פורום פסיכולוגיה קלינית

מנסה לחפש מילים לתאר את מה שמרגישים.. הרבה בלבול ורעש וכלום.. מין רעש לבן שרשרות של אותיות שממשיכים וממשיכים ולא מובילות לאף מקום.. לא קשורות לכלום. מילה מילה.. אות אות..וכן הלאה. וכך ממשיכים את החיים... רצף של כלום.. של חוסר נוכחות ממשיכים וממשיכים.. לא קשורים לכלום.. לאוויר לעננים לרוח רפאים. ממשיכים וממשיכים ומחפשים משהו לאחז בו אבל כל דבר שנוגעים בו מייד נעלמת כמו כוסות רוח. קצת הולכת לאיבוד.. את החלקים ממשיכים וממשיכים ולא עוצרים כי עם עוצרים לרגע נלך לאיבוד ונאבד את עצמינו, לפחות כאשר ממשיכים יש אשליה שעושים רק ללכת בלי לחשוב.. להמשיך בלי לעצור לרגע לא רוצים להתחבר, לא רוצים להרגיש, לא רוצים לגעת, לא רוצים שיגעו.. שומרים מרחק מאנשים שפוגים ומכאיבים ממשיכים וממשיכים..

הי ינשוף, הייתי רוצה להאמין שמסתתר כאן דחף החיים. בעוצמתו. וכאילו אל לנו לדעת שהוא שם. והוא שם. ואל לנו לדעת שהמציאות שם, והיא שם. לילה, סוריקטה

יקרה אהובה ...מבינה שממש קשה עכשיו..מחר אולי יהיה קל יותר ☺ את יודעת הרעש הלבן הזה העמום שתופס את כל חלל הראש ..הופך למילים וקולות וצלילים כשמאפשרים להם להיות כשמקשיבים להם.. לאט לאט יקרה זה יגיע .. את עובדת כל כך קשה ועכשיו זאת תקופה כזו שמקשה שמזכירה את הנזקים והקושי ....איתך עם כולך בלב . אוהבת את כולך חיבוק ענק ענק 😻🐥🐶🐰🐻🐻🐻🐻🐼

סוריקיטה, אביב ואודי יקרים רק שתדעו שמילים שלכם, ההבנה שלכם מרגיע. תודה רבה

אודי יקר וכולם , חג שמח ,חג אביב פורח בתקווה לאביב ופריחה בלב שריח הפריחה והיופי שבחוץ יחלחלו פנימה אל תוך הלב ... ולך אודי יקר אין לי מילים להודות על היד המושטת הלב האוהב . המסירות האכפתיות הנגיעות והעטיפה כל השנה ... אתה כל כך משמעותי עבורי אז פשוט תודה ❤

חג שמח אביב יקרה אוהבת, ינשוף

היי, אני סובלת כבר קצת יותר מעשור ממלא סוגים של בעיות נפשיות שדי מגבילות אותי ואת התפקוד שלי בחיים. הייתי בהרבה טיפולים, לקחתי מיליון סוגי כדורים (עדיין מטופלת). דווקא ocd זה הדבר שסבלתי ממנו הכי פחות. כלומר אני מניחה שתמיד סבלתי גם מ-ocd. בעיקר מחשבתי. חלק גדול מהאוסידי שלי תמיד היה בקטע של ניתוח מחשבתי של דברים שעשיתי ואם עשיתי אותם כמו שצריך, אם לא טעיתי, אם אמרתי משהו שלא הייתי צריכה להגיד או להיפך. קטע של דיוק ושלמות היו ועדיין חשובים עבורי. המון מחשבות של ספק וחוסר החלטיות. הדברים האלו היו משגעים אותי וגורמים לחרדה. בנוסף, הייתה לי תקופה שחששתי לפגוע מינית בילדים שעליהם שמרתי או לגנוב דברים מהבית (דברים שמעולם לא עשיתי כמובן). זה נשמע הרבה אבל התמודדתי עם הדברים האלו יחסית בצורה סבירה, שאפילו לא כ"כ ציינתי את זה בטיפולים. זה לא היה אישיו מרכזי. בשנתיים האחרונות, ובעיקר בשנה האחרונה, אני באיזושהי החמרה באוסידי. אני לא יכולה להשוות את הרמה ללפני שנה, לפני חצי שנה, לפני חודשיים וכו'... זה מטורף. זה מחמיר כל יום עד שזה כבר נעשה כרגע אחד הדברים הכי קשים עבורי. זה התפשט לכ"כ הרבה תחומים וכל יום נוספים דברים חדשים. קשה לי אפילו לתאר את הסוגים של האוסידי כי זה כבר נעשה רחב. יש לי הרבה שקשורים ללכלוך ומחלות. שטיפות ידיים. יש לי הרבה שקשורים לספק ודיוק. פחדים לטעות ולעשות נזק. אני מרגישה מותשת נפשית ופיזית. אין לי כוח לחשוב/לעשות פעולות מסוימות, אבל אני יודעת שאם אני לא אעשה אותן, אני אהיה בחרדה (גם כשאני עושה אותן אני הרבה פעמים בחרדה). ממש לאחרונה נוסף קטע חדש שמעולם לא היה לי. כשאני מוצפת בהמון מחשבות בתוך הראש ואני מרגישה חוסר שקט, אני לפעמים ממצמצת חזק הרבה פעמים. זה חצי מודע ומכוון, וגם קצת נעשה אוטומטי. יש בזה משהו טיפה מרגיע, כאילו אני מנסה לעשות reset למוח. אני נורא רגילה לסבול. רגילה לבעיות שלי. יש עליות וירידות במצבי ובהתאם לזה הטיפולים משתנים. אבל עדיין זה מוכר לי. אני לא מצליחה להבין איך האוסידי פתאום נכנס בכל הכוח לתמונה. האם זה יכול להיות שocd יתחיל להפריע בשלב מאוחר יותר? האם זה הגיוני שהוא מחמיר בקצב כ"כ מהיר? אני כבר לא יכולה לשאת את מספר הקשיים והבעיות שיש לי. הבנתי שיש טיפול קוגנטיבי התנהגותי לזה אבל אני לא מצליחה להבין איך זה יכול להועיל כשמדובר בספקטרום רחב של אובססיות, גם מחשבתיות. בקיצור, מה ניתן לעשות? אני יותר מיואשת מבד"כ כרגע. תודה!

אני בשנות ה-30 לחיי ואני נמוכה באופן די יוצא דופן. קורה לי לא אחת שאנשים נועצים בי מבטים (גם ילדים וגם מבוגרים) שמאוד לא נעימים לי, ותופעה הרבה פחות שכיחה היא לקבל הערות מילדים, בדיוק כמו הערב, כשילד אחד ראה אותי ואמר "איזה קטנה". אני יודעת שאני ממש לא צריכה להתרגש מילד טיפש וכאמור - די נדיר שמקרים כאלה מתרחשים, אבל עדיין, כשזה קורה - it gets to me. מה עושים? והאם זה בכלל תקין שבגילי אני אני עדיין מוטרדת כך ממבטים ומהערות של ילדים? :(

הי אלמונית, אפשר. וזה תהליך. מאמינה שיש קשר ללקבל את עצמך כמו שאת על יתרונותייך ופגמייך (וגם זה בעיניי המתבונן). לי יש כרגע איזו בעיה שניכרת עליי בחזותי. אכן ילדים שואלים. ואני עונה. למדתי לא להתבייש באמת ולא לשדר בושה. ממש מהעומק. לילדים תוכלי להביט בעיניים תוך הקשבה ולומר להם - נכון, אני קטנה. ואפילו להזמין להתקרב ולגעת. ולהראות להם שהפנים שלך, תוכך, והראש, כמו של בני האדם. אפשר להראות להם שאת ידידותית, אם כך הוא, למשל. יש אנשים קטנים שחופשי להם בהרגשה ויש מי שמסובכים עם זה ויש איזה שידור, כנראה, לא מודע כלפי חוץ. קטן יכול להיות נפלא. אפשר לחפש את היתרונות ואפילו להשוויץ בהם. סוריקטה

נו, באמת, מיקה מצחיקה שכמותך! את באמת "מאשרת" את דבריו של פסיכולוג קליני בכיר שהוא ד"ר ועוד כל מיני דברים בפסיכולוגיה? מה יש לך??? מין הסתם שהוא צודק... אפילו שזה קצת מערער לקרוא ואולי טיפה מעליב מה קרה , מיקה, את מרגישה נזקקת??? את רק רוצה לדעת שהיא אוהבת אותך? נכון? יאללה תודי בזה, ילדה חולמנית ורוצה צומי שכמותך... לכן את קונה לה משהו שהוא לגמרי את, ולא משהו שאת משערת שהיא אוהבת או צריכה... אוי, את כזאתי מיקה קטנה וצפויה ושקופה...חחח מתי תביני שאת כבר לא דחוייה יותר? כבר לא צוחקים עלייך! ויש אנשים שאכפת להם שאת בוכה לבד בחדר.. אודי, איפשהו באחד הצדדים הנסתרים בלב שלי, אני יודעת שהיא מחבבת אותי. אני מרגישה את זה ממנה. ואני יודעת שאם אני רק אאפשר ולא אברח, יהיה לי איתה קשר טיפולי טוב. אני מתכוונת לדבר איתה שבוע הבא (וגם לתת לה את המתנה שהיא אני) תודה רבה וחג שמח.

רוצה לאחל לכם חג שמח, חג של אביב בלב,צמיחה טובה עם הרבה ריחות וצבעי טבע.. במבי.

תודה על האיחולים מאחלת לך גם חג שמח חג של התחדשות.. של פריחה וריפוי... המון המון ריפוי...ינשוףך

הי במבי, שמחה שאת כאן. תודה מתוקה. אני רק מחכה שהיום הארור הזה יעבור. אני לבד בדבר הזה שקוראים לו בית. נראה לי שבכוונתי לקחת כדורים ולישון. ובחול המועד לקחת מרחק מכל ההמולות. וכן - חזרה עונת פעולות הגינון. לבלובים חדשים לרוב. סוריקטה

אתך בלב .......🙅🙅🙅🙅🙅

תודה, אביב, אני כבר בגיל שצריך משקפי קריאה כדי לראות את רגשוני החיבוק החביבים. אבל ראיתי. שלך, סוריקטה

חג שמח במבי :-)

במבי יקרה שגם לך יהיה חג שמח ...עם הרבה ריפוי של הלב שולחת כוחות לעבור את הימים האלו .. אתך

במבי יקרה ואהובה .. אני יודעת שכתבתי לך בחמישי ..שולחת כוחות ללב ולנפש.... שיהיה חג שמח ....

אני בטוחה שכתבתי כאן קודם .. אודי הפער בן הפנים המפורק לחוץ השלם המתפקד מתפוצץ לי בפנים היום.. עייפה מהכל וכבר לא ממש מבינה על מה המהומה ומה התכלית ובשביל מה להלחם ... היום גוש האש רוצה לשרוף הכל להשמיד ולהרוס.. עצוב ,גוש אש בן 50 שנה . זה הזוי 50 שנה מאז אבא פגע בי בפעם הראשונה ועד היום זה חי בי כמו היה היום .... היא הציעה שאני אתן לזה מילים וכמו רוני מרגישה שהמילים ברחו להם ובכל זאת מנסה ..ומה שנשאר זה זעקה כואבת של אדם מותש פיזית ונפשית....בא לי להכנס למיטה לכסות בשמיכה ולא לעשות כלום ...עצוב , הפכתי להיות אשה עצובה ....

קודם כל שולחת לך חיבוק אוהב מכל הלב... קשה... הכל מציף... וכואב... והכי הכי עצוב... אני חושבת שגם חיוני לתת מקום לחלק עצוב... שאולי רוצה שתקשיבי לו ושתהיי איתו.. איתך, אוהבת...ינשוף

תודה על הכל אישה יקרה ❤💛💜💚🙅🙅🙅🙅🙅🙅🙅🙅🙅

משתפת שמתפקדת, חושבת עליה די הרבה אבל בקשר למה הייתה אומרת לי...הקול שלה מלווה אותי ופתאום אולי מבינה למה הכוונה "הטוב שבגעגוע" לכך התכוונת אודי? ... ממש שונה הפעם למרות שהמון זמן לא נפגשנו ויש עוד זמן עד ש... כנראה ממרקת ומנקה גם את הנפש שלי מהכל.......מרגישה שלוות נפש וזה מוצא חן בעיניי, הלוואי שיחזיק לאורך זמן. הפעם חוגגים סדר לבד, מעולם זה לא קרה...זה מוזר אבל הרגשה של "לצאת לחופשי" חג חירות שמח :) השתנתי..מרגישה שינוי. אודי, תודה רבה על כל העבודה הברוכה שאתה עושה כאן עבורי ועבור שאר הבנות, זה כלל לא מובן מאליו, זה דורש הרבה ואתה מתמיד..וואו..אודי תודה רבה, יש לך חלק מאוד נכבד בהרגשתי היום :) חג שמח!

נעלמו המילים אז ברחתי. פחדנית.

אבל הנה בכל זאת את פה :) חג שמח

הי רוני, נראה שמצאת כמה מילים בכל זאת והעזת. ממי / ממה את פוחדת? שלך, סוריקטה

רוני מאוד מבינה כמוך לא היו לי מילים אבל משהו בהודעה הזו שלך נתן לי כוח לגרד מילים ... ואת יקרה אמיצה מאוד הנה נתת מילים למרות הקושי והפחד ...היית חסרה כאן :)

הפתק יותר חשוב מהמתנה ;) מתנה זו אות הערכה למישהו. אני מומחית לתת מתנות...נהנית לראות את הפנים של האנשים כשמקבלים..זה כמו לבשל לאנשים ולראות שהם שמחים מהבישול הטעים שלי ;)ומודים לי..כייף. היא הרבה פעמים אומרת תודה ושאני לא צריכה ומדברות יותר על המשמעות וכו' עדיין לא הצליח לה שלא אקנה לה. .חושבת שמגיע לה!!! ואנשים שמחים שאני תמיד יודעץ מה לקנות להם. בדרך כלל אני ממש יודעת להתאים לאחרים מתנות. נחמד לא?תנסי גם וחייכי אל העולם והוא יחייך אלייך בחזרה :)

אז את אומרת להביא לה אפילו שזה ילדותי? מקסימום היא תחשוב שאני ילדותית, היא יודעת זאת במילא... האמת, לא נראה לי שהיא מצפה ממני לאיזו מתנה בוגרת רק מקווה שלא תזרוק או משהו... או שתביא לילדים שלה :-) בעצם, הם בטח בוגרים כאלה....ולא ילדותיים כמוני :-(

את מקסימה, תעשי מה שאת חושבת לנכון, בכל מקרה בטיפול המתנה שונה מכל מקום אחר נדמה לי...כי יותר חושבים על משמעות וכו'... מצחיק, את יודעת מה הייתה המתנה הראשונה שנתתי לה? מעצור לדלת :) שזה ממש זול ופשוט, כי עצבן אותי שהיא שמה קערה שתעצור את הדלת וזה נראה לי פרקטי והמשמעות מאחורי: רציתי שהיא תהיה המעצור שלי למערבולת הרגשית. מעניין לא? אני נוהגת לתת תמיד מתנות, למורים הפרטיים של ילדיי, למי שאני באה להתארח בוודאי, ימי הולדת וכו'...אז גם פה...תלוי בך. מתנה אומרת תודה ושאתה חשוב עבורי וחשבתי עלייך :) זה הכל, בעולם הפשוט. אך כנראה שאצלנו הדברים הרבה יותר מורכבים בעיקר בטיפול, לכן זה שונה. בהצלחה וחג שמח.

הממ, ואם אני אביא לה משהו ילדותי, סוג של משחק לילדים והמטפלת היא אישה בוגרת ואם לא יהיה לה מה לעשות עם זה? וזה לא יהיה פרקטי? כדאי עדיין להביא? אם היא תזרוק לפח? קראתי במאמר של איך לקנות מתנות שהמתנה צריכה להתאים למקבל המתנה, וזה לא כ"כ מתאים לה.. אבל אני לא יכולה לחשוב על משהו אחר לתת

הי מיקה, אוכל לשלוח לך המלצה שאני מיישמת - לדבר בטיפול על התכנית ועל החרדות המתלוות אליה טרום ביצוע. לעתים, מצטרף גם מימוש. שלך, סוריקטה

וואו מיכל, באמת כתבת לי משהו מעניין לגבי המתנה למטפלת. האמת שלא חשבתי על זה כמוך, שאם אתן לה מתנה היא תאהב אותי יותר. אלא שאם אתן לה מתנה , אולי כך היא תדע שאני זאת שמחבבת אותה, ואז הקשר שלנו ייהרס. בכל מקרה, החלטתי כן לתת לה, אבל לצרף מכתב (כי קשה לי להעלות בע"פ) ולכתוב בכמה מילים על ההתלבטות. ולכתוב גם שאני מקווה שהקשר שלנו יישאר בדיוק כמו שהיה לפני. היא מתייחסת בפגישות לדברים שאני כותבת לה, אז אני מאמינה שהיא תעלה את הנושא בפגישה לאחר מכן. אני רק מקווה שזה לא מוקדם מדי כי אני לא אצלה כ"כ הרבה זמן. וכמובן מקווה שהיא בכלל תסכים לקבל את המתנה (הצנועה), אחרת ממש פדיחות . אוף, מקווה שיהיה בסדר.

וואו, בפגישה הטיפולית אחרונה שהייתה, פתאום קלטתי שניפגש רק אחרי ה'חג'. וחשבתי לי בקול מולו (המטפל) - וואלה לא הבאתי מתנה. ואחר כך הוספתי - אבל נתתי מילים. בעבר, הייתי נותנת מתנות לאנשים מתוך תחושת אשמה. בהשוואה למה שהיה - היום כבר כמעט לא נותנת מתנות (אלא בעיקר לילדים). אין לי כוח לזה יותר... מילים של בינתיים, סוריקטה

סוריקטה, אבל כשנגמרות המילים או כשקשה לבטא אותן- אז מתאים להביא מתנה, לא?

הי מיקה, ואז, אז, אולי, המתנה הופכת להיות סוג של חידה? טומנת בתוכה משאלה להבנה ללא מילים? מתנות בטיפול, לדעתי, עשויות להיות נושא נפיץ בשלבים מסוימים שלו. אבל אולי המעשה יוביל לרגשות שונים בעוצמות שונות שיצופו, והם יוכלו לצאת לאור בשלבים מאוחרים יותר. אולי. הזמנים אומרים את דברם, כנראה. סוריקטה

מעניין, באמת עדיף שלא לתת אם זו תחושת אשמה...מתנה זו מחשבה על אחר, אולי אין לך כח לאחרים (לא לילדים) וזה מה שמותיר גם לבד... אם אתה משקיע בקשר אז ישקיעו בך בחזרה כי אתה שווה השקעה...לא יודעת מעניין שזו מחשבתי. בקשר לטיפול השקעתי המון בקשר כי רציתי שתאהב אותי, חשבתי מצד אחד שלא ניתן לאהוב ומצד שני כל כך רציתי...אבל ההשקעה בקשר איתה הניבה המון פירות אז אני שמחה שהשקעתי בקשר, במחשבות שלי עליה, כמו למשל לא ליצור קשר עד שנפגש, משהו שקשה לי אבל כדאי כי גם אני עכשיו מתמודדת לבד וזו מטרה טובה וגם אני מתחשבת בה! היא בחו"ל עכשיו...תמיד כשהיא בחופשה אני מתמודדת לבד...טוב כבר נסחפתי בכתיבה :) חג שמח

הי מיכל, ... מתנה זה גם אומר (בעיניי) שיש לך. ולי, כך מרגישה לעתים, לא נותר הרבה, כי כבר כל כך הרבה השקעתי. והשקעתי ועדיין מרגישה ש או הדברים שלי יורדים לטמיון (למשל, גם המילים כאן בפורום) או שבכל מקרה איני ראויה. לא רוצה לתת מתנה למישהו כדי לשחד אותו להיות טוב אליי. אני גם אדם שלא בדיוק חושבים לתת לו מתנות. לא בחגים ולא בימי הולדת שלי, ולא כשחוזרים מטיול בחו"ל. ואם כן, זה בדרך כלל לא בא עם ברכה. הייתי מרעיפה מתנות בעבר. מהאין שלי. אז עכשיו קצת נגמר לי. סוריקטה

שלום אודי, רציתי לדעת אם היפנוזה עשויה לסייע בגמילה מסוכרים, ואם כן אז בכמה פגישות טיפוליות בערך? תודה רבה ולילה טוב! כפיר

אודי יקר, חשבתי שאם היא הייתה אז הייתי שולחת לה הודעה לעזרה...אבל מהיעדרות שלה דווקא יכולים לצאת גם דברים טובים, אני גאה בעצמי על ההתמודדות הנכונה שלי עם בני. הגבתי לו כמו שהיא מגיבה אליי במקרי מצוקה, שספר לי מה עבר אמרתי לו שאני מבינה שקשה ואמרתי לו שהוא יודע מה הוא עושה במצב כזה, שהוא מתרחק מעט ונושם אח"כ אמרתי שתמיד יש אפשרות לחזור הבייתה ובבוקר אולי הדברים יראו אחרת ושידבר איתי והשארתי נייד פתוח שידע שאני פה בשבילו, שאלתי אותו אם יש מישהו לידו שרואה אותו ושיגש אליו (למרות אי הרצון להיעזר), התברר שהגיע מישהו בוגר ויותר מאוחר הוא התקשר לומר שעזרו לו. אמרתי לו שאני שמחה שהוא נתן שיראו אותו ושהבחור הבוגר ראה אותו ועזר לו שהוא אדם נחמד ותמיד אפשר להיעזר זו לא בושה :) אמרתי לו שאני גאה בו!! שיתקשר בבוקר ואכן כך היה, הוא נשמע הרבה יותר טוב...והבחור אמר לו שידבר איתו במשך היום לראות איך הולך.....וספר לו שלכולם יש רגעי משבר גם אם לא עכשיו יכול להיות יותר מאוחר או בזמנים אחרים (זה מעין קורס כזה שכל פעם יוצאים לשטח וכו') ,זו גם הכנה מעולה לצבא אגב, מדהים!!!!!!!!! למדתי ממנה רבות לא רק איך לעזור לעצמי אלא ממש איך להתנהג כשמישהו אחר במצוקה! היא מדהימה, אוהבת אותה ומחכה שתחזור, לא מרגישה נטושה הפעם אלא שהיא כאילו הנחתה אותי מה לעשות ושתחזור, יודעת שתחזור!!! ........אני עדיין המומה מהתפקוד שלי...פעם הייתי נלחצת מכזה דבר ורצה "להציל" אותו או פשוט מנסה לשכנע אותו להשאר, במקום להבין, לשמוע וללמד אותו לבטוח בעצמו ולהיעזר :) מדהים, לא? תודה סוריקטה ואודי תודה שאמרת שפעלתי נכון...אכן מרגישה יותר בטוחה בעצמי במצבי לחץ...מדהים אותי. ואתה בדרכך תענה, משמח לשמוע! :-) משהו כזה נכון? אוהבת אותך, מיכל

איזו אימא מתוקה את (גם אני הייתי רוצה להפנים קצת את המטפלת שלי, ולהיות יותר חביבה וחייכנית לסביבה)

הי מיכל, את נשמעת נהדר. זכרי את הרגעים הללו, ברגעים שמצב הרוח מתנדנד לצד השני. שלך, סוריקטה

מיכלי תמיד ידעתי שיש לך את זה. גאה בך ..... ושימחת גם אותי :)

אתן מקסימות!!! תודה, אכן מרגישה שמצליחה לתפקד טוב למרות שכל כך שונאת את התקופה הזו...ואומר בסוד, התחמקתי מכל ה"משפוחה" השנה וזה דווקא ממש מוצא חן בעיניי, סדר אינטימי מצומצם :) תענוג, קצת שקט נפשי לא מזיק אף פעם :) חג שמח.

שניסיתי לשלוח לא נקלטו במערכת. מבאס. הן שמורות אצלי, אבל כל-כך חלף זמן. נו. (בכל אופן, רואה שניתן לצרף קבצים - מנסה לשלוח תמונת מרקם כללית, שהורדתי מהרשת) סוריקטה

קראתי אותך שם למטה ...תודה על המאמץ וההשקעה .

נכנסת לכאן אחרי כמה שבועות שרציתי להכנס ולא מצאתי דקה.. שונאת לכתוב בלי שקראתי מה קורה אתכן.. כמו להכנס לחדר מלא אנשים ולהתחיל לדבר, כאילו רואה רק את עצמי.. אז זה לא ככה.. אבל מפאת קוצר הזמן אספר לכן בלי לקרוא, שאני בסדר. לא נושמת כ"כ אבל בסדר:) המון שינויים גדולים קרו ובקרוב צפויים עוד כמה. אני מתרגשת וחוששת וחרדה ומבוהלת ומנסה לנשום ולא לקלקל.. תחזיקו לי אצבעות? שלכן גלי

הי גלי יקירתי, זה נשמע וואו! איתך מכל הלב, סוריקטה

הי שוב, רציתי לכתוב לך כמו שאודי כתב לי - סיקרנת. עד מאד :-) שלך, סוריקטה

הי כולם, היה לי שבוע עמוס וכתבתי כמה הודעות המשך על עצים מסוף שבוע שעבר. מסבה את תשומת הלב. שמחה שכך. המחשבות התבשלו להן. שמחה שהיה כך גם עם החלטה מאד משמעותית עבורי בשבועות האחרונים, החלטה, שלקחתי עבורה את הזמן ואני שלמה איתה, למרות שיש בה ויתור כואב. רופא הנפש שלי אומר (והוא חכם), ונדמה לי שהזכרתי זאת לא פעם כאן, שעדיף להחליט על-פני השארת כל האפשרויות בדימיון. ושמחה (פעם שלישית) שהיום השתחררתי מהעבודה מוקדם מהרגיל. מנוחה לנו, סוריקטה

ת'אמת, אם כוונתך לתוכן הודעתי זו - לא משהו כזה מיוחד, כנראה. בחירה להישאר בקו הקיים שנותן לי בטחון מסוים לזמן מוגבל מאד, ולא לבחור במשהו שעל פניו וריגשית יש בו משהו מפתה כביכול לשנים קדימה, אבל הוא לוקח אותי שוב למקום של הקרבה ועבדות. ופסח מתקרב (חירות/עבדות), חג שמאד מזכיר עד כמה אין משפחה וכמה הגרעין שם מפורק. אה, ויש בי גם אלמנטים כמו בסיפור על הפיל הקשור ההוא, שכבר מזמן לא היה כבול. כן רציתי לסקרן באשר לזיהוי המטפל שלי. סוריקטה

אהבתי חזרה שמחתי לקרוא אותך , שמחה מדבקת.... ומצטרפת לאודי סיקרנת...

הי אודי, יש לי ממש התלבטות אם להביא למטפלת מתנה קטנה לחג האם היא שאני ממש רוצה...היא מאוד נחמדה אליי והיא גם מחייכת הרבה והיא גם די סובלת בשקט את ההודעות והמיילים הלא נחמדים שלי אליה (היא אמרה שאני מזדהה עם התוקפן, ואז דמיינתי שאני צובעת אותה כמו ליצן ושולחת אותה לעשות ביביסייטר על כל הילדים המרעישים בשכונה שלי. הממ, מעניין תוך כמה שניות יהיה לה כאב ראש?) אודי, האמת היא שאני לא רוצה לשלוח אותה לאף מקום. אני רוצה שהיא תישאר בחדר לתמיד כדי שאני אוכל לבוא אליה ולהתייעץ. ואם יום אחד אני ארצה לבוא ואז היא לא תהיה בחדר יותר? אני אהיה ממש עצובה. אודי, נראה לי שאני פוחדת. אם אני אתן לה מתנה, זה כאילו "התמסרתי" לה ואז אני כבר לא אתגר. ואז היא לא תתאמץ בשבילי ולא יהיה אכפת לה בכלל. ואז החדר שלה יישאר ריק ומיותם ויהיה לי בו ממש לבד ומשעמם. אני בדילמה.

יודעת משהו מעניין, אני בדיוק חושבת ההפך ממך, כל הזמן נותנת לה מתנות לכל חג ואפילו פעם נתתי לה סתם והיא אמרה שלא צריך...וכו' ודברנו על העינין הזה...דווקא אני חשבתי הפוך שאם אתן מתנות היא תאהב אותי יותר, אקרב אותה אליי יותר :) ואז תתאמץ יותר בשבילי.....מצחיק כנראה שזה לא משנה זה רק בראש שלנו :)

אודי, משהו פרקטי..חייבת עזרה. מה עושים שהילד בטיול ומתקשר בלילה שהוא לא מסוגל יותר. שהיה לו יום גרוע והוא רוצה הבייתה..בגיל העשרה..במחנה.והוא ילד שכל כך אוהב את זה אבל מצד שני כשמשהו לא הולך לו או כמה דברים קשים לו הוא מתייאש :( אמרתי שיפנה למישהו אחראי. הוא אומר שהוא לא יכול, שהוא לבד ורק אני יכולה לעזור לו. ניסיתי ככה בטלפון...ואמרתי שיתקשר והטלפון יהיה פתוח כל הלילה..ובבוקר שיחליט. לא יודעת מה לעשות ככה בשלט רחוק.. חוץ מלומר שסומכת עליו ואוהבת אותו...אוףףףף איך אמתין לה אפילו בשביל סתם דברים כאלה גם...קשה לי ואני כל כך נשמעת חזקה ובטוחה לילד אבל בעצם אני לא! אני בול כמוהו מתקשה לראות את הטוב כשיש לי כמה דברים רעים יחד... אוףףף

הי מיכל, מתארת לעצמי שישנם עדכונים באשר להתמודדות של הבחורצ'יק עם התסכול. איך היום? בפגישה טרום הפעם האחרונה שהמטפל שלי היה בחופש, דיברנו על איזו מחשבה והתבוננות שיצא לשנינו באופן מקרי (או שלא) להיות איתה באותו היום ממש. כאילו היינו כל כך קשורים שאנחנו מגיעים לנקודות דומות. זה עזר. אחרי שנים של בניית קשר. שלך, סוריקטה

אודי הי, אתה יודע ? לפני מס' שנים קראתי את הספר "הקצה הפרימיטיבי של החוויה" שכתב אוגדן וחשבתי /הרגשתי שהוא ממש ממש מדבר אותי במקום שאין לי מילים.. הוא תיאר במדויק !! את החוויות שאני חווה.. בסוף השבוע אני פותחת את המוסף ורואה שיש איתו ראיון ! לא האמנתי .. הייתי בטוחה שהוא מת מזמן.. שהוא תיאורטיקן מלפני המון שנים.. כמובן שקראתי מילה במילה ואפילו סימנתי לעצמי "קטעים נבחרים" שבהם הוא מספר את עצמו בין השורות.. היום כשנפגשתי עם אימא צביה אוגדן היה "על הספה" ניתחתי את בחירתו הראשונית כפסיכואנליטיקאי דרך הזיכרון שבחר לשתף..הזיכרון שכשהיה בן שלוש אימא שלו הייתה בפסיכואנליזה וכשהיה בן שבע (אוגדן) האנליטיקאי של אימו מת.. היו קטעים לא מעטים שסימנתי והבאתי היום לפגישה... אודי, אתה קראת את הראיון עם אוגדן ? שמעת עליו ? אתה יודע שהוא העריץ את וויניקוט ? אני חושבת שבגלל זה הוא משמעותי עבורי.. בגלל החיבור לאימא צביה שהיא וויניקוטיאנית.. שאלתי אותה היום אם הוא יבוא לביקור בארץ אם היא תלך לשמוע אותו.. אפילו אימא צביה שהיא בד"כ פני פוקר ולא עונה מילה..אפילו היא אמרה כן והעיניים שלה זרחו... אודי.. גם עבורך אוגדן משמעותי ? גם אתה תלך לשמוע אותו אם הוא יגיע לארץ ? למה חשוב לי לדעת גם לגביך וגם לגבי אימא צביה אם אוגדן משמעותי עבורכם ? גם אני ארצה להגיע לשמוע אותו... שלך-במבי.

הי במבי, השערה - אולי את מחפשת משהו משותף לך ולאמא צביה מחוץ לחדר הטיפולי. עבורי (והטיפול שלי) התשובה הזו תופסת. ובאותו הקשר - הייתי חפצה לשאול אותך אודי, למשל, האם אתה מזהה לפי כתיבתי את טביעת האצבע של המטפל שלי ויכול לזהות מיהו? שלכם, סוריקטה

אודי לא הבנתי אותך שם למטה. ואולי בתוך המלל שלי גם אתה הלכת לאיבוד . אני יעזוב לרגע את הטיפול המטפלים והדרך ..ואתרכז באני ברור לי שה"חלקים"הם כולם אני . אני גם מבינה שהם מחזיקים רגשות בצורות שונות שאני מתוך דרך חיים "בוחרת " לא להרגיש. אז אם ניקח את הפחד מאבא שרק מההקשבה לקול הזה פתאום הבנתי עד כמה יש בי תחושת פחד לא הגיונית שאני לא מרגישה ולא נותנת לו מקום. עכשיו השאלה שלי האם יש מקום לפחד הזה ...אני לא מסוגלת לקבל את הפחד הזה ,הוא לא הגיוני. אם אני מקבלת את הרגשות "הכלואים" האלה אני צריכה להתמודד עם האמת . שמפרקת אותי לרסיסים קטנים ולא משאירה לי כוחות .. ובעניין הטיפול האמת שדיברתי איתה על זה המון וזו הדרך שלה. מן הסתם היא חותרת לחיבור רק מתוך הפרוק ולא מתוך השלם .חייבת להגיד שהדרך שלה מלמדת אותי לכבד, להקשיב ולתמוך בהם ולהתייחס לכולם כאל אני . אני מרגישה איתה מאוד נוח ויש תיקשורת מדהימה שמקבלת את הכל ,את כל מה ומי ואיך שאני מביאה וזה נותן המון כוח.ולמעשה השאלה שלי היא איך אני אמורה להתנהל עם עצמי ולא מה הטיפול הנכון .. המון תודה על הכל, על התמיכה ועל כוחות שאתה נותן בדרך ...

הי אביב, חפצתי להזכיר, שגם מה שרכשת מהמטפלת (למשל, הנוכחית) הוא חלק בך, ותקוותי שמשקל הקול הזה יגבר על הקולות העוצמתיים המושרשים האחרים. הרבה מאד מאד מאד עבודה, הרבה זמן וסבלנות, ויש תקווה. שלך, סוריקטה

אודי אתה יכול לעזור לי? הוא הלך ונשארתי לבד ואני כמו בהתקף חרדה בתוך התקף בתוך התקף שלא פוסק והוא יחזור רק עוד עשרה ימים ואני רק רוצה לישון עד שיחזור וכואבת לי הבטן כל כך חזק והכל מפחיד אותי ואני לא מבינה כלום כאילו כלום לא מחובר וכל מה שאני עושה זה רק להיות ליד מציאות לא מובנת.

הי שירה יקרה, אם אצטט את המטפל שלי - ובדומה לדבריו של אודי - כשנמצאים שם, איכשהו אומרים לעצמנו ומחכים שזה יחלוף. ככה זה. שירבו רגעי החיבור ויתמתנו רגעי החרדות. זמן. שלך, סוריקטה

אתה יודע אודי ? לא יודעת מה רוצה לומר לך ..? אולי אין לי בכלל מה לומר.. אז למה אני כותבת לך ? לא יודעת .. בכלל..שתדע לך אודי שהמון דברים אני לא יודעת.. תמיד היו לי בעיות עם הימים..לזכור .. למשל אם אמא צביה שואלת אותי מתי ..?? המון פעמים אני לא יודעת בימים.. ועכשיו זה הרבה יותר חזק..קורה המון המון.. אני כמו איזה בלון הליום שמנסה בכל הכוח להחזיק ברצפה אבל זה לא ממש מצליח.. גם בפיסול המורה והחברים בקבוצה ניסו להשפיע עלי לחזור לפיסול . המורה עשה סוג של מניפולציה לדעתי.. לפני שעזבתי את הפיסול ,פיסלתי פורטרט ועטפתי בשקית נילון,כשעזבתי,השארתי עדיין שם את הפורטרט ופסל נוסף שעשיתי. השבוע פתאום המורה שלח בווצאפ הקבוצתי את הפורטרט שלי שצילם וקרע חלק מהניילון כך שרואים את הפורטרט שלי כאילו חלק גלוי וחלק מוסתר /עטוף בניילון. הוא גם כתב מילים.. אודי.. רוצה שתדע שלא טוב לי.. ועוד מעט פסח... ואבא שלי ישן לו שנת עולמים.. רוצה גם.. רוצה לישון על ידו בשקט ולשמוע את ציוצי הציפורים.. שאבא שלי ידאג לאמא שלי ואני אנוח בשלווה.. לא יודעת מה אני רוצה לומר לך אודי.. נמאס לי ממני...נמאס לי מהמצב..נמאס לי מהכל.. וכל זה בדיוק באביב כששומעים כל כך חזק את הציפורים,וריח ההדרים ממש משכר את כל החושים. וכל הירוק והצהוב והאדום והסגול ..הכל פורח רוצה למות אודי..

הי במבי, תהיתי היכן את. חשבתי עלייך. את יודעת גם אני אומרת לי בלב רוב הזמן שאני רוצה למות, ושמיציתי. בלב, משום שלאחרים קשה לשמוע משפטים כאלה וגם, אני חושבת, שאם אומרים אותם כל הזמן, מפסיקים להתייחס אליהם ברצינות ונוטים לבטל אותם ופחות להתייחס למצוקה. אפילו להרגיש סוג של תוקפנות לשמע מילים בסגנון. אני חושבת שדווקא הפורום עושה יופי של סדר בימים. כשאנחנו בשגרה. ראשון שני פעילות. שלישי אמצע שבוע מנוחה וכך הלאה. יכולה להבין את ההצפה. פסח ואני לא חברים. בדידות גדולה. נדבר, סוריקטה

הי אודי, אודי, אני והמטפלת במשבר. בפגישה הקודמת היא שכחה המון דברים שאמרתי לה. היא גם לא זכרה על מה רצינו לדבר. ובאופן כללי הייתה מאוד לא מרוכזת. יש לי חשד סביר שחייזרים חטפו את המטפלת המקורית, והנחיתו במקומה מטפלת חייזרית מזויפת. אני לא אוהבת מטפלות חייזריות מזוייפות ששוכחות המון דברים. שתטוס לה חזרה למאדים לאכול אבנים מצידי... האמת שהמטפלת אמרה שזו הייתה טעות שלה, ושגם מטפלות זקוקות לעזרה משותפים לדרך. כאילו, אנחנו שותפות עכשיו, אני והיא? ולאיזו דרך? כנראה שהדרך למאדים רצופה בדברים שהמטפלת שוכחת! אודי, למה היא לא זוכרת דברים שאני אומרת? אני מרגישה לא חשובה... אוף, אני לא חשובה :-( היא גם אמרה שלדעתה אני אישה ואז היא חייכה... נמאס לי לעשות טיפול אצל מטפלת ממאדים שלא רואה טוב!!!!!!!! ושתפסיק כבר לחייך!

הי מיקה, מצחיקולה. 'להדפיס ולהראות בטיפול' היה אומר פעם אחד ממנהלי פורום מקביל. אז אני מצטטת. וגם את אודי שאמר אינטגרציה. ואיפה עושים אותה. סופשבוע נעים, סוריקטה

הי אביב, אני לא ראיתי מלכתחילה את התכנית של אמנון לוי, אבל בעקבות מה שכתבת חיפשתי אותה וצפיתי בה. אני לא יודעת אם זה טוב שאני כותבת לך או לא, אולי תביני אותי לא נכון ואולי בעצם אני מבינה לא נכון את כל הסיטואציה ואת הקושי. אבל החלטתי להסתכן ולכתוב בכל זאת. הממ, אני דווקא התרשמתי מתהילה. בעיניי היא בחורה מאוד אמיצה ואינטיליגנטית. הייתי שמחה להיות חברה שלה ולדבר איתה על מוזיקה, עם כל הקושי. הרגשתי תקווה עבורה בביתה החדש, וגם דאגה שלא יקרה לה שום דבר. אבל!! בשום פנים לא הרגשתי שהיא מטורפת, משוגעת או מוציאה שם רע . לא הרגשתי שהיא חלשה או מסכנה . להיפך, בחורה סופר אמיצה. יכולה לשתף שלי באופן אישי הפריע שבאחת הסצנות העיתונאית נתנה לה לעשן ואמרה לה קחי זה יעשה לך טוב או משהו בסגנון. אז זה הרגיש לי קצת זילות של השדרנית אבל לא של תהילה. אני חושבת שאם מבינים את הקשר בין החלקים של תהילה לבין העובדה שנפגעה אז המסקנה היחידה שמגיעים אליה זה עד כמה פגיעות מיניות זה דבר חמור ואילו השלכות חמורות יש לזה על הנפגעים . ואם היא מסתובבת עם מוצץ ובקבוק אז מה? האם זה עושה אותה משוגעת? (נראה לי ששיגעון זה לערוף לגרושתך את הראש, לא? בעצם גם על זה יש הסברים פסיכולוגים...) והקריאה לעזרה מסלבס..אני דווקא בעד, אולי כך זה יותר יעורר מודעות ואולי בעצם אין לה אף אחד אחר להזעיק אותו. אני חושבת שהמטרה של תהילה בחשיפה הייתה מבורכת ומלאת כוונות טובות. קשה מאוד לשנות סטיגמה שרווחת בציבור, לא רק לגבי הפרעת זהות דיסוציאטיבית, אלא לגבי פגיעות מיניות בכלל. בקיצור, רציתי לכתוב לך כדי שתדעי שיש אנשים שצפו בתכנית וראו את האנושיות שבתהילה ולא את החריגות שבה. טוב, מקווה שהסברתי את עצמי טוב...אנחנו בסדר?

מיקוש הכל בסדר וטוב שאת כותבת מה שמרגיש לך נכון.. לצערי מנועה מלענות לך רק שתזכרי שלרוב מה שאת רואה בטלויזיה ובתוכניות כאלה הוא לא בהכרח נכון ומדוייק ... ואל דבר אחד אגיב כן יעל דן טענה שיש אולי על יד אחת מטפלים טובים אישית אני מכירה יותר שלא רק שעזרו ותרמו לי אישית מזמנם כוחם נסיונם הם עשו זאת בהתנדבות ומכל הלב ...ואודי שלנו הוא אחד מהם :)))))

הי, ואני חושבת לי שאיני יודעת (וגם לא שמה עצמי) לאיזו כותרת/ אבחנה פסיכולוגית אני מתאימה. אני האישה שכותבת בפורום פסיכולוגיה קלינית תחת הכינוי סוריקטה. ובסך הכל אני אדם מן היישוב. אפשר לתת לי אבחנות. מההפרעות הקשות שבהן. אולי יותר בעבר מהיום. אז מה. לכל אחד סיפור יחודי משלו. מצבי הנורא דאז לא הוצג בשום תקשורת. הוא השפריץ 'תראו איך פגעו בי' ושידר - אתם אשמים. מי בכלל רוצה את זה. כן, יש רכיבים מאד ילדותיים הקשורים לאופן חיי - (גם) לכן אני בודדה כל-כך. הם ידועים לי לגמרי ומוסתרים. המטפל שלי יודע עליהם מסיפוריי, הוא לא ראה אותי כך ואיש לא ראה אותי, כשאני שם. ובינתיים לא נפרדת מהם. איני מנטרת או מתעדת כל רגע בהקלטות או דרכים אחרות. זה לא נכון לי וגם המטפל אמר לי להעיף את הטלפון מהראש בלילה. וסך הכל אני יודעת מה אני עושה, ונלחמת על הקשר לאדמה. גם לא עברתי אשפוזים פסיכיאטרים, נסיונות אובדניים. יש הרבה דברים אחרים. לאו דווקא אלה. וגם - איני דוגמא טובה למישהי שהצליחה ממש. לא משפחה, או לימודים, מקצוע, רמת חיים לא משהו. עתיד לא מובטח. אבל כשרואים ומדברים איתי ביום יום (לא חיים איתי ועוברים ימים ולילות) לא חושבת שבכלל אפשר לשער. מי מכיר אותי כפי שאני? אולי קצת כן. סוריקטה

"מי מכיר אותי כפי שאני? אולי קצת כן" מזדהה עם זה מאוד.... את יודעת יקרה, כשרק הגעתי אליה התעקשתי שתמצא אבחנה..לא היה אכפת לי מה, התעקשתי על "כותרת" חשבתי שאני משוגעת..באתי מתוך מצוקה גדולה. היא לא הסכימה בשום אופן לאבחן אותי!! ואחר כך זה נרגע ובכלל להדביק תוויות אני לא אוהבת, והיה כל כך נכון מצדה שלא לאבחן..והיא משמשת כמאבחנת מקצועית ;) עושה את כל הבדיקות כשירות האלה לאנשים וכו'...מתוך מליון ואחד ההתמקצעויות שלה! מה זה משנה ההבחנה??? כלנו בני אדם בסופו של דבר וכל אחד מתמודד אחרת. אני מתפקדת מצוין ביום יום...בית, משפחה, ילדים, עבודה, אז מה? זה הופך אותי לזה שהשגתי משהו בחיים?? מהו הישג בחיים? החברה מכתיבה לנו! את חזקה! יש לך נפש מיוחדת מאוד!! גם אני לא אושפזתי מעולם, לא ניסיתי להתאבד, אבל מבפנים עצב עמוק מאוד שלא נרפא עדיין.....מי יודע מי אני? מי מכיר אותי באמת? לא יודעת..כולי מלאת חיוכים והסתרות, לכלנו חלקים ילדיים, והמטפלת שלי גם יודעת על דברים ילדותיים שלי...אז מה???? כל עוד אנחנו לא פוגעות באף אחד, מותר להיות טיפשיים, ילדותיים וואט אבר :) ולכל אחד ואחת דרך התמודדות שונה.

הי מיכל יקרה, פשוט רוב תודות. כתבת יופי. לייק. סוריקטה

סוריקטה לא ממש הצלחתי להבין מה רצית לאמר ... ולא חושבת שזה משנה אבחנה זו או אחרת אני כותבת אותה לא כי זה הטייטל שלי בגלל שזאת הדרך שלי להעביר למי ששם ומבוהל שזה בסדר וזה אפשרי לחיות איתה . אם זה נכתב בעקבות מה שכתבתי אז רק להגיד שמה שכתבתי הוא בשם קבוצה די גדולה של נשים שכל אחת קיבלה שם ייצוג בכתוב .... ואת ...את בסדר כמו שאת ואת מדהימה בעיני ועדין יש זמן לעשות הרבה דברים .. שתהייה שבת שלום שבת נפלאה חיבוק

הי אביב אביב, איחוליי שנהיה יותר בריאים ושכל אבחנה שלא תהיה תהפוך להיות קצת אבחנה לשעבר, ושפחות נשמר את החלקים החולים. תגובה מעט מאוחרת, עבדתי מאד קשה ורק עכשיו הגעתי לכתוב. בתקווה, סוריקטה

הי, מנסה שוב לשלוח את תוכן ההודעה שכתבתי זה מכבר. שתהא, לפחות, לעדות שניסיתי - ********* הי אביב אביב, איחוליי שנהיה יותר בריאים ושכל אבחנה שלא תהיה תהפוך להיות קצת אבחנה לשעבר, ושפחות נשמר את החלקים החולים. בתקווה, סוריקטה *********

כולנו יש סיפור כמו שכתבת.. אף אחד לא מכיר אותנו כמו עצמינו ובכל זאת מהמעט שאני מכירה אותך מהפורום נעים לי מאוד נוכחותך. כאן בפורום מרגישים קצת פחות לבד.

הי ינשופי, את פשוט מתוקה ונהדרת. שלך, סוריקטה

הי ינשופי, את פשוט מתוקה ונהדרת. שלך, סוריקטה (הודעה משוחזרת, שתדעי שניסיתי להשיב כבר לפני כמה ימים)

נכון מאד, אודי. גם אני מרגישה. מסכימה. סוריקטה

אודי, שאלת לשלומי ואני רואה בשאלה הזמנה ומודה לך מאוד מאוד. אין לי כל כך מילים. אני מנסה. הייתי רוצה להיות מסוגלת לשתף ולהגיב ולהיות. ּּאבל אני די מנותקת בעיקר מעצמי. שירה

אודי וכל מי שמעוניין בשיח .. לטיפול הקודם הגעתי אשה שלמה שחשבו שהיא מוזרה ומתנהגת לפעמים כמו לא גדלה או לא לקחה רטלין או לא כמצופה .. לפעמים מרחפת לפעמים ילדה לא מתבגרת . אט אט המטפלת הבינה (אני חשדתי לפני )שאני די מתפצלת ואז הגיע האבחון שלכ הפתיע אותי ...הקודמת הייתה מאוד דומה לך בהסתכלות עלי כעל שלם ,מה שגרם להרבה קשיים והרבה תיסכולים וחוסר הבנה של רמות הניתוק. לפעמים כי יצאתי מנקודת הנחה שהיא מבינה מה קורה לי בפנים חשבתי לעצמי מה היא עושה לי בכוונה היא לא מבינה מה היא עושה לי ??? בסוף כמו שאנחנו יודעים זה סיים את הטיפול. המטפלת הנוכחית מתייחסת לכל חלק בנפרד דבר שנותן שקט בפנים ומצד אחד נותן לי לגיטימציה להתחיל להתקרב אליהם ולהתייחס אליהם ומצד שני אולי גם נותן לגיטימציה לפיצול הזה ... הקושי "שלהם " מול הכתיבה על התוכנית . גרם לי להלם פתאום לראשונה הבנתי שחלק ממני מרגיש דברים באמת לא בהצגה של תשומת לב שאני בחלק אחר לא מרגישה . עכשיו אבא שלי מת וזה ברור לי שהוא לא יקום אבל לחלק ממני הוא חי וקשה לי לתת לתחושה הזו מקום רציני ולא להדוף כי זה מטומטם ולא הגיוני ... אודי הם מחברים בן הדרכים ...מבולבל לי ולא יודעת איך נכון לנהוג ..כשמתייחסת אליהם יש שקט פנימי כשלא יש מלחמה ...אז מה בשביל השקט לקבל דברים לא הגיונים חלפחד מדברים שאין להם יסוד בחיי היום ....

אני ממש מבלבלת לגבי מה הדרך הנכונה לטפל.... בנתיים סומכת על המטפלת... מקווה שאני עושה מה שנכון... אוהבת ואיתך

ומעניין מה פרוייד היה אומר על זה ..לי יצא במקום איך מחברים בנהם (בן הדרכים) להם מחברים בנהם .. ולך אודי יצא קולות "שדונים" מניחה שבמקום שונים 😀😁😁

היי הסיפור מעט ארוך אך אנסה לקצר. אני בת 30 אמא לשני ילדים קטנים בשנת 2014 ילדתי את בתי השניה במהלך מבצע צוק איתן, אחי הקטן היה בעזה ולא היה עימו קשר. לקראת סוף ההריון היו בעיות עם התינוקת ונאלצתי לבצע דיקור מי שפיר בחודש שמיני, הדיקור יצא תקין ונולדה תינוקת בריאה אך בדיקה אקראית שנשלחתי אליה (בעצמי) על ידי גנטיקאי ובה נמצא ממצא אקראי (גוש שפיר בכליה שלי) הוביל אותי לבדיקות רפואיות נוספות רבות ולחרדה. בתחילת שנת 2015, התחלתי לעבוד במקום עבודה בו סבלתי מהתעללות והורדה של הערך העצמי בסוף שנת 2015, קיבלתי שיחה קשה ומזלזלת ממעסיקיי ועל אף הקושי בחרתי להמשיך לעבוד במקום זה שנה נוספת, במהלך אותה שנה נוספת התחלתי לסבול מתחלואי גוף שלא נמצא להם כל הסבר רפואי לאחר עשרות בדיקות (כאבים בוושט, כאבים שונים בגוף) בנוסף סיפור הכליות משנת 2014 התעורר בבדיקה אקראית נוספת בו נמצא שהגוש גדל ונשלחתי לבדיקות נוספות ct וmri בהם נמצאו ממצאים אקראיים נוספים כמו (רחם מוגדל, צלקת בריאה היצרות בעורק הציליאק וגידול שפיר בבלוטת ההיפופזה). במסגרת תקופה זו הנמשכת עד היום התייעצתי עם עשרות רופאים בשלל התמחויות כל רופא שולח אותו לעוד רופאים, פניתי לטיפולים אלנטרנטיביים וטיפולים נוספים, לפני כשבועיים ביצעתי ניתוח בכליות (בשל הממצא האקראי) וחשבתי שבכך נסתיימ הדרמה ואולם ממצא אקראי נוסף בmri מוח שולח אותי שוב לעשרות בדיקות נוספות וסבב רופאים נוסף, ואני מרגישה שפחד וחרדה משתלטים על חיי. כל בדיקה שאני מבצעת מוצאים בה משהו אקראי ששולח אותי לעוד 4 בדיקות נוספות ופשוט אני מרגישה שאין סוף ולעולם לא אצא מזה ואחזור לעצמי. בעיה נוספת היא הנטייה שלי לקרוא באינטרנט על כל אחת משלל האבחנות או הסימפטומים ולאבחן את עצמי בהתאם למצב הקטסטרופלי ביותר, איני מצליחה לחיות את חיי עם כל הלחץ והחרדה, ומרוב שיש לי ידע בנושאים רפואיים הבחנתי בכך שאני מתחילה "לסרוק" את גופי ולחפש ממצאים שונים המתאימים לסימפטומים שונים ולמחלות שונות שקראתי עליהן. חשוב לי לציין שאני נמצאת בטיפול פסיכולוגי כבר מעל לחצי שנה, ועשיתי שינויים רבים בחיים כמו לעזוב את מקום העבודה אך החרדה הבסיסית ממחלות ומבדיקות בהם נמצאים אצלי ממצאים אקראיים אינה חולפת ואני מניחה לי. מה עושים?? אני חוששת מאוד מטיפול תרופתי בשל תופעות לוואי, ומכיוון שקראתי שיש רבים שהטיפול רק מחמיר את מצבם...

...צדקת אודי וחייכת אותי, ללכת לטפל בעצמי זה באמת לא להסתובב ;) ומזמן רציתי לומר שבתגובה לאחד השירים שלי עשית חיבור מדהים ועודדת אותי מאוד. מכיוון שכאב לי כל כך בפגישה איתה גם עמדתי גם ישבתי ואפילו הגעתי לספה והיה לי שם נח ונעים והתחברתי לילדה הקטנה שבי... הרגשתי אותה כל כך מבינה..היא אמרה שמעז יצא מתוק...והיא תמכה בי בקימה ובישיבה כל פעם כשזזתי היא עזרה לי ממש פיזית. עכשיו לא נתראה תקופה ארוכה. היא נוסעת ובפסח אני לא יכולה...בקיצור הרבה זמן..מקווה שהפגישה שהייתה תחזיק אותי ושהגעגוע יהיה מועיל וטוב כמו שאתה רואה אותו....בינתיים הגב קצת יותר טוב( אולי גם בזכותה :) בקשר שבין גוף ונפש) מטפלת בגב ממש באופן אינטנסיבי אז מקווה שיעבור...בעייתי מאוד בפסח להיות ככה....תודה שאתה פה. תומך כל כך במיוחד בשיריי כשמרגישה בודדה ואפילו מתרחקת מהדמות בשיר כאילו מישהי אחרת כותבת אותם....זאת ההרגשה. כאילו לא אני ובכל זאת מנסה לעשות אינטגרציה...שיהיה טוב.ותודה סוריקטה על העצות.הכל ידוע ומטופל..זאת בעיה ישנה...

מיכל יקרה, נשמעת החלטה נבונה ללכת, ושהמטפלת נפלאה (אני מקנאה בסיוע הפיזי) וגם שהפתרונות שאת מוצאת בתוכך, כנראה, טובים מכל. יופי! סוריקטה

היתה לי הרגשה שזו את, שזה הקול שלך אביב.

אני שירה נראה שלא הצלחתי להגיב ישירות להודעה של אביב

תיארתי לי שזו את ...נו לא הגיע הזמן לעשות מייל יעודי לפורום ולהיות נוכחת ... ודרך אגב אני חושבת שניתקלתי בתגובה בשמך לפחות זו הייתה התחושה שלי שקראתי אותה ...וזה מעניין שחשבנו זו על זו מבלי להכיר ובפורמט אחר . כנראה שיש משהו ייחודי בכתיבה שלנו או באנרגיות 😊💖

אודי תודה .... ומצטרפת לשאלה מי הכותבת

אודי השידור ההוא כאמור מאוד טילטל אבל הוא טילטל כי הגבתי וכתבתי וניסיתי להניע את הגלגלים האלה ...רק שהעשייה שלי מצד אחד להלחם בבורות הביאה אותי למצב של חרדה מטורפת ורגרסיה עצומה מאבא שיבוא ויעניש ..וזה כאב לשמוע את עצמי בת ארבע חמש מדברת עם המטפלת ועוד מקום שיעזרו ופעם ראשונה ההבנה האמיתית שזאת לא הצגה וזה אמיתי כל כך וזאת אני וזה לא הולך לשום מקום ... וכותבת כאן משהו שכתבתי כי מגיע לקול הזה להשמע בלי לפחד ... ""אני כותבת כאן בלב כבד, אחרי שבוע,ללא שינה. בכאב גדול, בכעס, בתסכול ענק על בורות , על רצון להתפרסם ולעשות רייטינג על חשבוני ועל חשבון חברותיי שנאבקות יום יום להיות להשאר נוכחות . אנחנו קבוצת נשים שחיות עם הפרעה דיסוציאטיבית , קמות איתה כל בוקר והולכות לישון איתה . נאבקות להשאר נוכחות , קיימות , נראות . נפגענו עד מאוד מהתכנית ,פנים אמיתיות של אמנון לוי . אנחנו הקול המושתק רוצות לצעוק בקול , אבל לא יוצא לנו קול , גם עכשיו שאני כותבת את הדברים , החלקים הקטנים מפוחדים בטרוף מעצם החשיפה הכואבת . החשיפה שתהילה בחרה לחשוף אותנו אלייה בשעה שהיא בחרה לפרסם את עצמה ורק את עצמה , כי אצל כל אחת מאיתנו ההפרעה הזו נראית אחרת. רוביינו גם אלו שמתנתקות ניתוק מוחלט כמו תהילה לא מסתובבת עם תיק ובו בקבוקים ומוצצים , אנחנו כן מסתובבת עם דברים שיכולים לעזור לחלקים שלנו לקרוא לעזרה , להתקשר למטפל למישהו קרוב בטח לא לסלב לא מוכר . אז אולי תהילה בחרה בזה והיא נראית לכם אמיצה בחשיפה שלה , האמנם??? דקה לפני סיום התכנית , בשיח שנראה היה כמו ריצה מטורפת נאמר ששוב תהילה ניסתה לפגוע בעצמה שהיא לא במצב טוב והיא לא היחידה שזה מה שהתכנית גרמה לה . חלקיינו התאשפז בעקבות התכנית, חלקיינו מחזיק בכוח לא להתאשפז . אפשר לשאול את המטפלים שלנו האם הייתה מטופלת אחת שזה לא מה שהעסיק אותה השבוע האם לא כולנו היינו בחרדות , בניתוקים מעצם הפרומו הזה . שבחר להציג אותנו כמטורפות ,כמשוגעות , כמי שהולכות עם מוצצים ובקבוקים ,במקום להציג אותנו כלוחמות . כן כלוחמות!!!!!!!! איך שהוא בתיקשורת בכלל ובטח בתוכניות שהופכות כל דבר לצהובון בשם הרייטינג אנחנו נפגעות התקיפה המינית , מצויירות כמתלוננות שווא כמסכנות , אומללות ,חסרות עמוד שידרה , קרבנות ,שורדות ,מתאבדות. כן , רוביינו התנסיינו בנסיונות אבדנים , כן רוביינו הגדול משחקות רולטה רוסית עם חיינו אבל אנחנו נלחמות על חיינו כל יום , כל דקה ,כל נשימה כואבת בחזה ואנחנו נושמות אותה ,כי אנחנו רוצות לחיות !!!!! אז מי אנחנו מהעיניים שלנו , אנחנו נשים שנפגענו קשה ואפילו קשה עד מאוד , פגיעות שרק מטורפים יכולים להגות בליבם לפגוע . אנו שחיות עם הפרעה דיסוציאטיבית נפגענו בגיל צעיר עד מאוד בגיל שלפעמים אפילו לא ידענו להגיד איך קוראים לנו . כבר אז הפכו אותנו לחפץ לכלי עבודה עבור אלו שפגעו בנו. אנחנו לא מוותרות אנחנו נלחמות רוב הזמן אנחנו שואלות את עצמיינו בשביל מה , אנחנו לא באמת חיות אנחנו חיות ליד החיים בתקווה שיבוא יום ונצליח לחיות באמת . אנחנו קמות בבוקר אחרי לילה שהוא לרוב סיוט אחד מתמשך, לעיתים אנו מגלות שיצאנו בלילה ולא ידענו כלל למרות כל הנסיונות שלנו למנוע את זה . אנחנו קמות כדי להתחיל את היום חלקיינו לומד, עובד , אמהות לילדים . אנחנו קמות ומה שנראה הכי נורמטיבי לרוב האנשים לשטוף פנים לצחצח שיניים לנו זה טריגר בטרוף ומזכיר דברים אחרים . אנחנו קמות והפרעת האכילה שלנו קמה איתנו , אנחנו קמות והחלקים שלנו קמים איתנו ...ואנו נאבקות שגם קמצוץ של תקווה יקום איתנו . אנחנו הולכות לסופר וכשאנו יוצאות אנו מגלות שקנינו בכלל דברים שלא התכוונו לקנות כי החלקים שלנו היו וביצעו את הקנייה במקומיינו . לעיתים אנו מוצאות את עצמיינו במקומות ולא מצליחות להבין או לזכור איך הגענו לשם . אנחנו מקליטות את כל שיחות הטלפון שלנו כדי שנידע אם החלקים שלנו דיברו בזמן שלא היינו ,כדי להצליח לשמור על רצף חיים . וכמו שכבר אמרתי חלקיינו עובדות ולומדות ומשתדלות לחיות חיים כאילו נורמטיבים שכל המאבק שלנו ידוע רק למי שמטפל בנו ולמי שקרוב אליינו . זוגיות היא נושא כואב , קשה עד נשוא גם מי שכבר מקיימת איזה שהוא זוגיות כזו או אחרת היא רחוקה מלהיות קלה או מושלמת. בני הזוג שלנו מתמודדים כמונו עם דברים הזויים. החיים שלנו לא ניראים כמו בפרומו של תוכנית שכל רצונה הוא ברייטינג מטורף, שהמנחה אומר שהיום כבר לא מדברים על פיצול אישיות כי עם על הפרעה דיסוציאטיבית..ויחד עם זה הפרומו מדגיש האישה שחייה עם הפיצולים ..לא האישה שחיה עם דיסוציאציות. קצת הזכיר לי את האמא שצועקת על הילד אל תצעק . וכן,יעל דן ניסתה לעשות תכנית שלא תהייה צהובה אבל היא בחרה בפורמט טלוויזיה שלא מכבד את השני שרומס עד כאב את המקום הכואב של השני. חבל , יעל דן הוכיחה בעבר שהיא יכולה לייצג אישה נפגעת , שסובלת מהפרעה דיסוציאטיבית בצורה מכובדת וטובה . ולכם, קהל המטפלים והצוות הטיפולי המדהים שסובב אותנו , הנתינה האין סופית שלכם , המאבק שלכם איתנו יחד , אישית יש לי והיו לי מטפלות אמיצות שצעדו איתי בשבילים הלא ברורים האלה ולחמו יחד איתי על כל פיסה של שפיותעל כל נשימה. יודעת מעצמי ומחברותיי עד כמה יש מטפלים ומטפלות מסורים ,מקצועיים שלומדים , שמתמקצעים שרוצים להצליח לרפא ולעזור . בתי החולים השונים שבהם מחלקות לנפגעות שיפרו ומנסים כן להצליח לתת מענה לכל הנפגעות ולהפרעות הדיסוציאציות. נכון שיש טעויות ונעשות טעויות , כן יש חוסר תקציבים משגע כן המדינה לא עושה מספיק לעזור לנו להחלים . אבל מכאן ועד להציג את כל המערכת כלא עושה כלום שהיא זו שאשמה במצב זה או אחר שלנו המרחק עצום ורב . כותבת מכתב זה בשמי ובשם חברותיי אליכם , כן דווקא אליכם מטפלים יקרים לחשוב איך להביא תוכניות אחרות לפרומו , תכניות רציניות כדוגמת התוכניות שנעשות בעולם .תכניות שלא יציגו אותנו כמשוגעות , כמסכנות חסרות ישע , כסרט קולנוע כי אם יציגו אותנו כנשים חזקות, כלוחמות כמי שבאו מהתופת ונלחמות יום יום לחיות, לנשום ללא כאב , להיות. כי לנו המשפט "להיות או לא להיות " , הוא דרך חיים , הוא מאבק אין סופי שאתם ואנחנו שותפים בו יום יום "

אודי תודה לך איש יקר זה כל כך חשוב לי ,החיזוק הזה כי הפחד הגיע מהתאוצה שמה שכתבתי קיבל . לא האמנתי שזה יגיע לכל כך הרבה אנשים . הלוואי והקול הזה גם חילחל ותרם משהו ולו הקטן ביותר להבנת ההפרעה הזו .

שלום אודי ושלום לכולכן, מזמן מזמן לא כתבתי כאן למרות שמדי פעם קוראת ומרגישה איך לבי איתכן אבל לא ממש מוצאת מילים של נחמה או עידוד או תמיכה. הפנים האמיתיות, שאינן אמיתיות, ערערו אותי מאוד, כמוך אביב. המיצג המאוד פורנוגרפי הזה כל כך הכעיס אותי והביא אותי, אולי מאוחר מדי ממש רגע לפני, ואולי גם כנגד כל הסיכויים, לנסות ולמנוע את השידור בפנייה ישירה לאחראים ובעתירה לרשות השנייה. ניסיתי להביא את קולנו, הנשים נושאות ההפרעה שהן נשים מן הישוב ממש. שלכם, שירה

הי שירה, ריגשת מאד. מאד מאד. הייתי רוצה להאמין שכמה מאנשי מקצוע יתערבו בראיונות, או כתיבת מאמרים. וקשה כל כך, כשמדובר בתוכנית שכנראה בפריים טיים ורייטינג גבוה. (אני באמת לא צופה בטלוויזיה...) שלך, סוריקטה

שירה התגעגעתי אלייך... תודה שכתבת מה שכתבת ...רבות מאיתנו ניסינו אבל מה שהיה חשוב זה הרייטינג והפרסום ...ויש לי המון המון מה לאמר אבל זה לא המקום .

שירה חקרה נראה לי שהתוכנית ערער הרבה מאיתנו.. היתה תגובה לזה ברשת שספר על איך התוכנית כל כך לא משקף את המציאות לרובינו עם אותה הפרעה אחרי שקראתי את התגבוה קצת נרגעתי.. מקווה שתרגישי הקלה ...

אודי לא מצליחה להבין אז מי אני בכלל עצוב לי ממש להיות אני אוסף של אנשים מבולבלים ומפוחדים כל הזמן

הי אביב, הרשי לי להאמין, אנא הרשי להאמין, שלא כל הזמן. אשתף - בתחילת דרכי בטיפול, כן, אני חושבת שניתן היה לומר עליי שכך כל הזמן על פני השטח ובחווייה. נוזלת, לא מוגדרת, מפוצלת, איים לא מקושרים. אני חושבת שאת הלינקג' הראשון שצף מהעומק, הרגשתי אחרי, המממ, אולי שנתיים, אולי יותר של עבודה. הוא הצליח להעלות לתודעה לשביב שנייה, אני חושבת. ועד שהגיעה הפעם העוקבת... אז הרשי לי להאמין, שקיימים רגעים בהם ניתן למצוא מנוחה מן החרדה, ועם הזמן יהיה מהם יותר. תקווה, בשבילך? סוריקטה

תודה יקרה אכן לא כל הזמן ושונה עם ההתפתחות של הטיפול.. כמו שכבר אמרנו גלים וקצרים יותר ... תודה על התקווה והכל

מבינה את הבלבול שמרגישים שלא מכירים אותנו שיש הרבה חלקים ולא יודעים מי זה ה"אני" האמיתי. חלקים שמחזיקים כל כך הרבה כאב ופחד רוצה להאמין שעם הזמן הפחד והכאב יפחיתו.. כאן איתך, אוהבת מאוד

תודה אהובה תודה שאת מבינה

ורגע כזה שמרגיש ממש ככה ורוצה להעלם ולא להיות ...

אני בת 25, גרה עם ההורים. יש לי חרדה חברתית קשה והפרעות נוספות של חרדה ואובססיות. כשעבדתי מצבי הדרדר מאוד עד לרצון מוחלט להתאבד. לכן אני כרגע לא עובדת מבחירה. אני יושבת בבית ולומדת לתואר באוניברסיטה הפתוחה עם הכסף שיש לי. נתתי להורים שלי ב-5 השנים האחרונות כמה וכמה הלוואות כספיות של עשרות אלפי שקלים במצטבר, רק חלק מהסכום הוחזר לי עד כה. בחודשים האחרונים המצב הכלכלי שלהם כנראה הדרדר והם מבקשים ממני להלוות להם כסף כל שבוע בערך. ממש כל שבוע. כל פעם מבקשים צ'ק של 2000 שקל לערך, גורמים לי לייסורי מצפון ואומרים שאם לא אתן להם יחזרו להם צ'קים. אני איכשהו מצליחה לעמוד על שלי למרות שכואב לי עליהם, פשוט כי אני יודעת שיש סיכוי גדול מאוד שהם לא יעמדו במילה שלהם והכסף הזה לא יחזור אליי. בעבר נכנסתי איתם לריבים גדולים של חודשים אחרי שהלוויתי להם והם לא יכלו להחזיר לי. באמת שאין לי כוחות לזה. אני יודעת מה יקרה אם אני אתן להם. רק רע ייצא מזה, מריבות, קללות, צעקות, כסף שלא יחזור אליי ועוד ועוד בקשות כשיהיו שוב בצרות. לכן אמרתי להם בעבר שאני לא פיתרון ושינסו למצוא פתרונות אחרים כי אני לא אתן יותר. בכל זאת הם חוזרים לבקש שוב ושוב, ופרקי הזמן בין הבקשות התקצרו עד כדי כך שזה כל כמה ימים. אני פשוט משתגעת. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד את מה שסבלתי דם יזע ודמעות עם החרדות שלי כדי להרוויח. ובגלל שאני לא יודעת שזה לא ייגמר בזה, ושזה יקרה שוב ושוב ושוב אני לא נותנת, וגם הפעם לא נתתי. התוצאה היא שכל פעם אבא שלי רב איתי ולא מדבר איתי, אני שומעת אותו מקלל אותי מתחת לשפם, ויש לי ייסורי מצפון שאני זבל של בן אדם. יש לציין שיש לי אח גדול בן 30 שגר מחוץ לבית, מצליח מאוד ועובד בעבודה מכניסה מגיל צעיר, וגם אליו הם פונים בבקשות הרבה, וממה שהבנתי ממנו הוא הלווה להם 80,000 שקל! אליו הם פונים עם סכומים גדולים יותר, ואליי בתדירות תכופה יותר עם סכומים קטנים יותר כי יש לי פחות. מה עושים?

כתבתי לכן וכנראה לא נקלט או משהו...בכל מקרה לומר תודה ושקראתי אתכן...ובכלל אתכן...אני מתוסבכת עם כאבים פיזיים גם :(

מיכל יכולה להבין את מכלול הכאבים .... ובקשר למטפלת את יודעת זה מקום ציבורי אז כן לא הגעת לעבודה אבל הגעת למרפאה ...הפעם זה יכול להיות לטובתך . ועדין כמו בפעמים קודמות בטוחה שאפשר לסדר כן להפגש . חודש זה המון זמן בטח כשאת זקוקה לפגישות ... אתך

שסוחט את רוב הכאבים החוצה ומשחרר. (לאנשים בריאים בס"ה) ולאו דווקא כוונתי לחומרים אליהם מתמכרים. מזמינה את כולם לחשוב על רעיונות מציאותיים. שיאצו? דיקור? רפלקסולוגיה? פילאטיס? יוגה? ספורט? ים? מדבר? מוזיקה? סוריקטה

מקום ציבורי..באמצע העיר:( ובכל מקרה הכאבים רק החמירו הלילה:( סוריקטה, עשיתי פילאטיס והתנסתי בכל מיני דברים..הגב אצלי זה סיפור ארוך ומתמשך...ואני חוטפת כעסים מבית על כך שאני אשמה בכאבים נוסף לכל. מנסה דמיון מודרך לעצמי עכשיו בעקבות דברייך..אולי יעזור?

בטח יש קשר, לא?..לא יודעת. יש קשר בין הפיזי לנפשי? אתה מאמין בזה? נתפס לי הגב עוד לפני שבכלל נגעתי בסמרטוט :( הגב מחזיק את כל הגוף..כנראה שהגוף לא עומד יותר בכלום :( עצוב ועכשיו גם כואב פיזית,אוף .. נורא!!!!!! ואם לא אלך אליה השבוע זה יהיה עוד יותר נורא, כי אנחנו אמורות לא להתראות המון זמן.עד לאחר הפסח :( כמעט חודש גם ככה.......אוף אם לא אלך לעבודה לא אוכל לבוא אליה כי יראו אותי מסתובבת......במקום הומה אדם :( מבאס.

מיכל, את חמודה ומצחיקה אותי... :-)

הי מיכל, מנסה לשחזר את התגובה שניסיתי להעלות לכאן אתמול והיום, וכנראה ההעלאה כשלה. הנה - ראשית - אין לך מושג כמה אנשים מתלונים עכשיו על כאבי גב... מתח הפסח המתקרב (מעמסה שכמותה); שינויי מזג האוויר, חילופי העונות ושינוי משמעותי באורך היום; משאות כבדים. ככה כמה רעיונות. אפרופו פסח - תהיתי אם לקראתו ישובו לכאן, אף אם לרגע, משתתפי עבר. אני, בכל אופן, מאמינה בקשר בין גוף ונפש ומאד. והם שלובים זה בזה. אני יכולה גם להניח שיש אנשים שבהם הרכיב הנפשי משפיע על הגופני באופן רציני יותר מאשר אצל אחרים. בתקופות מסוימות, או אפילו באופן כללי. יש לך ניסיון עם מטפלי גב? (יש כאלו ההולכים גם על הכיוון של מדיטציה), מצאת מישהו/י מתאים/ה בעבר? מצאת, אולי, תרגילים שהצליחו לעזור לך? ירידה במשקל עשויה לעזור גם, תנועה מדודה מתמדת, הימנעות מישיבה מקובעת ממושכת. (על אלו המוזכרים לעיל אני שומרת, ומצאתי, שלפחות עבורי, הם תורמים). סוריקטה

לאחרונה מוטרדת במחשבות לגבי תועלת שלי בעולם החיים שלי מורכבים ממכלול של חוויות כמו אצל כולם אבל לא יודעת מה אני עושה כאן - חווה המון יאווש ועצב לא מוצאת משמעות בחיים למרות שבמקצוע שלי אני מטפלת באחרים וזה טוב לי שאני יכולה לעזור אבל עדיין... לרוב אני שורדת ומנסה להעביר את הימים.. אבל הימיים עוברים ואני נשארת עם הרצון להתחבר למשהו מעבר לכאב ...

ינשופי יקרה את כאן בשבילי 😀😁😂 כולם אני חושבת בודקים עם עצמם מה הייעוד שלהם בחיים . ואת יקרה עוזרת לכל כך הרבה אנשים בעולם הזה .. מפזרת סביבך המון טוב ואהבה. 🙅🙅🙅🙅🙅🙅🙅🙅

'להרגיש שמשאירים חותם בעולם' - אולי כך אולי הייתי מנסחת לי כרגע. הי ינשווף יקרה, מעודד לשמוע שיש אנשים שזקוקים לך, את. מניחה שאם נוצרו קשרים - את בלבבם של אחרים. אם כי, אולי לא באופן בלעדי (וטוב מאד שכך). מניחה שאת יכולה להתחבר לחלקים כרוך וחמלה. חלקים שאולי קל לנו יותר איתם. לאהוב אותם. ורואים אותך, אבל גם זה מפחיד. הפחד הזה מוזכר כאן, לפחות כפי שאני רואה זאת, הרבה. אין לי המון מילים חכמות לומר עכשיו, תקוותי לרגעי נינוחות, הקלה וחיבור והרגשת שלם. כאן בחיים. שלך, סוריקטה

תודה על המילים הנעימות נכון שאני עוזרת לאנשים וזה המון אולי השמחה שאני מחפשת הוא חיבור לחלקים שבתוכי שאוכל להרגיש שאני כאן ונוכחת ולא מפורקת...

הממ, אני אכתוב הודעה רצינית עכשיו הטיפול הזה מתחיל להלחיץ אותי, אני מרגישה שמגיעים לאזורים שקשה לי איתם מאוד. וכאילו, ההרגשה היא שלא משנה כמה זמן אני אהיה בטיפול , אני עדיין אשאר קצת חריגה ולא כמו כולם. אני מבולבלת ולא מבינה אפילו ממה. אתה חושב שאני צריכה להפסיק לכתוב הודעות ילדותיות כאלו? יש לי מין דחף כזה לכתוב דברים ילדותיים ומטופשים אני אפילו נהנת מזה קצת... איך אפשר לתעל את הנטייה הזו למקומות יותר מותאמים?

הי מיקה, מה אגיש, אני, למשל, הייתי מוזרה ואשאר מוזרה, ובכל זאת אחרת. אז מה אם חריגה. אני אוהבת. רצה עכשיו איזו פרסומת אמנותית על תחנות האוטובוס - אנחנו אוהבים את המוזרים (או החריגים). מאד משכה את עיניי. הודעות 'ילדותיות' - אולי מנסות להיות בן, נער. אולי, כי לבנים בחברה שלנו לכאורה מותר יותר להתפרע, לעשות שטויות (ללכת מכות, ופלוצים וגרעפסים, נגיד). סוריקטה

תכלס מה זה בכלל "מוזר" הרי הכל בעיני המתבונן ועל פי השוואות וייחוסים שהוא עושה לא יצא לי לראות את הפרסומת, מעניין אני אחפש... אני רוצה להיות בת ולא בן... :-(

הי מיקה, המילה בפרסומת היא "ההזויים" דווקא... שוב, אאל"ט... עיוותתי, וסליחה. הצעתי ככה את הרעיון של חיבור לחלק נערי בך, בהיותך לגמרי אישה. את מוזמנת לא לקבל אותו וזה לגמרי בסדר. סוריקטה

כיום אני נושק לגיל ה70 מדוע אני מגיע למצב שזכרונות של גיל ה20 וה30 לשנות חיי חולפים בזכרוני וכאילו הן כאתמול שלשום אודה מאד על תשובה שמסקרנת ומעסיקה את מוחי למה?

הי, איני אשת מקצוע, ורק אשתף במחשבותיי, הית שמוכרים לי אנשים מבוגרים ואינך נשמע לי היחיד שנאחז בזכרונות וחווה אותם כעכשווים לכאורה. נשמע לי סטנדרטי למדי. מניחה שלהתרפקות על רגעי עבר, נוסטלגיה, נותנת לנו להרגיש לרגע שוב יכולים כמו פעם. לא תמיד קל לקבל את המגבלות שבאות עם השנים. ויש גם געגוע. ואבל על ימים שחלפו. ואולי גם משאלה שהזמן ישוב לאחור וההיסטוריה תשתנה. ממתינה גם אני למילותיו החכמות של אודי. סוריקטה

שומרת על נפשה מפני החוץ, מסירה אבק אנשים מעליה, מתבצרת בעמדת המסתורין, מפני בני האדם נחבא עולמה. מראה יכול להטעות לפעמים הזהרי פן תאבד זהותך. חיוכה לוכד מבטי עיניים, מקרב זרים ומרחיק הקרובים, כאלמנה שחורה תהלך דמותה, עיניה שותקות אל מול חיוכה, וכך הוא מטעה גם אותה.

הי מיכל, כתבתי לך אתמול בענייני הגב, וכנראה שהיו תקלות טכניות - אז או שהודעה הגיעה ליעדה, או שלא, או שהגיעו המוני נסיונות, אז אודי, סליחה... שדרוגים מייגעים. מה שרציתי לומר - גם אני עסוקה בניראות. הפחדים שלי שרואים אותי מידי. שמכירים אותי מידי. ויגלו גם את החלקים הפחות נחמדים שלי. שאני פחות מחבבת. ויש בכל אחד חלקים כאלה... לא מלאך ולא שטן. זהו בינתיים, סוריקטה

אודי אתה יודע מה שטרף לי את הקלפים בתקופה האחרונה היה התוכנית הצהובה הזאת פנים אמיתיות ... זה כל כך כאב השימוש הזה בהפרעה הזו וההפיכה שלה לצהובון .. כאילו כל ההתמודדות שלנו זה הליכה ברחוב עם בקבוק ומוצץ ...כעסתי כל כך נפגעתי כל כך וזה העיר כל כך הרבה שדים מרבצם בעיקר חרדה מטורפת מאבא ...זה עצוב לשמוע את עצמי בת חמש פוחדת כל כך ממנו ולהבין שחלק ממני כל כך תקוע שם ובשביל חלקים ממני הוא ממש ממש חי. אודי אי פעם הפחד הזה יעזוב אותי או שכל פעם זה יתעורר מחדש על כל טריגר ... ובאותה הזדמנות שבת שלום שקטה ושלווה לנו ...

הי אביב, אני כל כך לא רואה טלוויזיה, שאלמלא היית כותבת כאן, אפילו לא הייתי יודעת על הדבר הזה. ואני מצטרפת לאודי - מניחה גם אני שתגובה אוטומטית תישאר. עם זאת, כלי הטיפול יסייעו לנו להירפא מאותם רגעים מהר יותר, וגם, באופן כללי, להיות חרדתיים פחות, ואז התגובות לא תשפענה עמוק כל-כך ובתדירויות כאלה. אודי אמר - ויסות. כן... מעניין אותי אם בשנות הזקנה, בהם חלים שיבושים ורגרסיות - הכלי הזה ימשיך להיות לעזר. נקווה. סוריקטה

קראתי אותך גם אצל מיקה כן מיוחדות ..יש לי הרבה על התוכנית הזו ... כן הטיפול שינה את אורך הגל הפעם הגל היה קשה בעוצמתו ובתגובתו הניתוקית .. מקווה שישתפר....בהמשך אולי אצליח לאזור כוחות ולכתוב על התכנית הזו ועלי.

אודי, עוד פעם אני חייבת לכתוב על הטיפול.... המטפלת הנוכחית אמרה משהו ממש ממש חשוב ומוזר והזוי ומפחיד ומרגש ולא נורמלי ולא מציאותי ועוד כל מיני מילים שאפילו לא קיימים בעברית: המטפלת אמרה שלדעתה אני אדם......מיני!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! פחחח, מה קשור אני ומיניות? זה כאילו שהיא תגיד שאני זה המטפלת הקודמת עכשיו אני הולכת למטפלת הקודמת!!!!!! נכנסת לה לקליניקה ,מדביקה אותה בדבק סטיק לכיסא, ומכריחה אותה לכתוב עד מחר בבוקר "מיקה אישה מינית יותר ממני!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" ואני גם אנעל אותה בפנים, כדי שאף מטופל אחר לא יוכל להיכנס!!!! ואז היא תיאלץ לעשות הסבה למקצוע המשעמם שבו אני עוסקת!!!!! כן כן, כך אעשה לאישה אשר אני מקנאה בה עד מאוד!!!

הי כולם, ברוח השיח בפורום מתבקש לי השיר של אהוד מנור: https://www.youtube.com/watch?v=9f-INvYDqtA וסייג - יש לי בעייה גם עם שם התכנית שזה שיר הפתיח שלה ועוד וגם עם העובדה שעם חלק מאנשי המקצוע המשתתפים בה (מכירה פרסומים על שניים מהם) נקשרו מעשים מגונים עם מטופלים ועבירות מין :-/ השיר נוגע. אך, כזכור לי, את התכנית בטלוויזיה לא חיבבתי בזמנו. סוריקטה

סוריקיטההה... איך נזכרת בשיר הזה .. אליפות ... וכן התכנית לא הייתה משהו , מאוד לא התחברתי . ובעניין חסימות וטיפולים . כן הרבה חסימות פתח הטיפול .רק שעל כל חסימה שנפתחה צצה אחת אחרת .. הרבה עבודה בשדה הבר... שיהיה סופש קל נעים ומבורך

אודי, מיכל תוהה או מדויק יותר לומר שאמרה (תקני אותי אם אני טועה) שהיא לא חושבת שהיא תתאבל על אבא שלה .. סוריקטה אמרה (בשם רופא הנפש שלה) שכשהקשרים מעוותים גם קשה יותר להיפרד/להתאבל וכו' (תקני אותי אם אני טועה) אצלי אודי בלגן ועייפות ... אבא שלי לא היה משמעותי עבורי בכלל.. המילה אבא אף פעם לא עשתה לי בלב כלום.. אמא צביה ממש ממש עובדת קשה עכשיו.. מנסה לתפוס בפינצטה כל פיפס /אירוע/מילה/ משהו הכי טרוויאלי והיא נותנת לזה נופך ומשקל ממש לא פרופורציונאליים.. כנראה /אני מניחה שהיא רוצה שיהיה לי משהו בלב.. משהו להחזיק אולי ? אני בעיקר עייפה/מבולבלת/מותשת.. אודי, זה נכון שכשיש קשר אמיץ ואיתן עם הורה אז גם הפרידה והאבל על לכתו קל יותר ? זה נכון מה שרוני אמרה ?שככל שעובר הזמן זה נהיה נסבל יותר ? רך ? אפשרי ? עולים זיכרונות רכים ? רוני ? את מסכימה קצת לשתף יותר ולומר איזה אבדן חווית ואיך זה היה ?ומתי ? ואויך עכשיו ? ומה טיב הקשר שלך עם הדמות שאיבדת ? כמובן את מחויבת לעצמך... רק אם /איך/כמה שאת רוצה... ואביב מתוקה .. גם את איבדת אבא ? אולי לא הבנתי נכון את מה שכתבת למטה בעץ "היתמות" ??? אם טעיתי- מתנצלת... ואם אכן גם את איבדת.. את מוכנה לשתף קצת מה איבדת /מתי/איך ? איך התמודדת/איך את מתמודדת ? גם את משתגעת ? השתגעת ? לפעמים מתחשק לי לישון על ידו גם כן לנצח... ועוד מעט פסח... וזה מזכיר לי את העינוי הבלתי נסבל ובלתי אפשרי שיה עבורי בפורים.. בא לי לקחת ציאניד... בא לי לקחת ציאניד

הי במבי, איך שהמוות, לפחות כאן, בעיניי, מעורר סקרנות, ולעתים מעורר אותנו לשיח בעצם על החיים. פתאום חשבתי לי שהשם סוריקטה דומה למילה סקרנות קצת. לפני כמה עשרות שנים אמר פסיכולוג אחד בשיחה משותפת עם ההורים שמוטב היה עבורי אילו היו מתים. חשבתי לי פעם שלו אמא הייתה מתה, זה היה משחרר אותי והייתי יכולה להיות אמא על באמת בעצמי. ואולי כשההורים שלי ימותו, יש בי משאלה שיהיה מותר להית לרגע ילדה. ילדה של. כתבת שאבא שלך לא היה משמעותי עבורך - הייתי משנה מעט את המשפט ואומרת - 'לא הרגשתי שהיה משמעותי עבורי'. אולי גם הייתה מזכירה את עולם החסימות. ייתכן מאד שהוא כן באיזה אופן, ואולי אמא צביה מנסה איתך למצוא את המשמעות. אולי של התפקיד שלו (של הדמות הטבועה בתוכך) בחייך. בעולמך הפנימי. אולי מה חסר היה, ובגללו היו בבית התרחשויות לא תקינות מול דמויות אחרות. אבא שלי דמות מאד משמעותית בחיי ועד היום. הוא לא גידל אותי, אולי רק ממש ממש כשהייתי זעירה. בעצם כן, הוא היה מי שמכין לי את תחליף חלב האם בבקבוק. נאחזתי בכל כך מעט שהיה מותר ממנו. הקנאה של אמא בקשר שלי עם אבא העצימה את הפגיעות בי. כל כך רציתי לגור אצלו, לצאת מהבית המסוכן של אמא, אבל שם, אצלו, אצלם, לא היה מקום. הייתה גם אישה אחרת. טוב, זה מורכב יותר. את מוזמנת לספר גם כאן על מה שאת מצליחה לזכור שהיה בקשר עם אבא. ההורים חיו יחד? איך היה הקשר בינהם? הוא מילא איזה תפקיד של גבול? הייתי גם מזמינה אותך לחשוב על הקשר שלך עם אב ילדיכם המשותפים. מחשבות בוקר, סוריקטה

הי במבי ... אבא שלי מת כן ...קשה לי להגיד שאיבדתי אב כי הוא מעולם לא היה אבא כמו שאבא אמור להיות ... גם מה שזכרתי ממנו כל השנים שלא קשור לפגיעה הוא פשוט לא היה אבא ... מבחינתי אבא שלי היה חצי אל זה חלק מהדרך שלו לשלוט בי .. היום אני מבינה .. כשהוא מת זה לא היה פתאומי הוא היה חולה. כשהוא נפטר היו לי המון התנהגויות שלא נחשבות למנהגי אבלות ... אחרי שהוא נפטר השתגעתי אבל לא בגלל חסרונו כי אם בגלל הדברים שהתחלתי לחבר . במידה מסויימת אבא שלי עדין חי ושולט בחלקים ממני .. עדין יש תחושה של פחד מקפיא ממנו וזה נחווה כאילו הוא עומד לידי כל הזמן . במבי יקרה אבא שלי זה לא השוואה ובטח לא הקשר שלי איתו ...מבחינתי הוא כמו לא היה מעולם אחרת אצטרך להתמודד עם זה שהוא פגע בי . בטח שאין געגוע ... לצערי גם מה שזכרתי כטוב כאוהב הסתבר כפוגע וכמנצל ... וכן במבי בכל דבר הזמן עושה את שלו ...גם בפרידות או מוות . אתך

אנקת יום הולדת...כמה אירוני שזהו היום הראשון של האביב. נכון?אכלתי המון "חגגתי"...ציניות על חשבוני. סיפור חיי...האם יהיה נורא אם לא אבכה או אתאבל על האחראים לבואי לעולם? מדוע זה כך? כמה רע.אוף.

מיכל... מזל טוב ! לגבי אבל על אבדן הורים... וואוו... ח'תכת בלגן... קראתי את הודעתך ההיא שהגבת לי ותהית אם תתאבלי כשאביך ... לא הגבתי כי לא ידעתי מה להגיב.. כן יכולה לשתף אותך ולומר לך שעבורי זה בלגן נוראי.. סוריקטה, אם את קוראת אז רוצה לומר גם לך שכפי שרופא הנפש שלך אמר לך גם אני יודעת שכשהיחסים מורכבים ולא פשוטים אז גם היכולת להתאבל וכו' לא קל בכלל.. אמא צביה עושה עבודת חריש ,ממש מזיעה בכדי להוציא ממני פירורי זכרונות .. משהו.. מפירור קטן היא עושה משהו ענק ..אני מאמינה שהיא עושה את זה בכדי לייצר עבורי איזו משמעות/ זכרון/ משהו שאוכל להחזיק בלב .. בקיצור בלגן...

הי מיכל, אאחל בכל זאת מזל טוב. באמת. ואוסיף את השערתי הנוספת, לזו שכתבתי בעבר, שייתכן שאת ממלאת עצמך בהגזמה באוכל קונקרטי, אולי כדי להרגיש כאב פיזי, שיאפיל על רגשות שבלב. גם אני כועסת על שני אלו שיצרו אותי. ובואי נגיד, שנראה לי שקודם כל אני צריכה להבין ששני אלו היו שם לפניי, ולי לא היה חלק בזה. ביצירה שלי. וגם שהיה בינהם קשר. לרבות מיני. הבנה לא פשוטה עבורי. שלך, סוריקטה

היי, אני לומדת נהיגה כבר קרוב לשנה וחצי. ניגשתי ל4 טסטים שבכולם נכשלתי. שמתי לב שבשיעורים עצמם אני רגועה בנוכחות המורה ונוהגת טוב, ובטסטים אני עושה טעויות שנובעות מחרדה או לחץ. בפעם האחרונה שניגשתי לטסט נכשלתי ממש על ההתחלה בגלל טעות שעשיתי, שבשום פנים ואופן לא הייתי עושה בשיעור רגיל. כשאני מתחילה את הטסט אני מרגישה כאילו משהו משתלט עליי ולא נותן לי להיות רגועה ולבצע את הטסט כמו שצריך. אשמח לעצות כי אני ממש מתחילה להיות מיואשת מהעניין ומעצמי... תודה מראש

אודי, כתבת שחסימות הן דבר רוורסיבילי. מאמינה. ויש בזה אמת, שראה ראיתי על בשרי. הטיפול רב השנים פתח חסימות, תרתי, שהיו שם קרוב לארבעים שנה. ארבעים שנה, אודי. וזה נקשר גם לבעיות כביכול פיזיולוגיות שהיו לי. אך ברור היה, תמיד, שהן קשורות למתחולל בנפש. המטפל עוד מאמין שאולי משהו בכיוון של המיניות שנסגר יצא לאור. אולי. ובכל זאת, אני כבר בגיל מתקדם, ושינויים הורמונליים של הביולוגיה. אבל אולי. אתמול אמרו לי שאני סבתא קוּלית. סוריקטה

משוטטת ברחובות אפלים, מטושטש האופק, חלול היקום, ערפל סמיך יורד על כתפיה, עיניה תועות בדרך לא דרך . מהלכת ללא כיוון במקום הלא נכון של המפה, חנוקה וכאובה בישימון, לא יכולה להניח לנפשה. לפתע יצאה אנקה כאובה מתוך גופה העייף וגרונה הניחר, לא נשאר לה דבר. היכן תמצא החמלה? היכן מסתתר יופיו של עולם? אין מקום למנוחה, נפש טרודה, מחשבה אפלה. צונחת עם שחר לרגלי המיטה חלום בלהות, סיוט מתמשך ואין כף יד שתרווה צימאונה. היום הראשון של האביב..כמה אירוני... ולומר שאני בסדר למרות ואף על פי כן, תמיד אנחת על שתי רגליי גם אם אפול לתהומות...אז לא לדאוג...

הי מיכל, ילדת אביב, נכון? והיום חל תאריך יום ההולדת שלך (?) ברכותיי, יקירתי. ומקווה שתוכלי לבלות ולהנות לך ביום המיוחד והמסובך גם. ובאשר לשיטוט ולזעקת השבר הצמודה לו. - מוכר כל כך. נקשר אצלי עפי"ר לאובדנים. והיו כאלה, כפי שכבר סיפרתי, אצלי, בזמן האחרון. וכמו שהבנתי שאודי אמר, לעתים כאלה שנחווים כמוות. אתמול, ממש אתמול היה לי יום כזה, של כביכול ילדה אבודה שמסתובבת לה ברחוב ללא אוריינטציה. בימים כאלה, מדהים, כמעט תמיד, במציאות, יוצא לפגוש בעלי חיים אבודים ולנסות להשיבם הביתה. וכך, בדרך אוספת לי אנשים, כן, אנשים, לרגע, מיוחדים מיוחדים, שכלל לא הכרתי קודם, שמלווים אותי במשימה. אני לא יודעת איך זה קורה. אתמול היה לי יום כזה. שלך, סוריקטה

וואו סוריקטה, אכן, זכרת נכון. 21.3 אתמול הייתי אצלה בדיוק בתאריך, כאילו יצא מכוון מלמעלה...הרגשתי קצת לא מחוברת כאילו הזעקה אינה שלי...קצת נתק, והרי אנחנו בעד אינטגרציה, לא ממש עבד :( ילדה אבודה זאת תחושה שמלווה אותי די הרבה...אובדנים מבחינתי כאילו לא אכפת לי כי לא נקשרת לאיש...אבל בעצם אני עם פחד נטישה, איך זה מתיישב יחד? איני יודעת...אני אמביוולנטית בהמון דברים. תודה על השיתוף. ושזכרת אותי :)

מיכל יקירתי, הרשי לי להאמין שאת כן נקשרת ואפילו מאד, ואולי זה מציף כל כך שהנפש משתמשת במנגנוני הגנה של לכאורה איבוד הכרה. גם עליי אפשר לומר שאני מאד שומרת מרחק. אולי לא נותנת לעצמי להרגיש ממש ממש בזמן אמת, והנה - כשאני מתבוננת על הקשר עם המטפל, על הקשר עם השכנים, על הילדים בהם טיפלתי, על התגובות העוצמתיות שלי הקשורות לפרידה מהם. כנראה שיש קשר, עם אנשים. עם בעלי חיים כנראה שאני לעתים מרשה לעצי להרגיש יותר בזמן אמת. הם גם כאילו פחות נפרדים, וגם פחות מצפים מהם. שום בעל-חיים שאינו אדם, למשל, לא ירים אליך טלפון לשאול מה שלומך, את יודעת... בחיבה, סוריקטה

ללא מילים ללא אני מפורקת נעלמת לעצמי זה כל כך עצוב ,ההבנה של מי אני .... מתחילה להפנים שהכל זה אמיתי ...הלא נורמלי הנורמלי שלי. לכאב הזה אין לי מילים

הי יקירתי. תקופה קשה. מאד. וכשאת בפנים קשה להאמין איך יוצאים. ואביב, את יודעת, בסופו של דבר כולנו בני אדם ורב הדימיון על השוני (כן, אני חוזרת על עצמי). אנחנו אולי אחרות קצת, שונות, ואולי אפילו היינו רוצות להתרברב בזה, ועדיין לגמרי בנות אדם. לא מורכבות באופן בלתי אפשרי (גם אני חשבתי, כאן חיפשתי את המיוחדות, אבל זה לא עד כדי כך). ואני גם אומרת שזה לא כזה לא נורמלי. מה שיש במין האנושי - אנושי. יהיה טוב, ממי, שלך, סוריקטה

סוריקטה את יודעת במידה מסויימת את צודקת כולנו דומים וכולנו שונים כבני האדם .. את מכירה את המשפט האהוב על המטפלים .זה הכי נורמלי למצב הלא נורמלי שחיית בו :) אז כן זה נורמלי לאותו מצב אבל אני בהחלט אחרת לא נורמטיבית .לא אומרת שזה רע או טוב זאת פשוט התמודדות אחרת שונה מורכבת יותר .... ואני לומדת להבין את זה ..את המורכבות ,את השוני ואת מי שאני .... תודה יקרה על מילים חמות .