פורום פסיכולוגיה קלינית

סליחה על מה שקרה נחשפתי כנראה יותר מדי זה היה מכר שלי מבטיחה לכם שהוא לא יבוא לכאן יותר ואם תרצו-גם אני לא.

בקשר להודעותה של "מיקי" לאביב זו כן היתה היא הוא לא כזה אינליגנט הוא סתם בלאגניסט

שלום! אני בת 13.5 ולומדת בכיתה ח. בכיתה ז בקושיה היו לי חברות, יותר נכול יכולתי רק לומר להן הי. השנה התחילו להיות לי קצת חברות ועכשיו שוב התרחקתי מהן. אני מתחילה להבין שזה בגללי ואמא שלי אמרה לי שיש ספרים שמסבירים איך למצוא חברים וכול מיני כאלה. תנו לי בבקשה שמות של ספרים שיעזרו לי... זה נורא לא נעים שאני צריכה להתרגיש כמו זנב בהליכה הביתה... תודה מראש.

סופי חמודה, מרגש לחשוב שנערה בת 13.5 מבקשת עזרה בפורום הזה, ממש כמו גדולה. את מספרת על תחושה של להיות זנב, ועל קושי ליצור קשר עם חברות וגם לשמור עליו אחרי שכבר התחברת. אני לא מכירה ספרים שמסבירים איך להתיידד, ויש לי גם הרגשה שספרים הם לא בדיוק המענה לצורך שלך בחברות........ תנסי לחשוב על כל ילדי הכיתה: האם יש ביניהם מישהו או מישהי, שיש לו תחום עניין דומה לשלך? האם תוכלי לחשוב על נושא מעניין לשיחה איתו, למשל- ספר ששניכם קראתם, סידרת טלויזיה שראיתם או כל דבר אחר? תתחילי בקטן, שיחה בהפסקה או בדרך הביתה, ותני לדברים להתגלגל. אל תתיאשי אם הצד השני לא מעוניין, או אם לך פתאום משעמם. תמיד אפשר לסגת בעדינות ולנסות מחדש עם מישהו אחר. את מוזמנת לחזור ולספר איך היה ואיפה זה נתקע-אם לא הלך לך. בהצלחה רבה!

תודה רבה רבה!!!

לסופי היקרה שלום. באמת כמעט שלא קורה שנערות בגילך פונות אלינו. לרוב ההורים הם המתייעצים- ולכן כל הכבוד על היוזמה ועל הבגרות. אני חושבת שספרים אולי עוזרים, אבל נראה לי שאת יודעת איך להתחבר- אבל פתאום את מתרחקת. למה את מתרחקת? חשוב שתנסי להבין- ואת יכולה לדבר על כך איתנו פה, או אולי לגשת ליועצת בית הספר ולהתייעץ איתה. היא תוכל אולי להדריך אותך, או לחשוב איתך ביחד מה ואיך לעשות. אני יודעת כמה חברים חשובים בגיל שלך- ובכלל בכל גיל, אז נסי את אחד משני הרעיונות שהצעתי לך, או את שניהם ביחד. בהצלחה רוית.

כתבתי כבר מספר פעמים ומשום מה המחשב נתקע באמצע... כנראה זה היה ארוך מידי :-) טוב, שאלת האם אני מרגישה באמת שכשקונים לאחד אז צריך גם לשני ? אז אני אגיד לך שזה נראה לי הכי נכון לעשות. ממילא התחרות בין האחים היא קשה להם ולנו אז למה בעצם ליצור בעיות ? וכי חסרות בעיות ? חסרים מצבים שבהם עלינו להחליט למי מגיע מה ? זה גם מאד תלוי בסיטואציה ? למשל אופניים , מה אני אקנה שתי זוגות אופניים ? רק כדי שלא יהיו מריבות או קינאה ושבסופו של דבר אתקע עם שתי זוגות סתם ? ומה לגבי זה שעליהם ללמוד להתחלק ולחלוק? אז לא ! אופניים למשל קיניתי זוג אחד והם מתחלפים כל הזמן. כל פעם מישהו אחר לזמן קצוב. אני חושבת שגם אם הייתי מיליונרית לא הייתי קונה שתי זוגות אופניים או שני מחשבים או לא יודעת מה ! כך שהדברים שונים ומשתנים בהתאם ... וכאן נכנס עניין העייפות שאמרת... כן, אני מבינה אותך מאד ! זה מעייף ומתסכל ומרגיז כל הזמן לתמרן וגם בסופו של דבר הם לא תמיד מעריכים או מודעים למאמצים שלנו ובעיקר יש להם טענות ! "למה אותה/אותו את אוהבת יותר" ואם זה לא הגיע אליך המשפט הזה עדיין, אל דאגה... זה יגיע... אני חושבת שכדאי שתלכי עם הלב... עם האינטואיציה שלך(שהיא מדהימה בפני עצמה)... וגם אם תטעי בדרך ,זה לא נורא, כולנו טועים. הכי חשוב זה להודות שטעינו ולשנות את הדברים... רצית לשמוע אם אני מרגישה כך לפעמים ? אז לא ! אני לא מרגישה כך לפעמים... אני מרגישה כך תמיד !!! למה את חושבת שמשהו צריך להשתנות ? אני חושבת שאת פועלת נכון ואולי אף מקצינה לטובת כולם ! חישבי גם על עצמך על טובתך ותועלתך. ובאמת אל תדאגי , טענות תמיד יהיו מכולם... ואולי אף מעצמך אבל חשוב שלא תטבעי בתחושת האשמה. מקווה שעניתי לך ולא שכחתי משהו ! באהבה...רבה.

כל פעם אני משתאה מחדש איך האימהות זורמת לך ככה, בקלות. לא שאין רגעים שקשה לך, (ועוד איך קשה) אבל יש לך מצפן פנימי כזה, שמנתב וזורם עם כל מה שקורה........ זה נותן גם לי כח להאמין באני הפנימי שלי. ותודה על החיבוקים, זו הרגשה כל-כך טובה.

כל פעם שאני רואה ממך מייל או הודעה אני אומרת יש,בטח היא כותבת הרבה... ואני מתאכזבת ונעצבת :-( קמצנית, תכתבי יותר... עליך,עליי,על מזג האוויר, על להיות או לא להיות, לא חשוב. העיקר תכתבי ! אגב קיבלת את המייל שלי עם הכתובת החדשה ?

אני אמנה את עצמי באופן זמני לאשת קשרי החוץ של הפורום, הרי לכם משהו יפה שמצאתי אצל השכניםhttp://www2.iol.co.il/communikit/scripts/forums/live/files/35/1154/4642832/4642832.mht

היי אורה, למה באופן זמני ? שיהיה קבוע. זה מקסים הקישור, וגם כל כך נכון, בעיני לפחות. אביב.

בקרוב, כמוך, אביב, אני מחליפה עבודה. החברה בה אני עובדת נסגרת. בעבודה החדשה לדעתי לא יהיה לי אינטרנט נגיש כמו כאן ואני אצטרך להסתפק בהצצות חפוזות לכאן בערבים ובסופי שבוע, בכל אופן אם אני אקח על עצמי את התפקיד אז כניראה שמשבוע הבא (עוד לא סגרתי חוזה בעבודה החדשה) אני אוכל למלא אותו באופן חלקי. הקישור באמת קנה את ליבי, ומייצג קצת את מהותו של הפורום כפי שהבנינו אותו, לא?

שלום אורה זו באמת אני מה שלומך?

לפי העצים האחרונים וגם מה שהיה פה בבוקר נראה כאילו יש כאן מתחזים אז כדאי לשמור על פרופיל נמוך עד שיימאס להם והם ילכו. אני מצויין, מאד שמחה למצוא אותך פה. את עדיין כ"גימלים"? ומה שלומך באמת? נפגשת כבר עם מטפלת?

שלום אני סטודנטית שעושה עבודה בדיאגנוסטיקה של מחלות על הלופוס. אני מחפשת חומר לגבי המחלה. סימפטומים, אבחנה מבדלת, שכיחות באוכלוסיה, דרכי טיפול או מניעה, וכל חומר אחר הקשור למחלה ויכול לסייע לי בכתיבתה. אשמח אם תעזרו לי בנושא. תודה מראש לירון

לירון שלום יש הרבה חומר באינטרנט. הרוב באנגלית, הקלידי LOPUS בכל מנוע חיפוש בעברית יש ארגון של חולי לופוס http://www.geocities.com/HotSprings/Sauna/4764 בברכה ד"ר אורן קפלן

ללירון שלום . לפני חודשים גילו אצלי לופוס . לגבי הסימפטומים והבריאות שלי אוכל בכיף להיות לך לעזר . תמילה .

תוד רבה לכל העוזרים! העבודה נמסרה ליעדה!

מישהו אחר כתב את הדברים האלו.זו לא הייתי אני.אני מקווה שאף אחד לא יכתבו בשמי יותר כאן.באתי לפורום לראות מה חדש פה ואני רואה שכותבים בשמי.למה ???.. אני מבקשת לכבד את הפרטיות שלי....זה הכל....

סליחה לקחתי לך את הכינוי? אני לא קבועה פה נכנסתי כמה פעמים בשביל אנג'ל בכינוי הזה אני מיד הולכת

ואיפה המיקי שלי?! רגע,מי מכן זו מיקי בכלל? לא מבינה מה קורה פה

אפשר להבין?????????? קודם שירה ועכשיו זה???????????

אנג'ל, אני לא כתבתי את זה,באמת, אין לי מושג מי, אבל החלטתי לשמור על עצים נפרדים, ואני עומדת בהבטחה שלי, ואמשיך לעמוד בה, בשבילי ובשבילך. אביב.

שלום רב! בשנים האחרונות אני סובלת מחרדת קהל חמורה, כך שאיני מסוגלת לדבר בפני קהל כמעט אבל רק כאשר אני חייבת לדבר (למשל, בסבב היכרות) והרבה הרבה פחות כשהפנייה לדבר יזומה על ידי. המצב חמור עד כדי כך שאני יוצאת תמיד בסבבי היכרות ודברים מסוג זה מהחדר וחוזרת לאחר זמן רב, ומתחמקת ממפגשים שאני יודעת כי אחוייב לדבר בהם. מה אוכל לעשות? ברצוני לציין שאני סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה ומכירה קרוב לוודאי את כל השיטות, אבל דבר לא עוזר לי. אודה על תשובת אנשי המקצוע

שואלת ועמיתה שלום ניתן לטפל בחרדת קהל בטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד. ניתן להיעזר לעיתים בהיפנוזה כדי להאיץ את התהליך. במצבים חריפים ניתן להיעזר גם בתרופות. השאלה האם ניסית טיפול פסיכולוגי מסוג כזה (או טיפול מסוג אחר). הבנתך את התהליכים הפסיכולוגים מתוך הלימודים וההתנסות האישית בפסיכולוגיה יכולה לעזור מאוד כדי להאיץ את התהליכים הטיפוליים, עם זאת ההבנה לבדה אינה עוזרת. פרויד אמנם עשה לעצמו אנליזה וטען שזה היה יעיל. אני בספק אפילו לגביו. במידה ויש לך שאלות ותהיות נוספות בנושא אשמח להמשיך את הדיאלוג. בברכה ד"ר אורן קפלן

איפה את? נעלמת קצת בימים האחרונים...

את רלי? אם כן,אז הכל בסדר אצלי.שלחתי לך מכתב ואני אחזיר לך את הספר בקרוב.סיימתי אותו. התקשרתי לפסיכולוגית שנתת לי סתם כדי לברר לגבי עוד אחת ודוקא מאוד מצאה חן בעיני ביי בינתיים איך מתקדמת העבודה?

אז את אנג'ל ? כותבת תחת שם אחר, ושוכחת להחליף, כדי שאני אענה ? האמת היא שידעתי כבר לפני, כבר שמעתי את המשפטים האלה על הסיפורים והשירים ועל ההסתתרות מאחוריהם. סליחה אביב.

הבעיה שלי כשאני קמה מבוהלת משינה- זה שאני בכלל לא זוכרת שחלמתי חלום רע, וזה משגע אותי ,כי אני לא מבינה למה זה קורה. אבל כמו שאמרתי אני מנסה להתמודד עם זה, ואני בסוף אצליח. ותפסיקי עם הצניעות. מגיעה לך התייחסות. דרך אגב , השיר שלך תלוי לי ליד המיטה .

בילי !!! אין לי מילים לגבי השיר שתלוי ליד המיטה.. אני פשוט הולכת להתחבא מתחת למיטה... :-) לפעמים גם חולמים ולא זוכרים אבל עדיין מרגישים, אז אל תתני לזה לשגע אותך. לא את כל החלומות אפשר לשחזר, וגם לא תמיד צריך, לא תמיד זה עוזר, ההיפך, לפעמים זה רק מחריף את המצב כשזוכרים. ואני חייבת להוסיף עוד מילה בקשר לאנג'ל - את לא גרמת לה להרגיש יותר רע, היא מרגישה רע ומגעיל בין כה וכה, זה לא משהו שאמרת או שכתבת. אני יודעת כי הייתי שם בעצמי, ולקח לי הרבה זמן להתגבר על התחושה שאמרתי דברים שגרמו לה להרגיש רע יותר, שגרמו לה לפגוע בעצמה יותר ולהזיק לעצמה יותר, והסתובבתי עם זה הרבה זמן, וזה פגע בי אחר כך. שתינו יצאנו פצועות וכואבות מכל הסיפור, ולא הייתי רוצה שזה יקרה לך. כשאת כותבת לה, ותמשיכי לכתוב לה אם בא לך ואם יש לך מה, רק תזהי את המצוקה שלה ואת המצב הקשה שבו היא נמצאת בעצמה, וכל דבר שתגידי יפול על זה, ככה שאל תרגישי אחר כך אשמה. אבל אנג'ל תרגיש יותר רע אם לא תגיבי, מאשר אם תגיבי ותגידי משהו לא במקום. תדעי שזאת היא והמצוקה שלה, ולא דברים שאמרת. ואנג'ל אם את קוראת, הייתי חייבת להגיד את זה, כי אני רוצה גם להגן קצת עלייך, אני בטוחה שאת אוהבת את התגובות מבילי ולא היית רוצה שיפסקו, ואני רוצה לשמור עליה שם גם בשבילך, אבל אם היא תרגיש אשמה בדברים שכתבה, היא לא תוכל לעשות את זה, כי היא תיפגע מעצם העובדה שהרגישה שהעליבה אותך באופן כלשהוא, או שנגעה בנקודות שלא רצית שתיגע, ותפסיק לכתוב, כדי לא להמשיך לפגוע ולהזיק. בכל מקרה סליחה שהתערבתי, אביב.

צר לי אביב,אבל אני מאמינה שאת טועה אנג'ל ספגה בשקט את הכל היא לא כתבה סיפורים יפים ומלאי מטאפורות על נפילות עמוקות ותהומות נוראיים שנפתחו בפניה ועל חברות "שסטרו" לה בלי כוונה תוך כדי משחק. את זה את עשית.ואפילו מבלי להסביר את עצמך. מי שרצתה לברוח מכאן מספר פעמים מתוך תחושה של אשמה זו אנג'ל(ואני יודעת-אני מדברת איתה). הצעתי לה מספר פעמים להעיר לך על זה אבל היא לא העזה .היא בכל פעם אמרה לי שהיא חייבת לעזוב את הפורום ,ובכל פעם שהיא חזרה היא אמרה לי שהיא תעיר לך על זה בפעם הבאה שתכתבי. ומעולם לא העזה... קחי לתשומת ליבך...

היי אני מצטערת אם נתתי לך להרגיש רע יותר , אחרי מה שכתבתי לך. רק ניסיתי לעודד קצת. ההורים זאת בעיה כאובה מאוד(!!!!) גם אצלי ,ומיום ליום מתחזקת אצלי הדיעה ,שכל מה שקורה לי היום זה בגללם! ולפעמים אני מרגישה שאם הם היו מתים (אל תזדעזעי - זה באמת עובר לי בראש ) ,אז בטח הייתי מרגישה הקלה. טיפשי... כי בטח גם הייתי בוכה עליהם ומתאבלת מאוד. מצב מתוסבך... רק הייתי רוצה שיניחו לי לנפשי ,ושיפסיקו להיות כל כך שתלטנים. אני כבר נשואה עם ילד(מקסים!!!). די! ושוב סליחה. בילי.

זה בסדר לא פגעת

זו כן הייתי אני!

הבוקר הגיע. נקווה שזה יהיה יום טוב. אתמול ושלשום דווקא הרגשתי די בסדר ,עד שיצאתי מהבית (סתם נסיעה קצרה לסופרפארם) ואז שוב פעם דפיקות הלב החזקות... אבל התמודדתי איתם ,ולא נתתי להם להפריע לי- זאת אומרת ניסיתי ,ואני יכולה להגיד שבקרב הזה היתרון הוא לזכותי. ואפילו קצת נימנמתי בצהריים ,וכשקמתי שוב פעם מבוהלת , הצלחתי להרגיע את עצמי יותר מהר מבדרך כלל. אביב בוקר טוב! שמחתי לקרוא אתמול שהרגשת טוב. תמשיכי כך.

היי בילי, אני בסדר גמור, מרגישה מצוין ומלאת כוחות. נשמע שגם את קצת יותר בסדר, מתחילה לזהות את דפיקות הלב המהירות, ומנסה להתמודד איתן ולא לתת להם להפריע. באמת, היתרון בקרב הזה הוא לזכותינו, כי אנו מודעים, אנו יודעים לזהות את הבעיה, לשים עליה אצבע זהירה ושומרת ולהילחם בה. לקום מבוהלת משינה, זה משהו שקרה לי המון פעמים, בדרך כלל אני מתעוררת ככה אחרי חלומות, אבל באמת כמה דקות אחרי זה כבר נרגעים, מבינים שזה רק החלום ונושמים לרווחה. אהבתי את הפניה האישית, תודה, זה מאוד מרגש אותי, בכנות, מכל הלב. לפעמים לא ברור לי כל כך במה זכיתי לכבוד פה בפורום, מה עשיתי או כתבתי שהיה כל כך טוב והצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים, אבל זה באמת עושה לי טוב לדעת שאנשים חושבים עלי, ודואגים לשלומי, ושמחים כשאני בסדר. אז באמת תודה. שיהיה יום מקסים, אביב.

לפורום שלום ! יש לי חברה שהבת שלה בת 4 שנים. היא כל יום ילדה בשם אחר ומשחקת את התפקיד ללא טעיות, אם פונים אליה בשם אחר של אותו יום היא בוכה שהיא ילדה זו ולא אחרת. מה הסיבה לכך והאם יש בעיה לבת של חברה שלי. תודה מראש אוס

שלום רב, בשלב הזה של החיים הילד/ה מסתייע בכמה מנגנונים כדי ליצור את ההבחנה בזהותו העצמית, מה שיקרא בפי המבוגרים "האני". אחת הפעילויות היא שימוש בדימיון לשם חילופי זהויות, משהו שדומה לשחקן תאטרון. בכל עם שהילד/ה עם זהות דמיונית, ואח"כ עם עצמו/ה, יש תירגול של "מי אני" ומי "לא אני". אם זה נראה משחק, ואם כאשר פונים אליה "באמת" היא יודעת שאכן הפניה "אליה" - אז זה הגיל, ושיהיה לה ולחברותיה כיף. אפשר לעודד אותה לחזור לזהות שלה, ללא בכי, ע"י בקשה כמו: עכשיו אמא של... מחפשת את.... כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

לבד לבד? אין אף אחד? אני שנאת את עצמי על זה שזה קורה לי. בא לי לצעוק את זה

אני כאן ואת יכולה היום לצעוק עלי מלאך

שלום. גם אתה איש לילה?

יש איזושהיא סיבה שאת לא מגיבה לי? אני מציקה לך? את רוצה שאני אניח לך לנפשך? עשיתי אין אפילו פידבק קטן...שבוע הבנתי את הרמז זה היה בולט מדי

אנג'ל, על מה בדיוק את מדברת??? הגבתי להודעותייך, אלו שהופנו אליי. שלחתי לך אימיילים.... יש עוד משהו?

מתי שלחת? אני שנאת את השעות האילו הן מעבירות בי צמרמורת הקור של הבית מעביר בי רעד אין אף אחד שיתמוך,אף אחד שיעודד אין לי גם דבר להתלות עליו... אני מרגישה כ"כ חסרת תועלת-שוב מעבירים אותי ממקום למקום אני גמלתי בליבי לא להתחבר יותר עם אף אחד בכל פעם אני צריכה להפרד... אין לי גם חיים שיהיה נעים לי להשתלב בהם בלי ההקאות אין לי חלל של זמן ואינסומניה זה מה שקיבלתי בסוף ואני קצת יותר חזקה אבל הרבה יותר מיואשת

שלום, שמי דורית אני בחורה בת 31 נשואה מזה כשנה וחצי. לפני החתונה התגוררתי בארה"ב במשך כ-7 שנים. הורי גרושים, ובארה"ב הייתי בקשר עם אבי ואחי שהגיע בשלב מאוחר יותר והקים משפחה שם. הבעיה שהנני רוצה לתאר היא מעין " התמוטטות" של אחי. לפני מס' שבועות התקשרה גיסתי היסטרית ובוכייה כי בעלה (אחי) מתנהג באופן בלתי רגיל: הוא בפראנויות, מדמיין כי אנשים עוקבים אחריהם, אפילו דמיין את מותו של אבינו- עד כדי רצון לשבת שבעה עליו. ברצוני לציין כי בשנה האחרונה היו מס' תהפוכות בחייו כמו: אבינו חולה לב וממתין להשתלת לב, אחי נאלץ לסגור את העסק שהיה לו עקב קשיים כספיים, הוא עבר עם אשתו ושתי בנותיו להתגורר בעיר סמוכה, נולדה לו תינוקת שלישית במס' לפני מס' חודשים, ואני עצמי עזבתי את ארה"ב ועברתי לישראל. רציתי לשאול האם כל אלה הגורמים למעין התקפי החרדה שהוא מקבל (יש לציין כי הוא יודע היטב את זהותו ואת הסובבים אליו), הוא מתנהג כילד קטן . על-פי בקשות חוזרות ונשנות מצדו ומצד אשתו שאבוא ואהיה איתו, אני עומדת לטוס בימים הקרובים. רציתי לשאול מה יכולות להיות הסיבות למצבו? ומהם דרכי הטיפול? האם ישנו טיפול רפואי טבעי, שכן הוא אינו מבוטח רפואית בארץ, ואיני יודעת מהי המדיניות בארה"ב. בנוסף, רציתי לציין כי אצל אחותי אובחנה סכיזופרניה פרנואידית- אני לא בטוחה שאני משתמשת במושג הנכון, אבל היא גם כן מקבלת טיפול רפואי, ומנהל חיים רגילים למדיי. אנא, השתדל לענות במהרה, כי אני אמורה לטוס בהקדם האפשרי. תודה רבה ולילה טוב, דוריס.

דוריס שלום את מתארת סימפטומים שעלולים להצביע על מצב פרה-פסיכוטי או פסיכוטי. אינני יכול כמובן לומר מה בדיוק הבעיה, אבל חשוב להתאים טיפול בהקדם כדי למנוע החמרה במצב. פנו ללא דיחוי לייעוץ פסיכיאטרי. במקרה ואינכם יודעים לאן לפנות תוכלו למצוא באינטרנט כתובות מתאימות בארה"ב. בברכה ד"ר אורן קפלן

שלום לך ד"ר קפלן רציתי להודות לך על תגובתך המהירה כבר באותו ערב, פשוט עקב הלחץ לא הספקתי. אז אני מודה לך עכשיו. מאז כבר הספקתי למצוא מס' שמות של פסיכיאטרים ישראלים העובדים בארה"ב. אני טסה ביום שני הקרוב, ומקווה לטוב. בכל אופן, שוב רוב תודות לך, שיהיה לך סופשבוע טוב ושבת שלום. דוריס.

היי! המון תודות על התגובה החמה אתמול! את ואביב עשיתן איזה קסם, החזרתן את החיוך לשפתיי. מה הטריק? אפשר ללמוד? :-)) צפירת הרגעה: אני בסדר, המשבר עבר, אני שוב על המסלול לשחרור מהמחלה ה - #!$%*@&ZZ#??!! הזו. רציתי להספיק ולאחל לך נסיעה מ-ד-ה-י-מ-ה !! מקווה שתהני מכל דקה. פאריס נהדרת, יש כל כך הרבה דברים יפים לראות בה! אפילו סתם לצפות באנשים ברחוב יכול להיות מרתק. חוץ מזה, פאריס היא, כידוע, עיר האהבה... (אהמ... לא נפרט בעניין מעל גלי האתר) בקיצור- סעי, תהני, וחזרי אלינו בריאה, שמחה ומלאת אנרגיה! חיבוק גדול ממני אלייך , חזרה.

תארתי לך את הקבוצה שהייתי בה לבקשתה של טלי בהצלחה

קראתי את הודעתך על הקבוצה. נשמע שלא היה לך קל... אני מקווה שהבנות בקבוצה יהיו עם מוטיבציה להבריא, להתקדם. בסה"כ- זו קבוצה של נשים, כמה שנים אפשר עוד לבזבז על מחלה?! קצת מפחיד, אבל... נראה איך נסתדר...

בילי-תודה רבה :). בקשר להורים שלי-אני אמנע מהלהגיב בהרחבה על מה שאמרת.מצטערת,אני פשוט לא רוצה להעלות את הדיון הזה.אני לא אוהבת לדבר על זה.יש לי פה מצב לא נורמאלי.צריך להיות כאן כדי לראות ולהווכח.וכל הקטע הזה של מעל הכל הם רוצים בטובתך באמת שלא תקף כאן .כבר עכשיו כשאני כותבת על זה אני מרגישה את התסכול הזה,את השאלה הגדולה "למה,למה הקיר הזה קיים?למה המחסום הזה?". הם רוצים בטובתי...בטח שהם רוצים...הם רוצים בה כל עוד אני שמחה,ומאושרת, וטוב לי והכל יפה ומושלם.לא מאשימה אותם-רק ככה הם יודעים להתמודד עם זה. ואני מדברת איתך על אמא כשסיפרתי לה דבר מאוד אישי וכואב ביקשה שאני אבדק במכונת אמת. זהו...עד כאן... פעם אחת איזה רופא דיבר איתי כמוך...כי הוא היה בטוח שאני עוד מקרה של לא להסתדר עם ההורים.באותו רגע הרגשתי כ"כ לבד,ומתוסכלת שקמתי ויצאתי בריצה מהמרפאה. והאשימו אותי בחוסר שיתוף פעולה. אפרת- הזדהיתי נורא עם "בלתי נראית". גם אני מרגישה בלתי נראית. בתיכון הייתי בלתי נראית (מלבד בלימודים-הייתי בולטת), בצבא אני בלתי נראית (רק מטרטרים אותי ומעבירים אותי מתפקיד לתפקיד,ממקום למקום, לא נותנים לי לנוח ולהכיר חברים אפילו.אני רק נקשרת אליהם וכבר צריכים להפרד), במשפחה שלי אני בלתי נראית... עם הזמן גם הפכתי את עצמי לבלתי נראית גם בעיני אנשים שעשו מאמצים לראות אותי. זהו,נתקעתי,מצטערת תסלחי לי נכון? אני אמשיך שאוכל... תרגישו טוב אנג'ל

הטעות בין פסיכולוג.פסיכולוגית מובנת... עד לא מזמן ממש היה לי מטפל ולא מטפלת...

Angel, את מוזמנת לכתוב לי יותר ממוזמנת, תשארי בקשר

אני שוב אומרת- אם את מרגישה שזה עושה לך רע, תפסיקי באמצע! אני אעדיף זאת רק לא להזיק לך! ועוד הבהרה: השורה האחרונה במכתב הזה נכתבה אתמול, ברגע של ייאוש. אין לקחת אותה ברצינות, בשום אופן! כתבתי אותה כאן רק כדי לכתוב את המכתב בשלמותו, להסביר את הרגשתי אתמול. היום זה כבר "פג תוקף"!! :-) אם את מוכנה- הנה זה מתחיל: *************************************************************************************************** מוזר, איך הכאב יכול להתקיף כך, ללא התראה מוקדמת. הנה אני, אחת עשר שנים אחרי, ואותו הכאב- זה שחשבתי שהצלחתי להרעיב למוות- אותו הכאב מבתר אותי עכשיו, ללא רחמים. ובדיוק כמו בהתחלה, אני חסרת אונים בפניו. לשתת הדם הרגשי הזה, מסתבר, לא מתרגלים. לעומת זאת- כן מפתחים עמידות למורפיום האנורקטי. כמי שהתמכרה לסם הזה במהלך השנים, גם כמויות הולכות וגדלות ממנו כבר לא מספיקות להרגיע את הכאב, ותרופה אחרת אין לי... הסבל מטשטש אותי, לוקח ממני את שיקול הדעת, את חוש ההומור, את שאריות האופטימיות שלי. הפחד הקהה, הרדום, מתעורר עכשיו ומשתק את ההגיון. פוחדת להחלים ולוותר, פוחדת לא פחות להזדקן כך, להקריב את חיי לאל הרזון הרודן. אל נוקם ונוטר- פשוטו כמשמעו! אין רגעים בהם החרטה גדולה מעכשיו. מילים הן כלי מוגבל, ואני מעולם לא הייתי ורבאלית במיוחד. אבל ממילא נראה שאין ביכולתן לתאר את הכאב הזה- המוחה את החיוך משפתיי, מונע ממני להירדם, מעיר אותי באישון ליל מתוך סיוט, כשאני מייחלת לזריקה, לשינה, למוות - - - לכל דבר שיוכל להפסיק את העינוי... אנחנו רגילים לומר "הזמן יעשה את שלו" , אבל לי נדמה שהכאב - הצורב, הפועם, המכווץ אותי על המיטה בנשימה קטועה - הכאב הזה אינו נשמע לחוקים ארציים כמו זמן ומרחב. יש לו חוקים משלו, שאולי מחכים ל"פיסיקאים של הכאב" שיבואו ויפענחו את מסתרי הופעתו והיעלמותו. אנשים שינסו להבין את הסבל- לעומק, לאורך, לרוחב, לכל אינסוף מימדיו. את החוקים האלו אני מגלה עכשיו לאט לאט, על בשרי... רוב השנים נמנעתי מלחשוב על כך: רוב השנים האנסתזיה של האנורקסיה פעלה לא רע על הרצפטורים שלי, עיכבה את מעבר הכאב בסיבי העצבים. אבל כרגע- אין שום אינהיביציה. כרגע, אני מרגישה שמ "מישהי" המקורית - זו שנחשבה בעלת פוטנציאל "להגיע רחוק" - נותר רק צל חיוור, רועד, כמעט שקוף. אנורקטי. אולי כל השנים האלו חיכיתי למכה 'הסופית' של החיים כדי להתעורר באמת. אני בוודאי לא אובייקטיבית, אבל נדמה לי שמעולם לא כאב לי כמו היום, כשלא הייתי זקוקה להסברים כדי להרגיש בעוצמה את הפסד כל השנים האלו, כשלא יכולתי לראות אפילו דבר אחד חיובי בי- כי איכשהו נדמה היה שהדבר היחיד שאני יודעת לעשות היטב - לרעוב- איבד לחלוטין את משמעותו, ואני נותרתי רק עם כאב האובדן- על בזבוז הזמן, הפוטנציאל, החיים. ועכשיו, ערה לחלוטין וללא משככי כאבים נוסח אנורקסיה, אני מוטלת בצד החיים, מתפתלת בכאב שאת הצרי לו טרם מצאתי, ומצטערת עד עמקי נשמתי- ללא הועיל... עכשיו אני מרגישה שהקרב שלי אבוד. שום דבר שאעשה לא יחזיר את המצב לקדמותו, לא יאפשר לי לתקן - ולו חלקית- את הנזק שנעשה, שאני עשיתי. עכשיו כל שנותר לי הוא להיאבק בשיניים על ההישגים הקטנים, הנראים טרוויאלים לאנשים בריאים, ולקוות שאצליח להשיג מ-ש-ה-ו. ילדותי ככל שזה יישמע, אני לא יכולה להימנע מהמחשבה שלא אוכל להסתפק בזה; לא אלו החיים אותם אני רוצה, ואם זה הצפוי לי (וממילא איש לא מצפה ממני עוד למאום )- אולי עדיף לי להרים ידיים כבר עכשיו... *************************************************************************************************** היי, אם הגעת עד כאן- כנראה שבאמת יש לך כוח רצון חזק... מילת הרגעה לסיום: כבר אמרתי שהמשבר הרציני חלף, אני בסדר עכשיו. אבל רציתי לשתף אותך, כי נראה לי שאת תביני. עכשיו באמת אפשר לעבור נושא, לדבר על דברים שמחים יותר! יש לך איזה סיפור מצחיק בשבילי? בדיחה נוסח פינוקיו? אני כאן, מחכה לך!

מישהי !!! מה זאת אומרת הגעתי עד כאן, זה כל כך מדהים. אני חייבת להגיד את זה, גם לי זה קרה, נשבעת לך, את יכולה לשאול את המטפלת שלי אם את רוצה. בהתחלה כשניסיתי להילחם, כשניסיתי להפסיק להקיא ולא הצלחתי, הייתי באה כל שני וחמישי, בלי מכתב, עם מילים, של תעזבי אותי, תלכי מפה, אני לא אצא מזה, אני אחיה עם זה כל החיים ככה, אשלים עם זה, ומה שאצליח להשיג יחד עם זה - מבורך הוא. ובמילא שום דבר לא יצליח לתקן את מה שכבר נהרס, הכל אבוד, אני החרבתי את הכל במה ידי עם המחלה הארורה הזאת, וגם אם אני אפסיק עכשיו, כל מה שאצליח זה לחיות עם הכאב. אבל את יודעת מה ? טעיתי ובגדול. אפשר לצאת מזה לגמרי, אפשר לעשות את ה - SWITCH בראש ולוותר על זה, אני הצלחתי, היום אני כבר יכולה בבטחון להגיד את זה, אולי מחר אני אפול שוב לדיכאון, ולפחדים, אבל עם ההקאות גמרתי סופית. ואפשר להתמודד עם הכאב ועם הייסורים ועם הקשיים, ולפעמים נדמה שהעולם נחרב, ולפעמים קורים דברים שאתה חושב שזהו, שמזה לא תקום יותר, אבל זה לא נכון - מנסיון ! אחרי כל משבר, נורא ככל שיהיה אפשר לקום. יום שישי אחד כבר הייתי עם כמעט 400 כדורים בחדר, מתכננת לבלוע אותם לאט לאט כדי למות, אבל יצאתי גם מזה. הם היו לי כבר ביד, כבר היד היתה בדרך אל הפה, ולא - לא לקחתי אותם, עובדה אני כותבת לך היום, ולא רק שלא לקחתי אותם לא חזרתי להקיא וקמתי ואני עומדת היום עם שתי רגלים יציבות על הקרקע. עומדת וצועקת, שכל העולם ישמע, ההפרעה הזו לא סופית, היא לא כרונית, אפשר לצאת ממנה, צריך כוח רצון אדיר והמון המון סיוע ותמיכה מכל מי שרק אפשר להשיג, ומכל מי שרק מוכן לתת, אבל אפשר !!! אני כאן כדי לתמוך בך, ועוד הרבה אנשים, גם בשעות קשות כמו אתמול, שאני עד עכשיו מצטערת ומתחרטת על כך שהלכתי לישון, ולא הייתי פה בשבילך, אבל יש לך גם מטפלת ברקע בוודאי, ויש לך כוח רצון, שבא לידי ביטוי בהודעות קודמות שלך כאן, ובפורום האחר, ואת יכולה לעשות את זה. אני יודעת שזה היה אתמול, והיום חזרת לעצמך, ואת שוב נלחמת, אבל חשוב לי בכל זאת לכתוב לך את הדברים האלו. תדעי שאפשר, תדעי שאת יכולה, תרגישי שאת בדרך הנכונה, לא מפספסים את החיים בגלל אוכל, זה לא שווה את זה, לא מרעיבים את עצמך, זה לא עוזר לכלום, רק להרגיש יותר גרוע. תחזרי על זה כל יום וכל לילה, לפני ואחרי השינה, עד שיעבור החשק, וזה עובר בסוף, שוב מנסיון ! אני היום כבר לא חושבת בכלל על האופציה הזו של הפרעת האכילה, זו לא דרך התמודדות קיימת בכלל, היא לא עולה למודעות, יש דרכים טובות יותר - שירים, כתיבה, ציור, לימודים, עבודה, מה שרק תרצי ותבחרי. ולסיום, בדיחה מפינוקיו אין לי אבל היום חשבתי על השיר מהלב, אם את מכירה "הלאה אל המרחב אמא שם במרחק עוד מצפה לי דרך ארוכה עד המקום בו אמא מחכה..." יכולה לנחש למה ? אם לא התייאשת וקראת את העץ שלי לטלי, כולל התוספות, אז את יודעת, אם לא, ואם בא לך לשאול, חופשי. בכל מקרה שיר נחמד, לא ? קבלי עוד חיבוק חזק, ואל דאגה חיבוקים יש לי בשפע, לכל מי שרק רוצה ומתי שתרצי, רק תזמיני, אביב.

אין לי מילים... (כולם נגמרו במכתב האינסופי שלי!) שוב תודה... אמנם המשבר חלף, אבל המילים שלך חדרו עמוק, חיממו, עזרו לאחות את הקרע. אין מה להצטער שלא היית אתמול! קודם כל, כי הייתי מדוכאת מכדי להיכנס לפורום- כך שאפילו אם היית לא היינו יכולות לדבר. ושנית- אילו היית עכשיו מותשת מעייפות (וכזה היה המצב אילו נמנע ממך לישון אמש)- מי היה כותב לי , גורם לי לחייך, מעודד אותי כל כך עכשיו- כמוך? :-)) הדבר הכי מעודד לשמוע הוא, שאפשר להשאיר את ההפרעה מאחורייך, לחלוטין. הדיאגנוזה הפורמלית שלי אומרת שאני "כרונית" ו- "מקרה אבוד". זה היה לפני ארבע שנים. היום, כמובן, אני שומעת משפטים אחרים... אני יודעת שאני לא "אבודה", אבל החשש שלי היה שלא אוכל לחיות חיים שלמים, נטולי דאגות אוכל ומשקל, לעולם. לכן היה לי כל כך חשוב לקרוא את דברייך, לראות דוגמה חיה לכך שזה אפשרי! ואלף תודות על החיבוקים החמים, אני שולחת לך חזרה אחד גדול גדול, "עד השמיים" כמו שהילדים אומרים... אפרופו ילדים: הלב, מרקו...בוודאי שאני מכירה, הייתי ילדה כשהתוכנית שודרה, אבל שיר הפתיחה עבר אינטגרציה ל-DNA של כל ילדי התקופה. אגב, אני ילידת 1974. אנחנו בנות אותו גיל? קראתי את העץ בשלמותו, אלא שחסרה היתה לי ההיסטוריה של מערכת היחסים המורכבת שלך עם אמך. ( כתבתי 'מורכבת' פשוט בגלל שמעולם לא הכרתי אדם שמערכת היחסים שלו עם אמו היתה פשוטה...). בכל אופן- יש לה את כל הסיבות בעולם להיות נדהמת וגאה בך מאוד!! ולא רק על השיר היפהפה. אילו אמך היתה יכולה לראות את ההודעות המדהימות שאת כותבת, את הכוחות שאת משרה, את הרגשת ה"זה אפשרי!" שאת מקרינה- היא היתה גאה עוד יותר- אם בכלל יש מצב כזה... אמנם זה לא אותו דבר, אבל תזכרי שאנחנו כאן בפורום (התחלתי להתאקלם, הא?)- באמת מעריכים, נדהמים כל פעם מחדש, ו... גאים בך כל כך!

יש כאן מישהו ? איזה שקט ! אפשר ממש לשמוע את ההד של עצמך... ! אם יש מישהו, השמע / השמיעי קול. ביי.

הלו רן זה בסדר, אל תחשוש. פשוט תמשיך לעקוב, החברה נחים.

גיורא, טוב שיש פה עוד מישהו. בכל זאת, הדומיה הזו ... !

דווקא עכשיו יותר משתתפים

שלום ד"ר קפלן האם יש קשר בין הליתיום לבין סכיזופרניה ? תודה

ג'ף שלום אינני רופא אלא פסיכולוג קליני, אני מציע שתפנה את שאלתך לרופא פסיכיאטר. בברכה ד"ר אורן קפלן

הוא כבר מזדמזם לי בראש, משהו שלמה ארצי כזה............ תעשי נחת לאמא. טייסטר'ס צ'ויס אדום עם 4 סוכרזית. חם או קר?

ברור חם, רותח, כמה שיותר, וביקשתי להפסיק עם זה, לא ? אני מסמיקה. תודה, תודה, יש עוד אחד, אם בא לך, באותו העץ.. אביב.

שלום רחל, אני רואה שאת עדיין בסביבה. מנסה את כחך בשירה ? זה נחמד. קבלי ברכתי הוירטואלית. אוליבר

ומה זה עוד מזרק

אתה צריך עוד זריקה ? כבר קיבלת עוד זריקה ? לא הבנתי כל כך... אביב.

מקוה שעבר על כולם יום נעים. מה קורה איתך? אני מקוה שיש לך עוד בדיחות. לגבי קינאת אחים: התגובה שלך הזכירה לי שפעם באתי להדרכה עם שאלה, שתכננתי לדון בה שעה וחצי, והמדריך שלי סגר עניין ב-10 דקות. הייתי צריכה להזיע ולהתאמץ כדי להעביר את הזמן............ רציתי לשאול אותך אם באמת את מרגישה וחושבת שצריך כל הזמן להתחלק שוה בשוה. זאת אומרת, אם קנית לאחד נעליים- צריך לשם איזון לקנות גם לשני. אני מזדהה איתך לחלוטין- זה מה שאני מוצאת את עצמי עושה. כיום מצבינו הכלכלי שפיר, פחות או יותר, אבל היו תקופות שזה לא היה כך, ואז גם היה מאד קשה לחלק במדויק את המעט שיש. גם לגבי דברים לא חומריים, לא תמיד אני מרגישה יכולת לשבת עם שתיהן כל אחת בנפרד אותו פרק זמן, ומצד שני טווחי הקשב שלהן ותחומי ההתענינות שונים, כך שלא תמיד אפשר לשבת עם שתיהן ביחד. אני כל הזמן מתמרנת- קצת מתוך תחושת אשמה, והרבה מתוך מוטיבציה חזקה מאד לספק להן הכל. אני כל כך רוצה שהן יהיו מאושרות, ובריאות, וחזקות. לפעמים זה משאיר אותי עייפה כל-כך........ ואני יודעת שמשהו צריך להשתנות, רק לא יודעת מה ואיך. אני נורא רוצה לשמוע אם גם את מרגישה כך לפעמים. וכמובן, כמובן-איך לא, אני מחכה לתגובה של רוית (אם הגעת עד הלום ולא התיאשת באמצע הקריאה...........) להתראות.

לרחל היי. הדרכה על מה? את גם מהתחום הטיפולי? מסקרן- אבל אינך חייבת לענות. לגבי קינאת אחים- זהו נושא המתקיים מאז בריאת האדם. קין והבל היו ביטוי לקנאה הראשונה בין אחים. מאז ועד היום מתעסקים עם הנושא אנשי מקצוע מדיסיפלינות שונות. הקנאה בעיני הינה רגש טבעי- שמקורו בהשוואה הראשונית המתקיימת בין בני אדם וכאשר אינה פתולוגית- היא אף עשויה לדרבן להשגיות ולהתקדמות. מדברייך על הקנאה דווקא יותר בלט לי הרצון שלך לספק הכל, המלווה ברגשות אשם. הפנטזיה על להיות ההורה המושלם הינה טבעית ואוניברסאלית, אבל חייבת להתאזן מתוך המציאות בה אין מושלמות, וישנם הבדלים ביכולות, במזג, ובאפשרויות הקיימות. הרי אימהותך לא נמדדת בשיוויון הכמותי של הזמן והדברים. יש לה ערך מעבר לכך- בהשקעה הרגשית, בחשיבה, בטיפוח ובעוד מיליון חלקיקים נוספים. בין אחים חשוב דווקא (בעיני) להדגיש את השוני והייחודיות של כל אחד ואחד ומתוך עמדה כזו לקיים את הקשר. לחדד את הנפרדות והאחרות של כל אחד ואחד- ומתוך זה לנסות ולהנות. זה לא יבטל את הקנאה, אבל אולי יאפשר קצת יותר הנאה וקצת פחות רגשות אשמה. וויניקוט הטביע את המונח " אם טובה דיה" (good enough mother ) ומשמעותו של המושג הינו כי אנו יכולים להיות טובים כפי יכולתנו- לא יותר מכך, לפעמים פחות- אבל שונה כל כך מאם לאם ומאדם לאדם. אני יודעת שזה עמוס ומורכב- וקצת קשה להעביר זאת במדיום הזה, אבל כנקודות למחשבה וכ"אקומול" לרגשות האשמה... אשמח לשמוע את דעתך על כך. בברכה. רוית.

היי הנושא הזה מאוד מעניין אותי כי אני אב לתאומים. שאחד מהם חש כל הזמן תסכול וקנאה מיזה שאחיו משיג בקלות מה שהוא רוצה. ועל כן הוא כל הזמן מרגיש שהוא במרדף אחרי אחיו, ולכן, הוא נוקט בכל דרך כדי להוכיח שהוא נמצא קיים ושהוא גם יכול. והוא מרבה לדחוף, להחזיק בו. כאילו אומר אתה לא תתרחק ממני. ומה על האח השני שרוצה להתקדם ונעצר על לא עוול בכפו

זה יותר מ4 ימים ובוודאי שיותר מיומיים אבל זה פחות מחודש..וכבר הפסקתי בעבר לחודש... דוקא קרו לי היום דברים לא נעימים,ובכלל שכחתי איזה יום היום. רק כשמשהו העיר את תשומת ליבי לכך שהיום יום רביעי,הבנתי שעבר שבוע. זה היה יום מאוד מעצבן...מסוג הימים ששום דבר לא מסתדר בהם,אחד אחרי השני דברים נופלים,ומתמוטטים ככה בלי שתהיה לי עליהם שליטה מינימלית. קמתי בבוקר עם תחושה שאני חייבת שוב לעזוב את הבית,גם אם זה יהיה במחיר הפסקת הטיפול לעת עתה. השעות כאן קשות לי,בעקר ההעמדת הפנים המאושרת והשמחה.מה לעשות,רק ככה הם מוכנים לקבל אותי... ושוב לא הצליח משהו שניסיתי, ושוב קרה לי משהו שגרם לי להיות חרדה מאוד בקשר למה שהולך לקרות לי בעתיד. אבל משום מה את הדברים האילו אני מבינה רק עכשיו.קיבלתי אותם די בשלווה כשהם קרו. לא התעצבנתי,לא התרגזתי,לא המתנתי לנפילה שלי. זה היה כאילו לא קשור ... חשבתי הרבה על להפיל את עצמי שוב היום להקאות ולבולמוסים.אבל משום מה אני מרגישה מסוגלת למשוך עוד יום.שבוע ויום זה יותר טוב משבוע,נכון? ולעזוב את הבית...המחשבות לא עוזבות ,במיוחד כי רע לי פה ואני מרגישה לא רצויה ומסתגרת בחדר כל הזמן,בעקר כי יש נתק ביני לבין ההורים ובינם לבין עצמם ובכלל אווירה די קרירה במשך רוב הזמן. אבל אני חייבת לפרגן לעצמי התחלה חדשה.כשאני אעזוב את הבית,זה יהיה במצב בו אני אהיה מסוגלת להחזיק את עצמי,עד אז אין לי ברירה אלא להיות "טפילה". "טפילה" על כל העולם. שבוע זה לא חודש... וכבר החזקתי חודש...

אנג'ל תהיי חזקה. אם כבר החזקת חודש , אני בטוחה שתצליחי שוב ,ואף יותר. אל תחשבי שזה שתעזבי את הבית , זה הפתרון. אני חשבתי שכך זה יהיה אצלי,אבל זה לא כך. כי יש שיחות טלפון עם ההורים(שבהם צריך לצחוק הרבה , ולהישמע עירניים ולא מבואסים) ויש את הביקורים שלהם ( וצריך להתעלם מכאב הראש שזה עושה לך ) ויש גם את הנידנודים - "נו תבואי לבקר ,בואי נלך לקניון וכד'( כשבעצם בא לך להכנס מתחת לשמיכה ,אבל את לא אומרת כדי שיראו שהכל בסדר). אז מה הפיתרון?? לא יודעת (מצטערת). אולי דווקא כדאי לך כן להשבר לידם , כדי שלפחות הפחד מזה לא יטריד אותך בנוסף לדברים האחרים.ואם תרגישי חופשיה עם הבעיה שלך לפניהם ,אולי זה יקל עלייך קצת.(כל מה שאני כותבת לך זה גם כדי לשכנע את עצמי שאולי זאת הדרך בשבילי...) היי- ומה זה השטויות האלו שאת טפילה?? אלו ההורים שלך ובדרך זאת או אחרת(גם אם לפעמים הם מראים זאת בצורה מוזרה) הם אוהבים אותך ,והיו רוצים לעזור לך ,ולרפא אותך לגמרי.

אוי Angel , השבוע שלך מזכיר לי את המחשבות שלי אני תקועה בבית עם הורים שרבים אחד עם השני (ואני עם כל אחד בנפרד), שנים. שנים אני "מתה" לעזוב את הבית, אבל אני יודעת שאני לא טיפוס כל כך חברותי שיסתדר עם שותפים, ואני לא מרוויחה מספיק כסף כדי לגור בשכירות לבד, ואם יש לי בדיוק לשכירות, אז אני לא רוצה "לזרוק" את הכסף שאני מרוויחה לכיסו של איזה בעל בית חודש אחרי חודש, ולא לחסוך שום דבר בשביל עצמי כל כך חסר לי השקט, שאין לי בבית וכשההיתי בתיכון השתמשתי בדיוק באותו מונח שאת קוראת לעצמך היום - "טפילה". הרגשתי שכולם היו מרגישים יותר טוב אם לא ההיתי בעולם-החברות בכיתה, ההורים, המורים הרגשתי שאני העול לעולמם, ושתרד אבן גדולה מהלב של הסובבים אותי אם לא אהיה יותר. בעיקר הרגשתי כך כי ההיתי בלתי נראית עבורם, את אף אחד לא ממש עניין מה אני מרגישה, אף אחד לא התעניין, אני הרגשתי טפילה. וכל יום עוברת בי המחשבה, "אולי בכל זאת לעזוב את הבית, בשביל קצת שקט, זה אולי שווה את המחיר". וכן, גם אני כמוך, אם אעבור מהבית, אצטרך לוותר על הטיפול הפסיכולוגי שלי, שלא אוכל לממן יותר (לפחות לא עם אותה פסיכולוגית שכבר מכירה אותי), זה פשוט חבל לעזוב באמצע, כשאת יודעת שיש לך עוד הרבה לספר לה, ושאין אף אחד אחר (לו במקרה שלך) ומה שגורם לי להרגיש רע בימים האלו זו ההמתנה לתחילת הלימודים, לא מספיק שהצבא גזל ממני שנתיים בעבודה חסרת תוכן, גם אני עוללתי לעצמי עוול, וגזלתי שנתיים נוספות מחיי, שנתיים ריקניות, חסרות משמעות, שהכניסו לעולם שלי ואקום יותר גדול, והרגשה יותר רעה שלא יצא ממני כלום, כפי אבא שלי נהג ונוהג להזכיר לי. בימים אלו, כשחוזרות מחשבות ההתאבדות, ושאני בוכה כמעט כל לילה לפני שאני נרדמת, אני מזכירה לעצמי (כמו בתקופת הצבא), שהזמן חולף...עוד שבוע...עוד חודש, את זה עדיין אי אפשר לעצור, את הזמן. תמשיכי לכתוב מלב אפרת

חשבתי שקראתי שיש לך פסיכולוג ולא פסיכולוגית, טעות שלי

שבוע זה גם לא יום.... גם לא יומיים... אמנם, זה פחות מחודש, רבל זה גם משהו. את חייבת לקחת את זה יום אחרי יום, ולא לחשוב כמה היה בעבר או כמה את רוצה שיהיה בעתיד, כי כך או כך ההצלחה אף פעם לא בטוחה, והאכזבה קשה מנשוא. אני מציעה לך לקחת כל יום ולקבלאותו איך שהוא. בלי צפיות ליותר מידי. ואם יש ירידה - תמיד היא לצורך עלייה! וואו! אני כתבתי את זה????

טלי יקרה, אני יודעת שקצת הצפתי את הפורום ואותך, אבל היום נשפך ממני החוצה שיר, והייתי חייבת לשלוח לך אותו, לא יכולתי להתאפק, באמת - "עומד באמצע החיים בלילה באפלה בחשכה מסתכל על השמים הכהים חושב על החיים פתאום כוכב אחד מנצנץ מושיט קרן אור ארוכה מלטפת מחבקת מלווה ולא עוזבת ממשיך עוד קצת ללכת והקרן כמו צל עוקבת לא מרפה לא מוותרת נלחמת מתעקשת הדרך מתמשכת לא נגמרת כשמעיזים ובשמים שוב מסתכלים מעיפים מבט חושש ונסוגים כוכבים נוספים מיד מופיעים קרן אור אחת ועוד אחת מציצות לעברך ובשבילך החשכה האופפת כבר מתפוגגת ותחושת הבדידות קצת נעלמת אור הקרניים הולך ומתחזק ואתה כבר יודע שתוכל להתגבר שהפחד והאימה יכולים ללכת ולפנות מקום לשלוה המיוחלת השקט ממשיך לשרור בחוץ כולם עדיין ישנים כביכול לא קיימים אבל אתה כבר מרגיש את ההבדל ויכול לזהות את השינוי שהתחולל נפשך כבר נרגעה הסערה שבבטנך חלפה ראשך מרוקן ממחשבות וליבך הולם חלושות אתה מתיישב על המדרכה מתכרבל כמו עובר לבדך מחבק את עצמך ברחמים עטוף באור קרני הכוכבים מתבונן לתוך עצמך פנימה ומרגיש כאילו נולדת מחדש כאילו הרווחת את הזכות לחיות כאילו עכשיו אתה יכול להתחיל לחוות והפעם לא בגלל שסתם נולדת הפעם בזכות זה שנלחמת הפעם בזכות זה שלא ויתרת ובזכות זה שלא התייאשת והכוכבים כולם עוד נמצאים מעליך כולם חגים ולא מרפים ילוו את צעדיך מעתה כאילו מאז ומעולם היו שם איתך " אביב.

היי אביב, מקווה שלא איכפת לך , אבל קראתי את השיר וגם הדפסתי אותו. מאוד מצא חן בעיני. כאילו שאני כתבתי אותו(אילו רק ידעתי לכתוב...). כל הכבוד לך על הכישרון!!!

היי בילי, איכפת לי ?? מה פתאום. אני מאוד מוחמאת פה, ואפילו די מובכת, והאמת היא שקצת בהלם אפילו. לא חשבתי שהוא עד כדי כך טוב, ואפילו שניה אחרי ששלחתי אותו התחרטתי... תודה, אביב.

טלי, אזרתי אומץ והראיתי את זה לאמא, היא בהלם ובשוק עד עכשיו, מה את אומרת על זה ? אביב.

אני יכולה להבין את אימא שלך !!! :-)

וווווווווואאאאאאאאוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ומה היא אמרה?????????? בוא'נה, איזה אומץ!

טלי, הצילו !!! :-) מה קורה פה ? נשפך לי עוד אחד... יש דרכים שלא ניתן לטעות בהן אי אפשר ללכת לאיבוד בשבילהן כשאתה צועד בהן אתה יכול לחוש בביטחון שזו הדרך הנכונה למרות שהמכשולים בלתי נמנעים ולפעמים נתקלים באבנים ולעיתים יורדים גשמים ורואים ושומעים ברקים ורעמים ממשיכים ללכת באותה הדרך לא משנים כיוון ולא בוחרים אחרת בתוכך פנימה איזה כוח מוביל לאותו הכיוון להמשיך ולהוביל עוד לא ברור לך למה זו הדרך עוד לא ידוע למה לא אחרת אבל ליבך לא נותן לך לוותר או לסגת המשך הוא אומר - זו הדרך הנבחרת ואתה ממשיך וצועד על אף הכל מנסה להתגבר מנסה להאבק בפגעי הטבע בנזקי הזמן להתמודד ולתקן את שכמעט לא ניתן ומה מחכה בסוף הדרך אינך יודע אבל הרגליים כאילו מעצמן כבר נעות והלב את עצמו מוביל בגבעות ולך אין זכות או יכולת התנגדות רק תקוה ואמונה בליבך קיימים שאותך מעודדים ומחזקים מין תחושה חזקה ובלתי מרפה שזו הדרך הנכונה והבטוחה אביב.

היו לי מעט לבטים לגבי המשך הטיפול שלי ואת אמרת בדיוק את מה שהרגשתי ואני מרגישה. אולי תסבירי מה קורה פה ? אני יכולה להראות את זה למטפל שלי ? אני אגיד ששידרתי לך בטלפתיה ואת כתבת :-) וואו זה ממש מרגש השיר הזה !

אביב יקרה, שיר יפיפה, ומעניין בשיר שכשהתיישבת על המדרכה, לא עף עלייך שום ילד עם קצף גילוח :) טלי פרידמן

טלי יקרה שלי, והפעם את הגזמת, לגרום לי לצחוק ככה בחמש בבוקר ? מילא בשש בערב, אבל בחמש בבוקר לפני הקפה ? לפני המקלחת ? לא, לא עף שום ילד עם קצף גילוח. שום חיילים, ושום פצועים. רק אני והכוכבים שלי היינו שם, וזה באמת היה מחזה יפהפה. אני נהניתי ממנו. ושוב בוקר טוב, אביב.

הי, ראיתי את ההודעה שלך מאתמול. כן זה קשה להשליך על עצמך את הדברים הטובים. משום מה כולם הרבה יותר חשובים מאיתנו. לכל האחרים לא מגיע לסבול - אבל אנחנו? מגיע לנו. אז זהו, שלא. אני יודעת שלא, אבל כן, גם אני לא תמיד מצליחה ליישם את זה בפועל. מה שכתבתי לך אתמול היה גם בשבילי. זה לא דברים שבאים בקלות, זה לא משהו שאני לגמרי שלמה איתו. אני רוצה להיות שלמה, אבל לא תמיד זה עובד... הדפסתי את זה ואני יודעת שאני צריכה לקרוא את זה שוב ושוב. את לא צריכה לעשות דברים בשביל לא לאכזב אחרים. את צריכה לעשות אותם בשביל לא לאכזב את עצמך!!!! תנסי לחשוב על הכל בצורה קצת אחרת. אז נכון, האוכל נראה כמו אויב, אבל האם לא אנחנו האויבות של עצמנו? ואם כן - אז איך בכלל האוכל קשור לכל העניין? מה שהכי קשה בכל התהליך, זה להכנס לבעיות האמיתיות של החיים שלך ולא להתעסק בספירת קלוריות כל היום. זה אפילו יותר קשה מלאכול!!! הרבה הרבה יותר קשה, אבל מה עדיף? לוותר על החיים שלך? על כל ההנאות שבהם? כי אוכל הוא לא ההנאה היחידה שמתפספסת כאן. זה הרבה יותר מזה. אני לא יודעת בת כמה את. אני בת 24, בעוד כמה ימים ובואי נגיד ככה - אני שמחה שלפחות שנות העשרה שלי לא הלכו לאיבוד - כי השנתיים האחרונות מבחינתי היו יכולות להיות הרבה יותר מאושרות. הזמן הזה פשוט אבוד ואף אחד לא יחזיר לי אותו. העצמות שלי חלשות ואם אפגע - הן ישר ישברו. את זה אף אחד כבר לא אתקן. ונכון, כתבתי לך שזה לא הדבר שהכי מפחיד אותי, אבל זה מהדברים שנותנים לך הרגשה כל כך רעה - אנשים נלחמים על החיים שלהם, ומה אני עושה? בשביל מה? וחוץ מזה - את לא הורסת רק עצמך, אלא את כל מי מסביב. ואני יודעת שקשה לך עם זה מאוד וזה כבר טוב, כי איכפת לך מאנשים שאוהבים אותך! זה לא משהו שקורה תוך יום, חודש, שנה. אי אפשר לדעת כמה זמן זה לוקח, והנה, גם אני שאלתי את מישהי אם היא יודעת שיש לזה סוף. גם אני לא יודעת מה יהיה, פוחדת להסתכל קדימה ונמשכת לעבר... קודם כל - זה שאת מצליחה להגיד לאחרות דברים דומים לאלו שכתבתי לך זה ממש מעולה!! את מבינה ואת יודעת. וגם עבורך זה יעבוד בסוף! ככה זה, כי מה שאת מייעצת לאחרים זה בסופו של דבר הדברים שהיית רוצה שיקרו גם לך! תחשבי על זה. הנה, אני יושבת כאן, גובעת מרעב פיזי ונפשי וכותבת לך מה לעשות, אבל זה לא רק לך. זה גם לי. מאוד לי. בדרך שעברתי, שאני עוברת יש הרבה עליות וירידות, וכן, לפעמים יורדים הרבה יותר מדי, אבל תמיד יש את העליה!! תעשי דברים קטנים שיעשו לך טוב! אני לדוגמא גיליתי בעיה - בגדים מפעם, שפתאום כבר לא נופלים ממני אני פשוט לא מסוגלת ללבוש, כאילו פתאום "השמנתי" בחזרה. אז אני לא לובשת אותם, קונה חדש! וזה כיף לי. אני לא שוקעת במה היה פעם ואיך היה. מתחילה דף חדש. זה הרבה יותר בריא! לא רוצה להשקל, זה לא משנה לי עכשיו. ברור שכן!! אבל לא בצורה הנכונה. עשיתי בדיקות של הרכב גופני וגילית שהמצב ממש השתפר, עדיין לא בנורמה אבל הרבה הרבה יותר טוב. ופתאום הבנתי באיזו תחתית הייתי. כמעט ללא אחוזי שומן בכלל. אני מנסה לחשוב על זה הרבה, כדי להגעל מהמצב שהייתי בו, לא לחזור לשם שוב! למה? למה ללכת אחורה אם יש קדימה? ותמיד תמיד יש! Polly, את בחורה חכמה ומבינה. את כבר בדרך ואולי זו ההתחלה ואולי תמיד קל יותר לסטות או לפנות אבל אי שם , מאחורי הרים וגבעות יש משהו חדש וטוב יותר! בשבילך ובשביל מי שאת אוהבת! כל מה שנכתב כאן, ברשותך, אני מפנה גם אל עצמי...

בדיוק מתנגן עכשיו שיר בגלגל'צ, שמתאים לכולנו - "הדרך ארוכה ומפותלת אני נופל וקם נופל וקם נופל וקם אף פעם לא אפסיק ללכת אני נופל וקם נופל וקם נופל וקם עובר גשר ועוד גשר אני נופל וקם נופל וקם נופל וקם כמה ארוכה היא הדרך אני עומד איתן עם ראש מורם כי אני אף פעם לא אפסיק ללכת..." לא להפסיק ללכת, להמשיך לחצות את הגשרים שבדרך, לא משנה כמה הדרך מתפתלת וארוכה, בסוף היא נגמרת, לפעמים נופלים, אבל תמיד אחר כך אפשר לקום, ולהמשיך הלאה. תמיד להרים את הראש ולעמוד איתנים, מול הקשיים ומול הפחדים. יש משהו יפה בסוף הדרך, מחכה לכולנו, ושווה להגיע... אביב.

אני טסה מחר לפריז!!!! אחרי שכבר ויתרתי לגמרי על הטיסה, חבר שלי הפתיע אותי, עשה את כל הבירורים, הזמנות והנה - מחר בערב אנחנו טסים!!! אנשים שראו אותי היום בעבודה אמרו שמעולם לא ראו אותי כל כך מאושרת. וואו, התרגשות!!!! מנסה למחוק את כל המחשבות על האוכל. איזה פחד, קרואסונים, בגטים, מה יהיה? - אלה המחשבות והתשובה שלי - שום דבר נורא לא יקרה. אם אני לא ארצה - לא אהיה חייבת לטעום מהכל וחוץ מזה מ- 3 ימים בפריז לא אהפוך לכדור פורח. נכון? ממש בריאה בראש אני :-) זהו, מחר אני עוד אהיה בעבודה, וגם עכשיו אני צריכה קצת להתעשת ולחזור לעבוד. מה שלומכן??? מישהי, סליחה שקראתי, אבל איך היה אתמול????? טוב, אני כאן, אשמח לשמוע משהו!

ללה, איזה אחלה, תהני... אני שמחה בשבילך, והאמת היא שאפילו קצת מקנאה... :-) רק דבר אחד, תשתדלי להשאיר את המחשבות על האוכל בארץ ולא לקחת אותן לפריז, מה את צריכה אותן שם ? סתם יפריעו... פשוט אל תארזי אותן, אל תכניסי אותן למזוודה יחד עם שאר הדברים. תארזי רק את ההתרגשות, את המצב רוח הטוב, את ההתלהבות, את השמחה, ואת המכתב של אתמול, כדי שאם בטעות פתאום הן יצוצו, יהיה במה לסלק אותן. מה יש לחשוב על האוכל כל כך הרבה ? פשוט אוכלים, כי זה טעים, כי בחופש, כי כיף, כי מטיילים והולכים, וסתם כי רעבים.. יש תחושה כזאת עוד זוכרת ? :-) לטעום מהכל במידה, זו הגישה שלי בכל מקרה, סתם כדי לגוון, וזה חלק מההנאה בחופש ובחיים בכלל... אז תהני, ואל תשכחי לחזור, ולעדכן אותנו איך היה, ואיזה כיף עשית. אביב.

תודה! זה בסדר שאת מקנא, אני גם מקנא בעצמי :-) אני מקווה שלא ישאר מקום בתיק למחשבות האלה... לא מגיע להן לטוס איתי!! לגבי רעב - כן אני זוכרת ובדיוק מרגישה עכשיו... תחושה שדי התמכרתי לה, לצערי, הסם היומי שלי. יש עכשיו סדרת תוכניות בערוץ 8 - "מה הסם שלך" - אז הנה, הייתי יכולה לצרף לשם איזה פרק על רעב :-) כתבתי עכשיו מכתב ל- Polly. אני לפעמים נכנסת למין אטרף כזה, והכל הכל יוצא לי, מבולגן משהו. אני פשוט יודעת איפה היא נמצאת ואיפה אני נמצאת. לפעמים יש מן הרגשה הזאת - מי אני שאגיד לה מה טוב ומה רע? זה קצת גורם לייסורי מצפון כאלה, על מי אני עובדת בכלל. אבל אחרי שהכל נכתב הפניתי את זה גם אל עצמי, כי אני באמת מתכוונת למה שאני אומרת לאנשים, רק שזה לא תמיד יוצא אל הפועל אצלי... טוב, אני עוד כאן, וגם מחר עד הערב. נוסעים ישר מהעבודה לשדה (workaholic....) אני יודעת שסופי שבוע זה לא הימים הכי קלים בשבילך (אני לא טועה, נכון?) אז אני ממש ממש מאחלת לך סוף שבוע נפלא! צאי לשמש! תעשי לך כיף, אל תשבי הרבה מול המחשב! בהרבה אהבה!!!

אני כבר כ-5 שנים ואף אחד לא יודע על זה. אני נורא פוחדת מההשלכות ונמאס לי לחיות כך! אני גרה באיזור הדרום ורוצה לדעת היכן ניתן לקבל טיפול ! אודה לקבלת שמות מטפלים או מוסדות טיפול.

ק' שלום רב, כיתבי לי לאימייל את אזור המגורים המדוייק, ואנסה לעזור לך. יש כמובן את המרפאה להפרעות טכילה בבי"ח סורוקה, ואת התחנות לבריאות הנפש המקומיות, אבל תכתבי את אזור המגורים, ואולי קרוב אלייך יש עוד דברים. את יכולה גם להתקשר, אם את יותר מעדיפה. הפרטים נמצאים בכרטיסי האישי, בהקלקה על שמי המוכחל. בברכה, טלי פרידמן

אבי מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית בבי"ח תל-השומר עקב דכאון. לאחר חודש וחצי של אשפוז תוך מתן כדורים הוחלט להוסיף ליתיום לרשימת התרופות. אודה לקבלת אינפורמציה על השפעתו (הן החיובית והן השלילית) בהתבסס על מקרים שונים. בכבוד רב, ליאת לוי.

ליאת שלום ראשית, אני מציע שתשוחחי על הנושא עם הרופא המטפל שלך. הוא יוכל לתת לך את התשובות המתאימות ביותר. השפעת הליתיום היא נושא רחב, ותוכלי לראות סקירות שונות בנושא באינטרנט אם תקלידי את המילים Lithium and depression הטיפול מתאים לסובלים ממניה דפרסיה ודורש מעקב רפואי קבוע. בברכה ד"ר אורן קפלן

לד"ר אורן קפלן שלום, האם לליתיום יש משקל בטיפול בסוגים מסויימים של סכיזופרניה ? תודה.

בוקר טוב, ספרי איך היה אתמול בלילה, לא הייתי כאן אם תקראי את התשובה לאליאן, תדעי גם למה, תני קצת פרטים לגבי האקס, על מה בהצלחה ועל מה להחזיק אצבעות, האמת היא שאני מחזיקה אצבעות בכל מקרה וגם אומרת בהצלחה, אבל שאדע על מה... אם בא לך כמובן, את לא חייבת... שיהיה אחלה יום, אביב.

נזכרתי בעוד משהו, ספרי גם קצת איך הקורס ? איזה פרוייקט הגשת ? באיזה שפה אתם נמצאים ? אם את צריכה עזרה, יש לי קצת נסיון בתחום, באמת, בכיף... אביב.

לפני הכל: אביב, איזה שיר מקסים!! קראתי אותו והצטמררתי. אולי כי הוא נוגע באיזו נקודה רגישה שלי עכשיו. כל כך מרגש לקרוא את דברייך! קצת קשה לי עכשיו... אבל זה יעבור, אני יודעת. סיפור האקס- עוד משהו שהרסתי בגלל האנורקסיה. קיוויתי שאולי אפשר יהיה לתקן, אבל כנראה שלא. אמנם- יש אהבה, יש משיכה, יש אכפתיות מצד שנינו- אבל יש גם פחד גדול, כזה שאין להתגבר עליו. האנורקסיה שלי מפחידה אותו (ובצדק). אני לא בטוחה שאני יכולה לדבר על זה עכשיו...פשוט כואב מדי. תני לי קצת זמן? אני שמחה שהצלחת לפחות להשלים קצת שעות שינה! לי, עם האינסומניה שלי, תמיד היו אומרים "את יודעת שכך מענים שבויים?!". כן, אני יודעת, אפשר לחשוב שזה תלוי בי, העניין הזה של להירדם... בכל אופן, אני מקווה שחזרת בכוחות מחודשים! מה את אומרת על ללה? טסה לה לפאריס... איזה כיף לה. ללה!!! אם את קוראת את זה- אני כל כך מקווה שתהני, תטיילי, תצחקי, תצלמי המון ו... אל תתני לפחד מהאוכל להרוס הכל... תני לעצמך להנות מ-ה-כ-ל, וזה כולל גם אוכל אגב, מנסיוני- יש בפאריז "פטיסרי" מצויינים... אני מתנתקת עכשיו, לנסות להתאושש קצת. מה את אומרת- ניפגש מאוחר יותר, כרגיל? :-) כתבי לי משהו, איך את. אם לדון לפי השירים- נראה לי שהמצב משתפר קצת. אבל אני מעדיפה לדון בשיחות...

קוקו ,בוקר טוב עולם... איפה נעלמת אתמול בלילה ? אני רגילה בבוקר לקרוא את הדברים שלך... אני מקווה שנכנסת למיטה וישנת שינה טובה... כיתבי מה קורה איתך ואיך את מרגישה... ניקנור שולחת חיבוק גדול וגם אני :-) שיהיה לך יום נפלא.. ביי ביי

היי אליאן, ובלה צועקת "פינוקיו חכה לי, פינוקיו חכה לי..." אז חכו לי, רק ערב אחד לא הייתי, מצטערת, יש לי הרבה לילות ללא שינה להשלים, האמת היא שנכנסתי למיטה כבר בעשר, וישנתי כמו איזה פגר, שלא נדע... איזה שינה טובה ומצוינת זו היתה... הלוואי על כולנו, הלוואי כל לילה... חוץ מזה הכל בסדר, התאוששתי, חזרתי לעצמי, והכוחות חזרו אלי. שיהיה יום מקסים, אביב.

לאליאן, לגמי, לאביב לאיש הגשם, לאנג'ל, לללה, ל(סתם) מישהי, לאורה, למי עוד? לכולם! שיהיה יום נעים. תחשבו מחשבות טובות......... להתראות.

בוקר טוב גם לך... יש לך הודעה למטה יותר... ביי

רחל, תגידי לאליאן, שהבדיחות שלה מה זה מגעילות, אבל גם מה זה מצחיקות... :-) בגללה נתקע לי הביגלה של ארוחת הבוקר בגרון... :-) שיהיה גם לך יום מקסים, אביב.

למה שמת אותי אחרונה? מה אני לא חשובה לך? סתאאאאאאאאאאם Have a lovely day all of you

אבל ערב טוב זה מספיק:)?

וחוץ מזה מה שלומך היום? (אני כבר אקרא מחר)

אם מישהו נמצא עכשיו בפורום בבקשה שלח לי הודעה אני במצוקה וזקוקה לעזרה

אני פה אבל אני לא אדע לעזור לך

שלום רב אפשר לסייע יותר ע"י פרוט קצר של העניין שמטריד אותך כל טוב ד"ר יוסי אברהם

מה הבעיה?

אני כאן מיה. אם אוכל, אהיה לעזר. כולי קשב.

חוויותי מפגישות הקבוצה הטיפולית: אני מראש ידעתי שאני לא אתאים , למרות שבתה"ש מאוד מקובל להפנות בנות בולמיות לקבוצה שכזו,אם או בלי טיפול פרטני עם פסיכולוגית. אצלי זה בא בנוסף לטיפול פסיכולוגי וכתנאי להתקיימותו,אז הלכתי. הייתי במספר פגישות והפסקתי כי הטיפול הופסק שלא בשליטתי וחזר לידי הצבא. אני לא הפקתי שום דבר טיפולי מהקבוצה , אבל ראיתי בנות שהקבוצה סייעה להם מאוד כטיפול . לא היתה תחרות בקבוצה שאני השתתפתי בה.אני אמנם לא חשפתי את עצמי , ואולי דוקא בגלל זה יכולתי להיות מרוכזת מאוד באחרות וראיתי שכשבחורה בולמית פתחה את הפה וסיפרה איזשהוא סיפור כואב , אנורקטיות הביטו בה בעצב ולא דיברו, לא העירו הערות משקליות.ובכלל, הן כמעט שלא דיברו.בעקר אחת שזכורה לי היטב שבכל פעם שפתחתי את הפה לומר משהו אופטימי ומחזק הביטה בי במבט של "אני לא מאמינה לך שהכל מושלם". ואולי,זה המבט שרציתי לקלוט ,אבל זה כבר רווח.זה הראה לי שגם אם מישהי לא חשפה אותי באמת,אני חשפתי את עצמי וזה כבר משהו. בכל פעם ששאלו לשלומה היא ענתה "ממשיכה לרדת במשקל" ולי היה נורא עצוב.היא לא אמרה זו בהתלהבות.אז מאוד נרתעתי מהמלה "אנורקסיה".זה נראה לי כזה דבר ענקי (בדיוק יצאתי מהתקופה האנורקטית הראשונה שלי-שלא היתה מודעת כ"כ).במהלך הפגישות היא לא פצתה פה,אלא אם כן פנתה אליה המנחה שכנראה גם הכירה אותה קודם.שמו לב לפי האנטרקציה שהיתה ביניהן. קלטתי אותה כדומיננטית בשתיקתה. היתה מישהי בת גילי,בולמית,חיילת,אחת שמתאמצת מאוד להסתיר כיוון שהיא חיה בקומונה היא גם היתה מאוד דומיננטית.היא כן היתה מדברת,המון.מהפגישה הראשונה שמתי לב אליה.היא חשפה סיפור חיים לא קל והעזה גם לדבר על קשיי ההתמודדות שלה עם עצמה ועם מי שהיא. לדעתי היה בה המון אומץ לעשות כן.היא דיברה בשקט אבל גם בביטחון.לעיתים היה נדמה לי שהיא שוכחת שהיא עצמה נמצאת בקבוצה.המנחה היתה פותחת בה כ"כ הרבה סיפורים,ממש העבירה אותה מאחד לשני, זה נדמה כאילו שתיהן לבד שם.כשהיא דיברה,העיניים שלה כוונו היישר אל המנחה ומעולם לא הלכו לצדדים,לשאר הבנות. וכך היה גם בתום הפגישות .היה מצופה שהיא דוקא תתחבר ותנסה להתקרב אל הבנות ביציאה הביתה, אבל היא תמיד הלכה בשקט והתעלמה מקיומנו.הנה אחת שאולי היה טוב עם המנחה היתה עורכת איתה טיפולים ביחידות.אבל כשאתה חי בקומונה אתה לומד לחיות עם נוכחות של אנשים גם ברגעים "לא רצויים",אולי זו הסיבה שלא ממש הפרענו לה. עוד מישהי שאני זוכרת-אשה אנורקטית-בולמית בת 30.סיפרה שהחלימה והבריאה והחלימה והבריאה.ברקע יש לה בעל ושני ילדים.אני זוכרת שנקשרתי מאוד לסיפור שלה אף על פי שלא היה קרוב אלי בכלום.הסיפור שלה חיבר אותי לפחד העמוק ביותר שלי-מאבק ללא תועלת.הפעמים היחידות שהבעתי רגש כלשהוא אמיתי בקבוצה היו התגובות שלי אליה.תגובות מבולבלות,מפוחדות, מלוות בהערכה ואף בחוסר הבנה-למה היא עדיין מנסה להלחם בגילה אחרי היסטוריה כ"כ ארוכה של טיפולים שלא הצליחו? לא נוצרו קשרים בקבוצה .אני עזבתי יחסית מוקדם כך שאיני יודעת. לא מדברים על משקל,ולא על אוכל,ויש שם מנחה שהיא פסיכולוגית מומחית .אם מעלים נושא כזה,והיא טובה,היא תדע מה לעשות עם זה. זה זכור לי לטובה-לא אהבתי להיות בקבוצה טיפולית,זה לא התאים לי ,אבל אהבתי את המנחה יותר מהפסיכולוגית שנתנו לי. היה בה מרץ,היתה בה התלהבות,היא התנהגה ממש כמו "השכנה ממול".חייכנית כזו,מביאה מצב רוח טוב. היא העירה לי רק פעם אחת : "את לא מספיק מעריכה את עצמך כדי לספר את סיפורך ולבקש קצת יחס,חום ואהבה, אז את מחייכת וצוחקת ,כדי לקבל בדרך זו את ההתייחסות,שיעריכו אותך על כך שאת חזקה". זהו,אילו חוויותי את יודעת מה טלי?לא ידעתי שיש לי כ"כ הרבה:) מאז שעזבתי את הקבוצה-לא חשבתי עליה בכלל. שעממתי אתכם?

לאינג"ל היי קראתי ,והגבתי . לפי דעתי ומתו ך ניסיון , עצם המאבק הוא התועלת . (בקשר לפחד ) ואם מאמינים בלב שלם גם מנצחים . מי שמיתחבר לקבוצה ,ומישתתף בה ,הוא כניראה בשלב מתקדם של המאבק בעזרה לעצמו וזה טוב מאד .הקבוצה תיתרום לו המון . ומי שלא משתתף ,אך מגיע ,ומקשיב זה גם טוב מאד . וכשיעבור זמן מסוים ישתתף בקבוצה הבאה ואז יהיה לו יותר בי%E

לאינג"ל היי קראתי ,והגבתי . לפי דעתי ומתו ך ניסיון , עצם המאבק הוא התועלת . (בקשר לפחד ) ואם מאמינים בלב שלם גם מנצחים . מי שמיתחבר לקבוצה ,ומישתתף בה ,הוא כניראה בשלב מתקדם של המאבק בעזרה לעצמו וזה טוב מאד .הקבוצה תיתרום לו המון . ומי שלא משתתף ,אך מגיע ,ומקשיב זה גם טוב מאד . וכשיעבור זמן מסוים ישתתף בקבוצה הבאה ואז יהיה לו יותר ביטחון . . שלך רנה

,,,,,,היי

...

...

הוא מתנגש לי עם משהו ואין לי אומץ בסוף אני בטח אודיע לה ברגע האחרון והיא תכעס:)

אנג'ל, את יודעת שאפשר לחייב אותך על פגישה שהודעת מאוחר מידי על ביטולה? וחוץ מזה, זה לא כל כך נימוסי לבטל ברגע האחרון. למה את עושה את זה? בושה לא נשמעת לי סיבה משמעותית ורצינית מדיי, אז? טלי פרידמן

כל התוויות הפסיכיאטריות שלי אולי נכונות: אני באמת לא יציבה... :-) בכל מקרה, אני כאן, אם בא לך.

אני נפגשת עם ה"אקס" שלי, ואולי... תחזיקי לי אצבעות?

מה זה ירוק, עולה ויורד...? ויש לי בדיחה... אחד הולך במדבר ופתאום הוא נתקל במן בקבוק. פתאום יוצא שד ואומר לו "אני יכול למלא לך איזו בקשה שתרצה, אבל רק אחת !" . האיש חושב ואומר מיד, אתה יודע... אני אוהב מאד לשתות אבל זה יקר נורא , אולי אתה יכול לעשות שבמקום פיפי אני אשתין וויסקי ? השד אומר לו אין בעיה מרגע זה המשאלה התגשמה ! חוזר האיש לביתו ובערב מזמין את אישתו לשתות, הוא עושה את הוויסקי בכוס והם שותים. היא מבקשת עוד כוס והוא שוב עושה... בפעם השלישית הוא אומר לה "עכשיו תשתי מהבקבוק !!! הגזמתי ? ביי בינתיים ותודה על החצי שעה :-)

נדמה לי שעוד לא פתרת לנו את החידה מאתמול.............. ביום ראשון ב-9:30 אני אחשוב עלייך, ועל הילד, ואתפלל שההחלטה שתתקבל תהיה ההחלטה המתאימה ביותר בנסיבות הקיימות. אין פתרונות מושלמים, אני יודעת שיהיה לך קשה בכל מקרה, ואני כאן איתך. אני עוד מקוה שנקיים את השיחה בנושא קינאה ותחרות בין אחים. חזרנו היום מנסיעה ארוכה והגדולה עשתה סקנדל במשך חצי דרך כי הקטנה ישבה לי על הברכיים. לא עזר שבהלוך היא זו שישבה עלי......... אני קצת עייפה, שוב עבר עלי יום ארוך ומתיש. מקוה להפגש מחר. ד"ש לאביב.

היי, מקווה שישנת טוב ! אני כל כך מבינה את הקטע עם הילדות. זה לפעמים מאד מתיש הצורך הזה שלהם בנו והמאבקים האינסופיים... גם אצלי אתמול היה סקנדל שלם כי קניתי לילדה סנדלים... והבן הקטן צרח כמו איזה תרנגול... ואמר שאני קונה רק לה ושאני אוהבת רק אותה ולא מתייחסת אליו בכלל ולא קונה לו כלום ! הוא רק שכח שלפני שבועיים בערך כשקניתי לו סנדלים ונעלי ספורט היא לא התלוננה בכלל. אבל ברור שזה לא נחשב ! אבל ביננו יש צדק והפעם כנראה שטעיתי. תמיד אני קונה לכולם באותו זמן וכך אני חוסכת את כל הבלאגן... ובעניין הידיים... אני תמיד אומרת להם וגם שרה להם , יש לי,יש לי שתי ידיים... וכמו כן גם רגליים... וכל אחד מקבל יד או כל אחד יושב על רגל אחת... אבל את חושבת שבזה פתרתי את העניין ? לא ! לפעמים הבת רוצה את יד ימין ואז גם הבן... בקיצור לא קל איתם לפעמים... אבל כשרואים אותם בסופו של דבר ביום יום ושומעים את התשובות שלהם יודעים... שבכל זאת אנו עושים ואומרים את הדברים הנכונים גם אם לפעמים אנו טועים ! אני למשל מתנחמת בעובדה שיש לי יכולת נתינה ואהבה רבה להעניק להם למרות שאותי מעולם לא חיבקו או הרגיעו בחיבוק או במילה טובה ! אז אני מחבקת גם אותך חזק חזק ! ועכשיו לחידה... אם לא הבנת את זו של אתמול אז זה אבשלום קור שאמר לאישתו בשעת לילה מאוחרת.. "הגיע זמן לשון " והדבר הירוק שעולה ויורד זו הצפרדע שעלתה על רכבת הרים בסופר לנד... נ.ב עניתי לך לגבי הקינאה והתחרות בין אחים ? :-( :-) שיהיה לך יום נפלא וקל

I was wondering whether it will be possible to receive a name of a good physicatriest

מטפל מעולה ששינה לי את החיים דר דרור שחר בתל אביב חפשי במדריכי הטלפון

thank you for the prompt reply, but I forgot to add a very important fact I need one near Afula's area, I cant drive for long distances anyhow Tel AViv is very far

היי. אני לא כל כך מכירה את הסיפור שלך ולאיזה טיפולים ניסית ללכת, אבל ניסית משהו אלטרנטיבי?? הבעיה שיש לי היא התקפי חרדה ,שזה בכלל לא דומה למה שאת עוברת ,ואני חושבת שזה אפילו יותר קל ,והחלטתי לנסות טיפול אלטרנטיבי. אני מטופלת אצל מישהי שהיא מרפאה הוליסטית ,וחוץ משיחות מעמיקות איתה להבנת המצב שבו אני נמצאת, היא גם עושה לי הילינג ורייקי שזה ממש מרגיע ,ועוזר גם לכאבים הפיזיים. חוץ מזה היא גם עוסקת בפרחי באך ,ואני חושבת שמה שהיא נתנה לי באמת עוזר. אולי תנסי גם את טיפול כזה. אני כל כך מזדהה איתך בקשר להרגשה הרעה ,כי גם אני עדיין נמצאת בזה,וגם לי זה בא בעיקר כשאני לבד. וליד המשפחה שלי (חוץ מאשר ליד בעלי), אני לא מרשה לעצמי להשבר וזה משגע אותי מבפנים עד שאני חוטפת כאבי ראש וסחרחורות. בסוף יהיה טוב. חייבים לקוות...

הסיפור שלי אולי לא רלוונטי לגבייך וגם לא הקלות או הקושי של המקרה שלי ביחס לשלך. אני אישית תמיד ניגשתי לטיפולים רגילים.המטפלת הראשונה שהיתה לי היתה עו"ס,השני פסיכיאטר והנוכחית פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית.כלומר,אין זכר לרפואה הוליסטית או אלטרנטיבית. גם אני סובלת מהתקפי חרדה.יש לי נסיון מסויים עם תמציות באך. מגיל קטן היו לי סיוטים והפרעות שינה.אמא שלי התייעצה עם פסיכולוגים והם הציעו אלף ואחת סיבות אפשריות וביניהן:חרדת בחינות(שטות מושלמת לגבי). אז אמא שלי הלכה לבית טבע ואמרה שיש לי חרדת בחינות(אפילו לא שאלה את הפסיכולוג מה עושים עם זה)והם נתנו לי תמציות באך... הם לא עזרו לי לישון,גם בכמויות גדולות.נאמר לי שמדובר באמונה .הגיוני,אלא שאני בכלל לא ידעתי שזה אלטרנטיבי. אני לא נמשכת לרפואה ההוליסטית,אולם שמעתי סיפור מחברה וירטואלית שהסתירה בולמיה ואנורקסיה ובו בעת ללא קשר,טופלה ע"י מטפלת בדיקור סיני. היא היתה כ"כ נרגעת אצלה עד כדי כך שהעזה לפתוח את הסיפור יום אחד בלי משים באמצע טיפול כזה,ומשם הכל התגלגל לפסיכולוגית אחרי הסתרה של בערך שנה. אז יש בזה כנראה אפקט חיובי...

אבל כאן מישהי חייבת לי איזה מזרק רק לא זוכר מי ואני עוד ממתין

אז ככה- הפורמולה המנצחת: 10 מ"ג תמיכה 26 מ"ג תקווה 30 מ"ג אופטימיות מהולה (בהמלצת אביב- כל הזכויות שמורות) 15 מ"ג אושר מזוקק 20 מ"ג רגישות קורט הרהורים. הנה, עוד שניה אחת... לא כאב, נכון?

...

אני הייתי בכמה פגישות קבוצתיות כמו זו שאת שוקלת להצטרף אליה. לי זה אמנם לא התאים בכלל, אבל אני אומרת את זה כי בדקתי את זה וזה לא עשה לי טוב(ולא מבחינת תחרות מי יותר חולה,אלא תחרות מי יותר "חזקה" ולמי "פחות כואב" ,בזו הייתי המנצחת הקולנית תמיד). אני רק יכולה לומר שהם מאוד מאמינים בדרך הזו של הטיפול הקבוצתי, וכדאי לך לנסות לראות אם זה מתאים לך. דוקא מזכרוני,האנורקטיות היו היותר שתקניות בקבוצה,אבל אולי זה היה מקרי...הן לא ממש שתפו במשקל ובצומות, וגם המנחה,אם הוא באמת טוב,לא מאפשר את זה. אז תנסי,מקסימום תעזבי. בהצלחה

האמת היא שכבר פניתי אליהם. זה לא שאי אפשר להתחרט, אבל החלטתי לתת לעצמי את הצ'אנס הזה. צדקת, לעזוב תמיד אפשר! :-) בכל מקרה, תודה על תגובתך.

בבקשה...

אנג'ל, החויה של טיפול קבוצתי שכזה נשמעת מעניינת, בעיקר מתוך השקפת העולם שלך. אולי תספרי על החויה? טלי פרידמן

שלום רב, מזה כשנתיים בערך אני נמצאת במערכת יחסים שאופיינה בעליות וירידות שבאו בד"כ מבן זוגי. שנינו בשנות השלושים, כאשר בן זוגי עבר משברים מבינה מקצועית ונכון לעכשיו אינו עובד.העליות והירידות נבעו בכל פעם שהוא עבר משבר מבחינה מקצועית ( הוא נכשל במבחנים של לשכת עורכי הדין ).הצלחנו לייצב את יחסינו למרות הכשלון האחרון במבחן החלטנו להמשיך הלאה ולשכור דירה יחדיו.לפני יומיים שאלתי אותו מתי לדעתו ברצונו למסד את הקשר ותשובתו היתה " אני לא יודע, אל תלחיצי אותי וכו' " אני חייבת לציין שנושא זה עלה מס' פעמים וכל פעם תשובתו היתה זהה.אני חסרת אונים ואינני יודעת כיצד לפעול מצד אחד אני אוהבת אותו ומאמינה בקשר ומצד שני הוא מושך בחוטים ועדיין אינו יודע מתי ברצונו למסד את הקשר. האם עליי להציב אולטימטום ולשאת בתוצאות? אודה לכם על עזרתכם ועל עצתכם יעל

לדעתי לא תני לא קודם זמן לבסס את עצמו מקצועית. אולי כדי שתציבי לעצמך זמן עד מתי את מוכנה לחכות ואם זה לא יבוא אז תעשי שריר

היי יעל אף אחד לא יכול להגיד לך מה לעשות. את צריכה לחשוב לבד מה הכי חשוב לך , ולמה את נשארת עם הבחור. אין מה לעשות- בחורים נלחצים מהמילה חתונה. השאלה היא אם את מוכנה לחכות. והשאלה היותר חשובה היא אם את מאוד סובלת מכל המצב. אם התשובה היא חיובית הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לך הוא שאף אחד לא צריך לסבול בגלל מעשה או אי מעשה של מישהו אחר. מה שלא תחליטי אני מקוה בשבילך שזה יצא לטובה. בהצלחה.

ליעל שלום ! אני מאד מבינה אותך ואת רצונך למסד את הקשר . הגיל ,והזמן וכמובן האהבה ,עושים את שלהם. בקשר לחברך ,הוא נימצא במשבר ,בלחצים אישים פנימיים,ובטוח שראשו לא פנוי לעשות את ההחלטה החשובה בחייו כרגע . לכן חביבה , א) אין לך ברירה אלא להיעזר בקצת סבלנות . ב) בנים שונים מבנות ,בכל המובנים ,הם חושבים אחרת מבינים אחרת ומתפקדים אחרת . ומתפקידך להבין . ולסיום יעל יקרה אני בטוחה שהרגע המתאים יגיע ושניכם תרגישו אותו . בהצלחה רנה .

שלום רב, אינני יודע הרבה עליכם, אבל עליו משהו: יש לו כבר "אולטימטום" אחד (או משהו דומה לכך) בדמות הבחינות שלא הצליחו, ומעמידות אותו בפני "או - או" מסוג מסויים. הצעתי, למרות העדר הרבה מידע עליכם: נסי להיות תומכת ומחזקת של החלק השברירי בצמד (הוא), ורק אז להתקדם לחיזוק/מיסוד הזוגיות. כל טוב ד"ר יוסי אברהם

הי, אני ממש על סף דמעות, זה כל כך ריגש אותי, מה כתבת. כל מה שכתבת. כן, את המכתב שכתבתי לפולי הדפסתי ואני אראה למטפלת שלי (תודה על ההמלצה!) ובאמת כדאי לי לקרוא את זה שוב, עד כמה שזה לא קשה. פשוט זרמתי עם עצמי. כשאני רואה מישהו בסביבה במצב כמו שלי או במצב שבו הייתי אני ממש מרגישה שאני חייבת להציל אותו. לפעמים יותר חשוב לי להציל את כולם לסביבי מלהציל את עצמי. אבל הנה, כתבתי את מה שכתבתי ובאמת יש סיבות. בקשר לכדורים - את צודקת כנראה, פשוט הכדורים גורמים גם לתופעות לוואי לא נעימות במיוחד ואני חושבת שזה גם דחף אותי להפסיק. קצת מרגיז - מצד אחד אני לא מרגישה שהטיפול התרופתי משפיע לטובה יותר מדי אבל עבדה שההפסקה אף פעם לא עושה טוב. הבעיה עם כל הכדורים האלה שאף פעם לא בטוחים - אם הכל בהשפעת הכדור או שדברים אחרים גורמים לירידות ועליות. מה שכן - היום אני עצבנית ביותר. יש כאן בחורה שעובדת איתי ומעלה לי את הקריזה!!! אני חושבת שאחזור לכדורים :-) פפפפפפפפפפ.... אני אקח נשימה עמוקה ואמשיך את היום. היום שמש באמת עושה טוב וגם החיבוק שקיבלתי ממך!!! את יודעת, לפעמים המרקע הזה של המחשב יכול להיות כל כך קר ולפעמים הזרמים פשוט עוברים מבעדו! כמו עכשיו. רק שאסור להתמכר לזה יותר מדי, בסוף עוד נשכח איך מדברים עם אנשים :-) אני כל פעם באה לחתום בסוף עם השם האמיתי שלי, ואז נזכרת שלא. קצת מוזר. טוב, אני די מזדהה עם הטלטאביס (משם LALA) אז לא נורא :-) אפילו לא הבנתי עד עכשיו עד כמה אני יכולה לחזק את עצמי, טוב שאפשר לחזק אחרים ולהתגבר בעצמך!!! תודה תודה אלפי תודות שאת כאן. שהשמש תחמם גם אותך היום ואם אפשר היה להחזיר חיבוק אמיתי אמיתי אז בלי שום ספק הייתי עושה את זה. אז הנה הוא ......

וואו, ללה, ההתרגשות הדדית, באמת, אני לא האמנתי שמה שכתבתי לך כל כך יגע בך, ואני שמחה שכך... אני גם שמחה, שיש אנשים מעצבנים סביבך, לפעמים בגלל כל ההעסקות באוכל, אנחנו קצת מאבדים קשר עם האנשים סביבנו, ואני שמחה שזה לא קרה לך, שאת עדיין מרגישה מי מעצבן ומי לא :-), אני למשל בתקופת ההקאות שלי, בכלל לא הייתי רואה אנשים במשרד, לא מתייחסת, רק חושבת כל הזמן מתי ארוחת צהרים ואיזה ממתקים לאכול אחרי, ומתי להקיא, ואיך. אף אחד אחר לא עצבן, לא נגע, לא התקרב, ככה שנראה לי שאת צריכה להתעודד מזה שהיא מעצבנת אותך... אני חוזרת שוב, תקשיבי לרופאה בעניני הכדורים, אני יודעת שזה לא פשוט, לא לקחת את הכדור, ולא את הכדור שניתן לבטל תופעות לוואי, והתחושה המגעילה סביב זה, אבל להפסקה פתאומית יכולה להיות השפעות בלתי צפויות על מצב הרוח וההתייחסות להפרעה ולעצמך, וחבל. דווקא עכשיו כשאת רואה את ההפרעה ואת הבעיה ומנסה להילחם, לקלקל את זה בגלל הכדורים. תרדי בהדרגה, כמו שהיא ממליצה. אל תקחי סיכונים בקטע הזה. חבל. האמת היא שבקטע של השם, מה זה התחברתי כבר לשם אביב, כאילו זו אני, אולי בגלל שבאמת השם הזה עבר איתי כל כך הרבה תלאות וקשיים ודברים, עבר איתי את התקופה המייסרת הזו, נלחמתי עם השם הזה על חיי ועל עצמי, אז אני מרגישה קשורה אליו, ומרגישה שהוא מכיל בתוכו חלק חשוב מאוד ועיקרי ממני. אבל זה סתם, באמת... קבלי עוד חיבוק, אם הראשון הצליח לעבור ועשה טוב, אני אמשיך לשלוח עוד המון... מבטיחה. אביב.

היי טלי, והנה השיר החדש של ארקדי דוכין, יפהפה בעיני ומוקדש לך - "כי אני בודד בודד אבל חשוב לי שתדעי את הופעת פה מולי ברגע בו כמעט איבדתי את עצמי ועל זה מגיע פרח אחד לך אחד לי השיר הזה מוקדש לך סימה בשבילך אקטוף כוכב סימה שאותי הקסימה ונמצאת איתי עכשיו ועל זה מגיע פרח אחד לי ואחד לך כשכבים האורות והמוזיקה הזאת נעלמת לה פתאום מגיע זמן לחלום שהבוקר החדש יהיה מתוק כדבש כשנרדמת לה הערב זה הזמן שתחלמי על שמיים בהירים נסיכות ואבירים ואז הבוקר החדש יהיה מתוק ממש תראי אני עצוב עצוב קשה לי לפעמים ורע ומה שבכל זאת חשוב שבשבילי את היחידה ועל זה מגיע פרח אחד לך אחד לי השיר הזה מוקדש לך סימה בשבילך אקטוף כוכב סימה שאותי הקסימה ונמצאת איתי עכשיו ועל זה מגיע פרח אחד לי ואחד לך כשכבים האורות והמוזיקה הזאת נעלמת לה פתאום מגיע זמן לחלום שהבוקר החדש יהיה מתוק כדבש כשנרדמת לה הערב זה הזמן שתחלמי על שמים בהירים נסיכות ואבירים ואז הבוקר החדש יהיה מתוק ממש תראי אני בודד בודד" טלי יקרה שלי, אין לי מושג מאיפה, אבל את הופעת מולי, באמת כשכמעט איבדתי את עצמי, כשכמעט היה כבר מאוחר מדי, לפעמים אני עצובה, ולפעמים רע וממש קשה לי, אבל כשכבים האורות, והמוזיקה נעלמת, אפשר להתחיל לחלום באמת, על שמים בהירים, נסיכות ואבירים, וגם על עוד דברים, ואז הבוקר הבא יכול להיות מתוק מדבש. תודה שאת נמצאת איתי גם עכשיו, וכשתצטרכי מישהו שיקטוף לך כוכב, תשלחי אותי, אבל בינתיים, קבלי פרח ושיר... אביב.

טלי בעצם, פה יש רק את השיר, אבל גם הפרח יגיע, בהקדם... אביב.

טלי, סליחה על הצחוק ההיסטרי, אבל גם זה קורה לי, אין לי מושג מה היה כל כך מצחיק, אבל תודי שמשהו בכל זאת היה מצחיק. בכל מקרה זה עשה לי טוב, לא הפסקתי לצחוק לעצמי כל הדרך... לילה טוב, אביב.

היי, הבוקר הזמנתי טכנאי טלוויזיות כדי שיכוון את הטלוויזיה... יש שם כפתורים שאני לא מבינה בהם ,אז במקום להתעצבן הזמנתי אותו לסדר את זה ! מה דעתכן ? פשוט לא ? מה שלומכן ? אני מרגישה קצת יותר טוב ומחכה כבר שיום ראשון יעבור ואיתו גם וועדת ההחלטה. אימל'ה איזה פחד... אני מחפשת דרכים להירגע... חשבתי אולי לעשות ויפסאנה באיזה חור נידח... או אולי להזמין חדר במנזר השתקנים.... או אולי לצלצל למסטר רייקי שלי ולבקש שתדבר עם החייזרים שלה... או שבעצם אני יודעת ! אני אבקש משתיכן שביום א' בשעה תשע וחצי בבוקר תעמדו דום שתיכן למשך חצי דקה לאות הזדהות ותמיכה ... סתםםםםם, אני צוחקת ! כל הרעיונות האלו יוצאים מתוך לחץ. אבל ברצינות עכשיו ! באמת, ביום ראשון תחשבו עליי... ובכלל תחשבו עליי כי בטח יהיו עוד ימים כאלו... הרי זו רק ההתחלה... אתמול היו לי דקירות בחזה בצד שמאל ועכשיו הלב ממהר לאן שהוא... יהיה בסדר ! באהבה רבה !

היי, אני עומדת ביום ראשון ב- 9:30, לא חצי דקה, חצי שעה, ומחזיקה אצבעות ומתפללת רק בשבילך, בטוח מישהו למעלה ישמע ויקשיב ויענה. מבטיחה. וכדי להרגע, קצת יוגה, קצת נשימות עמוקות, מוזיקה קלאסית, אחר כך סיגריה וקפה, ובתקוה יהיה בסדר, ואם לא תקראי לי, בשניים בטוח נצליח. ב ה צ ל ח ה ביום א', אנחנו פה איתך, בשביל החיזוקים, בשביל לתת קצת כוחות כשקשה. ואל תשכחי בערב, חידה, אני מחכה לזה. אביב.

ודרך אגב, חשבתי על זה קצת, ואני בעד הרעיון של לפתוח שלושתינו משרד ייעוץ. נראה לי שזה קטע שיילך מצוין... :-) אביב.

זו העייפות? זו ההרגשה הפיזית הרעה? אילו השעות הארוכות שאני מבלה לבדי ? אני מרגישה שאף אל פי שזו מלחמה חשובה ויש בה טעם,אני לבדי. כשהאנורקסיה הפכה לבולמיה,עוד לפני שלמדתי להקיא,נכנסתי להרבה דכאונות בגלל האוכל.כל הזמן חיפשתי דברים שיעסיקו אותי,אנשים שידברו איתי...רק לא להשאב פנימה אל תוך התחושות הנוראיות של השנאה העצמית והבדידות. שהתחלתי להקיא,ככל שהשתכללתי, הרפיתי מהאנשים.היה לי הרבה יותר קל לתת להם ללכת.פחות נטיתי למצבי רוח ולכל דיכאון היתה "תרופה"(לא שהיא באמת עבדה אבל תמיד שכחתי את זה מחדש). בעזרת ההקאות לא היתה לי בעיה לקבל את הגבולות שהם הציבו לי , שלטתי על הצורך שלי באנשים , עיסוקים לא הייתי צריכה כלל.... לא יצרתי קשרים ולא התפניתי לעיסוקים...ולא יכולתי להפגע... זה בטח נשמע לכם מופרך.אבל מה לעשות...ההקאות עד כדי כך ניהלו את מהלך חיי.עוד לא שבוע עבר ואני כבר מתגעגעת... ואני כבר מרגישה לבד, ושלא מתייחסים אליי... זה לא שדרך ההקאות ניסיתי להשיג יחס.פשוט לא הייתי זקוקה ליחס הזה.היה לי קל מאוד לבעוט בו,לא היה לי בכלל זמן אליו. :( ו

אנג'ל חמודה בוקר טוב! אני זוכרת שסיפרת בפורום שכל החברים שלך מתרחקים ממך... אני חושבת שהצורך שלך באנשים רק מראה על חזרה לצלם אנוש "כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע... לתת, לרצות לקחת ולא מתוך הרגל..." כל שזה דווקא תהליך משמח שאת זקוקה לאנשים ולא מתחפרת בתוך המחלה. אני פה בשבילך

טוב שאת פה:-) כתבתי לך אתמול לא יודעת אם קראת זה עבר לעמודים קודמים כנראה

היי! קראתי את ההודעה, ותחילה רציתי לומר כל הכבוד על שבוע בלי... אני מתארת לעצמי כמה שזה קשה, ושצריך להיות ממש חזק, למרות שאני מגיעה מהצד הנגדי של הציר... את אומרת שעם ההקאות הרגשת פחות לבד, לא היית זקוקה לאנשים, תפסת תלות במשהו אחר. שמעתי מבולימית אחת שמה שהא עושה בעצם זה לשרוף זמן. היא מוצאת הרבה סיטואציות כאלה בחיים, שמטבטאות המיוחד עם האוכל. לאכול. לא לעשות שום דבר אחר. לא להתמודד, לברוח. אני מוצאת את עצמי עושה את אותם הדברים, רק בדרך הפוכה... אם לא איכפת לך, הייתי רוצה שתספרי איך נטשת את האנורקסיה לטובת הבולמיה? מה קרה? היה מרווח בין לבין, או שאחת החליפה את השניה? בכל מקרה, כשאת זקוקה למישהו תבואי לכאן. תכתבי. הרבה אנשים ישמחו לשמוע, ולנסות לפחות לעזור. אני אחת מהם. תחזיקי מעמד...

היי לך.תודה לא נטשתי את האנורקסיה לטובת הבולמיה. בהתחלה לא הייתי אנורקטית.כלומר,במבט לאחור הייתי אבל אז לא חשבתי על זה בכלל הבולמיה באה לבד הבולמוסים הגיעו.בהתחלה מיתנתי אותם בצומות , מאוחר יותר בלקסטיבים ואז בהקאות. בהתחלה אחת החליפה את השניה ואז הן גם השתלבו האחת בשניה וזה מצבי עכשיו

האם ידוע באיזה שבוע של ההריון עליי להפסיק לקחת פריזמה (נוטלת כעת 2 כדורים) על מנת שאוכל להניק? תודה

למעיין שלום. חשוב מאוד אם את בהריון לידע את הפסיכיאטר שרשם לך את התרופה בכדי לדעת שאינה פוגעת בהתפתחות העובר ולא תיפגע בעתיד בהנקה. באיזה שבוע את נמצאת? האם זהו הריון מתוכנן? בכל אופן- מזל טוב ושיהיה בהצלחה. רוית.

מה זה השאלה המפגרת הזאת "האם זה הריון מתוכנן"? בטח שהוא מתוכנן! בכל אופן תשובה לשאלה האם ניתן לקחת פריזמה בהריון לא קיבלתי,ואשמח לקבל דיעה מפסיכיאטר או רופא מוסמך בפורום הזה.

תתעודדי. הבוקר רק התחיל. היום יכול להיות כל כך יפה. ותאמיני לי גם אני נאבקת עם הרגשות רעות כמעט כל בוקר ,ואני חושבת שבגלל שאני חושבת על כמה שרע לי ,אז זה משפיע לי על כל היום. לספר לך משהו מצחיק שהתחלתי לעשות כל בוקר? - כשאני קמה וההרגשה שלי רעה, אני מתחילה לשיר לעצמי שיר שמח במיוחד ( כמו " איזה יום שמח לי היום- איזה יום"). להגיד את האמת - פעם אני מנצחת ,ופעם זה לא עוזר ואני נשאבת למטה למטה עם כל הרע. אבל שווה לנסות! אז שיהיה לך יום מקסים בילי

תודה:) אני מתעודדת לפעמים זה מרפה לרגעים פה פגשתי מישהו נחמד,פה הגעתי להארה חדשה שמעולם לא היתה לי... וכל מיני כאילו רק שבימים האחרונים אני מרגישה כאילו שום דבר בחיים שלי לא מרגיש כלום,לא שווה,חסר תועלת. אני לא מרגישה את עצמי כאילו אני לא חיה.אנ מנסה לשים את ההקאות מאחורי לפחות לתקופה הזו,ואני פשוט מריחה את הזכרונות על הידיים שלי...ולא יעזור כמה אני אקרצף אותן בסבון. להתעורר כל בוקר למציאות הזו שאומרת "את בבית למרות שאת שנאת כל רגע וסולדת מהדמויות בו.את בבית כי רק בלי מלחמת הקיום הזו את מסוגלת לעבוד ולממן טיפול" ושאני קמה בבוקר אני רק מחכה שהיום הזה יעבור לא מצליחה לשיר שירים. אבל ליד אנשים , בעקר אמא שלי, אני צוחקת ומאושרת ומתפרעת. אני שנאת אפילו את הדאגה המינימלית..

אני מצטערת על ההודעות מאתמול שוב לא נרדמתי הלילה והיום אני גם עובדת לאחר הצבא...אבל כבר התרגלתי הבוקר כהרגלו,שם את הדברים בחזרה במקום... היא לא מוזרה,היא לא רעה...הפסיכולוגית שדיברתי איתה אתמול כן מוזרה אבל לי היה רע ואולי ניסיתי לברוח מהטיפול... קשה לי עם רעיון "הצוות". זה כאילו עושים מהומה גדולה על מה בכך אבל כאמור "תובנה" חלקית. זוכרת?

מתי כל זה יגמר כבר? אני כ"כ שנאת את עצמי....

איך בעבודה החדשה? שיהיה לך יום טוב! טלי פרידמן

שיהיה לך יום נהדר! להתראות

מצטרפת ומוסיפה, בוקר שטוף שמש ומחשבות טובות... אביב.

בוקר טוב! עוד לא גמרתי לקרא את כל ההודעות של הלילה, אבל קראתי את התגובה שלך לכותרת, הלא מוצלחת כנראה, א את א . לא הבנתי בדיוק לאן זה לקח אותך, אבל אני התכוונתי ל- אביב את אליאן (ושות') סתם בדיחה תפלה, אתן כל-כך מקסימות, חשבתי שנוכל לפתוח יחד משרד יעוץ....... :) סליחה סליחה סליחה אם נפגעת. אני אשתדל להיות רגישה יותר בעתיד.

רחל מקסימה, לא נפגעתי, ואת צודקת, אני לקחתי את זה למקומות שלי ולדברים שהטרידו אותי בימים האחרונים. האסוציאציה שלי היתה אביב את אנורקטית, וזה התלבש על הפחד שלי, כיון שהימים האחרונים היו קשים ובתקופות הדיכאון באמת קשה לי לאכול. החשש שלי מההתחלה היה להחליף הפרעת אכילה אחת באחרת, להחליף את הבולמיה באנורקסיה, ולא רציתי שזה יקרה, והזהרתי את עצמי ואת המטפלת שלי מזה, ובגלל זה גם טרחתי לוודא את זה איתה אתמול בלילה. ויצא מזה רק טוב, כי באמת היא אמרה דברים נכונים, שאני לוקחת תקופות קשות ומכלילה מהם על הכל, כולל על הימים הנורמלים, ושוכחת אותם, ושוכחת שכשאני בסדר - אני בסדר, ולכולם יש תקופות קשות, וזה משפיע. ואולי היא לא אמרה את זה, אולי זה מה שאני שמעתי ורציתי להבין, אבל בכל מקרה ככה אני רואה את הדברים. טבעי ונורמלי שבתקופות מסוימות אין תאבון בחיים, ואחר כך מפצים על זה. בכל מקרה, זה באמת הדברים שלי, ואיתי את יכולה להגיד הכל, בגלוי, אין צורך ברגישות יתר. הפורום זה אחת הדרכים שאני מצאתי לעצמי לעבוד על עצמי ודרך הדברים שאנשים אומרים לי, אני מעלה את הקשיים שלי, והבעיות שלי, והפחדים שלי למודעות, ומנסה לתקן ומנסה להשתפר. אז תודה שעזרת לי בדרך, ושיהיה בוקר טוב גם לך, אביב.

בוקר טוב, ראיתי את ההתכתבויות בעיקר לגבי א' וב', ואני שמחה שרחל הבהירה את עצמה. קצת שיעשע אותי שאתן מתחילות לדבר בקודים : א' ב' וכו'. אוטוטו נפתח את "מילון הפורום החדש", ותיהיה לנו שפה ייחודית (כמו בצבא...) :) סתם, זה רק מראה שאתן כבר זקוקות פחות למילים...אתן פשוט חשות אחת את השניה, אף שלעיתים זה לא ממש מובן על ידי הצד השני...אבל בשביל זה אתן בודקות מה קורה אחת עם השנייה... כצופה מהצד על ההתכתבויות שלכן, אני יכולה לומר שזו נראית לי תחילתה של ידידות מופלאה.... שיהיה יום טוב, טלי פרידמן