פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי מספר בעיות שהייתי מאוד רוצה להעלות אותן בפני משהו מוסמך אך... איני יודע במי לבחור עובד סוציאלי , פסיכולג, פסיכיטר... אשמח לקבל פירוט של החלוקה בניהם (באיזה מקרא כדאי לפנות למי) ו דרכים לבחור מטפל טוב ע"מ לא לזרוק הרבה כסף לפח ללא תועלת...

שלום יונתן, לא קל למצוא את המטפל המתאים, והדרך הטובה לעשות זאת היא להיפגש עם מספר מטפלים, להציג בפניהם את המטרות הטיפוליות שהצבת לעצמך ולשמוע את אופן הטיפול שבו הם מתמחים. הנה מספר קישורים לתשובות שנתתי לשאלה זו בעבר: http://doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=27208&t=27187 http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=51211&t=51039 http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=40031&t=40022 http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=34951&t=34849 http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=29499&t=29442 לילה טוב, דרור גרין

האם מומלץ לקבל טיפול באופן פרטי או דרך קופת חולים מה עדיף ולמה???

היי! אני חדשה כאן, אבל יצא לי לקרוא יחסית הרבה הודעות. אחת מהן הייתה שלך לסתם מישהי. רציתי לשאול, אם לא איכפת לך לענות, מה המצב שלך בדיוק - בקטע של הפרעת האכילה? את נשמעת נורא מחוזקת. אני חלשה מידי. אולי אני לא רוצה מידי. אולי אני פוחדת... אז אם בא לך, אני אשמח לשמוע ממך...

....

עוד 40 דקות בערך אני אדע אם אני צריכה לחפש לי מטפלת אחרת או לא... כנראה שכן,האמת שהכנתי את עצמי לכך היום יש לה את כל הסיבות לא טווח הגילאים שהיא מתמחה בו, מקרה שהיא בעצמה אמרה שמרתיע אותה קצת להכנס אליו ושהיא לא בטוחה,היא בטח בצדק גם דואגת כלכלית וכו וכו וכו... האמת שגם אני דואגת כלכלית...אני עובדת אמנם אבל זה קשה... כבר שלחתי היום הרבה אימילים לכל מיני ארגונים ומכונים ...ביקשתי המלצה לפסיכולוגית(יותר זול וכבר יש לי 2 הערכות מצב). באמת שנמאס,אם אני בחיים לא אמצא כלום?זה מתחיל קצת להלחיץ...

טוב,כנראה שלא ילך... היא בלבלה אותי לגמרי לא הבנתי כלום היא הבטיחה שהיא תעשה לי בקרוב "סדר" בדברים אבל היא אמרה משהו על ,בנוסף אליה,פסיכותרפיסטית פעמיים בשבוע... אז אני לא הבנתי,היא לא פסיכותרפיסטית?(בנוסף לכך שהיא פסיכיאטרית) דיברתי בטלפון ,עם עוד פסיכולוגית והיא הפחידה אותי היא אמרה לי "אם את באה אלי את צריכה לדעת-אני עקשנית, אני לא וותרנית, אני מערבת את מי שצריך אם צריך". אח"כ היא אמנם נסתה לרכך את ההלם ושעשעה והצחיקה אותי קצת, אבל למה כולן אומרות לי שהן לא יכולות לבד...? כל מי שדיברתי איתה רוצה דיאטנית,רוצה שאני אלך עם דרכה עד הסוף ואסמוך עליה... איפה אני? לא שואלים אותי? יש לי עדיין פגישות עם המטפלת שלי,אבל תעזרי לי לחפש אחרת ליתר ביטחון... תגידי,אני כזו דוחה? למה הן נרתעות מלטפל בי?

טלי...אם הן חברות? אני יודעת שזה נשמע רעיון מטורף...אבל פתאום נזכרתי ששתיהן גרות באותה עיר...ושביקשתי מהראושנה שתפנה אותי למישהי אחרת היא אמרה לי שיש לה חברה-שותפה פסיכולוגית... אוי ואבוי...

בהמשך להודעה של איש הגשם הגיע זמן לשון (הוא בטח התכוון לישון?) אז כך : מי אמר למי "הגיע זמן לשון " אז אני מחכה שוב להודעה שאתן לא יודעות בכלל..

תגלי?

אבשלום קור ל... בטח בחצות הלילה, ובטח עוד מעט תגיע גם תמונה... אביב.

היי ישבתי היום במשך רוב שעות הצהריים לכתוב לכן וכתבתי הרבה ופתאום המחשב נתקע והכל הלך לאיבוד ! חוסר מזל בסיסי כנראה. לא ידעתי מאיפה להתחיל בכלל ,אבל אתחיל עכשיו בהסבר קטן על אתמול ! אתמול היה יום "שחור" ... כאב בבוקר ,בצהריים ובערב זה כנראה היה כבר יותר מידי! הדברים שלכן מצליחים לחדור לתוך חומת מגן שבניתי סביבי שנים רבות ואשר מזכירים לי לי נשכחות... רק בשנה האחרונה אני מצליחה הודות לטיפול להתחבר לכאב שלי ולזרום איתו ללא חשש ולקבל אותו. אבל, זה מתקיים רק במסגרת הטיפול... ואתמול זה גלש ופרץ וקצת נבהלתי מזה!!! וכאן אביב אני מזכירה לך את השיר של פינוקיו (את השיר אביב לא הבדיחה :-)) שבשורה התחתונה מדבר על זה שסוף סוף הוא אדם עם רגשות(והרי מה זה לחיות ולהיות( אז לכאורה יש בזה הרבה כאב אבל יחד עם זאת זה חלק מלחיות וכמובן שאתן גורמות לי לחייך ולהרגיש... והיום אני יודעת שזה לא נורא לבכות... ולהרגיש ! ולחדשות... היום בעלי חתם על מכתב שבו הוא מייפה את כוחי להחליט בכל הנוגע לבן בקשר להוצאתו מהבית. לכאורה אני אמורה לשמוח שהצלחתי אבל משום מה אני לא... בכל אופן דיברנו והוא הבטיח לא להיות אלים ולא לצעוק או לקלל... אמרתי לו שאני רוצה להתגרש וכו' אבל הוא אמר שכשהוא יחליט ובינתיים הוא לא יפריע לי. טוב, אני אקבל את זה לפחות עד שהבן יהיה בפנימיה. החיים קשים !!! לסיום ולדבר הכי חשוב שרציתי להגיד זה תודה, תודה מעומק ליבי על הדאגה, התמיכה והאהבה שמחזקת אותי מאד מאד !

אבל תרגישי טוב,ותודה על האימייל הסיפורים האילו...בא לי לבכות...(אל תדאגי זה לא ילך) אני מכירה את התחושה חסרת האונים...בעקר מהצד של הילדים...אבל גם מאמא... סליחה שברברתי לך אנג'ל

אליאן !!! כמה שאני שמחה לשמוע ממך, אין לך מושג, הדלקתי סיגריה רק מההתרגשות. כתבתי לך בבוקר, וכשלא ענית גם על זה, קצת נלחצתי, אבל ראיתי לאט לאט אותות חיים והתאוששות הדרגתית, ונרגעתי... לילה שחור, לכולנו יש כאלה, ואת עוברת כל כך הרבה, זה כל כך צפוי, וכל כך מובן, שיהיו לך גם כאלה, שתרצי קצת מרחב ואויר לנשימה, רק תקראי את ההודעות, אל תגיבי, ונשמע שאת עושה את זה, כי זה מחזק, ונותן כוחות, ואז בהדרגה את חוזרת אלינו. הבהלה מובנת, הרצון להתרחק קצת מובן, והחזרה הכי מובנת והכי משמחת. ברור, שאת לא שמחה בשלמות, מיפוי הכוח של בעלך, הוא נתן לך את הכוח להחליט החלטה כואבת, מצד אחד זה טוב, מצד שני זה קשה, להוציא את הילד מהבית, לא קל ולא פשוט, המעשה הנכון - את יודעת אולי ברציונל ובמחשבה, אבל הרגש מעיק ומכביד. לאט לאט הרציונל והרגש ישתלבו, ואת תרגישי יותר שלמה עם ההחלטה, ועם הביצוע, ויהיה לך יותר קל. מקווה בשבילך, שזה יקרה מהר ככל האפשר. נשמע גם שבעלך עושה דברים בהדרגה, קודם נותן לך יפוי כוח ומבטיח הבטחות לגבי אלימות וקללות, ואולי בסוף גם יתרצה לגירושים. בכל אופן נשמע שהחיים שלך מתחילים לקבל תפנית חיובית, בעקבות הפעולות שאת נוקטת. אני רואה את זה, ובטח גם אחרים, ורק מקווה שגם את מצליחה לראות ולהרגיש את זה. תקחי את הזמן לאט לאט, שיכאב כמה שפחות, אם את צריכה קצת מרחב כדי לנשום, קחי גם, אבל שלא תשכחי לחזור אלינו, ותמיד תמיד לפחות לקרוא את הודעות הבוקר טוב והלילה טוב. שלך, אביב.

מילא, שיהיו ימים כאלה, יש טובים יותר מאלה, וזה לא כל-כך נורא מילא, יש ימים טובים מאלה הם יבואו חזרה............ טוב לשמוע שהתאוששת. אני כאן, לידך. לא הרגשת שמישהו מחבק אותך היום? זאת הייתי אני.... מה שותים הערב?

מה זה מה שותים ? כבר דיברנו על זה אתמול, קפה טסטר צו'יס אדום, ארבע סוכרזית, בלי חלב, עם סיגריה, בלי עוגה ליד... כבר שכחת ? :-) אביב.

איך את עוברת את הימים הללו.. לפני ההחלטה? כולם כאן מודאגים נסים

היי, תודה גם לך על הדאגה... איך אני עוברת ? ממש לא יודעת ! מרוב עצים לא רואים את היער, ומרוב צרות אין זמן כמעט לחשוב אבל כשאני מגיעה לכאן,למקום המוגן הזה לרחל לאביב לצוות המיקצועי... אני מגיעה למנוחה ולנחלה.... ובסופו של דבר הלחצים משתחררים והכל יוצא.. הבכי ,הכאב וגם השימחה והצחוק ! אז שוב תודה גם לך ולהתראות !

היי אליאן אני מבין שהימים קשים. פתאום משהו שיחלת לו קורה. כעת עלייךלהתמודד עם ישום ההחלטה והשלכותיה. ולפי ההכרות ביננו. המעבר שלו יועיל לכולכם. אני שמח לראות שיש לך כאן תמיכה נהדרת ביי נסים

תודה. קיבלתי את עצתך ,ואני מנסה ליישם. נכון שכתבת שאת לא מבינה בנושא ,אבל בעצם כולנו כאן בפורום הזה נמצאים בגלל נושא אחד גדול והוא הנפש הפגועה שלנו. כל אחד וסיבותיו , כל אחד ומה שזה גורם לו. ובזה רק אנחנו יכולים להבין .אנחנו שנמצאים בתוך זה מבינים הכי טוב אחד את השני. ותאמיני לי באמת עזרת לי כשכתבת לי. גם אם לא היית אומרת כלום . זה שבכלל התיחסת וקראת על מה שמציק לי ,זה כבר הוריד לי עוד קצת מהלב . אז שוב תודה. ואני לא יודעת מה קורה לך ולמה את מכנה את עצמך סתם מישהי(אף אחד הוא לא סתם כל אחד הוא משהו מיוחד), כי אני חדשה בפורום , אבל שיהיה לך בהצלחה בהתמודדות. בילי

אולי כדאי בנוסף לקבל גם תגובה מאחד היועצים המוסמכים? אני אמנם ניסיתי לעזור, אבל אני באמת לא מבינה בזה הרבה... תודה על תגובתך, ובהצלחה גם לך!

תודה לכולם על התשובות. כמובן שאובדן הוא טראומה מסוג מסוים ואני מקבלת את מה שאמרתם כולכם. השאלה שלי בעיקר היא אם זה אובדן יכול ממש לגרום לתסמונת פוסט טראומטית (PTSD).

....

למה זה חשוב לך לדעת? וכמו שללה המתוקה שאלה- מה שלומך היום? כל תשובה תתקבל, גם למעלה, גם למטה, העיקר שאת פה איתנו. תחזיקי מעמד.

אני שואלת כי אני לא יודעת מה גורם לי לתגובות האלה שממש מפריעות לי לתפקוד. כל הזמן אני חושבת כל אמא שלי, יש לי פלשאבקים על תקופת המחלה וההלוויה, אני מדמיינת אותה כל הזמן מתחת לאבנים בבית הקברות, אני מתוחה כל הזמן וכמעט לא מסוגלת לתפקד. זה ממש מפחיד אותי ונראה לי קיצוני ואני מאוכזבת מעצמי על התגובות שלי

אורית שלום המונח המקצועי של הפרעת דחק פוסט טראומתית חשובה לכתיבת דו"חות. לעומת זאת מה שחשוב בחיים באמת זו החוויה האישית של לחץ ופוסט טראומה, כמו גם תחושת אובדן והחמצה שמהם קשה להשתחרר. כל אלו הן מצבים נפשיים ואישיים. לדעתי לא כל כך משנה אם ברמה הפורמלית הדברים יקראו PTSD או כל שם אחר. מה שחשוב הוא שתפקודך התקין בחיים נפגע וצריך לחשוב כיצד מחזירים את איכות החיים והתפקוד. את האבחנה הפסיכיאטרית לענין היה עדיף אולי לשים בצד, זה רק מזמין להניח שהבעיה נצרבה כל כך חזק עד שלא ניתן יותר לצאת ממנה. אינני יודע אם את נמצאת במסגרת טיפולית כלשהי כיום. במידה ולא, הייתי ממליץ לך לפנות לייעוץ ולהיעזר בו כדי להגדיר מחדש את מצבך במונחים של חיים ואיכות חיים, ולא במונחים של הפרעה פסיכיאטרית. זוית ההתבוננות משנה לפעמים את כל התמונה. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי אורית קראתי את ההודעות שלך והרגשתי צורך לפנות אלייך. הסיפור שלך הזכיר לי במשהו את הסיפור שלי. היתה תקופה מאוד מלחיצה בחיי שנמשכה 8 חודשים (לא חס וחלילה שמישהו מת אלא משהו פחות חמור - אבל כל אחד והלחצים שלו). בכל אותה תקופה הייתי צריך להראות שאני שולט במצב אבל הדבר כירסם בי מבפנים מבפנים. עד שכבר לא יכולתי יותר, ופשוט הופיעו סימנים פיזיולוגיים - חוסר תאבון,חוסר שינה,מחנק. לא ידעתי מאיפה זה נפל עליי - ובעצם אותם סימפטומים הפכו לדבר שהטריד אותי הכי הרבה. באותו שלב הרגשתי שאני צריך עזרה. הלכתי ל-2 פגישות אצל פסיכולוג אבל הרגשתי שזה לא זה. אז הלכתי לפסיכיאטרית (למרות שראיתי בכך כשלון גדול מאוד שלי) שנתנה לי כדור סרוקסט (כמו פרוזאק). הכדור מאוד עזר לי (אם כי צריך סבלנות עד שזה מתחיל להשפיע). במבט לאחור אני חושב שחשוב מאוד לא לשמור את הדברים בבטן ולטפל בענין כמה שיותר מהר. מקווה שתרגישי טוב. ואם יש לך שאלות, אז אני פה. ביי רונן

לא, לצערי אני לא מצליחה לירוק קצת מהמלח החוצה.... הרשי לי להתלוצץ(ככה אני כשרע): כשמקיאים הרבה מאבדים הרבה מלחים...כשלא-הם נשארים בגוף. טוב,זה היה משפט ספונטני אבל פתאום אני מרגישה עד כמה שהאמירה הזו היתה אמביוולנטית... הנה עוד הודעה "סתומה" שלי...

ולשתות את זה פנימה? (מלאכים הרי אינם שותים). אולי פשוט לעצור את התהליך מראש ולא לבלוע את הדמעות. לתת להן לזלוג מטה, לתת למלאך שאוסף את הדמעות לאסוף אותן עבורך. כך גם יתפנה למלאכים מקום בגרונם וגם המלאך יוכל לעשות אולי משהו טוב עם אותם נציבי מלח, אולי הוא יבנה מהם פסלים (בצורת מלאכים)? אפשר לעשות דברים טובים עם דמעות של מלאכים, הרי הן דמעות יפות ועצובות זולגות באופק, מבקשות מה הן מבקשות?

מבקשות...מתחננות...לא יודעת למה,אין לי מושג,לאף מלאך אין. אני לא מצליחה להזיל את הדמעות...אני מאוד רוצה. אבל הן תקועות,לפעמים אני בטוחה שעוד רגע הן יצאו-קצב הנשימה עולה ,פנים מתעוותות קצת...אבל הדמעות חסומות בפנים. לפעמים אני מנסה להזכר בבת הדוד שלי כדי שיהיה לי עצוב ואז הדמעות יצאו-אבל במקום זה אני מפחדת. לפעמים אני מנסה להזכר בקבוצת ילדים שהחליטו שהם עושים "מעשה שובבות" על מנת שיש לי עצוב-ובמקום זה אני מפחדת. לפעמים אני מנסה להבין את המשמעות של זמן אבוד , לא יחזור יותר, ובמקום להתעצב ולבכות אני מתמלאת בפחד תהומי. אני הייתי טובה מאוד(ועד עכשיו?!) בהדחקה,הכחשה כלפי עצמי. אני מפוחדת מאוד מרמת הכאב שעולה בי עכשיו.הוא נראה לי "לא שלי", זה "של מישהי אחרת"... אני מרגישה כאילו משהו תקוע בי כמו "בלוק" וכאילו אני תקועה באיזשהוא "פלונטר" חסר סיכוי להתרה. הרבה פעמים בחיי נחסמתי ע"י קיר שניסיתי בכוח לשבור, להגיע ללבם של בני אדם (בעקר של הורי),יש לציין שהקיר הזה גרם לי להרבה תחושות של חוסר אונים(פיזיות גם), וזו התחושה הכי גרועה שעלתה לי בכל פעם שעשיתי הפוגה בהפרעת האכילה. עם הפרעת האכילה,המצב ממש הפוך,כל הסיטואציה הפוכה...האנשים מנסים לשבור את הקיר ואני זו שעומדת מן המצד השני בעקשנות, ויודעת שזה הדבר היחיד בחיי שיקחו לי רק אם אני אסכים לתת אותו... ולכן קשה לי לתת אותה, אני תוהה לעצמי מה יהיה לאחר שתרד הנפיחות...כפי שאני מכירה את עצמי ודאי אחזור לזה... כי הפסקתי הרבה פעמים ...ובכל פעם חזרתי לזה .... ובאמת אם איזה יועץ קורא את דברי , מה גורם לתופעות פיזיות של "חוסר אונים" ואני מדברת על חוסר שקט,עודפי אנרגיה, כאבי ראש,חוסר יכולת לישון(עיניים כואבות) או להתרכז בדברים מרגיעים? ויש עוד תחושה מאוד מבלבלת שמתלווה לכל התחושות האילו: מאוד רוצים לדבר עם מישהו,אבל כשיוצרים קשר עם מישהו באותו רגע ממש ,לא מוצאים מה להגיד,וכבר לא בטוחים שרוצים לדבר, והולכים סחור סחור או שמחפשים תירוץ לסיים את השיחה אחרי דקה?

אהלן, עכשיו סיימתי את המכתב הארוך שנכתב לג'קי ולמישהי... אני ממש אשמח אם תקראי אותו. כל המחשבות המדעילות, מהן אני בורחת בדרך כלל :-) מה שלומך? איך החיים שלך? הפסקתי אתמול עם הכדורים, ועכשיו אני מחכה לראות אם יהיה שינוי כלשהו. אני פשוט לא הרגשתי שזה בכלל משנה לי כבר, עכשיו נראה מי צודק... אני מסתכלת על השמיים, מחוץ למשרד והשמש הזאת מאירה אותי מבפנים. אני רוצה להיות מאושרת ואני יודעת שזה אכן בידי. אני רוצה להיות בן אדם טוב יותר ולדעת לתת יותר וגם לדעת לקבל!!! אני רוצה שיהיה לך טוב, כי כל כך מגיע לך! ובקשר לספרים - יצאה לך לקרוא את הספר החדש של פאולו קואלו? אני מתלבטת אם לקנות אותו (לא זוכרת את השם המדוייק, היה שם משהו עם שטן). טוב, אז אני אנסה להמשיך עם האופטימיות וההתלהבות!! בי

...

כן!!

היי ללה, אני שמחה לשמוע ממך, ולקרוא מה שכתבת זה בכלל מדהים. קשה לי להבין מאיפה אתן מוציאות את זה, את ומישהי וג'קי, כנראה מאוד מבפנים. אני רוצה גם, שתזכי לקבל את כל הדברים הטובים, שתצליחי לנער את הראש מהמחשבות המרעילות, בשבילך, ומחזיקה לך אצבעות, חזק חזק, גם תוך כדי הקלדה :-) לדעת לתת - את כבר יודעת זה בטוח, ועל זה אני יכולה להעיד הלו אני בצד המקבל. שיהיה יום כייפי, אביב.

אני חושבת שאני צריכה לנער את הראש מאוד מאוד חזק!!!! :-) היום נראה לי באמת הולך להיות טוב, אני כל כך לא רוצה לתת לדברים שטוטיים להשפיע עלי. איך בעבודה? (את שם עכשיו?) אני מתכננת, אולי אולי, לנסוע לפריז בסופשבוע, לא נראה לי שזה ייצא בסוף, אבל עצם הרעיון עשה לי טוב :-) בשבילי חו"ל ואירופה במיוחד כמו סם, לפחות פעם בשנה אני חייבת לנסוע. הבעיה שבזמן האחרון זה מאוד מאוד קשה בשבילי, וכן מהסיבה של האוכל. במיוחד פריז - ישר רצו לי מן מחשבות - מה אעשה שם? עם חברי לידי כל היום? אבל, רבאק, אני לא אתן לאנורקסיה למנוע ממני להנות! טוב, ואחרי ששיתפתי אותך בוויכוחים העצמיים אני אחזור לעבודה, שהיא בינתיים יותר מציאותית מפריז, לצערי. אני חושבת שרק בשביל כל הדברים האלה שעוברים לי בראש אני צריכה לתכנן לנסוע לחו"ל לעיתים יותר ת'ופות, ואולי גם לנסוע לפעמים :-) בי בינתיים, יום נפלא גם לך ולא רק בגלל שמכבי ניצחו! (עלי אישית זה בכלל לא משפיע:-)

בוקר טוב לכן, ושוב היה קשה לקום, אז הבוקר מתחיל קצת מאוחר:-) למישהי - זה הדבר הכי כנה ואמיתי ששמעתי אי פעם, חוץ מספרים שמשום מה זה אף פעם לא נראה כל כך אמיתי שם. את הזכרת לי דברים שרציתי לשכוח. Jacki, אני חושבת שכדאי לך לקרוא את מה שמישהי כתבה לי אתמול. אני גם הייתי באשפוז, אשפוז יום אמנם וזה נראה לי כמו המסגרת שאת(jacki) מתארת. הייתי אמורה להכנס לאשפוז אבל בסוף הצוות האמין בי והייתי רק במשך היום במרפאה פסיכיאטרית לשם הייתי באה בשביל לאכול - בוקר, צהריים וכמובן ה- Ensure בין לבין. הדבר הכי שנוא עלי. אפילו במצבי אז העדפתי לקבל את הקלוריות באוכל ולא במשקה המתוק המזוויע הזה. זאת היתה תקופה מוזרה וקשה. בה הבנתי שאני לא מוכנה לוותר על החיים שלי לגמרי. הייתי מחוץ לכל מסגרת (חוץ מהמרפאה) במשך חודשיים. השתגעתי לגמרי מחוסר מעש והבטחון העצמי ירד עוד יותר. להיות כל היום בסביבת אנשים לא בריאים נפשית, בצורה זו או אחרת, מתחיל להעלות את השאלות - אם אני כאן, אז גם אני לא הרבה יותר טובה מהם, אם בכלל היו לי ספקות לגבי זה. הארוחות היו רק עם האחות, שכמובן היא לא היתה אוכלת אלא רק מסתכלת שאסיים את כל מה שהוקצב לי. אני מנסה כמעט ולא להזכר בתקופה הזו. ואולי זה טוב עכשיו כן להזכר בדברים, להבין עד איזו שפלות הבאתי את עצמי ושזה לא רק שלא נתן לי כלום, אלא רק הרס לי המון המון דברים. הייתי מסטולה מרוב התרופות ומהאוכל שפתאום הגוף שלי התחיל לקבל. מה שכן - מאוד מאוד קיוויתי שככה אתרגל לאכול וכשאצא החוצה אהיה חייבת להמשיך. הם לא כל כך רצו שאחזור לעבוד. המשקל לא עלה, אבל שכנעתי את כולם שאני בלי עבודה לא יכולה לתפקד. יצאתי החוצה, התחלתי עם הקופסאות פלסטיק ועם האוכל המוקצב, כמובן שההקצבה היתה יותר נמוכה והלכה ונעלמה לאט לאט.... אני כותבת את כל זה לא מתוך השלמה עם המצב, ולא מתוך איזו גאווה - הנה ניצחתי את כולם, שיקרתי להם בפנים, אלא מתוך הבנה שהנה - אני שיקרתי לעצמי כל כך הרבה ותראו לאן הגעתי, אבל לא, אני לא אשאר כאן! אני לא יודעת, לפעמים אני מרגישה שאני צריכה את האשפוז הזה שוב, כדי להבין מה אני יכולה להפסיד, וזה משהו שאני מנסה לעבוד עליו בימים אלה. לא לחשוב על מה יכול היה להיות, אלא על מה שעכשיו. לא להתאבל בשקט על מות אמי אלא לשמור על יחסים חמים עם אבא שלי. לא לחכות לדברים שיקרו אלא לעשות אותם. הבן אדם שהכי עזר לי בכל המהלך הזה זה החבר שלי. הבן אדם הכי מדהים בעולם. אני יודעת שאם המצב יימשך ולא ישתפר עוד יותר, הוא עלול להשבר, למרות כל האהבה. אני כותבת גם את זה כדי להפנים את זה. זה אולי איזה מונולוג, שהייתי צריכה לעשות עם עצמי והעליתי אותו בכתב... טוב, אם הגעתם עד כאן, אז תודה!!!!! Jacki - את לא שיעממת אותי עם מה שכתבת, אף פעם אל תחשבי שאת משעממת!!! את חיה, את כאן, מגיע לך להיות כאן ומגיע לך שיהיה לך טוב!!! וגם לי וגם למישהי!!! תמשיכי עם המסגרת שאת נמצאת בה עכשיו ולא בידיעה שברגע שתצאי משם תחזרי לסורך ושזה סתם כי מכריחים אותך. תחשבי על כל יום שעובר ועד כמה טוב הוא היה יכול להיות ללא אנורקסיה, ללא ההתעסקות באוכל ובגוף, אלא חיים ! טובים או רעים, מאושרים או עצובים. שונים ככל שיהיו!!! שום דבר לא הולך חלק אבל הבריחה זה לא הפתרון. שתבינו, אני כותבת את השורות האלה לעצמי גם. טוב, אני צריכה לחזור לעבוד:-) Jacki - תכתבי לי על כל המחשבות הארורות שלך, על תתבישי! את לא משעממת אותי אלא להפך! אני צריכה את זה כדי לדעת שאני לא לבד. מישהי (ולא סתם :-) - את עשית דרך כל כך ארוכה! נראה לי שאני צריכה טיפה מכוחך :-) אני רואה בך את הסיבה להמשיך להלחם! טוב, זה היה ממש ארוך, אז בתקווה שהגעתן לסוף, יום נפלא שיהיה, אתן מדהימות!

... כל אימת שתזדקקי! כתבתי לך מכתב ארוך עכשיו, ואיכשהו הוא נעלם לי פתאום... :-( נפלאות דרכי המחשב! :-) בכל אופן, עד שאשחזר את רובו, אני שולחת "הודעת אקספרס" : אני כאן, יש לי כוח, ואשמח לתת לך "טיפה מכוחי", כמו שהתבטאת. אני מאמינה שכוחות אלו הם מסוג הדברים, ששיתוף בהם רק מגדיל את תעצומות הנפש! עוד מעט מגיע המכתב האמיתי...

אפשר להתחלק ? גם אני אשמח לקצת כוחות... אביב.

היי ללה אשפוז , בין אם מלא או אשפוז יום- הוא תמיד קשה, מכביד, עצוב ובכלל חוויה שרוצים לשכוח. אחד הדברים שאני מנסה לצאת נגדם, לגביי, הוא ההסתכלות עליי כעל מישהי "חלשה ", כזו ש"אינה מסוגלת לדאוג לעצמה", "אנורקטית כרונית". אני רוצה להציע לך זוית ראייה שונה: ייתכן שתתקשי להתחבר אליה בהתחלה, כי המוח מורגל כל כך בדפוסי החשיבה הקשים, מלאי תיעוב עצמי... תראי איזו דרך ארוכה עשית את! תראי כמה רחוק את נמצאת היום, בהשוואה לתקופת האשפוז שלך! את חיה, את עובדת, יש לך בן זוג אוהב ותומך, את מסתכל על אנורקסיה כעל בעיה ולא כעל "כוח" או "שליטה"... וכמה קל להיקשר אלייך... הרי אנחנו בקושי מכירות, ובכל זאת- מה שכתבת כל כך נגע בי. כל האכזבה העצמית, כל כוח ההרס הזה המופנה נגדך- - -אני מכירה אותם מצויין, ועדיין- קשה לראות איך הם זוחלים לאט לאט, כמעט בלי שתרגישי, משתלטים, כובשים לעצמם עוד ועוד שטחים שיהיה כל כך קשה לשחרר! אולי לכתוב בפורום זה פתרון (כמובן, אין בו די!). האכזריות, הקיצוניות בלתי מתפשרת, הרודנות נחשפת ומובנת הרבה יותר כצופה מהצד. בשנים האחרונות לימדתי את עצמי לפחד מהאנורקסיה, וכאן, בקריאת סיפורי החיים המדהימים, הכואבים האלו - כאן הפחד מקבל מובן חדש, האימה נעשית מוחשית הרבה יותר. אני לא רוצה לחיות כך. לא עוד, לא כך!! ללה, את חזקה. יש לך את ההבנה, יש לך את החוכמה, ומה שאולי יקשה עלייך להאמין- יש לך את הכוחות. זה קשה, זה מאבק שנקנה בדם (ובאוכל... :-) ), אבל זה אפשרי והכי חשוב- ז ה ש ו ו ה א ת ה מ א מ ץ ! ! ! הילחמי, היאבקי, בקשי עזרה ממי שניתן: אני אשמח להושיט יד כל אימת שאוכל, ואני בטוחה שיהיו עוד רבים, מאלו האוהבים אותך, היודעים את ערכך, המבינים איזה הפסד יהיה לאבד אותך לאנורקסיה... אני איתך!

נותרתי ללא מילים.... המילה "תודה" לא מתאימה כאן, זה הרבה יותר מזה. אני יודעת שהגיע הזמן להתחיל להאמין בעצמי, הרי באמת יש הרבה עובדות בשטח, רק חבל שעדיין כל נפילה קטנטנה, בכל תחום שיהיה מצליחה להוציא הכל משיווי משקל. היה עוד משהו היום, שהאיר את עיניי - בעבודה, את יודעת איך זה, כולם אוכלים, מציעים אוכל, ממתקים. עלי תמיד מדלגים או שואלים בידיעה לתשובה "לא, תודה". אני חושבת שכל כך התרגלתי ל"לא, תודה" הזה, אני אפילו לא מסתכלת במה מדובר :-) היום, שוב היה מצב דומה והבחורה אמרה לי, משהו שהיא אומרת בכל פעם, "לך אני לא מציעה כי את לא תקחי". ופתאום, בניגוד לכל הפעמים האחרות, הרגשתי כל כך מטופשת להיות במצב כזה. לא, לא בעלת שליטה או אופי חזק, אלא רק טיפשות. אני כל כך התרגלתי לא לאכול בעבודה או לא לקחת, ולמה בעצם? האם זה יהפוך אותי למפלצת? לא, עכשיו אני המפלצת! זה מצחיק, אבל ג'קי תיארה את האוכל כמשהו מפחיד ומגעיל. אני כבר לא חושבת ככה, זאת אומרת אני כן, ברגעים של איבוד שליטה, אבל בכנות אני חושבת ויודעת שזו אחת ההנאות שלנו בחיים, משהו כל כך טריוויאלי והלוואי ואי פעם בחיים אוכל להפוך את זה לכזה!! זו לא בושה לאכול ליד אנשים זו בושה לסרב לאכול בבית של סבתא לדוגמא. לא כן? הרבה חברות שלי , שרוצות לעשות דיאטה (נורמלית:-) הציעו לי להצטרף אליהן לארוחות, אבל עלי זה לא עובד. לפעמים במוח החולני שלי אני צריכה לראות בחורות רזות אוכלות ואז כאילו זה בסדר. מזויע, אה? אני חושבת שאף פעם אפילו לא הודיתי במחשבות כאלה... טוב, די על אוכל!!! זה פשוט קצת מהדברים שממש לא יוצא לי לחלוק עם אף אחד, מפחדת לזעזע... מה הדברים מהם את בורחת, ברחת? את לא חייבת לענות. את חושבת שאת מבינה למה דווקא אנורקסיה? למה להוציא את הדיכאון בצורה הזו ולא אחרת? (זה בעצם להחביא את הדיכאון:-) אני יודעת שאם הייתי הולכת לטיפול לפני כמה שנים טובות, לא הייתי מגיע למצב הזה. על אנורקסיה ספציפית י לי דווקא די הרבה השערות - מוות של אמא, סבתא. מצד שני - חבר שף :-) כולם צוחקים עלי שהוא מבוזבז איתי. לי זה דווקא די עצוב... טוב, אני אמשיך עם העבודה בינתיים! בי בינתיים!

אתמול הייתי בסדר. מה זה בסדר?? אם לפני חודש הייתם שואלים אותי על איך שהרגשתי אתמול, אז בטח הייתי אומרת שאני לא מרגישה טוב. אבל , כידוע ,הכל יחסי. אז בסדר מבחינתי היום-זה אומר שהיום אני מרגישה ממש רע. שוב חוזרות לי החרדות... ומה שהכי משגע אותי זה שאני לא יכולה להגיד ממה אני פוחדת. לא ממשהו ,לא מישהו בעצם מכלום!! אז למה הצמרמורות האלה וחוסר התאבון וחוסר המנוחה, ל-מ-ה???? יש לי מלא דרכים שלמדתי ,באופן עצמאי ע"י קריאת ספרים, וגם בעזרת המרפאה שלי איך להתמודד עם המצבים האלה. אבל משום מה כשנמצאים בתוך החרדות האלה ממש קשה לישם את כל שיטות ההרגעה וההרפיה. ואני במין מלחמה עם עצמי. חלק אחד מנסה להרגע ,והחלק השני נכנס יותר ויותר עמוק לחרדה . אין משהו בשיטת "זבנג וגמרנו"? שאלה רטורית. אני יודעת שלא. ולפעמים ,אני חושבת שאני פשוט לא אחזיק מעמד עד שאני אחזור שוב לעצמי. לעצמי מלפני חודש . מלפני שנה . ואני מנסה להעסיק את עצמי בכל מיני דרכים. רק כדי להתעלם מזה .לשכוח . זה לא עובד. זה פשוט תוקף אותי מה"דלת האחורית". אני אשמח אם מישהו יעודד אותי קצת . בילי

אני לא מבינה הרבה בנושא, אבל... אולי יעזור להיזכר שאתמול היה בסדר, למרות התקפות קודמות שגם בהן, מן הסתם, הרגשת כמו בסוף העולם... זה זמני! זה רגעי! ולמרות שקשה להאמין בזה ברגעי האימה, כשנדמה שהכל סוגר עלייך, אולי יעזור לך לקרוא את ההודעה הזו, להיזכר שכך שהרגת גם בהתקפים הקודמים, שזה עבר, ושמחכים לך עוד הרבה ימים יפים, מהנים, ש-ל-ו-ו-י-ם !! תהיי חזקה...

אהלן הנחמה היחידה היא שאת לא לבד במצב הנל .אני באותו המצב כבר שמונה שנים ושום דבר לא עזר גם לא תרופות

אני מחפשת קבוצת תמיכה עבור חברתי בת 52 שעברה לפני כמה חדשים ניתוח להסרת גידול סרטני מגזע המוח, שכתוצאה ממנו נפגעו כמה תפקודים מוטוריים שלה וכן שווי המשקל. בתגובה לטיפול כימוטרפי שקיבלה נפגעה שמיעתה בצורה מאוד משמעותית. היא סובלת מחרדה, בדידות, מוטרדת מאוד בקשר לעתידה ונראה שהיתה יכולה להעזר בקבוצת תמיכה בה ישתתפו אנשים שעברו מסלול דומה ויכולים לתרום לה מנסיונם. האם יש למישהו רעיון לאן לפנות. האשה גרה בצפון תל אביב. בתודה מראש, חנה שפירא

בוודאי. את יכולה לפנות ל"חסן" (חולי סרטן נלחמים). יש להם קבוצות תמיכה בדיוק למצבים כאלה בכל רחבי הארץ

תודה אורית. אני אנסה. חנה

ראיתי את זה וחשבתי עלייך, שאת אוהבת לצחוק.http://www.marrinet.com/Books/public/art_divorce_manual.htm מדריך למתגרש. מקווה שאני משיגה את המטרה הנכונה ולא פוגעת.

היי, תודה ! הכנסתי את זה למועדפים.... יש אומנם דברים מעט מצחיקים אך יחד עם זאת יש דברים אמיתיים ורציניים...:-) ולא,לא פגעת כלל וכלל זה היה חמוד מצידך. ביי

שלום רב רציתי לברר אם מישהו מכיר מטפלים שעובדים מעבר לפגישה המוקצבת ושאפשר לדבר איתם גם מעבר לשעות העבודה הרגילות פסיכולוגים חבריים כאלה תודה מראש אביטל

אביטל יקרה, אני מנסה להבין את פשר השאלה שלך. כאשר את מדברת על מטפלים 'חבריים', את למעשה מתארת מטפלים שסוטים מכללי-היסוד של הטיפול הנפשי. לכאורה, נראה שמטפל שמוכן להמשיך את הפגישה הטיפולית מעבר לחמישים דקות, ולשוחח עם המטופלים שלו גם מחוץ לפגישות המתוכננות, הוא 'אנושי' יותר. אבל פסיכולוג, או פסיכותרפיסט, אינם עובדים סוציאליים, והגבולות הברורים של עבודתם לא נועדו ליצור ניכור אל דווקא להיפך. לפגישה הטיפולית בת חמישים הדקות יש משמעות רבה. למעשה, היא אינה שונה מכל שיחה אחרת בין חברים, שבה אפשר 'לשפוך את הלב'. אבל בעצם, ייחודה של הפגישה הטיפולית בכך שהיא מעניקה 'מקום בטוח', בו יכול המטופל לספר למטפל, ולעצמו, את הדברים הפרטיים ביותר והרגישים ביותר. הגבולות הקשיחים בין המטופל למטפל, והעמידה על זמני הטיפול המדויקים, יוצרים את תחושת הביטחון של המטופל ומאפשרים את תחילתה של העבודה הטיפולית. לעתים, דווקא התחושה ה'חברית' הנוצרת בין מטפל למטופל היא מה שמעכב את התפתחות הטיפול, ויוצר תחושה פנימית של חוסר ביטחון. לא כל הגישות הטיפוליות מדגישות את חשיבות כללי היסוד האלו. הגישה הלקניאנית מתייחסת אחרת אל זמן הפגישה, והמטפל הוא שמחליט מתי לסיים כל פגישה. אם לשאלה שלך יש גם סיבה אישית, אשמח לענות. דרור גרין

לדרור גרין שלום רב שאלתי את השאלה כי אני מחפשת טיפול אבל אני מרגישה שאני צריכה הרבה מעבר לזה חייתי המון זמן לבד וחסר לי לדבר עם אנשים אין לי הרבה חברים שאני יכולה לספר להם מה קורה איתי גם מאוד קשה לי להיפתח לאחרים כי כל הדברים שעברתי רגישים לי מאוד האמת שגם קשה לי לחיות עם עובדת הטיפול כי אני מאוד עצמאית בנפשי ומתקשה לקבל דברים של אחרים משהו כזה אשמח לקבל תשובה אבי

אז לילה טוב או בוקר טוב לכולם אביב כוס תה צמחים בלי חלב ולי קפה שחור חזק 1 סוכר תודה

איש הגשם היקר, אני כאן לשמור את צעדיך גם, בלי שדניאל מינה אותי, אני מרגישה שאתה עובר ימים קשים ולא קלים, אם תרצה לדבר על זה בפרטיות בלילה, זה בסדר מבחינתי, אני אשמח להקשיב, ואולי תוכל מעט להקל על עצמך ולשתף אותי במה שעובר עליך, ואולי אפילו בלי לשים לב, תהיה לי עצה קטנה אבל טובה. למדתי כל כך הרבה בדרך הקשה שעברתי בעצמי, ויש לי מדריכה טובה, אני יודעת להקשיב ולהפנים וללמוד, מהעצות שלה, וברשותה אני גם מעבירה מהם הלאה, שכולם ישתמשו ויצליחו להרגיש קצת יותר טוב. יהודה, שיהיה לך בוקר טוב, יום מקסים ולילה קל, עוד נדבר, אביב.

אשמח מאוד

שלום לך טלי איך אפשר לשחרר בלי להכאיב . למה פחד הנטישה וההליכה לעצמאות קשים , בני חש פחד ובעטה כל פעם שהנושא עולה , אנו חיים יחד מזה כעשר שנים מתוכם כארבע שנים אחרונות רצופות , הוא בן עשרים וחמש ,מטופל במצבשל o.c.d מחשבות כפיתיות . אנו מאוד קשורים .ואני עושה בישבילו הכל ,כעת חליתי במחלה קשה .וחשבתי שזה הזמן לתכנן ,לארגן ,את חייו, אן אני נתקלת בלחצים אדירים ומקווה לנהוג בהיגיון .

רנה שלום רב, אני קוראת את מכתבך, ואי אפשר להתעלם מתחושת המצוקה שקיימת בו. נראה כי את ובנך חווים כעת את כאב תהליך הנפרדות המתרחש בדרך כלל בין הורים לילדיהם. בנוסף לקשיים הרגילים, מתווספים במקרה שלך גם ההפרעה הקיימת אצל בנך, וגם מחלתך כעת. זה בוודאי מקשה עוד יותר, וכל אלמנט שכזה מגביר את האמביוולנציה של פרידה ו/או תלות. אני הייתי ממליצה לך בחום לגשת לייעוץ פסיכותרפויטי, ולעשות את תהליך הפרידה תוך כדי יעוץ, הכוונה ותמיכה בך, ובמקביל גם לבנך. בברכה, טלי פרידמן

באתי לראות שהכול בסדר

מה צריך להיות בסדר ?

מה שלא בסדר

שנדחקו לע"מ קודמים אבל זהירות-הן מאתמול ;)

אני מבטיחה לקרוא אותן בקרוב... טלי פרידמן

לפני שנתיים בעקבות רצף לא נעים של ארועים "מבהילים" (שילוב של תאונת דרכים ועסקים כושלים) התחלתי להרגיש חרדות והרגשה של "כאילו אני נבהל" ממש מכל דבר קטן ולא מסוגל לצאת מזה. למרות שאני שם לב שככל שכשאני מבלה יוצא יש לכך אפקט חיובי אני עדיין לא מצליח להיפטר מכך מה אתם ממליצים לי לעשות?

רונן יקר, לעתים יש לטראומה השפעות רחוקות, המתבטאות בתחושות שתיארת כאן. אם מדובר בבעיה שמשבשת את חייך, כדאי שתפנה לקבל יעוץ מקצועי שיסייע לך להתמודד עם התופעה. ואתה מוזמן להצטרף לפורום הלם-קרב, שבו תוכל לפגוש גם אחרים המתמודדים עם טראומה מאוחרת, בעיקר בעקבות אירוע מלחמתי. http://doctors.co.il/forums/list.php?f=66 בברכה, דרור גרין

אני מבינה בדיוק למה את מתכוונת, חרדת המראה המעוותת... אני זוכרת את עצמי, בשלב מאוד רע במחלה. יום לפני שאשפזו אותי, בפעם השלישית... לבד. מבוהלת, כואבת, משוועת להבנה, מורעבת - לאוכל ולחום אנושי כאחד... לבד. גררתי את עצמי מהמיטה, נעמדתי מול הראי. הראי המקולל, השקרן, שמעולם לא אמר לי שאני יפה, שאני רזה, שאני בסדר כמו שאני...הרודן שלי. באותו יום, למרבה הפלא, הוא אמר אמת. כמה פתאטי: עמדתי מולו, נשענת על הקיר בשארית כוחותיי, גוועת, על סף התעלפות - והערצתי א עצמות האגן המזדקרות , את העמקים השקועים בין צלעותיי... רגע. רגע! מחר אני מתאשפזת. הנה אני, ה 'מוצלחת', ה 'מוכשרת', זו שבשבילה "השמים הם הגבול" (נשמע מוכר??). הנה אני , לגמרי לבד: מחוץ לאוניברסיטה או לכל מסגרת חברתית אחרת, ללא בן זוג, ללא החברים, ללא התחביבים שלי, שום תחומי עניין פרט למשקל וקלוריות, או "לימודי אנטומיה" על (גוף) השלד הפרטי שלי - - - הנה אני (בקושי) עומדת כאן, מנסה להתנחם בגוף החלש, המובס, המורעב עד כלות, הנה הישג חיי... אני חושבת שבאותו יום "נפל האסימון". כמובן, החיים אינם סיפור אגדה ( ומזל שכך! תארי לך שהיית מקוללת לעד ע"י מכשפה, רק משום שהורייך שכחו להזמינה למסיבת היוולדך?! ). כלומר, זה לא שמאותו היום והלאה הכל "הלך חלק" במסלול ההבראה; היו, ויש עדיין, רגעים קשים, התלבטויות, נפילות וקימות, ייאוש ופחדים לצד תקווה ונחישות, ערבוב של עצב והומור, והמון המון רצון... היום, שלוש שנים אחרי (ושבעה עשר קילו יותר), אני במקום אחר. אמנם עדיין לא משוחררת לגמרי, אבל בהחלט יכולה לראות אור, בקצה המנהרה החשוכה שבה ביליתי שנים כה רבות. חיפשתי ייחודיות, משמעות לקיום שלי, ולמדתי לפרוט את המילים הגדולות למטבעות קטנות: יש לי עבודה, לימודים. יש לי שוב חברים- ותיקים וחדשים. חזרתי לתחביבים, החלפתי תחומי עניין, הכרתי אנשים, גיליתי שמחבבים אותי, שיש לי ערך, גם אם אני לא גאונה, יפהפיה או נורא-נורא-נורא רזה... והיום, כשהראי ממשיך ( ! ) ומשקר לי, אני מלמדת את עצמי לא להאזין. ... אחרי הכל, מה הוא יודע על חיפוש המשמעות, על הכוח להתגבר, על החיים??

שכחתי אפילו לכתוב לך בוקר טוב!!!

שלום לך הבנתי שהיית מאושפזת זה בטח היה נורא גם אני עברתי את זה וממש רציתי למות ולא להיות שם ועכשיו יש כ"כ הרבה משקעים לא טובים רציתי לשאול אותך איך את מתמודדת עם החיים שאחרי , אמרת גם שרק חיכית לטיפת אהבה וחום זה ממש דומה למה שהרגשתי ושאני מרגישה גם היום איך את משלימה גם את החום ואהבה שחסרים אשמח אם תכתבי לי ותספרי לי על כך אבי

טוב, קשה להעביר היסטוריה של אחת עשרה שנים בהודעה אחת... אני לא בטוחה שהאשפוז היה נקודת המפנה ביחס שלי אל המחלה, ואל עצמי. הוא היה ציון דרך, בהחלט, אך מכיוון שאחרי האשפוז צריך לצאת ולהתמודד עם החיים האמיתיים- נאלצתי לחפור עמוק בהריסות שהשאירה האנורקסיה, לאסוף חלקים שנותרו יחסית שלמים ולהתבסס עליהם בנסיון לבנות הכל מחדש. זו תקופה שאני משתדלת לשכוח, אבל- קשה ככל שהייתה- הייתי חייבת לעבור אותה כדי להתקדם, להמשיך. חום ואהבה... אני כל כך מבינה אותך! הימים שבהם את מוצאת את עצמך לבד, נואשת כל כך, זקוקה כל כך להקשבה, להבנה, לחיבוק... קשה לבנות מחדש את הקשרים החברתיים, אבל זה שווה כל מאמץ! ההתמודדות קשה, אבל בלי ליווי, תמיכה ואהבה של חברים היא הייתה, מבחינתי, בלתי אפשרית. אני לא מכירה את סיפורך, (למעשה- אני לא יודעת עלייך כמעט דבר), אבל אם את מרגישה צורך לדבר ורוצה לשתף אותי בקשיים - של העבר, של ההווה ובכלל... אשמח להיות כאן בשבילך בכל מה שאוכל. בינתיים, תהיי חזקה. יש חיים אחרי האשפוז, והם חיים די טובים!

בסיפורי החיים האישיים שלי מה דעתכם על קצת פואטיקה פרי עטי? אני יודעת שזה אינו פורום ספרות,אבל אפישהוא בלעתי "בלוק" וזו הדרך היחידה להביע אליכם את רגשותיי. Angels ------------ מלאכים אינם בוכים. הם נותנים לדמעות אישור להיחנק בפנים. הן עולות ויורדות עם כל נשימה שלהם. הן מצטברות ומתהוות לכדי נציב מלח השוכן מתחת לגרונם. כאשר המלאכים לוקחים מעט אוויר ,יורדת מליחות הדמעות אל תוך הלב. לכן, מלאכים טובים מעדיפים שלא לנשום. הם מעדיפים לא לדעת משב רוח חופשי מהו. מלאכים אינם מפחדים כלל. מלאכים מתחבאים מפני הפחד. תחושת הפחד היא אויב למלאכים כבר מימים ימימה. תחושת הפחד שמה לה למטרה ללכוד ברשת מלאכים רגישים. היא משתלטת על נפשם הכואבת ומתחילה להאיץ את נשימתם . נציב המלח מטייל במהירות במעלה ובמורד קנה הנשימה ומתפרק …גביש מלוח , עשוי ממשקעי דמעותיהם החנוקות, מתפורר כולו …ומתפזר… אך הנפש פצועה, וזה כואב , וזה שורף, וזה צורב בלב, וזה גורם ללחץ פנימי שאין כמוהו בעצמתו , לרצון להוציא הכל החוצה בכוח, בשיא הברוטליות. להקיא. כי מלאכים "אינם אוכלים" . הם היו רוצים שלא לשתות , אך אז הם היו רועדים בכל גופם. מלאכים אינם ניזונים מכלום למעט הכאב, כל השאר מוצא את דרכו החוצה איכשהו. מלאכים גם אינם ישנים . הם מוכנים שיתקעו קיסמים בעיניהם , על מנת לא להיכנע לחזיונות הלילה הקשים. אז מלאכים אינם בוכים. מקווה שהעניין הזה ברור לכולם. הם אינם מפחדים, ומעדיפים גם שלא לנשום. מלאכים טובים בוחרים שלא להזין את גופם, הם מעדיפים להקיא את עצמם לדעת. מלאכים כלואים בתוך גוף לא להם. הם אינם באמת זקוקים לו. למלאכים אין חיים. נקודה.

מקסים מה שכתבת. העובדה שכתבת ושאני קראתי מראה, אגב, שיש לך חיים, ויש משמעות לקיום שלך כאן, אם את מצליחה להכניס יופי אל ליבו של האחר. אני מזדהה עם הכאב שלך ואיתך, מקווה שיום אחד הוא יחלש וישתחרר. מקווה שהיום עובר עלייך ביתר קלות ושאת מצליחה לירוק, בכל זאת, קצת מהמלח החוצה. חושבת עליך

מה מפחיד יותר?, ה - 'א'.. או... לאבד אותה?....

על זה צריך לחשוב טוב...... כי בעצם למה רוצים שהיא תישאר לעוד כוס קפה? לעוד מנת חסה מיובשת? או לעוד מים שממלאים אותך עד 0 מקום....? ולמה רוצים שהיא תלך? תשאיר אותנו ריקים ממחשבות על אוכל או כל מה שקשור בו? שהיא תצא לנו מהראש, שלא יהיו לנו יותר כאביים נפשיים ,רצון למות, לברוח.....? אני אגיד לך על עצמי (מצטערת אם זה משעמם...) : אני רציתי אותה כ"כ, הזמנתי אותה, חיכיתי לה, ערכתי לכבודה שולחן (במילים אחרות, את הגוף שלי) הכנתי את השטח עם קצת דיאטות שיטחיות, התנתקתי מכל העולם כדי שיהיה לה מספיק מקום, היינו חברות במשך שנה וחצי, את היית נפרדת מחברה כזו? שגרמה לך להגיע למשקל כזה נמוך? .......זהו....... זה כאילו שהיא "הצילה" ת'חיים שלי מהתמודדות(לא משנה שהיא כמעט הרגה אותו), הוציאה אותו מכל מה שבן אדם רגיל חלק ממנו. אבל למה אני רוצה שהיא תישאר...? כי אני רוצה להיות במשקל נמוך..... תמיד רציתי להיות חולה, לא רציתי להיות בריאה - כי תמיד הייתי , אף פעם לא הייתי חולה באיזו מחלה, אז זה מה שרציתי, עשיתי הכל כדי למות, כדי לפגוע בצמי מבחינה נפשית, זה שתפסו אותי? זו לא אשמתי..... שימותו! אבל אני רוצה אותה חזרה, עכשיו אני שמנה(למרות שגם פעם חשבתי את זה), עכשיו שונאים אותי, נגעלים ממני, והכי חשוב, אני נגעלת מעצמי, אני לא רוצה להיפעיל ת'היגיון, לא רוצה לצאת מזה, אני רוצה שיהיה לי משהו שאני אוכל "להיתלות" בו, זה מה שכביכול החזיק אותי, גרם לי לדעת שאני "בשליטה"......... אז מה חוץ מזה? מה יצא לי מהחיים חוץ מזה? כבר כ"כ אבל כ"כ הרבה זמן שאני חייה בעולם הזה, שאין לי חיים חוץ ממנו...... איך אני אצא ממנו? כוס אמק...... כמובן שיש עוד הרבה לכתוב, ולספר, אבל בפעם אחרת...... כי כל פעם עולה לי משהו אחר, שאני יכולה לכתוב....את יודעת. אז תספרי לי את מה עולה בראשך.... למה את רוצה לצאת... ומה מפחיד אותך בזה שגורם לך נ-ו-ר-א לרצות להישאר.....? אני אוהבת אותך, ואני תמיד כאן בשבילך.... אבל ת-מ-י-ד..... אני

הומלץ לי השבוע ע"י ד"ר פסיכוטרפיסטית , לקחת את הכדור "סרוקסט". העניין הוא שיש הרבה אמת בדבריה והסבר למצבי. אך אם זו הגישה שהיא כרופאה מאמינה בה, אז מין ההגיון שהיא תנווט את העניין כך שהכדור הוא הפתרון. אני לא יודע מספיק על הכדור, ועל ההשפעות שלו. אנילא מדבר על התגובות לוואי אלא על השפעות ארוכות טווח. או על מה קורה כשמחליטית להפסיק את הכדור בשלב מסויים. מה משמעויות הגברת המינון. אני אמור להחליט מה אני עושה עם עצמי. כי אני חייב שינוי/התקדמות כאן ועכשיו. אבל אני לא מרגיש שלם עם עניין הסרוקסט. מבקש תשובה עניינית, וסיפורים אישיים של מי שכן לוקחים את הכדור הנ"ל. תודה

אני לקחתי סרוקסט במשך 10 חודשים. תופעות לוואי לא היו לי כלל והכדור מאד עזר לייצב את הדכאון שחשתי ואת החרדות. אחרי עשרה חודשים הורדתי במינון בהדרגה, בהמלצת הרופאה, ועכשיו אני כבר חודש לא לוקחת ומרגישה מצוין. אני חושבת שלתקופות מסוימות זה טוב כי זה יכול לעזור לעבור תקופה משברית.

רונן שלום, בני (היום בן 17) נטל את התרופה לפני כשנה. בעייתו היתה דכאון קל ודכדוך והוא הרגיש תקוע ולא היה מסוגל ללכת לביה"ס ולתפקד בצורה מלאה. הוא סבל גם מחרדה חברתית. הסרוקסט עזר לו פלאים. הוא הפך לאופטימי, פתוח, חברותי ומלא מרץ. תופעות הלואי היו מזעריות - מידי כמה שבועות סחרחורת, וזהו. לאחר חצי שנה הוחלט שיפסיק ולא היתה שום בעיית גמילה כיון שתרופה זו איננה ממכרת. אני מאוד ממליצה לך לנסות. אין כל נזק בדבר ואפשר רק להרוויח. חנה

לפני יותר מחודש התחלתי להשתמש בסרוקסט עקב חרדות ודיכאון מתמשכים. כבר כשנה אני מרגישה רע , אך מאוד התנגדתי לכדורים. ניסיתי טיפול פסיכולוגי, תרופות הומאופתיות.. ושום דבר לא עזר עד שהתחלתי בסרוקסט. היום, אני מצטערת שלא התחלתי קודם. אני פשוט "חזרתי לחיים". מקווה שכך יימשך המצב. ב ה צ ל ח ה !!

ראשית תודה לכולכן על התגובות. כאשר מחליטים להפסיק את הכדור. שמיועד מלכתחילה (לפחות אצלי) לטפל בחוסר איזון. האם הפסקת הכדור לא מחזירה באופן טבעי למצב שקודם, לפני נטילת הכדור ? אומנם הוא לא ממכר, אך מין הסתם אני לא ארצה בדיעבד לחזור אחורה. אני לא בדיכאון, והמצב הוא לא נקודתי. הוא אמור לעזור לי באיזון הכללי, מכיוון שאובחן שאני סובל מאודף אנדרנלין. אם איש מקצוע יוכל לענות לי אני אשמח. האם עם הזמן החומרם במח מתאזנים לבד, וימשיכו להיות מאוזנים גם אחרי הפסקת הכדור ??

אל תבכי............ את כל-כך רגישה, עדינה ומיוחדת. איזה מזל שיש לי אותך. באמת שלא צריך לבכות. אולי תשפכי קצת חלב?

לאליאן - גם אני פה מחכה לך עם חבילת הטישו הקבועה של אחרי הבכי... :-( לעודד ולחזק, אם את צריכה ורוצה. שיהיה לך ערב טוב, למרות הכל. לרחל - ברוך שובך הביתה, חסרת לנו, עם הכוחות הבלתי נדלים שלך... אביב.

תגידי לאליאן לא לבכות. מה שלומך? ספרי לי מה הפסדתי? יהודה כבר שלח מתכון? דניאל כבר חזר? ומה זה הבדיחה על פינוקיו?

=

לירון שלום רב, ד"ר פלד מבקר לעיתים רחוקות, ולא באופן מסודר וקבוע. אפשר לנסות לשלוח לו מייל. בברכה, טלי פרידמן

אנחנו מכירים לא טוב אני אבדוק

אהלן! אני בדיוק יוצאת מהאינטרנט ואת בטח רק עוד מעט נכנסת.... קראתי את מה שכתבת לי ביום חמישי. את תמיד מרגשת ומחזקת אותי מחדש! ראיתי שעבר עליך סופשבוע לא קל. אני מקווה שהשבוע החדש יביא לך יותר אור ויותר שמחה! אני חייבת לעוף, אז בינתיים - רק טוב!!! ועוד המלצה, הפעם על סרט - "שוקולד" - סרט שעושה טוב בלב, וגם קצת חשק לשוקולד :-) בי

היי לשלושתכן, חיטטתי קצת את בהתכתבות שלכן למטה, ומאחר ואתן יודעות שגם אני קצת קרובה לנושא, אמנם במקום אחר על הסקאלה קצת, אבל בכל זאת על הרצף של הפרעות האכילה, ראיתי את הרצון להילחם, את הרצון להביס את הדבר הארור הזה, ויחד עם זה את הפחד לנסות, את הפחד להיכשל, את חוסר הכוחות קצת למאבק ואולי גם קצת את חוסר הרצון לצאת מזה מתוך הפחד לוותר על הייחודיות. אחרי כל זה עלה לי בראש קטע מספר שקראתי בשם "יומנו של מכשף" של פאולו קואלו, והנה הוא לפניכן - "בדרך כלל אנחנו מניחים להתלהבות לחמוק מבין אצבעותינו בעניינים הקטנים הללו, שאין להם כל חשיבות לעומת גדולת הקיום. התלהבותנו שוככת בגלל התבוסות הקטנות וההכרחיות שלנו במרוצת 'הקרב הטוב', והיות שאיננו יודעים שההתלהבות היא כוח עליון, המיועד לניצחון הסופי, אנחנו מניחים לה לחמוק מבין רצבעותינו ולא שמים לב שבכך אנחנו מאפשרים גם למשמעות האמיתית של חיינו לחמוק מאתנו. אנחנו מאשימים את העולם בעייפותנו, בתבוסתנו, אך שוכחים שאנחנו הנחנו לכוח האדיר הזה - הכוח המסוגל לרומם אותנו עד איבוד החושים, והעושה את הכול כדאי - לחמוק. וכך אובד לנו הכוח שהוא התגלמותו של האגפה בדמות התלהבות." אל תתנו לכוח ההתלהבות לחמוק, אל תתנו לתבוסות הקטנות להביס אתכם, הניצחון הסופי יגיע ומשמעות החיים האמיתיים תגיע. תמשיכו להילחם עם העייפות, עם הקושי, ואל תתנו לכוחות לחמוק וללכת לאיבוד. מקווה שהצלחתי לעודד קצת, שלכם, אביב.

היי אביב נכנסתי קצת מוקדם מהצפוי, לכמה רגעים. אני אתנתק עוד מעט- אבל לא שכחתי את פגישת הסינדרלות שלנו! חצות, או שאני אהפוך לדלעת... הקטע ששלחת יפהפה. מוזר, איכשהו לא הגעתי מעולם לקרוא את הספרים של פאולו קואלו, מתוך איזה סטריאוטיפ ש"זה לא הסגנון שלי" (כמה דברים טובים אנחנו מפספסים בדרך, וסתם, מהסיבות הלא נכונות, הא?) חזרתי ממש עכשיו משיחה עם המטפלת שלי. היה לא קל... היא סבורה שאולי הבעיה הראשית שלי היא דיכאון, והאנורקסיה באה על הרקע הזה. אני לא בטוחה שזה יותר טוב... היום קשה במיוחד, ולמרות שאני י-ו-ד-ע-ת שמחר, מן הסתם, אקום עם הרגשה אחרת- אני לא מסוגלת להפסיק להרגיש אפורה, סתמית, מיותרת...נו, את יודעת: סתם מישהי... :-( איך את? תסמונת יום ראשון הנורא, או שאת בסדר? היה לי כיף לחזור ולקרוא את ההודעה ממך, ויהיה כיף לחזור עוד שעה ולקרוא (בתקווה) עוד אחת! אז אמרנו: "נדבר" עוד שעה. צ'או... נ.ב. איזה כיף שאת פה...!

איבדתי את אמי לפני מספר חודשים. בשבועות האחרונים יש לי כל הזמן פלאשבקים של ההלוייה ושל תקופת מחלתה. אני לא מצליחה לזכור אותה בריאה ולא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר. אני כל הזמן חושבת עליה, על האובדן, על המחלה והמוות, על החיים בעתיד בלעדיה, על מערכת היחסים שלנו. אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר, עד כדי כך שזה פוגע בתפקוד שלי. פוטרתי מהעבודה כי אני לא מצליחה לתפקד כמו שצריך ואני מרגישה שאני לא מסוגלת לעבוד שוב כרגע. אני מרגישה שאני חייבת לנוח וכל מחשבה על עבודה או אחריות נוספת יוצרת אצלי מתחים בלתי נסבלים והתקפי חרדה. אני כל הזמן במתח נוראי ולא מוצאת את עצמי. אני לא נהנית מכלום ואפילו התחלתי להיות מטופלת בכדורים נגד דכאון שבינתיים לא עוזרים במיוחד. המשפחה שלי מאד קטנה ולא תומכת. אין לי כלום ואף אחד שאוהב אותי מספיק בשביל להכיל את האבל שלי ולהבין אותי. אני מתאבלת לגמרי לבד ומרגישה שיצאתי מפרופורציות. למה האבל שלי כל כך קשה? למה יש לי בלאשבקים? למה אני לא מסוגלת להנות מכלום או אפילו להתרכז במשהו אחר? למה אני חושבת רק על זה 24 שעות ביממה? האם זה יעבור אי פעם. התחלתי טיפול פסיכולוגי אבל הייתי בינתיים רק בשתי פגישות וזה לוקח זמן. בינתיים אני מרגישה מאד בודדה, וכאילו אני מתמוטטת תחת עול הלחצים והאחריות והאבל. אני קורסת תחת עול הרגשות ולא מצליחה לפעמים לתפקד בכלל. מה דעתכם? האם התגובות שלי פתולוגיות ומוגזמות? למה זה קורה לי? האם יש לי סיכוי לצאת מזה? איך?

הי אורית, אני יועת שקשה לך עכשיו וכל מה שבא לך זה להכניס את הראש מתחת לכרית ולא לצאת מהחדר. האם זה יעבור? כן, זה יעבור ולא, זה לא יעבור. הפלאשבקים, הזכרונות הרעים, הבדידות - זה יעבור, אם תרצי שזה יעבור ותעשי את כל המאמצים הקשים כל כך. ולא - הגעגוע והחסך הזה אף פעם לא יעבור, ולא משנה כמה שנים יעברו. תאפשרי לעצמך לאהוב את עצמך יותר. תנסי להרגיש בפנים את האהבה של אמא שלך אליך וזה ימלא אותך. היא שם, איתך. את לא לבד!! המחשבות על המחלה - לי עדיין יש מן פלאשבקים כאלה, זה כמו סרט אימה. כמו גהנום. אבל מה שאני למדתי מזה - שעכשיו לאמא שלי הרבה יותר טוב במקום בו היא עכשיו. לא הגיע לה לסבול ככה - ועכשיו היא קיבלה את השלווה ואת המנוחה. לגבי הכדורים - הם לא משפיעים ישר, זה לוקח זמן. חשוב מאוד לשלב את זה עם הטיפול הפסיכולוגי! את תראי שלאט לאט תצליחי לישון בלילות והבדידות בלב תפחת! אבל כל זה בתנאי שלא תכנעי למצבך! אני יודעת שזה קשה ואולי נראה לך חסר תקווה - אבל אני הייתי שם! הייתי שם בתהליכים ממושכים של 10 שנים ועכשיו אני מבינה שההכחשה בה חייתי עשתה המון רע בחיים שלי ואני ממש לא רוצה שזה יקרה לך. את תעברי את זה, את תתגעגעי תמיד ואת תהיהי מאושרת בחיים שלך, שאמך נתנה לך!!!!

היי אורית, בתור אחת מהקבועות בפורום, שמתי לב שכל פעם את מופיעה ומספרת את הבעיה מחדש, מתחילתה, וניסיתי לחשוב למה. אני בדרך כלל חוזרת על דברים שקשה לי להאמין בהם, ונראה לי שזה מה שקורה לך כרגע. קשה לך עוד להאמין שאיבדת את אמך, את חוזרת שוב ושוב מתוך תקוה אולי שבסוף תעכלי את האובדן, ואולי זה יצליח לגרום לך לעבד אותו. החזרה הזאת היא גם מין צורך או רצון להשלים עם המצב הנתון, מה שאולי גם קצת קשה לך לעשות כרגע. להשלים עם המות, עם הפיטורים מהעבודה, עם הדיכאון הקשה וחוסר התפקוד. את לא יכולה לשכוח, הפלשבקים למחלה ולמות חוזרים ומופיעים. המתחים והתקפי החרדה תוקפים. את נמצאת בסיטואציה קשה ומורכבת, אבל כמו שהמצב לא נגרם בבת אחת, אלא התדרדר לאיטו, קודם המחלה, אחר כך המוות, אחר כך הפיטורים, אחר כך התקפי החרדה, אני בטוחה שלא הכל נפל ב"יום בהיר אחד", ככה הוא גם לא יפטר תוך יום. אי אפשר להשתחרר מכזה מטען ועומס של רגשות וארועים בבת אחת, כאילו לא היו שם מעולם. הלוואי ואפשר היה. את עושה את הדברים הנכונים, התחלת טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי, יש לך על מי להישען, להיתמך, עם מי לעכל את הדברים, ולהתחיל להבין "מי נגד מי". אבל זה לוקח זמן. זה לא עובד מהיום למחר. אני שומעת בקריאות שלך מין בקשה ל"מקל קסמים" שיעלים הכל, והלוואי והיה לי לתת לך אותו, אבל אין לי, ואני לא מאמינה שלמישהו בעולם הזה יש כזה מקל קסמים. תני לדברים זמן להתחיל להשתפר בהדרגה, תני לכדורים זמן להתחיל להשפיע, תני לקשר הטיפולי זמן להתחיל להיבנות, להרגשת האמון להתפתח, ואחר כך תוכלי להתחיל גם לצאת מהדיכאון, לוותר על הצורך במנוחה, לחזור לעבודה, וגם התקפי החרדה ילכו ויתרחקו, ילכו ויתמעטו. הפלשבקים לאט לאט יסוגו, ויניחו לנפשך להתרפא. הלוואי ויכולתי להציע לך יותר מזה, יותר מקצת תמיכה ועידוד, והזמנה לכתוב כאן בכל פעם שקשה ורע, לשתף ולספר, להישען ולהיתמך, כדי שנוכל קצת לשלוח מילים חמות ומעודדות, להחזיק את הנר שיאיר מעט באפלה, וחיבוק חזק, כדי שתדעי שאת לא לבד. אני איתך, אביב.

אורית ערב טוב- ניסחת בבהירות דברים קורעי לב. את מתארת סימפטומים של תהליך פוסט טראומתי. ההבזקים, העיסוק הבלתי נפסק בטראומה. הדיכאון. תחושת הריקנות- אין אף אחד שמבין אותי ומכיל אותי. החיפוש אחר "שותפים לגורל"- אנשים שחוו על בשרם חויה דומה, כדי לחלוק איתם את התחושות הקשות. כפי שכבר נאמר לא פעם כאן בפורום, אלו תופעות טבעיות למי שחוה טראומה, הלם או אבדן. דוקא היכולת שלך לפנות לעזרה, הן בחיים האמיתיים והן כאן בפורום, מעידה על כוחות נפש ויכולת התמודדות. אל תחמירי עם עצמך. תני לעצמך את כל הזמן שאת צריכה כדי לנוח, לאסוף כוחות ולחזור לשיגרה ולתפקוד. זוכרת? כשאלוהים סוגר דלת, הוא פותח חלון. אני מחבקת אותך. כתבי עוד אם תרצי.

אורית, כתבתי לך בפורום הלם קרב שעברתי את זה פעמיים!!! את צריכה לתת לעצמך את הזמן להתאבל. זה קשה בכל גיל שלנו ושלהם!!!! יש ימים שגם לי זה מאוד קשה. עדי

תודה לכולם על התמיכה וכל התשובות. נכון שאני כותבת שוב ושוב את אותו הדבר. אולי זה באמת כי אני לא מאמינה שזה קרה לי אבל מעל לכל מחפשת תשובה ופתרון מיידיים למצב בלתי אפשרי. אני לא מרגישה שאני יוצאת מהמצב הזה ומתחזקת ועם כל נפילה אני מתאכזבת מעצמי מחדש. הרי אבל הוא דבר שקורה לכל כך הרבה אנשים. למה אצלי הוא צריך להיות מלווה בסימפטומים פוסט טראומתיים? למה אני סובלת כל כך, עד כדי נקודה שאיבדתי את העבודה ושאיני מסוגלת כרגע לעבוד וכמעט לתפקד? למה אין לי כוחות לשום דבר? למה אני חלשה כל כך? אלה שאלות שמשגעות אותי. אני עושה הכל כדי לצאת מהמצב. הדבר הכי קשה הוא חוסר הידיעה אם אני אצא מזה אי פעם או לא, אם אוכל אי פעם לנהל חיים נורמלים או שנועדתי לחיות את הדכאון והחרדות עד סוף ימי. עם הגעגועים אין לי בעיה לחיות. זה כואב אני זה גם חלק ממני וחלק ששומר על הקשר עם אמא שלי. אני פשוט לא רוצה לכאוב כל כך, לא רוצה לחיות על תרופות ולא רוצה להרגיש שאני מאבדת שליטה על החיים שלי ולא מסוגלת לתפקד.

אני מתגעגעת.............. יש לי הרבה סיפורים. יש לי סיפור על בחורה שהיתה בחתונה של אחיה, וצפתה בהילולה ברגשות מעורבים. רוצה לשמוע? אפרופו חתונות- מה שלום הבחור הנחמד שמחפש לשוחח? הוא עוד בסביבה? ומה איתך? להתראות חמדתי.

מה? לי לא מגיע לשמוע סיפורים ! נעלבתי :-( למה רגשות מעורבים ? האם זה האח הקטן שגדל ועזב את הקן... האם היה חסר מישהו ? ספרי לי גם...

מגיע, בטח שמגיע. והתגובה שלך להודעה שלי לגמי היא הדוגמה הטובה ביותר לרגשות מעורבים שאחות יכולה להרגיש כלפי אחיה הצעיר ממנה ב-3 שנים: מצד אחד אהבה גדולה, ורצון להתקרב ולהיות מעורבת, מצד שני קנאה, תחרות, כעסים על פגיעות מהעבר- והיו הרבה כאלו........... כמו כל אמא, גם אני חוששת מקנאה בין אחים, למרות שברור לי שאין דבר כזה. אני מנסה לדבר עם הבנות שלי על הרגשות שלהם, לתת לגיטימציה לתחושות קשות. היום לקחתי את שתיהן מהגן לסופר, והקטנה ישבה במושב הקדמי של העגלה. באוטו בדרך חזרה הגדולה אמרה לי- אמא אני כועסת מאד. בגללך אני מקנאה ב... ואני שמחתי נורא. התגובה הבריאה שלה היתה מין ציון דרך, שבכל-זאת משהו אני כנראה עושה בסדר. מה איתך, אליאן? נראה לך שתוכלי לחיות איתי ועם גמי באותה משפחה, כמו שאת חיה עם אביב, וטלי, ורוית, ועוד אנשים כאן בפורום? מה איתך, גמי? האם ההתרחקות שלך קשורה להתקרבות שלי לאליאן? וכמו שאני אומרת לבנות שלי- אני אוהבת את שתיכן המון-המון, כל אחת בדרכה המיוחדת. ואין לכן כל-כך ברירה, כי אני לא מוכנה לוותר על אף אחת מכן.

If the doctor has said i suffer from panic attacks is there any connection between this and hormone imbalance. he gave me lorivan i have been taking this for close on 8 years but still i get these attacks i have not really bothered going to phsycologists because i dont have the time with 3 small children is there any other medicine or therapy for this condition

Shalom. I read your massege. I know how hard it must be with little children to treat your self. but- doesn't your attakcs effect your motherhood? things you cannot do? the best treatment for my opinion invilves both- chemical and psychotherapy. you can call me or send email if you want farther davises. bye. ravit.

Hi ravit thank youfor answering good to know there are some normal people around in this forum, i was a little afraid after seein the "chat" going on. any way could you pls get in touch with me lynne 053-454-077 i hope you live close by or in the vacinity of tel aviv thanks and by for now

Hi there,it`s nice to see someome else at the forum writing in English,apart from me,i know how hard it is to take time out for yourself when you have small kids,but sometimes it makes all the difference..Lisa

hi lisa thanx for your kind words. i was a bit afraid cause there looks like there are loads of loonies on this forum! anyway i think there is new medicine around for this and maybe your right i do need time off for sure i think i will try a little tai chi my dad says it works wonders and he is hooked already tnkx doll bye lynne

שלום, אמי חולה כרונית, ומזה חודשיים הינה סיעודית (לא ברור אם המצב ישתפר או לא). אבי איש בודד ורגזן, שכמעט ואין לו אנשים קרובים מלבד אמי (כל הילדים מחוץ לבית, ואינם בקשר טוב איתו). גם עם אמי התקשורת לא טובה, אולם היא לפחות מקשיבה לו... בחודשיים הללו הוא מטפל בה באופן צמוד וקשה למדי (היא מרותקת למיטה וצריכה עזרה בכל דבר). בכל פעם שחלה הידרדרות במצבה הוא ממש מאבד את העשתונות, וצועק ומאשים את כל העולם. אני מאוד מבינה את הכאב והפחד שלו, ורוצה לעזור לו לשחרר מתחים, אבל לא יודעת איך. הסיבה העיקרית שאני רוצה לעזור לו זה כדי להקל על אמא שלי, שהתגובות הללו מאד מקשות עליה ומדכאות אותה (בנוסף לבעיותיה שלה). אין לי כוח נפשי לעזור לו בעצמי ולהקשיב לאוסף הטרוניות שלו (והצעקות), וקשה לי להאמין שיש סיכוי שהוא ילך מרצונו לפסיכולוג. האם יש לך עצה בשבילי?

קרן שלום רב, מה יקרה אם תכניסו הביתה מטפלת שתעזור בטיפול באימך? ככל הנראה יש לאימך חוק סיעוד של ביטוח לאומי (אם היא מעל גיל 60), ואם היא סיעודית דהיינו שמגיע לה שעות טיפול של מטפלת בבית (אלא אם המרתם את זה בזכות אחרת). אולי אם תפחיתו את העומס מאביך, ותרחיקו אותו ממנה מעט, ירווח לשניהם. יתרה מזו, אולי כדאי לקחת את אביך אפילו לרופא המשפחה (רצוי יותר פסיכוגריאטר) שיתאים לו תרופות שיעזרו לו להרגע. אני מאמינה שעוברת עליו תקופה קשה, ואולי אפשר היה להשתמש בתרופות הרגעה (או אחרות) שיסייעו בהסתגלות למצב החדש. בברכה, טלי פרידמן

טלי שלום, תודה על התגובה המהירה. יש להם כבר קצת עזרה דרך קופת חולים - כשעתיים ביום. כל הנסיונות לשכנעם לעזרה יותר מקיפה נתקלים בהתנגדות קלה מצד אמי וקשה מצד אבי - נראה לי שקשה להם להודות שקשה להם... קשה להודות באובדן העצמאות. אמי מטופלת בדיאליזה, ולכן מוכרת כנכה ע"י ביטוח לאומי. היא תהיה בת 60 ביולי. האם אז היא תהיה זכאית ליותר שעות סיעוד? באשר לאבי, קשה לי להאמין שהוא יסכים אפילו ללכת לרופא המשפחה כדי לקבל כדורים. אצלו כל נושא העזרה הנפשית שמור לאנשים חולים בנפש, והוא לא יודה שהוא צריך עזרה. קרן.

אני לא מבינה אין רופא פה אתם סתם משתעשעים שה לא צ'ט פה?

תמי שלום רב, ד"ר פלד הפסיכיאטר מבקר כאן לעיתים רחוקות. פרט אליו ישנם יועצים אחרים מתחום הטיפול. אם ברצונך לשאול שאלה שאינה קשורה ספציפית לפסיכיאטריה, את מוזמנת. ואגב, זה ממש לא צ'ט, כי אם שיתוף בחוויות, עזרה ותמיכה לגולשים בידי גולשים ואנשי צוות. את מוזמנת להיצטרף! בברכה, טלי פרידמן

שלום תמי! אני מוכרחה לציין שהצלחת להרגיז אותי. אנשים שמדברים על חוויות קשות כמו אובדן, דיכאון, הפרעות אכילה וכולי - נראים לך משתעשעים? ובקשר לייעוץ - כבר קיבלת תשובה מטלי. ואני רוצה רק להוסיף שאם תדפדפי קצת גם אחורה וגם קדימה תראי שבהחלט יש תשובות של מומחים לשאלות, ודווקא תשובות מהירות, ענייניות ותומכות. אז אני מאחלת לך כל טוב ושלא תדעי אף פעם מצרות ולא תזדקקי לעזרה! אחת

היא פשוט עברה המון דפים אחורה! ולשאלתך: נדמה לי שאנו סובלות מאותה בעיה. אני לא אזכיר את שמה, כי הבנתי שאת עדיין בהכחשה וש"השם המפורש" מפחיד מדי... וניחשת: המילה תפריט אומרת בדיוק מה שאת חושבת, וגם אצלי היא נושא לא מבוטל בחיים. ההבדל הוא, שהיום אני יכולה לומר בלב שלם, שזהלא הנושא העיקרי, ובוודאי שלא היחידי! מקווה שבקרוב זה יהיה המצב גם בשבילך... אני נמצאת כאן לרוב מאוחר בלילה. כתבי אם בא לך סתם מישהי

היי, אתמול הייתי מאוחר בלילה. דיברתי עם אנג'ל. את כאן עכשיו. את אוכלת לפי תפריט? אני כן, זה גורם לי להרגיש שליטה מסוימת, כי מספיק לי הפחד מאיבוד השליטה......... יש לך בעיה כמו שלי? איך את מטפלת בה בדיוק? שלך, אני.

אבל עברתי הרבה שלבים מאז ההתחלה, בגיל 15. אני בטיפול, אבל נדמה לי שעיקר ההתמודדות שלי הם הדברים שאני עושה בחיי: לימודים, עבודה ובעיקר- הנושא החברתי, שהיה כל כך חסר לי בכל שנות המחלה. זה הזכרון הגרוע ביותר שלי מהאנורקסיה, ואחת הסיבות המרכזיות לא לתת לעצמי לחזור לשם! אני לא ממש אוכלת לפי תפריט. אמנם יש לי תפריט, אך מטרתו לכוון אותי, באופן כללי, לא לאכול פחות מדי ( אני עדיין נוטה לזה רוב הזמן). אני לא כבולה לתפריט. אני מסוגלת לאכול דברים שאינם בתפריט, ואפילו לאכול בחוץ לפעמים , ואני לא מתכוונת לשתיית דיאט ספרייט או אכילת חצי מלפפון. הפחד מאיבוד שליטה קיים, כמובן, אלא שאני מנסה "לפצות" אותו בדרכים אחרות, הרסניות פחות...

סליחה שאני מתערבת כאן, אני גם שותפה לבעיה.... אמנם כבר במצב טוב יותר, מבחינה גופנית, אבל לא בראש :-) הדפוס של המחשבות לא משתנה, למרות הידיעה, מה שמקשה מאוד להחלמה, או אם יותר נכון לחיים נורמליים. אני רציתי להתייעץ איתך (סתם מישהי), בעניין התפריט (אני יכולה כבר להוציא ספר מתכונים, עם כל האוסף תפריטים שקיבלתי מהרופא:-) - אני לא מצליחה לעמוד בזה!!! ראיתי בהודעתיך הקודמות שהצלחת ותרשי לי להיות גאה בך, כי אני יודעת עד כמה זה קשה. טוב, את לא חייבת להגיב, אם זה מקשה עלייך או משהו.. אני פשוט חייבת להצליח להפנים את ההגיון של החיים ולא לחיות בהשלית העלמות וזה עוזר לי לראות שאני לא לבד ויש עוד אנשים שמתמודדים עם אותם דברים. אנשים שרוצים לשנות את המצב ולא כנועים לו. אני מאחלת לך וגם ל- jacki המון המון הצלחה, והרבה כוחות להמשיך ולהלחם. בואו נאהב את עצמנו כי מגיע לנו!!!

היי אני יודעת שאנחנו "אחיות לצרה", ראיתי הודעה שלך לאביב... אני חייבת להתנתק עכשיו, אני באמצע העבודה והבוס לא ממש אוהב את מה שקורה כאן... :-( אבל!! אני אכנס לכאן שוב בלילה, בסביבות אחת עשרה וצפונה. אם תהיי, אני אחכה לך. אם לא, אפשר גם מחר... תחזיקי מעמד! סתם מישהי

ל - lala !!! עכשיו אני יודעת שאני באמת יכולה להוציא את מה שעל ליבי..... אם קראת את מה שעניתי ל"סתם מישהי" , אז תביני קצת יותר על המסגרת שאני נמצאת בה עכשיו, אבל עוד מעט אני משתחררת ממנה, כי אני כמעט במשקל שקבעו לי....... אוף ! וסוף סוף , הישועה - את!!!!!!!!! מישהו כמוני , ייייייייששששששש !!!!!!!!!!!!!!!!! אני ממש כמעט במשקל שלי, אבל המחשבות אותו דבר, אני נגעלת מאוכל, פוחדת ממנו, חוששת לגעת בו ושהוא יעבור לי דרך האצבעות, אני שונאת את עצמי ואת הגוף שלי, את עצמי, אני משתגעת, אני שונאת את העובדה שאני איאלץ לאכול גם שאני אצא משם........ ומה שיבטיח את זה, זו העובדה שיש ביקורת פעמיים בשבוע, אתה צריך לשמור על המשקל... אם אתה יורד במשקל, אתה חוזר לשמה, ועולה אותו חזרה..... ככה זה הולך...... האמת היא שזה גורם לך להמשיך לאכול ולא לחזור לסורך..... כמו שאומרים. אז תספרי לי גם על עצמך... אני ממש שמחה ש"התערבת" , ואת לא התערבת, את נתת תגובה מעניינת ששמחתי לשמוע, זה כאילו אני מרגישה "נורמלית" מדי, כמו כולם, משעממת...... אני רואה את האוכל כחולשה, כמעין הודאה בחולשה ושאתה זקוק למשהו, ועכשיו שאני נאלצת לאכול, אני מרגישה שאני הבן-אדם הכי חלש בעולם, הכי עלוב והכי פתטי..... ..................את מבינה? לא מספיק שאני מרגישה שמנה בעצמי, עכשיו שאני במשקל יחסית נורמלי, אני מרגישה שכל העולם חושב שאני שמנה, זה מעצבן. אז זה נכון, שיתפתי פעולה ועיכלתי שאני צריכה לאכול ואם לא אז יכניסו אותי למחלקה הסגורה........ הייתי חייבת לעשות את זה בשביל ההורים שלי, הייתי מרגישה אשמה אם לא הייתי מצליחה לרצות אותם, שהם יוכלו להיות גאים בבת שלהם........ וזה גם נכון..... עליתי במשקל, הייתה תקופה מסוימת שלא זייפתי, זה היה נורא קשה......... מלחמה עם עצמך... ובגלל שאתה עולה במשקל ואוכל - כי אתה חייב , כמובן....... אז כולם חושבים שאתה נהנה מזה משהו פחד, שאתה נהנה מאכילה, שאתה אוהב את עצמך ובטוח שיש לך את הגוף הכי רזה ומושלם שיכול להיות....., והרי זה בולשיט, אבל זה הכי נוח להורים שלי, לדוגמא, לחשוב שבגלל שהבת שלהם במשקל שלה(במילים אחרות : ש-מ-נ-ה !!! ) אז אין לה בעיה לאכול, הסיפור נגמר, פיניטו, היא חיה טוב וניהנית מהחיים......... אני מצטערצ מממממאאאאאאווווודדדדדד אם שיעממתי אותך, אבל הרגשתי שאם את אומרת שאת די קרובה למשקלך הרצוי(לאחרים, כמובן, לא?), ויש לך עדיין מחשבות ותחושה לא טובה, פחדים , חששות וכו', אז יש לי עם מי לדבר...... איתך !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! תודה שהקשבת ומצטערצ אם השתעממת, אני בטוחה שהשתעממת. תכתבי לי בחזרה. ספרי לי עוד על המצב שלך אבל ר קאם את רוצה... שלך, ומחכה לתשובה, אני.

היי, ממש במקרה נכנסתי למייל שלי וראיתי את מה ששלחת... זה עשה לי טוב במיוחד הבוקר לאחר ששלחתי לרחל את ההודעה... אז תודה ושיהיה לך שבוע קל וטוב. אליאן

:) גם לך

בתי נכנסת להיסטריה כשרואה ג'וק. עם תחילת הקיץ התופעה של ג'וקים מתגברת וגורמת לה לפחדים נוראים. היות ולא ניתן למנוע את תופעת הג'וקים, הצעתי לנסות לבדוק אם יש טיפול קצר מועד ולמי לפנות.

שלום לטינקרבל. בת כמה ביתך? האם הפחד הוא רק מג'וקים או גם מדברים אחרים? מאיזה גיל התחיל הפחד ומהן תגובותיה? תודה. רוית.

שלום ניתן בהחלט לטפל. זה מצב קלסי לטיפול פסיכולוגי קוגנטיבי קצר מועד. ניתן להיעזר גם בהיפנוזה להאצת הטיפול. תוצאות בד"כ מהירות וטובות. עם זאת, חשוב לקבל פרטים נוספים כמו אלו שרוית שאלה וכן על עוד מקור הבעיה והרקע המשפחתי כדי לשלול הסברים נוספים לבעיה ולהתאים את הטיפול. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום, העברתי לבתי את תשובתך לגבי פובית תיקנים ואני מעדיפה שהיא תמשיך את הקשר איתך (שכחתי לציין שהיא אשה בת 30 ) על מנת שהיא תחליט איזו אינפורמציה היא מעוניינת לשחרר ובאיזה קצב היא רוצה לטפל בעניין. תודה (מעמיתה למקצוע).

היי מה שלומך? איך עברה לך השבת עם כוווללללםםםםםם. בטח תרצי לדעת איך אני מרגישה...:-) ובכן, כרגע אני לא מרגישה כלום. הבוקר בעלי הנחמד אמר שהוא לא חותם על שום מכתב. הוא לא רוצה שהילד ילך לפנימיה ומיצידו אני יכולה לזייף את החתימה שלו. אני אומרת לעצמי, רגע,תעצרי תספרי עד אלף.... ואני רואה את הגל הענקי מתקרב ומאיים לשטוף אותי... לאן הוא יקח אותי? הלב דופק מהר,הדמעות מתחילות לרדת, והידים רועדות. יש לבעלי תחושות חזקות. הוא תמיד הולך בשיא הכעס שלי או חוזר כאשר אני כבר רגועה. מעניין למי משנינו יש יותר מזל... ביי ושיהיה לך יום הפוך משלי.

מה שלומך יקירתי? האם חלף גל הכעס? ומה בא במקומו? אני קצת מבולבלת ביחס לבעלך: זה לא הוא שהלך לרווחה וצעק? איך הם יגיבו לזה שהוא לא יחתום? בתכל'ס לא סיפרת לי לאן בדיוק בדעתם להעביר אותו, ואם ביקרת במקום והוא נראה לך. אולי דוקא כדאי לשאול לגבי המקום בפורום, לשמוע קצת מנסיונם של אחרים. גם אני התגעגעתי, קצת קשה לי לקרא את כל מה שנכתב, ואשמח לקרא את תקציר שלושת הימים האחרונים. נשיקות וחיבוקים. נ.ב. יהודה נתן מתכון?

היי סוף סוף!! את כאן !! גם אני מבולבלת ביחס לבעלי,זה בסדר,את לא לבד בעניין הזה ! :-) לא סיפרתי לאן רוצים לשלוח אותו כי עדיין אין החלטה אבל קרוב לוודאי שזה יהיה לניצנים באזור רמלה-לוד. ביום ראשון הבא יש ועדת החלטה שבה יישבו מנהלת המחלקה,העו,סית שלנו המדריכה שלה ועוד איזו מפקחת. המורה של הבן ויועצת בית הספר שבו הוא לומד ואולי המטפל באומנות שלו. הם קיבלו את הדוחות מבית החולים ובית הספר והתסקיר של העוס,ית שלנו יישבו וידונו. אגב, נכתב על הדוח באותיות קידוש לבנה ... סכיזופרניה פרנואידית ! וואו, את יודעת מה זה ? מה המשמעות של המחלה הזו ? נראה לי שכן,מן הסתם ! הועדה הזו אמורה להחליט האם צריך לשלוח אותו ונראה לי שזה מן הליך כזה שחייבים לעבור אותו... לגבי בעלי העוסי"ת אמרה שאגיד לו שאם יש לו התנגדות אז שיגיע לוועדה אם לא אז ההסכמה שלי תספיק. היום היא הייתה אצלנו בביקור בית,ודיברה איתו קצת והוא סיפר לה מעט על איך שאבא שלו מתנהג. היה מאד קשה והוא אמר שאבא שלו לא אשם והוא אבא טוב ואני אשמה כי אני מבזבזת כסף על סיגריות והוא אבא טוב כי הוא קונה לו אוכל ומשחקים ולוקח אותו לקנות גלידה וכו'. כמובן שהשתדלתי לא להתערב אבל לאט לאט קוראים לתינוק בשמו ! ובטח מחכה לי לי גם מהקטנים כל מיני הטחות והאשמות. הם מבחינתם רוצים תא משפחתי שלם ואני בעצם זו שרוצה לפרק אותו. ולסיום,קראת את החידה של פינוקיו ? תסתכלי בהודעות של אביב וטלי ושל אביב ושלי ! ביי ואני באמת שמחה שחזרת !!! דבר אחרון- מה קורה עם האיי,סי,קיו ?

היי אליאן. קראתי את הבשורות, שאינו מוכן לחתום על ההפניה של הבן לפנימיה שנמצאת במושב זיתן כמדומני. זו פנימיה שמתאימה לילדים עם בעיות פסיכיאטריות. ממה ששמעתי יש צוות טוב שמעניק לילדים מסגרת תומכת ויעילה. בעניין ההפרדה שלו מן התא המשפחתי, לעת עתה זה נראה מהלך קשה כי כולם רואים בתא המשפחתי כ נכס. אולם יש מקרים שרק בטווח הארוך ניתן לראות את התוצאות החיוביות של מהלך כזה. יהיה קשה לכולם, אך אולי זהו מהלך שלא ניסיתם על מנת לעזור לכל הפרטים במשפחה. אני חושב שעל פי מצבכם, ההליך בועדת החלטה הוא פורמלי. נקווה שניתן יהיה לשלבו במסגרת חוץ ביתית ללא הסכמת האב. בהצלחה נסים

היי תודה שענית ! ותמשיך.... אני אשמח לקרוא את דעתך...

והיא עברה לע"מ הקודם-208 אם אני לא טועה. כבר שהתחלנו את הקשר ושאלת אותי איך הכל התחיל,מה היה הטריגר,סיפרתי על החבר שלי... מעולם לא הסתרתי לא ממך...ולא מעצמי...כמה שאני בן אדם נקשר ובמידה מסוימת אפילו תלותי. כשרע לי ואנשים עוזבים ולא משנה מה הסיבה...אני תמיד אחפש מה יכולתי להמשיך לספוג על מנת למנוע את זה. לפעמים זה לא עוזב. תשארי טלי.נדבר כמו אז.אני אשמיע לך הצהרות יפות (האמנתי בהן ) ,סתם נקשקש, נקצר את השיחות...לא נדבר עלי,על ההתמודדות שלי, על כל הגועל נפש הזה שנפתח... רק תשארי אני יודעת שזה נשמע כמו בקשה של ילדה בת 3, אבל קשה לי לקבל שמהות של קשר משתנה... אני יודעת שהתוכן של הקשר חשוב יותר מאשר צורתו אבל לי קל יותר לקבל שינוי בתוכן הקשר מאשר מביטוי שלו. מה גם שכאן, אני לא מדברת איתך בפתיחות כמו בטלפון.אני לא תמיד אמיתית.אני כותבת כשרע מאוד...וזו לא תמיד אני ואת יודעת. אני יודעת למה אני מסוגלת ולמה לא .יהיה לי קשה להשאר כאן , בפורום, אם המצב בינינו ישתנה.זה מעין קטע שלי עם קשרים , כל סוגי ההקשרים ללא היכר... לכן,אני שוב מבקשת ממך... ואני יודעת שזה טיפשי...אבל זה ממש מהעומק של הלב שלי-בואי נמשיך לדבר. ואני מקווה שתקראי את ההודעה שלשמה כתבתי את זו. תודה יום טוב

לילה טוב מלאך

כן בטח אבל לילה טוב:) בטח אתה שואל למה אני עדיין ערה. מטורפת..:)

...

אני פה עניתי לך:)

כתבתי את זה לפני שראיתי ת'הודעה.

ניסיתי לתת קריאה, אבל... נראה שאת כבר לא כאן. לא נורא, מבחינתי נוכל לדבר מחר בלילה, אם את פנויה. אני מניחה שאהיה כאן בסביבות אחת עשרה, או אולי חצות. אני יודעת שזה די מאוחר, אני פשוט מהאנשים ה-"אינסומניים" שלא מסוגלים להירדם בלילה, וקמים בחמש בבוקר...הפרעה שכזאת. בכל אופן, אני מקווה שאת יותר טוב. אם לשפוט לפי השיר האחרון שקראתי- נראה שהפסימיות , מעט מעט, מתחילה להתפוגג. מקווה שזה לא רק wishful thinking שלי! לילה טוב (או, אם להתחשב בשעה בה תראי את המייל הזה, אולי עדיף לכתוב בוקר טוב?) סתם מישהי

חבל, אני דוקא עוד כאן...

...האם את עדיין כאן? איך אנחנו תמיד מפספסות אחת את השניה?

אני כאן, אל תשכחי את כפתור ה- Refresh

שלחנו את ההודעה ממש יחד... אם את רואה את ההודעה הזו, כתבי לי מה איתך, עדכני... פני ש"ניעלם" אחת לשניה שוב...

מה זה? נעלמים בלי "לילה טוב"? חוצפה :)

אני לא נעלמתי אני רק מטיילת לי פה בין הדפים היה מעניין מה איתך? את עדיין מחוברת חשבתי שאני היחידה המשועממת

לא:) היה לי משעמם כל היום... את בולמית או אנורקטית?

מרחשים דברים, והנפש שלי משחקת בי כמו פינג-פונג. פעם למעלה,פעם למטה,פעם לא אכפת בכלל. פעם צוחקת על כך שהדברים קוסמיים ולא ברורים,אחר מתכנסת שוב בתוך הכאב. חושבת שהכל היה טעות של רגע, ואם לא הייתי מסתכלת באומץ על עצמי-לא הייתי נפתחת עד כדי נפילה... ומצד שני-יתכן שלא הייתי נפתחת כלל... נשארת סגורה לעד... מצד אחד מאשימה את עצמי שאני חווה את חיי בעצמה, מצד שני אילו הם חיי והם לא קלים. מצד אחד קשה לי להתעלם ממותה של בת דודי , ומצד שני-זה הגיוני,התבגרתי. מצד אחד אני לא יכולה לגור פה יותר,משהו מרגיש רע,מרגיש לא נוח,הוא לא מדבר איתי...ומצד שני אני לא יכולה לברוח מהתמודדות. מצד אחד מקרבת,מהשני מרחיקה... רואה את היציאה ומפחדת שאני לא אצליח להגיע אליה... רואה את החיים שלעיתים,בטבעיות, חוסמים את הפתח, ורואה את האישיות הנוקשה שלי שחוסמת אותו בעצמה. רואה את הכוח הנפשי החזק שעזר להתודד עם הרבה כאב, וגם הפיל אותי בסוף לתוכו מתוך אי יכולת להעזר באף אחד. אני למטה כרגע,רואה את הדברים בגודלם האמיתי,רואה אותי מולם, מלמטה לא רואים דברים באופן מסודר .צרה בפני עצמה בא לי לברוח מפה,מרגישה שצוחקים עלי,שמרגישים שאני מציקה,אומרת דברים לא בוגרים. וכן,מה לעשות זה גם הגיל המבולבל הזה... אבל אם אני אברח,לעולם לא אדע את אמת..האם זו אני שהראייה שלה מעוותת?

היי אנג'ל ! את תיארת את רגשותייך בצורה כ"כ מדויקת, אני לא חושבת שהראייה שלך מעוותת, אני לא מכירה אותך, אבל אני חושבת שבגלל דברים שעברת בחיים קשה לקבל דברים כמו אחרים, את מפרשת אותם בדרך לא הגיונים, בצורה מוטעית, אני מבינה אותך כי גם לי זה קורה. אי אפשר לצפות שההתמודדות תהיה מהנה וקלה, היא כואבת וקשה, אתה מגלה על עצמך יותר ויותר דברים, חושף את רגשותייך, יתרונותיך , חסרונותיך ונאלץ ללמוד לחיות איתם. יש נפילות ומעין "שבירות" כאלה, ההתפרקות לרסיסים. כשאת רוצה לברוח, במחשבה הלא מודעת שלך, את בעצם רוצה לא-להתמודד, אני לא מאשימה או שופטת, זה טבעי, הכי קל זה לא להתמודד, מניסיון אישי ומוצק..... אחרי זה אתה משלם ת'מחיר כי הבעיות רק גוברות אם לא עושים איתן משהו. טוב, אנג'ל, אני לא בדיוק יודעת למה רשמתי את מה שרשמתי ומה רציתי להגיד בזה, זו התגובה היחידה היחידה שהייתה לי בראש, מצטערת אם לא ייעצתי מספיק טוב ופתרתי את כל בעיותייך (למרות שאני משערת שזה לא פשוט כמו שזה נשמע), אבל זה מה שיכולתי..... ניסיתי אני מקווה שלא התאכזבת, מצטערת אם כן....... שלך, אני

:) בלבלת אותי קצת... אבל לפחות מישהו היה פה וקרא גם בשעה מאוחרת בלילה ותודה... אגב...לי את לא מבלבלת במוח.אני תמיד קוראת דברים שלך.ספרי יותר על עצמך עם בא לי.הלילה ארוך...

היי, "כשנטל החיים מכביד,מוטב שנזכור, שאנו יודעים,בסתר ליבנו, שתמיד יש מישהו החושב עלינו. שאחרי הגשם והסערה זורחת השמש ומופיעה הקשת בענן. שאנחנו יכולים לשמוח בדברים היפים שבחיינו. וכאשר יבוא יום המחרת נוכל להתחיל הכל מחדש. זכרו תמיד שהחיים יכולים להיות מלאי חיוכים האמינו כי בסופו של דבר תגלו את אשר אתם מחפשים מצאו זמן להריח פרח ולהנות מיופיים של החיים ראו כל יום כאילו הוא ניתן במתנה במיוחד בשבילכם כל יום הוא דף חדש ומלא משמעות הנוסף למסכת החיים וחיי שמחה ואושר יתגשמו עבורכם באופן ממשי כמו אגדה ההופכת למציאות המשיכו לטמון באדמת החיים את זרעי חלומותיכם, כי כל עוד תמשיכו להאמין בהם- גם הם ימשיכו, בכח החיים המפכים בהם, לפרוח עבורכם" תמיד יש מישהו החושב עלינו כשקשה מדי, ביחד בסוף הסערה שוככת, וקשת בענן עופפת, כל יום הוא דף חדש, שאפשר להנות בו מיופים של החיים ולקטוף המון חיוכים ולנסות להגשים את כל החלומות הישנים... חיוך וחיבוק, וברכת לילה טוב לכולם, אביב.

אשרי המאמין

מה קרה יהודה ? למה הפסימיות פתאום ? :-( אביב

היי, זה שיר יפה, מעודד, אבל אופטימי מדי בשבילי, זה כאילו קשה לי להאמין כזה...... שגם דברים טובים יכולים לקרות לי.... בכל אופן... מאיפה את מביאה את השירים האלה, נראה לי שאם כל הזמן הייתי קוראת דברים כאלה הייתי טיפוס אופטימי שחבל על הזמן..... ביי לך. אההה, ותודה שהגבת על מה שכתבתי למעלה. תודה רבה. שלך, ג'קי.

היי ג'קי, מאיפה אני מביאה את השירים האלו ? מכל מיני מקומות, מכל מיני אתרים, מהרדיו, מהספרים, מאנשים מעניינים ועוד... אבל זה לא משנה הרבה, מה שמשנה זה למה ? למה אני מביאה אותם וכותבת אותם פה ? כמו שאת אומרת, אם היית שומעת שירים כאלו יותר, אולי היית מצליחה להיות טיפוס יותר אופטימי. מעבר לעובדה שבעיני הם יפים ואני רוצה לחלק איתם עם אנשים שעוברים דברים דומים למה שאני עוברת, ומתמודדים עם קשיים לא פחות פשוטים ממני. אני מביאה אותם גם בשביל עצמי, רושמת אותם בשביל עצמי, וחוזרת לקרוא אותם אחר כך אולי אלף פעמים ולפעמים יותר, כדי שגם אני אצליח להאמין במה שכתבתי. זה מתקשר למה אני עושה פה בשעה כזאת ? יש לי כאב בטן מרוב פחד ממחר, מיום ראשון, וחזרתי לכאן לקרוא את השיר הזה כדי לנסות להאמין שיכול להיות טוב, שמחר יכול באמת ליהיות בסדר, שדברים יכולים להסתדר, והשמש יכולה לזרוח גם עם כל הקשיים והפחדים והכאבים. כדי להתעודד. גם לי קשה להאמין שמחר יהיה טוב, בדיוק בשביל זה אני משננת לעצמי, וחוזרת שוב ושוב, על משפטים שיכול ליהיות טוב, שיכול להיות בסדר, שיהיה טוב, שיהיה בסדר, מתוך תקוה שככל שאני אחזור על המשפטים האלו ועל השירים האלו, המעודדים והאופטימיים, אני אפנים אותם ואדע לממש את המציאות לפיהם. מין סוג של "נבואה שמגשימה את עצמה", תאמין שיהיה רע - יהיה, כי לא תתאמץ ולא תעשה שום דבר כדי שיהיה טוב וכדי לשנות את הקושי ואת הכאב, תאמין שיהיה טוב - תתאמץ, תפעל, תעשה את הדבר הנכון, וזה יקרה מאליו. עם האמונה, באים המעשים, ועם המעשים משתנה המציאות. אולי זה נשמע לך יומרני, אבל אני רוצה להאמין שזה נכון, מתפללת שזה נכון, בשביל עצמי, בשביל שמחר אני לא אפול שוב לבור שחור, בשביל שמחר אני לא אעמוד שוב על קצה התהום והפעם אפול ממנה, בשביל שמחר אני אוכל להגיד לעצמי, אני חזקה, אני עושה את הדברים הנכונים, אני יכולה לשנות דברים, ובסוף יכול להיות לי טוב, יכולה לצאת מהמעשים הנכונים התוצאה שאני רוצה בה. ואני אחזור על הדברים האופטימיים האלה שוב ושוב בשביל אחרים ובעיקר בשביל עצמי כדי שיהיה לי את הכוח להמשיך. והתודה מיותרת, עניתי כי הרגשתי צורך, אביב.

אביב, איזה קטע מקסים...את כתבת? טלי פרידמן

שלום. אני מאחרת תמיד לכל מקום בכל זמן ולא יכולה לשנות זאת בשום צורה. האם זו בעייה פסיכולוגית?

אם תמצאי את הפתירון,תכתבי לי

אבל אני לא אשת מקצוע,כן? ואני רק בת 19 אבל אולי יש לך תחושה שהמקומות שאת הולכת אליהם,הם לא בדיוק מה שאת רוצה,לא תלויים בך וברצונות שלך זה קצת מוריד את החשק להגיע בזמן... אני יודעת שלי זה קורה

דנה יקרה, למעשה, לכל דבר אפשר לקרוא בשם 'בעיה פסיכולוגית'. נראה שמדובר בבעיה התנהגותית, באיזו תבנית שרכשת ושמסיבה כלשהי אינך מוכנה לוותר עליה. מה שחשוב איננו איזה סוג בעיה זו, אלא איך ניתן להתמודד איתה. אפשר לעשות זאת בעזרת טיפול נפשי, שיסייע לך להבין את מקורות הבעיה, את המחיר שאת משלמת בגללה ואת הרווח שלך מעצם קיומה. אפשר לשנות זאת באמצעות טיפול התנהגותי ועל-ידי שינוי הרגלים, וניתן גם לקבל את המצב כמו שהוא, וללמוד לחיות עם זה. הבחירה בידיך, והאחריות כולה שלך. לכל אחד מאתנו יש הרגלים המקשים על חיינו, ובדרך-כלל אנחנו משנים אותם רק כאשר המחיר נעשה כבד מדי. בהצלחה, דרור גרין

כולם כותבים לך שירים ועלה בדעתי להקדיש לך שיר כהמשך לשיחתינו הקודמת רק שצרפתי לשיר הזה הודעה ארוכה והתנתק לי האינטרנט ואני לא מסוגלת להוציא מחדש את כל ההודעה כרגע עטוף ברחמים אור כחול כהה זה עוטף אותך ברחמים צף אתה הוזה נרחף בעולמות גבוהים אתה ודאי יודע הכל ורואה את הסוגות גלויים אתה ודאי רגוע מאוד זה עוטף אותך ברחמים נח בתוך אמך היא תתן לך תמיד הכל כשיבוא יומך יש לך תמיד לאן ליפול בסוף אתה תצא לעולם ומיד אתה תרגיש כאב אור חזר מכה בפנים ואתהמתחיל להיות רעב אל תמהר אלת תמהר לצאת אל רגע האמת אל תשבר בסוף תצא אלי שאקח אותך בזרועותי אני תמיד אוהב זה ודאי יכאב כי אפילו אם האל שומר בחוץ זה לפעמים בוער שוב אתה בועט כבר אבדה לך הסבלנות בתוכי נובט ורוקם לעצמיך זהות בסוף אתה תצא לעולם ומיד אתה תרגיש כאב אור חזק מכה בפנים זה עוטף ברחמים... הפרעת האכילה שלי אבדה שליטה לפני כ3 חודשים,נפלתי לתהום...קשה להגיד תהום...זו מילה עמוקה מדי אבל זו המשמעות שלה... הייתי כל הזמן בנפילה... ולכן גם לא חשתי את העומק בו אני נמצאת.הופתעתי לגלות כמה עומק של דברים,רגשות,וסיפורים קיים בי. קיבלתי את החבטה מהרצפה,כואב לי,הסברתי לך מה היה קשה יותר מהמכה עצמה...הסברתי לך באי סי קיו. היה קשה ויתר להודות בצורך שלה. טלי,בבקשה הרשי לי להמשיך להתקשר אלייך. אם אני גוזלת מזמנך, זמן יקר ,מכבידה עלייך אישית-תאמרי כך את הדברים ואני אסבול בשקט ואלך-גם מפה. אם אני אשמה אז הרשי לי לומר לך משהו אחד.מעדתי,נפלתי,והמלכודת שלי היא שלא העזתי להגיד את זה,יותר מדי יהירות, יותר מדי כבוד עצמי ,יותר מדי אני יכולה לבד. אני לא יכולה לקחת את האשמה של כל העולם על גבי,לא יותר. אני נותת לך את מילותיי שמעתה דברים ישתנו,עשיתי סוויץ במחשבה...התחלה טובה...ואת עזרת לי... אני לא יכולה לאבד אותך.קשה לי להשלים עם זה שאנשים הולכים,שמהות הקשר איתם משתנה,יש לי בעיה אני יודעת, אבל בבקשה אל תלכי לי. הרשי לי להמשיך להתקשר אלייך,והרשי לעצמך לחוש בתהליך של שינוי...שאת סייעת לו. קצת קשה לי בפורום לדבר איתך,לספר לך,בפורום אני חושפת סיפורים יבשים. למי שקורא ולא הבין עד עכשיו מה יש לי. הנה החיים שלי פרושים וגלויים לפניכים,כבר אין מה להסתיר: עברתי התעללות מינית מבני כיתתי ביסודי-מאוחר יותר אחד מהם הפך לחבר שלי... בעידודי,או שלא, עברתי אונס, עברתי אלימות בבית,בעיות בין ההורים,עם ההורים ,קונפילקטים של דת, מערכת יחסים תלותית מאוד שהיתה לי עם בן,הראשונה שלי הפכה לאסון גדול. בעקבות פרידתו ממני,שלא הצלחתי לסבול, הדרדרתי לאנורקסיה...ומשם לבולמיה...שכ"כ רציתי לשכלל ולהרגיש שאני משהו...עד כדי כך שאני מכורה לחלוטין .עכשיו אני מנסה להפסיק כי הבטחתי בצבא,ואני על קוצים. עברתי הפרעות בשינה, סיוטים וחלומות על אבדן שליטה ומוות...שלא עוזבים עד היום סובלת מחרדה ומפאניקה... איבדתי את הסבא שלי שאהבתי הכי בעולם באופן פתאומי ואת בת הדוד שלי בתאונת דרכים. ויותר מהכל אני שפויה ובריאה בנפשי...ובחורה אינטלגנטית שיודעת לכתוב,ויודעת לצייר, מבינה בהמון תחומים מלבד כמה אצבעות לדחוף לגרון ומתי, מפילוסופיה ועד מחשבים ואלקטרוניקה. אהבתי לטבוע בכאב,הרגשתי את כל החיים שלי,בכיתי עליהם,כאבתי עליהם... הגיע הזמן לשים הכל אחורה... לתת לעולם כל מה שאני יכולה לתת להגשים חלומות ישנים... ראיתי המון דברים עוברים מול עיני...והחיים יקרים מכל.

ופתאום נזכרתי שהבטחת לי שלא תעזבי גם כשאמצא מטפלת טלי,הבטחות מקיימים

ואני לא יכולה להמנע מן המחשבה שאולי אני אשמה בהכל אם הייתי סובלת קצת בשקט,לא פותחת בפנייך כ"כ הרבה,לא בוכה ,לא מערבת אותך עמוק מדי,אולי לא היית בורחת לי. אם הייתי משאירה דברים כפי שהיו,והיינו מדברות על הקאות ובולמוסים ודימוי גוף ולא על בעיות בבית ואלימות ואונס,הייתי נשארת איתי. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי... סליחה

שלום לך אנג'ל, הזלתי דמעה, זה כואב, זה שורט לי את הלב, לשמוע אותך מספרת את זה, לא עברתי את מה שעברת אבל אני משתדלת להבין מה את עוברת....... אני מצטערת אם אני לא זו רצית לשמוע תגובות ממנה, אבל אני חייבת. עברת הרבה, המון, ובעצם ההתמודדות, את עוברת עוד שלב, שלב ארוך ומייגע. כשנכנסתי לראשונה לפורום, זה היה לאחר שקראתי הודעה שלך במקום כלשהו, את נשמכת לי אדם כאוב, וצדקתי, אבל אף פעם לא הבנתי את המשפטים הלא גמורים שלך והסיפורים הלא מובנים, הבנתי על הבולימיה, גם על האנורקסיה, אבל גם זה בעקיפין. את בעצמך אומרת שיש לך את זה... ואת זה.... ואת אינטלגנטית חכמה ומוכשרת, ולפי כתיבתך גם יודעת להתבטא, אם יש לך כ"כ הרבה מסביב, כ"כ הרבה דברים שאת יכולה לעשות חוץ מהעיסוק באוכל ואת צריכה ללכת על זה, לדעת שיכול לצאת לך דבר יותר טוב מהחיים חוץ מבעיית אכילה שרק מידרדרת........ ואת יודעת את זה, ואומרת את זה בעצמך....... (כשאין לך כלום, אתה מחפש להיות משהו טוב, מוצלח, משהו אחר, אז את המוצא את בהפרעת אכילה - כמוני, אבל את, כ"כ הרבה, הלוואי עליי , את אולי שזה לא מספיק לך.....? שאת רוצה עוד? שאת מחפשת משהו שונה? או שאת די מרוצה מהדברים שהוצאת מעצמך עד כה , בלימודים ובכשרונותייך, כמובן.....? ) בכל אופן, המון בהצלחה!!!!!!! אני באופן אישי חושבת שמגיע לך כל טוב, מגיע לך ה-כ-ל, את נהדרת. תשתדלי להאמין שזה מה שאת צריכה לעשות עם עצמך ושזה מגיע לך, כי את שווה המון. שלך באהבה, אני

תודה מתוקה:) לפעמים זה שחור עננים כבדים מעיבים על מי שאני.. זה לא כל הזמן ככה אני יודעת שככה זה נראה אבל אני באה לפורום כשרע לי וכך נראים הדברים שאני כותבת... אני לא יודעת אם זה יעודד אותך,אבל יש לי גם זמנים טובים,רגעים שאני נוצרת לי, החבר הראשון שלי שלאחר הפרידה קרה מה שקרה,הביא לי המון סבל והמון כאב ... אהבה התפתחה אצלי הרבה מעבר למקום שחשבתי שיש לי בלב...אבל אני נוצרת לי זמנים יפים,למשל חודש שלם של הרגשת ריחוף כזו,של התאהבות,של התרגשות:) מה שקרה אח"כ קרה, ואת יודעת מה,זה היה נמנע,כמו הרבה דברים בחיי...אני זו שלא עצרתי בזמן...זו תמיד היתה אשמתי. אבל למרות הכל,אני נוצרת זמנים יפים.

סינדרלה אומרת " תשקר,תגיד את האמת, תשקר,תגיד את האמת, תשקר,תגיד את האמת... ואני מאד מקווה שאתן מבינות.... (מחמת הצניעות) אם גם עכשיו לא הבנתן אשלח לכן ציור במייל... :-)

אליאן, את רעה היום :-) אביב

למה רעה ? מה לא הבנת?

שלום. ברצוני לדעת האם ע"י איזשהו טיפול פסיכולוגי ניתן להפוך בן אדם הומוסקסואל לסטרייט. ואם כן - איך?

אלמוני יקר, ישנן מספר גישות בנוגע להומוסקסואליות, והן תלויות תרבות. עד לפני מספר שנים ההומוסקסואליות אובחנה כבעיה נפשית בספר האבחונים האמריקני, ולאחר לחץ של ארגוני ההומוסקסואלים הדבר בוטל. ישנם כאלו המאמינים שההומוסקסואליות היא נטיה מולדת, ואחרים מאמינים שניתן לשנות אותה באמצעים התנהגותיים. נדמה לי, שאתה מעוניין ביותר מאשר תשובה תיאורטית. אני מאמין ביכולתו של אדם לשנות את גורלו. פגשתי הומוסקסואלים שהחליטו לחיות חיים זוגיים ועשו זאת בהצלחה, ופגשתי גם אחרים שגילו את ההומוסקסואליות בגיל מאוחר ושינו את כל ארחות חייהם. למי שרואה בהומוסקסואליות שלו בעיה, הייתי מציע לנסות ולהתמודד איתה. למי שרואה בהומוסקסואליות שלו גורל שאינו ניתן לשינוי הייתי מציע ללמוד לחיות איתה בשלום. בברכה, דרור גרין

תקרא את הקישור הבא http://www.msnbc.com/news/570656.asp תגיד לי מה דעתך כי אני עדיין לא קראתי

היי, כשאת מגיעה, בלילה, שימי קריאה, או תגובה לזו, שאני אדע שאת פה, ונוכל להמשיך בשיחה שלנו, שנקטעה קצת בגללי, ואני מתנצלת על כך. באותה קריאה, ספרי מה קורה, איך את מתמודדת, איך מתקדם... אביב

ניו יורק לפחות.... היי, אני כאן עכשיו, ואשמח לקשקש קצת. אני בסדר בסה"כ, מחזיקה מעמד יפה עם התפריט. עם הפרוייקט קצת פחות... מחכה לך!

את עוד פה ? אני כאן... עכשיו...

מצטערת מאוד שאני מתערבת, אבל למה את מתכוונת שאת אומרת תפריט? את לא חייבת לענות פשוט גם לי המילה תפריט אומרת משהו, זה משהו די עיקרי עכשיו אצלי, וחבל שזה כך.

זאת שוב אני -הסובלת מהתקפי חרדה(כנראה). החלטתי לעשות משהו בנושא מכיוון שאני לא יכולה עוד לסבול את הצמרמורות ,הבחילות ,ודפיקות הלב החזקות.זה כבר הביא אותי למצב של דיכאון(כמה בכי...) אז פניתי למרפאה הוליסטית ,שבנוסף לדברים נעימים שהיא עשתה לי,כמו רייקי והילינג וגם מסג' מרגיע ,היא הקשיבה לכל מה שעל ליבי וחקרה לגבי העבר וההווה (ממש כמו פסיכולוג). כמו כן, היא רקחה לי תמצית של פרחי באך. כל מיני נוסחאות שונות שאמורות לעזור לי עם הפחדים ועם הבטחון העצמי וכדומה. אם זה יעזור אני עדיין לא יודעת,אבל אני מקווה לטוב .וממליצה לכל אחדשיש לו בעיה לפנות לעזרה.זאת לא בושה .כבר מעצם בקשת העזרה מרגישים יותר טוב. ועוד משהו חשוב - תבכו והרבה!! זה כל כך משחרר ולפחות אם תרגישו טוב יותר רק לחצי שעה- זה שווה את זה!!! זה הזמן להודות לטלי פרידמן על שענתה לי בפעם הקודמת וגרמה לי לקחת את עצמי בידיים. מה דעתך טלי? אני בדרך הנכונה?? עוד תגובות לנושא יתקבלו בברכה החיים ניראים כבר קצת יותר יפים בילי

היי בילי, אני חושבת שאת צודקת בהמלצה שלך, כל אדם במצוקה כלשהיא חייב למצוא לו אדם/מטפל שיעזור לו בפתרון, ברגע שהוא מרגיש שהוא נמצא במבוי סתום, ולא יכול להגיע לפתרונות בעצמו. חבל על הסבל המיותר, חבל על הכאב, כשיש מישהו שיכול להקל, להרגיע, לתמוך, לעודד ולעזור למצוא את הפתרון הנכון. אני גם חושבת שזה באמת לא משנה איזה טיפול, כל אחד מוצא עבורו את סוג הטיפול המתאים לו ביותר - פסיכיאטר,פסיכולוג, טיפול באמנות, במוזיקה, בפרחי באך, ברייקי או בכל דבר אחר. העיקר, לא להישאר עם הדברים לבד. לא להחנק איתם, ועם הפחד מהם. וכאן באמת כל אחד ודרכו הייחודית לטפל בעצמו, העיקר לא להזניח את הבעיה, כי אז היא גדלה לממדים שאי אפשר להתמודד איתם. ועוד דבר נוסף, בקשר לבכי, מומלץ. לפעמים הדמעות נתקעות, חונקות בגרון, ומסרבות לצאת מהעיניים, אבל כשכבר יוצאות, זו הקלה, הכאב כאילו נשטף קצת יחד איתם, ואפשר להרגיש קצת טוב יותר. לפעמים סרט עצוב או ספר עצוב או שיר עצוב עוזרים לשחרר את הדמעות הכלואות המסרבות להתפרץ, ולפעמים מספיק טריגר קטן, והכל מתפרץ. לי זה קרה לפני כמה ימים שפשוט נחנקתי מכזו מעמסה בלב ובבטן, ואז קרה משהוא קטן, והכל התפרץ בבכי היסטרי של חצי שעה, אבל אחר כך יכולתי לקום להתקלח, לשטוף את הדמעות ואת הפנים, ולהרגיש את ההקלה והרווחה. וזה חוזר נכון, אבל לפחות יש קצת זמן של רגיעה אחר כך. נשמע שאת באמת בדרך הנכונה, וגם אם לא ילך בדרך הזו, תמיד אפשר לנסות דרך אחרת, סוג טיפול אחר, מטפל/ת אחר/ת, העיקר לא להתייאש, לא להרים ידיים, ולא להשלים עם הבעיה. והתודה לטלי, מצטרפת בחום ומכל הלב, גם לי היא עזרה לקחת את עצמי בידיים, לא פעם ולא פעמיים, הרבה יותר. במובנים מסוימים אני חייבת לה את חיי. כפשוטם. אביב. אביב.

...

אוקיי...טלי במשך כל חיי לקחתי את הסיפור הזה וארזתי אותו בשק החיים שלי יחד עם כל הסיפורים. הוא כבר היה לחוץ ועלה על גדותיו. תמיד ידעתי שהוא שם,הסיפור הזה ותמיד חששתי...מה יקרה כשאני אתקל בו.ידעתי שלא כדאי אבל לא ידעתי עד כמה. הבעיה שעם הזמן כל הסיפורים "נדבקו" אחד לשני, ותוך כדי קשרים שיצרתי התחלתי לשלוף סיפורים אחרים,פחות כואבים,בזהירות... אך שום דבר לא הכין אותי למתרחש לבוא... יחד עם הסיפורים...נמשכו נגררות,נספחים,תזכורות,"קיצורי דרך" לסיפורים אחרים... ככה זה...החיים הם מארג של סיפורי חיים... ערב אחד שלפתי בטעות חרב חדה....היא היתה אמנם בשק...אך עטופה בבדים עבים מאוד.היו בהם כבר חורים,והחרב הציצה מכל הכיוונים... באותו ערב,הוצאתי,התבוננתי,והתכוונתי להחזיר,ולבסוף מבלי משים...היא נקעה בי לכל האורך...מלמטה למעלה...לחזה,לגרון , צרבה ופצעה כל מה שהיא יכולה... נזכרתי שהיתה לה ידית ושאפשר לשלוף אותה לבד,ואכן ניסיתי אבל הידית נותרה בידי...ואילו החרב נשארה בפנים. אני ניראית שונה עם החרב בפנים,שונה ממי שהכרת לפני כשנה כמעט... אני מצטערת טלי... אני נלחמת...ללא הצלחה...בכל מה שזה גרם... אבל הסיבה שהיא נקשרה בבדים בתוך השק מלכתחילה לא היתה קשיי התמודדות היא הייתה תחושות אשמה,פחד שילגלגו,שלא יאמינו , שיתעלמו או שיגידו שזה מגיע לי. תחושה של חוסר שליטה,חוסר אונים על תגובותיהם של האנשים. טלי,עברתי כמה איבחונים וכולם קבעו: טלי אני שפויה, אין לי מחשבות שוא, אני לא פסיכוטית... ואת יודעת מה? ככה יותר קשה... ככה יש יותר עם מה להתמודד...

הספירה היא קדימה והראיה היא קדימה והתקווה היא קדימה !!!! שתמשיכי ונגיע ליום ה... לאן הגעתי ? 2005 כן ליום הזהבמספר ואז אמשיך לספור עוד. או עד שלא תזדקקי לזה. לגבי פינוקיו, אני עדיין יכולה לשמוע את ניקנור בקולה המתחנחן... והמצפצף... אבל לא ענית מה אומרת סינדרלה לפינוקיו... אם אין לך שום מושג תכתבי ואני אגיד לך אבל תודי קבל עם ופורום שאת לא יודעת ! אני אתן לך רמז... היא אומרת לו את זה כאשר הם במיטה עושים אהבה... נו אני מחכה...

אליאן, אני מודה קבל עם ועדה, שאני לא מכירה את הבדיחה... אשמח לדעת את סופה... (זה קשור לשעת החצות?) שיהיה שבוע טוב, טלי פרידמן

גם אני מודה קבל עם ועדה, תוך צחוק היסטרי, כשהאחיינית שלי באה לבדוק מה קרה לדודה, וממלמלת בהלם "דודה סוחקת..", שאני לא יודעת למה את מתכוונת, ספרי, אל תשאירי אותנו במתח.. :-) אביב.