פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
טוב, אז סערת רוחות יש פה, זו לא סומכת על זו, וההיא חושת בזו, ואחרת חשפה את ההיא, והשלישית שיקרה, והשניה חשבה שזו היא, ו............... תגדנה זה פורום פסיכולוגיה או פורום מריבות? תרדנה מהפורום, תנהלנה שיחת טלפון בריאה אחת ולתמיד, תכעסנה אחת על השניה, תצעקנה, תתפיסנה, ואם בא לכן, תחזורנהכמו בני אדם , גם ככה אתן נכנסות אחת לשניה לעצמות יותר מידי, אז אולי הגיע לעשות פסק זמן? להניח לפורום, ומישהו שרוצה עזרה יכול לקבל אותה, ולא שהשאלה שלו תאבד בין אנג"ל אביב, אנג'ל אביב. וכולי וכולי? וסליחה שהתערבתי, עוד מעט יהיה פה רצח וירטואלי.
בוקר טוב רוז, לצערי אני חייבת להסכים עם כל מילה. החשדנות, החשיפות, הטעויות, והשקרים, לא יפה ולא במקום. אבל מה לעשות ואי אפשר לדבר בטלפון ? מה לעשות שהענין כל הזמן יורד ועולה, עולה ויורד ? וגם מעניין שלפני כמה דפים, יש יותר מעץ אחד שמלא ברוז-אנג'ל, אנג'ל-רוז, אבל אז זה לא הפריע לך שהשאלות הולכות לאיבוד... אהבתי את רעיון פסק הזמן, הוא שלי, הצעתי אותו כבר לפני הרבה שבועות, רק שזה לא כל כך עובד, וגם זה לצערי. אני יורדת מהפורום, מניחה לו, כמו שביקשת, למרות שאני לא עושה את זה מרצון, אלא מרגישה שזה נכפה עלי בכורח הנסיבות וחבל לי על זה, כי הפורום עם האנשים שבו באמת היה אחד הדברים העיקריים שעזר לי לקחת את עצמי בידיים ולעמוד על שתי רגליים. אבל את צודקת יש כאן גבול אדום שנחצה, גם בעיני. אביב.
רו אנג'ל, היה עץ כשראיתי שם מישהו שקורא לעזרה, ואף אחד כמעט לא היה במקום, אחר כך עם הדברים המבולבלים התחלתי לבדוק מהה קורה ונדהמתי, זה לא המקום לבלאגן כזה, אפילו את הודית בזה, אין שום דבר נגד שיחות בין שני אנשים, אבל כזה הופך להיות דבר כזה? אני חושבת שמישהו צריך להגיד "פוס" עד כאן אני לא ממשיך את זה, לא מתיחס, לא ממשיך הלאה בחלק הזה, והוא יכול להחליף שם, וחזור בזהות מושאלת חדשה, ואף אחד לא ידע. ורק צריך להיזהר שלא להיגרר אחרי פרובוקציויות, ולא להסגיר את הזהות האמיתית, וזהו. וכל טוב שיהיה לך, תמשיכי לכתוב, אולי תוכלי להוציא פעם ספר. :)
זה בדיוק מה שאני חשבתי ולא רציתי לומר, אבל אני חושבת שרוז צודקת........... בהצלחה......
תודה על השיחה מאתמול. נשארתי מבוהלת כל הלילה למרות הכל אבל לקחתי את דברייך ואת דברי שרון איתי על מנת להלחם במחשבות הבריחה. בין אם מדובר בגולשים מזדמנים שהרגזתי אותם-ובין אם מדובר במכרים שלי-אין זה משנה. עדיין לא להתקפל ולא לברוח-אילו לא יביאו את הפיתרון. בדיוק שלחת לי הודעה לגבי קילוף הקוצים והשיריון.כנראה שהיו אנשים בפורום שהעדיפו את שני אילו ולא יכלו לקבל את ההתקלפות, או שפשוט היו אלה אנשים שניסו לנצל את הרגישות והפגיעות שלי. לאביב-שוב,אני מתנצלת.לא ידעתי.חשבתי אחרת.הייתי בטוחה שזה לא מייל רגיל.אתמול גלשתי לאתר הזה של החברה והיא אכן קיימת בשמה(מצטערת על הבדיקות-עברתי הרבה בשבועות האחרונים).מקווה שתסלחי על זה מתישהוא. הצליחו להבהיל אותי,נגעו בנקודות הרגישות.היית נבהלת גם במקומי.ושוב סליחה. להחליף את הכינוי?.הוא גם ככה היה פרי המצאתו של האקס שלי . ושוב,באו לי מחשבות הבריחה. מה לדעתך אני עושה לא בסדר כדי שכל זה יקרה לי?כדי שיטפלו אלי ויחפשו אותי?
אנג'ל, עכשיו אני בכלל לא מבינה מה קורה פה. לגלוש לאתר של החברה ? מה עובר עליך ? מה את חושבת שאני ? את מתחילה להכעיס אותי אבל יותר מזה להלחיץ אותי. אם זה לא היה של החברה הייתי נלחצת כל כך ? מה את עושה לא בסדר ? אם תסתכלי טוב, גם את תוכלי לראות, את לא צריכה אותי בשביל שאני אגיד לך. רק תעשי בדק בית קטן בתוך עצמך ותגלי את כל התשובות, תאמיני לי הן שם, תרצי או לא תרצי, את פשוט לא רוצה לראות אותן. ועכשיו אני לחוצה ומרגישה צורך לחזור על הבקשה - היזהרי לגבי הפרטים האישיים שאת חושפת עלי, תמחקי את האימייל הישן מספר הכתובות ואת מספר הפלאפון שלי מהזיכרון. תודה, אביב.
עשיתי משהו מספיק לא בסדר כדי שהם יטפלו אלי?
האם הכתובת שראית היתה רשומה לך במקרה בספר הכתובות באימייל כי זה עוד ממקום ממנו יכלו להביא את הכתובות
אין לי בכלל אי-מייל פה במחשב.
אה...היתה לי סברה לגבי איך זה נעשה אבל אם אין לך אימייל אז כנראה שהיא לא נכונה
מה לדעתך עלי לעשות אם בנוסף לכל הפחדים שלי,מישהו/י מאיימ/ת בהתאבדות? מישהי שאני יודעת כדי להשיג את המטפל/ת שלו/ה ואם לא היה כ"כ מאוחר בלילה.... היתה מעילה באימון עם אותו/ה אחד/ת אבל אני לא מסוגלת להתעלם מהקריאה הזו שלו/ה יש לך עיצה? (בתקווה שהוא/היא יראה/תראה הודעה זו ,ויבין/תבין שלמישהי היה ועדיין מאוד אכפת ממנו/ה,למרות הכעס הרב והפגיעה, ויחזור/תחזור בו/ה)
מצטערת על הלילה. בלעדיך לא הייתי עוברת אותו. אני זמינה בפלא' מחר. תתקשרי אם תרגישי שאת מסוגלת. הרגשות שלי והכוונות שלי אמיתיים למרות מה שהיה. אני מקווה שיום אחד תסלחי לי. אל תחשפי אותי. אני בוטחת בך בעיניים עצומות. לילה,
חשבתי שלאור משבר האמון האחרון יש מקום להצתה מחודשתשל אש האחדות, אם כי נדמה כי זו מנת חלקנו, ושלכם עוד יותר משלי (לא בגלל שאני לא מרגישה שייכת חלילה, אלא בגלל הזמן הקצר שאני פה.........) אז חברים יקרים, אהובים, בואו נרכז את מירב המאמצים, המאמצים הכנים והמשותפים להבראת מכאובינו, לחבישת הפצעים ניתן לאהבה למלא את כל יישותנו לאהבה שלנו את עצמנו, כן היא החשובה ביותר, לצורך הבסיסי המפעם בכל אחד מאיתנו, להיות "אחרי", אחרי המבול, מבול היסורים, מבול הדמעות דמעות הסבל. נפנה מקום לליטופים, לסימפטיה ויותר מכל לאמפתיה להושטת יד לעזרה ולהגשת עזרה כנה כי מה בסה"כ ביקשנו. להגיד אחת ולתמיד לא עוד למחלה הנוראה! מחבקת בחום,
סליחה שוב על חוסר האימון לך קל לדבר אני נשארת עדיין מבוהלת ויש לי תחושה רעה כאילו עוקבים אחרי וזה מתחבר לי עם דברים לא הכי נעימים והנה חזרתי להודעותיי הסתומות...
היי לשרון ולכולם . לא רואה את פניכן לא שומעת את קולכן , ובכל זאת אמון עוור נותנת בכן , זה לא התמימות , אלה שקירבתכם מוחשית כל כך , הידיעה שיש פה משהו שונה ומיוחד , מן אחים לצרה כאלה שנוגעים בורידים ,ושניכנסים עמוק לנשמה , הנתינה וה סימפטיה וגילוי ה רגשות הפתיחות והאהבה , הם צידתנו, ומנת חלקנו לאורך כל הדרך . והמטרה היא ,שבל נישכח להיות שלמים ,לייבש דמעות ,ולהרים ראשים, ולגרום אחת לשניה לחייך בפה מלא, וזאת אתם בנות ניפלאות שלי עושות כל הזמן . . ושצרי העין והמפריעים למיניהם יאכלו את ליבם . אוהבת רותם
היי חמודה אל פחד..ובהלה .. אף אחד לא שווה את זה . שלך רותם
מה שלומך? איך עבר היום?
היי שרון, אחרי שנרגעו פה קצת הרוחות אני יכולה לענות לך. היה לי יום מצוין, הסתובבתי כל היום עם חיוך על הפרצוף, יצאתי מוקדם מהעבודה באור היום, וקיבלתי המון כוחות מגמד-קטן אחד ואוהב. המון אנרגיות הקטנים האלה יכולים לתת לך. סערה קטנה בלילה פה בפורום היתה, אבל לא נורא, טופלה בהצלחה, וחלפה לה. החיוך חזר לפרצוף. גם מישהי המיוחדת חזרה אלינו משדה הקרב, קצת יותר אופטימית וקצת יותר עם כוחות, בטח שמת לב, וזה מרגיע אותי קצת. מה אצלך ? אביב.
אני סיימתי להלחם את מלחמת הפורום, לעת עתה , בתקווה שזו מהומה רבה על לא דבר, אם כי בעיני היא משקפת בעיה מעט יותר עמוקה. מעבר לזה, היום עבר לו בעצלתיים...מכירה את הימים הללו בוודאי, שמתחילים בקול תרועה ונודמים לאיטם...... מותר גם להם הימים, לבחור בדרך שקטה לסיים , לא כן? האמת היא שהימים לא פשוטים לאחרונה, המחשבות מעסיקות והשינה מדירה מעיני, אם כי אני בדרכי המיוחדת בהחלט מצליחה להעניק להם משקל נוצה. מצליחה אפילו אותי להדהים, ביכולת המופלאה "להכנס לפרופורציות". והפורום כאן תורם את חלקו בגאון. אני כלכך כמהה לשתף ועדיין לא יכולה, לא בגלל שסוגר ליבי טרם נפתח, הסכר פתוח לרווחה, והמילים ממתינות כמעט באופן בלתי אפשרי לפרוץ מגרוני. הסיפורמאוד עדין, חוליות חסרות בו, נדמה כי חלק ארי לוט בערפל, ואין לדעת מי יקרא, מי יעלעל ומה יעלה בגורל המילה הכתובה. לעת עתה, רק אוכל לומר שזו האהבה...........אהבה אפופת מסתורין, ותו לא. ובכל זאת הידיעה הכנה, כי את כאן, ומישהי גם, מספיקה. הידיעה כי ההדדיות היא המצעידה ההדדיות בצד העצמאות , מן שילוב מנצח, לנצח......במלחמה הקיומית שלי ושל כל אחד ואחת . חושבת שאני קרובה לפרוש, לתת מנוחה למחשבות...
מה שניסית לעשות הצלחת לא יודעת מה חיפשת לי במחשב לא יודעת מה מצאת יש לי מושג מהיכן הבאת את האימייל לצערי,היה שמור מצטערת אביב לא ידעתי שזה פרט סודי בפרט שהוא היה רשום שם וחשבתי שמישהו לקח ממך אותו אני לא רואה שום יואב..מהארץ רוצה בכל כוחי להאמין שזה לא קשור אלייך אביב. אני הלכתי ביי
אנג'ל, הי, למה את חושבת שיש כאן יד זדונית? מנין התחושה כי את מרומה?
קראת את מסת ההודעות ממקודם?
אנג'ל יקרה, המשפט הזה צורם לי באוזן - "רוצה בכל כוחי להאמין שזה לא קשור אלייך אביב". אז רק להבהיר, זה לא קשור אליי, אני לא מתנהגת בצורה כזו ילדותית ולא בוגרת. יש לי דברים יותר חשובים להתעסק בהם בחיים ולהשקיע בהם את הכוחות שלי, כמו המלחמה הפרטית שלי על החיים שלי, המשפחה שלי, העבודה שלי והטיפול שלי בעצמי. חשבתי שכבר סיכמנו שהיושר והכנות שלי לפחות לא מוטלים בספק, ואם יש לך עוד ספקות בענין, תשאלי ואני אבהיר. רציתי לעזור לך לברר מי זה, כי זה לא נראה לי מכובד ההתכתבות הזאת ויצאתי נפגעת מכל הסיפור, למזלי יכולתי לתקן את פליטת הפה, לפני שנגרם נזק, לפני שמישהו אחר חוץ ממני וממך ראה. אני מבקשת ממך בתחינה, היזהרי בדברייך, קיראי את הודעותייך פעמיים לפני שאת שולחת, לפחות את אלה שאינן עוסקות בך באופן ישיר, זה יכול לגרום לי נזק בלתי הפיך. בבקשה, הישמרי מלחשוף דברים הקשורים אלי, שלא עלו כאן בפורום אלא בשיחות הפרטיות שלנו, שהיו מיועדות לשתינו בלבד. כל הרעיון מאחורי הפורום הוא אנונימיות, אז להגיד לאחר מעשה "לא ידעתי שזה סוד...", לא נשמע לי סיבה מספיק טובה. ולפי הכתיבה את כבר יודעת שזו אני, ולא אף אחד אחר, אביב.
ולפי הכתיבה נטשתי את העץ ההוא ועברתי לכתוב לך בעץ שלך ושל שרון רציתי להאיר את עינייך לשימוש בכתובת האימייל שלך והסברתי לטלי-עניין ה"סוד" לא חשבתי שזה יחשוף את מקום עבודתך מאחר ופשוט לא ידעתי שזו הכתובת של החברה זו נראתה לי כמו כתובת מבוססת web מנסיוני,חברות בדר"כ משתמשות בשירותיה של ספקית גדולה כמו אינטרנט זהב וכדומה. אבל סליחה. הבהלה הראשונית מלראות את כתובתך מופיעה לי עדיין אחוזה בי.
זה היה משעשע אמנם אבל אני חושבת שיש כאן איזשהו מסכן שזקוק כרגע לכל האהבה שלכם. דרכו פתוחה.
מי זה יואב קווה ?
ואת ממשיכה................................לא עוצרת
מי שממשיך זה אתה ואתה בלבד!!
אני ממש פוחדת להשאר לבד בבית כשיורד החושך. אני מרגישה שעוד שנייה מישהו יכנס לבית שלי ויעשה לי משהו רע.תחושה זו חוזרת כל פעם שאני לבד. אני חייבת לישון עם אור דלוק וכל רעש קטן גורם לי לפחד. אני חייבת לציין שגרה לבד (בת 25). האם זה נורמלי? למי לפנות?
לאנונימית שלום, חושך הוא עניין לא נעים, ולכן המציאו את הפטנט של נורית לילה בחדר הילדים, ושריקה כשאת/ה לבד, בחושך, למבוגרים... אבל, לענייננו, צריך להבחין בין מה שמייצר אי נעימות, ואז, להשאיר מעט אור בביתך יהיה מה שיפיג את התחושה הזו - - לבין פחד, מהחושך עצמו ומהתוצאה שלו: שמשהו רע יקרה לך. נראה לי שהעוצמות שאת חווה אינן משותפות לרוב האנשים, וכנראה שנובעות מדברים באישיותך שיכולים להתבהר ולהסתייע בפניה לפסיכולוג. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם
א. המצב בארץ באמת מפחיד כך שלכולנו החרדות מתעצמות ב. אולי תמצאי דירה עם שותפים? זה יכול מאד להרגיע, אולי תקחי כלב ג. טיפול כמובן
ממה החרדות האלה יכולות לנבוע? כי גם כאשר האור דלוק אני עדיין בחרדה..
חזרתי... אמנם עדיין לא במיטבי, אבל עדיין לא מתייאשת, עדיין נלחמת. אלף תודות על ההתעניינות, התמיכה, היד המושטת לעזרה. שמחתי כל כך לראות את הודעותיכם- הרבה יותר משיכולתי לומר. המילים, הרצון, האכפתיות - - - אלו חדרו את חומת הדיכאון, עברו את שריון היגון ונכנסו היישר ללב... שיככו מעט את הכאב. באמת חסרתם לי. הקבוצה אכן לא הותירה אותי אדישה. היה לי קשה, במיוחד בגלל שאחד ה"תירוצים " שלי לכשלונות בחיים היתה עובדת היותי חולה, ושם פגשתי בנות נוספות חולות, שהצליחו היכן שאני נכשלתי. בנוסף- אחת הבחורות שם הגיבה בחוסר רגישות מזעזע על דברי הבנות האחרות בקבוצה- ובמיוחד לדבריי. למרות שהנושאים שנדונו בקבוצה דיברו אליי מאוד- רוב הזמן התכווצתי בפינתי , לא מסוגלת לדבר, לא מאמינה שיש לי מה לתרום, שנוכחותי שם משמעותית. הרגשתי אפורה, אילמת, מוגבלת. הרגשתי... מיותרת... הוטב לי עכשיו. גם הטיפול הפסיכולוגי שעשה את שלו, גם התקווה המחודשת שמתעוררת מהאופציה של טיפול תרופתי, ובמיוחד- את ואביב, שהייתן לצידי, שחשתן את מצוקתי ללא מילים, שהרגעתן את כאבי ברפרוף העדין של נגיעתכן... אני חוזרת אליכן, מלאת תודה. אני חוזרת אליכן, מאוששת, ועם החלטה מחודשת לדבוק במלחמה להבראה, לחופש, לחיים. והחשוב מכל- אני חוזרת עם תקווה!
אולי להבא, פשוט אכתוב הודעות משותפות ... :-)
היי שוב, עניתי לך למטה, אבל אני אוסיף כאן עוד משהו קטן. לפעמים שכמתחילים להילחם, ונכנסים בהפרעה בכל העוצמות, דווקא אז באה נפילה. דווקא בגלל שאת בטיפול, ובקבוצה ואיתנו, אולי את מרשה לעצמך, קצת לוותר, וקצת לסגת, כי את יודעת שיש מי שיתפוס אותך כשתרימי ידיים. שלפחות אני בטוח לא אתן לך להיכנע וללכת, ואני בטוחה שיש עוד רבים וטובים ממני. אז הנפילה הגיונית אפילו, רוצים להילחם, רוצים להאבק, ופתאום מרגישים רפיון שרירים וחוסר כוחות, וכבר לא לבד, כבר יש על מי להישען ויש מי שיחבק, אז מוותרים קצת לעצמינו, ונותנים לעצמינו את הפריבילגיה ליפול, מתוך הנחה שיהיה מי שיקים אותנו. זה גם משהו שקורה המון פעמים, אז את לא לבד שם, בכל מקרה. אנחנו איתך, ואני לפחות מושיטה לך שתי ידיים שיעזרו לך להתרומם. רק תתפסי אותן, אני אעשה את כל השאר, מבטיחה. שלך, אביב.
הי מתוקה..... שמחה שעזרת כוחות, והעלת על הכתב את התחושות.נהדר.זהו שחרור זוהי התמודדות אמיתית, זוהי גדולתה של האמונה, האמונה כי את עומדת בפיתחה של תקופה. תקופה לא קלה, של התמודדות עם כאב , התמודדות עם שגרת מחלה. אבל אל לך לפחד, שהרי את "עליסה".עליסה בארץ הפלאות, בארץ בה הכל אפשרי, והרשות נתונה, בארץ בה אין זכות קיום למונח......"לא יכולה"........... את הכל יכולה , רק עצמי עינייך ודמי בנפשך, אותך..........מבריאה.......... והבבואה המשתקפת, כה אמיתית ואת נוגעת בה ואת פוקחת עינייך ועודך כאן עומדת איתנה, והיא שנמצאת שם בקבוצה, לא מלטפת, לא מבינה, היא המבחן . המבחן האנושי ..למחלה..... וגם אותה תעברי לאט ובזהירות, אבל בביטחה. כי מישהי שלנו הולכת צעד אחר צעד לעבר האימרה " אני מבריאה........ויהי מה! "כן, זה מגיע גם לה! מאושרת שחזרת לחייך, שאת מתמודדת עם הכאב והחשש ולא בנסיגה. את מבינה, אי אפשר לקחת ממך את היכולת לומר היום, לא! למחלה. נשיקות וחיבוק עצום ועוטף. שתרגישי בטוחה.
כל כך הרבה מילים חמות, תמיכה ועידוד בערב אחד... את ואביב באמת הצלחתן למשוך אותי למעלה, בחזרה לחוף מבטחים. את יודעת, אימצתי לי מעין "שיטת לחימה " בדיכאון. בשעות הקשות שלי, אני קוראת דברים שכתבתי בשעות אופטימיות יותר. לפעמים זה עוזר מייד, לפעמים זה מקצר את משך הדיכאון. היום, אתן עשיתן את העבודה למעני. כתבתן לי מכתבים מרגשים, שזורי תקווה, מלאי אמונה. איפשרתן לי לראות את הכוחות, הנחישות, התקווה - - -כל היכולות שהוסתרו ע"י הדיכאון. אני יודעת שעוד נכונו לי רגעים קשים. ההתמודדות עם הכאב, עם המחלה, עם הייאוש... ההתמודדות הזו אינה קלה אף פעם. אבל איתכן, לצידכן, אוכל לעשות זאת. הידיעה שיש לי חברות שמקשיבות, דואגות, תומכות ומאמינות - הידיעה הזו תיתן לי כוח להעז, לשנות, להביט בכאב פנים אל פנים, להפוך את האנורקסיה לסיוט שעבר. חיבוק חם ואוהב ... עד מחר.
... קצת יותר מחוזקת,קצת יותר מסוגלת לשתף. אני אתחיל מהסוף: בעצה אחת עם המטפלת שלי, הוחלט להתייעץ לגבי טיפול תרופתי, שיסייע ל"שבירת המעגל". לדבריה, מדובר כאן על יותר מרצון חזק ומוטיבציה. כל המאמצים שאני עושה יכולים להיות הרבה יותר אפקטיביים אם תיפתר בעיית חוסר האיזון (שאולי קיימת) במוח. כתבתי לעצמי עוד "מכתב דיכאון", אבל אולי לא כדאי שאכתוב אותו כאן: גם כי המכתבים האלו קשים לקריאה, וגם בגלל שעכשיו התאוששתי קצת, ואני קצת פוחדת לגעת שוב בפצע המדמם... לקחתי את עצתך. הגל האפל, המפחיד, ששטף וסחף אותי - - הגל הזה איבד מגובהו. נדמה לי שהוא עתיד לעבור אותי עוד מעט. נותרתי בחיים, לא התנפצתי לרסיסים על המזח. אני שוב כאן, לשתף ולהשתתף... כמה התגעגעתי! תודה שהיית שם בשבילי, אפילו כשלא העזתי לבקש... תודה על היד האיתנה, החזקה שהושטת לי כשהייתי כל כך זקוקה. תודה על...על שאת פשוט את...
היי מישהי מיוחדת, חיכיתי לך, ואני שמחה שבאת. אין לי ידע כל כך לגבי הטיפול התרופתי, אם את מהססת לגבי זה אולי כדאי שתפני את השאלה הזאת לטלי או לדרור, הם בטח מבינים יותר ממני בענין הזה, או שאם את סומכת על המטפלת שלך, ועל עצמך, ויודעת שזה נכון ויכול לעזור עכשיו, תשמעי לעצתה. מה שכן, אני כל כך מתחברת לתחושות של הפחד והחוסר אונים במצב בו את נמצאת, אם אני קוראת נכון את המכתב שלך. גם אני במצבים האלו, לא כל כך יודעת איך אני אוכל לצאת מהם. איך אני אוכל להתגבר, להתחבר ולהמשיך הלאה. לפעמים נדמה שפשוט נסחפנו טיפה יותר מדי למקום שאין ממנו דרך חזרה. אבל אני רוצה להבטיח לך, בתור מישהי שהיתה שם על קצה התהום, שאפשר לחזור. אפשר למצוא את הדרך החוצה. קשה לנו מאוד לראות את זה כשאנחנו בפנים, אבל יש לך את הכוחות לצאת ולהמשיך קדימה. עכשיו הפצע עוד מדמם, עוד כואב ועוד טרי מדי, והייסורים בטח עוד משתקים. אבל קחי עוד קצת אויר לנשימה עמוקה, תני לזמן עוד קצת לעבור, ותראי איך לאט לאט, בלי להרגיש בכלל, את כבר חוזרת לאנרגיות הישנות שלך, איך המילים על הרצון שלך לצאת מזה חוזרות מאליהן, איך את מתמלאת שוב בכוחות הישנים והטובים ויכולה להתקדם עוד קצת הלאה. תזכרי כמה צעדים כבר הלכת קדימה. נכון עכשיו הלכת חצי צעד אחורה, אבל זה קורה לכולם בנקודה זו או אחרת, מה שחשוב שעכשיו זה כבר כמעט מאחורייך, כמעט כבר גמרת עם זה, ואת יכולה להמשיך מהמקום בו נעצרת. אני יודעת שכשאת שם, בחור השחור של הדיכאון, כמעט שום דבר לא חודר, ולא נכנס, אבל חשוב לי בכל זאת לכתוב לך את זה שוב ושוב, כי משהו בכל זאת מטפטף פנימה, והמשהו הזה יחזיק אותך איתי עד שנעבור ביחד את הגל. ביחד, את לא לבד שם תחתיו, אני איתך, שולחת לך שירים וחיבוקים שיעזרו לך לא לטבוע. גלגל הצלה, חבל ואת היד המושטת לתפוס אותך, שלא תיסחפי יותר מדי. כבר אני רואה סימני חיים מעודדים בהודעה שלך - געגועים ! רגש מדהים, נכון. כל כך כיף לפעמים להתגעגע, ולהרגיש את החוסר, לחזור ולהרגיש את עצמך מתמלאת בדברים טובים. את לא מרוקנת, את לא אפסית, את מלאה בדברים כל כך יפים, שלא תעזי לשכוח את זה לרגע. וחסל עם התודות, אין על מה להגיד תודה, אני כאן איתך ובשבילך, מתי שתרצי ומתי שתבחרי, כי אני רוצה בזה, כי נגעת בי, כי אני מרגישה על בשרי מה את עוברת עכשיו, כי הייתי שם, אבל בעיקר כי את ... מ - י - ו - ח - ד - ת !!! שלך, אביב.
היי , כל כך הרבה דברים שכתבת נגעו בי... הרבה יותר מ"משהו מטפטף פנימה"! הרגש האמיתי הזה, ההזדהות שלך, היכולת שלך לדעת איפה כואב ומה עושים, ההרגשה שהצלחת להעביר לי, שאני כן קצת מיוחדת - - - כולם חדרו פנימה, ולא בטפטוף אלא בנחשול סוער שהציף אותי (מעין קונטרה לגל הדיכאון), האיץ את פעימות הלב, מילא את עיניי דמעות. אני רוצה לומר לך: זה כן חודר, זה מצליח להרגיע. והעיקר- התקווה שלי, שאבדה לכמה רגעים קשים - התקווה הזו חזרה עכשיו. (מצאתי אותה מציצה אליי מאחורי צג המחשב, כשקראתי את המכתב שלך... :-)) אז אני רוצה להרגיע: אני כאן. עדיין מתאוששת, אבל עם יותר כוחות, עם תקווה מחודשת ועם נחישות להילחם, לנצח, להשאיר את האנורקסיה רק כזכרון רע. ודבר אחרון: במהלך היעדרותי הממושכת (יומיים שלמים...) קרו הרבה דברים, ואני אפילו לא שאלתי! מה איתך? איך עבר סוף השבוע? אני יודעת שאת "המעודדת הנצחית" , אבל זו לא סיבה להניח בצד את מה שקורה בחייך, לא? אני שולחת לך חיבוק חם, חיבוק דובי...
אני כבר הרבה זמן פוחדת לנהוג... איבדתי 2 אנשים יקרים בתאונות... אני פוחדת שאני אלך לאיבוד בדרך, שאני אאבד שליטה על הרכב, שאני אקבל סחרחורת באמצע נהיגה יש לציין שאני מסוג הנהגים הזהירים ובכל זאת אני לא סומכת על עצמי. הידיים רועדות,הלב שלי דופק זה לא קריטי לא מפריע ממש לשליטה ברכב סתם להרגשה יש עצה? או פשוט לוותר?
אני מכירה אמא של חברה שלי שבעלה קיבל דום לב ונפטר בזמן נסיעה תוך כדי שהיא נהגה ברכב. מאז היא מפחדת לנהוג. זה קרה כבר לפני 20 שנה בערך והיא עדיין לא נוהגת לבד באוטו. הפתרון שהיא מצאה הוא לנהוג רק כשמישהו נמצא לידה כי היא מלאה פחדים שיקרה לה משהו ואף אחד לא יהיה לידה. רק רציתי לתת לך את הדוגמה הזו
שלום אנונימית, אני לא לגמרי מתמצאת בשטח הזה אבל אם תספרי מעט על עצמך זה יקל לעזור לך. בת כמה את? עובדת, לומדת? האם הפחדים הללו (פחד מאובדן שליטה, סחרחורת, הליכה לאיבוד) היו גם לפני שקרוביך אלו נהרגו? אני יודעת על מישהי שיום אחד נתקעה באיילון בשיטפון הגדול ומאז אינה נוהגת. עדי
כבר ניסית לקחת שיעורי נהיגה?
רציתי לשאול מה דעתכם לגבי נושא מסוים - האם אפשר לצאת מחרדות לחלוטין ולנהל חיים נורמליים? אני שואלת כי אני סובלת מידי פעם מהתקפי חרדה ופחדים לגבי העתיד ולגבי מה שקורה לי. יש לי ימים טובים שבהם כל פעם נראה לי שאני אוספת כוחות וסוף סוף יוצאת מזה ופתאום יום כמו היום בו החרדה משתלטת עליי. לקחתי היום כדור הרגעה ואני מרגישה טיפה טוב יותר אבל הבעיה העיקרית היא שזה מייאש. כל חרדה כזו מייאשת אותי שאי פעם אוכל לצאת מזה לחלוטין. האם זה אפשרי?
שמרית שלום, חרדות, באופן כללי, מיוצרות ע"י שילוב של מבנה אישיותי, ונסיבות חיים. ולכן, לפעמים ע"י שינוי בך עצמך, באישיותך, באופן שבו את מפרשת, מתיחסת ומגיבה לדברים - אפשר הגיע לכך שחרדות הן נחלת העבר. לפעמים יש צורך בשינוי נסיבות: החלפת סביבה (אנושית או פיזית) עויינת, רווית מתח או אי וודאות, וכו' - - ואז חווית החרדה נעלמת. בקיצור, לשאלתך: כן. והיו דברים מעולם. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם
שמרית יש מושג הנקרא 'הפחד מהפחד'. זהו מילכוד. מלכודת. אני כותב לך ממקום מאוד קרוב אליך- גם אני חוויתי חרדות ובמובן מסויים אני עדין שם. במקום אחר ובנושא אחר כתבתי לך- יש ערך לדברים גם כשהם אינם המקסימום. למה את שואלת על 'יציאה לחלוטין', האם לא די בשלב ראשון להגיע למצב של חיים סבירים. וכשבאים החרדות, אנחנו הרי כבר מכירים אותם, אנחנו יכולים להקטין את העוצמה שלהן, את משך הנוכחות שלהן ואת תדירות הופעתן. ואומר לך עוד - תעקבי אחרי הנושא. רישמי. לימדי סיבה ומסובב. ומנסיוני שלי אני יודע היום לזהות מה מעורר בי את החרדות. יש בידיעה מפתח ל'יציאה לחלוטין'. דרוש זמן. דרושה סבלנות והכי חשוב לא לפחד מהפחד. מחזיק לך אצבעות. המסך לכאורה שטוח אבל הוא אינו בהכרח כזה. מחבק.
לסגירת הנושא מהדף הקודם רק אומר לך כי אני מצאתי שמרבית התקפי החרדות שלי מקורן בצורה זו או אחרת באבי. הילדות שלי הייתה רוויה באלימות קשה כפי. אין ערך כלל לעובדה שאבי מת לפני מספר שנים.
ד"ר אורן שלום! ענית לי כבר בעבר אך לא קיבלתי תשובות על פסיכולוג קליני באזור נתניה והשרון ותעריפים. נ.ב.: הקרה היה חשש לדיכאון או מניה דיפרסיה בתקופת החורף בד"כ
G שלום לצערי כרגע אין לי המלצה מתאימה באזור. אולי תפנה הודעה נוספת בפורום לשאר היועצים והמשתתפים. בברכה ד"ר אורן קפלן
תודה. את תמיד יודעת מה להגיד ואיך לעודד. אני יודעת שאת צודקת. אבל את מכירה את ההרגשה שבכל זאת בא לך כבר שהכל יעלם כמו קסם? המצב הזה גורם לי לעשות דברים שאני לא רוצה. למשל עכשיו , בעלי רצה שאני ארד איתו ועם הילד(כבר הזכרתי כמה שהוא מקסים??!!) לגינה ולא כל כך בא לי (לא בא לי לעשות שום דבר), והוא ,כזה חמוד מנסה להוציא אותי מזה , והוא יודע שבחוץ אני אולי ארגיש יותר טוב ,אז הוא ניסה לשכנע אותי . ואני ,עם כל חוסר החשק שלי ,התפרצתי עליו בכעס. מסכן שלי. לא מגיע לו. לפחות אני יודעת שהוא מבין אותי . והוא גם תומך בי במאה אחוז. הלוואי שהכל היה פשוט. ושכל זה כבר יגמר. אני רוצה לחזור לאני ממקודם. זאת עם העבר הרע, שהתלוננה כל הזמן , שהייתה קצת כבדה... אבל לפחות לא פחדה מהשד יודע מה... למישהו יש טישו ??...
ועוד משהו... כבר הזכרתי שהפיגועים האלה לא ממש עוזרים לי??? נותנים לי כל פעם סיבה חדשה לפחד.
בילי, האמת היא שבקטע הזה אני ממש לא יודעת מה להגיד, גם לי לא. חרדה לאנשים היקרים לי עד מאוד. רק שלא יפגעו. אבל פה נשאר רק להתפלל... אביב.
בילי יקרה, יש לי טישו בסטוקים פה לשעת צרה... מכירה את ההרגשה של לרצות להיות כבר אחרי זה, להיפטר מזה, לתמיד. תאמיני לי לא הייתי רוצה יותר מזה כלום, רק שיעבור בבת אחת. אבל זה לא עובד ככה. כמו שזה מתפתח בהדרגה, זה עובר בהדרגה. אני רק יכולה להבטיח לך, שלי זה קרה, חזרתי לאני הקודם שלי. בשבוע האחרון אחרי שלושה חודשי טיפול אינטנסיבים, משמע זה אפשרי, זה יכול לקרות, צריך רק לעבוד קשה. ואני עובדת קשה, לפחות בתחושה שלי. כוח רצון יש לך, תקוה יש לך, אמונה יש לך, רק עוד קצת סבלנות לעצמך, ולסובבים אותך. לפעמים כדאי דווקא להכריח את עצמך לעשות דברים, כמו לצאת החוצה עם הבעל והילד, זה משהו שיכול לשפר פלאים את מצב הרוח וההרגשה. כשאני בדיכאון אטומי, הדבר היחיד שמצליח להוציא אותי מזה, כמעט, זה שתי האחיניות שלי, רק צריך לתת להן צ'אנס להתקרב. לפתוח את הדלת בחדר, ולתת להן להיכנס. תעשי מאמץ אם את מרגישה שאת מסוגלת, תתני לילד ולבעל להיכנס, נשמע שאת אוהבת את שניהם מאוד, ונשמע שהבעל מבין מה עובר עלייך, ותני לדברים לזרום, להתפתח בקצב שלהם. תראי איך חיבוק ונשיקה אחד מהילד, כבר עושים אותך הרבה יותר מאושרת. ובכלל, גינה ואויר צח זה דבר שאף פעם לא מזיק, תמיד יכול רק להואיל. ומקסימום... תישארי באותו המצב, לא קרה שום אסון. אביב.
אני לוקחת מזה כשלושה שבועות "אפקטין". אני אמנם מרגישה טוב יותר בימים האחרונים אם כי עדיין יש רגעי חרדה פה ושם. רציתי לשאול בעיקר לגבי האספקט הגופני - אין לי תיאבון כמעט בכלל ואני אוכלת מעט מאד משום שכל מחשבה על אוכל מגעילה אותי. אני גם שוכחת לאכול היות ואני לא מרגישה בכלל תחושת רעב. לעיתים אני גם משלשלת אך לא בצורה משמעותית. קראתי בעלון של התרופות שזו יכולה להיות תופעת לוואי. מה עושים? האם זה מסוכן? אני לא יכולה לאכול יותר מהמעט שאני אוכלת אבל זה מפחיד אותי משום שאני אוכלת מאד מעט וכמה זמן בן אדם יכול לאכול כל כך מעט?
היי שמרית אני אמנם לא פסיכיאטרית ,אבל הרגשתי צורך לכתוב לך. גם אני סובלת מחרדות שדי מוציאות אותי משיווי משקל. אני לא מטופלת ע"י תרופות קונבנציונליות ,אלא ע"י אלטרנטיביות(פרחי באך). התופעות שתיארת של הרגשת גועל רק ממחשבה על אוכל ,ועל שילשולים , זה משהו שגם אני עוברת. לדעתי אין לזה כל כך קשר לתרופה שאת לוקחת , אלא לחרדות עצמן. למרות שזה מאוד קשה תשתדלי לאכול על אף שמגעיל לך. כי ברגע שתאכלי כמו שצריך , החרדות יהיו בעצמה יותר נמוכה. פשוט כשאת לא אוכלת הגוף שלך נחלש ונותן לחרדות להשתלט עלייך.אני אומרת זאת מנסיוני המר. ואל תדאגי. למרות ההרגשה שבא לך להקיא , את לא תקיאי. זאת רק הרגשה שמונעת ע"י החרדות. בהצלחה, ואל תתייאשי. בילי.
אני מבינה למה את מתכוונת אבל אצלי זה קצת שונה. בהתחלה הייתי מקיאה מרוב חרדות ולחץ ולאט לאט הפסקתי וחזרתי לאכול כרגיל. אני כבר מכירה לצערי את ההבדל בין בחילות וחוסר תיאבון שמקורם בחרדות ואלו שלא מקורם בחרדות ונראה לי שהפעם החרדות קצת נרגעו ולכן זה נראה לי קשור לתרופה. אני מנסה להכריח את עצמי לאכול אבל לא ממש מצליחה וזה מפחיד אותי. אגב, זה גם כתוב בעלון של התרופה שזו תופעת הלוואי אבל זה מפחיד אותי כי אני אוכלת מאד מעט. בכל אופן, אשמח לשמוע גם חוות דעת של פסיכיאטר ושל אחרים שלקחו את התרופה הזו
כן זאת אני הצעתי לך לשיר לעצמך. ניסית? אני מוכרחה לציין שזה לא תמיד עובד. למשל היום כשהיה לי יום מגעיל במיוחד . שוב פעם ההרגשה הרעה. פיחס . ואתמול הייתי אצל המרפאה שלי. ודווקא היה בסדר. היא כל כך מבינה אותי ויודעת בדיוק מה עובר לי בפנים, אפילו שלא סיפרתי לה את כל מה שעברתי(ויש הרבה מה לספר)... חוץ מזה היא גם עשתה לי קצת מסג' ,ורייקי - כמה שזה מרגיע... וגם לימדה אותי איך לעשות מדיטציה. הכל טוב ויפה ,אבל לפעמים אני פשוט נשברת ,ומרגישה כאילו אני מכריחה את עצמי לעשות את כל תרגילי ההרפיה ותרגילי הנפש (לשוחח עם עצמי על מה שטוב לי) עד כדי גועל נפש. היא אמרה לי שזה תהליך לא קצר ,ושאני לא אצא מזה כמו ע"י נס. אלא זה לוקח זמן. אבל אין לי סבלנות. מישהו מכיר תרופת פלא???? עוד דבר שהיא נתנה לי זה רשימת דברים שאסור להגיד או לחשוב. אם תרצו אני אכתוב לכם אותם. אה כן, וגם רשימה שחשוב להגיד(במקום כל הדברים השליליים). לגביהם-כנ"ל. זהו בינתיים. בילי
בילי יקרה, הלוואי והיתה לי תרופת קסם בשבילך, אבל אין לי. זה לוקח זמן, מה לעשות. אצלי לקח כמעט שלושה חודשים, ורק עכשיו אני מתחילה לחזור לעצמי. מה שיש לי להגיד אבל בענין הזה, לעצמי וגם לך זה שהייתי תקועה בבולמיה שלי מעל שנה, אז למה שהיא תעבור ביום אחד ? אני בטוחה שאת סובלת מהחרדות לא מהיום ולא מאתמול אז למה הציפייה שהן תעבורנה במין קסם כזה משניה לשניה ? סבלנות, כל דבר בעיתו, צעד צעד, לאט ובזהירות, לעבר המטרה... זה אותו דבר כמו בדיאטה, מה שמורידים בדיאטת פלא במהירות, גם עולה במהירות. מה שמורידים לאט ובמתינות נשמר. מהנסיון שלי. אותו דבר בטיפול בכל בעיה שהיא, מה שעובר ביום בהיר אחד בלי סיבה, סביר להניח שיחזור, כי לא טופל מהשורש, מהמקור. מה שנפטר בסבלנות ובהרבה הבנה ותובנה, ישמר לעד. כי הכלים כבר נרכשו לכל החיים, וישמשו אותך לכל בעיה שלא תיהיה, לא רק לחרדות. תהיי חזקה, אביב.
אם ניסיתי? בעיקרון לא... אבל פעם באיזשהוא ערב שישי שהייתי לבדי, קיבלתי התקף חרדה. מיד באתי לפורום וכתבתי לטלי ולמזלי,היא היתה שם בדיוק בדקות הנכונות (כמו תמיד).היא הציעה לי להדליק את הרדיו על מנת לא להרגיש לבד. היא המליצה לי על הרדיו של וואלה ומומה(תודה רבה לך טלי שפתחת לפני גם את השער הזה). מאז,אני מאזינה לרדיו בכל פעם שאני גולשת ,גם כשאני לא לבד,גם כשאין חרדה. פשוט זה נחמד שיש רדיו "סלקטיבי" בו את בוחרת בדיוק האם את רוצה להאזין לשיר מסויים או לא.משם לפעמים "נתקעים" לי שירים ואני מזמזמת אותם. :-) לענייננו, את לא צריכה להכריח את עצמך לעשות תרגילי הרפיה,אחרת הם לא יגרמו לך להרפיה. ניסית ספורט רגיל?מחול אירובי?ריקוד?זה עוזר קצת להפטר מהתחושה של העצבנות והדיכאון. את יכולה לשלב בינהם. אני,אישית,לא אוהבת רשימות של דברים חיובים או שלילים שצריך להגיד או לא להגיד,לחשוב או לא לחשוב. אבל עצה טובה שדוקא קיבלתי היא לנסות בכל בכוח,בתור הצעד הראשון, להפטר מהלחץ והחרדה שמביאה הפרעת אכילה שנמשכת די הרבה זמן(אני יודעת שאין לך אבל חבל שלא עשיתי את זה למשל קודם,על הפרעות בשינה שהיו לי כבר ממזמן ונלחצתי שהם לא יעברו והם באמת לא עברו).לא מכל הלחץ ולא מכל החרדה נפטרים רק בכוח המחשבה,אי אפשר, אלא מאילו שמביאים לראש מחשבות כמו "אני בחיים לא אצא מזה.זה קשה מדי.זה מפחיד מדי" האירו את עיני לדבר שבתוכי ידעתי-כשחרדים לגבי האם משהו יעזור או לא,ישתפר או לא-זו מעין נבואה שמגשימה את עצמה,אנשים מפילים את עצמם בסוף לתהומות של הפחדים של עצמם. הניסוי הראשון שלי,המבחן הראשון שבו העמדתי את עצמי הוא: "האם אני יכולה במשך שבועיים לחיות ללא המחשבות המפילות הללו.בכל פעם שהן חוזרות -לעשות הכל על מנת לשכוח אותן,לצאת נגדן..." בהתחלה זה נשמע לי טפשי.בטח שאני יכולה,רק אם ארצה. ואני רוצה,ולא תמיד מצליחה,נתתי לפחדים להטמע בי יותר מדי. ואני מצליחה ונופלת חזרה לפחדים.זה עוד יותר מלחיץ.לפול מנקודה גבוהה יותר זה תמיד יותר כואב מלהתעורר כל יום בתחתית התהום. אבל אפשר.אתמול התגברתי על מחסום ויצאתי עם החברים שלי.זה היה להתעמת עם כל הביקורת של "לאן נעלמת" .זה היה לחזור ולהשאר עם הנוסטלגיה שעלתה לי כשטיילנו במקומות שלפני שנתיים הייתי שם צוחקת ושלווה.להתעמת עם כל מה שעשיתי לעצמי במשך שנתיים. מצד שני,הרגשתי חשובה.נעלמתי,אבל עדיין יש לי מקום אצלם,מקום בליבם.הם שמו לב שנעלמתי.מראה לי שחדרתי לליבם בעבר,שלא הייתי "אוויר". הם נתנו לי עוד הזדמנות ואני לא הולכת לפספס אותה. טוב,אני יודעת שלא עניתי על שאלותייך.אולי כי לא ממש היתה לי תשובה.ניסיתי להעביר את עניין "הנבואה שמגשימה את עצמה" בכל מיני דרכים. מקווה שאת לא כועסת. אני לא מבינה למה אני כותבת על עצמי ומייעדת את זה לאנשים. שוב סליחה
"אתה בוחן את עצמך אתה לומד את האחרים אתה חושב על הדומה ורואה את ההבדלים אם מסתכלים מבחוץ לכולם זוג עיניים וזוג אזניים ולב אחד פועם ועדיין המראות שונים הקולות לא זהים והרגשות נבדלים כאילו בעולמות נפרדים כשנכנסים פנימה לחקור ניתן למצוא את המקור את הגורם להבדלים את הסיבה לפירושים כל אדם הוא עולם בפני עצמו כל אחד יוצר את הוויתו ובעצם חייו וקיומו מקנה את משמעותו לוקח את ארועי העבר טובל בהווה המתממש מוסיף את העתיד להתרחש מערבב, מערבל ובוחש התהליך אצל כולם דומה אבל החומרים שונים כל אחד מעצמו מכניס לבלילה מאושר עולמו שם בהשריה והתוצר הוא ייחודי ומיוחד פרי בריאתו של אותו אחד שאת החומרים הכניס והצליח את חייו בהם להפריח" רחל יקרה, קראתי אותך, אצלך החומרים הם מהזן המובחר, הערבוב משובח, והתוצר מדהים... השיר שלך... אביב.
וכרגיל, כשאני מתרגשת, אני חסרת מילים. תודה, חמדתי. חיבוק כבר אמרתי? אז חיבוק גדול.
רחל, לקחתי את החיבוק, ושלא יהיה האחרון... :-) אביב.
שוב חולה:(
אנג'ל יקרה, מצטערת, אך אינני רופאה. כדאי שתבדקי את העניין עם המוסמכים בתחום זה. טלי פרידמן
צינית כזו. :) להרגע...
שלום. מה שלומך. שלחתי לך אימייל
ממש עכשיו בדרך החוצה הספקתי להשחיל כמה מילים אני חושבת עלייך
הי!! מה קורה???......אז מה? את עייפנ בזמן האחרון? הספקת להשלים שעות שינה סוף השבוע הזה?... אני אשמח לצטט לך שורות יפות מאיזשהו טנגו.... אני רוצה לחפש משהו שיתאים.. בינתיים שמעתי משפט שאהבתי מאד!!! "...געגועים למשהו שלעולם לא הכרתי..." אני חושבת שהרגשתי (ועדיין) את ההרגשה הזו. זה משהו כואב כזה...טוב.. אני עדיין מציירת! הלוואי שאפשרי היה שתראי את הציורים... התיאשתי מקבוצת התמיכה בבית החולים, הפסיכולוגית שלי לא הצליחה להשיג את הבחורה שם, והכדור עבר לידי, גם אני ניסיתי, לא ברור לי העניין הזה.... נימאס לי. ובדיוק אז - מטפל השיאצו שלי המליץ לי על דיאטנית לא קונבנציונלית! שמבינה עניין! ניפגשתי איתה פעם אחת. מה אגיד לך? הרגשתי שגיליתי משהו חדש, אולי זה לא מה שיענה למה שאני רוצה, אבל אני מוכנה לנסות. (יש בעיה אחת, זה די יהרוס לי את המטרה של למות מרעב....) אין בעיה גבי הסיפורים!!! אני אחשוב על סיפור גם..... זה לא יפה שאני כל הזמן לוקחת..... תרגישי טוב :
איזה כיף לפתוח את המחשב ולפגוש אותך! אני מכירה את הגעגוע לדברים שלא הכרתי, לדברים שחלמתי שיהיו לי, אנשים שחלמתי שאפגוש. אני קצת חוזרת על עצמי, אבל התרגלתי כנראה לרעיון, וזה הפך למוטו בחיי: להפרד מפנטזיה קשה לא פחות מפרידה אמיתית. הפנטזיה ממלאת, אבל זה לא שובע אמיתי. להתפקח מאשליה זה כואב, כואב בגוף ממש, אבל אחרי שאתה מתקלף מעורך אתה לומד לצמח עור חדש. אתה מחלים. אתה לומד להנות מדברים בנליים, שפעם היית עיוור אליהם: יום של שמש, משב רוח קריר דרך החלון, הצחוק המתגלגל של ילדתך. ואז אתה באמת נוגע באושר, באמת מתמלא. צר לי על רעיון הקבוצה שלא התקדם. מה לגבי הקבוצה שטלי מנסה לארגן כאן בפורום? אולי תנסי לברר אינפורמציה נוספת לגבי קבוצות בפורומים שעוסקים בהפרעות אכילה? ודיאטנית........ נשמע דוקא רעיון מצויין. יש דרך שאראה את הציורים שלך- אם תוכלי לסרוק אותם ולשלוח לדואר האלקטרוני שלי........... אבל תדעי שאני רואה אותם דרך המילים שלך. אני רואה אותך, ואת כל-כך יפה בעיני, עד כאב.
מה זה כפיון?
.
אני לא יודעת מה להגיד ! משום מה אני לא מרגישה כלום ! הוועדה אישרה... ועכשיו זה נכנס להילוך גבוה... עלו עוד אפשרויות שכרגע אני לא מצליחה להיזכר בהן. לא יודעת , הייתי שם ,דיברתי, אמרתי מה אני חושבת ומרגישה. עובדתית בלי להראות שום רגש. העוס"ית שלי אמרה שהיא דיברה עם בית החולים ואמרו לה שאם אני "הרמתי ידיים" אזי שכלו כל הקיצין. אני חושבת שאני מרגישה ומתנהגת כמו באישפוז הראשון... התנתקות מוחלטת מבחינה ריגשית... וכן, הנפילה תגיע בשלב מאוחר יותר. אבל זה בסדר, אני מעדיפה זאת כך... עד אשר הוא יכנס לפנימיה ויסתדר שם אני מוכרחה להיות חזקה ובשליטה מוחלטת על הרגשות. ואחר כך ? יש לי את המטפל שלי, יש לי אתכם ואני מאמינה שהפעם הנפילה תהיה "רכה" יותר. בכל אופן תודה על הכל ! אליאן
הי! קודם כל אני שמחה שעברת את החלק הפורמלי. זה עוזר מאד כדי לדעת איפה את עומדת עכשיו. נשמע לי שיצגת יפה את עצמך ואותו בועדה. קחי קצת זמן להרגע, להתאושש. אל תדאגי כרגע ממה שיבא אחר-כך. אני כאן איתך. אחזור מאוחר יותר לראות מה שלומך.
אליאן יקרה, ההחלטה תואמת את הציפיות, אבל היא עדיין לא קלה להתמודדות. כמו שאמרת, בוא נעבור צעד צעד. קודם עברנו את הוועדה, עכשיו נעבור את היציאה לפנימיה, וגם עם כל מה שיבוא אחר כך נצליח להתמודד. זה קצת מוזר לכתוב עברנו, נעבור, נצליח... בסך הכל את עושה את כל העבודה הקשה, ואנחנו סתם ברקע, אבל כנראה אני באמת מרגישה שותפה, דאגתי כל הבוקר, חשבתי עלייך, וזה מה שיצא לי. אל תדאגי, אם את מתכננת ליפול, אני מתכננת לתפוס... והשיר (מקווה שלא נמאס לך...) אתה מציב לעצמך מטרה מתחיל ללכת לקראתה לאט בזהירות בצעדים מדודים בוחנים וזהירים היא עומדת מול עיניך מוגדרת, בהירה וידועה אבל לא קלה להשגה לא פשוטה להגשמה אתה מתחיל לפרקה לגורמים לזהות אחד אחד את השלבים להבחין גם במכשולים ולברר את הקשיים אתה נופל לראשונה מקבל את המכה נסחף לתוך הסערה ומרגיש את ההמולה אתה קצת נסחף בזרם אתה קצת סוטה מהתלם את הדרך הישרה לרגע איבדת את הכיוון הנכון לפתע לא מצאת אתה יוצא להפסקה לוקח יום יומיים הפוגה מוותר קצת במלחמה עד שיכול לשוב בעוצמה אתה לא מוותר קם על רגליך ומתיישר את הצעד הראשון מתעקש לעבור את המכשול הנמצא לפניך מוכרח לעקוף אתה אוזר אומץ ואוסף כוחות בצעד אחד קטן התקדמת על פני הקושי חלפת ואל הדרך הנכונה חזרת המטרה חוזרת לנצנץ למול עיניך ואל עבר השלב הבא מועדות פניך עוד מכשולים רבים יעמדו בדרכך עוד קשיים רבים ינסו להחלישך אתה מתעורר כל יום בחשש קל מה יקרה היום ועל מה יפול דבר השאלות המנקרות חוזרת ונשנות לא מרפות ורק מכבידות אתה ממשיך לצעוד לעבר החזון לפעמים מאבד את תחושת הרצון לפעמים מוכן כבר לוותר ובשולי הדרך להישאר לעיתים הדרך נראית לך אין-סופית ומטרתך נראית לך בלתי אפשרית אבל אז קרן אור שוב נדלקת ובעיניך שמחת חיים שוב נוצצת אתה חוזר לפסוע פסיעות ענקיות לעבר הגשמת השאיפות והרצונות שום דבר כבר לא יוכל להפילך שום דבר כבר לא יעמוד בדרכך אתה דבק בדרכך ממשיך ללכת למרות הכל נאחז בהבטחתך לעצמך ובסוף מגשים את מטרתך אביב.
-אליאן היקרה. את רק היגעת וכבר את אומרת שאת לא ," מרגישה כלום" אל תחשבי על המשפט הזה ואם את יכולה, תימחקי אותו מהלקסיקון שלך מה שקורה זה מכניס אותך למצב שאת בעצם מכירה וחוששת ממנו ולמה לך . אל תעשי זאת לעצמך הרי יש לך רגשות והם חמים וקיימים (ראי הוכחה מזה שאת מגיבה לתגובותנו )וגם , את שמחה שעברת את השלב הראשון ,ויש אישור הישג ואת עצובה מהפרידה מהבן ויש בך רצון להיתעודד ,כפי שאמרת ,"אני מוכרחה להיות חזקה" תישתדלי גם לא לחשוב על עצמך, עלייך .בזמן הקרוב ,על מה קורה איתך או כמה קשה לך . היי ענינית , ופעלתנית . כך אני עשיתי וזה עזר לי . יקירה אנו כאן בשבילך (ואת בשבילנו ) כמו המוסקטרים בצרפת שחיו לפי, אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד . שמרי עצמך. רותם באותה היזדמנות תיתעודדי גם מהשיר המקסים שקיבלת מאביב . .
אין כמוך.....
הלוואי והיית לידי, כדי שאוכל לחבקך בחוזקה, לא לומר מאום, רק לחבק. זה לעיתים טוב, מאלפי מילים......... אין ספק ארוכה עוד הדרך ואולי עוד נדע משברים (ואני בכוונה משתמשת בטרמינולוגיה הזו, כי אני באמת מאמינה שאם המאבק יתחלק בין כולנו, יהיה קל יותר......) מה שבטוח, היום עשית דבר גדול, ולא רק עבור בנך, שאולי יגיע יום ובמבט לאחור יוכל להבין שחיו ניצלו במידה כזו או אחרת היות והכלים שהיו בידייך, הטריויאלים, לא הואילו ולכן "הפקדת" אותו בידי המוסמכים...... (אם כי לא תמיד האמנתי ביכולת הבלעדית שלהם לתת מזור לכל מכאוב). ובכל זאת. אני חותרת להגיע אלייך כעת, הדבר הגדול שעשית הוא לקבל החלטה וללכת איתה.....עד הסוף.......וזה המון, בהתחשב בהיסטוריה. לא?......... ולמרות הפחד שוב, קמת והתייצבת פנים מול פנים אל מול הנורא - הוצאת בנך, בשר מבשרך למענך ולמען השאר.. אולי עוד נכונו נפילות, אולי את מנותקת נפשית, אולי התגובה הפוסטטראומטית עוד לפנייך, אל חשש. מה שלא יהיה יש צוות אדיר שמגבה, מעודד, מלטף, משוחח, ויותר מכל מ ק ש י ב . אנחנו נעבור את זה , את תראי, , אל תבהלי מנעילתך מפני הרגשות, התגובה טבעית. את עוטפת עצמך במנגנוני הגנה רבים, מקווה לא להיות חדירה לחיצים הפוגעים. אבל הם אולי יגיעו וסביר שיגיעו. ההבדל הוא שהיום את אליאן אחרת , מחוזקת, מאמינה ביכולת ההבראה, בכוחות שלך, ואת מתוגברת. יחד , נעבור הכל.......ונשרוד. מחזקת את ידייך , שרון
שאלה לפסיכולוג/פסיכיאטר האם מישהו שנחשף לאירועים טראומטיים (כמו פיגוע) במשך חצי שנה, אך לא נפגע פיזית יכול לסבול מאמנזיה או שאמנזיה יכולה להיגרם רק מפגיע פיזית במוח בהיפוקמפוס
ישנה הפרעה פסיכיאטרית, לא על רקע אורגני שנקראת "פוגה" היא שייכת למשפחת התסמונות ההסטריות. בספרות אוהבים להשתמש במקרים כאלו- בחורה יפיפיה(בדרך כלל) שמתעוררת במקום זר ולא יודעת את שמה, זהותה או כל פרט אחר מעברה. יש עוד אפשרות, שקשורה לרוב למצבי חרדה, והיא שימוש במנגנון הגנה שנקרא הכחשה- הנפגע "שוכח" ארועים או פרטים משמעותיים מהארוע מעורר החרדה. גם במצבים האורגניים- יש עוד הרבה סיבות לאמנזיה מלבד פגיעה בהיפוקמפוס. למה אתן שואלות?
סטודנטיות שלום. מלבד הפוגה וההכחשה שרחל דיברה עליהן ישנם מנגנוני הגנה נוספים של ניתוק והדחקה שאופייניים למצבים כאלה של פוסט טראומה. אתן מציינות שהבחורה היתה עדה לפיגוע. זהו אירוע טראומתי שבדר"כ האגו של האדם אינו יכול להתמודד איתו ולכן יוצר מנגנוני הגנה כאלה שאמורים להגן על העצמי. האדם לכאורה שוכח את הארוע, אף על פי שהוא קיים בתת מודע שלו. אם רוצים לטפל בזה, באופן מקצועי, אחת הדרכים היא לנסות להעלות את התכנים הלא מודעים האלה או באמצעות היפנוזה או באמצעות שיחות מילוליות על מה שהתרחש, תחושות שמתלוות וכו'. כל טוב.
אנג'ל- תודה על ההתעניינות. הייתי קצת עסוקה ( כביסות ...). אני מנסה להעסיק את עצמי כדי לא לחשוב על מה שקורה לי (אוף עם החרדות האלה ...). ...ואני חוזרת לעיסוקי. רק קפצתי לרגע לבדוק שכולם בסדר. ד"ש חם לכולם. אני אחזור לקראת הערב.
את ייעצת לי לשיר לעצמי?
עקב סכסוך ארוך ימים עם הבת הבכירה שלי ועקב כשלונות בעסקים אני מרגיש דכאון מסוים מאחר ואיני יכול להגיע לשלום בית. כל דבר שהבת עושה מרגיז אותי ובמיוחד העובדה שהיא כבר בת 27 עובדת ומרויחה יפה ואינה רוצה לעזוב את הבית אשתי אומרת שצריך לחכות בסבלנות אבל המצב שלי הולך ומחמיר ואני מרגיש חסר אונים ומיואש יש לי שני ילדים נוספים בן בן 25 ובת בת 15 שגם לא מסתדרים איתה האם טיפול פסיכולוגי יוכל לעזור לי
שרון שלום, אני מניחה שבעיות התקשורת שלך עם בתך הן שיקוף של בעיית ההתחברות שלך לבעיות שלך עצמך.עם עצמך..... מה שלא יהיה , לדבר עם משהו חיצוני שהוא גם בעל מקצוע, אף פעם לא מזיק. לקבל פרספקטיבה מגורם ניטראלי שאינו מעורב באופן רגשי בסיטואציה. חשוב לא פחות להבין, שראשית תדבר עם משהו עבורך, כדי לעזור לך להתמודד עם התחושות שמלוות אותך, עם אובדן המוכר (עבודה, ותא משפחתי יציב). רק אחרי שתשלים תהליך של הבראה תוכל באמת לנסות ולשקם את יחסייך עם משפחתך. הכל יראה אחרת. בהצלחה.
לשרון שלום. לפעמים תפקידם הלא מודע של ילדינו (גדולים ככל שיהיו) הינו להציף דברים על פני השטח- כך שלא נוכל יותר להתעלם מהם ולהמשיך כרגיל. אתה מתאר מצב של כשלונות עסקיים- מצב משברי כשלעצמו, לצד מערכת יחסים טעונה עם בתך. ברקע נמצאים גם שני אחיה ואימם- אשתך. נשמע כי אתה מודאג, מבולבל וחרד מן המצב המורכב והשלכותיו. טיפול יכול לעזור בשלב ראשון להרגיע ולעשות סדר ובשלב המאוחר יותר להעמיק את ההבנה ואולי אף להגיע לפתרון. חבל שתחוש כפי שאתה חש. אשמח לעזור לך לחשוב על כיוון טיפולי. אתה מוזמן או כאן או באימייל (בלחיצה על שמי). בברכה. רוית.
אני מודה לגברת רוית ניסן על תשובתה ומאחר ואני חושב על טיפול פסיכולוגי אשמח לקבל המלצה על מישהו באזור השרון ובכל מקרה רציתי לדעת האם לא רצוי להמליץ לבת בת 27 שיש לה חבר כבר 7 שנים שהגיע הזמן לעזוב את הבית ולא להמתין שההורים יוכלו לקנות לה דירה מכונית כלב ועוד כמה דברים נוספים
שלום רב, יש ילד בן 10 - הבעיה שלי ושל המורים בביה"ס איתו שהוא פשוט לא עונה כשמדברים אליו, מתעצבן מהר, ולדעתי גם קצת מרחף האם יש לכם עצה בשבילי.
אריאלה שלום. האם השגיו בלימודים נפגעים כתוצאה מכך? האם קשה לו להתרכז? האם עבר בדיקת שמיעה? האם עבר איבחון? ואיך הוא מבחינות אחרות? אשמח אם תעני- וכך נוכל לחשוב הלאה. תודה. רוית.
שלום רוית, תודה על ההעינות, הישגיו בלימודים לא נפגעים המבחנים שלו הם מ-80 ומעלה, ההקשבה בכיתה טובה (אולי בשל כך המבחנים שלו טובים). אבל ברגע שהמורה מבקשת לעשות איזושהי עבודה בכיתה, להוציא ספרים לכתוב יכול לשבת ולא לעשות כלום. לא קשה לו להתרכז, שומע מצויין מה שרוצה לשמוע. כשאני מתכוונת לא עונה זה שהוא מולך ומדברת אליו אך לא עונה, זאת אציין מאז שהיה קטן. אבחון הוא לא עבר, אלא אם כן פסיכולוג של בית הספר שיחה אחת, שכחתי לציין גם שהוא בוכה ומתעצבן מכלום. וחוץ מכל זה יש לו ידע כללי מעולה. אציין גם שאינו מכין כלל שיעורי בית, טוען שהוא יודע הכל ואפשר לעשות לו מבחנים כדי לדעת שהוא יודע הכל.
שלום שמעתי שקיים מבחן (נדמה לי מבחן עדה שמו) לבדיקה האם רטלין משפיעה כאשר קיימות בעיות נוספות מלבד הפרעת קשב וקשה להחליט חד משמעית האם הוא משפיע ( עוזר) אם הכן כן?! הייכן? והאם ניתן לעבור אותו במסגרת הקופה?? תודה
תום שלום ניתן לפנות לבי"ח שניידר (בבלינסון בפ"ת) ולברר שם. הם עוסקים באבחון ילדים היפראקטיביים ואני חושב שאתה מתכוון למערכת האבחון שלהם. הם נמצאים ברחוב קפלן 14 בפתח תקווה והמרפאה נקראת "תשומת לב". בברכה ד"ר אורן קפלן
תודה על היתיחסות ושכחתי להיות ספציפית יותר האם הם מטפלים גם במבוגרים תודה
שלום לצוות המקצועי הגדרת האתר כוללת גם את המונח פסיכיאטריה. האם אכן יש פסיכיאטר בצוות המקצועי ? הייתי מבקש לשאול אותו שאלה. תודה,
ג'ף שלום רב, הפסיכיאטר היועץ, ד"ר פלד, אינו מבקר בפורום לעיתים קרובות. אתה יכול לנסות לשאול אותו דרך האימייל שלו (מפורסם בכרטיסו האישי). צר לי. בברכה, טלי פרידמן
אמנם לא אני כתבתי... (אני לא מוכשרת לזה) , אבל הוא מתאר בדיוק את תחושותיי כרגע. הזמן אינו מרפא את הפצעים הוא רק מותיר צלקת מאוחה למחצה היכולה להיפתח שוב. אתה מרגיש צער וכאב, כמו בשעתם הראשונה... מוקף באלף סכנות עייף, חלוש, רועד מאלפי פחדים אני בארון מתים גשמי קבור מעל פני האדמה.
למישהי ! אני מוסיפה המשך משלי, ברשותך... "אבל בסופו של דבר הצלקת הופכת לחלק מהגוף כאילו מאז ומעולם היתה שם אתה רואה אותה אבל כבר לא מתייחס אליה לא ממש מרגיש בה לא כואבת לא מייסרת לא מדממת סתם כתם על העור לא דורש תשומת לב מיוחדת לא דורש מחשבה מועמקת נמצאת שם אבל גם כאילו לא קיימת לא מפריעה ולא בולטת..." הצלקת תישאר, האנורקסיה אולי תמיד תהיה באיזה פינה אפלולית של המוח, אבל בפינה נסתרת, לא במודעות היומיומית, לא כדבר שצריך להילחם בו כל הזמן, והכאב... יפוג קצת וישכח. באמת, מהנסיון שלי, אצלי זה עבד !!! לפחות בינתיים, לפחות עכשיו, אבל גם זה כבר שווה את זה. כתבתי לך גם למטה. אביב.
ולפעמים כשמזג האויר קצת רוגז, מנסה להתחדש היא מתעוררת, מעוררת, מגרדת כאומרת "יש" מזכירה את קיומה מזכירה היא על שום מה, ואת, את תחליטי, אם תלבי אותה כאש או שתשאירי, אותה להתעפש.,
בוקר.........או שמא ליילה עדיין עבורך........ אני מחפשת סימנים, ויטאליות מכיוונך והם אינם.........האם השמש קסמה לך יותר ממילים על גבי מסך אפור......או שבחרת להתנתק, להתחבר לעצמך להתמודד לבד עם החידושים? את עומדת בתחילתה של צומת דרכים, ואולי תוהה אם ההחלטה ללכת בכיוון הקבוצה נכונה. אז רציתי לחזק, ולומר שהנורא ביותר שיכול לקרות הוא שהקבוצה לא תקדם אותך, אם כי לרוב לא ניתן להשאר אדיש למה שמתרחש בקבוצה. חלק מהדינאמיקה הקבוצתית היא בבחינת היותה גלגל מניע. מניע תהליכים אישיים וכאן החלק המשמעותי שבה. את לא חייבת לקחת הכל , קחי רק מה שמחשל אותך. אם את חשה כי סיפורי הבנות האחרות שאולי נמצאות בשלבים מתקדמים יותר או פחות , גורמים לאיזושהי רגרסיה, אל תתני לזה לשבור אותך. קחי נשימה עמוקה, עשית כבר את הצעד החשוב ביותר, גמלה בליבך ההחלטה להבריא. את יודעת עד כמה זה חשוב? כמה הכוח הזה הוא בבחינת מטה קסמים בידך, נמצא שם להגנתך....וגם אנחנו כאן....... לפחד ......זו תחושה ותכונה אנושיית, זוכרת? ואם לא מפחדים סימן שלא מעורבים מספיק בתהליך. החשש הוא מובן וטוב שהוא שם, מזכיר להיכן את לא רוצה לחזור, מזכיר מה מחכה לך מעברו השני של החשש.......החופש, החופש לאכול מתי שרוצים, החופש לחייך, לשמוח, בלי כל עקבות גסטרונומית.......... מחבקת ומעודדת. ויותר מכל אני כאן, בשבילך כמו כולם. תשתמשי בנו. יום נעים
זה היה יפה מאוד לדעתי כדאי לקחת לתשומת הלב....
תודה על העידוד, על החיבוק, זה היה חשוב לי כל כך... היה לי סופ"ש קשה, נפילה רגעית בחזרה למחלה... קשה לי עכשיו, אבל לא איבדתי תקווה. אני אתגבר. המכתב שלך נוגע, וברצוני להגיב אליו ברצינות, לעומק ולא במילים ספורות וסתמיות- לכן אני מעדיפהלדחות קצת את התגובה. אני אהיה כאן שוב הלילה, ואני מבטיחה לכתוב! אלפי תודות על המילים, הרגישות, על עצם היותך... מישהי
חשבתי........שאולי זו הסיבה........ את יודעת, זה עוד יכול לקרות.........הכל הרי כלכך טרי, רגיש......... אני מחכה...... מחבקת , כמובן, וחושבת ........המון........ נתראה.שוב על גבי המסך , בקרוב.........
בוקר טוב, מי זה שעומד על ההר הגבוה, נרגש ונלהב וצועק לכל העולם - "כבר שלושה חודשים נקיים שעברו ... " ? (90 ימים !!!) אביב. אופס... גיליתי את התשובה.
היא גדולה ,היא גדולה, היא גדולה !!! אביב גדולה, נכון ? את בטח מכירה אותה... כן בטח ! איך אפשר שלא. תמסרי לה שתמשיך ותחזיק מעמד ואני איתה לאורך כל הדרך... באהבה... :-) :-) :-) :-) :-) :-) :-) :-) ...
נשמה, שיהיה קל הבוקר.... מחזיקה אצבעות, ומתפללת מכל הלב שתצליחי.... אני שם איתך, תרצי או לא תרצי... אביב.
(: (: (: (:
תודה מתוקה, כתבתי לך למטה...
זה היה נחמד..... אני גאה בך כל הכבוד!!!!!!!!!!!!! :-)
תודה, תודה, סתם חוש ההומור הדפוק שלי... אביב.
תמשיכי ככה הלאה, תחבקי את עצמך חזק, תהיי גאה במי שאת, אל תפחדי! אני כל-כך שמחה בשבילך.
תודה רחל, האמת היא שעכשיו אני מרגישה כמו ילדה קטנה שהשוויצה באיזה ציור יפה שציירה, אבל זה באמת עלה לי בדמים... וכנראה אני באמת גאה בהישג הקטן הזה. אביב.
היי מישהי מיוחדת, נראה לי שאני מרגישה שקשה לך מאוד ובגלל זה נעלמת. אני מקווה שאני טועה ושסתם בילית ונהנית בשבת, ועשית חיים ולא היה לך זמן אלינו, אבל לא נראה לי. אם כן ואם לא, השאירי אות חיים, את לא חייבת לספר כלום, אני יודעת לבד, נכנסת לזה במלוא הכוח, תקפת את זה מכל הכיוונים - הטיפול, הקבוצה, הפורום, ובעיקר מתוך עצמך פנימה, וזה לא קל. העומס הנפשי - רגשי הזה הוא קשה מאוד ולפעמים צריך גם קצת מרחב נשימה, אז הורדת קצת אותנו מעל גבך, וזה בסדר. אם תרצי, בכל מקרה, אני פה, ואשמח לשמוע ממך, אפילו רק שלום, קשה לי, ולא בא לי לשתף, וגם יותר מזה, הבמה הזו לרשותך, איך שתרצי ומתי שתרצי. שיהיה לך יום מקסים וקל, אביב.
צדקת, כרגיל... לא הייתי נעלמת רק בגלל חוסר זמן. הפורום הפך לחלק חשוב בסדר יומי, האנשים הנהדרים בו- לחלק מלבי... ודוקא הרצון "להגן" גרם לי לתפוס מרחק. פחדתי להכביד, לעייף, לדכא גם אותך. אני לא בטוב כרגע. סוף השבוע היה בסימן של "נפילה": אנורקטית, דכאונית, סתם עייפות קיומית... לא יודעת. אני רק יודעת שנכנסתי לפורום, קראתי חלק מההודעות (וגם את השיר המקסים שכתבת לשרון!), ו...לא היה בי הכוח להגיב. הרגשתי ריקה לגמרי, ללא משמעות. נכנסתי הבוקר לפורום, יותר מתוך הרגל, בלי לצפות למאום...וראיתי את ההודעה שלך אליי. לקח לי זמן לקשר את הכותרת לעצמי, כי הרגשתי כל כך מיותרת, חסרת ייחוד וסתמית. אבל כשקראתי את המילים החמות, הרגשתי את דברייך מלטפים אותי, מעודדים, מטפלים בעדינות בפצע הפעור - - - לא יכולתי להתנתק בלי לכתוב, ולו רק כמה מלות תודה. קשה לי עכשיו- אבל אני אתגבר. אולי "נכנסתי לזה" בכוח רב מדי. אולי באמת העומס הרגשי הוא זה שמקשה עליי עכשיו. אבל לא שכחתי, אני לא מתכוונת להיעלם. את, אתן- חשובות לי מדי, איני יכולה (וגם לא רוצה!) לוותר עליכם. להחליק חזרה לתוך המחלה, מפתה ככל שיהיה, היא לא אופציה היום. היום בערב אני אצל המטפלת שלי, ואני מקווה לחזור משם בכוחות מחודשים. אביב, אלף תודות על דברייך. למרות הדכאון, האפלה המשתלטת, העולם שלי שמאבד את צבעיו - - - למרות כל אלו הצלחת להאיר פינה, לפרוץ פרצה בחומת היגון, להושיט לי יד... ולמרות החולשה, הייאוש, התוגה- אני לוקחת בתודה את ידך המושטת. אני אתאושש קצת ואכתוב בלילה- וזו הבטחה! באהבה אמיתית- מישהי
מישהי מיוחדת, כל כך מכירה את ההרגשה של לא לרצות להכביד לא לרצות להעמיס ולהתנתק דווקא בשעות משבר, כי הרי כולנו כאן לא סתם, כל אחד נושא עימו את תרמיל הקשיים והבעיות שלו, ולפעמים זה לא נראה שאפשר להכביד יותר. בתחילת דרכי גם אני הייתי קצת מתנתקת קצת בימי משבר. אני לא רוצה ללחוץ עלייך לשתף או לספר, באמת, אבל מהמקום שלי, אני יכולה להגיד לך, שאני יכולה להיות פה בשבילך, אם תבחרי להשתמש בי. שיש לי את הכוחות. ככה שאם את מתנתקת רק כדי לא להעמיס עלי - זה מיותר ! אם את עושה את זה כי קשה לך מדי לספר ולהתחלק, זה בסדר, קחי את הזמן והמרחב שאת צריכה. אבל אני כאן בשבילך, כשתרצי וכשתרגישי מוכנה, יש לי סבלנות עד אין קץ... אז אני מחכה... רק לך, עם יד מושטת... ובינתיים, אל תתני לייאוש להשתלט עלייך, אל תתני לדיכאון להאפיל עלייך, תני לקרני השמש לחדור, תני למילים המלטפות לגעת. המטפלת המדהימה שלי מייעצת במצבים כאלה רק להוריד את הראש קצת, להתכופף מעט, ולחכות שהגל השחור הזה המציף אותך יעבור.. ברשותה אני מעבירה את העיצה הזו הלאה אלייך... ומוסיפה הבטחה שלי, אם תחכי קצת, זה יעבור ואפילו מהר יותר ממה שאת חושבת... הייתי שם מתחת לגל, אני יודעת כמה קשה וכמה מפחיד לעצום את העיניים ולחכות שיעבור, כשמרגישים שאין דרך חזרה מהמצב, אבל יש. השקט שאחרי הסערה אף פעם לא מאכזב, ותמיד מגיע בסוף. ובתוך הגל בינתיים, אני מחבקת אותך חזק חזק, כדי שלא תיסחפי יותר מדי בזרם, אז תאחזי בי.. אביב. שיהיה קל, אביב.
מקווה שכן תהיי כאן היום קצת רע לי
אני המטורפת היחידה? דואגת לקראת מחר דבר אינו קבוע בחיי שוב שינוי
נכון שהשגרה מרגיעה, אבל יש אנשים שהיו מברכים כל רגע משתנה. אז מבחינתם את זוכה בגורל. תלוי איך מסתכלים על דברים, ככה החיים שלנו נראים.
אמא שלי בטיפול פסיכאטרי ,וכנראה שיאשפזו אותה אישפוז כפוי . אז דבר ראשון הייתי רוצה לדעת יותר על הנושא ובמיוחד בשביל לדעת אם זה הפתרון הטוב ביותר למצב הקיים או ששמה יעשה לה עוול . ואני אסביר את המצב , היא נכנסה לטיפול בגלל שהיא אובססית : לגבי קניות אובססביות ,אבל רק לאחרונה נודע לפסכיאטרית שהיא נוטה להתפרציות במצבי רוח שכוללות צרחות ,שבירת דברים לפעמים , בעבר היא נהגה להכות אותנו בהתפרציות הנ"ל אבל לא האופן קבוע , וגם לאורך השנים היו כמה נסיונות התאבדות של שילוב בין כדורים ואלכוהול , היא לוקחת כמויות אדירות של כדורים לאחרונה ונשארת לפעמים ימים במיטה... כן אני יודעת שזו זעקה לעזרה אבל אני ואפשר לומר המשפחה כבר לא יכולים להתמודד עימה ויש צורך לציין שלאחרונה זה רק החמיר. אז ,שוב אני חוזרת לשאלתי האם זה הפתרון האןפטמלי למצב הקיים ? ומה ,ואיך אני יכולה לעזור ,אני לא מדברת עימה כבר זמן רב אך אם היא תצתרך אותי כמובן ואבוא לעזרת תודה מראש על עזרה ותגובה סיגל
היי סיגל....... עצוב לי לשמוע על אמא שלך........ אני לא אשת מקצוע..... אולי כדאי שתפני תשאלה למומחים כאן......לטלי פרידמן , ד"ר אורן קפלן.....ועוד..... הם מבינים יותר ממני, תהיי בטוחה. מה שאני יכולה לאחל לך זה שתרגישי טוב... ובהצלחה עם אימך.... ממני.
שלום סיגל, דבר ראשון אני חייבת להגיד לך, שהכאב שנמצא בך על אמך, מובן לי מאוד. כשאמא שלי נכנסה לבי"ח פסיכיאטרי, בהחלט לא ידעתי "מה יקרה עכשיו", ומה אני יכולה לעשות כדי לעזור אני לא אגיד לך שהבי"ח הפסיכאטרי הוא המקום הכי אידיאלי לכל מי שבא לאשפוז שם, לי היה מאוד קשה לבקר את אמא שלי שם, ואני אומרת לך מראש "ישר כח" עם הזמן למדתי שכמה שכואב המצב, באמת אין לי דרך לעזור לאמא שלי, ורק אנשי מקצוע והתרופות שהם נותנים לה יכולים לשנות את המצב אני ממש לא מוסמכת להגיד לך אם זה יעזור. אמא שלי השתחררה מהבי"ח (וההיתי מאוד אופטימית כי מצבה השתפר), אבל אחרי שהיא לא התמידה עם התרופות ופגישות עם המטפל, היא הדרדרה בחזרה לתוך המחלה, והיום אני מאוד ההיתי רוצה שהיא תחזור לבי"ח (אבל זה לא אפשרי - אני לא אלאה אותך בתקדימים משפטיים) אז לסיכום, בהחלט "ישר כח", ואני יודעת עד כמה זה שובר את הלב וכואב, מאחלת לך שתחזיקי מעמד
שלום לכן...... אני מקווה שזה בסדר מבחינתכן שאני שואלת, אבל ממה אמא של כל אחת סובלת.... ז"א, איך זה התחיל, זה היה תמיד? מאז שאתך זוכרות את עצמכן? או שזה התחיל עקב מצב כלשהו? אם זה גורם לכן אי-נוחות אתן בהחלט לא חיבות לענות. באמת. כמו שאפרת אמרה.... "יישר כוח".... ממני.
לא יודעת אם שמת לב, אבל עניתי לך....... בכל אופן, שיהיו חלומות פז......
היי שרון, בוקר טוב, שמתי לב לתשובה שלך, רק לקח לי קצת זמן לחשוב עליה. יש לפעמים תגובות כאלה, שאני קוראת, לוקחת איתי, חושבת עליהן, ורק אחר כך הדברים עולים אצלי, ואני מגיבה, לא לכל דבר יש לי תגובה אינטואיטיבית, לפעמים אני צריכה ל"בשל" קצת את הדברים אצלי, לעבד, לראות איפה זה מתחבר למקומות שלי, ורק אז יכולה לכתוב. האמת היא, שאת זה כבר ידעתי, כבר כתבת את זה למישהי, כשהיא שאלה אותך שאלה דומה, ואני שאלתי שוב, כי כנראה שזה לא סיפק אותי אז וזה גם לא מספק אותי היום. אני מקווה שלא איכפת לך שאני כותבת את זה, אבל כבר הזהרתי שכנות וישירות הם חלק מהמוטיבים החשובים ביותר שאני דבקה בהם בכתיבה בפורום הזה ובחיים בכלל, ואם זה מפריע לך את מוזמנת לאמר לי ואני אפסיק. נראה לי שזה ר-ק חלק מהתשובה. הרצון לעזור לאחרים, לתמוך ולסייע ולעודד, ויכולת הניתוח שלך, שהיא באמת מדהימה בעייני, והמילים הנכונות בזמן הנכון, שזה גם כשרון ענק, אבל זה לא כל האמת המסתתרת מאחורייך. אני יודעת מעצמי, שכשלמדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, גם אני חשבתי את זה, וכשהלכתי לטיפול הכושל שלי בעצמיבפעם הראשונה, כדי להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה, גם אמרתי את זה. ההצהרות שלי היו שבאתי לטיפול כי צריך את זה ללימודי ההמשך, זה חלק מתנאי הקבלה. אבל לאט לאט עם הזמן, הבנתי שזה לא נכון, לאט לאט נחשפו אצלי דברים, לאט לאט התגלו הקשיים והבעיות, והמחלה של אבי התדרדרה, והוא עבר את הניתוח הראשון, ואני התדרדרתי במקביל, ומהר מאוד הטיפול הפך להיות בשבילי, בשביל לתמוך ולעודד אותי, בשביל לעבוד על עצמי, ולא בשביל התואר השני. נראה לי, ויכול מאוד להיות שאני טועה, שאת תעברי תהליך דומה. בהתחלה תהיי כאן בשביל אחרים, תתמכי, תעודדי, תלטפי ותחבקי, אבל עם הזמן תלמדי לסמוך עלינו, תלמדי לבטוח בנו, ותתחילי לשתף בסיבה האמיתית שהגעת כאן לפורום, והיא מעבר ללעזור, היא קשורה אלייך, בדברים שאת מתמודדת איתם, בבעיות שלך, ובמלחמות הפרטיות שלך. ואני חושבת את זה, לא רק בגלל שעברתי תהליך דומה, אלא גם בגלל שאני חושבת שהדברים שאת כותבת יוצאים מהלב, ואיכשהוא באמונה הפרטית שלי אני דבקה בעיקרון של "מי שלא היה שם לא יודע מה זה". אני חושבת שזה לא תמיד מספיק יכולת אמפתית והבנה ולב טוב וכשרון ניתוח ושפה עשירה, לעיתים קרובות צריך לחוות את הדברים על בשרך כדי להזדהות עד הסוף, כדי להרגיש איפה האחר נמצא באמת ועד כמה הוא מרגיש שהגיע לקצה התהום, ועד כמה קשה לו. בגלל זה הפורום הזה כל כך ממגנט, בתחושה שלי כולנו היינו שם, הגענו לשם ממקומות שונים, מחוויות שונות, אבל כולנו מרגישים ופצועים כי הגענו לחור השחור הזה בעצמנו, ואנחנו יודעים מה האחר מרגיש כשהוא נופל לשם. אז זה לגבי הענין הראשון, תשובה חלקית, אבל אני לא מנסה ללחוץ עליך, כל עוד זה מספיק לך זה מספיק גם לי, ובאמת יכול להיות שאני טועה, כי אני כותבת את זה מהמקומות שלי. ולגבי העומס הרגשי, כמה שאת צודקת, לפעמים קצת יותר מדי אמפתיה, וקצת יותר מדי להיות בשביל האחר, ואופס... נעלמנו בדרך, לקחנו את הבעיות של האחרים בנוסף לשלנו הביתה, הן עברו את הדלת, הן כבר חלק מאיתנו, והאבן שעל הלב כבדה יותר, והמועקה גדלה. כל כך הרבה קשיים ובעיות יש בעולם ורבות התנקזו כאן לפורום. גם כשעבדתי בתחום הפסיכולוגי קרה לי אותו דבר. חוסר היכולת הזו להפריד בין עצמי לאחר הסובל, לקחת את המצוקה ולהפנים אצלי, חוסר היכולת להשאיר את הכאב של האחר בעבודה, לקחת אותו איתי הביתה. שם אמרו לי שלומדים להתמודד עם זה, שלומדים להפריד, אצלי זה לא עבד. לא יכולתי לעשות את ההפרדה. גם פה אני חושבת על האנשים מהפורום גם כשהם לא פה, דואגת ומתלבטת, ומנסה לעזור, ולמצוא פתרונות, לא רק לעצמי, גם להם. אבל כאן זה קצת יותר קל, כי זה וירטואלי בכל זאת. שם יכולתי לראות את האנשים, לגעת ובאמת לחבק, פה אני יכולה רק לדמיין, ואולי בכל זאת למדתי משהו בדרך. כשאת צריכה כוחות לעצמך, תתנתקי, אל תגיבי, תשתדלי לא לקרוא, אם את יכולה, אני כבר לא. כשהעומס הרגשי גדול מדי, צאי לשמש, צברי אנרגיות, תלכי קצת עם חברים, תראי קצת טלויזיה, תצחקי קצת, תשני הרבה, תהיי נורמלית, בלי כל הניתוחים והעבודה הרגשית על אחרים שהיא בעצם במובן מסוים על עצמך. בעיני העבודה על עצמך גם אם היא נעשית דרך אחרים היא עבודה קשה מכל אחת אחרת וסוחטת הרבה יותר, ולפעמים צריך לדעת להרפות קצת, לצאת לחופש מהעבודה הזו, להתאוורר, ולחזור עם מצברים מלאים. רק אל תשכחי לחזור.... אביב.
בוקר אביבי......... חיכיתי לבוקר לשמוע ממך........אכן הפורום ממגנט. אני כבר במשרד, מסתגלת לתחילתו של השבוע, ליציאה מבועת השקט , מהבית המלטף המשלרה שלווה........... ובכן, לא בכדי, נחנת בכשרון להביט אל תוך הנשמה של כולם, וגם שלי. אני באמת חושבת שאם אדם לא חווה מצוקה אמיתית, ותחושה כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליו , אולי יהיה לו קשה לבוא ולתת עצות, להוות משענת, (ולא קנה רצוץ.......). ובעצם מי לא חווה קשיים, במהלך חיו?! ההבדל הוא שמרבית האנשים מפנימים ולא מתמודדים, בונים על גבי המשקעים חיים ואז נופלים.......... ובכל זאת, אני מניחה שרמזת לקשיים אחרים, אז צדקת. אני פשוט המצאת כעת בשלב שנקרא ......"פוסט משבר"....אם יש מינוח שכזה . "פוסט טראומה" אבל לא בקונוטציה הפסיכיאטרית...... אני מסתבר, לאורך השנים הייתי כמו הספינקס, קמה לתחייה מיד לאחר כל משבר, נמצאת שם עבור כולם, חווה , דואבת, מאמצת כוחות ומתגברת. עד שזה הכניע אותי ובגדול לפני כשנה. פרידה מחבר היוותה קטליזטור , ואני התמוטטתי........כמובן שאף אחד לא ראה או הרגיש......כרגיל, אבל אני במשך שבוע ישבתי בפינת חדר מתנדנדת , בוהה בקיר שמולי, לא אוכלת לא ישנה נודדת למחוזות אפלים, נשאבת לתוך תהום הנהייה ומרגישה כי אני הפעם לא מצליחה לעלות חזרה......... ואז משום מקום, הכוח היכה בי, כנראה מבהלה, מהבהלה לעבור לצד השני, לצד הלא שפוי, שנדמה כי המרחק בין שפיותואי שפיות הוא כה דק, כמעט בלתי נראה, הכיצד?! חיפשתי עזרה , לבד, בלי שאף אחד ידע.....(אנחנו משפחה קטנה , מלוכדת, חונקת.......ולהסתיר מהם מידע שכזה היה בבחינת הישג בפני עצמו, ובדיעבד תחילתו של תהליך ההבראה שלי). ומצאתי אותה בדמות עו"ס מדהימה, שהגיעה לתוך הגרעין האמיתי שבי. נגעה והיא מבחינתי אמי השנייה. הביאה אותי לחיים כעבור 29 שנים..... התחברתי לתחושה הכי ראשונית, לגרעין הוויתי, לבסיס קיומי הבריא. לרצונות של שרון......... ומשם הדרך הייתה סלולה. ועם הרבה נחישות וכוח שמימלא נולדתי איתו הבראתי......... המשפחה.........היה לה קשה. בתחילה התרחקתי כי התהליך גרם לי להטוות מדיניות חדשה, להציב גבולות, לבחון את טיב היחסים הלא בריאים שהיו עד כה. ולחשוב שאהבה מרובה היא הדבר הכי טוב שיכולה אם ומשפחה להעניק........זו קביעה בעיתיית. יש לזה גבולות שצריך להציב ומינון נכון, כמו בכל דבר בחיים. אחרת הכל מטשטש, אין "עצמי" ואין "הם". יש אחד מאוס....... אבל משהסתגלו........(ומתוך בחירה שלהם, לי היה ברור שאני לא נסוגה, היות וגילתי עד כמה אפשר להנות מהעצמאות הנפשית ולא רק הפיזית.......). הכל הפך בריא, נושם נכון......ללא תחושת מחנק..... וואו......הוצאת ממני. אגב, אין סתירה בין מה שציינתי קודם. אני באמת מאז שאני זוכרת את עצמי נמצאת בשביל כולם. תמיד היו לי התשובות למרות שלא חוויתי חלק מהחויות שלשמן נשאלתי לדעתי. ובכל זאת משהו השתנה מאז המפגש הגורלי עם העו"ס . למדתי לשלב את העזרה עם הכוחות שבי. לעבוד בסינכרון, ולא על חשבון האנרגיות שבי......לנצל את זכות הבחירה, הבחירה להתנתק כשרוצים ולהתחבר, שוב, במינון הנכון ומתוך קביעה בלעדית שלי. ראית בעצמך, ההעלמות הקצרה היא כדי להשאר בפרופורציות, בשליטה, לא לתת לשום דבר לקחת ממני את אותו גרעין נחוץ.......ושמו שרון..........
כתבנו כאותו זמן לאליאן, ראית? בכלל יש בין שתינו קווי דמיון רבים, שתינו רזינו (את קצת יותר מידי, אני קצת פחות) לשתינו יש תואר ראשון בפסיכולוגיה, שתיינו נוגעות בעולם ההייטק. מחר אני הולכת לחתום חוזה בחברה החדשה, ברור לי שתהיה ירידה משמעותית בשכר, אבל אוכל להפגין "ראש גדול" יותר מאשר בעבודה הקודמת וחוץ מזה אני מאד אוהבת שינויים ורענונים, מקווה שיהיה בסדר. בא לך לספר לי מה לא הסתדר בעבודה החדשה? ממה את לא מרוצה?
היי אורה, שמחה לשמוע ממך. קוי הדמיון באמת רבים, ודרך אגב, אני לא רזיתי גם יותר מדי, המשקל שלי מצוין ותקין לגובה, הייתי בולמית אמנם, אבל לא אנורקטית. לא בגל האחרון לפחות. האנורקסיה באה לידי ביטוי רק לפני כמה שנים לתקופה קצרה ונעלמה מעצמה. בקשר לעבודה, קודם כל שיהיה לך המון המון המון בהצלחה, מחזיקה לך אצבעות. מבחינתי הכשל הגדול בעבודה החדשה, הוא לא העבודה עצמה, נשארתי באותם תנאים מבחינת שכר ורכב, ואפילו עליתי בהם, קודמתי בתפקיד לראש צוות, אבל הבעיה היא הקטע החברתי. קשה לי עם האנשים שם, קשה לי להתחבר איתם ולדבר איתם. רובם באים בבוקר מתישבים מול המחשב ויוצאים בערב. 90% מהם לא מדברים עברית טוב, רק מגמגמים מילים ספורות. אני רגילה למשהו אחר, באתי מסטארט אפ, שבו היתה פעילות ואדרנלין, וחיוכים ובדיחות, והפסקות סיגריה, והקטע החברתי הודגש שם גם מעבר לעבודה. זה מה שחסר לי בעיקר, לא מתאים לי לשתוק כל היום, אני קשקשנית, את כבר יודעת. זה הגיע למצב שעכשיו אני הולכת עם ווקמן לעבודה, רק כדי לא להרגיש שם לבד. נורא קשה לי עם בדידות בכלל, ועכשיו העבודה מדגישה את זה ביתר שאת. בכל מקרה, אני בודקת אלטרנטיבות נוספות ורואה בזה פתרון זמני בלבד. אביב.
הבנתי ( את שני החלקים...) בקשר לעבודה, אצלי אני מקווה שיהיה תהליך הפוך מבחינה חברתית. אני עובדת בסטארטאפ עם עוד 3 אנשים, מקסימים ככל שיהיו הם עדיין 3 ואני זקוקה ליותר מגע אנושי. אני גם די משתעממת כרגע (גולשת הרבה ברשת) ואני עוברת למקום תוסס יותר. זהו. מזל שיש לנו 10 אצבעות אחרת איך היית מחזיקה גם לי וגם לאליאן וגם עובדת תוך כדי?
לאליאן- מחר יום ראשון, ואם אני זוכרת נכון- מחר הוועדה. אני מקווה שיהיה בסדר, ושהכל יסתדר באופן הטוב ביותר- ושתחזרי אלינו מהר בכדי לספר. תהיי חזקה גם מחר. בהצלחה. רוית.
ושולחת לך שפע של חיוכים, חיזוקים ואנרגיות חיוביות. העיקר שהכל יהיה לטובה... טלי פרידמן
שיהיה לך קל... שתמצאי כוחות, שהכל יעבור בשלום (עד כמה שניתן)
נשמה שלי, כמובן שגם אני לא שוכחת לעמוד מחר חצי שעה ב- 9:30 בדיוק ולהחזיק לך אצבעות, בעצם בוא נעשה את זה שעה רק ליתר בטחון. אל תשכחי, שמה שלא יקרה שם, אנחנו כאן מחכים לשמוח בתקוה שההחלטה טובה, אבל גם לתמוך ולעודד, במידה וזה לא תואם את הציפיות. בכל מקרה זה לא קל, אז אנחנו כאן מאחוריך עם סירת הצלה ורשת פרושה, למקרה הצורך. קחי את הכוחות שלך מחר בבוקר, ואותנו כחיזוק וגיבוי ברקע, תנשמי עמוק לפני שאת נכנסת, ותעברי את זה. אני מתפללת בשבילך, ושומרת עלייך הלילה ומחר בבוקר, אוהבת אביב.
גרמתן לי לחייך ולהרגיש הרבה יותר טוב... אך יחד עם זאת קשה לי להגיד מה אני מרגישה, או יותר נכון לכתוב את הדברים... אומר את הכל במילה אחת והיא תודה ! בדיוק עכשיו הבן הקטן אומר לי בכעס שהוא יעזוב את הבית וילך לפנימיה... מה שמחכה לי...! :-) יהיה בסדר בעזרתכן !!!! לילה טוב ושוב תודה
לא יצא לך להכיר אותי.........עדיין.......... בכל אופן , שיהיה לך הכוח להתמודד עם כל החלטה שתתקבל שם. ושהאמונה כי קיבלת את ההחלטה הנכונה בזמן הנתון ולפני שנעשה מאוחר מדי, תחזק את ידייך, גם כשתחושי שהכל סביבך מתפורר. GOOD LUCK........
תהיי פה יותר מאוחר?
ערב טוב אנג'ל, יש לי בעיה באי סי קיו היום, זה לא מתחבר לי משום מה. אני מקווה שזה יסתדר בקרוב, ואז אקרא את הודעותייך. לא בטוח שאחזור הנה מאוחר יותר, ואם כן, זה יהיה מאד מאוחר. שיהיה שבוע טוב, טלי פרידמן
אני אם חד הורית ויש לי תינוק בן שנה ושלושה חודשים , מאז שהוא נולד אני מפחדת שיקרה לו משהו . ואפילו ) קשה לי לכתוב את זה ( אני מרגישה תמיד שכאילו מצב זה שאנו ביחד הוא זמני . ותמיד יש לי מחשבות מפחידות ! הבעיה היא שהחרדות התעצמו בגלל הפיגועים ! ואני מאד מאד מפחדת שיקרה לו משהו . עלי לציין שאימי מטפלת בו במשך היום והיא מטיילת איתו בעיר , סידורים וקניות . ופעמיים בקשתי ממנה לא לצאת איתו לעיר , אלא שתשאר איתו בבית אחרת אני אקח חופש מהעבודה. ובאמת היא נשארה בבית . שאלתי היא איך אפשר להתמודד עם הפחדים ? כל מוצ"ש ויום ראשון אני מאד בלחץ . תודה מראש על התשובה . חני
חני שלום ראשית, החרדות שיקרה משהו בשל המצב הביטחוני אינן חריגות. המצב באמת מדאיג ואנשים רבים חוששים כעת ונזהרים יותר. אני יכול להעיד שכאבא גם אני חושש כיום יותר ולא יכול להימנע מהמחשבות על מה עלול לקרות בקניון הקרוב. לכן, השאלה עד כמה המחשבות הללו משבשות את מהלך החיים התקין ועד כמה הן מטרידות באופן שפוגע באיכות החיים. אלו דברים יחסיים ורק את יכולה לדעת האם זה נסבל וניתן להתמודד עם זה, או שאולי את צריכה עזרה מקצועית כדי להוריד את עוצמת החרדה. אם המסקנה היא שאת צריכה עזרה היה רצוי לפנות לייעוץ פסיכולוגי. האפשרויות מכאן והלאה תלויות במספר גורמים. יתכן שמדובר בחרדה ש"יושבת" על בסיס רחב יותר ואז נדרש בד"כ טיפול ממושך יותר שמאפשר לבחון זויות והתבוננויות שונות על ההסטוריה האישית והאופן שהדברים נוצרו. לעומת זאת, אם מדובר בבעיה ממוקדת ניתן לפתור או להקל עליה בטיפול ממוקד וקצר מועד. בברכה ד"ר אורן קפלן
ברוכה הבאה למועדון. לא סיפרו לך חני לפני שניכנסת להריון, שכשאת יולדת ילד זה לכל החיים? ו גם כשהוא יהיה בן 50 את עדין תדאגי לו? וכשיש שניים זה חרדות כפול שניים? כשאני ילדתי את הילדה הראשונה שלי, התרחקתי מחלונות, פחדתי שיבוא איזה שד ויחטוף אותה ויזרוק לי אותה מעבר לחלון קומה שלישית למטה, אחר כך הרגעתי את עצמי, אבל רק קצת, כי כשהיא היום בת 20 ויוצאת באוטובוס בבוקר, אני דואגת עד שהיא חוזרת, תכפילי את זה ב-8 הילדים שלי, שאחד מהם חיל, ותביני את המהות של לב של אמא, הדבר הגדול ביותר עלי אדמות מבחינת יכולת התפוסה שלו, ולפעמים האמא כולה בגודל של מטר וחומוס . אז שום חומר בעולם לא יכול ליצור אמא, אמא זה משהו פלאי. תדאגי חמודה, אבל בגבולות הסבירים, אם הילד קטן תשמרי עליו מחפצים מסוכנים, ממקומות מסוכנים, תשגיחי עליו בשבע עינים, אבל אל תחנקי אותו, תני לו להרגיש עצמאי. שיגדל בריא בטוח ובוטח. וגם את כך תרכשי ניסיון, וביטחון.
לחני שלום. מעבר למה שד"ר אורן כתב לך ולדבריה של רוז- האם תרצי לספר לנו קצת על הקשר שלך עם ילדך? האם החרדות משפיעות על חיי היומיום שלכם? על התפתחותו? ואיך הוא אוכל וישן? אשמח אם תספרי קצת יותר- ואז נוכל לחשוב ביחד איך אפשר להקל עלייך. בברכה. רוית.
יש לי ידיד ששונא להתנשק עם בנות, אין לו שום נטיות לצד השני ועדיין הנשיקה מגעילה אותו. הוא מאוד הייגני ואת מספר הפעמים שהוא התנשק עם בחורה אפשר לספור על יד אחת, הוא סיפר לי גם שפעם אחת הוא הכריח את הבחורה לצחצח שיניים לפני שהוא התנשק איתה וגם הוא צחצח שניים ועדיין היה לו קשה להתנשק איתה. משום מה הוא בטוח שהוא לא היחיד ששונא להתנשק עם בנות. אם יש למישהו רעיון איך "לעבוד" עליו שיתחיל להנות מהדבר גם בלי לצחצח שיניים לפני כל נשיקה ?
משום מה הוא צודק, הידיד שלך. הוא באמת לא היחיד ששונא להתנשק............. נשיקות זה די מגעיל, בינינו. למה לא לבקש מבן הזוג לצחצח שיניים לפני? תנסה גם אתה,פעם. תראה איך שזה עושה הבדל.
כשהוא יאהב אותה באמת, הוא יתחנן לנשיקה.
אא שלום רב, אני חושבת שחברך אינו מוזר או מיוחד בתחושת הגועל מנשיקות. ישנם בחורים רבים שאינם אוהבים לנשק, להתנשק ולהיות מנושקים. אני לא בטוחה שיש צורך לשנות מנהג זה, אם הוא כל כך נגעל מכך ישנן גם מספיק בנות שחשות כך... כל זה נכון אם מדובר רק בעניין הנשיקות. ייתכן והגועל והסטריליות קשורים גם לפעולות רבות אחרות, ואז אולי ניתן לראות את הנשיקות כחלק מבעיה כוללת יותר. בברכה, טלי פרידמן
אז שיתחיל למצוץץץץץץ
מה אתה דפוק?
נדבק לי שיר מסויים לראש ואני תמיד שרה אותו... בגלל ששמעתי רדיו ברקע כל היום כנראה.
איזה שיר? הוא לפחות יפה?
הפתרון הוא שיר אחר, הצרה היא שלפעמים גם השיר החדש נדבק ולא עוזב, אז לפחות יש גיוון :-)
חלום ------- קולך מרגיש ושליו, כמו הלילה, כמו המנגינות הבאות מן הלב, כאשר אתה שר לה. כאשר אתה שר, לבה מאושר. המנגינות מתנגנות בעליזות, והשיר מושר. כאשר אתה "שם", שיריך סובבים את העולם, אך לפנות בוקר קולך נדם, והחלום אבד,נעלם... אני יודעת שהשיר לא מובן, אבל מה אפשר לצפות משיר שנכתב בשעה כזו מאוחרת או מוקדמת בלילה. נ.ב- מועתק מהיומן שלי מה-17.2.97, או בעצם ה18.2.97,יום שני או שלישי בשעה 3:40 לפנות בוקר. מצטערת שלא הצלחתי לפרוץ את המחסום ולרשום משהו עכשווי יותר, או סתם לשתף.
זה "קולך מרגיע ושליו".
הי, אני דווקא חושבת שניתן בנקל להתחבר אליו, ומה שהכי חשוב הוא שהעלת על הכתב משהו שהציף אותך, ואם הוא לא מובן (ואני לא יודעת אם החוויה הספציפית עדיין רלוונטית) אפשר לחשוב עליו ..........ביחד..... העובדה כי שתפת היום ובחרת דווקא בו, אומרת משהו.....את לא חושבת? והכי חשוב, לא משנה מה כולם חושבים, זוכרת? גם אם הוא לא מובן, וגם אם לא ברור למה דווקא עכשיו החלטת לשחררו לציבור. את רצית וזה העיקר.
בכלל בזמן האחרון התחלתי להציף את ליסה ואת טלי בדברים כתובים ישנים שלי:) פעם העתקתי לאליאן דברים שנכתבו לפני שנה אח"כ התחלתי לכתוב לטלי שירים לאימייל-מלפני שנתיים. ופתאום אני מביאה לכאן דברים מלפני 4-5 שנים אולי זה קשור לדברים ישנים שמציפים אותי... שירים וסיפורים הם דברים שחושפים רגשות לרוב.קשה לי להביא דברים עכשוויים. רציתי להביא ל"מישהי" שיר שכתבתי לפני חצי שנה(זהו!) על הקבוצה שהייתי בה,אבל לא העזתי. ;-)
אני מחפשת מידע על טיפול בחולה כרוני לקוי - רצוי טיפול באמנויות אודה למי שיפנה אותי לאתר מתאים באינטרנט או או מחוצה לו תודה מראש
גלית שלום רב, אם תוכלי לפרט בדיוק מה המחלה, ומה את מחפשת בדיוק, האם מידע על המחלה, האם מידע על טיפול באומנויות או אולי מידע על מטפלים באומנויות? בברכה, טלי פרידמן
שלום לכולם . אניעושה על עצמי אנליזה עכשיו בזה שאני שואלת את עצמי שוב ושוב מה מושך אותי להיות פה כל הזמן ומזמן לא אהבתי משהו ......ואולי היגיע הזמן..... אני יודעת שאני לא מיתחזקת ממצוקתם של אחרים ולא מביאה את נישמתי לידי בחינה מולם . לעולם אין אצלי צרת רבים חצי נחמה . .אני בתקופת היסתגרות או אירצון ליצור כל מגע עם אנשים מזה כעשר שנים .ואולי היגיע הזמן....... דעתי לא הובעה מחשבותי היפות הלכו לאיבוד וסיפורי לא סופר בפרהסיה .ואולי היגיע הזמן ..... לא הירשתי לעצמי להתחבר לפנימיות שלי הרבה זמן היתי,כל הזמן בשביל אחרים ואולי היגיע הזמן ..... החיבור הזה להוויה שלי ושל המקום פה ,האנשים המקסימים שנימצאים אחד בשביל השני ,מלווים ומפרגנים בשעת משבר או שמחה,זה משהו עילאי כל כך ,ואם כל הקושי שלי להיתבטא בחופשיות כי זה עדיין לא קל ,ואולי היגיע הזמן ...... אני כותבת ומחזיקה את הבטן ,הראש ,הזיעה ניגרת כל הגוף מששתתף.האם זה פרץ רגשות כזה ניפרץ הסכר של ההסתגרות . הנה אני,רוצה לעטוף את כולם באור ,ובאנרגיה הגדולה שיש ל, גם לחבוש,ואחות את כל הפצעים והמצוקות.לא בפלסטר ותחבושות,אלא,בפרחיםונשיקות והכל יסתדר,.כמו שהיתי רוצה שיתנהגו אלי .ואולי היגיע הזמן ... המשיכו לגרום לי להיתמגנט לפה ,תודות ..אביב, אליאן,אנג'ל רוז,שרון,איש הגשם ,משהי,המקסי...מים.וסליחה אם שכחתישמות . רותם..בלי כל כך לחתום את שמי האמיתי
שלמה .....טעות
רותם יקרה, התרגשתי ממה שכתבת והתרגשתי עוד יותר כשראיתי את שמי ברשימה. אני חושבת שאת צודקת, ושכל מילה נוספת מיותרת. יש משהו ממגנט בפורום הזה, ולדעתי זה אוסף האנשים היפהפה שהתקבץ פה, לחלוק, לשתף, לשים פלסטר ולחבק. בהשראת ההודעה שלך כתבתי את הדבר הבא שמייצג בעיני את הפורום, איך אני בניתי לי את המקום הזה בדמיוני ובהרגשתי. מקווה שתאהבי. "אתה עומד ומסתכל מהצד כבר די הרבה זמן מין מקום מוזר שכזה כמו אי בודד בעולם הזה איך הגיעו אנשים לאי הבודד עוד לא ברור עוד לא ידוע מי בטעות, בגורל או במקרה אך נוצר עולם קטן ויפה צעד אחר צעד נבנו הדברים בתחילה כל אחד עץ לעצמו שתל פינה קטנה פורחת לבדו יצר בכוחות עצמו השקיע ועמל אך לאט לאט העצים צמחו וגדלו והענפים הרבים הלכו והתפשטו המקום הפרטי כבר לא יכול להכיל הפינה הצרה כבר קטנה מלהבין ואז בהדרגה ענף בענף החל לגעת בשלב הראשון רק בשכנים הקרובים אבל ככל שהעלים פרצו מלבלבים גם ברחוקים יותר נגעו בשלבים עץ בעץ התערבבו להם כולם כל אחד עם ענפיו ושורשיו המרובים כל אחד בצבעיו הייחודיים ובצורתו מרובת הפנים השתלבו הענפים זה בזה בצורה מיוחדת שמתוכה הפרדתם כבר לא כל כך מתאפשרת כמו דבוקים זה לזה בחומר מיוחד המחזיקם יחדיו כמו שלובים זה בזה בקשר דם שלא יפרם לעד מפליא ותמוה הוא הדבר בעיני כולם אך המקום באי הבודד לא נגמר אף פעם תמיד יש מקום לעצים חדשים הרוצים לפרוח אף הם תמיד יש פינה קטנה וחמימה השמורה גם להם אם מישהו העז וזרע קטן שתל באי הבודד בין הקיימים יצמח ילבלב יגדל לעץ וישתרג כאילו מאז ומעולם נמצא באי הבודד יחוש לא יוכל כבר לקום וללכת ירגיש עזוב במים, באור השמש ובעצמם כולם חולקים משתפים מלווים תומכים והכי חשוב אוהבים מי בפלסטר, בתחבושת או במילה טובה מי באהדה, בחיבוק ואולי בנשיקה מין מקום מוזר שכזה כמו אי בודד בעולם הזה" אביב.
את לא חושבת שהגיע הזמן לשלוח את הדברים שאת כותבת לאיזו הוצאה לאור ? ברצינות ! אין ספק שאת כשרונית והכתיבה זורמת אצלך, אז ל מה לא לעשות משהו נוסף עם כל זה. ואת יודעת מה? אל תעני לי על זה... תחשבי תתייעצי,תבררי ואחר כך נדבר על זה... יש בבית אריאלה סדנאות לכתיבה יוצרת ושירה תתקשרי ותבררי... אני חושבת שזו יכולה להיות נקודת זינוק מצויינת בשבילך... אז תבטיחי לא לענות כעת רק לאחר מחשבה ובירור. ביי
חורזת ונוגעת בכל הנשמות...... מה שלומך? יצאת אל השמש היום? היא נהדרת, מחממת, מלטפת... האם זהו שמך האמיתי? אביב? או שבחרת בו באופן מקרי? אם כן, זה בוודאי לא היה בכדי.מן הסתם, מטאפורה מוצלחת לתהליכים שעוברים עלייך לאחרונה. השיר, מרגש כרגיל.מיטב המילים במיטב סדרן, המתארות ברהיטות את תמצית הוויתנו, בפורום הזה. מי יותר ומי פחות, אף אחד לא מקופח. פוסעים בתוך הסודות האפלים של העלים הזרים שמסביבנו, נותנים תקווה, נותנים פתח לשינוי. כולנו. איזה כייף שיש לנו עץ כזה, פורח, שורשיו עמוקים, עץ החיים.........
לאביב היקרה . חזרתי ,היגיעו אורחים במפתיע . וואו......השיר ..גדול .....לא ציפיתי ......כיף לי.... בשבילי. ...שיר זה יצירת אומנות . מיתרגשת ומוחמאת , אביב כישרונך מדהים ויכולת ההשראה מעבר לתפיסה . אעתיק את השיר ,ואתלהו בפינת קיר שהיא רק שלי . תודה ובאהבה רותם.
רותם, שלמה, באשר הינך................ הגיע הזמן, עכשיו , לא אתמול לא מחר............הגיע הזמן שלך. לחזור ולהתחבר לתת לעצמך להשען, ולבטח גם ליפול. ולא לפחד כלל............... עץ החיים, העץ שאביב בדרכה הנפלאה ידעה לתארו, העץ שמצאת בו את מקומך, ואנו העלים, הענפים שמרכיבים אותו מברכים על הצטרפותך ולבטח השארותך.......... מהיום את אחד השורשים, יש מקום לכולם, והעיקר לא לפחד כלל......... ברוכה הבאה...........
שרון יקירה . תודה על המחמאות והברכות . את כותבת כה יפה .זורם נקודתי ואמין. וניראה לי שגם מרגישה כמו דג במים פה ...בכיף. מרגישה את חיבוקך תודה שלך רותם ...
וסליחה שקראתי לך "באה והולכת" תסלחי לי נכון?
אנג'ל יקירה . אני ....לא זוכרת דבר ...בשבילי את הריאשונה שהיגבת לי , את הראשון זוכרים תמיד לטובה. וכשמך (הבדוי אומנם )כן _א .. .. ת , תודה לך על ההתיחסות. לא יודעת ,חוץ מהתובנה והכישרון שיש לך וגם האומץ .להראות פה . אני רואה אותךבעיני רוחי .כגוזל חמוד . תודה ואוהבת רותם
זו הפעם השנייה שאני פונה אליכם. אם זהו לא המקום המתאים לשאלות מסוג זה,אנא יידע אותי. תודה. אנו זוג שחי ביחד, ואני מבוגרת ממנו ( בגיל) בכמעט 20 שנה, ככל הנראה, לדעתי, פער הגיל גורם לחילוקי דעות רציניים בינינו. אנו מאוד אוהבים אחד את השני ומאוד רוצים שהקשר בינינו יצליח. לצערי, אני מרגישה שאין לי-לנו את הכלים להתמודד לבד. אודה לך אם תפנה את בעייתנו לפורום המתאים, וזה אולי יעזור לנו להצליח בזוגיות שלנו. בתודה מראש, איריס
הי איריס, אני לא מכירה אתר שעוסק בנושא. אבל, חשבתי על האפשרות של טיפול זוגי. ניסיתם? אם לא. לארגון נשות הדסה יש מרכזים קהילתיים שעוזרים הן בטיפול זוגי והן בטיפול אישי. המחירים שוים לכל נפש ווניתן אף להגיש בקשה למימון מחצית מהסכום. הם מומלצים בחום. אם אתם מתגוררים באזור ת"א יש אחד ברחוב בר כוכבא 13 פינת בוגרשוב. מעבר לזה עלו לי מספר שאלות , ממקדות שאולי טרם שאלת את עצמך ואולי הם יעזרו לכם למקד את הבעיה. איך התקשורת בינכם? על מה נסובים חילוקי הדיעות?האם שניכם שותפים לדיעה כי משהו לוקה בחסר? איך הקשר הפיזי בינכם? מתי החלו חילוקי הדעות...... אי מקווה שנתתי לך מעט חומרלמחשבה. אם אשמע על אתר רלוונטי אכתוב. בהצלחה........
איריס שלום דבריה של שרון תואמים גם למה שאני חושב. הרעיון לפנות לייעוץ זוגי נראה לי נכון. תוכלו לבחון בצורה רצינית מה קורה ביניכם ועל איזה רקע נוצרו הדברים. אוכל להוסיף לך כתובת נוספת, בבי"ח איכילוב יש יחידה שעוסקת בטיפול משפחתי, תוכלי לנסות ולקבוע תור ולקבל החזר, לפחות חלקי, מקופ"ח, טל. 6974707 אם אתם לא מאזור המרכז, יש גורמים רבים נוספים שעוסקים בייעוץ זוגי גם במקומות אחרים. בכל מקרה, לא הוספת פרטים רבים כך שקשה לייעץ לך יותר מכך כעת, אולי גם יותר נכון לעשות את זה במפגש פנים מול פנים עם גורם מקצועי. בברכה ד"ר אורן קפלן
תודה על עך שעניתם לנו. אנו גרים באיזור חיפה ונודה לכם אם תפנו אותנו לגורמים שעוסקים בייעוץ זוגי באיזור שלנו תודה איריס
עובר עלי סופשבוע עמוס לעייפה אבל הבטחתי לתפוס תפקיד מסויים אז קפצתי לכאן לקיים אותו את המשכורת שלי אבקש לקבל בצורת תגובות רבות ככל האפשר מתגעגעתhttp://www2.iol.co.il/communikit/scripts/forums/live/files/35/1154/4633509/4633509.htm
:)
אנג'ל חמודה! קראתי את השירים שפירסמת על גלי הפורום, מאד התרגשתי היכולת הזאת שלכן להתחבר פנימה מעוררת בי קנאה. זה לא שאני לא מחוברת, אולי לא תמיד. אבל העולם הפנימי של האנשים מסביבי נראה לי תמיד מאד מרתק, נראה לי שיש לך עולם כל כך עשיר להראות, אל תהססי ואל תפחדי להראות למישהי את השיר על הקבוצה. איך עברה השבת?
אורה המקסימה, אל תפסיקי. איך את מוצאת את האתרים האלו? לילה טוב.
רחל יקרה מפז לא אפסיק, מבטיחה ((הלא זה לחם חוקי...) חלק אני מקבלת מחברים, חלק מוצאת לבד. מבטיחה להביא עוד לילה טוב ושקט
שלום רב. לאחר שיחה עם פסיכולוגים שונים עדיין לא הגעתי למסקנה מה לעשות ואני כבר מיואשת מנושא זה: בהיותי קטנה סבלתי מהתעללות מינית והטרדות מאנשים שונים מסביבי. בן דודי היה מנצל את ההזדמנות לחדור אליי בשעה שהוריי היו שולחים אותי לביקור אצל הסבתא, השכן התימני המנוול היה מצמיד אותי לדלת ונוגע באיבריי האינטימי, נפלתי קורבן לחבורת נערים שבעלו אותי זה אחר זה על קרטו בפרדס.. האם אני מדמיינית? מדוע כל אלו קרו לי? אולי משום ששידרתי מיניות? אינני יכולה לענות על שאלות אלה. אך כיום אני נשואה, אוהבת את בעלי, ולא מצליחה להגיע להבנה איתו בתחום יחסי המין.. אינני אוהבת את זה וגם נראה לי שלעולם לא אוהב.. אני מודאגת מכך כי אני יודעת שהצורך בקיום יחסים הוא צורך נורמלי ולי אין אותו!!!!!! האם אתם חושבים שיש קשר בין מה שחוויתי למצב הנוכחי? מה אתם ממליצים לי לעשות? האם אפשר לתקן את המצב? אני ממש מיואשת מכך, אנא עזרו לי. תודה.
לסובלת שלום! קשה מאד לקרא את תאור הסבל שעברת. עוד יותר קשה המחשבה שעולה מבין השורות-ובה את מעלה ספקות לגבי אמיתותם של הדברים. כפי שכבר צויין בעבר בפורום, להרבה קרבנות אונס יש תחושת אשם ואחריות לגבי הדברים שארעו. חשוב להגיד-חד משמעית, לך ולכל מי שעברה אונס- אינך אשמה. האשם הוא האיש (או האנשים) שתקפו אותך. כתבת שהתייעצת עם פסיכולוגים. האם פנית לטיפול או להתיעצות חד פעמית? האם התייעצת עם המרכז לנפגעי אונס? נראה לי שחשוב וכדאי לפנות לעזרה. חוסר היכולת שלך להנות ממין עשוי להיות סמפטום לתחושות עמוקות יותר. חשוב וכדאי לפנות לטיפול כדי למנוע החמרה במצבך וכדי להחזיר לעצמך מעט ממה שאבד. בהצלחה רבה.
סובלת שלום אני מסכים עם דבריה של רחל, הן לגבי האשמה שחשות נפגעות תקיפה מינית והן לגבי הצורך לפנות לעזרה. את כותבת שנעזרת בפסיכולוגים אך הדבר לא עזר. באיזה סוג טיפול היית וכמה זמן? חוויות קשות מהסוג שאת מתארת משפיעות בהחלט וקשיים בתפקוד מיני כיום בוודאי יכולים להתקשר אליהן. ניתן לטפל באופן ממוקד בבעיות הללו בשלושה כיוונים. האחד הוא טיפול בטראומה. שיטה קצרת מועד שכדאי היה לנסות היא EMDR כיוון אחר הוא טיפול הממוקד בתפקוד המיני אצל סקסולוג. בד"כ ניתן במפגש זוגי. כיוון שלישי שעשוי לשלב כמה מרכיבים הוא טיפול על ידי היפנוזה. בכל מקרה, חשוב לקבל ייעוץ פסיכולוגי כדי לאבחן בצורה מעמיקה ומדוייקת את הבעיה ולאחר מכן להתאים את הטיפול המתאים ביותר. לעיתים הדבר הממוקד אינו לב העניין ואז הגישות קצרות המועד אינן מתאימות. חשוב לפיכך לברר את הדברים בצורה מקצועית. חשוב מאוד שלא תישארי לבד עם תחושת התסכול והסבל. גם אם טיפולים לא עזרו בעבר, אין זה אומר שלא יעזרו בעתיד. פני לטיפול כעת. בברכה ד"ר אורן קפלן
קודם כל תודה. שנית, למי עליי לפנות? למרכז לנפגעות תקיפה מינית אינני מעוניינת לפנות מכיוון שאני לא מגדירה את המצבים שעברו עליי כאונס ושנית עברו הרבה מאוד שנים מאז. בשרותי הצבאי ( לפני מעט מאוד שנים) הייתי כחצי שנה אצל פסיכולוג שהשיחות עמו לא עזרו לי ובטח לא נתנו לי פתרונות, לכן המצב מייאש. אני לא רוצה ללכת עם בן זוגי.. מה עושים? תודה
................................................
בוקר טוב... מה קרה? זה לא נדיר...
סיפרתי לך כבר באייסיקיו..................... שלחתי לה אימייל אתמול היא החזירה תשובה אתמול והיום כתבתי לה משהו יחסית ארוך אמרתי לה שאני אמרתי ת'צד שלי כשהתקשרתי לפני כמה ימים וניסיתי להבהיר שאני מצטערת שלא התקשרתי במשך כל הזמן הזה. אני מבינה שהיא נפגעה אמרתי שלכל קשר יש שני צדדים אני אמרתי את שלי, עכשיו תורה. אני בכל אופן לא רואה אופק...... ואני חושבת שאני רואה טוב........ אז ביי בינתיים...... אני ספר לך אם את רוצה מה היא כתבה... אם היא תכתוב בכלל, כי היא עצבנית כזו..... כאילו הרסתי לה ת'חיים ועכשיו אני דורשת יותר מדי. יכול להיות אבל זה לא אומר שהיא לא יכולה לענות לי על שאלתי: מה יה עכשיו ואם היא רוצה להמשיך ת'קשר או לא? היא מתחמקת. אני מבינה אותה זה לא כ"כ יהיה נעים לה אם היא תעדיף לנתק ת'קשר והיא לא תדע איך לומר זאת. אני מתגעגעת..........
מישהו?
אני... לעוד כמה דקות את לא מצליחה לישון?
לא... מעניין מתי אני אקרוס... כסר התחלתי לאכול פה ושם ברגעים שאני מרגישה שלא יקרה לי כלום אם אני אוכל אני אתחיל גם לישון מתישהוא?
