פורום פסיכולוגיה קלינית

היי, מה שלומך? לא התגעגעת לחלומות ? עכשיו ברצינות ! רציתי לשאול, בשבוע הבא יש ועדת החלטה לגבי הבן (הוצאתו מהבית לפנימיה) בהתחלה העוס"ית שלי אמרה שאם בעלי לא מוכן לחתום אז אי אפשר יהיה לשלוח את הבן. שוחחתי איתה שוב והיא אמרה שאפשר להביא מכתב חתום בשמו שהוא מסכים. אגב, הוא לא מוכן לבוא לועדה או אל העובדת סוציאלית לשיחות. מה אומר החוק בעניין הזה? ומה את אומרת? ביי ותודה

היי אליאן. לגבי החלומות- על החלום האחרון לא הגבת. באמת שאלתי את עצמי למה. לגבי בנך- אני לא ממש הבנתי אם בעלך מתנגד להשמתו בפנימייה, או רק מתנגד להגיע לועדה? כי אז התתיחסות שונה. מבחינת החוק היבש- שניכם אפוטרופוסים שווים בפני החוק, אלא אם כן הוכח כי הקטין בסיכון מצד כלשהו ואז פקידת סעד יכולה להיכנס לתמונה ולפעול על פי חוק נוער. באופן יותר ספציפי- אינני מכירה היטב את דקויות החוק, ולכן טוב שיש עו"ס מן הרווחה בתמונה שבטוח יודעת יותר טוב ממני והיא גם מצויה בפרטי הפרטים של משפחתך בכדי להנחות אותך. אבל ספרי לנו בפורום איך היה בועדה ומה הוחלט. טוב? לגבי סירובו של בעלך לבוא לשיחות- גם כאן הדבר תלוי ברצונו ובהסכמתו, אם אינו מסוכן לעצמו או לסביבה. חבל שאינו רוצה- כי אפשר היה אולי קצת להקל עליכם במציאות הכל כך קשה. לפעמים גורם אובייקטיבי עוזר לראות את הדברים באופן שונה וכך מתאפשר לצאת מן המעגל הסגור בו מסתובבים. האם העו"סית ניסתה לדבר עם בעלך? טוב, זהו לבינתיים. להשתמע. רוית.

רוית, לא הגבתי כי אני מסכימה לגבי מה שאת כותבת,אני יודעת שזה לא בסדר שלא הגבתי אבל הדברים רצים במהירות כזו שאני מאבדת את הקשר עם הדברים. קורים כל כך הרבה דברים שאני בקושי יודעת מהיכן להתחיל! והקשיים הם כמעט ובלתי נסבלים. אבל במלחמה כמו במלחמה.... ובעלי התחיל במלחמה... אומנם הוא שקט אבל יודע להתאכזר כראוי ! לדוגמא- אמרתי לו שיש את הוועדה והוא אמר אני לא בא לשום מקום תשברי את הראש לבד. אמרתי לו שחייבים חתימה שלו והוא ענה -תביאי את הטפסים ואני אחתום... ופתאום יש לו רעיון והוא הציע שאלך לעבוד ,ארוויח 4000 שח ואקנה מה שאני רוצה. וכל בקשה של כסף הוא חוזר על הרעיון הזה. לקניות של שבת למשל הוא החליט להקציב 150 שח. וזה אמור לכלול הכל(בשר,מוצרי חלב,ירקות,שתיה וכדומה) וזה לחמישה נפשות. ואני שותקת. ושותקת... צריך ללכת שלב אחרי שלב. קודם שהבן ילך לפנימיה, אחר כך אתבע אותו למזונות ולגירושין וחלוקת רכוש. נראה את התגובה שלו כשיהיה לו עיקול על כל מה שהוא העלים ממני 15 שנה... ואז שיתפוצץ... וכן רוית, העוס"ית ניסתה לדבר איתו והוא הבטיח שלא יקלל שנתיים... וזאת לאחר שהיא הביעה זעזוע עמוק מהמעט שכביכול סיפרתי לידו. ומאז הוא לא מוכן ללכת בכלל. יש לי המון חששות מהרגע הזה בוועדה לא כל כך מההחלטה אלא שלא אצליח להחזיק מעמד מבחינה ריגשית. כל דבר קטן ,כל מילה גורמת לי לסערת רגשות ולבכי ואני שונאת לאבד שליטה. איך נפלו גיבורים.... טוב, מספיק בילבלתי לך להיום את המוח... תודה שענית

Hi Ravit, i thought i`d let you know whats happening with me right now..... my son is in tipol(art therapy) a really nice women he loves her,and i`m trying to get my life back together,but so many pieces to put into place and not enough time to compleate it.. don`t forget you can answer me in ivrit..take care ..Lisa

היי ליסה. נחמד לשמוע ממך. אני מאושרת לראות שבנך עדין בטיפול וכי הקשר עם המטפלת טוב. ועכשיו- שדאגת לו וסידרת את עניניו- מה איתך? גם לעצמך חשוב שתדאגי- לא? ספרי איך את מרגישה- אני אשמח לשמוע עוד. שבת שלום. רוית.

So much has happened lately,so many times i wanted to give up,and so many times i didn`t,sometimes really little unimportant things make me so upset,and make me feel so worthless,that only when i feel i`m helping someone else with their problems i can somehow get out of my terrible mood,why is this? i wish i knew more about why i have such bad moods so often. Lisa

היי, נו איך היה? בטח רקדת כל הלילה... ואת עייפה מאד. אז תאגרי כוחות ושובי במהרה... אגב,הורדת כבר את האיי,סי,קיו ? הגיע הזמן שתעשי זאת ! ביי ושבת שלום.

הי! אני לא בבית עדיין. רקדתי המון.......... ביום ראשון אחזור ונוכל לצ'טט יותר. שבת נעימה וקלה. ד"ש לכולם.

אשתדל להחזיק מעמד עד יום ראשון... וחוץ מזה איפה את ? שלחת הודעה ממחשב אחר ? טוב, שתהיה לך שבת חתן כייפית.. ואני עושה גע,גע,גע.... מרוב געגועים :-)

אני לא יודע מי כאן מחפש את מי

ברוך הבא לפורום !!! נשמח לקרוא את דבריך... להתראות

האם מצאו כבר הסבר ביולוגי על תופעת האוטיזם? אם מישהו מכיר אתרים או כתבות על הנושא הנ"ל - בעיקר שנוגעים בעובדות ובהסברים ביולוגים, אשמח אם תכתבו לי

שלום רב, אין לי תשובות. אני מגיב, כדי לבקש שמידע בתחום יגיע גם אלי, וזה לאור ההתלבטויות הטיפוליות שלי בכמה מקרים שאני עסוק בהם, ובכולם יש תופעות קשות של העדר יצירת קשר חברתי, או הפרעה, עד כדי ניתוק, של התקשורת החברתית. תודתי מראש, ד"ר יוסי אברהם

שלום לכם אני סטודנטית לפסיכולוגיה חינוכיתת ואני עושה עבודה בנושא"רפואה במגזר הערבי" ואני מעוניימת בחומר על נושא זה כי אני לא מצליחה למצוא בתודה מראש

לחוריה שלום. הנושא חשוב ולדעתי באמת אין על כך הרבה עבודות. נסי לחפש במאגר המידע של אונ' חיפה וגם את יכולה לפנות למכון סאלד והם יעזרו לך בחיפוש. בהצלחה. רוית.

אני רוצה להבין ילדים הם לא ילדים או שצבע עורם משנה גם את הטיפול

דחוף דחוף אני צריכה תשובה האם מותר לקחת סרוקסט ופרלודל ביחד? הפרולקטין גבוהה מהנורמל ואני מטופלת בסרוקסט. אני חייבת תשובה במיידי.

מה אנחנו נראים לך רופאים?????כולה אהבלים שלוקחים מה ש"שהם" נותנים!!!!!!

כמה ישנתי טוב הלילה... אחרי הלילה הלבן של אתמול...ויום למחרת להעביר בצבא עם כל הגילויים החדשים המעצבנים.אין לך מוזג כמה אנרגיה הוצאתי על להסביר לאנשים שזו היתה טעות,שום דבר... אבל אני לא יכולה להמנע מלחשוב איך התמוטטו הדברים החדשים שבניתי: מקום חדש. אישיות חדשה ושמחה, חברים חדשים שלא יודעים כלום, בגלל התקף , אולי פשוט חזק, של דיכאון וקצת היסטריה מאנשים ברחוב... זה עצוב לי...כי אני לא מסוגלת לברוח להמון זמן.זה תמיד מתפרץ בחריפות אחרי זמן מה של הדחקה. רצית לתת לי שתי סטירות על מנת שאני אתעורר ...נתת לי אותן חזק מאוד שלא לצורך, כבר הייתי ערה. הם אמרו לי ביחידה "יש לך בעיה.אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו שתהיי פה". ובשבילי זה כאילו הם מדברים על מישהי עם בעיה ענקית , גם בחיים וגם בתוך עצמה.... אבל זה נראה לי כמו סרט.לי אין בעיות קשות בחיים.הן רק "תסריט" שאני כותבת. יש לי הפרעת אכילה קלה ואני לא "סובלת מהפרעת אכילה קשה ביותר" כפי שהיא כתבה אחרי השיחה איתך לפי מידע שאת מסרת(זה מה שאת חושבת עלי?!). אני לא מתפרקת, לא מאבדת גבולות פנימיים(פעם אמרת שלעיתים אני כן). עכשיו יש לי המון אתגרים בחיים, איך לעבור את הכל ולהתמודד גם עם כל זה, וגם עם כל העבר, ויתרה מכך יתכן שאאלץ להתמודד מול כל האבחונים(הטובים ,אני לא חולת נפש) ולהסביר מדוע הם קרו. זו תהיה המלחמה הפרטית שלי...ואולי...היא לא היתה צריכה להיות בכלל , אלמלא התערבת כ"כ ביום רביעי. עכשיו הסיטואציה מפחידה...איך עוצרים את התגלגלות האירועים הזו?אפשר? אמרת לי בטלפון לפני שהלכתי "זהו.נגמרו ההכחשות ונגמרו ההדחקות".למה עשית את זה? הכחשה והדחקה אילו מנגנוני הגנה והם עובדים עלי כ"כ טוב... אמרת לי לפני כחודשיים "זו לא את מדברת.זו המחלה שהשתלטה עלייך". טלי,אני חושבת שצדקת... המחלה נמצאת אצלי בכל סנטימטר...אני גם מסתכלת ובוחנת כדי לראות מה שאאתם רואים,ואני לאט לאט מפסיקה... גם הבטחתי לא להקיא כמה ימים...כדי שתרד הנפיחות...את חושבת שאני מסוגלת? איך זה מדרדר ככה?פעם הייתי מסוגל מאוד... בכל אופן תודה ששוב היית שם בשבילי,והפעם יותר מכל...החיים יקרים ואני נוצרת גם זמנים יפים כמו 3 השבועות הללו בבסיס... אז עדיין יש בעיה ו3 שבועות גם ככה היו יותר מדי לדבר טוב... התקשרתי וניסיתי לקבוע אתה שוב והיא אמרה שהיא אינה שלמה עם להכנס לתוך המקרה הזה,ונתנה לי רעיונות אחרים. אז התקשרתי אחרי שעה שוב ואחרי שעתיים עד שאזרתי אומץ להגיד לה : אני רוצה לבוא אלייך.קשה לי למצוא מישהי שאני גם רוצה לבוא אליה.להפתעתי היא השתכנעה, רק ביקשה חומר כתוב עלי שאני לא מקרה של הפרעת נפש או מזג.בהתחלה לא הבנתי מאיפה אני מביאה כזה.היא רצתה לדבר עם המטפל וזה כמובן בלתי אפשרי. פתאום שמתי לב שיש בידי תיק רפואי מהלילה.....שאני אמנם משאירה בצבא,אצל המטפל לשעבר,אבל אפשר לצלם... צילמתי כמעט את כולו...את האיבחון (מידע צלול,דיבור תקין..), את הבדיקה הרפואית(המצב לא יותר מדי קשה).ביקשתי מהפקידות.אני לא יודעת אם הרופאים יודעים.אבל אני בטוחה שמותר לי להחזיק מזה עותק,לא? צילמתי גם את דבריו של המטפל : "לא מדובר בהפרעת נפש כלל, ובטח שלא חריפה ואין מניעה לטיפול מחוץ ליחידות אשפוז". טוב,מספיק בלבלתי לך ולאחרים את השכל בי בינתיים כנראה שנדבר ביום ראשון. ושוב תודה

ביום בו חילק אלוקים את יכולת הנתינה עמדת והושטת ידייך לקבל את מלוא המנה ומתוך חוסר אנוכיותך הטבועה בך חילקת לסובבייך מכל אשר לך ורק רציתי לאחל לאדם מדהים שכמותך שיינתן לך פי אלף ממה שנתת מעצמך... תודה... תודה שאני מקשיבה לי...ותודה שאת מאמינה לי...ותודה תודה תודה שעזרת לי להציל את עצמי...

אנג'ל, אני בטוחה שהסערה מיום רביעי תישקע ותשכך רק עוד זמן רב. התחושות שאת מביאה כאן מעלות את האמביוולנציה שלך לגבי עצמך, לגבי המחלה (ולא, אני לא הגדרתי שום דבר...בטח לא "הפרעת אכילה קשה ביותר"), לגביי החיים שלך. ההודעות הבאות שלך (אלו שלמעלה יותר) מראות על הקונפליקט, האם יום רביעי היה דבר נכון, האם רצית שאאמין לך או לא ועוד ועוד. הקונפליקט, שאולי היה עד כה מודחק, כבר בלתי נמנע. ואני שמחה לגבי הפסיכיאטרית. שיהיה לך בהצלחה איתה! טלי פרידמן

שלום רב למי שמכיר ומתמצא בעניין הטיפול הקוגנטיבי ויכול להמליץ לי על מטפלים בתחום אשמח לשמוע פרטים תודה אביטל

אשמח לסייע, אבל דרושה הבהרה כלשהי: במה מדובר, מה הרקע, וכו', וכן: היכן את גרה, מה בדבר תיקצוב השירות, וכו' וכו'. תפני למייל האישי שלי, ואפנה אותך משם. ד"ר יוסי אברהם

לטלי היקרה תודה על התשובה , רציתי לשאול אותך גם אם את יודעת איך מתגברים על התחושות שתיארתי , כהות החושים , ההתרחקות מעצמי והתחושות הלא נעימות שנגרמו לי עקב העבר הקשה תודה אביטל

אביטל שלום רב, לדעתי הדרך הטובה ביותר היא טיפול פסיכותרפויטי. בטיפול תוכלי לבדוק את כל השתלשלות האירועים, את העבר הקשה, ואת ההווה הלא ברור. תוכלי לנסות להתבונן בעבר, לקחת ממנו את המסקנות המרפאות, ולחיות איתן בהווה. מה דעתך? שיהיה שבוע טוב, טלי פרידמן

לטלי התשובה נכונה אבל הבעיה היא שאני מוצפת מכל הרגשות ולא יודעת מאיפה להתחיל ולא נראה לי שזה יעבור לבד כי כל החיים הרגשתי ככה אני ממש מרגישה שאני צריכה עזרה חיצונית וגם אהבה. בכל אופן אם את מכירה מטפלים טובים או בשיטה הקוגנטיבית אשמח לשמוע בתודה מראש אביטל נ.ב אני גרה בהוד השרון

אתה לבד בבית אתה לבד בעבודה אתה לבד בבדידותך אתה לבד עם עצמך יש סביבך אנשים אבל הם לא החברים יש לך משפחה לא שלמה וגם היא לא בשבילך אתה כאילו לא לבד אתה כאילו לא נבגד אבל מישהו בך פגע ואת אמונך פצע אתה מנסה להבין אתה מנסה להסביר אבל אתה כועס ועוד יותר מתאכזב לשניה נדמה כאילו נפרצה החומה כאילו הצליח מישהו יקר לנפצה אך הדקות חולפות והריקנות בלבך ואתה שוב מרגיש את העוצמה לבדך חומת הבדידות מקיפה ואין אף אחד היכול לה אתה מרגיש את הנטישה וכל מה שנשאר הוא החרדה אז מה עושים עם זה איך מתקדמים ככה הלאה איך פורצים את הקירות החוסמים איך את החומה שוברים איך נותנים לאחרים פתח להיכנס כשתחושת הדחיה בוערת בלב כשהחושך אותך אופף כליל ואתה מרגיש כל כך פגיע ושביר דחו אותך כבר יותר מפעם או פעמיים נטשו אותך לא אחת ולא שתיים ועדיין זה כואב בלב ובנשמה ועדיין לא למדת להתמודד עם הפציעה כל אחד טוען זה לא אני החיים שלך הם לא שלי לא יכול לשאת אותך על מצפוני לא יכול לקבל אותך בחדרי צריך את האחרים כבר לשתף צריך את המומחים כבר לערב צריך לפגוע באנשים חלשים שאיתך בכלל לא מסוגלים תיקח אחריות מבקשים ממך יש לך כוחות מאמינים בך אך אתה מקשה ושואל וחוקר ואת המכה בהכנעה מקבל אם לא תסכים אם לא תוכל להבטיח יש קוים אדומים הם מאיימים וחומרים אסורים בהם סוחטים ואתה נשאר ללא שום מוצא וחוזר להיות עם עצמך אבל העיקר ההבטחה הושגה אביב.

היי טלי, המטרה חשובה אבל לא מקדשת את האמצעים, אני מבינה את הרצון לעזור ולמנוע את העתיד לבוא, אבל אני לא מבינה את הרגשת חוסר האונים, שגרמה לנו להגיע לאיומים בקוים האדומים, אני גרמתי לה ? במשהו שעשיתי ? במשהו שלא עשיתי ? נראה לי שיש דרכים אחרות פוגעות פחות שעוד לא ניסינו, וההשלכות ? רק הזמן יגיד... לילה טוב, אביב.

אביב יקרה, "הדרך לביטול הסבל בנויה משמונה חלקים: השקפה נכונה, כוונה נכונה, מעשה נכון, אורח-חיים נכון, דיבור נכון, מאמץ נכון, ערנות נכונה, התבוננות נכונה" (בודהא). היום ביקשתי ממך את מרכיב המאמץ הנכון. האחריות על עצמך היא אכן מאמץ, אבל היא חלק בלתי נפרד. אני בטוחה שכרגע התחושות אינן פשוטות, אני קוראת את האכזבה שלך, את הכעס, את תחושת הלבד. אני איתך עדיין, למרות הכל ואף על פי, ואנחנו רק שתינו. הבטחה מול הבטחה. טלי פרידמן

טלי, שלחתי את ההסבר בדיוק יחד איתך, אם תקראי תראי ממה האכזבה האמיתית, לא מהחוסר יכולת לקחת אחריות, ולא מהחוסר הבנה לדרישה, מהדרך... אביב.

ומי הוא זה שיחליט מה ההשקפה הנכונה המעשה הנכון וכו'? איך אתה יכול להיות בטוח שמה שאתה עושה הוא הדבר הנכון?

חייבת להגיב פעם אחת... חוויתי כל מילה שכתבת...מדהים...

לאנשי הפורום שלום . איך להצליח במעשי ידיי ובחיים בכלל ? לא מגיע לרמת ביצוע רגילה יחסית לכישרונותי אפילו שאני עושה הפסקות ומרפה זה יכול לעזור טיפה אך לא מספיק שלא תבינו אני כבר לא שואף לשלמות אני פשוט מיתייאש מיתפרץ ומפסיק כל פעילות במהירות עד לדבר הבא וניכנס ללחץ נוראי מהר אני בתוך מתח נוראי תמידי מכל דבר בחיים לא מסוגל לעשות כלום ולהינות מהחיים הייתי מוכשר בילדות אך זה נפל לאט לאט ובגיל 14 היתה נפילה לתהום טראומת ילדותי רודפות אותי לאורך כל הדרך אני מוכרח להיתאמץ כל כך קשה הרבה יותר מפעם כדי להצליח אם ביכלל הכל ניראה שיא הקושי ופעם הכל ניראה קל ואני רוצה לדעת את הסוד של פעם????!!!! ואת הפתח של ההצלחה????!!!! האם לטפל בבעית הילדות עיידי פסיכולוג או מהפנט . או לטפל בכוחותי העכשויים הדימוי העצמי שלי וכו. זקוק לתשובה מיידית תודה רבה.

שלמה שלום רב, אינך כותב דברים שהיו חשובים לצורך היעוץ: גילך, עיסוקך, תיפקודך במשך היום, מהי בדיוק הבעיה וכיצד היא משפיעה על חייך, מהי טראומת הילדות וכו'. אחרי שתוסיף את הפרטים הרלוונטיים, נמשיך בהתכתבות. בברכה, טלי פרידמן

שלום רב טלי! את הבעיה אני חושב שכתבתי בידיוק אולי לא היה לך מספיק זמן כדי ליקרוא פשוט ניסיתי להבין את פשר הכישלון והסוד להצלחה. ניסיתי לחפש הסברים כמו מתח תמידי שיש לי שהבנתי שיש לי לפי דברים של נטרופתית שהייתי אצלה או מטראומות בעבר רציתי להבין גם איך ואיזה מאמץ לעשות. הבעיה מיתגלת בהמון עיסוקים בכל תחומי החיים אך רציתי תשובה מהירה כי יש לי בשבוע הקרוב שעור נגינה ואני מרגיש שאני לא מגיע לכישרון שלי אני פשוט מיתאמן ולא מגיע לכלום בעוד שפעם הייתי מצליח אני רוצה לדעת איך להמשיך כדי לא להמשיך לחרוש את אותו השיר עם המורה אין לי מוטיבציה ואני עובד עליה אני רוצה לדעת שיש לי סיבה טובה להצלחה בכל דבר ולהמשיך להיתאמן בלי הפרעות מכל מיני סוגים ולהבין מה לא בסדר איתי

היי דניאל, איך אתה מצליח להיות בחו"ל, כאילו רחוק, אבל כל כך קרוב ? כבר אמרתי לך שאתה מקסים ? מקווה שאתה נהנה, ותפסיק לדאוג כל כך שלא לצורך, אני אהיה בסדר, מטפלים בי טוב, ויהודה שומר עלי צמוד צמוד כפי שציווית עליו. אני מחכה לשובך, מתגעגעת, אתה יודע ככה זה כשאוהבים. קבל חיבוק חזק ממני, שם בארץ הזרה, אביב.

לא רק יהודה........גם אני משגיח!!

היי לשלושתכם, אתם לא משגיחים עלי, אתם ה"אורות" הזורחים בחיי, כשאתם באזור סביבי, החושך מתפוגג ומתרכך, והאפלה קצת נעלמת, הזריחה מתחילה להפציע, ובקרוב תעלה השמש, וגם דניאל ישוב אלינו, וכולנו נוכל להנות ממנה ביחד. תודה ולילה טוב, אביב.

קראתי את האימייל שלך תודה רבה:) כפי שאני רואה ,את קוראת בעיון את ההודעות בפורום.שמת לב לטעות הבלתי מכוונת ההיא... לא נורא,אז עכשיו ואת יודעת כיצב לפנות אלי. כן,עזבתי וחזרתי היום... עברתי ימים של אומץ ואופטימיות ומיד אח"כ התרסקות...קצת מפחיד אותי לכתוב את זה, כי זה מצדיק במעט את מניעיה של טלי... אבל עברתי יומיים שאני לא מצליחה להתנתק ולהעביר הלאה את ה"טראומה" שהם השאירו בי.לאחרים זה בטח לא היה כ"כ נורא.עלי זה נפל כשממש לא הייתי מוכנה. עד עכשיו אני מנסה פשוט לא לחשוב על זה,אני בסדר,עדיין חזקה,עדיין אופטימית,כן בטח... טוב סתם..:) בי בינתיים ותודה חמודה

אכן אני קוראת בעיון וגם זוכרת די טוב... עברו עלי יומיים די עמוסים (דבר טוב כשלעצמו), כך שעד עכשיו לא הייתה לי גישה לאינטרנט. איך היה בחוץ, ואיך החזרה? מקווה שאת מצליחה לאסוף את עצמך לחתיכה אחת, אולי תחילת השבוע תביא עימה התרוממות של מצב הרוח (לא לשבת בבית עם ההורים), מקווה שתצליחי לעבד את הטרואמה שעברת. לא יוצא לי כרגע משהו אחיד ומחובר להגיד אז אפסיק לעת עתה, רק אומר שאני חושבת עלייך, ורוצה לדעת מה קורה איתך

יש לי בלאגן בראש ץראי הודעות אחרות שלי,יותר עדכניות

אני עדיין המומה,כפי שאת רואה חזרתי הביתה רק להיום בערב כנראה... העיפו אותי מהלשכה...חוזרים לסבל כנראה... למה עשית את זה תאמרי לי? איך זה הדרדר למצב הזה? שלא תביני לא נכון-אני לא כועסת עלייך ואני מעריכה אותך מאוד על הזמן הארוך שהקדשת לי מזמנך... אבל מה שעשית כ"כ פגע... עוד ישבתי והתאמצתי לחייך ולהראות שאני אופטימית וחזקה... וכמה שעות אח"כ הייתי ,באמצע הלילה, אצל מישהי שלא "קנתה" שום דבר מההצגה הזו....ויתרה מכך,כל "יפוי" של המצב יכל לעלות לי בעוד איזה איבחון... ולמה דיברת עם ה "היא" בערב? למה הסכמת לדבר כשהיא התקשרה? ועכשיו צריכים למצוא לי מקום אחר.... איך זה קורה תסבירי לי?לפני כמה ימים הצבא היה הדבר הכי נחמד שנכנס אל חיי(אחרי פסילת התפקיד) ופתאום אני שוב בחוץ. אפילו לומר שאני לא מקיאה ושהפסקתי לא יכולתי!היו לה פשוט דרכים לדעת הכל...היא אפילו ניחשה כמה פעמים בערך. אני יודעת שניסית לעזור אבל למה ככה? תאמרי לי שפשוט טעית ולא ידעת למה תגרמי לי.... מי שדיברת איתה אמרה לי "או הוא או אני או אזרחית מה שאת רוצה אבל משהו את כן חייבת זה כבר לא תלוי בך" אנורקטית...ח... שאני אמרתי "אנורקטית" אימצתי לי פשוט את האבחון הלא מחייב של הדיאטנית לפני בערך 9 קילו... אבל כבר שלחתי הודעה והסברתי למה אני לא אנורקטית... אני כבר מפחדת להפתח בפנייך...משהו באימון טלי...את באמת מאמינה במאה אחוז במה שעשית?

כן אנג'ל, אני מאמינה שמה שעשיתי אמש היה נכון. הודעתך בטלפון הסלולרי שלי עדיין שמורה. מילותיך "טלי, אני הולכת להרוג את עצמי היום" שמורות וברורות היטב. אני מאמינה לך, אני מקשיבה לך, אני לא מזלזלת בדברים שאת אומרת לי. אני לוקחת אותך ברצינות. וכך גם היה אתמול בערב. יכול להיות שזה פגע בך בצורה מסויימת, ויחד עם זה יכול להיות מאד שלא. אז תעברי מקצוע/בסיס/מה שזה לא יהיה, אבל מעכשיו הטיפול יהיה מסודר ומובנה (אפילו אצל הד"ר הידוע) כי הם יודעים שיש "עיניים חיצוניות". וחוץ מזה ומעבר לכל, את תמשיכי בחייך. וזה הכי חשוב. טלי פרידמן

למה כתבת את זה פה? לא כולם חייבים לדעת....

שמי צופית אני בת 30 נשואה + 2 חיי ממש מפחידים וממורמרים הכל התחיל לפני כ3 שנים כשהייתי בפעם הראשונה בחיי בהלוויה של בן דוד של בעלי פתאום הדופק שלי עלה ל220 באמת ככה הרגשתי את הפעימות עד הבטן בום בום הייתי לבנה כמו סיד סחרחורות הלכתי למד'"א עשו לי מהר זריקה להורדת הדופק ומשם לבה"ח בטיפול נמרץ בקצור מאז כנראה משהו השתבש שם כי אני סובלת מפעימות מוקדמות. וגם מרגישה את זה. אז כל הזמן אני חושבת על המוות וזה מחליא כל פעם שמשהו חולה במחלה קטלנית אני חושבת שאני הבאה בתור רעידות בידים צביטות בחזה הרופאים כבר לא יכולים לראות אותי (היפוכונדרית) זה מפריע לי בעבודה בחיי היומיום ובמיוחד בזוגיות כמה בעל יכול לשמוע כואב לי וזה כבר הגיע עד נפש אנא עשו משהו ה אותי כי כשכואב לי משהו אני כבר לא יו עת אם זה ספתום של חרדה או של מחלה תענו לי בבקשה היום

צופית שלום רצוי כמובן לבצע את הבדיקות הרפואיות הדרושות, אולם לאחר שמיצית אותם וגם דיווחת על כך שיש לך תגובות חרדה, יתכן שצריך לטפל בזה ברצינות בכיוון הפסיכולוגי. אני מצרף תקציר לשיטות הטיפול המקובלות בחרדה. אני מציע שתפני לייעוץ פסיכולוגי. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. בברכה ד"ר אורן קפלן

:-(

היי אליאן, ערב טוב. טלי בסדר גמור, בריאה ושלמה, דיברתי איתה, ואפילו חטפתי שתי סטירות לחי, שעד עכשיו כואב לי :-(. היא סתם עסוקה, בטח תצוץ מתישהוא, היום בשעות הקטנות של הלילה, או מחר. הסירי דאגה מליבך, והחזירי את הסמיילי השמח של אתמול. אביב.

:) הכל טוב והמון תודה! טלי פרידמן

אהלן! קראתי ת מה שכתבת לי באותו ערב. זה לא זיעזע אותי, הרמון שלך למות במקומו. את די תיארת את מה שעבר עלי גם. אבל שתינו יודעות שזו לא הדרך, ואי אפשר לקחת על עצמנו את האחריות על המוות. גם ההשלכה של מחלה, זה לא משהו שיעזור או יחזיר את האהובים. זה רק פוגע בכל מישכאן, איתנו. כמה ברור, אה? לפעמים זה טוב לי כה, לכתוב את הדברים הנכונים האלה, לאט לאט אני גם מפנימה אותם :-) אתמול עשיתי מלא בדיקות גופניות - המצב שלי ממש השתפר, עדיין לא בנורמה, אבל לעומת לפני שנה וחצי - שמיים וארץ. פתאום קלטתי שהייתי עם רגל אחת בחוץ כבר... הבעיה עם האנורקסיה - שכשאומרים לך שהמצב שלך משתפר או, חס וחלילה, שאת נראית הרבה יותר טוב - הרצון הוא רק לחזו למשקל הקודם. אני מקווה שזה לא יקרה לי עכשיו והחלטתי שאתחיל לעסוק יותר בפעילות גופנית ואולי ככה ארגיש יותר בסדר עם עצמי ולא אוריד בכמות המזון. ההתחלה היתה טובה - כבר יומיים של התעמלות בבית (בתקוה שזה לא יגמר בזה :-). בקשר לכתיבה - את צודקת, אני אתחיל לכתוב, זה קשה לפעמים, ההתחלה, הבושה ממה שיש לך בפנים, המחשבות האלה שאלוהים יודע מאיפה הן באות... אבל להסתיר אותן בפנים זו לא הדרך. עם החבר - את גם צודקת, אני יודעת למה אני לא רוצה לשתף אותו. כי בכל פעם שאמעד שוב ארגיש הרבה יותר ייסורי מצפון ואני פשוט לא יודעת להתמודד עם זה. ת'אמת, שמה שהכי מפחיד אותי עכשיו, זו ההבנה שהתרגלתי למצבי והוא נוח לי, מבחינות מסויימות. להיות "אנורקסית" הפך להיות האישיות שלי (בשבילי) ולהיות "נורמלית" פתאום נהיה ריקני משהו. כנראה שהייתי צריכה את ההתייחסות אלי, אבל אני יודעת שיש בי כל כך הרבה מעבר , אז למה לעזאזל קשה לי לוותר על ההרגל הנתעב הזה? שוב, אותן השאלות הרטוריות... התזונאי שלי, נתן לי בפעם המאה תפריט מסודר. הבטחתי לעצמי לנסות שוב לעמוד בו, לפחות חלקית, והנה הבוקר - ויתרתי על הארוחה, עם התירוץ הקבוע - ממחר... ומשום מה המחר הזה תמיד מאחר לבוא :-) נראה לישאני צריכה איזה שוטר צמוד, לפאמים האשפוז שעברתי נראה לי אופציה מצויינת, אבל זה לא פוטר דברים לאורך זמן, לפחות לא אצלי. אחרי שיוצאים משם - מרגישים עוד יותר רע. אוף, גלשתי לנושאים מרגיזים, שמגעילים אותי. מצטערת. אני אחזור לעבוד, העומס כאן עצום. אני מקווה שעובר עליך יום טוב וחוץ היום כבר יום חמישי, אז כבר טוב בפני עצמו :-) בי ותודה שאת כאן.

היי ללה, איך שאני שמחה לשמוע ממך כל פעם מחדש, ולקרוא את ההודעות שלך - זה פשוט מדהים. לפי דעתי פשוט תדפיסי אותן ותתני למטפלת שלך לקרוא, הן אומרות הכל. אני עושה את זה גם, נותנת למטפלת שלי לקרוא דברים שכתבתי כאן בפורום תחת השם הבדוי, בלי להסתיר, בלי להכחיש, זה עוזר לה ולי להתקדם עוד צעד אחד קדימה, את חייבת לנסות. אני אתחיל להתייחס דווקא מהסוף. שמתי לב שתמיד כשאת מגיעה לדברים העיקריים החשובים מבחינתך, את ישר בורחת ואומרת שגלשת לדברים מגעילים ומרגיזים. אבל אלה הדברים הכי משמעותיים. כל כך מבינה אותך בקטע של צריכה שוטר צמוד, אבל את יודעת זה כל כך טבעי, בייחוד בשלבים הראשוניים של ההתמודדות. כתבתי כבר לסתם מישהי אבל אני אכתוב גם לך, אני בהתחלה כשהחלטתי להפסיק להקיא הייתי מתקשרת אל המטפלת שלי לפני ואחרי כל ארוחה שאכלתי, מדווחת לה מה אני הולכת לאכול לפני, ונמצאת איתה אחרי, כדי לא להקיא. זה היה מבחינתי התחליף לאישפוז, שלא יכולתי להרשות לעצמי. גם אני כמוך רציתי להתאשפז, כשהקאתי 10 פעמים ביום, זה נראה לי הדבר היחידי שיצליח להוציא אותי מזה, שמירה של 24 שעות ביום, אבל יש תחליפים. אני מצאתי את זה בדמות המטפלת שלי, שהסכימה לנדנודים שלי, אבל אולי תעשי את זה עם חבר שלך. ככה תפטרי שתי בעיות במכה אחת, גם חבר שלך ירגיש מעורב, תומך ואוהב, וגם לך יהיה על מי להישען, יהיה לך את הפיקוח שיוודא שאת אכן אוכלת ולא מפספסת ארוחות. אבל אל תדאגי, יש לזה צד חיובי, מעודד, לא צריך שוטר צמוד חיצוני כל הזמן, עם הזמן מתפתח שוטר צמוד פנימי, לי יש אחד כזה עכשיו בתוכי, שדואג שאני אוכל, ויודע בדיוק כמה צריך לאכול כדי לא להקיא אחר כך. בהתחלה תאמצי לך חיצוני עד שתפתחי את הפנימי, אבל זה יגיע יותר מהר משאת חושבת. עכשיו אחרי הרבה זמן שלא הקאתי, זה ברור שאני לא מתקשרת למטפלת שלי בנוגע לאוכל, אני כבר יודעת להסתדר עם זה לבד, וגם את תדעי עם הזמן. בתור בן אדם נורמלי, חסרה הייחודיות של האנורקסיה או הבולמיה, ובגלל זה אולי מרגישים קצת ריקנות בהתחלה, אבל בגלל זה בדיוק צריך למצוא לזה תחליף בריא, אמרת שאת אוהבת לצייר ולפסל, זה משהו שמאוד יכול למלא את הריקנות הזאת. שווה לנסות. לא כל כך הבנתי למה כשאת נופלת יש לך יסורי מצפון כלפי החבר שלך, נפילות הן חלק מהדרך הקשה, מכל דרך קשה, למה להרגיש אשמה לגביהם ? תקבלי אותם כאבני נגף בדרך שאפשר לעקוף ולהמשיך הלאה. ארוחה אחת פספסת היום בבוקר ? תשלימי בערב או מחר. אבל למה להרגיש אשמים ? למה יסורי מצפון ? כולנו נופלים פה ושם בחיים. זה לגיטימי, זה טבעי, זה ברור ומובן. ותמשיכי לכתוב, כמו שאמרת, ככל שכותבים יותר, ומדברים יותר, הדברים מחלחלים פנימה ומופנמים יותר, וזה חלק בהבראה. אני כאן בשבילך, אביב.

עברתי שנה קשה וגדושה במהלכה איבדתי את אבי, התמודדתי עם בעיות כלכליות קשות והאור בקצה המנהרה- ילדתי בן. בעלי האוהב והמפרגן תמך בי לכל אורך הדרך אך נראה כי אינני יודעת להעריך את מסירותו ואני שבה ופוגעת בו. בכל יום אני מגיעה להחלטה כי עליי לשנות את המצב ולהפסיק עם מצבי הרוח וההתפרצויות הקשות (המופנות כלפיו- גם אם לא עשה כלום). נראה כי כל מה שהוא עושה מעצבן ומרגיז. הדבר פוגע גם באינטימיות ביננו. אייני יודעת כיצד לפתור את הבעיה. איני יודעת על מה לשים את האצבע כגורם לה ואינני יודעת מדוע ככ קשה לי לקבל ביטויים פשוטים של אהבה ונתינה.

לג' שלום. באמת נשמע כי השנה הנוכחית היתה קשה ודרמטית: מות אביך, הבעיות הכלכליות והלידה. כל דבר בנפרד עשוי להיות קשה בפני עצמו- אז הצירוף של כולם, על אחת כמה וכמה. האם חשבת על טיפול פסיכולוגי? אפשר לעשות זאת במסגרות ציבוריות- במידה ועדין ישנן בעיות כלכליות. במסגרת הטיפול תוכלי להבין טוב יותר את מקורן של ההתפרצויות ולאפשר לזוגיות קצת לנחם, לעודד ולחזק. הטיפול יכול להיות פרטני או זוגי. אם תרצי לספר יותר בפרטים על מה שקורה- וגם על תינוקך הקטן והקשר עימו, ואולי אף להרחיב לגבי אביך- סיבת המוות, הקשר שלך עימו- את מוזמנת לעשות זאת כאן, או לשלוח לי מייל (בלחיצה על שמי). בברכה. רוית.

רציתי לשאול במסגרת עבודת חקר סמינריונית לבגרות בביולוגיה שאני כותב האם ניתן לרפא\ להקל על סוכרת מבוגרים בעזרת היפנוזה? אם כן כיצד? תודה.

שלום לא ניתן לרפא אבל ניתן להקל. רמת הסוכר קשורה גם למרכיבים נפשיים ופסיכוסומטיים. למשל לחץ גורם לשינויים ברמת הסוכר. בעזרת היפנוזה ניתן להשפיע על הגורמים הנפשיים שקשורים לשינויים בסכרת. הטיפול כרוך בין היתר במנגנונים של התניה קלסית וגישות בהביוריסטיות. בעיקרון, ניתן באמצעות היפנוזה לעשות שינויים במערכות אוטונומיות שונות של הגוף כגון לחץ דם, קצב דופק, ועוד. רמת הסוכר ניתנת גם היא להשפעה. דוגמא שניתנת בספרות הוא על טיפול באמצעות פלסבו והיפנוזה. לחולה ניתן משקה ובסוגסטיה היפנוטית שוכנע שהמשקה יוריד את רמת הסוכר, וכך אכן קרה. התופעות הללו, מפתיעות ככל שיהיו, תואמות לממצאים על תופעות היפנוטיות רבות אחרות בתחום הרפואי. לא לכולם ניתן לתת הסבר רפואי, אבל עם התוצאות קשה להתווכח. אולי זה נובע מכך שאחוז ניכר מכל טיפול רפואי קשור גם לרמת מוטיבציה ומצב נפשי, כאשר יש מתאם חיובי בין מצב נפשי חיובי לתוצאות חיוביות לטיפול הרפואי. ניתן לקרוא על הנושא בכל ספר רציני על היפנוזה רפואית. אלו מצויים בספריה של הפקולטות לרפואה באוניברסיטה. בברכה ד"ר אורן קפלן

ל ש'. נישארתי רק שברים מהאדם שהייתי.יותר מידי דמעות מרות יצאו ממני,אני מרגיש לבד ומתמודד איתך לבד,כבר יותר מידי זמן. אני מרגיש כאילו שיקרו לי ,לא אמרו לי את האמת לגבי האהבה וההתבגרות הכפויה ממנה,אף אחד לא אמר לי איזה מאבק זה יהיה.בבלגאן שיש לי בראש אני מחפש לראות איפה היתה השגיאה שגרמה לך להרגיש כפי שאת מרגישה ולגרום לך ללכת. נשארתי רק צל,ואני לא רואה דרך החוצה מהמצב הזה .פעם היתי הגורם לחיוך שלך ועכשיו אני כניראה משקולת שמעיקה עליך.מה היית עושה במקומי ? את לא מבינה שזה בלתי אפשרי להפסיק לאהוב אותך ? כבר אין בזה שום היגיון,כי לאן שאפנה אני מפסיד אותך. כניראה שיותר מידי אהבה הורגת,כמו רעל.היא תרוקן את הכוח שיש באדם תיגרום לו להיתחנן,לצרוח ,לזחול,הכאב ישגע , הופכים להיות קורבן עצמי,ניקרעים בין הזכרונות לבין האהבה שהלכה ,מתקדמים רק לעבר איזה אסון כי מתעלמים מהשלטים שבדרך.היא תהפוך את החיים לשקר,אי אפשר להבין למה כל זה קורה,היא תגרום לאבד את העניין בחיים ,למכור את הנשמה. כמו רכבת הרים מיתלתלים ללא שליטה בלי לדעת איפה הסוף ומה קורה בדרך ובצדדים, זאת האכזבה מהאהבה.

היא פיספסה כאן משהו איכותי, אין לך מה להצטער, אנחנו כאן כדי להקשיב אחד לשני. אין לי עצות גדולות וחכמות לתת לך, אני יכולה רק להיות איתך ולנסות להכיל את הכאב שבך. לפני 4 חודשים נפרדתי גם אני מאהבה גדולה, אהבה שהייתה איתי שנה. הייתי מפורקת. להגיד לך שהתגברתי?? אני לא בטוחה שזה משהו שמתגברים עליו, הכאב והאכזבה (תחושת הפיספוס) תמיד ישארו. אני חושבת המון על חבר שלי לשעבר, עדיין, המחשבה עליו מלווה אותי כמעט בכל מעשה, וגם הגעגועים, וגם העצב. אבל (ויש כאן אבל), יש חיים אחרי המוות (...), ואני מתאמנת בלנשום ולנשוף לבד. חייבת לספר לך שרק אתמול פגשתי מישהו שמאד התלהבתי ממנו, אני לא יודעת אם יצא מזה משהו (יכול להיות מאד שלא), אבל מוצאת כן בעיניי המחשבה שיש עוד מישהו בעולם שאני יכולה להתלהב ממנו. זהו, מאחלת לך לעבור בשלום את התקופה הקשה הזאת

יש הרבה דגים בים.......קח את איזי איזי......כולנו מפספסים משהו בחיים......אם זה שלך אז שלך!

לא צריך לספר להן איזה כוח יש להן......הם עוד לא יודעות.....! אז אל תשפיל אותנו!

אני מודה לכם על התמיכה. אורה- אני מבין שאת ואני פחות או יותר באותה הסירה.לפני שנה וחצי אני גם יצאתי מקשר ואף אחת לא הלהיבה אותי או גרמה לי לחשוב בצורה רצינית על זוגיות,עד שפגשתי את ש' שברגע שראיתי אותה שכחתי מהעבר והצלחתי להסתכל ברצינות קדימה.אני לא יודע מדוע הייתי באשליה שזה קורה פעם אחת וזהו,כי הנה עכשיו זה קרה עוד הפעם וכניראה שזה יקרה עוד כמה פעמים עד שבאמת האחת שלי תמצא.אני חשבתי שזאת ש', אני עדיין חושב שזאת ש',אני בטח שלא צריך לפרט לך על התסכולים ועל הכאב כי אני מבין שאת חווה את אותן תחושות . אני צריך לצאת ממנה כי כניראה שהיא לא תחזור אלי למרות כל האהבה שיש בי אליה ולמרות כל הרגשות שאני יודע שיש בה אלי אבל קל יותר לדבר (או להקליד)מאשר לבצע. שיהיה בהצלחה עם הבחור החדש... אורן

מעניין. כל ההודעה שלך היא תרגום של השיר של להקת "קווין". בדיחה טובה.

אני יודעת שזה קל להגיד ,אבל תאמין לי תנסה לא לחשוב על זה יותר מידי ולהעסיק את עצמך בעיסוקים אחרים וכמה שפחות לדבר על זה . ובסוף גם זה יעבור ותבוא מישהי אחרת שתגרום לך פרפרים בבטן. גם אני נפרדתי לא מזמן ממשיהו וזה כואב אבל חייבים להמשיך הלאה ולהבין שאם הוא הלך זה אומר שאני לא צריכה אותו ויהיה אחר במקומו.

ואת זה אומרות בנות המין היפה!!!!!!!!

שלום רב שאלתי ב3.5.01 מהי אשיות מורכבת מדוע אינכם משיבים לי????? האם אינכם יודעים מהי ההגדרה לכך????!!!!!(לא נראה לי) או שמה זהו פרום סגור למשתתפים קבועים בלבד???? מקווה שתשיבו לי בהקדם תודה

חגית שלום צר לי על העיכוב בתשובה. הסיבה היא שלמעשה אין הגדרה פורמלית לאישיות מורכבת, ואולי אנשי המקצוע השונים המתינו זה לזה - אולי מישהו כן מכיר את המונח בצורה פורמלית. סביר להניח שמדובר במונח שנאמר או נכתב על רקע אחר יותר פורמלי. למשל, תיאור של בעיה או התמודדות ספציפית שבאה על רקע רחב יותר של הסטוריה אישית. לעיתים הדבר יוגדר כבעיה ספציפית שמגיעה על רקע של אישיות מורכבת. אבל כאמור, הכל ניחוש וחשוב לדייק ולהבין על בסיס מה נאמרו הדברים. במידה ותתארי את הרקע למונח הזה ניתן יהיה להסביר לך בצורה יותר מדוייקת מה הכוונה. אם הוא נכתב ע"י איש מקצוע כדאי לברר איתו ישירות למה התכוון. בברכה ד"ר אורן קפלן

ד"ר קפלן שלום תןדה על הנכונות לענות לשאלתי ובגלל הקוש להגדיר התקשתי למצוא את התשובה לשאלה מהי אישיות מורכבת???? האם השאל את השאלה בצורה הבא : כאשר מאפיינים מישהו כבעל אישיות מורכבת מהם הקריטריונים לאיפיון זה??? אולי כעת תצליחו להשיב לי???זה מעסיק אותי להגדיר לעצמי את השאלה כמעט באופן כפיתי(אבל זו כבר בעיה אחרת שעלי להתמודד איתה מאז שאני מכירה את עצמי קשה לי להשאיר חלונות בלתי ברורים האנציקלופדיה והמילונים היו ועדין בשימוש רב אצלי וכעת "יבורך האינטרנט" מצפה לתשובה איזו שהיא תודה חגית

שלום רב . לא משנה שמי אני בת 28 נשואה + 1 גרה בדרום יש לי בעיה אני חיה כל הזמן בחרדות שמשהוא עומד לקרוא , אני מסתובבת ברחוב בפחד כל אדם מוזר שאני רואה אני מרגישה פחדים כאילו הוא עומד לעשות לי משהוא איך עליי להתמודד עם פחדים מסוג זה שכן מפריעים לי לעיתים לתיפקוד יום יומי . אשמח לקבל תשובות באיימיל .תודה ויום טוב לכולם .

שלום לא נתת רקע רב לבעיה אולם מה שאת מתארת מספיק כדי להמליץ לך לפנות לייעוץ פסיכולוגי. במפגש עם איש מקצוע ניתן יהיה להבין את הבעיה ולעזור לך לפתור אותה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אודה לכם אם תתיחסו לשיטה הזו ותתנו הסבר מהי וכיצד מטפלים בה. (ראתי אותה בהקשר של דרך טפול בתסמונת העייפות הכרונית - לפתיחת חסימות רגשיות)

שלום רב, אני עובד עם כמה כאלו שסובלים מהתסמונת שציינת, אבל לא נתקלתי במונח שציינת. אשמח אם תתני יותר מידע: במה מדובר, מאיזה מקור המונח, באיזה הקשר הופיע היכן שראת אותו, וכו'. ד"ר יוסי אברהם

אליאן- שלחתי מייל!

בוקר טוב לכולםםםםםםםםםםם

boker tov...kafe al hesboni..... itimsero et aabati...le....aviv. daniel.

היי לא הייתי בבית היום, אבל הספקתי לכתוב תשובה על המכתב היפה שלך מאתמול. אלא מה, בינתיים נכתבו כ"כ הרבה דברים חשובים אחרים...! בקיצור- יש לךמכתב ממני, משורשר ממש אחרי ההודעות שלך אליי. אני הולכת לישון (אני די מותשת), אבל מחר בצהריים אהיה כאן שוב. אם תהיי, אשמח "להחליף מידע". בינתיים, לילה טוב וחלומות פז...

היי, קראתי את מה שכתבת, והאמת היא שלא הגבתי, כי השארת אותי קצת במקום בלי מילים, אמרת את הכל. את מודעת, את יודעת, את מוכנה לקשיים, את מכירה את נקודות החולשה, ויש לך את הכוחות. אני חושבת רק, אם תרשי לי לומר ואת לא חייבת להתייחס, שאת עושה טעות בקשר לקורס המחשבים. אם את לא אוהבת את זה, חבל על הזמן ועל הכסף שאת משקיעה בזה. השוק כרגע על הפנים, נכון, אבל זה לא משנה כלום, הוא יתאושש, ייקח קצת זמן, אבל זה יקרה בסוף. אבל העבודה קשה, דורשת המון השקעה בכוחות, מחשבה ובעיקר זמן. בהייטק עובדים בבממוצע בין 10 ל-12 שעות ביום, וככשמוציאים גרסה גם שישי שבת, ואם לא אוהבים את זה, אי אפשר לעמוד בזה. אם לא רואים את היופי שבתוכנה, ולא מרגישים את האתגר, קשה להשקיע כל כך הרבה מאמץ ואפילו בשעות. אבל מעבר לזה, כשאנחנו עושים דברים שאנחנו לא אוהבים, בעיני זה רק עוד סימפטום, עוד סימן, לעד כמה אנחנו לא אוהבים את עצמינו. בדיוק כמו שהאנורקסיה, או הבולמיה היא סימן לחוסר אהבה שלנו את עצמינו, חוסר קבלה שלנו את עצמנו, כך גם כשעובדים במשהו שלא אוהבים. זה עוד פגיעה עצמית שלנו בעצמינו, בדיוק כמו האנורקסיה. זה עוד סוג של הרס עצמי. האנורקסיה מופנית כלפי הגוף, והעבודה במקצוע שאנחנו לא אוהבים, זה הרס עצמי כלפי הנפש. בסוף אי אפשר לעמוד בזה, כמה אפשר יום יום לקום בבוקר וללכת לעבוד במקום ששונאים, בעבודה שלא אוהבים ? מהנסיון הכי פרטי ואישי שלי, לא הרבה. שוב אני כותבת לך מהמקומות שלי, ממה שעובר עלי עכשיו, מדברים שקורים לי, אז יכול להיות שלא כל כך תתחברי, אבל זה מה שעלה לי כרגע. מחר בצהרים, אני לא אהיה כאן, אני אהיה בעבודה, אבל אני מקווה שאני אהיה כאן בערב או בלילה, בכל מקרה, תשאירי הודעה אם בא לך, ואני אתייחס. אביב.

היי אביב תודה על דברייך הכנים. הייתי חייבת להתייחס דווקא לעניין המקצוע, כי זו באמת הנקודה הכאובה שלי היום... אני מודה שאני מאוד אמביוולנטית כלפי עניין התיכנות. זה לא שאני שונאת את זה, אלא שאני מרגישה שאני במסלול הלא-נכון מבחינתי. הייתי אמורה להיות עכשיו לקראת סיום התואר, בנושאים שאני באמת אוהבת, להתעסק בדברים בהם אני באמת מתעניינת...אני מרגישה שאני עושה את הפשרה , עד כמה שזה נשמע נורא, בשביל הפרנסה. אבל, אני לא בטוחה שזה הרס עצמי דווקא: קודם כל כי אני לא מתכוננת לעבוד בזה כל חיי, אפילו לא רוב חיי. זה רק מכשיר, שאמור לתת לי את האפשרות להיות עצמאית ולעשות את מה שאני באמת אוהבת. אם הייתי עובדת בעבודה סתמית אחרת , זה לא היה יתר מרתק, אבל הייתי עושה זאת כדי לאפשר לעצמי ללמוד ולהתקדם. ובמצבי, כשאין מי שמממן את הלימודים וההוצאות שלי, זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. הדבר השני הוא , שיהיה זה אתגר בפני עצמו להתחיל פעם מסלול כלשהו ולהצליח לסיים אותו! מביך להודות, אבל עד כה "הצטיינתי" בעיקר בלעזוב דברים באמצע, חצי או שליש גמורים, ולוותר. אם אצליח עכשיו לסיים את הקורס, יהיה בזה הישג רציני- גם אם לא אעבוד בתיכנות לעולם. אגב- דברייך נכתבו מהמקום בו את נמצאת עכשיו, כך אמרת. האם התכוונת לעבודה? או שכוונתך היתה כללית, להסתכלות על עשיית דברים בניגוד לרצוננו כעל הרס עצמי? האם את מרוצה מהדרך בה מתנהלים עכשיו חייך? עבודה, חברים, הדברים הקטנים (או הגדולים) המעצבים את חיינו? לגבי עצמי אני יכולה לומר, שאני שואבת עידוד מהידיעה שמדובר בתקופת ביניים, שהקורס נגמר בעוד ארבעה חודשים ואח"כ אחזור לעשות את הדברים מהם אני באמת נהנית. אם אצליח למצוא עבודה בתחום- מה טוב. ואם לא- אמשיך לעבוד במקום עבודתי הנוכחי. כך אן כך, אין לי כוונה לוותר על שאיפותיי, לפחות עדיין לא... הערה אחרונה לפרוטוקול: שמתי לב (באיחור רב, כמובן...) שהרוב המכריע של המכתבים שלנו עוסק בי! זה לא שאני לא מרוצה מזה, אלא שהייתי שמחה למערכת קצת יותר סימטרית... מה עם הקשיים, הרגשות, ההתלבטויות שלך? נראה שאת נמצאת כאן, לתמוך ולעזור לכולם, אבל מי מקשיב לך כשמכביד, ולבד, ועצוב...? אני לא יודעת אם את רוצה לשתף אנשים במצבים כאלו, ובפרט אותי, אבל אם כן- הייתי שמחה אם היית מרגישה חופשי "לשפוך", לשתף, לא להיכנס רק לתפקיד המטפלת. אני אשמח להיות בשבילך, בכל מה שאוכל.

כואב בלב כואב בגוף הכל ריק הכל חסר משמעות אין עוד תוכן אין תקוה יש רק יאוש ואובדן אמונה העולם מגעיל והרבה פצועים בו הפצעים מדממים ולא מגלידים פה הסתגרות, התנתקות, התנכרות ומופנמות. בדידות, אשמה, בושה,וחרדה. אימה ופחד, ולא רק שלך. כמה אפשר לבלוע ? כמה אפשר לספוג ? איך עוזרים לעצמך ? איך נמצאים בשביל אחרים ? מאיפה מביאים את הכוחות ? איך מתקיימים עם הקשיים ? איך ממשיכים ? עד מתי לא מוותרים ? וכמה בוכים ?

תשאלי אותי אביב חמודה

אף אחד לא שומע אף אחד לא מבין אתה מהמגזימים הם אומרים וממשיכים ואתה נחנק ואתה נשנק כבר אין אויר כבר כמעט הכל נגמר כבר לא אוכל כבר לא ישן רק קפה ומעשן גורר רגליים נושך שפתיים מתאמץ להתאפק עם הדמעות בפנים להחנק שלא ירגישו שלא יבחינו שבשלהם ימשיכו הכאב של אחרים בדרך כלל יותר חזק את הייסורים שלך אף אחד לא צעק לאן אתה הולך אינך יודע רק בתוך החדר מסתגר ומשתדל להעלם לא מדבר כמעט כבר עם אף אחד לא מתאמץ להסביר לא מתאמץ להבין כמעט הכל כבר הסתיים כמעט הכל עבר...

ממילא אתה כבר מת בפנים כבר הרבה זמן מסתובב פה בעולם בלי לחיות ממש בקושי מדבר עם אחרים מעבר למסך רק הדברים עוברים ובמחברת מצטברים הקשיים והייסורים בחדר הסגור הדברים אולי זורמים אך בסוף הזמן נגמר הדלת נפתחת ועבר ואתה יוצא שוב אל החוץ תשוש, חלוש, כמו סמרטוט מתוסכל ומבולבל לא יודע מה קורה כאן בכלל זה אתה שחושב על הדברים ? זה אתה שחושב על המעשים ? זה אתה שכבר כל כך קרוב ? או אולי בעצם כל כך רחוק ?

haci li sahzzor,,,,vem lo ani ba ahraiic..... val tasi atoyot oev daniel n.b.ani lo yode em mahar gam eye

היי טלי, אם קראת את זה, אני רק מזכירה בשבילי הבטחה היא הבטחה, לא קורה כלום לפני שאני מתקשרת, וגם מבחינתך - הבטחה היא הבטחה, הבטחת לי משהו, אל תשכחי, זה רק שתינו מתמודדות עם זה - אני ואת - אין עוד אף אחד מעורב, לא מבחינתי. לילה טוב, אביב.

אני כאן תמיד לגבוי ולסיוע וירטואלי

ani po yekirati gam em tirzi ve ... gam em lo .... v..ma...ze...etgaagati elayic.... ani mizter sazavti otah levad.... selh.... never daniel.

אשמח לקבל מידע לגבי נוגדן הדיכאון -רמרון האם הוא פוגע בחשק המיני ? התחלתי כיום בטיפול -טבליה ליום מאחר ואני סובל מחרדות חוזרות עקב שינוי בחיים - התחתנתי

רמרון - מהם תופעות הלוואי ?

לי מחלה שבסופה תביא לשיתוק אני לא יודע אם לספר למשפחה או להמתין שזה יקרה אני פשוט לא יודע איך להתנהג מחפש עצה תודה משה

משה, אני יודעת שזה קשה להגיד אבל אני חושבת שעדיף לספר למשפחה כמה שיותר מוקדם. כמובן, זה תלוי במשפחה שלך, בך, ובמערכת היחסים ביניכם. לדעתי, אם תספר לנו עליך ועל המשפחה אפשר לענות לך יותר בפירוט. עדי

שלום משה, אתה נמצא במצב קשה, גם בגלל שאתה עצמך חולה, וגם בגלל שאתה לא יודע איך ומתי לספר למשפחה על המחלה. לצערי נתקלתי בשני המצבים, בפעם הראשונה שתקפה את אבי מחלה, הודיעו לנו מראש והכינו אותנו לסימפטומים, לקשיים, לניתוח הצפוי, ולבעיות, מראש, ברגע שידעו. בפעם השניה שמרו את הדברים בסוד עד שהמצב התדרדר כל כך שכבר ראו לבד, ולא היה צריך לספר. קצת קשה להגיד מה היה עדיף ? מה היה קל יותר ? אין פה קל, שתי הדרכים קשות ולא פשוטות. ובכל זאת, אני מהנסיון שלי בעד הדרך הראשונה, של לספר עכשיו, לפני שרואים, ואני אסביר למה. יכול להיות שהמצב יתדרדר בהדרגה, ויופיעו סימנים ראשונים לאט לאט, שרק אחר כך יחמירו, וכשהמשפחה לא יודעת, היא גם לא מבינה מה זה אומר, דבר שיכול לגרום ללחצים, ולחרדות, ולפחדים. כשיודעים מבינים לפחות למה זה קורה. אבל מלבד המשפחה, תחשוב על עצמך, לא היית רוצה שידעו ? שתוכל לקבל את תמיכתם גם במצב הקשה הזה שבו אתה ממתין להחרפת המצב ? וגם הם - בטוחני שהם היו רוצים לדעת, לעודד, לתמוך, ולעזור, אני הייתי רוצה. תרגיש טוב, אביב.

משה שלום. צר לי לשמוע. האם אתה מוכן לספר מעט יותר- עלייך, בן כמה אתה, על בני המשפחה. באיזו מחלה מדובר? מי עשה את האבחון ואיך נודע לך תוצאותיו? בשלב זה אתה זקוק למירב התמיכה. אתה עומד בפני מצב חדש, מאיים, וחשוב שלא תהיה בו לבד. ידע על המחלה וההתמודדות איתה עשוי קצת לפזר את מסך האי-ודאות שמוסיף לחרדה, אך כדאי שגם בתהליך איסוף הידע ילווה אותך אדם קרוב. אשמח מאד אם תמשיך ותשתף אותנו במה שקורה לך. להתראות.

תודה על העידוד ועל הרצון לעזור האם לך יש ידע מקצועי בנושא? אם כן אפשר ליצור קשר פרטי יותר תודה משהרחל כתב/ה: > > משה שלום. > צר לי לשמוע. > האם אתה מוכן לספר מעט יותר- עלייך, בן כמה אתה, על בני המשפחה. > באיזו מחלה מדובר? מי עשה את האבחון ואיך נודע לך תוצאותיו? > בשלב זה אתה זקוק למירב התמיכה. אתה עומד בפני מצב חדש, מאיים, > וחשוב שלא תהיה בו לבד. > ידע על המחלה וההתמודדות איתה עשוי קצת לפזר את מסך האי-ודאות > שמוסיף לחרדה, אך כדאי שגם בתהליך איסוף הידע ילווה אותך אדם קרוב. > אשמח מאד אם תמשיך ותשתף אותנו במה שקורה לך. > להתראות.

שלום רב, קראתי את שאלתך/בקשתך, ואת מה שכתבו לך. אכן, זו אחת הדוגמאות כיצד בני אדם ממשיכים להיות בני אדם, ואפילו יפים ומועילים זה לזה יותר מתמיד, למרות הטכנולוגיות שכאילו אמורות לנכר אותנו זה מזה. ובאשר להמשך הסיוע שביקשת, אני מצטרף לאמירה שהופנתה אליך: תן יותר מידע על הנסיבות של ההתרחשות האישית-משפחתית הזו, כדי שתוכל לקבל משהו מועיל. תוכל לפנות למייל האישי שלי, אם תראה זאת כנוח יותר. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם

היי ערב טוב, סליחה שלא הגעתי להשתתף בארוחת השחיתות שערכתם כאן, נשמע טעים, אבל אתם יודעים אני בולמית בעברי הלא רחוק, וארוחות שחיתות זה דבר מסוכן בשבילי, אסור להוריד את האצבע מהדופק לשניה בעניינים האלה, ובכלל בשבוע האחרון אין לי כל כך תאבון, וביומיים האחרונים כואבת לי הבטן, משהו פחד. לא מרגישה כל כך טוב. שיהיה לכם ערב טוב, מקווה שנהניתם מהארוחה גם בלעדי, נשמע שכן, אביב.

לא נורא אביב גם עליך חשבנו ויש גם שולחן חלבי לחם שום קלוי גבינת נפוליון בלי הכובע שלו ובשביל הרגשת הברביקיו יש מרשמלו על האש ועוד כיד המלך

היי, מה קרה ? למה כאבי הבטן ? נסי תה עם נענע... ואיך מצב הרוח?

האמת היא שלא פניתי עדיין לעזרה. אני מרגישה מלוכלכת ומתביישת. כל היום ישבתי בבית ובכיתי. לא ישנתי דקה בלילה. אני ממש רועדת ולא מסוגלת לתפקד

מבוהלת יקרה, אין לך מה להרגיש מלוכלכת או מתביישת, לא עשית שום דבר רע. קרה לך מקרה נורא, שלא באשמתך. האדם שעשה את המעשה הרע הוא האדם שאנס אותך ולא את. אני מבינה את הקושי לפנות לעזרה, ולספר מה קרה לך, במצב הקשה בו את נמצאת, עם כל הרגשות הסוערים שודאי מציפים אותך, אבל את חייבת להתגבר, חייבת להבין שאת לא יכולה להישאר עם זה לבד. חייבים לקבל סיוע מאנשים שמבינים ויודעים מה עובר עלייך ומה את חווה ברגעים אלו. במרכז הסיוע לנפגעי אונס יושבות גם מתנדבות שנאנסו בעבר בעצמן, ועברו את כל תחושת הבלבול שאת עוברת, את רגשות הבושה, האשמה, הלכלוך, והפחד. תאזרי אומץ ותתקשרי. את חייבת את זה לעצמך, אי אפשר להתגבר על כזה מקרה לבד. הבכי עוזר, אבל הוא לא ינקה את תחושת הלכלוך ולא ישטוף את הרגשות הקשים המציפים אותך. עזרי אומץ, פני לעזרה, אני פה איתך, את לא לבד, את יכולה להמשיך לכתוב אליי, עוד על מה את מרגישה, ומה כל כך מפחיד אותך בפנייה לעזרה מקצועית, ואני אנסה לסייע, כמיטב יכולתי, או לפחות להיות איתך ברגעים הקשים הללו. בכל מקרה, אל תישארי עם זה לבד !!! אביב.

חמדתי- עברת דבר איום ונורא, ואין פלא שאת מגיבה כפי שתארת. צריך המון המון כח כדי לקום ולפנות למרכז לנפגעות אונס, כפי שיעצו לך כאן בפורום. אבל נורא חשוב שתעשי את זה, כדי שמצבך הנפשי לא יוחמר. אנא התקשרי אל אחד מיועצי הפורום- אל דר' אורן קפלן או אל טלי פרידמן. הם מבינים ותומכים, וכבר עזרו להרבה אנשים בעבר. אם תרצי ותוכלי, ספרי בת כמה את, אם את לבד בבית, אם את יכולה להסתייע במישהו קרוב כמו אמא, אחות או חברה ללווי. אולי את עוד לא פנויה לשמוע, אבל נשים רבות עברו אונס, הרבה יותר ממה שאת יכולה לשער. נשים יפות, חזקות וחכמות. האונס אינו מכתים אותן בבושה. להפך: האנס צריך להתבייש ולהענש. אני מחבקת אותך.

מבוהלת יקרה, קראתי את ההודעה שלך, ואת התגובות של טלי ושל אורן. אני חושב שההצעות שלהם חשובות, וכדאי שתפני לקבלת עזרה מהר ככל האפשר. לפעמים, הרבה יותר קל לנו להאשים את עצמנו, ולהרגיש 'מלוכלכים', אבל לא את המלוכלכת אלא מי שפגע בך, ולא את אחראית לדבר הנורא שנעשה בך. אני מבין את החשש שלך לפנות לעזרה. לאחר מה שנעשה בך, לא קל לך לתת אמון באחרים. הלוואי והייתי יודע איך אפשר להושיט לך יד, ולסייע לך לקבל עזרה. אני מציע שבינתיים, גם אם קשה לך לפנות לקבל עזרה, המשיכי לכתוב לנו כאן בפורום, ופני אלינו אישית, בטלפון או באימייל. שלך, דרור

תודה לכולכם על התמיכה. קשה לי להתקשר אליכם משום שאני מתביישת לדבר על כך בטלפון. זו אחת הסיבות שלא פניתי לקבל עזרה במרכז סיוע. אני עומדת להתקשר לחברה ולספר לה כי אני כבר לא עומדת בזה לבד. אני לא יודעת מה לעשות ואני מרגישה אשמה קצת במה שקרה

מצחוק.......... במקום ארוחת ערב תשתי כוס מים קרים, לאט לאט, ותרגעי. הוא לא נשוי? נדמה לי שאני מכירה אותו. אל דאגה, אני לא נוטה להתחלק. חוץ מזה שהטיפוס המועדף עלי הוא מזן הגניחט המצוי, רצוי עם עיגולדים והבעה של צער העולם בזויות הפה. מה ההעדפה שלך? ושלך, אביב?

מה מכירה ? מאיפה ? איך ? למה ? כמה ? ספרי?

רחל, לפני שאת עונה אני שולחת לך עוד מייל

ותביא גם את הבשלנית. שגם לה יהיה קצת נחת........

מתכון אני מבטיח לשלוח מחר וגם רוז בשלנית וירטואלית מעולה אז באמת מחר כשהגברת תגיע אקליד לכם מתכוון

אם לא תבואי זה יגמר... בעצם לא, אשאיר לך עד שתגיעי. ביי

זה מה טעים חבל"ז

(בהמשך לכותרת הארוכה...) מה הם ההיבטים הפסיכולגיים של חרשות, האילו קשיים נתקלים בחיי המשפחה, ההתמודדויות,יחסים בין בני זוג חרשים, תקשורת ו... שמא ניתן למצוא מאמרים מפורטים באינטרנט (באיזה אתרים בעברית) תודה מראש ב.ע.

שלום רב, איני יודע על מקורות ספציפיים של פסיכולוגיית חרשים, אבל העניין קשור באופן רחב יותר לפסיכולוגייה של מצבי נכות. אני נתקל במקרים מאד מורכבים אצל לקויי ראיה וגם שמיעה, שאני בקשר איתם. לפעמים מדובר בקשיים הפסיכולוגיים שלהם, ולפעמים של בני משפחתם/הוריהם, וכו'. החומר הפסיכולוגי הכתוב אינו ממוקד תחת כותרת אחת (כמו שהבהרתי: אין פסיכולוגיה של...). אבל: אם יש לך נגישות למורים מהחינוך המיוחד, הם יפנו אותך לכאלו שמתמחים בלקויי שמיעה. שם יש התפצלות התמחותית כזו. תשאלי ספציפית, ואשמח לסייע. ד"ר יוסי אברהם

תודה ב.ע.

תודה ב.ע.ד"ר יוסי אברהם כתב/ה: > > שלום רב, > > איני יודע על מקורות ספציפיים של פסיכולוגיית חרשים, אבל העניין > קשור באופן רחב יותר לפסיכולוגייה של מצבי נכות. אני נתקל במקרים > מאד מורכבים אצל לקויי ראיה וגם שמיעה, שאני בקשר איתם. לפעמים > מדובר בקשיים הפסיכולוגיים שלהם, ולפעמים של בני משפחתם/הוריהם, > וכו'. > > החומר הפסיכולוגי הכתוב אינו ממוקד תחת כותרת אחת (כמו שהבהרתי: > אין פסיכולוגיה של...). אבל: אם יש לך נגישות למורים מהחינוך > המיוחד, הם יפנו אותך לכאלו שמתמחים בלקויי שמיעה. שם יש התפצלות > התמחותית כזו. > > תשאלי ספציפית, ואשמח לסייע. > > ד"ר יוסי אברהם

ואיך עבר עלייך היום? אני התרוצצתי כמו מטורפת כל היום, ונפלתי מורעבת על פיתה עם נקניק. פיכסה איזו התנהגות......... עוד מעט אשכיב את הבנות לישון ואצא לסיבוב כפול בשכונה, לשרוף את הפיתה. לפעמים אני ממש מכונת זלילה. להתראות.

אני למשל אכלתי פריקסה והיה מש משו בלי חשבון לקלוריות כי לי באמת אין בעיה כזאת מה בכלל קלוריות מה אוכלים את חחחחחחחחח

מאיפה השגת פריקסה בשעה זו של היום ? תשאיר לי משהו...

אני אשלח לך במייל מה הייתי רוצה לאכול... הרגע חזרתי מהמטפל שלי... היום עבר כמו כל יום... מה? אצלך לא רואים לגעת באושר ? אצלי מכורים לזה... מחר זה היום הגדול... מתכוננת? מקווה למצוא אותך כאן מאוחר יותר ביי פיתה עם נקניק . בחייך!!! לא יכולת לשים שם איזה כבד או שניים של אווז ?

קיראי נא אותו... צ'או יקירתי

רציתי לשאול למי עלי לפנות בנושא התקפי בולמיה ?

מיכל שלום השאלה למה בדיוק את מתכוונת בהתקפי בולימיה. לדבר יכולים להיות דרכי ביטוי שונות. בכל מקרה, בד"כ המקור הוא נפשי ולא פיזיולוגי ולכן הטיפול המתאים הוא פסיכולוגי. אני מציע לך לפנות לייעוץ, לספר מה קורה לך, ולשמוע חוות דעת מקצועית. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי מיכל, שאלה טובה, אבל מה המטרה ? מה את רוצה להשיג ? אם את שואלת כי את מחפשת טיפול, אז טלי פרידמן או דרור גרין יכולים לייעץ בנושא. אם המטרה שונה, פרטי קצת יותר למה את שואלת, ואז יוכלו לסייע לך יותר. אביב.

לפסיכולוג/ פסיכיאטר שלום! לפני מספר ימים אחז אותי התקף שבו חשתי קוצר נשימה, כאבים עזים במרכז בית החזה, תחושת מחנק נוראית. ההתקף ארך כשעה. אני נמצאת בתקופה לחוצה מאד מבחינה רגשית וידוע לי יש קשר בין הדברים . חוויתי את התופעה גם לפני כשנה בעקבות מוות קרוב. רציתי לדעת כיצד ניתן להתמודד עם ההתקף עצמו מה לעשות? עצם המחשבה על אפשרות של התקף מעוררת בי חרדה.

מיכל שלום הנושא עולה פעמים רבות בפורום. אני מצרף הסבר קצר על הטיפולים המקובלים. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. אגב, מה שאת מתארת כחרדה מפני התקפי החרדה הבא הוא תופעה מוכרת ולמעשה יוצרת מעגל סגור שבו התקפי החרדה חוזרים שוב ושוב. אני מציע שתפני לייעוץ פסיכולוגי לטיפול בבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

דבר ראשון תודה על התמיכה אתן נהדרות. לאהבה שלי אקרא ש' לצורך העניין.היכרתי אותה במקום עבודתי ומהשניה שראיתי אותה פשוט התאהבתי.זאת הפעם הראשונה שאהבה ממבט ראשון ניתקלת בי.ש' בדיוק הייתה בסיומו של קשר ארוך ואני טיפטפתי את עצמי לתוכה לאט לאט עד שפשוט היינו ביחד. הדברים זזו אצלינו מאוד מאוד מהר אך גם מאוד מאוד לאט,דבר לא ברור כשלעצמו .אני הייתי המאושר באדם כי כ"כ אהבתי וכ"כ קיבלתי.ש' העניקה המון מעצמה וכאילו זרקה אותי לספרה אחרת,ספרה של אושר. העניינים התנהלו כך ארבעה חודשים ששנינו היינו מאוד מאושרים ,למעשה גרנו יחד והאהבה הייתה עד השמיים,לא היו לנו מריבות נוראיות או משהו כזה תמיד היינו באותו הראש ותמיד צחקנו.ביום שבת האחרון היא הלכה לחברה שהייתה בבעיה כל שהיא,היא התקשרה אלי כעבור שעה והיתנצלה על כך שזה יום שבת והיא לא איתי וקבענו להיפגש כאשר היא חוזרת מהחברה חצי שעה לאחר מכן.כאשר היא הגיעה הביתה היא אמרה לי שהיא מבולבלת ולא יודעת מה לעשות או אייך להיתנהג ושהיא רוצה זמן לחשוב.בשבילי זאת הייתה סטירה . אני הסברתי לה שאצלי אין הפסקות וכל דבר אפשר לפתור ביחד.אך היא הייתה בשלה. מהנקודה הזאת יצאו מאות שיחות טלפון ומאות מיכתבים וש' הייתה בשלה ,אבל הסיבה שהיא נתנה היא שהיא ניכנסה לקשר מוקדם מידי ופתאום היא לא יכולה לתת מעצמה מאה אחוז וזה לא פייר כלפי וכלפיה,הרצון הייחידי שלה עכשיו זה לסיים את התואר השני ולהייות לבד כרגע.כמובן שהיא אמרה את הטקסט הרגיל שאין כמוני בלה בלה בלה . אני כ"כ אוהב אותה שזה משגע לי את השכל.העניין הוא שגם לה מאוד קשה עם הפרידה הזאת ,עד לפני שבוע היא עוד היתקשרה ושלחה מיילים.וכאשר ראיתי ששום דבר לא עוזר והיא לא רוצה שנחזור רציתי שנחתוך את הקשר לחלוטין(מה שהיה מאוד קשה לביצוע בגלל מקום העבודה המשותף) ש' לא הייתה מוכנה לשמוע על כך ורק לאחר שהיא הבינה שזה פוגע בי היא הפסיקה.בנוסף היא עזבה את העבודה כי לדבריה היא איננה יכולה להמשיך כך. וכך עבר לו חודש של פרידה והכאב גורר למטה כמו מישקולות.אני הייתי מבקע את העולם לשניים בשביל להיות איתה שוב,אני יעשה הכל כדי שזה יקרה.התיסכול הזה של לאהוב ולא להיות עם מושא האהבה פשוט הורג. ואני יודע שתבוא אחרת ושיהיה בסדר אבל העניין הוא שאני לא רוצה אחרת ולא רוצה לישכוח אותה .אנחנו כ"כ הישלמנו אחד את השני ועכשיו אני מרגיש ריק מבפנים ,היא כל הזמן בראש שלי ולהיות בלעדיה זה לא להיות.עצוב לי כשאני קם בבוקר עצוב לי כשאני הולך לישון וכל לילה בחודש האחרון אני מתעורר כשהיא בראש שלי.במהלך היום אני כ"כ מנסה לא לחשוב עליה אבל זה לא מצליח לי.אני כבר מיואש מהמצב הזה כי ש' נימצאת בתאים של הגוף שלי והיא בוערת לי בוורידים.

אורן- אני כל-כך מבינה על מה אתה מדבר. המחשבות שלא מפסיקות, הכאב שמרגישים ממש בגוף כשאי-אפשר לחבק את זו שאתה אוהב. שייקספיר השוה בין המטורף, המשורר והמאוהב......... מה שלא ברור לי מתוך דבריך היא התחושה של להיות או לחדול. למה לא לקבל כפשוטם את דבריה- אולי באמת היא צריכה קצת מרחק כדי לחשוב על העתיד, לבחון לעצמה את הקשר, את סדרי העדיפויות שלה בחיים כרגע? IF YOU LOVE SOMEONE- SET THEM FREE תתקשר אליה, תגיד לה כמה אתה אוהב אותה. תגיד לה שתחכה תקופה מוסכמת, ואחר-כך תבחנו את ההחלטות שלכם מחדש- בלי לחץ, בלי להכריח אף אחד לפעול נגד קולות פנימיים שלו. בהצלחה.

רחל- אני מפחד לעשות זאת כי אני יודע שאני אחכה עד להיתפקע במידה ונחליט על פרק זמן .אני לא רוצה שוב להתאכזב ושוב לעבור תהליך של התמודדות עם זה . אני אדם מאוד מאוד חזק ,עברתי בחיי המון דברים קשים שמעטים עוברים והיצלחתי להיתמודד איתם בהצלחה.אני לא יודע למה אבל אני במצב שאין לי כוחות לעמוד מול זה .ומשום כך זה פוגע בי כ"כ חזק ומפיל אותי. הלילה חלמתי עליה שוב ואחרי כל פעם כזאת אני מתעורר עם טעם מר בפה שנישאר לכל יום. אני נאחז בשטויות שבהם אני יודע שאולי היא כן תקשיב לי - חתונה של חברים ששנינו צריכים ללכת ,היום הולדת שלה עוד חודש,דברים שבהם אני נותן לעצמי את הלגיטמציה שלראות אותה זה בסדר . זה גומר אותי.אני שונא את הרגישות הזאת שלי שבגללה אני ניקרע ועל מה ????? הסכל הישר שלי אומר לי שאם היא לא רוצה אז בכלל לא מגיע לה שככה אני ארצה אותה אבל השכל שלי עכשיו הוא נקודה קטנה בתוך יקום של רגש.

השתגעתן? צלעות כבש יומיים לפני החתונה? נראה לכן שיש לי זמן לחפש אוהל חדש ללבוש?????????!!!!!!!!!!!!!!!! מקסימום לחם קל ו-2 פרוסות חזה הודו דל שומן. אפשר גם מלפפון. ניפגש בערב. יום טוב

כן, אני יודעת ,גם אני בדיאטה... והכל באשמתכן... הרגשתי כל כך טוב שאמרתי לעצמי שמגיעה לי ארוחה טובה ב11 בלילה. אבל זהו ! מעכשיו אחזור לדיאטה שלי... שיהיה גם לך יום נעים

אני לא יודעת מה לעשות. חבר של חברה שלי, היום אנס אותי. אני כל כך מבולבלת ולא מצליחה לישון או להירגע. אני מקיאה כל הזמן וכל הזמן רועדת. לקחתי כדור הרגעה אבל זה לא עוזר. אני ממש מבוהלת. מה עושים?

מבוהלת שלום רב, אסור לך להישאר עם החוויה הנוראית שעברת היום לבד. עליך לשתף מישהו אמיתי (לא "וירטואלי") בחוויה הזו. אולי הורים/אחים/חברים או כל מי שתמצאי לנכון. אני ממליצה לך גם לפנות למרכז לנפגעות תקיפה מינית בטלפון ארצי 1201. במרכז הזה הם יוכלו להדריך אותך בדיוק מה לעשות, וימצאו יחד איתך דרכים לפעולה, ודרכים להרגעה. שוב אני חוזרת ומדגישה, אל תישארי עם החוויה הזו אף לא רגע אחד לבד. תתקשרי עכשיו למוקד של המרכז לנפגעות אונס, תספרי, תשתפי ותעשי את מה שצריך לעשות. אם תישארי עם זה לבד, תדחיקי את זה פנימה, זה עלול לפעור בתוכך תהום, להשאיר בך פצע פתוח ומדמם לכל החיים. חבל. יש מה לעשות. אני מזמינה אותך גם להשתמש בפרטים שלי הכתובים בכרטיס האישי שלי (אם תקליקי על שמי). יש שם אימייל ומס' טלפון, את יכולה להשתמש בהם, אם את רוצה לדבר, לשתף, ולקבל סיוע מה לעשות, למי לפנות ועוד. שיהיה לך כוח, טלי פרידמן

מבוהלת שלום. עברת דבר איום וליבי איתך. אני מצטרף לדבריה של טלי. חשוב שתפני ללא דיחוי לקבלת עזרה. המוקד לנפגעי תקיפה מינית הוא כתובת מתאימה. היה רצוי שבמידה ויש לך אדם קרוב שיכול ללוות אותך כעת, ואפילו פשוט להיות במחיצתו, תפני אליו/אליה. בהמשך תעלה השאלה האם וכיצד לפנות למשטרה ולהגיש תלונה. במידה ותפני חשוב שתהיי מלווה על ידי אדם קרוב ומוכר ועל ידי גורם מקצועי שמכיר את התהליכים. בראש ובראשונה חשובה בריאותך הנפשית וכיצד ניתן לעזור לך להתמודד עם מה שקרה. השעות והימים הראשונים עשויים להיות המפתח להתמודדות ולכן חשוב שתקבלי את מלוא העזרה. מספר אתרי אינטרנט שעשויים לספק מידע: http://www.macom.org http://www.btv.co.il/1202/htmls/services/index.html במידה ואוכל לעזור במשהו אל תהססי לפנות. סלולרי 855576-050 אני מחזק את ידיך ד"ר אורן קפלן

ומה עם משטרה

מבוהלת ליבי איתך. תפני לאן שצריך בעולם הממשי, ותחזרי לכאן כדי שנעטוף אותך בחיבוק ובחום. אל תשארי לבד. אני מקוה שתמצאי כוחות לעשות את הצעד הבא.

שלא תשאירי את זה בתוכך אפילו לרגע. תשתפי מישהו שאוהב אותך ויעזור לך. אם זה ישאר בתוכך זה רק יהיה יותר קשה להוציא זאת אח"כ. תהיה חזקה אורנית

להיות חזקה...כולם כבר כתבו את זה. אני דווקא אתמקד בצד המעשי יותר. יש אגודה שנקראת מיטל, ומנסיוני הם יכולים לעזור במצבים כאלו. התקשרי אליהם, בקשי עזרה, אל תישארי עם זה לבד!!! צירפתי כאן כמה כתובות לאתרים רלוונטים, ואת מספר הטלפון של מיטל. כדאי להתקשר , לפחות לדבר עם מישהו שירגיע... הטלפון הוא- 04-8381999, בימים א' - ה', שעות 8-13 . נסי גם את אתר האינטרנט www.maytal.co.il (אם כי גם לדעתי את זקוקה לדבר עם מישהו אמיתי, לא וירטואלי) אתרים נוספים בהם ניתן להשיג עזרה: www.geocities.com/Hotsprings/7207/erantlv.htm http://benafshenu.jerusalem.muni.il תחזיקי מעמד...אנחנו איתך!!

תני לי את הפרטים שלו כתובת מס טלפון...ויותר הוא לא יטריד!

תלכי מייד לקבל עזרה !!!! מיד

ראשית- אלף תודות. על הרגישות, הפתיחות והנכונות שלך לשתף אותי, למרות שאנחנו מכירות בערך יומיים... אין לך מושג כמה שמחתי לקבל את תשובתך. גם כי חששתי שפגעתי בך, אבל בעיקר כי ההודעה היתה כ"כ מעודדת. ובוודאי שהגעתי לקרוא אותה עד סופה, הרי אי אפשר היה להפסיק באמצע! עשיתי עוד החלטה (היום) להפסיק ויהי מה. המצב אצלי קצת שונה, האבחנה היא אנורקסיה ורוב הזמן אני לא מקיאה- אבל גם לא ממש אוכלת. כשאני כבר משכנעת את עצמי לאכול משהו אמיתי (כלומר, לא מלפפון או תפוח), לרוב אני מוצאת את עצמי מתחרטת...ואת מבינה לאן זה מוביל. ברוב המקרים, לא רחוק מאשר לסוף הפרוזדור, שם ממוקמים השירותים... :-( עשיתי כברת דרך ארוכה במאבק שלי באנורקסיה, ואני במצב הרבה יותר טוב היום- פיסית וגם נפשית. אבל, כמו שכתבתי, יש לי עוד דרך עד ההחלמה המלאה... השונה הוא, שהיום יש לי רצון להחלים, וזה לא משהו שאני יכולה לומר על עשר השנים האחרונות. כך שאני מנסה לעודד את עצמיבכך שלמעשה, לא לגמרי נכשלתי כל השנים, כי לא ממש ניסיתי! (ליתר דיוק- ממש לא ניסיתי). ובכל זאת, הקרב לא מתחיל עכשיו: הוא החל לפני שנים, בחתירה לעבר ההכרה שכך אי אפשר יותר, שאני יכולה לבחור לחיות או למות- אבל להתקיים בקיום המוגבל של האנורקסיה זו לא אופציה, לפחות לא אופציה רצויה. היה לי משבר ביומיים האחרונים: חזרתי לחלק גדול מהדפוסים האנורקטיים, כולל הקאות... אבל אז הגיע המכתב שלך והראה לי שזה אפשרי, שכלום לא אבוד עדיין, שאני יכולה לעשות את זה...אחרי מכתב כזה, אני אהיה לוזרית אמיתית אם לא אנסה בכל כוחי! אביב, המון תודות על התמיכה. אני לא נמצאת כאן באופן סדיר כמוך, אבל אני משתדלת להיכנס לפחות פעם ביום (לרוב מאוחר בלילה), ואשמח להתכתב, גם להשתתף איתך במאבקים הקשים שבוודאי עוד נותרו לך, גם כדי לשתף באלו הקשים שמחכים לי... אני יודעת שאת אוהבת שירים. שלמה ארצי וריטה מבצעים שיר שנקרא "שניים", ושם מושרות השורות : "ככה זה כשיש שניים מסתבר זה תמיד פעמיים לדבר, זה נותן לי את הכוח להתגבר גם על מאה מכות"... (ייתכן שלא דייקתי במילים, אבל הבנת את הכוונה...) אז...שתינו נהיה חזקות... עד מחר- לילה טוב סתם מישהי

סתם מישהי שלום רב, טרם הספיקותי לעבור על כל ההודעות שלך וההתכתבויות בעיקר עם אביב, אבל אני רוצה לציין שכשקראתי את מכתבך זה האחרון, הצלחת לרגש אותי עד מאד. נראה שכעת אימצת לעצמך את הנחישות, הנחישות להילחם, להיאבק, גם כשקשה, גם כשרע. אני מחזקת את ידייך ומאחלת לך המון המון בהצלחה. אני חושבת גם שמצאת לך חברים חדשים בפורום, שבוודאי יוכלו לסייע לך, להקשיב ולתמוך. בעזרת הסיפורים האישיים אפשר באמת לראות גם מאבקים אחרים, לחלוק את הקשיים, להבין שאת לא לבד ב"חרא" הזה. גם אני ויתר היועצים נמצאים כאן כדי לשמוע, לייעץ, לסייע, ללטף ולחבק... מקווה להמשיך לראותך עימנו... טלי פרידמן

מקטעי המסע שכבר עברתי בדרכי אל ההחלמה, נוכחתי לדעת שתמיכה, לפעמים, עושה את כל ההבדל בין להתייאש ולוותר לבין לאזור כוח ולהוסיף ללכת. התמזל מזלי והגעתי לפורום. היו לי אי אילו רגעי ייאוש ודיכאון, אך השיתוף בבעיות, הפתיחות והאיכפתיות עזרו לי להתגבר. אני לוקחת בחזרה את מקל החברותא ש(כמעט) זרקתי, וממשיכה במאבק! באמת אשמח להצטרף אליכם.

היי, אני רואה שכבר זכית בקבלת פנים מידי טלי ה מ ד ה י מ ה ו ה מ ק ס י מ ה שלנו, ואחרי טלי כמעט כל מילה מיותרת, ובכל זאת. קצת בלבלת אותי עם ההודעות שלך, למען האמת, ואני לא סתם כותבת את זה, אני כותבת את זה כי זה חשוב לך לדעת, אולי תצליחי לראות את עצמך קצת יותר טוב דרך זה. בהודעות שלך גם כאן וגם בפורום השכן, הדגשת שאת "ניצולת הפרעת אכילה", שפעם היית אנורקטית ועכשיו את לא. והיום כשקראתי את ההודעה שלך, חשבתי לעצמי, אז לא יצאת מזה, לא לגמרי, את בעצמך כתבת את זה, כשאת אוכלת משהוא אמיתי, את ישר אחרי זה רצה לשירותים. אני מנסה לחשוב ממה זה נובע, ונראה לי שאני יודעת, אבל תקני אותי אם אני טועה. כתבת כבר בעבר שהיום את במשקל תקין, הרבה יותר טוב מפעם, ואולי מכאן נובעת מן הרגשה טובה של אם עליתי במשקל, סימן שניצלתי מההפרעה הזו, למרות שכל הסימנים האחרים קיימים - האכילה רק של מלפפון או גזר, ההקאות, ואלה בטח רק הסימפטומים החיצוניים, בטח מתלווים לזה רגשות ומחשבות, שעליהם לא כתבת בכלל. משקל לא משקף בעיני הבראה מהמחלה, ונראה לי שגם לא בעינייך, את בעצמך כתבת "יש לי עוד כברת דרך ארוכה לעבור", "לא נכשלתי כי גם לא ממש ניסיתי". אבל כמו שטלי כבר כתבה ההודעה הזו שלך, בעקבות התשובה שלי היא שונה, יש תחושה שאכן את מכירה בכך שהגיע הזמן לעשות את השינוי, שעכשיו יש לך את הרצון להחלים, ולפי המכתב אני מאמינה שיש לך גם את הכוחות. אני רוצה להתייחס לעוד משפט אחד שלך, " אחרי מכתב כזה, אני אהיה לוזרית אמיתית אם לא אנסה בכל כוחי! ", ואני רוצה להזהיר, רק כדי להחליש את המכה, את תנסי ובכל הכוח, ועדיין יש אפשרות שבהתחלה זה לא כל כך יצליח. לפעמים לוקח זמן לעשות את ה- switch בראש, לשנות את המחשבה, לפעמים זה לא נופל ביום בהיר אחד וישר מתבטא במעשים, יכול להיות שבהתחלה תהיינה נפילות, שיהיו ימים טובים, וימים פחות טובים בהם עדיין תקיאי. הכי חשוב זה שכשיש ימים רעים של נפילות לא לחשוב על עצמך כעל לוזרית, אלא לקבל את זה כחלק מהתהליך, חלק מהדרך, ולא לחשוב בצורה של "הכל או לא כלום", שאם הקאתי היום או לא אכלתי היום, אז הכל אבוד ואין כבר טעם לנסות מחר. זה לא עובד ככה בדרך כלל. תחשבי על הנפילות כמעידה זמנית, כמכה רגעית, כאבן נגף בדרך, שתמיד אפשר לעקוף אותה ולהמשיך בדרך, תמיד אפשר לקום מחר ולנסות מהתחלה, אז נפלנו ליום אחד, אבל הרווחנו כמה ימים של שקט, ולאט לאט הנפילות מתמעטות, הרווחים של הזמן בין הנפילות גדלים, עד שזה נעלם. אבל קחי בחשבון את הנפילות הקטנות האלו בדרך, כי הן תבואנה, אבל אל תתני להן להביס אותך, תהיי חזקה גם כנגדם, קבלי אותם כמכה בדרך, שאחרי זמן קצר הסימן נעלם ולא משאיר אפילו צלקת. זה מאבק שנקנה באמת בדם, יזע ודמעות, ואני כותבת את זה למרות שזה נשמע מאוד דרמטי, כי זה פשוט נכון. ככה זה. אם לא נאחזים בקצות הציפורניים עד זוב דם ברצון לצאת מזה ובאדם שיעזור לך לצאת מזה, זה לא עובד. אם לא משקיעים את הנשמה נופלים. אם לא שמים את זה בראש סדר העדיפויות ומשקיעים בזה את כל הכוחות, לפחות בהתחלה נכשלים. השיר הזה של שלמה ארצי מלווה את הפורום, כל פעם מישהו כותב אותו למישהו, אני לפני שבוע וקצת כתבתי אותו לטלי, וזה רק מראה בעיני את היופי של הפורום ואת הצורך של כל אחד מאיתנו לא להישאר עם הדברים לבד, באמת כששניים אפשר להתגבר על מאה מכות וגם על יותר. גם אני בדרך כלל נמצאת כאן רק בערבים או בלילות, ביומיים האחרונים סתם לא עבדתי, אז שוטטתי פה, אבל זה לא המצב תמיד, מחר אני חוזרת לעבודה, ואני אהיה פה בלילות. אני פה בשבילך, להשתתף בהצלחות, לתמוך בנפילות, לעזור בקשיים, לשתף ולהשתתף, ולכל דבר אחר שתבחרי, נשמע לי שבאמת יש לך את הרצון ואת הכוחות, ולא סתם כתבתי לך את זה כבר בהודעה הראשונה, אז לכי עם זה הלאה בכל הכוח ובכל הנחישות שזרמו מההודעה שלך אלי. בהצלחה, אביב.

היי שוב, נזכרתי רק בעוד כמה דברים קטנים. דבר ראשון, לא פגעת בי, ואני לא כועסת, עברו עלי ימים קשים, וזה מתבטא גם פה, לפעמים כשקשה מדי אני נעלמת, הפעם לא עשיתי את זה נשארתי פה עם העצב והכאב, כי לא רציתי להישאר עם זה לבד, כי ידעתי שפה יחזקו אותי, ואכן זה עבד, היום אני כבר בסדר, מחוזקת ומאוששת בזכות המטפלת שלי וגם בזכות האנשים בפורום שנתנו לי כוחות, כולל את. היום בבוקר כשכתבתי לך את ההודעה, את הצלחת לגרום לי להתאפס בזכות זה, גם אני ממש כמוך פתאום יכולתי לראות שוב את כל ההישגים שהשגתי עד עכשיו, את הדרך הארוכה שעברתי, ואז הבנתי, שאני לא יכולה לוותר על זה, שאלה ההצלחות שלי והכוחות שלי ושל המטפלת שלי, וזה קיים בתוכי, ואני רק צריכה לחזור ולמצוא אותם, אז תודה. דבר שני זה, שאני בדרך כלל מאוד כנה וישירה, ולפעמים זה נשמע בוטה, ואני בדרך כלל מתנצלת מראש, ואם את מרגישה שאני חוצה גבולות שאת לא רוצה לחצות, שאני מדברת על דברים שאת לא מוכנה לדבר, שהכנות והישירות שלי מוגזמים, תעצרי אותי בלי לחשוב פעמיים. אני עושה אותו דבר עם עצמי, נכנסת בעצמי בכל עוצמת הדברים, משתדלת לא לשקר לעצמי ולראות רק את האמת, ועלי זה עובד, אבל זה לא תמיד מתאים לאחרים, אז אם לא מתאים לך, באמת, רק תגידי, שאני אדע מתי לעצור. ודבר שלישי, אם לא אכפת לך לספר קצת על עצמך, דברים פשוטים, מעבר למחלה, כמו בת כמה את ? מה את עושה ? סתם לפעמים זה עוזר, ולפעמים זה סתם נחמד, לדעת מי עומד מהצד השני של המסך. עכשיו באמת לילה טוב, אביב.

היי, תודה! כיף לקום בבוקר למכתב כזה. אני אומר שוב (!!) , בפעם המי-יודע-כמה,שאני באמת שמחה שמצאתי אתכם... קצת לגבי הבלבול והסתירה בהודעות: האמת היא שאני לא משלה את עצמי שיצאתי מזה, אני באמת מודעת לכך שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, הרבה מפלצות להביס בדרך את ההחלמה המלאה. אני מכנה את עצמי "ניצולת אנורקסיה", מן הטעם הפשוט שללא הטיפול האינטנסיבי (פיסי ונפשי) שקיבלתי בשנתיים האחרונות- מן הסתם לא הייתי כאן. כלומר, ייתכן שהייתי שורדת (זו פונקציה ביולוגית, את יודעת), אבל בוודאי לא הייתי חיה ממש. ולמרות שרידי המחלה שעדיין מלווים אותי (ואגב- הם לא חמורים כמו שאולי נראה ממכתבי. אני מסוגלת גם לאכול "ממש" לפעמים, אלא שלפעמים השד הזה משתלט שוב...)- אני מנסה להתחיל לחוות את החיים "האמיתיים", כלומר ללא האנאסתזיה והניתוק שגורמת האנורקסיה. ומבחינתי, זה לא משהו שאפשר לקחת כמובן מאליו. אני מרגישה שאיבדתי אחת עשרה שנים מחיי למחלה הזו. אחת עשר שנים של אובססיה, סבל, דכאון, ייאוש... בהשוואה לזה, מצבי עכשיו הוא כמעט נס. אבל צדקת לגבי קיום הסימפטומים, המהווה אינדיקציה למצב רגשי מסויים ש(עדיין לא) התגברתי עליו לחלוטין. אני עדיין שבוייה בידי חלק מהאמונות המסולפות, המאי-רציונליות של המחלה. ההבדל הוא, שעכשיו אני נאבקת בהן. אני יודעת שיהיו נפילות, אני מוכנה לזה. הלא מחלה שנבנתה במשך כל כך הרבה שנים אי אפשר לה להיעלם פתאום כך! אני מאמינה שאי אפשר לפתור דברים בשיטת ה"בליץ קריג" , זבנג וגמרנו. אבל אני מוכנה להתאמץ, ונראה לי שמי שמוכן באמת ובתמים להשקיע זמן ומאמץ, להסתכן, להעיז, ליפול ושוב לקום על רגליו ולא לוותר בשום אופן- - - מי שמוכן לזה ינצח בסופו של דבר. ולבסוף, קצת על עצמי שאינו קשור למחלה: אני בת 26, בעיקרון סטודנטית לביולוגיה ופסיכולוגיה באונ' הפתוחה, אבל כרגע נמצאת בקורס הסבה לתיכנות. זו עוד אחת הסיבות לאומללות שלי בימים אלו..אני לא ממש אוהבת את זה, אבל החלטתי שהמטרה הראשונה (אחרי הבראה) צריכה להיות עצמאות כלכלית, והלימודים לתואר שלי לא יובילו אותי לזה כל כך מהר (אם כי במצב ההייטק היום, גם הקורס אולי לא...). אני מנסה לגבש מחדש את הזהות שלי, אחרי שהורגלתי זמן רב כל כך לחשוב על עצמי כעל "אנורקטית" ותו לא. גם זה מאבק לא קל, יש לי רגעי ייאוש שבהם הכל נראה לי אבוד. אבל אני מסוגלת לומר שעצמי שזה רגעי, שמחר בוודאי ארגיש אחרת ואם לא מחר אז מחרתיים...לפעמים אני אפילו משתכנעת!! :-) טוב, נראה לי שגמרתי את המקום בפורום...על השאר- בהודעות הבאות. הדבר האחרון שאומר הוא שמבחינתי הפורום הוא גם אפשרות לעזור, לא רק להיעזר. האיזון הזה הוא שעושה אותו מקום קונסטרוקטיבי, בכך שהוא מאפשר לאנשים לראות גם את הכוחות שלהם. איכשהו, רובנו כאן מודעים כל כך לחולשות שלנו, אבל מה עם היתרונות? אביב, באמת המון תודות.

היי טלי, הבטחת לי שיר, אבל אני חשבתי עלייך קודם - "אל תחפש רחוק תשאר קרוב כי ככה זה לאהוב את עצמך לא מול המראה תיכנס לתוכך כן זה יכול להעיר אותך תסתכל לה בעיניים תישך את השפתיים עד שזה יכאב לך קצת בתוך תוכך היא מחכה שתקפוץ לתוך המים ותפתח את העיניים עד שזה ישרוף לך קצת בתוך תוכך תדע..." אני לא מחפשת רחוק, החלטתי להישאר קרוב, קשה לי לפעמים להסתכל לך בעיניים, אבל נשכתי כבר את השפתיים וקפצתי כבר לתוך המים, וזה כואב לפעמים ולא רק בשפתיים, וזה שורף לפעמים ולא רק בעיניים, אבל בתוך תוכי אני יודעת... זו הדרך, אין אחרת, ואני לא הולכת בה לבד, מישהי מלווה אותי, תומכת בי, נושאת אותי ולא הולכת, גם אם קשה וגם אם רע, אנחנו נעבור את זה ביחד, אני והיא - שתינו - ביחד במסע הלא קל ולא פשוט הזה, בעליות ובמורדות, עד סופו, שם נוכל לשבת, לנוח, להרגע ולהנות מהשלווה... אלפי תודות ולילה טוב, אביב.

היי, ועכשיו השיר שהבטחתי: תקוות הקיץ/מרב לוין הפרח העיד כשאיבד את עליו, בא הסתיו, כן בא הסתיו ולקח איתו את כל תקוות הקיץ ולקח איתו את כל תקוות הקיץ המים טובים, כן הגשם הטוב לנפשי הצמאה שישטוף איתו את כל אבק הארץ שישטוף איתו את כל אבק הארץ. את איתי לחשוב שטוב בעולם כשעצוב... הפרח העיד, כשאיבד את עליו בא הסתיו, בא הסתיו ולקח איתו את כל תקוות הקיץ ולקח איתו את כל תקוות הקיץ. את איתי לחשוב שטוב בעולם גם כשעצוב... כשעצוב או שמח, כשקשה וכשיותר קל, כשאת רוצה וגם לפעמים כשאת לא כל כך רוצה... אני איתך. מבטיחה. טלי פרידמן

היי טלי, את בטח ישנה, אני לא כל כך הצלחתי להרדם, כואבת לי הבטן, בטח מההליכה "לארץ הזרה" מחר בבוקר :-), התפתלתי במיטה ובסוף החלטתי לקום ולראות אם כבר יצא לך לכתוב לי את השיר שהבטחת, ולא התאכזבתי, היה שווה. נכון, לפעמים הסתיו מגיע ותקוות הקיץ נשטפות יחד עם השמש שנעלמת, לפעמים הפרח מאבד את עליו, אבל כמעט תמיד מחר, או מחרתיים, או אחרי שבוע או שבועיים, השמש חוזרת לשמיים, ועלים חדשים פורחים, דברים ישנים שחשבנו שאיבדנו שבים, ודברים חדשים מתגלים, הכוחות הנעלמים שלפעמים בלילה בחושך קצת קשה לראות בבוקר כבר קיימים, וגם חלומות חדשים מתפתחים. "את איתי לחשוב שטוב בעולם, גם כשעצוב..." ולפעמים עצוב, זה טיבו של עולם, אבל תמיד תהיי שם להזכיר לי את הטוב, תמיד תהיי איתי כשעצוב וכששמח, כשאני רוצה ואני תמיד רוצה, אין דבר כזה שאני לא רוצה, אם את חושבת שאני לא רוצה, או אם אני אומרת שאני לא רוצה, שתינו טועות, זה רק הסימן לזה שקשה לי, שאני מרגישה שאני צריכה לברוח, להתקפל ולהפסיק להעיק, וכאן המקום שלך להזכיר לי את זה, שאני רוצה רק מפחדת להיפגע. הבטחת, לקחתי את ההבטחה שלך בשתי ידיים, את איתי, ואני איתך, לילה טוב, אביב.

אז כך, אני לא מפסיקה לצחוק בגלל ההתכתבות שלכן... ואגב משקל, מרוב שהרגשתי טוב, נגשתי למקרר,הוצאתי ארבעה צלעות של כבש יפות כאלו אתן יודעות... ועשיתי עם עצמי ארוחת שחיתות.... אה,זה טעים יאמי... חבל שאתן לא כאן כדי להצטרף... בכל אופן נעמתן לי מאד מאד... ושוחח מחר... נ.ב הקעקוע על השכם בצד ימין... קעקוע משגע של קופידון ו... לילה טוב נשיקות, חיבוקים,

בוקר טוב, שיהיה לשתיכן יום כיפי, אני הולכת לעבודה. רחל - תגידי לאליאן שפעם הבאה שהיא רוצה שנצטרף אליה לסטייק כבש, שתזמין אותנו לפני שהיא מתחילה לאכול ולא אחרי שהיא כבר סיימה לאכול, אז כבר מאוחר מדי, את יודעת, היה טעים, בטח נשארו רק העצמות :-)))))))))))) אליאן - יש שם ופה סמיילי, וענק, בדיחה, את יודעת כבר :-))))))))) ביי, אביב.

ומה עושים אני לא אוהב כבש בוקר טוב

ואני לתומי חשבתי שדיברת ברצינות ! ולמה את חושבת שאכלתי ארבעה ? אחד בשבילך,אחד בשביל רחל ואחד בשבילי. והרביעי ? שיהיה... מקווה שיש לך יום עם מצב רוח כמו שלי יש ! ביי

שלום רב. לפני שנה סבלתי מדכאון קשה מאד עם כל הסימפטומים של חוסר שינה, בכי וכו'. כיום אני מטופל ב2 כדורי פרוזאק ליום. מצבי יותר טוב. לפני מספר חודשים החלטתי להפסיק לקחת פרוזאק ולאחר מס' ימים שוב חשתי דיכאון וחרדה. אני שוקל כיום להפסיק לקחת פרוזאק. אולי יש לזה תופעות לוואי בלתי רצויות. אני חולה לב בן 51 ומטופל בהרבה כדורים אחרים. מה דעתך על הפסקת פרוזאק. תודה אופיר

אופיר שלום לגבי הפסקת הפרוזק מבחינה רפואית תצטרך לקבל ייעוץ מרופא. בכל מקרה, במידה ואתה מחליט להפסיק הדבר צריך להעשות בהדרגה ובהשגחה רפואית. אבל חשוב מכך, חשוב ליצור תחליפים שיוכלו להגן עליך מפני הסימפטומים שבגללם התחלת את הטיפול התרופתי. הפתרון האפשרי הוא טיפול פסיכולוגי שיאפשר לך להתמודד עם ההתמודדויות הרגשיות. הגישה הטיפולית תלויה הן בך ובאישיותך והן במאפייני הסימפטומים. איש מקצוע יוכל להתאים ולהמליץ מה נכון עבורך. אגב, הדבר יעיל גם ובמיוחד במקביל לטיפול התרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

קבענו כבר תאריך לחתונה והנה הגיעה החרדה הגדולה האם זה הבחור שאני רוצה לחיות איתו, האם אני אוכל לחיות עם כל החסרונות שלו (ויש לו), אתמול רבנו וכרגיל נכנסתי לפינה, ארזתי תיק ואיימתי שאני חוזרת להורים (טוב נו, לאן עוד יש לי לחזור?) וזו לא הפעם הראשונה..... איך יוצאים מתוך המעגל הזה? הצילו

רינה, נראה לי שאת יכולה לצאת נשכרת מכמה שיחות עם איש מקצוע שירגיע את החרדות או יעזור לך לעבד את התחושות הללו ולהבין מאין הן נובעות, אם זה סתם פחד של לפני החתונה או יותר מכך ואם זה באמת האיש שאת רוצה להנשא לו. את לפני צעד עצום בחייך, עשי סדר בסערת הרגשות שלך לפני שאת מחליטה, פני לפסיכולוג. ממילא, תגובותיך לריבים "מאיימת בלעזוב:" לא נשמעות לי כמו דרך סבירה לניהול מערכת יחסים, בודאי לו אצל זוג צעיר לפני נישואיו, וזה כבר סיבה לטיפול בעיני (אולי זוגי). עליך להבין לפני שאת עושה כזה עצום כמו נישואין, שאין אדם מושלם, ועליך לקבל את זה שלארוסך כמו לכל אחד, יש מגרעות, אפילו רבות. אני חושבת שעליך לברר היטב מה גורם לך לא להיות מסוגלת להסתדר עם העובדה שיש לו מגרעות ולריב ככה, אל תעלבי אבל אולי אינך בשלה עדין לנישואין? אז כדאי לבדוק את זה בטיפול, לפני שעושים צעד שהוא לכל החיים. בהצלחה ואני מקווה שיהיה במזל טוב סינדרלה

רינה שלום רב, סינדרלה כתבה דברים שעם רובם הסכמתי ומיותר שאחזור עליהם שוב. אני חושבת שהרעיון של הליכה לכמה שיחות ייעוץ, עדיף אצל מטפל זוגי שייתן גם מענה פרטני במידת הצורך, הוא רעיון מבורך. בכל מקרה, שיהיה לך בהצלחה, טלי פרידמן

האם יש כשר בין חרדה (לא ברמה גבוה) לבין עיפות כרונית אם כן מה הקשר ולמה זה קורה?

משה שלום רב, חרדה יכולה להיות סימפטום נלווה למחלות רבות. מחלת העייפות הכרונית במהותה היא מחלה כמעט ללא סימנים חיצוניים, ופעמים רבות גם תהליך האבחון שלה ארוך ומייאש. עד האיבחון, חולים רבים סובלים מחרדות שונות מפני המתחולל בגופם ללא איבחון או ישועה. לאחר האבחון החרדות משתנות לגבי כל מה שקורה בגוף לעומת חוסר המענה הטיפולי המשמעותי (אין טיפול ממשי למחלה פרט לזמן, וטיפול אחזקתי-תומך). פרט לכך אצל רבים מחולי ה-CFS (מחלת העייפות הכרונית), קיים גם דיכאון בחלק מהזמן. אני ממליצה לפנות לטיפול פסיכותרפויטי, כדי להתמודד טוב יותר (לפחות נפשית) עם המחלה והשפעותיה. בברכה, טלי פרידמן

הי! חשבתי קצת על החלום. החלום עוסק במעברים, בדומה לשנויים שאת עוברת עכשיו בחיים שלך. בחלום כולם מוצאים את מקומם בעקבות השנוי-החפצים בחדרים, חוץ ממך. שוב- בדומה למציאות- תקופה של מעבר היא תקופה של כבר לא כאן, עוד לא שם. החלום עוסק ביחס שלך לגבריות-נשיות. הגבריות מיוצגת על-ידי החפץ הנמכר בחנות, שצורתו פאלית אך גם נשית- מקור שנפער ובולע, ועל ידי אבא שלך. יחסך לגבריות דו-ערכי- מצד אחד את רוצה לרכוש את החפץ, מצד שני הוא יקר מדי וגם מסוכן.(קולות ירי) כשאת רוצה לוותר עליה, מישהו- אמא שלך- מכריח אותך לשמור עליה כי אין ברירה. סוף הסיפור מבטא בבהירות קונפליקט האדיפאלי:הרצון הסמוי של הילדה להתאחד עם אבא עומד בסתירה לחשש לאבד את אמא. בחלום שלך הקונפליקט נפתר על-ידי זה שאמא מוותרת על המקום שלה, וממש דוחפת אותך- את הילדה- למלא את מקומה. מה שמעורר חרדה הן משבירת הטאבו והן מאיבוד ההגנה של אמא- המקור שיורה? בהתאם לפרשנות של רוית, אפשר גם לראות אותך בתפקיד האמא- מתלבטת אם הנסיגה שלך מתפקיד הרעיה לבעלך מהוה פתח לבת שלך להכנס לתפקיד הזה. אני חייבת לומר לך שאם הייתי המטפל שלך, הייתי מרוצה מאד. הייתי אומרת לך שאת עובדת מבחינה אינטרא-פסיכית באופן רציני ביותר. אבל אני לא........... :-)

את לא המטפל שלי אבל את משהו מיוחד במינו !!! משהו נדיר ! ורגע, עוד לא סיימתי . מה זה בעיברית שאני עובדת מבחינה אינטרא-פסיכית באופן רציני ? בבקשה,הסבר... עוד היום. וספרי מה שלומך...

שלומי טוב.......... ומשתפר עוד יותר למקרא הודעותייך. זה אומר, בשפה של מטפלים, שאת לא רק מדברת על שנוי, אלא באמת מרגישה אותו, מתעמתת עם עצמך מול תחושות קשות כמו פחד, בושה, כעס, ועוד- ולא בורחת! אני משתאה על הכוח שלך. מחזיקה לך אצבעות שתמשיכי......... גיסתי ילדה בן, ואחי מתחתן בעוד יומיים. בואי נגיד שיש ימים יותר גרועים בחיים. :-) מה איתך?

היי אליאן, ביקשת תגובה על החלום, חיפשתי חיפשתי ולא מצאתי, נראה לי ששלחת אותו לרחל במייל פרטי, ורק חשבת ששמת אותו בפורום, איך אגיב על מה שאיני יכולה לקרוא ? :-) אם הוא פה בפורום תגידי לי רק איפוא ואני אשמח לקרוא, אוהבת את החלומות שלך עד מאוד. הכל בסדר איתי עכשיו, אני מבינה את החשש שלך ממה שהיה כאן בבוקר, הפחדים שלך הם גם הפחדים שלי, הפחדתי את עצמי לרגע, אבל הכל הסתדר, אני והמטפלת שלי נטפל בי בצורה הטובה ביותר שאפשר :-) מחכה לך, לסיגרית החלומות שלנו, ולחלום... אביב.

אני בת 27 .במשך כשלושה שבועות יש לי סחרחורות ובעיקבותם לחץ בראש ובעורף(משהו שדומה למיגרנה). עשיתי את כל הבדיקות האפשריות(עיניים ,אוזניים,ספירת דם ,ובדיקת דם כללית)ולא נמצא משהו שהוא אפילו במעט לא בסדר!! שמתי לב שהכל החל לאחר יום שבו לא שתיתי מספיק ,ואז כמעט התעלפתי. כמו כן ,הבחנתי שזה קורה לי בעיקר כשאני יוצאת מהבית ו/או חושבת על זה. האם זהו איזשהוא התקף חרדה?? איך יוצאים מזה?? אשמח לקבל תשובות מאנשי מקצוע (כולל אלטרנטיבי),ומאנשים שעברו דבר דומה תודה מראש

בילי שלום רב, ייתכן ומדובר בהתקף חרדה, וייתכן שלא. אם עברת בירור פיזיולוגי מקיף כדי לשלול כל בעיה רפואית, הייתי ממליצה לפנות לפסיכותרפיסט על מנת לאבחן האם מדובר בהתקף חרדה. הסימנים שאת מתארת עשויים אכן להתאים להתקף שכזה. אבל שוב אני מדגישה, שראשית יש לשלול כל בעיה פיזיולוגית. בברכה, טלי פרידמן

דוקטור שלום! התחלתי אתמול לקחת את הכדורים מסוג "סרוקסט" עקב אבחון אצל פסיכיאטר, של דיכאון וחרדת "אימה"- (כך הוא כינה זאת),בלי שום קשראני כבר 3 שנים מנסה להיכנס להריון -ולא מצליחה שאלתי היא: 1. האם יש קשר בין זה שאני לא מצליחה להרות לבין המצב הדיכאוני שבו אני שרויה כבר כמה שנים ללא טיפול רפואי?(התבישתי עד כה ללכת לפסיכיאטר). 2. האם זה בסדר לקחת את הכדורים הללו ובד בבד לנסות להיכנס להריון? אני אודה לך מקרב לב על התשובות הכל כך חשובות לי ענברי.

לענברי שלום. האם מצאו אצלך בעיה גופנית/ פיזיולוגית בעטיה את לא נכנסת להריון? האם את בטיפול פסיכולוגי? האם היו לך הפלות בעבר? לגבי השילוב של כדורים והריון- עלייך לשאול את הרופא שרשם לך את הכדורים. לגבי כל השאר- עני על שאלותי וננסה לחשוב הלאה. בברכה. רוית.

תשובותיי רוית היקרה: 1. לא נמצאו אצלה אף בעיה פיסיולוגית או גופנית-אוליי תזונה לא נכונה אבל גם על זה התגברתי ואני אוכלת יותר טוב ובריא מהעבר. 2. אני אכן עוברת טיפול פסיכולוגי אחת לשבוע-שבועיים. 3. לא היו הפלות בעבר. ודבר נוסף ,סליחה על החטטנות,האם את פסיכולוגית\פסיכיאטרית או משהו אחר,או רק תמיכה ..לא ממש הבנתי...סליחה.. וחוץ מזה תודה מראש על התמיכה... ענברי.

שלום: אימי בת 76 , לפני למעלה משנה אימי קבלה אירוע מוחי נוסף, הפעם האירוע היה קשה, אחת הבעיות הגדולות הן שהשתתק לה בית הבליעה. תוך זמן קצר היא אבדה מעל ל- 20 קל' ממשקלה. תוך מס' ימים היא עברה ניתוח והותקן לה פאג והיא מוזנת דרך צינור המחובר ישירות לקיבה. אימי סובלת מדכאון היא לא מוכנה לצאת מהמיטה לא רוצה להצטרף לארועים משפחתיים, לא לצאת לרחוב ולטייל וכו'. כמובן, אימי מקבלת תרופות נגד דיכאון ולהרגעה אך, המצב לא משתפר. מה לעשות?

לילי שלום! רציתי לשאול באילו תרופות אמך מטופלת, והיכן במח היה הארוע? אני חוששת שבגילה ועם רקע רפואי כשלה הטיפול הראשוני המועדף הוא תרופתי, ולא התנהגותי או פסיכותרפויתי. יכול להיות שהדכאון הוא פועל יוצא מהארוע שעברה, לא רק כתגובה נפשית, למרות שגם זו אפשרות סבירה, אלא גם מהאזור המוחי שנפגע. במקרה כזה חשוב לשקול את הטיפול התרופתי ואת המינון, ולתת לזמן לעשות את שלו- בתקוה שהשיקום הספונטני של המח יגרום לשיפור מצב הרוח בנוסף לשיפור שאר התפקודים שנפגעו. האם אמך עברה תהליך שיקום כל-שהוא? אם כן, כדאי להתייעץ עם אנשי המקצוע שטיפלו בה-מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת או עובדת סוציאלית. אני מתארת לעצמי שגם עלייך עוברים ימים לא קלים. כתבי עוד אם תרצי.

לילי שלום רב, אכן נראה כי מצבה של אימך קשה, בעיקר מבחינה נפשית. אני חושבת על אישה בגילה שעוברת טראומה שכזו והופכת להיות תלויה במכשיר חיצוני לצורך הזנתה, מה זה עושה לתחושת ערך העצמי שלה, לדימוי שלה בעיני עצמה , ונראה לי שתחושות אלו הן המקור לדיכאון. אינני יודעת אילו פתרונות אני יכולה להציע לך, פרט לדברים שבוודאי חשבת כבר עליהם כמו: להשאיר איתה כל הזמן בן משפחה שיהיה איתה, ישוחח, ידאג לה, לרשום אותה למועדון יום לאנשים מוגבלים פיזית ועוד. ייתכן ושיחה עם פסיכוגריאטר תביא רעיונות נוספים. בברכה, טלי פרידמן