פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב, מזה כארבע חודשים אני סובל מדיכאון וחרדות, התחלתי לפני שלושה חודשים לקחת "רמרון" ו"קסנגיס" בתקופה הזו הצלחתי לצאת קצת מהבית אבל היה לי מאוד קשה להיות במקומות הומים כגון בתי קפה וקניונים, אז פשוט הייתי יוצא קצת לעבודה וחוזר ישר הביתה. בנוסף לקחתי שיחות עם פסיכולוג (5 שיחות), לפני כשבוע התחלתי לקחת "סרוסקט" ו"סורבון" בבוקר- (אני קם יחסית מאוחר 12:00 ) ובלילה חצי כדור "רמרון", הפסקתי לקחת את ה"קסנגיס". אני כבר כמה ימים לא יכול לצאת מהבית וחש מתח רב, מועקה, לפעמים קשה לי לנשום, סחרחורות, והרגשה כללית רעה. מה לעשות???????????????????????????? אפשר לנצח את החרדות????????????????? אני מרגיש שנגזר עליי לחיות ככה. ביי שי

שי שלום רב, הספכיאטר היועץ אינו מבקר לעיתים קרובות בפורום, ןלכן אינני יודעת מתי ואם בכלל הוא יגיע לשאלתך. לגבי השאלה האם אפשר לחיות עם חרדות, אזי התשובה היא כן!. צריך טיפול תרופתי נכון (בחלק מהמקרים) בשילוב עם טיפול פסיכותרפויטי מתאים. זה השילוב המוצלח בעיני. שיהיה לך בהצלחה, טלי פרידמן

אני סובל מזה כבר 4 חודשים מתי הסוף? לקחתי עד היום כ 5 שיחות בערך והפסיכיאטר שלי שינה לי את התרופות כפי שפירטית בהודע הקודמת. אני לוקח סרוסקט וסורבון כ 10 ימים מתי אני ארגיש שיפור???? תודה שי

האם סרוקסט פוגע באון המיני ???

כן זו אחת מתופעות הלוואי של הכדור לי באופן אישי לא הייתה זיקפה 3 חודשים כל תקופת הטיפול בכדור

נראה לי שאני הומו (אני בן 27) אני בדכאון עמוק ביותר ולא רוצה להיות כזה . אף אחד לא יודע מזה. איך אני יכול להפוך לסטרייט נורמלי ?? אנא עזרו לי !!!

http://www.msnbc.com/news/570656.asp

איתי שלום רב, מדוע אתה אומר "נראה לי"? מה מביא אותך לידי ההחלטה שאתה הומו? איפה הספק הטמון בהחלטה? אולי תתאר קצת יותר את עצמך, את מהלך חייך, איך הגעת למקנה שאתה הומו? ומה מצבך כיום, תעסוקתית, חברתית ונפשית? אם תפרט אולי אוכל לייעץ לך לגבי ההמשך. בברכה, טלי פרידמן

הוא כתב לך שהוא "בדיכאון עמוק".

שלום! לאחותי יש 4 ילדים. בת 19, בת 13, בן 5.5, ובן שנה וחצי. הבעיה היא עם בת ה-13. האמא כרגע מובטלת ומטפלת בילד בקטן. הבעיה היא בבת ה-13. היא נעדרת הרבה מב"יס באופן שיטתי, למרות ההפצרות, והתחינות של הוריה. מנסים לברר מה הבעיה, אך היא טוענת שהיא לא אוהבת את הכיתה שלה. ניסינו לתחקר אותה האם קרה משהו דרסטי, כגון אם מישהו פגע בה, והיא עונה בשלילה מוחלטת. לילדה אין הרבה חברות וגם לפעילויות כגון ל"ג בעומר, יום העצמאות היא לא הולכת. מסתמן שהיא לא ממש דומיננטית בחברה למרות שיש לה חברה פה וחברה שם. שיעורים היא לא עושה, ומצבה בלימודים לא טוב, יש חשש שבסוף השנה היא תשאר כתה. היא אוהבת לשחק עם בנות מהשכונה של הסבתא שלה. ועושה רושם שאיתם היא מאד מסתדרת. האם צריך לקחת אותה לפסיכולוג כדי לברר מה הסיבה שהיא לא רוצה ללכת לבי"ס? האם הצעד הזה לא יפגע בה? האם האם צריכה להכריח אותה ללכת לבי"ס, ולנקוט באמצעים כוחניים? האם המצב הוא ממש חריג וחמור? בתודה אייל

לאיל שלום. האם המצב תמיד היה כזה, או שחל שינוי בהתנהגותה? האם נוסתה אי פעם האופציה של טיפול או גורם מקצועי אחר? איך היא מתפקדת בבית? עם אחיה? עם הוריה? עם הדוד שלה? תודה. רוית.

אייל, אולי מישהו פוגע בה, והיא מתכחשת כי היא לא יודעת איך להגיד לכם את זה? עדי

לרופא שלום: כל התרופות שלקחתי, (למעט, אולי, פרימוניל) משבשים את התיפקוד המיני. פוגעים בזיקפה, קשה לגמור, וגם האורגזמה חלשה. כשהפסקתי לקחת את התרופות, התיפקוד חזר להיות טוב, אבל לא כמקודם. התרופות שלקחתי: אלטורלט, גילקס, ליומודיל, פרוזק, ציפראמיל ועוד מעט תרופות שאיני זוכר את שמן.. גם ציפראמיל גרם לתופעות הנ"ל . הכי גרוע היה הפרוזק. אולי הייתי חוזר לקחת פרימוניל שהיא גם לא מרדימה, אבל אני זוכר שהיו השפעות של גלי חום ויובש. וגם היו לי פעם שינויים קלים בא.ק.ג. אני סובל מלחץ דם קל שמאוזן ע"י נורווקס. גם hypertrophic cardiomyopathy בצורה קלה. לוקח קרטיה. הרופא שהייתי אצלו לאחרונה ממש לא סימפטי ואני מתייעץ עם רופא המשפחה שהוא אדם מאד טוב ונחמד ואוהב לעזור, אבל הוא אינו פסיכיאטר. שמעתי שכיום יש תרופות חדשות: אפקסור, סרזון, סורבון. ועוד. האם תרופות אלה גם גורמות לאותן תופעות? תודה על עזרתך

בפורום סקסולוגיה באיאואל יש פסיכיאטר שיכול לענות לך על שאלתך: http://www2.iol.co.il/communities/sexual_disorders

קראתי, במסגרת המופיעה כשמקליקים על שמך, שבין שאר פעילויותייך את מתנדבת (או התנדבת) ב"אביב"- ארגון למען הסובלים מהפרעות אכילה. אני לא יודעת אם את זוכרת את הודעותיי, אני (הייתי? עודני?) אנורקטית. היום מצבי טוב לאין שיעור- אלא שהצלקות הטריות, המכאיבות עדיין, ממריצות אותי לפעול, להשקיע את כל המאמצים .. אני זוכרת שכשהייתי חולה מאוד, אחד הדברים ש"החזיקו אותי" ונתנו לי את הכוח להילחם היא התקווה שיום יבוא, כשאחלים, אוכל לעזור לאלו שסובלות, שכואבות כמוני. רציתי לשאול האם יש אפשרות לפעול בהתנדבות ב"אביב" (או בארגון אחר העוסק בנושא), גם אם אני לא אשת מקצוע. הרעיון הוא לתרום מזמני, מכוחי ומנסיוני - כל שאוכל כדי לסייע למיגור המחלה האיומה הזו... ואם הדבר אפשרי- התוכלי לעזור לי בכך?

מישהי שלום רב, ראשית אני רוצה לומר לך שאני עוקבת אחר התכתבויותייך בפורום, ואני מאד אוהבת לקרוא את דברייך. היכולת שלך לשתף, להתחלק במסתרי הנפש, בקשיים ובפחדים מעוררת התפעלות. גם היכולת שלך להיות בשביל אחרים (אביב, אנג'ל, ג'קי ועוד) מוערכת מאד בעיני. ולשאלתך: את יכולה לפנות לארגון עצמו (יש להם אתר באינטרנט, הכולל את הטלפונים והכתובות) ולבדוק איתם במה וכיצד תוכלי לעזור. אני לא בקשר רציף איתם, ורק כשהם זקוקים לייעוץ, הם מתקשרים. אבל אני מציעה לך לשקול את העניין בכובד ראש. את אומרת שהצלקות עדיין טריות, ובעיני זה אומר שאת כבר הרמת את הראש מעל המים, בל הים עדיין לא ממש רגוע. תיזהרי מגלים גבוהים שעלולים להפתיע אותך. אני מכירה את הרצון לצאת לעולם ולהכריז שניצלת ושהצלחת לצאת מהמערבולת הזו הקרויה "הפעת אכילה", אבל לפעמים דווקא אנשים אחרים שעדיין נמצאים במערבולת, עלולים לסחוף אותך בחזרה. בגלל זה אני מציעה לך לשקול זאת היטב, לעשות בחינה של "מאזן הכוחות" הפנימי, ולבדוק האם באמת את יכולה לעזור לאחרים מבלי שאת עצמך תיפגעי. בברכה, טלי פרידמן

שלום רוית! לדעתי אין בעיות חברתיות, הולך לחברים, חברים באים, לגבי ההקשבה, כשבא לו מקשיב כשלא בא לו לא מקשיב, לא מפחד לא ממני ולא מבעלי, אני חוזרת ואומרת הבעיה היחידה היא שהילד פשוט לא עונה וחבל, כי אם לפעמים עושה משהו ודרוש הסבר הוא פשוט לא עונה למרות שהוא צודק. דוגמא: השבוע הגיע מאוחר לבית הספר משום שכל בני הבית התעוררו מאוחר (הגיע בשעה 8:30) המנהלת תפסה אותו בדרך לכיתה, במקום שיגיד לה שהתעוררנו מאוחר והרגע הגיע פשוט שתק ולא דיבר, לכן המנהלת חשבה שהוא לא רוצה להיכנס לכיתה וסתם מסתובב בחוץ. אני שוב מציינת שהוא בוכה ומתעצבן בקלי קלות.

לאריאלה שלום. נשמע לי כי נדרשת חשיבה מעבר למדיום הווירטואלי הזה. יש צורך באיש מקצוע שיכיר אישית אתכם ואת ילדכם ותוכלו לחשוב ביחד על פתרונות מתאימים. על פניו נראה כי הקושי הינו רגשי, אבל יש לשלול את כל ההסברים האחרים בטרם מגיעים למסקנה. אני ממליצה לכם לפנות לייעוץ מקצועי. אשמח לסייע לכם בבחירת איש מקצוע באזור מגוריכם במידה ותרצי. בברכה. רוית.

אבקש פרטים על התרופה, תופעות הלוואי שלה והאם מרוצים מהטיפול, יש לציין שניתנה במינון נמוך של 0.5מ"ג לנער לא חולה בסכיזופרנייה אלא בעיות רגשיות קשב וריכוז. תודה

כן לקחתי אבל במינון הרבה יותר גבוהה 6מ"ג כך שלא אוכל לעזור בגלל המינון הנמוך

למיטל שלום . כעיקרון, התרופה מפחיתה את תדירות ועוצמת ההפרעות בחשיבה , ומשפרת את התיפקוד של המישתמש , אני גם לוקח ריספרידל במינון גבוה ,של 5מ"ג ,הכדור מאד עוזר בהפרעת אובססיביות כפיתייות ,שלי ,אך ההצלחה של הכדור היא בגלל הפרעת הקשב והריכוז שלי .עד שהיתאימו לי את הכדור הזה סבלתי הרבה עם תחלופה גדולה של תרופות . כרגע אני לוקח נוסף לריספרידל גם פבוקסיל . ובשבילי הם תרופות פלא . לשומר מסך בגשם , למה היפסקת עם התרופה ,והאם כעת ,יש משהו אחר ?וכמה זמן לקחת אותה . סתם מיתענין ומה הסימטומים שלך .אם תירצה לענות כמובן ממה אתה סובל , אם אפשר לשאול ?

היי ובכן- קצת לסיפוק הסקרנות: הייתי במחלקה הפסיכיאטרית פעמיים: פעם אחת לחודשיים בערך, ופעם לחודש. מה עושים שם? ובכן, די דומה לטיפול הרגיל בהפרעות אכילה: שיחות אישיות, שיחות קבוצתיות, אומנות (למי שרוצה), תנועה (כנ"ל) וכו'. הדבר העיקרי מבחינתי היה השחרור מאחריות בתחום האוכל. כשהגעתי, לא הייתי מסוגלת לאכול- לא פיסית ולא נפשית. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאני אוכלת בגלל שאני רעבה, בגלל שגופי זקוק למזון. הייתי צריכה שמישהו ייקח אחריות בתחום הזה וישחרר אותי מדאגות בקשר לנושא. כמובן שפחדתי פחד מוות , לעזוב את הנושא הבלעדי שהיה "בשליטתי" (נו, באמת...) ולסמוך לחלוטין על הצוות הרפואי...אבל, למזלי, לא היתה לי ברירה. ואני אומרת למזלי, משום שזה באמת איפשר לי להתקדם, להניח (באופן יחסי) סוף סוף לנושא האוכל ולהתעסק בנושאים משמעותיים יותר- לי, להחלמתי, להמשך חיי. אם את שואלת לדעתי- אומר בכנות: כל עוד יש אפשרות טיפול במסגרת חיצונית- עדיף להשתמש בה. אבל אם הטיפול נקלע למבוי סתום, אם הנושאים היחידים בהם מתעסקים כל הזמן הם הקלוריות והמשקל, ואם לא חל שיפור במצב בעקבות הטיפול (ועל אחת כמה וכמה אם המצב הורע)- אשפוז הוא פתרון, ולאו דווקא גרוע. הכל בתלות במצב. אם יש לך עוד שאלות- תרגישי חופשי לשאול, ואשתדל לענות. בכל מקרה- שיהיה בהצלחה... מישהי

תודה רבה! וואוו, עכשיו שמעתי את זה ממישהי שבאמת עברה את זה ולא מאנשים ששומעים סיפורים. ואיך מגדירה את מצבך עכשיו? כשיצאת משם הרגשת בן אדם אחר? את חושבת שהמקום הזה עזר לך? אני מתארת לעצמי שאת חוששת לגבי גופך.... אני טועה? או למשל, מה לגבי הפחד מהאוכל...? האם את עדיין מפחדת, או שפחות? ואיך את אוכלת בבית? על דעת עצמך, עפי' תפריט? את אוכלת הכל? אופס................... כמה שאלות. את לא חייבת לענות על כולם. פשוט רציתי לדעת מה קורה אחרי שאתה יוצא מהמחלקה הפסיכיאטרית..... איך החיים שלך מתנהלים........ בכל אופן, תרגישי טוב, ממני.

שלום! בשבוע שעבר כתבתי לך כאן על חרדת קהל שאני סובלת ממנה, והצעת לי המשך דיאלוג. אני נענית בשמחה. כפי שציינתי, אני לומדת לתואר השני בפסיכולוגיה. לשאלתך, השתתפתי בטיפול של שנה לפני כשש שנים, באוריינטציה דינמית. כמו כן, במהלך לימודי התואר הראשון, השתתפתי בטיפול אצל סטודנטית מתמחה לפני כשלוש שנים. הטיפול, שארך כחצי שנה, מאוד לא סיפק אותי; הצגתי בעיה קונקרטית מאוד - פחד קהל וחרדה ממקומות סגורים ומנהיגה - ולא נעשתה שום אינטרוונציה התנהגותית כפי שציפיתי. נראה לי שכרגע אין לי הסבלנות להתחיל טיפול ארוך, ונראה לי שטיפול באוריינטציה קוגניטיבית (כפי שאני מבינה אותו) לא ממש מתאים לאופי שלי. אני חושבת שאולי טיפול התנהגותי יכל לעזור, כי אני צריכה משהו מיידי וממוקד מאוד, אבל אני חוששת שבגלל שאני מכירה את השיטות ואת הרציונל וכו' - זה לא יעבוד עלי. הבעיה נעשית דחופה עבורי יותר ויותר, משום שאני נתקלת שוב ושוב בסיטואציות בהן אני נדרשת לדבר בפני קהל, ומצוקתי הולכת וגוברת. האם יש לך עצה עבורי? שם ספציפי של מטפל שיכול לעזור (אזור הצפון)? בינתיים אני מתחמקת ממפגשים מעוררי חרדה, וזה לא טוב בלשון המעטה. תודה רבה!

שואלת שלום ידיעת הטכניקות אינה מפריעה לאפקטיביות שלהם. לדעתי בדיוק להיפך, זה יכול לעזור. הייתי ממליץ לך לנסות טיפול קצר מועד באמצעות היפנוזה, יתכן שאפשר להשתמש גם ב EMDR. בעיקרון השיטות הבהביורסיטות, הקוגניטיביות והדינמיות אינן כל כך נפרדות זו מזו כפי שנדמה. אני יכול להעיד שאני מפעיל בד"כ את כולן יחדיו, כאשר כמובן כל פעם אחת מהן יותר דומיננטית בהתאם לבעיה שעולה. כך שלא הייתי מנסה להגדיר מראש את שיטת הטיפול הרצויה. צריך להתאים אותה למה שאת צריכה. לאור תיאורך סביר בהחלט שניתן לעזור לך בטיפול קצר מועד. לצערי אני לא מכיר מטפלים בגישות הללו באזור הצפון. אולי יועצי הפורום האחרים מכירים. נסי לקבל המלצה גם במחלקה לפסיכולוגיה בה את לומדת, או בשירות הפסיכולוגי של האוניברסיטה (למרות האכזבה מהטיפול הקודם). בהצלחה ד"ר אורן קפלן

יש לי בעיה עם אחד הילדים כבר שנים הרבה. הילד בן 26 וקיבל שהיה צעיר קצת מכות לא משהו רציני כל נסיונות הפיוס כשלו כולל קנית רכב חדש לפני כשנה ואפשרות להתנהג בבית כרצונו לאחרונה נאלצתי לצעוק עליו שהוא עלול לגרום לי התמוטטות נפשית שהוא יהיה אשם בה הצעתי לו גם לעבור לגור בשכירות שאני אשלם אותה רק שתהיה הפרדת כוחות מאחר והצעקות שלו בבית על האמא והאחים מוציאות אותי מדעתי כמעט מה היה רצוי לעשות במקרה כזה

סם שלום רב, מה הוא עושה? עובד? לומד? בכל מקרה כבר מישהוא היה קטן היית צריכה להבהיר לו שאת הבוס!!!!! משהו לבן, צר לי להגיד לך, אבל, אתה גר בבית שלא שלך ומן הראוי הוא, שתכבד את החוקים שלו. אם לא נראה לך, עדיף, באמת, שתגור לבד. עדי

שלום סם . אני מאד מיצטערת להאיר את עיניך ,מתוך ניסיוני האישי , בתור ילדים הם כואבים ,ועוברים הלאה , ובתור בוגרים הם זוכרים ולא שוכחים ,ובתור בחורים ו,אנשים מבוגרים הם מחזירים ",ומיתנקמים ,".אני מתכוונת , לקצת מכות שקיבל בילדותו . אני בטוחה שאתה או בני המשפחה שכחתם את העבר והוא עבורכם חסר חשיבות כרגע . אבל בטוחני שבנך (אולי אפילו בתת מודע שלו ) לא שכח והיתנגותו מוכיחה זאת . רק אל תבין ,שאני מצדדת בהיתנהגותו של בנך ,אני בעד כיבוד אב ואם בכל מחיר , אך מה בכל זאת ... ובכן , מה ניתן לעשות ,עליך מוטלת משימה לא קלה והיא ,להביא לסולחה". כוללת וסופית ,שמתקימת בשלבים :1 אתה צריך לרחוש את אמו בכל דרך , לוקח המון זמן 2 .לגיד לו כל הזמן שכל מה שיקרה איתך או איתנו ,אני אהיה לצדך ,ודלתי תהיה פתוחה תמיד .3 לשבת בפסקי זמן אחד מול השני ולהיתעמת ולהוציא הכל ,ואתה בעיקר מקשיב ושומע טוב ,מנסה להבין ,לא מיתגונן או מאשים , לא ולא , זה קשה מאד, אני יודעת אך זה המסע שאתם צריכים לעבור. 4.שלב בקשת המחילה והסליחה ממנו .. נשמע מוזר .. 5 ההשלמה והקבלה . 6.גילוי אהבה אחד לשני . זה התסריט שאמור להיתבצע אם באמת באמת רוצים איחוד והכי חשוב לא יהיו משקעים שילוו אותו במשך כל חייו וחיכים . בהצלחה . מצטערת על ההרצעה השלמה אהובה .

הוא כבר בן 26 עליו לעזוב את הבית מיד ובלי פינוקים, אל תתמי לו שכר דירה ןלא רכב פשוט מצדך שיהיה ברחוב, אולי ככה יתמודד עם החיים וילמד להעריך אותך ואת מה שיש לו. ככל שתתני לו יותר את תגדלי מפלצת

שלום רב, מהמעט שאני יודע עליכם, מקריאת השאלה, יש הרבה רעש, כוחניות (גם קניית שקט בכסף היא דבר דומה), ויחסים של "אין דיבורים". תחושתי היא, שלמרות שה"ילד" כבר לא ילד, טיפול משפחתי יעשה הרבה טוב עבורכם. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

בזמן מחיקת כל האימיילים אתמול מחקתי בטעות גם את זה עם מספר הטלפון של המטפלת. אודה לך אם תוכלי להשיג לי אותו שוב עד מחר. תודה.

...

אנג'ל, את יכולה למצוא את הטלפון בשירות בזק -144. בברכה, טלי פרידמן

שלום, אני נמצאת בטיפול נפשי זה כחודש, הפסיכיאטר שלי נתן לי תרופה שמוגדרת "נגד כפיון" מה זה? האם אני צריכה לקחת את זה? מה זה אומר שיש לי? תודה

אני לא מבינה בתרופות, אבל אני חושבת שהפסיכיאטר שלך מוכרח להגיד לך מה בעייתך, לשוחח איתך על הכדורים, על התופעות שלהן וכו'. לפרטים נוספים את יכולה בהחלט להפנות את השאלה לד"ר פלד, אורן גרין..... וכו'. בהצלחה ותרגישי טוב, ממני.

אורית שלום רב, מדוע הגעת לטיפול הפסיכיאטרי? אולי התשובה לשאלתי תיתן לך את התשובה לשאלה שלך. המשמעות של המילה כיפיון הוא כפיתיות=אובססיביות. מדוע לא שאלת את הפסיכיאטר למה התרופה, למה את צריכה לקחת אותה? אני חושבת שזו שאלה חשובה שכדאי לך לשאול. בברכה, טלי פרידמן

אורית, סליחה על הטעות, אבל ממש התבלבלתי בפירוש המונח כיפיון. משום מה חשבתי שרשמת בעבר משהו, וכנאה שקישרתי אותך למשהו אחר. בכל אופן משמעות המילה כיפיון היא אפילפסיה. בברכה, טלי פרידמן

שאלתי אתמול את השאלה אבל היא נדחקה לדפים הקודמים ללא מענה וזה די חשוב לי. אני לוקחת אפקטין מזה כשלושה שבועות. בחמשת הימים האחרונים התחלתי לקחת אינטיביוטיקה (רפאפן) עקב כאבי גרון. נשארו לי עוד חמישה ימים לקחת אותה. בימים האלו התגבר מאד חוסר התיאבון שלי עד כדי כך שאוכל מגעיל אותי ואני בקושי מסוגלת להכריח את עצמי לאכול משהו. אני גם משלשלת מידי פעם אם כי לא בצורה חמורה ביותר. הבעיה היא שכבר כמעט שבוע אני כמעט ולא אוכלת (למרות מאמץ מצידי) ורק לוקחת תרופות וזה מפחיד אותי, בעיקר בגלל התחושה של החוזר שליטה על האוכל. מה קורה לי? האם זה קשור לתרופות? מה עושים?

שמרית שלום! יש פסיכאטר אחד בפורום אבל הוא לא מגיע לכאן לעיתים קרובות. לדעתי את יכולה לנסות להקליק על שמו בכניסה לפורום (ד"ר פלד) ולשלוח לו דוא"ל ישירות או להעזר בגורמים מחוץ לפורום

ראיתי היום סטיקר על מכונית והוא מצא חן בעיני נדמה לי שהפןרום הזה הוא מקום מתאים להעלותו אז כך " היום הוא המחר של אתמול שכל כך פחדת ממנו" אלי זה מדבר מה דעתכם?

אני הולכת לאמץ את הרעיון.

יש שיר כזה של אילן ואילנית "היום זה מחר שאתמול פחדתי ממנו עכשיו אני יודע למה עכשיו אני יודע כמה כמה זה טפשי לפחוד מהדברים של החיים יותר משתים עשרה שעות עכשיו אני יכול לקחת קו ישיר על כל התחנות בדרך לוותר עכשיו אני יכול לרדת ולכתוב עוד שיר." מי כתב אני לא יודעת אבל הצמד הזה שר.

קשה לי לכתוב לכם, אנשים שאני לא מכירה, אך עם זאת אני רוצה. בדיוק כמו שקשה לי להביא את עצמי החוצה - לאנשים שאני לא מכירה, עם זאת אני מנסה. אין לי שום רצון שזה יהיה אחרת. לא תמיד זה אפשרי. יש יותר מדי שכבות. לא תמיד החיים שלי מתנהלים בצורה שהייתי רוצה. אבל רק באותך רגעים שבהם אני נותנת לכל השכבות להיעלם ולהתמוסס באוויר - אני חיה באמת. אני מרגישה את העוצמה של אני. אני מרגישה כאן ועכשיו ושם דבר אחר לא חשוב. אני לא מפליגה להמון מקומות אחרים, במחשבה שאולי שם אני צריכה להיות, ולא פה. הרגע נחווה במלואו. כאילו המהות של הרגע - היא המיצוי של עצמי. כאילו שאין משמעות אחרת והכנות היא החשובה לכל השאלות. זה משהו שאני נוכחת אליו כל פעם מחדש, אך הוא תמיד מרגש, לעולם אינו ממצה את עצמו, להיפך - הכנות מרחיבה את האפשרויות שקיימות בעולם, פותחת אותן. ואותנו. ...................המשך.....................יבוא..................... (זה לא אני כתבתי :-( זה פשוט היה נראה לי מתאים מדי לפורום...... ההמשך שאני אביא בפעם הבאה מתאים עוד יותר, אז אם לא הבנתם, המשךיבוא....... )

............................המשך............................... בששבילי הכנות היא מהווה תמיד מפלט אחרון, איזשהו דבר שאני יודעת שקיים אצלי. משהו נגיש, שלפעמים קל יותר ןלעיתי ם קשה יותר להפעלה. אבל קיים. זה מדהים, זה כמו מטה-קסמים שכזה, שברגע שמניפים אותו קורה דבר מופלא. יש לו את היכולת המדהימה לפשט את הדברים ולהפוך אותם לקלים יותר, נעימים והכי חשוב- מלאי חיות. יש המון שכבות וכשמשילים אחת ואח"כ עוד אחתוכך הלאה- זה נעים, נחמד, כל פעם קצת יותר ויותר, אבל כשמסיימים, כשאין יותר מה לקלף מלבד אותה שכבה דקה שמיועדת רק לך- אין יותר מדהים מזה. ...................המשך....................יבוא.........................

שלום האתר הזה הפך פשוט לפורום תמיכה מה שהוא לא אמור להיות שאלתי פה שאלה כבר פעמיים וכל פעם היא עוברת 2 עמודים או יותר בגלל מספר ההודעות הרב שמשאירים פה אני באמת יודעת כמה זה קשה להיות עם בעיה כלשהי ולא לחלוק איתה אחרים אבל אני מאמינה שיש פורומים אחרים ששם תוכלו לעשות זאת האתר הזה מיועד בעיקר לשאלות חד פעמיות של אנשים אם אני לא טועה אבל בגלל שהפכתם אותו לפורום תמיכה למומחים אין אפשרות לענות על השאלות! הפורום תמיכה של אי או אל הוא נהדר והאנשים בו ממש עוזרים וככה גם לא תשבשו את הפעילות של האתר אני באמת לא רוצה לפגוע אבל יש גבול דנה

לא רצית לפגוע אבל פגעת... כ"כ קשה לעבור על שני עמודים ? אני בטוח שהשאלה שיש לך חשובה לך !!! אבל גם לכל השאר יש סיבה להיות פה, ולא רק כי משעמם להם בבית. תודה שאת מוצאת לנו פינות אחרות ללכת ולבכות בהם. אבל אם אנשים מרגישים מספיק נוח לדבר כאן, אז כאן נדבר... חבל שאת לא חושבת שאפשר לעשות הכל יחד...

אני מבינה אותך ואני יודעת על מה את מדברת אני חושבת שכדאי שכולנו ניקח את זה לתשומת לבנו.... אני אמנם לא מומחית אבל מה הייתה שאלתך...... או מרוב עצבים את היית מעדיפה שאני אחזור כמה עמודים אחורה.... רק תגידי לי איך קוראים לה......? שלך, אני.

דנה, לדעתי את טועה!!!! הפורום הזה מיועד להיות פורום תמיכה הן של אנשי מקצוע והן של גולשים מתעניינים!!!! אם מישהו לא התייחס לשאלתך, אנא שאלי אותה שוב!!!!!1 עדי

דנה שלום רב, הדיון על מהות הפורום עולה כל תקופת מה, וכל פעם מישהו אחר מעלה אותו. הפורום מיועד לשאלות מקצועיות ליועצים השונים, ובאותה מידה להתכתבויות בין הגולשים כמקור תמיכה, שיתוף והתחלקות בקשיים, התלבטויות וגם דברים משמחים, מאורעות ועוד. אני מתנצלת על כך ששאלתך לא קיבלה מענה, ואני אשמח אם תרשמי אותה שוב. לעיתים ישנן שאלות ש"נופלות בין הכיסאות", ואני מתנצלת על כך. במידה ושאלתך עסקה בפסיכיאטריה, אני רוצה להפנות את תשומת ליבך שד"ר פלד, הפסיכיאטר, אינו מבקר כאן לעיתים תכופות וכדאי לפנות אליו באימייל, או להמתין עד לכניסתו הבאה, ולקוות שהוא יימצא את שאלתך (אם תפני אותה אליו). ומעבר לכל זאת, את מוזמנת להשתתף בהתכתבויות השנות. בברכה, טלי פרידמן

הי... אוטו-טו אני בדרך הביתה, ואחזור רק לקראת סוף שבוע למחשבים... מחר זה יום הסטודנט! והחלטתי איך אני אחגוג אותו!!!! החגיגה תתחיל מהיום! כבר קניתי אוכל מוכן הביתה...הוא עומד פה לידי, חם....קורא לי.... לא נראה לי שאתאפק לאכול אותו בבית, ואלך לאכול אותו תיכף בשירותים... בדרך הביתה, אעצור בשופר-סל, ועם הויזה אקנה דברים מלוחים ומתוקים, קרים וחמים, רכים וקשים, ככה שלא משנה מה יתחשק לי- יהיה לי את זה! ה"סעודה האחרונה" הזו תמשיך עד מחר, (אל דאגה - זו לא סעודה אחרונה. בערב אני עוד עובדת.....) ולקינוח אבלע חצי קופסא של תה משלשל.... האמת שהיתי מעדיפה להקיא הכל, פשוט אני קצת עייפה לאחרונה מתדירות ההקאות. ברור לי שארגיש רע, והבטן תהיה מתוחה כמו תוף, ובחוץ תהיה שמש וחם. א י כ ס . . . אז אשאר בבית, ליד השירותים. חשבתי אולי אתאר לך את אחד הציורים.... כל הדף (רבע דף A4 )ׂ מכוסה בקיר של לבנים, ישנות כאלו, לא ממש מסותתות. יש דלת, וחלון. הדלת והחלון סגורים ע"י קרשים של עץ, אחד על השני ובאלכסונים, עם מסמרים ישנים, עקומים... ובחלון אם מסתכלים טוב, אפשר לראות סדק קטן בין הקרשים, ובסדק רואים יד קטנה וזוג עיניים מציץ. זהו. בי בינתיים

הכנתי לי סנדוויץ' והתישבתי ליד המחשב. קראתי ולא ידעתי מה לענות. הרגשתי כאילו זוג עיניים מציצות אלי, ופתאום היה לי קשה לבלוע. אז סגרתי את המחשב, ואכלתי בנחת את הסנדוויץ'. וחשבתי. חשבתי לעצמי: מי מציץ מתוך הבית? איך הוא מרגיש? האם זה הבית שלו? האם הוא סגור בפנים או מסתגר? האם הבית מגן עליו ונותן לו תחושה של ביטחון? אולי הוא סוגר עליו והוא מרגיש מחנק? ואולי, אולי אולי................... הכל נכון. כלומר - לא כך או כך, אלא- גם וגם........ וגמי- אמנם יום הסטודנט נקרא יום הסטודנט בלשון יחיד, אבל זה רק מטעמי נוחות. (יותר קצר להגיד.) בעצם זה יום הסטודנטים. איפה החמדמד שאוהב לדבר? או סתם משהו או משהי שלומדים איתך, וישמחו לשבת יחד על הדשא? ביום כזה להשאר לבד? חבל................. אבל אם בכל זאת תתקעי בלי אף אחד, אני כאן, ממשיכה לחשוב עלייך, ואם תרצי לשמוע סיפור גריאטרי על יום הסטודנט בדורות הקודמים- את רק צריכה לבקש. חיבוק ולילה טוב.

רציתי להחליף את הכינוי רציתי להשתמש תקופה בשניהם במקביל עד שאני אעלים את אנג'ל לא התכוונתי להסתיר את זהותי מכם,אני יודעת שאתם הייתי מזהים התכוונתי להעלים את זהותי מאותם מטרידים שסגנון כתיבה הוא לא בדיוק דבר שהם יעשו לו אנליזה נכונה. אתמול בעץ הופיע הכינוי no-name שאלתי שאלה על הנהיגה ופחדתי להיות לצחוק,לכן החלפתי את הכינוי.מדובר בבעיה שהיא כואבת לי ,אם כמה שהיא קטנה, ונראה לי מבייש פשוט להעלותה בשמי. אני הוטרדתי אתמול בערב.אני ולא אחרת כאן.חדרו לי לפרטיות, הפחידו אותי,גרמו להרגיש מטורפת לרגע ולקח לי זמן להבין מה בעצם קרה ואיך זה נעשה(אבל הבנתי). לקח לי הרבה זמן להתקלף כאן ולאחר הנסיון המר- אני מתגעגעת לקליפה. לא התכוונתי לחשוף אף אחת.שמי נחשף כאן בעבר ואני החלטתי לא לעשות "רעש" כדי לא למשוך להודעתה של אביב אנשים,וכך להחשף. לו רציתי לחשוף אותה-הייתי עושה זאת אז. עובדה שלא עשיתי. בבקשה התייחסו אלי כשווה בין שווים.גם לי אכפת לא להחשף,גם אני לא לוקחת כרוז ומכריזה על הבעיות שלי.למען האמת,איש מלבדכם לא יודע על הכאב שלי,אף לא הורי. באתי לכאן כדי לחפש בית חם ותומך,לקח לי זמן להפתח ולהקשר,ועכשיו אני מאמינה שכמו בחיים שלי,גם כאן, בבית לא בטוח,בבית מפחיד,בבית לא מאמינים בך. אני לא אתחיל לשכנע. להתנצל כן.כבר התנצלתי.זו היתה טעות אנוש שלא נעשתה בכוונה.אבל אני לא אסכים שייחסו לזה כוונות רעות.אין לי ולא היו לי. (מצטערת אם פספסתי משהו מההודעות שלכם-לא קראתי אותן עדיין מחוסר זמן). אין לי רצון להיות במקום בו אנשים מבוהלים ממני,חושבים שבאתי להרע להם,מכילים בלבם רגשות קשים אלי.במיוחד מפריע לי עניין הרגשות הקשים.מזה יש לי מספיק בביתי הלא וירטואלי. אני באתי להעזר וקצת לעזור כשאפשר.לא באתי לפגוע ולא להפגע.אני אסתדר גם בלי זה. אני אתגעגע אליכם. אוהבת,(את כולם), אנג'ל.

לאליאן ומשהי- לא הייתן כאן אף אחד מלבדי ומלבד אביב לא באמת ראתה מה קרה כאן. העץ נמחק. הוא אינינו.

זו אנג'ל זה הכינוי אליו רציתי להחליף את אנג'ל כי איזה מישהו אמר שהשם מטומטם

כתבתי לך משהו באייסיקיו אנג'ל...... את נורא מעורערת בזמן האחרון.... אני רוצה לשמוע מה איתך....? ממני. אני אוהבת אותך אני חושבת שהבנתי את הודעתך באופן חלקי

בטח שאהיה מפוחדת אנשים נכנסים לכאן ומקללים אותי,כותבים לי הודעות "תטפלי בעצמך" שולחים לי כל מיני אימיילים בטהובנים ואזמרלדות למינהם עם הטרדות אתמול מישהו חדר לי למחשב והיה כאן עץ שבסופו היתה לי פליטת פה לא מכוונת,מבוהלת שנועדה להתריע לאביב על שימוש באימייל הישן שלה ועכשיו אנשים שלא היו שם בכלל מכנים את מה שקרה שם "מניפולציה רגשית". בבקשה-תבדקו מאין באו ההודעות האילו. יש דרכים לבדוק. גם לי זה כואב. גם לי יש רגשות. גם אני מפחדת פחד מוות ממה שקרה. לא יכולתי לישון אתמול מהמחשבה שמישהו עוקב אחרי ואני רוצה להרגיע -אני לא מפתחת פה פראנויות הכל בר בדיקה זה נכון ,אביב, שאת ראית אימייל של יואב ואני ראיתי את האימייל שלך ואולי קשה להאמין אבל אל תשכחי גם שאת ראית אימייל של יואב וטלי לא ראתה כלום!

שלתי את השלה לפני אבל לא קיבלתי שום תשובה מיש מקצוע בנושא ....אפשר ני אשאל שוב : אמא שלי בטיפול פסיכאטרי ,וכנראה שיאשפזו אותה אישפוז כפוי . אז דבר ראשון הייתי רוצה לדעת יותר על הנושא ובמיוחד בשביל לדעת אם זה הפתרון הטוב ביותר למצב הקיים או ששמה יעשה לה עוול . ואני אסביר את המצב , היא נכנסה לטיפול בגלל שהיא אובססית : לגבי קניות אובססביות ,אבל רק לאחרונה נודע לפסכיאטרית שהיא נוטה להתפרציות במצבי רוח שכוללות צרחות ,שבירת דברים לפעמים , בעבר היא נהגה להכות אותנו בהתפרציות הנ"ל אבל לא האופן קבוע , וגם לאורך השנים היו כמה נסיונות התאבדות של שילוב בין כדורים ואלכוהול , היא לוקחת כמויות אדירות של כדורים לאחרונה ונשארת לפעמים ימים במיטה... כן אני יודעת שזו זעקה לעזרה אבל אני ואפשר לומר המשפחה כבר לא יכולים להתמודד עימה ויש צורך לציין שלאחרונה זה רק החמיר. אז ,שוב אני חוזרת לשאלתי האם זה הפתרון האןפטמלי למצב הקיים ? ומה ,ואיך אני יכולה לעזור ,אני לא מדברת עימה כבר זמן רב אך אם היא תצתרך אותי כמובן ואבוא לעזרת תודה מראש על עזרה ותגובה סיגל

סיגל יקרה, אינני יודע את הפרטים, אבל אשפוז כפוי נעשה רק במקרים יוצאים מן הכלל, ודורש אישור של פסיכיאטר מחוזי, או של המשפחה. זה אף פעם לא הפתרון הטוב ביותר, ויש דרכים רבות להתמודד עם מצבי משבר. תמיד כדאי להתייעץ עם אנשי מקצוע נוספים, ומחוץ לפסיכיאטרים לפנות גם לפסיכולוגים שאינם עובדים במערכת הרפואית. הרצון שלך לעזור חשוב ביותר. אינני יודע אם תוכלי להתערב בטיפול עצמו, אבל תשומת הלב שלך והנסיון להבין אותה ולהיות איתה הם בעלי חשיבות עצומה, וגם אם התגובות שלה לא תמיד ייראו לך תשומת הלב והאהבה שלך הם מתנה שאין לה תחליף. בברכה, דרור גרין

שלום אני נורא סובל מזיעה בפנים וזה כתוצאה מהרגשה של לחץ כן חברתי וסביבתי כל פגישה מקרית שהיה לי עם מכרים או חברים אני נורא מרגיש הזעה והכי גרועה שרואים את זה אני לא יודע מה לעשות הייתי אצל רופא משפחה אבל הוא לא עשה הרבה רופא אחד הציעה טיפול פסיכולוגי לכן אני פונה אליכם אולי יש כאן טיפול בתודה מראש..

הזיעה בפנים היא לא הבעיה היא הסמפטום שבמקרה שלך הוא בולט, אתה חושב שאנשים רואים את זה וזה מלחיץ אותך עוד יותר. הבעיה כמובן טמונה בלחץ ששאתה חש באותם מצבים. אתה יכול לחשוב על מצבים מסויימים שמלחיצים יותר מאחרים? אולי לדמיין מראש מצב שבו אתה עלול להלחץ ולהתכונן אליו, להרגיע את עצמך עוד קודם. יש היום המון המון טכניקות ללמד את עצמך להרגע ולהרפות לחץ. שיטה שמאד עוזרת לי היא שיטה של קבלת הרגשות אם אני עצובה אז אני מודיעה לעצמי שעכשיו אני עצובה ולא מתחמקת ולא בורחת. אם אני כועסת אותו כנ"ל, אז אני כועסת, אז מה? הלא מותר לכעוס. באותה מידה, אם אתה מרגיש לחוץ, אז תרגיש לחוץ תודה בפני עצמך, "עכשיו אני לחוץ" אפילו תגיד לסובבים אותך: "תראו אני קצת נבוך..." בכל מקרה כל מה שקורה לך הוא דבר טבעי ועליך לדעת לכבד אותו ולחיות איתו וחוץ מזה אם תרחיב קצת אפשר יהיה לייעץ לך על הצורך בטיפול

אורה שלום אני מעריך את עזרתך ואני לא יודע אם את יודעת עד כמה הבעיה כל כך נוראית תראי לקבל זאת בסדר מה הלאה את יודעת עד כמה הדבר מאוד מביך לפעמים אני לא יכול לעשות מאומה רק בגלל זה אז זה אומר שזה נוראי תראי זה דבר שכל אחד מבחין בו זיעה בפנים זה דבר ניראה לעין ולכן אין מצב שבו אני יכול להגיד שלא רואים זאת צריך לראות את עומק הבעיה השאלה כאן אם יש טיפול שניתן ובאמצאותו אוכל להבריא או שיוכל לי בתודה........

חי יקר, כפי שאתה עצמך כתבת, מדובר בתופעה גופנית שמקורה בלחץ, ולכן יתכן שטיפול נפשי יוכל לסייע לך. לא קיים טיפול המתמקד בבעיות זיעה דווקא, והמקורות ללחץ שלך יכולים להיות רבים ושונים. הטיפול יכול לסייע לך להבין את הסיבה ללחץ, ולאפשר לך להתמודד איתו באופנים חדשים. טיפול כזה הוא תהליך ארוך של הבנה ושינוי, ותוצאותיו אינן מיידיות. אם תציין את מקום המגורים שלך יוכלו היועצים בפורום להפנות אותך לפסיכולוגים או פסיכותרפיסטים קרובים. בברכה, דרור גרין

חי שלום בהמשך לדבריך ולתשובות שקיבלת מתקבל אכן הרושם שתגובת לחץ ו/או חרדה מתקיפה אותך ואז נוצרת ההזעה. אני מציע שתפנה לייעוץ פסיכולוגי כדי להתאים את הטיפול הנכון. לעיתים נדרש, כמו שדרור מציין, טיפול ארוך טווח כדי לטפל בגורמי הלחץ. לעיתים ניתן להיעזר גם בטיפול קצר מועד, זאת במידה והתופעה קוראת במצבים ממוקדים ומזוהים. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לד"ר אורן קפלן : ולדרור גרין הזיעה שלי לא חייבת להיות כתוצאה מלחץ, פשוט ופתאום אני מתחיל להזיעה כמובן שזה נוצר כתוצאה מפניה של מישהוא או דבר אחר או מלחץ מסוים אני לא יכול להבחין זאת כי אינני מקצועי אני פשוט מתוסכל נורא ולא יודע מה לעשות אני גר בנתניה ובזבזתי את מיטב כספי על טיפולים לא קונבנציונלים וזה כלל לא עוזר לי אני למעשה לא יודע מה לעשות כרגע אלא להמשך להיות מובך בכל מיני סיטואציות אני כמו שציינתי גר בנתניה ואולי יש לכם טיפול פסיכולוגי בנתניה שתוכלו להפנות אותי אליו

אל תפחד אתה לא לבד הייתה זו דקירה קטנה זעזוע פתאומי ומהיר נכון אבדת שליטה לרגע לא היית מספיק זהיר ועכשיו פעמוני אזהרה מצלצלים בראשך. אתה רוצה לשכוח להתחיל מהתחלה אז תאמין שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן, כן,כן אל תפחד אתה לא לבד אם יחזור שוב רגע הפחד אבוא להושיט לך יד. תמיד אהיה קרוב אליך לחבק במקרה שתרעד ==אהוד בנאי==

מה הכוונה, אורה ?

קרא/י קצת אחורה את דפי הפורום כפי שאני עשיתי בבוקר, הרגשתי שאני דורכת במקום שבו השתוללה אמש סערה, שברי זכוכית, ניירות, קרעי בדים צבעוניים עפים לכל עבר, הכל מפוזר. מכיוון שאני אחראית קשרי החוץ של הפורום הרי שראית לעצמי חובה להביא לכאן משהו שישקיט מעט. שולחת המון חום לכל החברים והחברות הטובים שלי כאן

תודה על ההודעה, את תמיד מצליחה להצחיק אותי....... אני מתה על איים בודדים, עם חול צהוב ודקלי קוקוס. אני בבית עכשיו כי הילדה שלי חולה, היא הקיאה בגן. עוד מעט יבואו להחליף אותי כדי שאצא לעבודה. החתן הטרי נסע עם זוגתו הטריה (בת 23, גבוהה, בלונדינית, נאה מאד- היית מאמינה?) לארה"ב. סבא יתן להם את האוטו. כן.............. החיים קשים. חמסה חמסה, שיהיה להם לבריאות ושיצליחו. מה איתך? להתראות יקירתי.

בטח כבר הלכת לעבודה... מקווה שהבת מרגישה יותר טוב. בטח איזה וירוס כזה של יום או יומיים והכל יחזור על מקומו. את יודעת ...אמא תקני לי,תביאי לי,תעשי לי. ואמא תגידי לה,היא אמרה לי וכו' איך שהם מסכנים ושקטים בזמן מחלה.... שהלב מתכווץ ואנו רק רוצים שיבריאו. ואז כשהם מרגישים טוב...יש את אותם רגעים שבא לצרוח ולברוח ... ושוב חוזר חלילה.. את הזכרת לי כשהייתי קטנה, אהבתי לבנות עם חברותיי בית על עץ. מן מקום סודי כזה שהיינו הולכות אליו ומשחקות וצוחקות ומדברות ללא דאגה. עד היום בעצם כשאני רואה ילדים שבונים בתים כאלו, אני חשה איזה צורך לחזור על זה בעצמי. וחוץ מזה שהחיים לא קשים ! אנחנו עושים אותם קשים ! או שלוקחים קשה מידי דברים! איזו אופטימיות נחתה עליי פתאום ! ביי יקירה ותחזיקי מעמד במירוץ החיים...

זה כאן........ אהבתי את הדמוי. קפצתי רק לרגע, אחזור בערב. להת'.

בוקר טוב (לא ממש ת'אמת...), אז ככה. הסיפור שלי הוא נורא ארוך, אז אני אשתדל לקצר ולהגיע ממש לעניין שאני צריכה בו עזרה, כי אני כבר ממש לא יודעת מה לעשות. כרגע אני מאושפזת במחלקה להפרעות אכילה. כבר הפסקתי לספור כמה פעמים חזרתי לשם... יש לי קרוב ל- 2 קילו עד למשקל היעד, אחרי שעליתי בפעם הראשונה 12. עד פה הכל "טוב ויפה" (ע'לק), עד שזה מגיע לחלק שההורים צריכים להיות איתך במחלקה במשך היום. אני חושבת שכאן הבעיה. ההורים. הם מזמן הפסיקו להאמין בי - בערך בפעם השלישית שהתאשפזתי. הם כ"כ לא מבינים! הרי זה תלוי רק בי. אני צריכה להוציא את זה מהראש שלי ולגמור! להפסיק לפחד! הרי מבטיחים לי! שומרים עלי! אני לא אעלה יותר! כמה שדיברתי איתם, הם בהתחלה בסדר, אבל בשלב מסוים נשבר להם להיות בסדר, אז הם שוב מתחילים להאשים. מה הם לא אמרו לי?! הרסת לנו את החיים, קברת אותנו פה (במחלקה), הרסת לי את העסק... נשבר לי!!! אין לי יותר כוח. ספגתי הרבה מידי, ואני חושבת שאם אני אספוג עוד טיפה אני אתפוצץ! לא רוצה לחיות בשבילם יותר, ורק לדאוג לרצות אותם תמיד!! אני כל היום בוכה בגללם. לא מספיק שרע לי עם עצמי, הם גורמים לי להרגיש רע יותר. וכשרע לי יותר גם קשה לי יותר לאכול... וזה בעצם מה שמפריע לי - ככה אני לא יכולה להבריא. לא איך שהם מתייחסים אליי, ולכל "המחלה" הזו. כל עוד שהם חובים שאני עושה להם בכוונה, והם לא מפסיקים להאשים אותי. אז הרופאה שלי שאלה אותי מה דעתי על אישפוז מלא- במחלקה סגורה. שם הטיפול לא כולל הורים, והוא כולל גם טיפול פסיכולוגי. מצד אחד- אני ממש לא רוצה לזרוק את החיים שלי לעזאזל, ול"היתקע" שם כמה חודשים, אבל מצד שני, אם הטיפול הנוכחי לא עוזר, איזה מין חיים יהיו לי כשאני שוב אחזור הביתה?... אני ממש לא יודעת מה לעשות. נמאס לי מהכל! אם היה לי אומץ הכל היה נגמר...

מה שאכתוב נכתב מנסיון אישי כואב עם הפרעות אכילה. גם אני (הייתי? עדיין?) אנורקטית. גם אני אושפזתי פעמים אינספור, מתוכם פעמיים במחלקה הפסיכיאטרית. אני מודעת לסטיגמה שיש למקום הזה, לפחד האימים להיכנס לשם, בלי לדעת מתי תשתחררי, ובידיעה שיהיה עלייך לוותר על המחלה- הדבר היחיד ה"יציב" בחייך, הדבר היחיד עליו - כך את מאמינה- ניתן לסמוך... זו אשליה! אנורקסיה אינה תורמת לך. אני אתעלם כרגע מ"תרומתה" לשאר בני המשפחה, כי כרגע, כדי להחלים , טובתך שלך צריכה להיות מול עינייך. אם נוכחות ההורים מקשה, אם את חושבת שייקל עלייך באישפוז בלעדיהם - עשי מה שנכון לך. אישית, נראה לי שבמקרים מסויימים אישפוז במחלקה סגורה הוא הפתרון היחיד האפשרי- וזה כולל גם את המקרה שלי. זו היתה הדרך היחידה שאפשרה לי לוותר על ה"שליטה", לזרוק את המושכות מידיי ולומר- עכשיו זה באמת לא באחריותי. עכשיו אני חייבת לאכול, למרות שאני שונאת את זה, למרות שאני מרגישה שמנה, למרות שהייתי רוצה להרעיב את עצמי עד הסוף המר... הרי זה לא מה שאנו באמת רוצות, והסוף הזה קרוב יותר משנדמה לנו! בדיעבד, האשפוז הזה הציל את חיי. אני יודעת שזו הצהרה דרמטית, ואין לי כוונה לומר בזה שהמאבק הסתיים. למעשה- המאבק האמיתי רק התחיל, והוא נמשך עד היום. לפעמים קשה יותר ולפעמים בקושי מורגש- אך תמיד קיים. את המאבק הזה תצטרכי גם את לנהל, לאורך זמן...ותזדקקי לכל הכוחות. אל תתני לסטיגמות למיניהן לקלקל לך. אל תתני לפחד - נורא ככל שיהיה - להניא אותך מהמטרה. גם כך יש לך מספיק קשיים להתמודד עמם... יש לך חיים שלמים לחיות, וההורים לא יהיו תמיד חלק מהדרך! את תוכלי לבחור, מה מדבריהם את לוקחת ומה את דוחה מכל וכל. את תעמדי על רגלייך שלך, ברשות עצמך, ותשלטי באמת בחייך. אבל, לשם כך את חייבת להבריא. החיים עם אנורקסיה אינם שליטה, אינם כוח. המסלול הזה מוביל רק למטה. עוד נסיגה, עוד הדרדרות... בסופו של דבר, במקרים רבים מדי, החיים עם אנורקסיה הם מוות- אם לא כפשוטו, הרי לפחות מבחינת איכותם. קחי לך קצת זמן, עשי חושבים. חשבי על המטרות שלך, הרצונות, החלומות שתוכלי להגשים, התקוות והשאיפות לעתיד, החברים, הלימודים (אם תרצי), הטיולים שעוד נכונו לך, האהבות שעוד מצפות... יש כל כך הרבה בשביל מה לחיות!! אל תוותרי על הכל ברגע אחד נואש. זה קל מדי. הילחמי, הראי שאת חזקה, נצחי את המחלה, צאי לחופשי! איש לא יוכל לעמוד בדרכך כשתהיי בריאה. אך כל עוד את חולה, כל עוד את הורסת את עצמך, קשה להימנע מזה. ושתפי... אל תישארי לבד עם הכאב הזה. אני כאן להקשיב ולתמוך, וכמוני עוד אנשים רבים ונפלאים המרכיבים את הפורום הזה. אנחנו כאן!! תהיי חזקה. מישהי

וואוו, זה היה ממש יפה..... אפילו אותי זה ריגש....... ל-מישהי! את אושפזת במחלקה פסיכיאטרית? למשך כמה זמן? האם הטיפול הכפוי הוא באמת טוב יותר, כי אני יודעת, מניסיון, שבנות(בדר"כ אך לא תמיד), שמשתחררות מאותו אישפוז במחלקה להפרעות אכילה(לא אישפוז מלא), אמנם יוצאות עם משקל תקין, אך מצב נפשי מעורער ל-ח-ל-ו-ט-י-ן !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! את לא חייבת לענות על שאלותיי, זה פשוט שכל הזמן(כמו שאמרת), שמעתי על המחלקות הסגורות, ואף פעם לא הבנתי מה באמת עושים שם......... אז לשתיכן, מקסימות...... polly ו-מישהי....... לשתיכן בהצלחה....... ותשמרו על עצמכן.

היי, אני מבינה ת'מצב שלך. שהדרך היחידה היא להיעלם - למות !!! גם אני מרגישה ככה, וגם אני מדברת כמוך: "אם היה לי אומץ הכל היה נגמר"........ האמת היא שבדיוק כמוך, אם אני לא עושה את הצעד הזה, ומעבירה את עצמי למקום האחר, אני מרגישה כאילו אני פחדנית, נמושה ושאין לי אומץ מספיק. כשסיפרתי את זה למישהי, היא טענה שאולי בתוך תוכי יש בי תקווה. אני ממממממש לא מסוגלת לומר לך את זה כי אני ואת יודעות שזה לא נכון, כי אנחנו מאמינות רק ביאוש עצמו, ולא בשום דבר אחר. קצת קשה לי לומר לך לא לרצות את הורייך כי אני עושה את זה גם, ואני חושבת שזה בעצם מה שעוזר לי, זה ועוד שתי חברות מקסימות שתומכות בי לאורך כל הדרך הקשה שאני עוברת עכשיו........ גם לי יש עוד קצת לעלות(בשבילי כל גרם זה הרבה) , אז אני יודעת שאני צריכה לאכול הכל כדי לעלות ולא לרדת. אני נורא מפחדת מעלייה אז אני מתארת את הפחד שלך, ואני יודעת שקשה לך נורא....... אולי את מפחדת שמה שתוכלי בבית עדיין יעלה אותך במשקל? והרי את לא מוכנה לעלות עוד גרם מעבר למשקלך האידיאלי, אז אני חושבת שכדאי שתלכי לדיאטנית מקצועית ומוסמכת, תראי לה את התפריט שלך, ותשאלי אותה כיצד את יכולה לצמצם את הארוחות(כי מניסיון, אני יודעת שככל יש יותר ארוחות ביום זה יותר קשה) ושתהפוך לך את התפריט לשמירת משקל ולא לעלייה, ואני בטוחה שלרופאים שמטפלים בך לא תהיה שום בעיה. אני מבטיחה לך שהם עשו את זה פעם. הרי אף אחד לא רוצה לעלות יותר מהמשקל האידיאלי, פשוט צריך למצוא את הדרך שבה כמה שפחות תדאגי ותהיי שלווה בנוגע למשקלך, אני מבינה אותך. וככל שמוותרים על ארוחות, יותר "מתמכרים לזה", פשוט אי אפשר להפסיק, כי הרי ככה התחלת, עם "הורדות", אז כדי שלא תחזרי לסורך...... תפני לדיאטנית, ותבטיחי לאכול את התפאריט שהיא הביאה לך, ואת תראי שהכל יהיה בסדר, אני חושבת שכשאת צריכ תמיכה אז תפני לאנשים שאת יודעת שמבינים אותך ולא לאנשים שנותנים לך הרגשה שאת מעצבנת, "הורסת חיים"ת וכו'. כל דרך שאת בוחרת ללכת בה, תבדקי שהיא תהיה טובה רק בשבילך. תשתדלי להימנע מהרגשות שאת מרצה אחרים. בהצלחה מתוקה. אני חושבת שאם פנית למקום הזה, וביקשת לתמיכה, אז זה מראה על נכונות ורצון לשנות ת'מצב, אך הבעיה היא שזה קשה לך, אני יודעת. ובשביל זה את צריכה ע-ז-ר-ה !!!!!!!!!!!!!!!!! שיהיה לך רק טוב. אני אשמח אם תעדכני אותי. שלך, ג'קי.

מה ז"א " אם לא היה המוות, הייתי מזמן....." אני חושבת שבדיוק עכשיו הבנתי אך אני לא בטוחה אני רוצה להבין את הפירוש הנכון שיהיה לך רק טוב :-) שלך, אני.

פולי, הייתי רוצה ברשותך, להבהיר להורים שלך את הדבר הבא: פולי לא אשמה במה שקרה לה!!!! הרי לא הייתם מאשימים אותה, אם היא הייתה חולה במחלה קשה אחרת ואנורקסיה היא כמו כל המחלות הכרוניות האחרות!!!! מה שכן הייתי מציעה, לבדוק אם יש קבוצת תמיכה למשפחות של החולות ותנסו ללכת אליה. עדי

אם היית לידי עכשיו היית "חוטפת".... הצלחת להרגיז אותי ! זה הרי היה ברור כשמש שזה מה שיקרה. אני לא רוצה להגיד אמרתי לך ! אבל המילה מניפולציה הוזכרה כבר.... ואת נגררת אליה... ועכשיו את בורחת ! הבריחה הזו גורמת לי להרגיש חרא,וסליחה על הביטוי... שום פסק זמן ושום כלום. החלטת להתעלם תעמדי בהחלטה שלך נקודה !!!!!!!! אמרת שתהיי כאן בשבילי תמיד וגם בשביל מישהי וגם בשביל כולם... אז זו סיבה לפסק זמן. הצלחת לערער את ההחלטה שקיבלתי, לשלוט ברגשות. כל הכבוד ! אז תחזרי מהר ותתקני זאת... קבלי ממני ניעור רציני ביותר ואוהב ותחזרי !

אליאן המדהימה, את מה זה צודקת, הבטחתי, אבל קוים אדומים נפרצו פה בטירוף... אין לי שמץ של מושג כבר מה לעשות, בחיי. מתה עליכם, אוהבת אותכם עד השמיים, אבל קשה לי להישאר ככה. כל פעם הענין הזה עולה מחדש, כל פעם מאשימים אותי בשקרים, ואת יודעת שאת זה אני לא סובלת... והשגתי כבר כל כך הרבה.. וכל כך חבל לי עכשיו ללכת אחורה. חבל לי למחוק את החיוך היפה שמרוח לי על הפרצוף, בגלל הקשקושים הללו... מניפולציה או לא, קשה לי... ואת יודעת את זה, כשמאשימים אותי בחוסר אמון, אני נפגעת... את יודעת שאני אומרת את האמת, לכולכם, אף פעם לא שיקרתי ואני לא אשקר, והמטפלת שלי תעיד שזה נכון גם לגבי, אף פעם לא שיקרתי לעצמי ואף פעם לא אשקר. אובדת עצות פה, שלך אביב.

למה את מדברת ברבים ! למה את אומרת שהאשימו אותך- זה היה מקרה יחיד! שמעת עוד איזו טענה ? לא ! בגלל המצב המורכב ומה שנוצר בינכן אני מבינה שלפעמים חייבים להגיב ובמיוחד אם את חושבת שנעשה לך עוול ! אבל לברוח, בגלל זה ! אל תתני לשום דבר ואף אחד לפגוע בך או במה שעושה לך טוב ! מכירה את המושג הבא בתור...? והיה ותלכי ולא תכתבי כאן יותר ? מה אז ? שימי על כף המאזניים ותראי בעצמך... אני חייבת לסיים ולרוץ לקחת את הילדים אבל אחזור לכאן בצהריים... תני לי הזדמנות ותראי איך אני משנה את דעתך ! ו"דיר באלק לברוח"

רק אתן לך נקודה למחשבה לך מותר לא להאמין בי? ולי אסור אחרת? אני לא האשמתי אותך בשום שקר,אני נפגעתי מאוד מבת הפורום גם אני לא שקרתי ולא אשקר לכן,אני מוכנה שיבדקו לי את המחשב,שיבדקו את השרתים של האתר הכל כדי שתהיי רגועה ולא לחוצה מנוכחותי פה ובמידה וזה לא יהיה אפשרי-אני זו שאלך. שוב גם לי יש רגשות וגם לי קשה שמאשימים אותי הזמן רק יוכיח לך את מידת אמינותי לדברים שאמרת הזמן,ולא שום דבר אחר

ורק עוד דבר קטן, את צודקת הבטחתי להיות פה בשבילכם ואיתכם, תרצו או לא תרצו... ואני תמיד מקיימת את ההבטחות שלי... טוב שהזכרת לי את זה... :-) אביב.

מה שאומר שאני עדיין אובדת עצות, אבל אני אחשוב על דרך לקיים את ההבטחה שלי... אביב.

אתמול שלחתי מייל, וגם חיכיתי כאן. אני קצת דואגת, אולי באמת הועדה היתה קצת מעל לכוחותיך. תני סימן קטן שאת עוד פה, את לא חייבת לכתוב הרבה. לפעמים צריך זמן כדי להתאושש. להתראות.

רחל, כן הוועדה הייתה קצת מעבר.... ואביב הצליחה להרגיז אותי ! לגבי המייל אני אבדוק... ויש הודעה בעץ שלך ושל גמי :-) אני אתאושש ואז שוב וחוזר חלילה ! אני קצת פסימית והמון דברים עוברים לי בראש, מן בלאגן כזה שלפעמים אני לא מוצאת את עצמי ולא יודעת מהיכן להתחיל. יהיה בסדר ! מה קורה אצלך ? איך את מרגישה? הבנות? מה שלום החתן הטרי?

בבקשה , תשלחי שוב ! :-(

בוקר טוב! באתי מוקדם לאוניברסיטה להדפיס עבודה...ויש לי תקלה בדיסקט. (שית) אז לפחות אנצל את העובדה שיש לי מחשב...... איזה מוזיקה את הכי אוהבת? ולא לומר הכל (זה מה שאני אומרת) אם היית צריכה ללכת לאי בודד רק עם סוג אחד של מוזיקה- מה זה היה. ואיזה אוכל?

גמי- את סקרנית? אין סימן טוב מזה שאת חוזרת לחיים, וזה מעלה כזה חיוך על שפתי. כמו החיוך של חתול הצ'שייר של עליזה. גם הפורום הזה הוא ארץ הפלאות. שאלת שאלה קשה, ואם את מכריחה אותי לבחור, אני מניחה שברגע נתון אחר התשובה שלי היתה משתנה. כמו תמונה אימפרסיוניסטית- מושפעת מהשעה ביום, מעוצמת האור...... הייתי רוצה לקחת איתי שיר פסטיבלי כזה, עם מוסיקה מצהילה ומילים גדולות. למשל שיר ששמעתי אתמול או שלשום ברדיו- "הן תוכל לקום וללכת דבר מה קורא לך ללכת געגועיך הם לך כנפיים ומתוק האור בעיניים". זה מספק אותך? תכנסי לדיונון ותקני דיסקט חדש, וגם קופסת פלסטיק קטנה ושקופה לאחסן אותו. באיזה צבע שתבחרי........ להתראות.

סליחה שאני נכנסת באמצע... אבל אם היית שואלת אותי ? הייתי לוקחת אותך.... את באה ?

היום יותר מתמיד, אני מקווה ש"בוקר טוב" יהיה הרבה יותר מברכה. פספסתי את הסערה של אתמול, ורק את עקבותיה נותרו מעידים על שקרה. אביב, אני רק רוצה לדעת שלא נפגעת, שהדברים הסתדרו, שאת עדיין חזקה והחשוב מכל - שאת עדיין מחייכת כפי שהיית כשנפרדנו על מנת לדבר מחר... לא קראתי את כל ההתכתבות, אבל הרגשתי בסימני הבהלה - מגילוי הזהות, מחשיפה, מהדרדרות מחודשת... ואני דואגת. אני מקווה שהבעיה נפתרה בינתיים, אבל לא ארגע עד שאשמע ממך. תני לי סימן... מחבקת אותך בדאגה- מישהי

אני נאלצת לפרוש עכשיו, אבל אהיה כאן עוד שעה בדיוק (!) - אפילו רק כדי לשמוע אותך, בתקווה להיווכח שהכל בסדר. ואם לא- אני אהיה כאן כדי לעודד, להרגיע, ולשלוח הרבה אהבה... קבענו באחת עשרה ורבע? מישהי

היי מישהי, אצלי הכל בסדר... אין לך מה לדאוג באמת. היתה פשלה, היתה חשיפה, העץ נמחק, ולא קרה שום אסון. אני יורדת קצת מהפורום, כי באמת נחצו כאן קוים וגבולות אדומים מבחינתי, את יכולה לקרוא את התשובה שלי לרוז, ולהבין למה אני עושה את זה. בכל מקרה, אל לך לדאוג, אני חזקה, ולא נופלת כל כך מהר. תשמרי על עצמך גם, אביב.

טוב, אז סערת רוחות יש פה, זו לא סומכת על זו, וההיא חושת בזו, ואחרת חשפה את ההיא, והשלישית שיקרה, והשניה חשבה שזו היא, ו............... תגדנה זה פורום פסיכולוגיה או פורום מריבות? תרדנה מהפורום, תנהלנה שיחת טלפון בריאה אחת ולתמיד, תכעסנה אחת על השניה, תצעקנה, תתפיסנה, ואם בא לכן, תחזורנהכמו בני אדם , גם ככה אתן נכנסות אחת לשניה לעצמות יותר מידי, אז אולי הגיע לעשות פסק זמן? להניח לפורום, ומישהו שרוצה עזרה יכול לקבל אותה, ולא שהשאלה שלו תאבד בין אנג"ל אביב, אנג'ל אביב. וכולי וכולי? וסליחה שהתערבתי, עוד מעט יהיה פה רצח וירטואלי.

בוקר טוב רוז, לצערי אני חייבת להסכים עם כל מילה. החשדנות, החשיפות, הטעויות, והשקרים, לא יפה ולא במקום. אבל מה לעשות ואי אפשר לדבר בטלפון ? מה לעשות שהענין כל הזמן יורד ועולה, עולה ויורד ? וגם מעניין שלפני כמה דפים, יש יותר מעץ אחד שמלא ברוז-אנג'ל, אנג'ל-רוז, אבל אז זה לא הפריע לך שהשאלות הולכות לאיבוד... אהבתי את רעיון פסק הזמן, הוא שלי, הצעתי אותו כבר לפני הרבה שבועות, רק שזה לא כל כך עובד, וגם זה לצערי. אני יורדת מהפורום, מניחה לו, כמו שביקשת, למרות שאני לא עושה את זה מרצון, אלא מרגישה שזה נכפה עלי בכורח הנסיבות וחבל לי על זה, כי הפורום עם האנשים שבו באמת היה אחד הדברים העיקריים שעזר לי לקחת את עצמי בידיים ולעמוד על שתי רגליים. אבל את צודקת יש כאן גבול אדום שנחצה, גם בעיני. אביב.

רו אנג'ל, היה עץ כשראיתי שם מישהו שקורא לעזרה, ואף אחד כמעט לא היה במקום, אחר כך עם הדברים המבולבלים התחלתי לבדוק מהה קורה ונדהמתי, זה לא המקום לבלאגן כזה, אפילו את הודית בזה, אין שום דבר נגד שיחות בין שני אנשים, אבל כזה הופך להיות דבר כזה? אני חושבת שמישהו צריך להגיד "פוס" עד כאן אני לא ממשיך את זה, לא מתיחס, לא ממשיך הלאה בחלק הזה, והוא יכול להחליף שם, וחזור בזהות מושאלת חדשה, ואף אחד לא ידע. ורק צריך להיזהר שלא להיגרר אחרי פרובוקציויות, ולא להסגיר את הזהות האמיתית, וזהו. וכל טוב שיהיה לך, תמשיכי לכתוב, אולי תוכלי להוציא פעם ספר. :)

זה בדיוק מה שאני חשבתי ולא רציתי לומר, אבל אני חושבת שרוז צודקת........... בהצלחה......

תודה על השיחה מאתמול. נשארתי מבוהלת כל הלילה למרות הכל אבל לקחתי את דברייך ואת דברי שרון איתי על מנת להלחם במחשבות הבריחה. בין אם מדובר בגולשים מזדמנים שהרגזתי אותם-ובין אם מדובר במכרים שלי-אין זה משנה. עדיין לא להתקפל ולא לברוח-אילו לא יביאו את הפיתרון. בדיוק שלחת לי הודעה לגבי קילוף הקוצים והשיריון.כנראה שהיו אנשים בפורום שהעדיפו את שני אילו ולא יכלו לקבל את ההתקלפות, או שפשוט היו אלה אנשים שניסו לנצל את הרגישות והפגיעות שלי. לאביב-שוב,אני מתנצלת.לא ידעתי.חשבתי אחרת.הייתי בטוחה שזה לא מייל רגיל.אתמול גלשתי לאתר הזה של החברה והיא אכן קיימת בשמה(מצטערת על הבדיקות-עברתי הרבה בשבועות האחרונים).מקווה שתסלחי על זה מתישהוא. הצליחו להבהיל אותי,נגעו בנקודות הרגישות.היית נבהלת גם במקומי.ושוב סליחה. להחליף את הכינוי?.הוא גם ככה היה פרי המצאתו של האקס שלי . ושוב,באו לי מחשבות הבריחה. מה לדעתך אני עושה לא בסדר כדי שכל זה יקרה לי?כדי שיטפלו אלי ויחפשו אותי?

אנג'ל, עכשיו אני בכלל לא מבינה מה קורה פה. לגלוש לאתר של החברה ? מה עובר עליך ? מה את חושבת שאני ? את מתחילה להכעיס אותי אבל יותר מזה להלחיץ אותי. אם זה לא היה של החברה הייתי נלחצת כל כך ? מה את עושה לא בסדר ? אם תסתכלי טוב, גם את תוכלי לראות, את לא צריכה אותי בשביל שאני אגיד לך. רק תעשי בדק בית קטן בתוך עצמך ותגלי את כל התשובות, תאמיני לי הן שם, תרצי או לא תרצי, את פשוט לא רוצה לראות אותן. ועכשיו אני לחוצה ומרגישה צורך לחזור על הבקשה - היזהרי לגבי הפרטים האישיים שאת חושפת עלי, תמחקי את האימייל הישן מספר הכתובות ואת מספר הפלאפון שלי מהזיכרון. תודה, אביב.

עשיתי משהו מספיק לא בסדר כדי שהם יטפלו אלי?

האם הכתובת שראית היתה רשומה לך במקרה בספר הכתובות באימייל כי זה עוד ממקום ממנו יכלו להביא את הכתובות

אין לי בכלל אי-מייל פה במחשב.

אה...היתה לי סברה לגבי איך זה נעשה אבל אם אין לך אימייל אז כנראה שהיא לא נכונה

מה לדעתך עלי לעשות אם בנוסף לכל הפחדים שלי,מישהו/י מאיימ/ת בהתאבדות? מישהי שאני יודעת כדי להשיג את המטפל/ת שלו/ה ואם לא היה כ"כ מאוחר בלילה.... היתה מעילה באימון עם אותו/ה אחד/ת אבל אני לא מסוגלת להתעלם מהקריאה הזו שלו/ה יש לך עיצה? (בתקווה שהוא/היא יראה/תראה הודעה זו ,ויבין/תבין שלמישהי היה ועדיין מאוד אכפת ממנו/ה,למרות הכעס הרב והפגיעה, ויחזור/תחזור בו/ה)

מצטערת על הלילה. בלעדיך לא הייתי עוברת אותו. אני זמינה בפלא' מחר. תתקשרי אם תרגישי שאת מסוגלת. הרגשות שלי והכוונות שלי אמיתיים למרות מה שהיה. אני מקווה שיום אחד תסלחי לי. אל תחשפי אותי. אני בוטחת בך בעיניים עצומות. לילה,

חשבתי שלאור משבר האמון האחרון יש מקום להצתה מחודשתשל אש האחדות, אם כי נדמה כי זו מנת חלקנו, ושלכם עוד יותר משלי (לא בגלל שאני לא מרגישה שייכת חלילה, אלא בגלל הזמן הקצר שאני פה.........) אז חברים יקרים, אהובים, בואו נרכז את מירב המאמצים, המאמצים הכנים והמשותפים להבראת מכאובינו, לחבישת הפצעים ניתן לאהבה למלא את כל יישותנו לאהבה שלנו את עצמנו, כן היא החשובה ביותר, לצורך הבסיסי המפעם בכל אחד מאיתנו, להיות "אחרי", אחרי המבול, מבול היסורים, מבול הדמעות דמעות הסבל. נפנה מקום לליטופים, לסימפטיה ויותר מכל לאמפתיה להושטת יד לעזרה ולהגשת עזרה כנה כי מה בסה"כ ביקשנו. להגיד אחת ולתמיד לא עוד למחלה הנוראה! מחבקת בחום,

סליחה שוב על חוסר האימון לך קל לדבר אני נשארת עדיין מבוהלת ויש לי תחושה רעה כאילו עוקבים אחרי וזה מתחבר לי עם דברים לא הכי נעימים והנה חזרתי להודעותיי הסתומות...

היי לשרון ולכולם . לא רואה את פניכן לא שומעת את קולכן , ובכל זאת אמון עוור נותנת בכן , זה לא התמימות , אלה שקירבתכם מוחשית כל כך , הידיעה שיש פה משהו שונה ומיוחד , מן אחים לצרה כאלה שנוגעים בורידים ,ושניכנסים עמוק לנשמה , הנתינה וה סימפטיה וגילוי ה רגשות הפתיחות והאהבה , הם צידתנו, ומנת חלקנו לאורך כל הדרך . והמטרה היא ,שבל נישכח להיות שלמים ,לייבש דמעות ,ולהרים ראשים, ולגרום אחת לשניה לחייך בפה מלא, וזאת אתם בנות ניפלאות שלי עושות כל הזמן . . ושצרי העין והמפריעים למיניהם יאכלו את ליבם . אוהבת רותם

היי חמודה אל פחד..ובהלה .. אף אחד לא שווה את זה . שלך רותם

מה שלומך? איך עבר היום?

היי שרון, אחרי שנרגעו פה קצת הרוחות אני יכולה לענות לך. היה לי יום מצוין, הסתובבתי כל היום עם חיוך על הפרצוף, יצאתי מוקדם מהעבודה באור היום, וקיבלתי המון כוחות מגמד-קטן אחד ואוהב. המון אנרגיות הקטנים האלה יכולים לתת לך. סערה קטנה בלילה פה בפורום היתה, אבל לא נורא, טופלה בהצלחה, וחלפה לה. החיוך חזר לפרצוף. גם מישהי המיוחדת חזרה אלינו משדה הקרב, קצת יותר אופטימית וקצת יותר עם כוחות, בטח שמת לב, וזה מרגיע אותי קצת. מה אצלך ? אביב.

אני סיימתי להלחם את מלחמת הפורום, לעת עתה , בתקווה שזו מהומה רבה על לא דבר, אם כי בעיני היא משקפת בעיה מעט יותר עמוקה. מעבר לזה, היום עבר לו בעצלתיים...מכירה את הימים הללו בוודאי, שמתחילים בקול תרועה ונודמים לאיטם...... מותר גם להם הימים, לבחור בדרך שקטה לסיים , לא כן? האמת היא שהימים לא פשוטים לאחרונה, המחשבות מעסיקות והשינה מדירה מעיני, אם כי אני בדרכי המיוחדת בהחלט מצליחה להעניק להם משקל נוצה. מצליחה אפילו אותי להדהים, ביכולת המופלאה "להכנס לפרופורציות". והפורום כאן תורם את חלקו בגאון. אני כלכך כמהה לשתף ועדיין לא יכולה, לא בגלל שסוגר ליבי טרם נפתח, הסכר פתוח לרווחה, והמילים ממתינות כמעט באופן בלתי אפשרי לפרוץ מגרוני. הסיפורמאוד עדין, חוליות חסרות בו, נדמה כי חלק ארי לוט בערפל, ואין לדעת מי יקרא, מי יעלעל ומה יעלה בגורל המילה הכתובה. לעת עתה, רק אוכל לומר שזו האהבה...........אהבה אפופת מסתורין, ותו לא. ובכל זאת הידיעה הכנה, כי את כאן, ומישהי גם, מספיקה. הידיעה כי ההדדיות היא המצעידה ההדדיות בצד העצמאות , מן שילוב מנצח, לנצח......במלחמה הקיומית שלי ושל כל אחד ואחת . חושבת שאני קרובה לפרוש, לתת מנוחה למחשבות...

מה שניסית לעשות הצלחת לא יודעת מה חיפשת לי במחשב לא יודעת מה מצאת יש לי מושג מהיכן הבאת את האימייל לצערי,היה שמור מצטערת אביב לא ידעתי שזה פרט סודי בפרט שהוא היה רשום שם וחשבתי שמישהו לקח ממך אותו אני לא רואה שום יואב..מהארץ רוצה בכל כוחי להאמין שזה לא קשור אלייך אביב. אני הלכתי ביי

אנג'ל, הי, למה את חושבת שיש כאן יד זדונית? מנין התחושה כי את מרומה?

קראת את מסת ההודעות ממקודם?

אנג'ל יקרה, המשפט הזה צורם לי באוזן - "רוצה בכל כוחי להאמין שזה לא קשור אלייך אביב". אז רק להבהיר, זה לא קשור אליי, אני לא מתנהגת בצורה כזו ילדותית ולא בוגרת. יש לי דברים יותר חשובים להתעסק בהם בחיים ולהשקיע בהם את הכוחות שלי, כמו המלחמה הפרטית שלי על החיים שלי, המשפחה שלי, העבודה שלי והטיפול שלי בעצמי. חשבתי שכבר סיכמנו שהיושר והכנות שלי לפחות לא מוטלים בספק, ואם יש לך עוד ספקות בענין, תשאלי ואני אבהיר. רציתי לעזור לך לברר מי זה, כי זה לא נראה לי מכובד ההתכתבות הזאת ויצאתי נפגעת מכל הסיפור, למזלי יכולתי לתקן את פליטת הפה, לפני שנגרם נזק, לפני שמישהו אחר חוץ ממני וממך ראה. אני מבקשת ממך בתחינה, היזהרי בדברייך, קיראי את הודעותייך פעמיים לפני שאת שולחת, לפחות את אלה שאינן עוסקות בך באופן ישיר, זה יכול לגרום לי נזק בלתי הפיך. בבקשה, הישמרי מלחשוף דברים הקשורים אלי, שלא עלו כאן בפורום אלא בשיחות הפרטיות שלנו, שהיו מיועדות לשתינו בלבד. כל הרעיון מאחורי הפורום הוא אנונימיות, אז להגיד לאחר מעשה "לא ידעתי שזה סוד...", לא נשמע לי סיבה מספיק טובה. ולפי הכתיבה את כבר יודעת שזו אני, ולא אף אחד אחר, אביב.

ולפי הכתיבה נטשתי את העץ ההוא ועברתי לכתוב לך בעץ שלך ושל שרון רציתי להאיר את עינייך לשימוש בכתובת האימייל שלך והסברתי לטלי-עניין ה"סוד" לא חשבתי שזה יחשוף את מקום עבודתך מאחר ופשוט לא ידעתי שזו הכתובת של החברה זו נראתה לי כמו כתובת מבוססת web מנסיוני,חברות בדר"כ משתמשות בשירותיה של ספקית גדולה כמו אינטרנט זהב וכדומה. אבל סליחה. הבהלה הראשונית מלראות את כתובתך מופיעה לי עדיין אחוזה בי.

זה היה משעשע אמנם אבל אני חושבת שיש כאן איזשהו מסכן שזקוק כרגע לכל האהבה שלכם. דרכו פתוחה.

מי זה יואב קווה ?

ואת ממשיכה................................לא עוצרת

מי שממשיך זה אתה ואתה בלבד!!

אני ממש פוחדת להשאר לבד בבית כשיורד החושך. אני מרגישה שעוד שנייה מישהו יכנס לבית שלי ויעשה לי משהו רע.תחושה זו חוזרת כל פעם שאני לבד. אני חייבת לישון עם אור דלוק וכל רעש קטן גורם לי לפחד. אני חייבת לציין שגרה לבד (בת 25). האם זה נורמלי? למי לפנות?

לאנונימית שלום, חושך הוא עניין לא נעים, ולכן המציאו את הפטנט של נורית לילה בחדר הילדים, ושריקה כשאת/ה לבד, בחושך, למבוגרים... אבל, לענייננו, צריך להבחין בין מה שמייצר אי נעימות, ואז, להשאיר מעט אור בביתך יהיה מה שיפיג את התחושה הזו - - לבין פחד, מהחושך עצמו ומהתוצאה שלו: שמשהו רע יקרה לך. נראה לי שהעוצמות שאת חווה אינן משותפות לרוב האנשים, וכנראה שנובעות מדברים באישיותך שיכולים להתבהר ולהסתייע בפניה לפסיכולוג. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

א. המצב בארץ באמת מפחיד כך שלכולנו החרדות מתעצמות ב. אולי תמצאי דירה עם שותפים? זה יכול מאד להרגיע, אולי תקחי כלב ג. טיפול כמובן

ממה החרדות האלה יכולות לנבוע? כי גם כאשר האור דלוק אני עדיין בחרדה..

חזרתי... אמנם עדיין לא במיטבי, אבל עדיין לא מתייאשת, עדיין נלחמת. אלף תודות על ההתעניינות, התמיכה, היד המושטת לעזרה. שמחתי כל כך לראות את הודעותיכם- הרבה יותר משיכולתי לומר. המילים, הרצון, האכפתיות - - - אלו חדרו את חומת הדיכאון, עברו את שריון היגון ונכנסו היישר ללב... שיככו מעט את הכאב. באמת חסרתם לי. הקבוצה אכן לא הותירה אותי אדישה. היה לי קשה, במיוחד בגלל שאחד ה"תירוצים " שלי לכשלונות בחיים היתה עובדת היותי חולה, ושם פגשתי בנות נוספות חולות, שהצליחו היכן שאני נכשלתי. בנוסף- אחת הבחורות שם הגיבה בחוסר רגישות מזעזע על דברי הבנות האחרות בקבוצה- ובמיוחד לדבריי. למרות שהנושאים שנדונו בקבוצה דיברו אליי מאוד- רוב הזמן התכווצתי בפינתי , לא מסוגלת לדבר, לא מאמינה שיש לי מה לתרום, שנוכחותי שם משמעותית. הרגשתי אפורה, אילמת, מוגבלת. הרגשתי... מיותרת... הוטב לי עכשיו. גם הטיפול הפסיכולוגי שעשה את שלו, גם התקווה המחודשת שמתעוררת מהאופציה של טיפול תרופתי, ובמיוחד- את ואביב, שהייתן לצידי, שחשתן את מצוקתי ללא מילים, שהרגעתן את כאבי ברפרוף העדין של נגיעתכן... אני חוזרת אליכן, מלאת תודה. אני חוזרת אליכן, מאוששת, ועם החלטה מחודשת לדבוק במלחמה להבראה, לחופש, לחיים. והחשוב מכל- אני חוזרת עם תקווה!

אולי להבא, פשוט אכתוב הודעות משותפות ... :-)

היי שוב, עניתי לך למטה, אבל אני אוסיף כאן עוד משהו קטן. לפעמים שכמתחילים להילחם, ונכנסים בהפרעה בכל העוצמות, דווקא אז באה נפילה. דווקא בגלל שאת בטיפול, ובקבוצה ואיתנו, אולי את מרשה לעצמך, קצת לוותר, וקצת לסגת, כי את יודעת שיש מי שיתפוס אותך כשתרימי ידיים. שלפחות אני בטוח לא אתן לך להיכנע וללכת, ואני בטוחה שיש עוד רבים וטובים ממני. אז הנפילה הגיונית אפילו, רוצים להילחם, רוצים להאבק, ופתאום מרגישים רפיון שרירים וחוסר כוחות, וכבר לא לבד, כבר יש על מי להישען ויש מי שיחבק, אז מוותרים קצת לעצמינו, ונותנים לעצמינו את הפריבילגיה ליפול, מתוך הנחה שיהיה מי שיקים אותנו. זה גם משהו שקורה המון פעמים, אז את לא לבד שם, בכל מקרה. אנחנו איתך, ואני לפחות מושיטה לך שתי ידיים שיעזרו לך להתרומם. רק תתפסי אותן, אני אעשה את כל השאר, מבטיחה. שלך, אביב.

הי מתוקה..... שמחה שעזרת כוחות, והעלת על הכתב את התחושות.נהדר.זהו שחרור זוהי התמודדות אמיתית, זוהי גדולתה של האמונה, האמונה כי את עומדת בפיתחה של תקופה. תקופה לא קלה, של התמודדות עם כאב , התמודדות עם שגרת מחלה. אבל אל לך לפחד, שהרי את "עליסה".עליסה בארץ הפלאות, בארץ בה הכל אפשרי, והרשות נתונה, בארץ בה אין זכות קיום למונח......"לא יכולה"........... את הכל יכולה , רק עצמי עינייך ודמי בנפשך, אותך..........מבריאה.......... והבבואה המשתקפת, כה אמיתית ואת נוגעת בה ואת פוקחת עינייך ועודך כאן עומדת איתנה, והיא שנמצאת שם בקבוצה, לא מלטפת, לא מבינה, היא המבחן . המבחן האנושי ..למחלה..... וגם אותה תעברי לאט ובזהירות, אבל בביטחה. כי מישהי שלנו הולכת צעד אחר צעד לעבר האימרה " אני מבריאה........ויהי מה! "כן, זה מגיע גם לה! מאושרת שחזרת לחייך, שאת מתמודדת עם הכאב והחשש ולא בנסיגה. את מבינה, אי אפשר לקחת ממך את היכולת לומר היום, לא! למחלה. נשיקות וחיבוק עצום ועוטף. שתרגישי בטוחה.

כל כך הרבה מילים חמות, תמיכה ועידוד בערב אחד... את ואביב באמת הצלחתן למשוך אותי למעלה, בחזרה לחוף מבטחים. את יודעת, אימצתי לי מעין "שיטת לחימה " בדיכאון. בשעות הקשות שלי, אני קוראת דברים שכתבתי בשעות אופטימיות יותר. לפעמים זה עוזר מייד, לפעמים זה מקצר את משך הדיכאון. היום, אתן עשיתן את העבודה למעני. כתבתן לי מכתבים מרגשים, שזורי תקווה, מלאי אמונה. איפשרתן לי לראות את הכוחות, הנחישות, התקווה - - -כל היכולות שהוסתרו ע"י הדיכאון. אני יודעת שעוד נכונו לי רגעים קשים. ההתמודדות עם הכאב, עם המחלה, עם הייאוש... ההתמודדות הזו אינה קלה אף פעם. אבל איתכן, לצידכן, אוכל לעשות זאת. הידיעה שיש לי חברות שמקשיבות, דואגות, תומכות ומאמינות - הידיעה הזו תיתן לי כוח להעז, לשנות, להביט בכאב פנים אל פנים, להפוך את האנורקסיה לסיוט שעבר. חיבוק חם ואוהב ... עד מחר.

... קצת יותר מחוזקת,קצת יותר מסוגלת לשתף. אני אתחיל מהסוף: בעצה אחת עם המטפלת שלי, הוחלט להתייעץ לגבי טיפול תרופתי, שיסייע ל"שבירת המעגל". לדבריה, מדובר כאן על יותר מרצון חזק ומוטיבציה. כל המאמצים שאני עושה יכולים להיות הרבה יותר אפקטיביים אם תיפתר בעיית חוסר האיזון (שאולי קיימת) במוח. כתבתי לעצמי עוד "מכתב דיכאון", אבל אולי לא כדאי שאכתוב אותו כאן: גם כי המכתבים האלו קשים לקריאה, וגם בגלל שעכשיו התאוששתי קצת, ואני קצת פוחדת לגעת שוב בפצע המדמם... לקחתי את עצתך. הגל האפל, המפחיד, ששטף וסחף אותי - - הגל הזה איבד מגובהו. נדמה לי שהוא עתיד לעבור אותי עוד מעט. נותרתי בחיים, לא התנפצתי לרסיסים על המזח. אני שוב כאן, לשתף ולהשתתף... כמה התגעגעתי! תודה שהיית שם בשבילי, אפילו כשלא העזתי לבקש... תודה על היד האיתנה, החזקה שהושטת לי כשהייתי כל כך זקוקה. תודה על...על שאת פשוט את...

היי מישהי מיוחדת, חיכיתי לך, ואני שמחה שבאת. אין לי ידע כל כך לגבי הטיפול התרופתי, אם את מהססת לגבי זה אולי כדאי שתפני את השאלה הזאת לטלי או לדרור, הם בטח מבינים יותר ממני בענין הזה, או שאם את סומכת על המטפלת שלך, ועל עצמך, ויודעת שזה נכון ויכול לעזור עכשיו, תשמעי לעצתה. מה שכן, אני כל כך מתחברת לתחושות של הפחד והחוסר אונים במצב בו את נמצאת, אם אני קוראת נכון את המכתב שלך. גם אני במצבים האלו, לא כל כך יודעת איך אני אוכל לצאת מהם. איך אני אוכל להתגבר, להתחבר ולהמשיך הלאה. לפעמים נדמה שפשוט נסחפנו טיפה יותר מדי למקום שאין ממנו דרך חזרה. אבל אני רוצה להבטיח לך, בתור מישהי שהיתה שם על קצה התהום, שאפשר לחזור. אפשר למצוא את הדרך החוצה. קשה לנו מאוד לראות את זה כשאנחנו בפנים, אבל יש לך את הכוחות לצאת ולהמשיך קדימה. עכשיו הפצע עוד מדמם, עוד כואב ועוד טרי מדי, והייסורים בטח עוד משתקים. אבל קחי עוד קצת אויר לנשימה עמוקה, תני לזמן עוד קצת לעבור, ותראי איך לאט לאט, בלי להרגיש בכלל, את כבר חוזרת לאנרגיות הישנות שלך, איך המילים על הרצון שלך לצאת מזה חוזרות מאליהן, איך את מתמלאת שוב בכוחות הישנים והטובים ויכולה להתקדם עוד קצת הלאה. תזכרי כמה צעדים כבר הלכת קדימה. נכון עכשיו הלכת חצי צעד אחורה, אבל זה קורה לכולם בנקודה זו או אחרת, מה שחשוב שעכשיו זה כבר כמעט מאחורייך, כמעט כבר גמרת עם זה, ואת יכולה להמשיך מהמקום בו נעצרת. אני יודעת שכשאת שם, בחור השחור של הדיכאון, כמעט שום דבר לא חודר, ולא נכנס, אבל חשוב לי בכל זאת לכתוב לך את זה שוב ושוב, כי משהו בכל זאת מטפטף פנימה, והמשהו הזה יחזיק אותך איתי עד שנעבור ביחד את הגל. ביחד, את לא לבד שם תחתיו, אני איתך, שולחת לך שירים וחיבוקים שיעזרו לך לא לטבוע. גלגל הצלה, חבל ואת היד המושטת לתפוס אותך, שלא תיסחפי יותר מדי. כבר אני רואה סימני חיים מעודדים בהודעה שלך - געגועים ! רגש מדהים, נכון. כל כך כיף לפעמים להתגעגע, ולהרגיש את החוסר, לחזור ולהרגיש את עצמך מתמלאת בדברים טובים. את לא מרוקנת, את לא אפסית, את מלאה בדברים כל כך יפים, שלא תעזי לשכוח את זה לרגע. וחסל עם התודות, אין על מה להגיד תודה, אני כאן איתך ובשבילך, מתי שתרצי ומתי שתבחרי, כי אני רוצה בזה, כי נגעת בי, כי אני מרגישה על בשרי מה את עוברת עכשיו, כי הייתי שם, אבל בעיקר כי את ... מ - י - ו - ח - ד - ת !!! שלך, אביב.

היי , כל כך הרבה דברים שכתבת נגעו בי... הרבה יותר מ"משהו מטפטף פנימה"! הרגש האמיתי הזה, ההזדהות שלך, היכולת שלך לדעת איפה כואב ומה עושים, ההרגשה שהצלחת להעביר לי, שאני כן קצת מיוחדת - - - כולם חדרו פנימה, ולא בטפטוף אלא בנחשול סוער שהציף אותי (מעין קונטרה לגל הדיכאון), האיץ את פעימות הלב, מילא את עיניי דמעות. אני רוצה לומר לך: זה כן חודר, זה מצליח להרגיע. והעיקר- התקווה שלי, שאבדה לכמה רגעים קשים - התקווה הזו חזרה עכשיו. (מצאתי אותה מציצה אליי מאחורי צג המחשב, כשקראתי את המכתב שלך... :-)) אז אני רוצה להרגיע: אני כאן. עדיין מתאוששת, אבל עם יותר כוחות, עם תקווה מחודשת ועם נחישות להילחם, לנצח, להשאיר את האנורקסיה רק כזכרון רע. ודבר אחרון: במהלך היעדרותי הממושכת (יומיים שלמים...) קרו הרבה דברים, ואני אפילו לא שאלתי! מה איתך? איך עבר סוף השבוע? אני יודעת שאת "המעודדת הנצחית" , אבל זו לא סיבה להניח בצד את מה שקורה בחייך, לא? אני שולחת לך חיבוק חם, חיבוק דובי...

אני כבר הרבה זמן פוחדת לנהוג... איבדתי 2 אנשים יקרים בתאונות... אני פוחדת שאני אלך לאיבוד בדרך, שאני אאבד שליטה על הרכב, שאני אקבל סחרחורת באמצע נהיגה יש לציין שאני מסוג הנהגים הזהירים ובכל זאת אני לא סומכת על עצמי. הידיים רועדות,הלב שלי דופק זה לא קריטי לא מפריע ממש לשליטה ברכב סתם להרגשה יש עצה? או פשוט לוותר?

אני מכירה אמא של חברה שלי שבעלה קיבל דום לב ונפטר בזמן נסיעה תוך כדי שהיא נהגה ברכב. מאז היא מפחדת לנהוג. זה קרה כבר לפני 20 שנה בערך והיא עדיין לא נוהגת לבד באוטו. הפתרון שהיא מצאה הוא לנהוג רק כשמישהו נמצא לידה כי היא מלאה פחדים שיקרה לה משהו ואף אחד לא יהיה לידה. רק רציתי לתת לך את הדוגמה הזו

שלום אנונימית, אני לא לגמרי מתמצאת בשטח הזה אבל אם תספרי מעט על עצמך זה יקל לעזור לך. בת כמה את? עובדת, לומדת? האם הפחדים הללו (פחד מאובדן שליטה, סחרחורת, הליכה לאיבוד) היו גם לפני שקרוביך אלו נהרגו? אני יודעת על מישהי שיום אחד נתקעה באיילון בשיטפון הגדול ומאז אינה נוהגת. עדי

כבר ניסית לקחת שיעורי נהיגה?

רציתי לשאול מה דעתכם לגבי נושא מסוים - האם אפשר לצאת מחרדות לחלוטין ולנהל חיים נורמליים? אני שואלת כי אני סובלת מידי פעם מהתקפי חרדה ופחדים לגבי העתיד ולגבי מה שקורה לי. יש לי ימים טובים שבהם כל פעם נראה לי שאני אוספת כוחות וסוף סוף יוצאת מזה ופתאום יום כמו היום בו החרדה משתלטת עליי. לקחתי היום כדור הרגעה ואני מרגישה טיפה טוב יותר אבל הבעיה העיקרית היא שזה מייאש. כל חרדה כזו מייאשת אותי שאי פעם אוכל לצאת מזה לחלוטין. האם זה אפשרי?

שמרית שלום, חרדות, באופן כללי, מיוצרות ע"י שילוב של מבנה אישיותי, ונסיבות חיים. ולכן, לפעמים ע"י שינוי בך עצמך, באישיותך, באופן שבו את מפרשת, מתיחסת ומגיבה לדברים - אפשר הגיע לכך שחרדות הן נחלת העבר. לפעמים יש צורך בשינוי נסיבות: החלפת סביבה (אנושית או פיזית) עויינת, רווית מתח או אי וודאות, וכו' - - ואז חווית החרדה נעלמת. בקיצור, לשאלתך: כן. והיו דברים מעולם. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

שמרית יש מושג הנקרא 'הפחד מהפחד'. זהו מילכוד. מלכודת. אני כותב לך ממקום מאוד קרוב אליך- גם אני חוויתי חרדות ובמובן מסויים אני עדין שם. במקום אחר ובנושא אחר כתבתי לך- יש ערך לדברים גם כשהם אינם המקסימום. למה את שואלת על 'יציאה לחלוטין', האם לא די בשלב ראשון להגיע למצב של חיים סבירים. וכשבאים החרדות, אנחנו הרי כבר מכירים אותם, אנחנו יכולים להקטין את העוצמה שלהן, את משך הנוכחות שלהן ואת תדירות הופעתן. ואומר לך עוד - תעקבי אחרי הנושא. רישמי. לימדי סיבה ומסובב. ומנסיוני שלי אני יודע היום לזהות מה מעורר בי את החרדות. יש בידיעה מפתח ל'יציאה לחלוטין'. דרוש זמן. דרושה סבלנות והכי חשוב לא לפחד מהפחד. מחזיק לך אצבעות. המסך לכאורה שטוח אבל הוא אינו בהכרח כזה. מחבק.

לסגירת הנושא מהדף הקודם רק אומר לך כי אני מצאתי שמרבית התקפי החרדות שלי מקורן בצורה זו או אחרת באבי. הילדות שלי הייתה רוויה באלימות קשה כפי. אין ערך כלל לעובדה שאבי מת לפני מספר שנים.

ד"ר אורן שלום! ענית לי כבר בעבר אך לא קיבלתי תשובות על פסיכולוג קליני באזור נתניה והשרון ותעריפים. נ.ב.: הקרה היה חשש לדיכאון או מניה דיפרסיה בתקופת החורף בד"כ

G שלום לצערי כרגע אין לי המלצה מתאימה באזור. אולי תפנה הודעה נוספת בפורום לשאר היועצים והמשתתפים. בברכה ד"ר אורן קפלן

תודה. את תמיד יודעת מה להגיד ואיך לעודד. אני יודעת שאת צודקת. אבל את מכירה את ההרגשה שבכל זאת בא לך כבר שהכל יעלם כמו קסם? המצב הזה גורם לי לעשות דברים שאני לא רוצה. למשל עכשיו , בעלי רצה שאני ארד איתו ועם הילד(כבר הזכרתי כמה שהוא מקסים??!!) לגינה ולא כל כך בא לי (לא בא לי לעשות שום דבר), והוא ,כזה חמוד מנסה להוציא אותי מזה , והוא יודע שבחוץ אני אולי ארגיש יותר טוב ,אז הוא ניסה לשכנע אותי . ואני ,עם כל חוסר החשק שלי ,התפרצתי עליו בכעס. מסכן שלי. לא מגיע לו. לפחות אני יודעת שהוא מבין אותי . והוא גם תומך בי במאה אחוז. הלוואי שהכל היה פשוט. ושכל זה כבר יגמר. אני רוצה לחזור לאני ממקודם. זאת עם העבר הרע, שהתלוננה כל הזמן , שהייתה קצת כבדה... אבל לפחות לא פחדה מהשד יודע מה... למישהו יש טישו ??...

ועוד משהו... כבר הזכרתי שהפיגועים האלה לא ממש עוזרים לי??? נותנים לי כל פעם סיבה חדשה לפחד.

בילי, האמת היא שבקטע הזה אני ממש לא יודעת מה להגיד, גם לי לא. חרדה לאנשים היקרים לי עד מאוד. רק שלא יפגעו. אבל פה נשאר רק להתפלל... אביב.

בילי יקרה, יש לי טישו בסטוקים פה לשעת צרה... מכירה את ההרגשה של לרצות להיות כבר אחרי זה, להיפטר מזה, לתמיד. תאמיני לי לא הייתי רוצה יותר מזה כלום, רק שיעבור בבת אחת. אבל זה לא עובד ככה. כמו שזה מתפתח בהדרגה, זה עובר בהדרגה. אני רק יכולה להבטיח לך, שלי זה קרה, חזרתי לאני הקודם שלי. בשבוע האחרון אחרי שלושה חודשי טיפול אינטנסיבים, משמע זה אפשרי, זה יכול לקרות, צריך רק לעבוד קשה. ואני עובדת קשה, לפחות בתחושה שלי. כוח רצון יש לך, תקוה יש לך, אמונה יש לך, רק עוד קצת סבלנות לעצמך, ולסובבים אותך. לפעמים כדאי דווקא להכריח את עצמך לעשות דברים, כמו לצאת החוצה עם הבעל והילד, זה משהו שיכול לשפר פלאים את מצב הרוח וההרגשה. כשאני בדיכאון אטומי, הדבר היחיד שמצליח להוציא אותי מזה, כמעט, זה שתי האחיניות שלי, רק צריך לתת להן צ'אנס להתקרב. לפתוח את הדלת בחדר, ולתת להן להיכנס. תעשי מאמץ אם את מרגישה שאת מסוגלת, תתני לילד ולבעל להיכנס, נשמע שאת אוהבת את שניהם מאוד, ונשמע שהבעל מבין מה עובר עלייך, ותני לדברים לזרום, להתפתח בקצב שלהם. תראי איך חיבוק ונשיקה אחד מהילד, כבר עושים אותך הרבה יותר מאושרת. ובכלל, גינה ואויר צח זה דבר שאף פעם לא מזיק, תמיד יכול רק להואיל. ומקסימום... תישארי באותו המצב, לא קרה שום אסון. אביב.

אני לוקחת מזה כשלושה שבועות "אפקטין". אני אמנם מרגישה טוב יותר בימים האחרונים אם כי עדיין יש רגעי חרדה פה ושם. רציתי לשאול בעיקר לגבי האספקט הגופני - אין לי תיאבון כמעט בכלל ואני אוכלת מעט מאד משום שכל מחשבה על אוכל מגעילה אותי. אני גם שוכחת לאכול היות ואני לא מרגישה בכלל תחושת רעב. לעיתים אני גם משלשלת אך לא בצורה משמעותית. קראתי בעלון של התרופות שזו יכולה להיות תופעת לוואי. מה עושים? האם זה מסוכן? אני לא יכולה לאכול יותר מהמעט שאני אוכלת אבל זה מפחיד אותי משום שאני אוכלת מאד מעט וכמה זמן בן אדם יכול לאכול כל כך מעט?

היי שמרית אני אמנם לא פסיכיאטרית ,אבל הרגשתי צורך לכתוב לך. גם אני סובלת מחרדות שדי מוציאות אותי משיווי משקל. אני לא מטופלת ע"י תרופות קונבנציונליות ,אלא ע"י אלטרנטיביות(פרחי באך). התופעות שתיארת של הרגשת גועל רק ממחשבה על אוכל ,ועל שילשולים , זה משהו שגם אני עוברת. לדעתי אין לזה כל כך קשר לתרופה שאת לוקחת , אלא לחרדות עצמן. למרות שזה מאוד קשה תשתדלי לאכול על אף שמגעיל לך. כי ברגע שתאכלי כמו שצריך , החרדות יהיו בעצמה יותר נמוכה. פשוט כשאת לא אוכלת הגוף שלך נחלש ונותן לחרדות להשתלט עלייך.אני אומרת זאת מנסיוני המר. ואל תדאגי. למרות ההרגשה שבא לך להקיא , את לא תקיאי. זאת רק הרגשה שמונעת ע"י החרדות. בהצלחה, ואל תתייאשי. בילי.

אני מבינה למה את מתכוונת אבל אצלי זה קצת שונה. בהתחלה הייתי מקיאה מרוב חרדות ולחץ ולאט לאט הפסקתי וחזרתי לאכול כרגיל. אני כבר מכירה לצערי את ההבדל בין בחילות וחוסר תיאבון שמקורם בחרדות ואלו שלא מקורם בחרדות ונראה לי שהפעם החרדות קצת נרגעו ולכן זה נראה לי קשור לתרופה. אני מנסה להכריח את עצמי לאכול אבל לא ממש מצליחה וזה מפחיד אותי. אגב, זה גם כתוב בעלון של התרופה שזו תופעת הלוואי אבל זה מפחיד אותי כי אני אוכלת מאד מעט. בכל אופן, אשמח לשמוע גם חוות דעת של פסיכיאטר ושל אחרים שלקחו את התרופה הזו

כן זאת אני הצעתי לך לשיר לעצמך. ניסית? אני מוכרחה לציין שזה לא תמיד עובד. למשל היום כשהיה לי יום מגעיל במיוחד . שוב פעם ההרגשה הרעה. פיחס . ואתמול הייתי אצל המרפאה שלי. ודווקא היה בסדר. היא כל כך מבינה אותי ויודעת בדיוק מה עובר לי בפנים, אפילו שלא סיפרתי לה את כל מה שעברתי(ויש הרבה מה לספר)... חוץ מזה היא גם עשתה לי קצת מסג' ,ורייקי - כמה שזה מרגיע... וגם לימדה אותי איך לעשות מדיטציה. הכל טוב ויפה ,אבל לפעמים אני פשוט נשברת ,ומרגישה כאילו אני מכריחה את עצמי לעשות את כל תרגילי ההרפיה ותרגילי הנפש (לשוחח עם עצמי על מה שטוב לי) עד כדי גועל נפש. היא אמרה לי שזה תהליך לא קצר ,ושאני לא אצא מזה כמו ע"י נס. אלא זה לוקח זמן. אבל אין לי סבלנות. מישהו מכיר תרופת פלא???? עוד דבר שהיא נתנה לי זה רשימת דברים שאסור להגיד או לחשוב. אם תרצו אני אכתוב לכם אותם. אה כן, וגם רשימה שחשוב להגיד(במקום כל הדברים השליליים). לגביהם-כנ"ל. זהו בינתיים. בילי

בילי יקרה, הלוואי והיתה לי תרופת קסם בשבילך, אבל אין לי. זה לוקח זמן, מה לעשות. אצלי לקח כמעט שלושה חודשים, ורק עכשיו אני מתחילה לחזור לעצמי. מה שיש לי להגיד אבל בענין הזה, לעצמי וגם לך זה שהייתי תקועה בבולמיה שלי מעל שנה, אז למה שהיא תעבור ביום אחד ? אני בטוחה שאת סובלת מהחרדות לא מהיום ולא מאתמול אז למה הציפייה שהן תעבורנה במין קסם כזה משניה לשניה ? סבלנות, כל דבר בעיתו, צעד צעד, לאט ובזהירות, לעבר המטרה... זה אותו דבר כמו בדיאטה, מה שמורידים בדיאטת פלא במהירות, גם עולה במהירות. מה שמורידים לאט ובמתינות נשמר. מהנסיון שלי. אותו דבר בטיפול בכל בעיה שהיא, מה שעובר ביום בהיר אחד בלי סיבה, סביר להניח שיחזור, כי לא טופל מהשורש, מהמקור. מה שנפטר בסבלנות ובהרבה הבנה ותובנה, ישמר לעד. כי הכלים כבר נרכשו לכל החיים, וישמשו אותך לכל בעיה שלא תיהיה, לא רק לחרדות. תהיי חזקה, אביב.

אם ניסיתי? בעיקרון לא... אבל פעם באיזשהוא ערב שישי שהייתי לבדי, קיבלתי התקף חרדה. מיד באתי לפורום וכתבתי לטלי ולמזלי,היא היתה שם בדיוק בדקות הנכונות (כמו תמיד).היא הציעה לי להדליק את הרדיו על מנת לא להרגיש לבד. היא המליצה לי על הרדיו של וואלה ומומה(תודה רבה לך טלי שפתחת לפני גם את השער הזה). מאז,אני מאזינה לרדיו בכל פעם שאני גולשת ,גם כשאני לא לבד,גם כשאין חרדה. פשוט זה נחמד שיש רדיו "סלקטיבי" בו את בוחרת בדיוק האם את רוצה להאזין לשיר מסויים או לא.משם לפעמים "נתקעים" לי שירים ואני מזמזמת אותם. :-) לענייננו, את לא צריכה להכריח את עצמך לעשות תרגילי הרפיה,אחרת הם לא יגרמו לך להרפיה. ניסית ספורט רגיל?מחול אירובי?ריקוד?זה עוזר קצת להפטר מהתחושה של העצבנות והדיכאון. את יכולה לשלב בינהם. אני,אישית,לא אוהבת רשימות של דברים חיובים או שלילים שצריך להגיד או לא להגיד,לחשוב או לא לחשוב. אבל עצה טובה שדוקא קיבלתי היא לנסות בכל בכוח,בתור הצעד הראשון, להפטר מהלחץ והחרדה שמביאה הפרעת אכילה שנמשכת די הרבה זמן(אני יודעת שאין לך אבל חבל שלא עשיתי את זה למשל קודם,על הפרעות בשינה שהיו לי כבר ממזמן ונלחצתי שהם לא יעברו והם באמת לא עברו).לא מכל הלחץ ולא מכל החרדה נפטרים רק בכוח המחשבה,אי אפשר, אלא מאילו שמביאים לראש מחשבות כמו "אני בחיים לא אצא מזה.זה קשה מדי.זה מפחיד מדי" האירו את עיני לדבר שבתוכי ידעתי-כשחרדים לגבי האם משהו יעזור או לא,ישתפר או לא-זו מעין נבואה שמגשימה את עצמה,אנשים מפילים את עצמם בסוף לתהומות של הפחדים של עצמם. הניסוי הראשון שלי,המבחן הראשון שבו העמדתי את עצמי הוא: "האם אני יכולה במשך שבועיים לחיות ללא המחשבות המפילות הללו.בכל פעם שהן חוזרות -לעשות הכל על מנת לשכוח אותן,לצאת נגדן..." בהתחלה זה נשמע לי טפשי.בטח שאני יכולה,רק אם ארצה. ואני רוצה,ולא תמיד מצליחה,נתתי לפחדים להטמע בי יותר מדי. ואני מצליחה ונופלת חזרה לפחדים.זה עוד יותר מלחיץ.לפול מנקודה גבוהה יותר זה תמיד יותר כואב מלהתעורר כל יום בתחתית התהום. אבל אפשר.אתמול התגברתי על מחסום ויצאתי עם החברים שלי.זה היה להתעמת עם כל הביקורת של "לאן נעלמת" .זה היה לחזור ולהשאר עם הנוסטלגיה שעלתה לי כשטיילנו במקומות שלפני שנתיים הייתי שם צוחקת ושלווה.להתעמת עם כל מה שעשיתי לעצמי במשך שנתיים. מצד שני,הרגשתי חשובה.נעלמתי,אבל עדיין יש לי מקום אצלם,מקום בליבם.הם שמו לב שנעלמתי.מראה לי שחדרתי לליבם בעבר,שלא הייתי "אוויר". הם נתנו לי עוד הזדמנות ואני לא הולכת לפספס אותה. טוב,אני יודעת שלא עניתי על שאלותייך.אולי כי לא ממש היתה לי תשובה.ניסיתי להעביר את עניין "הנבואה שמגשימה את עצמה" בכל מיני דרכים. מקווה שאת לא כועסת. אני לא מבינה למה אני כותבת על עצמי ומייעדת את זה לאנשים. שוב סליחה

"אתה בוחן את עצמך אתה לומד את האחרים אתה חושב על הדומה ורואה את ההבדלים אם מסתכלים מבחוץ לכולם זוג עיניים וזוג אזניים ולב אחד פועם ועדיין המראות שונים הקולות לא זהים והרגשות נבדלים כאילו בעולמות נפרדים כשנכנסים פנימה לחקור ניתן למצוא את המקור את הגורם להבדלים את הסיבה לפירושים כל אדם הוא עולם בפני עצמו כל אחד יוצר את הוויתו ובעצם חייו וקיומו מקנה את משמעותו לוקח את ארועי העבר טובל בהווה המתממש מוסיף את העתיד להתרחש מערבב, מערבל ובוחש התהליך אצל כולם דומה אבל החומרים שונים כל אחד מעצמו מכניס לבלילה מאושר עולמו שם בהשריה והתוצר הוא ייחודי ומיוחד פרי בריאתו של אותו אחד שאת החומרים הכניס והצליח את חייו בהם להפריח" רחל יקרה, קראתי אותך, אצלך החומרים הם מהזן המובחר, הערבוב משובח, והתוצר מדהים... השיר שלך... אביב.

וכרגיל, כשאני מתרגשת, אני חסרת מילים. תודה, חמדתי. חיבוק כבר אמרתי? אז חיבוק גדול.

רחל, לקחתי את החיבוק, ושלא יהיה האחרון... :-) אביב.

שוב חולה:(

אנג'ל יקרה, מצטערת, אך אינני רופאה. כדאי שתבדקי את העניין עם המוסמכים בתחום זה. טלי פרידמן

צינית כזו. :) להרגע...

שלום. מה שלומך. שלחתי לך אימייל

ממש עכשיו בדרך החוצה הספקתי להשחיל כמה מילים אני חושבת עלייך

הי!! מה קורה???......אז מה? את עייפנ בזמן האחרון? הספקת להשלים שעות שינה סוף השבוע הזה?... אני אשמח לצטט לך שורות יפות מאיזשהו טנגו.... אני רוצה לחפש משהו שיתאים.. בינתיים שמעתי משפט שאהבתי מאד!!! "...געגועים למשהו שלעולם לא הכרתי..." אני חושבת שהרגשתי (ועדיין) את ההרגשה הזו. זה משהו כואב כזה...טוב.. אני עדיין מציירת! הלוואי שאפשרי היה שתראי את הציורים... התיאשתי מקבוצת התמיכה בבית החולים, הפסיכולוגית שלי לא הצליחה להשיג את הבחורה שם, והכדור עבר לידי, גם אני ניסיתי, לא ברור לי העניין הזה.... נימאס לי. ובדיוק אז - מטפל השיאצו שלי המליץ לי על דיאטנית לא קונבנציונלית! שמבינה עניין! ניפגשתי איתה פעם אחת. מה אגיד לך? הרגשתי שגיליתי משהו חדש, אולי זה לא מה שיענה למה שאני רוצה, אבל אני מוכנה לנסות. (יש בעיה אחת, זה די יהרוס לי את המטרה של למות מרעב....) אין בעיה גבי הסיפורים!!! אני אחשוב על סיפור גם..... זה לא יפה שאני כל הזמן לוקחת..... תרגישי טוב :

איזה כיף לפתוח את המחשב ולפגוש אותך! אני מכירה את הגעגוע לדברים שלא הכרתי, לדברים שחלמתי שיהיו לי, אנשים שחלמתי שאפגוש. אני קצת חוזרת על עצמי, אבל התרגלתי כנראה לרעיון, וזה הפך למוטו בחיי: להפרד מפנטזיה קשה לא פחות מפרידה אמיתית. הפנטזיה ממלאת, אבל זה לא שובע אמיתי. להתפקח מאשליה זה כואב, כואב בגוף ממש, אבל אחרי שאתה מתקלף מעורך אתה לומד לצמח עור חדש. אתה מחלים. אתה לומד להנות מדברים בנליים, שפעם היית עיוור אליהם: יום של שמש, משב רוח קריר דרך החלון, הצחוק המתגלגל של ילדתך. ואז אתה באמת נוגע באושר, באמת מתמלא. צר לי על רעיון הקבוצה שלא התקדם. מה לגבי הקבוצה שטלי מנסה לארגן כאן בפורום? אולי תנסי לברר אינפורמציה נוספת לגבי קבוצות בפורומים שעוסקים בהפרעות אכילה? ודיאטנית........ נשמע דוקא רעיון מצויין. יש דרך שאראה את הציורים שלך- אם תוכלי לסרוק אותם ולשלוח לדואר האלקטרוני שלי........... אבל תדעי שאני רואה אותם דרך המילים שלך. אני רואה אותך, ואת כל-כך יפה בעיני, עד כאב.

מה זה כפיון?

.