובדידות. בינתיים תוך כתיבה לך...הודיתי בהרבה "קשה לי".נחמד...:-) לאביב- כן,הגעתי לנקודה שהחלטתי להעיף את המחלה הזו ממני ולהלחם בה עד הסוף. היום למשל היה לי יום קשה.(ועוד הלכתי לעבוד אחריו).היה משעמם,היה ארוך ואח"כ הפך להיות מתיש.בכל זאת ניצחתי כבר את היום ה-22 ועל ימים כאילו אני גאה.לא על הימים הקלילים והנעימים. אמרת משהו בקשר לכך שקשה להודות שצריכים עזרה.נכון קשה.לי היה קשה מאוד.תמיד הייתי חזקה,שמרתי על אמא שלי יותר מאשר עלי.נשארתי איתנה בשבילה כדי שייסורי המצפון שלה לא יגרמו לה לעשות דברים שיזיקו לה.סיפקתי את כל הגחמות שלה כולל זו שאהיה רזה (משום מה אצל המשפחה זה איזשהוא מדד ליכולת).זה עוד התחיל ממש מוקדם,מגיל 5 שעוד באמת הייתי קטנה ורזה והם פחדו שאני אשמין.נתנו לי תפריטים שהיה בהם יותר "אין" מאשר "יש". גם עכשיו ההתמודדות היא לבד.אני לא מערבת אותה ובטח לא את אבא שלי.הדבר היחיד הוא שאני גרה כאן כדי שאני אוכל לעבוד ולממן טיפול. ניסתי לספר לה משהו והיה לה ממש קשה להתמודד איתו שהיא התכחשה ולא התווכחתי איתה.הקשר היחידי שיש לי עם אמא שלי בינתיים הוא שלפעמים היא נכנסת לי לחדר ומסתכלת על הדברים האומנותיים שאני עושה.היא מאוד אוהבת כאילו.ממנה למדתי את זה.היא יושבת ומסתכלת.מבקשת ללמוד דברים מסוימים ונותת טיפים.זה הכל. מישהי-עניתי לך בעץ ותודה רבה רבה רבה:-) לילה טוב לשלושיתכן וסופשבוע נעים(אמ'לה איזה פחד)!

שיהיה גם לך, אנג'ל, סוף שבוע כמה שיותר קל ונעים, את בדרך הנכונה... שלך, טלי פרידמן

אנג'ל, אני שומעת אצלך דברים שאני אמרתי בעבר כמו חוזרים על עצמם, וזה מזכיר לי איפה הייתי ממש לא מזמן, למרות שהזיכרון קיים אצלי חד וברור גם ככה. אני יכולה להגיד לך לגבי אמא, שהדברים מתגלגלים עם הזמן גם. לי היה מאוד קשה להתמודד עם אמא שלי. היא היתה החלשה, צריכה את התמיכה שלי בהתמודדות עם המוות של אבא, ולא יכלה להתמודד עם הבעיות שלי והקשיים שלי. אבל לאט לאט היא מתחזקת ואני מתרככת ושתינו מתקרבות. בעיני זה שאמא שלך רואה את הדברים האמנותיים שאת יוצרת זו התקרבות אלייך ולבעיה. זה בדיוק כמו שאמא שלי עכשיו קוראת את השירים שלי. היצירות שלי ושלך משקפים במידה מסוימת את הקשיים ואת הדברים שאנחנו מתמודדים איתם, וזו דרך לחבר את אמא לזה, דרך עקיפה אמנם, אבל גם דרך יפה ועדינה. לא להפיל את הדברים כפצצה, כמשהו שהיא לא יכולה לקבל ולהתמודד איתו, אבל עדיין לשתף אותה בתהליך. ניצחת כבר 22 ימים, תמשיכי הלאה, את יכולה לעשות את זה. אני מאמינה בזה עכשיו, ואני מודה שבעבר לא האמנתי, ואני מקווה שאת לא כועסת על הכנות שלי, ועל שאני אומרת את זה ישירות. האמת היא שנראה לי שגם את פעם לא חשבת שתוכלי לצאת מזה אבל עכשיו גם את מאמינה בזה. יש שינוי רק תמשיכי ללכת איתו הלאה, לא לנוח עדיין על זרי הדפנה, אלא להמשיך להתמודד עם הקשיים ועם הדברים שעולים בעקבות הפסקת ההקאות. אני עושה את זה עד היום, לא מוותרת עדיין בכלום, ועובדת קשה על עצמי בטיפול כדי שבאמת זה לא יחזור, כדי שבאמת אני יוכל להתמודד עם הדברים בדרך הנכונה, ולא אצטרך להשתמש שוב בכלי הפגום של ההקאות. תמיד יש לי מין הרגשה כזו, שאם אני עשיתי את זה, עם כל הייאוש והדיכאון וחוסר התקוה והאובדן והרצון לוותר ולהרים ידיים ולסגת ולחיות עם זה כמו שזה ואחר כך פשוט להתאבד, אז כל אחד יכול. ונכון, אני לא קנה מידה להשוואה אולי, וכל אחד מאיתנו בא להפרעה ממקום אחר עם מטען אחר ומסיבות אחרות, ובדרגת חומרה אחרת, ועם מספר שנים אחר בתוכה, אבל אני חושבת שאני כן באיזשהוא מקום, יכולה להוות דוגמא לכך שאפשר, ולא משנה מאיזה נקודת מוצא מתחילים, ויש עוד כמוני, שיכולים להוות דוגמא, ככה שזה לא בלתי אפשרי. שלך, אביב.

העקר שעבר... בכל אופן יפה שאת מוצאת דברים שלך בדבריי.אמרתי שאני לא אטומה ואני מפנימה.הבעיה שהאישיות הפנימית שלי כ"כ עצמאית שכל הדברים שאומרים לי "מחכים בדלת" ורק כשאני לא מוצאת מוצא אחר,אני מכניסה דברים שהם לא שלי ללב. אבל הזכרתי את התרוקנות הלב ואת הטפטוף של דברי האנשים מהמוח,בו הם מעובדים, אל הלב,בו הם נאגרים ונעשה בהם השימוש בשעות קשות. גם אני מצאתי דברים שלי בהודעות שלך הרבה פעמים:-). זה רק מסביר לי כמה שבני האדם דומים בבסיסים והאופי שלהם מופעל ע"י עקרונות דומים. בקשר לכנות שלך,זה בסדר.אני יודעת שיצרתי רושם של אחת שלעולם לא תצליח לצאת מהבעיה. אני לא חשבתי ככה.אני ידעתי שאני יכולה ושאני אצא מתישהוא , אבל הפחד מלנסות מנע ממני בכלל להתחיל.העובדה שהיו לי נסיונות לא מוצלחים וטיפול שהזיק לי מאוד (זה גם קורה) מנעו ממני לנסות. פחדתי שבגלל הלחץ שלי והחרדה שוב תווצר "הנבואה שמגשימה את עצמה". הוצבתי במצב שהייתי חייבת להפסיק,זה היה הכרח.זה היה מצב שהייתי חייבת להפסיק למען ההווה ולא למען העתיד.כאן בערך נפל האסימון. וכמובן הטיפול, אני רואה את ההבדל בין טיפול שדי מכריחים אותך לקחת ,לזה שאת בוחרת,עם מטפלת שאת בוחרת,עם היכולת לפתוח ולהגיד הכל. אני רק מקווה שיום אחד אני אוכל לסלוח לעצמי על מה שעשיתי לעצמי, ולקבל בהבנה את התקופה הקשה שאני עוברת ומנסה לשים מאחורי. ובנימה זו של אופטימיות וחוסר וודאות, בוקר טוב לך, וסופשבוע נעים,אנג'ל. נ.ב.בקשר לאמא שלי.אני לא יודעת עם זו ההתקרבות שלנו.אף פעם לא היינו ממש קרובות.תמיד אהבתי אותה אבל היה בינינו "מחסום".אף פעם לא ערבתי אותה בכלום,כי היתה מגיבה בקושי,ובעצבים וכעס ודמעות,והיה לי קשה עם זה. הקטע האומנותי מחזיר אותי באופן די רומנטי לעבר,שהיא היתה קונה לי כל מיני עבודות יצירה והיינו יושבות בלילות בחורף והיא היתה מראה לי איך עושים אותן. ככה קרה לי גם בשבועות...זה החמיץ את הלב.אמא שלי הכינה לנו שולחן חג מושקע ויפה,אבל במבט שני מסביב לשולחן,הכל היה ריק,המשפחה התפרקה..את בטח מבינה על מה אני מדברת.

היי טלי, השארתי לך הודעה שם... שיהיה לך סופשבוע כייפי. שלך, אביב.

אביב, אני אבדוק מאוחר יותר, ואגיב... שיהיה גם לך סופ"ש נפלא, שלך, טלי פרידמן

טלי בוקר טוב, לא קיבלתי תגובה, אני מניחה שאין לך מה לאמר, או שלא הספקת להגיע לזה, ושתי האופציות בסדר מבחינתי... שלך, אביב.

הנה, נגמר לו עוד שבוע ואני חייבת לרוץ הביתה, אז רק רציתי לאחל לכולכם סוף שבוע נפלא, עם הרבה שמש (שלא תחסר) וגם הרבה שמש בלב! אל תשבו יותר מידי מול המחשב :-) תצאו החוצה ותנשמו הרבה אוויר, תפגשו אנשים ותעשו הרבה טוב לעצמכם! להתראות עד יום ראשון. ללה

לאן את הולכת? ואיפה תהיי עד יום ראשון... את לא חייבת לומר.... אני אוהבת אותך ואל תשכחי את זה..... טוב? :-)

הבנתי שאין בפורום הזה יותר פסיכיאטר. אתם מכירים אולי פורום שיש בו? יש לי כמה שאלות

אורית נסי ב http://www.selfdiscovery.co.il בקרוב יצטרף לפורום שלנו פסיכיאטר חדש. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה ! כתבתי שם את השאלה שלי אבל אני לא רואה שהפסיכיאטרית ענתה לאנשים אחרים. נראה שיש שם רק הודעות בלי מענה. בכל אופן, מתי יגיע פסיכיאטר לפורום הזה?

אבל יש אינסטלטור!

אתמול בבוקר הכלבה שלי יצאה לטיול בשכונה,כרגיל. בדר"כ היא חוזרת, ובגלל שהיא מסתובבת עם הכלבים שבשכונה היא תמיד בסביבה, אנחנו נותנים לה קריאה והיא באה בריצה. אתמול היה הכל רגיל, היא יצאה, אך כשקראנו לה היא לא חזרה. לא דאגנו, השארנו לה מים בחוץ וציפינו שכשנחזור היא תחכה ליד הדלת(כי זה קרה כבר פעם). היא לא חזרה עד אחרי הצהריים, וגם לא עד הערב.... אני העליתי השערה שתפסו אותה(מחלקת התעבורה אצלנו תופסת כלבים משוטטים, אחרי מספר מסוים של ימים, הם מורדמים. מ-ז-ע-ז-ע !).... מיד עשינו כמה טלפונים והבנו שהמכלאה לא נמצאת בכלל בעיר שלנו, אלא בעיר שכנה.....חצי שעה נסיעה.... נסענו בידעה שאנחנו נוסעים רק כדי לבדוק אם היא בכלל שמה, כי יש שם המון כלבים. לבסוף, היא הייתה שם. אמא שלי הרימה טלפון ואמרה שהיא נמצאה, ושזו היא. היא הייתה מלוכלכת.... היא הייתה נסערת, והיא קיבלה טראומה נפשית. היא הסתובבה בבית כמו סהרורים, היא פחדה ממני, מ-מ-נ-י !!! כשהנפתי את ידי על מנת לקרוא לה, היא התרפסה על הריצפה, זו בדר"כ התנהגות של כלבים שעברו התעללות. הכלבה שלי הייתה הכלבה הכי גאה בעולם, הכי אצילית, מאושרת ושמחה. היא כלבת בית, לא אחת כזו שקושרים אותה בחוץ, לברדורית יפיפיה, וחבל לי שבגלל חוסר האחריות שלנו היא הייתה להיות שם ולעבור את זה.... אני ראיתי פעם איך תופסים כלב וזה לא נעים. הרי מי יודע מה היא עברה שם..... אני נורא התפלאתי שהיא הסתובבה בבית כמו חולת נפש, וכשהבאתי לה אוכל היא תפסה מרחק וזה לא מתאים לה כי היא תמיד דוחפת את אפה לתוך הצלחת, וכשנגעתי בה היא גם נבהלה והתרחקה כזה. הסתובבה בית במבט המום כזה..... אני נשבעת לכם ואני לא צוחקת, אבל אני חושבת שהיא בדיכאון. אני מקווה שאתם לא צוחקים עליי. כי מי שמכיר בעלי חיים ולאו דווקא אוהב אותם יודע שכן.....גם ליצורים הקטנים והלא מדברים האלה יש רגשות..... יש לה מעין ספה מסוימת כזו שהיא תמיד יושבת עליה ולא נותנת לאף אחד להתקרב אליה, ומהרגע שהיא נכנסה הביצתה היא ישבה עליה לשניה אחת בלבד... היא החליטה לשבת בדיוק לרגלי אותה ספה. היא הלכה וישבה בחדר החשוך של ההורים שלי(והיא אף פעם אבל אף פעם לא נכנסת אליו )... קראנו לה משמה, אז היא יצאה אבל מבלי ששמנו לב היא חזרה לשם. זה מזכיר בן אדם מדוכא, שמסתגר, שמתבודד, שמעדיף שהכל יהיה חשוך.... אני צודקת? זה בדיוק מה שזה נראה לי..... אני מקווה שהיא תחזור לעצמה, ניסיתי לעזור בכך שנתתי לה לשחק בדברים שאנחנו לא נוהגים לשחק איתה בהם... כמו נייר טואלט שגילגתי על הריצפה(היא אוהבת את זה), וזה עשה בלאגן וליכלוך, אבל זה לא היה איכפת לי כי זה בשבילה.... מה שעוד רציתי לציין שגרם לי לחשוב את זה, זו העובדה שהיא הכלבה הכי מלאת חייים שיכולה להיות, אם היא תתפוס מישהו שיושב לו בנחת ולא טורח לשחק איתה היא תחשוב לעצמה: " איזה חצוף! הוא מתבטל במקום לארח לי חברה..."... ואז היא מתחילה לנבוח עליו. אז אני מקווה שתאחלו לה החלמה מהירה מאותה טראומה נפשית..... אני מקווה שאתם לא צוחקים ואולי אפילו מזדהים איתי, ותוכלו לעזור לי כי אני מודאגת סה"כ אני אוהבת את המקסימה הזו..... ממני.

צוחקים? בכלל לא. אני חושבת שזה בכלל לא נושא מצחיק. התעללות בחיות היא דבר נוראי וכל כך מזעזע אותי לשמוע סיפור כזה. אני שמחה שלפחות הכלבה נמצאת איתך משום שאני בטוחה שהיא אוהבת אותך ושאת מטפלת בה כראוי ועם המון אהבה. החלמה מלאה לכלבה.

יו, תודה על התגובה. ז"א, זה נושא שקשה לי איתו, עד עכשיו היא המומה, אנחנו נורא מנסים להחזיר אותה למוטב, אבל זה ייקח כמה זמן. אבל אני חושבת שלמדנו מהטעות הזו.... החלטנו כמה חוקים חדשים בקשר אליה ולטיפול בה....אבל חבל שהיינו צריכים ללמוד את זה על חשבונה... היא תשושה לגמרי... יצאתי איתה לטייל ואני מקווה שהכלבים בשכונה, הם חברים שלה, יעזרו לה לחזור לעצמה... כי היא התרחקה מהם היום, הם חברים שלה כזה.... הם הריחלו אותה, כמו תמיד, אבל היא התקרבה אליי, כמו ילדה קטנה שנצמדת לאמה כשהיא מתביישת... אז הרגשתי כמו אמא קטנה, אז התקדמנו... אני מקווה שנסתדר... תודה לך. ממני.

jacki, האני מאמין שלי לגבי כלבים הוא שמי שלא אוהב אותם , לא אוהב גם בני אדם! וכן, אני מבינה בדיוק מה את מרגישה, וסביר להניח שאכן התגובה שלה היא תגובה פוסטטראומטית. וכל שניתן הוא לעטוף אותה בחום ואהבה כמו שעשיתם עד כה ומעבר לזה כלום, למרות המצוקה וחוסר האונים שאתם חשים. ובוודאי לא להתייסר כי כפי שציינת החופש שהענקתם לה הוא סם חייה, אז אין מה לכלוא אותה עכשיו כדי לשמור עליה. או להצטער כי לא נהגתם כך לפני. אשר לטיפול בה, יש מחסום אחד.את אומנם יכולה לדבר אליה והיא תבין, תפרש את האינטונציה , אבל את לא תוכלי להבין , למעט התקשורת הבלתי מילולית שהבנת אותה. תני לה את הזמן להתגבר , חשוב שתאכל ותשתה שלא תתייבש. נכון יותר, שתשתה. כי הם יכולים להסתדר גם בלי אוכל מספר ימים. אם לא חל שיפור תלכו לוטרינר לראות שהיא לא סובלת מפגיעה פנימית שאתם לא יכולים להבחין בה. וסבלנות. .............את יודעת שתהליך ריפוי הוא איטי......... גם לי יש כמובן כלב. החבר הכי טוב שלי, ואני מתייחסת אליו כאל אנוש, ואני בטוחה שכל בעל כלב שאינו מחזיק כלב למטרות מסחריות מפתח את אותה רגישות שתארת. מקווה לטוב , שרון

זה היה מעודד.... תודה שרוני. זה כאילו עזרת לי להשכעיל קצת, אני אקח את זה לתשומת ליבי.

הי ג'קי! זה בכלל לא מצחיק, אלא עצוב מאוד. בעיניי כלבים הם אנשים הכי טובים. הכי רגישים, ובוודאי שהכלבה שלך עברה טראומה איומה, ככל הנראה והתגובה שלה היא מאוד הגיונית. מה שכן - חוסר המילים מקשה על הבנה ובטח מפחיד אותה מאוד שהיא לא יכולה "להסביר" לך את מה שעבר עליה. אם היא מפחדת גם ממך אז כנראה שעברה פגיעה מבני אדם וכעת יידרש לה זמן לבטוח שוב באנשים. אבל אל תדאגי, היא תחזור להיות אותה כלבה מאושרת, אם תקבל את כל אותה האהבה לה היא זקוקה כעת, ואני מאמינה שהיא תקבל אותה ממך ומבני משפחתך. כלב זה כמו תינוק, אינו יכול להסביר את עצמו. אני מאחלת לה החלמה מהירה ולך קצת פחות דאגה ובכלל סוף שבוע טוב :-) אני חייבת לרוץ, אז sorry על מכתב קצר, אבל רק רציתי להביע את תמיכתי, אולי מרחוק ואולי וירטואלית, אבל זה מאוד נגע ללבי. אז חיבוק גדול ותחזיקי מעמד (ואל תשליכי את זה על עצמך!!!!) אני מכיהר טוב מאוד את ההשלכות של אירועים כאלה. שזה לא יגרום לך להפסיק לאכול!!! (סליחה אם זו קצת פולניות מצידי, אבל אני באמת דואגת:-) בי ואני אהיה כאן ביום ראשון. מקווה שהכל ישתפר עד אז.

ביום ראשון????????????????????????????? למה לאן את בורחת ?... סתם..... ואני לא מבקשת מכתבים ארוכים.....אני לא מבקשת כלום... קצת עצות... אולי תמיכה ובמכתב ה"קצר" לדבריין העברת לי הרבה, וזה באמת מעודד אותי לא להאשים את עצמי על כל הטעויות שעשינו.. כבר אמרתי למישהי, שמטעויות לומדים... (איזה משפט שלא מתאים לי, אוי ואבוי)...... אז תודה על הכל.... ממני. ותיהני לאן שאת הולכת עד יום ראשון... מעניין לאן זה.....

jacki נסי באמת לא להתקרב אליה כמה ימים, לא את ולא שאר המשפחה. יתכן שיש לה פוסט טראומה מהעניין ושכל אדם שמנסה להתקרב אליה, פשוט מפחיד אותה. עדי

אני ממש מצטערת לקרוא את הדברים וזה מזכיר לי סיפורים כואבים על הכלבים שהיו לי במשך חיי... אולי כדאי לא להשאיר אותה לבד בתקופה הקרובה... ואגב שמעתי שיש פסיכולוג לכלבים, תבדקי את זה, אני רצינית ! תחבקי אותה בשמי ובהצלחה !

היי. תישמעי, זה בכלל לא מצחיק. אנשים יכולים להיות ממש אכזרים בכל נה שקשור לחיות (ובכלל...), וזה ברור שפגעו בה בדרך כלשהי, אבל תסתכלי על זה ככה - יכל לקרות לה משהו גרוע הרבה יותר... אני לא יודעת אם זה דיכאון, אבל מה שבטוח הוא שהיא נורא פוחדת עכשיו, כי פגעו בה - אנשים. בדיוק כמוך והמשפחה שלך, אז מן הסתם אני בטוחה שהיחס הזה שהיא מפגינה עכשיו נובע מהמון חוסר בטחון, ואי יכולת לסמוך על כל מה שהולך על שניים. אבל עם המון חום ואהבה, והמון ליטופים והרבה הבנה - והכי חשוב סבלנות, אני בטוחה שהיא תלמד לסמוך עלייך שוב. תני לה זמן. זה אחלה תרופה.... polly

מושית שלי, חזרת??????????????????????? יש לי הרגשה שלא שמעת ת'הודעות שלי...... טוב, אז לא משנה.... בכל אופן, אני גם חושבת זמן זו תרופה נפלאה. בגלל זה אנחנו נותנים לא לנוח, בלי יותר מדי הידבקות אליה. כשהיא תתאושש גם מבחינמה פיזית נראה מה יהיה.... וואוו, איך התגעגעתי. אני הלכתי. חבל. איך שבאת.... ביי בינתיים. תודה שהגבת.

זה קורא וכן לפחות מניסיוני כלבים גם נכנסים לטראומות אבל הם בדכ מאוד עמידים השתדלי להמנע מהבעות *סמכות* או הרמות | עיבוי קול ותני לה לתפוס קצת תחת ( זה פועל עם שלי כי המעמדיות הזו היא בטבע שלהם ) מקווה שבכל יסתדר

תודה רבה על העצות.... האמת היא שאנחנו לא סמכותיים כל כך כלפיה, אין בשביל מה, היא כלבה רגועה כזו, שלווה יחסית.... טובה כזו... משהו מיוחד..... אתה נשמע נורא רציני.. איזו כלבה יש לך, אם אפשר לשאול...? שוב תודה.

ג'קי, הסיפור של הכלבה שלך, בכלל בכלל לא מצחיק. אני חושבת שהמכתב שלך, שכתוב באופן אוטנטי , מעיד כמה שזה לא מצחיק. לגבי הכלבה, כמו שאחרים כתבו לך, גם אני מאמינה שהיא זקוקה למעט זמן, לעכל את הטראומה שהיא חוותה. נסי לפנק אותה, ללטף אותה הרבה, להיות איתה. חישבי עליה כעל ילד קטן שהלך לאיבוד ובדרך עבר דברים קשים. זה לא פשוט. כלבים הם בעלי חוש הישרדותי מפותח, בעיקר כשהם בקבוצות. הם זקוקים למנהיג, ואצל כלבי בית ה"מנהיג" הוא בעל הכלב. הכלבה שלך זקוקה לך שם, שתיהיה איתה, שהיא תוכל לסמוך עלייך שוב. אני מאחלת לה שתחזור לעצמה במהרה, וגם לך... טלי פרידמן

לג'קי, האם אתם גרים בבית משותף? כי אם יש לכם חצר אז כדאי שהכלבה לא תצא כדי לא להסתכן. הכלב שלי נדרס בדרך הזו. כעת יש לנו כלבה והיא כל הזמן בחצר. היא לא יוצאת בלעדינו. אם אתם גרים בבית משותף אז אולי כדאי להורד את הכלבה ביחד אתכם כי זה ממש חבל לכל הצדדים. לאבד כלב זה ממש נורא. כל טוב. הכלבה בטוח תתאושש.

אני מקווה שהיא תתאושש האמת היא שהיא די חוזרת לעצמה מיום ליום. חוץ מזה, כבר סיכמנו על שעות ותורנות על מי שמוציא אותה. תראי, סה"כ אנחנו למדנו לקח.....

היי איזה מקסימה את...!!! איזה יפה זה, משהו!!! הפתעה נעימה מאד !!! תודה !!! הדבר השני לא הצלחתי לקבל, הוא כותב רק שזה מסמך וזהו. גם את זה עם הדולפינים לא הצלחתי.

שרון, זה באמת היה מקסים, ומעודד, ככה מין מכת חיוכים כזו באמצע היום, כשהעיניים כבר מנקרות מעייפות... קיבלת ממני אי-מייל ? שלך, אביב.

למשרד לא. ובבית אוכל לראות רק כשאגיע.

שלום וברכה בעבר כתבתי לכם בענין השלישיה ומודה לכם עבור תשובתכם המקצועית. בזמן הרשמת לגן טרום חובה הציעו אנשי החינוך להפריד בין הילדים. אבל בישוב שבו גר בני יש רק 2 גנים, כך שהיו צריכים לחלק אותם 2 לחוד ן-1 לחוד. שאלתי היא אם זה מועיל והכרחי. הילדים מסתדים ביניהם טוב מאד. בתודה עיקובי

ליעקובי ערב טוב. אני זוכרת את פנייתך בעבר, ואני שמחה "לפגשך" שוב אצלנו. אינני יודעת מה המניעים להפרדה- אם תוכל לספר אהיה יותר ממוקדת בתשובה. אם אין מניעים מיוחדים- אינני בטוחה בנחיצות ההפרדה. במיוחד שהחלוקה אינה סימטרית. אינני יודעת אם נלקחה בחשבון ההשלכה של בידוד האחד לעומת צירוף השניים? מה דעת ההורים על כך? מהי המלצת הגננות הנוכחיות? תודה. רוית.

אהלן יעקובי...[ כאב לשלישיה אני ממליץ בחום הפרדה כך כל אחד מפתח חלק מאישיות משלו ללא קשר לזה שהם מסתדרים מצויין. אני גם הפרדתי 2 בגן אחד 1 בגן השני. ואייך נוצרה החלוקה?ללא קשר..ואכן יצא לטובה. 2 הבנות שביחד כל אחת עם אופי שונה. והבת שדומה באופיה לשניה הושמה בגן אחר ,כמו כן היא יותר עצמאית מאחותה שיותר רגשנית(נדבקה מהאבא). כמו כן הם בצהרון לאחר הגן כך שהן נפגשות ביחד לאחר מכן,ואל תשכח שכל חייהם הם יהיו ביחד כך שמספר שעות של הפרדה לא יזיקו ולהייפך רק יועילו בזה שלכל אחת גם יש חברות בנוסף לאחיותיהן וברגע שהם ביחד הם לא יירצו לפתח רגשות חברות כלפיי אחרות. וזה רק מניסיון.

שרון מקסימה, הכל בסדר ? את נשמעת לי עייפה היום... או שמא זה משהו אחר... שתפי אותי קצת אם בא לך ואם נכון לך... שלך, אביב.

הי מתוקה. חלושה מהחום, כמו כולם. אבל מאושרת........... הקתרזיס שלשום שחרר אותי ואני מאושרת........כוחה של דמעה הוא עצום. מנפצת חומות של מגן שלפעמים כלכך מעכבות כלכך חוסמות אנרגיות. אתמול הייתי בשלב הסופי של תהליך הקבלה ואני ממתינה בקוצר רוח...........מקווה שאכן תהיה המשכיות. חוץ מזה, אני לא יודעת אם קראת את התשובות שלי היום, ולא היו הרבה. קראתי את המאמר על האנרוקסיה........מוזר איך פתאום לכל דבר יש שם............אף פעם לא קראתי לעצמי אנורקסית........כי לא חשבתי שהייתי. אני עוברת המון כאן בפורום ואני מודה על אותו שבריר שנייה שבשוגג נכנסתי לכאן. יום טוב אני נ.ב. אני במשרד, את יכולה לשלוח email אם בא לך....

לשרון, נשלח מייל עם קובץ מצורף... תתחזקי... שלך, אביב.

קמתי בבוקר הרגשתי חולשה הסתחררתי התערפלתי ממש התקפה הלכתי לרופא וסיפרתי שהכל שחור דיכאון חרדה כאילו אין לי מקום ביקשתי לקבל כדור או זריקה להרגיש יותר טוב אני רק רוצה והרופא את כל הגוף בדק ובחן את הגרון ראה ועל הבטן לחץ לא רואה כלום היתה פסיקתו הכל תקין ושפיר חרץ את דינו משהו לא בסדר אני התעקשתי ואת התרופה שלי לקבל לחצתי והרופא חשב עמוקות ולרגע היסס אבל בסוף פתח פיו חלושות ומלמל יש רק דבר אחד שיכול לך לעזור יש מקום מיוחד שכדאי לנסות ולראות ושלח אותי לאתר מסתורי ולא ידוע שבו קיבלתי טיפול ארוך ותמוה אנשים מוזרים בעלי שמות כדורים שהשלימו את כל החומרים המשונים לא בלעתי כדור או תרופה מרירים ואפילו לא קיבלתי זריקה בכואבים הכל הצליחו לעשות האנשים התמוהים בעלי השמות של הכדורים המוזרים אחת בשם ואליום מאוד הרגיעה ליטפה וחיבקה והעניקה עד שהגיעה מיד אחריה נפלתי לסרוקסט לידיים בדיחות בקשות ובוחנות העיניים אפקסור גם קיבלתי במידה מסוימת יום כן יום לא תלוי ברצון המטפלת בלילה לפני השינה בפנרגאן השתמשתי דיברתי בעצים התחלקתי וככה העברתי את הפרוזאק כל שעתיים הקפדתי ומלמולים מרוכזים מדי פעם שמעתי את האיזון במוח עם סרטונין השלמתי וככה בסוף הבראתי אבל גם נפגעתי לעזוב יותר לא יכולתי את המקום התמכרתי לאנשים ולאוירת החלום

מדהים............ אפילו גילויי הלב של הנפגעתי.......... ובכל זאת, כדור חשוב אחד נשכח. כדור הזיכרון.........כדור שתמיד נמצא בקופסאת הכדורים , כדור שהוא ראש לכל הכדורים. מקור לכל התחלואים ומרפא המכאובים. לזכור ולא לשכוח מהיכן אנו באים, לזכור ולא לשכוח לאן אנחנו הולכים........

משהו אביב.משהו ! איזה חיוך יש לי עכשיו...:-)))))))))))))))))) וגם שרון צודקת.... מאד !

היי, שאלת למה התחתנתי... אז כך, כדי לברוח מהבית ומהצבא ... הוא עשה רושם של אדם בוגר ורציני. והאמת היא שחשבתי אז שאם לא אתחתן איתו אז לעולם לא אתחתן. וכמובן שאין להשוות את מצבי אז להיום... הורי היו בעד החתונה ולמרות שהיו סימנים הם לא ויתרו..כנראה רצו להפטר ממני.

לא בטוחה שהם רצו רצו להפטר ממך יכול להיות שהם כן חשבו שהם עושים את הטוב עבורך? איך היחסים שלך איתם היום? למה בעלך התחתן דווקא איתך? למה את דווקא איתו, אולי בניתוח הבגרות והחוזק שלו היה מה שהיית צריכה באותו זמן?

וואו, איזה שאלות !!! תהיי בטוחה שהם כן רצו... והם חשבו שהם עושים את הטוב עבורם... והיום ? היחסים תמיד היו בתקופות של ברוגז מוחלט לבין יחסים מעוותים. ומאז שהחלטתי לשים גבולות ,תקופות הברוגז מתארכות. ולא יקירתי, לא מקובל עליי שהם לא מודעים וכל הבלה בלה הזה. אם אני יכולתי ליצור יש מאין כמעט בתור אדם או אמא אז גם הם. המון פעמים ניסיתי לשפר את היחסים אך ללא הועיל. אמא שלי חיה בהכחשה מוחלטת ואבא שלי? בכלל מתעלם מקיומי.. ובאמת כנראה שאז התאמנו אחד לשני..השלמנו אחד את הצרכים של השניה.. אני אצטנע ואומר שלא הרבה היו שורדים את שאני שרדתי !!! ותסלחי לי אם לא אפרט בפורום את הדברים. את בטח מבינה, נכון?

שלום ד"ר קפלן, אני בחורה בת 21, יש לי בעייה שמטרידה אותי ומשבשת בצורה מסויימת את מהלך החיים. אני חושבת שהבעייה שלי מקורה בלחץ הנובע ממהלך חיים קשה לצערי. קיים אצלי דפוס התנהגות שמלווה אותי מגיל 13 בערך רק שכרגע הצלחתי פחות או יותר להשתלט עליו. אני מרבה להתעסק בגבות שלי, לימרוט אותן וכאלו. יש לציין שאני די מודעת לעצמי לגורמים שמלחיצים אותי (בעיקר המצב הדכאוני והחרדות שמלוות את אמא שלי מגיל צעיר), כעט אני רוצה "להתנקות" לגמרי מהתגובה הנויירוטית הזו, פשוט להתנתק מדפוס התנהגות כפייתי זה. האם תוכל להמליץ לי אם מי להתיעץ או מה עליי לעשות.הייתי שמחה לקרוא יותר חומר בנושא. תודה מראש, אשרת.

אבל יש לי רעיון בשבילך שיכול אולי לעזור תנסי להחליט שרק היום, בלי קשר למחר או לשבוע הבא, את לא מורטת גבות רק היום. את חושבת שתצליחי?

שלום התופעה שאת מתארת היא סוג של תלישה של שיער ומקובל לראות אותה כסוג של התנהגות הקשורה אכן לחרדה, כפי שאת משערת. ההתמודדות צריכה להתחיל בייעוץ פסיכולוגי. זו התנהגות "עקשנית" וקשה להניח שתוכלי להיפתר ממנה בכוחות עצמך. בטיפול פסיכולוגי ניתן להקל על תופעת התלישה באמצעים קצרי מועד כמו טיפול קוגניטיבי או/ו היפנוזה, אבל השאלה האם זה לא טיפול קוסמטי במשהו שדורש התייחסות מעמיקה יותר. זה עלול להיות דומה להורדת חום ע"י כדור אקמול מבלי לטפל בסיבות שבגללן עלה החום. סביר להניח שכדאי לטפל במקורות החרדה ובמקביל לטפל בסימפטום המטריד. בכל מקרה, זה דורש פניה לטיפול. אם תרצי לקרוא על תופעת תלישת השיער ישנו אתר ישראלי שדן בנושא: http://www.geocities.com/naamaled/index.htm בברכה ד"ר אורן קפלן

שיהיה לכם בוקר נפלא.... באמת אני כבר מתחילה לחשוש מלכתוב. הבחור שהתלונן הצליח לקלקל קצת... אז אולי אשאל לשלום כולם בשפה מקצועית... מישהו מכם יכול להציע משהו ? אולי נכנה את עצמינו בשמות של תרופות ? אז מה שלומך ריספרידל ? ושלא יהיו לך תופעות לוואי... איך זה נשמע ?

אליאן מקסימה, :-)))) אהבתי את הקטע של התרופות. ה"פרוזק" שאת וחבריך לפורום הענקתם לי אתמול, שיפר לי את מצב הרוח פלאים. ה"ריטלין" פחות השפיע, עדיין נשארתי היפרית ואנרגטית כמו תמיד. ובלה של פינוקיו ? המשיכה לצפצף - "חכה לי... חכה לי..." ואמא שלי אתמול קראה לי "חמודה", מי היה מאמין, זה משתווה בערך לתחיית המתים... האמת היא שנראה לי שקצת התפרעתי, אז יאללה ביי, שיהיה לך יום מקסים.

רגע, רגע, בעצם עוד אל תלכי... שכחתי את ה"נומבון" ישנתי כמו תינוקת... וסתם, אני לא משתמשת בכלל... אין לי מושג אפילו מאיפה אני מכירה את כל אלו. ואל תתיחסי לאף אחד, פשוט תהיי את, תתנהגי כרגיל, ותכתבי כרגיל. אוהבת אביב.

בוקר...................... אין בכוחו של אף אחד לשנות את מה שנבנה כאן............אפשר רק לרחם עליו שהוא לא מצליח להתחבר לחשיבות שיש בפורום הזה שמורכב גם מאנשים שהם לא נציגי האקדמיה, אבל ניסיונם לא יסולא בפז............... אז שיהיה בוקר נפלא. אפשר לאחל שאולי הוא יתרצה . ואם לא אז לא נורא. אבל שזה יגרום לך לחשוב פעמיים לפני שתפני לחברים האמיתיים?! הזהרי. ביי מתוקה

אליאן הצחקת אותי בהסטריה, וגם אביב אחרייך איזה כיף לפתוח את הבוקר עם חיוך ענק. אפשר לומר שאתן כדור הפרוזק היומי שלי (5 מ"ג זה לא מספיק, תכתבו יותר כדי שאשלים את המנה) אנג'ל דבר ראשון אני אוהבת אותך דבר שני את מוכנה להיות הסרוקט שלי, זה יועיל לי מאד.

מה ? זה לא רעיון טוב? אני אהיה סרוקסט... אביב - פרוזאק... שרון - אפקסור... אורה - ואליום אנג'ל -פנרגאן ורחל תהיה כל הכדורים... טלי רוית דרור ואורן יהיו הסרטונין וכל שאר החומרים שחסרים לאיזון במוח... ברגע שיש תופעות לוואי... שכחתי מישהו/היא ? ובלה תרוץ אחרינו ותגיד...חכו לי...חכו... אז עכשיו אביב,תפקידך להמציא שיר בנושא... יש לי רעיון לנושא... ואלס לנוגדי הדכאון ... תחשבי על זה !!!

...

בוקר טוב לכולכן, בקישור הבא יש כתבה של עוד מישהי שהצליחה בהתמודדות עם הפרעת האכילה. בעיני הוא קצת יבש, יותר תאורטי, ולא ממש מהלב, אבל אולי זה יכול גם להפיח קצת תקוה, ואמונה שאפשר וכדאי לצאת מזה. בנוסף הוא גם קצת מדבר על הצד של ההורים בכל הענין, ומסביר אולי למה יותר קל להם להתעלם מהבעיה, מאשר להודות שנכשלנו בתפקיד כאמא. זה נתן לי עוד נקודת מחשבה ועזר לי להבין קצת יותר טוב את אמא שלי, ולמה לא היתה יכולה להיות שם בשבילי במאבק ולהילחם יחד איתי. http://www.klalit.co.il/AllAbout/eitanim/anorex.htm שלכם, אביב.

בוקר אור אביב, ואני חשבתי שאני המקרה הכי מסובך... :-)) וברצינות: תודה על העידוד! אני רושמת בזכרוני את מספר העמוד, ואחזור לכאן בכל פעם שאחוש שאני נופלת לדיכאון והייאוש המוכרים... אני הולכת עכשיו לבלות קצת ! (כן! לא ללמוד!) עם חברה, ומשם לקורס שלי. כך שבוודאי נתראה רק בערב. עד אז, שיהיה יום נפלא לכולנו!! אוהבת, מישהי

הי אביבי. ובעצם כולן........ קראתי..........אולי התיאור יבש אבל את החיות כל אחת מוסיפה מתוך הסיפור האישי שלה . ובאמת הערך המוסף הוא ההתחברות להורים בכלל ולאמא בפרט. למרות שעבודה כזו אפשר לעשות לדעתי רק כשאת בתהליכי תודעה מסוימים, במהלך ריפוי. אז את יכולה להפנות מעט משאבים להבנת האחר. כי כשאת במלחמה, את כל האנרגיות צריך להשקיע בריפוי העצמי.......אם את מבינה ......... שמחתי לקרוא שאמא חזרה להשתמש בכינויי חיבה........היא נפתחת לאט........בהתאם לקצב שאת מכתיבה.........it takes two for a tango but only one to make a different step יום טוב sheron

בוקר טוב! תודה על ה- link ששלחת. זה מוזר, אבל כשקוראים את כל הסיפורים האלה זה נראה לרגע נורא רחוק , אך כעבור שניה זה נהפך למראה... לגבי היחס של הורים - אין לי מה לומר בעניין, אני לא גרה עם אבא שלי, ככה שכל התמיכה והדאגה העצומה שלו היתה מרחוק. אני לא חושבת שהוא התעלם מהבעיה אבל גם הוא הסתכל ועדיין מסתכל רק על הצד הרפואי והפיזיולוגי של המחלה. אני כבר לא שופטת אותו על כך. אני מבינה אותו. אני חושבת שכל עוד אני לא נפתחת כלפיו אין לי בכלל זכות לביקורת. לפחות הוא מנסה בל כוחו להיות איתי ולעזור, אבל אני זאת שבוחרת לא לקבל את העזרה שלו והלוואי והמצב היה אחרת. טוב, סטיתי קצת מהנושא :-) לגבי האמונה שכדאי לצאת מזה - זה בטוח!!! לגבי שאפשר - יש בי תקווה! שיהיה יום מצויין!! בי בינתיים

יום נפלא........... שקרני השמש ילטפו ויחזקו........... ולהאמין.........זו התרופה...

קראתי את זה ולא הפסקתי..... זה היה ממש מעניין. אין לי מילים, אני לא כ"כ יודעת מה להגיד.... בינינו, אני נורא אוהבת לקרוא סיפורים כאלה, כי זה עוזר לי להזדהות, כי מצד שני אני נורא מתכחשת למחלה...... מה לעשות...... בכל אופן, איך באמת נתקלת בזה? תודה - שוב. זה היה מדהים, מעשיר כזה. שלך תמיד, אני.

היי ג'קי, מצאתי את זה בפורום הפרעות אכילה של תפוז, זה היה מקושר שם לאחת ההודעות, אז הבאתי את זה לכם, נראה היה לי שתתעניינו... וצדקתי... שלך, אביב.

שאת הכתבה הזאת יצא לי לקרוא כבר לפני מס' חודשים, כמו שיצא לי לקרוא הרבה ספרים בנושא. אני חושבת שמה שכתוב בה חשוב, ויש בכתבה בנקודת המפנה מסר מדהים: טובין התחילה לעשות דברים בשביל עצמה. היא החליטה לחיות כי זה מה שה י א רוצה! ולא אף אחד אחר. אני עוד לא החלטתי..... בכל אופן, תודה.

אני חושבת שאותו רצון לחיות בא מבפנים ואי אפשר לנסות להביא אותו ממקום אחר. אם הוא לא בא, אז הוא לא בא... אולי הוא יגיע.....אולי לא.....

אני בן 24 וסובל מ-OCD כ-10 שנים (ואף יותר). ניסיתי את שני הטיפולים המקובלים לבעיה זו - טיפול תרופתי וטיפול התנהגותי. לגבי טיפול תרופתי - לקחתי במהלך השנים שתי תרופות (מרוניל וסרוקסט). כל אחת מהן עזרה לי במידה מסויימת, אבל אני לא מוכן לסבול יותר מתופעות הלוואי. לא רוצה גם לנסות אחרות מאותה משפחה. חלק מהעניין הוא שאין ולו מחקר רציני אחד שבדק את ההשפעה לטווח ארוך (שנים). לגבי טיפול התנהגותי - ניסיתי ומאוד מאוד סבלתי מה"השיפות". זה הביא אותי לחרדה גדולה מאוד ולא יכולתי לסבול את זה.. המוטיב המרכזי של ה-OCD "שלי" זה ניקיון. יש גם דברים אחרים, קטנים יות ר כרגע, אך עדיין מציקים. חוץ מזה אני נמצא במצב לחץ מתמיד, יש לי משפחה שקשה מאוד לחיות בה, אין לי עבודה , אין מסגרת חברתית תומכת, ויש לי מספר בעיות רפואויות רציניות, אחת מהן בעית ראייה שנובעת ממחלה תורשתית, שבגינה אני מקבל קצבת נכות מלאה. ולעצם השאלה שלי - האם אפשר לטפל או להסתייע בטיפול בהיפנוזה כדי לעזור לי בקשר ל-OCD שמלווה גם באי-שקט ברמה גבוהה? ולו כתחליף לתרופות הרגעה שגם אותם אני לא רוצה לקחת. אם התושבה חיובית, האם ניתן להפנט כל אחד? אנא ענה לי תשובה מפורטת. תודה מראש!

עמית שלום מצד אחד בהחלט ניתן להיעזר בהיפנוזה לטיפול ב-OCD וכן בבעיות חרדה מסוגים שונים, בטווח הארוך היא יכולה לעזור בהורדת מינוני תרופות. מצד שני, אתה מתאר מכלול של דברים שנמשך שנים רבות ואינו ממוקד רק בבעיה ספציפית. במצבים כאלה נדרש בד"כ ליווי טיפולי ארוך טווח, גם אם מופעלות שיטות ממוקדות. היפנוזה היא לא תרופת פלא. ככל שהבעיה ממוקדת יותר היא מהירה יותר ביעילותה. ניתן להיעזר בהיפנוזה גם בטיפול ארוך מועד, אולם צריך לקחת בחשבון שהיסטוריה של 10 שנים לא תיעלם כלא היתה. רוב האנשים ניתנים להיפנוט. עם זאת, עומק ההיפנוזה והיעילות שונה מאדם לאדם. הדרך הפשוטה ביותר היא לבדוק זאת ע"י פניה לטיפול. אין נזק חוץ מהעלות הכספית, ואם תפנה לשירות הציבורי תוכל לחסוך גם את המרכיב הזה. בברכה ד"ר אורן קפלן

is any1 still awake? Angel,Tali,Ravit?

הכל בסדר?!

Well today i decided to take a mental health day! Do you know what that is,i stayed in bed all day did nothing,no work and i found someone to look after the kids,just one compleate day with no worry,i slept so much,i really needed it

שלום לכם, קיים דבר מסויים שמטריד אותי ומקשה עלי בכלל להתקדם בטיפול פסיכולוגי שאני עובר. לא ממש ברורים לי היחסים עם המטפל שלי ומה מטרתם. גם עם קיימת בינינו רמה גדולה של ביטחון ואימון וישנה התקדמות, עדיין אני לא מבין כיצד לתפוס את היחסים הללו. הדבר מטריד כי צריך לתת אימון באדם שהוא לחלוטין זר לי וברמה של התקשרות מסויימת אני חושש שגם יהיה לי קשה להתנתק ממנו. מה שאני רוצה לדעת זה עד כמה אפשר לסמוך על מילים שפסיכולוג זר אומר לך ומהי אותה מערכת יחסים שמתהווה בין מטפל למטופל (אם בכלל אפשר לקרוא לזה מערכת יחסים) וכיצד אפשר להישען על מערכת יחסים כזו שנאית כל-כך מזוייפת ולא אישית.

קובי שלום רב, במכתבך אתה מעלה את נושא הקשר הטיפולי, בצורה שמטופלים רבים חווים אותו. המטפל, מצד אחד מדובר באדם זר לחלוטין, מערכת יחסים שנראית מזוייפת ולא אישית, ומצד שני, האדם הזר הזה יודע על המטופל ושומע מהמטופל דברים שרבים אחרים הקרובים הרבה יותר למטופל לא יודעים. אבל זוהי בדיוק הזדמנות הפז הניתנת בטיפול. להתחיל משהו ממהתחלה, רק אתה והמטפל. זהו כלי שבעזרתו אפשר לחזור לקשרים מן העבר (גם הרחוק, כמו קשר אם-ילד), אף שייתכן וזה יהיה באופן לא מודע. אפשר לבחון דברים דרך הפריזמה של הקשר בינך למטפל, לזהות, להבין, לגלות אפשרויות שונות, בחירות מוטעות או מתוך דפוסים מן העבר, ועוד ועוד. הנושא שהעלת מורכב, אך בכל קשר טיפולי, אני משוכנעת שאין אדם שאינו חושב את הדברים שהעלת כאן, בצורה זו או אחרת. אם יש לך שאלות נוספות, תהיות , מחשבות וכו', אתה מוזמן לשתף אותנו. בברכה, טלי פרידמן

אתמול הייתי פה בערב,קראתי מה הלך פה והחלטתי קצת להתרחק.אני בעצמי כבר אמרתי מספר פעמיים ,וכתגובה למספר הודעות של גולשים, שקצת לא נעים לי מההודעות כיוון שהפורום הזה נועד מלכתחילה להיות פורום ייעוץ(כמו כל הפורטל הזה) ולא פורום תמיכה. אבל יפה שזה משולב,נעים שזה משולב והייתה כאן הודעה ,נדמה לי של אביב,שאמרה שגם פורום תמיכה נזקק לאנשים מקצוע שיתנו סיוע מלבד זה החברי. בכל אופן,הייתה הודעה של "השואל" שכוונה אליי.אני גמלתי בליבי,אחרי איזושהיא הודעה של אורה,לא להתעסק עם האנשים הלא מוכרים,לא לקחת קשה מדי את דבריהם משתי סיבות: 1. הם לא מכירים אותי ואין להם שום זכות לשפוט אותי. 2. יש לי חיים להתמודד עמם,והעיסוק עם מה שקורה כאן בפורום יתכן-והוא מעין "שביל בריחה" להתמודדות עם האנשים הלא וירטואלים שיש בחיי, וחיי בכלל. בכל אופן,לכל אותם אנשים שטוענים שנמאס להם לקרוא אותי ושאני מציפה בהודעות,יש לי הצעה הוגנת: מתנו את שפת הדיבור.אל תתקיפו.אני מפריעה לכם?פשוט תשלחו לי הודעה ותאמרו יפה. לא משהו בסגנון "לאנג'ל המתוקה מפז יש עוד אנשים שרוצים תשומת לב.נמאס לנו לראות את הכינוי המטופש שלך פה" וכו'. מאחורי המחשב יושבת ומקלידה מישהי ממש לא אטומה.אני לא אטומה,אני לא אגואיסטית. אם יש לכם הודעה חשובה,וזה כולל את כולם פה -לא רק את השואלים המזדמנים,ואתם לא רוצים שהיא תדחק לע"מ קודמים,אני יסייע לכם ברצון.ציינו בהודעה שלכם או בהודעה מעליה "אנג'ל אני מבקש אל תכתבי היום/מחר/כל השבוע על מנת שאני אוכל לחזור ולראות את התגובה בקלות". כל אחד יכול לעשות את זה. גם אם כל תוכן ההודעה שלכם הולך להיות : "רוית יש לך מייל ממני" , "טלי בא לי למות" או "ד"ר פלד נגמר לי הפרוזאק מה לעשות".אם חשוב לכם שיקרא מהר-תגידו לי. ולעניין אחר, 3 שבועות של נקיון. היום רק קלטתי איזה כיף לא להקיא. כמה שאני לא רוצה לחזור לזה... נכון,הזמן הפנוי הוא חלל ריק ואליו נכנסים הדכאונות,הפחדים,החרדות, ונכון שלא תמיד היה לי חשק למלא את הזמן בדברים אחרים. לפעמים הייתי צריכה רק לשכב במיטה ולחכות שהחשק להקיא יעבור,שהזמן יעבור או שיבואו אנשים שיעזרו לי ללא ידיעתם לעבור את הזמן הזה. אבל אתמול,אחרי שהתרחקתי קצת מהפורום ישבתי ושכבתי לי במיטה,משועממת,מדוכאת,לא יכולה להתרכז בכלום וחשבתי, והציף אותי גל של געגועים לסבא שלי פתאום.חשבתי כמה שהוא היה כועס עלי לו היה בחיים. אני לא יודעת מה קרה לי, זה דבר שמעולם לא קרה לי.בדר"כ געגועים היו באים לשניות והולכים.אף פעם לא הרשיתי לעצמי ממש לחשוב עליו. אבל אתמול זה היה מקובע בראש ושכבתי ככה והתחלתי לבכות שנזכרתי בדרך הפתאומית בה הוא נפטר, והתחלתי לצחוק כשנזכרתי בתמימות שלו,בכל הזכרונות. וככה בערבוביה של צחוק ודמע,הבנתי שאני מעדיפה לבהות שעות בקירות מאשר לבלוס ולהקיא. וככה נרדמתי, מוקדם יחסית בשבילי, והתעוררתי ב4 לפנות בוקר ,נכנסתי לפורום והדבר הראשון שראיתי היה הודעתה של טלי לאביב על חגיגות המאה. ואז נזכרתי באחת ההודעות הראשונות שכתבה לי אביב ביום השמיני לנקיונה ובה היא כתבה: "הימים הנורמאלים שווים כל השקעה". ואת המילים האילו לקחתי איתי היום לכל היום, ויצרתי לי יום יחסית נורמאלי,ששווה היה כל השקעה,כל התקף חרדה, כל דמעה שהזלתי ב-3 שבועות האחרונים. ולטלי,תודה על היום ה-21.את יודעת מאיפה הכל התחיל הרי(אל תכתבי)... ועוד משהו לטלי: עוד התקדמות: אני לא חליפה את הפסיכולוגית.היום היא התקשרה כי אני ,בגלל ההיסוסים,לא התקשרתי לקבוע והיא שאלה אותי מה קורה איתי ,ולאן נעלמתי וכו'.מוזר שהיא שמה לב. בכל אופן אמרתי לה "ממשיכים...".והיא שאלה בחיוך(הרגשתי..) " אז ממשיכים הלאה...?". הרגשתי כאילו עשיתי עוד צעד קטן. סליחה אל ההשתפכות, אנג'ל.

היי מכיוון שההודעה הזו כוונה לכולם, הרשיתי לעצמי לקרוא ולהגיב... רציתי רק לומר לך שאני נורא שמחה "לקרוא אותך" (הייתי כותבת 'לשמוע אותך', אלא שלצערי הצג אילם) מאוששת. ההודעות האחרונות שקראתי היו כשהיית במצב... לא משהו... אז ראשית - כ-ל ה-כ-ב-ו-ד !!! עשית צעד גדול קדימה! וזכרי: 21 ימים הם רק 79 לפני המאה... :-)) אני מקווה - ומאמינה - שתזכי לחגוג כאן את חגיגות המאה שלך, ואני אשמח להיות אתך בחגיגה הזו. ועוד דבר: אני יודעת שזה קל לומר, אבל... אני חושבת שאת לא צריכה להיעלם בגלל הערות - גם אם פוגעות - של משתתפים אחרים. הפורום נמצא כאן בשבילך, בדיוק כמו בשבילי או בשביל כל אחד אחר! ממילא, עלה רעיון לייסד שני פורומים מקבילים, כדי לענות על צרכים שונים של גולשים שונים. אני חושבת שזה צעד מתבקש ואשמח אם הוא ייצא לפועל. אבל בינתיים, אין כל סיבה להעניש את עצמך, או למנוע מעצמך את במת הביטוי. ובכלל, זו לא את שדוחקת את ההודעות למטה, כולם עושים זאת. יש עצים מסועפים ורבי ענפים הרבה יותר מהעצים שלך... אנג'ל - את לא אטומה ולא אגואיסטית, זה ברור לכל מי שקורא את ההודעות שלך, ויש לא מעט כאלו. אני ביניהם בחלק גדול מהזמן... כתבתי לך פעם, אני חושבת שאת חשובה לפורום הזה, לא פחות משהוא חשוב לך. יש כאן לא מעט שאוהבים אותך, דואגים לך, מחכים לשמוע את ההודעות שלך! והאמיני לי, אם תיעלמי פתאום, גם אם רק לפרק זמן מוגבל, יהיו מי שיצטערו על כך... אז למרות כמה הודעות פוגעות (הבה נקווה שלא יהיו כאלו עוד) ןלמרות כאב העלבון - חשבי, ו...הישארי אתנו... שלך, מישהי

תודה לך. 21 ימים הם אמנם 79 לפני המאה אבל הם גם 7 לפני ה-30 שזו המטרה החשובה עכשיו.אפילו אם אני אגיע ל-30 ויום אחד זה יהיה מבחינתי ניצחון . בקשר לפורום,זו באמת במת הבטוי שלי.כבר כתבתי בעבר בפורום אחר, ואף פעם לא כתבתי ממש,לא חלקתי רגשות שמעבר למשקל ולאוכל(כמעט),ולא הרגשתי שם נוח ולכן עזבתי. כאן הרבה יותר נוח לי.כאן נפתחתי לראשונה.כאן מצאתי את האנשים אליהם נפתחתי לראשונה. אבל פשוט זכור לי,שכשטלי נתנה לי את הכתובת של הפורום הזה,ובאתי לכאן לראשונה,זה היה פורום מקצועי .מדי פעם שאלתי בעצמי שאלות שנועדו למטרת ייעוץ.מדי פעם הגנבתי לטלי הודעות אישיות (שאז הן היו אילה שנבלעות בים השאלות).בתקופות שהתרחקתי קצת מטלי, בדר"כ מהקושי לדבר ולחלוק, נכסנתי לכאן לפעמים על מנת לעדכן . לכן,אולי הרסנו לאנשים שאהבו לשאול והתייעץ בפורום.אולי ד"ר פלד בעצמו עזב כי חשב שהפורום הפך לצ'אט.הוא הזכיר את זה פעם ולא סתם... אבל אם טלי אוהבת את זה,מי אנחנו שנתווכח:)... יהיה טוב, אנג'ל.

או שצריך לבקש ממך אישית? :)

שכחתי לציין. בדר"כ לא מבינים את הבדיחות שלי...

"את היית כבר בת 21 בשמיים נצנץ לך כוכב..." מאחר והשם שלי מופיע גם בהודעה שלך, אנג'ל, וגם בשל טלי, הרשיתי לעצמי להתערב, ולאמר לך שזה בדיוק השלב שמתחילים להבין איזה כיף זה לא להקיא, כמה טוב בלי זה... ובכלל אני ראיתי עוד "ניצוץ". אתמול בלילה את ביקשת מליסה סליחה ופרשת לישון, מיוזמתך !!! היתכן ? כן, יתכן. את רואה כל דבר באיטו, לאט לאט אבל בטוח, שלב אחרי שלב. קודם מפסיקים להתפרע באוכל ובאמבטיה, אחר כך חוזרים לישון, ואחר ... כיד הדמיון הפרועה אלייך... אביב.

יצא לי רק עכשיו לקרוא את " מסיבת ההפתעה " שעשיתם לאביב , ואני חייבת לציין שדמעות חנקו אותי! כל הכבוד לכם!!! אתם ממש חברים טובים. אז אני שולחת לכל אחד מכם חיבוק גדול ( אפילו שלא כולם מכירים אותי) , ותמשיכו כך !! זה עזר לי קצת להתעודד בעצמי. .... ולמי שיש ספקות בקשר לזה שהפורום לא נועד להיות צ'אט - שיקרא את כל המילים החמות שנשפכות פה אצל כל אחד ואחד ... והספקות יעלמו... שלכם בילי.

לכולם, ותודה ממני אישית שוב לכולכם, באמת שאין לי מילים, ואני הראשונה שהיתה חנוקה מדמעות וסמוקה מאודם כל היום, וכמובן לטלי שארגנה הכל ופידחה אותי בגדול... אל תדאגו אני אחזיר לה בקרוב ובגדול, אני רק צריכה למצוא את העיתוי המתאים. :-))) שלכם, אביב.

.

עניתי לך בעמוד הקודם אני הולכת הביתה עכשיו, חברים הזמינו אותי להקרנה מיוחדת של "הסיפור שאינו נגמר" שיהיה לי ולכולם ערב מהנה אורה

כמעט פספסתי את ההודעה שלך... טוב שהפנית אותי לעמוד הקודם. המון תודות...נעים לשמוע שהצלחתי לחדור ללב. אני כותבת, לרוב, מנסיוני האישי, הכואב לפעמים... את ודאי יודעת, כמי שמתמודדת בעצמה עם הפרעת אכילה. ולפעמים אני כותבת "מהבטן", בלי לחשוב, בלי לתכנן - - -פשוט כי כל כך מכאיב לפעמים לראות את השתקפות הדיכאון, הפחד והייאוש בחייהם של אנשים...איכשהו, זה מוחשי הרבה יותר מאשר השתקפותם בחיי שלי. אנחנו מתחברות בסקאלת הפרעות האכילה... אני חושבת שיש עוד נושאים רבים המקשרים בינינו. נדמה לי שהמכתבים שלי דיברו אלייך לא בזכות "הקטעים האנטי-אנורקטיים" (ככך אני מכנה אותם), או לפחות לא רק בזכותם. בכלל, נדמה לי שההבדל בין ההפרעות שלנו אינו הבדל תהומי: אמנם הסימפטומים שונים, אך אני מאמינה שהפחדים מאיבוד שליטה (מוצדקים או לא), הבדידות, הבושה וחוסר היכולת לשתף מישהו בסבל, הדיכאון, הייאוש... אלו משותפים לנו, ולכל הסובלים מהפרעת אכילה. (ואולי לכל הסובלים מבעיה נפשית כלשהי?). מה שרציתי לומר הוא, שבעיני הבסיס לתקשורת הוא המחוייבות להשתפר, להחלים- ואחת היא לי מהי ההפרעה ממנה סובלים! אני מודה שעד כה לא עקבתי אחרי ההודעות שלך בפורום, יש לי עדיין כמה עכבות המונעות ממני לקרוא הודעות שאינן ממוענות אליי, אלא אם כן כתבו אותן - או שאלו תגובות שנכתבו בעקבות הודעות של- אנשים עמם אני מתכתבת (אביב, ללה ושרון בעיקר, לפעמים פולי וג'קי). בכל מקרה, עכשיו כשאני יודעת שזה בסדר מצידך, אני אשמח לעקוב, לשתף ולהשתתף, ולהיות חלק פעיל במסע הארוך הזה, לגילוי וקבלה עצמית. אז... עכשיו, כששתינו עמדנו בתנאי הדיל, הגיע הזמן לחתום על עסקה חדשה: תמיכה הדדית, ברגעים הקשים והמייאשים - כמו גם באלו השמחים והמרגשים - במסע ההחלמה שלנו? אני אשמח להיות שם אתך, לראות אותך מעפילה, בצעדים מדודים אך נחושים, עד לכיבוש הפסגה ...

אוהבת אותך המון זה כל הכיף אני חושבת בפורום, ההצצה לעולמם הפנימי של אחרים, זו הסיבה שאני כל-כך אוהבת את תחום הפסיכולוגיה, העולם הנפשי של אנשים אחרים (וגם של עצמי) זה הדבר שמעניין אותי יותר מכל. כך שלי אין עכבות בנושא ואולי אני טיפה מציצנית, לא לצד הרע. כאשר יש לי תשובות לשאלות שאנשים כאן מעלים, אז אני רושמת אותן. הדילים שלך מאד מוצאים חן בעיני, מבטיחה לקיים את החלק שלי בהסכם

אני מצטרפת לכל הברכות , ומאחלת לך להפסיק לספור , כי אז ... נו טוב את בטח יודעת ,אני לא צריכה לספר לך. היום אני לא במצב כל כך טוב. לא באשמתי - אני לא שולטת על זה. מה שקורה זה שהילד שלי חולה. יצא לו הרפס מסביב ובתוך הפה ,וגם בטוסיק (אין כמו טוסיק של תינוק!!) וברגליים. והוא די סובל , ולא מצליח לאכול. כך שאני קצת מודאגת , וזה גורר אותי למטה למטה ... אל החרדות שכבר כמעט והצלחתי להעלים. ואני יודעת ואומרת לעצמי כל מיני דברים הגיוניים , אבל זה לא עוזר. ואני צוללת לעולם של הלחץ בראש והגועל מכל דבר. זה הבאסה בכל המצב הזה. זה פשוט חזק ממך , בדיוק כשאתה צריך להיות חזק. ואם זה לא מספיק , אז גם בעלי חולה. מאתמול בלילה הוא מתפתל מכאבי בטן. כך שאני צריכה לדאוג לשניהם. ואצלי אין דאגה קטנה. זה תמיד מנופח מעבר לכל פרופורציה. ככה זה היה מאז ומעולם. אבל - יהיה בסדר. זה לא יגרום לי להתייאש. כבר הגעתי למצב שאני לא מתעוררת בבהלה משינה ( חוץ מהיום שזה חזר לי) ואני כבר שבוע ללא פרחי באך ( לא מבחירה , פשוט נגמר לי , והתור שלי הוא רק ביום שישי , ואני אמורה להמשיך לקבל אותם בנוסחה קצת שונה). אז למה להתייאש??? ומה שלומך (סליחה שזה בא באיחור פשוט הייתי חייבת להתפרק...)? רציתי לשאול אותך משהו , אבל אני אעשה זאת בהזדמנות אחרת- פשוט אני צריכה ללכת לטפל בחולים. בילי

בילי יקרה, קודם תודה על האיחולים... ואני לא כל כך רוצה עוד להפסיק לספור, זה עושה לי כיף... אפילו שאני יודעת שהשארתי את זה מאחורי... אבל תראי כמה פינוקים קיבלתי היום, לא בא לי לוותר על זה עוד... אולי בעתיד... ואולי לא... לטפל בחולים זה דבר קשה, מי כמוני יודע, בייחוד בילד הקטן שסובל, ולא כל כך יודע לבטא את עצמו להגיד כואב לי ולסבול בשקט, אלא צורח ומנדנד, וגם בבעל זה לא פשוט. אני מכירה את זה מאבא שלי, את תחושת חוסר האונים קצת, שאי אפשר לעזור, למרות שרואים את הסבל. אבל זה רק פצעים בפה ורק כאב בטן, ובתקוה תוך יום יומיים הכל יעבור. זה טבעי שדווקא עכשיו החרדות צפות שוב, אבל זה גם צפוי שהם ירדו חזרה שוב כש"הילדים" יבריאו. יש ימים קשים יותר לכולנו, יש ימים דכאוניים יותר לכולנו, אבל היו ויהיו גם טובים יותר. להתייאש ? אני לא מוכנה לשמוע על זה בכלל. אוטמת את האוזניים וצורחת "לא !!!" אבוי לך, אני מיד באה לעשות נו, נו, נו... גם לך כן... אני צוחקת, אני יודעת שאת לא מוותרת לי עכשיו, תקחי את זה כנפילה רגעית, וכשהדברים יחלפו, הקשיים קצת יעברו, ואת תתאזני. עברתי כבר הרבה משברים כאלה, אז אני יודעת. מין תחושה כזו, שארועי החיים יפילו אותנו, אבל הם לא, הם רק אבן נגף בדרך, שאנחנו טיפה מועדים עליה, ומיד מתיישרים מתאזנים וממשיכים הלאה. כשבא לך תשאלי מה שרצית. אני פה. שלך, אביב.

i have an 11 year old girl, who has 2 brothers ages 9 and 8, and, a 2 year old baby girl. my older girl 11 year old refuse to do-operate, meaning , fix her room, her bathroom after washing, and putting her laundry to be washed. I have agreed not to interfear with her room or her closets, since she is old enough, and if she does not want a clean clothes and irond clothes it is o.k. with me and it is her perogative. but as long as it is in her room and not outside of her room. well since it was o.k. and we all agreed, that it will be only at her room and not beyond, we hafd a binding contract. after few days it started going out of her room and no matte how many times i have asked her it doesn't stop. well now isince i have wornd her that she will be punished so many times and i have forgiven her, she said it will be the last time like always, and she should be punished for one month no T>V> i know it is very difficult punishment buyt i have to be strong and show her that what ever she agreed on with me , we have to follow. my other kids claim that i always forgive her. what should i do?????please advise. you can write to me in hebrew it is difficutlt for me to write in hebrew since my computer goes the wrong way and i do not remember whre all the letters are. thank you very much

אילת שלום! מעניין מה היא (או התת-מדע שלה) מנסה לשדר לך בחוסר הסדר שלה? אולי היא מנסה להשיג שליטה בחייה? אולי אין לה מספיק שליטה על החיים שלה אז לפחות על הבאלגן שלה היא יכולה לשלוט ועל ידי הבאלגאן היא שולטת בעצם גם בהתנהגות שלך? קצת כמו ילד קטן שבכוונה עושה במכנסיים למרות שכבר מזמן למד לשלוט על צרכיו. אולי אפשר לתת לה קצת יותר שליטה, או תחושה של שליטה על חייה ואז יפחת הצורך שלה בשליטה ע"י הבאלגן: דוגמאות לשליטה, שהיא תחליט מתי היא הולכת לישון (כאשר היא מתעייפת), שהיא תחליט אם היא רוצה לבוא אתכם לחברים בשבת או להשאר בבית, שהיא תחליט מה לאכול (ואולי גם תכין לעצמה). אני רק משערת שכאשר יתנהגו אליה כמו גדולה, היא תתנהג כך, אבל זה הכל היפותיזה שלי (טוב נו, וגם של פרויד, פיקסציה בשלב האנאלי...)

ליאת שלום, I will answer you in English and Hebrew: How are her accomplishmet's studiesat school? Does she do her homework by herself or you remind her to make them? Is she been accepted by other kids in her class?She become's to be a teenager and you have to give her some limits. Dont fight her about her stuff, give her the responsibility!!!!But tell her that she needs to help you at home!!! איך היא בלימודים? איזה יחסים יש לה עם אחיה? האם היא מקובלת בחברה? אני חושבת שלא כדאי שתריבי איתה על הדברים שלה (אבל כן לדאוג שתעזור בבית בשביל כולם) איך האחים שלה? עדי

תודה לכל מי שקרא את ההספד שלי על אמא שלי והגיב. זה כל כך מרגש ומנחם לדעת שאכפת לכם ושאתם מבינים. תודה על כל החיזוקים ברגעים הקשים. אוהבת את כולכם.

בשביל זה אנחנו כאן..... וגם את צריכה לקבל לא מעט תשבוחות על אותו הספד מרגש..... ועל העובדה שבאת וחלקת זאת איתנו. חזקי ואמצי... ממני.

אני לא בטוחה שהתשבוחות מגיעות לי. אני שבורה לגמרי אחרי מותה. אני כל הזמן מלאה בחרדות, מתחים, פחדים וגעגועים וממש קשה לי לתפקד. קשה לי אפילו לאכול כי אין לי בכלל תיאבון ואני ממש מבולבלת ובעיקר מבוהלת ממה שקורה לי.

מחזיקים לך אצבעות תמר

ראשית הייתי מעוניינת בתשובה מפסיכיאטר שהוא גם פסיכוטרפיסט. אני נמצאת בטיפול מזה שמונה שנים כתוצאה מחרדות ובעיות נוספות, בשנתיים האחרונות החרדות החריפו עד שהגעתי למצב שאינני יוצאת מהבית אינני עובדת ואינני מתפקדת כאדם מבוגר כלומר אני מרגישה ילדה קטנה ומפוחדת. אני פוחדת להתקלח, לצאת עם חברים, להזמין אנשים אליי הביתה לצאת לרחוב, להשאר לבד בבית וכו. לבעלי שרק זה נישאנו עשיתי העברה ואני מתייחסת אליו כדמות אב אינני רוצה להיפרד ממנו ולכן הוא נשאר בבית ולא עובד. התראפיסט שלי טוען (שהוא גם פסיכיאטר) שהגעתי למצב בטיפול שהסרתי את מנגנוני ההגנה הפרימיטיביים ועדיין לא גיבשתי חדשים וכן שאינני רוצה להתבגר אלא למלא את המיכלים של אהבה ביטחון ואמון שלא ניתנו לי בילדותי. המצב נמשך כבר שנתיים סמוך מאוד להכרותי עם בעלי, המצב הינו בלתי נסבל והייתי מעוניינת בחוות דעת שנייה מכם ובהמלצה על פסיכיאטר פסיכואנליסט כדי לקבל עזרה . במקצועי אני עובדת סוציאלית. תודה שלומית.

שלומית שלום רב, כרגע אין פסיכיאטר שמייעץ בפורום. בקרוב יצטרף לפורום פסיכיאטר חדש. מצטערת. בברכה, טלי פרידמן

שלומית מוכר לי הנושא. אני בת 23 וסובלת מחרדות כבר 4 שנים. כתוצאה משיחות ממושכות עם פסיכיאטר התברר שאני גם לא רוצה להתבגר ובדיוק "למלא את מיכלי האהבה והביטחון שלא ניתנו לי בילדותי" אם לומר זאת במילותייך. האם את לוקחת תרופות? ואם כן אלו? המון אנשים סובלים מחרדות - זו ממש נהיית מגפה. ואף על פי שאצל כל אחד זה מתבטא אחרת - הרבה תסמינים הם דומים. היי בקשר בי בי מיכל

היי מיכל שמחתי לקבל תגובה ממך אם כי התעבתי לשמוע כי גם את סובלת מכך. בנוגע לשאלתך אני לוקחת וואבן ופרפאנאן 4מ"ג , כמו כן ניסיתי כדורים שונים נגד דיכאון אך הם הגבירו את החרדות (פרוזאק, רמרון וכו'). כרגע עזבתי את המטפל שלי והחלטתי לקבל חוות דעת נוספת האם יש לך מישהו להמליץ עליו? אם כן האם הוא גם תראפיסט וגם פסיכיאטר? כמו כן האם החרדות מונעות ממך לעשות דברים כמו ליקויים בתפקוד? ובכלל האם למטפל שלך יש פתרון מאחר והמטפל שלי טוען שזה עניין של זמן עד ה"התבגרות" וגיבוש מנגנוני הגנה חדשים אך אינני רוצה לחכות אלא לפנות ולקבל חוות דעת נוספת. שאלה אחרונה מה את עושה בחיים? אני בת 31 נשואה טרייה ואינני יכולה להביא ילדים בגלל עניין החרדות. ביי שלומית

יש לי בעיה רצינית עם הזעת יתר שמלווה בפחדים והתרגשות ולא מצאתי פתרון לכך. בעיה זו לא נותנת לי מנוח ואיני מסוגלת להיות בקשר עם בן זוג מחשש שמא תהיה לי הזעת יתר שממש בולטת וכן באירועים נוספים. הייתי אצל מספר רופאים שטוענים שהבלוטה נדפקה ואין מה לעשות. כל עיצה תתקבל בברכה, בתודה

יעל, אולי פתרון כירורגי של חיתוך העצב כן יכול לעזור? עדי

שלום רב שמי נתי ואני גר באיזור המרכז ברצוני לומר דבר מה לגבי הניתוח הנ"ל, אני ביצעתי את הניתוח עקב בעית הזעה קשה מאוד הרופאים שביצעו את הניתוח היו די המומים מכמות הזעה שנוטפת ממני (רק אציין שההני בחור בגיל 30 ואני מזיע קשות בכל חלקי גופי וזה כולל ידיים,רגלים,ישבן,פשוטו כמשמעו בכל גופי אבקש עוד לציין שפניתי להרבה מאוד רופאים בארץ ובחו"ל אך ללא הועיל) הניתוח לא הצליח ולכן כמות הזעה שבגופי רק התגברה לכן אני ממליץ שלא להסתמך על הניתוח למרות שהצוות הרפואי אומר מפורשות לגבי הצלחת הניתוח. אשמח על תגובה לגבי בעייתי הקשה.

יעל שלום אינני יכול לייעץ לך לגבי החלק הפיזיולוגי של הבעיה, את זה חשוב לברר עם רופאים. אולם הנושא של הזעת יתר אינו קשור רק למרכיבים פיזיולוגיים. את בעצמך מציינת שהתופעה מלווה בפחדים והתרגשות, דבר שבוודאי מגביר אותה. ישנם אנשים בעלי נטייה להזעה, גם אם הבלוטות תקינות. הדבר קשור בד"כ למצבי לחץ והתרגשות ולמעשה מבטא מצב חרדה. במצבים הללו ניתן לטפל בכלים פסיכולוגיים, למשל בהיפנוזה ובטיפולים קוגניטיביים. במקביל יתכן וניתן להיעזר בטיפול תרופתי, במידה וטיפול כזה נחוץ ורלוונטי. אין ספק שהחשש שלך ליצור קשר זוגי הוא תוצר נפשי של הבעיה הגופנית, וגם בה ניתן לטפל בכלים פסיכולוגיים. הזעה אינה סיבה להישאר לבד, צריך למצוא דרך להתגבר על החששות. אני מציע שתפני לייעוץ פסיכולוגי בנושא. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום אם ברצונך לטפל בהזעת יתר באפקטיביות ללא ניתוחים ותרופות והזרקות פנו לאימייל.

דרור גרין שלום, קראתי כמה הודעות של אנשים והבנתי כי חלק לא מרוצים מההתכתבויות הרבות של האנשים אחד עם השני מכיוון שחשובה גם התמיכה כאן של האנשים אחד בשני וחשובות גם השאלות הרפואיות "שכאילו" נעלמות בגלל ההתכתבויות מדוע לא ליישם את מה שהצעת (כמה עמודים קודם) בקשר לכך שיהיו שני פורומים אחד לתמיכה של האנשים העוזרים אחד לשני ושני לייעוץ רפואי בלבד וכך לא יחושו אנשים כמו עומר כי השאלות הרפואיות כאילו נבלעות בין ההתכתבויות ולא יצטרכו לחפש את תשובותיהם הרבה עמודים אחורה זה יכול לעזור לפי דעתי גם ליועצים תמר

לתמר ולכולם, חשוב לי רק להדגיש את הנקודה כי גם פורום התמיכה יצטרך יועצים כמוך, כמו טלי, כמו רוית, שיודעים גם לתמוך ולעודד, אבל גם לכוון וגם לתת פתרונות מקצועיים, כשצריך קצת מעבר לכתף להישען וכשהעניינים מסתבכים. שלא תשאירו אותנו שם לבד... אביב.

לאביב לדעתי הרעיון הטוב ביותר הוא להשאיר את הפורום הנוכחי כפי שהוא ורק להוסיף עליו עוד פורום רק לשאלות מקצועיות תמר

!

כמה כבר שאלות אפשר לשאול...במונחים רפואיים? תסתכלי בחיפוש ותראי כל הזמן את אותם השאלות שחוזרות על עצמם. מה זה סרוקסט וכדומה....... אבל כשייש פה דבר נפלא...והוא התמיכה בין אחד לאחד...וכולם.... מי לעזאזאל צריך את תרופות הממכר....... ותשאלי את דודו............ דניאל.

.......היום....... כבר השתמשתי בתער. אמרתי לך שהוא יצא מתישהו מאותה מגירה נידחת. עכשיו הענקתי לו קריירה!

זה שיר שנכתב על אחת שלקחה סמים, והרבה... זה שיר על אחת שלא היה לה טוב.... עליסה / אביב גפן קראק אופיום קוק ואקסטה גראס חשיש והרואין... תתעוררי עכשיו עליסה אל תוך חייך המתים... אור המגדלור כבה על חוף יופייך האבוד את רק רצית להידלק ול ה ר ו ג את ה מ צ י א ו ת צר לי עלייך עליסה שנכנסת לאגדות תמסרי ד"ש לשפן, עליסה להתראות....

אוי....................... זה יפה, אבל עצוב..... אני לא יודעת מה לכתוב.... ואת יודעת משהו.... אולי אני באמת רוצה "להרוג את המציאות".... מי יודע...?! H - E - L - P ! ! ! ! ! אני אוהבת אותך!!! ממני.

שלום רב! האם מישהו יוכל לעזור לי דחוף?????????????? חלמתי חלום נוראי שאינני מבינה את משמעותו. ניסיתי כמו כן לחפש אתרים שיוכלו לפענח לי את החלום המוזר אך ללא הואיל... אני מתייסרת מכיוון שבמקביל קורות לי תאונות נוראיות בעקבות החלום לדוגמא: את החלום הזה חלמתי יומיים לפני אסון "ורסאי" בירושלים. יומיים לאחר החלום קרתה לי תאונת דרכים במכונית שבה נסעתי (למזלי לא קרה לי כלום ובמזל!!!), ביום שבת בצהריים שוב היינו מעורבים בתאונה שכמעט הרגה אותי ואת בני משפחתי. אני כבר פוחדת לנסוע במכונית, פוחדת לצאת מהבית...והכל בגלל החלום! רציתי להתייעץ עם רב הלכתי אך לא ניתנה לי ההזדמנות כיוון שיום שישי בביה"כ, זה לא בדיוק הזמן המתאים לספר על חלום מוזר ובאמצע השבוע לא עונים לי בכלל בלשכת הרבנות הראשית. האם מישהו מכם, המומחים, מוכנים ויכולים לעזור לי בפענוח החלום??? אודה מראש... איילת

כמעט רבנית זה בסדר? אז ראשית לפני שינה קראי קריאת שמע, יש את זה בכל סידור, אחר כך תשני ללא חלומות מפחידים שנית, דעי לך שרוב חלומות שוא ידברו. שלישית, אחרי הפתרון הולכים החלומות, כך אומר רבינו אבן עזרא. וכמו שאדם מפרש חלום כך יקרה, ולכן טוב לא לספר חלום, וכשחולמים לא לספר לאף אחד , ובודאי לא לכאלה שחשודים ככאלה שאינם מאוהביך. רביעית, אם חלמת משהו ואת לא חשה בנוח, עם החלום, כי הוא לא נראה לך מבשר טובות, פתחי סידור בהטבת חלום, קראי את התפילה הזו 3 פעמים לעצמך, אם תרצי להדר, לכי לבית כנסת , ותבקשי מ-3 יהודים שומרי מצוות שיעשו לך הטבת חלום. לדעתי כל חלום על אסון, מבטא איזושהיא חרדה ובפרט בימים טרופים כאלה, ורוויי האסונות,כל חלום שתחלמי יוכל להתפרש כאסון ולא צריך בכלל לחלום אותם, כדי שיקרו. ואם תרצי לעזור בענין הזה, ולהוסיף זכויות לעם ישראל, פשוט קראי תהילים. מעלה גדולה יש לספר תהילים, שהם מבטלים גזרות, והם מתקבלים בשמים מפי כל יהודי, בין אם מבין את מה שקרה ובין אם לא, בין דתי בין חילוני, ביןקטן או גדול, והנשים תפילתן מתקבלת יותר מהר. ומעלה גדולה עוד יותר יש להם בחודש סיון הוא חודש פטירתו של דוד המלך עליו השלום, אותו חיבב הקב"ה עד כדי כך שהעמיד את ספר התהילים שלו במעמד שווה עם תורתו. ולא חשוב איזה פרק, ולא חשוב איזה פסוק, ואפשר להגיד תהילים בכל זמן, ולכל ענין.

תודה רבה לך יעל מקרב לב!!!

איילת שלום אני חושש שאתרי האינטרנט לא יצליחו לפרש את חלומך. חלום הוא דבר אישי מאוד והפירוש שלו תלוי רק בך. ניתן להתייחס לזה כמעין מברק שנשלח מהנפש החוצה ומספר סיפור כלשהו. לגבי יכולת החלום לנבא את העתיד, זו כבר שאלה של אמונה. הנקודה המרכזית היא תחושתך שהחלומות משתלטים על חייך. פסיכולוגים רבים משתמשים בחלומות ככלי טיפולי. פסיכולוגים בגישה יונגיאנית במיוחד מתמחים בכך וחלקם מתייחסים גם לחלק הניבואי שבחלום. אני מציע לך לעיין באתרים הבאים שאולי יתנו לך כיוון. באתר הבא יש סקירה על חלומות, כולל על חלומות ניבואיים: http://www.geocities.com/Paris/Musee/8943 האתר הבא שייך לחברה היונגיאנית בישראל ובו אינפורמציה מסוגים שונים: http://www.israjung.co.il ולבסוף, אני לא בטוח שהתשובה תבוא מבחוץ. יתכן שכדאי לפנות לייעוץ פסיכולוגי כדי להתמודד עם התחושה הקשה שאיתה את מסתובבת. זה נשמע שאת עוברת דברים קשים כעת ויתכן שתוכלי להיעזר כדי להרגיש שהשליטה בחייך חוזרת אליך. חלומות הם חלק ממך וניתן להיעזר בהם ולעיתים אף "לשלוט" בהם ולא לתת להם לשלוט בחייך. בברכה ד"ר אורן קפלן

בוקר/צהריים/מה-שלא-יהיה טוב! אני כותבת מכתב אחרון להיום, לפני שאני מסתלקת (בעצב) ללמוד למבחן שלי. אני עדיין לא בסוף הקורס, ואת המחשבות ההרסניות שלי לגבי פרישה אני שומרת, בינתיים, בכספת. כך שהחלטתי נחושה! ללמוד עד שאגמור את כל החומר, או עד שאתייאש... (נחשי מה יקרה קודם... :-)) המכתב שלך, הכתוב בכנות נפלאה, נוגע בנקודות הרגישות, הבעייתיות. אני חוששת שאת צודקת, המסרים האלו - לגבי מהי "הצלחה בחיים" - חודרים, גם אם את לא בגיל ה"מסוכן". כי לא הגיל הוא המסוכן. התפיסה העצמית הלא מפרגנת, הביקורתית-מדי, הרדיקאלית, הלוחמנית והבלתי מתפשרת - היא היא המסוכנת. המחשבה (המוטעית!!) שאם לא תהיי נ-ו-ר-א מוצלחת, נ-ו-ר-א חכמה, נ-ו-ר-א רזה - אז את לא שווה... או הרעיון הנואל, שצריך להיות "מושלמת". למה ?! כמה אנשים מושלמים יש בסביבתך?? אני מתערבת שאף לא אחד. אבל איכשהו- לזה אין חשיבות בעינינו. אנחנו צריכות להיות י-ו-ת-ר טובות, אנחנו צריכות להתאמץ יותר, ואנחנו אף פעם לא עושות מספיק, מספיק טוב - לפחות כך אומר לנו היצור הזה (מכשפה? מסיכה? סתם אידיוט?) ששולט על חלקים נרחבים ממה שקרוי התודעה שלנו. אחרי מספיק "שנות ותק" אני יודעת, אי אפשר להתעלם מהמכשפה. גם עכשיו, כשאני מצליחה לאכול, לעלות במשקל ולחיות עם עצמי - פחות או יותר (רצוי פחות...) - בשלום, גם עכשיו אני נאלצת להתמודד עם המחשבות האלו. הן חלק מחיי. ייתכן שזה ישתפר עם הזמן. ייתכן שאם אצליח להיאחז בחיים מספיק חזק, מספיק זמן - המחשבות תדעכנה בהדרגה. וייתכן שלא... ייתכן שאאלץ להתמודד עמן כל חיי. אבל אני מסרבת לתת להן את הכוח להרוס את חיי!! יש לי - וימשיכו להיות לי - חיים אחרים, מעבר למחשבות המתעתעות, המאיימות, המפתות... "בואי, כדאי לך, תוכלי להירגע, להיות שוב בשליטה... בואי, רק הפעם. תרדי רק עד קילו אחד, מה כבר יקרה..." אבל אני לא נכנעת, לא מתפשרת, ולא מנהלת מו"מ תחת אש! :-)) אני לומדת להירגע, לומדת לשנות כיווני חשיבה, לומדת להעסיק את המוח במשהו אחר, ו... לומדת לקבל את עובדת קיומן של המחשבות האלו, ולשמוח על רגעי החסד שביניהן. ויש מקום לאופטימיות, כי רגעי החסד האלו הולכים ומתארכים! דבר אחרון להיום ( ש-ו-ב אני תופסת את כל המקום בפורום...!!), אפרופו תוכניות על אנורקסיה: גם לי היתה "תקופת התמכרות" קשה, שבה קראתי/שמעתי/צפיתי (הייתי אומרת גם "בלעתי", אבל יש גבול... :-)) כל מה שיכולתי להניח את ידי עליו בנושא. בין שאר הדברים הייתה תוכנית בערוץ 8 , ששודרה לא מזמן. הראו שם את הדברים "הרגילים", את יודעת: רקדניות, דוגמניות, שחקניות אנורקטיות... כל המקצועות המועדים לפורענות. אני אמנם לא אינדיקטיבית לעניין הזה, ראיתי כל כך הרבה שכבר באמת קשה "להרשים" אותי. אבל, אחד האייטמים שם הצליח בכל זאת: זו היתה אשה, בשנות ה- 50 לחייה, שצולמה כשהיא חוצה את הכביש. היא הלכה, לאט לאט, נעזרת בהליכון... בקושי מזיזה את גופה, גוררת רגל אחר רגל, המאמץ והכאב ניכרים היטב על פניה. האשה הזו אנורקטית מזה 35 שנה. היא היתה רקדנית מוכשרת, ניבאו לה עתיד מקצועי מזהיר. כשהאנורקסיה שלה פרצה, עמדה בפניה ברירה אכזרית: לוותר על הקריירה שלה, שכל כך חשובה לה, כדי לאפשר לעצמה להחלים, או... להקדיש ה-כ-ל למען הקריירה ולשלם את המחיר- באושרה, בבריאותה, בחייה. היא בחרה באפשרות השניה... העניין הוא, שאי אפשר לדעת מראש מהו המחיר אותו נאלץ לשלם, עד שמגיע זמן הפרעון! היום, עם אוסטיאופורוזיס קשה, פגיעה רצינית בלב ושבר באגן שמסרב להתאחות, היא מצטערת על ההחלטה הזו... מאוחר מדי. המשפט המזעזע ביותר שהיא אמרה, שהותיר אותי אחוזת אימה, רועדת בבכי ומבטיחה לעצמי שוב ושוב לעשות הכל (!!) כדי לא להגיע לזה... היא אמרה שהיא קמה בבוקר ישירות להישקל, ומתפללת...שהמשקל יראה היום פחות מאתמול: קילו פחות, חצי קילו, אפילו 100 גרם פחות... כי במצבה, כשגופה הרוס, כשמאום בחייה לא מצליח, וכשאבד לה כל סיכוי להשיג אי פעם משהו, זה התחום היחיד שנותר לה - שביב הצלחה בודד בחיים שלמים שבוזבזו... זהו, אני מבטיחה לא לזעזע יותר. בסוף עוד יאשימו אותי בגרימת דיכאון בזדון! ללה, אני שולחת לך חיבוק גדול ואוהב, שיראה לך איך לפרגן לעצמך על הצלחות, לסלוח לעצמך על שגיאות אפשריות, ו - (הס מלהזכיר!) - לאהוב את עצמך...לפחות קצת... מישהי, שרואה מהצד את מעלותייך, ש... הלוואי והיית מצליחה לראות...

למישהי וללה, מישהי שני המכתבים האחרונים שלך, אלה בדיוק המכתבים שצריך להדפיס, לשמור להגדיל ולתלות על הקיר, ולחזור ולקרוא מתי שרק אפשר. אותו דבר אני עשיתי בדיוק, לקחתי הודעות מסוימות שלי, דברים שכתבתי לעצמי ולמטפלת שלי במחברת, הודעות שנשלחו אלי מאחרים בפורום, שירים ששמעתי ברדיו, שירים שכתבתי, וחזרתי ושיננתי ודיקלמתי ולמדתי בעל פה. ובלילה אחד, יום חמישי לפני שבועיים אם אני לא טועה, פתאום הרגשתי את ההצפה מבפנים. לא מבחוץ, לא מההודעות, לא מהשירים, מבפנים - מהלב ומהבטן, שרון היתה פה איתי לחלוק איתי ברגע הזה, ושתינו לדעתי נדהמנו מהתחושה ומההרגשה שפתאום היו מופנמים ומחולחלים עמוק פנימה בתוך הלב. ואז זה בא... השינוי הגדול שכולם מצפים לו לדעתי, לא צריך יותר לדבר לעצמך, לא צריך יותר לשנן לעצמך, הדברים כבר שרוטים לך עמוק בתוך הלב, כבר מלווים אותך כחלק ממך, ואז כבר לא צריך לשכנע, לא צריך לדבר - אל עצמך כמובן, זה פשוט אתה !!! אני לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי כל כך טוב, כי אי אפשר כל כך להסביר פה, אבל פתאום כמו מין נס שכזה, וה- switch בראש התרחש. כמעט בלי שליטה. פתאום בא ותקף והשאיר חותם חזק וברור, ואין יותר הפרעה. היתכן ? תשאלנה את עצמכן. אני אשאל את עצמי. לא יודעת, אבל זאת עובדה, ככה זה היה, וככה זה קרה. ובינתיים המצב נשמר. ולפי ההרגשה בבטן ישמר. והלוואי - אצלי ואצלכן. שלכן, אביב.

וואו! השארת אותי פעורת פה! אף פעם לא שמעתי ממישהו תיאור כה חזק וכה אישי. אז זה באמת קרה? ה- switch הזה? בכנות, אף פעם לא האמנתי שזה יכול לקרות , אבל הנה, הצגת לי עובדה ואני ממש נלהבת. אני מניחה שה- switch בא רק אחרי מלחמה ממושכת. איזה נחת זה בטח! אני כל כך , כל כך רוצה להאמין שזה יקרה גם אצלי. שיום אחד לא אצטרך לכתוב ולהגיד ולהזכיר לעצמי או לנסות להאמין, אלא זה פשוט יבוא מבפנים מבלי שאצטרך לחפור בתוך עצמי. ושוב, כל כך קשה לי לראות את זה קורה... אולי קצת מפחיד. כמו כל מה שכתבתי למישהי, ההשתייכות הזאת למשהו מסויים, שגוי, אבל קיים. מה שאני יכולה לומר לזכותי - שההשתייכות הולכת ודועכת. אני מתחילה להשתייך למקומות ולדברים אחרים, מעניינים בהרבה יותר. ואם האשה, עליה כתבה מישהי, שלא נשאר לה כלום מחייה מלבד האנורקסיה, אז אני מנסה לצבור כמה שיותר דברים בחיי, כדי שאף פעם לא להגיע למצב הזה. מצב של כניעה מוחלטת. אני מעריכה אותך בשל הדרך שעשית, המלחמה הפרטית שלך שנצחת בה!!! המצב יישמר, הרי הכל כל כך הרבה יותר טוב עכשיו, הלא כן? אני יכולה לדפדף כאן בין ההודעות שלך ולראות בן אדם הרבה יותר טוב, הרבה יותר מאושר והרבה יותר מעניק לעצמו ולאחרים! אני רוצה להעניק לך גם הרבה בחזרה, אז אולי רק בגלל זה שווה לי להמשיך במלחמה שלי ואולי גם אני בסוף אנצח. ללה

כן, זה יגיע.........לא רגע לפני שהתפוח יבשיל...........ובלי כל אזהרה יפרץ סכר האימה......... והכרוניקה תשבר אחת ולתמיד, והכל יהפוך לזכרון...לא להווה, לחוויה ערטילאית, לתמרור אזהרה , ותו לא. זה יגיע........אל דאגה בנות. בדיוק כשיגיע הרגע .......... ובינתיים כהכנה חשובה.פשוט התחלנה לאהוב את עצמכן..........במלוא מובן המילה.........אין צורך באהבה נשגבת, מספיקה אהבה פשוטה ללא משוא פנים ללא צבע , אהבה נטו. אותה ציפור קטנה בלב כל אחד.......עם שיר מיוחד משלה......... שרון

קודם כל - בהצלחה במבחן! (בסוף אנחנו עוד לומדות באותו המקום:-) אני חושבת שלפני שתתייאשי את תצליחי ולא תפרשי! לפרוש הרי זה הכי קל, הכי מפתה. לפרוש ולהצטער על זה. להרגיש רע, לשנוא את עצמך. מה יותר קל מזה. אז לא, אל תוותרי, הכל בדרך למעלה! ולגבי המכתב - אם לא הייתי בעבודה, הייתי מרשה לדמעות להציף אותי. עצוב, זה אפילו לא מילה, לא מה שעולה, אחרי שקראתי על האשה הזו. רחמים ופחד עצום. פחד מהשנים הבאות, השנים האלו, המבוזבזות, שלכאורה לא נראות מבוזבזות כלל וכלל, אבל עם חושבים לעומק... את לא מזעזעת, אני צריכה לשמוע את זה. צריכה להזדעזע, הרי כבר כמעט ואין דברים שמזעזעים. הכל רק גורם להשוואה... ותתפסי כאן כמה שיותר מקום, חוץ מזה - לא מדובר בתפיסת מקום אלא בנוכחות שאנחנו צריכות להודות בה כי אנחנו קיימות. ויש לך הרבה לתת ולתרום. הכנות שלך והמילים הזורמות זה נותן לי הרבה, וגם לאחרים. את בטח תתחברי רק מאוחר בלילה, ואני בטח כבר אהיה בבית. אז תלמדי טוב, תאמיני ותצליחי! אני קצת מסמיקה כאן, כשאת אומרת שרואה את מעלותיי, את נותנת לי הרגשה של נסיכה :-) לפעמים, אנחנו נוהגות להשליך את הרגשות שלנו על הרגשת הגוף. על "תפיסת" מקום במרחב. דברים שאף אחד אחר לא יכול להבין אפילו - "מה זאת אומרת תופסת מרחב? את כאן, את קיימת, כמו כל אחד אחר". ולנו זה לא מובן מאליו (אני מקווה שזה לא פוגע בך, ההכללה הזאת, אני פשוט מניחה שזה משהו משוטף לאנורקסיה). כל כך הורגלנו להיות "שקופות" שאני מבינה טוב מאוד את הרגשות המעורבים בעליה במשקל, בשמירה על משקל. אולי גם הצורך הזה לערב רגשות, הרי איך אפשר להרגיש דבר אחד במאה האחוז? טוב, אני לא מחדשת כלום כאן, ואולי גם קצת חוזרת על עצמי, ואולי קצת כותבת לעצמי כאן... אני כאן בדרך החוצה מהתהום ויש ימים בהם האור נראה קרוב מתמיד! אז שיהיו לנו הרבה ימים כאלה ושיבוא כבר היום בו נראה רק אור! אולי זה נשמע פיוטי מידי, אבל הרי זה מה שיפה בחיים האלה וזה מה שגורם להמשיך! חיבוק גדול לך ממני.

זה שלושה ימים שאני מרגישה רע. הלכתי לרופא היום, אבל הרופא שלי לא היה והמחליף היה במקומו. סיפרתי לו שכואב לי הגרון, יש לי כמויות של ליחה, כאבי ראש, נזלת והרגשת חולשה כללית, אבל הוא בדק לי את האף האוזן והגרון ואמר שאין לי כלום! אמרתי לו שאולי נדבקתי מחברה שלי, והוא שאל מה יש לחברה שלי, אז אמרתי לו שהיא אמרה לי שהרופא אמר לה שיש לה דלקת במתרי הקול, והרופא האדיוט הזה מתחיל לתת לי הרצאה שלמה, שאין כזה דבר "דלקת במתרי הקול", והראש שלי כל כך כאב ולא ידעתי איך לומר לו שיפסיק לדבר, אמרתי לו שזה מה הרופא אמר לה, ושלא באתי להתווכח, והוא המשיך בהרצאה.........ושלח אותי לעשות משטח גרון (ולא שכח לעודד אותי קודם שכנראה לא יהיה אף אחד שיקבל אותי במעבדה), אבל "לשמחתי" המעבדה עדיין קבלה חולים והתוצאה תהיה רק ביום ראשון!!!!!, ועד אז הרגשתי בטח תשתפר........ הגעתי הביתה, הרגשתי כל כך רע, הראש שלי הסתובב והרגשתי חסרת אונים והתחלתי לבכות. בצבא פגשתי רופאים פחות אנטיפתים, אני מרגישה רע. למה צריך לסבול כזה יחס בקופת החולים? מה אני אשמה? הלכתי לרופא ועכשיו אני מרגישה יותר רע, ומחר אני אצטרך לעבוד כרגיל

אולי תחליפי רופא ? ותרגישי טוב

אפרת, א. תמיד אפשר ללכת לעוד רופא. ב. לקופות החולים יש גם מוקד תורן. עדי

אפרת שלום רב, ככל הנראה הגעת לאחד הרופאים הפחות מוצלחים (ויסלחו לי כל הרופאים...אבל אף אחד לא מושלם). ללא ספק ההצעות של אליאן ועדי טובות ונכונות. את מרגישה רע, וזה מספיק. לא צריך שגם הרוא יעשה לך רע. המטרה שלו היא בדרך כלל הפוכה... :) החלמה מהירה... טלי פרידמן

זרקת לי כפפה... אשמח להרים אותה רק שאני צריכה שתכווני אותי... את יודעת מה ? אולי את צודקת ואני כל כך כועסת שזה מעוור אותי... אז תעזרי לי לחשוב יחד איתך. מה עובר עליו? איך הוא מרגיש? זאת כמובן רק אם את רוצה ויכולה...

אני לא יודעת מה עובר עליו ומה הוא מרגיש אבל אם תספרי עוד מקרים, עוד דוגמאות כמו היומהולדת זה ייתן חומר למחשבה על ההנהגות שלו. אפשר לשאול למה התחתנת איתו? למה הוא התחתן איתך?

איזה שיר ! יש לי צמרמורת... מקסים !

אליאן, תודה, נשמה שלי, מה שלומך היום ? את בשקט... אני עדיין פה, אם חגיגות, בלי חגיגות, נכונה להקשיב אם בא לך. שלך, אביב.

אז בדרך כלל כשאומרים מזל טוב, מאחלים עד 120, אבל פה אני רוצה לאחל לך לנצח נצחים והנה, אני מעניקה לך כאן זרי נצחון ענקיים (למה אומרים שהישראליים אף פעם לא מביאים מדליות :-) וברצינות - בטח שגעו אותך כולם עם האיחולים ואת צריכה רק להמשיך, כי לא הגעת לשיא, במלחמה הזאת אין שיאים יש לה רק סוף ובסוף כבר לא יהיה שום ערך לספירה. אז יום מצויין שיהיה לך ותפנקי את עצמך הרבה כי מגיע לך! חיבוק גדול לך ממני! אוהבת, ללה

ללה יקרה, חיכיתי לך... לא הבנתי איך את מכולם מתעכבת... חשבתי שנעלבת מורד אתמול, ואני שמחה שלא. לא שיגעו אותי עם הברכות והאיחולים, ההיפך, אני יוצאת מהפורום רק מחוזקת יותר ויותר, בכל פעם שאני נכנסת, ולא משנה אם זה כדי להגיב לך, לכל אחת אחרת, או לקבל את החיבוקים והנשיקות והאיחולים והפרחים והמדליות והבלונים. המטרה היא שולית, הכוחות שאני מקבלת פה הם עצומים !!! בכל מקרה, והם שנותנים לי את היכולת להמשיך עד נצח נצחים כמו שאיחלת לי. אז יש לי יום מצוין, ואני מקווה שהוא ימשך ככה, ושיבואו עוד ימים כאלה, ואלפי תודות לך. שלך, אביב.

בת כמה את אביב? אגב, מזל טוב ועד 120

שלום חבר'ה,, אני מרגיש כאילו עוררתי הר געש שלם עם ההערה התמימה שלי. כל כוונתי היא שבגלל ריבוי ההתכתבויות בפורום (שיותר נכון לכנותו צ'אט ...) לא ניתן לקבל תשובות עניניות לבעיות נפשיות רציניות, ואני יודע שלמרות שמטרידות אותי שאלות רבות לא אקבל תשובה, אלא תגובות מאנשים שונים ומשונים. בקיצור לא שוכנעתי ברלוונטיות ההתכתבויות בתודה ובכבוד רב עומר

אז לך חפש לך מקום אחר חמוד

עומר יקר, בשל ריבוי השיחות שבין המשתתפים קשה לראות את תגובותיהם של מנהלי הפורום, ולעתים נדמה שהם נעלמו. אבל אין זה כך. אני, למשל, אינני משתתף בדרך-כלל בצ'טים, למרות שאני מכיר בערכם, ומתרכז בתשובות לשאלות ממוקדות בנושאים מתחום התמחותי (פסיכותרפיה). אני בטוח שאם תבקש תשובה לשאלותיך תוכל לקבל תשובות ענייניות גם מד"ר אורן קפלן, מטלי פרידמן ומרווית ניסן. בקרוב יהיה כאן גם פסיכיאטר שישיב על שאלות בתחום התרופתי. אל תתייאש, דרור גרין

ורק אחר כך תבוא בטענות ! עוד לא קרה מעולם שהצוות המקצועי לא ענה על שאלות של מישהו. גם אם זה היה באיחור המצב תוקן. אתה יודע מה? תנסה , שלח שאלה ותראה... חוץ מזה שלא ממש קשה לראות את התשובה של מישהו מהצוות המקצועי ובטוחה אני שכולם נוהגים כפי שדרור היקר נוהג :-) אל תיתפס לקטנות ,חבל ! הינך יכול להיעזר בצוות המקצועי וכמו כן באנשים כאן.. וכמו שנאמר "אין חכם כבעל נסיון "

לדעתי דרור גרין צודק בהחלט שני פורומים אחד לאינפורמציה רפואית ואחד לתמיכה יפתרו את כל הבעיות וכך כולם יהיו מרוצים עומר צריך להבין כי גם התמיכה מסתם אנשים ואני מצטטת אותך "שונים ומשונים" יכולה לעזור הרבה תמר

עומר, אם תצמיד את הדוא"ל שלך בכותרת ההודעה, ותסמן שכל תגובה שתתקבל תגיע אליך, לא צריכה להיות לך עם זה בעיה. היה רעיון להצמיד לפורום בסגנון זה חדר לצ'אטים, כנראה שהוא עדיין בעבודה. עדי

101,102,103,104,105,106,107,108,109,110,111,112,113,114,115,116,117,118,119,120, 121,122,123,124,125,126,127,126,129,130,131,132,133,134,135,136,137,138,139,140, 141,142,143,144,145,146,147,148,149,150,151,152,153,154,155,156,157,158,159,160, 161,162,163,164,165,166,167,168,169,170,171,172,173,174,175,176,177,178,179,180, 181,182,183,184,185,186,187,188,189,190,191,192,193,194,195,196,197,198,199,200, 201,202,203,204,205,206,207,208,209,210,211,212,213,214,215,216,217,218,219,220, 221,222,223,224,225,226,227,228,229,230,231,232,233,234,235,236,237,238,239,240, 241,242,243,244,245,246,247,248,249,250,251,252,253,254,255,256,256,258,259,260, 261,262,263,264,265,266,267,268,269,270,271,272,273,274,275,276,277,278,279,280, 281,282,283,284,285,286,287,288,289,290,291,292,293,294,295,296,297,298,299,300 מזל טוב אחד ענקי ואני מחכה ליום השלוש מאות כדי להמשיך לספור קדימה... כל הכבוד !

תודה, נשמה שלי, תכיני לך בסטוק הרבה מספרים, אני מתכוונת לנצל את כולם. שלך, אביב.

שלום לכולם אבא שלי בן 51 והוא עד כמה שנראה לי במשבר גיל העמידה אבל הוא לא מודה בזה לא מדבר על זה הוא בעצמו אדם מאוד מופנם שקשה להפתח. מצב רוחו דיכאוני בלי שמחת חיים והוא מוציא את תסכולו על ילדיו היותר קטנים... לא צריך להיות גאון כדי לראות שמצבו בכי רע...וגם עם אמא שלי הוא לא מסתדר והם כנראה על סף גירושים (לא בגלל הנושא הספציפי הזה).... מה לעשות בתור הבת הבכורה..שעצוב לה לראות את אבא שלה מתפורר מול עיניה?

לימור יקרה, אבא שלך צריך לשמוח שיש לו בת שדואגת לו כך. הצירוף של גיל המעבר וקשיים בחיי הנישואין עשוי ליצור מצב בלתי נסבל, וחבל שהסביבה כולה סובלת מכך. את, כמובן, אינך יכולה להתערב בחייו ללא רשותו, אבל במצבו הבנה ואמפתיה והרבה אהבה עשויים בהחלט להועיל. אם יש לך זמן להיות בחברתו, אולי אפילו להזמין אותו לבלות אתך זמן פרטי משלכם, ופשוט להקשיב לו, יהיה בכך משום סיוע חשוב. אין צורך לפנות אליו במישרין ולומר לו שהוא זקוק לעזרה, או אפילו לטיפול. אם פשוט תבלי זמן בחברתו ותאפשרי לו לדבר על עצמו, יתכן וזה יקרה מאליו. ובמקביל, אני משער שגם אמך ואחייך זקוקים ליחס כזה. שיפור האווירה בבית תסייע לכולם לנסות ולמצוא פתרונות. בהצלחה, דרור גרין

אני מצטרפת לדרור וגם... אינני יודעת בת כמה את אבל לילדים יש נטיה לקחת על אחריותם את מצב הרוח של הוריהם, את מצב היחסים בינהם וכו'. חשוב שתביני שכל אלו לא באחריותך או באשמתך ושלא תקחי על עצמך תחושות אשם שלא צריכות להיות לך. אבל, בלי קשר לאחריות או לא, את כן יכולה לעשות דברים כדי לעלות את מצב הרוח בבית, לקחת את אבא להליכה למשל. חשוב גם שתהיי מודעת לרגשות שלך, איך כל המצב שנוצר בבית גורם לך להרגיש?

אליאן היי. אני לא מצליחה לשלוח לך מייל. אם יש לך כתובת אחרת- שלחי לי. ביי. רוית.

שלחתי לך מייל נוסף עם כתובת אחרת... אני מחכה, ביי ותודה

בוקר טוב אז ככה שלא כהרגלי התעוררתי בבהלה חלמתי שנחיל עכבישים התנפל עלי ואחד מהם היה גדול במיוחד ואני ברוב טפשותי התעוררתי והתחלתי לחפש מתחת למיטה מהו פשר החלום יהודה

יהודה היקר, אתה מרגיש מותקף על ידי עכבישים, משהו מתנפל עליך. מה העכבישים האלה ? מה מתקיף אותך ? את התשובה האמיתית רק אתה יכול לדעת, אבל אני כבר יכולה לחשוב על שני רעיונות: הראשון, זה המחשבות והרגשות שלך, עכשיו הדברים מתחילים לצאת גם החוצה, קראתי את ההודעה והסיפור הקשה שלך, ולא פלא שעכשיו אחרי שהדברים פורסמו אתה מרגיש אולי קצת מותקף ומוצף בתחושות קשות. השני, זה אולי ההתקפה שהיתה כאן אתמול בערב מצד אנשים מסוימים על האופן בו הפורום מתנהל ועל הצביון שקיבל. העכביש הגדול ? אולי זה אתה ? אחרי שקראתי את הסיפור שלך, חשבתי לעצמי שאתה בעצם מתנפל ומתקיף את עצמך, למרות שאולי קצת לא בצדק, כי אתה נלחם לעשות את המעשה הנכון, ולא כל כך זוכה לשיתוף פעולה. חיפשת אותו מתחת למיטה ? אולי כי הוא באמת מאוד מוחשי עבורך, המציאות והחלום התבלבלו קצת. אולי בתוך עצמך, תנסה לחפש את העכביש הזה, ותנסה לבדוק מאיפה ההתקפה העצמית הזאת באה, על מה ולמה, ותוכל לראות שאין על מה להתנפל, שסך הכל עשית כל מה שצריך היה לעשות. מקווה שלא הגזמתי, ועוררתי דברים קשים מדי, אבל אלה האסוציאציות שלי. ברכותי על חזרתך לשמך המקורי, זה גם אומר הרבה מבחינתי. אתה חוזר לעצמך, אתה מקבל את עצמך, ואת הסיפור שלך, ואת דרך ההתמודדות שלך כלגטימיים, כנכונים, למרות שנתקלת בדרך בקירות אטומים. שלך, אביב.

תודה

אביב יקרה, היום - זה היום. מאה ימים של עליות ומורדות, קשיים ושמחות, בכי וצחוק... אבל האור בקצה המנהרה, בוהק וזוהר. הכוכבים הלילה מנצנצים במיוחד בשבילך, והשמש שתעלה מן המזרח בעוד שעות ספורות תביא אלייך עוד מאות ימים טובים... למרות ואף על פי הקשיים. היום את פה, עם מאת הימים הראשונים ללא הקאות. "נקיה". ואת איתנו. אז אני שלחת לך צרור בלונים וירטואליים צבעוניים, וזר ענק של ברכות ואיחולים אופטימיים להמשך. שלך, טלי פרידמן

בוקר טוב קודם כל. לכבוד לי להיות הראשונה שמגיבה להודעה. הכרנו כשהיית נקייה 8 ימים כבר מאז אמרת לי "יצאתי מזה". כ"כ רצית,היית כ"כ בטוחה ו...צדקת! אז מזל טוב ו...בקרוב אצלי:))))))))))) יאללה עוד 100.

אנג'ל יקרה, אמרתי וקיימתי "יצאתי מזה" !! וגם את תצאי מזה, את יכולה, זה קשה, אבל אפשרי. אני יכולה ורוצה לשמש לך דוגמא לכך שזה לא נשגב מיכולתינו, שאם נרצה - נוכל ונצליח. את תחגגי את המאה וגם אחרי זה, זה יהיה לא קל, זה ידרוש ממך הרבה, אבל זה שווה. שלך, אביב.

לו..לו..לו..כמו שהשכנה שלי צועקת כשייש שימחה,ואכן יקירה שלנו יום שמח זה הוא לנו. לא צריך מתנה וגם לא פרח כי היום יום זה פרי עמלך הוא. וכעת כשהשמש בפתח וגל חמסין עומד לבוא עלינו תרשי לי ידידה לאחוז ביד ימינך ולקחת אותך עמי לשפת-הים,סתם בשביל שימותו הקנאים. ואני זה שבוחר עבורך את בגד-הים.......מאמין בזה. שלך גם עם התנתקתי מעט.... אוהב. דניאל

דניאל יקירי, שבת אלי, ואני שמחה כל כך. התגעגעתי בטירוף. התנתקת קצת וזה בסדר, כולנו צריכים להיות לבד לפעמים ולהתאפס. שפת הים בא לך ? מתאים לי, תקבע את היום ואת השעה.. לבגד ים אני אדאג, יש לי ביקיני שחבל לך על הזמן :-)))) אוהבת, אביב.

טלו'ש מדהימה שלי, הגזמת !!! את לא נורמלית כבר אמרו לך את זה פעם ? :-))) האמת היא שחלמתי בלילה, שבבוקר אני אקום ותהיה לי כאן הודעה, ואת תצעקי ותזהירי אותי " פצצה!! אביב !! אל תפתחי !! ", אבל את לא הזהרת אותי, את הפלת את הפצצה... :-))) בכל מקרה קצת קשה לי לכתוב עכשיו, אני מתרגשת, והידיים רועדות לי קצת מהתרגשות מההודעה שלך . אני אחזור אחר כך, כשאני אסיים לבכות וארגע קצת מההצפה של הרגשות המדהימים שעולים אצלי בעקבות ההודעה שלך. בינתיים, ת - ו - ד - ה !! ענקית וחיבוק חזק. שלך לעד, אביב.

טלי יקרה שלי, נרגעתי קצת מההתרגשות, למרות שהלב עדיין צובט לטובה והרגשות עדיין סוערים. זוכרת מה הבטחתי לפני 100 ימים ? למה התחייבתי ? קיימתי, אכן הפסקתי לבלוס ולהקיא, התחלתי לעבוד קשה על עצמי, למדתי להישען, לבטוח ולהאמין, ועם הזמן למדתי גם לתת קצת בחזרה. אבל, החגיגה הזו, היא לא רק שלי, היא של כולנו. קודם כל, ובראש בראשונה, שלך, שקראת את קריאת המצוקה הראשונית שלי פה בפורום והסכמת להמשיך וללוות אותי לאורך כל הדרך הקשה. היית איתי בטוב וברע, לא ויתרת, לא התייאשת, ולפעמים גם נלחמת בשבילי ובמקומי ונשאת אותי על כפייך, עד שחזרו אלי כוחותי. ומיד אחר כך בצמוד של כל אחד מהאנשים הנפלאים פה בפורום, שתמך ועודד, ונתן כתף, ולימד אותי לתת אבל גם לקבל, שהצליח להראות לי מה היכולות שלי ומה אני שווה, ועזר לי לגלות דברים על עצמי, שלא ידעתי שקיימים שם. כשאבא היה בחיים הוא תמיד חגג שני ימי הולדת, אחד ביום היוולדו והשני ביום שבו עבר את הניתוח הראשון, שבו האמין שהוא נולד מחדש. עכשיו אני יכולה להבין את ההתעקשות על היום הולדת השני. עד כמה היה משמעותי ואפילו יותר מהראשון. מעכשיו אני מאמצת את הגישה של אבא. ביום הולדת הראשון נולדתי וקיבלתי את החיים, בשני - שהיה לפני 100 ימים בדיוק, קיבלתי את החיים במתנה בפעם השניה מידך המושטת, לקחתי את השי הנפלא הזה, וחזרתי לחיות בכוחות מחודשים, וזכיתי אכן באור הכוכבים. לפני 100 ימים הייתי חיה פיזית אבל מתה מכל שאר הבחינות. היום אני חיה גם פיזית וגם רגשית וגם בכלל. אני מתכוונת לחגוג יום הולדת שנה, ושנתיים ועוד הרבה עד סוף חיי. וזאת הבטחה ממני אלייך ולכל האנשים בפורום, ואני מבטיחה תמיד רק את מה שאני מסוגלת לעמוד בו, מי כמוך יודע, ואני לא נסוגה מאף הבטחה בדרך, וגם לא מזאת, היא תוגשם - במלואה, בעזרתך, בעזרת הפורום, ובעזרת כל מי שאני אצטרך ואוכל לגייס למאבק. שלך לתמיד, אביב.

הי..... מצטרפת לברכות החמות מחזקת את ידייך מחזקת את ההרגשה שמכאן אין דרך חזרה שהרבה נותר מאחור שבגאווה המחר משחרר מהעול.... מעול ההקאות, מתחושת הגועל....מהרצון לוותר....... וביום של זריחה ופריחה מסביב בקול תרועה לספירת המאה ו-....את צועדת בגאווה ובעוצמת אין קץ היום הוא חגך וכייף שאני וכולם כאן איתך אז שנצעד בבטחה להמשך ספירה ובהצלחה את ראויה לכל חיבוק ופירגון מופת לרצון עז שגבר על "אהבת" ההרס העצמי אונהת ומחבקת שרון נ.ב. אגב קבלת את המכתב?

שרון המדהימה., את מקסימה, אין לי מילים להוסיף, חוץ מכן... הרבה דברים נשארו מאחור ומכאן אין דרך חזרה, וטוב שאין. ואני לוקחת גם את מאגר החיזוקים והחיבוקים שלך להמשך הדרך, אם אפשר כמובן. קיבלתי את המכתב, תני לי לעכל מה פה קורה פה... ואני אשלח תגובה. פשוט זה המון... ואני צריכה לעשות סדר בדברים וזה גם מתחבר אלי בהמון מקומות, אם את מבינה את הכוונה, ואני אגיב, כשאני אתאפס קצת, בסדר ? זה לא יקח הרבה זמן, בהקדם תקבלי אימייל בתשובה, מבטיחה. שלך תמיד, אביב.

לטלי ולכולם, אז ככה, באמת קצת חנקתם אותי מדמעות והתרגשות היום, ולא ממש יכולתי לעבוד, אז כתבתי במקום שיר במיוחד בשבילכם - "פקחתי עיניים בבוקר כרגיל כמו תמיד עוד חושך שכבתי עוד קצת במיטה התפנקתי בדממה בעלטה שום דבר לא חריג או שונה יצאתי מהמיטה כבר ערה וחיכתה לי שם קופסא סגורה ועטופה בסרט קשורה הסתכלתי בה בתדהמה מי הניח אותה פה ליד המיטה התמהמהתי קצת בפתיחת האריזה השתהיתי קצת בחשיפת סודה ככל שעבר זמן סקרנותי גברה ואל הקופסא הושטתי יד זהירה משכתי בעדינות את הסרט הצבעוני קילפתי את נייר האריזה הפרחוני צרור בלונים התעופפו עלי מהקופסא ושלל כוכבים זרחו והאירו מתוכה השמש הזורחת גם לאיטה הפציעה וברכות וחיבוקים החלו להתפזר מתוכה לרגע נדהמתי על מה המהומה ואז פורשה והסתברה התעלומה מאה ימים חלפו עברו להם היום והכל עבר כאילו היה רק חלום את הברכות המצורפות קראתי התרגשתי הובכתי הסמקתי ודמעתי מסיבת הפתעה שאורגנה לכבודי וכולם טרחו ובאו עד פה בשבילי כל אחד עם מילותיו המדהימות איחוליו החמים ותפילותיו הטובות כולם לחמם את ליבי הקטן התכנסו במילים אוהבות ומלטפות לא חסכו ואני מבולבלת נרגשת ונפעמת יושבת ומרגישה כמה אני אוהבת לכל אחד ואחד פינה חמה בליבי שומרת את כולכם לוקחת איתי ונוצרת וזוכרת ליום הגדול שלכם מחכה בציפיה דרוכה שאוכל להחזיר לכם טובה תחת טובה" אלפי תודות לכולם, אני יודעת שזה לא אומר כלום, אבל אין לי מילים, פשוט נשארתי פעורת פה... שלכם, אביב.

ביום הגדול שלי, אם יגיע (או כשיגיע! ) , את תהיהי הראשונה!!!

אביב יקרה, העץ הענק הזה שנפרש פה על גבי עמוד כמעט, הוא האהבה הכי גדולה... הוא חיבוק ענק בשבילך. גם ממני! טלי פרידמן

רק רציתי לומר כל הכבוד!!! אני גאה בך וחושבת שמגיעה נשיקה ענקית על כל יום שעברת...... אז בהצלחה בהמשך.....! ממני. :-)

ג'קי מקסימה, לקחתי , 100 נשיקות, וואו, זה המון, נראה לי שבכל החיים לא קיבלתי כל כך הרבה. תודה, אביב.

וואו!!!!!!!!!!!! קודם כל, המון מזל טוב. זו מין יומולדת, כי מהיום הראשון שהפסקת, והנחת את העבר בפינה, בשאיפה להתקדם הלאה, לחשוב על העתיד, ובעיקר לחיות את ההוה - נולדת מחדש! אז המון כל הכבוד!! אני ממש גאה בך! אנשים כמוך נותנים לי כוח להמשיך... המון בהצלחה בהמשך! שלך, polly

סחטיין על התגובה אני התרשמתי............ ויש לי משהו מרגש לומר לך שהוא לא לאנינטרנט בבקשה אני צריכה לדבר דחוףףףףףףףףףףף!!! ביי.

פולי יקרה, אני שמחה שנתתי קצת כוח להמשיך, כל פעם שתצטרכי איזה מילת עידוד, או דחיפה קלה קדימה, אני פה, את יכולה להשתמש בי, כרצונך. אביב.

כשתקראי את זה, כבר יהיה בוקר... בוקר טוב! המכתב שלך מאתמול ריגש אותי, יותר משאני מסוגלת להביע. אני עומדת לכתוב כאן כמה דברים שיכולים אולי לזעזע, אני מתנצלת מראש, אך חשוב לי לכתוב אותם. ללה, הזהות האנורקטית היא זהות שאולה, אך מסוכנת. כמו אדם שחובש מסיכה, במטרה להחביא את פניו האמיתיים, בנסיון לטשטש את מה שהוא סבור שהם פגמיו... הוא מסתובב עמה זמן רב: זמן רב כל כך, עד שאיש אינו זוכר עוד את תווי פניו היפים, המקוריים. אמנם, המסיכה מחממת מדי, מגבילה את שדה הראייה וגם קצת מגרדת... ובכלל, ממש לא נוח בה! אבל היא שלו, היא מגנה עליו, והיא הרי כל כך מתאימה לו...!! בסופו של דבר, כשהוא משתכנע להסיר אותה - הוא מגלה, לזוועתו הרבה, שהוא לא מסוגל: כל נסיון לקלף אותה מקלף, יחד עמה, גם את עור פניו... אני יודעת שהדימוי מחריד, אבל זה בדיוק המצב עם אנורקסיה. במכתב שלך אליי אתמול, כתבת שאת לא יודעת מה בעצם את מנסה לומר... ולי דווקא נדמה שהבנתי. כל הפחדים. כל ההתלבטויות. כל הקשיים, האובייקטיבים והסובייקטיבים... כל מה שאני מכנה "המחשבות האנורקטיות". כמו שכתבת כל כך נכון, הכל בהפרעה הזו מתנדנד: כמו הרצון להראות שהכל בסדר ובשליטה - מול התשוקה להיראות נורא, רזה להחריד, חולה מאוד- - - שיראו שמשהו רע מתרחש. כמו הרצון להחלים ולהתגבר - מול הדחף הנואש להרוס, לוותר, להעלם... כמה כל זה מוכר לי. מוכר, ונוגע בפצעים, מכאיב. הזהות האנורקטית היא מילכוד קשה. אני יודעת מעצמי, שחלק מהסיבות בגללן כל כך קשה לוותר עליה היא ה"גלוריפיקציה" שעשו, ועדיין עושים, לאנורקסיה. את יודעת - הבנות המוכשרות, החכמות, הפרפקציוניסטיות, הרגישות-לאחרים-יותר-מאשר-לעצמן... המושלמות. כל כך הרבה מחמאות נקשרות בשמה של מחלה אחת, מה עוד ניתן לבקש!! אני מודה ומתוודה, שנים ארוכות מדי הייתי שבויה בזוהר התדמית, גאה ב"סטאטוס". לא כי הייתי גאה בעצמי, אלא אולי להיפך: דווקא בגלל שהתביישתי כל כך בעצמי, בחוסר הכשרון שלי, בבורות שלי, בחוסר הרגישות שלי...בעצם היותי - בגלל כל אלו הרגשתי צורך להיצמד נואשות לאנורקסיה שלי. היא נתנה לי איזו נקודת ייחוס, שיכות לקבוצה אליטיסטית כביכול, כשהרגשתי שאין לי כל סיכוי להשתייך אי פעם לאיזו אליטה בזכות מעלותיי האמיתיות. ללה, זה משתלט. זה "עובר אינטגרציה ל- DNA ", זה הופך לחלק ממך, עד שלפעמים קשה לומר- אילו מהמחשבות/דעות/רגשות הם שלך, אורגינלי, ומה שייך למחלה המתעתעת. אבל, זכרי את משל המסיכה. במקרה שלנו - מחריד ככל שזה יישמע - זה יותר מסתם משל, זו עלולה להיות המציאות!! אני נאבקת בגורל הזה, ואני כאן כדי לעזור לך- אם תאותי להצטרף אליי. הקרב קשה, צפויים נפגעים... אבל הפרס שבסופו הוא יותר מעוד שטח אדמה שנכבש. אנחנו נלחמות על חיינו, אם לא כפשוטו- הרי בוודאי על איכותם, על יכולתנו להנות מהם. רצית לדעת קצת עליי? ראשית, אני... מסמיקה מרוב מחמאות... תודה, באמת. אגב, סגול בהיר נשמע לי צבע מצויין! האמת היא שלא עסקתי כל כך בהגדרות, כך שאין לי איזו דיאגנוזה-סטייל-DSM לשלוף ולאפיין בה את השלב בו אני נמצאת. כללית, אפשר לומר שאני בדרך להחלמה, אולי לקראת סופה (אני מקווה!). אני עדיין לא במשקל היעד, אבל החזרתי חלק גדול מהמשקל שאיבדתי, ואני כבר לא כל כך רחוקה ממנו. אני משתדלת לאכול מסודר, ובד"כ מצליחה. לרוב אני גם מצליחה לא להשליך את כל צרותיי, פלוס כמה צרות של אחרים, על האוכל, אם כי יש לי נפילות לפעמים. למדתי לקבל גם את הנפילות בהבנה, ולחכות שיעברו. אני כבר לא מנסה להיות superwoman , אני מנסה להסתגל לרעיון שאני אנושית- לטוב ולרע. ומסתבר שלא הכל כל כך רע !! ולגבי היכולת לגלות ולאהוב את עצמי האמיתית... זה תהליך. בשנים האחרונות - כמו פליאונטולוגית - אני חושפת את הישות הערטילאית הזו, עצמי האמיתית, לאט לאט. מגלה חלק אחר חלק: עוד יכולת שיש לי, עוד נקודת פגיעות, עוד רגש-קבור-עמוק, עוד רעיון מפתיע... מחפשת בתוכי רגשות חבה אליי. רגשות חמים, סובלניים: אל היכולות והחולשות, אל הכשרונות כמו גם אל הקשיים, אליי. אני מנסה, לפעמים מצליחה יותר ולפעמים פחות... לא מושלם, כמו כל דבר בחיים. נסחפתי קצת, גמרתי את המקום בפורום... אני אסיים עכשיו, לא לפני שאבהיר שאת יותר ממוזמנת לכתוב, ת-מ-י-ד, כל מה שמטריד, מעציב ומעכיר את היום. וכמובן, גם לשתף באושר, או לשאול שאלות! אני אשמח לשתף ולהשתתף, ולעזור ככל שאוכל. עכשיו נותר לי רק לשלוח לך חיבוק גדול, חם, עוטף... חיבוק שממנו מתעוררי למציאות טובה יותר!

תעשי לי טובה בבקשה תיתפסי תמיד הרבה מקום בפורום השורות שאת כותבת מפארות אותו, נותנות לו סיבה אמיתית להיות מאד התרגשתי, מאד התחברתי מאד, מאד מאד תמשיכי להיות את, תמשיכי להחלים הכינוי שלך לא הולם אותך, הוא סתמי ממש לא כמוך. אולי סיגל או לילך? (באווירת הסגול)

הסמקתי...תודה רבה... באמת הארת לי את היום! אני אשמח לתפוס מקום בפורום, כל עוד יש לדבריי משמעות בעיני מישהו, כל עוד אני יכולה להפיג קצת את הפחדים ולהחדיר קצת אור לאפלה... אני מחוייבת להחלמה, ואשמח לכל מלווה למסע הזה! לגבי הכינוי... אני מודה שזו עדיין נקודה חלשה- אבל, הכינוי המקורי שבחרתי היה "סתם מישהי", ובזכות אביב שיניתי אותו. בכל זאת יש שיפור מסויים, לא? :-)) אני אמשיך להחלים, לשתף ולנסות לעזור, ואת תכתבי לי קצת על עצמך? דיל? תודה, אורה.

בוקר טוב! (מאוחר כרגיל) את השארת אותי בלי מילים, כי מה עוד נותר להוסיף לכל התאור המדהים בדייקנותו. לגבי ה"אליטה" הזאת, כביכול, ההאדרת המחלה שאנשים עושים מבלי לשים לב לכך, תרבות הרזון, כל הפרסומות של מוצרים להרזיה, "הלחמו במשקל יתר", כל זה פשוט גורם לך להרגיש לפעמים במדרגה מעל. הדוגמניות האנורקטיות, המידות המזעריות. הנה, אני יכולה למצוא לי בגדים - זה אומר שאני נורמלית, ולא סתם נורמלית, יותר טובה מזה. וכן, ברור שכל אלה דברים שמנסים לא לתת להם להשפיע על המחשבה, ואני כבר לא בגיל בו אני רוצה להראות את עצמי, להיות מקובלת ואני יודעת עוד איזה שטות. אבל בכל זאת כל הדברים האלה חודרים חזק חזק. הם בעצם חלק מהאנורקסיה. לפעמים, כשאני מסתכלת על כל המצב דרך משל, אני מתארת לעצמי מכשפה מצומקת שמנסה לכשף אותי בכל אותם הדברים ה"יפים" האלה. היא מתעלמת מכל השאלות האחרות - "ילדים? למה את צריכה ילדים אם תהיהי הכי רזה! חברים? את לא צריכה אותם, את הכי רזה!", משהו כזה.... ואולי לפעמים זה נראה כל כך קל להתעלם מהמכשפה, לסתור את דבריה, אבל הכישוף שהיא מטילה עלי הוא לא סתם מילים, הוא גורם למעשים בלתי הפיכים. יש עוד הרבה עבודה כאן, הרבה מלחמות, וגם הרבה נפילות...אני לא יודעת, לפעמים אני מתנחמת בעובדה שהכל התחיל אצלי בגיל מאוחר, לפחות הנעורים עברו ללא הפרעת אכילה, עם דיכאון גדול, אבל ללא ההפרעה. ואולי בגלל הגיל, נראה לי שהתהליך צריך להיות מהיר יותר. לפני כשנתיים או קצת יותר, בערוץ 8 היתה סדרת תוכניות על הפרעת אכילה. אני זוכרת שאני בדיוק הייתי בתחילת המחלה, בשלב ההכחשה. חבר שלי קרא לי לראות את התוכנית ואמר לי "הנה, זה מה שאת". לא רציתי להאמין בזה. לא רציתי לראות. אני? מה פתאום. הנה, הבחורה שם אוכלת תפוח ביום, אני אוכלת יותר מזה, טבעול שלם! במה שהספקתי לראות מהתוכנית ראיתי סיפריהן של כמה בחורות ונשים. זכור לי שאחת מהן היתה כבר בגיל ה- 30, אם לילדים, והיא אמרה שההפרעה כבר תלווה אותה לאורך כל החיים. פעם יותר, פעם פחות. זה כל כך העציב אותי ועכשיו זה כל כך מפחיד אותי. אני יודעת, שיש עוד מספיק סיפורים כאלה, לא צריך ללכת רחוק, יש לי את האינטרנט, והיתה תקופה בה זה כל מה שהייתי עושה - גולשת ומחפשת אתרים על אנורקסיה. מנסה לזעזע את עצמי. אני חושבת שהימים האחרונים, והקושי שבהם נובע ממן חוסר בהירות בו אני רואה את עצמי בעתיד. ונכון, שצריך לחיות את היום, אבל לפעמים החוסר ביטחון הזה, חוסר התמצאות מקשה מאוד לחיות את הרגע. אולי כי אני אוטוטו מסיימת את הקורס. וכבר הרצון הזה לפרוש עולה בי, ההרס הזה. המכשפה שרוצה להרוס את כל הדברים הטובים. וכן, המכשפה הזאת זו אני. אם כל הרוע שיש בה. זה חלק ממני, החלק הלא רצוי אבל כל כך נוח. אני צריכה לתת לה ללכת, אבל לפעמים היא מטעטעת אותי ונראית כמו החבר הכי טוב. ישנם רגעים בהם אני מנסה להעמיד דברים על כף המאזניים ומה לעשות, אבל הכף שלה לוקחת ברוב המקרים. למרות המשקל המזערי :-) משל המסכה הוא באמת מזעזע, אולי עם המכשפה נוח לי כי היא לא נראית, רק אני רואה את האף המסתלסל והעור המקומט. המסכה היא כאן. והיא כבר לא יורדת בקלות. אבל אולי לא צריך לנסות להוריד בכוח, אלא לרקך קצת את העור מתחת, בעדינות אבל בנחישות להוריד אותה. וכן זה יכול לקחת אין ספור ימים או שנים, אבל אסור להתייאש. שום דבר בחיים האלה לא הולך בקלות, אבל מה שהיה היה ואין דרך חזרה. יש לנו עוד זמן בעולם הזה ואנחנו יכולות לבחור איך לחיות בו. לחיות מתוך כאב ועצב או מתוך שמחה, מתוך אהבה. מתוך לאהבה לעצמנו. לכל אותם הכשרונות הקטנים, היכולות המיוחדות רק לנו. אני איתך במלחמה הזאת, רוצה לראות אותך וגם אותי כבר בחוץ. מעריכה אותך על הדרך הארוכה הזאת שעשית ועל נפש החזקה והמקסימה שלך. אולי, אחנו כל כך רגילות להיות בפנים, שכבר לא רוצות להיות בחוץ? אולי הרבה יותר קל לאהוב את עצמך כשאת יודעת שאת נלחמת במשהו, אולי לפעמים צריך להניח ולא לחשוב על כל ההגדרות והשלבים, ואמנם אני זאת שהעליתי את זה בהתחלה, אבל אני חושבת שצריך להכיר את כל הצדדים של המצב ורק ככה אפשר גם לא לייחס להם חשיבות יתרה. אז הנה, מכתב ארוך גם יצא לי, היום רק מתחיל, אצלי לפחות, אז בואי נחיה אותו ולא נעביר אותו ושיהיה זה יום טוב, יום של קיץ:-) אוהבת, אני

תחילה, סליחה שקראתי הודעה שאיננה מופנית אליי... שנית, כתבת כ"כ יפה וכ"כ נכון, בצורה מכאיבה אפילו, מרוב שזה כ"כ נכון ואמיתי. כל מה שאמרת על ההיאחזות בדימוי הזה של ה"אנורקסיות", בייחוס שלהם. בכיסוי שהן נותנות. המסיכה הזאת שמתחת לפנים האמיתיות שכולנו פוחדות מהן, מתביישות בהן, מסרבות לקבל, וכל הזמן רק נלחמות... התרגשתי נורא. אני מקווה שאת באמת על הדרך הנגדית לשומקום... polly

שלחתי email כקובץ וקיבלתי reject על הכתובת של אביב, אז תעדכנו אותי.... וחוץ מזה? היה אקשן היום, כרגיל......סערה בכוס תה?...........כנראה. אבל השיגה את מטרתה. אין כמו אורח שמשקף את מצב הקבוצה. מלוכדת במאבק ,נלחמת ואיתנה.........תענוג..... אז איפה הכוחות האלה כשצריך אותם במלחמות הפרטיות?

רגע אני חושב

ומה התוצאה.........חד לשון? עייפת הא? תלמד מהשועלה........

היי... בדקתי את עצמי לגבי הכתובת של אביב, והיא הכתובת ששלחתי לך. ליתר ביטחון, אני שולחת לך אותה שוב, למקרה שנפלה איזו טעות בהדפסה או משהו. ו... קראתי את המייל שלך... נותרתי חסרת מילים, פרט לכך שאני מעריצה את היכולת הזו, לצמוח מחדש מאפר. אולי תשני את כינוייך ל"ספינקס"? :-)) לילה טוב, עד מחר...

ספינקס יהיה.......בינינו.צריך להיות לנו כינוי מקצועי, לא כן.......

בוקר טוב, מישהי - קיבלתי את האימייל שלך, והתרגשתי עד דמעות. אני לא יכולה עוד להגיב כי זה דברים שיקח לי זמן לעכל ולעבד, ובטח אני אצטרך לקרוא אותו עוד הרבה פעמים עד שהדברים יופנמו. שרון - חבל שלא הצלחת לשלוח. בכל מקרה שלחתי לך הודעה ממני לאימייל, עם האיימיל שלי, אז תודיעי לי אם קיבלת. שלכם, אביב.

הי אביבי.. כתבתי לך משהו בעץ למעלה.............. ואני עדיין לא מצליחה לשלוח לך את הקובץ. חוזר כל הזמן עם שגיאה. אני אבקש ממישהי שתשלח לך אולי היא תצליח. המכתב ממוען לשתיכן.

לכל המעוניין, מזמן לא ביקרתי בפורום הזה, אבל הוא הפך להיות צ'אט בהשהייה. כל הזמן יש התכתבויות אישיות ואין שאלות מקצועיות. תוך כחצי שנה הוא הולך ומתדרדר, ביום אחד יש עשרות של התכתבויות. הדבר היחיד שמשמח הוא שזה בטח עוזר לאותם אנשים, אבל אולי לא על במה זו? תודה

נו טוף אז מה אתה רוצה להגיד להגנתך

טוב נו, זה נכון עניין הצ'אטים.... אבל אני מאמינה שחלקם גם עוזרים, כי אף אחד פה לא דפוק, כל אחד פה היה שם לב שה"צ'אט" שלו תופס יותר מדי, והיה עובר לאייסי או משהו....... בכל אופן, כמובן שאפשר למנוע צ'אטים מיותרים, השותפים במעין "צ'אט" כזה יגעו שזה לא המקום.... ביי.

שגיא שלום רב, הפורום אכן השתנה מעט במהותו במהלך הזמן. בעיני מדובר בשינוי מבורך. בפורום ישנה פעילות ענפה בין אם מדובר בהתכתבויות בין הגולשים עצמם, ובין אם מדובר בשאלות מקצועיות. כל הפעילויות זוכות למענה בין אם של הגולשים עצמם, וביו אם של אנשי המקצוע. אינני רואה פסול בהתכתבויות, שגם אתה עצמך כתבת שייתכן והן מסייעות לאנשים שונים. מטרת הפורום באופן כללי היא עזרה. כל אמצעי שמשרת את המטרה, מתאים ונכון. אשמח לשמוע את דעתך. בברכה, טלי פרידמן

מזמן לא ביקרת???? אז אל תבוא יותר....... אנו לא צריכים עובריי אורח.. דניאל. נ.ב.יש למישהו שאלה עניינית אין שום מניעה לשאול.אבל גם אין שום מניעה לבקש תמיכה ובד בבד לתמוך... כן אני פשוט אוהב..

......לבד........ כי שום דבר כבר לא נשאר, אותה קליפה שבניתי לעצמי הבוקר כדי להגן על עצמי מפני הדיכאון, התקלפה, השליתי את עצמי כשחשבתי שזה יעבוד ליותר ממה שחשבתי..... ושמישהו יגיד לי להיות אופטימית ....... Damn with all this........

הלו הלו מה אני שומע כאן

מה אתה שומע? דברים שיושבים לי על הלב..... רק שהחלטתי להוציא אותם.....

אופטימיות זו לא קללה. למה להילחם בה? ומי אמר שלאופטימיסטים אין ימים קשים, נוראיים, שמתחשק לברוח?.........ההבדל הקטן והמאוד משמעותי הוא שאופטימי "יהנה" מביב השופכין וידע לצאת רגע לפני שמאוחר מדי כי הוא יודע שהדרך רצופת מכשולים ולא לחינם, זה הכל........... שחלילה לא תצטייר כאן תמונה מעוותת של עולם שהכל טוב בו, ללא קשיים, אין דבר כזה..... האמיני, ההנאה הגדולה היא בסופו של משבר להווכח שאכן נשיאת העיניים קדימה והידיעה כי יש מחר, ו- tomorrow is another day,הם הdrive והם בסופו של דבר עוזרים במסע הזה בחיפוש אחר השקט, הבריא.........

החיים הם כמו בסרט אימה, לפעמים. משהו ראה את הפרק האחרון של e.r? לבעלי היה אותו סוג של גידול, אבל אותו הצליחו לנתוח(וזה נמשך שנה)...ואני הייתי בהריון. יפה לא? אורית, המכתב שלך נגע לליבי. ביום השלושים- לפני שבוע- נסענו לשדה בוקר לראות את המצבה. אבא שלי קרא שם כמה קטעים. משפחתו דחתה את השלושים מיום רביעיה למועד נוח. להם- ביום שישי. לא היה לי איפה להשאיר את התינוק לכך כך הרבה שעות (והמטפלת דתייה)מעניין לא? חיזקי ואמצי אורית. אני עוד מחכה להתעורר מהסיוט. אולי בכלל זאת קומדיה של טעויות?

לאלמונית שלום רב, אכן הפרק של ER היה מסוייט למדיי. החיים על פי הפרק רצופים בקשיים, כאב, חולי, מוות ומלחמות על החיים. גם את חווית חלק מהדברים בחייך האמיתיים, ואת שורדת ונלחמת. זה החלק המציאותי, החי. נראה לפי מכתבייך שלמרות הקושי והכאב, מערכת היחסים העכורה עם משפחתו של בעלך ז"ל את מסתדרת ומצליחה להמשיך הלאה, ומעבר לכל, יש לך תינוק, פרי אהבתכם, לגדל ולהיות בשבילו. אני מחזקת את ידייך ומאחלת לך שהנחישות והאומץ ימשיכו לעמוד לצידך... טלי פרידמן

לחלום... רק עכשיו קראתי. לא, אני לא בבית. נראה לי שהחלום עוסק בחשש מפריצת גבולות. הגבול הראשון שאת חוששת שנפרץ הוא הבטן- התפרים שאולי נפתחו? אבל הרופא מרגיע- צריך רק לנוח, לא להתאמץ. הגבול השני- הוא גבול הזמן- פתאום השעה 7- ואת עושה מאמצים אדירים כדי לא לחצות אותו. מחכה למונית- מכונית- שם הגבול ברור-כולן תפוסות, אי-אפשר לחצות אותו. בסוף את מצליחה לתפוס טרמפ ולהגיע לפגישה (ומה מסמלת השיכחה של הכתובת?) אבל נשארו עוד 5 דקות. ואת מקוה גם לעבור את הגבול הזה. רק עוד קצת........ והכי משמעותי בעיניי החלק עם התינוק :אוכל שאמור להספיק ל-4 שעות מספיק לו ל-6. כל-כך מעט מרגיע אותו...... ואותך. התינוק הזה מייצג את השאיפה האולטימטיבית- להיות מוזן, ומוגן, להיות עם אמא. איך?

נראה לי שזה קשור למייל ששלחתי לך אתמול... אם כך מצבי עגום !!! כידוע, אין תחליף לאימא ואם יש חסך אזי שצריך ללמוד לחיות עם זה... ולא לחפש במקומות אחרים... מזל שכלפי הילדים שלי אני נוהגת אחרת לגמרי. מקווה שאמשיך כך גם בעתיד ! וכרגיל את מכניסה אותי לסערת רגשות... אבל התוכן של הדברים לא משנה... מספיק שאני רואה את שמך וכבר.... את יכולה אפילו לכתוב נוסחה מתמטית ואני כבר....:-) ושוב אני מזכירה לך את דברייך, להיפרד מפנטזיה קשה כמו פרידה במציאות... איך ממשיכים מכאן ? הנה, אני רואה את הגל מתקרב אלי שוב.... למה תמיד כשאני מרגישה שהנה סוף סוף... משהו טוב קורה ! אני טועה !

יקירתי, אשנה הפעם ממנהגי ואגיב באימפולסיביות תסלחי לי, בהתחשב בשעה. לגבי החסך האמהי: זה שאת חווה חסך לא בהכרח אומר שהיה חסך. אולי כן ואולי לא. בלי כמובן להתוכח עם הרגשות שלך. גם אם היה חסך, משהו אמהי בכל זאת מושקע עמוק בתוכך- אחרת לא היית יכולה להיות אמא בעצמך. אני גם מאמינה ביכולת שלך להיות אמא של עצמך, קצת כמו הפרשנות הגשטאלטית של רוית. אמא מגדלת עד שלב מסוים. אחר כך אנחנו נפרדים, ומגדלים את עצמנו לבד. בדיוק כמו שאת תשחררי את הגוזלים שלך, יום אחד, והם יצטרכו לבדם לפרוס כנפיים, ולעוף. אולי באמת לא פרשתי נכון את החלום: אולי לא מדובר בפריצת גבולות, אלא בפרידה- פרידה ממי שיצא מביטנך, ואולי גם פרידה מחלקים שלך, שכבר לא ממש משרתים אותך. הם נשארים אצל המטפל בחדר... ופרידה כמו פרידה: חלק מבהיל, וחלק מרגיע- כמו תינוק שממשיך לישון, והוא לא רעב. וגם אני הולכת לישון עכשיו. מחר יום ארוך......... לילה טוב חמדתי. תשני טוב ותחשבי על דברים נעימים.