פורום פסיכולוגיה קלינית

היי ערב טוב, סליחה שלא הגעתי להשתתף בארוחת השחיתות שערכתם כאן, נשמע טעים, אבל אתם יודעים אני בולמית בעברי הלא רחוק, וארוחות שחיתות זה דבר מסוכן בשבילי, אסור להוריד את האצבע מהדופק לשניה בעניינים האלה, ובכלל בשבוע האחרון אין לי כל כך תאבון, וביומיים האחרונים כואבת לי הבטן, משהו פחד. לא מרגישה כל כך טוב. שיהיה לכם ערב טוב, מקווה שנהניתם מהארוחה גם בלעדי, נשמע שכן, אביב.

לא נורא אביב גם עליך חשבנו ויש גם שולחן חלבי לחם שום קלוי גבינת נפוליון בלי הכובע שלו ובשביל הרגשת הברביקיו יש מרשמלו על האש ועוד כיד המלך

היי, מה קרה ? למה כאבי הבטן ? נסי תה עם נענע... ואיך מצב הרוח?

האמת היא שלא פניתי עדיין לעזרה. אני מרגישה מלוכלכת ומתביישת. כל היום ישבתי בבית ובכיתי. לא ישנתי דקה בלילה. אני ממש רועדת ולא מסוגלת לתפקד

מבוהלת יקרה, אין לך מה להרגיש מלוכלכת או מתביישת, לא עשית שום דבר רע. קרה לך מקרה נורא, שלא באשמתך. האדם שעשה את המעשה הרע הוא האדם שאנס אותך ולא את. אני מבינה את הקושי לפנות לעזרה, ולספר מה קרה לך, במצב הקשה בו את נמצאת, עם כל הרגשות הסוערים שודאי מציפים אותך, אבל את חייבת להתגבר, חייבת להבין שאת לא יכולה להישאר עם זה לבד. חייבים לקבל סיוע מאנשים שמבינים ויודעים מה עובר עלייך ומה את חווה ברגעים אלו. במרכז הסיוע לנפגעי אונס יושבות גם מתנדבות שנאנסו בעבר בעצמן, ועברו את כל תחושת הבלבול שאת עוברת, את רגשות הבושה, האשמה, הלכלוך, והפחד. תאזרי אומץ ותתקשרי. את חייבת את זה לעצמך, אי אפשר להתגבר על כזה מקרה לבד. הבכי עוזר, אבל הוא לא ינקה את תחושת הלכלוך ולא ישטוף את הרגשות הקשים המציפים אותך. עזרי אומץ, פני לעזרה, אני פה איתך, את לא לבד, את יכולה להמשיך לכתוב אליי, עוד על מה את מרגישה, ומה כל כך מפחיד אותך בפנייה לעזרה מקצועית, ואני אנסה לסייע, כמיטב יכולתי, או לפחות להיות איתך ברגעים הקשים הללו. בכל מקרה, אל תישארי עם זה לבד !!! אביב.

חמדתי- עברת דבר איום ונורא, ואין פלא שאת מגיבה כפי שתארת. צריך המון המון כח כדי לקום ולפנות למרכז לנפגעות אונס, כפי שיעצו לך כאן בפורום. אבל נורא חשוב שתעשי את זה, כדי שמצבך הנפשי לא יוחמר. אנא התקשרי אל אחד מיועצי הפורום- אל דר' אורן קפלן או אל טלי פרידמן. הם מבינים ותומכים, וכבר עזרו להרבה אנשים בעבר. אם תרצי ותוכלי, ספרי בת כמה את, אם את לבד בבית, אם את יכולה להסתייע במישהו קרוב כמו אמא, אחות או חברה ללווי. אולי את עוד לא פנויה לשמוע, אבל נשים רבות עברו אונס, הרבה יותר ממה שאת יכולה לשער. נשים יפות, חזקות וחכמות. האונס אינו מכתים אותן בבושה. להפך: האנס צריך להתבייש ולהענש. אני מחבקת אותך.

מבוהלת יקרה, קראתי את ההודעה שלך, ואת התגובות של טלי ושל אורן. אני חושב שההצעות שלהם חשובות, וכדאי שתפני לקבלת עזרה מהר ככל האפשר. לפעמים, הרבה יותר קל לנו להאשים את עצמנו, ולהרגיש 'מלוכלכים', אבל לא את המלוכלכת אלא מי שפגע בך, ולא את אחראית לדבר הנורא שנעשה בך. אני מבין את החשש שלך לפנות לעזרה. לאחר מה שנעשה בך, לא קל לך לתת אמון באחרים. הלוואי והייתי יודע איך אפשר להושיט לך יד, ולסייע לך לקבל עזרה. אני מציע שבינתיים, גם אם קשה לך לפנות לקבל עזרה, המשיכי לכתוב לנו כאן בפורום, ופני אלינו אישית, בטלפון או באימייל. שלך, דרור

תודה לכולכם על התמיכה. קשה לי להתקשר אליכם משום שאני מתביישת לדבר על כך בטלפון. זו אחת הסיבות שלא פניתי לקבל עזרה במרכז סיוע. אני עומדת להתקשר לחברה ולספר לה כי אני כבר לא עומדת בזה לבד. אני לא יודעת מה לעשות ואני מרגישה אשמה קצת במה שקרה

מצחוק.......... במקום ארוחת ערב תשתי כוס מים קרים, לאט לאט, ותרגעי. הוא לא נשוי? נדמה לי שאני מכירה אותו. אל דאגה, אני לא נוטה להתחלק. חוץ מזה שהטיפוס המועדף עלי הוא מזן הגניחט המצוי, רצוי עם עיגולדים והבעה של צער העולם בזויות הפה. מה ההעדפה שלך? ושלך, אביב?

מה מכירה ? מאיפה ? איך ? למה ? כמה ? ספרי?

רחל, לפני שאת עונה אני שולחת לך עוד מייל

ותביא גם את הבשלנית. שגם לה יהיה קצת נחת........

מתכון אני מבטיח לשלוח מחר וגם רוז בשלנית וירטואלית מעולה אז באמת מחר כשהגברת תגיע אקליד לכם מתכוון

אם לא תבואי זה יגמר... בעצם לא, אשאיר לך עד שתגיעי. ביי

זה מה טעים חבל"ז

(בהמשך לכותרת הארוכה...) מה הם ההיבטים הפסיכולגיים של חרשות, האילו קשיים נתקלים בחיי המשפחה, ההתמודדויות,יחסים בין בני זוג חרשים, תקשורת ו... שמא ניתן למצוא מאמרים מפורטים באינטרנט (באיזה אתרים בעברית) תודה מראש ב.ע.

שלום רב, איני יודע על מקורות ספציפיים של פסיכולוגיית חרשים, אבל העניין קשור באופן רחב יותר לפסיכולוגייה של מצבי נכות. אני נתקל במקרים מאד מורכבים אצל לקויי ראיה וגם שמיעה, שאני בקשר איתם. לפעמים מדובר בקשיים הפסיכולוגיים שלהם, ולפעמים של בני משפחתם/הוריהם, וכו'. החומר הפסיכולוגי הכתוב אינו ממוקד תחת כותרת אחת (כמו שהבהרתי: אין פסיכולוגיה של...). אבל: אם יש לך נגישות למורים מהחינוך המיוחד, הם יפנו אותך לכאלו שמתמחים בלקויי שמיעה. שם יש התפצלות התמחותית כזו. תשאלי ספציפית, ואשמח לסייע. ד"ר יוסי אברהם

תודה ב.ע.

תודה ב.ע.ד"ר יוסי אברהם כתב/ה: > > שלום רב, > > איני יודע על מקורות ספציפיים של פסיכולוגיית חרשים, אבל העניין > קשור באופן רחב יותר לפסיכולוגייה של מצבי נכות. אני נתקל במקרים > מאד מורכבים אצל לקויי ראיה וגם שמיעה, שאני בקשר איתם. לפעמים > מדובר בקשיים הפסיכולוגיים שלהם, ולפעמים של בני משפחתם/הוריהם, > וכו'. > > החומר הפסיכולוגי הכתוב אינו ממוקד תחת כותרת אחת (כמו שהבהרתי: > אין פסיכולוגיה של...). אבל: אם יש לך נגישות למורים מהחינוך > המיוחד, הם יפנו אותך לכאלו שמתמחים בלקויי שמיעה. שם יש התפצלות > התמחותית כזו. > > תשאלי ספציפית, ואשמח לסייע. > > ד"ר יוסי אברהם

ואיך עבר עלייך היום? אני התרוצצתי כמו מטורפת כל היום, ונפלתי מורעבת על פיתה עם נקניק. פיכסה איזו התנהגות......... עוד מעט אשכיב את הבנות לישון ואצא לסיבוב כפול בשכונה, לשרוף את הפיתה. לפעמים אני ממש מכונת זלילה. להתראות.

אני למשל אכלתי פריקסה והיה מש משו בלי חשבון לקלוריות כי לי באמת אין בעיה כזאת מה בכלל קלוריות מה אוכלים את חחחחחחחחח

מאיפה השגת פריקסה בשעה זו של היום ? תשאיר לי משהו...

אני אשלח לך במייל מה הייתי רוצה לאכול... הרגע חזרתי מהמטפל שלי... היום עבר כמו כל יום... מה? אצלך לא רואים לגעת באושר ? אצלי מכורים לזה... מחר זה היום הגדול... מתכוננת? מקווה למצוא אותך כאן מאוחר יותר ביי פיתה עם נקניק . בחייך!!! לא יכולת לשים שם איזה כבד או שניים של אווז ?

קיראי נא אותו... צ'או יקירתי

רציתי לשאול למי עלי לפנות בנושא התקפי בולמיה ?

מיכל שלום השאלה למה בדיוק את מתכוונת בהתקפי בולימיה. לדבר יכולים להיות דרכי ביטוי שונות. בכל מקרה, בד"כ המקור הוא נפשי ולא פיזיולוגי ולכן הטיפול המתאים הוא פסיכולוגי. אני מציע לך לפנות לייעוץ, לספר מה קורה לך, ולשמוע חוות דעת מקצועית. בברכה ד"ר אורן קפלן

היי מיכל, שאלה טובה, אבל מה המטרה ? מה את רוצה להשיג ? אם את שואלת כי את מחפשת טיפול, אז טלי פרידמן או דרור גרין יכולים לייעץ בנושא. אם המטרה שונה, פרטי קצת יותר למה את שואלת, ואז יוכלו לסייע לך יותר. אביב.

לפסיכולוג/ פסיכיאטר שלום! לפני מספר ימים אחז אותי התקף שבו חשתי קוצר נשימה, כאבים עזים במרכז בית החזה, תחושת מחנק נוראית. ההתקף ארך כשעה. אני נמצאת בתקופה לחוצה מאד מבחינה רגשית וידוע לי יש קשר בין הדברים . חוויתי את התופעה גם לפני כשנה בעקבות מוות קרוב. רציתי לדעת כיצד ניתן להתמודד עם ההתקף עצמו מה לעשות? עצם המחשבה על אפשרות של התקף מעוררת בי חרדה.

מיכל שלום הנושא עולה פעמים רבות בפורום. אני מצרף הסבר קצר על הטיפולים המקובלים. ישנן גישות שונות להבנה וטיפול בחרדה. באופן כללי ישנן שתי גישות פסיכולוגיות ואחת תרופתית. כיוון חשיבה אחד הוא שהתקפי חרדה הם סימפטום המאותת על בעיה פסיכולוגית עמוקה יותר, כך שאין טעם להסיר רק את הסימפטום מאחר והבעיה האמיתית תישאר ורק תחליף צורה. נוקטי עמדה זו סבורים שיש צורך בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ומעמיק כדי להגיע לשורש הבעיה ורק אז התקפי החרדה יעלמו. כלומר, החרדה נובעת מגורמים רגשיים שיש לעבדם בטיפול. גישה פסיכולוגית אחרת טוענת שאין בהכרח קשר בין הדברים: יתכן שישנה בעיה פסיכולוגית כלשהי ואולי רצוי לטפל בה, אבל היא אינה דווקא קשורה לסימפטומים של התקפי החרדה. גישה זו טוענת שניתן להתגבר על התקפי החרדה בטיפול קוגניטיבי ממוקד וקצר מועד ולשפר על ידי כך את איכות החיים. הגישה גורסת שבלא קשר לגורמים המקוריים שגרמו להתקף, ניתן ללמד את הגוף והנפש שיטות להרגעה עצמית והגברת שליטה עצמית שיביאו לפחות חשש מההתקף וירידה בהסתברות להתרחשות ההתקף. גישה זו נעזרת בטכניקות טיפוליות של הרפיה, דמיון מודרך, היפנוזה, ועוד, זאת כאמצעים להעצמת השפעתו של הטיפול הקוגניטיבי. גם הגישה התרופתית אינה מניחה בהכרח הנחות לגבי סיבות התופעה אלא יוצאת מנקודת הנחה שמסיבה כזאת או אחרת נוצר חוסר איזון כלשהו שניתן לתקנו באמצעות תרופות. באופן אישי אני דוגל בשילוב שיטות הטיפול השונות. למשל, פעמים רבות נוקטים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי אך גם שם חשובה ההבנה העמוקה והדינמית של הנפש. באותו אופן, שילוב של טיפול בפסיכותרפיה עם טיפול תרופתי במקרה של התקפי חרדה יכול לעיתים להיות יעיל יותר מכל אחת מהשיטות בנפרד. אגב, מה שאת מתארת כחרדה מפני התקפי החרדה הבא הוא תופעה מוכרת ולמעשה יוצרת מעגל סגור שבו התקפי החרדה חוזרים שוב ושוב. אני מציע שתפני לייעוץ פסיכולוגי לטיפול בבעיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

דבר ראשון תודה על התמיכה אתן נהדרות. לאהבה שלי אקרא ש' לצורך העניין.היכרתי אותה במקום עבודתי ומהשניה שראיתי אותה פשוט התאהבתי.זאת הפעם הראשונה שאהבה ממבט ראשון ניתקלת בי.ש' בדיוק הייתה בסיומו של קשר ארוך ואני טיפטפתי את עצמי לתוכה לאט לאט עד שפשוט היינו ביחד. הדברים זזו אצלינו מאוד מאוד מהר אך גם מאוד מאוד לאט,דבר לא ברור כשלעצמו .אני הייתי המאושר באדם כי כ"כ אהבתי וכ"כ קיבלתי.ש' העניקה המון מעצמה וכאילו זרקה אותי לספרה אחרת,ספרה של אושר. העניינים התנהלו כך ארבעה חודשים ששנינו היינו מאוד מאושרים ,למעשה גרנו יחד והאהבה הייתה עד השמיים,לא היו לנו מריבות נוראיות או משהו כזה תמיד היינו באותו הראש ותמיד צחקנו.ביום שבת האחרון היא הלכה לחברה שהייתה בבעיה כל שהיא,היא התקשרה אלי כעבור שעה והיתנצלה על כך שזה יום שבת והיא לא איתי וקבענו להיפגש כאשר היא חוזרת מהחברה חצי שעה לאחר מכן.כאשר היא הגיעה הביתה היא אמרה לי שהיא מבולבלת ולא יודעת מה לעשות או אייך להיתנהג ושהיא רוצה זמן לחשוב.בשבילי זאת הייתה סטירה . אני הסברתי לה שאצלי אין הפסקות וכל דבר אפשר לפתור ביחד.אך היא הייתה בשלה. מהנקודה הזאת יצאו מאות שיחות טלפון ומאות מיכתבים וש' הייתה בשלה ,אבל הסיבה שהיא נתנה היא שהיא ניכנסה לקשר מוקדם מידי ופתאום היא לא יכולה לתת מעצמה מאה אחוז וזה לא פייר כלפי וכלפיה,הרצון הייחידי שלה עכשיו זה לסיים את התואר השני ולהייות לבד כרגע.כמובן שהיא אמרה את הטקסט הרגיל שאין כמוני בלה בלה בלה . אני כ"כ אוהב אותה שזה משגע לי את השכל.העניין הוא שגם לה מאוד קשה עם הפרידה הזאת ,עד לפני שבוע היא עוד היתקשרה ושלחה מיילים.וכאשר ראיתי ששום דבר לא עוזר והיא לא רוצה שנחזור רציתי שנחתוך את הקשר לחלוטין(מה שהיה מאוד קשה לביצוע בגלל מקום העבודה המשותף) ש' לא הייתה מוכנה לשמוע על כך ורק לאחר שהיא הבינה שזה פוגע בי היא הפסיקה.בנוסף היא עזבה את העבודה כי לדבריה היא איננה יכולה להמשיך כך. וכך עבר לו חודש של פרידה והכאב גורר למטה כמו מישקולות.אני הייתי מבקע את העולם לשניים בשביל להיות איתה שוב,אני יעשה הכל כדי שזה יקרה.התיסכול הזה של לאהוב ולא להיות עם מושא האהבה פשוט הורג. ואני יודע שתבוא אחרת ושיהיה בסדר אבל העניין הוא שאני לא רוצה אחרת ולא רוצה לישכוח אותה .אנחנו כ"כ הישלמנו אחד את השני ועכשיו אני מרגיש ריק מבפנים ,היא כל הזמן בראש שלי ולהיות בלעדיה זה לא להיות.עצוב לי כשאני קם בבוקר עצוב לי כשאני הולך לישון וכל לילה בחודש האחרון אני מתעורר כשהיא בראש שלי.במהלך היום אני כ"כ מנסה לא לחשוב עליה אבל זה לא מצליח לי.אני כבר מיואש מהמצב הזה כי ש' נימצאת בתאים של הגוף שלי והיא בוערת לי בוורידים.

אורן- אני כל-כך מבינה על מה אתה מדבר. המחשבות שלא מפסיקות, הכאב שמרגישים ממש בגוף כשאי-אפשר לחבק את זו שאתה אוהב. שייקספיר השוה בין המטורף, המשורר והמאוהב......... מה שלא ברור לי מתוך דבריך היא התחושה של להיות או לחדול. למה לא לקבל כפשוטם את דבריה- אולי באמת היא צריכה קצת מרחק כדי לחשוב על העתיד, לבחון לעצמה את הקשר, את סדרי העדיפויות שלה בחיים כרגע? IF YOU LOVE SOMEONE- SET THEM FREE תתקשר אליה, תגיד לה כמה אתה אוהב אותה. תגיד לה שתחכה תקופה מוסכמת, ואחר-כך תבחנו את ההחלטות שלכם מחדש- בלי לחץ, בלי להכריח אף אחד לפעול נגד קולות פנימיים שלו. בהצלחה.

רחל- אני מפחד לעשות זאת כי אני יודע שאני אחכה עד להיתפקע במידה ונחליט על פרק זמן .אני לא רוצה שוב להתאכזב ושוב לעבור תהליך של התמודדות עם זה . אני אדם מאוד מאוד חזק ,עברתי בחיי המון דברים קשים שמעטים עוברים והיצלחתי להיתמודד איתם בהצלחה.אני לא יודע למה אבל אני במצב שאין לי כוחות לעמוד מול זה .ומשום כך זה פוגע בי כ"כ חזק ומפיל אותי. הלילה חלמתי עליה שוב ואחרי כל פעם כזאת אני מתעורר עם טעם מר בפה שנישאר לכל יום. אני נאחז בשטויות שבהם אני יודע שאולי היא כן תקשיב לי - חתונה של חברים ששנינו צריכים ללכת ,היום הולדת שלה עוד חודש,דברים שבהם אני נותן לעצמי את הלגיטמציה שלראות אותה זה בסדר . זה גומר אותי.אני שונא את הרגישות הזאת שלי שבגללה אני ניקרע ועל מה ????? הסכל הישר שלי אומר לי שאם היא לא רוצה אז בכלל לא מגיע לה שככה אני ארצה אותה אבל השכל שלי עכשיו הוא נקודה קטנה בתוך יקום של רגש.

השתגעתן? צלעות כבש יומיים לפני החתונה? נראה לכן שיש לי זמן לחפש אוהל חדש ללבוש?????????!!!!!!!!!!!!!!!! מקסימום לחם קל ו-2 פרוסות חזה הודו דל שומן. אפשר גם מלפפון. ניפגש בערב. יום טוב

כן, אני יודעת ,גם אני בדיאטה... והכל באשמתכן... הרגשתי כל כך טוב שאמרתי לעצמי שמגיעה לי ארוחה טובה ב11 בלילה. אבל זהו ! מעכשיו אחזור לדיאטה שלי... שיהיה גם לך יום נעים

אני לא יודעת מה לעשות. חבר של חברה שלי, היום אנס אותי. אני כל כך מבולבלת ולא מצליחה לישון או להירגע. אני מקיאה כל הזמן וכל הזמן רועדת. לקחתי כדור הרגעה אבל זה לא עוזר. אני ממש מבוהלת. מה עושים?

מבוהלת שלום רב, אסור לך להישאר עם החוויה הנוראית שעברת היום לבד. עליך לשתף מישהו אמיתי (לא "וירטואלי") בחוויה הזו. אולי הורים/אחים/חברים או כל מי שתמצאי לנכון. אני ממליצה לך גם לפנות למרכז לנפגעות תקיפה מינית בטלפון ארצי 1201. במרכז הזה הם יוכלו להדריך אותך בדיוק מה לעשות, וימצאו יחד איתך דרכים לפעולה, ודרכים להרגעה. שוב אני חוזרת ומדגישה, אל תישארי עם החוויה הזו אף לא רגע אחד לבד. תתקשרי עכשיו למוקד של המרכז לנפגעות אונס, תספרי, תשתפי ותעשי את מה שצריך לעשות. אם תישארי עם זה לבד, תדחיקי את זה פנימה, זה עלול לפעור בתוכך תהום, להשאיר בך פצע פתוח ומדמם לכל החיים. חבל. יש מה לעשות. אני מזמינה אותך גם להשתמש בפרטים שלי הכתובים בכרטיס האישי שלי (אם תקליקי על שמי). יש שם אימייל ומס' טלפון, את יכולה להשתמש בהם, אם את רוצה לדבר, לשתף, ולקבל סיוע מה לעשות, למי לפנות ועוד. שיהיה לך כוח, טלי פרידמן

מבוהלת שלום. עברת דבר איום וליבי איתך. אני מצטרף לדבריה של טלי. חשוב שתפני ללא דיחוי לקבלת עזרה. המוקד לנפגעי תקיפה מינית הוא כתובת מתאימה. היה רצוי שבמידה ויש לך אדם קרוב שיכול ללוות אותך כעת, ואפילו פשוט להיות במחיצתו, תפני אליו/אליה. בהמשך תעלה השאלה האם וכיצד לפנות למשטרה ולהגיש תלונה. במידה ותפני חשוב שתהיי מלווה על ידי אדם קרוב ומוכר ועל ידי גורם מקצועי שמכיר את התהליכים. בראש ובראשונה חשובה בריאותך הנפשית וכיצד ניתן לעזור לך להתמודד עם מה שקרה. השעות והימים הראשונים עשויים להיות המפתח להתמודדות ולכן חשוב שתקבלי את מלוא העזרה. מספר אתרי אינטרנט שעשויים לספק מידע: http://www.macom.org http://www.btv.co.il/1202/htmls/services/index.html במידה ואוכל לעזור במשהו אל תהססי לפנות. סלולרי 855576-050 אני מחזק את ידיך ד"ר אורן קפלן

ומה עם משטרה

מבוהלת ליבי איתך. תפני לאן שצריך בעולם הממשי, ותחזרי לכאן כדי שנעטוף אותך בחיבוק ובחום. אל תשארי לבד. אני מקוה שתמצאי כוחות לעשות את הצעד הבא.

שלא תשאירי את זה בתוכך אפילו לרגע. תשתפי מישהו שאוהב אותך ויעזור לך. אם זה ישאר בתוכך זה רק יהיה יותר קשה להוציא זאת אח"כ. תהיה חזקה אורנית

להיות חזקה...כולם כבר כתבו את זה. אני דווקא אתמקד בצד המעשי יותר. יש אגודה שנקראת מיטל, ומנסיוני הם יכולים לעזור במצבים כאלו. התקשרי אליהם, בקשי עזרה, אל תישארי עם זה לבד!!! צירפתי כאן כמה כתובות לאתרים רלוונטים, ואת מספר הטלפון של מיטל. כדאי להתקשר , לפחות לדבר עם מישהו שירגיע... הטלפון הוא- 04-8381999, בימים א' - ה', שעות 8-13 . נסי גם את אתר האינטרנט www.maytal.co.il (אם כי גם לדעתי את זקוקה לדבר עם מישהו אמיתי, לא וירטואלי) אתרים נוספים בהם ניתן להשיג עזרה: www.geocities.com/Hotsprings/7207/erantlv.htm http://benafshenu.jerusalem.muni.il תחזיקי מעמד...אנחנו איתך!!

תני לי את הפרטים שלו כתובת מס טלפון...ויותר הוא לא יטריד!

תלכי מייד לקבל עזרה !!!! מיד

ראשית- אלף תודות. על הרגישות, הפתיחות והנכונות שלך לשתף אותי, למרות שאנחנו מכירות בערך יומיים... אין לך מושג כמה שמחתי לקבל את תשובתך. גם כי חששתי שפגעתי בך, אבל בעיקר כי ההודעה היתה כ"כ מעודדת. ובוודאי שהגעתי לקרוא אותה עד סופה, הרי אי אפשר היה להפסיק באמצע! עשיתי עוד החלטה (היום) להפסיק ויהי מה. המצב אצלי קצת שונה, האבחנה היא אנורקסיה ורוב הזמן אני לא מקיאה- אבל גם לא ממש אוכלת. כשאני כבר משכנעת את עצמי לאכול משהו אמיתי (כלומר, לא מלפפון או תפוח), לרוב אני מוצאת את עצמי מתחרטת...ואת מבינה לאן זה מוביל. ברוב המקרים, לא רחוק מאשר לסוף הפרוזדור, שם ממוקמים השירותים... :-( עשיתי כברת דרך ארוכה במאבק שלי באנורקסיה, ואני במצב הרבה יותר טוב היום- פיסית וגם נפשית. אבל, כמו שכתבתי, יש לי עוד דרך עד ההחלמה המלאה... השונה הוא, שהיום יש לי רצון להחלים, וזה לא משהו שאני יכולה לומר על עשר השנים האחרונות. כך שאני מנסה לעודד את עצמיבכך שלמעשה, לא לגמרי נכשלתי כל השנים, כי לא ממש ניסיתי! (ליתר דיוק- ממש לא ניסיתי). ובכל זאת, הקרב לא מתחיל עכשיו: הוא החל לפני שנים, בחתירה לעבר ההכרה שכך אי אפשר יותר, שאני יכולה לבחור לחיות או למות- אבל להתקיים בקיום המוגבל של האנורקסיה זו לא אופציה, לפחות לא אופציה רצויה. היה לי משבר ביומיים האחרונים: חזרתי לחלק גדול מהדפוסים האנורקטיים, כולל הקאות... אבל אז הגיע המכתב שלך והראה לי שזה אפשרי, שכלום לא אבוד עדיין, שאני יכולה לעשות את זה...אחרי מכתב כזה, אני אהיה לוזרית אמיתית אם לא אנסה בכל כוחי! אביב, המון תודות על התמיכה. אני לא נמצאת כאן באופן סדיר כמוך, אבל אני משתדלת להיכנס לפחות פעם ביום (לרוב מאוחר בלילה), ואשמח להתכתב, גם להשתתף איתך במאבקים הקשים שבוודאי עוד נותרו לך, גם כדי לשתף באלו הקשים שמחכים לי... אני יודעת שאת אוהבת שירים. שלמה ארצי וריטה מבצעים שיר שנקרא "שניים", ושם מושרות השורות : "ככה זה כשיש שניים מסתבר זה תמיד פעמיים לדבר, זה נותן לי את הכוח להתגבר גם על מאה מכות"... (ייתכן שלא דייקתי במילים, אבל הבנת את הכוונה...) אז...שתינו נהיה חזקות... עד מחר- לילה טוב סתם מישהי

סתם מישהי שלום רב, טרם הספיקותי לעבור על כל ההודעות שלך וההתכתבויות בעיקר עם אביב, אבל אני רוצה לציין שכשקראתי את מכתבך זה האחרון, הצלחת לרגש אותי עד מאד. נראה שכעת אימצת לעצמך את הנחישות, הנחישות להילחם, להיאבק, גם כשקשה, גם כשרע. אני מחזקת את ידייך ומאחלת לך המון המון בהצלחה. אני חושבת גם שמצאת לך חברים חדשים בפורום, שבוודאי יוכלו לסייע לך, להקשיב ולתמוך. בעזרת הסיפורים האישיים אפשר באמת לראות גם מאבקים אחרים, לחלוק את הקשיים, להבין שאת לא לבד ב"חרא" הזה. גם אני ויתר היועצים נמצאים כאן כדי לשמוע, לייעץ, לסייע, ללטף ולחבק... מקווה להמשיך לראותך עימנו... טלי פרידמן

מקטעי המסע שכבר עברתי בדרכי אל ההחלמה, נוכחתי לדעת שתמיכה, לפעמים, עושה את כל ההבדל בין להתייאש ולוותר לבין לאזור כוח ולהוסיף ללכת. התמזל מזלי והגעתי לפורום. היו לי אי אילו רגעי ייאוש ודיכאון, אך השיתוף בבעיות, הפתיחות והאיכפתיות עזרו לי להתגבר. אני לוקחת בחזרה את מקל החברותא ש(כמעט) זרקתי, וממשיכה במאבק! באמת אשמח להצטרף אליכם.

היי, אני רואה שכבר זכית בקבלת פנים מידי טלי ה מ ד ה י מ ה ו ה מ ק ס י מ ה שלנו, ואחרי טלי כמעט כל מילה מיותרת, ובכל זאת. קצת בלבלת אותי עם ההודעות שלך, למען האמת, ואני לא סתם כותבת את זה, אני כותבת את זה כי זה חשוב לך לדעת, אולי תצליחי לראות את עצמך קצת יותר טוב דרך זה. בהודעות שלך גם כאן וגם בפורום השכן, הדגשת שאת "ניצולת הפרעת אכילה", שפעם היית אנורקטית ועכשיו את לא. והיום כשקראתי את ההודעה שלך, חשבתי לעצמי, אז לא יצאת מזה, לא לגמרי, את בעצמך כתבת את זה, כשאת אוכלת משהוא אמיתי, את ישר אחרי זה רצה לשירותים. אני מנסה לחשוב ממה זה נובע, ונראה לי שאני יודעת, אבל תקני אותי אם אני טועה. כתבת כבר בעבר שהיום את במשקל תקין, הרבה יותר טוב מפעם, ואולי מכאן נובעת מן הרגשה טובה של אם עליתי במשקל, סימן שניצלתי מההפרעה הזו, למרות שכל הסימנים האחרים קיימים - האכילה רק של מלפפון או גזר, ההקאות, ואלה בטח רק הסימפטומים החיצוניים, בטח מתלווים לזה רגשות ומחשבות, שעליהם לא כתבת בכלל. משקל לא משקף בעיני הבראה מהמחלה, ונראה לי שגם לא בעינייך, את בעצמך כתבת "יש לי עוד כברת דרך ארוכה לעבור", "לא נכשלתי כי גם לא ממש ניסיתי". אבל כמו שטלי כבר כתבה ההודעה הזו שלך, בעקבות התשובה שלי היא שונה, יש תחושה שאכן את מכירה בכך שהגיע הזמן לעשות את השינוי, שעכשיו יש לך את הרצון להחלים, ולפי המכתב אני מאמינה שיש לך גם את הכוחות. אני רוצה להתייחס לעוד משפט אחד שלך, " אחרי מכתב כזה, אני אהיה לוזרית אמיתית אם לא אנסה בכל כוחי! ", ואני רוצה להזהיר, רק כדי להחליש את המכה, את תנסי ובכל הכוח, ועדיין יש אפשרות שבהתחלה זה לא כל כך יצליח. לפעמים לוקח זמן לעשות את ה- switch בראש, לשנות את המחשבה, לפעמים זה לא נופל ביום בהיר אחד וישר מתבטא במעשים, יכול להיות שבהתחלה תהיינה נפילות, שיהיו ימים טובים, וימים פחות טובים בהם עדיין תקיאי. הכי חשוב זה שכשיש ימים רעים של נפילות לא לחשוב על עצמך כעל לוזרית, אלא לקבל את זה כחלק מהתהליך, חלק מהדרך, ולא לחשוב בצורה של "הכל או לא כלום", שאם הקאתי היום או לא אכלתי היום, אז הכל אבוד ואין כבר טעם לנסות מחר. זה לא עובד ככה בדרך כלל. תחשבי על הנפילות כמעידה זמנית, כמכה רגעית, כאבן נגף בדרך, שתמיד אפשר לעקוף אותה ולהמשיך בדרך, תמיד אפשר לקום מחר ולנסות מהתחלה, אז נפלנו ליום אחד, אבל הרווחנו כמה ימים של שקט, ולאט לאט הנפילות מתמעטות, הרווחים של הזמן בין הנפילות גדלים, עד שזה נעלם. אבל קחי בחשבון את הנפילות הקטנות האלו בדרך, כי הן תבואנה, אבל אל תתני להן להביס אותך, תהיי חזקה גם כנגדם, קבלי אותם כמכה בדרך, שאחרי זמן קצר הסימן נעלם ולא משאיר אפילו צלקת. זה מאבק שנקנה באמת בדם, יזע ודמעות, ואני כותבת את זה למרות שזה נשמע מאוד דרמטי, כי זה פשוט נכון. ככה זה. אם לא נאחזים בקצות הציפורניים עד זוב דם ברצון לצאת מזה ובאדם שיעזור לך לצאת מזה, זה לא עובד. אם לא משקיעים את הנשמה נופלים. אם לא שמים את זה בראש סדר העדיפויות ומשקיעים בזה את כל הכוחות, לפחות בהתחלה נכשלים. השיר הזה של שלמה ארצי מלווה את הפורום, כל פעם מישהו כותב אותו למישהו, אני לפני שבוע וקצת כתבתי אותו לטלי, וזה רק מראה בעיני את היופי של הפורום ואת הצורך של כל אחד מאיתנו לא להישאר עם הדברים לבד, באמת כששניים אפשר להתגבר על מאה מכות וגם על יותר. גם אני בדרך כלל נמצאת כאן רק בערבים או בלילות, ביומיים האחרונים סתם לא עבדתי, אז שוטטתי פה, אבל זה לא המצב תמיד, מחר אני חוזרת לעבודה, ואני אהיה פה בלילות. אני פה בשבילך, להשתתף בהצלחות, לתמוך בנפילות, לעזור בקשיים, לשתף ולהשתתף, ולכל דבר אחר שתבחרי, נשמע לי שבאמת יש לך את הרצון ואת הכוחות, ולא סתם כתבתי לך את זה כבר בהודעה הראשונה, אז לכי עם זה הלאה בכל הכוח ובכל הנחישות שזרמו מההודעה שלך אלי. בהצלחה, אביב.

היי שוב, נזכרתי רק בעוד כמה דברים קטנים. דבר ראשון, לא פגעת בי, ואני לא כועסת, עברו עלי ימים קשים, וזה מתבטא גם פה, לפעמים כשקשה מדי אני נעלמת, הפעם לא עשיתי את זה נשארתי פה עם העצב והכאב, כי לא רציתי להישאר עם זה לבד, כי ידעתי שפה יחזקו אותי, ואכן זה עבד, היום אני כבר בסדר, מחוזקת ומאוששת בזכות המטפלת שלי וגם בזכות האנשים בפורום שנתנו לי כוחות, כולל את. היום בבוקר כשכתבתי לך את ההודעה, את הצלחת לגרום לי להתאפס בזכות זה, גם אני ממש כמוך פתאום יכולתי לראות שוב את כל ההישגים שהשגתי עד עכשיו, את הדרך הארוכה שעברתי, ואז הבנתי, שאני לא יכולה לוותר על זה, שאלה ההצלחות שלי והכוחות שלי ושל המטפלת שלי, וזה קיים בתוכי, ואני רק צריכה לחזור ולמצוא אותם, אז תודה. דבר שני זה, שאני בדרך כלל מאוד כנה וישירה, ולפעמים זה נשמע בוטה, ואני בדרך כלל מתנצלת מראש, ואם את מרגישה שאני חוצה גבולות שאת לא רוצה לחצות, שאני מדברת על דברים שאת לא מוכנה לדבר, שהכנות והישירות שלי מוגזמים, תעצרי אותי בלי לחשוב פעמיים. אני עושה אותו דבר עם עצמי, נכנסת בעצמי בכל עוצמת הדברים, משתדלת לא לשקר לעצמי ולראות רק את האמת, ועלי זה עובד, אבל זה לא תמיד מתאים לאחרים, אז אם לא מתאים לך, באמת, רק תגידי, שאני אדע מתי לעצור. ודבר שלישי, אם לא אכפת לך לספר קצת על עצמך, דברים פשוטים, מעבר למחלה, כמו בת כמה את ? מה את עושה ? סתם לפעמים זה עוזר, ולפעמים זה סתם נחמד, לדעת מי עומד מהצד השני של המסך. עכשיו באמת לילה טוב, אביב.

היי, תודה! כיף לקום בבוקר למכתב כזה. אני אומר שוב (!!) , בפעם המי-יודע-כמה,שאני באמת שמחה שמצאתי אתכם... קצת לגבי הבלבול והסתירה בהודעות: האמת היא שאני לא משלה את עצמי שיצאתי מזה, אני באמת מודעת לכך שיש לי עוד הרבה מה ללמוד, הרבה מפלצות להביס בדרך את ההחלמה המלאה. אני מכנה את עצמי "ניצולת אנורקסיה", מן הטעם הפשוט שללא הטיפול האינטנסיבי (פיסי ונפשי) שקיבלתי בשנתיים האחרונות- מן הסתם לא הייתי כאן. כלומר, ייתכן שהייתי שורדת (זו פונקציה ביולוגית, את יודעת), אבל בוודאי לא הייתי חיה ממש. ולמרות שרידי המחלה שעדיין מלווים אותי (ואגב- הם לא חמורים כמו שאולי נראה ממכתבי. אני מסוגלת גם לאכול "ממש" לפעמים, אלא שלפעמים השד הזה משתלט שוב...)- אני מנסה להתחיל לחוות את החיים "האמיתיים", כלומר ללא האנאסתזיה והניתוק שגורמת האנורקסיה. ומבחינתי, זה לא משהו שאפשר לקחת כמובן מאליו. אני מרגישה שאיבדתי אחת עשרה שנים מחיי למחלה הזו. אחת עשר שנים של אובססיה, סבל, דכאון, ייאוש... בהשוואה לזה, מצבי עכשיו הוא כמעט נס. אבל צדקת לגבי קיום הסימפטומים, המהווה אינדיקציה למצב רגשי מסויים ש(עדיין לא) התגברתי עליו לחלוטין. אני עדיין שבוייה בידי חלק מהאמונות המסולפות, המאי-רציונליות של המחלה. ההבדל הוא, שעכשיו אני נאבקת בהן. אני יודעת שיהיו נפילות, אני מוכנה לזה. הלא מחלה שנבנתה במשך כל כך הרבה שנים אי אפשר לה להיעלם פתאום כך! אני מאמינה שאי אפשר לפתור דברים בשיטת ה"בליץ קריג" , זבנג וגמרנו. אבל אני מוכנה להתאמץ, ונראה לי שמי שמוכן באמת ובתמים להשקיע זמן ומאמץ, להסתכן, להעיז, ליפול ושוב לקום על רגליו ולא לוותר בשום אופן- - - מי שמוכן לזה ינצח בסופו של דבר. ולבסוף, קצת על עצמי שאינו קשור למחלה: אני בת 26, בעיקרון סטודנטית לביולוגיה ופסיכולוגיה באונ' הפתוחה, אבל כרגע נמצאת בקורס הסבה לתיכנות. זו עוד אחת הסיבות לאומללות שלי בימים אלו..אני לא ממש אוהבת את זה, אבל החלטתי שהמטרה הראשונה (אחרי הבראה) צריכה להיות עצמאות כלכלית, והלימודים לתואר שלי לא יובילו אותי לזה כל כך מהר (אם כי במצב ההייטק היום, גם הקורס אולי לא...). אני מנסה לגבש מחדש את הזהות שלי, אחרי שהורגלתי זמן רב כל כך לחשוב על עצמי כעל "אנורקטית" ותו לא. גם זה מאבק לא קל, יש לי רגעי ייאוש שבהם הכל נראה לי אבוד. אבל אני מסוגלת לומר שעצמי שזה רגעי, שמחר בוודאי ארגיש אחרת ואם לא מחר אז מחרתיים...לפעמים אני אפילו משתכנעת!! :-) טוב, נראה לי שגמרתי את המקום בפורום...על השאר- בהודעות הבאות. הדבר האחרון שאומר הוא שמבחינתי הפורום הוא גם אפשרות לעזור, לא רק להיעזר. האיזון הזה הוא שעושה אותו מקום קונסטרוקטיבי, בכך שהוא מאפשר לאנשים לראות גם את הכוחות שלהם. איכשהו, רובנו כאן מודעים כל כך לחולשות שלנו, אבל מה עם היתרונות? אביב, באמת המון תודות.

היי טלי, הבטחת לי שיר, אבל אני חשבתי עלייך קודם - "אל תחפש רחוק תשאר קרוב כי ככה זה לאהוב את עצמך לא מול המראה תיכנס לתוכך כן זה יכול להעיר אותך תסתכל לה בעיניים תישך את השפתיים עד שזה יכאב לך קצת בתוך תוכך היא מחכה שתקפוץ לתוך המים ותפתח את העיניים עד שזה ישרוף לך קצת בתוך תוכך תדע..." אני לא מחפשת רחוק, החלטתי להישאר קרוב, קשה לי לפעמים להסתכל לך בעיניים, אבל נשכתי כבר את השפתיים וקפצתי כבר לתוך המים, וזה כואב לפעמים ולא רק בשפתיים, וזה שורף לפעמים ולא רק בעיניים, אבל בתוך תוכי אני יודעת... זו הדרך, אין אחרת, ואני לא הולכת בה לבד, מישהי מלווה אותי, תומכת בי, נושאת אותי ולא הולכת, גם אם קשה וגם אם רע, אנחנו נעבור את זה ביחד, אני והיא - שתינו - ביחד במסע הלא קל ולא פשוט הזה, בעליות ובמורדות, עד סופו, שם נוכל לשבת, לנוח, להרגע ולהנות מהשלווה... אלפי תודות ולילה טוב, אביב.

היי, ועכשיו השיר שהבטחתי: תקוות הקיץ/מרב לוין הפרח העיד כשאיבד את עליו, בא הסתיו, כן בא הסתיו ולקח איתו את כל תקוות הקיץ ולקח איתו את כל תקוות הקיץ המים טובים, כן הגשם הטוב לנפשי הצמאה שישטוף איתו את כל אבק הארץ שישטוף איתו את כל אבק הארץ. את איתי לחשוב שטוב בעולם כשעצוב... הפרח העיד, כשאיבד את עליו בא הסתיו, בא הסתיו ולקח איתו את כל תקוות הקיץ ולקח איתו את כל תקוות הקיץ. את איתי לחשוב שטוב בעולם גם כשעצוב... כשעצוב או שמח, כשקשה וכשיותר קל, כשאת רוצה וגם לפעמים כשאת לא כל כך רוצה... אני איתך. מבטיחה. טלי פרידמן

היי טלי, את בטח ישנה, אני לא כל כך הצלחתי להרדם, כואבת לי הבטן, בטח מההליכה "לארץ הזרה" מחר בבוקר :-), התפתלתי במיטה ובסוף החלטתי לקום ולראות אם כבר יצא לך לכתוב לי את השיר שהבטחת, ולא התאכזבתי, היה שווה. נכון, לפעמים הסתיו מגיע ותקוות הקיץ נשטפות יחד עם השמש שנעלמת, לפעמים הפרח מאבד את עליו, אבל כמעט תמיד מחר, או מחרתיים, או אחרי שבוע או שבועיים, השמש חוזרת לשמיים, ועלים חדשים פורחים, דברים ישנים שחשבנו שאיבדנו שבים, ודברים חדשים מתגלים, הכוחות הנעלמים שלפעמים בלילה בחושך קצת קשה לראות בבוקר כבר קיימים, וגם חלומות חדשים מתפתחים. "את איתי לחשוב שטוב בעולם, גם כשעצוב..." ולפעמים עצוב, זה טיבו של עולם, אבל תמיד תהיי שם להזכיר לי את הטוב, תמיד תהיי איתי כשעצוב וכששמח, כשאני רוצה ואני תמיד רוצה, אין דבר כזה שאני לא רוצה, אם את חושבת שאני לא רוצה, או אם אני אומרת שאני לא רוצה, שתינו טועות, זה רק הסימן לזה שקשה לי, שאני מרגישה שאני צריכה לברוח, להתקפל ולהפסיק להעיק, וכאן המקום שלך להזכיר לי את זה, שאני רוצה רק מפחדת להיפגע. הבטחת, לקחתי את ההבטחה שלך בשתי ידיים, את איתי, ואני איתך, לילה טוב, אביב.

אז כך, אני לא מפסיקה לצחוק בגלל ההתכתבות שלכן... ואגב משקל, מרוב שהרגשתי טוב, נגשתי למקרר,הוצאתי ארבעה צלעות של כבש יפות כאלו אתן יודעות... ועשיתי עם עצמי ארוחת שחיתות.... אה,זה טעים יאמי... חבל שאתן לא כאן כדי להצטרף... בכל אופן נעמתן לי מאד מאד... ושוחח מחר... נ.ב הקעקוע על השכם בצד ימין... קעקוע משגע של קופידון ו... לילה טוב נשיקות, חיבוקים,

בוקר טוב, שיהיה לשתיכן יום כיפי, אני הולכת לעבודה. רחל - תגידי לאליאן שפעם הבאה שהיא רוצה שנצטרף אליה לסטייק כבש, שתזמין אותנו לפני שהיא מתחילה לאכול ולא אחרי שהיא כבר סיימה לאכול, אז כבר מאוחר מדי, את יודעת, היה טעים, בטח נשארו רק העצמות :-)))))))))))) אליאן - יש שם ופה סמיילי, וענק, בדיחה, את יודעת כבר :-))))))))) ביי, אביב.

ומה עושים אני לא אוהב כבש בוקר טוב

ואני לתומי חשבתי שדיברת ברצינות ! ולמה את חושבת שאכלתי ארבעה ? אחד בשבילך,אחד בשביל רחל ואחד בשבילי. והרביעי ? שיהיה... מקווה שיש לך יום עם מצב רוח כמו שלי יש ! ביי

שלום רב. לפני שנה סבלתי מדכאון קשה מאד עם כל הסימפטומים של חוסר שינה, בכי וכו'. כיום אני מטופל ב2 כדורי פרוזאק ליום. מצבי יותר טוב. לפני מספר חודשים החלטתי להפסיק לקחת פרוזאק ולאחר מס' ימים שוב חשתי דיכאון וחרדה. אני שוקל כיום להפסיק לקחת פרוזאק. אולי יש לזה תופעות לוואי בלתי רצויות. אני חולה לב בן 51 ומטופל בהרבה כדורים אחרים. מה דעתך על הפסקת פרוזאק. תודה אופיר

אופיר שלום לגבי הפסקת הפרוזק מבחינה רפואית תצטרך לקבל ייעוץ מרופא. בכל מקרה, במידה ואתה מחליט להפסיק הדבר צריך להעשות בהדרגה ובהשגחה רפואית. אבל חשוב מכך, חשוב ליצור תחליפים שיוכלו להגן עליך מפני הסימפטומים שבגללם התחלת את הטיפול התרופתי. הפתרון האפשרי הוא טיפול פסיכולוגי שיאפשר לך להתמודד עם ההתמודדויות הרגשיות. הגישה הטיפולית תלויה הן בך ובאישיותך והן במאפייני הסימפטומים. איש מקצוע יוכל להתאים ולהמליץ מה נכון עבורך. אגב, הדבר יעיל גם ובמיוחד במקביל לטיפול התרופתי. בברכה ד"ר אורן קפלן

קבענו כבר תאריך לחתונה והנה הגיעה החרדה הגדולה האם זה הבחור שאני רוצה לחיות איתו, האם אני אוכל לחיות עם כל החסרונות שלו (ויש לו), אתמול רבנו וכרגיל נכנסתי לפינה, ארזתי תיק ואיימתי שאני חוזרת להורים (טוב נו, לאן עוד יש לי לחזור?) וזו לא הפעם הראשונה..... איך יוצאים מתוך המעגל הזה? הצילו

רינה, נראה לי שאת יכולה לצאת נשכרת מכמה שיחות עם איש מקצוע שירגיע את החרדות או יעזור לך לעבד את התחושות הללו ולהבין מאין הן נובעות, אם זה סתם פחד של לפני החתונה או יותר מכך ואם זה באמת האיש שאת רוצה להנשא לו. את לפני צעד עצום בחייך, עשי סדר בסערת הרגשות שלך לפני שאת מחליטה, פני לפסיכולוג. ממילא, תגובותיך לריבים "מאיימת בלעזוב:" לא נשמעות לי כמו דרך סבירה לניהול מערכת יחסים, בודאי לו אצל זוג צעיר לפני נישואיו, וזה כבר סיבה לטיפול בעיני (אולי זוגי). עליך להבין לפני שאת עושה כזה עצום כמו נישואין, שאין אדם מושלם, ועליך לקבל את זה שלארוסך כמו לכל אחד, יש מגרעות, אפילו רבות. אני חושבת שעליך לברר היטב מה גורם לך לא להיות מסוגלת להסתדר עם העובדה שיש לו מגרעות ולריב ככה, אל תעלבי אבל אולי אינך בשלה עדין לנישואין? אז כדאי לבדוק את זה בטיפול, לפני שעושים צעד שהוא לכל החיים. בהצלחה ואני מקווה שיהיה במזל טוב סינדרלה

רינה שלום רב, סינדרלה כתבה דברים שעם רובם הסכמתי ומיותר שאחזור עליהם שוב. אני חושבת שהרעיון של הליכה לכמה שיחות ייעוץ, עדיף אצל מטפל זוגי שייתן גם מענה פרטני במידת הצורך, הוא רעיון מבורך. בכל מקרה, שיהיה לך בהצלחה, טלי פרידמן

האם יש כשר בין חרדה (לא ברמה גבוה) לבין עיפות כרונית אם כן מה הקשר ולמה זה קורה?

משה שלום רב, חרדה יכולה להיות סימפטום נלווה למחלות רבות. מחלת העייפות הכרונית במהותה היא מחלה כמעט ללא סימנים חיצוניים, ופעמים רבות גם תהליך האבחון שלה ארוך ומייאש. עד האיבחון, חולים רבים סובלים מחרדות שונות מפני המתחולל בגופם ללא איבחון או ישועה. לאחר האבחון החרדות משתנות לגבי כל מה שקורה בגוף לעומת חוסר המענה הטיפולי המשמעותי (אין טיפול ממשי למחלה פרט לזמן, וטיפול אחזקתי-תומך). פרט לכך אצל רבים מחולי ה-CFS (מחלת העייפות הכרונית), קיים גם דיכאון בחלק מהזמן. אני ממליצה לפנות לטיפול פסיכותרפויטי, כדי להתמודד טוב יותר (לפחות נפשית) עם המחלה והשפעותיה. בברכה, טלי פרידמן

הי! חשבתי קצת על החלום. החלום עוסק במעברים, בדומה לשנויים שאת עוברת עכשיו בחיים שלך. בחלום כולם מוצאים את מקומם בעקבות השנוי-החפצים בחדרים, חוץ ממך. שוב- בדומה למציאות- תקופה של מעבר היא תקופה של כבר לא כאן, עוד לא שם. החלום עוסק ביחס שלך לגבריות-נשיות. הגבריות מיוצגת על-ידי החפץ הנמכר בחנות, שצורתו פאלית אך גם נשית- מקור שנפער ובולע, ועל ידי אבא שלך. יחסך לגבריות דו-ערכי- מצד אחד את רוצה לרכוש את החפץ, מצד שני הוא יקר מדי וגם מסוכן.(קולות ירי) כשאת רוצה לוותר עליה, מישהו- אמא שלך- מכריח אותך לשמור עליה כי אין ברירה. סוף הסיפור מבטא בבהירות קונפליקט האדיפאלי:הרצון הסמוי של הילדה להתאחד עם אבא עומד בסתירה לחשש לאבד את אמא. בחלום שלך הקונפליקט נפתר על-ידי זה שאמא מוותרת על המקום שלה, וממש דוחפת אותך- את הילדה- למלא את מקומה. מה שמעורר חרדה הן משבירת הטאבו והן מאיבוד ההגנה של אמא- המקור שיורה? בהתאם לפרשנות של רוית, אפשר גם לראות אותך בתפקיד האמא- מתלבטת אם הנסיגה שלך מתפקיד הרעיה לבעלך מהוה פתח לבת שלך להכנס לתפקיד הזה. אני חייבת לומר לך שאם הייתי המטפל שלך, הייתי מרוצה מאד. הייתי אומרת לך שאת עובדת מבחינה אינטרא-פסיכית באופן רציני ביותר. אבל אני לא........... :-)

את לא המטפל שלי אבל את משהו מיוחד במינו !!! משהו נדיר ! ורגע, עוד לא סיימתי . מה זה בעיברית שאני עובדת מבחינה אינטרא-פסיכית באופן רציני ? בבקשה,הסבר... עוד היום. וספרי מה שלומך...

שלומי טוב.......... ומשתפר עוד יותר למקרא הודעותייך. זה אומר, בשפה של מטפלים, שאת לא רק מדברת על שנוי, אלא באמת מרגישה אותו, מתעמתת עם עצמך מול תחושות קשות כמו פחד, בושה, כעס, ועוד- ולא בורחת! אני משתאה על הכוח שלך. מחזיקה לך אצבעות שתמשיכי......... גיסתי ילדה בן, ואחי מתחתן בעוד יומיים. בואי נגיד שיש ימים יותר גרועים בחיים. :-) מה איתך?

היי אליאן, ביקשת תגובה על החלום, חיפשתי חיפשתי ולא מצאתי, נראה לי ששלחת אותו לרחל במייל פרטי, ורק חשבת ששמת אותו בפורום, איך אגיב על מה שאיני יכולה לקרוא ? :-) אם הוא פה בפורום תגידי לי רק איפוא ואני אשמח לקרוא, אוהבת את החלומות שלך עד מאוד. הכל בסדר איתי עכשיו, אני מבינה את החשש שלך ממה שהיה כאן בבוקר, הפחדים שלך הם גם הפחדים שלי, הפחדתי את עצמי לרגע, אבל הכל הסתדר, אני והמטפלת שלי נטפל בי בצורה הטובה ביותר שאפשר :-) מחכה לך, לסיגרית החלומות שלנו, ולחלום... אביב.

אני בת 27 .במשך כשלושה שבועות יש לי סחרחורות ובעיקבותם לחץ בראש ובעורף(משהו שדומה למיגרנה). עשיתי את כל הבדיקות האפשריות(עיניים ,אוזניים,ספירת דם ,ובדיקת דם כללית)ולא נמצא משהו שהוא אפילו במעט לא בסדר!! שמתי לב שהכל החל לאחר יום שבו לא שתיתי מספיק ,ואז כמעט התעלפתי. כמו כן ,הבחנתי שזה קורה לי בעיקר כשאני יוצאת מהבית ו/או חושבת על זה. האם זהו איזשהוא התקף חרדה?? איך יוצאים מזה?? אשמח לקבל תשובות מאנשי מקצוע (כולל אלטרנטיבי),ומאנשים שעברו דבר דומה תודה מראש

בילי שלום רב, ייתכן ומדובר בהתקף חרדה, וייתכן שלא. אם עברת בירור פיזיולוגי מקיף כדי לשלול כל בעיה רפואית, הייתי ממליצה לפנות לפסיכותרפיסט על מנת לאבחן האם מדובר בהתקף חרדה. הסימנים שאת מתארת עשויים אכן להתאים להתקף שכזה. אבל שוב אני מדגישה, שראשית יש לשלול כל בעיה פיזיולוגית. בברכה, טלי פרידמן

דוקטור שלום! התחלתי אתמול לקחת את הכדורים מסוג "סרוקסט" עקב אבחון אצל פסיכיאטר, של דיכאון וחרדת "אימה"- (כך הוא כינה זאת),בלי שום קשראני כבר 3 שנים מנסה להיכנס להריון -ולא מצליחה שאלתי היא: 1. האם יש קשר בין זה שאני לא מצליחה להרות לבין המצב הדיכאוני שבו אני שרויה כבר כמה שנים ללא טיפול רפואי?(התבישתי עד כה ללכת לפסיכיאטר). 2. האם זה בסדר לקחת את הכדורים הללו ובד בבד לנסות להיכנס להריון? אני אודה לך מקרב לב על התשובות הכל כך חשובות לי ענברי.

לענברי שלום. האם מצאו אצלך בעיה גופנית/ פיזיולוגית בעטיה את לא נכנסת להריון? האם את בטיפול פסיכולוגי? האם היו לך הפלות בעבר? לגבי השילוב של כדורים והריון- עלייך לשאול את הרופא שרשם לך את הכדורים. לגבי כל השאר- עני על שאלותי וננסה לחשוב הלאה. בברכה. רוית.

תשובותיי רוית היקרה: 1. לא נמצאו אצלה אף בעיה פיסיולוגית או גופנית-אוליי תזונה לא נכונה אבל גם על זה התגברתי ואני אוכלת יותר טוב ובריא מהעבר. 2. אני אכן עוברת טיפול פסיכולוגי אחת לשבוע-שבועיים. 3. לא היו הפלות בעבר. ודבר נוסף ,סליחה על החטטנות,האם את פסיכולוגית\פסיכיאטרית או משהו אחר,או רק תמיכה ..לא ממש הבנתי...סליחה.. וחוץ מזה תודה מראש על התמיכה... ענברי.

שלום: אימי בת 76 , לפני למעלה משנה אימי קבלה אירוע מוחי נוסף, הפעם האירוע היה קשה, אחת הבעיות הגדולות הן שהשתתק לה בית הבליעה. תוך זמן קצר היא אבדה מעל ל- 20 קל' ממשקלה. תוך מס' ימים היא עברה ניתוח והותקן לה פאג והיא מוזנת דרך צינור המחובר ישירות לקיבה. אימי סובלת מדכאון היא לא מוכנה לצאת מהמיטה לא רוצה להצטרף לארועים משפחתיים, לא לצאת לרחוב ולטייל וכו'. כמובן, אימי מקבלת תרופות נגד דיכאון ולהרגעה אך, המצב לא משתפר. מה לעשות?

לילי שלום! רציתי לשאול באילו תרופות אמך מטופלת, והיכן במח היה הארוע? אני חוששת שבגילה ועם רקע רפואי כשלה הטיפול הראשוני המועדף הוא תרופתי, ולא התנהגותי או פסיכותרפויתי. יכול להיות שהדכאון הוא פועל יוצא מהארוע שעברה, לא רק כתגובה נפשית, למרות שגם זו אפשרות סבירה, אלא גם מהאזור המוחי שנפגע. במקרה כזה חשוב לשקול את הטיפול התרופתי ואת המינון, ולתת לזמן לעשות את שלו- בתקוה שהשיקום הספונטני של המח יגרום לשיפור מצב הרוח בנוסף לשיפור שאר התפקודים שנפגעו. האם אמך עברה תהליך שיקום כל-שהוא? אם כן, כדאי להתייעץ עם אנשי המקצוע שטיפלו בה-מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת או עובדת סוציאלית. אני מתארת לעצמי שגם עלייך עוברים ימים לא קלים. כתבי עוד אם תרצי.

לילי שלום רב, אכן נראה כי מצבה של אימך קשה, בעיקר מבחינה נפשית. אני חושבת על אישה בגילה שעוברת טראומה שכזו והופכת להיות תלויה במכשיר חיצוני לצורך הזנתה, מה זה עושה לתחושת ערך העצמי שלה, לדימוי שלה בעיני עצמה , ונראה לי שתחושות אלו הן המקור לדיכאון. אינני יודעת אילו פתרונות אני יכולה להציע לך, פרט לדברים שבוודאי חשבת כבר עליהם כמו: להשאיר איתה כל הזמן בן משפחה שיהיה איתה, ישוחח, ידאג לה, לרשום אותה למועדון יום לאנשים מוגבלים פיזית ועוד. ייתכן ושיחה עם פסיכוגריאטר תביא רעיונות נוספים. בברכה, טלי פרידמן

שלום .שמי אורן ואני חושב שאני זקוק לעזרה. סיפורי הוא כזה :אני בן 24 ולאחרונה ניפרדתי מחברתי בחצי שנה האחרונה.משום מה אינני מצליח לצאת ממנה ואני כל היום רק חושב עליה ועל הכאב שמתלווה.ההתעסקות בפרידה ובנושא האהבה אליה הוא כימעט כפייתי.אני כותב לה כל יום מכתב ורק חושב עליה כל הזמן.אני חושש שאני במצב של דיכאון שאני לא רואה מוצא ממנו.אפילו היתחלתי טיפול בתרופה טיבעית נגד דיכאון אך היא לא עזרה.אני קצת חושש לפנות לפסיכולוג. אודה לכם על העזרה.

אורן יקר, ראשית, אינך צריך להציג את עצמך בפורום בשמות שונים (רייק) כדי לזכות בתשובה. לעתים היועצים בפורום יכולים לענות מייד, ולעתים מאוחר יותר. לא קל לעמוד בכאב הפרידה, אך הכאב עצמו הוא טבעי וצפוי. כמו בכל תחום אחר, רק אתה יודע מתי עברת את הגבול, ואם אכן הקושי שלך הופך לאובססיה ומקשה על חייך. מדוע אתה חושש מטיפול פסיכולוגי? יתכן שזו הדרך להקל עליך. בברכה, דרור גרין

אני חושש מטיפול פסיכולוגי מכוון שניסיוני עם פסיכולוגים היסתיים עד כה בכי רע.אני נכה צה"ל ולאחר הפציעה הייתה לי פסיכולוגית שאני מצטער להגיד אך פשוט בילבלה לי את השכל ואפילו לא ניסתה להבין.בנוסף כאשר משרד הביטחון קיבל את התיק הרפואי שלי ושם היה כתוב טיפול פסיכולוגי הודבקו לי סטיגמות והוערמו קשיים במתן זכויות הנכות שלי. אני חושש מתופעות לוואי שכאלה. לגבי הפרידה,ישנו אולי טיפול תרופתי שאפשר ליקנות בבית מרקחת מבלי לגשת לפסיכולוג ? תודה אורן

זה תלוי אך ורק בך. תחזיק חזק את עצמך בידיים ותמשיך הלאה. ההרגשה הזו קשה מאוד אך lifes go on אני יודעת שזה לא מעודד אבל אם לא תתעורר זה רק יגרום לך יותר קשיים וכאב ואף יפגע לך בבריאות וחבל על כל דקה. תאמץ חיוך רחב ולאט לאט הוא יתרגל לבוא מבפנים. בהצלחה. אורנית

הי אביב המקסימה! חשבתי שאולי זה באמת לא המקום בשבילי ועכשיו השתכנעתי לחזור. זה כל כך מוזר, למרות שהכל כאן וירטואלי ואין לך מושג מי עומד מאחורי השמות, אני מרגישה מן קושי לכתוב ולהחשף. כמו עם הדימוי העצמי שלי- הנה, עכשיו אני מורגשת, תופסת מרחב... ראיתי שעברו עליך ימים קשים. אני מקווה שאזרת קצת כוחות והרוח "שטפה" ממך לפחות קצת מהעצב הגדול הזה . את גם היום לא בעבודה? אם את כמוני, מצליחה להתנתק רק בעבודה, אז זה בוודאי מאוד קשה. את מצליחה לקרוא? לעשות משהו שמשחרר את הנפש? זה מה שאני תמיד מייעצת לכולם אבל לי בעצמי לפעמים קשה לעשות את הדברים הקטנים האלה שעושים טוב. אתמול הייתי אצל המטפלת שלי. זה כל כך משחרר, השיחות איתה, אבל זה כל כך לא מספיק לפעמים. עד שאני מעלה דברים קשים על פני השטח, השעה נגמרת ו- להתראות עד השבוע הבא.. רק איתה אני מצליחה לדבר על כל העבר, הילדות, התסכול, אמא, הזוגיות שלי, יחסים עם אבי. אני לא אוהבת לדבר על כל הדברים האלה עם אנשים, אני מרגישה שאני מעיקה עליהם. אבל לפעמים חסר מי שיקשיב.. היום חלמתי על אמא שלי. כל כך כיף שראיתי אותה. מקווה שגם הלילה היא תהיה שם. איך החלומות שלך? אני גיליתי שהטיפול מאוד השפיע על החלומות שלי. הם הרבה יותר מורכבים. גם אצלך זה ככה? איך בכלל מתקדם הטיפול? (שאלה מעצבנת :-) איך יודעים בכלל שהוא מתקדם? זו שאלה טובה.. אני מחר לא אהיה כאן. יום מחלה (בדיקות תזונתיות למיניהם). אז אם לא ייצא לך לכתוב עוד היום,בי לך עד יום חמישי, תזכרי שאת מדהימה, אל תתני לעצמך לשקוע ולהתדרדר, תמשיכי לכתוב כאן, כי את נותנת המון לכולם ונראה לי שאת גם שואבת מזה כוחות. בי

היי ללה, איך אני שמחה שחזרת, אין לך מושג, דאגתי לך. אני לקחתי את זה קשה, והיה לי הרושם שגם את. אצלי היו עוד דברים ברקע, וגם אצלך ודאי, אני רואה מהמכתב שלך, שהיו עוד דברים, ולפעמים ההצטברות הזו היא קצת יותר מדי. כן, גם היום אני עוד לא בעבודה, יש לי יומיים חופש מחלה, מפוברקת כמובן, ואני מנצלת אותם להתאושש, מחר אני כבר אחזור ואז אהיה כאן רק בערב, אבל את תשאירי לי הודעות - מבטיחה ? ואני מבטיחה להגיב כשאחזור. האמת היא שעד היום בצהרים לא הצלחתי לעשות כלום חוץ מלאכול את הלב, אבל היום בצהרים היה לי טיפול, וחוזקתי בו מאוד, חזרתי, ישנתי שעתיים ואפילו הצלחתי קצת לקרוא ספר. רוב הימים הקשים האלו, בעיקר כתבתי על עצמי כמובן, על מה שעובר עליי, מחברת שלמה, אני מוצאת שזה מאוד מקל על האבן שעל הלב, זה היה הרעיון של המטפלת שלי כמובן, רעיון מצוין, שעבד. ניסית ? תנסי ? אפילו כאן בפורום, כבר ההודעה הזאת שלך, שאני מיד אתייחס אליה, כבר מעידה על שינוי, את תופסת מקום, באמת, וזה טוב, זה לגיטימי, לכולנו מותר ומגיע לקחת קצת מרחב בעולם הזה, בשביל זה באנו אליו. נכון בקשר לטיפול, רק היום התלוננתי למטפלת שלי, שאנחנו לא מספיקות לדבר על כלום, וניסינו למצוא לזה פתרון. אני כותבת לה מחברות שלמות והיא קוראת, ובקושי מספיקה להגיב, כל פעם קורים דברים חדשים, כל פעם משברים עולים, וענינים צצים. בדיוק בשביל זה אני כותבת, כדי שגם על מה שלא נספיק לדבר, יהיה לה מושג, שתדע מה עובר עליי. חלומות זה ענין רגיש, עד לפני הטיפול לא חלמתי, או לא זכרתי חלומות, ואז היא ביקשה ממני לכתוב לה את החלומות שלי, ופתאום התחלתי לזכור, היום אני לפעמים מתעוררת באמצע הלילה מחלום, מדליקה את האור, כותבת אותו, חוזרת לישון, ובבוקר לא זוכרת בכלל שחלמתי, אבל זה קיים במחברת, אז כנראה שכן. כן, החלומות הופכים מורכבים, אבל אני מצליחה למצוא כמעט בכל חלום "מטורף" ככל שיהיה משמעות וחיבור, לדברים שאני מרגישה, או לדברים שקרו לי, וזה אחד הדברים היפים ביותר בעיני בטיפול, הלדבר על החלומות שלי, על זה אני כמעט אף פעם לא מוותרת. בעיניי החלומות הם הראי הפנימי של הנפש. איך מתקדם הטיפול ? שאלה טובה, מצד אחד לא הקאתי כבר 77 ימים, אז זה בטח מתקדם טוב, מצד שני יש כל כך הרבה משברים בדרך, כל כך הרבה נקודות בהם אני מרגישה שאני רוצה לקום וללכת מפה, כל כך הרבה כאב, יסורים, פחדים וחרדות בדרך, שקשה לי להגיד. טיפול זה לא דבר קל בכלל, אני חושבת שהטיפול שלי מתקדם טוב, למרות כל הקשיים, אני רואה בהם אבני נגף בדרך, שאפשר לעבור, ואפשר לעקוף, ואפשר להתקדם הלאה. אני מרגישה ששתינו - אני והמטפלת שלי - בחדר עם הדלת הסגורה מתקדמות למקום טוב יותר, למקום שיאפשר לי להיות בן אדם טוב יותר לעצמי ולאחרים. מקווה שלא פספסתי אותך, ושאת עדיין שם, ותקראי את זה, אביב.

הי, הספקת לתפוס אותי! אני ממש שמחה שהיום שלך כבר נראה יותר טוב! כנראה שהוצאת את הדברים הקשים שהצטברו לך בפנים וזה משחרר. אני מקווה שמחר יהיה לך יום טוב בעבודה (ולא רק!). את צודקת בקשר לכתיבה. בזמנו, כשהייתי בתיכון וסבלתי מדיכאון קשה, רק שלא היה לי אז מושג שככה קוראים לזה, אז התחלתי לכתוב, כתבתי סיפורים קצרים, שכשאני קוראת אותם עכשיו - אני רואה את עצמי בהם גם היום. בזמן הצבא התחלתי לצייר, אני, שמעולם לא החזקתי עיפרון ביד!!! היה נפלא, אבל גם זה אחרי שנה נפסק וכיום כל כך קשה לי להתחיל להוציא את כלי הציור, הצבעים, אפילו שזה כל כך עושה לי טוב. אני אוהבת לפסל, אבל גם זה דורש מן מאמץ נפשי, שלא תמיד יש לי את הכוח להתמודד איתו. אני מנהלת מן יומן. כאן, במחשב, ברגעים של שבירה אני פשוט מתחילה לכתוב (להקליד ליתר דיוק - טוב, נו, עולם ההיטק..) וזה ממש כיף! אני באמת צריכה להביא למטפלת שלי את הדברים שאני כותבת. זה רעיון טוב! גם אני אף פעם לא מוותרת על ניתוח החלומות. הרי החלומות זה כל מה שיש לנו בפנים, כל הדברים שאנחנו בוחרים להתכחש אליהם ובחלום אין מנוס מזה, עד כמה שזה לא מעצבן לפעמים. כל הכבוד לך על ההתגברות על ההקאות (77 - מספר יפה :-) ברור לי שזה לגמרי לא פותר את כל הבעיות, אלא ההפך, הכל רק מתחיל - פתאום מתמודדים עם הבעיות האמיתיות ולא בורחים מהם לאוכל. אני זוכרת שבחנוכה השנה, שבוע אחרי שסבא שלי נפתר (אביה של אימי ובן משפחתה האחרון) התאבלתי על כך שלעולם לא אוכל לאכול יותר סופגניות ולא על מותו!!! חשבתי על הסופגניות וידעתי שזאת בריחה הבעיה היא שהתמודדות עם המוות זה לא משהו שבוחרים להתמודד איתו. תמיד יש נטיה לברוח ואצלי זה חוזר על עצמו בכל פעם שעוד מישהו נפטר :-) אני צוחקת על זה, כי זו הדרך שלי להתמודד עם המצב. רק שתדעי שכל כך טוב לי לקרוא את הדברים שלך , את הדרך שלך להתמודד עם משברים (או להכנע להם לפעמים). אומנם, מבחינת הסימפטום של המחלה את בצד השני, אבל זה כל כך לא משנה. שתינו בורחות מהמחשבות הקשות. אני רוצה להמליץ לך על ספר - אולי כבר קראת, "סידהארטה" של הרמן הסה. ובכלל כל הספרים שלו. בעיני הוא פשוט גאון שאין כמוהו. אבל סידהארטה זה היה אחד הספרים האהובים עלי. פשוט "בלעתי" אותו תוך כמה שעות. ועוד משהו - בקשר לאדם טוב יותר - זה כל כך נכון!!!! ברגע שאת טובה יותר לעצמך את יכולה להיות הרבה יותר טובה לאחרים! כדי לתת צריך שיהיה מאיפה. אני חושבת שזה אחד הדברים שמובילים אותי להחלמה. אני גרה עם חבר שלי וכמה שהוא נותן לי אין לי אפילו מילים לתאר את זה. אני יודעת שכל המצב שלי פוגע בו מאוד. לא פעם הוא כמעט נשבר ועזב. זה קשה, ופה עוד לא מצאתי פתרון, כי זה לא קשור אליו, ההתעללות שלי בעצמי או הדכאון שלו, אבל הוא מצדו לא יכול לעמוד ולהסתכל מהצד. יש בי כל כך הרבה שקר - מה אכלתי, מה לא אכלתי... אני בעצמי כבר נגאלת מזה, אבל מצד שני - כל כך רגילה. אני יודעת שאני חייבת להיות טובה יותר לעצמי ורק ככה אוכל להעניק לו יותר. הלוואי וזה היה בא אלי בקלות! זה די מצחיק, שדבר כה טריוויאלי כמו אוכל יכול להרוס מערכת יחסים. המטפלת שלי אמרה, שהזוגיות הכי קרובה שהכרתי (של הורי) היתה זוגיות בצל המחלה (של אימי) וכעת אני כאילו ממשיכה את זה בזוגיות שלי, רק שהמחלה היא משהו שאני בחרתי לעשות לעצמי. זה הפחיד אותי נורא, כי זה כל כך נכון. זה אולי יישמע לך אידיוטי אבל לפעמים יש לי כל כך ייסורי מצפון ביחס למחלה של אימי. אני יודעת בשכל ישר שאין לי כאן שום אחריות או קשר בכלל, אבל בפנים יש מן נטיה להעניש את עצמי בכל זאת. אני חושבת שכל הזכרון שלי מטיפול באימי לפעמים עושה לי חשק להיות במקומה ולא במקום שהייתי בו - סועדת את אימי. טוב, קצת גלשתי פה יותר מדי :-) נשמתי, שיהיה לך ערב טוב, עד כמה שאפשר והרי אפשר!!! תצברי כוחות לקראת יום עבודה מחר. אני אלך הביתה, לבהות ב"חברים" :-) מחר לא אהיה כאן, בעבודה, אבל בערב תהיה לי גישה לאינטרנט אז אכנס. בי ותודה....

לפי מה שקראתי בעיתונים רפואיים וכן גם כאן באתר ,גם אני אחת מהאנשים הסובלים ממחלת היפאים (עייפות כרונית). רציתי לדעת אל מי פונים לאיבחון ועזרה , כיוון שעד עכשיו התשובות שקיבלתי היו לא מספקות ולשא יעילות. זקוקה לתשובה בהקדם.

אל רופא המשפחה, שישלח אותך לעשות בדיקות דם שונות. גם אני עברתי את זה. יש אתרים טובים שעוסקים במחלה, תקישי את שמה במנוע החיפוש וצאי לדרך. בהצלחה.

קרן שלום רב, לצערי מחלת היאפים הינה מחלה אשר הרופאים חלוקים בדעתם לגביי ממשותה של המחלה. יש טענות שמדובר ב"המצאה" שלא באמת קיימת, לעומת אחרים שמאמינים כי היא אכן קיימת וטרם גילו את הגורמים לה ואת הרפוי לה. בכל מקרה, אבחון של CFS הוא על פי שיטת האלימינציה (שלילה) של כל מיני מחלות אחרות. זה לעיתים תהליך ארוך, אך זה מה שיש... בכל מקרה יש אתר מצוין בנושא בעברית, שמנהלת אותו בחורה בשם ליאורה. את בוודאי תמצאי אותו בחיפוש באחד ממנועי החיפוש הישראליים. אם תרצי לדעת על רופאים המתמחים באבחון המחלה בארץ (באופן פרטי) פני אליי באימייל או בטלפון ואעביר לך את הפרטים. בברכה, טלי פרידמן

היי.אקרא לעצמי רייק כי זה מה שאני מרגיש.האהבה שלי הלכה ואני שבור וקורס מבפנים כל יום מחדש .אתם מכירים את ההרגשה שהכל נהפך לקטן וחסר משמעות בחיים ? אצלי זה ככה עכשיו. אני חושב שאני צריך עזרה כדי להתמודד עם זה... אני כבר לא יודע מה לעשות, אפילו היתחלתי לקחת כדורים נגד דיכאון וזה לא עוזר.הכאב הזה מגיע אלי בגלים שכל פעם שוברים אותי מחדש.אני צריך עזרה או אפילו עיצה.עד כה קיבלתי רק "מישפטי חכמה" מהסובבים אותי שהיו מהולים בכעס על הרגשות שלי ,הכי נפוץ היה :"תבוא אחרת ויהיה טוב..."אבל אני לא רוצה אחרת ,אני רוצה אותה ,את האהבה שלי.היה הרבה יותר קל אם סתם היא היתה אומרת שדי ! היא לא רוצה וזהו אבל גם לה כ"כ קשה וגם היא נאבקת בעצמה. אני תשוש מהמאבק בכאב.בבקשה אם יש לכם עיצה או קסם שיעזור עשו זאת. תודה רייק

רייק שלום- אין דבר שלם יותר מלב שבור.............. לא פלא שאתה בדכאון- אתה חווה אבדן ואבל. מה שמסבך את העניינים זו התקוה- או האשליה, שאולי היא תשנה את דעתה, אולי היא תשוב. אם ההחלטה היא סופית באמת- מן הסתם יעבור זמן , אפילו הרבה זמן, ותוכל להתאושש, להתפנות רגשית ואולי לפתוח דף חדש. אם עדיין אתה חי בתחושה שיש סכוי, לא תוכל לעבור לשלב הבא. נראה לי שהכי מתאים לברר את זה איתה. במקום ניטרלי- כמו בית קפה, ועם הגדרה ברורה מראש של מטרת הפגישה. אם תרצה- ספר לנו יותר עליך ועליה, בני כמה אתם, באיזה נסיבות נוצר הקשר, ומדוע נפרדתם. בהצלחה.

רייק שלום, אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז שנפרדתם. בוא ואספר לך סיפור: היה לי חבר שהייתי מאוהבת בו עד כלות, אבל מה לעשות זה לא התאים לו אז נפרדנו ואני נשברתי לחלקים קטנטנים.. בסוף (מאוחר מדי לטעמי) התאוששתי והתחלתי לצאת עם אחרים, הפלא ופלא הבחור רק שמע שאני קמתי לתחייה החליט לחזור ואני מטומטמת חזרתי אליו כך קרה מספר פעמים... בסוף נפרדנו וזהו, והיום אני מאושרת עם משהו אחר רק כדי להראות לך שאם קשר לא צריך לקרות אז עדיף לתת לו להתמוסס, אין אדם ששווה שנתפרק בגללו, וחוץ מזה (וזה לא שלי אלא מצוטט מאסתר קל) סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר טוב יותר, רע יותר לא יודעת מה יותר משהו אחר בתקווה שתלמד מנסיונם של אחרים ותצא מהר מהעצבות

דבר ראשון המון תודה על התמיכה. לאהבה שלי אקרא ש' לצורך העניין.היכרתי אותה במקום עבודתי ומהשניה שראיתי אותה פשוט התאהבתי.זאת הפעם הראשונה שאהבה ממבט ראשון ניתקלת בי.ש' בדיוק הייתה בסיומו של קשר ארוך ואני טיפטפתי את עצמי לתוכה לאט לאט עד שפשוט היינו ביחד. הדברים זזו אצלינו מאוד מאוד מהר אך גם מאוד מאוד לאט,דבר לא ברור כשלעצמו .אני הייתי המאושר באדם כי כ"כ אהבתי וכ"כ קיבלתי.ש' העניקה המון מעצמה וכאילו זרקה אותי לספרה אחרת,ספרה של אושר. העניינים התנהלו כך ארבעה חודשים ששנינו היינו מאוד מאושרים ,למעשה גרנו יחד והאהבה הייתה עד השמיים,לא היו לנו מריבות נוראיות או משהו כזה תמיד היינו באותו הראש ותמיד צחקנו.ביום שבת האחרון היא הלכה לחברה שהייתה בבעיה כל שהיא,היא התקשרה אלי כעבור שעה והיתנצלה על כך שזה יום שבת והיא לא איתי וקבענו להיפגש כאשר היא חוזרת מהחברה חצי שעה לאחר מכן.כאשר היא הגיעה הביתה היא אמרה לי שהיא מבולבלת ולא יודעת מה לעשות או אייך להיתנהג ושהיא רוצה זמן לחשוב.בשבילי זאת הייתה סטירה . אני הסברתי לה שאצלי אין הפסקות וכל דבר אפשר לפתור ביחד.אך היא הייתה בשלה. מהנקודה הזאת יצאו מאות שיחות טלפון ומאות מיכתבים וש' הייתה בשלה ,אבל הסיבה שהיא נתנה היא שהיא ניכנסה לקשר מוקדם מידי ופתאום היא לא יכולה לתת מעצמה מאה אחוז וזה לא פייר כלפי וכלפיה,הרצון הייחידי שלה עכשיו זה לסיים את התואר השני ולהייות לבד כרגע.כמובן שהיא אמרה את הטקסט הרגיל שאין כמוני בלה בלה בלה . אני כ"כ אוהב אותה שזה משגע לי את השכל.העניין הוא שגם לה מאוד קשה עם הפרידה הזאת ,עד לפני שבוע היא עוד היתקשרה ושלחה מיילים.וכאשר ראיתי ששום דבר לא עוזר והיא לא רוצה שנחזור רציתי שנחתוך את הקשר לחלוטין(מה שהיה מאוד קשה לביצוע בגלל מקום העבודה המשותף) ש' לא הייתה מוכנה לשמוע על כך ורק לאחר שהיא הבינה שזה פוגע בי היא הפסיקה.בנוסף היא עזבה את העבודה כי לדבריה היא איננה יכולה להמשיך כך. וכך עבר לו חודש של פרידה והכאב גורר למטה כמו מישקולות.אני הייתי מבקע את העולם לשניים בשביל להיות איתה שוב,אני יעשה הכל כדי שזה יקרה.התיסכול הזה של לאהוב ולא להיות עם מושא האהבה פשוט הורג. ואני יודע שתבוא אחרת ושיהיה בסדר אבל העניין הוא שאני לא רוצה אחרת ולא רוצה לישכוח אותה .אנחנו כ"כ הישלמנו אחד את השני ועכשיו אני מרגיש ריק מבפנים ,היא כל הזמן בראש שלי ולהיות בלעדיה זה לא להיות.עצוב לי כשאני קם בבוקר עצוב לי כשאני הולך לישון וכל לילה בחודש האחרון אני מתעורר כשהיא בראש שלי.במהלך היום אני כ"כ מנסה לא לחשוב עליה אבל זה לא מצליח לי.אני כבר מיואש מהמצב הזה כי ש' נימצאת בתאים של הגוף שלי והיא בוערת לי בוורידים.

רייק יקר, צר לי לומר לך, אך אני כבר זה שלוש שנים לאחר אהבה מדהימה שהייתה לי והכאב עדיין קיים. השלמתי עם זה כבר, אך החיסרון הגדול של הדבר המדהים שהרגשתי עדיין נמצא בתוכי ועם התמודדות לא קלה זה הולך ומתמוגג לאט לאט. אני יודעת שיום יבוא ואצחק על כל הדמעות שהורדתי ומורידה עד היום, ותרצה או לא, אבל זה יגיע ביום שתהיה שלם עם מה שיש לך, עם הבחורה שתבחר להיות איתה. אני לא יודעת בן כמה אתה, אך זה גם הרבה עניין של גיל. וכמובן, העובדה שאולי עוד יש סיכוי לא מפחיתה מהכאב אלא רק מקשה. אהבתי כבר לא תתאפשר לעולם, הוא התחתן וחי באושר. אני רק יכולה לתת לך עיצה קטנה שלי עזרה מאוד להמשיך הלאה לאחר ששמעתי את החדשות הנוראיות האלו. צא אל העולם, תחווה עולם אחר, שונה, במקום אחר, רחוק רחוק מכל מה שאי פעם יכול לצבוט אותך. אני נסעתי למרח הרחוק. ההתנתקות שינתה לי את החיים למרות הכאב שעדיין קיים בתוכי. מהמזרח הרחוק, הרבה יגידו לך (ואולי היית שם) שאפשר בקלות להסתכל על העולם מכיוון אחר, מהצד השני שלו. ביום שתחווה זאת, תבין שהכל פתוח בחיים וישנם עוד ימים רבים שתקום אליהם בבוקר ולא תדע שאלו הימים במאושרים בחייך. אשמח לקרוא לשלומך. בהצלחה! אור

שלום... אני מבקר באתר זה כבר זמן רב (מתחילתו בערך) אני ממש מזועזע למה הפכתם את האתר החשוב הזה לכל האנשים שקרוביהם נפגעו ממחלות נפש. הניהול שלכם של האתר הפך אותו לבית משוגעים (בלי מרחאות). במקום לרסן את החולי הנפש שמסתובבים באתר אתם עומדים מהצד ונותנים לפורום הזה להיהרס. הפורום נהפך לחדר צ'אט לא נורמלי (בלי מרחאות). אני לא מבין ... ההתכתבויות האלו הן חלק מפסיכוטרפיה שבה אתם מאמינים? היכן הרמה שהיתה פעם? היכן דר' פלד?

החולה היחידי כאן זה אתה לירן הדפוק ואם לא מתאים לך לך לחפש מי ינענע אותך ולא כדאי שנראה כאן את שמך כי אנו כאן כולם ניפול עליך עם המקלדת אז לך לעזאזאל

חולי נפש ? נראה שהחולה האמיתי זה אתה !!!

הוא נסע לסוף שבוע

:-) אהבתי...

שלום, יש לי בעיה מאוד קשה אני קנאית בטירוף אבל אך ורק לחבר שלי! לאמא שלי וחברותי אני יודעת לפרגן ולהחמיא לכולם אך לחבר שלי אני קנאית בכל דבר הכי קטן. כשהוא אומר שלום למישהי אני ישר מתעצבנת, כשהוא רוצה לצאת עם חברים לבד אני ישר מתעצבנת ועושה פרצופים, כל דבר הכי קטן אני משתגעת מעצבים, ואין לי על מה???? אני איתו כבר 6 שנים ואנחנו מאושרים יחד אך הקנאה הזו היא הרסנית. אני כבר מיואשת מהכל ..... האם יש מישהו שיכול לעזור לי ולפטור את בעיותי??? אומרים שהרבה מההתנהגות שלי קשורה לעבר, הורי גרושים ולא היו ויש לי חיים קלים במיוחד אבל, אני לא יכולה כל החיים שלי להפיל את המצב שבו אני נמצאת על עברי..... אני בת 22 וחברי בן 24 אנחנו המון זמן יחד והיחסים שלנו מאוד טובים אנחנו גרים כבר יחד מתחילת היחסים ואני כל כך רוצה להמשיך את הקשר הזה כי הוא כל כך טוב... אך הקנאה הזו היא הרסנית ביותר.... מה לעשות???????? יש מישהו שיכול לעזור לי... תחזרו אלי בבקשה..

מניסיון ,הדבר הכי טוב זה ללמוד לבלוע.אחרי כמה פעמים של קינאה משתוללת שבהם את תרסני אותה הכל יבוא יותר בקלות.תנסי זה עובד....

המסע הגדול/מרב לוין (נערת גלגל המזל לשעבר...) מנסים ביחד להבין את העולם הזה מביטים לפעמים בפחד על מה שקורה נזכרים איך פעם לא היה מקום לצער כי היינו תמימים מלאים אהבה וככה עם המחשבות אם להיות או לא להיות חלק מזה, או לברוח או לצאת אל המסע הגדול מביטים ביחד בשקיעה עכשיו היא אדומה הצבעים מתחלפים העולם נרגע וככה עם המחשבות אם להיות או לא להיות חלק מזה, או לברוח בואי נצא אל המסע הגדול. אביב-אני מבינה שעכשיו קשה, המחשבות מתרוצצות בראש, הכוחות נעלמו, כאילו התנדפו. אבל רגע, בואי נעצור, נסתכל סביב, מה בעצם השתנה? הכל נשאר כשהיה. משהו בתוכך נשבר, מבקש לחזור לקדמותו, להיות מודבק, מוחזק. בואי נדביק ביחד, פיסה אחר פיסה, ונמשיך במסע הגדול אותו התחלנו. אני מתקשרת כפי שהבטחתי... טלי פרידמן

מה יהיה ? מתי תפסיקי כבר להדהים אותי ? את כבר פה ? תכיני דבק מגע לפני שאת מתקשרת, :-) אני איתך במסע, באש ובמים, חשבתי קצת, התאפסתי קצת, כתבתי קצת ל"סתם מישהי" למטה, וזה עשה לי סדר בראש, ונתן לי להבין מה יכולתי לאבד בשניות של יאוש, את כל ההישגים שלי עד עכשיו, לא חבל ? חבל... שלושה חודשים ? שטויות, מי סופר, זו רק ההתחלה... אביב.

אני בת 23. בשנתיים האחרונות יש לי התקפי חרדה ובכי שמלווים בלחץ בחזה, הרגשה פיסית רעה. תשישות ודיכאון, רצון להשאר בבית ואי יכולת לתקשר עם אנשים (למרות אני מאוד חברותית). הייתי אצל רופא משפחה והוא נתן לי כדורים זמניים לשבועיים. (שלא כל כך עוזרים).(modal) רציתי לדעת אם במקרה כזה אני צריכה להתחיל טיפול אצל פסיכולוג או אצל פסיכיאטר? מה ההבדל בשיטת הטיפול חוץ מזה שפסיכיאטר יכול לרשום כדורים? אני מודעת למצב הנפשי שלי ואני יודעת שכדורים יכולים לעזור לי אבל אני לא יודעת באיזה טיפול להתחיל. ועוד שאלה, האם רפואה אלטרנטיבית יכולה לעזור בנוסף ? (שיאצו, דיקור) תודה. הילי.

הילי יקרה, את מספרת על סבל שנמשך כבר שנתיים. במקרה כזה רופא משפחה אינו הכתובת המתאימה, והכדורים עשויים רק להקל על הסימפטומים, אך לא לבטל את מקור הבעיה. ההבדל בין טיפול פסיכולוגי לטיפול פסיכיאטרי הוא תהומי. הפסיכולוג או הפסיכותרפיסט מסייעים למטופל להתמודד עם מצבו הנפשי באמצעות שיחות, בשעה שהפסיכיאטר מטפל באמצעות תרופות במחלות נפש שמקורן אורגני. לעתים, תרופות יכולות להקל גם במקרה של בעיות קלות יותר, אך כאשר מקור הבעיות אינו אורגני, כמו ברוב הבעיות הנפשיות הפוקדות את כולנו מדי יום, הן אינן מבטלות את מקור הבעיה. אני מציע שתפני לפסיכולוג לשיחת ייעוץ, כדי לנסות ולהגדיר את מקור הבעיות מהן את סובלת. אם הפסיכולוג יחשוש שמדובר בבעיות הדורשות טיפול תרופתי, הוא עצמו יפנה אותך לטיפול פסיכיאטרי. בברכה, דרור גרין

אני ממש לא מבין מה לרופא משפחה ולכדורים אלו הם ישר דוחפים כדוריפ בלי לדעת על מה ולמה ומה הם עלולים לגרום לאנשים הם פשוט הורגים עם רשיון

היי, אני מצטערת על ההודעה מהבוקר. אחי לצערי כתב הרבה מעבר לנדרש. רק ביקשתי שיכתוב שאני אולי אעדר ליום-יומיים...והוא כבר סיפר הרבה מעבר. אז לצורך ההבהרה - הנה אני בסדר, שום דבר רציני. חזרתי אליכם, ותודה על הדאגה... בברכה, טלי פרידמן

please come more often... מקווה שהתאוששת

טלי היי. הדלקתי את המחשב וקראתי את כל השתלשלות העיניינים. אני שמחה לשמוע שאת בבית ושלא קרה משהו חמור יותר. אני מקווה שתשובי לאיתנך במהרה- אך עשי זאת הפעם בזהירות... ביי ואיחולים מכל הלב. רוית.

הי טלי רציתי לברך אותך על חזרתך מהחופש, בינתיים אני מבין שנאלצת לקחת חופשה נוספת אבל פחות נעימה. מקווה שתרגישי טוב במהירות. להתראות אורן

טלי, העיקר שאת בריאה. עדי

תודה לכולם. אני בסדר. עכשיו אני כאן, וזה העיקר. טלי פרידמן

שלום. אני לוקחת כדורי סרוקסט כשבועיים ואני מתכננת להכנס להריון בקרוב. שאלתי היא, האם יש סתירה בין שני הדברים (לקיחת הסרוקסט והריון) או שהדבר אפשרי לשלב בין שני הדברים. אני מעוניינת לקחת את כדורי הסרוקסט עד שהרגשתי ומצבי ישתפרו. אודה לתשובה מהירה, גלי.

למה שלא תשאלי את הרופא שרשם לך את הסרוקסט? בשביל זה יש רופאים...

גלי שלום הנושא נדון מספר פעמים בפורום. אפנה אותך לקישורים המתאימים ואם נותרו שאלות תוכלי לפנות שוב. בברכה ד"ר אורן קפלן http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=34507&t=34507 http://www.doctors.co.il/forums/read.php?f=6&i=40876&t=40876

תנסי לחשוב בהגיון ולחשוב חיובי... למרות שזה קשה... בסוף מתרגלים ! איזה גיבורה אני אה ? מעניין שאתמול לא יכולתי לחשוב כך ! אגב, מצחיקה, גם את המטפל שלי אני מצחיקה למרות שהוא משתדל מאד להישאר "פרווה" ולא להראות שום תגובה או רגש. והיו מספר פעמים שהוא אף צחק בקול וראיתי שהוא מתאפק אבל היה לו קשה... סתם סיפור... יום אחד באתי לפגישה בדיוק בזמן- לא הקדמתי ולא איחרתי... ואיך שאני מגיעה זה שהיה אצלו בדיוק עמד לצאת.. הסתובבתי וחיכיתי מספר שניות. וכשנכנסתי אמרתי למטפל שלי שזה מקרה גבולי... וזה הצחיק אותו. או למשל, על השולחן בחדר יש המון עטים מכל מיני סוגים וצבעים... יום אחד לא יכולתי להתאפק ושאלתי למה בעצם יש לו כל כך הרבה עטים ? כמובן שהוא ענה לי בשאלה... אבל הייתי חייבת להגיד "מעניין מה פרויד היה אומר על זה" ושוב הוא חייך חיוך רחב. אני נזכרת כשהוא צחק לראשונה הייתי בהלם ושאלתי אותו מה? אתה גם צוחק ? אז הוא ענה "יש לך חוש הומור,את מצחיקה. טוב ,נסחפתי לנוסטלגיה... לא יודעת אפילו למה. בכל אופן אני שמחה שהצלחתי להעלות חיוך על פניכן...

היי אליאן, אני יותר בסדר עכשיו, התקלחתי, שטפתי את הדמעות, ואני מקווה שזה יחזיק מעמד. אבל את יודעת מה ? אני בכלל לא מבינה את טלי, גם אם רצתה כמה ימי חופש מאיתנו, למה לעשות תאונת דרכים בשביל זה ? אי אפשר כבר כמו בן אדם נורמלי להגיד שמתנתקים לכמה ימים ? צריך לעשות לי התקפת לב בדרך ? וחוץ מזה היא רק חזרה עכשיו מחופש... :-) את רואה אני בסדר, אפילו מנסה לעודד אותך ואותי, קבלי שיר - "בוא נפזר את מסך הערפל בוא נעמוד באור ולא בצל עד מתי נמשיך לברוח ולשחק משחקים של כוח מותר לך לבכות לפעמים כשמשהו נשבר בך בפנים ספר לי קצת על רגעי הפחד קל הרבה יותר לפחד ביחד וכשרוחות קרות יסערו בחוץ אשלח לך אש חמה יום אחד אולי תפסיק ללכת בין הצללים בנשמה..." משהו נשבר בי עמוק בפנים בבוקר, בכיתי, אבל לא הייתי לבד, סיפרתי לך, והיה לי קל יותר לפחד ביחד איתך, שלחת לי אש חמה - חיזוקים ועידודים, תודה, את מקסימה, אביב.

אביב, מוזר, אני בשלב כלשהו רציתי לשלוח לך הודעה .למה את מתעלמת מההודעות שלי. לא יודעת, הייתה לי מן תחושה כזו... בכל אופן אם הצלחתי להרגיע אותך ואפילו קצת,אני שמחה. אני לא חושבת שהיא "עשתה בכוונה" הרי אם זה היה כך היא לא הייתה מדברת איתך בטלפון. לא? טוב, זהו בינתיים ותמשיכי להרגיש טוב.

מקוה שנרגעת מהבהלה- תאונות קורות במפתיע, נקוה שטלי תצא מזה בשלום. קראתי את החלום- וכרגיל, אני מוקסמת מעושר הדמיון והבטוי שלך. רק שאני צריכה זמן לחשוב........ אחזור אחר-הצהריים או בערב. להתראות.

אבל זה לא אני זה כנראה התת מודע שלי וכנראה שהוא עשיר... בכל אופן מה זה אומר ? לדעתך... עושר כזה וביטויים כאלו... אבל את האמת תגידי גם אם זה לא טוב ! ביי ויום נעים לך

היי, בוקר טוב, אליאן - הקראתי לטלי את המשפט שלך "היא הרי אמרה שהיא נהגת שוד ואולי איזה אידיוט עשה טעות.." והצלחת להצחיק גם אותה וגם אותי, תודה. אני עוד לא נרגעתי כל כך, למה אני מרגישה ככה ? כי כל הדברים הכי חשובים לי בחיים נפגעים, נשברים, מתקלקלים, ועכשיו טלי היקרה והמקסימה שלי עברה תאונה, אז איך אני אגיב ? אני שבר כלי, פוגעת ונפגעת... לרחל - תודה על החיזוקים, שיהיה גם לך בוקר טוב, החתונה כבר היתה ? אם כן ואם לא, עוד לא איחלתי לאחיך מזל-טוב, גם הוא נשמע נחמד... כמו אח של טלי.. ביי, אביב.

היא הבטיחה לי שהיא תנהג יותר בזהירות מעכשיו :-) סתם בדיחה מתוך נסיון כושל לעודד את רוחי ואת רוחכם... אבל ברצינות טלי כשתקראי את זה - תזכרי שהבטחת !!! אביב

שלום לכל הגולשים, טלי פרידמן עברה אתמול תאונת דרכים והיא כעת בבית החולים. היא ביקשה ממני (אחיה) שאכתוב לכם שהיא תעדר למספר ימים, ושלא תדאגו, היא בסדר. ייתכן אפילו שהיום היא כבר תשוחרר. לא קרה שום דבר רציני, פרט למכות יבשות, ככל הנראה. אז תצטרכו בינתיים להמתין בסבלנות עד שהיא תשוב, וכמובן שיש לכם את שאר היועצים באתר. בברכה, פרידמן ש.

חיכיתי למכה הסופית באמת, עד עכשיו היה גרוע, אבל באמת חיכיתי למכה הקטלנית מכולם, והנה היא באה. אני כזאת מטומטמת... אני הולכת מכאן, אני מוותרת על עצמי... סליחה, אביב.

היא הרי אמרה שהיא נהגת שוד ואולי איזה אידיוט עשה טעות. זה לא הזמן לברוח... באמת שלא. ולמה את מרגישה כך ?

אביב יקרה בריחה אינה מועילה לכלום חייבים להמשיך

אביב! טלי עברה תאונת דרכים ואת מגיבה כאילו שאיבדת אם. טלי אינה יכולה להוות תחליף למטפל צמוד המשוחח אתך פנים אל פנים. ותאימיני לי שעשיתי נסיונות באינטרנט, זה מדיום לחלופי רגשות אבל הוא אינו הדבר האמיתי. אם את צריכה תמיכה ואת כנראה צריכה מצאי לך מטפל שיפגוש אותך על בסיס קבוע ובכך ימנעו הטלטלות שאת עוברת. זה נורא שטלי עברה תאונת דרכים אבל ברוך השם היא חיה ובריאה, התגובה שלך היא ממש פאניקה ומעידה על החרדה הגבוהה לאבד את טלי. למה שלא תעבדי אתה על בסיס אישי אמיתי ולא על קשר רופף ולא בטוח כמו אינטרנט. סוזי.

ואתה בטוח שהכל בסדר איתה ? וואו, שתרגיש טוב. אני בהלם !!!

היי לכולם, דיברתי עם טלי ברגעים אלו ממש, והיא בסדר, אני נורא נלחצתי מההודעה הזו, והיא חשבה שאולי גם אחרים קצת ידאגו, אז קבלו "זריקת הרגעה" - היא בסדר !!! באמת... אביב.

את חמודה. תרגישי טוב.

יופי ,נהדר שהיא בסדר !!! ואת אביב ? את בסדר ? נרגעת מעט ?

הסיפור שלי ארוך מאד ומדובר בילד בן 7 בכתה א עם adhd ויש לי הרבה שאלות אבל למי אני מפנה את השאלות אני צריכה פסכיאטר ילדים המוכן לענות לי על השאלות דחוף דחוףףףף רונית

רונית, באיזה אזור בארץ את גרה, אני יכולה להמליץ לך על כמה פסיכיאטרים.?

בוקר טוב אני גרה באזור השרון רונית

..אז אני פשוט אכתוב את השאלה, בתקווה שתראי אותה מתישהו. ...איך להתחיל? אני סובלת כבר די הרבה זמן מאנורקסיה. את בטח מכירה את התהליך, בהתחלה הכחשתי את הבעיה, אח"כ הודיתי אבל טענתי שהכל בשליטה, אח"כ הייתי גאה בזה... העניין הוא, שבזמן האחרון נגררתי "איכשהו" למעגל ההקאות, ואני לא ממש מצליחה להשתחרר... אין לי בולמוסים, ולמעשה רוב ההקאות שלי הן של מעדן או תפוח...די פתאטי, אבל אין לי שליטה על זה. כשקראתי שאת הצלחת להתגבר ולהישאר "נקייה" כ"כ הרבה זמן, חשבתי שאני חייבת לשאול אותך איך עשית את זה, כי אני אישית ניסיתי המון פעמים, בכל מני דרכים...ונכשלתי. אני רוצה להבהיר: המצב שלי הרבה יותר טוב משהיה, עליתי במשקל ואני בכלל לא בסכנת חיים. למעשה, אני לא מאוד רחוקה ממשקל היעד... אבל אני לא בריאה, וזה מפחיד אותי עוד יותר. פתאום אני קולטת, שאני בקלות יכולה להמשיך "לסחוב" כך עוד הרבה שנים, ולהרוס את כל מה שעדיין נשאר תקין, איכשהו, בחיי... אני אשמח לשמוע את הסיפור שלך, איך את הצלחת. אולי אוכל להיעזר בו במאבק האישי שלי... תודה.

לסתם מישהי, היי, שלושה דברים לפני שאני אספר לך על עצמי - דבר ראשון, את בכלל לא סתם מישהי, את מיוחדת בפני עצמך, קראתי דברים שלך ואני אחר כך אתייחס אליהם. דבר שני, אני לא כועסת על אתמול בלילה, סתם כבר הייתי עייפה ולא הבנתי למה את לא מגיבה, והימים האחרונים שלי קצת קשים, אז התנתקתי. דבר שלישי, מנפלאות האתר והאינטרנט, הדף לא מרפרש את עצמו כשמגיעה הודעה, אז אם את מחכה לתשובה ממישהו, את צריכה ללחוץ על הכפתור של Refresh שמופיע למעלה במסגרת של האקספלורר. זהו, ועכשיו על עצמי - אז איך הפסקתי בעצם להקיא ? אם מתחילים מההתחלה אז היה לי חודש ראשון של טיפול די קשה, יומיים לא הקאתי, ארבעה כן, יום לא, שישה כן, וככה התנדנדתי בהתחלה, עד שהחלטתי שאני עוזבת את הטיפול, כי לא יכולתי ללכת למטפלת שלי כשאני מקיאה. זה היה מין קו אדום שאני הגדרתי לעצמי או הקאות או טיפול. יום ראשון אחד בלילה איבדתי תקוה, התייאשתי, הרמתי ידיים, התקשרתי אל המטפלת שלי ואמרתי לה, שאני עוזבת, שאני אחיה ככה כל החיים, עם עשרה בולמוסים ביום, ועשר הקאות ביום, וזהו, שאני מיואשת, שנמאס לי מהחיים האלה, ושתלך, שאין לה עם מי לעבוד, שאני גמורה. הגעתי אליה באותו יום בעשר בלילה ל"פגישת חירום", עם כל ההיסטריה, הבכי, הייאוש וחוסר התקוה, עם הפיג'מה, מפוררת ומרוסקת כולי, וניסיתי לשכנע אותה שתלך, שתעזוב אותי בשקט, שתיפטר ממני עכשיו כל עוד היא יכולה, כי אין לי תקוה, סיפרתי לה שגם עכשיו כשאני יושבת אצלה, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה רק איזה סופר פתוח כדי שבדרך חזרה אני יוכל עוד לעצור ולקנות אוכל, ולבצע את זממי, סיפרתי לה שאני מקווה שבדרך חזרה הביתה אני אתקע עם המכונית באיזה עץ וימות כבר. אבל לא הצלחתי. היא פשוט לא הסכימה ללכת. היא חזרה ואמרה שאין דבר כזה, שאני והיא שם, בחדר עם הדלת הסגורה, ואין לצאת, עם הקאות, או בלי הקאות. סיכמנו את הפגישה שארכה מעל שעתיים בזה שאני אמרתי לה שאני לא יודעת מה לעשות הלאה, שאני לא מבינה את חוקי המשחק שלה ואת הכללים שלה, ולא יודעת איך להתמודד עם זה שהיא לא מסכימה ללכת. והיא סיכמה את הפגישה בזה שחזרה ואמרה שהיא לא הולכת לשום מקום, ואנחנו ממשיכות להיפגש, ולא יעזור לי כלום, והיא מבקשת ממני שאני אתחייב לתקופה מסוימת, כדי שלא אוכל באמת לברוח לה באמצע התהליך. לא התחייבתי, אמרתי שאני אחשוב על זה. למחרת בבוקר קמתי כרגיל, הלכתי לעבודה, לפני ארוחת צהריים, התקשרתי אליה, ואמרתי לה, "טוב, היום אנחנו מתחילות להילחם ביחד, היום אני לא מקיאה ואת עוזרת לי בזה". אחרי יומיים נשברתי, אמי התאשפזה בבית חולים, ולא יכולתי לספוג את זה בגלל הפחדים שלי, ואז הקאתי בצהרים, אבל בערב התקשרתי אליה שוב עם האוכל המוכן בחדר לבולמוס כבר, וביקשתי ממנה, "תעצרי אותי, עכשיו, אני עוד לפני" . באותה שיחת טלפון בדחף אינסטנקטיבי של חיה פצועה, תוך כדי דיבור איתה, שברתי את מברשת השיניים שהייתי דוחפת לגרון, כדי לעודד את ההקאות, ומאז לא הקאתי. בהתחלה היה קשה, יומיים ראשונים התקשרתי אליה לפני ואחרי כל ארוחה, ולא אכלתי הרבה, כי פחדתי שזה יתפתח לבולמוס, ואז הדברים התגלגלו בהדרגה, התקשרתי רק אחרי הארוחה ולא לפניה, התקשרתי רק פעם ביום, התקשרתי רק כשהרגשתי שאני עומדת ליפול, והיום תלוי, בעיתות משבר יותר, בעיתות רגיעה פחות, אבל זה לא קשור בכלל לדחף להקיא. היום אין לי בכלל צורך כזה לעשות בולמוס, ולהקיא. לא מרגישה את הרצון הזה בכלל עולה בי. אבל, שלא תביני לא נכון, בזה שהפסקתי להקיא, לא נפתרו בעיותיי, נהפוך הוא. כשהפסקתי להקיא עלו החרדות, הדיכאון, הפחדים, אז צריך להתחיל להתמודד עם הדברים האמיתיים, עם הקשיים האמיתיים. כל מה שהיה מסווה באכילה והקאה, צף על פני השטח, ומתחיל לקבל צורה מאוד מאיימת, ואז המשברים מגיעים, לפעמים בעוצמה חזקה יותר, ולפעמים בעוצמה חלשה יותר, אבל כאן הקושי האמיתי, להילחם בסערות החזקות, בתהום העמוקה, בבור השחור, שמאיימים לבלוע אותי כל פעם מחדש, ולהמשיך יחד איתם ללכת בדרך הקשה הזו, במנהרה החשוכה הזו, ועדיין לראות את האור שבקצה. ובשביל זה שוב יש לי את המטפלת שלי שמחזיקה לי את הנר, כדי שהאפלה לא תבלע אותי, כדי להעביר אותי בבטחה את הנהר הגועש ולהביא אותי לחוף המבטחים. קראתי דברים שכתבת בפורום אחר, ולקחתי כמה שורות, ואני מקווה שלא איכפת לך שאני מצטטת אותם כאן, אבל את אמרת את הדברים בעצמך, אז למה שאני אומר אותו דבר בדרך אחרת - "אי אפשר לגרום למישהו להחלים. החלמה אינה קסם שאפשר לבצע על מישהי, החלמה היא נצחון הנקנה בדמעות, יום יום, שעה שעה, דקה דקה... מלחמת התשה". ומה לי נשאר להוסיף על מה שאמרת כבר בעצמך ? כמעט כלום, אני נלחמת, נאבקת, בכל רגע, וכשאני מוותרת, המטפלת שלי נלחמת ונאבקת בשביל שתינו, עד שכוחותי חוזרים אליי. אז באמת, גם לי אין פתרון קסמים בשבילך, אבל אלה הדברים שעבדו אצלי, הרצון החזק מאוד שלי לצאת מזה מתוך המודעות שעם זה אין לי חיים, ומטפלת מ ד ה י מ ה ו מ ק ס י מ ה שהיתה זמינה בשבילי, ונתנה את כולה, כדי לעזור לי בדרך. זה היה קצת ארוך, אבל אם הצלחת להגיע לסוף, אז - נשמע לי שיש לך את הרצון, רק תמצאי מי שילווה אותך בתהליך, בהצלחה, ואני אשמח לשתף אותך עוד, אם תרצי ומתי שתרצי, אביב.

טלי יקרה, את ביקשת, את קבעת את השעה, ואת גם לא ענית... אני פורשת, התעייפתי, אין לי כוח יותר... ראי גם את השיחה שלנו מחר כמבוטלת. לילה טוב, אביב.

"ועכשיו כשאין שמים רק עננים של חוסר ודאות ונדמה שאין סיבה לחיות אם אין סיבה למות לפעמים אני פוחדת להגיד לך את האמת לפעמים זה כמו סוף נרדם לרגע והוא מת עד התהום עד הקצה עד שניפול ונתרצה עד שזה נגמר עד שזה עבר עד התהום עד הקצה עד שניפול ונתרצה עד שזה נגמר אני כאן ואתה שם אם אתה הולך ממני אתה נשאר לבד אם אתה הולך ממני אתה נשאר לבד ועכשיו כשאין שמים רק רסיסים של חוסר הבנות ונדמה שאי אפשר לראות ולא נשאר מקום לטעות לפעמים אני פוחדת להגיד לך את האמת לפעמים זה כמו הסוף נרדם לרגע והוא מת עד התהום עד הקצה עד שניפול ונתרצה עד שזה נגמר עד שזה עבר עד התהום עד הקצה עד שניפול ונתרצה עד שזה נגמר אני כאן ואתה שם אם אתה הולך ממני אתה נשאר לבד אם אתה הולך ממני אתה נשאר לבד לבד... לבד... לבד... לבד... " טלי, עכשיו באמת כבר אין שמים, רק רסיסים של חוסר הבנות, כבר לא נשאר מקום לטעות, זה כמו הסוף, נרדם לרגע והוא מת, ואתה - אני - נשאר לבד, לבד, לבד, לבד... אביב.

:-)

אני כאן.

גם אני כמו שהבטחתי

נראה לי שאת קצת עסוקה הערב, כבר פעמיים אמרת שאת מחכה ונעלמת, אז אני פורשת, לילה טוב, אביב.

דווקא הייתי, אלא שלא הצלחתי לראות את ההודעות שלך בדף הפורום הראשי, רק כשלחצתי על ההודעה שלי הן הופיעו. מסתבר שאני לא ממש בקיאה בהליך השימוש בפורום. אני מצטערת שחיכית, לא הייתה לי כוונה "לשחק משחקים" או משהו. אם זו התחושה שקיבלת- אני באמת מתנצלת. לא הייתה לי כוונה לפגוע...בבקשה, סלחי לי. ואם את כבר לא מאוד כועסת, בסופו של דבר השארתי הודעה נפרדת (זה היה כשעוד לא הספקתי לראות את ההודעות שלך)- ובה מופיע "סיפור המקרה" שלי. הייתי שמחה לקבל את תשובתך, מתי שנוח לך (אני כבר פוחדת לקבוע זמן, כי איכשהו אני מצליחה לשבש הכל...) תודה, וסליחה...

שלום רב- אני בת 18 עומדת לעבור מדינה כדי לחזור ולגור עם הורי בחול האמת היא שאני היתי אצל פסיכולוגית השבוע בפעם הראשונה- וזה לא מצא חן בעיני -אולי בגלל הסיבה שקשה לי לדבר עם אנשים! בכל אופן היתי רוצה לדעת מה אני יכולה לעשות-אי מוצאת עצמי בוכה בכל רגע פנוי שאני לבד- אני אפילו לא יודעת מה הסיבה- בכל אופן אשמח אם תוכלו לעזור לי במשהו. תודה מראש.

לתמי שלום. מעברים הינם קשים בכל גיל- ולא רק בגיל הנעורים. מעבר תמיד כרוך גם בפרידה מקשרים/ דברים ישנים וגם במפגש עם חדש/ זר / לא מוכר. אולי תספרי לנו קצת יותר עליך- על משמעות החזרה לגור עם הורייך. כמה זמן את כבר בלעדיהם? ועוד פרטים המרכיבים את חייך כיום. ולסיום- האם את רוצה לעבור? תודה. רוית.

שלום שוב- קודם כל תודה על התשובה- טוב-אז ככה- אני בת 18 ובגיל 11 עליתי לארץ עם המשפחה שלי-ולפני שנה וחצי ההורים שלי חזרו ואני נשארתי פה לסיים ללמוד- ולעזור קצת לאחותי שנשארה גם היא פה! עכשיו אחותי נוסעת וכך גם אני- אומנם אני יודעת שאני אסתדר שם מבחינ ה חברתית (אני טיפוס כזה ) אבל אני לא רוצה לעזוב את הכל פה-ושוב מצד שני אני מתה על דברים חדשים. אני מרגישה קצת אשמה על ככה שאני לא מרגישה רגשות אל ההורים שלי- לא כעס-לא געגועים לא כלום- זה לא חסר לי- ! בכל אופן אני רוצה להגיד לך שזה יותר טוב לי לדבר איתך פה מאשר ללכת לפסיכולוג "בשידור חי" אני לא טיפוס שמדבר הרבה עלח הביעות- אי מהאלה שתמיד מחייכים אפילו כשעצוב-אני לא אוהבת שאנשים רואים אותי בוכה- יש אנשים שאומרים שאני אישה קשה- אני לא יודעת. בכל אופן אשמח אם תענו לי. תודה רבה.

תני סימן חיים...

אני כאן.

שאלת ונעלמת :-(

אני עתידה להתחבר שוב בסביבות אחת עשרה, ואני נורא רוצה למצוא אותך כאן... מקווה שהכל בסדר אצלך, ושעבר יום טוב... סתם מישהי

שלחתי לך מייל,

אליאן, בוקר טוב, עניתי. מצטערת על העיכוב בתשובה. טלי פרידמן

היי אביב, אני לא מתווכחת, את צודקת ! ואני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ, וואו ,איך שאני עצבנית, ומבולבלת. והילדים משגעים אותי. הם כנראה מרגישים את זה ומנדנדים על כל דבר. כל הזמן יש להם דרישות וטענות ואני לא יכולה יותר לשמוע את המילה אימא. בא לי לברוח... אולי למנזר השתקנים... כל כך הרבה מלחמות , מה זה ? מישהו למעלה צוחק עלי? מנסה אותי? בכמה חזיתות אדם יכול להילחם ? אני עוצרת את עצמי מלהשתגע אבל לא נראה לי שאחזיק מעמד ! המטפל שלי כנראה צדק ! בעלי כבר הבטיח לילד שאם שנה הוא יתנהג יפה בבית אז הוא יקנה לו שפן. והילד בחרדה ואומר שהוא לא רוצה ללכת לפנימיה ושאני לא רוצה אותו בבית. את מבינה ? אני מצד אחד נלחמת ומנסה להסביר לילד ומצד שני בעלי הורס הכל. טוב ,מספיק דכאונות להיום. ביי

אליאן, הוצאת לי את המילים מהפה "כל כך הרבה מלחמות , מה זה ? מישהו למעלה צוחק עלי? מנסה אותי? בכמה חזיתות אדם יכול להילחם ? אני עוצרת את עצמי מלהשתגע אבל לא נראה לי שאחזיק מעמד ! " מה המטפלת שלי היתה עונה על זה ? כן, זה אולי מבחן, ואולי אם נעבור אותו, נזכה לקצת טוב, הלו עברנו את המבחן, את הנסיון שהעמידו אותנו בו. תעצרי את הנשימה ותני ללגל הכאב לעבור, כי בסוף הוא יעבור. שנאמין לה ? שנאמין בעצמנו שיש לנו מספיק כוחות לעבור את המשבר ? אולי ביחד ? אני יודעת שקשה, מרגישה על בשרי, ומבקשת מעצמי וממך - תהיי חזקה, תבכי, תצעקי, אבל אל תשתגעי, אל תוותרי, לא עכשיו, יש לך כוחות, יש אנשים שצריכים אותך, שתלויים בך, הדברים יכולים להסתדר. מה את אומרת ? שאני אדליק את הסיגריה עכשיו ? אביב.

אליאן- בשיא העצבים הכי עוזר לי להשתמש בהומור- זה מפוגג את המתח. תגידי לילד שאבא התבלבל, הוא מתכוון לקנות לו ארנב, לא שפן. בעצם אל תגידי לילד כלום. תגידי לבעלך שאם הוא יתנהג יפה במשך שנה, את תקני לו שפנפנה- של פלייבוי.

עוד לא עבר הטשטוש. מה יהיה?

זה שיר פרידה אז בואי רק אמרי שלום אני אומר תודה ואת יודעת שחלום... סופו להתגשם אני אומר תודה ואחר כך נושק...... כמו חופים של ים עוזב אני עובר עכשיו ממך בדמעות ובכאב אני הולך אני הולךךךךךךךךךךךךך לכולם וכמובן לאחת ויחידה שלי אביב. תחזיקו מעמד תשמרו על מצב הרוח והעיקר להיות קולים. לא לקחת ללב יותר מידיי כי הוא לא יוכל לשאת את כל המטען להוציא ולהוציא. ונקווה שניפגש במצב רוח מרומם. שלכם וקצת קשה ... דניאל. אה שוקולד? לכולםםםםםםםםםםםםם.

נו לך כבר

לא יכוללללללללללללללללללללללללללללללל.אני כבר מתגעגע. באמת תחסרו לי נורא. דניאל.

יאלה סע כבר ותחזור בשלום שגעת את ראבק!!!!!!!!!

דניאל היקר מכל, אתה שלי ובשבילי, ואני שלך ובשבילך, גם אם תיהיה קצת רחוק... זה לא שיר פרידה, זה שיר הפסקה, וכל הפסקה באה אל קיצה, אתה נוסע לחופש, אתה תהנה, תכייף, תעשה חיים, תצבור כוחות ותחזור... "זה מה שנשאר רק כמה רגעים, הרבה בדמיון, מעט בחיים, זה מה שנשאר, אני מדליק את האור, אומר לעצמי, מחר זה מחר, מחר היא תחזור, זה מה שנשאר..." הרבה ממך נשאר עימי בדמיוני ובמחשבתי, הטבעת את חותמך בי, ואני בטוחה שתמשיך לעשות את זה כשתחזור... אני אתגעגע אליך, ואני בטוחה שעוד הרבה, מחכה לך שתחזור אוהב... אביב.

היי, מצטערת שנעלמתי אתמול, יש לי שעות שאני מעדיפה להתקפל ולברוח. נוכל לדבר היום ? בסביבות עשר בלילה ? או יותר מאוחר ? או מוקדם ? מתי שנוח לך, רק תגידי שעה, ואני אהיה פה, ותוכלי לשאול כל מה שבא לך. תודה ושוב סליחה, אביב.

גם אני כאן

אחלה, נוכל לדבר בשלישיה. ובקשר להודעה לגבי מר יועץ פסיכיאטר, אנחנו לא הראשונים ולא האחרונים, אבל קורה טועים, גם אנחנו, כולנו בני אדם, בוא נסלח נשכח ונפתח דף חדש...

היי ללה, בואי לא ניתן ל"מר יועץ פסיכיאטר" להרוס לנו את "הבית" הבטוח שמצאנו לעצמנו. כל התגובות היו אוהדות כולל משאר היועצים בפורום, שרואים את השיתוף בעין יפה וחיובית. גם אני לקחתי את זה קשה, אבל בואי ננסה להתגבר ולהתעלם ביחד, זה יותר קל. אל תעלמי לי, אם את בעבודה, וקוראת את זה, אני אשמח לשמוע ממך, ולדעת מה קורה איתך. תכתבי, ספרי מה עובר עלייך, ואיך הדברים מתקדמים. אני לא מוכנה לאבד אף אחד בגלל חוסר הרגישות שלו. אביב.

אני כבר הצעתי לו עוד משכבר הימים שלא יםול שוב למקלדת

שלחתי לך מייל... תראי לאיזה מצב הגעתי, שהתחלתי לחלום עליך בלילה... :-) ברצינות ! אני מגששת באפלה וגם דואגת וחוששת לך. אבל כמו שאמרת, עוד שבוע . אני מקווה שדברים יתבהרו... איך לסיים את ההודעה הזו? אני ממש לא יודעת ! אסיים בכך אולי ,שכל מה שתבקשי יתגשם ותהיי מאושרת עד כמה שאפשר....

יונג בטוח היה מבסוט מהחלום שלך, אליאן. גם בגלל המוטיב של גבריות-נשיות, וגם בגלל התת-מודע הקולקטיבי. אתמול הייתי עם הבת הקטנה שלי אצל רופא עור, שהוכתר בתואר "בהמה" מיד אחרי שיצאנו ממנו. הוא שרף לילדה שלי יבלת בלי להסביר קודם מה הוא הולך לעשות, ועוד אמר לי להחזיק אותה. קרה שחור ועיניים כחולות............. מוצא חן בעיני. אני אחשוב קצת על החלום שלך. להתראות.......

היי רחל, באמת בהמה... לי יש נסיון רב עם רופאים ולפני כל טיפול או תרופה אני בודקת היטב.. אומנם זה קצת כפייתי אצלי.. אבל כך אני שקטה יותר. אני בודקת ובודקת גם שיטות טיפול גם אפשרויות שונות של טיפול וגם בודקת לגבי תרופות ותופעות לוואי ומה יכול להיות נוגד למה... אני נחשבת כנראה לקרציה לא קטנה... אבל קרה כבר לא פעם ששמתי לב לדברים שקרו והסתבר בסופו של דבר שצדקתי. אגב, בעניין היבלת ואם זה יחזור אז אני מכירה אדם שעוסק בדברים טבעיים ומטפל גם בזה. חברה הייתה עם אותה בעיה והוא שם לה חומר שבכלל לא שרף ולא כלום וזה נפל מעצמו. להבא... תשאלי. מקסימום אגיד שאני לא יודעת. טוב, אני מקווה שאת מרגישה טוב... ומקווה לשמוע ממך

לרוית, זה חלום שחלמתי אתמול ומשום מה חלמתי על רחל שאותה אני לא מכירה כלל חוץ מאשר מכאן . החלום לא מתחבר לי עם שום דבר, אולי תוכלי להאיר אותו... במקור הוא נכתב לרחל. חלמתי עליך חלום מוזר ביותר... שכתבת לי איזו הודעה בפורום וקיבלתי מידע על הכתובת שלך... נסעתי אליך והסתבר שאת גרה לא רחוק ממני.. גרת בבית קרקע והחלטתי ללכת מבלי שתדעי ולראות מי את. עמדתי במרחק מסויים וראיתי אישה עם עיניים כחולות,יפה, שיער שחור עד הכתפיים בתספורת קארה... את עמדת ושתפת כלים... בבית הסתובב גבר נוסף ואתם עמדתם לצאת לאסיפת הורים... עקבתי אחריכם לאסיפה ופתאום התברר שאת בעצם גבר שמחופש לאישה ואני אמרתי לעצמי אה, זו ששטפה כלים, רחל,היא בעצם גבר וזה מה שהיא ניסתה להסתיר בפורום. פתאום החלום קפץ לזה שהבן שלי הקטן התעורר בבוקר וכולו פצעים אדומים. לקחתי אותו לרופא והוא אמר לי שזו יכולה להיות רק אדמת כי אבעבועות רוח כבר היה לו. ניסיתי להתקרב לרופא ולגעת בו אבל הוא התחמק. ונתן לי רק משחה להרגיע את הגירוד והכאב. זהו עד כאן

היי אליאן, יש לי רעיון, אבל קחי אותו בערבון מוגבל, כי זה סתם משהוא שעלה לי מכלום. אז ככה - תחילת החלום זו הפנטזיה שלך על החיים של רחל, כביכול, אבל בעצם שלך, אלה החיים שהיית רוצה שיהיו לך, לגור בבית קרקע, אישה יפה מטופחת, שיער קארה מסודר, שעומדת ושוטפת כלים, חיה עם גבר בשתוף בחייהם, ביחד הם מגדלים את הילדים וביחד הם הולכים לאסיפת הורים. אבל אז האשה הזו הופכת לגבר, ובעצם האשליה מתנפצת, את יודעת שזו רק פנטזיה, שהאשה הזו לא קיימת, שאלה החיים שאולי את רוצה, אבל שלא קיימים כרגע במציאות. את גם יודעת שזה מה שהאישה ניסתה להסתיר בפורום, ואני מקווה שאני לא עוברת כאן קו אדום, אבל גם את כתבת כאן בפורום בשני שמות נפרדים כמדומני, בהתחלה, ואפילו התבלבלת בינהם כמה פעמים באותו העץ. בהתחלה ניסית לדבר על האשליה וליצור אותה גם כאן, להסתיר, להחביא את המצב האמיתי, ורק אחר כך כשלא יכולת יותר הדברים נחשפו, וגם אז רק למי שיכול היה לקרוא בין השורות, ולראות את הבלבול. אז שוב רחל היא בעצם את, כשיש דברים שניסית להסתיר גם בפורום, כאילו הם לא חלק ממך, מאליאן, אלא קרו לאישה אחרת, עם שם בדוי אחר. ואז הילד, שוב המציאות והוא חולה, יש לו פצעים, ולפי דעתי הילד הזה הוא את, וזה משהוא שלמדתי מהמטפלת שלי, כי גם לי היו המון חלומות על ילדים, והפרשנות אומרת שהילדים בחלומות הם הילדים הקטנים שבתוכנו, בעצם אנו. אז אם הולכים אם זה הלאה - את פצועה, את יודעת שהפצעים לא רק חיצוניים, את מנסה להתקרב ולגעת ולרפא את הפצעים הפנימיים, אבל משהוא מפריע לך, הרופא שאולי הוא המטפל שלך, שאמר לך לדחות את כל התהליך בינתיים, עד שהילד יצא לפנימיה, ונותן לך בינתיים משחות להרגעה, או אולי בעצם כדורים להרגעה. מקווה שלא נסחפתי והגזמתי, ואם כן סליחה מראש, אביב.

היי אליאן. שמחתי לקרוא עוד חלום שלך. נהדר שאת זוכרת חלומות שלמים (הלוואי עלי...) קראתי את מה שאביב כתבה- מענין ביותר, ואני רואה כי המוטיבים הגשטלטיים מיושמים גם בדרך הסתכלותה על חלומות בכלל ועל זה בפרט. כל ההקדמה הזאת היא בכדי להתחיל להתרכז "ולהניע" את גלגלי המוח האיטיים. בקריאה הראשונה חשבתי כי זהו חלום על קשר אידיאלי- כזה שהיית רוצה שיהיה לך. קשר לא עם איזו דמות דמיונית- אלא מציאותי- עם בית, עם גינה, עם תיפקודים יומיומיים כמו רחיצת כלים ואסיפת הורים. קשר של שותפות שיגרתית ויומיומית. רחל אולי מייצגת עבורך קשר כזה- חברות נפש המשתלבת ביומיום במקביל להיותכן אמהות ונשים. ההכרות שהיא מצד אחד אינטימית ועמוקה- אינה מוחלטת. היא הרי מתקיימת פה באופן ווירטואלי. היא באמת יכולה להיות גבר, היא יכולה להיות כל דבר- כי הרי באינטרנט מתקיים מעין מרחב ביניים- בו הכל אפשרי. ואת כל כך רוצה להאמין, להתענג באמת על הקשר כפי שהוא, אך מקנן בך הספק ולצידו המשאלה לראות בעיניים ולקבל אישור. ואת עומדת מול המציאות המאשרת דווקא את הספק, את ההתחזות. ואז יש את הקפיצה לחלום אחר כאילו- העוסק אף הוא בקשר- אם- ילד, מטפל מטופל, ילד -בוגר, גבר- אישה. וגם כאן את נעה על שני המישורים: הפנטזיה מול המציאות. מנסה לגעת ברופא, לחצות את הקווים. רק שכאן הרופא שומר על הגבולות. מסתפק במשחה להרגעת הגירוד והכאב. וכן- כמו אביב אני חושבת שהילד הוא את. והפצעים על העור מסמלים את הפגיעה במעטפת החיצונית. הרי העור שלנו מגן עלינו מפני כל מיני סכנות, זיהומים. הוא כמו עטיפה- ואם הוא נפגע, פצוע- אנחנו חשופים... וזת אולי הדילמה המרכזית של החלום: אם אני אוהב, אתן אמון, אתקרב- אולי אני אפגע, נפשי תיפצע, יכאב ויגרד לי. זהו לבינתיים. כמובן שרחל היא סימבול- כמו כל מרכיב אחר בחלום, וכמובן שישנה סבירות גדולה לטעות בניתוח- כי הרי אנחנו במרחב הביניים... לילה טוב וחלומות פז. רוית.

לנסות........... למרות שהכי טוב היה לבקש ממך להעלות אסוציאציות חופשיות למילים גבר רופא פצעים אדומים ועוד. בחלום יש סודות שמתגלים, סוד זהותה של רחל, המראה, הג'נדר, הסוד שהיא מסתירה בפורום. סוד שמתגלה כמו פצעים אדומים על העור. סוד שפתרונו ניתן בדרך של אלימינציה- זה יכול להיות רק אדמת, כי אבעבועות רוח כבר היו לו. פתרון הסוד הוא בהתקרבות ובמגע, אבל כרגע אפשר רק משהו שטחי-כמו משחה. יש לי עוד אבל תגידי אם זה בכלל מתאים או שאני ממש ליד.

קרה פעם שטעית ? אני בטוחה שלא. לפחות לא לגביי... אני מחכה להמשך... תודה ויום נעים שיהיה לך

http://agam_il.tripod.com/

מה השיטה

השיטה היא אג"מ - אימון גופני מדורג graded aerobic exercise והיא נמצאה כיעילה בשיפור התפקוד ביותר מ- 50% מהחולים. אם את מעונינת תשאירי שם וטלפון בדוא"ל שלי אדאג שיצרו איתך קשר בנושא.

היי כנראה גם אני מגלה תסמינים של עייפות כמו מצב שקורה לי כל הזמן אני קמה בשש בבוקר לאחר שינה של 7-8 שעות רצוף ובכל זאת בשעות 10-11 בבוקר אני פשוט מנקרת בעבודה וכמעט נרדמת או מצב שלא משנה מתי, לקראת 10 בלילה אני נרדמת ולא משנה איפה אני מה עושים יש תרופה?..

לימור, ניסית לבדוק את בלוטת התריס? עדי