פורום פסיכולוגיה קלינית

תודה על העידוד. נכון,לפעמים גם מה שמלוכלך ומה שמגעיל ,הוא חלק מהמציאות. גם כשאני מתארת רגשות אפלים מאוד-ויש סיכוי שהם ייפלו לעיניים הבוחנות והלא נכונות של קוראים רדומים ומזיקים-עדיין,הם יפלו גם לאוזניים האוהבות והאכפתיות של המשתתפים האחרים. ואולי,שווה לעיתים להתעלם מהרע על מנת לקבל את הטוב. והעיקר,העקר שאת תהיי כאן לקרוא ולהבין במקצת מה עובר עלי.זה לא קל. ובעניין ה"דפוס הקבוע" של החלפת המטפלים: אני יודעת שהדבר מהווה בעיה לא קטנה,והייתי מכריחה את עצמי להשאר.מה גם,שטוב לי איתה.היא אשה חכמה,מרשימה והיא חודרת לי ללב פנימה. אבל מגיע לה תשלום-שאני לא בטוחה שאני יכולה לשלם אותו, ואני גאה בעצמי על שלפחות עשיתי את המאמץ (שהניב תוצאות) בחיפוש אחר אופציות אחרות. אז שיהיה יום טוב,ואני אעדכן בקשר למצב הרפואי יותר מאוחר. אנג'ל.

אנג'ל יקרה, הדברים שכתבת הם דברים מהבטן. משהו השתנה פתאום אצלך. אני חשה אותך אמיתית יותר, מתבוננת יותר, בעיקר פנימה, בתוך תוכך. זהו שינוי מבורך! טלי פרידמן

ורציתי לומר שאני מוקסמת באמת, את אשה מאוד חכמה ;-)

הי .......מאלך של בוקר בהיר. תודה על המחמאה. מוזר השימוש במינוח אישה..........אני מרגישה אשה בוגרת מאז ומתמיד, אישה הקלועה בגוף של ילדה....... ואת? איך עברת את הלילה? איך המחשבות? והדרך?מתבהרת עבורך? יש לי מטרה, ואני מקווה שאעמוד בה, לא משנה כמה זמן יידרש. להחזיר לך את האמונה .......בעצמך ובאחרים. ברור לך אנג'ל, שהתהליכים שזורים האחד בשני, נכון? איך בצבא? מתחילה לחוש מעט השתלבות? זוכרת? לאט ובזהירות. אני פה........ שיהיה יום קל, שהשמש תשלח קרניים מחממות, מלטפות שיעזרו להרגיש בטוחה, ולא בודדה.......אף פעם לא בודדה, לא עוד. שרון

לא התחמקתי. אני אספר בקרוב. החלפתי אימייל-אני אכתוב לך בקרוב אם את רוצה. מה איתך?

אין לי כרגע זמן לפרט על שלומי, מניחה שאני די באמצע לא טוב ולא רע סיפרת קצת על חוויות אישיות שלך אתמול בלילה וזה קנה את ליבי. בשביל זה אנחנו כאן, אני מאמינה, לספר דברים שלא נספר לאף אחד בחוץ. ומה שלומך פיזית, איך היו הבדיקות? ואיך הטיפול מתקדם, מה את למדה ממנו ואיך היה היום, מה עשית

גווני הביניים האפורים לעיתים דורשים הסתכלות מאומצת. כפי שבעצמך טענת, הם דורשים יכולת אבחנה מדוקדקת יותר משני הצבעים הפאטליים: שחור ולבן. הרעיון שלי היה שאין לי עכשיו חשק ל"תעתועי ראייה" (סליחה על השימוש במטאפורה שלך-פשוט יש תעתוע ראייה שמפריע להבחין בין הצבע השחור לבין הגוונים האפורים,מכירה?) מקווה שירדת לסוף דעתי. ואם לא, תרדי ממנה:) מה שלומך?

הי.......שוב אני, כתבתי לך גם למטה. תעתועי האפור?..... בוודאי שהבנתי......... ובכן אנג'ל, האפור לא מתעתע, השחור והלבן כן.......... בריא לנו יותר להעביר את חיינו למסלול אפור, העובר בד"כ בין שיאים קטנים ....או אם אשתמש במטאפורה האהובה עליי "אדוות קטנות" במקום "נחשולי ענק" המסוגלים לבלוע אותך..........תנסי לחשוב על שנותייך האחרונות, שנעו בקוטביות מפחידה.......והיכן את היום? מנסה להחזיר את האיזון לחייך........אין מנוס מכך אנג'ל. את חייבת לאגור כוחות ולהתייצב חזקה ומוכנה ל"מאבק" להשיב את האיזון לחייך, את מבינה את החשיבות נכון? ברור לך הצורך העז בבסיס איתן וקבוע עליו תוכלי לבנות שלב אחר שלב את בניין חייך מחדש והפעם על יסודות חזקים ולא על קנה רצוץ.........ואני כאן, וכל השאר........מערבבים איתך את חומרי הבניין היציבים אבל את, את היא המהנדסת , והאדריכלית, האחריות והביצוע בידייך....... אין מנוס מהתמודדות עם האפור..........ונטישת השחור והלבן,,, לאנחות. בי

אני בחור בן 18 והומוסקסואל שרשם בעמוד 229 שנמשך לילד בן 10. למומחים שהחליטו להתייחס להודעתי ולבחורה שאמרה שהינה מזועזעת ושלטענתה אני חייב לעבור סירוס שלום רב. אתייחס קודם לבחורה. בחורה יקרה. אינך מכירה אותי ואינך מסוגלת לתאר לעצמך מהי ההרגשה להיות כל כך שונה מבחינה חברתית. ( את וכמובן המומחים יכולים לבדוק את עמוד 176 בהודעתי תחת הכותרת : "לפסיכולוגים !!!!!!! עיזרו לי !!!!!!!!!!!!!!! ) אני במצב נפשי קשה מאוד בגלל היותי הומוסקסואל ולא מבחירה !!!!! אני אדם טוב, יפה נפש, משכיל ובעל מוסר גבוה והכי חשוב - בעל מצפון חזק ובריא. לעולם - אבל לעולם לא אגע בילד. אני מעדיף להתאבד מאשר לפגוע בילד ולהרוס את חייו ואני מגנה כל סוטה ועבריין מין אשר נוגע בילדים והורס את חייהם. זה דבר פסול ביותר וטוען בדיוק כמוך שעבריינים כאלה יש לסרס - שכן איבר מינם הוא כלי נישקם. אך אני אינני כזה. נכון, יש לי בעיה. אני בעל יצרים מיניים לא נורמליים בתור היותי הומוסקסואל וכמובן בתור אדם שנמשך לבנים צעירים, אך אינני עבריין מין. לא נגעתי, לא נוגע ולא אגע בילדים. זה מנוגד בהחלט למצפוני ולהיותי אדם הומני ושקול בעל מוסר בריא. אתם צריכים להבין שרגש לא ניתן לכבוש. יצרים כן, אך רגשות לא. פניתי לפורום לא בגלל שיש לי בעיה שאיני שולט בה ושעליי לקבל טיפול נפשי. בכלל לא. אני אדם טוב, חף מפשע ולא מהווה לחברה שום סכנה. פניתי למומחים כי יש לי בעיה. אני נמשך לצעירים וזה פסול. לא אגע לעולם בילדים, אך עם זאת אני מעוניין לנטרל את הרגש הזה - את המשיכה הזו. אז בבקשה בחורה. הביני אותי. אל תשלחי אותי לסירוס כי אינני פושע. אני אדם בדיוק כמוך שהמגרעה שלו היא נטייה מינית. אני תלמיד תיכון בצפון הארץ ואף עושה בייביסיטר למשפחות רבות. אני אדם אהוד על הורים כי הם יודעים שניתן לסמוך עליי. אני אפילו מחליף חיתולים לתינוקות בני שנה ומעולם לא חשתי דחף מיני כלשהו לתינוק !!!!!!!!!!!!! (אפילו לפני שעה חזרתי מבייביסיטר) אני מטפל בילדים קטנים טוב יותר מהרבה אנשים ואפילו אולי יותר טוב מהבחורה המזועזעת. אך כנראה שיש לי בעיה מסויימת לילדים צעירים שעליי לפתור. אני רוצה לפתור את בעיה זו כי אינה נורמלית ואף פסולה. אנא עיזרו לי. התשובות שאתם, המומחים הענקתם לי לא מספקות אותי. אשמח אם תוכלו למקד את עזרתכם. היו יותר ברורים בעצתכם גם אם התשובה לא תמצא חן בעיני. תודה וסליחה אם פגעתי במישהו בהתבטאויותיי. אני בסה''כ רוצה חיים נורמליים.

שלום לך סתם שאלה שעלתה לי בראש אנא אל תיעלב או משהו , האם הרגשות שאתה מדבר או מיתחבר עליהן הן רגשות לילד הקטן שבך , ,האם כשאתה רואה צעיר מציפים אותך רגשות בלתי נישלטים, כי דמותך הזכה והטהורה עולה מתוכן. ובא לך לאהב אותו , אם כן טיפול פסיכולוגי יוכל לעזור . אם לא , יש תרופות היום שעוזרות לדלל מחשבות לסנן אותן ולהשאיר את המח פנוי לשאר מהלכי החיים .לך וזה גם מצריך יעוץ .. אל תזניח .

הרבה "יישר כח" על העוצמות הרגשיות שלך, ועל פתיחותך! לשאלתך: יש סיכוי סביר לשינוי אוריאנטציה מינית, ודרכי התנהגות מינית, אצל מי שעובר טיפול. פנה למרפאות מתמחות בנושא (בעיות מין), כמו בבי"ח איכילוב, ובבי"ח הלל יפה בחדרה, או למרפאה בתחום הזה של קופ"ח באזור חיפה. יש עוד מרפאות, בבתי חולים אחרים.

אלמוני יקר, חבל מאוד שאותה בחורה לא ראתה את המשפט שאתה אומר: "אני נמשך אל הילד אבל לעולם לא אגע בו." עדי

לאלמוני, אני כותבת לך ברגשות מעורבים... אני מאד רוצה להאמין לך שבאמת לא תעיז ואם זה אכן כך אזי שאני מתנצלת על דבריי ! לקחת אותי שלושים שנה אחורה... אתה יודע...שכן...בייביסיטר... מקרב אותי אליו... מוריד את מכנסיי... נער בן 17 וזה היה מפחיד ואף אחד לא ידע ולא הרגיש. תטפל בעצמך, באמת!

זה לא פשוט בכלל לחוות את זה כל לילה,כל הלילה. תחושות מזוויעות,פלאשבאקים איומים. מלווים בתחושות של גועל ושל בחילה,ברצון עז להקיא. הלפיתה מאחור,הצחוק המקנטר של מישהו שאמור להיות מכר. הדמעות החנוקות שלי-שלא העזתי להראותן אפילו לו. עדיין חווה את זה-הרצון לבכות,הפנים שמתעוותות,הלב שמתמלא בכאב-והדמעות עדיין עצורות.רק הבחילה עולה במעלה הגרון. ההפלה לרצפה...זה עדיין כואב בגב. מכה חזקה,שקטה כ"כ ועם זאת כ"כ רועשת. והכאב...שאחריו התערפלו חושיי...לאורך כל הגוף,שורף,צורב את מה שאפשר. בעירנותי...אני חשה את כל זה. בחלומותיי-הוא עומד בלא תזוזה ואני מכה אותו,מכה בכל הכוח,מכאיבה לו,הוא צורח... ואני איני צוחקת.

אילו לא בני האדם שנגדי: הרצון הזה: שתלך ,כאבי הארור, נורא וחזק עד כדי התכחשות אל קיומך- הוא התהום שלי. הידיעה: על מנת לעקור אותך מנפשי לצמיתות, אזדקק לכוח רב מאשר יש ברשותי כעת- היא התהום שלי. הייאוש וחוסר האונים: מפתים אותי בכך ש"הרבה יותר פשוט שם למטה,בקרקעית"- הם התהומות שלי. הדמעות: נחנקות בגרוני ואינן מקבלות אישור לצאת- הן התהום שלי. על תהום הפחד החלטתי לא לפרט.היא עמוקה מדי. סליחה על בלבולי המוח. אנג'ל.

אנג'ל השמעי למצוקתך, הוציאי אותה, שתפי, אל תשתקי, אל תכנעי לכוחות האלה, שבנקל מושכים אותך אתם למטה, לאופל הכלכך מוכר, ובכל זאת הכל כך מסוכן. זהו "חוף מבטחים" מפוקפק , רעוע, אכזר, זהו לא החוף אותו את מבקשת. אספי עצמך עם כל הקושי . וצאי לדרוש את שמגיע לך.לחיות כישות בריאה בנפשה ובגופה.!!!!!!!!!

מה זה? אישה מוכה? אונס שחוית, בילדות? בבגרות? או שניהם?

אגב,יש לך כינוי יפה. אני מניחה שמתכוונים ל"בובה" או משהו דומה:-)

ללה, אני מצטרפת לברכות ולאיחולים. שיהיה במזל טוב... עם מלוא המובן והמשמעות... טלי פרידמן

טלי - המון תודה לך. אני ממש מופתעת מכל היחס הזה! קצת מוזר לי לתפוס מקום כאן (ובכל מקום אחר) אבל כנראה שזה חלק מהעניין אז אשתדל לקחת מזה את הטוב ובאמת לקבל את כל מה שכל מה שמאחלים לי. זו ממש התקדמות בשבילי לשמוח מהדברים האלה, אז תודה על החיוך שעלה על פני, ובי! וכבר מראש חג שמח!

תודה!!!! איזה כיף שפתאום כל כך הבה אנשים מאחלים לי מזל טוב, אני חושבת שזה היום הולדת שקיבלתי בו הכי הרבה ברכות. Lala - זו אחת הבובות מהטלטאביס. אני ממש חולה עליהם. ועל צעצועים בכלל (אולי משלימה איזה חסך ילדות :-) אז שוב תודה ושיהיה לך יום נפלא!!!

היי טלי, תודה על תשובתך. אני מעריכה (ווגם קצת מצדיקה...) את האיכפתיות והדאגה . לקחתי לתשומת ליבי את הערתך, שייתכן שזה עדיין מוקדם מדי להתעסק בנושא "מהצד השני", המסייע. אמנם, אני באמת חושבת שבשלב בו אני נמצאת הטריגרים לנפילות, כשהן קורות, הם אחרים לגמרי (קשה לי לדמיין את עצמי היום נכנסת לדיכאון רק כי ראיתי מישהי יותר רזה ממני... :-)), אך למרות זאת אני לוקחת את הצעתך לשקול מחדש את "משק האנרגיה" שלי ואת האופציות הטובות ביותר ל"חלוקת המשאבים". ועד שאחליט, אמשיך להפנות אנרגיות לעזור ככל שאוכל כאן בפורום, לבנות שסובלות מהפרעות אכילה, מדיכאון, או בכלל... ושוב תודה! :-))

מישהי... הרעיון שלך מצוין. הפורום מקבץ בתוכו אנשים עם בעיות רבות ומגוונות, אך יש פה גם מקבץ לא מבוטל של אנשים עם הפרעת אכילה בהווה או בעבר. את באמת יכולה להיות פה לעזר להרבה אחרים, אך כאן זה בשליטה שלך, במינונים שלך. את בוחרת מתי את יכולה להיות כאן, מתי את רוצה להתרחק וכו'. רק בבקשה, תשמרי על הגבולות שלך ועל הכוחות שלך. אני יודעת שיש משהו מאד מושך ומפתה בלהיות כאן, לעזור לאחרים, לקבל משמעות על ידי אחרים, אבל באמת שלעיתים זה יכול לחצות גבולות אדומים שלך, לרוקן אותך מכוחות שכמו אצל כל אחד אחר הכוחות הללו מוגבלים. שימרי נפשך מהתהום...והיי עימנו כשתוכלי. אני אשמח... טלי פרידמן

...ואני אהיה כאן, ככל שאוכל, לנסות לעשות משהו עם נסיון של 11 שנים... טלי, תודה. :-)

היי, את פה ? אביב.

בסוף היו שני צעדים קדימה, והם הצליחו, החזקת אצבעות מה ? לא שכחת אותי... וזה עזר כרגיל... אני מתקרבת לפסגה... תודה, אביב.

אביב, אני פה... לא צעד אחד, אלא שניים?? אין לי מושג על מה ולמה...אבל אני מתרגשת בשבילך. אולי רמז? טלי פרידמן

טלי יקרה שלי, אין לי הרבה מה לאמר הבוקר, חוץ מאשר ת - ו - ד - ה ענקית, שאת שם ברע, אבל גם בטוב, ולא מוותרת על שום דבר. אני מקווה וחושבת שעכשיו יהיה יותר טוב מרע. וטלי... שדה מוקשים ? לא, זה היה שדה של פרחים צבעונים, שלבלבו במיוחד בשבילי, ולמעלה בשמיים - זרח ירח מדהים, להאיר את דרכי. שיהיה לך יום מקסים, שלך לתמיד, אביב

פספסתי אותך אתמול. מה נשמע אצלך?

אנג'ל, לא נורא שפיספסת, אני פה עכשיו. אני רק התחלתי את ה"סבב היומי" לראות מה התרחש פה. אחזור להתחלה (הנה) כשאסיים. בינתיים, תכתבי לי קצת מה קורה איתך, איך בצבא, מה קורה עם הטיפול וכו'. אשוב מאורח יותר. טלי פרידמן

איזו אינטואיציה יש לי;-)

הבדיקות עדיין לא התבררו,אולי מחר מי יודע...מקווה שזה שום דבר רציני . איך הולך בטיפול?אני לא עומדת בזה .קשה רגשית וגם כלכלית.אני מתקשה לעבוד כ"כ הרבה שעות.זה באמת קשה לי. מצאתי פסיכולוגית מתמחה בהפרעות אכילה אחרת,שהיא ממש זולה ונוצרה לי איתה כימיה נהדרת.אני יודעת שזה לא ישמע לך אבל קבעתי להפגש גם איתה . הטיפול דורש מימון ואין ברירה. המצב הכללי....הוא...מצב. רע מאוד לרגעים. פחות רע לרגעים. שלחתי לך הודעות באיי סי קיו.

אנג'ל, טרם פתחתי את האיסיקיו. בדרך כלל אני פותחת אותו בסופ"ש, לפחות אחת לשבועיים. אני אגיע להודעותייך בהמשך. נשמע שאת פועלת היטב, ומחפשת אפשרויות שיהיו לך טובות. למה את חושבת שיראה לי מוזר החלפת המטפלת? אם תעזבי גם אותה בהמשך, אז זה לא ייראה מוזר, אלא זה פשוט יבהיר לך שככל הנראה מדובר בדפוס קבוע, ולא במטפלים גרועים. אבל בינתיים, תשקיעי בטיפול, זה הכי חשוב. ואיך את מרגישה? מה עם המצב הבריאותי? טלי פרידמן

ערב טוב הגוזל החמוד מתגעגע אלייך. תכתבי אם בא לך.

היי גוזל אני פה כל העת רק לא יכולתי להיתבטא בגלל כל מה שקרה כאן . במקום לעודד לתמוך לקרב אני נאלמת דום כואבת את כאבכם כל היום ומיתיסרת וכל כוחותי עזבו אותי הירגשתי את יסוריך זעקותיך ופחדך הנורא ולא היו לי מילים אנג'ל יקרה, אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב עכשיו קראתי את תאוריךו כאבייך וליבי יצא אליך עכשיו, משקראת לי חזר אלי משהו קטן מכוחי אני שמחה שאת ממשיכה, ושמחה להרגיש אותך פה יש בך הרבה אומץ בעמידה על שלך, בצידקתך ועמידה על זכויותיך שלך כל הזמן רותם

תודה על הכל :) אם את כאן עכשיו-זה יעשה לי ממש טוב

היכן את?

הגעתי...

אין לי בדיחות כרגע... לא נורא, נכון? את נשמעת לפי ההודעות בסדר גמור, אני שמחה שזה כך! איך הולך בעבודה? בטיפול? (זה קשה מאד להיות בטיפול נכון?) חברים חברות... ומה שלום אמא? אני אכנס יותר מאוחר... אחרי ניקיטה,את מכירה? הסידרה בכבלים. ונעשן... ביי בינתיים

אז איך היה? ספרי.... איך הוא נראה...?

אליאן, נשמה שלי, למה את רעה אלי בזמן האחרון? :-)) תתאזרי בסבלנות, כל דבר בזמנו... אביב.

אליאן, נשמה, בעבודה הכל בסדר גמור, בחיים הכל בסדר גמור, עשיתי היום לא צעד אחד קדימה, אלא שניים, בסוף !!! בטיפול קשה ? כבר לא, עכשיו כבר טוב, גם זה קצת נרגע, את יודעת הרבה חלומות והרבה בלגן, אבל גם צחוקים... אמא, אחלה... חברים, חברות אחלה.... אני בפסגת העולם, ואתם איתי שם.... שלך, אביב.

הי..........נמצאת בפסגה.גדולה מהחיים, זוכרת? מדהים איזו דרך עשית בשבוע. אכן, הפכת לברבור.........ברבור גאה וחסון..... למרות הסקרנות לא אשאל שאלות מיותרות, וגם כדי לכבד פרטיות........מה יש, תשאירי גם משהו לעצמך, זה אף פעם לא מזיק להפך. החופש לבחור, זוכרת?...........העצמאות היא לא רק במונחים פיזים. העצמאות האמיתית היא בדמות העצמאות הנפשית, וביום שהיא מושגת, אזי אנו נעים במסלול החיים הבריא ביותר עבורנו . מה שלום אמא? והתהליך שהיא ואת עוברות .......מדהים עד כמה הסביבה בסופו של דבר משתנה בגין תהליכים שאנו עוברים.לרוב כשהשינוי הוא טוב עבורנו , הסביבה הקרובה, למרות הקושי הרב, במהלך ההסתגלות חווה חוויה מתקנת, שמשפרת לאין שיעור את איכות חייה , לרוב, שלא במודע. אני חשה כי תהליך ההתקרבות והגילוי מחדש של המונח "אמא" הוא בגדר סם החיים שיחד עם תחושת החוסן הנפשי והפיזי שלך היום, אחראים לתחושת גדלות הרוח שלך. תהית מה איתי באחד מהעצים הנעלמים נכון? אני בסדר, היו לי יומיים לא קלים, בלב הסערה , כך שגם לא ניסיתי כלל להשתחל ולזרוק איזושהי מילה, נכנסתי רק כדי לנסות ולהרגיע את הרוחות. אני בכלל מאמינה בדרך ריפוי אחרת ממרבית האנשים. לא אוהבת לשקוע ברפש, פעם אחת במקום הכי נמוך, מספיקה כדי לשמש אות אזהרה. בבחינת תמרור "לשם לעולם לא אגיע"....ולכן לגבי, כשאני חשה כי איזושהי חוויה יכולה להפיל אותי , אני משלבת מיצוי כמעט עד תום(מיצוי של הכאב, הדכדוך) יחד עם חזרה לשגרה, צמיחה וע"י כך יציאה מהמבוך ממעגל הקסמים, שהוא כה פתלתל ובנקל יכול למשוך אותך למטה אתו. . הבנת? את "הניתוח הפסיכולוגי" אני עושה משהתחזקתי, ולא בלב הסערה, כדי לא ליפול חזק יותר . לטעמי ומניסיוני, לא תמיד צריך למצות את תחושת חוסר האונים . הצמיחה "מהאין" , גדולה לאין שיעור. משפטים סתומים? הם אומרים לך משהו? אבל כרגיל, אני בסדר, ובאמת זו לא רק סיסמא, מחייכת, צוחקת, חיה............. שמחה שאת נשמעת כלכך זורחת. אני מרגישה את החום שאת מקרינה והתחושה מדהימה. אני פורשת לנוח, עוד מעט קימה ליום חדש. חלומות פז..........חיבוק שרון

מקווה שלא שכחתי אף אחד... יש לי כמה "חובות קטנים" לפרוע: שרון - אלף תודות על המכתב המדהים! אני נשארת מוקסמת, כל פעם מחדש, והמילה היחידה שעולה בדעתי לומר היא , בנאלי ככל שיהיה, המון תודות... אז המון תודות שאת כאן, ובתקווה "להיפגש" קצת יותר! ללה!! יום הולדת שמח!!! (מותר לשאול בת כמה?) שמחתי לשמוע שנהנית בפאריס. עיר מדהימה בלי ספק- הייתי בכיף מתחבאת במזוודה שלך ומתגנבת איתכם אילו יכולתי... עניין האוכל- צפוי היה שלא יהיה פשוט. אמנם חבל, כי אוכל זה חלק מהנאות הטיול- כמו שכתבה כל כך יפה אביב וכמו שאנחנו מנסות לשכנע את עצמנו- בהצלחה מוגבלת... אבל, פאריס לא בורחת: אפשר להחליט על "טיול חוזר" (על משקל "הזדמנות חוזרת"), נניח בעוד שנה, ו"להחליט" שבמועד ב' ח-ו-ב-ה להנות גם מהאוכל!!! (טוב, אני לא באמת חושבת שזה כל כך פשוט, אבל אולי, כרעיון, זה יתרום קצת למאמץ להתגבר על הפחד?) אני מקווה שמצב הרוח הטוב נשמר, ויישמר עוד ימים רבים! אביב- את רואה מה שהיסטריית הלימודים הזו עושה לי: אני לא מוצאת זמן לכלום, ומאידך גם לא ממש לומדת! תמיד זה קורה לי... אבל מהמעט שקראתי הצלחתי להתרשם ש- "הכל שפיר בגזרת אביב". (אני צודקת?). אז, רק שולחת לך חיבוק ומאחלת לילה טוב... אוהבת את כולכן! מישהי

מישהי מיוחדת, הכל שפיר, הכל מצוין, הכל מתקדם... היום טיפסתי עוד שתי מדרגות כלפי מעלה... אני ממש מרוצה... ואת תלמדי, אבל אם את לא לומדת, אז לפחות תבואי לדבר איתי. תספרי קצת מה קורה, איך האוכל, ויותר חשוב איך המצב רוח, איך ההרגשה, או שאת יותר מדי עסוקה מכדי לחשוב על זה. אני מחכה לך פה עד שתפני לך זמן מעיסוקייך המרובים ותחזרי אלי. שלך, אביב.

ואם לא את החתול, לפחות אותי... אילו שתי מדרגות? משהו מסויים, או שהכוונה למצב הרוח הכללי? אני בסדר. קצת לחוצה (אני תמיד היסטרית לגמרי לפני מבחנים. בעוד עשרה ימים, ביום המבחן- זה יגיע לשיא), אבל בסדר - גם בחזית האוכל. אפרופו אוכל- לך אני יכולה לספר את ה"בדיחה" שהמצאנו, כי את מכירה ORACLE : אני וחברה טובה מהקורס (שיודעת על הבעיה) הנהגנו "קוד סודי" - אחרי אוכל עושים תמידCOMMIT , בשום פנים לא ROLLBACK ... :-)) אני מתנצלת מראש שבימים הקרובים, עד המבחן, אהיה כאן פחות. בוודאי לא תופתעי לשמוע שאני מעדיפה בהרבה להיות כאן מאשר לשבת ולחרוש, אבל נדמה לי שאני חייבת לעצמי לפחות לנסות וללמוד כמו שצריך. בינתיים הנסיונות האלו טעונים שיפור, אבל זה סיפור אחר... היי, כתבי משהו. באמת התגעגעתי!

מנסה להיות כמה שיותר, אך לא תמיד יוצא, אבל....את בליבי .........כל הזמן. הבנתי שאת נמצאת בתקופה מעט לחוצה , אז ראשית הצלחה, וחיזוקים, למעבר בטוח של המשוכה הזו. והמרגש איך הוא? האם היו עוד מפגשים? אולי פרטת בעצים, הם הפכו מאוד מסועפים ולעיתים נדמה שאני אובדת בין המשפטים. רציתי להבהיר, שעת לכל דבר, שלא תנסי להקדים את השלבים שאליהם עוד לא הגעת למרות שאת בהחלט רואה אותם.... מכירה את המטאפורה על התפוח? ...."התפוח לא אדום לפני שהוא ירוק.........". אז .......תמצי את תהליך הריפוי עד תומו בטרם תהפכי עצמך למרפא.אם כי, בהחלט, הערך המוסף שיש לך מניסיונך יכול לתת המון, כל זמן שהוא לא יהיה על חשבון האנרגיות שלך, את צריכה אותם, כל אחד צריך, ואת זה אף פעם על תשכחי. תעמידי עצמך במרכז ההויה. מישהי, מישהי שהיא הכי חשובה.לעצמה. גם אם לא תהפכי מיד למשענת עבור הבנות.הכוח שאת משדרת מעצם היותך שחקנית ראשית במאבקך, הוא מספיק ממגנט, האמיני לי. הן תחושנה זאת, אני חשה זאת, ובין שתינו מסך ומקלדת........... שמרי על עצמך, אני עוקבת. מחבקת.... שרון

נראה לי שפיספסתי פה משהו. לא הייתי פה מאתמול , וגם אז הייתי רק כמה דקות(חיפשתי אותך!!), ולפי מה שהבנתי משהו קרה. לא משנה מה. אל תעלמי. אני אוהבת לקרוא (ולקחת לתשומת הלב) את מה שאת כותבת , גם אם זה לא נכתב עבורי( לפעמים מוצאים תשובות בצרות של אחרים). קחי הכל בקלות. בילי

בילי יקרה, נכנסתי רק לכמה שניות, אבל לא יכולתי להתעלם מההודעה שלך. הסירי דאגה מליבך הקט, אני לא נעלמת, ואין לי כוונות להעלם. קרו דברים... כבר נשכחו.... אני הולכת לכבוש את העולם, ולוקחת את כולכם יחד איתי לעזור לי בזה... :-) סתם בדיחה, אבל אני במצב רוח טוב. ספרי מה קורה אצלך... אביב.

מה שחשוב הוא מה שלומך בהודעות שלך בשבוע האחרון את מתמקדת רק במה שקורה בפורום לא מספרת כלום עלייך, על המחלה שלך, זאת צורה של בריחה? איך את מרגישה? את אוכלת? את מקיאה? את הולכת לצבא, לעבודה, איך בבית? תספרי על כל הדברים האלו ואני מבטיחה לספר איך בעבודה...

אני כבר לא יודעת מה לכתוב ומה לא... מה שכן,בינתיים אני ממהרת לאנשהוא תספרי איך בעבודה.אני שאלתי קודם:-) ואני אחזור לקרוא ולהגיב.

אני גם ממהרת לאנשהו (לעבודת הערב שלי) ואני מתכוונת לעמוד על שלי. לא תתחמקי ממני בקלות.... ספרי לי מה שלומך

הייתי רוצה לדעת כמה אחוזים מהאוכלוסייה בישראל סובלים מחרדת בחינות

שרון שלום אני לא מכיר נתונים סטטיסטיים, אבל גם אם היו כאלה הם היו מעוותים לחלוטין. תלוי איך מגידירים חרדת בחינות ולפי זה תמצאי אחוזים שונים לחלוטין. חרדת בחינות הוא סוג של חרדת "ביצוע" כך שהתופעה יכולה להיות מצומצמת או רחבה מבחינת התוכן (רק בחינה פורמלית, או כל מיני סוגי ביצוע באופן כללי). אולם מה שיותר בעייתי הוא שרוב האנשים שסובלים מכך אינם פונים לטיפול ולכן לא ניתן לאתרם. בד"כ מי שפונה לטיפול אלו אנשים עם חרדה קיצונית שכבר פוגעת באופן ניכר באיכות החיים (או אנשים עם מודעות עצמית גבוהה שמוכנים לפנות ולטפל בבעיה עוד כשהיא מינורית). לבסוף, חרדת בחינות מתלווה פעמים רבות לבעיה רגשית או נפשית אחרת ולכן יש כאלה שסיבת הפניה שלהם לא תרשם כחרדת בחינות אלא משהו אחר. אני מעריך שכמעט כל אחד עבר במהלך חייו חוויה של חרדת ביצוע כזו או אחרת. לגבי מספר הפונים לטיפול שממוקד בבחינות, מספר יהיה זעום לעומת היקף הבעיה במציאות. ומדוע את שואלת, שרון? ידע כללי או שאת מחפשת פיתרון למשהו? בברכה ד"ר אורן קפלן

אני מאוד מודה לך על התשובה המהירה שאלתי לצורך כתבה שאני כותבת על חרדת בחינות למוסף לימודים של גלובס

בבקשה מכם תפסיקו לכתוב עלי,תפסיקו להזכיר אותי בהודעות , תנו לי להעביר הלאה את המקרה הזה-הלאה ולטיפול מנהלי הפורומים. כל ה"דיבורים" האילו עלי מתעלמים מקיומי,שוכחים שאני עדיין כאן ועדיין קוראת. מצידי תערכו את הדיונים הללו בטלפון. אלא אם כן- אתם רוצים שאקרא ואפגע,אקרא ואלך? אם כן פשוט תאמרו.עם יד על הלב-אם תאמרו לי ללכת אני אפגע פחות מאשר אם תמשיכו לכתוב בהודעות שאלות כמו "מה היא רוצה ממני?".אין קשר בין מה שקרה בעבר לבין מה שקורה עכשיו.אני איני רוצה כלום מאיש.לא כבלתי איש לדבר איתי,לא ביקשתי מאיש להתקע איתי בחורים שחורים.מי שעשה זו-עשה זו מרצונו. אילו דברים פוגעים.אני לא רוצה דבר מאיש.רציתי להתריע על שימוש בכתובת אימייל.עשיתי זו בדרך הלא נכונה.התנצלתי. אני לא הגבלתי אנשים שיכתבו בשעות שאני לא כאן.לא אכפת לי מהדברים האילו עכשיו. יש לי דברים מהותיים יותר להתעסק איתם. שוב,אני חוזרת:זה מעליב,זה מושך למטה. שימו אתכם במקומי בבקשה,שכל אחד יעמיד עצמו במקומי.תבינו כמה זה פוגע ולא נעים לקרוא.לא מזמן חלקכם אף הייתם במקום בו הרגשתם והאמנתם שאיש אינו מאמין בכם,לאיש לא אכפת מכם,אתם לא רצויים,הכל הולך לרעתכם וכו'. יש משהו רע בתחושות האילו,משהו מסוכן. בבקשה,.הצלחתי לעלות איכשהוא.להתעלות מעבר לתחושות האילו.להיות מספיק אמיצה ופתוחה על מנת להתריע מה כואב,מה מפחיד,מה מפריע. לא רוצה לחזור להתמרמרות,לחוסר האונים,תחושת חוסר השליטה והחרדה מאנשים. אתם יכולים (כולכם) לקבל סימפטיה בזכות מה שאתם ויש לכם וודאי נושאים הרבה יותר מעניינים וחשובים לדבר עליהם מאשר עלי. תודה לכם, אנג'ל.

אפשר לשאול מה קרה? או שאת לא רוצה להגיד לי.... טוב את לא חייבת.......:-( עצוב לי שעצוב לך שלך לעולמים, אני.

שלום רב, במשך שנה אני חוזרת וכותבת בפורום , כל פעם שרע אני מוצאת כאן מפלט... הסיפור הוא כזה: לפני שנתיים הכרתי בחור מ קסים , אוהב ומתחשב. בתחילה הכל היה מושלם, הייתי המאושר שבאדם במשך תשעה חודשים רק פרחתי מיום ליום עד המשבר הראשון.בן זוגי ניגש לבחינה של לשכת עורכי הדין ולצערנו נכשל . הוא הגיב לכישלון בצורה ממש קשה עד כדי דיכאון עמוק, שהגרוע מכל זה שהוא התכחש למצבו ולא הסכים לקבל עזרה מקצועית. נפרדנו אך האהבה גברה ושוב חזרנו.מאז ועד היום הוא נכשל בשלושה מבחנים, כאשר אני הייתי שק האגרוף שלו, אהבתי ללא תנאי, הייתי לצידו בזמן שלא קיבלתי ממנו כלום אלא להפך זכיתי להתעללות נפשית מצידו.אתמול החלטנו להפרד , זה קשה וכואב כי אני עדיין אוהבת אך יחד עם זאת ישנה הקלה מאוד גדולה. החלטתי לסיים את הקשר כיוון שהוא התגלה כלא אמין, רצינו לשכור דירה הוא קבע לחתום על חוזה בזמן שידע מראש שאין לו כל כוונה לכך.אתמול הוא ביקש שאחליט מה אנו עושים בקשר אלינו, הוא אמר שהוא אוהבת אותי ושהוא רוצה לבנות איתי משפחה אך קשה לו לראות אותי סובלת..... הוא טען שאין לו אפשרות להעניק לי כיוון שהוא מרגיש אפס כתוצאה מכישלון במבחן.ויתרתי על חיי בשנה האחרונה וכל זאת למען אהבתינו, האמנתי ובסוף התבדתי. הכאב הוא גדול, למרות הכל אני אוהבת וחשה כלפיו רחמים על כך שהוא ויתר על הכל וזאת בגלל כישלון מבחינה מקצועית. האם אוכל לעזור לו או שמא כדאי להתנתק באופן סופי? ( אנחנו בשנות השלושים + )

לדעתי עשית החלטה נכונה, וכל הכבוד שהצלחת לעשות אותה. מאד קשה לוותר על אהבה, או על אשליה של אהבה. אני מאמינה שיהיו לך עוד אהבות ושזה רק עניין של זמן ושל רצון, כך שעלייך לקחת נשימה אחת אחרי השניה וללמוד לקבל חמצן לריאות גם בלי החבר שלך כאשר תדעי ותלמדי להיות שלמה עם עצמך לבד, יבוא מישהו אחר שתוכלו להחליף בינכם אהבה. אני מאד מעריכה איתך שנשארת עם בן הזוג שלך למרות כשלונותיו, מאמינה שלו קשה עם עצמו והוא צריך לעבד את הכשלון הזה לבד (ללקק את הפצעים) אני חושבת שהעזרה הכי גדולה שתוכלי לתת לו היום זה להתרחק ממנו יש לי תחושה שהוא צריך שקט ושבעצם גם את צריכה.

:) מה שלומך? איך בעבודה?

תודה רבה לך הלואי שאמצא את השקט והשלווה...

עידית שלום אני עוקב אחר הודעותיך בחודשים האחרונים ואכן בכל פעם עולה שוב השאלה האם לתת לאהבה לנצח, או לחליפין, להיגיון שאומר שזו אולי אהבה הרסנית עבורך. קיבלת די הרבה עצות לאורך הדרך ובסופו של דבר ההתלבטות היסודית נותרה כפי שהיא. כנראה שאת חוששת לקבל החלטה חד משמעית לכל כיוון שהוא מחשש להיפגע. אם תעזבי לגמרי תחושי אולי פספוס, אם תישארי אולי תהיי נדונה לאומללות והשפלה. אני ממליץ לך, כמו שהמלצתי בעבר, לפנות עם ההתלבטויות הללו לייעוץ מקצועי. הזמן הארוך בו נמשכים הדברים בצורה כזו רומז אולי שאת בבעיה שאינך יכולה לפתור לבד בכוחות עצמך. לפעמים צריך עזרה מבחוץ כדי שניתן יהיה לראות את הנוף בצורה יותר בהירה. במידה והוא יסכים לבוא איתך יהיה זה לפחות סימן שהוא מוכן לשקול את הדברים ברצינות אחרי כל כך הרבה לבטים. בהצלחה בכל דרך שתבחרי ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, תודה רבה על התייחסותך לבעייתי.אני אכן נמצאת בטיפול פסיכולוגי שבלבל אותי לא מעט. הפסיכולוגית שלי לאורך כל התקופה מצד אחד נתנה לי להבין שאין סיכוי לקשר ומצד שני חיזקה אותי ונתנה לי תקווה שהכל יסתדר. רק לפני שבועיים היא אמרה לי שיצאנו " מטיפול נמרץ " ושהקשר שלנו עכשיו כמו כל קשר נורמאלי. יצאתי משוגעת מהקשר הזה, אני בנאדם מאוד ראלי עם היגיון בריא אך הקשר הזה בלבל אותי. החלטתי לעזוב וכמובן שזו היתה החלטה שלי כי בן זוגי לא יודע לקחת אחריות ולקבל החלטות. כולי תקווה שאוכל בעתיד להתאהב מחדש. תודה רבה עידית

שלום, ברצוני לדעת אם התרופה האנטי דכאונית מסוג סרוקסט הוכיחה את יעילותה בטיפול באנורקסיה, והאם היא עשוייה לגרום לתחושת תיאבון. תודה.

אני לא מבינה בכדורים..... אבל כמו שהבנתי, סרוקסט זה כדור שמפחית לחצים, חדרות ופחדים. האם את זו שעליה לקחת את הכדור? את אנורקטית? האם את חוששת מתחושת הרעב/תיאבון? שיהיה לך רק טוב. אני אשמח אם תספרי לי. שלך, ג'קי.

היי הדר עד כמה שאני יודעת (ואני ל-א רופאה !! ), עד כה אין תרופה שהוכיחה את יעילותה בטיפול באנורקסיה "פרופר". יש מצבים שבהם ניתן טיפול תרופתי בנוסף לטיפול הקונבנציונלי, לרוב במטרה לשכך חרדות קיצוניות בנוגע לאכילה ועלייה במשקל, או לטיפול באובססיביות שמתלווה, במקרים מסויימים, לאנורקסיה. בכל מקרה, כדאי אולי להמתין לתשובתם של המומחים...

הדר שלום רב, אינני רופאה, ולכן תשובה זו אינה מיקצועית, כי אם נובעת מידע כללי, ומעיסוקי בתחום הפרעות האכילה. סרוקסט ניתן פעמים רבות בהפרעות אכילה. יש בו אלמנט מרגיע, אנטי-דיכאוני, מפחית כפייתיות, ויותר מזה, הוא אף מדכא מעט את התאבון. לכן נוטים לתת אותו בדרך כלל בהפרעה מסוג בולימיה. אולם גם לאנורקטיות ניתן הסרוקסט, או פרוזק או כדורים מאותה "משפחה". הכול תלוי במצב הפרעת האכילה, באלמנטים העיקריים בתוך ההפרעה, ובגישת הפסיכיאטר שנותן את התרופה. בברכה, טלי פרידמן

אביב צר לי אך קשה לי לקבל את דברייך!! אם היית אומרת לי שאת במשבר ויש לך איזו בעיה ואת מעדיפה לכתוב בשעות אחרות, הייתי הראשונה שמכבדת את רצונך... הרעיון להתעלם או לכתוב בעיצים נפרדים הוא טוב,ואפילו הוא נעשה כבר ואולי אף עדיף באמת לחזור אליו ! אבל ! לכתוב בשעות אחרות? להסתכל מסביבך ימינה ושמאלה ? להתחבא ? השתגעת? תהיי רצינית ! תארי לך מצב שבו אני מרגישה רע,רע מאד ! ואני סומכת עליך ואת כותבת לי הודעה, ויש לי עוד משהו מאד חשוב לשאול אותך. ופתאום את רואה שאנג'ל שולחת באותו זמן גם הודעה... תשאירי אותי במצב הזה ? לא תעני בגלל זה ? אולי אני לא מסבירה את עצמי כמו שאני רוצה. אני לא מתכוונת שתהיי כל הזמן כאן כדי לעודד אותי או אחרים. והרי שברור שלפעמים גם לך כמו לכולם יש את הרגעים שרוצים להיות לבד לבד... אבל הכוונה, בעצם את תביני לבד למה אני מתכוונת. בקיצור הרעיון של לכתוב בשעות אחרות, אם הוא לא היה מרגיז הוא יכל להיות מצחיק ! אבל זו החלטה שלך ודרך חשיבה שלי... ואל תשכחי שהראייה שלי היא בשחור או לבן אז יכול להיות שיש דברים שקשה לי להבין אותם.. קחי בחשבון שדברים שעולים כאן ,לפעמים מחזירים אחורה או מזכירים דברים מסויימים וזה לאו דווקא מכוון אליך ישירות... ביי

אליאן, אני פה איתך ובשבילך, לא עוזבת ולא הולכת, מתי שתרצי, בכל שעה שתרצי ותבחרי, רק תשאירי הודעה ואני מבטיחה לבוא. אם אנג'ל תהיה או לא, זו בעיה שלה !!! אם את קוראת לי וצריכה אותי אני באה !!! שלא יהיו לך ספקות בענין. איך שאת מצליחה לנער אותי לפעמים. הכנסת אותי להלם, פה. שלך, אביב.

אליאן, הרגת אותי, חדרת לי ישר ללב, עם הכעס שלך עלי, ועכשיו אני גם בוכה... :-( אף פעם לא כעסו עליי כשהלכתי, איכשהוא תמיד היתה לי תחושה שזרקו אותי, או שאמרו "ברוך שפטרנו" אחרי שהלכתי, והרצון שלך להיות איתי, נגע לי בנקודה רגישה וכואבת. אז אני חוזרת - מתי שתצטרכי, או סתם תרצי, אני פה ... אל תשכחי רק לשים קריאה, שאני אדע שאת רוצה וצריכה... אוהבת, אביב.

אביב יקרה, אני באמת שמחה שתהיי בשבילי אבל נתתי את עצמי כדוגמא, כדימוי למלחמות שהיו ויהיו... ואני חוזרת שוב על דבריי, אל תתני לאף אחד לפגוע בתהליך שהתחלת... שילמת עד עכשיו מחיר יקר ואת עלולה לשלם מחיר הרבה יותר גבוה ויקר... וחוץ מזה שאני קצת אגואיסטית... עם מי אני אעשן סיגריה בלילה? את מי אני אצחיק לפעמים ? ולסיכום קודם כל תדאגי לעצמך ואחר כך לאחרים, או יותר נכון אם לא תדאגי לעצמך,לא תוכלי לדאוג לאחרים. הבנת פינוקיו? :-))))))))))

הפסיכאטר המהולל כנראה נטש את המערכה כצפוי הוא בטח היה רושם לכולם טיפול טרופתי אילו רק היה יכול ומסלק את כולם מהמסך הקטן אבל אנו גדלנו והחכמנו ולא נהיה יותר שפנים על מנת לתת מרגוע לנפשו של הפסיכיאטר כי זו כנראה דרכם של רשעים השקט השקט כי מי כמונו מכיר אותם מבית כאלו הם ולא יעזור שום תרוץ על זה כבר נאמר בריחה כהודעה אך לצערי עדיין לא נמצא אותו בעל תואר שיעמיד אותי במקום כי אני לא רק חכם גם צודק חחחחחחח אז תחשבו על זה

??? האמת היא שאתה כותב ממש יפה..... אבל למה אתה מתכוון? האם אתה מדבר על משהו ספציפי? ממני.

לא על כל בעלי התואר שחושבים שהם יודעים יותר טוב מאלוהים או ממני

שלום לכן!!! אני כאן! אפילו שהייתי רוצה להיות במקום אחר, אבל כל הדברים הטובים נגמרים מהר. אז איך היה.... עיר מדהימה! הייתי די הרבה באירופה ולא ראיתי מקום כל כך מדהים! מה שכן - 3 ימים ממש לא מספיקים לכלום. עשינו ממש מסעות רגליים, חשבתי שאחזור עם שברי הליכה :-) האוכל - היווה קצת בעיה, כצפוי. עשיתי את המקסימום מבחינתי שהוא לא ממש מקסימום... החלטתי שלפחות פעם ביום, במסעדה טובה אוכל ארוחה נורמלית. יש לי איזה קטע שכדי לאכול טוב אני צריכה לאכול במקום סופר יקר עם מאכלי גורמה, ובפריז זאת לא בדיוק בעיה :-) אני חייבת להתגאות במשהו, שיצא לאכול שם את הארוחה הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי, ומי כמוכן יודע מה זה אומר בשבילי להתלהב מאוכל! זה הסיפוק! הלוואי והייתי מרגישה ככה יותר. כמובן שחבל על כל הקרואסונים שלא נאכלו. חבר שלי ניסה לשכנע אותי אבל זה לא ממש הלך לו. כמובן שהוא חזר ואמר את ה"את לא אוכלת כלום". אז אולי לא ממש עשיתי את המקסימום.... לא יודעת, לא רציתי לתת לזה להרוס וזה היה שם ברקע. מה שאולי היה לי יותר קשה זה לגלות את הקושי שבהנאה. כתבתי כאן פעם (או אפילו אתמול) שמרוב שהרגלתי את הגוף שלי להתאפק, להסתפק במועט, לא להרגיש שפתאום כשאני כל כך רוצה להרגיש התחושות נעלמות. אני אומרת כאן "מדהים" ו"מלהיב" אבל הלוואי שזה היה בא לי בקלות. זה משהו שאני הכי הכי מצטערת עליו. משהו שכאילו נהרס. כשחזרתי הביתה חברים שלי עשו לי הפתעה ליום הולדת. דלת הכניסה היתה מקושטת בבלונים וציורים, אח"כ כולם באו ואני רציתי רק לברוח. כל כך רציתי להרגיש שמחה אבל זה לא כל כך הלך. הרגשתי את החיוך המלאכותי שלי נתקע. לא יודעת, בזמן האחרון אני יכולה להיות ממש שמחה מכל הלב רק במצבי אי שפיות זמנית והמבין יבין :-) זה גורם להרבה ייסורי מצפון - הנה, כולם מתאמצים ואני לא מסוגלת אפילו לשמוח. ושוב ה"לא מגיע לי".... מה שגיליתי שוב בנסיעה הזאת שלעבור למקום אחר לא יפתור לי את הבעיות שלי ובטח שלא את הפרעת האכילה. הדרך עודנה נמשכת.... ראיתי שקרו כאן הרבה דברים. אביב, אני ממש שמחה שחזרת והצלחת להשאיר מאחור את כל מה שהלך כאן. הפגיעות האלה, מאחורי המסך יכולות להיות הרבה יותר קשות מדברים הקורים פנים מול פנים. מישהי - איך את מסתדרת עם כל הלחץ של הלימודים? שיהיה בהצלחה!! אז זהו, אני שוב כאן! שיהיה יום נפלא!

ללה יקרה, קודם כל ולפני הכל מזל טוב ליום ההולדת, מפריחה לך פה בלונים, שרה לכבודך שיר, אוכלת לכבודך עוגה ומדליקה נרות. נשמע לי שנהנית למרות האוכל, לפחות מהדברים שמסביב. חבל שלא הצלחת להשאיר את המחשבות הללו בבית כמו שהצעתי לך :-(, נעצבתי אל ליבי, קיוויתי ורציתי בשבילך. אוכל זה חלק מההנאה של הטיול בדיוק כמו הטיולים, והמקומות היפים, והמוזיאונים, והחבר כמובן. ואת ויתרת עליו. אולי בפעם הבאה אני אתאמץ יותר, ולא אסמוך עלייך :-) ואבוא בעצמי לנטרל אותך מהמחשבות הטפשיות האלה. מה את אומרת ? את לא צריכה להתאפק, את לא צריכה להתנזר, מגיע לך להנות מהאוכל, מגיע לך להנות ממסיבת ההפתעה ליום הולדת שלך, אם לא היה מגיע לך, לא היו עושים לך, אבל עובדה שטרחו ועשו. חבל רק שלא הזמינו גם אותי לחגוג :-) מצבי אי שפיות זמנית ושמחה דווקא נראים לי אחלה, אני המבין יבין בקטע הזה... אם זה מה שזה גורם לך, להיות מאושרת, שיהיה ככה. עם הזמן יבואו גם דברים אחרים. ברור שזה לא שינוי המקום שיפתור לך את הבעיה. את לוקחת אותה, היא חלק ממך, לאן שאת לא הולכת, בארץ, בפריז ואפילו על הירח... בגלל זה צריך לטפל בזה מהשורש, מהמקור, טיפול כואב וארוך, עד לגאולה ממנה. אבל השחרור בא בסוף, שלא תאבדי לי תקוה, שתמשיכי ללכת איתי צעד צעד ויד ביד עד ששתינו נוכל לשמוח. ואני - בסדר, ברור שאני אחזור, איך אני יכולה להצליח בלי הפורום ? מי שמצליח פה זו לא אני, זה המטפלת שלי, האנשים בפורום, ובסוף יש חלק קטן גם לי... הפורום זה חלק עיקרי בכוחות שאני מצליחה לגייס לעצמי למלחמה. שלך, אביב.

אביב המקסימה!!! איך את עושה את זה? החיוך פשוט עולה ועולה! תודה על הבלונים והשיר ואפילו העוגה!! באמת חבל שלא באת, בפעם הבאה את חייבת :-) אני מאמינה שהשחרור יבוא, רק לפעמים הייתי רוצה שהוא פשוט יבוא מבלי שאצטרך להתאמץ ולעשות הכל למען זה. אבל שום דבר לא קורה לבד, רק באגדות אולי. ד"א, הייתי במוזיאון של סלבדור דאלי בפריז. משהו מדהים!!! הרבה עבודות שבכלל לא הכרתי ויצירות שלו זה מן שחרור מוחלט כזה, משהו שגורם לך לצוף, אני לא יודעת, אני ממש מושפעת מהעבודות שלו. גורם לך להסתכל על דברים בצורה כל כך שונה. היו שם איורים שלו לספר אליסה בארץ הפלאות - השילוב בין הספר לצייר. שניהם מופרעים לחלוטין. טוב, זה קצת ככה מחוויות הטיול:-) יש לך חלק מאוד מאוד גדול בפורום הזה!!! ובתוך הלב שלי גם!!! יש הרבה תקווה מלפנים ובאמת הרבה מקומות לראות. העולם שלנו גדול כל כך ואנחנו כל כך קטנים לפעמים וגם הבעיות שלנו הן קטנות לעומת העולם הזה אז אולי פשוט צריך לקחת הכל בפרופורציה ולהיות שמחים על כך שאנחנו כאן. אני, ד"א" בכלל לא הייתי אמורה להיות. ילד לא מתוכנן.... לפעמים אני חושבת על זה. לטוב וגם לרע, אבל הטוב כאן מנצח. אם לא היינו טועמים מהעצב מר ככל שיהיה לא היינו יודעים את מחיר השמחה. אני חושבת שיש בעולם הזה איזון, ואפילו שאנחנו לא תמיד רואים אותו רק בעזרת האיזון הכל ממשיך להתקיים. אני לא יודעת אם יש לנו משמעות כאן, לקיומנו בכלל. אני חושבת שמטרת החיים זה לגלות את המשמעות ואולי היא באמת איננה בל לעולם לא נדע כל עוד נמשיך לחפש. אז בואי נמשיך ונחפש ובדרך נמצא דברים נפלאים. יום נפלא ותודה שאת כאן!

מה זה אנוקסיה? וממה היא נגרמת תודה

אנוקסיה? יש דבר כזה? אני לא מכירה..... sorry שלך, אני.

נדמה לי שהמונח בא לציין רמת חמצן נמוכה - באספקת הדם לרקמות ו/או למוח. ליתר בטחון- עצתי היא לפנות לפורום רפואה כלשהו (אפילו רפואה ככלית), כי זו מסוג השאלות עליהן כל רופא יוכל לענות.

אביב מה שלומך? נורא שמחתי שחזרת האמת היא שלא הצקתי לך בפורום כי הנחתי שאת צריכה את השקט שלך, להרגע מהפורום יום יומיים ולחזור בכוחות מחודשים. כך אמנם קרה, לא? בכל מקרה כן חשבתי עלייך ועל כמה נוראה תחושת החדירה לפרטיות, אבל זהו, הכל עבר. קראת את השיר שכתבתי? (אני כותבת בעיקר שירים של אהוד בנאי וקצת גם של ארקדי דוכין...) לגבי העבודה החדשה, דברים לא הלכו טוב, כאשר הגעתי לחתום על החוזה ולסכם שכר והכל דירו איתי על שכר שמוך ב2000 ש"ח ממה שנתתי להם כציפיות שכר. הייתי בהלם! לא ציפיתי לכזאת ירידה, הם מאד התרשמו ממני ומרכזההערכה שלי היה מצויין אבל זה השכר שהם יכולים להציע, נו מילא, העלתי אותו ב 200 ש"ח המשכנו לדבר ולסכם פרטים כאשר משום מקום הוא שולף לי שנתיים התחייבות לא להמשיך לתואר שני ואני כבר נרשמתי לשנה הבאה. עקב העובדה שהייתי קצת בשוק סיכמנו שאני אחשוב על זה לילה, חשבתי והחלטתי שכן, אם יהיה לי מעניין בעבודה אז תואר שני כבר לא כ"כ לחוץ ובקשר לשכר, עבודה כזאת בהחלט יכולה להוות קרש קפיצה לכיוון שאליו אני מתקדמת. בסוף הוא החליט שהוא כבר לא כ"כ רוצה אותי. חייבת לומר שהייתי קצת מותשת מכל המעברים האלו. זהו, עכשיו אני שוב בשוק חיפוש העבודה. מאחלת לך ולכולם יום של שמש ושל אור(ה)

אורה יקרה, כן, תחושת החדירה לפרטיות היא לא קלה, ואפילו מאיימת ומפחידה, אבל התגברתי. אלה החיים. כל פעם משהו אחר צץ, וזה עושה את כל הענין. אחרת היה לי משעמם מדי ולא היה לי במה להתעסק. קראתי את השיר של אהוד בנאי, מכירה, והוא אחד האהובים עלי. למרות שכמעט כל השירים אהובים עלי, אז זו לא חוכמה גדולה, כמעט לכולם אני מתחברת, ומוצאת משהו להאחז בהם, שמתאים לי. ואם כבר ארקדי דוכין, השיר החדש שלו, על "שולה שאותי הקסימה", יפהפה. ובקשר לעבודה, חבל לי וצר לי. מכירה את התחושה. קודם מבקשים ממך להתפשר ולחשוב, ואז אתה מוותר על דברים מסוימים, יורד במשכורת, מוותר בינתיים על תואר שני, ובסוף עוד אומרים לך לא תודה. השוק במצב קשה כרגע, אין מה לעשות. בגלל זה גם אני לא עושה מהומות ומעדיפה לשמור על הקיים, למרות שהוא לא אידיאלי, ולמרות שקשה לי פה. אבל לפעמים הכל לטובה, אולי תמצאי באמת מקום שבו לא תצטרכי לוותר לפחות על התואר השני, ויאפשר לך ללמוד ולעבוד במקביל. צאי בכוחות מחוזקים, לחפש מקום אחר. אני בטוחה שתמצאי במהרה משהו שיתאים לציפיותייך. אביב.

התחלתי לשהתמש במדבקות ניקוטינל לסיוע לגימלה מעישון בדף הוראות השימוש כתוב שאין לקחת תקופות ארגעה בתקופת השימוש במדבקה. לפני תחילת הגמילה מעישון נהגתי לצרוך 1 כדור בונדורמין 0.250 שאלתי היא האם כדור השינה הנ"ל נכלל בקטגוריה של כדורי הרגעה. דחוף ותודה

OFEE שלום רב, הפסיכיאטר היועץ אינו מבקר כאן לעיתים קרובות. לכן אינני בטוחה שתקבל תשובה דחופה. צר לי. בברכה, טלי פרידמן

הוא פשט את הרגל

שלום לך שומר מסך טוב יש הומור אתה כותב לי הוא פשט את הרגל... מה שלא ברור לי כיצד פורום כזה ממשיך להתקיים בלי השתתפות רופא כל שהוא, חבל

דניאל נשמה שלי, חזרת ? אני עוד משפשפת פה עיניים וצובטת ידיים רק כדי להאמין... הבאת שוקולד ? גם בשבילי ? יקירי, התגעגעתי אליך, וכל כך שמחתי לקרוא את ההודעות שלך באנגלית-עברית משם, זה אחד הדברים העיקריים שהחזיקו אותי בתקופת המשבר שלי, נשבעת לך, ויש לי עדים. הדפסתי אותם והסתובבתי איתם בתיק, ומדי פעם הוצאתי וקראתי, להתעודד, לזכור כמה אני אוה.. אותך ואתה אותי, ואת זה אסור לפספס... אי אפשר לוותר... אז מוכרחים להמשיך הלאה... ולחכות לך... עכשיו אני במצב מצוין, ואתה חזרת רגוע ושלו, אז תתחיל לעבוד כדי להשלים אצלי את החסר.... :-). שבועיים לא היית, חיכיתי לך, ועכשיו אני רוצה את החיזוקים שלי, את המילים המתוקות שלי, וגם את השוקולד שלי... תתחיל, אני מבטיחה להחזיר לך בהמון חיבוקים... ששמרתי במיוחד לך... אוהבת אותך, אביב.

דניאל... ברוך השב...התגעגענו! אני שמחה שחזרת רגוע ומלא כוחות, ואני מקווה שתוכל לנצור תחושות אלו בתוכך לעוד זמן מה לפחות... :) תתאקלם שוב מהר... מחכים לך! טלי פרידמן

לכל משתתפי וגולשי הפורום, בימים האחרונים אנו עדים להתנהגות לא הולמת בפורום, ולהתנצחויות בלתי פוסקות בין גולשים שונים, שהעיקריות הן אנג'ל ואביב. הייתי עדה לכך שאנג'ל חשפה פרטים מזהים אודות אביב, ואני היא האחראית למחיקת העץ שקשור לחשיפה זו במלואו. לא מקובלת התנהגות שכזו בפורום וירטואלי. ברור לי שמניעיה של אנג'ל נבעו ממקורות אחרים מאלו שבסופו של דבר הם נחוו, אולם בכל מקרה מדובר בהתנהגות שאינה הולמת בפורום. האינטרנט בכלל, והפורום בפרט, הוא כר נרחב לשימושים רבים ופעילויות שונות. הפורום מאפשר מגוון רחב של אפשרויות, בין אם התייעצויות מקצועיות עם יועצי הפורום ובין אם התכתבויות בין הגולשים ויצירת דינמיקה חברתית ייחודית. פעמים רבות, אנשים מאפשרים לעצמם רמת הפתיחות וכנות גבוהים רק מעצם הידיעה שהם משתמשים בכינוי וירטואלי, ואף אחד לא יכול באמת לדעת מי הם, ולא יכול "לעלות עליהם". לאחרונה ראינו כי יש פריצה של גבולות אלו. ייתכן, כפי שאנג'ל סיפרה שנעשתה פריצה למחשב שלה או של כל אחד אחר כאן, ומשם באו "הקולות הרעים". גם הקללות שקיללו את אנג'ל היו לשונות רעים, חסרי טעם ונבזיים. קראתי את ההתכתבויות הרבות שהיו כאן בימים האחרונים, ואת המחשבות של אנג'ל ושל אביב לעזוב, ללכת הצידה. אני קוראת לשתיכן לשקול מחדש את העניין. אני חושבת שאם כל אחת מכן, כמו גם יתר הגולשים, תשמורנה על הגבולות ועל התנהגות הולמת בפורום, וחלילה לא תחשוף שום פרט מזהה אודות האחרת, ניתן יהיה להכריז על הפסקת אש. ויתרה מזו, בקשר ליחסיכן המורכבים: אני חושבת שרעיון הנפרדות הוא הרעיון הטוב ביותר. הניחו בצד את כלי המלחמה, ופשוט תשמרו על הטריטוריה של עצמכן. כיתבו בעצים נפרדים, תשתדלו להימנע מתגובות זו לזו, ואני מקווה שזה יביא לאיזשהי רגיעה. אין פה תחרות, יש מקום לכולם. אין פה מלחמה, כי אין על מה להילחם. אנא, השתדלו לשמור על התנהגות הולמת, ועל רגישות ושמירה גם על האחרים! ושוב, אני קוראת לכולם לדבוק בקוד התנהגות הולמת בפורום, לא לקלל, ובוודאי שלא לחשוף אחרים. אני רוצה להזכירכם שבעבר היו גולשים פורעים שקיללו, או התחזו והחליפו כל הזמן כינויים, והיום הם כבר אינם בינינו. אז לכל הפורעים למיניהם - ראו הוזהרתם! ועכשיו, אני מקווה שיהיה קצת פחות מלחמה, וקצת יותר שלום, פה ובכלל. הלוואי... טלי פרידמן

מסכים בהחלט טלי יקרה! ועכשיו כאשר חזרתי...מבטיח לך...לשמור על הסדר... ושאף אחד לא ינסה לעצבן אותי...... כי חזרתי מה..זה רגוע... ועןד שמדובר בציפור נפשי..... שלך.. דניאל.

היי לך, מה שלומך? חזרת...? מהיכן? אם לא איכפת לך לומר. ז"א, אף פעם לא נתקלתי בך בפורום זה..... אם אתה אומר ש"חזרת" אז זה אומר שאתה לא חדש..... אז שלום, אני ג'קי..... סתם אחת....... שלך, אני.

בוקר טוב, אני חייבת להודות, טלי, שככה זה היה אצלי. בגלל שסמכתי על הוירטואליות, נחשפתי והבאתי את עצמי במאה אחוז לכאן. ובגלל זה הסכנה מחשיפה מרחפת מעל ראשי ומפחידה אותי יותר מכל. לא כל אחד מסוגל להבין מה עברתי, עם מה התמודדתי, ויותר מזה איך הצלחתי להשאיר את זה מאחורה ולהתקדם הלאה. יש אנשים שיתעקשו לחשוד שאני משקרת ולא להאמין לצעד הענקי שהתקדמתי, וזה יכול לפגוע בי, פה אבל יותר מזה בעולם החיצוני. אם חלילה, מישהו שמכיר אותי מבחוץ יקרא את הודעותי פה משעות משבר, שום הודעה חיובית או מחייכת מעכשיו לא תוכל למחוק את הרושם. אם אנשים ידעו שהקאתי, שעמדתי על קצה התהום, שרציתי להתאבד, שרציתי למות, והכל מפורט פה בהודעות, מזה לא תהיה דרך חזרה, ובגלל זה אני כל כך מפחדת. בחוץ אני לא חושפת את זה בכזאת כנות, בחוץ אני פשוט מסתגרת בחדר ונעלמת. גם לא כולם יכולים להתמודד עם זה, אתם יכולים, הייתם שם, אמא שלי לא יכולה, המשפחה שלי לא יכולה, אנשים בעבודה שלי לא יכולים. בגלל זה אני נחשפת פה, ואני יודעת שזה יעזור לי להתגבר ולחזור לעצמי, אבל לא בחוץ. אני רק רוצה להוסיף דבר קטן, מעבר לחשיפת הפרטים האישיים שהיא החשובה מכל, אני רואה גם ב"התכסחויות" שנוצרו ביני לבין אנג'ל, ואני שמה כאן את הדברים הכי בכנות, ומשתמשת בשמות, כי אין כבר ברירה אחרת, דבר לא מכובד, לא ראוי ולא יפה. רעיון ההתעלמות עלה כאן פעמים רבות, מכיוונים שונים, ומאנשים שונים, שהראשונה בינהם היא אני, ולא עבד, ובגלל זה אני גם אשתדל, ואני אומרת את זה בגלוי, לכתוב לא רק בעצים נפרדים, אלא גם בשעות אחרות, בשעות שקטות שבהם אני אראה שאני לבד כאן. אז לכולם, אם התגובה שלי קצת מתאחרת, אל תעלבו, היא תגיע, אם לא באותו רגע, כי הפורום עמוס מדי, אז כמה רגעים אחרי, תחפשו אותה בדפים הקודמים... שלכם אביב.

ורק עוד משהו קטן... גם ענין החלפת השמות כל פעם לא נראה לי... קיבלתי את ההצעה הזו מכמה אנשים כבר, ואני רוצה להסביר פעם אחת ולתמיד. אני לא מחליפה את שמי מכמה סיבות. קודם כל זה לא יעזור, כולם יזהו אותי גם תחת שם אחר, הכתיבה שלי שקופה כבר לכולכם, וטוב שכך. אבל יותר חשוב, את אביב אני יצרתי ובראתי ונתתי לה חיים. הוצאתי אותה ממעגל האוכל ומהסירחון של ההקאות. אני מרוצה מהחיים שהיא רכשה לעצמה, ובנתה לעצמה במלחמה קשה. אני לא מוותרת עליה. היא = אני האמיתית, ואת זה אני רוצה לשמר ולהנציח. לא רוצה להחזיר את עצמי שוב למעגל המסיכות וההסוואות, ולהתחבא כל פעם תחת שם אחר. נחשפתי אל העולם עם האני האמיתי שלי, וכך זה ישאר. ובכלל, זה סתם מבלבל ומטעה ולא לענין בעיני, להחליף שם כל פעם. זה בדיוק המקור לחשדות ולחוסר האמון שנוצרו פה בפורום. זה מה שיוצר אוירה של שקריות וחוסר אמיתיות. אז זהו, ושוב יום מקסים לכולכם, אביב.

טלי. עניתי על כך למטה.

כתגובה למה שמשתתפת אחת אמרה לי באיי סי קיו חשבתי שתביני:)

כרגיל אנג'ל, לקחתי אותך ברצינות... ואגב, ציניות או לא, באמת כדאי שתבדקי את הנושא. ואגב, מה העניין של החלפת השמות המאסיבית? אני בקושי מצליחה לעקוב אחר השינויים. טלי פרידמן

תודה על הדאגה. הנושא נבדק היום. עניין החלפת השמות נועד למנוע את משיכת תשומת הלב להודעות שלי. אני חושבת שלבסוף במקום החלפת השמות,אנקוט אמצעי זהירות אחרים.

שלום אני בחור בן 19 והומוסקסואל תמיד נמשכתי לבחורים צעירים בגילאים 15-18 אבל לאחרונה זה הגיע לשיא שבו נמשכתי לילד בן 10 (כיתה ד') האם אני פדופיל ? ואם כן - כיצד מתמודדים עם זה לאן לפנות ???? תודה רבה

לאלמוני שלום רב, אתה כותב עם כל כך הרבה סימני שאלה וסימני קריאה. לפיהם אני יכולה להבין כי אתה במצוקה. אינך יודע האם תחושותיך נורמטיביות, והאם יש לך בעיה או לא. לדעתי כדאי לך ללכת לייעוץ פסיכותרפויטי. סימני השאלה והקריאה לא יוכלו להיפטר כאן מעל גבי הפורום. בטיפול תוכל להבין את מקורות המשיכה שלך, מה מהות המשיכה לצעירים והאם התחושות והתשוקות שלך "נורמטיביות" או לא. בברכה, טלי פרידמן

כדאי לך להתייעץ עם פסיכיאטר-סקסולוג בכתובת הבאה: http://www2.iol.co.il/communities/sexual_disorders

אלמוני יקר, לשאלה שלך ישנם שני היבטים. ההיבט הראשון נוגע בהומוסקסואליות שלך, ובניסיון להבין מדוע אתה נמשך לקטינים. כפי שטלי הציעה, טיפול נפשי יאפשר לך לבחון טוב יותר את הדברים בינך לבין עצמך. ההיבט השני נוגע בהיבט החוקי. קשר מיני עם קטינים אסור בהחלט, ומתחת לגיל מסוים הוא גם נחשב לאונס. עליך להימנע מכך ללא יוצא מן הכלל, גם כאשר הקטינים עצמם מסכימים לכך או אפילו מנסים לפתות אותך. האחריות כולה תהיה מוטלת עליך, ואתה עשוי למצוא את עצמך בכלא. אם יש סכנה שלא תוכל לעמוד בפיתוי, כדאי שתפנה מיד לקבלת סיוע נפשי, ותמנע פגיעה קשה ובלתי חוזרת בעצמך ובאחרים. בברכה, דרור גרין

מה הסובלנות הזו ? האם יש פה מקום לשאלה על נורמטיביות ? האם יש סכנה שהוא לא יוכל לעמוד בפיתוי ? ברצינות ! הרי ילדים בני 15 הם כבר "זקנים בשבילו ! קודם שיעשה ניתוח-סירוס ולאחר מכן אולי אפשר יהיה לדבר על טיפול !

שימוש בפרוזק במהלך ההריון והשלכותיו השונות. המלצות?

גם אני רציתי לדעת קצת על פרוזאק, תופעות לוואי וכו'. תודה לכם.

כרגע היועץ הפסיכיאטר ד"ר פלד נכנס לעיתים רחוקות יותר. בינתיים ניתן לעיין באתרים העוסקים בתחום הרפואי, למשל http://www.infomed.co.il/tapuz/drug1.asp?dID=210 או בקישורים קודמים בנושא בדיונים בפורום. למשל http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=34507&t=34507 בברכה ד"ר אורן קפלן

הי, הרגשתי כי התנתקתי מרצף הארועים ואני עושה כעת סדר במעבד הזמן שלי.. מרוב תגובות תמיכה, לא מצאתי דיווח שוטף על מצבך. ובעצם, היותך משענת לאחרות שנמצאות כעת בתחילת ההתמודדות , בהכרח מצביעה על מצבך, גם אם את לא מודעת לו . אז ראשית, ברכות, וחיבוקים, עלית כיתה.........את מרגישה? אומנם יש עדיין תנודות חדות בין תחושות החוזק הנפשי והאבדון, אך נדמה כי נחישותך והעובדה כי רגעי "החסד" בהן חשת נקייה מכל עקבות ולו לזמן קצר, נותנים את הטון.וזה מעודד!!! קראתי את התכתבותך עם פולי וחשתי גאה כמו אמא שצופה בביתה מעבירה שיעור לכיתה. ושם השיעור "השיעור שאני למדתי בחיי...." ואני שם, צופה מהצד ומוחה דמעה, ילדתי הקטנה, שאתמול נדמה כי אבדה דרכה עומדת היום, ניצבת אל מול המחלה , קוראת תיגר ומכריזה . היום אני כבר מבריאה! מנצחת את התופעה.......... זהו, הרגשתי שאת צריכה לשמוע את זה גם ממני. מקווה שגם את לחץ הלימודים תקחי בפרופורציות הנכונות. במידה , זהו סוד הקסם של להיות בשליטה. .......... מחבקת...ליל מנוחה שרון

וואוו זה היה יפה אפילו אני התרגשתי...... כתבת את זה ל"מישהי".... כי לא הבנתי למי הפנית את זה, ניחשתי.... אני לא יודעת אם צדקתי. שיהיה ל יום טוב...

כן, זה היה עבורה.....אבל, אם זה נגע גם בך העונג כולו שלי.

...

לפני כמה ימים מישהי כתבה לי "..." זו לא היא עכשיו זו אני,אנג'ל שלא יהיו ספיקות הפעם

כבר ביקשתי כמה פעמים והתעלמו מהודעותיי כבר התרעתי על "עיניים בוחנות" ונתקלתי בתשובות מרגיעות. ביקשתי ביומיים האילו בכל הודעה שלי לבדוק מה היה העניין והתעלמו מהודעתי אני כועסת שהפתרון היה פשוט למחוק את העץ.אני מבינה את הדחיפות למחוק הודעה מסויימת,אבל למחוק את העץ? ולמה זה כ"כ חשוב? אני אסביר: אני פניתי לתמיכה הטכנית של האתר.אני מאוד רוצה להיות כאן אבל אם יש כאן ליקויי אבטחה אני לא יכולה . אני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי את הפגיעה המנטלית המיותרת הזו. את השימוש לרעה בכתובות אימייל שעל המחשב שלי. אני גם לא מוכנה למחוק בכל פעם כל מה שיש ברשותי,כדי להיות פה. הדברים שאני כותבת הם דברים רגישים.אני לא יכולה להרשות לעצמי את החדירה הזו לפרטיות שלי. בנוסף לחדירה לפרטיות-התבצעה כאן פגיעה ברכוש. נאלצתי להחליף מספר אי סי קיו,אימייל, סיסמא ושם משתמש ברשת . ברור שהייתה כאן יד מכוונת של מישהו שנסה להזיק בכוונה אחרת מדוע מכל כתובות האימייל ששכבו שם ,נבחרה כתובת מסויימת אחת,כתובת שמקושרת אצלי למכתבים מאוד אישיים ורגישים?(שלא נשלחו לבסוף מהתוכנה ההיא בכלל-אני לא משתמשת בכתובת השניה שלי מאחר והיא מכילה עלי פרטים אישיים). אני מוצאת את עצמי חושדת בכולם. כי בכל זאת הייתי ועדיין אני במצב לא נעים. אני מניחה שמדובר בקורא "שקט" ורדום ולא במשתתף. אבל קשה לי לבטוח,בכל זאת סליחה.

הי אנג'ל.......... חזרת? ומה עם השם? אולי תנצלי את ההזדמנות?....דף חדש.....שם חדש..........תקופה חדש...........?! איך את מרגישה? יצא לך לחשוב על האירועים ? לקחת מהם משהו? מקווה שרק כוחות להתחזק. אני מזכירה וחוזרת גם על מה שכתבתי לך באותו לילה שלא תתני לשום דבר, ואני מתכוונת לשום דבר לשבור את רצף ומסלול ההבראה שלך. את חייבת להמשיך ולבנות את עצמך ולהחזיר לך את האמון באנשים. את הרי רוצה לחזור לחיים רגילים והיות ואנו לא חיים בתוך בועה ואנו מותרים מהבהמות אז גם ניחנו ביכולת להבחין בין טוב לרע. אז הפעילי חושייך ושמרי אנרגיות לדברים החשובים באמת. לחיים הבריאים!!! בהצלחה. אני כאן אם את צריכה שרון

כן, אני כאן אנג'ל. מה שלומך?

סתם... הלכתי כבר לישון כשענית. ניסיתי כלומר. משלא הצלחתי,פשוט בחרתי לעשות משהו אחר ולא לבוא למחשב. כמה שפחות שעות-פחות סיכוי לחשיפה ולהפרעויות. קראתי את הודעתך למעלה,אבל הפנייה שלי להנהלת האתר עדיין עומדת בעינה. יום טוב, אנג'ל

אני מרגיש דכאון וחוסר אונים לטפל בעניני היום יום לעבודה אני הולך ומתפקד טוב אבל מאחר ואני עובד יום כן ויום לא בימים שאני לא עובד אני ישן עד מאוחר וגם אחה"צ בימים האחרונים אני מרגיש צפצוף קל באזנים ואני לא יודע אם זה קשור אני חייב להטפל בעיניני יום יום לפי רשימה שאני מכין אך לא מצליח מה לדעתכם אני צריך לעשות והאם זה מה שנקרא משבר גיל החמישים שזה הוא גילי

סם שלום רב, האם בדקת את משמעות הציפצוף באוזניים מבחינה רפואית? אני מציעה לך ללכת לבדיקות לפני כל החלטה שמדובר במשהו נפשי. במידה והכל יהיה תקין, תוכל לפנות לחלק הנפשי. אתה מדבר על משבר גיל החמישים, ואדם שמשתמש במילים אלו, ככל הנראה חש משבר או חש התקרבות של תקופה משברית. האם אתה מרוצה מעבודתך? מחייך כפי שהם נראים כיום? בכל מקרה, אם אתה חש מצוקה נפשית כזו או אחרת, משבר גיל החמישים או משבר אחר, הייתי ממליצה לפנות ליעוץ פסיכותרפויטי. בברכה, טלי פרידמן

נחמד לשמוע ממך, ועוד יותר נחמד לראות אותך במצב רוח טוב, ועם כוחות.... רק דבר קטן- הילדים לא מציקים לי. אין לי סיפוק יותר גדול מלהיות שם בשבילם. זה חלק מעיסקת החבילה שנקראת אמהות. וזה דוקא החלק הקל. החלק הקשה זה כשהם לא מציקים, ואז את מתחילה לדאוג. לילה טוב.

רחל, בוקר טוב, לא חשבתי אחרת. הסיפוק והלב המתמלא מאושר מהילדים שלנו, זה הדבר הכי חשוב בחיים. גם בעיני, למרות שעוד אין לי ילדים, אבל יש לי אחיניות מדהימות, שאת הירח אני מוכנה להוריד בשבילהן... ונכון, כשהם בשקט... זה השלב הכי מדאיג. רק שירעישו וינדנדו וישחקו... ויהיו מאושרים, שמחים ועליזים. הם, את ואם אפשר אז גם אני. שיהיה לך יום מקסים, אביב.

שלום רב, מזה כארבע חודשים אני סובל מדיכאון וחרדות, התחלתי לפני שלושה חודשים לקחת "רמרון" ו"קסנגיס" בתקופה הזו הצלחתי לצאת קצת מהבית אבל היה לי מאוד קשה להיות במקומות הומים כגון בתי קפה וקניונים, אז פשוט הייתי יוצא קצת לעבודה וחוזר ישר הביתה. בנוסף לקחתי שיחות עם פסיכולוג (5 שיחות), לפני כשבוע התחלתי לקחת "סרוסקט" ו"סורבון" בבוקר- (אני קם יחסית מאוחר 12:00) ובלילה חצי כדור "רמרון", הפסקתי לקחת את ה"קסנגיס". אני כבר כמה ימים לא יכול לצאת מהבית וחש מתח רב, מועקה, לפעמים קשה לי לנשום, סחרחורות, והרגשה כללית רעה. מה לעשות???????????????????????????? אפשר לנצח את החרדות????????????????? אני מרגיש שנגזר עליי לחיות ככה. ביי שי

שי יקר, יש דרכים רבות ושונות להתמודד עם חרדה, אך אין לה תרופות פלא מהירות. לא ניתן לתת לך כאן עצה 'אינסטנט', גם משום שאתה זקוק לעזרה מקצועית לא שטחית, וגם משום שלא תיארת כאן את מצבך, את הגורמים למצב ואת הטיפול שאתה מקבל. האם קיבלת את התרופות מרופא כללי? מפסיכיאטר? האם אתה נמצא בטיפול או במעקב? חמש פגישות עם פסיכולוג דומות לשני שיעורי נהיגה. כדי ללמוד לנהוג יש לקחת מספר מינימלי של שיעורים, ולתרגל את הנהיגה עד שתהיה מוכן לצאת לדרך. טיפול נפשי הוא תהליך ארוך הדורש ממך סבלנות ושיתוף פעולה. אני מציע שתתייעץ שוב עם איש מקצוע, שינסה לאבחן את הקשיים אתם אתה מתמודד, ויציע לך דרכים להתמודדות זו. טיפול תרופתי ופסיכיאטרי מיועד למקרים קשים במיוחד, ואילו טיפול פסיכולוגי מסייע לך להתמודד לאורך זמן עם קשיים נפשיים שאין להם פתרון מיידי. במקרה שלך, הפנייה לפורום דומה מעט לשימוש בתרופות, והיא עשויה לשמש כפתרון זמני, אך לא תסלק את מקור הבעיה. כדאי שתפנה בהקדם לפסיכולוג, באופן פרטי או באמצעות קופת-חולים, ותקבל חוות דעת מקצועית שתניח את דעתך. בברכה, דרור גרין

היי ברוכים השבים... חסרת לי כאן, אבל זה בסדר, יש לך תירוץ טוב. :-)) אז... נווווווווו ??? איך היה? ספרי, ספרי...

היי, אני שאלתי ראשונה... :-) טוב, בסדר, ספרי לשתינו יחד... אביב.

אבל איפה הייתה lala ? כי אתן כ"כ נלהבות, מה היא הלכה לאינשהו וחזרה? בא לכן לספר לי... אבל אתן לא חיבות

האם מישהו מהמומחים מכיר פסיכולוג טוב המתמחה בטיפול קצר מועד, לבעיות שח חרדות (חרדת קהל ועוד) - מאזור חיפה? אודה על תשובתכם המהירה

תשאירי כתובת אימייל, לא נהוג לפרסם שמות בפורום.

לשואלת, את יכולה לכתוב לי לאימייל, ואוכל להפנות אותך. בברכה, טלי פרידמן

שלום יש לי בעיה אני בוכה כל פעם כשאני מתרגשת, ממש לא נעים כשהדמעות זולגות ללא רשות מה לעשות? האם לקיחת כדור הרגעה לפני אירועים או התרגשות צפויה תעזור? תודה על כל תשובה

היי, אני לא מקצועית, אבל לא יכולתי להתעלם. למה את מרגישה לא נעים ? למה לקחת כדור הרגעה ? דמעות התרגשות זה הדבר הכי יפה בעולם והכי מרגש בעולם. נראה לי שאת רק צריכה לשנות את ההתיחסות שלך אליהן, במקום לחשוב שזה לא נעים, תקבלי אותן כמשהו שמבטא את השמחה והאושר שבך, ואז לא צריך להסתיר אותן או להחביא אותן, אפשר לחשוף אותן, ואפשר שגם אחרים יראו אותם, ויתרגשו ביחד איתך, ויבכו ביחד איתך. אביב.

לאביב ולד"ר גרין שלום רב! קראתי בהתרגשות את תשובותיכם. אני מודה לכם על התיחסות. אתם אומרים שאין צורך להתבייש וזה כבר מקל עלי חשבתי שאני מוזרה כשאני דומעת במצבים מרגשים ואתם נותנים לי עידוד רב! אלפי תודות!!!

ציפי יקרה, הדמעות שלך הן הדרך בה את משתפת אחרים ברגשותיך, וזוהי הבעה נדירה של כנות. לעתים, זה לא קל ואפילו מביך, בעולם שבו אין לכנות מקום של כבוד, והעמדת הפנים היא כלי ראשון להישרדות. יתכן גם שההתרגשות מעלה בך רגשות אחרים, שאינך מודעת להם, המחפשים מוצא ברגע של חולשה. השימוש בתרופות איננו נוסחת קסם, וגם אם הסימפטום (הדמעות) ייעלם, הסיבות להופעתו ימשיכו להטריד אותך. אני מציע שתיפגשי עם פסיכולוג או פסיכותרפיסט, שיסייע לך להתמודד עם רגשותיך, ועם ההשלכות ההתנהגותיות שלהן. קיימות גישות טיפוליות קצרות מועד שיוכלו לעזור לך להתגבר על התופעה הגופנית, וגישות ארוכות יותר שיאפשרו לך היכרות עמוקה יותר עם עצמך ועם מקור הקושי. איש מקצוע יוכל להפנות אותך אל הדרך המתאימה לך. בברכה, דרור גרין

היי לכולם, מקסימים שלי, טוב, אני מנצלת את השקט היחסי... כמה זמן חשבתם שאני אצליח להתאפק ? זה לא כמו להפסיק להקיא, זה הרבה יותר קשה... :-) וחוץ מזה הבטחתי, אז יאללה, חזרתי בכוחות כפולים ומכופלים, איתכם ובשבילכם ובשביל עצמי. עדכונים מהשטח, אני במצב מצוין. ומה איתכם ? טלי - לצערי לא קיבלתי ממך שום הודעה, לא שם ולא שם ... :-( אליאן - אל תכעסי עלי, שאני לא אתעצב אל ליבי, סיגריה ובדיחה, אני מחכה רק לך... מישהי - אני רואה שחזרת למאבק גם בכוחות מחודשים, אז ספרי מה קורה. שרון - איפה נעלמת ? הלכת לנוח קצת... לא נורא, תחזרי מהר. ללה - איך היה בפריז ? חוויות ומהר... איך הסתדרת עם... ? ג'קי - מה קורה איתך ? ראיתי פה דיון מרתק עם פולי, סוף סוף הדברים מתחילים לצאת, יפה. אורה - איך העבודה החדשה ? צריכה עזרה ? עצות ? משהו ? בילי - מה איתך ? קנית עוד דברים יפים בשוק מאז הפעם האחרונה ? היית בגינה ? רחל - מה עם הילדים ? עוד מציקים ? מקווה שלא שכחתי אף אחד, ואם כן, מיד להזכיר לי, השתדלתי ... ואיך אפשר בלי שיר עידוד קטן אחרי כל כך הרבה זמן - "לפעמים אתה פתאום מרגיש מאושר החיוך התמוה והבכלל לא מוסבר מופיע על פניך כאילו לא היה שם מעולם כאילו אף פעם לא נעלם העננים שהעיבו כבר נעלמו וחלפו אל מקום לא ידוע הלכו ושם פשטו השמש קורצת בקרניה הארוכות ובאורה ובחומה מלטפת אותך רכות רגוע ושלב אתה יושב מתחת לעצים מסתכל בתמיהה בעלים הנושרים מרגיש רוח עדינה חרישית נושבת מקשיב למנגינת הציפורים המהססת בשקיעה מול עיניך מופיעה לאיטה ואתה חש איך אופף אותך קסמה מספר כוכבים קטנים וירח מלא מפציעים בשמים הכחולים בהחבא אתה יושב שם בדומיה באפלה ולא מבין איך התרחש הנס המופלא לאן נעלמו הפחדים והכאבים המשתקים ואיך עלו במקומם החיזוקים והחיוכים כיצד התחלפה החשיכה באור הזורח ואיך השתתקה ההמולה והשקט פורח אתה לא מתעקש להבין את הכל אתה נשען לאחור ומרגיש כל יכול" מקווה שאצלכם זה גם ככה, ואם לא שיהיה בקרוב, שלכם, אביב.

נכנסתי רק לרגע, ולמען האמת- בלי לצפות להרבה... איזה אושר!!! את כאן!!! אני לא נשארת הרבה הפעם ("ימבה" לימודים!) , אבל נשארת מספיק כדי לומר לך שאני כל כך מאושרת שחזרת! חיבוק ענקי ממני. מישהי

מישהי מיוחדת ומקסימה, קבלי חיבוק חזק בחזרה ממני, אני אשתדל להיות כאן בשעות שקטות, וככה אני אוכל לקיים את מה שהבטחתי. כשתתפני מלימודיך החשובים והקודמים לכל כמובן, תעדכני אותי קצת במה קורה איתך. ואם את צריכה עזרה בפרוייקטים... גם בשביל זה אני כאן. שלך, אביב.

היי טלי, לא הבטחת לי מה שביקשתי ממך, מה זה אומר ? שסתם לא הספקת להשחיל אף מילה מרוב שהצפתי ? או ש... ? אביב.

אביב יקרה, אני נורא נורא מצטערת... אבל זה בטח האלצהיימר המוקדם שלי...איזו הבטחה? ואגב, אני באמת שמחה ששבת אלינו, לפורום. ברוכה השבה! טלי פרידמן

א ה ל ן !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מתוקונות.איזה כייף. לא נעלמתי כלל, אני כאן, בגופי וחשוב יותר בליבי ונפשי. שלומך, ברור כשמש הזורחת , נהדר ואני מאושרת לקרוא שאת אכן חשה בטוב. גאה בך על שניטרלת את הגורמים שמפריעים לך בדרכך להבריא. לדידי זהו שלב לא פחות חשוב מהפסקת אקט ההקאה. העובדה כי הבנת כי הדבר היחידי שצריך לעמוד לנגד עיניך הוא היותך בריאה בנפשך ורצונך להבריא מחולייך הפיזי וכי אחד האמצעים הוא חברייך בפורום, הוא שלב מכריע. היות ובדרך העקלקלה לעצמאות אליה את חותרת, תמיד צצים מכשולים חלקם בדמות התחושות הקשות שבעבר הביאו עמן את המפלט להקאות וחלקן עוטות פרצוף אנושי, אבל שתיהן מכשולים המפריעים וברגע שאת לומדת לנטרלם, ובכן יקירה עלית על הגל.......... שמחה ששבת, האביב כאן אתנו, כאן..... הרוכה השבה. שרון

שרון.... היי, מה שלומך את ? ספרי לי, אל תתחבאי, אני כבר יודעת... :-) את צודקת צריך לפעמים למצוא פתרונות יותר טובים מאשר סתם לברוח. לזהות את המכשולים ולמצוא את הפתרונות הכי יעילים, המטפלת שלי הבהירה לי את זה. וללכת מפה זה פתרון גרוע עבורי. אני שואבת כל כך הרבה כוחות מהאנשים פה, שאין שום סיבה בעולם שאני ארצה או יוכל לוותר על זה. ההקאה זה שטויות, להפסיק את זה היה קשה בחודש הראשון, ואחר כך זה נהיה קל, והיום זה כבר לא מורגש. באמת. בשיא הכנות. אבל עכשיו גם הדברים האחרים מתחילים להעלם, הדכאונות והאובדנות, וזה הרבה הרבה הרבה יותר חשוב בשבילי. אני מקנה לזה שאני היום מחייכת וצוחקת ואנרגטית, הרבה יותר משמעות, מאשר סתם להפסיק לאכול ולהקיא. לחתוך את הבולמיה בבשר החי, זה כוח רצון וזהו, אבל לחזור לחיים, כמו שעכשיו קורה לי, זה כבר משהו פנימי ועמוק, ומדהים... שלך, אביב.

היי נשמתי ! הבאתי ועודך הבאתי...... ולו רק בשביל שהחיים יהיו לנו מתוקים. שלך ופה . דניאל.

דניאל יקירי, אני מתרגשת... משובך... מהיותך... כתבתי לך למעלה... שלך אוהבת , אביב.

היי מותק! מה שלומך? את יודעת מה מפתיע אותי, שבין השמות שפנית אליהם, את פנית גם אליי.... אל ג'קי..... אני...?! זאתי שמנסה לא להפריע.. שלא ישימו לב אליה... שלא תטריד אף אחד... שמת לב אליי? אני לא מאמינה? חשבתי שאני בלתי נראית?.... סתם... לא להגזים אני שמחה שחזרת ואני מקווה שאת מרגישה טוב..... בקשר לשיחה עם פולי..... היה מרתק, יש לה סיפור מעניין, לא נעים אזל יש לזה הרבה צדדים..... אני מקווה שהיא עוד תחזור אלינו.... שלך , אני..... ג'קי הבלתי- נראית.... כן, בטח.

לא ידעתי שכאב של געגוע יכול להתבטא בצורה פיזית כל כך. היום שכבתי במיטה וחיכיתי שהיא תחזור מהעבודה. התחלתי לבכות ולצרוח לעצמי שאני רוצה את אמא שלי ועכשיו. אני מרגישה שאני לא מצליחה להיפרד ממנה ולנהל חיים בלעדיה למרות שכבר חצי שנה היא איננה. זה כל כך כואב...

הכאב הזה משתק ואני יודעת מה התחושה. הגעגוע הינו אין סופי. אני יודעת שלהגיד לך תתמודדי עם זה זה לא בדיוק הדבר. אי אפשר להתמודד עם הכאב הנורא הזה, אפשר רק לנסות ולפרש אותו, לנסות לחפש דרכים אחרות. לכתוב, לבכות ובסוף גם לשמוח. תראי, הגעגוע הזה הוא געגוע שאי אפשר למצוא לו פתרון. שום דבר לא יחליף לך את אמא שלך אז אי אפשר גם לחפש תחליפים. אני רואה שהמצב הוא לא רק נפשי אלא מתבטא גם במובן פיסי אצלך. את שוכבת כל היום במיטה. אני לא אגיד לך עד כמה זה לא טוב, את יודעת. אני לא אגיד לך תצאי מייד מהמיטה ותתחילי להיות חזקה. את לא צריכה להיות תמיד הכי חזקה. אנחנו לומדים לקבל את הכוח מההכרה שלנו בחולשותינו ובכך אנחנו מתגברים עליהם. אמא זה הדבר הכי הכי יקר עלי האדמות. והחיבוק הזה כל כך חסר. אני רק יכולה להגיד לך איך אני מנסה להתמודד עם הכאב - אני מנסה לחשוב לטובתה - עכשיו טוב לה שם בהרבה. היא כאן איתי תמיד. היא בי, כי אני חלק ממנה. ואולי זו לא קללה שנפלה עלי, אולי התברכתי בכך שאתחזק. היתה תקופה בה הייתי כותבת לאמא שלי המון. כותבת לה מכתבים שאין למי לשלוח... זה עוזר, זה לא עובר, אבל זה מתחדד ובכך אני מנסה להוציא מזה את הכוח שלי. את תמצאי את הדרכים שלך להתמודדות עם הכאב הזה. את חייבת את זה בשבילה כי רק ככה תוכלי להראות לה שאת אוהבת אותה! תבכי את כל הכאב האינסופי הזה ותרגישי שאת מתמלאת בכוחות, הכוחות שבאים מהכאב. גם אני מתגעגעת, ואולי לפעמים קצת שוכחת. מנסה להזכר בכל פיסה קטנה ולא במחלה. לא ברע אלא בטוב. חמודה שלי, אני לא יכולה לתת לך כלום בעצם ובטח לא את הדבר שאת הכי רוצה, אני יודעת שאת תמצאי את הדרך שלך ואל תהססי לשתף בכאב הזה. אל תשמרי אותו בפנים. תני לו להתפוגג. אני איתך כאן, אם רק תרצי.

תודה שאת כל כך מבינה אותי. אני פשוט כל כך מתגעגעת עד שזה משתק אותי ולא אכפת לי יותר שזה לא טוב שאני במיטה כל היום או שאני לא עובדת. אני פשוט משותקת מרוב פחד (איך אחיה בלעדיה? מה משמעות העולם אם בן אדן נלקח ממך ככה?) ומגעגועים (אני צריכה אותה ושום דבר אחר לא יכול לנחם אותי). אני סובלת מהתקפי חרדה, מפחדים ומעצבות ויותר מהכל אני לא סומכת על התחושות שלי ומרגישה שהתפקוד שלי נפגע. אני יודעת שזה בסדר להתגעגע אבל אני רוצה להמשיך לתפקד כמו שצריך - אני רוצה לעבוד ולהנות מדברים ולהכיר אנשים ולהיפגש עם חברים. אני לא מסוגלת לעשות את כל זה. פשוט לא מסוגלת. מה זה אומר עליי? שאני חלשה, חסרת אופי, חרדתית ואפסית לגמרי. ומה אני בלי אמא שלי? בדיוק אותו הדבר. למה אני צריכה להיות כזו ולא יכולה להיות חזקה יותר?

גם אני חמודה. עדי

הי אורית, קראתי מספר פעמים את המשפטים ושקלתי לא מעט כיצד להגיב. שהרי אוביקטיבית אני לא יכולה להתחבר לתחושת אובדן אם, אבל אני יכולה להתחבר לתחושת אובדן כהוויה שמלווה אותך ופוגעת בקיום "האני" . שלב "האבלות" חייב להיות ממוצא בטרם תמשיכי הלאה, אין כל ספק, ואל תנסי חלילה לדלג עליו, אחרת בעתיד הקרוב או הרחוק תפגשי אותו שוב. פנים רבות לו ופתלתלות, ובכל זאת עם כל בכי, והבעת מצוקה זכרי כי למרות הכל את נותרת כאן ועלייך להמשיך גם אם מדובר בצעדים קטנטנים. עלייך להתקדם "עקב בצד אגודל" לקראת ההבראה. האם את נעזרת באיזושהי עזרה מקצועית? היא מאוד יכולה להועיל. אני בטוחה שאם תבקשי מהצוות המקצועי להמליץ לך, הם יעשו זאת בשמחה. הפורום לא יכול להוות תחליף לזה. הוא רק פרמטר משלים. התהליך שאת יכולה לעבור עם אדם מקצועי הוא מובנה , מכוון , אנחנו כאן בפורום עם כל ניסיון החיים שלנו (וזה המון ואין לא תחליף ! ) לא יכולים לתת מענה מושלם. בד בבד, תנסי לחזור למסלול חייך , אל תעמיסי על עצמך "תסדרי" לך שגרת חיים עם מעט חללים כדי שהבדידות והרייקנות לא ימצאו קרקע פורייה להביא אותך לידי משבר. וחשוב לא פחות אל תרחיקי מעלייך את הקרובים האחרים, תתפלאי עד כמה אפקט " הביחד" יוכל להועיל במצבים כאלו. ושוב, במידה. תני לעצמך זמן ויחד עם זה תנסי לשמור על שליטה, על מסגרת. מספיק שחלק מהאיזון בחייך הופר , אל תשברי לגמרי את מעגל החיים שלך. ו..........חוץ מזה אנחנו כאן כשבא לך לצרוח ולבכות, מותר..ורצוי..... תפקידנו בין השאר "לנגב לך את הדמעות......." שרון

??????????????? היא באמת עזבה???

?????????????

כל הכבוד על בדיקת "הנפקדים" ועל ההתעניינות באחרים. אני מקווה ששתיהן רואות את ההודעה שלך. זה בוודאי יחזיר אותן... :) טלי פרידמן

התבלבלתי... על אף שגם לג'קי יש לי הרבה מילים חמות, אך במקרה הספציפי הזה מדובר בדברים שנכתבו לבילי. יום טוב, טלי פרידמן

"....אם לא היה המוות, הייתי מזמן .... מתאבד בקפיצה ירייה...." (אני שונא/ אביב גפן) אם את מבינה למה אני מתכוונת.... לצערי, השורות האלה לא שלי, אבל במצבים מסויימים הן משקפות בדיוק את מה שאני מרגישה... מה שכתבת היה נורא יפה. ונורא חיזק אותי לפני שכתבת שזה לא שלך... חיזק אותי בשבילך... אבל אני בטוחה שאת מאוד מתחברת לזה (בייחוד בקטע של "השכבות") הקטע של ה"לחיות את הרגע" היה נראה לי מופרך מכדי שאת תכתבי אותו.... אבל אולי זה הפתרון.... להפסיק להפליג בגלי העבר....להיפרד.... להשתחרר מכבלים האלה שאוחזים בנו.... שלך תמיד, polly

היי בהתחלה לא הבנתי למה את מתכוונת כשאת אומרת "שכבות", או "לחיות את הרגע", כי כמו שאמרת זה לא מתאים לי לכתוב את זה........ אני שונאת ת'משפט הזה. זה קטע שיש לו עוד המשך......... אבל זה ארוך, אז אני עושה את זה בחלקים...... בעניין הכבלים, זה כל העניין, שזה מה שצריך לעשות על מנת לצאת מהחרא שאנחנו נמצאות בו, אני מדברת כאילו זה קל, אך שתינו יודעות שזה קשה...... בהצלחה לך..... שלך לנצח, אני.

היי לשתיכן, משהו קטן בענין השחרור מהכבלים, זה לא קל, זה קשה ואפילו מאוד קשה, אבל זה א-פ-ש-ר-י. ואת זה אני לא מרשה לכן לשכוח. אפשר לעשות את זה, צריך לעבוד קשה, צריך לעבור דרך ארוכה ולא פשוטה, צריך להתאמץ, צריך להחזיק בציפורניים בקצה התהום, צריך לירוק דם, אבל ... בסוף מצליחים. לא הכל תלוי בנו, זו מחלה נכון, אבל אפשר להילחם בה, בדיוק כמו במחלה פיזית. במחלה פיזית נלחמים רק בכדורים, בהפרעה הזו נלחמים גם בכדורים לפעמים, גם באשפוזים, אבל כלי הנשק הכי חשוב כנגדה הוא אנחנו עצמינו, הכוחות שלנו והיכולות שלנו. תנו לכלי הנשק הזה, שהוא אתן בלבד, לעלות לפני השטח, להראות את עצמו, למצוא כוחות, ולהילחם. אבל לא לבד, תמיד תמצאו מישהו שיעזור לכם בדרך, פולי את באשפוז, תני לאנשים הנכונים שם להיות בשבילך, תרשי לעצמך לסמוך עליהם, ולהשען עליהם וקצת לוותר וקצת להרפות, וקצת לתת להם להחליט מה טוב, עד שתוכלי לדעת בעצמך מה טוב לך, וזה לא להרעיב את עצמך, זה בטוח. ג'קי לגבייך אני לא יודעת עדיין, אבל אם את לא בטיפול, תחשבי על כזה, את סתם סובלת וחבל, ככל שנמצאים בזה יותר זמן, יותר קשה לצאת. כמה שיותר מהר מטפלים בזה, יותר קל. הכי חשוב זה לא לוותר, זה אסור, כי אז המלחמה הזו אבודה מראש. לא משנה כמה כדורים וכמה אשפוזים, שום דבר לא יעזור. אבל ברגע שלוקחים את הכדורים ועוברים את האשפוזים ולכל זה מוסיפים הרבה עבודה קשה שלנו על עצמינו - המלחמה הזו, אין לה סיכוי, היא חייבת להצליח. האוייב חייב לסגת, וההפרעה חייבת להיעלם. אביב.

היי, כודם כל, תודה שהגבת. זה היה לי ממש חשוב. דבר שני אני לא הולכת לעשות שומדבר פזיז, כי אם היה לי ת'אומץ מזמן כבר לא הייתי פה. אבל זה לא תמיד. ואת צודקת, יש הרבה בשביל מה לחיות. באיזשהו מקום אני כן יודעת את זה, ואולי זה עוד דבר שמונע ממני "לגמור" עם זה כבר. כי כמה שזה כואב, וכמה שאני מרגישה לבד לפעמים, נותרו מ"ס מצומצם של כאלה שאני כן יכולה לסמוך עליהם ושכן מבינים אותי. זה ממש נכון, מה שאמרת על כל הקטע הזה עם האחריות על האוכל, ותחושת ההקלה שמרגישים כשאתה "שם" (בין אם זה באישפוז מלא או באישפוז יום). וזאת בעצם הבעיה. לקחת אחריות. להיות שלמה עם עצמי, ואחראית לאכול את כל התפריט בבית, ולהיות חזקה מספיק בשביל להיות מוכנה לקבל את זה שאולי אני אצטרך לעלות קצת ממשקל היעד שלי, ובאותה מידה גם לרדת (שזה ממש לא מפריע לי...) כדי שאני אלמד לאכול בצורה שבה אני אשמור על המשקל. וזה מה שהכי קשה... אני לא יודעת אם אני אוכל להתמודד עם זה... אני לא יודעת אם אני אוכל לסלוח לעצמי אם אני אעלה ולו 200 גר' יותר. אז אני מתחילה טיפול פסיכולוגי, ואני באמת משתדלת להגיע למשקל, אחרי שעזרו לי להבין קצת יותר טוב את המצב, ולראות את "המטרה" הזו בזווית אחרת, למרות שזה הדבר האחרון שאני רוצה, ואני יודעת איך אני ארגיש נורא עם עצמי כשזה יקרה. בקשר אלייך, מה קורה איתך עכשיו? את מטופלת? בת כמה את?, אם אפשר לשאול... תודה על הכל, ממני, polly

הי Polly, ממש סליחה שקראתי משהו שלא מיועד אלי, אבל מאחר שכן - הרגשתי צורך לכתוב. כבר כתבתי לך (ובעצם גם לי) מקודם הרבה דברים. האחריות - זה הדבר הקשה. כשאני הייתי באשפוז הרגשתי מן הקלה - למסור את האחריות למישהו אחר. לפני כן זה היה החבר שלי, ואז ראיתי שזה פשוט הורס את היחסים ביננו אז מבחינתי זה היה "גננת" חדשה. וכן, אני עדיין מרגישה מן צורך שמישהו אחר יגיד לי מה לעשות, יחליט בשבילי. וברור שזה לא רק באוכל. האוכל הוא רק תסמין כאן. קשה לי להחליט דברים - מה טוב בשבילי ולמה שאני ארצה לעשות טוב בשבילי. אני יודעת שיש דברים שבהם אנחנו זקוקים לעזרה של אנשים, לעידוד, מילה טובה, עזרה בהחלטה, אבל בכך שנפיל עליהם את האחריות הפשוטה ביותר - לאכול - אנחנו מוותרים על כל האפשריות האחרות. אני מקווה שאני לא מבלבלת פה את עצמי ואותך. הכוונה שלי היא - שכן, ההרגשה לפעמים שלהתחיל לאכול זו חולשה, אבל המצב בו אחרים דואגים לנו שנאכל - זו החולשה האמיתית. ברגע שאנחנו נהיה מסוגלות לדאוג לעצמנו, ולא להרוס את עצמינו - זה החוזק האמיתי. הטעות שלי היתה - שבמשך האפשוז לא ניסיתי אפילו לקחת את האחריות. רציתי שזה יקרה מעצמו, ושום דבר לא קורה מעצמו ככה סתם. רציתי לצאת משם ולהיות בן אדם חדש, מבלי להתאמץ, אבל זה לא קרה. אני מבינה שאת עדיין באשפוז ומה שאני הייתי ממליצה לך זה להתחיל ללמוד איך עושים את זה לבד. אני יודעת שזה הכי קשה בעולם. מצד אחד - את מרגישה בכלא, מכריחים אותך לעשות דברים וגם אם הם לטובתך יש מן צורך להתנגד. תחשבי על כל הכוח שאת יכולה להפיק מזה. וגם אם מדובר בלהקל על כל האנשים מסביבך. הבנתי שהורייך צריכים להיות שם איתך, כל היום. זה נורא נורא קשה, זה משהו שהורס את הקרבה, אז אל תתני לזה לקרות! תחשבי שלא כל ההורים היו עושים את זה ואם כבר מדברים על זה - אז הכי הכי בעולם הייתי רוצה את אמא שלי שם בשבילי, אבל מה לעשות, היא כבר לא איתי. כמו שאת שמה לב - אני בעצמי בתוך בור, מנסה מאוד לזרום קדימה ולנסות ולא לחזור על טעויות ועוד יותר הייתי רוצה למנוע מאנשים אחרים לעבור את אותן הטעויות. תשאפי לצאת מהאשפוז - קודם כל כי שם זה לא החיים האמיתיים, אבל תשאפי לצאת לא כדי לחזור לסורך , לעבור על כל החוקים אלא כדי לא לחזור לשם אף פעם!!! אני יודעת - שהתקופה ההיא היתה תקופה ממש קשה בשבילי - נאלצתי לא לעבוד חודשיים ורק גיליתי עד כמה שאני לא מסוגלת להיות במצב כזה. למדתי מזה המון גם על הכוח שלי וגם על החולשות שלי. אני הפסקתי להשקל ולבדוק במראה אם התחת שלי גדל או לא (כי הרי לא משנה מה יהיה הוא משום מה תמיד יגדל:-) - אז בשביל מה? ואם כבר יש איזו הרגשת אי נוחות עם הגוף - אז אני מעדיפה לעשות התעמלות ולא עד איבוד חושים אלא כתסופת, כדי שיהיה לי יותר קל לאכול, וכן - לאכול ולא לרעוב. אני יודעת שהשמירה על התפריט, שלכל אדם מבחוץ נראה כמו מתכון לדיאטה לפעמים נראה כמו משימה בלתי אפשרית. אבל זה הדבר היחידי שיכול להחזיר לנו את השליטה על החיים, כדי שלא נצטרך לאכול כל החיים לפי התפריט או לחיות ברעב, כדי שנוכל להרשות לעצמנו להנות מהחיים, לזרום איתם. הרעב הפיזי הזה מפצה אותי לפעמים על הרעב הנפשי. כי לפעמים כל כך ריק בפנים שיש את הצורך הזה להתרוקן לחלוטין. אבל מה יקרה אם כן נהיה מלאות בפנים? אם ניתן לא רק לאוכל להכנס אלא גם לשמחה? אני איבדתי המון מהיכולת הזאת של הנאה ועכשיו הרבה פעמים אני נאלצת להכריח את עצמי להרגיש דברים, כי אני רוצה להרגיש אותם! הרעב ניתק אותי לגמרי מהכל, מכל התחושות ועכשיו, כשאני מבינה עד כמה זה חסר לפעמים כבר קשה להחזיר אותם. מתי את אמורה לצאת מהאשפוז? יש איזה תאריך יעד? אני יודעת שכרגע את עם רגל אחת טיפה בחוץ ורגל שניה עמוק עמוק בפנים. אני יודעת שהעליה במשקל קשה לך עד שאי אפשר לתאר, אבל זאת לא הכוונה וברגע שתראי את זה בצורה כזאת זה יהיה יותר קל. ואולי את ממש לא רוצה לראות את מטרה הזאת כי הרבה יותר נוח להתעסק במשקל, אבל ברגע שרק תנסי ותראי עד כמה זה הרבה הרבה יותר מעניין! עד כמה זה יכול להפוך אותך לבן אדם אחר! מעניין יותר ומאושר הרבה יותר! עד כמה את יכולה לתרום לעולם הזה! וכל אלה הם דברים שנמצאים בתוך עכשיו אבל את לא נותנת להם לצאת החוצה. תני צ'אנס! למרות הקושי, הבחילה, הבכי, למרות הכל!!! אני איתך בצרה הצרורה וכמוך רוצה לצאת ממנה! אז תחזיקי מעמד, תעריכי את ההורים שלך ואת אהבתם כלפיך, כי הכעס שהם מבטאים עכשיו בא רק מתוך אהבה, תאמיני לי שאם לא היית חשובה להם הם לא היו שם עכשיו. ונכון, מותר להם לכעוס ואולי זו גם מן דרך להראות לך עד כמה את לא לבד ואת כמה הפגיעה שלך היא לא רק בעצמך. ושוב - אותי זה גם נורא מעצבן לדוגמה שחבר שלי מפיל עלי את התסכולים שלו, אבל אני יודעת שאם לי היה טוב אז גם לו היה הרבה הרבה יותר טוב. ככה זה כשאוהבים, ככה זה כשהורים. זה הטבע שלנו ואת יודעת מה? טוב שהוא כזה! ללה.

אני חושבת שמה שללה רשמה זה ממש יפה. ואני חושבת שזה גם נכון. אבל איך יוצאים מזה בעצם? איך אתה אומר לעצמך שלהיות רזה זה לא יפה? ושלהרעיב את עצמך זה לא פיתרוןכדי לכפר על הכאב הנפשי? ושאוכל זו לא חולשה? איך ? איך ? ואיך? זה לא שאני אומרת שלא צריך לעשות את זה, אני פשוט חושבת(מניסיון), שזה דורש המון וכל אחית מאיתנו צריכה לקחת את עצמה בידיים ולא לסמוך על אחרים שישמרו עליה שהיא לא מחביאה אוכל, כי אנחנו לא בנות 6. אני גם עושה את זה למרות שזה נראה לי הדבר הכי מטומטם בעולם, ואני משתגעת מזה. אני חשבתי על משהו, אני הרגשתי הכי עצמאית ולא תלויה כשאכלתי, אבל כשמישהו צריך לשבת לידי ולשמור עליי? - למה ככה אני כן עצמאית? לא אני לא. חלק מהעצמאות זה לדעת לאכול גם בלי אנשים שבוהים בדרך האכילה שלך. זה קשה, אבל פשוט צריך להתרגל..... by the way , רציתי לשאול את lala , היית מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית? ול - polly , אני חושבת שיש בך כוחות והמון שליטה, תראי לאן הבאת את עצמך? אני רק חושבת שאת כל הזמן הכוחות והשליטה שלך את צריכ לנווט לכוון אחר - להחלמה!!!!!!! בהצלחה לשתיכן, ולכם מי שצריך את זה......................... ממני.

Hi Ravit,how r u? I thought i`d write and say hi i`ve had so many good days lately,i don`t know why suddenly i feel so empty and tired of everything now. I feel like this cloud hovering above me won`t lift and everything seems so complicated that i just want to give up,i wish i didn`t feel like this,but i guess it`s just one of those things that will pass in the end..........i hope so bye for now Lisa

היי ליסה. אני תמיד שמחה לראות אותך פה. האם קרה משהו שגרם להרגשה הרעה? מה עם בנך? ספרי קצת יותר. טוב? ביי. רוית.

Hi i think that it`s just a general feeling of worthlesness that i get sometimes,my son is fine he is in tipol,and i think gaining from it

אם רק יכולתי לספור את כל אותם פעמים שניסו להסביר להם שכל מה שאני עושה "לעצמי" זאת בעצם המחלה, ושזה בדיוק כמו סרטן או כל מחלה אחרת, רק שהם לא רוצים או לא יכולים להבין. לפי דעתי הם "מיושנים" מידי. הם די מבוגרים וכל המחלות האלה, כל הפסיכולוגיה, כ"כ לא נראה להם מציאותיים. כי אם זה בראש שלי - אז זה בשלטתי. ואם אני אוכל - אני אבריא. לא משנה כמה חרא אני ארגיש אחרי זה. לא משנה שכל היום אני מוצפת במחשבות, לא משנה שזה מטריד אותי, ולא משנה כמה אני מפחדת... אגב, כן יש לנו ייעוץ משפחתי, וכן מסבירים להם ונותנים הנחיות איך להתנהג איתי, אבל כל זה עוזר לבדיוק 5 - 10 דקות אחרי הפגישה... בכל אופן, תודה.

יקירה, חבל מאוד. חשבתי שדווקא בקבוצת תמיכה, שבה נפגשים עם עוד אנשים, קל יותר להכיר את המחלה. עדי

שלום אני נשוי זה למעלה מ30 שנה במערכת נשואיים שלדעתי ולדעת אישתי היתה מצויינת. לאחרונה התברר לי שאישתי ניהלה במהלך שנות הנשואים מספר פרשיות אהבים עם גברים שונים. חלק מהפרשיות היו קצרות וחלק ארוכות יותר. לא היה לי כל שמץ של מושג מהן והתנהגותה של אישתי לא נתן לי גם סיבה לחשוד. גם ניהול הבית וגידול הילדים לא קופח. אישתי טוענת שלמרות כל מה שהיה, היא אהבה ואוהבת אותי. עלי עוברת תקופה קשה, איבדתי אמון ולא יודע מה לעשות. כיצד מטפלים במצב?

שלום רב, אכן, אין אפשרות להרגיש במצבי בגידה, כמו בבגידה: רע, ורע מאד. יחד עם זאת, מילותיך שלך על אשתך מאד מחמיאות. קח לכן את הפרשיות הללו, ולך אל חיי שניכם: מה היה שם שהרחיק אותה ממך, ולו לזמן מה. עניינים כאלו ראויים להיות מעובדים ע"י שני בני הזוג. מסתבר כי יש רבים שאכן עושים זאת, ואפילו מעדיפים את מעורבותו של יועץ/ת חיצוני, כדי להיות יותר לומדים על העתיד, מאשר היו יכולים לבצע אילו היו רק עוסקים בעבר. אז דרך צליחה, ד"ר יוסי אברהם

לד"ר יוסי אברהם שלום אני מודה לך על תשובתך ואכן אישתי קבעה פגישה עם מטפלת בזוגיות שבה גם אני אשתתף. רק הערה קטנה, כתבת "מה היה שם שהרחיק אותה ממך" לדעתי היא לא התרחקה כלל. בכל אותו הזמן מערכת היחסים ביננו היתה מצויינת כולל יחסי מין. אישתי טוענת ב"גדול" שהיא זקוקה ליותר רגש וחום שאני באופן טבעי יכולתי לתת. האם זה מראה על בעיה או תרוץ? האם לא היה כאן מצידה הרצון לחוות יותר ממה שהקוד המוסרי מתיר?

בבקשה קרא את תשובתי בהודעה הבאה. תודה

איזו שאננות, אם אני הייתי מגלה שבגדו בי, הרבה שנים, הייתי מפוצץ את הנישואין האלה, איך אפשר לחיות עם אישה שבגדה בי? בגידה היא בגידה, היא בגידה. כמו בגידה במולדת, ככה בגידה בבן הזוג.

יואב שלום, אכן - בגידה היא טעונה מאד, ומפנה לפיצוצים מסוגים שונים. אבל: בבגידה יש תופעה שהבוגד יוצא "החוצה", מהמערכת בה נמצא. בד"כ היוצא החוצא נחשב לבעייתי (זוכר את עניין הנמושות שירדו מהארץ?). נסה לחשוב על המערכת: אולי היא גרועה כל כך עד שדחפה את אחד ממשתתפיה החוצה? אולי היציאה הזו מדליקה אצל כולם אור אדום, וככה עושה טוב, כי מכריחה להתבונן באור חדש על היחסים שבתוך המערכת? בקיצור: לפני שמחליטים לפוצץ... אולי כדאי להסתייע במעשה של הבגידה, או בעושה הבגידה? ד"ר יוסי אברהם

כן זה אני יהודה היום השוקולד מגיע וכנראה אני מגיע אליו לפניך אולי אשמור לך איזה קוביה ובטח הוא כבר יכתוב הלילה בפורום אז תיהי מוכנה לקבל את פניו

תודה ידידי ואחי היקר על גבורתך במילוי משימה זו...רואה שעשית אותה ..בנאמנות. כרגע אני מחליפך...ואתה משוחרר. -:). שלך באהבה .. דניאל.

מה שלומך?... והילדה? הלכה לגן כבר ? יש לך הודעה בהמשך לאתמול למטה... מקווה למצוא אותך כאן בערב.. ביי

ערב טוב! חזרנו לגן, ולאופניים, ולפיצה. עכשיו האוטו במוסך, ואנחנו מקורקעים. נחמד לעשות טיולים ברגל. היום טיילנו לשדה חמניות. כל-כך יפה בחוץ. עוד שבועיים וגם הלחץ ההיסטרי בעבודה ירד, ואז באמת ארגיש יותר פנויה וחופשיה לעשות דברים. מה איתך? ראית איזה סרט טוב בזמן האחרון? אני הולכת לישון, נתראה מחר. לילה טוב.

משום מה נעלמת.... מה קורה איתך ?

אליאן... חברים טובים הם אלה שיודעים להיות שם בשביל האחר כשצריך, לדעת לחפש אחריו כשהוא נעלם או מתחבא, לדעת להרגיש אותו ולהבין אותו. ואת עושה את כל אלה, בשביל אביב ובשביל עוד רבים פה. את באמת חברה אמיתית! וירטואלי או לא...את אנושית וחמה ודואגת... בקיצור-יישר כוח! ואגב, שמעתי שביום ראשון הדברים הלכו כמו שרצית. נכון שכשהילד יעבור לפנימיה תעברי תקופה לא קלה, אבל את תדעי בתוכך שזוהי האפשרות הטובה ביותר לכולכם. וחוץ מזה, אנחנו ניהיה בשבילך, ברגעים הפחות נעימים, הקשים. מבטיחה! טלי פרידמן